רי"ף על הש"ס/נדרים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים



מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל, וכלים שאין עושים בו אוכל נפש. המודר מאכל מחבירו, לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור, אבל משאיל לו חלוק וטלית ונזמים וטבעות, וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש. מקום שמשכירין כיוצא בו, אסור.

גמ' מאן תנא? אמר רב אדא בר אהבה, ר' אליעזר היא, דתניא: ר' אליעזר אומר, אפילו ויתור אסור במודר הנאה.

(נדרים לג, א) המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו כו'. והא ממאכל נדר? אמר רבא, באומר: הנאה המביאה לידי מאכל עלי. אמר רב פפא: שק להביא בו פירות וחמור להביא עליו פירות, הנאה המביאה לידי מאכל היא. בעי רב פפא: סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בו, מהו? מפסק ומיזל בארעיה מהו? ובעיין לא אפשיטא.

מקום שמשכירין כו'. מכלל דרישא אפילו במקום שאין משכירין, ורבי אליעזר היא.

(דף רי"ף י"א ע"א) מתני' המודר הנאה מחבירו, שוקל לו שקלו ופורע לו חובו ומחזיר אבידתו. מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנאה להקדש.

(נדרים לה, ב) ותורם לו תרומתו ומעשר מעשרותיו לדעתו, ומקריב עליו קיני זבין וזבות ויולדות וחטאות ואשמות, ומלמדו מדרש הלכה ואגדה. ולא ילמדנו מקרא, אבל מלמד את בנו מקרא.

(נדרים לח, א) וזן את אשתו ואת בניו, אף על פי שחייב במזונותן. ולא יזון את בהמתו, בין טהורה בין טמאה. ר' אליעזר אומר, זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה. אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה? אמר להם: שהטהורה – נפשה לשמים וגופה שלו, והטמאה – נפשה וגופה לשמים. אמרו לו: אף הטמאה, נפשה לשמים וגופה שלו, שאם רצה, מוכרה לעובדי כוכבים או מאכילה לכלבים.

גמ' ושוקל לו שקלו כו'. (נדרים לג, ב) אלמא אברוחי ארי הוא ושרי. מאן תנא? אמר רבי הושעיא, זו דברי חנן. רבה אמר, אפילו תימא דברי הכל, גבי מודר הנאה – דיהיב על מנת שלא לפרוע.

ומחזיר לו אבידתו. פליגי בה ר' אמי ור' אסי: חד אמר, לא שנו אלא שנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה, דכי מהדר ליה, מידי דנפשיה מהדר ליה; אבל בנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר – לא, דקמתהני ליה פרוטה דרב יוסף. וחד אמר, אפילו נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מהדר ליה, ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח.

(נדרים לד, ב) בעא מיניה ר' חייא בר אבין מרבא: ככרי עליך ונתנה לו במתנה, מהו? ככרי אמר לו והאי לאו דידיה, וכי איתיה ברשותא הוא דאסור, או דילמא עליך אמר ליה, ועלויא שויתה הקדש? אמר ליה, פשיטא, אף על גב דיהביה במתנה אסור. ואלא ככרי עליך דקאמר לאפוקי מאי? וכי לאפוקי דאי מגנב גנב מיניה? אמר ליה, דלמא לאפוקי דאי אזמניה עליה. (דף רי"ף י"א ע"ב) (נדרים לה, א) איתיביה, אמר לו: השאילני פרתך, אמר לו: קונם פרה שאני הנאה לך, נכסי עליך אם יש פרה אלא זו. השאילני קרדומך, אמר ליה: קונם קרדום שאני הנאה לך, נכסי עליך אם יש לי קרדום אלא זו. בחייו אסור, או שנתנה במתנה מותר. אמר ר' אחא בריה דרב איקא, כגון שנתנה לו על ידי אחר. אמר רב אשי, דיקא נמי דקתני שניתנה במתנה, ולא קתני שנתנה לו, שמע מינה.

