רבינו אשר על הש"ס/נדרים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

אין בין המודר הנייה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלי' שאין עושין בהן אוכל נפש המודר מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ורחים ותנור אבל משאילו חלוק וטלית ונזמים וטבעות וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בו אסור: גמ' אלא דריסת הרגל מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה ר"א היא דתניא ר"א אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ואסור בכלים אע"פ שאין משכירין כיוצא בהן וכיון דסתם לן תנא כר"א הלכתא כוותיה דקיימא לן הלכה כסתם משנה ועוד דסוגיא דלקמן בשותפין שנדרו כוותיה והאי דריסת הרגל דמתניתין אומר ר"ת דמיירי אף בבקעה בימות החמה דלא קפדי אינשי משום דקשיא ליה דהכא משמע דלרבנן לא קפדי אינשי אדריסת הרגל ולקמן דף מה: תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ואף ר"א לא שרי אלא מטעם ברירה דכל אחד נכנס בשלו אבל לחצר של אחר אסור לכולי עלמא ותירץ דהכא איירי בבקעה בימות החמה וא"ת ולוקמא בחצר או בבקעה בימות הגשמים ואפי' כרבנן וי"ל דא"כ אף במודר ממנו מאכל אסור משום דכיוצא בו משכירין והאי דמיבעיא לן לקמן בסוס לרכוב עליו מיירי בשאין משכירין כיוצא בו כגון אוהבים שמשאילין בהמתן זה לזה בחנם וכן טבעת לראות בו על כרחין מיירי דאין משכירין כיוצא בו דאי משכירין כיוצא בו אפילו בלא לראות תנן במתניתין דאסורים: לא ישאילנו נפה וכו' והא מן מאכל נדר ומסיק רבה באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אמר רב פפא שק להביא לו בו פירות וחמור להביא עליו פירות ואפילו צנא בעלמא הנאה המביאה לידי מאכל הוא בעי רב פפא סוס לרכוב עליו וטבעת לראות בה מהו מיפסק ומיזל בארעיה מהו כולהו לילך לבית המשתה מיבעיא ולא איפשיטא: ירושלמי ה"א הניית מאכל מהו תני אבל משאילו קרדום סברת מימר בקרדום של ביקוע תיפתר בקרדום של ניכוש ולית שמיע מינה כלום:

סימן ב[עריכה]

מתני' המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ותורם את תרומתו ומעשר את מעשרותיו לדעתו ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות ומלמדו מדרש והלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם ולא יזמן את בהמתו בין טמאה בין טהורה: גמ' ופורע לו את חובו דף לג עב מוקי לה רבא כשהלוהו על מנת שלא לפרוע כלומר שלא יגשנו לפרוע אלא כשירצה יפרענו:

סימן ג[עריכה]

ומחזיר לו אבידתו. פליגי ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא כשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר ואע"ג דקא מיתהני פרוטה דרב יוסף פרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לא מהדר דקא מהני ליה וחד אמר אף כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהדר דכי מיהדר ליה מדעם דנפשיה קא מהדר והלכתא אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהדר וה"ה שניהם אסורין זה על זה דמאן דאמר לא מיהדר סליק ליה בקושיא:

סימן ד[עריכה]

בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו ככרי אמר לו כי איתיה ברשותיה הוא דאסור או דלמא עליך אמר ועילויה שוייה הקדש אמר ליה פשיטא דאע"ג דיהיב ליה במתנה אסור דאי לא עליך לאפוקי מאי לאו לאפוקי דאי גנבה מיגנב אמר ליה לאפוקי דאזמניה עליה איתיביה השאילני פרתך הפנויה אמר ליה קונם פרה שאני קנוי לך נכסי עליך אם יש לי פרה אלא זו השאילני קרדומך קונם קרדום שיש לי שאני קנוי נכסי עליך אם יש לי קרדום אלא זה בחייו אסור במותו או שנתנה לו במתנה מותר אמר רב אחא בריה דרב איקא כשנתנה לו ע"י אחר אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו ש"מ וכיון דדייק רב אשי ממתני' כרבא הלכתא כוותיה: ולא ילמדנו מקרא. מקרא מ"ט לא משום דקא מהני ליה מדרש נמי קא מהני ליה אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש מאי פסקא הא קמ"ל אפי' במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל על המדרש לא שרי למישקל מאי שנא מדרש דלא דכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם מקרא נמי בחנם רב אמר שכר שימור ר' יוחנן אומר שכר פיסוק טעמים וגרסינן בירושלמי ה"ג כתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים מה אני למדתי בחנם אף אתם תהיו מלמדין בחנם יכול מקרא ותרגום כן תלמוד לומר חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתם מלמדין בחנם ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום וכן חמי מתנייה נסבון אגריהון אמר רבי יודן בר' ישמעאל שכר בטילה הן נוטלין והא דקתני מלמדו מקרא היינו אפילו אם ביקש ממנו שילמדו מותר ואע"ג דאוקימנא להא דתורם תרומתו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הא אם אמר לו תרום אסור אלמא דאסור למיעבד שליחותיה אפילו במידי דלא עבידי למישקל עליה אגרא כגון קריאת שם תרומה וכן לעיל גבי ומקריב קרבנותיו אי אמרת שלוחי דשמיא נינהו שרי ואע"ג שמהנהו שמקריב קרבנותיו מצוה קא עבוד ולא מיקרי הנאה מיהו אי שלוחי דידן נינהו קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא אפילו היכא דמצוה קא עביד אי משוי ליה לשליח אסור היינו דוקא בדבר שצריך דעת ושליחות כגון תרומה וקרבן אבל מחזיר אבידתו ומלמדו מקרא ומרפאו רפואת נפשות כיון דאין צריך דעת ושליחות אפילו אם מצוה לעשות לו מותר דאין איסור שליחות אלא בדבר שצריך שליחות והכי אמרינן גבי תרומה ואי אמרת צריך דעת הא קא מהניא ליה וכן גבי קרבן אי שלוחי דידן נינהו ואין הכהן רשאי להקריב קרבן אלא מדעת בעלים קא מהני ליה ואי שלוחי שמיא נינהו יכול הכהן להקריב מדעת בעלים ולא מיקרי הנאה והרמב"ן ז"ל פירש בענין אחר ואינן נראה והאידנא שנוטלין שכר אף על המדרש כמו שכתבתי בשם ר"י דמותר בבכורות בפ' עד כמה בסימן ו אף מדרש אסור. וזן את אשתו משמע דאתיא אפילו כרבנן מדלא קאמר ליה הא מני חנן היא כדאמר לעיל ואומר רבינו תם דמיירי כשזן את אשתו בפניו דכיון שהוא במדינה ואינו אומר לו כלום דרך מתנה היא ואינו חייב לפרוע והנאה לא הוי דאילו לא היה זן אותה היתה היא מצמצמת ומתפרנסת ממעשה ידיה ויש מפרשים דמיירי כשהבעל זן אותה כראוי וזה מענגה במזונות יתירים וכן בהמתו על כרחך איירי במזונות יתירים דאי במזונות הצריכין לה לא הוה שרי ר"א דנהי דאינו חושש על פיטומה מ"מ בכדי חיותה צריכה לאכול:

סימן ה[עריכה]

אמר רב יצחק בר חנניא אמר רב הונא המודר הנאה מחבירו מותר להשיא לו בתו. הוי בה ר' זירא במאי עסקינן אילימא כשנכסי אבי כלה אסורין על החתן הרי מסר לו שפחה לשמשו. אלא כשנכסי החתן אסורין על אבי כלה גדולה מזו אמרו זן אשתו ואת בניו ואף ע"פ שחייב במזונותיהן ואת אמרת מותר להשיא לו בתו. לעולם כשנכסי אבי כלה אסורין על החתן ובבתו בוגרת ומדעתה. תנ"ה המודר הנאה מחבירו אסור להשיא לו בתו אבל משיאו בתו בוגרת ומדעתה:

סימן ו[עריכה]

אמר ר' יעקב בר אידי המדיר את בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. ר' יצחק אומר אף לצלות לו דג קטן יש מפרשים שהאב המדיר את בנו שלא יהנה ממנו מותר האב לעשות דברים הללו שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין ויש מפרשים שנדר האב הנייה מבנו כדי שלא יבטל מדברי תורה ומותר הבן לעשות דברים הללו שאין בהן ביטול תורה. כתב הרמב"ן ז"ל דמיסתבר כי האי פירושא בתרא משום דהנך מילי שימוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג שלו. ועוד דלישנא דמדיר בנו לתלמוד תורה הכי משמע דמדירו כדי ללמוד. ועוד אי כשהאב מדיר את בנו מאי שנא הני. ואי אמרינן מחיותיה לא אדריה. הוה ליה למימר שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום. אלא פירושא בתרא עדיף טפי ומסתבר. דאשכחן בתוספתא דבכורות פ"ו דתניא הכי מעשה באחד שהרצה את בנו ללמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה התיר לו רבי יוסי ברבי למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. ירושלמי בשלהי מסכת בכורים פ"ג ה"ז תני המדיר את בנו ללמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן אף ליקח לו חפצים מן השוק. מה פליגי כאן באיש כאן באשה. אם היה אדם מסויים עשו אותו כאשה. פירוש שאין דרכה של אשה לחזור בשוק לפיכך אם הדירה את בנה לתלמוד תורה מותר ליקח לה חפצים בשוק. וכן אדם חשוב שאינו רגיל ליקח חפצים מן השוק עשו אותו כאשה:

