לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/נדרים/פרק ו

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק מבושל - מבושל כראוי: שלוק מבושל יותר מדאי:

קונם תבשיל שאיני טועם - כל . תבשיל במשמע:

מעשה קדרה רך - שיש בה רוטב:

אבל לא בעבה - כגון דייסא:

טורמוטא הרמוצה - מפרש בגמ':

רתחתא - דבר הרותח כגון רוטב וכל דדמי ליה:

היורד לקדרה - דמשמע בין צונן בין רותח: אסור ככל המתבשלין בין רך בין עבה:

גמ' ר' יאשיה אוסר - בצלי ובשלוק דמתקרי נמי מבושל:

הלך אחר לשון בני אדם - דאין דרכם לקרות לצלי מבושל:

והא מתבשיל גדר - דמשמע בין רך בין עבה:

האי תנא - דמתניתין דלא קרי לעבה תבשיל:

בכל מידי דמתאכלא ביה ריפתא - דמלפתין בו את הפת קרי תבשיל:

והא תניא - בניחותא:

בהיטריות רכות - בדילועין רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן:

איני - מי אוכלין החולין מהן:

חזא קרא דמחיתא - דלעת מונחת שם שהיה אוכל ממנה:

לוליבא דקרא בסלקא - תוכו של דלעת יפה לאכול עם התרדין:

לוליבא דכיתנא - תוכן של זרעוני פשתן יפים לאכלן בכותח:

ודיבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ - משום דדבר מעולה הוא לרפואה ואסור לומר להם שום דבר שיהנו ממנו ואית דאמרי דלא ליכלו טובא וליפסדו כיתנא:

חולין רבנן - שעוסקין בתורה ואינם נהנים מן העולם ובאים לידי חולי:


מצלינן אקצירי - רופא חולי עמו ישראל:

מריעי - על פליטת סופריהן:

מתניתין - דקתני דעבה לא מיתאכלא בריפתא:

דלא כבבלאי - דמלפתי פיתן בדייסא דהויא עבה:

נקדני - דייקנים במאכל:

[היכין מעלי] - באיזה דבר מעולה אכילת הדייסא:

דחיטי - יכול לאכלה בלחם של חטים ודייסא דשערי יכול לאכלה בלחם של שעורים:

או דילמא - דייסא של חטים יפה לאכול בשל שעורים ושל שעורים בשל חטים ואית דגרסי נקרני מלשון כי קרן עור פניו (שמות לד) מלאים חכמה ומאירה פניהם שנא' חכמת אדם תאיר פניו:

אבלה בחסיסי - היה מלפת פיתו בחסיסי ומפרש לה במסכת פסחים (דף לט:) קימחא דאבישונא קמח של קליות שעורים שלא הביאו שליש ומיבשין אותן בתנור וקלופין הן:

מזמני לך לאכל דייסא עד פרסה - דע שאותו מאכל איכו סועד לבך אלא עד הילוך פרסה. ובשר השור עד שלש פרסאות:

ע"א אי מזמני לך לאכול דייסא עד פרסה - לך אחר דייסא לאכול וטפי לא ולאכול בשר שור לך עד שלש פרסאות:

כל מידעם לא תפלוט קמי רבך - לא תרוק רוק בפני רבך כדאמר במס' עירובין (דף צט.) הרק לפני רבו חייב מיתה שנאמר וכל משנאי אהבו מות אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנת נפשות שהן קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר:

ואפילו לפני שבור מלכא פלוט - ואל תתבייש. עד מתי אתה מאכילני רוקך. שהיה נותן ההוצא בפיו ומדביק בו הרוק שבפיו ומחזירו בקערה:

צאתך - עפרורית שבצפרניו:

בלוספיין - תאנים שנתבשלו יותר מדאי: כיון שאין יוצאין מבני מעים:

כ"ש - דמעלו שנסמוך עליהן שאין אנו צריכים לאכול מאכל אחר למחר:

מורה ורוי - אתה תלמיד בעל הוראה ואתה שיכור מפני שהיו פניו צהובין כל שעה:

הימנותא בידא דההיא איתתא - אמונתי בידך שאיני שותה כל השנה יין אלא קידושא ואבדלתא:

וחוגר אני צדעי - וקושר אני צדעי פדחתי משום מיחוש ראשי מפני ד' כוסות ששתיתי שאני חושש מהן מפסח עד עצרת:

אי כמלוי ברבית כו' - שהן מרויחין ביותר ופניהן צהובין ויפין:

תרוייהו - לגדל חזירין ולהלוות ברבית אסירי ליהודאי ודאי לאו מינייהו פני צהובין:

שקיל גולפא - היה נושא הקנקן לבית המדרש לישב עליה:

מלאכה שמכבדת כו' - דעכשיו ישב עליה בבית המדרש:

נפקת נקטת עמרא - יצאת לשוק וקנתה לצמר ועבדה גלימא:

דהוטבי - ועשתה ממנו סרבל טוב:

וכד נפקת - איהי לשוקא הות ניכסי ביה: ורבי יהודה כד הוה מצלי הוה נמי מכסי ביה:

שעטני מעיל - שתיה להן חביב כל כך שלא היה להן אחר:


דלי ציפתא - הגביה המחצלת שהיה יושב עליה:

ואמר ליה לשלוחא - דאזל לביתיה:

חזי מאי איכא - ראה כמה עושר יש לי שנעשה לו נס ונתמלא כל אותו מקום זהובים:

ואיתנסיבת ליה בסיתוא - בימות החורף:

הוה גנו בי תיבנא - היו ישנים בין התבן שלא היו להם כרים וכסתות:

קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה - היה מלקט התבן משערו:

אי הוי לי רמינא לך ירושלים דדהבא - אם יהיה לי סיפוק שאתעשר אעשה לך ירושלים של זהב בתי נפש שמצויירת בכל ענייני ירושלים והיינו דאמרינן במסכת שבת (דף נט.) עיר ירושלים של זהב כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו:

אתא אליהו קרא אבבא וכו' - עבד הכי משום קורת רוח להן דלדידיה לא היה לו אפילו תבן כמו להם:

שפיר עביד ליך אבוך - דאדריך מנכסיה:

חדא דלא דמי לך - שהוא גרוע ממך ועוד שמניחך באלמנות חיות שהרי הניחך כמה שנים:

יודע צדיק נפש בהמתו - אית דאמרי דאיהי הות ידעה דר' עקיבא הוה ואמרה ליה דלא מיתגניא בעיניה ואית דאמרי דלא הות ידעה אלא הכי קא אמרה דצדיק לא מבזה לאינשי:

שלי ושלכם שלה היא - על ידה הוא כל מה שלמדתי:

מן שית מילי איעתר רבי עקיבא מן כלבא שבוע - דפליג ליה בנכסיה.:

ומן אילא דספינתא דכל ספינתא עבדין ליה מן עינא - עושין להן מן אותו ענין של איל ואית דגרסי מין עיינא היו עושין כמין צאן של עץ והיו נותנים בו כספם:

אנשיוה על כיף ימא - ששכחו לאותו איל על שפת הים ומצאו רבי עקיבא:

ומן גווזא - תיבה:

ארבעה זוזי לספונאי - ליורדי הים לריוח:

אייתו לי מדעם - הביאו לי שום דבר:

מרנא עליה - ימתין אדונינו עליו עד שנביא לך יתר:

דזימנא חדא טבעה ספינתא - וכל ממונא דהוה בספינתא הוה מונח בההוא גווזא:

ומן מטרוניתא - שפעם אחת הוצרכו חכמים ממון הרבה לבית המדרש ושיגרו את ר' עקיבא אצל מטרוניתא אחת ולוה ממנה ממון גדול וכשנתנה לו אמרה לו מי יהיה לי ערב שתפרע לי לזמן קבוע אמר לה מי שתרצה אמרה לו הקב"ה והים שהיה ביתה על שפת הים אמר לה ר"ע כן יהיה כשהגיע הזמן חלה ר"ע ולא היה יכול להביא הממון יצאת אותה מטרוניתא על שפת הים ואמרה רבש"ע גלוי וידוע לפניך כי לך ולים הזה האמנתי מעותי הכניס הקב"ה רוח שטות בלבו של קיסר ונכנס' לבית גנזיו ונטלה קרטלית וזרקה לים והשליכה הים לפתח ביתה של אותה מטרוניתא ונטלתה ולאחר זמן הביא לה ר' עקיבא הממון ואמר לה אל יחר ליך שלא הבאתי לך הממון בזמן שקבענו שחליתי אמרה לו יהא הכל שלך שממוני בא לידי בזמנו וספרה לו כל המעשה ונתנה לו מתנות גדולות ופטרתו לשלום:


ומן אשתו של טורנוסרופוס - אדון אחד ששמו רופוס והיה מפטפט בדברי תורה כנגד ר"ע והיה ר"ע מנצחו בכל פעם והיה אותו אדון מתבייש ובא וסיפר לאשתו אמרה לו אני אפתהו ואכשילהו לפי שהיתה יפת תואר ביותר באתה אצלו וגילתה שוקה כנגדו ורק ר"ע ושחק ובכה אמרה לו מדוע עשית כן אמר לה השנים אומר לך מה שרקקתי בשביל שמטיפה סרוחה באת ובכיתי בשביל שיופיך עתיד לבלות בארץ ומה ששחק לא רצה לומר לה אעפ"כ הפצירה בו עד שאמר לה שעתידה להתגייר ותנשא לו אמרה לו וכי יש תשובה אמר לה הן ונתגיירה לאחר שמת בעלה ונשאת לו והביאה לו ממון גדול:

מן קטיעא בר שלום - מפורש במסכת ע"ז בפ"ק (דף י:):

קופא - קוף:

על לחרתא - נכנס הקוף בחור אחד בקרקע:

רביע - רובץ:

הכי דנן - כמו שדנתני אתה בתמיה:

ידעת ליה - מכרת אותו:

ורבה כריסיה - בטן גדול יש לו:

טורמיטא עבדה דעביד ליה - לההיא ביצה טורמיטא שווי אלפא זוזי:

עד דמתזוטרא - שמתמעטת כדי שיכול לבולעה שלימה:

ואי אית ביה כיבא - במעיו סריך עליה על ההיא ביצה וניכר בה:

וכדנפקא ממעיו - שלימה ידע אסיא כו':

הוה בדיק נפשיה בקולחא - היינו דומיא דביצה טורמיטא והיה מפשפש כל מעיו אם יש בהן כאב והיה מתחלש ומתעלף כל כך עד שאשתו בוכה עליו ותולשת שערה מחמת דאגה:

היה עושה - הפועל שמלקט לו בכלופסין:

לא יאכל בבנות שבע - שלא הרשתו התורה לאכול אלא מאותו המין שהוא מלקט דכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים וגו' (דברים כג):

לפדי - מיני מאכל:

לאגמורי אלפא מיני לפדי - שילמדו לעשות אלף מיני מאכל:

אזמניה לדינא - על מאתים מין שלא לימדו:

אבותינו אמרו נשינו טובה - דכתיב נשיתי טובה (איכה ג) שראוה כבר אלא שעכשיו שכחוה אבל אנו לא ראינו טובה מעולם שאין אנו יודעים כמה מיני טעם יש בפירות כלומר דבר מופלא הוא שכל כך לימדו:

לא אזמני' לבר קפרא - לפי שהיה איש בדחן ומתיירא שמא יעשה שום דבר שישחוק:

אמר - בר קפרא לרבי אם לעוברי רצונו משפיע לו טובה כ"כ לעושי רצונו כו' שהיה מגנהו על שלא זימנו: לעושי רצונו משפיע לו בעוה"ז טובה כ"כ שהתחיל לספר בשבחו בשביל שזימנו:


דבכל גריוא דבעינא - באיזה מדה שארצה אקח:

חפייה כופרא - זיפתו מבחוץ כדי שיחזיק החטים:

ליכיל לי - ימוד לי:

דרשינא בך - כלומר שאתה חייב לי:

שתינא חמרא ברקורא דאבוך - שאביך ירקד:

ובקירקני דאמך - במזיגתה שאמך תמזוג לי הכוס:

מאי תועבה - עשו שניהם:

תרמי לי נטלא - תמזוג לי הכוס כמו אנטל:

תועה אתה בה - כלומר שמניח את אשתו של היתר ותפס זו של זנות:

כי עניינא קמא - תיתי דביתכי תירמי לי ולדידיה א"ל קום רקוד לי:

[מאי תבל - דכתיב] ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא (ויקרא יח):

וכי תבלין יש בה - כלומר יש בביאה זו טעם מבאחרות שמנחת בעלה ונרבעת לבהמה:

זו מאי היא - ומפרש ביבמות (דף לז:) בא ש הבא על נשים הרבה וכן אשה שנבעלה לאנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהם נתעברה והולידה בת נמצא אב נושא את בתו ואח נושא את אחותו על זה נאמר ומלאה הארץ זימה כלומר זו מה היא שאין אדם יודע אותה אשה שהוא נושא אם מותרת לו אם לאו:

לא יכיל בן אלעשה למיסבל - אותו זילותא של רבי לפי שהיה עשיר גדול ולא היה יכול לראות דבר של זילותא מחמיו:

מאי בן אלעשה - כלומר מנין דהוה עשיר:

תספורת יחידתא - שאין כמותה:

פיזר מעותיו - שהיה נותן ממון גדול לספר שהיה מספר לו כתגלחת של כ"ג:

הרמוצה קרא קרקוזאי - דלועין של אותו מקום שאינן מתבשלין לעולם יפה: הטמונה ברמץ: עפר של גחלים דלאו תבשיל הוא:

כלאים עם דלעת הרמוצה - אלמא דהרמוצה לאו טמונה ברמץ אלא שם מקום הוא ומין זרעים הוא:

מתני' ממעשה רתחתא - היינו דבר שנגמר בישולו בקדרה ואינו אלא מחמשת המינין לאפוקי דבר שאין גמר בישולו בקדירה עד שמבשלין אותו באילפס:

בכל הנעשה בקדירה - אפילו מבושל באילפס אסור:

גמ' ביורד באילפס שכבר כו' - הואיל וקודם שמניחו באילפס מבשלו בקדרה והדר מניחו באילפס כן היה מנהגן והוי יורד לקדרה ולפיכך אסור:

מן היורד באיליפס מותר ביורדי לקדרה - קודם שירד לאילפס:

מן הנעשה בקדירה - לגמרי כל בישולו שאינו יורד לאילפס כלל:

מותר בנעשה באילפס - אע"פ שהיה קודם לכן בקדרה:

מותר בנעשה בקדרה - בנגמר בקדרה:


מתני' אינו אסור אלא בכבוש של ירק - דסתם כבוש ירק הוא אבל אמר כבוש שאני טועם הואיל ואמר כי האי לישנא אסור בכל הכבושין וה"ה בכל הנך אם אמר בשלוק סתם אינו אסור כו' דסתם שלוק שלהן אינו אלא בשר ודעתיה לא הוי אלא בשר דדרכו להתבשל ולהשלק:

גמ' אמר קונם דכביש עלי או דשליק עלי מאי - מי אמרינן דכביש דמי כמ"ד הכבוש או דילמא דמי כמאן דאמר כבוש שאני טועם ואסור בכל הכבושין:

תיבעי - כלומר תיקו:

מתני' דג דגים שאני טועם - דג משמע גדול דגים משמע קטנים וכיון דאמר שניהם אסור בהן בין גדולים בין קטנים:

ומותר בטרית טרופה - דג ששמו טרית ומוכרין אותו בחתיכות שלא נדר אלא מדג הנמכר שלם:

ובציר - שעושין מקרבי דגים וכל שכן במורייס שאין עושין אותו אלא משומן של דגים:

אסור בציר ובמורייס - דהני בכלל טרופין נינהו:

גמ' הלך אחר לשון בני אדם - שקורין דג לגדול ודגה לקטנים להכי כי אמר דג מותר בקטנים וכי אמר דגה אסור בקטנים וכי אמר דג דגה אסור בשניהם:

אמר הרי עלי ציחין - מי אמר דמדגים ממש קאמר ולא מדבר אחר או דילמא דמי כמאן דאמר מן הצחנה:

מתני' מן הקום - משג"א היינו נסיובי דחלבא דקום אינו בכלל חלב:

אוסר - דקא סבר יש בו צחצוח חלב והוי בכלל חלב:

מן הקום מותר בחלב - דברי הכל דחלב אינו בכלל קום:


מותר ברוטב - מרק:

ובקיפה - מקפה עבה מתבלין פונדליר"ש בלע"'ז:

שנתבשלו - בתוכו בשביל רוטב שנכנס בביצה ובשביל טעם בשר שהיה בבצים:

כן הדבר - שאסור כשאמר בשר זה עלי שיש בקדרה לכשאמר כן כל מה שיש בקדרה שיש בו טעם בשר אסור:

שהנודר מן הדבר - כגון שאמר בשר זה עלי ונתערב כו' אבל כי לא אמר בשר זה עלי אלא קונם בשר עלי דמשמע בשר ממש מותר ברוטב ובקיפה:


גמ' מן העדשים אסור באשישים - בלחם שמעורב בו קמח של עדשים דקסבר אשישים בכלל עדשים הם:

ורבי יוסי מתיר - דלא הוי בכלל עדשים קשיא דרבי יוסי אדר' יוסי קשיא דרבנן אדרבנן דרבנן אסרי הכא ואמרי אשישים בכלל עדשים ובמתניתין שרו דקאמרי קומא לאו בכלל חלב הוא והכי נמי קשיא לרבי יוסי דהכא מתיר משום דסבירא ליה דאשישים לאו בכלל עדשים ובמתני' קאסר דסבירא ליה קומא בכלל חלב היא קיימא:

קומא דחלבא - והואיל והוי בכלל חלב להכי אסור והכי נמי מתריצנא לברייתא באתריה דתנא קמא קרו ליה אשישים לפת של עדשים ובאתריה דר' יוסי לא קרו אשישים הלכך שרי ר' יוסי:

מותר בתבשיל שיש בו טעם יין - שהרי לא נדר מטעמו של יין:

מתני' קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם - הואיל ואמר טועם אסור בהן:

וביוצא מהן - בשמן וביין:

גמ' אלו דוקא - דמשום אלו אסור בהן וביוצא מהן או דילמא שאיני טועם דוקא דמשום דאמר שאיני טועם אסור בהן וביוצא מהן:

אי ס"ד אלו דוקא - ושאיני טועם לאו להכי תנא שאיני טועם למה לי:

הא קא משמע לן דאע"ג דאמר שאיני טועם אי אמר אלו מיתסר - ביוצא מהן אי לא לא והכי כמי [אי הוי] אמרי' ואי אמרת שאיני טועם דוקא ואלו לאו דוקא למאי תנא אלו [והוה מתרצינן] הא קמשמע לן אע"ג דאמר אלו אי אמר שאיני טועם מיתסר ביוצא מהן אי לא לא מאי:

פירות האלו - כיון דאמר אלו אסור בחילופיהן ובגידוליהן ודייקינן מיניה הא ביוצא מהן כגון סחט משקה מותר ושמע מינה דאלו לאו דוקא: תריץ לא תימא הא ביוצא מהן מותר אלא הוא הדין דאפי' יוצא מהן אסור דהא אלו קאמר ואלו דוקא והא דלא נקט בהדיא אסור ביוצא מהן:

הא עדיפא לאשמועינן דחילופיהן - אע"ג דלא הוו גופייהו כגידולין דמו:

שאיני אוכל ושאיני טועם - כגון דלא אמר אלו טועם משמע דמדידהו גופוייהו קאמר לפיכך מותר בגידוליהן ובחילופיהן ודייקינן הא ביוצא מהן אסור דהא טועם מגופייהו קאמר אלמא דשאיני טועם דוקא:

הוא הדין דאפי' ביוצא מהן מותר איידי דלא תנא ברישא יוצא מהן מותר - דעדיפא ליה נקט לא קתני בסיפא יוצא מהן:

בזמן שאמר בשר זה עלי - דהוי כמ"ד אלו עלי וש"מ אלו דוקא:

ומותר בציר - דהיינו ציר היוצא מהן אלמא דשאיני טועם לאו דוקא:

אמר רבא - תריץ הא דקתני מותר בציר שכבר יצא מהן קודם שנדר ולהכי מותר אבל אם לאחר שנדר יצא מהן לעולם אימא לך דאסור ושאיני טועם דוקא:


מתני' מן הסתוניות - היינו ענבים קשים שמניחן בכרם כל ימי הסתיו ועושין מהן חומץ:

כל ששם תולדתו קרויה עליו - כגון חומץ זה שיצא ממנו קרוי נמי על שם אמו חומץ סתוניות ולא חומץ סתם:

נדר ממנו אסור ביוצא וכו' - והכי נמי כי נדר בסתוניות אסור נמי בחומץ היוצא ממנו:

וחכמים מתירין - וקא פריך בגמרא היינו תנא קמא דקתני מותר בחומץ סתוניות:

גמ' נדר בו - בתמרים:

אסור ביוצא ממנו - בדבש תמרים:

כל שאין דרכו לאכול - כגון סתוניות דדרך היוצא ממנו לאכול והן עצמן אין דרכן לאכול. תנא קמא דמתניתין דאמר מותר בחומץ סתוניות לית ליה דרבי שמעון בן אלעזר אלא קסבר נדר בו אין אסור אלא בו אע"ג שאין דרכו לאכול וחכמים תנא בתרא אית להו דרבי שמעון בן אלעזר ודקתני וחכמים מתירים בו בגופו אבל ביוצא ממנו לא דאין אסור אלא ביוצא ממנו והיינו כר' שמעון בן אלעזר דאמר לא נתכוון זה כו' ורבי יהודה בן בתירא היה אוסר בו וביוצא הימנו:

מתני' מן השמן - משמע שמן זית להכי מותר בשמן שומשמין: כרישין קטנית:

מותר בירקות השדה - דהיינו שם לוויי ירק השדה ולא ירק סתם:

גמ' מותר בשמן שומשמין - לפי שאין מצוי בא"י שמן שומשמין אלא שמן זית ובאותו שמן נדר:

מזה ומזה - משמן זית ומשמן שומשמין:

ספק איסורא לחומרא - ומשמן שמסתפקין בו נדר בין רב בין מעט:

אסור בירקות - הגינה. גרי"ס המור"ה במסכת"א ז"ו ומותר בירקות השדה. שעליהן סומכין בשביעית שהפקירו הגנות לעניים ואין מסתפקין אלא בירקות השדה:


(גמ') לא שנו - דשביעית מותר בירקות הגינה אלא במקום שאין מביאין ירק מח"ל דכיון שאין מביאין ודאי לא נדר אלא מאותם שמסתפקים שם היינו מירקות השדה ולהכי מותר בשל גינה:

אבל במקום שמביאין כו' אסור - אף בירקות הגינה הואיל ורגילין לאכול שם בין ירקות השדה בין ירקות הגינה דודאי אדעתא דהכי נדר:

כתנאי כו' - לדעתא דמ"ד אין מביאין ירקות כו' לדידיה מותר בירקות גינה ואסור בירקות שדה דכיון דאין מביאין לאו עליה נדר ולמ"ד מביאין אסור אף בירקות גינה:

משום גוש - שמא יש מעפר חוצה לארץ בעיקרייהו וטמא משום ספק מת:

מתני' אסור באיספרגוס - דהוי בכלל כרוב דמין כרוב הוא:

מותר בכרוב - דאין כרוב בכלל איספרגוס:

אסור בשום - שנותנים ממנו בקדרה דהיינו בכלל מקפה:

מותר במקפה - דאין מקפה בכלל שום:

אסור במקפה - של גריסין:

מותר בגריסין - ד"ה דאין גריסין בכלל מקפה:

מן המקפה - של גריסין:

ר' יוסי מתיר - דקסבר אין מקפה בכלל גריסין:

אסור בשום - של מקפה:

אסור באשישים - בפת שמעורב בו קמח עדשים דיש בכלל עדשים אשישים:

ומן אשישים כו' - דברי הכל היא:

ר' יהודה אומר קונם גריס או חטה שאגי טועם מותר לכוס - חטה וגריס סתם דלא אמר חטה חטין גריס גריסין דקסבר [ר"י גריס או חטה] מבושלים משמע חיין לא משמע ור' יהודה לא פליג עליה דתנא קמא:

גמ' אסור לאפות - דאדעתא דהכי אמר חטה כדי לאפות דחטה גרגיר א' משמע ומגרגיר לא קאמר:

חטין - משמע חיין:

גריס - משמע מבושל:

גריסין - משמע נמי חיין:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ו"