נדרים לח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נפשה וגופה לשמים אמרו לו אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו שאם ירצה הרי הוא מוכרה לעובדי כוכבים או מאכילה לכלבים:
גמ' אמר רב יצחק בר חנניה אמר רב הונא המודר הנאה מחבירו מותר להשיא לו בתו הוי בה רבי זירא במאי עסקינן אילימא בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן הרי מוסר לו שפחה לשמשו אלא בנכסי חתן אסורין על אבי כלה גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו ואע"פ שהוא חייב במזונותן ואת אמרת מותר להשיא לו בתו לעולם בשנכסי אבי כלה אסורים על החתן ובבתו בוגרת ומדעתה תניא נמי הכי המודר הנאה מחבירו אסור להשיא לו בתו אבל משיאו בתו בוגרת ומדעתה אמר רבי יעקב המדיר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ר' יצחק אמר לצלות לו דג קטן אמר ר' ירמיה אמר רבי יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מאי ניהו הכא תרגימו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ:
ולא יזון את בהמתו בין כו':
תניא יהושע איש עוזא אומר זן עבדיו ושפחותיו הכנענים ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה מאי טעמא עבדיו ושפחותיו הכנענים למנחרותא עבידן בהמה לפטומא עבידא:
מתני' המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון:
גמ'
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]נפשה וגופה לשמים - שאינה ראויה לאכילה לפיכך זן אותה דאינו מהנהו הנאה מרובה:
מוכרה לעובדי כוכבים. וניחא ליה בפיטומא:
גמ' על החתן. שהחתן הוי מודר:
הרי מוסר לו שפחה לשמשו. ואמאי מותר:
אלא בשנכסי חתן אסורין אצל אבי הכלה. ואע"פ שהחתן מהנהו שזן את בתו אפי' הכי משיא לו את בתו ומשיב הש"ס משום הא לא צריך למימר דמותר להשיא את בתו:
דגדולה מזו אמרו. בשנכסיו אסורים על הנודר אמרנו וזן את אשתו:
אע"פ וכו' ואת אמרת וכו': פשיטא דמותר דהא לא מהני כלל:
לעולם בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן. ודקאמרת הרי מוסר לו שפחה לשמשו תריץ בבתו בוגרת עסקינן שיכול להשיאו ומדעת עצמה דהואיל ואינו משיא אלא מדעת עצמה לאו הנאה דקא מהני ליה איהו אלא הנאה מועטת:
תניא נמי הכי. דהנאה מועטת מותרת:
המדיר את בנו. מנכסיו אם לא ילמוד תורה:
מותר. האב למלאות כו' שהנאה מרובה נדר הימנו ולא הנאה מועטת וזו הנאה מועטת היא:
כוס של בית המרחץ. הנאה מועטת היא:
למנחרותא עבידן. לצורך עבודה עשויין ולא להתפטם:
ר"ן
[עריכה]אי מפטם לה מהני ליה:
והטמאה נפשה וגופה לשמים. שאין לו בה היתר אכילה ונמצא שאינו נהנה בפטומה:
שאם ירצה הרי זה מוכרה לעובדי כוכבים. שאוכלין אותה וכשהיא מפוטמת לוקחין אותה ביותר או מאכילה לכלבים ונמצא נהנה בפטומה ורבוי בשרה ונ"ל דר"א לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתרים כדי לפטמה משום דס"ל דכיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעלים בפטומה דאדרבה מפנקא טפי ולא עבדא שפיר אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר' אליעזר דבכי האי גוונא ודאי מהנהו ומשום דת"ק פסיק ותני ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה דמשמע דבכולהו גווני דמתסר בטהורה מתסר נמי בטמאה מהדר ליה רבי אליעזר לא כי אלא איכא גוונא דזן את הטמאה אע"פ שאינו זן את הטהורה ונהי דתנא מסתם לישניה סמיך ליה אמאי דאמרו לו ודקמהדר להו ר"א דמשקלא וטריא דידהו מוכח דר"א לא שרי בטמאה אלא במזונות יתרים כדי לפטמה ולא בכדי חייה וראיתי להרשב"א שכתב בהפך ולא נתחוורו דבריו:
גמ' הרי מוסר לו שפחה לשמשו. דקס"ד דבבתו נערה עסקינן:
אלא בשנכסי חתן אסורין על אבי כלה. וקמ"ל שאע"פ שנכסיו אסורין עליו מותר להשיא לו בתו אע"פ שיתחייב לזונה אחר כן ונמצא מהנהו:
גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו וכו' ואת אמרת מותר להשיא לו בתו. כלומר אם הוא יכול לזון את בתו בעודה ברשותו שהוא חייב במזונותיה כ"ש שיוכל לזון אותה אחר שנשאה שנתחייב במזונות אשתו ומאי קמ"ל רב הונא:
ובבתו בוגרת. דלא איהו קמסר לה אלא היא עצמה.