סימן ז[עריכה]

אמר רבי ירמיה אמר ר' יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקות לו כוס של שלום. מאי היא הכא תרגמו כוס של בית האבל. במערבא אמרי כוס של מרחץ. ולא יזון את בהמתו. תנא יהושע איש עוזא אומר זן את עבדיו ואת שפחותיו הכנענים. ולא יזון את בהמתו בין טהורה בין טמאה. מאי טעמא עבדיו ושפחותיו למנחרותא עבידן בהמה לפיטומא עבידא: מתני' המודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה. וישן עמו במטה. ר' יהודה אומר בימות החמה. אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהנהו. ומיסב עמו על המטה ואוכל עמו על השולחן. אבל לא מן התמחוי. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר: גמ' דף לט ע"א נכנס לבקרו עומד במאי עסקינן. אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה אפילו יושב נמי. ואי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפילו עומד לא. אמר שמואל לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ואין נוטלין על העמידה. מאי פסקא. הא קמ"ל דאפילו במקום שנוטלין שכר על הישיבה הוא דבעי למישקל על העמידה לא בעי למישקל. אי בעית אימא כדאמר ר' שמעון בן אליקום גזירה שמא ישהה בעמידה הכא נמי גזרינן שמא ישהה בישיבה. עולא אמר לעולם כשנכסי חולה אסורין על המבקר ומחיותיה לא אדריה. אי הכי יושב נמי. הא אפשר בעמידה. תניא חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו שואלו בשוק והיינו כעולא ומיירי בשנכסי חולה אסורין על המבקר חלה הוא נכנס לבקרו דמחיותיה לא אדריה אבל חלה בנו אינו נכנס כלל. תוספתא פ"ב המודר הנאה מחבירו מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים מעידו עדות ממון ועדות נפשות חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו אינו נכנס לבקרו ושואל בשלומו:

סימן ח[עריכה]

תנא ביקור חולים אין לו שיעור. מאי אין לו שיעור אמר אביי אפי' גדול אצל קטן רבא אמר אפילו מאה פעמים ביום רב חלבו באיש נפק אכריז רב כהנא רבי חלבו באיש ולא איכא דאתי אמר להון ולא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר' עקיבא לבקרו ובשביל שכבדו ורבצו לפניו חיה אמר ליה ר' החייתני יצא ר' עקיבא ודרש כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים אמר רב שישא בריה דרב אידי לא לסעוד איניש קצירא לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא כי היכי דלא ליסח דעתיה מרחמי בתלת שעי קמייתא רויחא דעתיה בתלת שעי בתרייתא תקף חולשיה אמר רבין אמר רב מנין לשכינה שהיא שרויה למעלה ממטתו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי תנ"ה הנכנס לבקר את החולה לא ישב ע"ג מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי: ומרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון. רפואת נפשות כגון גופו ובמקום שאין נוטלין עליה שכר רפואת ממון בהמתו אע"ג דאין נוטלין עליה שכר מ"מ הוא מהנהו אבל גופו מצוה קא עביד אמר רב זוטרא בר טוביה אבל אומר סם פלוני יפה לו ירושלמי ה"ב רבי יודן ור' יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחד אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן שאין לו מי ירפאנו אם יש לו מי שירפאנו אפי' רפואת נפש לא ירפאנו שלא מכל אדם זוכה להתרפאות והא דמרפא בהמתו בשאין מי שירפאנה משום דהוי כמחזיר לו אבידתו דמצוה קעביד והלה במידי דנפשיה קא מיתהני וגמרא דילן נמי סברא הכין דקאמר רב אבל אומר לו סם פלוני יפה לה ואפשר דבעלים עבדי לה אבל אם ראה שבהמתו אחזה דם ואם לא יקיז לה דם תמות מותר להקיז לה דם אבל גמרא דילן לא מפליג בין מדירו מגופו למדירו מנכסיו. ורוחץ עמו באמבטי תנא לא ירחץ עמו באמבטי ולא יישן עמו במטה בין גדולה בין קטנה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גדולה בימות הגשמים וקטנה בימות החמה מותר. ורוחץ עמו באמבטי גדולה ומזיע עמו בקטנה והלכתא כרבי יהודה: מתני' לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים ולא יעשה עמו באומן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו ה' אמות ר' מאיר סבר גזרינן רחוק משום קרוב דקא מרפי לארעא קמיה. ורבנן סברי לא גזרינן. המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו. לא ילוונו ולא ילוה ממנו לא ימכור לו ולא יקנה ממנו. פריש לה אביי גזירה לשאול אטו להשאיל וללות אטו להלוותו:

סימן ט[עריכה]

אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנוייה אמר לו קונם שדה שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין:

סימן י[עריכה]

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הוא נותן לו ובא ונוטל מזה כלומר נוטל ממנו אם רוצה ליתן לו ואין איסור בדבר אבל אין לפרש ונוטל מזה מן הדין דכיון שאמר לו זה הלשון מוכח מלתא דלשם הלואה אומר לו והוא יפרע לו דאם כן היה אסור החנוני ליתן לו בשליחותו והא דקאמר ואין לו מה שיאכל אורחא דמלתא קאמר: היה ביתו לבנות וגדרו לגדור ושדהו לקצור הולך אצל פועלים ואומר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו והם עושין עמו ובאין ונוטלין שכרו מזה ואסיקנא בפרק המדיר דף ע: דכ"ש דשרי ליה למימר כל הזן וכל המפרנס אינו מפסיד דלאו שליחותיה קא עביד ומתני' לא מיבעיא קתני לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל חנווני הרגיל אצלו כמאן דאמר ליה זיל והב ליה דמי קמ"ל ודוקא כל הזן אבל אמר כל השומע קולי יזון אסור דאי אמר הכי שליחותיה קא עביד היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר: גמ' ואסיק רבא טעמא דר' יוסי משום מתנת בית חורין ורבנן סברי לא גזרינן:

סימן יא[עריכה]

א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק המפקיר בפני ב' לא הוי הפקר בפני ג' הוי הפקר ור' יהושע בן לוי אמר דבר תורה אפי' באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין וקי"ל בכל דוכתא הלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן הלכך הוי הפקר מה"ת אפי' באחד וה"ה אפי' בינו לבין עצמו הלכך הא דאמרי' בפ"ק דשבת דף יח: גיגית שפוד נר וקדרה אפקורי מפקר להו שלא יעבור על שביתת כלים וכן בהמתו אם השאילה לעובד כוכבים ולא החזירה לו קודם השבת יכול להפקירה בינו ולבין עצמו כך פי' רבי' שמשון ז"ל בפ"ק דשבת ותמיה לי מנא ליה לרבי' שמשון דבינו לבין עצמו הוי הפקר הא לא קאמר ר' יהושע בן לוי אלא דבר תורה אפי' באחד הוו הפקר וסברא גדולה הוא לחלק בין הפקר לפני א' ובין הפקר בינו לבין עצמו דנהי דלא בעי רבי יהושע כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין מכל מקום בעי הפקר שיוכל לצאת מרשותו דומי' דשביעית שיצא מרשותו ומופקר לכל דבינו לבין עצמו לעולם לא יצא מרשותו כיון שאינו הפקר ידוע לשום אדם אבל הפקר במטלטלי בפני אחד יכול אותו שהפקירו בפניו לזכות בו ויהא נאמן לומר הפקרת וזכיתי בו במיגו דנתת לי במתנה וטוב הוא שיפקירה בפני אשתו או בפני א' מבני ביתו ואפשר דטעמא דרבי' שמשון דאינו מחלק בין בפני אחד ובין בינו לבין עצמו משום דעיקר הפקר משביעית ילפי' כדדריש בירושלמי דשביעית פ"ה ה"א תשמטנה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה שהיא כזו מה זו לעניים כו' אף זו וכו' ואיירי בהפקר קרקע דומיא דשביעית דלענין פטור מעשר איירי בהפקר וזה לא שייך אלא בקרקע הלכך אמר ר' יוחנן דצריך שלשה כדי שיהא א' זוכה ושנים מעידין דבענין אחר לא יוכל הקרקע לצאת מתחת ידו אם יכפור בהפקר וריב"ל דלא בעי שלשה א"כ לדידיה הוי הפקר אע"פ שאין הקרקע יכול לצאת מתחת ידו וא"כ אפי' בינו לבין עצמו ובאחד דקאמר לאו דוקא ואגב דקאמר ר' יוחנן בשנים לא הוה הפקר אמר איהו אפי' באחד ולעולם הוא הדין בינו לבין עצמו: