ירושלמי נדרים ד ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< | ירושלמי · מסכת נדרים · פרק ד · הלכה ב | >>

הקטע המקביל ב: משנה · ירושלמי · בבלי


משנה[עריכה]

  • המודר הנייה מחבירו, שוקל לו את שקלו, ופורע לו את חובו, ומחזיר לו אבידתו.
  • מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנייה להקדש.


גמרא[עריכה]

  • רבי בא בר ממל בעי: הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו, תפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים[1].
אמר רבי יוסי: טעמא דבני כהנים גדולים תמן, לא עלת על דעתו שימות אשתו ברעב; ברם הכא, מפייס הוינא ליה והוא מוחל לי.
הגע עצמך דהוה גביה משכון?
מפייס הוינא ליה והוא יהיב לי משכוני.
עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק; ואפילו בבעל חוב שדוחק?
נישמעינה מן הדא[2].
תדע לך שהוא כן, דתנינן: "ומקריב עליו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות" (משנה ג'). בשלא נכנס לתוך ידיו כלום; וכא בשלא נכנס לידיו כלום.
  • רבי יהושע בן לוי אומר: אין לך נתפס על חבירו[3] וחייב ליתן לו, אלא בארנון ובגולגולת.
רב אמר: כל הנתפש על חבירו, חייב לו.
חייליה דרב מן הדא: "הגוזל שדה ונטלוה מסיקין[4]" (משנה בבא קמא י ה).
לא שמע דאמר רבי יוחנן: קנס קנסו בגזלן.
  • רבי אבין בעי, דהוה רביה[5].
רבי יוסי בי רבי בון ורבי חייה בר לולייני, תריהון אמרין בשם ר' שמואל:
חד אמר: בארנון ובגולגולת[6].
רבי יודה ורבי יוסי,
חד אמר: כאן במדירה[8] מגופו[9], וכאן במדירה[10] מנכסיו[11].
וחרנה אמר: כאן בשיש לו מי שירפאנו[12], וכאן בשאין לו מי שירפאנו[13].
אם בשיש לו מי שירפאנו, אפילו רפואת נפש לא ירפאנו?
לא מכל אדם זוכה להתרפות.
  • [מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנייה להקדש] – ולא ניכסי המחזיר הן שהן אסורין לבעל הפרה?
עולא בר ישמעאל בשם רבי יצחק: כשהיו ניכסי זה אסורין על זה, וניכסי זה אסורין על זה.
  • מאן תנא תפול הנייה להקדש? רבי מאיר, דרבי מאיר אומר: מועלין באיסרות.
רבי בון בר חייה בעי: נדר מן ככר, מהו לחמם בו את ידיו?
נישמעינה מן הדא:
אמר: ככר זו הקדש, אכלו – בין הוא בין אחר – מעל; לפיכך יש לו פדיון.
אם אמר: הרי הוא עלי, אכלו – מעל בו בטובת הנייה, דברי רבי מאיר. אחרים לא מעלו; לפיכך אין לו פדיון.
לא אמר אלא אכלו; הא לחמם בו את ידיו, מותר.
תלמידוהי דרבי יונה בשם רבי בון בר חייה: כיני באומר: לא אוכלנו ולא אטעמנו; לא אסרו עליו אלא לאכילה. עד כדון צריכא: נדר מן הככר, מהו לחמם בו את ידיו?

ביאורים והערות[עריכה]

  1. ^ ראה משנה כתובות יג ב ובירושלמי שם.
  2. ^ "ושוקל את שקלו". ולא שקל, אין ממשכנין אותו?! הדא אמרה, ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק. (ירושלמי כתובות יג ב)
  3. ^ כלומר, מי ששילם חובו של חבירו.
  4. ^ אם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה אחרת.
  5. ^ בפני משה ביאר, שרבי אבין מסר את המחלוקת דלהלן, במי שפרע חוב שחבירו היה חייב לרבו כשכר לימוד. וצ"ע מאי שנא משאר חוב. ובקרבן העדה ביאר, שהקשה רבי אבין על סוגיא דירושלמי שהקשה לעיל על רב מהא דרבי יוחנן; ומאי מקשה, והלוא רב היה גדול מרבי יוחנן. ואינו נראה, דהא לא מצינו שרב היה "רבו" של רבי יוחנן. וצ"ע.
  6. ^ בירושלמי כתובות גרסינן: חד אמר: כארנון וכגולגולת, וחרנה אמר: אינה כארנון וכגולגולת. ונחלקו במחלוקת רבי יהושע בן לוי ורב.
  7. ^ ורפואת ממון, היינו רפואה שדרכה בשכר, לא ירפאהו בחינם. ושואל, מאי שנא מפורע לו את חובו.
  8. ^ בכתובות: במדירו.
  9. ^ שלא הדיר הרופא את החולה אלא שלא ייהנה מגופו; וכיוון שהרפואה עצמה מצווה היא ואינה נאסרת, מותר לרפאותו אף בחינם, שהרי לא אסר עליו נכסיו, והוי כפורע לו את חובו.
  10. ^ בכתובות: במדירו.
  11. ^ ובזה אסור אף לפרוע לו את חובו.
  12. ^ בשכר, וזה מרפאהו בחינם, ואסור. ובזה מיירי המשנה דקתני: אבל לא רפואת ממון.
  13. ^ אפילו בשכר, אז מותר זה לרפאותו אפילו בחינם, לפי שהרפואה עצמה מצווה היא, והממון הוי כפורע לו את חובו.