ומדעתה טעמא קא יהיב למילתיה כלומר מש"ה שרי דהא מדעתה היא דכיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה אי נמי כי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואין אסור דהא קא מהני ליה:
המדיר את בנו לת"ת. האב הדירו שלא יהנה אביו ממנו כדי שלא יתבטל מת"ת:
מותר הבן למלאות לאביו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. דמסתמא ממילי זוטרי כי הני דליכא בהו בטול למוד תורה לא אדריה והכי מוכח האי פירושא בתוספתא דבכורות (פ"ו) דתניא מעשה באחד שהרצה בנו לת"ת והדירו מלעשות מלאכה והתיר לו יוסי ברבי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר:
ירושלמי במס' ביכורים תני המדיר את בנו לת"ת מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר רבי יעקב בר אידי בשם רבי יוחנן אף ליקח לו חפצים מן השוק מה פליגין כאן באיש כאן באשה אם היה אדם מסויים עשו אותו כאשה כלומר דאשה ואדם מסויים אין דרכן ליקח חפצים מן השוק ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה אבל איש שאינו מסויים כיון שדרכו לילך בשוק אפי' בהני אדריה:
מותר להשקות לו כוס של שלום. כלומר מותר לשמשו בכוס של בית אבל אי נמי של בית המרחץ מפני דרכי שלום שהיה דרכן בכך ומיהו דוקא האי כוס של מודר דלשמשו בכגון זה בלבד התירו דומיא דאידך דהמדיר את בנו לת"ת שהתירו לבן למלאות לאביו מים משל אב:
את עבדיו ואת שפחותיו הכנענים. נ"ל דבמזונות יתרים קאמר ואדר"א קאי וה"ק ההוא שריותא דשרי ר"א בבהמה טמאה דהיינו מזונות יתרים כמו שפירשתי במשנתנו ליתיה דאפי" בהמה טמאה לפטומא עבידא ולמוכרה לעובדי כוכבים אבל בעבדיו ושפחותיו הכנענים מיהא איתיה דאינהו למנקרותא עבידן כלומר לנקר הבית ולתשמיש בלבד ואיכא דגרסי למנחרותא כלומר שאין עומדין לאכילה אלא לנחירה בעלמא שכשהן מתין מניחין אותן ואין אדם אוכלן:
מתני' נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. מפרש בגמרא:
גמ'
תוספות
[עריכה]הרי מוסר שפחה לשמשו. דס"ד דאיירי בקטנה שניסת על ידו ואת אמרת דמותר להשיא בתו הא פשיטא דאסור:
בבתו בוגרת דמדעתה. וקמ"ל אף על גב שהוא מדבר עמה ומשיא עצה לה להנשא לו הנאת דבור לא מקרי הנאה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ד (עריכה)
לה א מיי' פ"ו מהל' נדרים הל' ה, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רכא סעיף ג:
לו ב ג מיי' שם הל', סמג, טוש"ע י"ד סימן רכג סעיף א:
לז ד ה ו מיי' שם הל' י, סמג שם, טוש"ע שם סימן רכא סעיף א:
לח ז מיי' שם הל' ח, טוש"ע שם סעיף ד:
ראשונים נוספים
נפשה לשמים. דלמלאכה קיימא ואינו חושש על פטומה:
שאם ירצה מוכרה לעובדי כוכבים. לאכילה ונוטל דמיה בשביל פטומה:
הרי מוסר לו שפחה לשמשו. קא סלקא דעתך בקטנה או בנערה איירי שבידו למוסרה וגם מעשה ידיה שלו:
גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו. אע"פ שאינו נהנה מהם כל שכן שמותר לזון את בתו אם ישיאנה לו:
