ביאור:בבלי נדרים דף לח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת נדרים: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

'זאת' ד'המצוה' (דברים ו א: וזאת [יש מפרשים שהאות וו בתחילת "וזאת" בראש הפסוק אינה נקראת] המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה) [הגר"א מוחק דוגמא זו, ובמקומה: (ירמיהו לח טז: וישבע המלך צדקיהו אל ירמיהו בסתר לאמר: חי ה' את [המלה את אינה נקראת] אשר עשה לנו את הנפש הזאת אם אמיתך ואם אתנך ביד האנשים האלה אשר מבקשים את נפשך);

'ידרוך' ד'הדורך' [1] (ירמיהו נא ג: אל ידרך ידרך [מילה כפולה זו נקראת רק פעם אחת] הדרך קשתו, ואל יתעל בסרינו ואל תחמלו אל בחריה, החרימו כל צבאה);

'חמש' דפאת נגב (יחזקאל מח טז: ואלה מדותיה פאת צפון חמש מאות וארבעת אלפים, ופאת נגב חמש חמש [מילה כפולה זו נקראת רק פעם אחת] מאות וארבעת אלפים, ומפאת קדים חמש מאות וארבעת אלפים, ופאת ימה חמש מאות וארבעת אלפים) [2];

'אם' ד'כי גואל' (רות ג יב: ועתה כי אמנם כי אם [’אם' כתיב ולא קרי] גאל אנכי, וגם יש גאל קרוב ממני). - הלין כתבן ולא קריין.

אמר רב אחא בר אדא: במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין (שמות יט ט) ויאמר ה' אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן [בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ויגד משה את דברי העם אל ה’].

אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר (שמות לד א: ויאמר ה' אל משה:) פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים [וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת] - פסולתן שלך יהא.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר: 'כתב לך' (שמות לד כז: ויאמר ה' אל משה: כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל) 'פסל לך' [שם פסוק א]: מה פסולתן שלך אף כתבן שלך; משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר (משלי כב ט) טוב עין הוא יבורך [כי נתן מלחמו לדל].

מתיב רב חסדא: (דברים ד יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם [חקים ומשפטים, לעשתכם אתם בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה] [3]?!

'ואותי צוה' - ואני לכם.

(דברים ד ה) ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי [לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה]?!

אותי צוה - ואני לכם.

(דברים לא יט) ועתה כתבו לכם את השירה [הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל] [4]!?

'הזאת' - השירה לחודה.

'למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל' [5]?!

אלא פילפולא בעלמא [6].

אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה:

'גבור' - דכתיב (שמות מ יט) ויפרוש את האהל על המשכן [וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה כאשר צוה ה' את משה], ואמר מר: משה רבינו פרסו [7], וכתיב (שמות כו טז) עשר אמות ארך הקרש [ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד].

אימא דאריך וקטין [8]?

אלא מן הדין קרא, דכתיב (דברים ט יז) ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם [לעיניכם], ותניא: 'הלוחות - ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה' [9].

'עשיר' - 'פסל לך' - פסולתן שלך יהא;

'חכם' - רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלהים [וכבוד והדר תעטרהו] [10].

'עניו' דכתיב (במדבר יב ג) והאיש משה עניו מאד [מכל האדם אשר על פני האדמה].

אמר רבי יוחנן: כל הנביאים - עשירים היו. מנלן? ממשה ומשמואל, מעמוס ומיונה:

'משה' – דכתיב: (במדבר טז טו) [ויחר למשה מאד ויאמר אל ה': אל תפן אל מנחתם] לא חמור אחד מהם נשאתי [ולא הרעתי את אחד מהם]; אי בלא אגרא [11] - לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא [12]? אלא דאפילו באגרא, דילמא [13] משום דעני הוה [14]? אלא [15] מן 'פסל לך - פסולתן יהא שלך'.

'שמואל' - דכתיב (שמואל א יב ג) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי [ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כפר ואעלים עיני בו ואשיב לכם]; אי בחנם, לאפוקי מאן דשקל בחנם? אלא דאפילו בשכר.

דלמא דעני הוה?

אלא מהכא: (שמואל א ז יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו [ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לי], ואמר רבא: כל מקום שהלך - ביתו עמו [16].

אמר רבא: גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה, דאילו במשה רבינו כתיב: (במדבר טז טו: ויחר למשה מאד ויאמר אל ה': אל תפן אל מנחתם) לא חמור אחד מהם נשאתי [17] [ולא הרעתי את אחד מהם] - דאפילו בשכר [18]; ואילו גבי שמואל אפילו ברצון לא שכרו, דכתיב (שמואל א יב ד) ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו [ולא לקחת מיד איש מאומה] [19].

'עמוס' - דכתיב (עמוס ז יד) ויען עמוס ויאמר אל אמציה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים - כדמתרגם רב יוסף: ארי מרי גיתי אנא, ושקמין לי בשפלתא;

'יונה' - דכתיב (יונה א ג: ויקם יונה לברח תרשישה, מלפני ה', וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש, ויתן שכרה וירד בה) ויתן שכרה וירד בה [לבוא עמהם תרשישה מלפני ה’], ואמר רבי יוחנן: שנתן שכרה של ספינה כולה.

אמר רבי רומנוס: שכרה של ספינה הויא ארבעה אלפים דינרי דהבא.

ואמר רבי יוחנן: בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה - עד שניתנה לו במתנה, שנאמר (שמות לא יח) ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו [בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים].

משנה:

וזן את אשתו ואת בניו [20] אף על פי שהוא [21] חייב במזונותן [22], ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה [23];

רבי אליעזר אומר: זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה.

אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?

אמר להו: שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו [24], וטמאה


עמוד ב

[המשך המשנה] נפשה וגופה לשמים [25].

אמרו לו: אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו: שאם ירצה - הרי הוא מוכרה לעובדי כוכבים [26], או מאכילה לכלבים.

גמרא:

אמר רב יצחק בר חנניה אמר רב הונא: 'המודר הנאה מחבירו מותר להשיא לו בתו'.

הוי בה רבי זירא: במאי עסקינן?: אילימא בשנכסי אבי כלה אסורין על החתן [27] - הרי מוסר לו שפחה לשמשו [28]!? אלא בנכסי חתן אסורין על אבי כלה [29]? [30] גדולה מזו אמרו [31]: זן את אשתו ואת בניו - ואף על פי שהוא חייב במזונותן, ואת אמרת 'מותר להשיא לו בתו?' [32]?!

לעולם בשנכסי אבי כלה אסורים על החתן, [33] - [34] ובבתו בוגרת [35], ומדעתה [36].

תניא נמי הכי [37]: המודר הנאה מחבירו אסור להשיא לו בתו אבל משיאו בתו בוגרת ומדעתה.

אמר רבי יעקב: המדיר בנו [38] לתלמוד תורה [39] - מותר [40] למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר [41].

רבי יצחק אמר: לצלות לו דג קטן.

אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: המודר הנאה מחבירו - מותר להשקותו כוס של שלום.

מאי ניהו?

הכא תרגימו: כוס של בית האבל.

במערבא אמרי: כוס של בית המרחץ [42].

ולא יזון את בהמתו בין [טמאה בין טהורה]:

תניא: יהושע איש עוזא אומר: זן עבדיו ושפחותיו הכנענים ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה.

מאי טעמא?

עבדיו ושפחותיו הכנענים למנחרותא עבידן [43] [44]; בהמה - לפטומא עבידא [45].

משנה:

המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו - עומד אבל לא יושב [46]; ומרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון.

הערות[עריכה]

  1. ^ כתיב בירמיה, וקראי לא גרס להו 'ידרוך' דכתבן ולא קריין
  2. ^ וטעמייהו לא מפרש ליה
  3. ^ אלמא הקב"ה צוה ליתנה לישראל
  4. ^ 'כתבו לכם' - אלמא שניתנה נמי להן לישראל
  5. ^ שיִלְמדו כל התורה וִילַמְדו אותה - אלמא לישראל נמי ניתנה
  6. ^ להבין דבר מתוך דבר - הוא דניתן למשה, וניהג בה טובת עין ונתנה לישראל
  7. ^ מכלל דגבור הוא וגוף גדול
  8. ^ שלא היה גופני ולא היה בעל כח
  9. ^ ואפילו הכי שיברן
  10. ^ וזו היא אחת שאותה אחת היה הקב"ה יתירה עליו
  11. ^ מאי רבותיה
  12. ^ כל מי שהוא רוצה חמורו של חבירו בלא שכר? ומאי מעליותא היא דלא הוה גזלן? כולי עלמא נמי לא גוזלין נינהו
  13. ^ האי דלא שקיל אפילו באגרא - לאו משום עושר; דילמא
  14. ^ ולא הוו ליה משואות ולהכי לא הוה צריך
  15. ^ מהכא שמעינן דעשיר היה
  16. ^ כלֵי תשמישו, וזה היה מרוב עושר
  17. ^ בעל כרחו
  18. ^ הא ברצון בעלים היה שוכר
  19. ^ שלא היה שוכר לא באונס ולא ברצון
  20. ^ של מודר
  21. ^ שהמודר
  22. ^ כיון דלאו לפטומי עבידן, ודי להן במאי שהוא מפרנסן - לאו הנאה מרובה עביד ליה
  23. ^ הואיל ולפטומי עבידן עביד ליה הנאה מרובה
  24. ^ לאכילה משום הכי לא יזון אותה לפטומי שמהנהו הנאה מרובה
  25. ^ שאינה ראויה לאכילה; לפיכך זן אותה - דאינו מהנהו הנאה מרובה
  26. ^ וניחא ליה בפיטומא
  27. ^ שהחתן הוי מודר
  28. ^ ואמאי מותר
  29. ^ ואף על פי שהחתן מהנהו, שזן את בתו - אפילו הכי משיא לו את בתו
  30. ^ ומשיב הש"ס: משום הא לא צריך למימר דמותר להשיא את בתו:
  31. ^ בשנכסיו אסורים על המודר; אמרנו
  32. ^ פשיטא דמותר, דהא לא מהני כלל
  33. ^ ודקאמרת 'הרי מוסר לו שפחה לשמשו'
  34. ^ תריץ:
  35. ^ עסקינן, שיכול להשיאו
  36. ^ ומדעת עצמה: דהואיל ואינו משיא אלא מדעת עצמה - לאו הנאה דקא מהני ליה איהו אלא הנאה מועטת
  37. ^ דהנאה מועטת מותרת
  38. ^ מנכסיו
  39. ^ אם לא ילמוד תורה
  40. ^ האב
  41. ^ שהנאה מרובה נדר הימנו, ולא הנאה מועטת, וזו - הנאה מועטת היא
  42. ^ הנאה מועטת היא
  43. ^ לצורך עבודה עשויין, ולא להתפטם
  44. ^ למנתרותא: לעבודתו; והואיל וקיימא לן יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך" - אינה הנאה למודר אם זה מפרנס עבדיו
  45. ^ דטהורה לשחיטה, וטמאה לעובד כוכבים
  46. ^ כדמפרש לקמן