(נדרים לו, ב) ולא ילמדנו מקרא כו'. מאי טעמא? דקא מתהני ליה, דאמר שמואל: אף במקום שנוטלין שכר, על המקרא שרי למשקל, על המדרש לא שרי למשקל. (נדרים לז, א) ומאי שנא מדרש דלא? דכתיב: "ואותי צוה ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'", מה אני בחנם אף אתם בחנם; מקרא נמי [בחנם]! רב אמר, שכר שימור; ור' יוחנן אמר, שכר פיסוק טעמים.

ירושלמי ראה למדתי וגו'. מה אני בחנם, אף אתם בחנם. יכול אף על מקרא ותרגום כן? תלמוד לומר, חוקים ומשפטים: חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם, ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום.

וזן אשתו ובניו אע"פ שחייב (דף רי"ף י"ב ע"א) במזונותן. (נדרים לח, ב) אמר רב הונא: המודר הנאה מחברו, מותר להשיאו בתו. הוי בה ר' זירא: במאי עסקינן? אי בשנכסי אבי הכלה אסורין על החתן, הרי מוסר לו שפחה לשמשו. אלא בשנכסי חתן אסורין על אבי הכלה, גדולה מזו אמרו: וזן אשתו ובניו, אע"פ שחייב במזונותן; ואת אמרת להשיאו בתו? לעולם בשנכסי אבי הכלה אסורין על החתן, ובבתו בוגרת, ומדעתה. תניא נמי הכי: המודר הנאה מחבירו, אסור לו להשיאו בתו, אבל משיאו בתו בוגרת, ומדעתה.

אמר רבי יעקב בר אידי: המדיר את בנו לתלמוד תורה, מותר למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר. רבי יצחק אומר, אף לצלות לו דג קטן. אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: המודר הנאה מחבירו, מותר להשקותו כוס של שלום. מאי הוא? הכא תרגימו, כוס של בית האבל; במערבא אמרי, כוס של בית המרחץ.

לא יזון את בהמתו. תניא, יהושע איש עוזא אומר: זן את עבדו ושפחתו הכנענים, ואינו זן בהמתו, בין טהורה בין טמאה. מאי טעמא? עבדו ושפחתו למנחרותא עבידי, בהמה לפיטומא בעלמא עבידי.

מתני' המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו, עומד אבל לא יושב, ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון, (נדרים מא, ב) ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה, וישן עמו במטה. ר' יהודה אומר, בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהנהו. ומיסב ואוכל עמו על השלחן, אבל לא מן התמחוי, אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר.

גמ' (נדרים לט, א) ונכנס לבקרו. במאי עסקינן? אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה, אפילו יושב נמי. אי בשנכסי חולה אסורים על המבקר, אפילו עומד נמי לא! אמר שמואל: לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה, ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה. ומאי פסקא? הא קא משמע לן, דאף במקום שנוטלין שכר, על הישיבה בעי למשקל, על העמידה לא בעי למשקל. ואי בעית אימא, כדרבי שמעון בן אליקים, גזירה שמא ישהה בעמידה, הכא נמי גזרה שמא ישהה בישיבה. עולא אמר: לעולם בשנכסי חולה אסורין על המבקר, ומחיותיה לא אדריה. אי הכי יושב נמי? אפשר בעמידה. תניא: חלה הוא, נכנס לבקרו. חלה בנו, שואלו בשוק. והיינו כדאמר עולא, ומיירי שנכסי חולה אסורין על המבקר. חלה הוא, נכנס לבקרו, דמחיותיה לא אדריה; חלה בנו, אינו נכנס כלל.

(דף רי"ף י"ב ע"ב) תוספתא המודר הנאה מחבירו, מביא לו ארון ותכריכין, חלילים ומקוננות, שאין הנאה למתים. מעידו עדות ממון ועדות נפשות. חלה, נכנס לבקרו; חלה בנו, אינו נכנס לבקרו, ושואל בשלומו.

(ת"ר) (נדרים לט, ב) ר' אחא ב"ר חנינא אומר: כל המבקר את החולה, נוטל אחד מששים מצערו. אמר ליה אביי: אם כן, לעיילו שתין ולוקמוהו? אמר ליה, כעישורייתא דבי רבי, ובבן גילו. ר' חלבו חלש. נפק רב כהנא ואכריז: (נדרים מ, א) ר' חלבו באיש! ליכא דקא אתי. אמר להו: לא כן היה מעשה בתלמיד אחד של רבי עקיבא, שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכבדו ורבצו לפניו אמר לו: רבי, החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש: כל שאינו מבקר את החולה, כאילו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, שמבקש עליו רחמים שיחיה; וכל שאינו מבקר את החולה, גורם לו שימות, שאינו מבקש עליו רחמים שיחיה. רבא יומא קמא דחליש אמר: לא תגלו לאיניש, דלא לתרע מזליה. מכאן ואילך אמר: פוקו ואמרו בשוקא; מאן דסני לי לחדי, וכתיב: "בנפול אויבך אל תשמח פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו", ומאן דרחים לי ליבעי רחמים עלי. אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא לסעוד אינש קצירא לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מרחמי. תלת שעי קמייתא רויחא דעתיה, בתרייתא תקיף חולשיה. אמר רב אשי: מנין שהקב"ה זן את החולה? שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי". ואמר רב אשי: מנין שהשכינה למעלה ממטתו של חולה? שנאמר: "ה' יסעדנו" וגו'. תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו, שנאמר: "ה' יסעדנו על ערש" וגו':

(דף רי"ף י"ג ע"א) (נדרים מא, ב) מרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. רפואת נפש, גופו; רפואת ממון, בהמתו. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אבל אומר לו, סם פלוני יפה לה, סם פלוני רע לה.

מתני' לא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים, ולא יעשה עמו באומן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עושה, והוא ברחוק ממנו.

גמ' בקרוב כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי ברחוק. רבי מאיר סבר: גזרינן רחוק אטו קרוב, דקמרפי ליה ארעא מקמיה, ורבנן סברי לא גזרינן.

(נדרים מב, א) מתני' המודר הנאה מחבירו לפני שביעית, לא ירד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות; ובשביעית, לא ירד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות. (דף רי"ף י"ג ע"ב) נדר הימנו מאכל לפני שביעית, יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הפירות. ובשביעית יורד ואוכל.

(נדרים מב, ב) המודר הנאה מחברו, לא ישאילנו ולא ישאל ממנו, לא ילונו ולא ילוה ממנו, לא ימכור לו ולא יקח ממנו.

(נדרים מג, א) אמר לו: השאילני פרתך, אמר לו: אינה פנויה, אמר: קונם שדי שאני חורש בה לעולם – אם היה דרכו לחרוש, הוא אסור ואחרים מותרין; ואם אין דרכו לחרוש, הוא וכל אדם אסורין.

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו: איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, והוא נותן לו, ובא ונוטל מזה. היה ביתו לבנות, גדרו לגדור, ושדהו לקצור, הולך אצל הפועלים ואומר להם: איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, והן עושין עמו, ובאין ונוטלין שכר מזה. היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. ואם אין עמהם אחר, מניח על הסלע או על הגדר ואומר: הרי הן מופקרין לכל מי שירצה, והלה נוטל ואוכל; ור' יוסי אוסר.

גמ' לא ירד לתוך שדהו. (נדרים מב, א) רב ושמואל דאמרי תרוייהו: נכסים אלו עליך לפני שביעית, אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות, אע"פ שהגיע שביעית; ואם בשביעית נדר, אין יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: נכסי עליך, לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות; הגיע שביעית, אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות. ומסיק (נדרים מב, ב) דכולי עלמא אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו, ורב ושמואל בנכסים אלו, ור' יוחנן וריש לקיש בנכסי, ולא פליגי.

(נדרים מג, א) ולא ילונו כו' ולא ישאילנו כו'. גזירה לשאול אטו להשאיל, וכן כולהו משום גזירה.

ור' יוסי אוסר. (נדרים מג, ב) מאי טעמא דר' יוסי? אמר רבא, גזירה משום מתנה דבית חורון.

(דף רי"ף י"ד ע"א) תניא: המפקיר שדהו, כל שלשה ימים יכול לחזור בו, מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו. (נדרים מה, א) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: המפקיר בפני שלשה, הוי הפקר; בפני שנים, לא הוי הפקר. ומאי טעמא אמרו בפני שלשה? כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין.

הדרן עלך אין בין המודר