בבתו בוגרת ומדעתה. ואע"פ שמשיאה עצה ואינה עוברת על דעתו שרי:
המדיר את בנו לת"ת. הדירו שלא יהנה ממלאכתו ומשימושו כדי שיהא פנוי לת"ת אלו מלאכות קטנות מותר לקבל ממנו כי אינן מבטלות אותו כ"כ מת"ת וי"מ שהדירו אביו שלא יהנה ממנו לפי שלא היה רוצה ללמוד מותר ליהנות מן האב בדברים קטנים הללו:
כוס של בית האבל. שרגילין לשתות שם כדאמרינן (פסחים קי. כתובות ח:) עשרה כוסות בבית האבל ואם האבל מודר הימנו הנאה מותר להוליך שמה יין דמצוה קעביד ולא מטי ליה הנאה כל כך לאבל כי מרובים השותים:
כוס של בית המרחץ. מים חמין כדאמר בפ' כירה (שבת מא.) רחץ ולא שתה מים חמין דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים והנאה מועטת היא:
עבדיו ושפחותיו למנחרותא עבידן. למראית העין לכבוד ולעמוד לפניו לשמשו ואינו חושש בפטומן:
גמרא: המדיר בנו לתלמוד תורה: יש מי שפירש שהאב הדיר את בנו שלא יהנה ממנו מפני שאינו רוצה ללמוד, ואפילו הכי מותר האב למלאות לבן חבית של מים (ולתלות) [ולצלות] לו דג קטן, ומסתמא מדברים קטנים כאלו לא הדירו, וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' נדרים הי"ז). ויש מקשים לפירוש זה שאין במשמע לשון זה לשון מתנה אלא לשון שמוש, ודברים שהבן משמש בהן את האב, ועוד דמדיר לתלמוד תורה משמע שמדירו ללמוד, והראב"ד ז"ל [שם בהשגות] פירש שמדיר הנאת הבן עליו כדי שלא יתבטל מלמודו, ואפילו הכי הבן מותר לעשות לו לאב דברים קטנים כאלו שאין בהן ביטול גדול, וכן פירש הרמב"ן ז"ל והביא ראיה ממה ששנוי בתוספתא בכורות [פרק ו' הלכה ג'] מעשה באחד (שהרש') [בתוספתא לפנינו: שהרצה, וכן ברמב"ן] את בנו לתלמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה, והתיר לו יוסי ברבי למלאות לו חבית מים ולהדליק לו את הנר.
ירושלמי (פרק שלישי הלכה ו' בשלהי מסכת בכורים): תני המדיר בנו לתלמוד תורה מותר לו למלאות חבית של מים ולהדליק לו את הנר, רבי יעקב בר אידי בשם רבי יוחנן אף לוקח לו חפצין מן השוק, מה פליגין כאן באיש כאן באשה, אם היה אדם מסויים עשו אותו כאשה, פירוש מסויים אדם חשוב שאין דרכו ליקח חפצין בשוק, כאשה שאין דרכה לקנות בשוק, (לפיכך אם הדירה את בנה לתלמוד תורה מותר ליקח לה חפצים מן השוק, וכן באדם חשוב שאין דרכו ליקח חפצים מן השוק עשו אותו כאשה. ר"מ).
כוס של בית המרחץ: פירש הרמב"ם (פ"ו מהל' נדרים ה"ו) שאין בו הנייה, והראב"ד ז"ל [שם בהשגות] השיג עליו דודאי הנאה יש בו, אלא שהוא מותר מפני שיש לו חיי נפש. ותמיהא לי היאך הוא מותר אפילו משום חיי נפש, וכן נמי למאן דמפרש כוס של בית האבל, והלא המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל אסור הוא להאכילו כדאיתא במתניתן. ובתוספות פירשו כוס של בית המרחץ כוס מים חמין והיא הנאה מועטת, שלא הדירו מדבר קטן כזה וכדתנן מותר לשתות עמו כוס של צונן.
ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דלמאן דמפרש כוס של שלום איכא כוס של בית האבל מאי איכא למימר, ומה שהביאו ראיה מדתנן שותה עמו כוס של צונן אינה ראיה, דהתם היינו טעמא דלא נתכוון אלא שלא יאכל עמו כמו שהיה מסרב בו חברו, והיינו דהתם הא נדר בפירוש טיפת צונן ואפילו הכי שרי, וכן מותר ליכנס לביתו ואף על פי שנדר בפירוש לביתך איני נכנס, ואילו במודר הנאה דעלמא אסור הוא ליכנס לביתו אלא דהני לא נגען אהדדי, אלא שמא נאמר דבדברים קטנים כאלו במקום מצוה [לא קפדי אהדדי] לא אדריה, ומיהו בספרי הרמב"ם ז"ל [שם] שבידינו יש ששמעון המדיר, משקה לראובן המודר משל ראובן, ולא התירו אלא שישמשנו בכך שאין שמוש זה אלא הנאה מועטת, וגם זה איני יודע ליישבו, אם כן מה הפרש יש בין שמשמש (עליה) [עליו _ לפי השי"מ] בנתינת כוס זה ובין שמשמש עליו בזמן אחר, ואם מפני שהוא מקרה ועראי יאמר משמשו עראי אבל לא קבע.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
תנא המדיר את בנו לת"ת מותר למלאות לו מים ולהדליק לו את הנר ה"ג ולא תניא נמי הכי ופי' מי שהדיר את בנו שלא ישמשנו בכל עניניו וצרכי הבית כי אם שיעסוק בלימוד מורת האב שישמשנו בנו בתשמיש קל כזה למלאות לו מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן דאדעתא דהני תשמישין קלין לא נדר:
הכא תרגימו של אבל פי' דאדעתא דהכי לא נדר שלא יגמול עמו חסד:
במערבא אמרי כוס של בית המרחץ שדרך בני אדם לשתות חמין בצאתן מן המרחץ ומשקה מהן לכל העומדים שם ורחצו עמו ואם לא ישקה כל אחד לחברו מן החמין שזלו נראה להם נבלות גדול והלכך אדעתא דהכי לא נדר:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ד (עריכה)
גמרא גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהן וכו'. תמיהא לי מאי גדולה מזו אמרו דקאמר דהיא היא שאף הוא חייב להלביש את הבת ולכסותה ולתת לה מנכסיו כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאה ועכשו זה פוטרו. וכמו שאמרו בשילהי נערה שנתפתתה דאמרינן התם קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא קחו נשים לבניכם בידו אלא בנותיכם תנו לאנשים בידו הוא ואמרינן ללבשה ולכסייה ויהיב לה מידי כי היכי דליקפוץ עליה ואתו נסבי לה. וי"ל דמכל מקום אינו חייב כל כך בחייו שנכוף אותו לכך שיתן לה משלו לפרנסה כבעל שהוא חייב לזון את אשתו ובניו הקטנים שכופין אותו בבית דין.
בוגרת ומדעתה וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. אלא דאכתי לא ניחא לי דבכל מידי דלא בעינן דעת משלח משמע לעיל דשרי אף על גב דעביד שליחותיה ובמקום מצוה כתורם את תרומותיו ומקריב קרבנותיו והכא נמי במקום מצוה הוא. הרשב"א ז"ל.
המדיר את בנו לתלמוד תורה שמדירו מנכסיו אם לא ילמוד תורה הדירו במוחלט או מפני שאינו עוסק בתורה מותר האב למלאת לו חבית של מים מנכסיו ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן אם הדג של הבן לפי שהוא דבר ויתור ואינה הנאה גמורה ואין כוונתו להדירו אלא מהנאה גמורה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובים. והוא הדין למדיר את חבירו מנכסיו והאי דקתני בנו אורחא דשכיח נקט. הרי"ץ ז"ל.
וכתב הרא"ם ז"ל לתלמוד תורה בשביל שאינו רוצה ללמוד. וקצת קשה דאין לשון שא' לתלמוד תורה משמע כן. ועוד למה התירו למלאות לו ילך הוא וימלא לעצמו. אלא נראה לי דהכי פירושו לתלמוד תורה שנדר שלא יהנה בנו ממנו עד שילמוד שנה או יסיים מסכתא אחת והלך הבן ללמוד וצריך לו אדם שישמשנו ולכן התירו לאב הנאה מועטת כזו דאינו מתכוין להיות מהנהו אלא משום מצוה ולא יתבטל מתלמוד תורה ומכל מקום ליתן לו מזונות אסור שלזה נתכוין כשהדירו. עד כאן.
כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל איכא דפריש שהאב הדיר את בנו שלא יהנה הבן ממנו ומותר האב למלאות לבן חבית של מים ולהדליק נר ולצלות דג קטן שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין. ואיכא דפריש שנדר האב הנייה מבנו כדי שלא יבטל מתלמוד תורה ומותר הבן לעשות לאב דברים הללו שאין בהם ביטול תורה. ומסתברא כי האי פירושא משום דהנך מילי שמוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה דג שלו. ועוד דלישנא דמדיר לתלמוד תורה הכי דיקא דמדירו ללמוד. ועוד דאי בשהאב הדיר את הבן כלומר שלא יהנה הבן ממנו מאי שנא הכי כלומר מפני מה הבן מותר ליהנות משל אב מעבודות אלו ואי אמרת מן חיותיה לא אדריה כלומר שלא עלה על דעתו של אב להדירו מדברים שהן חיותו של בן ולפיכך מותר באלו הוה לן למימר שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום. אלא פירושא בתרא טפי עדיף ומסתבר. עד כאן.
כוס של בית המרחץ. פירש הרמב"ם שאין בו הנייה. והראב"ד ז"ל השיג עליו דודאי הנייה יש בו אלא שהוא מותר מפני שיש בו חיי נפש. ותמיה לי היאך הוא מותר אפילו משום חיי נפש וכן נמי למאן דמפרש כוס של בית האבל והלא המודר הנייה מחברו ואין לו מה יאכל אסור הוא להאכילו כדאיתא במתני'. ובתוספות פירשו כוס של בית המרחץ כוס מים חמין והיא הנאה מועטת שלא הדירו מדבר קטן כזה וכדתנן מותר לשתות עמו כוס של צונן.
ואינו מחוור בעיני כלל. חדא דלמאן דמפרש כוס של שלום כוס של בית האבל מאי איכא למימר ומה שהביאו ראיה מדתנן שותה עמו כוס של צונן אינה ראיה דהתם היינו טעמא דלא נתכוון אלא בשלא יאכל עמו כמו שהיה מסרב בו חברו והיינו דהתם הא נדר בפירוש טיפת צונן ואפילו הכי שרי וכן מותר ליכנס לביתו ואף על פי שנדר בפירוש לביתך איני נכנס ואלו במודר הנייה דעלמא אסור הוא ליכנס לביתו אלא דהני לא נגען אהדדי. אלא שמא נאמר דבדברים קטנים כאלו במקום מצוה לא קפדי אהדדי ולא אדריה. ומיהו בסיפרי הרמב"ם ז"ל שבידנו יש ששמעון המדיר משקה לראובן המודר משל ראובן ולא התירו אלא שישמשנו בכך שאין שימוש זה אלא הנאה מועטת. וגם לזה איני יודע ליישבו אם כן מה הפרש יש בין שמשמש עליו בנתינת כוס זה ובין שמשמש עליו בזמן אחר ואם מפני שהוא מקרא ועראי יאמר משמשו ארעי אבל לא קבע. הרשב"א ז"ל.
כוס של שלום שהיו שותין בבית האבל פרק קמא דכתובות ונקרא שלום על שאנשי שלומו באין שם לנחמו ושותין עמו נראה לי. והנאה מועטת היא דהרבה בני אדם אחרים בלעדיו באין שם לשתות עמו לנחמו (אפקות') מפקירו לכל העולם. וכן טעמא דבית המרחץ (של בית המרחץ) פרק קמא דשבת דקאמרינן רחץ במים חמים ולא שתה מהן דומה לתנור שהוסק מבחוץ ולא הוסק מבפנים. ויש מפרשים כוס ששותין אחר המרחץ לקרר כי ההיא דעבודה זרה דקאמר דהא ארבעין שנין דנפק האי עובדא ממצרים. ונקרא כוס של שלום לפי שבחבורת בני אדם אוהבים רגילין לשתותן ביציאת בית המרחץ. הרא"ם ז"ל.
למנהרותא עבידי לעבודה ולא לפטומי ואם חבירו יפרנסם לא מהני ליה מידי שאף על פי שאינו זן אותם יכול להשתעבד בהם דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. הרי"ץ ז"ל.
מתניתין המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו כלומר מצוה היא עליו לבקרו כשאר החולים. ונראה לפרש כן מדלא קתני ונכנס בו"ו. עומד המדיר בבית החולה אבל לא יושב ומפרש בגמרא במקום שנוטלין שכר על הישיבה לעשות צוות לחולה או גזירה שמא ישהא בישיבה ויבא לשמשנו לחולה. ומרפאו רפוי נפש דהיינו גופו אבל לא רפוי ממון דהיינו בהמתו. ודווקא בידים אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לך. ואוכל עמו על השלחן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ובשלחן (שאילה) שאינה של מדיר איירי. אבל לא מן התמחוי לא יאכלו בקערה אחת אפילו בסעודה שאינה שלהם לפי שמרבה בעל הבית בשביל חבירו בתמחוי ונמצא זה נהנה או שמא לא יהיה התמחוי גדול כל כך שיוכלו שניהם לשבוע ממנו וימשוך ידו המדיר מן התמחוי כדי לחלוק כבוד לחבירו ונמצא מהנהו. או יקרב חתיכה טובה לפניו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר לבעל הבית לאחר שנתן השמש חלק לכל אחד ואחד מחזירו התמחוי לבעל הבית והבעל הבית מצוה ליתן המותר לבני הסעודה ואז אין חולקין כבוד כי אין דרך ארץ לעשות כן מן השיורים והשמש אינו מדקדק ונותן לכל כפי שיזדמן לידו. או נוכל לומר כי התמחוי החוזר לבעל הבית הוא גדול ויש די לשניהם בו (לאכול בו) לאכול ולשבוע ולהותר. ועתה אין לחוש שמא ימשך ידו הימנו ואין לחוש נמי שמא יקרב חתיכה טובה לפניו כי מאחר שיש להם די לא נחוש לזה כלל.
והר"ם פ"ו פירש מה תמחוי החוזר שאם אכל המדיר מקערה שהוא יודע שכשיחזירה לבעל הבית יחזור בעל הבית ויניחנה לפני המודר הרי זה מותר ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו. וישן עמו על המטה בין גדולה בין קטנה. רבי יהודה אומר גדולה בימות הגשמים מותר שיכולין (להתחזק) להתרחק זה מזה ובימות החמה אפילו קטנה מותר כי מחמת החמימות מתרחקים זה מזה. ולא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים. אבוס כלי גדול כעין תמחוי שרגילים פועלים לאכול בו כלם יחד והטעם כמו שפירשנו למעלה גבי תמחוי. ולא יעשה עמו באומן שורה של כרם שלא יחפור בקרוב ממנו מפני שמרפה הקרקע והוא נוח לחפור והוה ליה הנאה למודר. והר"ם ז"ל כתב סוף פרק ששי נזדמנה לו מלאכה עמו כגון שהיו קוצרים כאחת עושה ברחוק ממנו גזירה שמא יסייענו ולשון מרפה (ארפא) לארעא דקאמר בגמרא קשה לדברי הר"ם ז"ל. הרי"ץ ז"ל.
ומרפאהו רפואת נפשות כלומר רפואת גופו ואפילו בשאיפשר לו על ידי אחרים אבל לא רפואת ממון פירוש דהיינו רפואת בהמתו הואיל ואיפשר על ידי אחרים. מיהו אם אי אפשר על ידי אחרים מותר לרפאותו מידי דהוה אהשבת אבידה כדמפרש בגמרא מיהו בין ברפואת גופו בין ברפואת בהמתו דוקא בסמני מודר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה