רש"י על הש"ס/נדרים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





שס"ד ימים אית ליה וכו'. וימי השנה שס"ה ימים:

המליכו. השליטו:

אלו הן שתי עיניים. דלאחר שמל היה שלם בכל אבריו:

ראש הגוייה. הוא אבר:

מעשרה שליטים. שהן מועילין לגוף יותר מעשרה שליטים ואלו הן כו':

הוציאה. לכהונה:

על דיבורו של מלכי צדק. ניטלה ממנו הכהונה:

פרק רביעי - אין בין המודר

מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו. שחבירו הדירו שלא יהנה ממנו בשום ענין:

למודר ממנו מאכל. שלא הדירו אלא הנאת מאכל:

אלא דריסת הרגל. לעבור בחצרו ולקצר דרכו:

וכלים. ולהשתמש בכלים של מדיר שאין עושין בהם מאכל דמודר הנאה אסור בדריסת הרגל דהיינו הנאה שמקצר דרכו ולהשתמש בכליו אבל מודר ממנו מאכל מותר בשתיהן לפי שזה לא הדיר ממנו אלא מאכל:

גמ' מאן תנא. דמודר הנאה אסור בדריסת הרגל ובכלים וכו' אע"ג דלא מיחזי הנאה:

רבי אליעזר היא דאמר אפילו ויתור כו'. ויתור זהו כגון שלקח מדה של תפוחים בפרוטה ולאחר שמדד לו המדה מוסיף לו שתים או שלשה וזהו דרך של חנוונין להוסיף על המדות משלהן הואיל ובלא תנאי נותן לו לא מיחזי כמקח אלא כמתנה ואליבא דרבי אליעזר ' אסור המודר באותו הויתור של מדידת פירות הכא נמי אף על גב דדריסת הרגל לא הויא הנאה גמורה אסור:



והא מן מאכל עצמו נדר. ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו:

הנאת מאכלך עלי. יהא אסור:

ואימא. מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכלך ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה:

המביאה לידי מאכלך עלי. ונפה וכברה מביא מאכלו למאכל ולהכי לא ישאילנו לו:

אפי' שק וכו' ואפי' צנא בעלמא. של מדיר אסור למודר ליתן בה פירות דהנאה המביאה לידי מאכל הוא ואסור:

סוס לרכוב עליו. לילך לבית המשתה:

או טבעת ליראות בה. בבית המשתה כדי שינהגו בו כבוד והיינו הנאה:

מיפסק ומיזל בארעיה. שהולך דרך קרקעו לבית המשתה ומקצר דרכו:

מהו. מי הוי הנאה המביאה לידי מאכל בכל הני או לא:

צריכא למימר. דשרי הא ליכא הנאה כלל:

וקתני משאילו. וש"מ דשרי:

לא לעולם. אפי' שלא ליראות בה ובדין הוא דלא היה צריך למיתני משאילו:

אלא איידי וכו'. ומהא ליכא למשמע מינה:

מתני' מקום שמשכירין. שנוהגין להשאיל כל אלו הדברים על ידי שכירות אסור למדיר להשאילו דכיון שנוהגים להשכיר מיחזי כהנאה המביאה לידי מאכל ואסור:

גמ' מכלל דרישא. דקתני לא ישאילנו נפה וכברה הוי אע"פ שאין משכירין כלומר שאין נוהגין להשאיל בשכירות אע"ג דלא הוי הנאה גמורה דכיון שאין משכירין מאי קא מהני ליה אם זה לא ישאילנו שכנו אחר משאילו בחנם שהרי מקום שאין משכירין הוא:

מאן תנא. דאפילו הכי אסור:

ר' אליעזר היא. אבל סיפא דקתני מקום שמשכירין אסור דברי הכל היא דהנאה גמורה היא:

מתני' שוקל לו את שקלו. המדיר יכול ליתן בשבילו מחצית השקל שנותנין לתרומת הלשכה ויכול לפרוע חובו ואין מהנה לו כלום מדקתני פורע חובו אלמא לא מהני ליה מנכסיו דהא לא יהיב ליה בידים ממש:

גמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא. שמבריח חובו מעליו ושרי:

מאן תנא. דאברוחי שרי:



דברי חנן היא. דאמר איבד מעותיו שאין למלוה על בעלה של זו כלום הואיל ולא נתן בידו אלא הבריח ארי מעליו שפירנס את אשתו' שהוא חייב לזונה ה"נ כי פרע חובו אברוחי ארי הוא שאין לו לפרוע על החוב כלום ולהכי שרי דאי כהנים גדולים דפליגי עליה דחנן היא כיון דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול מן הבעל הכא נמי סבירא להו כי פרע חובו יכול הפורע לגבות מן הלוה ולהכי הוי הנאה גמורה אם אין הפורע חוזר וגובה ממנו ואסור: דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע מזה דהשתא כי פורעו זה לא הוי הנאה הואיל ואי בעי לא מצי למיגבא מיניה כלום ושוקל לו את שקלו נמי מוקמינן ליה לדברי הכל כה"ג שאינו מהנה לו כלום כגון שהוא עצמו שקל את שקלו ושגרו לירושלים ונגנב או אבד לאחר שנתרמה הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו ולא היה לו לפורעו דהכי קיי"ל (ב"מ נז:) בני העיר ששיגרו את שקליהן ונגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה נשבעין השלוחין לגזברים שאבדו ובעלים פטורים דתורמין על האבוד ואם קודם שנתרמה הלשכה נשבעין לבני העיר לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר דלא מהנה ליה כלל:

משום לפרוע. דהתם אי הוה פרע תובו הוה מהני ליה:

תפול הנאה להקדיש. מפ' בגמרא:

לא שנו. דמחזיר לו אבידתו אלא כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה שהמחזיר הדירו מנכסיו:

דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה קמהדר ליה. וליכא הנאה שאינו מהנהו מנכסיו כלום:

אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר. דמחזיר מודר מבעל אבידה לא מצי מהדר ליה אבידתו משום דאי מהדר ליה הוה מתהני מבעל אבידה:

פרוטה דרב יוסף. דאמר רב יוסף העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב ליה פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה שמקיים הלכך אין מחזיר לו אבידתו:

פרוטה דרב יוסף לא שכיח. דלא שכיח כה"ג דלהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה ולא מתהני מיניה כלל לפיכך מחזיר לו אבידתו:



מקום שנוטלין עליה שכר. חזרת אבידה שכר:

תפול הנאה להקדש. דכיון דמודר ממנו הנאה לא מצי האי למיתב ליה שכר: בשלמא למ"ד אפי' בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר נמי מהדר ליה אבידתו היינו דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה [להקדש] כיון דמחזיר לא מצי למישקל מיניה השכר לפי שזה בעל אבידה הדירו מנכסיו אינו יכול להשתייר השכר בידו דמקום שנוטלים עליה שכר הוא לא מצי בעל אבידה למימר הואיל ואינו יכול ליטול השכר יהא שלי לפיכך תפול הנאה להקדש ואי נכסי מחזיר אסורי' על בעל אבידה והאי מחזיר אדם עשיר הוא ואינו רוצה לקבל שכרו דזילותא הוא לקבל השכר מכל מקום האי בעל אבידה לא מצי תפיס לשכרו משום דמודר הוא מנכסי מחזיר ושכרו איתיה גביה דמקום שנוטלין עליה שכר הוא לפיכך תפול הנאה להקדש:

אלא למ"ד. כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהדר והתם איכא למימר תפול הנאה להקדש אבל נכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר הואיל ולא מהדר ליה לא יהיב ליה אגרא אם כן מאי תפול הנאה להקדש איכא למימר הכא הואיל ולאו בר אגרא הוא:

תריץ אחדא קתני. אחד לחוד מיירי תפול הנאה להקדש בשנכסי נחזיר אסורין על בעל אבידה דבעל אבידה לא מצי תפיס אגריה דמחזיר דלא מצי למיתהני מיניה ומחזיר נמי לא בעי ליטול שכר דעשיר הוא להכי תפול הנאה להקדש:

לא שכיחא. וליכא הנאה כלל:

משום דקא מהני ליה. דאע"ג דמידעם דנפשיה מהדר ליה אפ"ה מהני ליה דדמי כמאן דמהני ליה מנכסיו:

להדר ליה. משום דמידעם דנפשיה מהדר ליה ולא מהני ליה כלום: בשלמא למ"ד אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהדר:

הינו דמתרץ מקום. כלומר דמשכחת ליה מקום שנוטלים עליה שכר תפול הנאה להקדש דכיון דנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא מצי בעל אבידה לשייר השכר לעצמו דהא נכסי מחזיר הן ואסורין עליו וצריך לו ליתן השכר והמחזיר אי אדם עשיר ואינו רוצה לקבל השכר להכי תפול הנאה להקדש:

אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין . על בעל אבדיה לא מהדר היכי מתרץ מקום. שנוטלין עליה שכר הא ליכא שכרו כלל דלא מהדר והכא ליכא לתרוצי אחדא קתני דהתם דכיון דקאמר בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה קא מוקי ביה תפול הנאה להקדש דכופין לבעל אבידה שיתן השכר להקדש ואין יכול להחזיק בו דנכסי מחזיר אסורין הן עליו אבל הכא ליכא לתרוצי אחדא קתני אנכסי בעל אבידה אסורין עליה דכיון דנכסי מחזיר אין אסורין על בעל אבידה מצי האי בעל אבידה למיתפס השכר לנפשיה ולא נפיל להקדש והיכי מתרץ מקום קשיא:



ככר של הפקר. וכ"ש אי דנפשיה אלא רבותא קמ"ל דמצי זכי בהפקר לחליה קדושה עילויה:

נטלה על מנת לאוכלה. דכיון שהחזיק בו קנאה ואם אכלה מעל לפי כולה ומשלם להקדש לפי כולה וחומש שהרי הוציאה לחולין:

אבל נטלה על מנת להורישה לבניו. ואחר כך הקדישה עסקינן דקודם לכן לא יכול להקדישה:

לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבה. שאינו משלם להקדש אלא כפי חזקת טובה שנותן לאביו אחד מן הבנים בשביל שמורישה לו והיינו טובת הנאה: ככרי יהא אסור עליך וחזר ונתנו למודר במתנה מהו:

כי איתיה ברשותיה. כלומר כל זמן שהוא של מדיר הוא דאסור דהכי משמע ככרי כל זמן שהוא שלי:

או דלמא עליך א"ל. ועלויה שויתיה לאותו ככר הקדש ואע"פ שנתנו לו במתנה אסור:

אלא. הא קמבעיא ליה האי דאמר ככרי עליך אי אמרי' דכל זמן שהוא ברשותיה. דאי אתי לידיה מיניה דיליה קאמר ליה:

ולאפוקי דאי גנבה מיגנב. לאותו ככר ונתנה לו הגנב במתנה שאינו אסור בה הואיל והוא עצמו לא נתנה לו או דלמא אע"ג דאי גנבה ליה מיגנב אסירה ליה:

לא לאפוקי דאי אזמניה עליה. למיכל מההוא ככר מעיקרא והדר א"ל ככרי עליך דהתם כיון דאזמניה עליה קנה חלקו כמה שהוא יכול לאכול הימנה ואינו יכול לאוסרה עליו דלאו כוליה דנותן הוא אלא גם דמזומן:



ה"ג קונם פרה שאגי הנאה לך. והכי משמע קונם יהו עליך שאר פרות שיש לי שאני מהנה לך כלומר שאין לי פרה אחרת וזו שיש לי איני משאילך שזו לא רצה להשאילו והאחרות אסורות עליו בנדר או שאמר לו נכסי אסורין עליך אם יש לי פרה אחרת אלא זו ונמצא שיש לו פרה אחרת אסור לישאל ליהנות:

קונם קורדום שיש לי שאיני קנוי. כלומר שלא קניתי קורדום אחר וזה איני משאילך שאני צריך לו או שאמר לו קונם נכסי יהו אסורים עלי אם יש לי קורדום אחר אלא זה ונמצא שיש לו קורדום אחר:

בחייו אסור. בעל הקורדום אסור ליהנות מנכסיו כל ימי חייו אי נמי בחייו דמדיר אסורין נכסיו על המודר:

מת. המשאיל: או שנתנה לו במתנה למודר אמר לן המורה האי דקתני מת לא קאי אסיפא כלל דהיכי מצי קתני אסיפא [דהא] קתני נכסי עלי מת או שנתנה לו במתנה הרי זה מותר מי מותר הרי אנפשיה קאמר אלא ארישא קתני אהשאילני פרתך שאם מת המדיר מותר בפרה או בנכסים של מדיר דהא אמר נכסי ומאחר שמת לאו נכסיה דידיה אינון והכא נמי אם ניתנו לו במתנה ואמר לן המורה דכס"ג שאני הנאה שאינו קנוי כינוי לשון בני אדם (שרי) דהכי היו נודרים בירושלים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם קתני שניתנו לו במתנה הרי זה מותר וקשיא לרבא דאמר אע"ג דיהיב ליה במתנה אסור:

אמר לך רבא הכא במאי עסקינן כגון שניתנה לו על ידי אחר. שבעל הפרה נתנו לאחר ואותו אחר נתנו לשואל ולהכי מותר שכבר הוציאה משאיל מרשותו כשנתנה לאחר אבל היכא דאמר ליה ככרי עליך ולא נתנה לו על ידי אחר הואיל ולא יצאת מרשותו קודם לכן אסור ולא דמי להיכא דאיגנבה מיניה משום דהיכא דאיגנבה מיניה הואיל ושלא מדעתו דבעל הככר יצא מרשותו כעודה בידו דמי ואסור אבל היכא שנתנה לו במתנה על ידי אחר יצאת מרשותו מדעתו:

ולא קתני שנתנה לו. דמשמע שהוא עצמו נתנו לו:

יש מעילה בקונמות. היכא דאמר קונם ככר זה ואכלו מי הוי כהקדש מעליא דיש בו מעילה ומעל או לא:

[תניתוה מקום] שנוטלין עליה שכר. ומודר היינו דאמר קונם ומדמי ליה להקדש:

קונם ככר זה הקדש. שאמר בלשון הקדש ובלשון קונם והוא הדין נמי לא אמרה אלא בלשון קונם:

בין הוא בין חבירו מעל. שהרי הקדישה סתם אכולי עלמא:

לפיכך. הואיל ויש בה מעילה יש בה פדיון ויצאה לחולין דהוי כשאר הקדש:

אמר זו עלי הקדיש. כיון דאמר עלי עליה דידיה שוויה הקדש והוא מעל אם אכל חייב לשלומי:

חבירו לא מעל. דלא אסרה אלא על עצמו וגבי חבירו הוי כחולין:

לפיכך אין לה פדיון. שהוא עצמו אין יכול לפדותה לעולם שהרי אמר עלי ולא על אחר ואחר אין יכול למעול בה:

בין כך ובין כך. בין אמר סתם בין אמר עלי לא מעל בין הוא ובין חבירו אף על פי שאמר הקדש כיון דאמר נמי קונם שאין מעילה בקונמות:

מי מעל. אליבא דמאן דאמר יש מעילה בקונמות קבעי:

הא לא אסירא עליה. דנותן:

התירא ניחא לי דתיתיב לי איסורא לא בעיתי. כלומר דבתורת היתר קבלתיה ממך ולא בתורת איסור:

וכסבור של חולין הן מעל. אעפ"כ הכי נמי אף זה המקבל אע"פ שסבור זה המקבל שהיתר הוא כי אכלה מעל:


מתני' ותורם את תרומתו וכו' - מפרש בגמרא:

[ומקריב עליו] - אם היה כהן אותו שנדר שלא יהנה ממנו יכול להקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וכו':

גמ' הני כהני - שמקריבין קרבנות:

שלוחי דידן - דבעלי קרבן:

הא קא מהני ליה - שליח לכפר כפרתו ואיהו הדירו שלא יהנה ממנו:

אלא - מדקתני מקריב עליו קיני זבין וכו' ש"מ דשלוחי דשמיא נינהו: [וליטעמיך] אם כן דשלוחי דשמיא נינהו ליתני סתם מקריב עליו קרבנות אלא מדלא קתני אלא קיני זבין וכו' ש"מ דשלוחי דידן נינהו ודקשיא לן הא קמהני ליה תריץ לא קמהני ליה דבמחוסרי כפרה שאני כי הני דמתני':

דא"ר יוחנן הכל צריכין דעת - כל הקרבנות צריכין שיהו מקריבים בעלים חוץ ממחוסרי וכו':

על בניו ועל בנותיו הקטנים - כשהן מחוסרי כפרה דכתיב זאת תורת הזב וגו' ונשים שמביא קרבן עליהן אע"פ שאין להם דעת הם הכי נמי גדולים אין צריכין להביא כפרתן לדעתן הלכך הואיל ומקריב עליו שלא לדעתו לא מהני ליה דהא לא ידע ומותר:

אלא מעתה לר' יוחנן - דמפיק מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן הכא נמי מצי למימר מהאי קרא נמי:

שמא תתעבר ותמות - ודאי אלמא לאו בת לידה היא:

אמר לך רבי יוחנן - ההוא זאת תורת היולדת לא מרבי לה לקטנה אלא בגדולה מיירי וקא מרבה אפילו יולדת שוטה:

שכן אדם מביא קרבן עשיר אפילו על אשתו שוטה - אדם מביא קרבן עשיר על אשתו בין פקחת בין שוטה ולא אמרינן דאע"פ שנשאת לעשיר עניה היא דמה שקנתה אשה קנה בעלה אלא כל הקרבנות שחייבת מביא עליה:

שבך כתב לה ואחריות כו' - דהכי משמע אחריותא עלי וכי היכי דהאי מביא קרבן על אשתו יולדת אפילו שוטה כך כל מחוסרי כפרה אין צריכין דעת ולעולם שלוחי דידן נינהו:


אם היה כהן - המדיר:

יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו - קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע"ג דלא מחוסרי כפרה נינהו: לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו'. דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה"ה לגדול:

מזידין חייבין - לשלם קרבן לבעלים:

לתקוני שויתיך - שליח ולא לעוותי:

אמרי - לעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול:

לא יחשב לו - פיגול יהיה מכל מקום:

אלא מעתה - יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו':

פסול - הקרבן דהואיל ונדחה כשנשתטית דלאו בת קרבן היא ידחה התם נמי גבי אשה הואיל ונדחית בשעת אכילה נדחית מהכל ואין אדם מביא קרבן חלב על אשתו שוטה וליכא למירמא מהכא וכי קאמינא דלר' יהודה הא דמביא קרבן על אשתו שוטה כגון זבה או יולדת או מצורעת:

וקפריך תו יביא אדם כו' - אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כו':

אמר רבי זירא שה לבית אבות - דמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו ועל בנותיו הקטנים:

לאו דאורייתא הוא - להכי הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום:

וממאי - דלאו דאורייתא הוא מדתנן וכו':

ואי אמרת שה לבית אבות - דאדם שוחט על בניו הקטנים דאורייתא:

על בישרא קאי ומזכי להו - כלומר היאך יכול זה לזכות את אחיו מאחר שנשחט והא תנן (פסחים פט.) נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט אלא אזמוני להו לאחר שחיטה לאו דאורייתא והך משנה משמע דבבניו קטנים מיירי:

אלא - הואיל ולאו דאורייתא הוא למה ליה לאבוהון למימר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם לירושלים כדי לזרזן במצות:

תניא נמי הכי - כדי לזרזן קאמר מדקאמר בנים שפ לים ולא קאמר ובנים לא יצאו ידי חובתן מכלל דלא מחייבי מדאורייתא אלא לזרזן קאמר:


כיון דזכות הוא לו שמרויח שתורם עליו משלו ולא צריך ליתן לו כלום: לא צריך דעת - שזכין לאדם שלא בפניו:

או דלמא - כיון דמצוה דיליה היא דבעל הכרי ניחא ליה למיעבדיה שיקיים הוא את המצוה לפיכן. צריך שיודיעו:

אילימא - משל בעל הכרי על בעל הכרי:

אילימא לדעתיה דיליה - לדעתו של תורם שלא הודיעו לבעל הכרי שהוא תורם עליו:

מאן שוייה שליח - הא קיימא לן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:

הא קא מהני ליה דעבד שליחותיה - ואיהו הדירו:

הא קא מהני ליה - האי שתורם עליו:

אלא לאו לדעתיה דנפשיה - שלא הודיע לבעל הכרי שהוא רוצה לתרום עליו:

וא"א צריך דעת הא קמהני ליה - כיון שתורם עליו בידיעתו הא קמהני ליה:

אלא לאו אין צריך דעת - ולהכי תורם עליו דכיון שתורם עליו שלא מדעתו לא מהני ליה כלל:

לעולם משל בעל הכרי - מיירי ולדעתו דבעל הכרי ודקאמרת הא קמהני ליה דעביד שליחותיה ותרים:

באומר כל הרוצ' לתרום יבא ויתרום - דכיון דלא שויה שליח ממש טפי מאחריני ואחריני נמי יכולין לתרום כמותו לא מהני ליה כלל דאי לא תרים ליה האי תרים ליה איניש אחרינא ומהכא ליכא למשמע מינה כלל:

טובת הנאה משל מי - אותה פרוטה שיכול לקבל מישראל אחר כדי ליתנה לבן בתו כהן משל מי היא:

אי לאו פירי דהאי - דתורם לא מתקן כריא דההוא ותיהוי אותה פרוטה דתורם:

או דלמא לא - וכו'. ודבעל הכרי הוי טובת הנאה:

את כל תבואת זרעך ונתת ונו' - שמע מינה דבעל הכרי היא טובת הנאה מדכתיב זרעך ונתת:

תורם את תרומותיו ומעשרותיו לדעתו - של תורם וקס"ד דמשלו על של בעל הכרי הא קא מהני ליה דשקיל טובת הנאה:

אלא - מדתורם לו שמע מינה דטובת הנאה של תורם היא:

אמרי - לעולם מהא ליכא למשמע מיניה טובת הנאה של מי דהכא לא מיירי אלא בשל בעל הכרי ולדעתו דבעל הכרי ולהכי טובת הנאה שלו ואפילו הכי לא קא מהני ליה: באומר כל הרוצה בו': כדאוקימנא לעיל:

המקדיש - שפודה את הקדשו מוסיף חומש ולא אדם אחר כדכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו (ויקרא כז):

ומתבפר עושה תמורה - המפריש קרבן לפטור חובתו של חבירו המתכפר עושה תמורה באותו קרבן דהשתא הוי דידיה ולא המפרישו דמאחר שהפריש לצורכו קנאו המתכפר:

והתורם וכו' טובת הנאה שלו - של תורם:

שנוטלין שכר על לימוד המקרא וכו' - ולהכי לא ילמדנו מקרא בחנם לזה דקמהני ליה השכר שהיה לו ליתן אבל מלמדו הלכות בחנם דלא קא מהני ליה כלל:

מאי פסקא - דבמנהגא תליא מילתא ולאו איסורא איכא אפי' למשקל שכר של המקרא תריץ לא ודאי לאו שפיר עבד דשקל כלל:


והא קא משמע לן - מתני' דאפי' במקום שנוטלין שכר וכו'. ולהכי לא ילמדנו מקרא דהואיל ושרי למשקל שכר אם מלמדו בחנם מהני ליה מן השכר שהיה לו ליתן:

רב אמר - מאי טעמא התירו למשקל שכר מן המקרא מפני שאין נוטלין שכר אלא על שכר שימור שמשמרין התינוקות שאין מניחין אותן לצאת ולעסוק בדברים בטלים ולא שכר לימוד המקרא וקטנים דצריכין שימור למדין מקרא ולא גדולים ולהכי לא ילמדנו מקרא לקטנים בחנם דהואיל ושרי למשקל עלייהו שכר קמהני השכר שהיה לו ליתן אבל מלמדו מדרש דקטנים אין לומדים מדרש אלא לגדולים וגדולים לית להו שכר שימור ולא קמהני להו כלל ולהכי שרי:

ורבי יוחנן אומר שכר פיסוק טעמים - שקיל מנייהו שמלמדם ניקוד וטעמים וההוא שכר מצי למשקל ופיסוק טעמים אינו אלא במקרא ולהכי לא ילמדנו מקרא:

בקטן - (משום דקא מהני ליה שמניח לו את השכר) תריץ מתני' דקתני לא ילמדנו מקרא בקטן משום דקא מהני ליה שמניח לו את השכר שהיה לו ליתן:

והכי קתני לא ילמדנו מקרא לקטן - בחנם משום דקא מהני ליה שכר השימור אבל אם היה גדול מלמדו לו ולבניו מקרא גדול משום דאיהו לא צריך שימור ולא קמהני ליה ולבניו נמי הואיל ואביהן עמהם הוא משמרם וליכא שכר שימור:

לא קורין בתחילה בשבת - אין מתחילין ללמדם בתחילה בשבת בדבר שלא למדו מעולם אבל שונין בראשון כלומר בדבר שלמדוהו כבר פעם ראשונה לומדים אותן פעם שניה בשבת ולהכי קתני בראשון דרבותא קמ"ל אע"פ שלא למדוהו התינוקות אלא פעם אחת שונין:

בשלמא למאן דיאמר שכר פיסוק טעמים - שרי למשקל:

הייינו דאין קורן בתחילה בשבת - דהואיל ומעולם לא למדו דבר זה אלא עכשיו אינו מלמדו אלא בשכר ואתי למשקל שכר בשבת אבל שונין דעביד ליה בלא שכר:

אמאי שונין בראשון - אפילו שונין לא דהא איכא שכר שימור דשבת ואתי למשקל שכר בשבת:

הבלעה היא - כדקתני ומישרי שרי:

דתניא השוכר את הפועל - שנותן לי שכרו של כל יום:

לשמור את התינוק - מטומאה:

לשמור את הזרעים - לצורך העומר:


אם אבדו - בשבת:

אינו חייב באחריותן - הואיל ואינו שכיר ביום שבת:

אם היה שכיר שבת - שנותנים לו ז' פשיטים שכרו לשבוע אע"פ שמגיע ליום שבת פשוט אחד כיון דכל יום שבת נבלע עם שכירות שאר השבוע זו היא הבלעה ששכר שבת מבליע בתוך ימי השבוע נותנין שכר שבת דהבלעה שרי:

אם אבדו - בשבת חייב באחריותן דהא נותנין לו שכר השבת:

אלא גבי שבת - דקתני לא קורין בתחילה אבל שונין לאו משום שכר פיסוק ולא משום שכר שימור קאמר דהא שרי בהבלעה:

דיפנו אבהתהון דינוקא למצוותא דילהון - שאם היו עסוקין להקרותן בתחילה בדבר חדש היו טרודין בהן ולא היו פנויין למצות שבת להתענג בו אבל שונין הואיל וכבר למדוהו לא מיטרדי בהו:

דיפנו - כדי שיהו פנויין:

ויקיר להו עלמא - שכבד עליהם ללמוד מפני המאכל ולהכי אין קורין בתחילה בשבת דמצער להו:

בנות - שמלמדין אותן תורה מי בעיין שימור אינהו לאו אורחייהו למיפק אבראי דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה) וליכא לאוקמא בה שכר שימור:

שכר פיסוק טעמים דאורייתא הוא - ולא מצי למשקל עלייהו אגרא:

אלו הפסוקים - עד היכן מסיים כל פסוק ופסוק ולהכי קרי להו שום שכל שיכול להשכיל בפסוק בין כל פיסוק ופיסוק:

מקרא סופרים ארץ ארץ - כלומר מה שקורין ארץ ארץ דלא כתבינן ההברה דלא כתבינן יו"ד בין אל"ף לרי"ש ובין רי"ש לצד"י וכן נמי ארץ דלא כתבינן. ב' אלפי"ן או ה"א סמוך לאל"ף ויו"ד בין רי"ש לצד"י וכן שמים דלא כתבינן שאמים אל"ף בין שי"ן למ"ם ובין מ"ם ליו"ד וכן מצרים:

הלכה למשה מסיני - דנקראין הכי:

עיטור סופרים אחר תעבורו - ולא כתיב תעבורו אחד והיינו עיטור שמעטרין הדיבור דהכי משמע יפה:

קדמו שרים אחר נוגנים - ולא כתיב אחר נוגנים קדמו שרים:

צדקתך כהררי אל - ולא כתיב כהררי אל צדקתך דהכי מסתבר טפי ובדווקא משתעי:

איש דכאשר ישאל איש בדבר האלהים - באחיתופל כתיב:

באים דונבנתה - [קרי ולא] כתיב:

לה דפליטה - שניהן כתובין בירמיהו:

את דהגד הוגד אלי - דכולהו הני קריין ולא כתיבן:

וכתיבן ולא קריין נא דיסלח - דנעמן:


זאת המצוה - כתיב בירמיה:

ידרוך דהדורך - כתיב וקראי לא גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין:

דכי גואל אתה - ברות:

חמש דפאת נגב - וטעמייהו לא מפרש ליה:

ללמד אתכם - אלמא הקב"ה צוה ליתנה לישראל:

כתבו לכם - אלמא שניתנה נמי להן לישראל:

למען תחיה לי לעד - שילמדו כל התורה וילמדו אותה אלמא לישראל נמי ניתנה:

פלפולא בעלמא - להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונוהג בה טובת עין ונתנה לישראל:

פירסו - מכלל דגבור הוא וגוף גדול:

ואימא דאריך היה וקטין - שלא היה גופני ולא היה בעל כח:

ועוביין שלש - ואפי' הכי שיברן:

ותחסרהו מעט - וזו היא אחת שאותה אחת היה הקב"ה יתירה עליו:

אי בלא אגרא - מאי רבותיה:

לאפוקי ממאן דשקל בלא אגרא - כל מי שהוא רוצה חמורו של חבירו בלא שכר ומאי מעליותא היא דלא הוה גזלן כ"ע נמי לא גוזלין נינהו:

דלמא - האי דלא שקיל אפי' באגרא לאו משום עושר דלמא משום דעני הוה ולא הוו ליה משואות ולהכי לא הוה צריך:

אלא מהכא - שמעינן דעשיר היה מפסל לך:

ביתו עמו - כלי תשמישו וזה היה מרוב עושר:

לא חמור אחד מהם נשאתי - בעל כרחו אפי' בשכר הא ברצון בעלים היה שוכר ואילו גבי שמואל וכו' לא עשקתנו ולא רצותנו שלא היה שוכר לא באונס ולא ברצון: מתני' וזן את אשתו ואת בניו של מודר:

אע"פ - שהמודר חייב במזונותן כיון דלאו לפטומי עבידן ודי להן במאי שהוא מפרנסן לאו הנאה מרובה עביד ליה:

ולא יזון את בהמתו בו' - הואיל ולפטומי עבידן עביד ליה הנאה מרובה:

נפשה לשמים וגופה שלו - לאכילה משום הכי לא יזון אותה לפטומי שמהנהו הנאה מרובה:


נפשה וגופה לשמים - שאינה ראויה לאכילה לפיכך זן אותה דאינו מהנהו הנאה מרובה:

מוכרה לעובדי כוכבים. וניחא ליה בפיטומא:

גמ' על החתן. שהחתן הוי מודר:

הרי מוסר לו שפחה לשמשו. ואמאי מותר:

אלא בשנכסי חתן אסורין אצל אבי הכלה. ואע"פ שהחתן מהנהו שזן את בתו אפי' הכי משיא לו את בתו ומשיב הש"ס משום הא לא צריך למימר דמותר להשיא את בתו:

דגדולה מזו אמרו. בשנכסיו אסורים על הנודר אמרנו וזן את אשתו:

אע"פ וכו' ואת אמרת וכו': פשיטא דמותר דהא לא מהני כלל:

לעולם בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן. ודקאמרת הרי מוסר לו שפחה לשמשו תריץ בבתו בוגרת עסקינן שיכול להשיאו ומדעת עצמה דהואיל ואינו משיא אלא מדעת עצמה לאו הנאה דקא מהני ליה איהו אלא הנאה מועטת:

תניא נמי הכי. דהנאה מועטת מותרת:

המדיר את בנו. מנכסיו אם לא ילמוד תורה:

מותר. האב למלאות כו' שהנאה מרובה נדר הימנו ולא הנאה מועטת וזו הנאה מועטת היא:

כוס של בית המרחץ. הנאה מועטת היא:

למנחרותא עבידן. לצורך עבודה עשויין ולא להתפטם:


במאי עסקינן - נכנס לבקרו:

אפילו יושב נמי - יהא מותר שהרי נכסי חולה אין אסורין על המבקר ומותר ליהנות משלו:

אי בשנכסי כו' - ולהכי אינו יושב בישיבה שלא יהנה משלו:

אפי' עומד לא - דהנאה היא לו שנהנה:

ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה - שכר שהולך לבקר את החולה ויושב עמו לצוותא ומשכירין אותו:

ואין נוטלין על העמידה - ולהכי אינו יושב שאם היה יושב שם המבקר בחנם מוותר היה לו שכרו ומהנהו אם לא יטול שכר אבל עומד הואיל ואין נוטלין שכר על העמידה מותר:

מאי פסקא - דעל זה נוטלין שכר ולא על זה:

על העמידה לא בעי למשקל - דעראי הוא דכך הוא בכל מקום ולהכי עומד אבל לא יושב דכיון דליכא שכר [על העמידה] לא מהני ליה כלל:

ואיבעית אימא - לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה ואפילו במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה ודקאמרת אפי' יושב נמי כדקאמר רבי שמעון בן אליקים לקמן (דף מב:) לענין שביעי':

גזירה שמא ישהא בעמידה הכא נמי שמא ישהא בישיבה - ושהייה דישיבה ודאי הנאה היא לחולה ולהכי לא ישב עמו ואי קשיא אפילו עומד נמי לא גזירה שמא ישהא בעמידה הא לא קשיא דהתם כיון דאכל מפירי דשדה איכא למימר דלמא אגב דאכיל שהייה תמן אע"ג דקאי והכא דלא אכל משום הכי קאי: (לא מצאתי יותר מזה הלשון וזהו אמר ליה):

למנחרותא - לעבודתו והואיל וקי"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך אינה הנאה למודר אם זה מפרנס עבדיו:

לפטומא עבידא - דטהורה לשחיטה וטמאה לעובד כוכבים:

המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב - כדמפרש לקמן:

אפילו יושב נמי - להוי דהא מבקר מותר בנכסי חולה:

אפילו עומד - דהא אסור בדריסת הרגל:

לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה - ומשום הכי עומד אבל לא יושב כדמפרש בגמרא:

במקום שנוטלין שכר על הישיבה - דהיושב לפני החולה משתכר פורתא משום דקעביד ליה צוותא בעלמא והלכך בישיבה אסור משום דקא מהני ליה ההוא אגרא דניתיב לאיניש אחרינא דיתיב קמיה:

אבל בעמידה דמותר - משום דלא קמהני ליה ולא מידי דהא לא עביד למיתב אגרא אעמידה: מאי פסקא הא קמ"ל אע"ג דאיכא דוכתא שנוטלין שכר על הישיבה נוטלין אבל לא על העמידה והיינו טעמא דבעמידה מותר אבל לא בישיבה כדאמר ר"ש בן אליקים בשילהי פירקין גבי שביעית:

(חס"ר כא"ן) שהרי עומד ואוכל - גזירה שמא ישהא בישיבה מרובה והוי הנאת חולה וא"ת נגזור בעמידה כי היכי דגזרינן התם בעמידה הא לא קשה דאילו התם גזרי' בעמידה אבל הכא דלא מטיא ליה הנאה בעמידה ליכא למיגזר שמא ירבה בעמידה אבל לא בישיבה שנוח לו לזה לישב גזירה שמא ישהא בישיבה:

לעולם בשנכסי חולה אסורין על המבקר - וכשאין נוטלין שכר על העמידה ולהכי מותר בעמידה דהא לאו מן חיותיה נדר כדאמר לקמן כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה ואהכי מותר:

הא אפשר בעמידה - מבקרו בעמידה דמהא לא אדריה אבל בישיבה אדריה:

חלה הוא - המדיר מותר לבקרו:

חלה בנו - מודר שואלו בשוק על עסקי בנו:

היינו דשני בין הוא לבנו - דאילו בשחלה הוא מותר ליכנס לשם דהא לא אדריה מן חיותיה אבל כשחלה בנו אינו נכנס לבקרו דהא ליכא חיותא דמדיר:

אלא לשמואל דאמר כו' מאי שנא הוא - דמותר ומ"ש בנו דאסור הא בעמידה ליכא הנאה כלל אלא ודאי בנכסי חולה אסורין על המבקר מיירי וכדעולא וקשיא לשמואל:

אמר לך שמואל כו' וברייתא - מודינא דהכי הוא כדמוקי לה עולא בשנכסי חולה אסורין על המבקר מיהו בהא פליגנא עליה דאיהו מוקי לה בעומד אבל לא ביושב דהא אפשר בעמידה ואנא אמינא דברייתא אפי' יושב שפיר דמי דאמר דלא אדריה מן חיותיה ל"ש עומד ול"ש יושב ודיקא נמי מדקתני סתמא חלה הוא נכנס לבקרו אפי' יושב:

מאי פסקא - דמתני' בשנכסי מבקר אסורין על החולה:


מתניתין קשיתיה - מדוקיא קא משמע ליה:

מאי איריא דתני עומד אבל לא יושב - והרי אין מבקר אסור בנכסי חולה:

אלא שמע מינה וכו' - יא"ת מאי טעמא דשמואל דמתרץ לה הכי לוקמא כדעולא הא לא קשיא דשמואל לא מוקי לה כדעולא דקסבר האי שינויא דחיקא היא:

ופקודת כל אדם - שבני אדם מבקרין אותן:

לא ה' שלחני לזה - לפי שהיו עדת קרח מלעיגין עליו ואומרים שהיה משה אומר להם מדעתו בלא ציווי של מקום:

ואם לאו - שאין גיהנם נברא עדיין:

איני - מי מספקא ליה למשה:

כי ערוך מאתמול תפתה - איזהו יום שיש לו אתמול ולא שלשום כלומר שהיה לו לפניו ולא לפני פניו הוי אומר זה יום שני שבו נברא גיהנם:

אלאה"ק - אי הכא אין לו פומא ואי לא מקרב הכא יקריבנו המקום:

והא ברקיע קביעי - למטה מזבולכדאמרי' במסכת חגיגה (דף יב:):

אם אתה עושה דין לבן עמרם - מקרח ועדתו:

ובכל יום ויום - מאותו יום ואילך אינן יוצאין מפני שמשתחווין להם עובדי כוכבים עד שמורים בהן חיצים וחניתות:

ואפי' גדול אצל קטן - שלא יאמר לא אבקר אלא גדול כמוני:

אין לו שיעור - דמצוה בקטן כמו בגדול:

ליעיילו שיחין ולוקמוה - יכנסו ששים בני אדם כאחת לבקרו ויטול כל אחד ואחד מששים בצערו ומיד מתרפא:

כעישורייתא רבי רבי - דאמר מי שיש לו עשר בנות ובן אחד הראשונה נוטלת עישור נכסים והשניה במה ששיירה וכן לכולן ומפרש בהש"ס ירושלמי נמצאו בנות שנוטלות במנה תרי תילתי פחות ציבחר והאי תלתא ומוסיף ציבחר וגבי חולה נמי מבקר הראשון נוטל אחד מששים בחליו והשני א' מששים במה ששייר:

ובבן גילו - בחור כמותו או זקן לזקן:

וחוזרות כולן וחולקו' בשוה - מילתא אחריתי דהיכא דיצאו לישא כאחת כל אחת נוטלת עישורה במה ששיירה חבירת' ואז חולקות בשוה אבל כשבאו לינשא זו אחר זו לא:


באיש - חלה ואית דגרסי באש:

כאילו שופך דמים - מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו עושים לו לחולה כל צרכיו:

לא שיחיה ולא שימות - שהרי אינו יודע בעניינו של חולה:

דלא ליתרע מזליה - דדילמא מתצלנא לאלתר אי נמי דלא לישתעי מילי עילויה:

מכאן ואילך - חזי דלא מתרפא אמר להו פוקו ואכריזו:

ריעים כנעמן - שריפאוהו מצרעתו כגון אלישע דהוה נביא וזקן והשיאו עצה לנעמן:

אם יאמרו לך נערים בנה - בית המקדש:

וזקנים אומרים סתור - ואל תבנה:

וסימן לדבר מרחבעם - דכתיב (מלכים א יב) ויעזוב את עצת הזקנים וגו' ונחרב בית המקדש על אותה עצה והמורה לא פירש בבית המקדש ואיכא ברייתא. דקתני בהדיא בבית המקדש:

לא לסעוד - כמו (במדבר טז) ופקודת כל האדם מתרגמינן וסעודא:

תלת שעי קמייתא רווחא דעתיה - כדאמר בעלמא (ב"ב טז:) אידלי יומא אידלי קצירא ודילמא אמר לא אצטריך למבעי רחמי עליה דאינו כל כך חולה:

יסעדנו - כמו ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד):

ומגין שהשכינה כו' שנאמר ה' יסעדנו - קרי ביה יסערנו אי כמי יסעדנו ממש שמסעד שכינה על ראשו כדאמרן בהדיא ששכינה שרויה למעלה ממיטתו:

סהדא רבה פרת - כשנהר פרת גדול הוי עדות לגשמים שיורדין לא"י דא"י גבוה מכל הארצות ובאין גשמים ונופלין בפרת ומתגדל מהן והאי דאמרי' דנהר מתגדל ממי הגשמים הוי פלוגתא אדשמואל:

נהרא מכיפיה מתבר' - שנובע מגדותיו ולא ממי גשמי':


אלא פרת ביומי תשרי בלבד - דכל ימות השנה רבין נוטפין על הזוחלין מן הגשמים שיורדין לתוכו ומן השלגים שמתפשרין כל ימות החמה אבל בתשרי כבר פסקו השלגים ונתפשרו כולן והלכו להן מטהרין הזוחלין ואין בנהרות אלא מימיו שנובעין בלבד:

אבוה דשמואל - סבירא ליה כאידך דשמואל:

ועביד להו לבנתיה מקוואות ביומי ניסן - לפי שביומי ניסן רבין נוטפין על הזוחלין מחמת הגשמים שהרי כל השלגים והקרח שנתפשרו באין המים דרך צינורות דהוו להו שאובין אבל לא באין דרך צינורות אלא מאליהן שוטפין ובאין טובלין בהן כדאמר זבה ונדה ויולדת טבילתן במי מקוה של מ' סאה ואפי' מי גשמי' מכונסים שלא מצינו מים חיים אלא לזב בלבד שנאמר בו מים חיים והמפרש לא פירש הכי ולאו דוקא דכל נשים בזמן הזה זבות נינהו:

מפצי ביומי תשרי - שבתשרי מתמעטין הנהרות מן כל ימות השנה ומעלין טיט . והיה נותן המפץ בקרקעית הנהר שלא יכנס הטיט ברגליהן ויהא חציצה:


ושטיח - עור לאכול עליו:

בלא מלח ובלא רבב - דמלפת בהו:

רבב - שומן:

דדא ביה כולא ביה - מי שיש בו דעת כמי שיש בו הכל שאינו נחסר כלום:

דא קני מה חסר - מי שקנה דעת אינו חסר כלום:

חוזר לימי עלומיו - דנעשה כתינוק שלא טעם טעם חטא:

שנא' רוטפש - כלומר כשעת רטוב ופש כמו [פרו ורבו מתרגמינן] פושו וסגו:

מנוער - מן החולי ישוב כמו שהיה בימי עלומיו:

כל משכבו הפכת בחליו - כל סדר הצעת למודו המסודר לו נהפך לו בחליו ומשכחו:

תליסר אפי הלכתא - שהיה שונה למודו בי"ג פנים:

שיתא אזלו ליה - ששכחם:

קצרא - כובס:

אתה עשית אותי ואת חייא - דגמר להו דכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.:

הכל מושלין בו - להמיתו אפי' זבוב אפילו יתוש:

למשפטיך עמדו היום כל עבדיך - דכיון שנשפט בישיבה של מעלה הכל נעשו עבדיו של הקב"ה ליפרע הימנו:

גברא גבוה הוי רכיב גירדנא זוטא - פרדה קטנה:

תיתורא - גשר:

ואסתויט - נתפחדה הפרדה ושדייה מינה ושכיב ואע"פ שהפרדה נמוכה ואיהו היה ארוך כל כך דלא נפל אלא מעט מת:

אקרוקתא - צפרדע ועקרב אינו יכול לשוט בנהר ונשאו צפרדע עליו להעבירו בנהר לנשוך את האיש:


כי חיזרא לדיקלא - כמו האטד שמקיף הדקל ומגין לפירות שאין יכולים למשמש בו כך מגינה על גופו של אדם:

תורייקי - תירייק"א בלע"ז:

חושלא דשערי - שעורים ישנים קלופים:

דריש נפה - שמדובקין בנפה ובכברה כשמרקדין בהן:

בורדס - בסמ"ך שילשול גדול שיוצא כל שעה כמעיין הנובע שאין לו שוליים ויצאו ממנו כל המים ואית דאמרי בורדם במ"ם כמו בור שנובע דם ואית דאמרי מכה שקורין בו"ן מלנ"ט שיוצא נמי הימנו דם:

מפני שהוא במעיין הנובע - שקופץ מזה לזה ויש בו סכנה להזכירו:

[היכי קתני] - מתני' ומרפאו רפואת נפש:

בחנט - כלומר שאין לו הנאה אלא שמחזיק לו טובה בנפשו:

רפואת נפש [גופו] - שאם חלה המדיר מותר למודר לרפאותו כדאמרינן לעיל דלא אדריה מן חיותיה:

רפואת ממון בהמתו - שאם חלתה בהמתו אסור לרפאותה משום דקמהני ליה:

אבל אומר לו כו' - דאמירה ולא כלום היא:

מתני' ורוחץ עמו - המודר עם המדיר:

אבל לא בקטנה - משום דקא מפשי מיא מיניה ומפיש נמי הבלא:

אבל לא מן התמחוי - ביחד מפני שמרבה בעל הבית בשבילו:

אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לבעל הבית - כדמפרש בגמרא שדרכן לאכול מעט ומחזירו לבעל הבית שיש להן מאכילין הרבה וכיון דאין אוכל אלא מעט ומחזיר המותר לא מיתהני מיניה כלום אפי' אם אוכל חבירו פחות הימנו לא מיתהני דהא אינו אוכל אלא מעט והמותר מחזיר. ע"א לא יאכל עמו מן התמחוי דדרך בני הסעודה לאחר שאכלו כפי שובען מצניעין המותר ונושאים עמם לבתיהן דהתם לא יאכל עמו דשמא אחד מהן אוכל פחות מחבירו ולכשיביאו מותרן לבתיהן חולקין בשוה ונמצא זה משתכר במה שאכל חבירו פחות ממנו אבל אם דרך בני הסעודה לאחר שאכלו מחזירין מותרן לבעל הבית ושוב אין מוסיפין בקערות מותר לאכול עמו:

מתני' לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים - כלי גדול שנותן בו בעל הבית ירקות שאוכלין בו הפועלים יחד ומשום טעם דתמחוי:

ולא יעשה עמו באומן - שלא יעמוד עמו במענה אחת מפרש בגמ':

גמ' דקא מרפי לה לארעא קמיה - ונוח לו לחרוש אחריו:

בקרוב כ"ע לא פליגי דיאסור - לעדור דקא מרפיא כו':


מתני' המודר הנאה מחבירו לפני שביעית - שהדירו חבירו קודם שנכנסה שביעית:

אין יורד לתוך שדהו - לאכול מפירות שביעית דאסור בדריסת הרגל:

ואין אוכל מן הנוטות - מאותן פירות הנוטין חוץ לשדה שיכול ליקח מהן ואינו צריך ליכנס בתוך השדה ואע"ג דהן שביעית לא יאכל מהן כדאמרינן בגמרא אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו והאי נמי כיון דלפני שביעית הדירו חבירו כי אתי נמי שביעי' אסור בהן:

ובשביעית - אבל אם הדירו בשביעית לא יורד לתוך שדהו:

אבל אוכל הוא מן הנוטות - הואיל ולא הוי ברשותו השתא כי מדיר ליה ובגמרא מפרש אמאי אינו יורד ואמאי אוכל הא ארעא נמי דהפקר היא:

נדר הימנו מאכל לפני שביעית - אבל לא נדר הימנו הנאה לכי מטי שביעית יורד ואינו אוכל דהא לא הדירו אלא מן מאכל אבל אינו אוכל כדפרישית לעיל דאדם אוסר דבר שברשותו אפי' לאחר שיצא מרשותו:

ובשביעי' - הדירו בשביעי': יורד ואוכל דעכשיו יצא מרשותו ואית דנפרש המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו לפני שביעית ולא יאכל מן הנוטות כיון דהדירו ובשביעית כלומר אם הגיעה שביעית לא ירד לתוך שדהו כו' ולישנא קמא עיקר:

נמ' דאמרי תרוייהו נכסי אלו עליך - כלומר כל נכסי עליך בכל מקום שהן:

ואין אוכל מן הנוטות - ואע"פ שהגיע שביעית ושל הפקר הן:

ואם בשביעית נדר - דהשתא לאו ברשותו הוא ולא מצי מדיר לה מנייהו אוכל מן הנוטות:

ר' יוחנן ור"ל דאמרי - הגיע שביעית אין יורד אבל אוכל מן הנוטות:

אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו - דכיון דבשעה שאסר הויין ברשותיה אפילו לכי הגיע שביעית נפקן מרשותיה אפילו הכי אסורין עליו:

ר' יוחנן ור"ל סבר אין אדם כו' - ומשום הכי כי הגיע שביעית דנפקא מרשותיה אוכל הוא מן הנוטות:

ותסברא - דבהאי טעמא פליגי:

ומי איכא למ"ד אין אדם אוסר כו' - ור' יוחנן ור"ל הכי סבירא להו:

אם כן - דמשום האי טעמא פליגי ואמרי דאוכל הוא בשביעית:

ליפלגי בנכסים אלו - אפי' היכא. דאמר נכסים אלו עליך ולימרו ר' יוחנן ור"ל דאוכל בשביעית משום הטעם דאמר אין אדם אוס' דבר שברשותו לכשיצא מרשותו כ"ש היכא דאמ' נכסי דמשמע כל זמן שהן ברשותו אלא מדלא פליגי בנכסים אלו אלא בנכסי ש"מ דלית להו האי סברא ועוד היכי מצי אמר לעולם דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והתנן דאוסר:

האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי - כלומר שאי אתה נהנה לי מכל נכסי:

מת יירשנו - שלא אסר עליו אלא כל זמן שהנכסים שלו לפיכך יירשנו


אם מת:

ואם נדר בחייו ובמותו - כיון דמפרש במותו מת לא יירשנו אלמא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לאחר מותו:

שאני הכא דאמר בחייו ובמותו - אבל היכא דאמר בסתם אימא לעולם אין אדם אוסר וכו':

מ"מ קשיא - כדאמרינן אי בהאי טעמא פליגי ליפלגו בנכסים אלו:

אלא בנכסים אלו כ"ע לא פליגי - דמשמע נכסים אלו לעולם:

כי פליגי דיאמר נכסי - ר' יוחנן ור"ל סברי היכא דאמר נכסי אין אדם אוסר וכו' דנכסי משמע כל זמן שהן ברשותי ורב ושמואל סברי אפ. ילו אמר נכסי (אמר) אדם אוסר דבר וכו':

קונם לתוך ביתך שאני נכנס - כל זמן שהוא ביתך דהוי דומיא דנכסי עליך כיון שמת בעה"ב או שמכרו לאותו בית לאחר מותר ליכנס בו דהשתא אינו שלו אבל אמר לבית זה שאני נכנס דהוי משמע נכסים אלו דקא אסר הבית עליו לעולם אע"פ שמת או מכרו לאחר אסו' ליכנס בו אלמא דשאני בין נכסי לנכסים והיכי קאמרי רב ושמואל ל"ש נכסי ול"ש נכסים דאדם אוסר וכו': אלא כי אמרי רב ושמואל:

בעומדים אילנות על הגבולין - לחוץ שיכול לתלוש מן הפירות מבחוץ מש"ה אינו יורד דהא דרחמנא אפקריה לארעא גבי שביעית לצורך אכילה ועכשיו לא היה נכנס לצורך אכילה:

ר"ש בן אליקים אמר - הא דקתני אוכל מן הנוטות ודאי כדקאמרת כגון דעומדין על הגבולין משום שיכול להושיט ידו וליקח מבחוץ אבל אין עומדין על הגבולין אינו יורד לתוך שדהו דאסור לו לירד לשם:

גזירה שמא ישהא בעמידה - דלאחר שאכל עומד לו לשם וקמיתהני מנכסים דמדיר ואסור דהאי דאפקריה רחמנא כל זמן שהוא אוכל אז יכול לעמוד לשם דהפקר הוא אבל שלא לצורך אכילה לא אפקריה:

מתני' המודר הנאה מחבירו לא ישאיל לו - שאלה בכלים הלואה במעות:


גמ' בשלמא לא ילונו - מדיר למודר דודאי קמהני ליה הנאה מפורסמת:

אבל לא ילוה ממנו - המדיר מן המודר:

מאי הנאה - קא מטי ליה למודר ממאי דאוזיף למדיר:

ובשלמא לא ילוה ממנו - מצי נמי למימר דקא מיתהני בכה"ג כגון דאוזפיה מעות הרעות וקא משלם ליה היאך יפות ולא יקח ממנו משכחת לה דקא מתהני בזבינא דרמי על אפיה:

אלא לא ישאל ממנו - מאי הנאה מטי למודר כי משאיל לו כליו הא קא מפחית ודאי לההיא כלי ולא מעלי ליה דסתם שאלה הכי הוא:

כגון שנדרו זה מזה - דשניהם אסורים זה בזה:

גזירה לשאול כו' - דאי שרית ליה לשאול אתי נמי להשאיל:

מתני' אמר לו השאילני פרתך - לאו במודר ומדיר עסקינן:

אינה פנויה - דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואומר הואיל וסרבת להשאילה לי:

קונם שדה שאני חורש - שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואח"כ השאילה לו רואין אם הוא פרזי ודרכי לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה:

וכל אדם מותר - דודאי כי נדר אדעתיה דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה:

ואם אין דרכו לחרוש - שיש לו אריסין החורשין בשבילו:

הוא וכל אדם אסורים - דודאי כי נדר אדעתא דכולי עלמא נדר: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך המדיר אצל חנוני וכו' ובא חנוני ונוטל מעותיו מן המדיר. אבל בפירוש אסור לומר לו דאם כן הוה ליה החנוני שליח ושלוחו של אדם כמותו:

ור' יוסי אוסר - בה במניחו על הסלע או על הגדר:

גמ' א"ר יוחנן מאי טעמא דר' יוסי - דלא חשיב ליה הפקר דקא אסר ליה ליטלו דכי מתהני מיניה ממש דמי ואסור:

מה מתנה - לא זכי בה מקבל עד דאתיא לידיה:

אף הפקר - נמי לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לידי זוכה הילכך בהדי דשקיל ליה היאך מעל הסלע כמאן דשקיל ליה מידו ממש דמי ואסור:

מתיב ר' אבא - ברייתא היא דקתני נמי מניח על הסלע והלה נוטל ואוכל:

א"ר יוסי אימתי - אני אוסר בזמן שנדרו קודם להפקרו דהשתא מסתברא טעמא דאסור משום דכשהדירו מכל נכסיו הדירו ואפילו כי הפקירן אסור בהן:


אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מותר - דמסתמא כי מדי אינש על מה דאית ליה ברשותיה הוא דאדריה ולא על מה שכבר הפקיר ואדהכי מותר ואי אמרת טעמא דרבי יוסי משום דלא הוי הפקר עד דאתיא לרשות זוכה מה לי נדרו קודם כו' הא כי נדר האי אכתי לא זכה ביה שום אדם ואמאי מותר:

היינו טעמא דשרי דכל המדיר' אין דעתו על מה שהפקיר - אלא על מה שעדיין ברשותו ואדהכי מותר:

מתיב רבא כו' מקצתן לראשון וכולן לשני - שכ"מ שכתב מקצת נכסיו לאחד והשאר כולן כתב לשני:

ראשון קנה שני לא קנה - ואם עמד חוזר בשני ואינו חוזר בראשון לפי שכשכתב לראשון שייר לעצמו מה שנתן אחר כך לשני ומן השני חוזר דלא שייר כלום ומש"ה לא קנה ואי אמרת לא הוי מתנה עד דמטי ליד מקבל אמאי קנה ראשון טפי משני הא כיון דלא אתי לידיה לא הוי שלו וכי היכי דשל שני הוי שיור לראשון איכא למימר נמי דשל ראשון הוי שיור לשני הואיל וברשותו של נותן הן אכתי כל זמן דלא אתי לידיה דהאי אלא מדקנה ראשון ש"מ ליתא להא דר' יוחנן דאמר לא. זכי מקבל עד דאתיא לידיה:

אלא אמר רבא - לעולם קסבר רבי יוסי דמן התורה הויא מתנה לאלתר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה והואיל ומשעה שהפקירו הוי הפקר ומאי טעמא דר' יוסי דאסר הכא במתניתין:

היינו טעמא דרבי יוסי - דלא אמר דליהוי הפקר:

משום מתנת בית חורון - כדתנן בפרקין לקמן (דף מח.) דמוכחא מילתא דלא נתנה לחברו אלא בשביל שיבא אביו ויאכל והכא נמי אי אמרינן הוי הפקר כיון דאין שם אחר מיחזי דבשביל מודר ממש הפקיר והיינו דומיא דבית חורון הלכך אוקמינן אדרבנן דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ואית דמפרשי אלא אמר רבא לעולם לר' יוסי מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולא דמי למתנה ומדרבנן הוא דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה כדאמרי' לקמן כדי שלא תשתכח תורת הפקר והכא במתני' כו':

המפקיר את שדהו כל ג' ימים הראשונים יכול לחזור בו - בין אמר אין רצוני שיהא הפקר דחזר בו ובין זכה בו איהו בתוך ג' ימים ושם הפקר לא חייל ביה ולא פקע ליה מידי מעשר דהפקר פטור מן המעשר כדקאמרינן (שבת דף סח.) ונשמר פרט להפקר:

מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו - ופטור מן המעשר כל מאן דזכי ביה:


אמר תהא שדה - מופקרת לשבוע א' לשמיטה אחת עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו. אפילו בסוף שבת או בסוף חדש:

משזכה בה בין הוא בין אחר - אפילו תוך שעה משהפקירו זכה בה שום אדם או הוא בעצמו לשום הפקר הוי הפקר דקסבר דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה זכיה דידיה או דאחר לא חשיבא מידי עד דרפק בה פורתא כדאמר במסכת עירובין בפרק עושין פסין (דף כה.) בההיא איתתא דעבדא מחיצה בנכסי הגר אתא ההוא גברא רפק בה פורתא ואוקמוה רבנן בידיה דההוא גברא:

רישא רבנן וסיפא רבי יוסי - רישא דאמר משלשה ימים ואילך אפילו לא אתא לרשות זוכה אין יכול לחזור בו דהוי הפקר רבנן היא ובדין הוא דאפילו מיום ראשון הוי הפקר אלא מפני הרמאים כדאמר רבה . לקמן לדברי הכל וסיפא רבי יוסי דאמר עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו דאמר דלא הוי הפקר מדאורייתא עד דאתי לרשות זוכה ומשום הכי קתני יכול לחזור בו כר"י:

אמר עולא סיפא נמי רבנן היא - דודאי מדאורייתא אע"ג דלא אתיא לרשות זוכה הוי הפקר לאלתר ואפילו מיום ראשון והאי דאמר כל שלשה ימים יכול לחזור דלגביה לא חשיבא הפקר מפני הרמאין דלכולי עלמא אית להו דרבה דאמר מפני הרמאין דהדרי ומחזקי בהו ואמרינן דלא הוי הפקר עד שלשם ימים וסיפא דאמר עד שלא זכה בה לא הוי הפקר דמשמע עד דאתי לרשות זוכה היינו טעמא דשאני חדש ושנה ושבוע דלא שכיחן דאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וכיון דזה שינה לכך אמרו חכמים דלא ליהוי הפקר לאפקועי ממעשר כל זמן דלא אתי לרשות זוכה:

ר"ל אמר מדסיפא ר"י - דמשמע דלא ליהוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה:

רישא נמי - בתוך ג' ולאחר ג' רבי יוסי היא ורישא היינו טעם דלאחר ג' ימים אין יכול לחזור בו דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה:

משום דלא לישתכח תורת הפקר - דמדאורייתא ודאי לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולעולם כל זמן דלא אתא לידי זוכה לא הוי הפקר גמור וחייב חיוב דתרומה ומעשר והאי דאוקמוה רבנן אתורת הפקר לאו משום לאפקועי מתרומה ומעשר דכיון דמדאורייתא חייב דלאו הפקר הוא לא מפקעי ליה רבנן מתרומה ומעשר דלאו כל כמיניה אלא כדי שלא תשתכח תורת הפקר ומ"מ גבי שנה ושבוע כיון דלא שכיחי אוקמוה רבנן אדאורייתא דלא הוי הפקר עד דאתי לידי זוכה דלא גזרו ביה רבנן משום שלא תשתכח תורת הפקר:

אי הכי אפילו מיום ראשון ליהוי הפקר - כדי שלא תשתכח כו':

אמר רבה - בדין הוא דלהוי הפקר מדרבנן אלא מפני הרמאין דבעי לאפקועי שדותם מתרומה ומעשר ואפקרי להו ואי אמרינן דלאלתר הוי הפקר ופטור מן המעשר הדרי מחזקי בהו ואדהכי כל שלשה ימים לא הוי הפקר לגבי איהו דסברי מתוך כך אתי ומחזיק ביה והוי דיליה ומימנעי ולא מפקרי ולעולם אפילו לאחר שלשה ימים לא הוי הפקר מדאורייתא עד דאתי לרשות זוכה: ופריך אבל מדאורייתא לא הוי הפקר


ודילמא אתי לעשורי מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור - דכיון דאמרת דכל שלשה ימים לא הוי הפקר לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואמרינן ליה דליתרום האי דהפקיר סבר המפקיר ודאי מדאורייתא הוי הפקר והפקר פטור מלאפרושי מיניה תרומה ומעשר אלא מדרבנן הוא דמחייבי לאפרושי מפני הרמאין ואתו לעשורי מן החיוב על הפטור דדילמא אית ליה עציץ שאינו נקוב דחייב לעשורי מדרבנן ולא מדאורייתא דלא קרינא ביה היוצא השדה ואמר האי מדרבנן והאי מדרבנן ומפריש מהאי דהפקר אהאי עציץ שאינו נקוב והתורה אמרה והרמותם ממנו מן החיוב על החיוב ולא מן הפטור על החיוב מפני שנראה כפודה תרומה כאדם זה שפודה הקדשו במעות ותרומה ומעשר אין להם פדיון לעולם הלכך אפילו מן החיוב לא אמרו לתרום אלא מן המוקף ומ"מ אם תרם מזה על זה שלא מן המוקף תרומה הואיל שזה וזה חייב הוא. ל"א אם אמרת דמכאן ואילך אין יכול לחזור בו דמדרבנן הוי הפקר אבל מדאורייתא לא הוי הפקר השתא נמי אתי מיניה חורבא דהאי מפקיר סבר אפילו מדאורייתא הוי הפקר והאי דמחייב תרומה ומעשר מדרבנן הוא ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ע"א דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור דאם היו מאה כורין נ' של חיוב וחמשים של פטור והפריש מן החיוב על הפטור כור דהשתא מפקע ליה לההוא כור מתורת חלה ואתי מיניה חורבא לעולם: לא אתי לידי תקלה דאמרי' ליה כי מעשרת מהאי הפקר מיניה וביה:

מיתיבי המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו - וזכה ביה איהו עצמו:

חייב בפרט ועוללות - כמו משאר כרם:

ופטור מז המעשר - דחשבינן. ליה הפקר ואדהכי מיחייב מהני טפי ממעשר דכתיב בהו תעזוב יתירא כדאמרינן בב"ק בפרק הגוזל (דף צד.) שאני פרט דכתיב ביה תעזוב יתירה חד בפרשת אמור אל הכהנים וחד בקדושים תהיו דמשמע אפילו דהפקר חייב אבל במעשר דלא כתיב ביה תעזוב יתירא פטור מדאורייתא אבל מדרבנן חייב:

בשלמא לעולא - דמוקים לברייתא דלעיל דקתני כל ג' ימים יכול לחזור בו דמדאורייתא הוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה אבל רבנן הוא דאמור דלא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים מפני הרמאין הא נמי דתני הכא פטור ממעשר והוי הפקר דאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב מפני הרמאין:

אלא לריש לקיש - דאוקים לה לברייתא דלעיל אליבא דרבי יוסי דאמר ג' ימים לא הוי הפקר אפילו מדאורייתא דלאחר ג' ימים לא הוי הפקר אלא מדרבנן דגזרו שלא תשתכח תורת הפקר אמאי אם בצרו למחר פטור מן המעשר האמר ר' יוסי דאפילו מדרבנן לא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים:

אמר לך ר"ל כי אמרי אנא לרבי יוסי - אבל הך דקתני ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר:

רבנן היא - דאמרי במתניתין לאלתר הוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה:


ואיבעית אימא - כי פליג ר' יוסי עלייהו דרבנן דאמרי לא הוי הפקר:

כגון דילא אפקריה אלא באפי תרי - ואדהכי הכי קתני ר' יוסי במתניתין דאסור דלא הוי הפקר כל זמן דלא אתא ליד זוכה אבל היכא דאפקריה באפי בי תלתא הוי הפקר ואע"ג דלא אתא ליד זוכה וכי קתני דפטור מן המעשר דאפקריה באפי בי תלתא:

ור' יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפי' בחד הוי הפקר - דאע"ג דלא הגיע לרשות זוכה הוי הפקר לאלתר:

ומה טעם אמרו כו' ושנים מעידין - דאי ליכא אלא תרי כי זכי חד מאן מעיד עליה דהלה הפקירו ולעולם לאלתר הוי הפקר והיינו כרבנן דרבי יהושע בן לוי סבירא ליה כרבנן: