שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לב עמוד ב[עריכה]

פרק אין בין המודר

מתני'. בשני פרקים ראשונים איירי באסר עצמו לאכול כדקתני לחולין שאוכל לך קרבן לא אוכל לך. ובפרק ארבעה נדרים מיירי באיסורי הנאה כדקתני שאני נהנה לבני נח שאני נהנה לזרע אברהם. והשתא מפרש איזה חילוק יש בין מודרי הנאה למודרי מאכל. שיטה.

אין בין המודר הנאה מחברו כלומר סתם שלא פירש ממאי נדר למודר הימנו מאכל שפירש שאסר ממנו הנאה המביאה לידי מאכל (עלי) והכי מפרש בגמרא. הרנב"י ז"ל.

אין בין המודר הנאה מחבירו. אין חילוק בין זה לזה כי כל מה שאסור בזה אסור בזה. חוץ מדריסת הרגלים וכלים שאין עושין בהם אוכל נפש. כי המודר הנאה סתם אסור לעבור דרך שדהו ודרך חצירו דאית ליה הנאה שמקצר דרכו. ואפילו אין מקצר דרכו נמי אסור כדמשמע בסוף פירקין. הרי"ץ ז"ל.

אלא דריסת הרגל אפילו במקום דלא קפדי אינשי. כגון בקעה בימות החמה והכי מקשה עלה פרק קמא דמגילה דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי כו'. אבל בכותל או בחצר אתרא דקפדי אסור לכולי עלמא כדתנן לקמן בהשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר. ואפילו ר' אלעזר בן יעקב לא שרי אלא דוקא בחצר השותפין ומטעם ברירה אבל בחצר היחיד מודה דאסור משום הכי בעי בגמרא מאן תנא דריסת הרגל. שיטה.

וכלים שאין עושין בהן. הא אותם שעושין בהן אסורין לשניהם כדקאמר בגמרא דמוקי לה באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי וכל שכן ליתן שום מתנה שוין. הרא"ם ז"ל.

וכל דבר שאין עושה וכו'. לא בעי תלמודא עלה דהך לאיתויי מאי דטובא איכא לאיתויי וכגון כסא וספסל ודדמי להון. מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. אם לא יתן לו שכירותו יותר מעט כדאמר לעיל ומוכר ביותר. אבל בלא שכירות אסור דכיון שדרכם להשכירם ומוחל לו השכירות הרי כאילו נותן לו מתנה ומתנה אסור ליתן שהרי יקנה במתנה אוכל נפש והוי כמהנהו בדבר מאכל דהא הנאה המביאה לידי מאכל אסר עליה כדאיתא בגמרא וזו מביאה לידי מאכל. שיטה.

ומיהו אם משאילו בשכר נראה שהוא מותר דכיון שנותן לו שכר כמו שהיה צריך ליתן לאחר אין כאן הנאה המביאה לידי מאכל. ומיהו במודר הימנו מאכל איכא לאיסתפוקי אם מותר לשכור ממנו ביותר. הריטב"א ז"ל.

וז"ל הרנב"י ז"ל: מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. כלומר מקום שהן מקפידין הרבה להשאיל דברים אלו אלא שהן משכירין אותן אסורין הן להשאילן למודר ממנו מאכל שאותו שכר שהוא מניח לו מהם הנאה המביאה לידי מאכל הוא. והוא הדין שהוא אסור לתת לו במתנה שום דבר דהנאה המביאה לידי מאכל הוא. מיהו במודר מחבירו מאכל סתם אינו אסור בדברים אלו כדמפרש בגמרא. עד כאן.

גמ' אוקמה רב אדא בר אהבה למתניתין כר' אלעזר. כלומר מתניתין דקתני דריסת הרגל אסורה למודר הנאה מחבירו סתם אף על גב דליכא פסידא בכך לבעל החצר ואין המודר סבור לקבל ממנו הנאה בכך כר' אלעזר. דתניא ר' אלעזר אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. כלומר אפילו דברים שדרכו של אדם לוותר אצל חבירו ואין המוכר מחשב לההנות את חברו בכך אסור במודר הנאה סתם דמכל מקום הרי נהנה. ומשום הכי אסור בדריסת הרגל אף על גב דלא קפדי אינשי. פירוש בין בחצר בין בבקעה. ואסור בכלים אף על פי שאין משכירין כיוצא בהן. הרנב"י ז"ל.

הכא משמע דדריסת הרגל לא קפדי בה אינשי ואפילו באינשי דעלמא דלאו שותפין נינהו. ואינו אסור במודר הנאה אלא לר' אליעזר משום דויתור אסור במודר הנאה. ואיכא למידק דהא בשילהי פרק חזקת גבי אלו דברים שיש להם חזקה אמרינן הכא בחצר השותפין עסקינן דבהעמדה בכדי לא קפדי אינשי. והכי סלקא שמעתא דהתם דאלמא שותפין בלחוד לא קפדי אהדדי הא אינשי דעלמא קפדי ולאו ויתור הוא. ותירץ ר"ת ז"ל דהכא בבקעה עסקינן דלא קפדי אפילו אעלמא והתם בחצר דאעלמא קפדי דשותפין לא קפדי. ותדע לך דהכא בבקעה דאי בחצר הוה ליה דבר שכיוצא בו משכירין ואסור אפילו במודר הנאה. ואינה ראיה דחצר נמי אין משכירין אותה לכך והוה ליה כסוס לרכוב עליו וטבעת לראות בה שאף על פי שסוס וטבעת משכירין כיוצא בהן אפילו הכי כיון שאין משכירין אותן לכיוצא בזה דבר שאין משכירין כיוצא בהם קרינן להו.

ויש מי שאומר דנזמים וטבעות שאני משום דאינו משאילן ואינו מקפיד עליהם הואיל ואין כיוצא בהן משכירין. אבל חצר כיון דלאו איהו קא משאיל ליה אלא מנפשיה קא עייל קפדי אינשי בהא ואפילו אין כיוצא בהן משכירין אלא הכא בבקעה היא. ויש מפרשים דהתם בשילהי חזקת מעיקרא דקסלקא דעתין קפדי לאו ליכנס בלבד דהיינו דריסת הרגל אלא ליכנס ולעמוד שם דומיא דהעמדת בהמה דמתניתין. אבל דריסת הרגל בלבד לא קפדי אינשי. ומיהו למסקנא דאוקימנא למתניתין דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה כר' אליעזר דאמר ויתור אסור במודר הנאה אפילו ויתור דלאו שותפין אלא ויתור דכולי עלמא פותרים ליה אהדדי אפילו ליכנס נמי אסור למאן (דאית) דלית ליה ברירה. כך מצאתי שם לרמב"ן ז"ל.

ולי נראה דהתם משום דקתני דמעמיד בחצר ומגדל תרנגולין בחצר אינה חזקה ועושה מחיצה לחצר להעמיד בהמתו הויא חוקה אקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר דאפילו ברישא איכא קפידא דאהעמדת בהמה וגידול תרנגולין ולהעמיד אצלו בחצר כולי עלמא קפדי ביה אפילו בלא עשיית מחיצה תיהוי חזקה. ואוקי בחצר השותפין דלא קפדי אפילו אהעמדה דהני. ואקשינן ושותפין לא קפדי אהעמדה דהני והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר אלמא אפילו אדריסת רגל קפדי וכל שכן אהעמדה דהני. ואוקמה רבינא למתניתין דהשותפין כר' אליעזר ומשום חומר של נדרים דאפילו ויתור אסור בהם הא בעלמא אפילו אהעמדה דהני שותפין לא קפדי לכולי עלמא. אבל דריסת הרגל לרבנן אפילו במודר הנאה מותר ובעלמא דלאו במודר הנאה בין לרבנן בין לר' אליעזר לא קפדי ואפילו איניש דעלמא. ומיהו אכתי קשיא לי דהכא משמע דלר' אליעזר דוקא אסור בדריסת הרגל הא לרבנן שרי. ואילו בפרקין דלקמן קתני השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ואוקי פלוגתייהו בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר דיש בה דין חלוקה דברי הכל אסור אלמא אפילו לר' אליעזר בן יעקב איניש דעלמא אסור ואפילו שותף דיש בה דין חלוקה. וי"ל דלר' אליעזר בן יעקב נמי אית ליה ויתור אסור.

ואינו מחוור דאם כן למה תלו אותה בכל מקום כר' אליעזר. ועוד כיון דפליגי רבנן עלה דר' אליעזר וסבירא להו דויתור מותר למה העמידו משנתנו בחצר שאין בה דין חלוקה וביש ברירה ואין ברירה. לוקמה אפילו בחצר שיש בה דין חלוקה דר' אליעזר שרי בכי האי ותנא קמא אסר בין בזו ובין בזו. ואולי נאמר דאי איפשר להו לאוקמה בהכין מדקתני סיפא דסיפא היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך של חברך אני נכנס איני נכנס לתוך שלך דאלמא אפילו לר' אליעזר בן יעקב מודה דבחצר שאינה של שותפין אסור אלמא ויתור אסור אפילו לר' אליעזר בן יעקב. ואף על פי שתלו בה בכל מקום כר' אליעזר יש כיוצא בזה בתלמוד. ואחד מהם דבר שלא בא לעולם שתלו אותה בכל מקום כר' מאיר ואף על גב דתליא בכמה אשלי רברבי כדאיתא ביבמות. וכמוה בתלמוד במקומות אחרים. ולפי זה שלוש מחלוקות בדבר: תנא קמא דהכא דהיינו ר' אליעזר. ור' אליעזר בן יעקב דר' אליעזר אין לו ברירה ור' אליעזר בן יעקב יש לו ברירה ושניהם אית להו ויתור אסור במודר הנאה. ורבנן פליגי עלייהו בהא וסברי ויתור מותר במודר הנאה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

דף לג עמוד א[עריכה]

והא מן מאכל נדר. ונפה וכברה לאו מאכל נינהו. ואפשר כי קערות שאוכל בהם הואיל ואי אפשר לאכול בלא הם ובעת האוכל מתהני בהם כמאכל עצמו חשבינן להו ולהכי לא קתני להו במתניתין דמילתא דפשיטא היא. הרי"ץ ז"ל.

ופריך השתא ואימא הכי משמע הנאת מאכלך שלא ילעוס לו חטין דהנאת מאכל לעיסת חיטין רפואה כדאמרינן בכתובות פרק הנושא לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטין וכו'. פירוש.

אימא שלא ילעוס חטין ויתן על גבי מכתו. כלומר אכתי לשון הנאת מאכלך עלי לא משמע לאיסור מכשירין אלא שיאסור לעצמו גוף מאכל חברו לכל הנאה כגון לרפואה וכיוצא בו וללעוס חטי חברו על גבי מכתו. והאי דקאמר הנאת מאכל ולא קאמר קונם מאכלך עלי משום דלא הוה משמע אלא שאוסרו לאכילה ממש אבל לא לשאר הנאות. הרנב"י ז"ל.

סוס לרכוב עליו להביא פירות. ליראות בו בבית המשתה כעשיר ויתנו לפניו מנה יפה. מיפסיק בארעיה לקצר דרכו ללכת לבית המשתה. לעולם שלא ליראות בהם ואי תיקשי אם כן ליפליג וליתני בדידה בטבעת עצמה במתניתין בין ליראות ושלא ליראות תריץ דכולה בשלא ליראות מיירי. הרא"ם ז"ל.

ונקטינן דשלשה דינין הן בענינים אלו. אמר לחברו קונם מאכלך עלי אין במשמע אלא איסור אכילה בלבד שלא יאכל ממאכל חברו אבל לרפואה ללעוס על גבי מכתו וכיוצא בו מותר ליהנות ממאכלו. אמר הנאת מאכלך עלי דהוה ליה כאלו אמר קונם מאכלך עלי להנאה עכשיו נתוסף בו איסור הנאה בגוף האוכלין לכל הנאות אבל מותר הוא במכשירי אוכל נפש כגון נפה וכברה רחים ותנור וכיוצא בהן. אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אף במכשירי אוכל נפש של חברו ואפילו בכליו להביא בהם פירות ואפילו לשאול ממנו כלים לילך בהם אצל מאכל ואפילו לעבור דרך ביתו לקצר הדרך לילך לבית מאכל אסור. והוא אסור ליקח שום דבר ממנו במתנה אפילו דברים דלאו מאכל דמכל מקום הנאה המביאה לידי מאכל הוא מדאמרינן במתניתין דחלוק ונזמים וטבעות אסור להשאיל לו במקום שמשכירין אותם כדפרי' במתניתין. ירושלמי הניית מאכל מהו תני אבל משאילו קרדום הוינן סברין מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום. הרנב"י ז"ל.

פיסקא במקום שמשכירין אסור שמזמן ליה מעות לקנות מאכל שהיה צריך לשכור בהם הני. ואי תיקשי מה בין זה לפורע חובו דמותר שזה וזה אינו כי אם גרם מאכל. ואיכא למימר דשאלת חלוק היא בשעת הצורך ללכת לבית המשתה ואז מיד היה צריך להוציא דינר לשכור וזה מרויחו בפניו שישארו לו אותן מעות לקנות מאכל אבל פורע חובו שלא בפניו הוא ושלא בשעת הצורך שהרבה בני אדם (מזמינין בשעת חובם) ממתינין בשעת פרעון חובם. מהשמטה באהבתם או באהבת אוהביהם. הרא"ם ז"ל.

מתניתין המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו. שכל ישראל היו נותנים מחצית השקל לתרומת הלשכה כדי שיהיו תמידין ומוספין קרבים מכל ישראל וזה המודר יכול לשקול בשבולו ושקלו לאו דווקא אלא חצי שקל קאמר. וכיון דתנן תורמין על העתיד לגבות פירוש תורמין את הקופה של השקלין וזוכין לכל ישראל בהם אפילו לאותו שלא נתן עדיין ומתכפר בו כאילו נתן חלקו (אף על פי שאין סופו לגבות ונתכפר בו אלא שהפך) אמר המגיה אולי צריך לומר: ואף על פי וכו' נתכפר בו אלא שהפסיד מצות נתינה הילכך זה המודר שנותן מצוה קא עביד ואינו נידון כפורע שאר חובותיו. עוד יש לומר דנהי נמי דגרם הנאה היא מותרת כדאמרינן לקמן המודר הנאה מחבירו הולך אצל חנוני וכו' וכן למדתיו בכתובות פרק אחרון.

וקשיא לי מאי שנא משאר חובות דאסורין דהתנן בשקלים את מי ממשכנין לויים וישראלים וכיון שממשכנין חוב גמור הוא וי"ל דממשכנין דתנן קודם תרומת הלשכה קאמר. וראיתי כתוב בשם הר' יצחקי ז"ל דעל איבוד קאמר ששלח שקלו ואבד וזה המודר פורע בשבילו שחבירו אינו חייב כלום כיון שנתרמה הלשכה כדתנן בבבא מציעא משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים. שיטה.

וזה לשון הרא"ם ז"ל שוקל לו שקלו שהיו נותנין מחצית השקל בכל שנה לתרומת הלשכה לקנות בהן קרבנות צבור דלא מהני ליה מידי כדמפרש בפרק שני דייני דתורמין על העתיד לגבות ומתכפר בו כאלו נגבה כבר והשתא מיהא לא מהני ליה מידי. ואף על גב דאילו לא שקלו חברו היה חייב לפרוע ולשקול דהא על העתיד לגבות היו תורמין ולא על שאינו עתיד מכל מקום השתא מיהא לא מהני ליה שעדיין מתכפר הוא בקרבנות וק"ק דממשכנין. עד כאן.

וזה לשון הריב"א ז"ל המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו. שבכל שנה היה נותן כל אחד מישראל מחצית השקל ואם נתן אותו ונאבד יכול זה לפרוע בעבורו דהא לא מהני ליה מידי דהא תנן תורמין על האבוד ועל הגבוי. אי נמי אפילו לא נתן אותו האחר ועמד זה ופרע אותו בעבורו מותר דהוי כפורע חובו של חבירו ומבריח ארי בעלמא הוא שמסלק בעל חובו מעליו והיינו דקתני ופורע לו חובו ומשום דאינו מהני ממש דהא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר אלא גורם הנאה הוא ושרי. ומיהו דוקא אי סבירא לן דמבריח ארי מנכסיו הוא ופטור בזה הוא דאמרינן דשרי דאין הלוה הזה חייב לשלם לו מן הדין למדיר הפורע בעבורו אבל אי סבירא לן דחייב לשלם לו מן הדין אם פרע בעבורו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור. עד כאן.

ופורע לו את חובו. פירוש משום דלאו הלואה חשבינן לה דאינו אלא שמבריח ארי מעליו ואינו חייב להחזיר לו ומוקמינן לה בגמרא כחנן דתנן מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ולחנן הפורע חובו של חברו שלא מדעתו נמי הניח מעותיו על קרן הצבי. ובירושלמי משמע דאפילו רבנן דפליגי בהדי חנן ואמרי בעמד אדם ופרנס את אשתו דחייב להחזיר לו מודו בפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור. דגרסינן התם ר' אבא בר ממל הפורע חובו של חברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ורבנן אמר רבי יוסי טעמיהון דרבנן תמן לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי כלומר ואיני זקוק להחזירו לך ומקשינן הגע עצמך דהוה גביה משכון ומהדרינן מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונאי עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק כלומר התינח אם אין אנו רואין שבעל חובו דוחקו לפרוע לו יכול לטעון כן ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק בתמיה כלומר יש לך לומר שיטעון מפייס הוינא ליה נשמעינה מן הדה ושוקל לו את שקלו לא שקל ממשכנין אותו הדה אמרה אפילו בבעל חוב שהוא דוחק כלומר שהרי חוב השקלים כבעל חוב שהוא דוחק הוא דהא ממשכנין אותו בכך ואפילו הכי מודר הנאה מחברו שוקלו בעבורו. הרנב"י ז"ל.

ופורע לו חובו. פירוש משום דמבריח ארי הוא. ודוקא בפורע מעצמו אבל אם אמר לו המודר פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד ומתהני מיניה כי עביד שליחותיה. הריטב"א ז"ל.

ומחזיר לו אבידתו. אם הגיעה לידו ישיבנה ובגמרא מפרש טעמא. אבל לחזר אחר אבידתו אסור שהרי טורח בשבילו דמחזיר תנן אבל מחזר לא. שיטה.

וזה לשון הריטב"א ומחזיר לו אבידתו. פירוש דעל טורח החזרה אין נוטלין שכר ואי משום דמהדר ליה בהמתו מידי דנפשיה קא מהדר ליה. עד כאן. שנותנין עליה שכר להשיבה וזה אינו רוצה ליקח שכר תפול הנאה להקדש שכך אמר כשנדר שיהיו הנאותיו כקרבן אלמא חל עליו הקדש. ויש מפרשים מותר השכר שמותר להשתכר עמד בפחות אי נמי כל השכר כדפרש או ששניהם נדרו זה מזה ולים המלח אינו רשאי כיון דחייל עליה הקדש. ויש אומרים הוא הדין ואינו נראה. הרא"ם ז"ל.

גמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הואי. פירוש בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו דלא חשבינן ליה כמהנהו אף על פי שמסלק את חובו מעליו מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהוי ליה כגורם הנאה ולא מהנה ממש ושרי. וכההיא דתנן בשילהי פירקין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו' הוא נותן לו ובא ונוטל מזה ועדיף מינה דאלו התם מטיא הנאה לידיה מיהא אבל הכא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר. וכדגרסינן בירושלמי עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק נשמעינה מן הדה תדע לך שהוא כן דתניא ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום וכא בשלא נכנס לתוך ידו כלום עד כאן. ודוקא אי סבירא לן מבריח ארי מנכסיו הוא כלומר שאין הלוה הזה חייב לשלם מן הדין למדיר הפורע אבל אם היה חייב לשלם לו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור. הרשב"א ז"ל.

אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי. כיון דאין לו לתבוע לחברו כלום ואינו דומה לשוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דחוזר ונוטל מחברו מה שההנהו. ומאן תנא דסבר דלא דמיא אמר רב אושעיא חנן היא דאית ליה שיש חוב שאם פרעו חברו בעבורו שאינו חייב לו כלום וכגון זה דבר במתניתין שאינו מהנה לו כלום שהרי היא היתה עושה ואוכלת אבל הראה של חברו מהנהו ומכל מקום חוב נקרא כיון שהוא חייב במזונותיה וכגון שלא לוותה ואכלה כי על לותה אין חנן חולק ומכל מקום סבור המאכיל שיפרע לו ברצון כשיבא ממדינת הים. רבא אמר המאכיל דהכא כגון שלוה על מנת שלא לפרוע שלא היה בדעת המלוה ליפרע ממנו לעולם שהרי לא ההנהו המדיר אם כן דברי הכל היא אבד את מעותיו כדפרישית דמצי אמר ליה לא אהנית לי מידי שהיתה טורחת במלאכה ואוכלת. הרא"ם ז"ל.

דף לג עמוד ב[עריכה]

רבא אמר אפילו תימא דברי הכל כלומר אפילו לבני כהנים גדולים וטעם דמודר הנאה דשרי דמיירי בשלוה על מנת שלא לפרוע כלומר שלא ידחקנו המלוה עד שיזדמן ללוה ויפרענו מרצונו דהשתא אף על פי שפרעו מדיר לבעל חוב דמודר לא חשבינן ליה כמהנה דהא בלאו הכי אי לא בעי למפרע לא פרע. ושוקל לו את שקלו דוקא בששלח שקלו ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומה. אי נמי לאחר שבאה לידי גזבר לא הספיק להביאו ללישכה עד שנאבד דתו לא מיחייב דתנן תורמין על האבוד ותניא בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים. והכי מוקי לה נמי בכתובות בפרק שני דייני כלומר כטעמא דמתניתין דתורמין על האבוד גבי פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים.

ומיהו משמע דדוקא לרבנן דחנן מוקמינן לה הכין אבל לחנן לא אצטריכינן לאוקמה בהכין אלא בלאו הכין שרי דהא לעולם הוה ליה מבריח ארי מנכסיו (ויכול להמתין) אמר המגיה צריך לומר: וכולה מתניתין דהכא לחנן משום אברוחי ארי הוא ותורמין את תרומותיו אפילו בתורם משלו על של בעל הבית וכדאתמר נמי לאוקמה בגמרא ואף על גב דאמרינן בכתובות בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד מחזיר לאבידתו נמי מצוה קא עביד אלא פורע לו את חובו הא קא מישתרשי ליה אמר רב הושעיא הא מני חנן היא רבא אמר אפילו תימא וכו' דמשמע לכאורה דשוקל לו את שקלו דכולי עלמא משום דתורמין על האבוד היא ופורע לו את חובו הוא דמוקי מר כחנן ומר ככולי עלמא אפילו הכי לא מסתברא אלא כדכתיבנא דטעמא דמבריח ארי מנכסיו בין בפורע את חובו בין בשוקל לו את שקלו סגי אלא דמעיקרא הוא דלא הוה משכח טעמא לפורע את חובו ומשכח טעמא לשוקל את שקלו ולבתר דאוקי לפורע את חובו כחנן תו לא איצטריך לההוא טעמא דשוקל לו את שקלו.

אלא מיהו בירושלמי משמע דשוקל לו את שקלו לכולי עלמא משום ההוא טעמא דתורמין על האבוד הוא דגרסינן התם ומייתי הריא"פ ז"ל בהלכות כתובות בפרק שני דייני ר' בא בר ממל הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לית עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והא קא יהיב לה משכוני עד כאן בירושלמי. והאי טעמא לא סליק אלא לפורע חובו אבל לא לשוקל שקלו. ואף היא אינה ראיה דרבי יוסי הוא דסבירא ליה דחנן ורבנן לא פליגי אלא במפרנס אשת חברו אבל בעלמא לא אלא תרויהו בחדא שיטתא קיימי והוא הדין נמי לרבא דאוקי לה למתניתין דהמודר הנאה ככולי עלמא ופריש טעמיה דפורע בשלוה על מנת שלא לפרוע קסבר דשוקל לו שקלו ככולי עלמא היא משום דתורמין על האבוד. אי נמי דבין רבא דהכא בין רבי יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי אבל לחנן כולי עלמא אמרי דמשום אברוחי ארי מנכסיו הוא וכטעמא דמסיק בירושלמי דאפילו בבעל חוב דוחק וכדכתיבנא לעיל ומשום דלא נכנס לתוך ידו כלום. ותדע לך דעל כרחך מאן דמוקי לקמן תורם את תרומותיו בתורם משלו על של בעל הכרי לית ליה טעם דירושלמי דהא בתרומה לא שייך למימר מפייס הוינא.

ויש מי שפירש כאן דיהיב על מנת שלא לפרוע כלומר דיהיב האי מדיר לבעל חובו של מודר על מנת שלא יחזור ויפרע ממנו. ואיברא דלישנא דגמרא אתיא שפיר טפי להאי פירושא מדקאמר דיהיב על מנת שלא לפרוע ולא קאמר שלוה על מנת שלא לפרוע כדאמרינן התם בפרק שני דייני והתם מוקי לה בחד טעמא והכא בטעמא אחרינא. והיינו נמי דהתם אמרינן רב הושעיא לא אמר כרבא כיסופא מיהא מי לית ליה והכא אמרינן טעמא אחרינא דשייך למאי דקאמר דיהיב לבעל חוב על מנת שלא לפרוע מן הלוה והיינו דקאמר גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע.

ומיהו אינו מחוור בעיני כלל. חדא דהא לא איצטריך ליה לרבא כלל למימר על כרחי' אי כרבנן דחנן מוקמת לה מתניתין ודאי מסתמא בדיהיב מדיר על מנת שלא לפרוע מן המודר הוא דאי בדיהיב על מנת ליפרע היינו מלוהו דהא לדידהו חוזר הוא ונפרע ממנו דמלוה ממש חשבינן ליה ואם כן אמאי נקט פורע את חובו ליתני מלוהו. ועוד דתנן במתניתין המודר הנאה מחברו לא ילונו אלמא פורע לו חובו דקתני פורע על מנת שלא ליפרע הוא.

ועוד דלענין דינא נמי לא איפשר לאוקמה בהכין דאם איתא דלוה על מנת לפרוע היא מתניתין אלא דמדיר יהיב לבעל חוב על מנת שלא ליפרע הא לא מעלה ולא מוריד דהא כיון דמדינא בפורע סתם חייב הלוה להחזיר לו לפורע כאלו הלוהו אם חוזר ונפרע הרי זה אסור משום דמלוהו ותנן לא ילוהו ואם אינו חוזר ונפרע אלא שנתן על מנת שלא ליפרע היינו נותן לו מתנה דהא אי בעי יהיב בתורת פרעון וחוזר וגובה וכל שהוא יכול ליתן ולחזור ולגבות כשנותן על מנת שלא לגבות היינו מתנה וכדתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש. אבל לחנן דסבירא ליה דכל שפורע ואפילו על מנת ליפרע אינו יכול לחזור ולגבות דמבריח ארי מנכסיו הוא אם כן בין בפורע על מנת שיחזור ויגבה ממנו בין שפורע על מנת שלא יפרע ממנו אינו לא כמלוה ולא כנותן מתנה אלא כמזיק נכסיו על מנת שיבריח ארי מנכסי חברו וגרמת הנאה בעלמא הוא דקא גרים ליה והיינו דאמרינן להדיא בגמרא אלמא מבריח ארי מנכסיו הוא ואי בפורע על מנת שלא ליפרע מיניה שרי אפילו למאן דלית ליה מבריח ארי מנכסיו מנא לה דהאי תנא סבר דפורע חובו של חבירו מבריח ארי מנכסיו הוי דילמא משום דיהיב על מנת שלא לפרוע הוא מתניתין לכולי עלמא והא דאמרינן הכא בדיהיב על מנת שלא לפרוע והתם אמרינן בשלוה על מנת שלא לפרוע תרויהו לחד פירושא סלקן ולישני בעלמא נינהו ודאמרינן נמי התם כסופא מיהא אית ליה והכא אמרינן גזרה שלא לפרוע אטו על מנת (שלא) לפרוע תרי טעמי נינהו והכא קא קאמר חדא והתם קאמר חדא וטובא איכא דכותיה. ותורם את תרומתו ומעשר מעשרותיו דקתני בתורם ומעשר משל בעל הכרי על בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום יתרום והא דהוה מוקי לה בגמרא בתורם משלו על בעל הכרי ההיא אליבא דחנן היא אבל לרבנן לא איפשר לאוקמה בהכי דהא קא משתרשי ליה וכדכתיבנא לעיל. הרשב"א ז"ל.

עמד אחד ופרנס אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי. מסתברא לי דוקא בפורע וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין דהוי ליה כיורד לתוך שדה חברו כדאמרן. והוא הדין לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך וכל המלוה מזונות סתם לאלו כאלו מלוה לאדון. ותניא לקמן בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעל חוב באין ונפרעין ממנו וההיא לא משמע לי דבלוה ממש היא דאי בשלותה בפירוש מן המלוה בכי הא אין בעל חוב יכול לחזור על בעל שהוא לא הלוה את הבעל אלא את האשה וממנה הוא גובה והיא חוזרת וגובה ממנו וכמו שפירש רש"י ז"ל בכתובות בפרק שני דייני לותה ואכלה תובעין ממנה והיא תובעת מן הבעל וכיון שכן אם בעלי חוב באין ונפרעים מן הבעל ומדעתו הוה ליה כמודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו דגרם הנאה בלחוד הוא ולא שייך למידק מינה כגדולים דמו או לא בכי האי גוונא דהאי מבריח ארי מנכסיו הוא לחנן ולרבנן דחנן הרי זה אסור לגמרי. ועוד דאי בכי האי גוונא קא מיירי למה לן לאהדורי בתר ברייתא דהאומר לאשתו לידוק ממתניתין דבפירקין דתנן המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הוא נותן לו ובא ונוטל מזה הילכך על כרחך בשלא לוותה היא קמיירי אלא ודאי במפרנס סתם ולוה לאו דוקא לוה בפירוש אלא אוכלת סתם מידו לווה קרינן לה משום דדינא הכי דמלוה היא ולא מתנה. ומיהו ההיא דלוה ובעל חוב באין ונפרעין ממנו דאייתינן לאו ראיה היא כל כך דאיכא לדחויי דלא דמי לפורע לו חובו דשאני התם שהבעל חייב לשלם מלותה והילכך איכא לדמויי לחליפי איסור. ולקמן במקומה נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

ישבע כמה הוציא. דהנאה גמורה היא כמו והראה לו בשל חברו אבל בלותה ואכלה אפילו חנן מודה שהרי גילתה דעתה שאינה רוצה לטרוח במזונותיה. וא"ת אם היא מודה במה שלוותה או בכמה האכילה שבועה זו למה. ושמא נוכל לומר להפיס דעת הבעל כי ההיא דחנוני על פנקסו דשבועות הניח מעותיו על קרן הצבי כלומר מדעת הפסידם. ונראה לומר שאם לא אמר על בעליך אני סומך שיפרע לי שעליה לפרוע אם תתגרש. מצאתי. הרא"ם ז"ל.

וכן בשיטה וזה לשונה: ישבע כמה הוציא ויטול דהנאה גמורה היא לו כמי שפורע חובו גמור וחוזר ונוטל ממנו מה שמהנהו אותו כדאיתא גבי פועל. ובלוותה ואכלה מודה חנן שפורע דהא גליא דעתה שאינה רוצה לטרוח. והכי מוכח בכתובות דאמרינן התם לוותה ואכלה עמדה ומיאנה אין לה מזונות ודייקנא התם טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה. ומה שנשבע מוציא דחשבינן לה מוציא ברשות כדתנן בכתובות בפרק המוציא הוצאות על נכסי אשתו ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית ודומה לחנוני על פנקסו שמוציא ונותן ברשות בעל הבית להכי נשבע ונוטל והיינו נמי טעמא דלא חשיב האי בכלל דנשבעין ונוטלין דהאי בכלל חנוני על פנקסו. הניח מעותיו על קרן הצבי כלומר הפסידם. ונראה לי שאם תגרש האשה שיגבה ממנה אם פרנסה סתם אבל אמר על בעליך אני סומך הרי פטר את האשה. עד כאן.

גזירה שלא לפרוע אטו לפרוע. אבל פרנס את אשתו לא דמי לשאר פריעת חוב וליכא למיגזר ולהכי מוקי לה כי ההיא דחנן דאליביה אפילו ליפרע שרי. הרא"ם ז"ל.

פיסקא פליגי בה במחזיר אבידה דמתניתין ר' אמי ור' אסי דאף על גב דכולה מתניתין מיירי בין בשנכסי מדיר אסורין על המודר בין בשנכסי מודר אסורים על המדיר כגון שאמר המדיר נכסיך עלי קונם גבי אבידה פליגי. הרי"ץ ז"ל.

דמהני ליה בעל אבידה למחזיר בפרוטה דרב יוסף דפטור למיתן ריפתא לעניא כל זמן שהוא עסוק להחזירה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה בפרק אלו מציאות דאמר רב יוסף שומר אבדה כשומר שכר ונמצא נהנה בממונו של זה. וא"ת מכל מקום יחזיר אותה ותפול הנאה להקדש. תריץ דלא ידעינן ההנאה כמה היא דלא מסיימי כמה ריפתי בעי למיתן לענייא או שמא לא יבא עני לפתחו כל זמן שטורח בה ולא שייך ביה הקדש בדבר שאינו מסוים.

לא שכיחא בשעה שהוא עוסק בה ולא מיקריא הנאה ומכל מקום לענין דברים אחרים שומר שכר הוא עליה. ומכל מקום למאן דאמר פרוטה דרב יוסף שכיחא וחשיבא אפילו לחנן אסור להחזירה שהרי פורע לעני חובו מאבדת חברו הילכך הואיל ונהנה אסור לכולי עלמא. הרא"ם ז"ל. וכן כתב הריטב"א משום דמהני בפרוטה דרב יוסף דגורם לו ליפטר מליתן פרוטה לעני כל זמן שעוסק במצוה פטור מן המצוה הילכך אסור להחזיר לו.

וא"ת מי עדיף מפורע חובו דשרי לחנן. וי"ל כיון שהמודר מחזיר האבידה ועל ידי כך הוא פטור מפרוטה דרב יוסף הוי כאלו נוטל אבדת המדיר ונותן לעני. עד כאן.

דף לד עמוד א[עריכה]

תנן מקום שנוטל עליה שכר תפול הנאה להקדש (וקתני) דקא סלקא דעתין דבין נכסי בעל אבדה אסורה על מחזיר ובין נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה דתפול הנאה להקדש והיכי משכחת לה דבין הכי והכי תפול הנאה להקדש. בשלמא למאן דאמר אפילו בשנכסי בעל אבדה אסורין על (בעל אבדה בין נכסי בעל אבדה על) מחזיר תפול הנאה להקדש דהיכא דנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר מותר לו להחזיר משכחת לה דתפול הנאה להקדש הואיל דהמחזיר אסור לקבל לפי שאסור לו נכסי בעל אבדה ובעל אבדה רוצה ליתן השכר בעל כרחו של מחזיר לפי שאבדה עשיר וגנאי הוא לו שלא (למחזיר) אמר המגיה אולי צריך לומר: ליתן שכרו (הוא) ומקום שנוטלין שכר הוא אי נמי אנן כפינן ליה לשלם שכרו למחזיר (והוא) והואיל ומחזיר אין יכול לקבלו לפי שהוא אסור בנכסי בעל אבדה הילכך תפול הנאה להקדש. ואי נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה כגון המחזיר הוי עשיר אז אינו לפי כבודו לקבל ממנו השכר ולהשהותו אצלו אי איפשר שהרי נכסי מחזיר אסורין לו הלכך תפול הנאה להקדש. אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מצי מהדר אבדתו אבל כשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר לא מצי מיהדר דכיון דלא מיהדר ליכא הכא תורת שכירות כלל ומאי תפול הנאה להקדש איכא.

תנן מקום וכו'. בשלמא למאן דאמר וכו' היינו דמתרץ מקום כלומר היינו דמשכחת לה תפול הנאה להקדש דהיכא דמיתסר' נכסי מחזיר על בעל אבדה ולא בעי למישקל מחזיר מיניה כלום לפי שאינו כבודו ובעל אבדה נמי אסור להחזיק בשכרו דתפול הנאה להקדש. אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר וכו'. קשיא. ובהאי לישנא לא מהדרינן למשכח דתפול הנאה להקדש בתרתי בין בנכסי מחזיר אסורין בין בנכסי בעל אבדה אסורין כי ההוא קמא. ואי קשיא לומר לוקמה כגון דכופין בעל אבדה למיתב הנאה להקדש כדאמרן לעיל הא לא דמיא דאלו התם כיון דמשכחינן בה חד גיסא דקא נפלה להקדש כגון היכא דנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מוקי לה לאידך על ידי כפייה ולא דווקא אבל הכא דלית בה אלא חד גיסא לא אמרינן דהאי קא קרי לה תפול הנאה להקדש הואיל ואין בעל אבדה אסור בו והלא אינו יכול לתופשו לפי שהוא אינו אסור בו. פירוש. וזה על דרך שיטת רש"י ז"ל.

והרא"ם ז"ל כתב כדרך שטת הרא"ש ז"ל וזה לשונו: ה"ג הספרים וכן נמצא בספר ר"ת בשלמא למאן דאמר אף בנכסי המחזיר אסורין על בעל אבדה חייב מתניתין היינו דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש שהמחזיר אסור לקבל השכר שהרי הוא אסור בנכסי בעל אבדה וגם בעל אבדה אסור לעכבם שהרי גם הוא אסור בנכסי מחזיר הילכך יותן השכר לגזבר של הקדש ורישא דמחזיר לו אבדתו במקום שאין נוטלין עליה שכר ומשום פרוטה דרב יוסף ליכא למיחש דלא שכיחא. אלא למאן דאמר דלא איירי מתניתין אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה וברישא דמותר משום דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבדה מותרין על המחזיר אם כן במקום שמקבלין שכר אמאי תפול להקדש יקבלנה מחזיר שהרי מותר לו ליהנות ממנו. ומשני אחדא קתני כלומר לא הוצרך לתנא לומר תפול להקדש אלא משום אחד מהם דהוא בעל אבדה ולעולם אימא לך דבנכסי בעל אבדה מותרין למחזיר ויכול היה ליטול השכר אם היה רוצה אמנם אינו רוצה לקבל שכר מן המצוה ועל בעל אבדה קאמר דלא יעכבם שלא יהנה מן המחזיר שהרי הוא אסור בנכסיו הילכך יתנם לגזבר של הקדש. וכולה מתניתין במחזיר בחנם איירי גם רישא גם סיפא ורישא לא מקרי הנאה דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה ומחזירה לשם מצוה החזיר. תנן תפול הנאה להקדש. בשלמא אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה הרי מהני ליה מחזיר לבעל אבדה אף על פי שאינו רוצה ליטול משום מצותן או משום שאינו נהנה ממנו מכל מקום מהנה לו וצריך לבעל אבדה ליתנם להקדש שאם יעכבם היה נהנה מן המחזיר אבל מחזיר לעולם מותר כיון שאינו רוצה ליטול שכירות ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא. אלא למאן דאמר בשנכסי בעל אבדה אסורין על המחזיר איירי רישא דמותר להחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא חייש אבל אם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר דקא מהני ליה שמחזיר לו אבדתו. ולית(ן) ליה לההוא טעמא דמידעם דנפשיה קא מהדר ליה אם כן ליכא איסור שכר אלא (בקבלה) בקבלת מחזיר דאילו בעל אבדה יכול לעכבן שאין נכסי מחזיר אסורין עליו אם כן לא יקבלם מחזיר הוה ליה למיתני וישארו לבעל אבדה שהוא מותר בהן אם כן למה יפלו להקדש. וליכא למימר דהכי קאמר אם קבלם מחזיר תפול הנאה להקדש דהא אוקימנא לה במחזיר בחנם ועוד כיון דאסור לא יקבלם ודאי לא קתני ומשום פרוטה דרב יוסף אפילו היא שכיחא ליכא למימר דעליה קאי ותפול הנאתה מן המחזיר להקדש חדא דמקום שנוטלין לא שייך למיתני בה דבכל מקום שייכא ועוד דלשון נטילת שכר אינו משמע בה כלל. עד כאן.

הכי גרסינן בשלמא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה אבל דבעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר היינו דקסבר מקום שנוטלים עליה שכר וכו'. אלא למאן דאמר אפילו נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר נמי מהדר אמאי תפול הנאה להקדש. וכן היא בספרים שלנו וכן היא בפירושי הרב ר' ברוך בר שמואל הספרדי ז"ל. והכי פירושו בשלמא למאן דאמר דמתניתין דוקא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מהדר ומשום דמדעם דנפשיה קא מהדר היינו דקתני מקום שנוטלים עלה שכר תפול הנאה להקדש דאי איפשר שלא בשכר משום דמהנה ליה דנהי דחזרה מותרת דבמצוה קא עסיק אבל במניח לו דמי שכירותו אין כאן מצוה ומהנהו ואסור וליתן ליה למחזיר נמי לא משום דמחזיר גברא יקרנא הוא ולא בעי למשקל. והכי קתני במקום שנוטלין עליה שכר לא יחזיר בחנם אלא אי לא בעי למשקל תפול הנאה להקדש ולא דמי לפורע חובו דשרי למאן דאמר מבריח ארי מנכסיו הוא דהכא כיון דמחזיר סתם יכול ליפרע מבעל אבדה כי מהדר ליה בחנם הוה ליה כנותן מתנה.

וזה ראיה נמי למה שכתבתי למעלה דלרבנן אפילו בדיהיב למלוה על מנת שלא לפרוע מן הלוה אסור. אלא למאן דאמר אפילו בנכסי בעל אבדה אסורים על מחזיר אבל נכסי מחזיר מותרים על בעל אבדה ורצה מחזיר להחזיר בחנם אמאי תפול הנאה להקדש הא שרי ליה לבעל אבדה לעכב השכר. וליכא למימר דבגברא יקירא קא מיירי דלקבל אבדתו שלא בנתינת שכר ליכא גברא יקירא דלא מקבל ולא איירי מתניתין אלא במחזיר בחנם דלא בעי למשקל דמי ומתניתין לאו בששניהם מודרין הנאה זה מזה דמודר הנאה מחברו קתני דמשמע דחד מיניהו מודר מחברו איזה שיהיה או שבעל אבדה מודר מן המחזיר או כשמחזיר מודר מבעל אבדה. ומשני אחדא קתני כלומר ודאי מתניתין דקתני מחזיר לו אבדתו בין בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ונכסי מחזיר מותרין על בעל אבדה בין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה ונכסי בעל אבידה מותרין על מחזיר מיירי ומיהו הא דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש לאו על תרוייהו קאי אלא אחדא דהיינו כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה והיינו נמי הא דאמרינן לאידך לישנא בשלמא למאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורין מהדר היינו דמתרץ ליה מקום כלומר יכול לתרץ מקום שנוטלין עליה שכר דמוקי לה בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה כדתריצנא ללישנא קמא. כן נראה פירושא דהא שמעתא לפי גרסת הספרים ובפירושי' גירסא אחרת וכן בתוס' ז"ל ומפרשים אותה בלשון אחרת וזה נראה עיקר דלפי גרסתם ופירושם יש כמה גמגומין.

לא שאנו אלא נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח כלומר לא שכיח דאתי עני בההיא שעתא ממש ויפטר עצמו מחמת כך אבל נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר משום דקא מהני ליה ולא סבירא ליה השתא טעם דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה. ולדבריו מתניתין לצדדין קתני מחזיר לו אבדתו בשנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר אבל כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר אבל תורם לו את תרומתו ומעשר מעשרותיו. וזה קשה דרישא נמי מיירי בשנכסי שוקל ופורע אסורין על מי ששקל ושפרע עליו והיאך איפשר דרישא וסיפא כשהמדיר עושה אלה למודר ומציעתא כשהמודר עושה כן למדיר. ומיהו ליכא לאקשויי עליה מאי שנא מפורע את חובו ושוקל את שקלו דשרי דהתם הוי מבריח ארי מנכסיו ואינו מהנה אותו ממש אבל הכא כיון שאילו לא החזיר לו את אבדתו לא היתה חוזרת לו עכשו אנו רואים כאלו נותן לו ממש אותה אבדה. ותורם את תרומותיו ומעשר את מעשרותיו נמי משום דהוי ליה כפורע חובו ומבריח ארי מנכסיו הוא ודומיא דשוקל את שקלו ומקריב עליו קיני זבין וזבות משום שלוחי דרחמנא נינהו ולא שליחותיה קא עביד ואף על גב דמכשירו לאכול בקדשים גרמא היא ולא מהנה אותו ממש דכהן בשליחות דנפשיה קא מתעסק ומלמדו במקום שאין נוטלין שכר על הלימוד משום דלא חשבינן ליה כמהנה דנמצא למד למצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו והוה ליה כמודר הנאה מחברו שתוקע לו תקיעה של מצוה והיינו דמלמדו דוקא מדרש הלכות ואגדות אבל אומנות לא דנמצא מהנהו כן נראה לי.

וגרסינן בירושלמי לקמן גבי מתניתין דלא יעשה עמו באומן דברי רבי מאיר. על דעתיה דרבי מאיר אסור ללמד עליו זכות. ומיהו אנן קיימא לן כמאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה קא מהדר דמידעם דנפשיה קא מהדר ליה דמאן דאמר דלא מהדר הא סלקא ליה מתניתין בקושיא. וכללא דהני מילי המדיר את חברו יכול לגרום לו הנאה והוא שלא תבא ההנאה ממש מזה לזה והיינו פורע את חובו ושוקל לו את שקלו. וכן היה ביתו לבנות וגדרו לגדור שדהו לקצור הולך אצל פועלים ואומר להם פלוני מודר הנאה ממני איני יודע מה לעשות הן עושין עמו ובאין ונוטלין מזה ובלבד שלא יאמר להם שיעשו עמו והוא פורע וכן לא יאמר הלוהו ואני פורע ולא שיאמר כל השומע קולי יזון וכדאיתא בכתובות פרק המדיר אבל יכול הוא לומר כל הזן אינו מפסיד שמראה עצמו כנהנה במי שיהנהו ומראה עצמו שיש בדעתו לפרוע אלא שאינו מתחייב ממש ושאינו עושה שליח. ואם יש מצוה בדבר כגון מלמדו משנה הלכות ואגדות ואי נמי מבקרו בחוליו אף על פי שמגיע הנאה לחולה בביקורו מותר. ואף מחזיר לו אבדתו אף על פי שההנאה באה מזה לזה ממש משום דלא חשבינן ליה כמתעסק בהנאתו של זה אלא כמתעסק בדנפשיה ונמצא זה נהנה ממילא ועוד דלא חשבינן ליה כמהנה דכיון שיש מצוה בדבר הרבה אנשים יש שיחזירו ואם לא יחזיר זה יבא אחר ויחזיר ואם לא ילמדנו זה יבא אחר וילמד ואפילו בשוה אומר לו להחזיר או ללמדו לא אסרינן משום דשליחותיה קא עביד משום דלא חשבינן ליה במקום מצוה בשליחותיה אלא במה שצריך דעת כתרומה אבל במה שאין צריך דעת לאו בשליחותיה קא עביד אלא מדעתיה דנפשיה קא עביד אבל היכא שצריך דעת אף על פי שיש מצוה בדבר ובמצוה קא עסיק אפילו הכי אסור משום דשליחותיה קא עביד שליחותיה לאו מצוה היא ונמצא מהנהו ושלא במקום מצוה כל שליחות אסור דהא מהנהו כשעושה או כשהולך בשליחותו.

ומיהו קשיא לי היו מהלכין במדבר ואין לו מה יאכל דתנן נותן לאחר משום מתנה ואם אין שם אחר מניח על הסלע למה ליה כולי האי ליתן ליה מיד ליד דמאי שנא דמבקרו בחליו דהא מהנהו ממש ואפילו הכי במקום מצוה שרי והכא נמי מצוה קא עביד דמוטל עליו לפרנסו דההיא אפילו בעני ועוד דההיא שעתא דאין לו מה יאכל עני הוא. וי"ל דטעמא דכל הני דאמרינן דבמקום מצוה שרי ושלא במקום מצוה אסור לאו משום מצוה הוא דנדרים חלין הן אפילו על דבר מצוה ואפילו שבועה בכי האי גוונא שרי דהא כולל מצוה ורשות הוא ובכולל חיילא שבועה עליה אלא טעמא דמילתא משום דמסתמא במקום מצוה דנפשיה לא אדריה וכאותה שאמרו בשנכסי חולה אסורין על המבקר ואפילו הכי נכנס לבקרו משום דמחיותיה לא אדריה כדאיתא לקמן.

וא"ת אם כן מאן דאמר הכא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה כי מהני ליה מאי הוי מכל מקום במקום מצוה לא אדריה. יש לומר דהתם הוא משום דאחר גמר מצותו יהנה זה מחמת החזרה דהיינו אבדתו שהיא מוחזרת אצלו מה שאין כן במבקר שאין הנאתו נמשכת אחר גמר מצותו ומאן דשרי אפילו בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה משום דבשעת חזרתו במצוה קא עסיק ואפילו לאחר גמר מצותו לא חשבינן ליה כמהני משום דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה ומדנפשיה הוא דמתהני אבל נותן צדקה לעני לאחר גמר מצותו דהיינו לאחר נתינתו מתהני מיניה המודר והיינו נמי דלכולי עלמא במקום שנוטלין עליה שכר אסור ותפול הנאה להקדש ואף על גב דהאי משום מצוה קא מהדר ליה מכל מקום כיון דאי בעי שקיל מיניה אגריה הרי זה כאלו שכרו של מחזיר נתון לו מן המחזיר לאחר גמר מצותו.

ונראה לי דעל כרחין אית לן למימר דהוי טעמא דכל הני משום דבמקום מצוה דנפשיה לא אדריה דאי לא אף על גב דאיכא מצוה בחזרה מאי הוי (מ"ט) מכל מקום המודר נהנה ואינו עוסק במצוה ומפני מה הותר מי שנאסר במקום מצוה דאוסר אלא לאו כדאמרן. והיינו נמי דכל הנאה נמי שבאה למודר ממילא על ידי עסק המדיר אף על פי שמתעסק באותו עסק להנאת עצמו ולא להנאת המודר כגון שרוחץ עמו באמבטי קטנה שאסור וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום אפילו זקן ואינה לפי כבודו שיכול להתעלם מותר הוא להחזיר דאף על גב שפטרו הכתוב אם לא רצה להחזיר מכל מקום אי מחל על כבודו והחזיר מצוה קא עביד ונוטל עליה שכר כן נראה לי. אלא דההיא דאין לו מה יאכל אכתי לא מחוור לי שפיר דאי לא יהיב ליה אלא דאזמניה על ככרו מצותו והנאת המודר באין כאחד. הרשב"א ז"ל.

והלכתא אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה מהדר פירוש דכי מהדר מידעם דנפשיה מהדר. והוא הדין נדרו הנאה זה מזה פירוש דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא דליתהני מחזיר ומודר נמי לא מיתהני דמידי דנפשיה קא מהדר ליה. הרנב"י ז"ל.

דף לד עמוד ב[עריכה]

אמר (רבה) רבא היתה ככר של הפקר לפניו בארבע אמות דידיה שקנו לו הככר ויכול להקדישה הא לאו הכי אין הקדש תופס בו אפילו נטלה בסוף דבשעת הקדש בעינן ביתו שלו. נטלה לאוכלה מעל לפי כולה שכיון שנתכון לזכות בה מיד הוציאה מרשות הקדש לחולין וחייב קרבן מעילה ולהשיב קרן וחומש על כולה. להורישה לבניו ונתכון לזכות לצרכן מעל לפי טובת הנאה שבה אם יש בטובת ההנאה שוה פרוטה אבל בפחות לא כדאיתא בהזהב ובכאן אין כי אם טובת הנאה שיחזיקו לו שרצה לזכות להם. ואף על גב דהמגביה מציאה לחבירו קנה חברו היינו היכא דזכות הוא לחברו אבל הכא אין הבנים רוצים שיוציא הקדש לחולין בעבורם הילכך אין כאן כי אם טובת הנאה. ולהורישה לאו דוקא אלא גם ליתן להם.

ונראה לי דהא דנקט להורישה דטועה הוא ביתומים הרי היא כהקדש וסבור שמותר יהיה להם לאחר מותו אבל הוא אינו רוצה ליהנות ולכן אין בו כי אם טובת הנאה. וקצת קשה דכיון דבארבע אמות דידיה היה וקנאו למה נקט ככר של הפקר של הקדש היה לו ליקח. ושמא בשל הקדש לא היה טועה לא לאכלה ולא להורישה לבניו כיון שהיה יודע ששל הקדש היא אבל בשל הפקר טעה בעבור שלא נטלה עדיין ואף על גב שקנו לו (אומ') ארבע אמות סבור היה שיכול היה לחזור מן ההקדש כל זמן שלא החזיק בה כי הא דאמרינן מה ביתו ברשותו שכבר החזיק בה הילכך להכי נקט הפקר שיש בו לטעות כמו שפירשתי.

וראיתי ומצאתי בשם הר' יצחק פירוש אחר שאותו ככר רחוק וכו' כמו שכתוב בהרא"ש ז"ל. ומסיים נטלה לאכלה סובר היה שהיה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגביה מעל לפי כולה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כראמר שור זה עולה לאחר שלשים יום דלא מצי למהדר ביה אף על גב דאינו קדוש אלא לאחר שלשים יום כדאמרינן בפרק ארבעה נדרים ואף על גב דגבי קדושי אשה מצי למהדר ביה הילכך מעל לפי כולה דשינוי רשות דידיה קנייה למעילה דבשינוי רשות תליא מעילא בשילהי מעילה. להורישה לבניו לאו דוקא כמו כן היה יכול לומר אם היה מגביה לצורך אחרים כיון שלא זכה בה איהו אלא בשביל לזכות לאחרים שיחזיקו לו טובה לא מעל אלא לפי טובת הנאה שמחזיקים לו שהרי לא הקדיש אלא מה שרוצה לזכות בה דהיינו הטובת הנאה ולכך אם יש בה שוה פרוטה מעל ואפילו אם אכלה אחר כן כולה לא מעל אלא במה שהקדיש הילכך להכי נקט של הפקר דאי של הקדש בין אכלה בין הורישה לבניו מעל לפי כולה כיון שמוציאה מרשות הקדש. ולפי מה דמשמע הכא דרבא סובר לפי מה שפירשו דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו קצת קשה מבבא מציעא דרבא גופיה קאמר לא לעולם אימא לך דלא קנה כשרצה לומר התלמוד שמע מינה המגביה מציאה לחברו קנה חברו. ושמא נוכל לומר בדיחוי הוא וזיל הכא קא מדחי ליה וכו' או שמא חד מהם רבה. הרא"ם ז"ל.

נטלה לאוכלה מעל לפי כולה שאם אכלה כולה משלם דמי כולה להקדש (ואף על פי שכבר הפקירה הבעל יכול הוא להחזיק בה ומשירשה) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: ואף על פי שהככר הפקר הואיל ויכול וכו'. ומשעה שהחזיק בה חל עליה תורת הקדש למפרע לפי טובת הנאה כלומר לפי הנאה שהיה לו ממנה כשהורישה לבניו ולא ישלם דמי כולה ממש ואפילו לא יהיה לו תשלום שכר מן הבנים. ויש מי שאומר דדוקא טובת הנאה שיהיה לו מבניו עדיין ישלם להקדש ודוקא כשיהיה לו ההנאה אבל קודם לכן לאו (ושיהא לועס משום דהוי כהפקר אלא אדידיה) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: ושזהו דוקא משום דהוי הפקר אלא אי דידיה הוי והקדישה ונטלה מעל לאלתר אף על פי שלא הורישה ואינו נראה בעיני כן דודאי מיד שהורישה מעל שהרי יש לו הנאה מזה במה שמוריש לבניו הדבר תלוי באומדן בית דין שאומדין כמה אדם כזה נותן אם היה לו דבר כזה להוריש לבניו. הרי"ץ ז"ל.

נטלה לאוכלה מעל לפי כולה דמיד יצאת לחולין כדאמרינן בפרק קמא דחגיגה גבי נטל אבן או קורה מה לי הוא מה לי חבירו מדאגבהה אפקיה לחולין. להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה לפי שלא יצאת לחולין על ידי הגבהתו לפי שאינו מתכוין לקנותו אלא להקנותו לבניו ואינהו לא קנו עד דמטיא לידיהו דכיון דלא קנו לא מעל דתנן נתנן לבלן מעל ואמר רב עלה בפרק הזהב בלן דוקא דלאו מחוסר משיכה מידי אחרינא דמחוסר משיכה לא מעל עד דמשך דכל דלא קנה לא נפקא מידי הקדש אף על פי שיש בידו להקנותה ואפילו בשקבלה כבר האחר כיון שאין דעתו להקנותו עד שימשוך כתספורת וכיוצא בו אבל מכל מקום לפי טובת הנאה שבו מעל כדאמרינן נמי גבי קרדום בפרק השואל. תוספות.

ולי נראה דדוקא בשנתנה להם הא לא נתנה לא מעל כלל וכל שהוא אינו נוטלה למוכרה או לאכלה אלא ליתנה לאחר מועל בטובת הנאה קרי ליה (דאי לא נתנה לא מעל כלל) דהא במשאיל קרדום של הקדש למאן דאמר דלא תקנו משיכה בשומרים כדרך שתקנו ללקוחות ועד שלא בקע בו יכול לחזור בו אמרינן התם בפרק השואל משאיל אמאי מעל ליהדר ליה ולא לימעול ומהאי טעמא דייק התם דמדקתני המשאיל קרדום של הקדש לחברו מעל לפי טובת הנאה שבו דכיון דמושך אף על פי שלא בקע בו קנאו ולפיכך המשאיל מעל אלמא כל שלא קנה לא מעל המשאיל וכל שאינו משתמש בו הוא אלא שמשאילו מועל בטובת הנאה קרי ליה ואפשר נמי דאפילו נותנו מועל בטובת הנאה קרי ליה לפי שהוא אינו נהנה ממנו אלא טובת הנאה בלחוד הוא דאית ליה. הרשב"א ז"ל.

ככרי עליך פירוש כקרבן. ונתנו לו במתנה אחרי כן. מי אמרינן ככרי משמע כל זמן שהוא ככרו ומשנתנו לאו ככרו הוא או דילמא עליך קאמר ועליך דוקא הוא ואסור עליו לעולם אבל ככרי לאו דוקא. והשיב רבא לרב חייא דעליך דוקא ואלו לשון ככרי לאפוקי וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל. ולי נראה דהכי פירושו וכי לאפוקי דאי גנבו הנאסר שאז לא היה ככרו של אוסר ויהיה לו מותר הא לא חשב זה מעולם האוסר דכל שכן שבדעתו לאוסרו עליו אם יגנבנה. ומשני לא לאפוקי היכא דאזמניה עליה קודם שזכה בה שהזמינו המדיר על אותו ככר קודם שזכה בה וככר של הפקר היה והיה רוצה ראובן לזכות בו ואמר לשמעון ככר זו שאני רוצה לזכות בה שהיא של הפקר אני מזמינך עליה (ואחד) ואחר כך אמר ככרי עליך אותו ככר לא מיקרי ככרי דכיון דכבר הזמינו עליו שלו ואינו יכול לאוסרו שהרי הוציאה מרשותו כשהזמינו ואף על פי שעדיין לא זכה בו שמעון לא מיקרי ככרו של ראובן.

ויש מפרשים בניחותא השיב שהרי שאלו לו לשון שהוציא בפיו ככרי לאפוקי מאי כיון דעליך דוקא. והשיב לו רבא לאפוקי היכא דנגנבה מראובן דלא היה דעתו של ראובן לאוסרה על שמעון אם תגנב ממנו ולהכי הוציא בפיו ככרי. אי נמי להכי הוציא בפיו ככרי לאפוקי אם הזמינו עליה קודם שיזכה בה שמותר בה שמעון שדעתו של ראובן לא היה על זאת כיון שלא זכה בה עדיין אלא על ככרות אחרות שהם במקום אחר שהם שלו ולהכי אמר ככרי אותן המיוחדות לו כבר ולא זאת. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה פשיטא דאף על גב דיהבה ניהליה במתנה אסוה דאף על גב דככרי אמר ליה ואלו מת או שנתנה במתנה לאחר הרי זה מותר כיון דנפק מרשותיה וכדאמרינן נמי בסמוך ותנן נמי לקמן בפרק השותפין קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר דביתך וככרי לא משמע אלא כל זמן שהיא שלו הא נפק מרשותו שרי היינו דוקא בדנפק מרשותיה עד שלא בא לרשותו של מודר ואפילו מת יירשנו משום דאין היורש יורשו אלא לאחר מיתה דכבר נפק מרשות המדיר ולא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו.

הכי גרסינן אלא עליך לאפוקי מאי לאפוקי דאי מיגנבה איגנב אמר ליה לאפוקי דאזמניה עליה וכן היא ברוב הספרים. והאי אלא עליך לאפוקי מאי סיומא דמילתיה (דרבה) דרבא הוא כלומר פשיטא דאסור ותדע לך דאי לאו הכי למאי קאמר ליה עליך ולאפוקי ככר זה לאיסורא עליה דהאי עליך היכי משכחת לה אילימא דבעי לאוסרה עליה אי גנבה מיגנב והא ודאי לא מסיק אדעתיה ולא איצטריך לאוסרה עליה כי היכי דלא ליגנבה אלא ודאי משום דמטריד ליה למיהבה ניהליה הוא דאסרה עליה כי היכי דלא ליטרדיה. אמר ליה לא דאומינה עליה כלומר הוא דאצטריך לאוסרה דאי לאזמניה עליה ליתסר מטעם מתנה משום דלא דמי למתנה דמתנה הא נפקא מרשותיה אבל אזמניה עליה כי אכיל משל מדיר אכיל.

ויש ספרים דגרסי ככרי עליך לאפוקי מאי דאי גנבה מיגנב אי נמי דאזמניה עליה. ולפי גירסא זו קושיא היא דמקשה רב חייא בר אבין (לרבה) לרבא כלומר אם איתא דאסירא עליה אפילו בדיהבה ניהליה אם כן למה ליה דאמר ככרי לימא ככר זה עליך וככרי לאפוקי מאי ואמר ליה (רבה) רבא לאפוקי דאי גנבה מיגנב קודם שאסרו עליו דההיא לאו ככרו הוא דאין דעתו על מה שנגנב ואי נמי כיון דאינו ברשותו אין איסורו חל עליו כהקדש שאינו יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו אי נמי דאזמניה עלה כבר קודם שאסרו עליו דכיון דהזמינו על אותו ככר שוב אינו קרוי ככרו. כן נראה פירוש שטה זו לפי הגרסא.

ויש מי שפירש דאי גנבה מיגנב שאלו גנבה אחר ונתיאש בעל הככר לאחר שבאת ליד הגנב דהוה כנתנה או שמכרה לאחר ומותר. ואין גירסא זו נכונה כלל דאם כן לימא ליה לאפוקי שנתנה או שמכרה לאחר או שמת ויורשה. ואזמניה עליה נמי אמאי אינו אסור אי כבר קנאו לאו ככרו הוא והאי לאו אזמניה הוא אלא שנתנו לו במתנה קודם לכן ואם לא קנאו אכתי ליתסר עליה דככרו הוא. והא דקא בעי בנתנה לו במתנה מסתברא דהוא הדין והוא הטעם בלקחה ממנו דכל שבאה לו מיד המדיר הרי זה אסור דעליך אמר והוה ליה למימר נתנה לו או מכרה לו מהו. והכי נמי משמע בפרק השותפין דתנן התם קונם ביתך שאני נכנס מכרו לאחר דוקא שרי הא מכרו לו אסור אף על פי שבשעה שהוא נכנס לביתו של עצמו הוא נכנס ולא לבית מי שנדר ממנו. ואכתי קשיא לי לידוק מההיא מתניתין דהשותפין לאיסורא דתנן קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר דאלמא לאחר דוקא אבל לעצמו אסור. וי"ל דדילמא אוסר עצמו בככרו של חברו שאני. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

כי איתיה ברשותיה אסור דהכי משמע ככרי כל זמן שהוא שלי. או דילמא מאחר שאמר לו עליך בגמר דבריו אדם מתפיס ומשמע דאפילו לא יהיה שלי אסור עליך לעולם. והשיב רבא דפשיטא הוא דאפילו יהיב ליה במתנה אסור דאי לא יהיה אסור עליך דאמר ליה לאפוקי מאי כלומר מה בא לאפוקי ומה בא לאשמועינן אם לא לאשמועינן דבר זה. והשיב לו רב חייא דמהכא לא תפשוט דאי יהיב ליה במתנה אסור דלעולם אימא לך מותר ועליך דאמר לאשמועינן דאי נגנבה מרשות הבעלים ולא נתיאשו ממנה חשבינן כאלו היא של בעלים ואסורה למודר אבל מתנה דנפקה ממריה שרי והאי לאפוקי כמו לאתויי הוא. רבא אמר לו לרב חייא דעליך בא לאפוקי (מורשו) אזמניה כגון שהזמינו על הככר וכבר קנה חלקו המזומן ואחר כך הדירו המדיר מן הככר ומכיון שזכה בו בחלקו שוב אינו יכול להדירו ועליך בא לאשמועינן דוקא הדירו ואחר כך הזמינו אסור דאף על גב דיהיב ליה במתנה אסור אבל הזמינו ועכשו זכה בו ואחר כך הדירו אינו יכול לאסור מה שנתן כבר. ולפי זה עליך בא לאתויי ולאפוקי לאתויי אפילו יהיב ליה במתנה מאחר שכבר הדירו מאותו דבר ולאפוקי אם הזמינו על הככר זה בחלקו ואחר כך הדירו שאינו יכול לאסור עליו. ועכשיו יבאו דברי רבא על נכון שאמר למעלה דאפילו יהיב ליה במתנה אסור מטעם עליך והכא אמר רבא לאפוקי. הרי"ץ ז"ל.

אמר ליה לא לאפוקי דאי זמניה עליה. כלומר לעולם אימא לך דאי יהביה ליה במתנה מותר דלאו ככרי הוא ומאי דאמר ליה עליך בא לאסרו לו אם הוא יזמננו לאכול אצלו שהמדיר חשש שלא יסרהב בו הלה שיאכל המודר אצלו וקפץ ואסר עליו ככרו כדי שלא יאכל ממנו אבל אי יהביה ליה במתנה שרי. וכי תימא אטו כי אזמניה למיכל בהדיה לאו מתנה היא. וי"ל הזמנה לאו מתנה היא שהסועד אצל חברו כל מה שהוא אוכל מבעל הבית הוא מפתו יאכל ומכוסו ישתה וכל הנאה שלו וככרי מיקרי ולא מקריא מתנה אלא כשהוא נותן לו הדבר לעשות בו כרצונו דההיא שעתא לאו ככרי הוא. ומקשינן עלה דרבא פירוש דאמר דאי יהביה ליה במתנה אסור מיהא דתניא אמר לו השאילני פרתך הפנויה אמר לו קונם פרה שאני קנוי לך נכסי עלי אם (אם) יש לי פרה אלא זו פרה. פירוש בעל הפרה הוא משיב לשואל קונם עליך פרה שאני קנוי לך כלומר שיש לי כענין קונה שמים וארץ שהוא כמו אשר לו שמים וארץ וכדי שיאמין לו השואל שאין לו אוסר נכסי עצמו עליו אם יש לו פרה אלא זו. אמר לו קונם קרדום שיש לי כלומר קונם עליך כל קרדום שאני קנוי כלומר שיש לי וגם קונם נכסי עלי אם יש לי קרדום אלא זה קרדום כלומר שאני מבקע בו. ונמצא לו פרות אחרות וקרדום אחר והרי נאסר שואל בפרות של משאיל ובקרדומין שהרי אסרן עליו אם יש לו אלא זו והרי יש לו. בחייו כלומר של משאיל אסור כלומר שואל בפרות המשאיל. במותו פירוש דמשאיל. או שנתנה לו במתנה פירוש קא סלקא דעתין שנתנה לו משאיל במתנה. הרי זה מותר. אלמא דככרי עליך לא משמע אלא היכא דאיתיה ברשותיה הא אי יהבה ליה ניהליה במתנה מותר דשאני קנוי שענינו שיש לי דמיא לככרי. ופריק רב אחא בריה דרב איקא בשנתנה לו על ידי אחר כלומר ולא שנתנה לו מדיר (מצמו) מעצמו אלא לאחר נתנה ואותו אחר נתנה למודר דלאו ככרו דמדיר הוא כי קא שקיל ליה מודר. אמר רב אשי דייקא נמי דקתני שניתנה לו כלומר דמשמע על ידי אחר ולא קתני שנתנה לו.

וכתב רבינו ז"ל הך שמעתא חזינא בה פירושא לרבוואתא דלא דאיק דקא פרישו הא דאמרינן לאפוקי מאי לאפוקי דאי מיגנב גנבה דהכי קאמר כי אמר ככרי עליך כל זמן שהיא ברשותי קאמר לאפוקי דאי אגנבה ובאה ליד זה לא יהא אסור בה כלומר דלאו ככרי הוא שכיון שגנבה קנאה. אמר ליה לא האי דאמר ככרי עליך לאפוקי דאי אזמניה למיכל מההוא ככר מעיקרא והדר אמר ככרי עליך כיון דאזמניה קנה חלקו ולא מצי למיסרה עליה דלאו ככרי הוא אלא ככר דמזומן.

ואנן קשיא לן האי פירושא דהא רב חייא בר אבין נתנה לו במתנה בעא מיניה דרבא ואסר ליה רבא משום דאי לא עליך דקאמר לאיסורא לאפוקי מאי ואם כן אמאי דקאמר ליה איבעי ליה לאהדורי עליך לאפוקי הכי והכי לאיסורא כלומר ואיהו קא מהדר לפרושי ליה ככרי. אי נמי ליבעי מיניה מעיקרא ונתנה לו במתנה או שגנבה מהו. ועוד דהא לא קאמרינן בגמרא אלא עליך לאפוקי דאי מיגנב גנבה ולא דייקינן בה ככרי דאי להאי פירושא הוה להו למימר ככרי לאפוקי דאי איגנובי מיגנבא.

ועוד דקאמר דאי אזמניה עליה מעיקרא לא חל עליה נדרא היכי דמי אי דאמר ליה קני מעכשו ומשך כלומר המזומן משך לההוא ככר פשיטא אפילו לא אמר ככרי אלא כל מאי דמצי למימר לעולם לא כל הימנו שיאסור ממון חברו על בעליו ואי דלא אמר ליה קני ומשך אכתי ככרי הוא. ואי תימא כיון דאמר ככרי אין דעתו על מה שהזמין עליו כלומר ואף על גב דלא קניא (מוכר) מודר לההוא ככר לא (חייב) חייל עליה נידרא. הא בכי האי גונא אמרינן לקמן בשילהי פירקין כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר ואיפריכא לה הך סברא בגמרא דכיון דנדר סתם חאיל נדרא אכל מאי דאית ליה ולא אזלינן בכי האי מילתא (אמר המגיה חסר כאן וצריך לומר: בתר דעתו וכל שכן הכא דמדקאמרינן דאי אזמניה עליה משמע דמוכחא מילתא. וכן הוא בהלכות הרמב"ן ז"ל) דמהאי ככרי קאמר כגון דפריש וליכא למימר אין דעתו על זה הככר. ותו התינח היכא דאזמניה עליה מעיקרא לא אזמניה עליה מעיקרא ככרי לאפוקי מאי על כרחיך לאפוקי דאי איגנב מיגנב. אלא האי פירושא פריכא הוא ולית ביה מששא.

ועיקר פירושא דהא דאמרינן דאי מיגנב גנבה לישנא דאתמהא הוא ורבא הוא דקאמר ליה דקא בעא מיניה רב חייא בר אבין ככרי עליך והוא הדין לנכסי עליך ונתן לו במתנה מהו ואמר ליה מאי קא מיבעיא לך פשיטא דאסור דאי לא עליך למה לי כלומר האי גברא למיסר עליה דהאי קא מיכוין אי ס"ד נתנה לו במתנה מותר בה עיקר נדריה דקאמר ליה עליך קונם מאי קא מהני ליה מידע ידע דאי לא יהיב ליה לא מצי למשקל מככר דיליה כלום ולמאי הלכתא הוא צריך למנדר כלל וכי איפשר לך למימר דלא נדר. אלא דאי מגנב גנבה דאכתי ככרי הוא מיתסר עליה דהאי הא לא מסיק איניש אדעתיה דמיגניב מיניה ככריה ואתי לידיה דהאי כי היכי דליתסריה עליה בנדר מהשתא אלא ודאי לא נדר אלא למיסר עליה במתנה דלא ליסרהיב ביה למיתן מיניה כלום כלומר שלא יפציר בו ליתן לו מככרו. ואמר ליה רב חייא דילמא לעולם לא אסר עליה מתנה דהא ככרי אמר ליה כלומר ומשנתנה לא הויא ככרו ודקאמרת אם כן למה לי דנדר לאפוקי דלא ליזמניה עליה דההוא ככר משום דהזמנה מילתא דמזמין היא וככר דמריה וטיבותא דמריה ומיניה הוא דמתהני זמינא אבל נתן לו במתנה מעיקרא למעבד בההוא ככר כל מאי דבעי כיון דלאו ברשותיה הוא דילמא שריא ליה לקבוליה דכי איתיה ברשותיה בלחוד הוא דאסריה עליה. ורבא לא קביל מיניה דרב חייא בר אבין האי טעמא ולפום הכי אותביה עליה דרבא מהך ברייתא דקתני השאילני פרתך הפנויה ואמר לו בעל הפרה קונם עליך פרה שאני קנוי חוץ מזו לומר שאין לו ונמצא שיש לו פרות אחרות אסורות הן על השואל בחיי משאיל אבל במותו או שניתנה לו לשואל אותה פרה במתנה מותר הוא בה דהא לא קאמר מדיר אלא שאני קנוי דהוה ליה דומיא דככרי שמע מינה כי איתיה ברשותיה היא דאסר נתנה לו מדיר למודר שריא. ופריק רב אחא בריה דרב איקא בשניתנה לו על ידי אחר כגון שנתנוה בעלים לאחר והוא נתנה לזה המודר. והוא הפירוש שכתבנו למעלה. והוא הדין נמי דאפילו כי איתיה ברשותיה דההוא מקבל מתנה ראשון שהמודר מותר בה דתנן קונם לביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר אלא הא קא משמע לן דוקא על ידי אחר אבל נתנה לו מדיר אסור. ואמר רב אשי מתניתין נמי דייקא דדוקא שניתנה לו על ידי אחר אבל נתנה לו הוא אסור דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו. וכיון דדייק רב אשי ממתניתין כרבא הלכתא כותיה. הרנב"י ז"ל.

דף לה עמוד א[עריכה]

איתיביה אמר לו השאילי פרתך הפנויה קונם פרה שאני קנוי פירוש המשאיל השיב זה לשואל. ואמר לו קונם עלי פרה שאני קנוי כלומר שיש לי ורצה לומר לו שאין לו פרה כלל. נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו אפילו אמר לו השואל למשאיל נכסי יאסרו עליך אם יש לך פרה אחרת ולא תשאילנה לי. אמר לו השאילי קרדומך אמר לו פירוש בעל הקרדום קונם קרדום שיש לי שאני קנוי נכסי לך אם יש לך קרדום אחר אלא זו בחייו. אסור פירוש אם נמצאו שיש לו אחרים בחייו אסור ליהנות מנכסיו מת או שנתנה לו במתנה הרי זה מותר. וקא סלקא דעתין שאם נתנה המדיר למודר במתנה מותר וקשיא לרבא דאמר דאף על גב דיהביה ניהליה במתנה אסור. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרי"ץ ז"ל: פרתך הפנויה כלומר שאינה עושה מלאכה. וחבירו אומר לו שאין לו אלא זו שעושה מלאכה ואם יש לו אחרת תהיה קונם על כל העולם כי הוא לא קנה אלא זו לבד. והאחר לא האמין לגמרי לדבריו על כן אמר לו נכסי עליך קונם אם יש לך פרה אלא זו. וכן גבי קרדום בחייו אסור כלומר אם הוא אמת שיש לו פרה אחרת או קרדום אחר דהשתא חייל עליהו תורת קונם בחיי המדיר אסור מת או שנתנה לו הפרה או הקרדום במתנה מותר לו להנות ממנה. או נוכל לפרש דהכל אמר מדיר והכי קאמר או שאמר לו נכסי עליך קונם אם יש לי פרה אלא זו וכן גבי קרדום השתא הנכסים אסורין בחייו מת המדיר או שנתן לו למודר במתנה מותר ולשון שאני קנוי הוא זר בעיני דמשמע שגוף האדם הוא קנוי דהוה ליה למימר שלא קניתי. ואמת הוא שכוונת האומר היא כן אלא שלא כיון לשונו על כן אמר קונם פרה שאני מקנה לך תהיה קונם. נכסי עליך אם יש לי פרה אלא זו והיה לו פרה אחרת או שאמר השאילני קרדומך ואמר קונם קרדום שאני וכו' נכסי עליך אם יש לי אלא זו והיה לו קרדום אחרת בחייו אסור מת או שנתנה לו במתנה לנאסר שעתה יצאו הנכסים מיד האוסר מותר הנאסר בהם דנכסי משמע כל זמן שהם שלו. וקשיא לך דקאמרת בככרי לאו דוקא דהא חזינן דנכסי דוקא. שניתנה לו על ידי אחר דכיון שהפסיקו אחר שניתנו לו או שקנאם לא מיקרו נכסי האוסר כלל ומותר בהם הנאסר אבל אם האוסר נתנם לנאסר לעולם אימא לך שהם אסורין לו ונכסי האוסר נקראין עדיין.

יש מעילה בקונמות כיון דמיתפיס בקרבן דקונם היינו קרבן יש בו מעילה כשאר הקדש או אין מעילה דלא דמי לשאר הקדש שאסור לכולי עלמא וזה אינו אסור כי אם למודר הילכך לא יתחייב אם יהנה ממנו קרבן. אמר ליה תניתוה תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש דהכי משמע ליה לישנא דאם לא כן ליתניא אסור להחזיר בשכר. הרא"ם ז"ל.

אמר ליה תניתוה שונה אתה אותה מקום שנוטלין עליו שכר תפול הנאה להקדש אלמא כי הקדש הוי ויש בה (בה) מעילה. ומתניתין נמי בנאסר לאדם אחר קאמר. כתנאי אם יש מעילה בקונם הנאסר ליחידים יש מעילה בקונמות להתחייב קרבן מעילה או לא. וא"ת תיפשוט ממתניתין דלעיל נטיעות הללו קרבן יש להן פדיון אם כן יש בהם מעילה כדאמרינן פרק האשה רבה דמאן דאמר יש מעילה הואיל ובידו לפדות. וי"ל דמבעיא ליה אי אמרינן דהמעילה תלויה בדין פדיון דשמא כי יש נמי פדיון אין מעילה. ככר זו הקדש בין הוא בין חברו מעל דהקדש גמור הוא לפיכך יש לו פדיון משום דבעי מתני סיפא דאין בו מעילה תנא רישא הקדש. ככר זו עלי הקדש ואכלה הוא מעל דקסבר רבי מאיר יש מעילה בקונמות לפיכך אין להן פדיון דקדושין קדושת הגוף ואיסור רכיב עלייהו ולא מצי פקע וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו וכו' הכי גרסינן דסברי אין מעילה בקונמות. והקשה הר' יצחק בר מרדכי דאם כן מתניתין דנטיעות הללו קרבן דהוי קונם וקאמר יש להם פדיום מני לא רבי מאיר ולא רבנן. לכך מפרש ר"ת דגרסינן ברישא וכו' ככתוב בתוספות דהשתא מודה רבי מאיר וכו' בקונמות מיהא דאסורין לכולי עלמא דיש להם פדיון וההיא דיבמות מיירי בקונם כהקדש ורבי מאיר הוא וכל מתניתין דנטיעות אתיא כרבי מאיר. שיטה.

הכי גרסינן ככר זה הקדש ואכלה בין הוא ובין חברו מעל שהרי בלשון הקדש קאמר ויש לה פדיון בתורת הקדש. אבל אמר ככר זה עלי הקדש ואכלה שהוא לשון קונם מעל וחבירו לא מעל שאינה קודש עליו ולפיכך אין לה פדיון יש אומרים אין פדיון אלא לדבר שהוא הקדש לכל. או נוכל לפרש דמשום הכי הוא אינו יכול לפדותה דאפילו לאחר פדייה מעל דכיון דאמר עלי חל עליו שם נדר לשם הקדש ולעולם מעל אפילו אחר פדייה.

ויש גרסאות דגרסי בין ברישא בין בסיפא קונם. ואין הגירסא נכונה דבשלמא בסיפא יתכן לגרוס אותו לאשמועינן פלוגתא דרבי מאיר וחכמים אבל ברישא לא יתכן לגרוס אותו דאם כן שמעינן מינה דאליבא דכולי עלמא קונם כהקדש ובסמוך מחלוקת על כן לא יתכן כלל. הרי"ץ ז"ל. ואמרינן בירושלמי שהאומר ככר זה עלי סתם אסור לחמם בו ידיו אלא אם כן אמר לא אכלנו ולא אטעמנו דלא אסרו אלא באכילה. הריטב"א ז"ל.

ככרי עליך ונתנה לו מי מעל למאן דאית ליה יש מעילה בקונמות ואסור בככרי עליך קאמר. לימעול מקבל המקבל יתחייב קרבן מעילה בקבלותו שהוא מוציא הקדש מרשותו ושינוי רשות הוי מעילה. יכול למימר היתירא בעיתי כלומר לא נתכוונתי לקנות כי אם התירא ואיסורא לא בעיתי. אילו ידעתי (שהיא הבגד אסורה עלי לא הייתי מקבלו) שהככר ההיא אסורה עלי לא הייתי מקבלה. מהשמטה דבקבלה בשוגג עסקינן דלא כתיב קרבן מעילה אלא בשוגג דאילו במזיד פליגי רבי ורבנן בסנהדרין הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה. מקבל מעל לכשיוציא מידי דהוה אכל מוציא מעות משל הקדש שמעל הנייתו שהמקבלו כשמוציאו זה מתכוין לקנותו אפילו הוא הקדש שאינו חושש כיון שהמעילה אינה בו כי אם לנותנו לו והוי קנין גמור ושינוי רשות. אבל כשהנותן אינו מועל והמעילה תלויה במקבל מפקיעין קנין מהאי טעמא דלא ניחא ליה למיקני מילתא דליעביד בה איסורא ואין כאן שינוי רשות. וגם צריך לומר דאינו מועל רק לכשיוציא אבל בקבלה גרידא עד שלא הוציאה לא מעל. דהכי תנן פרק בתרא דמעילה נתנה לחנוני ונאבד החנוני מעל כשיוציא ולא דמעל החנוני מיד שקבלה עד שיוציא כיון דהאחר אם לא נתנה לו מעל דאיהו לא מידי עביד שיטה.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: הא דבעא מיניה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו מי מעל יש מי שפירש שלא הוציאו המקבל ויש מי שפירש בשהוציאו המקבל. וזה נראה לי עיקר מדקא מאריך בלישניה ואמר שכל מוציא מעות הקדש לחולין מעל אף זה מעל אלמא בכן היתה שאלה. עד כאן.

דף לה עמוד ב[עריכה]

מתניתין ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו. ראובן המדיר על שמעון המודר מן הכרי של שמעון ומדעתו של שמעון כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ומקריב עליו קיני זבין וזבות וקיני יולדות שהן שתי תורים או שני בני יונה אם ראובן המדיר כהן יכול להקריב לשמעון המודר קרבנותיו כאלו שהן מחוסרי כפרה ואין יכולין לאכול בקדשים עד שיקריבו עליהם קרבנות הללו דאשכחן בהו דאפילו שלא מדעת יכול להקריב קרבנות אלו ומאחר שכן הוא יכול להקריב ראובן המדיר בשביל שמעון המודר ולא שייך כאן איסור הנאה מאחר שיכול להקריבו אפילו שלא מדעתו. הרי"ץ ז"ל.

וזה לשון הפירוש: מקריב עליו אותו שהדיר הנאה מאכל אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: ממנו אם כהן הוא מקריב קרבנותיו דקיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות דמצורע. אם הוא זב או מצורע או אשה היא שהדירה הנאה מאותו כהן והיא זבה יכול להקריב לה קינה ואם היא יולדת כמו כן דליכא הנאה בהכי דאי איהו לא מקריב כהן אחר אתי ומקריב. עד כאן.

ומלמדו מדרש הלכות ואגדות שאם לא ילמדנו ימצא אחרים שילמדהו בחנם. ואף על גב שמהנהו במה שלמדו כל ישראל ערבין זה לזה ובשכר אסור ללמד תורה שבעל פה דמה אני בחנם אף אתם בחנם. ומדרש הוא מדרש הפסוקים כגון סיפרא וסיפרי. הלכות הלכה למשה מסיני כגון המשניות שרובן הלכה למשה מסיני. ואגדות כמשמען. ולא ילמדנו מקרא שאם זה לא ילמדנו לא ימצא אחרים שילמדהו בחנם מאחר שהותר להם ליקח שכר לא יעשו חנם וזה שמלמדו חנם מהנהו. אבל מלמד את בניו מקרא בין שיהיו דכרים בין שיהיו נקבות שהרי אינו מהנהו שיתן משלו כלום. הרי"ץ ז"ל.

ומקריב עליו על אותו שהדיר קיני זבים. זב בהטהרו כתיב ביה וביום השמיני יקח לו שתי תורים או שני בני יונה וקיני יולדת דכתיב בה ולקחה שתי תורים או שני וגו'. (וה"ק) והוא הדין שמקריב עליה קרבן עשיר ואגב קיני זבות תנא קיני יולדות. חטאות ואשמות מפרש בגמרא דמחוסרי כפרה כחטאת ואשם של מצורע. ומלמדו מדרש דרשות של פסוקים. הלכות הלכה למשה מסיני. ואגדות דברי חכמים ויש להם מקראות לאסמכתות. ולא ילמדנו מקרא וכו' עשרים וארבעה ספרים ובגמרא מפרש מאי טעמא. (שנא) אבל מלמד בניו מקרא לפי שלא נדר מבניו ומצוה קא עביד. ואף על פי שהוא מצוה ללמדם שהרי אם לא היה זה מלמדם היה מלמדם אחר בשביל מצוה וכל מידי שאינו מהנהו בודאי דמי לפורע חובו דאוקימנא במפרנס אשתו דשרי שאם לא היה מפרנסה היתה מספקת עצמה ועושה ואוכלת הכא נמי אם לא היה מלמדם היו הבנים מחזירים אחר בני אדם שהיו מלמדים אותם כדי לעשות מצוה אבל לעצמו לא שרינן בכי האי גוונא. שיטה.

ותורם את תרומתו. אוקימנא למתניתין בדאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום פירוש דלא הוי שלוחו כי האי גוונא אבל אמר לו תרום אסור משום דקא עביד ליה שליחותיה כגון קריאת שם דתרומה. ואף על גב דלא עביד למשקל עליה שכר אסור דכיון דקאמר ליה ועביר קא מהני ליה. ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא. מקרא מאי טעמא לא ילמדנו משום דקא מהני ליה מדרש נמי הא קא מהני ליה. אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא פירוש בלימוד המקרא וקאמר דלא ילמדנו מקרא בחנם דהא מהני ליה כי שביק אגרא ניהליה אבל על המדרש לא שרי למשקל פירוש שיטול שכר בלימוד המדרש מטעמא דמפרש בסמוך. ומשום הכי פסיק ותני ומלמדו מדרש דליכא אנפא דליתסר דבשום דוכתא לא שקלי מיניה אגרא.

וכי תימא ואכתי אמאי שרי ללמדו מדרש בחנם סוף סוף הא קא מהני ליה. יש לומר דמלמד במצוה דנפשיה קא עסיק ולא איכפת לן אי הלה מתהני מיניה ממילא. ולא דמי למודר הנאה שאין המדיר יכול ליתן לו צדקה אפילו אין לו מה יאכל אלא נותן לאחר והלה נותן לו כדאיתא לקמן ולא אמרינן במצוה דנפשיה קא עסיק ואף על גב דהלה מתהני מיניה שרי דהתם הנאת נכסיו של מדיר נמשכת אצל המודר אפילו לאחר שנעשית מצותו שהלה נהנה כל שעה ושעה מנכסיו של מדיר שנתן לו מה שאין כן בענין הלימוד. והיינו נמי טעמא במחזיר אבדתו ומבקרו בחליו דשרי' כולהו משום דמצוה דגופיה קא עביד ואף על גב דבעל אבדה וחולה מיתהנו ממילא דכולהו הנך המצוה לפי שעה היא דהיינו חזרת האבדה והבקור והלמוד. מיהו במידי דלאו מצוה הוא אף על גב דהוא מידי דמדיר במידי דנפשיה קא עסיק ולא מיכון דליתהני מודר מיניה אסור הואיל וסוף סוף מיתהני והיינו דתנן לקמן לא יישן עמו במטה בימות הגשמים ואינו רוחץ עמו באמבטי קטנה כדבעינן לפרושי קמן. הרנב"י ז"ל.

גמרא שלוחי דידן או שלוחי דשמיא. למיפשט ממשנה או מברייתא קא בעי דאלו מדברי אמורא מצינו פרק קמא דקידושין דאמר רב הונא בריה דרב יהושע דמסתברא שלוחי דרחמנא נינהו. ושמא משם לא רצה להוכיח שהרי רב הונא עצמו לא אמר אלא מסתברא ולא מדברי קבלה.

נפקא מינה למודר הנאה מן הכהן דאף על גב דמצוה קא עביד מכל מקום אי הוי שליח דידיה אסור כמו שאסר במתניתין ללמדו תורה ומה שמותר ללמד בניו היינו ללמד בניו שלא בשליחותו. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שטה: נפקא מינה למודר הנאה מן הכהן שהכהן אסור לההנותו אי מקריב קרבן (טמא אי לא) בשבילו ואף על גב דמצוה קא עביד ודמי למלמד בניו דתנן מותר אף על פי כן אי הוה שליח דידיה אסור כדאמרינן לקמן בשמעתין בתורם את תרומתו אי לדעת בעל הבית הא קמהני ליה דעביד שליחותיה דאף על גב דמצוה עביד אסור כרפרישית. אלא אי אמרת וכו'.

וא"ת לישני דאמר כל הרוצה להקריב יבא ויקריב דכי האי גוונא לא מהני ליה ועביר לשליחותיה כדאמרינן לקמן גבי כרי. ויש לומר דמשמע לו דמיירי במודר מכל כהנים דהא ודאי לא שרינן כי אמר כל הרוצה כו' דלקמן נמי אם מודר מכל אדם לא שרי לתרום לו כי אמר כל הרוצה לתרום דדוקא היכא שאינו מודר כי אם מאדם אחר שרי מודר כי אמר כל הרוצה כו'. שיטה.

אלא על כרחך להכי נקט הני מחוסרי כפרה דלגבי דידהו לא הוו כהנים שלוחיהו דשאני אלו דלא בעי כהנים דעת בעלים (דכתיב לרצונו) דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת דכתיב לרצונו חוץ וכו'. כשהן קטנים אף על גב דלאו בני דעת נינהו בניו לאו דוקא דהוא הדין על אחריני אלא אורחא דמילתא נקט. מצאתי.

דכתיב זאת תורת הזב קרא יתירא הוא למידרש מיניה הזב בין גדול בין קטן וקאמר קרא דיביאו קרבן ולהם לא מצוה קרא דלאו בני דעת נינהו אלא לאחרים עליהם אלמא לא בעינן דעת. הרא"ם ז"ל. וז"ל הרי"ץ ו"ל וכיון דבתחלה כתוב איש כי יהיה זב מבשרו והדר כתב זאת תורת הזב סתם בין קטן בין גדול משמע והילכך מתניתין לאו שליחותיה עביר. עד כאן.

אלא מחוסר כפרה שאני דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה כלומר ארבעה מחוסרי כפרה הם דהיינו זב וזבה מצורע ויולדת. והא דלא פשטוה מיהא דרבי יוחנן דאמר הכל צריכין דעת חוץ וכו' דאלמא שלוחי דידן הוו איכא למימר משום דלא אתא למיפשטה אלא ממתניתין וממתניתא כדאמרן. ואי נמי יש לי לומר דאי הוה אמרינן דאין צריכין דעת ודאי שמעינן מינה דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת וכדאמרינן בעלמא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אבל כי אמרינן דצריכין דעת לא מוכחא מילתא דשלוחי דידן נינהו דדילמא הכי אמר להו רחמנא לכהני כי יהיב איניש לדעתיה הוו שלוחי דידי להקריב.

וזה נראה לי עיקר דאי לא ליפשטוה מהא דתניא בהדיא בערכין פרק משקלי עלי חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא ומוכח סוגיא התם דבין בהפרשה בין בהקרבה צריך דעת. ותדע לך עוד דאי לא תיקשי לן הילכתא אהילכתא דקיימא לן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וקיימא לן דשלוחי רחמנא אינהו וכדפשיט רב הונא בקידושין.

קטנה בת לידה היא והא תנא רב ביבי וכו'. קטנה שמא תתעבר ותמות. קשיא לי לימא ליה אימא שמא תתעבר ושמא תמות והכי נמי מוקמינן לה בפרק קמא דיבמות. וי"ל דאין הכי נמי דהוי מצי לשנויי ליה הכין אלא דניחא ליה לשנויי אפילו לפום מאי דסליק אדעתיה דמקשה. ואי נמי משום דאי ילדה לאו קטנה היא אלא איגלאי מילתא דמיהרה להביא גדלותה וכדאמר רב ספרא התם בפרק קמא דיבמות דבנים הרי הן כסימנין ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין. הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הא דאמרינן בקידושין בהמה שנמצאת מירושלם ועד מגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים והתם לא ידעי בעלים מאן נינהו אלמא אין צריך דעת. ותירצו דהתם כיון שנאבד דעת הבעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב וכדאמרינן לקמן גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ואפילו יש כהן שמודר הנאה חברו ממנו אפילו הכי יכול להקריב כיון שלא עשה אותו שליח ממש וכדאמרינן לקמן גבי תרומה ולא איבעיא להו הכא אלא כשהקרבן עדיין בבית בעלים אם יכול כהן המודר הנאה לקחת אותו מבית בעלים להקריבו. הרשב"א ז"ל.

זאת תורת היולדת וכו'. בתמיהא דהכא נמי מיותר קרא. קטנה בת לידה בתמיהא שלש נשים משמשות במוך חייבות לשמש במוך מפני הסכנה. ומפי מורי אחי הר' יהודה יקר זצ"ל שמעתי שמותרות לשמש אבל אחרות אסורות לשמש ולא מפני השחתת זרע שלהן דלא בנות איסור הרגשה נינהו אלא מפני שנותנות מכשול לפני בעליהן וכל אלו מותרות. הרא"ם ז"ל. וכתוב בשטה משמשות במוך אין לפרש רשאות לשמש כמו דבעינן למימר דיבמות רישא מעוברת חבירו מטעם מוך ועוד כיון דאיכא סכנה בקטנה ליכא למימר רשות. עד כאן.

טעמא דמעוברת מפרש בברייתא שמא תעשה עוברה סנדל ומניקה שמא תגמול את בנה. יכול היה גבי קטנה לאוקמי קרא בדורות הראשונים. ומתרץ זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה דאף על גב דשוטה לאו בת אתויי קרבן מרבינן מקרא שאחרים יביאו עליה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כרבי יהודה. האי שכן לא אתא לאשמועינן דבר בשוטה דמקרא דקאמר תורת היולדת מפקינן ליה דאחרים יכולים להביא עליה קרבן ולא בא להשמיענו אלא מי הן שחייב להביא עליה קרבן. (לבן שכן מביא שלו מדברי) אולי צריך לומר: לכן הביא שכן וכו' כדברי רבי יהודה אבל לא הביא דברי רבי יהודה לומר שבשיטה יכול בעלה להקריב עליה דהא פשיטא היא דאפילו אחרים יכולין להביא מזאת תורת. ועוד דרבי יהודה לא דבר בשוטה כלל ודבריו של רבי יהודה הם על דבר אחר שאומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אף על פי שהיא ענייה דבתר דידיה אזלינן שחייבו הכתוב בקרבנותיה. וקשיא לי דמכל מקום מה היינו צריכין ליה (השבן) שכן הא על מה שאמר לא הביא דבר וכבר נפקא ליה מקרא הכל בין אחרים בין בעלה דלא גרעי מאחרים. ונראה לי דהאי שכן קושיא והכי קאמר מזאת תורת היולדת אין אתה יוכל להוכיח דלא בעינן דעתה דשאני גבי יולדת שכן בעלה חייב בקרבנותיה ועליו הם שהוא בר דעת וקרא דזאת תורת היולדת לא בא להשמיענו אלא שאין צריך לבעלה להמתין עד שתהיה פקחת אבל אחרים לעולם אינן יכולין להביא עליה קרבן ומכאן לא תוכיח דבר וכך נראה לי השטה. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שטה: שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי רבי יהודה. פירוש מאחר שחייב המקרא על אחרים קאמר מי (הרי) הם אחרים שיטפלו בה. ומתרץ מצינו מיטפל בה לדברי רבי יהודה דאמר אדם מביא קרבן על אשתו ושוטה לא אשכחנא לדברי רבי יהודה מיהו בעל מטפל בה אשכחנא הילכך שוטה שחייבה תורה הבעל מטפל בה קאמר. ולעיל גבי זב דמרבינן קטן לא אמר שכן לומר המטפלין בו דקטן אתי לכלל גדלות והוא יטפל בעצמו בחובה שהוטלה עליו כשהוא קטן אבל שוטה לא אתי לכלל דעת הילכך הוצרך ללמוד מי מטפיל בה עד כאן. והוא הדין דזב קטן שוטה חייב אביו להביא קרבן בשבילו דכל הקטנים כשוטים חשבינן להו דלאו בני דעת נינהו אבל זב גדול שוטה אין מי שיביא בשבילו והוא אינן יכול דלאו בר הכי הוא. הרי"ץ ז"ל.

שכך כתב לה אחריות דאית לה וכו'. וקרבן דמביא על אשתו שוטה כגון דהויא זבה או יולדת או מצורעת כדלקמן אדם מביא קרבן על אשתו כגון דהויא עניה והיא חייבת להביא קרבן עניות ולא הספיקה להביא קרבן עני עד שנישאת לעשיר חייב להביא קרבן עשיר על אשתו. ע"א אדם מביא קרבן עשיר וכו' ככתוב בעמוד. פירוש.

דף לו עמוד א[עריכה]

אימא דם חטאת ואשם של מצורע דהוי קרבן דמחוסר כפרה והני אין צריכין דעת דהא אשכחן ממשמעות דקרא דאדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו דכתיב זאת תהיה תורת המצורע בין גדול בין קטן וקטן ודאי לאו בר דעת הוא. הרי"ץ ז"ל.

ואי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול לימא ליה לתקוני שויתיך ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהא וכדאמרינן בעבודה זרה. וי"ל דהני מילי בשאר איסורין אבל הכא איבעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן. אלא כנוחר ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: וא"ת היכי אמרינן אי שלוחי דידן הוו נימרו ליה בעלים לתקוני שדרתיך והא אפילו שאינו שלו אדם אוסר במעשה רבה מיהא. ויש שתירצו דלא דמי הא דהכא לההיא דהתם משום דהתם עשה מעשה שלא היה לו לעשות ששחט בהמת חברו לעבודה זרה או ניסך יינו לעבודה זרה אבל הכא כבר שחט הזבח כהלכתו ולא עשה מעשה שאין לו לעשות אלא שחישב לעשות אחת מן העבודות חוץ לזמנו או חוץ למקומו ואין זה מעשה. עד כאן.

וזה לשון הרי"ץ ו"ל: שפגלו שחשבו בעבודת הקרבן מחשבת פיגול חייבין לשלם לבעלים כדמפורש בגיטין. אמאי פיגולן פיגול הואיל ושגג במחשבתו והוא אינו חייב לשלם יכול למימר ליה לא היה בדעתי לעשותך שליח אלא לתועלתי אבל להזק שלי לא דאין אדם אוסר בכי האי גוונא דבר שאינו שלו מאחר דליכא מעשה כדאמרינן במסכת חולין המשתחוה לבהמת חבירו וכו' לא אסרה אלא אם כן עשה בה מעשה. עד כאן.

שאני גבי פיגול דאף על גב דאין אוסר דבר שאינו שלו וגם לא שלחו אלא לתקוני כיון דגלי קרא דבמקריב תלוי הוי כאילו אמרו לו הבעלים עשה לדעתך (ונראה לי דהא) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: והוי ליה כהא דאמרינן בשילהי השוחט עשה בה מעשה אסרה ולעולם שליח הבעלים הוא. המקריב מהא דריש דאי ממקריב לגופיה איצטריך. הרא"ם ז"ל.

יביא אדם חטאת חלב על חברו קרבן שבא על חטאת שעשה כגון שאכל חלב ודם או שאר איסורין ובעבור שרובם באים על אכילת חלב בשוגג קרי ליה חטאת חלב. הרי"ץ ז"ל.

אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חברו שלא מדעתו אף על פי דלא הוי מחוסר כפורים דגבי חטאת חלב אף על גב דלא הביא כפרה אוכל בקדשים דארבעה מחוסרי כפורים הן ותו לא. פירוש.

שהרי אדם מביא קרבן על בניו וכו'. הכי נמי מצי למימר שהרי אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדאפקי מקרא דלעיל אלא מעתה דילפת איפשר משאי אפשר שאתה אומר כי היכי דלא בעינן דעת קטנים הכי נמי לא בעינן דעת חברו יביא חטאת חלב על חבירו שלא מדעתו שכן אדם מביא על אשתו שוטה. והשתא מצי למימר התם מנלן דהא לא אשכחנא שיביא אלא במחוסרי כפרה והיינו דמי דמסיק היכי דמי דהא לא אשכחנא שיביא. שטה.

אלמה א"ר אלעזר הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום. צריך עיון דברייתא היא בערכין בפרק האומר משקלי על חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא ומוכח התם דבחטאת ואשם בעי דעת בשעת הפרשה ובשעת כפרה ובעילה פליגי התם שמואל ועולא ומילתא דרבי אלעזר ליתא התם. הרא"ם ז"ל.

אשתו שוטה תירוצא היא לא ס"ד דמה שאדם מביא על אשתו חטאת חלב הוא אלא קרבן יולדת לבד דחטאת חלב לא איפשר דהיכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא ואם אכלה כשהיא פקחת ונשתטית הא אמר רבי יוחנן דהשטות דוחה את האדם מן הקרבן המחוייב קודם שנשתטה ואפילו הוי עתה פקחת כל שכן אם היא שוטה עכשו דאין בעלה חייב להביא קרבן בשבילה. ואם כן מכאן לא תיקשי לרבי יוחנן אלא תרצה להקשות לרבי יוחנן כך תקשי יביא פסח על חברו דאשכחן בעלמא שמחוייב האדם מדין תורה להביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים ולא יתכן להיות כן לפי האמת דהא א"ר אלעזר דהעושה כן לא עשה כלום. הרי"ץ ז"ל.

שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. אף על פי שצריכין למנות על הפסח שפסח אינו נאכל אלא למנוייו ולהם אין דעת למנות מועיל דעת אביהם למנותם דהא כתיב שה לבית דמשמע שאמרה תורה שישחוט אדם פסח על כל בני ביתו ואפילו על הקטנים. ולדבריך שאתה למד למחוסרי כפרה דלא בעינן דעת אפילו בגדולים מדלא בעינן דעת בקטנים הכי נמי יביא פסח על חבירו וימננו שלא מדעתו מדאשכחנא דמימני קטנים שלא מדעתם. ומתרץ אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא. פירוש המנאת שה לבית לאו דאורייתא מה שאמרה תורה שה לבית לאו משום דלהוו דעת האב להמנותם במקום דעתם דאלו בעי המנאה לא הוו אכלי מפסח דהמנאתם לאו כלום היא ודעת אביהם לא מהני. אלא הא דאמר רחמנא שה לבית לאו דאורייתא שיאכלו הקטנים מפסח אביהם ואף על גב דלא בני המנאה נינהו אכלי וגזירת הכתוב היא להאכיל פסח שלא למנוייו בבני ביתו דכתיב שה לבית. אי נמי לא מיתסר פסח שלא למנוייו אלא בגדולים דבני המנאה שמצווין בעשה דתכוסו על השה אבל היכא דלאו בני המנאה נינהו לא מיתסרי מידי דהוה אנשים בראשון דהוי רשות דאכלי שלא אסרה תורה אלא במצווין בעשה דתכוסו כדפרי'.

והא דאמר רבי זירא בפסחים דשה לבית דאורייתא (מכל מקום) הכי קאמר להאכילם שה שלא בהמנאה קאמר אבל המנאתם לאו הויא דאוריתא. ממאי ידעינן דהמנאת קטנים לאו דאורייתא מדתנן בפסחים בהאשה האומר לבניו הריני שוחט כו' ואי אמרת שה לבית אבות דאורייתא מן התורה להמנותם ובלאו המנאה לא מצי אכלי על בישרא קאי אחר שנשחט היכי מצי לאמנויי אחיהם הראשונים את האחרים והתנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט. אלא ודאי לא בעי המנאה אלא כיון דלא בעי המנאה למה להו דאמר להון אבוהון הריני שוחט וכו' שממנין אותן ומתרין כדי לזרזן במצות אבל המנאה לא בעי. תניא נמי הכי וכו' דכדי לזרזן הוי מעשה היה וכו' ונמצאו בנות זריזות אלמא דמשום לזרוזינהו עביד ובפסחים בפרק האשה אמרינן טעמא אחרינא דהא דאמנינהו על בישרא משום (דאזמני) דאמנינהו מעיקרא קודם שחיטה ובנים גדולים קאמר דבעי המנאה לפי ההוא טעמא. (ואין) ואיפשר לתרץ דתרי טעמי נינהו דהכא לרבי יוחנן קיימנא והתם לא רבי יוחנן קאמר לה אלא תלמודא קאמר לה אבל לרבי יוחנן טעמא לזרזן כדאמרינן הכא משום דלא בעי המנאה. ורבי אמר לי דלאו תרי טעמא נינהו ובפסחים לא מוקי לה בדאמנינהו מעיקרא והתם הכי פירושו יש ברירה ומתרץ לזרזן במצות ולאו משום דבעי המנאה דכיון דקטנים נינהו לא בעי המנאה דשה לבית כתב שיאכילם האב בלא המנאה דייקא נמי דקתני ומזכה אחיו עמו (דהימיני) דהיינו לאחר שחיטה. אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר פירוש אי (מאי) מצית למימר דמתניתין בגדולים דבני אמנויי מעיקרא ובדאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה לירושלם ראשון שפיר כלומר יפה הוכחת ממתניתין דיש ברירה. אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא שלא זכו האחין עד לאחר שחיטה כדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ראשון כיון שהגיע שאותו ראשון לא זוכה לאחיו עד לאחר שחיטה ואז אינן בני המנאה דבתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו הילכך כיון שהמשנה מוכחא דלאחר שתישחט קאמר אלמא בקטנים דלאו בני המנאה מיירי כדכתיב שה לבית אבות ואם כן למה המנה אותן אם לא לזרזן ולעולם בקטנים קאמר ולא בעי המנאה מהאי טעמא דאמרי הכא שה לבית כך שמעתי מרבי. שטה. וכן כתב הרא"ם ז"ל.

ויש לשון אחר בפסחים דבגדולים מיירי ובאמנינהו מעיקרא ורבינו תם מיישבו גם לפי זה ואין הלשונות חלוקים. והכי קאמר התם שמע מינה יש ברירה ומתרץ כדי לזרזן במצות וקטנים היו ולא בעי המנאה מגזרת הכתוב דשה לבית כדפריש' והכי פירושו דהא נמי בלאחר שחיטה מיירי מדקתני ומזכה אחיו עמו אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא ומצית למימר דבגדולים מיירי דבני אמנויי נינהו מעיקרא ובאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה ראשון לירושלם שמע מינה דיש ברירה ממתניתין אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא ומפרש אתה המשנה כמשמעה דלא אמנינהו מעיקרא דכן משמע מדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ומזכה אחיו עמו משמע נמי דלאחר שחיטה קאמר ובתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו והתנן נמנין וכו' אם כן קשיין מתניתין אהדדי לפירושך אם אתה מפרשה כמשמעה אלא על כרחך בקטנים מיירי והא דמשמע דאמנינהו לאחר כן דקטנים אינן צריכין הזמנה ולזרזן במצות אזמינהו ולא משום דצריך הזמנה דשה לבית לאו דאורייתא כמו שפירש כאן רבינו תם ועיקר. מצאתי. ויש אומרים דהתם ירד להשוות שתי המשניות בדאמנינהו מעיקרא ובכאן לא ירד לכן. עד כאן.

דף לו עמוד ב[עריכה]

הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך. קשיא לי דהא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה אלא גזרת הכתוב היא דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחותו אמרינן בריש פרק קמא דחולין שאינו תרום דדילמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. וי"ל דתורם משלו על חברו שאני דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה והוא הדין דהוה ליה למימר נמי שנותן התרומה משלו אלא הואיל וקיימא לן דחטה אחת פוטר את הכרי לא חשיבא עיקר הנאה אלא השליחות. ויש נוסחא אחרת דגרסי סתם הא קא מהני ליה והשתא איפשר לפרשו על הכל ואי אמרת צריך דעת הא קא מהני ליה מאחר שהורישו ונתן לו רשות לתרום הוי שלוחו ואמאי קא שרי תנא דמתניתין אלא ודאי אין צריך דעת בעלים דמסתמא ניחא להו ובהכי איירי תנא דמתניתין והשתא לא מהני ליה מידי דהא לא עביד שליחותו ומה שתרם משלו עליו לא חשיב לבעל הכרי הנאה מאחר שאיפשר לו בדבר מועט. הרי"ץ ז"ל.

טובת הנאה של מי. אותה מתנה של תרומה קרי טובת הנאה לפי שאין לישראל בה אלא טובת הנאה שיחזיק לו אותו כהן שנתנה לו או שיבא ישראל אחר ויאמר לו תן זו התרומה לבת בתי כהן ואני אתן לך זוז והיא שוה הרבה זוזים וקא בעי של מי ונפקא מינה למודר הנאה שלא יקבלנה ממי שהיא שלו אם הוא מודר ממנו. הרא"ם ז"ל.

הכי גרסינן אמר ליה אמר קרא את כל מעשר תבואתך ונתת. הכי כתב קרא כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת דמשמע לבעל התבואה הויא טובת הנאה ליתן אותה לכל כהן שירצה. ואי קשיא הא במסכת תמורה משמע לן דהאי קרא לא מיירי אלא במעשר שני דסמיך ליה ודרשינן ביה את כל מעשר ונתת דמשמע למי שהתבואה שלו טובת הנאה לרבי אבהו משמע הכי וכדנימא בסמוך אבל רבי זירא דריש ליה מתבואתך. ובספרים דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך שבשתא היא דההיא קרא לא מיירי אלא במעשר שני וכדסמיך ליה ואכלת שם לפני ה' אלהיך אפילו למאן דאמר בשני מעשרות הכתוב מדבר מעשר שני ואחר כך ראשון אפילו הכי ליכא לאוקמה האי שמעתא בהאי קרא דעשר תעשר דהא לא כתיב ביה ונתת אלא ונתת בכסף דהאי קרא מיירי במעשר שני להביאו לירושלם. פירוש.

איתיביה תורם את תרומותיו לדעתו ואי של בעל (הבית) הכרי הא קא מהני ליה דסלקא דעתין דמתניתין בתורם משלו על של בעל הכרי לא משל בעל הכרי על של בעל הכרי וכדאוקימנא לעיל באומר כל הרוצה לתרום וכו'. וא"ת היאך יכול לאוקמה למתניתין בתורם משלו על של חברו ואפילו שלא מדעתו הא קא משתרשי לית מדת התרומה. תריץ דאין זה חשיב ריוח דטוב הוא לאדם שיעשה המצוה משלו ויותר היה ראוי לו (במתנה) בנתינה מלהרויח תבואה כמדת התרומה. הרא"ם ז"ל.

תא שמע קשיא להא דאמרת דטובת הנאה דבעל הכרי דלאו כדדרשת ליה לקרא ואוקמת ונתת אבעל הכרי והתורם משלו וכו'. טובת הנאה שלו של תורם והתם בתמורה מפרש טעמא דכתיב אף כל מעשר תבואתך ונתת על המעשר ליתן קאי וטובת הנאה שלו לא מסיק למימר תיובתא דלא הויא ברייתא אלא מגברא לגברא רמי הילכך לא חשיב ליה למימר אלא קשיא ולא תיובתא. שטה.

פיסקא ומלמדו מדרש בחנם כמו תורת כהנים הלכות ואגדות דאין נוטלין עליהן שכר. וא"ת מכל מקום הא קא מהני ליה. יש לומר כיון דמצוה היא אם לא היה הוא מלמדו אחרים היו מלמדים אותו אבל אומנות ודאי אסור ללמדו. ויש אומרים דהיינו טעמא דמותר ללמדו משום דאיהו במצוה דנפשיה קא עסיק ואף על פי שאותו נהנה בכך מותר ומטעם זה הוא דמחזיר אבדתו ומבקרו אם הוא חולה. הריטב"א ז"ל.

במקום שנוטלין שכר שכר לימוד. והיכא דליכא שכר לימוד שרי דסתם מדיר אינו מדיר אדעתא דהנאת מצוה כי האי ואפילו למאן דאמר מחזיר אבדה אסור הכא דלא הוי אלא דיבור בעלמא שרי. שטה.

מאי פסקא וכי נפסק הדבר הכי דקאמר במקום וכי פסקה המשנה כמנהג אותו מקום אין דרך משנה כן. האי מקשה סבר דמנהגא קאמר שמואל. ומשני אין פסקה והא קא משמע לן כלומר לכך נקט שמואל בלשונו מקום להשמיענו דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל ולא על המדרש. הרא"ם ו"ל.

במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין על המדרש. קשיא לי אם כן ליתני מלמדו ובמקום שנוטלין עליו שכר תפול הנאה להקדש וכדתניא גבי מחזיר לו אבידתו. וי"ל דאגב אורחיה קא משמע לן דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל על המדרש לא בעי למשקל. הרשב"א ז"ל.

ועל טעם זה אנו סומכין עתה ליקח שכר תלמוד שאין אנו קורין לו שכר הלמוד אלא שכר שימור. ואם הם גדולים בזמן כדי שלא יצאו לתרבות רעה. ועוד שהמלמד אם לא ילמוד בשכר מתוך דוחקו יצטרך על כרחו להתעסק במלאכה אחרת ומתוך כך יתבטל הלימוד. ועוד כי שכר טורח הלמוד יכול ליקח וכן בעשיית כל מצוה כדמשמע בסוף האיש מקדש דקאמר התם כאן בשכר הבאה ומלוי כאן בשכר הזאה וקדוש. והרוצה לצאת ידי שמים יתכוין לזה ולא ליקח שכר הלימוד ממש. הרי"ץ ז"ל.

דף לז עמוד א[עריכה]

ולא ילמדנו מקרא וסתמא קתני דמשמע אפילו בגדול וגדול בר שמירה הוא בתמיהא. ומתרץ בקטן. יודע היה המקשה שהיה מתרץ לו בקטן ומשום דקא בעי למירמא אחריתי אימא סיפא אייתה. לא ילמדנו מקרא בקטן ואם היה גדול ואין צריך שימור והוא אסור לקבל שכר מלמדו לו ולבניו מקרא. והכי פירושו לא ילמדנו למודר מקרא ברגיל ללמד מקרא קתני דהיינו קטן אבל מלמד את בניו אם הוא ראוי לבנים דהיינו גדול לו ולבניו מקרא דהא ליכא שכר שימור. ותימה לי כיון דאית שכר שימור (כלומר) בלא שכר נמי אסור דהא איכא הנאת שימור. וי"ל דהנאת שימור לא חשיב הנאה. שטה.

וזה לשון הרי"ץ: בקטן חבירו דקאמר במתניתין מיירי שהוא קטן המודר אם הוא קטן משום דאיכא שכר שימור ואם הוא גדול המודר מלמד לו ולבניו. יש אומרים דוקא שילמדם יחד אבל הבנים בלא האב אסור דאיכא שכר שימור אבל אם האב עמהם הוא ישמרם. ופירוש זה אינו נראה בעיני דודאי מדיר דמתניתין לא הדיר אלא האב אבל הבנים לא הדיר על כן מותר להם בחנם ואף על פי שמהנה להם ולאב שיהיה צריך לתת לאחר שכר שמור אפילו הכי מותר דהוי דומיא דמזונות דמתני'. עד כאן.

אבל בפירוש כתב וזה לשונו: חסורי מיחסרא והכי קאמר לא ילמדנו מקרא בקטן דמשמע בין קטן בין קטנה משום דאיכא שכר שימור ואם היה גדול המודר הנאה מלמדו לו ולבניו מקרא בהדי הדדי אף על גב דבניו נמי מודרים הנאה משום דהא ליכא שכר שימור דהאב משמר את בניו. ולמאן דאמר שכר פיסוק טעמא דמתניתין הכי משמע לא ילמדנו מקרא בין גדול בין קטן אבל מלמד הוא לבניו דגדול תורה שהרי בניו לא היו מודרים ממנו הנאה. עד כאן. הכי קתני לא ילמדנו מקרא בקטן. תמיהא לי וכי איסור נדר מי מתפיס אקטן. וי"ל דהכא בקטן מופלא סמוך לאיש עסקינן וכדרב הונא דאמר בנדה פרק יוצא דופן הקדיש ואכל לוקה שנאמר כי יפליא לא יחל כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל כל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. ואי נמי יש לומר דאפילו באיסור נדר הוי עליה עליה כבשר חזיר ואסור להאכילו בידים וזה שהוא מלמדו הרי מאכילו בידים. הרשב"א ז"ל.

מיתיבי תינוקות לא יהו קורין בתחלה בשבת שאין לומדין בפני רבן בשבת פרשה שלא למדו מעולם משמע ואף על פי שהיה רבן שכיר חדש או שכיר שנה. אבל שונין בראשון בשבת שאם למדו כבר הפרשה בחול לפני השבת מותר להחזירו לשנותו הפרשה פעם שניה אף על פי שלא שנו אותה וכל שכן שמשלשין. בשלמא למאן דאמר שכר פיסוק טעמים מותר ליטול וגבי מודר הנאה אסור והכא דקתני תינוקות לא יהו קורין בתחלה בשבת לאו במודר הנאה קתני היינו דאין קורין הפרשה בשבת בתחלה משום דאתי למשקל שכר בשבת כלומר משום דמחזי כמקבל שכר פיסוק טעמים בשבת (משום דמיחזי בשכר שבת גופו שמקבלו) ואתי לאחלופי בשכר שבת גופו שיקבל בחול שכירות דשבת לפי שעיקר שכירות שמקבל המלמד על ידי לימוד הפרשה פעם ראשונה הוא מקבל לפיכך אין קורין בתחלה בשבת דמיחזי כשכר פיסוק טעמים בשבת. אבל שונין בתחלה בשבת משום דעיקר דקבלת שכירות לא הוי על ידי לימוד הפרשה פעם שניה לפיכך שונין בראשונה בשבת דלא מיחזי כשכר פיסוק טעמים דשבת שכבר למדו הפרשה בתחלה לפני השבת. אלא למאן דאמר שכר שימור הותר לקבל כי אינו מודר הנאה ולא שכר פיסוק טעמים הכא אמאי אין קורין בתחלה בשבת ואמאי שונין בראשון כלומר מאי שנא דאין קורין בתחלה בשבת ואסור ומאי שנא שונין בשבת דשרי אידי ואידי האיכא שכר שימור וליטעמיך כיון דשכיר חדש או שכיר שנה הוא ולא שכיר יום שכר שימור דשבת מי אסור לקבל הבלעה היא והבלעה מישרא שרי דתניא כו'. פירוש.

ולטעמיך שכר פיסוק טעמים דשבת מי אסור הבלעה הוא והבלעה מישרא שרי כי סתם לימוד תינוקות שכירות שבת או חדש או שנה והשתא יקשה זה אפילו לדבריך והוא הדין דקשה לדידי. ויש גרסאות דלא גרסי וליטעמיך אלא ותו כי האי גונא מי אסור. הרי"ץ ז"ל.

דף לז עמוד ב[עריכה]

ואם היה שכיר שבת פירוש שבוע שכיר חדש וכו'. וזו אין צריך לומר זו קתני דכיון דתנא דשכיר שבת הויא הבלעה כל שכן שכיר חדש שכיר שנה. נותנין שכר שבת דכיון דאיכא בהדיה שכר חול מיבלע בהדי שכר שבת ושרי. לפיכך שהוא שומר שכר אם אבדו חייב באחריותן כדין שומר שכר דמחייב בגניבה ואבידה כך שמעתי דבפרה אדומה ועומר קאמר. ותמיהא לי הא חפצי שמים ואמאי אין נותנין לו שכר ואפילו להשכירו בתחלה שרי כדתנן משדכין על התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות שלא אסרה תורה אלא חפצך והא נמי מצוה הוא עומר ופרה אדומה. וי"ל דקבלת השכר לאו חפצי שמים הוא כלום. עוד יש לומר דבחול מיירי בזרעים ובפ' חול ובשלהי תוספתא דשבת מצאתיה ולא איירי אלא במילי דחול (כלל) אבל זה לא נהירא דבפרק הזהב מוכח דבהקדש מיירי. שיטה.

אבל אם הוא שכיר שבת דהיינו שבוע אחד או שכיר חדש או שנה או שבוע שהוא שמיטה נותנין לו שכר השבת אף על פי שחשבונם הוא לתת לו דבר קצוב לכל יום ויום מכל מקום הואיל ושכרו לזמן מרובה לפי אותו הסך אינו נראה שלוקח שכירות השבת אלא שכירות (השבת) השנה או החדש כפי מה שיעלה סכום הכל ושכירות השבת מובלע בין שאר הימים ונראה כאלו אינו לוקח משכירות השבת כלום אלא כל מה שלוקח ממנו בשכירות ימי החול לוקח ומאחר שאיסור שכירות אינו אסור אלא מדבריהם היכא שאינו נראה כלוקח שכירות שבת ממש בפרט הקלו בו ולא רצו לגזור בזה כלל.

משום דמיפנן אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא. האי דאין קורין אפילו באביהם של תינוקות איירי שלא יקראו לבניהם בשבת פרשה שלא למדו אותה מעולם או אפילו בימי החול כבר למדוה ימים רבים יש וכבר שכחוה והטעם כדי שלא יהיו טרודים בלמוד התינוקות ויתבטלו מלעסוק במצות שבת שזהו העונג. אבל אם כבר למדו אותה פרשה בחול אפילו פעם אחת לא יהיה כל כך טרדה ושפיר יהיה להם פנאי להתעסק במצות שבת.

ויש נוסחאות דגרסי למיצתא להון והיא ישרה בעיני ופירושו היינו טעמא דאין קורין התינוקות בתחלה פרשה לפני רבן אלא שונין לפני רבן או לפני אביהן מה שקראו בשבוע מפני שאביהם (של) שלהן מופנים בשבת לשמוע מה שקראו בחול לידע אם יודעים אותו על הברור. הרי"ץ ז"ל. גירסא אחרת למצוואתא להגן פירוש שהאבות הם טרודים כל ימות החול ואינן קורין כלל ובשבת הם פנויין ומעכבין את בניהם כדי להיות להם לצוות ויקראו עמהם.

ויקיר עליהון עלמא כדשמואל. ושמעתי שיש במדרש גבי עונג שבת במה מענגו חד אמר בשינה וחד אמר בתלמוד תורה ולא פליגי כאן בתלמיד השונה ימי השבוע לו השינה עונג בעל הבית התלמוד עונג שאינו פנוי כל ימי השבוע ללמוד ובשבת הוא פנוי ותאב ללמוד ומתענג. הרא"ם ז"ל.

קסבר בנות לא מיבעיין שימור דקתני חסורי מחסרא והכי קאמר לא ילמדנו מקרא בקטן דמשמע בין קטן בין קטנה דהוו רגילין דמלמדין נמי נקבות תורה משום הכי אסור דאית להו הנאה דהאיכא שכר שימור. ומי מצית אמרת דקטנה בעיא שימור והכתיב כל כבודה בת מלך פנימה דאין דרכן של בנות לצאת. פירוש בנות מי בעיין שימור והלא אינן יצאנית ומתניתין קתני לא ילמדנו דמשמע בין בנים בין בנות אם הדיר מהם ואידך אין בעיין ובעיין.

ושום שכל אלו הפסוקים שתי טיפות של דיו המפסיקין בין פסוק לפסוק. מקרא סופרים קריאת תלמידי חכמים לפי ששאר העם לא היו מדקדקים בקריאה ומה שהיו הסופרים מדקדקים לקרות כן היו קורין לה מקרא סופרים. ורבי יצחק בא לאשמועינן דלא סופרים אמרו כן מלבם אלא קבלה היא בידם מהלכה למשה מסיני כגון ארץ ארץ שמים מצרים יש שהיו קוראים אֶרֶץ בסגו"ל והסופרים קוראים אָרֶץ בקמ"ץ או הפך.

ויש מפרשים שהיו מדקדקים בין קמ"ץ לפת"ח מצרים הסופרים מדקדקים לקרות מצרים בהכרת היו"ד ושאר העם אין מדקדקים בקריאתה ונראה כאלו קורין מצראים באל"ף דיו"ד. וכן שמים. עטור סופרים לשון הסרה רק הבמות לא סרו מתרגמינן לא עטרו והיו קורין הרבה מהעם וסעדו לבכם ואחר תעבורו בו"ו תשב הנערה אתנו ימים או עשור ואחר תלך בו"ו ואחר תאסף אל עמיך בו"ו קדמו שרים אחר נוגנים בו"ו ומשפטיך תהום רבה בו"ו והסופרים (הויין) היו עושין עטרה להני ווי"ן ולא היו קורין אותן כלל ולהני מילי קרי עטור סופרים. ובא רבי יצחק לומר כי מה שקורין הסופרים כן לא מלבם עשו כן אלא הלכה למשה מסיני. ועוד אמר רבינו האיי ז"ל כי עד דורות הקרובים משתבשים בפסוק לא ישמע על פיך שהיו קורין ולא ישמע בו"ו. הרי"ץ ד"ל.

דף לח עמוד א[עריכה]

לתלתא פסוקי ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי אתך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'. הרא"ם ז"ל.

ובמערבא פסקי משום דקרו חמשה חומשי תורה לתלת שנין וצריך לקצר להם הפרשיות. פירוש.

פסל לך הוה ליה למיכתב עשה לך. הרא"ם ז"ל.

בתחלה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו. מאד קשה הדבר לפרש אותו כפשטו כי ודאי לא נברא העולם אלא כדי שיקבלו ישראל התורה וכל הפסוקים שכתובים על מתן תורה מפורשים באר היטב כי כונת ה' לא היתה אלא כדי ליתן תורה לישראל. אלא כך נראה לפרש כי דעת רבי יוסי בר חנינא היא בתחלת דבריו כמו שפירש בסוף לפלפולא בעלמא כלומר להבין הדברים הסודיים וטעמי התורה המכוסים והעמוקים עמוק עמוק עמוק מי ימצאם לא נתנו להבין ולרדת בסוף עומקם אלא למשה שהיתה מעלתו גדולה ממעלת כל בריה והפשיט צורתו מן החומר והשיג השגה גדולה שאין למעלה הימנה ולזרעו אחריו אף על פי שלא הגיעו למעלתו בזכותו נתן להם כמו מתנה הניתן לאדם. אבל פשטי המצות והאזהרות הצריכות להמון נתנו להבין להמון שאם לא יבינו איך יעשו והתורה לכלם נתנה.

ורב חסדא הבין כי דעת רבי יוסי בר' חנינא היה כי אף על פי שנתנה התורה לכל ישראל לא נתן להבין פשטי החוקים ולסמוך על דעתם בהכנת המצות והאזהרות אלא אם כן יבאר להם משה בעת העשייה כזה תעשו ומטעם זה (או) אומר זרעו הבאים אחריו כגון הכהנים והלויים שהיו כלם זרע אחד ושבט אחד ולפי שהיה גדול השבט נקראו כלם זרעו. על כן הקשה לו לרבי יוסי בר' חנינא מן הכתוב שאמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם משמע דבשעת נתינת התורה צוה לו השם ללמדם החוקים והמשפטים באר היטב לעשות אותם כדי שלא יצטרך כל אחד בשעת מעשה לשאול ממנו איך יעשה. ותירץ דה' צוה לו ללמוד הדבר בעצמו ומשה למדם מעצמו בלא צווי השם. ועוד הקשה מראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי משמע מפשט הכתוב שה' צוה לו ללמדם בסיני. ותירץ כתירוץ הראשון. ועוד הקשה מועתה כתבו להם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל משמע שלא היו צריכים עוד לזרעו כי הוא ילמדם הכל באר היטיב. ותירץ השירה לחודה. ועוד הקשה מסוף הפסוק אלא לפלפולא בעלמא. עתה גילה לו כי עיקר דבריו דר' יוסי בר חנינא לא היה על למוד המצות והחקים והמשפטים כי בלי ספק מאת השם נצטוה משה ללמדם בסיני ולאחר סיני עד שידעו כלם המצות המעשיות והחוקים והמשפטים והאזהרות שצריכין ליזהר מהן עד שיהיה כשלחן ערוך לפניהם. ודעת רבי יוסי בר חנינא לא היתה אלא בסודות התורה וטעמיה והבנת דבר מתוך דבר שנקרא פלפול כי אף על פי שהשם לא צוה לו לגלות להם דברים אלו כי אינן נתנין לגלות אלא לשרידים אשר ה' קורא וכתיב כבשים ללבושיך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת ידיך אפילו הכי משה לא רצה ליטול עטרה זו לעצמו וגילה להם בטובת עין לראויין לגלות הדברים ההם שהם פינות התורה וסודותיה. הרי"ץ ז"ל.

מתיב רב חסדא על רבי יוסי דאמר למשה לבד ניתנה ומה שנתנה לישראל לא במצות המקום נתנה והכתיב ואותי צוה. ומשני ואני לכם מדעתי וללמד אתכם לאו אציוה קאי. ועתה כתבו לכם שהקדוש ברוך הוא צוה לכתוב וללמדה. ומשני השירה לחודה פרשת האזינו. הרא"ם ז"ל.

למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל אם לא יקיימו את התורה שתהא פורענות באה להם אלמא ניתנה תורה לישראל דכל התורה קרי שירה. אלא פלפולא בעלמא הוא דנתנה למשה שנתן בו דעת לדקדק ולפלפל בסברא לעמוד בעומק ההלכה ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל. פירוש.

אלא מאי דקאמר רבי יוסי שניתנה למשה הפלפולא בעלמא להבין בה בחריפות ובהבנה והיינו כתוב לך ופסל לך כאדם המדקדק בהלכה שלו ופוסל אותה מכל צד כדי לישבה.

אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא על גבור וכו'. משה רבינו פרסו ולא מצינו סולמות במשכן ומסתמא לפי אריכותו כחו ואימא אריך בקומה וקטן בכח. וקצת קשה אמאי לא יליף מכבידן של קרשים שהקים דכתיב ויקם את המשכן. ושמא בהקמת הקדש מצד אחד אין צריך כח כל כך לאדם ארוך אבל לישא על כפיו כמו הלוחות שהיה נושא צריך כח גדול. הרא"ם ז"ל.

אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו שיהיה שלם מכל דבר ולא יצטרך לאחר זולתו. הלוחות ארכן ששה וכו' שהוו מרובעות ממש וזו היתה גבורתו ששיבר דבר מרובע בידיו. ולפי פשט הכתוב משמע כי (כהשליך) כשהשליך אותם ארצה נשברו מדקאמר ואשליכם יחד ואשברם. ואולי הבינו כי פירוש ואשברם וכבר שברתים בידי קודם שהשלכתים כי יש במקרא דוגמתו לאלפים. וגם נראה שגרסתן היתה ועביין ששה וכן בקצת ספרים. (וגם) אמנם מפשט המקרא משמע שלא היה עוביין כרחבן דאם כן למה לא נכתבו מארבעה העברים וכתוב משני עבריהם לבד. הרי"ץ ז"ל.

והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין ששה. ואשכחנא במילי דאגדתא שבעים וקנים היו אוחזים בלוחות ושמטם משה בעל כרחו ושברם. דילמא משום הכי גרסינן (דעניו) דעני הוה דילמא הא לא אגיר חמריה משום דעני הוה דלא הוה ליה מידי למיגר. תלמודא משתעי בלישנא מעליא. פירוש. ודילמא משום דעני היה ולא היה רוצה להטריח אדם או ירא היה מרוב חסידות שמא ישכירו לו בפחות ולא משום (שעשיר) שעני היה כי שם ביתו מיותר למדרש כל צרכי ביתו עמו אלמא עשיר היה. ואלו גבי שמואל כתיב ולא רצותי דאפילו ברצון כלומר אפילו היו מפייסין ומרצין אותי ליקח מהם אפילו בשכר לא רצותי ולא נרציתי להם לעשות כן אבל גבי משה לא מצינו שאם היו מרצין לו ליקח בשכר שלא היה לוקח אמנם בלא רצוי אנו מוצאין כדאמרינן. הרא"ם ז"ל.

אפילו ברצון לא שכרה מהם שהם היו מבקשים ממנו שישכירנה מהם ולא רצה מדכתיב ולא רצותנו כלומר לא נתרצית לנו (לסבור) לשכור. ואלו במשה לא כתיב ענין שיורה שלא לקח מהם ברצונם כי ממאמר משה משמע שבא לומר שבעל כרחן לא לקח דבר מהם ואפילו בשכירות ואיפשר שברצונם לקחו כי הם בקשו ממנו. וקצת נראה דרבא חולק עם רבי יוחנן שפשט למעלה דמשה רבינו עשיר היה. כי בוקר אנכי ובולס שקמין ומתרגם רב יוסף ארי מרי גתין ובוקר נקרא על שם המלאכה ששומר בקר כדאשכחן קדר נפח חמר גמל. ויש אומרים כי להכי אמרינן בכל מקום כדמתרגם רב יוסף לפי שהיה סגי נהור וקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה על כן היה מתרגם. והעיקר לפי שהיה בקי במיני תרגומין כן פירשו בתוספות. הרי"ץ ז"ל.

שנתן שכר כל הספינה. מדלא קאמר ויתן שכרו אלא ויתן שכרה קא דריש שנאמר ויתן אל משה ואלו היה משכחה מכאן ולהבא לאו מתנה היא. הרא"ם ז"ל.

מתניתין וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שחייב במזונותם. שגם זה אינו מהנה שיתן לו משלו כלום אלא שמגין עליו שאינו נותן להם מזונות וגם הוא יכול לפטור עצמו מליתן להם מזונות כי יכול לומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך וכן אם לא רצה לזון את בניו אין מי שיכפנו לזון. הרי"ץ ז"ל.

וז"ל הרא"ם ז"ל: ומדלא קאמר בגמרא הא מני חנן היא מכלל דאתיא אפילו אליבא דרבנן והיכי דמי כגון שהבעל כאן ולא הלך למדינת הים דכיון דבפניו זנה ולא שאל ממנו לזונה מסתמא מחל לו והנאה לא הויא שהיתה בטוב טורחת במזנותיה. והר' יצחק מפרש וזן אשתו ובניו מזונות יתרים שדי היה להם במה שהבעל היה נותן לאשה ובנים ובזה אפילו לאותה האשה אינו חייב כלום (וגם אינו חייב כלום) וגם אינו מהנה לו כלל. והיינו טעמא דרבי אליעזר דסיפא שמחלק בין טמאה לטהורה דאי במזונות הצריכין אמאי שרי טמאה הא אי אפשר לה בלא מזונות אלא ודאי במזונות יתרים מיירי והטהורה לפטמא עבידא וצריכה היטב למזונות יתרים אבל הטמאה למנהרותא לעבודה עבידא ואין לפטמה. עד כאן.

לא יזון את בהמתו בין טהורה בין טמאה. פירוש מפני שמשביחן בדמים ומהני ממש הוי ר' אליעזר אומר זן הוא את הטמאה וכדמפרש ואזיל מפני שגופה ונפשה לשמים. ומסתברא דלרבי אליעזר מותר הוא לזונה בכל עת אף על פי שאלו הוא לא זנה וכן הבעלים לא זנוה היתה מתה ואם כן מהני הוי שהרי מצילה ממיתה מכל מקום כל שעה ושעה הוא מותר לזונה דכיון דשעה ראשונה היתה בהיתר גם בשניה מותר וכן בכל שעה ושעה ועוד שהרי זה משיב אבדה. הרשב"א ז"ל.

דף לח עמוד ב[עריכה]

גמרא גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב במזונותיהן וכו'. תמיהא לי מאי גדולה מזו אמרו דקאמר דהיא היא שאף הוא חייב להלביש את הבת ולכסותה ולתת לה מנכסיו כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאה ועכשו זה פוטרו. וכמו שאמרו בשילהי נערה שנתפתתה דאמרינן התם קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא קחו נשים לבניכם בידו אלא בנותיכם תנו לאנשים בידו הוא ואמרינן ללבשה ולכסייה ויהיב לה מידי כי היכי דליקפוץ עליה ואתו נסבי לה. וי"ל דמכל מקום אינו חייב כל כך בחייו שנכוף אותו לכך שיתן לה משלו לפרנסה כבעל שהוא חייב לזון את אשתו ובניו הקטנים שכופין אותו בבית דין.

בוגרת ומדעתה וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. אלא דאכתי לא ניחא לי דבכל מידי דלא בעינן דעת משלח משמע לעיל דשרי אף על גב דעביד שליחותיה ובמקום מצוה כתורם את תרומותיו ומקריב קרבנותיו והכא נמי במקום מצוה הוא. הרשב"א ז"ל.

המדיר את בנו לתלמוד תורה שמדירו מנכסיו אם לא ילמוד תורה הדירו במוחלט או מפני שאינו עוסק בתורה מותר האב למלאת לו חבית של מים מנכסיו ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן אם הדג של הבן לפי שהוא דבר ויתור ואינה הנאה גמורה ואין כוונתו להדירו אלא מהנאה גמורה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובים. והוא הדין למדיר את חבירו מנכסיו והאי דקתני בנו אורחא דשכיח נקט. הרי"ץ ז"ל.

וכתב הרא"ם ז"ל לתלמוד תורה בשביל שאינו רוצה ללמוד. וקצת קשה דאין לשון שא' לתלמוד תורה משמע כן. ועוד למה התירו למלאות לו ילך הוא וימלא לעצמו. אלא נראה לי דהכי פירושו לתלמוד תורה שנדר שלא יהנה בנו ממנו עד שילמוד שנה או יסיים מסכתא אחת והלך הבן ללמוד וצריך לו אדם שישמשנו ולכן התירו לאב הנאה מועטת כזו דאינו מתכוין להיות מהנהו אלא משום מצוה ולא יתבטל מתלמוד תורה ומכל מקום ליתן לו מזונות אסור שלזה נתכוין כשהדירו. עד כאן.

כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל איכא דפריש שהאב הדיר את בנו שלא יהנה הבן ממנו ומותר האב למלאות לבן חבית של מים ולהדליק נר ולצלות דג קטן שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין. ואיכא דפריש שנדר האב הנייה מבנו כדי שלא יבטל מתלמוד תורה ומותר הבן לעשות לאב דברים הללו שאין בהם ביטול תורה. ומסתברא כי האי פירושא משום דהנך מילי שמוש נינהו ודברים שהבן עושה לאב ואין במשמע שיתן כלום אלא שימלא וידליק ויצלה דג שלו. ועוד דלישנא דמדיר לתלמוד תורה הכי דיקא דמדירו ללמוד. ועוד דאי בשהאב הדיר את הבן כלומר שלא יהנה הבן ממנו מאי שנא הכי כלומר מפני מה הבן מותר ליהנות משל אב מעבודות אלו ואי אמרת מן חיותיה לא אדריה כלומר שלא עלה על דעתו של אב להדירו מדברים שהן חיותו של בן ולפיכך מותר באלו הוה לן למימר שיתן לו מזונות שהוא צריך להם בצמצום. אלא פירושא בתרא טפי עדיף ומסתבר. עד כאן.

כוס של בית המרחץ. פירש הרמב"ם שאין בו הנייה. והראב"ד ז"ל השיג עליו דודאי הנייה יש בו אלא שהוא מותר מפני שיש בו חיי נפש. ותמיה לי היאך הוא מותר אפילו משום חיי נפש וכן נמי למאן דמפרש כוס של בית האבל והלא המודר הנייה מחברו ואין לו מה יאכל אסור הוא להאכילו כדאיתא במתני'. ובתוספות פירשו כוס של בית המרחץ כוס מים חמין והיא הנאה מועטת שלא הדירו מדבר קטן כזה וכדתנן מותר לשתות עמו כוס של צונן.

ואינו מחוור בעיני כלל. חדא דלמאן דמפרש כוס של שלום כוס של בית האבל מאי איכא למימר ומה שהביאו ראיה מדתנן שותה עמו כוס של צונן אינה ראיה דהתם היינו טעמא דלא נתכוון אלא בשלא יאכל עמו כמו שהיה מסרב בו חברו והיינו דהתם הא נדר בפירוש טיפת צונן ואפילו הכי שרי וכן מותר ליכנס לביתו ואף על פי שנדר בפירוש לביתך איני נכנס ואלו במודר הנייה דעלמא אסור הוא ליכנס לביתו אלא דהני לא נגען אהדדי. אלא שמא נאמר דבדברים קטנים כאלו במקום מצוה לא קפדי אהדדי ולא אדריה. ומיהו בסיפרי הרמב"ם ז"ל שבידנו יש ששמעון המדיר משקה לראובן המודר משל ראובן ולא התירו אלא שישמשנו בכך שאין שימוש זה אלא הנאה מועטת. וגם לזה איני יודע ליישבו אם כן מה הפרש יש בין שמשמש עליו בנתינת כוס זה ובין שמשמש עליו בזמן אחר ואם מפני שהוא מקרא ועראי יאמר משמשו ארעי אבל לא קבע. הרשב"א ז"ל.

כוס של שלום שהיו שותין בבית האבל פרק קמא דכתובות ונקרא שלום על שאנשי שלומו באין שם לנחמו ושותין עמו נראה לי. והנאה מועטת היא דהרבה בני אדם אחרים בלעדיו באין שם לשתות עמו לנחמו (אפקות') מפקירו לכל העולם. וכן טעמא דבית המרחץ (של בית המרחץ) פרק קמא דשבת דקאמרינן רחץ במים חמים ולא שתה מהן דומה לתנור שהוסק מבחוץ ולא הוסק מבפנים. ויש מפרשים כוס ששותין אחר המרחץ לקרר כי ההיא דעבודה זרה דקאמר דהא ארבעין שנין דנפק האי עובדא ממצרים. ונקרא כוס של שלום לפי שבחבורת בני אדם אוהבים רגילין לשתותן ביציאת בית המרחץ. הרא"ם ז"ל.

למנהרותא עבידי לעבודה ולא לפטומי ואם חבירו יפרנסם לא מהני ליה מידי שאף על פי שאינו זן אותם יכול להשתעבד בהם דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. הרי"ץ ז"ל.

מתניתין המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו כלומר מצוה היא עליו לבקרו כשאר החולים. ונראה לפרש כן מדלא קתני ונכנס בו"ו. עומד המדיר בבית החולה אבל לא יושב ומפרש בגמרא במקום שנוטלין שכר על הישיבה לעשות צוות לחולה או גזירה שמא ישהא בישיבה ויבא לשמשנו לחולה. ומרפאו רפוי נפש דהיינו גופו אבל לא רפוי ממון דהיינו בהמתו. ודווקא בידים אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לך. ואוכל עמו על השלחן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ובשלחן (שאילה) שאינה של מדיר איירי. אבל לא מן התמחוי לא יאכלו בקערה אחת אפילו בסעודה שאינה שלהם לפי שמרבה בעל הבית בשביל חבירו בתמחוי ונמצא זה נהנה או שמא לא יהיה התמחוי גדול כל כך שיוכלו שניהם לשבוע ממנו וימשוך ידו המדיר מן התמחוי כדי לחלוק כבוד לחבירו ונמצא מהנהו. או יקרב חתיכה טובה לפניו ונמצא מהנהו. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר לבעל הבית לאחר שנתן השמש חלק לכל אחד ואחד מחזירו התמחוי לבעל הבית והבעל הבית מצוה ליתן המותר לבני הסעודה ואז אין חולקין כבוד כי אין דרך ארץ לעשות כן מן השיורים והשמש אינו מדקדק ונותן לכל כפי שיזדמן לידו. או נוכל לומר כי התמחוי החוזר לבעל הבית הוא גדול ויש די לשניהם בו (לאכול בו) לאכול ולשבוע ולהותר. ועתה אין לחוש שמא ימשך ידו הימנו ואין לחוש נמי שמא יקרב חתיכה טובה לפניו כי מאחר שיש להם די לא נחוש לזה כלל.

והר"ם פ"ו פירש מה תמחוי החוזר שאם אכל המדיר מקערה שהוא יודע שכשיחזירה לבעל הבית יחזור בעל הבית ויניחנה לפני המודר הרי זה מותר ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו. וישן עמו על המטה בין גדולה בין קטנה. רבי יהודה אומר גדולה בימות הגשמים מותר שיכולין (להתחזק) להתרחק זה מזה ובימות החמה אפילו קטנה מותר כי מחמת החמימות מתרחקים זה מזה. ולא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים. אבוס כלי גדול כעין תמחוי שרגילים פועלים לאכול בו כלם יחד והטעם כמו שפירשנו למעלה גבי תמחוי. ולא יעשה עמו באומן שורה של כרם שלא יחפור בקרוב ממנו מפני שמרפה הקרקע והוא נוח לחפור והוה ליה הנאה למודר. והר"ם ז"ל כתב סוף פרק ששי נזדמנה לו מלאכה עמו כגון שהיו קוצרים כאחת עושה ברחוק ממנו גזירה שמא יסייענו ולשון מרפה (ארפא) לארעא דקאמר בגמרא קשה לדברי הר"ם ז"ל. הרי"ץ ז"ל.

ומרפאהו רפואת נפשות כלומר רפואת גופו ואפילו בשאיפשר לו על ידי אחרים אבל לא רפואת ממון פירוש דהיינו רפואת בהמתו הואיל ואיפשר על ידי אחרים. מיהו אם אי אפשר על ידי אחרים מותר לרפאותו מידי דהוה אהשבת אבידה כדמפרש בגמרא מיהו בין ברפואת גופו בין ברפואת בהמתו דוקא בסמני מודר.

דף לט עמוד א[עריכה]

גמרא ואי בשנכסי חולה אסורין על מבקר אפילו עומד לא דהנאה דמבקר היא שעומד תחת צל ביתו וכדאמרינן ברישא דהך פירקא דאפילו דריסת הרגל אסור. פירוש.

וזה לשון הרי"ץ ז"ל: אפילו עומד נמי בהא קיימא לן כרבי אליעזר דויתור אסור במודר הנאה ודריסת הרגל שדורס בביתו אסור. עד כאן. על העמידה לא בעי למשקל דמצוה הוא לבקר חולים שנאמר את הדרך ילכו בה ואמרינן התם בה זה בקור חולים ואמרינן לעיל מה אני בחנם אף אתם בחנם אבל מן הישיבה מותר לקבל שכר הואיל ואי בעי פטר נפשיה מההיא מצוה בעמידה. פירוש.

כדאמר ר' שמעון בן אליקים גזירה שמא ישהא בעמידה לקמן בהאי פרקא הוא הכא נמי גזירה שמא ישהא בישיבה וישמש לפניו כשאר בני אדם המשמשין לפני החולה כי אין הפרש בין זה לאחרים היושבין ושוהין שם וישמשנו ולא יזכור נדרו אבל בעמידה איכא היכרא טובא הואיל והוא עומד ואחרים יושבים ולעולם מתניתין במקום שאין נוטלין (שם) שכר ובנכסי מבקר אסורין על החולה. הרי"ץ ז"ל.

וכגון דלא אדריה מחיותיה (אמר המגיה עיין בחידושי רשב"א כאן) וכגון לאו דוקא. ותדע לך מדתניא חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו אינו נכנס לבקרו. ואמרינן בשלמא לעולא היינו דשני בין חלה הוא לחלה בנו ואם איתא מאן פסקה דבין חלה הוא בין חלה בנו אי פריש דלא אדריה מחיותיה וחיותיה דבריה דשרי ואי לא פריש בין בזה ובין בזה אסור אלא דאיכא לדחויה דסתמא דמילתא בדחיותיה מדכר ומפרש. והראשון נראה לי עיקר משום דאם איתא מאי קאמר עולא יושב לא משום דאיפשר בעמידה ואי אמר בפירוש חוץ מחיותיה ודאי מסתברא דלא אפקיה לחצאין אבל השתא דמאומדן דעתא שריא ליה לא שריא ליה אלא מאי דלא איפשר ליה בלאו הכי. הרשב"א ז"ל.

חלה בנו של מדיר ושוכב בביתו של אביו שואל לאביו בשוק מה בנו עושה אבל אינו נכנס לבית אביו לבקרו. בשלמא לעולא וכו' היינו דשני בין הוא לבין בנו וחלה הוא דנכנס לבקרו דהא לא אדריה מן חיותיה והכא הוי חיותיה דמדיר אבל חלה בנו אינו נכנס לבקרו דליכא חיותיה דמדיר דאביו והשתא אישתכח דאיתהני המודר בנכסי מדיר שעומד בצל ביתו ובהך ברייתא לא מפליג בין עומד ליושב דכי חלה הוא המדיר יכול המודר לישב לפניו משום דהאי תנא לא חייש לשמא ישהא בישיבה. פירוש.

אלא לשמואל בשנכסי מבקר אסורין על החולה מאי שנא הוא ומאי שנא בנו. אין הלשון מזה מכוון אלא כך היה לומר בנו אמאי לא דהא לא אדריה. הרשב"א ז"ל.

דף לט עמוד ב[עריכה]

מתניתין קשיתיה דאם איתא דנכסי חולה אסורין על המבקר ולא אדריה מן חיותא מאי איריא דתני עומד אבל לא יושב אפילו יושב נמי דהא לא אדריה מן חיותיה. פירוש.

ולענין פסק הלכה בשנכסי מבקר אסורין על החולה במקום שנוטלין שכר על הביקור אסור לבקרו בחנם ובמקום שאין נוטלין עליה שכר מותר לבקרו עומד אבל לא יושב גזירה שמא ישהא בישיבה. ועולא נמי לא פליג אדשמואל לענין דינא אלא לענין פירושא דמתניתין ומשום דברייתא מכרעת לה הכין דקסבר דברייתא פירושא דהא מתניתין היא. אבל בשנכסי חולה אסורין על המבקר פליגי שמואל ועולא דעולא סבר דדוקא עומד אבל לא יושב הואיל ואיפשר בעמידה ושמואל סבר דאפילו יושב הואיל ואמדינן ליה לדעתיה דלא אדריה ליה מחיותיה בין כך ובין כך שרי וכסתמא דבריתא דלא פליג בין יושב לעומד וקיימא לן כותיה דשמואל וכסתמא דבריתא. ומשמע נמי דרבא קאי כותיה מדמפרש טעמיה דשמואל. ושמעינן מיהא דדוקא משום דלא אדריה מחיותיה שרי ליכנס לחצרו של מדיר הא לאו הכי אסור אף על גב דלא עייל לצרכו אלא לצרכיה של מדיר דמכל מקום בין כך ובין כך נהנה הוא. הרשב"א ז"ל.

הילכך חלה הוא נכנס לבקרו בין עומד בין יושב דחיותיה הוא פירוש דבקור חולים הנאה מרובה היא אצל החולים כדאיתא בסמוך. חלה בנו פירוש בנו של מדיר. אינו נכנס כלל פירוש אין המודר נכנס בביתו של מדיר לבקר בנו. אלא שואלו בשוק פירוש דכולי האי לא אמרינן דמחיותיה דבריה לא אדריה. וליכא לפרושי הא דאמרינן וכגון דלא אדריה מן חיותיה כגון שבפירוש התנה בנדרו שאינו מדירו מנכסיו במקום חיותיה דאי בדאתני אפילו חלה בנו נמי מותר לבקרו ואי לא אתני אפילו חלה הוא נמי לא. ואי אמרת בדאתני בחיותיה דנפשיה ולא אתני בחיותיה דבריה אם כן מאי פסקה אלא הכי קאמרינן דמסתמא לא אדריה מן חיותיה דנפשיה אבל לא אמרינן מן חיותא דבריה ולפיכך בדנפשיה שרי בדבריה אסור. ודוקא במקום חיותיה אמרינן דלא אדריה אבל במקום פסידא לא אמרינן במקום פסידא לא אדריה דאם היה המדיר צריך למודר למזונות ולכסות ודכותיה אסור הואיל ולאו צערא דחולי וכיוצא בו הוא. תוספתא המודר הנאה מחברו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים. מעידו עדות ממון ועדות נפשות. חלה נכנס לבקרו היה לו חולה אינו נכנס ומבקרו. ושואל בשלומו פירוש של אותו חולה כי הא דאמרינן לעיל ושואלו בשוק. הרנב"י ז"ל.

ופקודת כל האדם שבני אדם (לא) מבקרין מדקאמר הכי שמע מינה הכי אורחא (דרתי') דאינשי לבקר. פירוש.

ובני אדם מבקרין אותן מן ופקודת דרישא דפקידה היינו בדיקה. לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה פירוש לא אבדוק במי סוטה ופקידה ובדיקה הכל אחד. ומה הבריות אומרות עלי אם אינו כדברי לא ה' שלחני אפילו ליתן התורה ואם לא שאינו נברא עדיין יברא מבקש אני שיברא יברא דריש דברא היה לו לומר ואם בריאה ברא אלא יברא משמע שמבקש מהקדוש ברוך הוא שיברא אם בריאה היה גיהנם כבר להם יהיה ואם לא ברא יברא. השתא משמע דמספקא ליה למשה והתניא שבעה דברים נבראו ואלו השבעה דברים אינן שוין בברייתן דיש מהם קודם לששת ימי בראשית ויש אחר מקצת הימים כגון שמו של משיח שלא קדם אלא לשמש שהיה ביום רביעי ותשובה לפני הרים שנבראו אחר שמים. מצאתי. ואינו נראה שהרי כולם נבראו ביום ראשון אבל כל אחד הוקבע ביומו.

ויש ספרים דכתיב בהן מחשבתן קדמה לבריאת עולם ובזה הכל מיושב שהרי תשב אנוש עד דכא משמע שאחר אדם אמר שובו. כי ערוך מאתמול על (כ"ד) הארבעה מדרשים חלוקים שהרי במקום אחר דורש מזה שבשני נברא דקאמר איזה יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום הוי אומר זה שני. ולי נראה ששניהם דריש ממשמעות אתמול דריש שני וזה היה אשו שנברא בשני ומן המ' דורש מקומו שהיה ערוך לפנים כדאיתא במקום שנהגו. למיקרב פיו להכא וזה אינו דבר חדש כיון שאחר כן חזר למקומו. ולשון בריאה נדרש היטב על פתיחת פה על דין וברא אותם בחרבותם שפי' ויפתח אותם. הרא"ם ז"ל.

תורה לומר כי עיקר בריאת הכל לא היה אלא כדי שיקבלו ישראל התורה שיש בה מצות לעבוד בהם קונם שאם אין שם תורה איך ידעו לעבוד קונם ואם לא יהיו עבדים שיעבדו את המלך איך יקרא מלך ועל מי ימשול. ועוד הורו באמרם תורה כי בתחלת הבריאה עלה במחשבתו להנהיג העולם ביושר וצדקה וחסד ורחמים שאם לא כן לא יתקיים. ובאמרם תשובה רמזו בזה כי עלה במחשבת השם ליברא את האדם מן התחתונים שהם ארבעה יסודות אש ורוח ומים ועפר ויצטרך בהכרח לו שימשך אחריהם בטבעו ויעבוד רצון בוראו ולתת בו נשמה טהורה אצולה מכת המלאכים ממקום טהור והיא משתוקקת להדבק ביוצרה ולחזור במקום אשר משם חוצבה והיא בחכמתה תמשיך היסודות אחריה לעבודת קונם ואם ירשיעו תחזירם למוטב וזו היא העבודה הגדולה נגד השם כשמכיר בעצמו שחטא ושב מדרכו הרעה. וגן עדן רמז לטובה הצפונה לצדיקים בעשותם הטוב והיושר בעיני אלהים ואדם אחר הפרד הנפש מהיסודות שיהיה להם מקום משובח יתעדנו בו הנפשות תענוג שאין למעלה ממנו. וגיהנם כנוי לעונש הרשעים הנפתים והנמשכין אחר תאוות יסודותם יענשו עונש גדול על אשר לא עבדו מלכם שבראם והמציאם יש מאין. וכסא כבוד באו לרמוז כי תחלת הבריאה עלה במחשבת השם להיות עיקר דירתו וקדושתו הגדולה ומושב יקרו ושכינת עוזו עם העליונים. ובית המקרש רמז למקום המקודש והמיוחד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת מכוון זה כנגד זה באמצעו של עולם שם יעבדוהו לשם יתברך מלאכי השרת מעלה וישראל מטה עבודה שלימה מלב ומנפש ושם יזבחו זבחי צדק. ומאמרם זה רמזו במסכת אבות באמרם על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והתורה רמז על תורה שהזכירו כאן ועבודה היא העבודה המוזכרת כאן וגמילות חסדים הוא הטוב והישר שינהוג זה עם זה. ושמו של משיח רמז לטוב הצפון לעובדים בוראם עבודה שלימה לימות המשיח ולעולם הנשמות שהוא העולם הבא והוא התכלית האחרון. וכן הוא רומז בברייתא דרבי אליעזר בן הורקנוס פרק ל"ב לפני שמש ינון שמו הוא שעתיד לינון ישיני עפר לפיכך נקרא שמו ינון. עד כאן. ודברים אלו עקרים גדולים הם ואין אנו יכולין להשיג אותם על בוריין ואין דעתינו משגת להרחיב בהם הביאור רק הרמז לבד. הרי"ץ ז"ל.

אלא הכי קאמר אי איברי לה פומא הכא מוטב ואם לאו יברא ה'. אם חכמת ה' גזרה מששת ימי בראשית שיענשו רשעים על רשעתם כזה מוטב ויענשו אלה ואם לאו על כל פנים שיענשו אלו ויתקרב נפשם בעולם וימותו מיתה שאינה טבעית כדי שיכירו הכל וידעו כי נאצו האנשים ההמה את ה'. הרי"ץ ז"ל.

והא ברקיע קיימי דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. שנאמר שמש וירח עמד זבולה ובמלחמת סיחון ועוג אמרו כן דההוא קרא במפלת האומות כתיב. ומצינו בעבודה זרה שגם משה נתגדל בשמש דדריש אחל מיהושע. ואינו נראה לי דמה פשעו סיחון ועוג למשה יותר מלכל ישראל ועוד מאי בעיא הכא. ונראה לי דאבושתו שעשה לו קרח קאי והכי קאמר הנביא הלא שמש והירח עמדו בזבול לכבוד משה שהיה יחיד לכבוד כל ישראל למה אינם עומדים לפני הקדוש ברוך הוא שישלחם באומות. ומכל מקום אנו למדים שבעבור כבוד משה עלו לזבול וליכא למימר שעל ידי יהושע מדבר שהרי עמד משמע מאיליו וביהושע לא עמד מאליו אלא יהושע העמידו. הרא"ם ז"ל.

בזבול מאי בעי שהוא עליון והא השמש והירח ברקיע שהוא למטה מזבול קבועים ירח בגלגל הראשון הקרוב לנו ושמש ברביעי מלמד שעלו מרקיע לזבול. דרך משל הוא זה לבקש מאת השם שישנו תפקידם מחמת רשעים (אלא) כי לא נבראו אלא לשמש לאותם העוסקים בעבודת יוצרם ולא לשמש לרשעים כאלו כי תנאי התנה להם השם מששת ימי בראשית על כך שישמשו לאותן שנבראו לעבוד יוצרם ואם יתבטל עבודת של העבדים יתבטל שמוש שלהם. ובאמת כי תנאי זה לא היה אלא בכלל או בדבר הדומה לכלל שהוא רב דקיימא לן רובו ככולו והעולם נדון אחר רובו על כן בא הרמז בדבר ה' להם בכל יום ויום משתחוים לכם הבריות ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם שאם באתם לחוש לפרט לא היה לכם להאיר לעוברים רצוני ומשתחוים לכם כי עבודה זרה היא שקולה כנגד כל העבירות ובעבירה כזו שהיא רבה מאד והיא נגד כבודי ממש לא מחיתם ולא בטלתם שמושיכם בכבוד בשר ודם מחיתם כי עיקר מחלוקתם בשביל קנאתם על משה ועל אהרן היתה וענין חצים וחניתות רמז הוא כי הם מוכרחים על כל פנים להאיר לעולם לטובים ולרעים והשם שהוא יודע מחשבות בני אדם דן אותן כפי רשעתם בעולם הבא או אפילו בעולם הזה ואינו רוצה לאבד עולמו בשביל רשעת הרשעים כי בזה העונש יענשו אף הצדיקים אלא שהשם שהוא שופט ודן דין אמת משלם לכל אחד גמולו הראוי לו או בעולם הזה או בעולם הבא כפי מה שהדין נותן. הרי"ץ ז"ל.

שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שיש מצוה קלה שיש לה שכר מן החמורה או כחמורה כדאמרינן התם שכתוב הארכת ימים בשילוח הקן כמו בכיבוד אב ואם. וגם אנו מוצאין הרבה דברים שמצוה לעשותן אף על פי שאינן כתובין בתורה בפירוש שאדם מקבל עליהם שכר הרבה כי ההיא דתענית אנשי בדיחי אנן וכי (ההן) הדין שלש פסיעות של נבוכדנצר. הרא"ם ז"ל.

אפילו גדול אצל קטן ואפילו מאה פעמים ביום. אם הוא אדם גדול לא יאמר איך אלך אצל קטן ממני ויתחלל כבודי בזה ודאי אין בזה שיעור כי אפילו גדול שבישראל יש לו ללכת אצל קטן מקטני ישראל ואפילו מאה פעמים ביום יש לו לבקרו ואין לו לומר כבר ראיתיו פעם אחת ביום כי אולי ברגע אחד יכבד עליו חליו. הרי"ץ ז"ל.

אפילו גדול אצל קטן אף על גב דבהשבת אבדה פטרה תורה זקן ואינה לפי כבודו הכא חייב שהרי מצינו בהקדוש ברוך הוא שביקר אברהם דכתיב וירא אליו השם באלוני ממרא וגו' וכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים כדדרשינן ליה בסוטה שלהי פרק ראשון אפילו מאה פעמים ביום אף על פי שמתבטל ממלאכתו. ולא שמעתי. שטה.

וזה לשון הרא"ם ז"ל על מה שאומר אפילו מאה פעמים דמשמע אף על פי שמתבטל ממלאכתו. ואני תמה על זה שלפיכך אמרו שמותר ליטול שכר על הישיבה שיש בה הרבה ביטול מלאכה אבל על העמידה שאין בה אלא מעט ביטול מלאכה לא תקנו משום חומרא דבקור חולים שאנו למדים מאחרי ה' אלהיכם תלכו. עד כאן.

ובבן גילו הוא דנוטל אחד מששים בצערו כלומר בן מזלו שהוא מטבעו ומהנהגתו כי (אין) אז דעתו של חולה נוחה הימנו ומיקל ממנו חוליו אבל אם אינו מטבעו והנהגתו יקוץ בו ויכביד עליו חוליו ויזיקנו. הרי"ץ ז"ל.

כעישורייתא דבי רבי כעין עישוריא ששנה רבי כל אחד ממה ששייר חבירו ואפילו יכנסו בבית אחת לפי חשבון זה מתרפא. שטה.

וחוזרות כולן וחולקות השאר בשוה היכא דמת הבן דהשתא איכא רווח ביתא ולהכי חולקות בשוה. פירוש.

דף מ עמוד א[עריכה]

בשביל שכבד ורבץ לפניו כי ראה רבי עקיבא שהמקום מעופש והיה המקום מקולקל ומזיק לחולה וצוה לפנות המקום ההוא ולכבדו ולרבצו ונזדכך אוירו ועל כן נתרפא החולה. הרי"ץ ז"ל. שכיבד וריבץ לפניו מכאן שכל ההולך לבקר את החולה יורד לעיין בעניני מטתו ובעניני המקום אשר הוא בם הראית לי. וכן נמצא בספר הרופאים שיש לתקן מטת החולה כמו שהיה לו שר גדול לשכב עליו.

גורם לו שיחיה שכל המבקר החולה מתפלל עליו או משום נטילת חליו אחד מששים או כההיא דרבי עקיבא.

דלא ליתרע מזליה דאין לך אדם שאין לו שונאים ויאמרו בדין יש לבא עליו חולי שכך וכך עשה ומזכירין עונותיו ויש לחוש שמא למעלה ידינוהו על פי דבריהם כמו שמצינו לעולם ידין אדם חברו לכף זכות שכך דנין אותו למעלה. וכן מצינו בחגיגה דרבא אשכחיה לאליהו אמר ליה מאי קא עביד קודשא בריך הוא אמר ליה גמיר שמעתא מפומא דכולהו רבנן בר מרבי מאיר שלמד תורה מאחר אמר ליה רבא לאליהו רבי מאיר תוכו אכל קליפתו זרק אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר. הרי אתה רואה על פיהם שלמטה נידונין למעלה.

וטעם גדול יש בדבר שאף על פי שיודע הקדוש ברוך הוא זכותו לא רצה לעשות קודם מפני תרעומת מדת הדין. ועל שהצרכתי להזכיר לעולם ידין אדם חבירו לזכות רוצה אני לפרשו כמו שנ"ב שקשה לי מהו שכך דנין אותו למעלה וכי למעלה אין יודעים אם נתכוון לטובה או לרעה. אלא על דבר שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו נאמר ומחשבות הלב אין אדם יודע אלא הקדוש ברוך הוא ולפי שהקדוש ברוך הוא מרחם על בניו ומכסה על פשעיהם אין מדת הדין נותנת לדונו לטובה עד שידונוהו לטובה מלמטה שאז אם בא לתשלום שכרו בעולם הזה לא יהרהרו הבריות אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא שגם הם דנוהו לטובה ואף אם היתה מחשבתו לטובה לפעמים טוב בעיני המקום שידונוהו למטה לטובה לכסות ממדת הדין ומן המקטרגים וראיה מעשה דרבא שהבאתי. נחזור לראשונות אבל ביום שני כבר איתרע מזליה ואינו חסר כי אם תפלה לכך צריך להודיע מטעם שמפרש והולך ורע בעיניו שעובר על לא תשנא אחיך בלבבך והשיב מעליו אפו שידונו אותו למעלה שהרבה לקה שאין לך צער גדול כמו שאויבי האדם שמחים על מפלתו ומשום לא תשנא את אחיך הזהירו שלמה שלא יגרום לו החטא חילוף הדברים. וסימן לדבר רחבעם שהיו רוצים לנדותו והתירוהו ואף על גב דמן השמים היה מכל מקום על חטא שגורם מתגלגל הדבר בענין העולם. לא ליסעוד איניש לשון יסעדנו על ערש דוי. ויש מפרשים (בריש) לפקוד פוקד מתרגמינן מסעד. הרא"ם ז"ל.

א"ר אבין אמר רב מיטרא במערבא סהדא רבה פרת. כשיש מטרא בארץ ישראל עדות שנהר פרת גדול. פרת משוך מארץ ישראל לבבל וכשבני בבל רואין נהר פרת גדול יודעים שיש לבני ארץ ישראל גשמים ושמחים על אחיהם אף על פי שפרת מושך והולך מבבל לארץ ישראל מכל מקום יש לומר דעל ידי רוב גשמים נמשך למעלה כלפי בבל. שטה.

ופליגא דשמואל אדשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהם דרך זחילתן וצריך להמשיכן למקוה ולטבול אלא פרת ביומי תשרי שחדלו הגשמים ורבו הזוחלין עליהן ויש תורת מעיין על הנהרות המושכין אלמא סבירא ליה שגדילין מימי הגשמים. ויש מפרשים שאין הנובעין שבתוכן מטהרין בזוחלין שיתבטלו נוטפים בהם להיות זב וזבה טובלין בהם בשביל הזוחלין שבהם. הרי"ץ ז"ל.

ת"ל (אמר המגיה עיין בהר"ן כאן) אך חלק המעיין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן אבל מעיין כשעשאו אשבורן טהור דתניא בתוספתא מי מעיין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ותנן נמי כל הימים כמקוה והימים ממעיינות הן באים והיינו טעמא דממעטינן מקוה מזוחלין ולא ממעטינן מעיין דמקוה משמע אשבורן ולא משמע זוחלין דכתיב יקוו המים אל מקום אחד אלמא כשהוא במקום אחד נקרא מקוה. ובאתי ללמוד זוחלין במקוה לומר שלא יצא מכלל מקוה בזחילתו מדכתיב גבי מעיין ואתא אך ומיעט שלא נקישנו למעיין אבל מעיין משמע בין אשבורן בין זוחלין וכולן בכלל שם מעיין הם ואינו צריך ללמוד לענין אשבורן ממקוה דהוא גופיה משמע נמי אשבורן הילכך לא ממעטינן ליה מאך.

דף מ עמוד ב[עריכה]

אלא פרת ביומי תשרי בלבד שהוא גדול ואז אין לחוש שהרי לא רבו גשמים בימות הקיץ אבל שאר נהרות שהם קטנים אי נמי פרת שאין ביומי תשרי חיישינן לרבוי גשמים ומי גשמים אין מטהרין בזוחלין. וא"ת לדברי שמואל לא מצינו טבילה לזבין אלא פרת וביומי תשרי (שוב אין) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: שזבין טעונים ביאת מים חיים כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים ואף מבארות שהם מכוסין מפרת אתו כדאמרינן בבכורות פרק שני הנודר מימי פרת אסור בכל המימות שבעולם דכולהו מפרת קאתו. ומקשי והא איכא עיינתא דמדליין הנהו סולמי דפרת הוו ואומר שהבארות כשרים שהרי זחילת ההרים אינה זוחלת בהם ואף על גב דלענין נדר אסור בכל המימות דמפרת אתו מיהו לא איתרבו כל כך בסולמות שירבו על הזוחלים וראיה מדתנן באר אחאב ומערת פמייס כשרים למי חטאת אלמא מים חיים נינהו ואולי יש לדחות דביומי תשרי קאמר. שטה.

הילכך ביומי ניסן שהנהרות גדילין מימי הגשמים של ימות החורף ומהפשרת השלגים חייש שמא מתרבו הנוטפים שנתוספו בנהר מפני הגשמים על הזוחלים החיים שבו ובטלו הזוחלים בנוטפים ואין תורת מעיין עליהם לטהר בזחילה אלא באשבורן עביד להו מקואות דקוו וקיימי. ורש"י ז"ל פירש במסכת שבת בשם רבו הלוי משום דספק זבות נינהו וזבה טעונה מים חיים. (דדבריו) ודבריו אינם מחוורין כי בהדיא תניא בתוספתא חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים. ויש מי שפירש דנוטפין כשאובין וזה אינו דהתנן הנוטפין כמקוה. הרי"ץ ז"ל.

מקואות ביומי ניסן משום דחייש שרבו הנוטפים. ומפצי ביומי תשרי לצניעות עושה להם מחיצות ממפצי לפי שטובלות בנהר ורגילין בני אדם להיות שם. ויש מפרשים שהמפצי לתחת רגליהן בעבור הטיט. וניחזי לפי אותה גירסא שגורסין פרק תינוקת גבי אשה לא תטבול בנמל מפני הטיט ששם ואף על גב דליכא השתא שאין אנו רואין עליה דבר בעת יציאתה מן המים דלמא בדדיוני כשהיתה מדדה עצמה ביציאתה מתחת המים נפל מעליה. ואית דלא גרסי ואף על גב דליכא השתא ומפרשי טעמא דלא תטבול בנמל משום בעתות העומדים שם תמהר ולא תתכסה במים יפה ודמיא לההיא דלעיל מינה דאמר לא (תשב) תעמוד על גבי חרס ותטבול דהוא משום בעתותא ואף על פי שיש מפרשים משום גזרת מרחצאות.

ופוסקים קדמונינו הלכה כשמואל בזה ואף על גב דרב פליג עליה ובאיסורא הוא משום דתניא פרק בתרא דבכורות רבי מאיר אומר יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין וחכמים אומרים עיקר שמו פרת שמימיו פרין ורבין הילכך חזינן דלא פליגי אלא מהו עיקר שמו ואפילו רבנן מודו דמימיו פרין ורבין דמכיפיה מבריך כמו שאמר שמואל. אמנם על מה שאמר אלא פדת לא קיימא לן כותיה שהרי הלכה רווחת בישראל שאנו טובלין בשאר נהרות (אקם) אפילו ביומי ניסן ואין אנו חוששין לנוטפין אם כן אנו עושין דלא כשמואל.

ועל זה צריך ראיה. ויש להביא ראיה קצת מאותה דבכורות דמביא תניא כותיה דכיון דסברי כולהו דמימיו פרין ורבין מן התהום והוא למעלה משאר נהרות אם כן מהדרי סולמין במעייני שאר נהרות שאפילו לעין עיטם מהדרי שהוא גבוה מכל העולם. ועוד ראיה מתענית דאמר רבי אליעזר שאין לך טפח מים מלמעלה שאין התהום עולה לקראתו טפחיים אם כן לפי זה נראה הוא לעין שהנהרות מן התהום שעולה בהם מתגברים. וההיא דתניא שכל הנהרות פסולין למי חטאת בנהרות המכזבין בפולמוסיות מיירי פירוש כשחיילות עוברים אינן יכולין להספיק להם מים.

וא"ת אם כן בירדן לא יטבולו שהרי פסק בחיילות סנחריב לאו דוקא אלא נתמעט הרבה עד מאד. ומיהו גם באותן כרבנן סבירא לן דמכשיר' בפרה אף המכזבים בפלסופיות ובשני בצורת ואף על פי שיש הוכחה שמשום חוסר גשמים הם אין לחוש לפי שלא ירבו גשמים גם התהום לא עלה. ומקמא קמא בטיל דעבודה זרה לא קשה. מהשמטה ההיא בצרצור קטן שעמוד מימיו קטן. אי נמי מדבר המתרבה מאיליו בלא על יד אדם לא אמרינן קמא קמא בטיל. וצריך עיון בנדרים בההיא דבצל. הרא"ם ז"ל.

ואמר רבי אבין אמר רב מיטרא במערבא סהדא רבה פרת. פירוש נהר פרת הבא מארץ ישראל היה נמשך ובא עד בבל וכשמימיו מתרבין בידוע שגשמים ירדו בארץ ישראל. ורבוי זה מן הגשמים הוא ואסור לטבול בו דאין מי גשמים מטהרין בזוחלין אלא באשבורן דאלו לא נתרבה הנהר מי מעיין מותר לטבול בו בין בזוחלין בין באשבורן. ופירוש אשבורן מים כנוסים במקום אחד. והא דרב אפילו בשאין רואין לא גשם ולא עבים הוא אלא כל שנתרבה הנהר חוששין שמא גשמים ירדו באחד מן המקומות ומשם נתרבה. ומודה רב דאם הנהר כמנהגו ולא הכרנו בו לא רבוי ולא מים עכורין שאין חוששין לכלום. ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך פירוש אפילו נהר שנתרבו מימיו אינו מחמת גשם אלא משפתו מתברך. ואין רבוי פרת מעיד על רבוי גשם בארץ ישראל ולא רבוי שאר נהרות מעידין על מקומות אחרים.

חוף הים הכי מתרגמין כיף ימא. ומודה שמואל דבזמן שהגשמים יורדים לפנינו ונהר מתרבה שדנין רבוי על הגשמים או אפילו רואין המים עכורין והנהר גדול שדנין זה בגשמים שירדו באחד מן המקומות. ופליגא דשמואל אדשמואל דאמר שמואל אין המים מטהרים בזוחלין פירוש בשום ימות השנה. ולא מיבעיא בזמן הגשמים ובזמן הפשרת שלגים אלא אפילו בתשרי דליכא גשמים ושלגים לפי שחוששין שנתרבו על ידי גשמים שירדו באחד מן המקומות לפי שאין דרכן של שאר נהרות ליגדל אלא על ידי גשם או שלג. אלא פרת ביומי תשרי בלבד פירוש דבתשרי עדין אין עת גשמים שנחוש לריבוי מי פרת על ידי גשמים ואין לחוש שמא מתרבה על ידי הפשרת השלגים שבהרים שכבר הופשרו וכלו כל ימי הקיץ ועל כרחין בתשרי מכיפיה מיבריך. ודוקא פרת שמימיו פרין ורבין מכשירינן בתשרי ולא שאר נהרות כדאמרן אבל בכל שאר ימות השנה אין טובלין בפרת דבימות הגשמים חוששין שמא גשמים יורדין באחד מן המקומות ונתרבו מימיו ובימות החמה לא שמא נתרבו על ידי הפשרת השלגים והולכין כל ימות הקיץ. אם כן פליגא אדידיה דאלו איהו גופיה קאמר נהרא מכיפיה מיבריך ולא על ידי גשמים ולא על ידי שלגים. אשתכח דבין לרב בין לשמואל קמייתא בזמן שהגשמים יורדין וכן בזמן הפשרת שלגים אין טובלין בנהרות וכן שניהם מודים דבזמן שהנהר כדרכו ומכירין בו שהוא כמנהגו ולא גדול טובלין בו ואין חוששין לכלום. כי פליגי כשנתרבה ואין גשם ואין עבים ולא המים עכורין דרב חייש לגשמים באחד מן המקומות ושמואל לא חייש אלא מכיפיה מיבריך. ואיכא דמפרש דהא דשמואל מכיפיה מיבריך אפילו בזמן שהעת עת גשמים היא והוא תולה התוספת בכיפיה דנהרא וכדאמרינן אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו טפחיים. אבוה דשמואל עביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן פירוש שלא היה מתירן לטבול בנהרות מפני הפשרת שלגים ומניסן עד תשרי קאמר וכל שכן בימי הגשמים שהיה אוסרן. ומפצי ביומי תשרי כלומר שהיה מתירן בתשרי לטבול בנהרות ונותן מחצלאות לשם משום צניעות. אי נמי בקרקע הנהר היה נותנן כדי שלא ידבק טיט הנהר בין האצבעות והוי חציצה מיהו טיט הנידוק לא הוי חציצה.

וכתב רבינו ז"ל פירוש חיישינן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ובעי אשבורן כיון שלא נתערבו במעיין עצמו אלא בזוחלין ממנו שהוא הנהר. כלומר דכי אמרינן שהנהר פסול לטבילה ברבוי הנוטפין היינו דוקא שנתערבו מי הגשמים חוץ ממקור המעין אחר שנמשך ממקומו אבל אם במקור המעין עצמו נתרבו הנוטפין לית לן בה דתנן בפרק קמא דמקואות מעין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה ופירוש ריבה עליו היינו במעין עצמו. וכתכ רבינו ז"ל איכא מאן דאמר אף על גב דקיימא לן כל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וכל שכן הכא דאידך דשמואל כרב אתיא אפילו הכי הלכתא כי הא דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך. דגרסינן בפרק מעשר בהמה תניא רבי מאיר אומר יובל שמו שנאמר ועל יובל ישלח שרשיו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך וכו'. וכיון דמתניתא מסייעא להא דשמואל הלכתא הכי. והכי נמי אמרינן באגדה פרק הרואה למה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין. הילכך לא צריכין למעבד מקואות אלא סתם כל הנהרות מטהרין בזוחלין דמכיפא דפרת דהוא פרה ורבה הן מתברכין דמפרת אתו כל הנהרות כדאיתא התם הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם ואפילו עינתא דמידליין כלומר העינות שבהרים הגבוהים סולמי דפרת נינהו ודיניהו כפרת. והיינו טעמא דשמואל דאמר כל נהרא מכיפיה מיבריך כלומר דלאו נהרא דפרת דוקא קאמר אלא כל נהר ונהר מכיפיה דפרת מתברך.

ואנן אכתי לא מכרעא לן הא מילתא. דכיון דחזינן לאבוה דשמואל דחאיש לענין מעשה ועביד מקואות ואשכחן נמי לשמואל גופיה דאמר הלכה למעשה אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד לא דחינן הא מימרא דאתמור לענין איסורא והלכה משום חד מימרא דאגדתא דאמר מכיפיה מיבריך. דהא נמי שמואל דאמר הכי איהו הוא דאמר לענין איסורא שאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי כלומר מכלל דלא סבירא ליה מכיפיה מיבריך מדחאיש לנוטפין ואיכא למימר דהכי סבירא ליה. כלומר דאפשר דלא פליגי דהכי קאמר שמואל אף על גב דנהרא מכיפיה מיבריך וסהדותא דפרת במיטרא דמערבא לאו סהדותא רבה הוא כלומר דאיפשר דנהרא מכיפיה הוא דמבריך ולא ממיטרא דאי נמי רבי טובא לא מסהיד אמיטרא דכותיה כלומר אין זו עדות שכל זה הרבוי אירע מחמת שירדו גשמים אלא מכיפיה ואכתי זוחלין דמכיפיה מרובין על הנוטפין. ואפשר נמי דזימנין מיבריך כיפא (אפילו) אמר המגיה בהלכות הרמב"ן ובהרשב"א ובהריטב"א איתא: אפילו שלא בזמן גשמים הא חזינן ליה ודאי דמתרבי בשעת גשמים מן הנוטפין כלומר וחוששין שמא ירבו הנוטפין הילכך כולה שתא בר מן תשרי לענין טבילה חיישינן. ואף על גב דאיתמר בגמרא ופליגא דידיה אדידיה טעמי פליגי דאי לעולם מכיפיה מיבריך ליתה להא כלומר להא שמא ירבו הנוטפין.

ומיהו איהו ודאי אמרינהו לתרויהו ולא מהדר הדר ביה אלא מיחש הוא דחאיש לספק איסורא כלומר שמא ירבו הנוטפין כדאמרינן בעלמא בכי האי גונא השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן דאסור. וכן נמי הא דאמרינן התם באבוה דשמואל סבר לה כרב כלומר דהתם במסכת נדה אמרינן דאבוה דשמואל דעביד מקואות ביומי ניסן שלא היה מתיר לטבול בנהרות סבירא ליה כרב דאמר דמיטרא במערבא סהדא רבה פרת דריבוי הנהרות חוששין שהוא מחמת הגשמים הכי נמי קאמרינן דמיחש חאיש למיטרא דילמא ריבוי דפרת מן הנוטפין אתי דהא ודאי דבר הנראה לעינים הוא דכי אתו גשמים הנהרות רבין ביותר ולפום הכי מספקא ליה לשמואל לענין מעשה כיון דבשעת גשמים הוא דרבו מן הנוטפין אתי ואפילו בשאר ימות השנה כלומר דאין גשמים איכא למיחש לנוטפין בר מן יומי דתשרי כלומר משום דאין גשמים ואין שלגים או דילמא עיקר ריבוייא דרבו ליתיה אלא מכיפיה דמיבריך פירוש אפילו בשעת גשמים והא דאתו בשעת גשמים משום שאין לך כל טפח וטפח מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים ושלא בשעת גשמים ודאי מטהרין בזוחלין ולפום הכי חש לה שמואל לענין טבילה ולא חזינן דאורי בה לקולא פירוש להתיר טבילה בנהרות הילכך אנן נמי חיישינן לדידיה ולאבוה פירוש שאין טובלין בנהרות אלא ביומי תשרי בלבד.

ובמסכת נדה פרק תינוקת מייתי בגמרא עובדא דאבוה דשמואל ולא מסיימי עלה פלוגתא דבריה פירוש (דהיכי הא דאמר) דהכא הא קאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך. והא מילתא לאו דידן היא אלא מילתא דתליא באשלי רברבי היא דאשכחן לרבינו חננאל ז"ל דפסק במסכת שבת כרב וכאבוה דשמואל ודחייה לשמואל דאפילו הוא עצמו דבריו סותרין זה את זה כלומר דשמואל אדשמואל. ורבינו הגדול נמי כתב בהלכות הא דאבוה דשמואל דהוה עביד מקואות ביומי ניסן. הילכך אין המים לעולם מטהרין בזוחלין עד שתעמוד על מעין שלו ויתברר לך המשכתו ורבויו כפרת ביומי תשרי פירוש שבידוע שאין בו אלא מי נהר. ושאר נהרות אפילו ביומי תשרי איכא למיחש בשעה שרבין לפום דחוי ממנהגא דההוא נהרא. וכל שכן בנהרות קטנים כלומר שבמעט שנתרבו תולין התוספת בגשמים או בשלגים כגון אלו ששנינו המים המכזבין פסולין אלו הך המים המכזבין פעם אחת בשבוע המכזבין בפולמסויות ובשני בצורת כשרין (דברי רבי יהודה) פירוש דכיון שאין מכזבין אלא על ידי ענין גדול כגון על ידי שעובר חיל גדול או שהבצורת בעולם אין חוששין שמא נתרבו הואיל ואין גשמים רואין. רבי יהודה פוסל כלומר הואיל ומכל מקום מכזבין הן אלא אם כן הוא נהר גדול שאינו מכזב לעולם דבההוא ודאי אין חוששין שנתרבה על ידי גשמים הואיל ודרכו שהוא גדול אלא אם כן בירידת גשמים וכל שכן ביום שהגשמים יורדין בו שהנהרות רבין ביותר דלכולי עלמא אין המים מטהרין בזוחלין דהא ודאי מן הנוטפין אתו שהרי אף הנהרות ושלוליות של נחלים והרדליות שבהרים מושכין מים בנהרות ולית להו כיפא דמיברכי מיניה ואינהו הוא דמרבו להו לנהרות. ובהא ליכא מאן דפליג כלל דדבר הנראה לעין הוא ומאן דמורה בהנך מילי להיתירא לא עביד שפיר. הרנב"י ז"ל.

וכתב הרשב"א ז"ל אבל לפי מה שכתבתי למעלה נראה דאפילו ביום הגשמים היה מתיר רבינו תם ז"ל. ואיכא למידק אשמעתין מדתנן בפ"ה של מסכת מקואות מעין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה אלמא אין המעין נפסל ברבוי הנוטפין. ותירצה הרמב"ם ז"ל כשריבה וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל.

דף מא עמוד א[עריכה]

אין חולה עומד מחוליו עד שמוחלין לו כל עונותיו. דמסתמא כבר נתרוקנו בחוליו כל עונותיו שאם היה עליו עונש מיתה היה מת בזו הפעם כדאמרינן בפרק במה מדליקין נפל תורא חדדי סכיני וכל העונש שהיה מוטל עליו ליענש בעולם הזה ממה שעשה עד עתה כבר קבל הכל מאחר שמצא מקום בעל חוב לגבות את חובו. הסולח לכל עוניכי מאחר שאני מרפא כל תחלואיכי. הרי"ץ ז"ל.

כל משכבו נוטריקון דבר שמשך בו. אי נמי דבר שמשכבו לבטח מן המשניות ומן הבריתות.

ההוא קצרא (כובס אותו) אותו כובס. מהשמטה היה שהפיל עצמו מן הגג בכתובות פרק הנושא. הרא"ם ז"ל.

אזל רבי חייא וגמר יתהון קמי קצרא את עשית את חייא דרבי חייא גמר שית אפי הלכתא קמיה קצרא כובס. וחייא עשה אותי דאהדר יתהון קמיה. אתה עשית אותי שכל המלמד חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואית דגרסי עייא והיינו נמי חייא. פירוש. שחלצתו חמה שנתרפא מאישתא צמירתא שקורין בלע"ז קאלטא"ל לאפוקי מאיזה חולין בא (לאפוקי שאין מקרין אותו לפניו) אמר המגיה אולי צריך לומר: שאין מבקרין אותו לפני שנתרפא אלא לאחר שנתרפאו. מצאתי. ואינו נראה.

אמנם לשון חלצתו חמה הכריחו לפרש כן. וקשיא לי והלא ביקור הוא כדי להקל החולה מחליו ואם נתרפא למה צריך ביקור אלא על דין ועצמותיך יחליץ וכדאמר רבה במצות חליצה דזה וזה משמע זרוזי גרמי חיזוק עצמות. וכאן חלצתו חמה לבשתו חמה. וכן קח לך את חליצתו חלוצים לפני אחיכם מזורזין ולבושין כלי מלחמה. מיהו חלצתו חמה דרבי אליעזר דמילה הוא על דין חליצה חלץ מהם. הרא"ם ז"ל.

האי אישתא חולי קדחת פרוונקא דמלאכא דמיתותא היא אם לא מפני ששליח מלאך המות היא שאם לא ישמור עצמו בעוד שיש לו הקדחת ממאכלים גסים ומשאר הדברים המזיקין אותו הוא קרוב למות. הוה מעלי כחיזרא לדיקלא היא מועיל לגוף מאד לפי שהקדחת שורף כל הליחות הרעות והכלות אשר בו כמו שמועלין הקוצים אשר סביב הדקל לגדל במקום חם ויבש ומתוך כך פירותיו מתוקים מאד כדרך כל אילן מתוק שאינו (גדול) גדל אלא במקום חם ויבש ואם לא מפני האטדין אשר סביבות הדקל שיונקים לחות הקרקע יתרבה הליחה בדקל והתמרים לא יהיו כל כך חשובים ומתוקים אבל יניקת האטדין ממעטת לחות הקרקע. ויש מפרשים כחזרת הרוח לדקל שמחזירתו לכאן ולכאן. ופירוש זה אינו מיושב. חד לתלתין יומין (בתרי קיל) וכתרייקי לגופא כשיש לו קדחת משלשים לשלשים יום מעלי ליה לגופיה כמו התוריקא שמעלי לגוף ומנקהו מן הלחות. הרי"ץ ז"ל.

דף מא עמוד ב[עריכה]

רפואת נפש גופו. רפואת. ממון בהמתו. פירשו בתוס' לפי שאינו מצווה לרפואת בהמתו ולומר שאינו מותר אלא במקום מצוה. ואינו מחוור בעיני דאין לך משיב אבידה גדול מזה ומדין השבת אבדה הוא חייב לרפאות בהמתו. אלא טעמא הכא משום דכיון דיכול למימר הטיל לה סם פלוני והשמר מסם פלוני הרי היא יכולה להתרפאת על ידי אחרים ובשיש שם רופא אחר וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל.

אחר כך מצאתיה כך בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן מרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון רבי יודן ורבי יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן בשאין לו מי שירפאהו אבל רפואת נפש לא ירפאנו שלא מהכל אדם זוכה להתרפאות כך מצאתיה. ונראה שיש שיבוש בגירסא והכי גרסינן אם (לא) יש לו מי שירפאנו רפואת ממונו לא ירפאנו אלא רפואת נפש ירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפות. הרשב"א ז"ל.

וכתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא לן לפום גמרא דילן דלא שנא מדירו מנכסיו ולא שנא אמר אף מגופו חד דינא הוא. והלכתא כמאן דמוקי לה להא מתניתין בשיש לו מי שירפא את בהמתו דהיינו טעמא דאסור משום דאיפשר אף על ידי בעלים עצמם שיאמר להם זה סם פלוני יפה לו זה סם פלוני רע לו דכיון דאיפשר (בזור) בבר מיניה לאו השבת אבידה הוא כלומר ואסור לרפאתו הוא עצמו. אבל היכא דלא איפשר בהכי כגון שאחזה דם וכיוצא בחולי זה שאי איפשר לשהות ונזדמן לו זה באותה שעה מרפא אותה ואינו חושש דלא נפקא מכלל השבת אבידה דתנן ומחזיר לו אבידתו מאי טעמא איהו מצוה דגופיה קיים והלה כי מתהני במדעם דנפשיה מתהני. פירוש שהרי בסמני דמודר הוא דקא מרפא לה. עד כאן.

אבל אומר לו סם פלוני יפה לו ומינה דברפואת גופו משים לו ביד סם. ויש מי שפירש דדוקא הוא שיהא הסם משל מודר הא משל מדיר לא דהא קא מתהני מיניה. ויש מי שפירש דאפילו מדיר מותר דמחיותיה לא אדריה. ואינו מחוור טעם זה בעיני דלא אמרו אלא שהמדיר את חברו אינו מדירו במקום שהוא צריך לו לחיותו כההיא דלעיל ואיפשר נמי שהמודר הנייה מחברו אינו מדיר עצמו מהניית חברו במקום חיותו ונפקא מינה שאם הדיר עצמו מהנית חברו ואין לו מה יאכל שהוא יכול להזון משלו ואף זה צ"ע. אבל המדיר הנאתו על חבירו שיהא משייר בדעתו שיהנהו במקום חיותו של חברו בכי הא לא אשכחן דאם כן אין לו מה יאכל למה נותן לאחרים ולמה מפקיד יאכילנו ביד אלא שאיפשר שדינם עולה יפה לפי שהוא בעצמו לא נדר במקום מצוה ומשום כך נכנס ומבקרו ומרפאהו רפואת נפשות וכיון שכן אף לרפאותו בסם שלו מותר דמאי שנא. וא"ת אם כן אף הוא מאכילו במקום שאין לו מה יאכל דמצוה דנפשיה קא עביד לא היא דהתם לאחר גמר מצותו אידך מיתהני משל מדיר ולא דמי להשבת אברה אבל רפואה מצותו ורפואתו באין כאחד והוא שישים לו הוא עצמו הא ליתן לו ואחר כך מחבשנו לא שכבר נהנה וצ"ע. הרשב"א ז"ל.

מתניתין ואוכל עמו על השלחן. פירוש ולא גזרינן שמא יתן לו כדאמרינן בזה אוכל בשר וזה גבינה דהכא אימת נדרים עליו.

אבל אוכל הוא מן התמחוי. בגמרא מפרש מן התמחוי החוזר לבעל הבית והיא קערה גדולה וכו'. ובפרושי הרב ר"א אב בית דין ז"ל כתב שאחר שמסדרין לאורחין לכל אחד קערתו בא לפני בעל הבית קערה גדולה וכדי לכבד בה את האורחין הוא משלחה לפני המסובין והן אוכלין ממנה מעט ועלה קתני שהמדיר והמודר אוכלין בה לפי שאינה שלהן דשל בעל הבית היא. הרנב"י ז"ל.

פיסקא ואוכל עמו מן התמחוי החוזר. ופירשה בגמרא רבי יוסי בר חנינא מן התמחוי החוזר לבעל הבית. ופירש הרמב"ם ז"ל שאם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בעל הבית ויניחנה לפני ראובן המודר הנאה משמעון מותר ראובן לאכול מאותה קערה ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו. והפירוש הנכון ששניהם אוכלין בקערה אחת גדולה משל אחרים שיש בה כדי לאכול ולהותיר ולהחזיר לבעל הבית. וכן מכוס גדול שאחד משקה אותם שיש בו די לשניהם לשתות ולהותיר. וכן פירש בירושלמי תני מן הכוס החוזר איזהו כוס החוזר תמן אמרין קונדיטון רבנין דהכא אמרי מליי מי (סויכוס) סורוס קדחין ושתין ומחזירין. ופירוש בתמחוי החוזר לבעל הבית שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר. ויין קונדיטון שאמרו מפני שיספיק ממנו לאדם במעט ויש בו בכוס אחת לשתות ולהותיר. וכן פירשה הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וכתב בפירוש וז"ל: אבל לא אוכל עמו מן התמחוי אפילו בסעודה שאינה שלהם אין אוכל עמו בתמחוי אחד לפי שירבה בעל הבית בשבילו בתמחוי והוה ליה לאידך הנאה. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר עמו לבעל הבית שהיו נוהגין שהשמש מחזיר את התמחוי על כל בני הסעודה ומוסיף בקערות מן התמחוי ולאחר שהיו אוכלים כל בני הסעודה היה השמש מחזר התמחוי מן הבעל הבית שאין רוצה להוסיף להם כלום הילכך קודם חזרת התמחוי לבעל הבית אין אוכל עמו בתמחוי דודאי ירבה בתמחוי בשבילו של מדיר והוה ליה הנאה. אבל לאחר שהחזיר השמש התמחוי לבעל הבית אוכל עמו בתמחוי משיור בני הסעודה לפי שבשיור לא עבדי רבוי תמחוי כלל. פירוש. ועיין לעיל בפירוש המשנה. ואוכל עמו על השלחן כלומר ולא גזרינן שמא יאכל משלו. ותמיהא מאי שנא מבשר וגבינה שאינן עולין על שולחן אחד ושמא התירו דאימת נדרים עליהם ומיזהר זהירי. הרשב"א ז"ל.

גמרא ולא ישן עמו במטה בין גדולה בין קטנה דברי רבי מאיר. והשתא הוו שלש מחלוקת דתנא דמתניתין סבר וישן עמו בין בגדולה בין בקטנה ורבי מאיר דבריתא סבירא ליה איפכא ורבי יהודה הוה ליה מכריע. וקיימא לן כותיה שהרי לא גילו דעתם תנא דמתניתין ורבי מאיר דבריתא שיש לחלוק בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכן כתב הר"ם ז"ל כרבי יהודה. ויש גרסאות דגרסי במתניתין ולא ישן עמו. ולפי זה סתם מתניתין רבי מאיר וקיימא לן כותיה דסתם מתניתין היא והראשונה עיקר. הרי"ץ ז"ל.

דף מב עמוד א[עריכה]

מתניתין לא ירד לתוך שדהו דמתהני מדריסת הרגל ובשדה בימות החמה דקפדי אינשי ודברי הכל. שטה.

גמרא אדם אוסר דבר שלו בלשון קונם מידי דהוה אהקדש שאם יקדישנו אסור לעולם. אין אדם אוסר בלשון קונם ולא דמי להקדש דאפילו למאן דאמר יש מעילה בקונמות כבהקדש להחל עליו אי איסור בעודו ברשותו אבל לכשיצא מרשותו לא הוי כהקדש דאילו בהקדש כיון שהכניסו ברשות הקדש אינו יכול להוציאו ויצא מרשותו אבל גבי קונמות לא יצאו מרשותו וכשיצא מרשותו פקע איסורו. שיטה.

דף מב עמוד ב[עריכה]

גמרא ארעא נמי רחמנא אפקריה לצורך אכילה דאם לא כן איך ילקטו עניים הפירות. בעומדין על הגבולין שאינו צריך ליכנס שם בעבור אלו הפירות אבל אם בא ללקט פירות אחרים יכול ליכנס שם דבין ארעא בין פירות אפקריה רחמנא לצורך אכילה. וא"ת אמאי נקט נוטות דמשמע הא בתוך השדה לא מצי אכיל. נוטות אצטריכא ליה לאשמועינן דאפילו היכא דליכא אלא נוטות דאז אסור ליכנס בתוך השדה מותר בנוטות ולא גזרינן שמא יכנס שם. הרא"ם ז"ל.

מתניתין המודר הנאה מחברו. כגון שמעון שהוא מודיר הנאה מראובן מחמת שהדירו ראובן לא ישאילנו ראובן כלי תשמישו ולא ישאל ראובן ממנו ולדעת אביי יהיה גזירה לא ישאל אטו לא ישאילנו. או נוכל לומר לא ישאילנו שמעון המודר ולא ישאל ממנו ויהיה גזירה לא ישאילנו מחמת לא ישאל שהוא מן הדין וכן נפרש בכולן לדעת אביי. ולדעת רבי יוסי בר חנינא דמוקי לה למתניתין כשהדירו זה את זה כולה מתניתין דינא קתני ולא מחמת גזירה.

דף מג עמוד א[עריכה]

גמרא הכי גרסינן בגמרא בשלמא לא ילונו דקא מהני ליה אלא לא ילוה הימנו מאי קמהני ליה ובשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו דקא מתהני מיניה אלא לא ישאל ממנו וכו'. אמר רבי יוסי בר חנינא כו'. כלומר בשלמא לא ילונו מעות דקמהני ליה דבהלואת מעות איכא הנאה דלא פרע ליה עד לאחר זמן אלא לא ילוה הימנו המודר מאי הנאה אית ליה גביה דהיינו מלוה. והוא הדין דלא ישאילנו ולא ימכור לו דקא מיתהני מיניה אלא חדא מנייהו נקט. ואי איכא לתרוצי מידי להך פירכא דודאי איכא הנאה אם ילוה הימנו אכתי בשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו איכא לאוקמה אגב דוחקיה דאית ליה הנאה מיניה דדילמא פרע ליה זוזי טבי ותקולי דעדיף טפי מהנהו דאוזיף מיניה או דילמא קני מיניה זבינא דזימנין הנאת מוכר וזימנין הנאת לוקח וכדמפרש בפירקא דלעיל אלא לא ישאל הימנו דהוה מאני דתשמישתא וקמהדר להו לדידהו מאי קמהני ליה למודר. פירוש.

מתני' אמר לו אינה פנויה לפי שאני עושה בה מלאכתי. אמר לו לבעל הפרה. קונם שאני חורש בה לעולם ובלבד שתשאילני פרתך דמשמע דלצורך מלאכה אחרת קבעי ולא לחרישה. והכי מפרש המורה. קונם שאני חורש בה הואיל ולא רצית להשאילה לי איני עושה בה מלאכה לעולם. פירוש.

קונם שדי שאני חורש בה בעל הפרה אומר כן אם אינו כדברי שאינה פנויה אלא פנויה היא ואני משקר תיאסר עלי חרישתה. ויש מפרשים שהשואל אמר כן. הרא"ם ז"ל.

וכלל גדול הוא זה לנודרין ולנשבעין שהנודר או הנשבע שלא יעשה דבר פלוני אין במשמע אלא שהוא לא יעשנו אבל אחרים עושין לו. ואם הנודר הוא בענין שאין דרכו לעשות אותו דבר אם מפני שאינו בקי בו או שאינו לפי כבודו כוונתו היתה שלא תעשה לו אותה מלאכה לא על ידו ולא על ידי אחרים. הן עושים עמו ובאין ונוטלין מזה כלומר מותר להם לקבל הימנו דאלו מדינא לא. הרנב"י ז"ל.

ואין לו מה יאכל אבל אם היה לו מה יאכל לא התירו. אי נמי איכא למימר דאורחא דמילתא קתני ובא ונוטל מזה אם ירצה לפרוע מותר אבל מן הדין אינו יכול לתובעו דאם כן הוה פורע חובו ואסור. והרא"ם ז"ל כתב ונוטל מזה אם ירצה דפורע חובו הוא ומותר.

נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה. ולא התירו אלא בשאין לו מה יאכל. למדנו מכאן שכל הערמות אסורות בין ברבים בין ביחיד בנדרים שלא התירו אלא כשאין לו מה יאכל. שטה.

היו מהלכין בדרך המדיר והמודר ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה. פירוש ובשאמר נכסי עליך אבל אמר נכסים אלו אפילו נתנן לאחר אסור בהם. הריטב"א ז"ל.

וכולה מתניתין לא זו אף זו קתני. לא מיבעיא רישא דמותר דמשל חנוני או של פועלים הוא נהנה אלא אפילו כשהמדיר נותן לאחר והלה אכל אותו הדבר עצמו שהיה משל מדיר מותר. ולא זו בלבד דמכל מקום משל מקבל מתנה הוא דקא מיתהני אלא אפילו שאינו נותן לאדם אלא מפקיר מותר ליהנות ממנו. הרנב"י ז"ל.

גמרא בזמן שנדרו קודם להפקירו דבשעה שהפקיר אדעתא דמודר קא מפקיר ומשום הכי אסור אבל הפקירו קודם לנדרו מותר דלא אדעתא דהאי אפקיר. הרי"ץ ז"ל.

דף מג עמוד ב[עריכה]

ראשון קנה. שכיב מרע שהיה מחלק נכסיו ואמר מקצת נכסי לראשון ולאחר שהקנה לראובן אמר כל נכסי לשמעון שני לא קנה כדאמרינן מתנת שכיב מרע במקצת דאפילו עמד אינו חוזר השני לא קנה כלל אם עמד שהרי אחריו לא שייר. ואפילו הקנה לו בקנין כיון שאין שיורא בנכסיה אינה מתנה כדאמרינן בפרק מי שמת ואפילו לרב דאמר התם ארכבה אתרי ריכשי הני מילי היכא דכתב וקנה הכא גלי דעתיה ולא כתב. וז"ל שטה: ולרב דאמר במי שמת אף על פי (דמתני') דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבא אתרי רכשי צריך להעמיד דמתנת השני שאין בה קנין וכתוב דהתם לא דווקא למבין. עד כאן.

אם כן לדין שאם עמד יכול לחזור מן השני ואפילו מקצת נמי לא קנה שני לפי שכלל מה שנתן לראשון במתנת שני כשאמר כל נכסי. והוה ליה כמו את וחמור שכולל דבר הנקנה עם דבר שאינו קונה דאמרינן בקדושין שאינו קונה ולא פלגינן דיבורא. ונהי דרבא גופיה סבר (דלא) פלגינן דיבורא אלמא דעתו של אדם על מה שנתן שמטעם כך אנו מפסידין לשני כשמת הנותן וכל שכן הכא גבי הפקר שדעתו עדיין על מה שהפקיר כל זמן שלא זכה בהן וקשיא לרבי אבא דאמר אין דעתו של אדם על מה שכבר הפקיר. אלא אמר רבא לעולם אימא לך בשנתן לשני לא הוה דעתיה על מה שנתן לראשון והפקר כמתנה דלאו דעתיה לזכות עוד במה שהפקיר ומזו הברייתא דמקצתו לראשון לא תיפשוט מידי היכא דמית כיון דלא מיירא אלא בשעמד כדמוקי לה בפרק מי שמת וטעמא דלא קנה שני משום דעמד ותו לא הוי שיור לשכיב מרע שהרי אמר כל נכסי וכדמפרש התם והכא טעמא דרבי יוסי משום מתנת בית חורון. סגנון זה הפירוש בתוספת הר' יצחק. ומצאתי פירושים אחרים ולא זכיתי להבינם היטב.

ונראה לפרש הכי ראשון קנה מן הדין שהרי מתנתו במקצת היה ובקנין ושני לא קנה שלא היה שם שיור ולכן כשעמד חוזר ממנו. וקשיא לרבי אבא דאמר אין דעתו של אדם לא על מה שהפקיר ולא על מה שנתן שהרי בעל כרחנו היה בכאן דעתו לחזור על מה שנתן לראשון שאם לא היה דעתו לחזור אלא היה כאדם שכיב מרע שמחלק נכסיו בזה אחר זה לא היה לו לומר וכל נכסי לשמעון אלא כשאר מחלקים שאומר שדה זו לראובן ומקנה לו ואחר אומר והשאר לשמעון. אבל השתא שאמר וכל נכסי לחזור ממה שאמר (אין) לראובן קא מהדר. אי נמי אי אמרת בשלמא שלחזור מראובן קא מהדר כשאמר וכל נכסי לשמעון השתא בא לאשמעינן דין גדול דאף על גב שדעתו לחזור מראובן קנה ראובן ואינו יכול לחזור אפילו עמד. אלא אי אמרת דלא מהדר לחזור מראובן מה בא להשמיענו פשיטא שראובן קנה שהרי הקנה לו ובמקצת. ואי משום שמעון גם זה פשיטא יותר שהרי לא שייר ולהיות מת ברעב לא נתכוון וכל זה שמענו בכמה משניות אלא על כרחך לחזור מראובן קא מהדר וקשיא לרבי אבא. הרא"ם ז"ל.

וכתוב עוד בשטה וז"ל: ופירושא דמילתא דשכיב מרע הכי מקצת נכסיי לראשון וכל הנשאר לשני דהוי כמחלק נכסיו דדין ראשון כשני ולא קנו שניהם שהרי כשאמר כולם לשני לא מצינו למימר שחזר מן הראשון ונתנם לשני דהא אמרת אין דעתו של אדם על מה שהפקיר והוא הדין על מה שנתן אם כן אין לומר שהיה בדעתו על מתנה ראשונה דבשלמא אי אמרינן דדעתו של אדם על מה שנתן להכי קנה ראשון שאין לנו לחשבו כמחלק שהרי כשאמר וכולן לשני חזר בו מן הראשון אם כן כשנתן לראשון יש לנו לומר שלא היה בדעתו לתת לשני כלום שאילו גמר בדעתו תחילה לתת כל הנכסים לשניהם לא היה חוזר כל כך במהרה מן הראשון.

טעם אחר יש לומר כיון שחזר מדעתו הראשון שחשב לחלקם לשניהם בטיל ליה דין מחלק כל נכסיו שהרי דעתו הראשון בטל והרי כאילו לא היה בדעתו מתחילתו לחלק כלום שהרי בטלו בחזרתו ומתנת ראשון נמצאת לה למפרע מתנה במקצת וקנה וזה הטעם עיקר. ולטעמיך ראשון יש תשובה דאפילו אמרינן דלהוי כמחלק אית לן למימר דחזר בו וקשיא לרבי אבא מדלא חשבינן ליה כמחלק אלמא שדעתו על מה שנתן. כך נזרקה הלכה זו מפי ר"ת וישרה למבין והכי מסקינן הברייתא כשעמד. (לישא אח')

ולפירוש האחר מקשינן לרבי אבא דקתני שני לא קנה ומשמע אפילו מת השכיב מרע לאו היינו מטעמא שכלל במתנת השני מה שנתן לראשון כשאמר וכולן ומתנת הראשון אינו יכול לתת לו לשני שהרי במקצת היתה ובקנין וכיון שכלל דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה לא קנה אפילו דבר הנקנה דלא פליגי דיבורא והוי כאלו אמר קני את וחמיר דלא קנה איכא למאן דאמר בתחלת מי שמת דמחשבינן ליה כולל מתנת הראשון במתנת שני ומהאי טעמא מבטלינן ליה למתנת שני אלמא דעתו של אדם על מה שנתן. כך נראה לי קצרה להבין אבל קשיא לי דבמי שמת מוקמין לה בשעמד ואין לומר שחשב המקשה להעמיד במי שמת דלא כמסקנא דהתם לכך חזרתי לפירוש הרב. עד כאן.

מקצתן לראשון וכולן לשני. מי שהיו לו שני עבדים וכתב מקצת נכסיו לראשון וכולן לשני זכה השני להשתעבד בראשון לפי שהעבד בכלל נכסיו וכשכתב כל נכסיו לשני אף העבד הראשון במשמע וזכה השני בו ובכל הנכסים. שמע מינה לא בעינן עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל שהרי נקנה ראשון בכל מקום שהוא. אלא אמר רבא היינו טעמיה דרבי יוסי לא כדקאמר רבי יוחנן דהפקר דומיא דמתנה ותרויהו עד דאתי לרשות זוכה או מקבל כי ודאי מתנה הא חזינא בהדיא דאפילו לא אתי לידיה קנה המקבל והכי נמי הפקר הוי הפקר גמור דין תורה אף על גב דלא בא לרשות זוכה ואם חזר לזכות בזה מפקיר כזוכה מן ההפקר ואינו חייב לתת ממנו מעשר. והיינו טעמא דאסר רבי יוסי במתניתין דאינו הפקר גמור מאחר שאין שם אחר מזולתו שהרי גילה בדעתו שלא הפקיר אלא כדי שיאכל חבירו המודר ממנו ובלי ספק אם היה בא אחר לזכות בו היה מוחה בידו. ודמי הפקר זה למתנת בין חורון שלא גמר בלבו לתת לו מתנה גמורה אלא שיבא אביו ויאכל בסעודה ועדיין לא יצא מתחת רשות המדיר וכשקבל המודר כאלו קבל מיד המדיר. אבל לעולם בין במתנה בין בהפקר אם גילה דעתו בהם להוציאם מתחת רשותו ולא ישאר לו בהם רשות כגון שנתן סתם הוי מתנה גמורה והפקר גמור אף על גב דלא בא המתנה לרשות המקבל והפקר לרשות זוכה ואפילו מדברי סופרים כי לא גזרו כלל. ואף על גב דמשמע לקמן מדברי ריש לקיש כי רבי יוסי סבירא ליה מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה אלא מדרבנן הוא דהוי הפקר כדי שלא תשתכח תורת הפקר אין לחוש על זה ולסתור פירוש זה כי ריש לקיש כרבי יוחנן רביה סבירא ליה דהא לא פליג עליה ואם איתא דלא סבירא ליה כוותיה הוה ליה לאפלוגי עליה.

ויש מי שדחק עצמו מפני קושיא זו ופירש כי רבא לא בא לסתור דברי רבי יוחנן אלא בענין מתנה אבל הפקר מדאוריתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה כרבי יוחנן וריש לקיש דלקמן ומכל מקום מדרבנן אמרו דליהוי הפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה כדי שלא תשתכח תורת הפקר. וטעמא דרבי יוסי במתני' דאוקמה אדאוריתא ואמר דלא הוי הפקר כלל אפילו מדרבנן משום דדמי למתנת בית חורון מאחר שאין שם אחר שיזכה אלא זה. כן דעת המפרש הזה. והשתא לפי זה רבא כריש לקיש דלקמן סבירא ליה. ובאמת מפשטיה דשמעתא משמע דרבא לא סביר ליה דריש לקיש דאמר דמדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות (זו בהכי) זוכה כי זה דעת רבי יוחנן תחלה ורבי אבא ורבא על עיקר דבריו כאלו חלוק. על כן אני אומר כי רבא משוה הפקר ומתנה יחד ודין אחד להם כי מתנה קנה אף על גב דלא אתא לרשות מקבל והפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה הוי הפקר.

ומפרש אחר פירש דרבא סבירא ליה דבין במתנה סתם ובין בהפקר סתם גזרינן מתנה סתם משום מתנת בית חורון והפקר דמתניתין גזרו ביה משום דדמי למתנה שיש בה תנאי כמתנת בית חורון כי להכי הפקיר כדי שיקח זה ואלו אחר רצה ליקח ודאי לא שביק ליה וכל הפקר שאינו שוה לכל אינו הפקר.

וגם פירוש זה לא נתיישב לי דאם כן לא שייך לומר כאן אלא כי לפי זה רבא לא בא לסתור דברי רבי יוחנן אלא לתרצם ולומר כי רבי יוחנן מתנה שהזכיר לא אמר דין תורה אלא מדברי סופרים כי כמו מתנת תנאי דומיא דבית חורון דלא קנה הכי נמי הפקר לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה. ועוד מהיכא תיתי ליה לרבא דרבי יוחנן גזר במתנה סתם משום מתנה. ועוד איך משמע כן מדברי רבא כי הכא לא באנו אלא לומר דבהפקר דמתניתין משום הכי גזר רבי יוסי משום דדמי למתנת בית חורון וגם דברי רבי יוחנן באו כן אלא שהיינו סוברים כי מתנה דקאמר מדאורייתא קאמר ורבא בא לומר דמדאורייתא קני אף על גב דלא אתי לרשות מקבל ורבי יוחנן איפשר לנו לומר כי מדרבנן דקאמר דלא קני עד דאתי לרשות מקבל כגון מתנת בית חורון קאמר ומתנה סתם מ"ל. ומיהו בזה נוכל לומר במתנה דקאמר רבי יוחנן דלא קני עד דאתי לרשות מקבל על כרחך במתנה סתם קאמר דאלו במתנת תנאי כמתנת בית חורון אפילו אתי לרשות מקבל נמי לא קני. ומיהו פירוש הראשון עיקר והוא הנראה בעיני. הרי"ץ ז"ל.

המפקיר שדהו לגבי מעשר מתניא כל שלשה ימים יכול לחזור. ועדיין אם חוזר וזוכה בה חייב במעשר דעד שלשה אינו מפורסם שהוא מופקר ויאמרו שאוכל טבל. ואף על גב דאם זכה אחר הוא שלו אפילו ביום ראשון חייב במעשר לאחר שלשה אינו יכול לחזור כלומר שאפילו חזר וזכה בו פטור מן המעשר כיון שמפורסם לכל ואינו רשאי לעשר פן אתי לעשר מן החיוב על הפטור. אבל בתוך שלשה ימים נתנוהו עדיין חכמים בידו מטעם דפרישית ואפילו להפריש ממקום אחר. כן נראה לי. פירוש. והפקר פטור מן המעשר מדגנך ולא של הפקר ואתי כרבנן וכו' ככתוב בהרא"ש. הרא"ם ז"ל.

ודילמא אתי לעשורי. השתא מקשה וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל. עוד נראה לי דלריש לקיש קפריך דאוקמא לרבי יוסי כולה ומדרבנן כדי שלא תשתכח אם כן סבירא ליה דהפקר הוא ופטור ויתרום ממנו על עציץ שאינו נקוב ונמצא תורם מן הפטור על החיוב. שטה.

דף מד עמוד א[עריכה]

רישא רבנן דאמרי במתניתין דמיד שהפקיר הוי הפקר ומשום הכי לאחר שלשה אף על פי שלא זכה בה שום אדם אינו יכול לחזור. וסיפא דקתני קודם שזכה בה יכול לחזור בו וחייב במעשר דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות מקבל רבי יוסי היא דאמר כל זמן שלא בא לרשות זוכה ברשות המפקיר קאי ויכול לחזור בו משום גזירת בית חורון. והכא נמי מאחר שהפקיר לזמן מוכח מילתא דלא הפקיר בלב שלם ויש לגזור בהפקר זה נמי. שאני שנה ושבוע דלא שכיחי ומאחר שלא הפקיר כדרך שאר בני אדם גלי אדעתיה דלא אפקר בלב שלם דרבנן ודאי לא פליגי אלא בגזירה כגון הפקר דמתניתין דלא גלי אדעתיה כל כך דהפקר סתם הוא ולא הזכיר בו דבר אבל זה שהוציא בשפתיו זמן דמי ודאי למתנת בית חורון ובמתנת בית חורון ודאי אפילו רבנן מודו. ורישא היינו טעמא דקתני לאחר שלשה אינו יכול לחזור בו שלא לשתכח תורת הפקר אבל מן הדין כמה דלא אתי לרשות זוכה ברשות בעלים הוא דסבר רבי שמעון בן לקיש דהפקר דמתניתין מן הדין קאסר ליה רבי יוסי ולאו משום גזירת בית חורון כדברי רבא שאמר לעיל מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו לאלתר כדי לפטור מן המעשר והדרי בהו לאלתר כדי שלא יהיה אחר זוכה ויהבו רבנן זמן שלשה ימים שאם יחזור בו ויזכה בקרקע שיתחייב במעשר כאלו אין שם הפקר (מעשר) כלל אבל אחר שלשה ודאי לא היה מניח את שלו כדין הפקר יותר משלשה ימים ואינו רמאי ואם זוכה בו כזוכה מן ההפקר הוא ומדברי סופרים אבל מדאורייתא לא הוי הפקר גמור עד דאתי לרשות זוכה אליבא דרבי יוסי. הרי"ץ ז"ל.

מפני הרמאים דמפקירין כדי לפטור פירות מן המעשר והדרי בהון לאלתר כדי שלא יהא אחר זוכה בהם הילכך קתני רישא דכל שלשה ימים יכול לחזור בו ומיחייב במעשר. והני מילי דאית ליה לרבי יוסי הא סברא גבי מעשר דאתו רמאים ומפקירי לשדה דידהו לפטור מן המעשר והילכך דכיון (דחזו דהוה הפקר לאלתר) אמר המגיה אולי צריך לומר: דחזו דלא הוה הפקר לאלתר אלא עד לאחר שלשה ימים לא מפקרי דמיסתפו דילמא מחזיק בהו איניש אחרינא. אבל בעלמא דליכא למיחש לתקנת מעשר סבירא ליה לרבי יוסי דמכי מפקר ליה הפקר משום דלא לישתכח תורת הפקר. הילכך בדין הוא דכי מפקיר מדיר לנכסי (דמישתני) דמיתהני בהו מודר אלא משום מעשה דבית חורון הוא דקאסר רבי יוסי במתניתין. והכי נמי מתרץ רבא לטעמיה דרבי יוסי לעיל. והוא הדין לעולא אליבא דרבנן דהיינו טעמא דכל שלשה ימים יכול לחזור בו מפני הרמאים דמפקרי והדרי בהו. אלא כיון דלרבי יוסי הוה בעי למקשי לא בעא למיקשי לרבנן אבל דאורייתא לא הוי הפקר אליבא דרבי יוסי עד דאתי לרשות זוכה וחייב במעשר. ואכתי מפני שלא תשתכח תורת מעשר בהפקר אמאי פטר רבי יוסי מן המעשר ודילמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור דכיון דאמר משלשה ימים ואילך אינו יכול לחזור בו אף על גב דלא אתי לרשות זוכה זימנין דהוי חוזר בו משלשה ואילך והוו הנהו פירות בחזקת הפקר ופטור מן המעשר והוו ליה פירות אחרינא מעציץ שאינו נקוב או פירות חוצה לארץ דחייב מדרבנן ופטור מדאורייתא ממעשר וסבור בדעתו הנהו פירות דהפקר פטור מדאורייתא והני פירות דעציץ או דחוצה לארץ פטור מדאורייתא ומעשר אלו על אלו (והוי מעשר מן העציץ דחייב על הפטור) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: אי נמי דהוי מעשר מן העציץ דפטור על החיוב דהני פירות דהפקרא דאורייתא בני עשורי נינהו אליבא דרבי יוסי דהא לא אתו לרשות זוכה לעולם דלא נפקא מיניה חורבא דאמרינן ליה כי בעי לעשורי הני פירות דהפקיר עשר מיניה וביה כלומר טול המעשר מעצמן ולא ממקום אחר אליבא דרבנן נמי דאמרי כל שלשה ימים יכול לחזור בו וחייב במעשר מפני הרמאין ואתי לעשורי מן הפטור על החיוב דאמרינן ליה כי מעשרת עשר. ואי דפרי' אבל דאורייתא לא הוי הפקר משלשה ימים הראשונים קמהדר אליבא דרבי יוסי דאמר דהא דקתני כל שלשה ימים הראשונים יכול לחזור בו דכי אמר איני רוצה שיהא הפקר חייב במעשר מן התורה דלא הוי הפקר כלל משום דלא מצי מטא לידיה דזוכה כלל ואפילו מכאן ואילך נמי מהדר כי לא הוי הפקר אלא משום דלא לישתכח. והיינו דקפריך וכיון דלרבי יוסי כי חזר בו שלשה ימים חייב במעשר דאורייתא ליחוש דילמא אתי לעשור כו' דסבר דהא דמחייב לעשור כי חוזר בו כל שלשה ימים דרבנן הוא ועציץ שאינו נקוב נמי מדרבנן אבל לרבנן ליכא למיחש ולא מידי דאנן כי אמרינן (כי) רישא רבנן היא מתרצינן דהאי דקתני רישא דכל שלשה ימים הראשונים יכול לחזור בו וחייב במעשר דרבנן מפני הרמאים דאלו דאורייתא מכי אפקריה לאלתר הוי הפקר ואף על גב דלא בא ליד זוכה והילכך כיון דידע דלא הוי חיובא אלא מדרבנן לא אתי לאפרושי מיניה אמידי דמחייב דאורייתא. ואף זה שמענו מפי המורה והוא עיקר. פירוש.

מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ופטור לגמרי מן המעשר ואפילו מדרבנן ותוך שלשה ימים נמי דקתני שהוא יכול לחזור בו דוקא כשחזר בו בפירוש ולא קצרו סתם אבל קוצר סתם כזוכה מן ההפקר הוא ואפילו תוך שלשה ימים פטור מן המעשר וכדתנן המפקיר את כרמו ולשחר עמד וקצרו חייב בפרט ועוללות ופטור מן המעשר ועמד ובצרו בוצר סתם משמע וכל שכן אם זכה בו אחר קודם חזרתו שהוא פטור מן המעשר דלכולי עלמא משבא לרשות זוכה הפקר גמור הוא.

וא"ת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם אף הכא יפקירו ויחזרו ויקצרו מתורת הפקר כדי לפטור מן המעשר. וי"ל דלא יכלו לתקן יותר מכן שאם בא אחר וזכה בו ודאי פטור מן המעשר ואי איפשר לחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר הילכך לא איפשר. ואי נמי יש לומר שאינו רגילות כל כך שיפקיר ויחזור ויזכה מתורת הפקר דמתירא שמא יבא אחר ויקדמנו לקצור אבל רגילין הם להפקיר ולחזור בהן כדי לפטור מן המעשר כל פירותיו מיד ובזה הוא שהוצרכו לתקן. וסיפא דקתני דאפילו לאחר שלשה יכול לחזור בו רבי יוסי היא דקסבר דעד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר ולא הוי הפקר ואפילו עמד הוא וקצרו סתם חייב במעשר דבר תורה. ויכול לחזור בו דקתני לא דוקא חוזר דהוא הדין קוצר סתם כדאמרן אלא משום דקתני סיפא אין יכול לחזור בו דאפילו חוזר בו בפירוש אינו יכול תנא רישא נמי יכול לחזור. והא דקתני סיפא יכול לחזור בו יש לפרש שהוא פטור מן המעשר לגמרי וכדאמרינן לרבנן דבהא לא פליגי. ועוד דאם נפרש יכול לחזור בו וחייב במעשר דבר תורה ואינו יכול לחזור בו ולעשר מיניה וביה אם כן כי קא מקשי לריש לקיש מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו ליקשי מיניה בין לריש לקיש בין למאן דמוקי לה לסיפא כרבי יוסי.

ואיכא למידק כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר כי זכה בו הוא אמאי אינו יכול לחזור בו ופטור מן המעשר דהא דבר תורה ממון בעלים הוא וחייב לגמרי (מן המעשר) במעשר. וי"ל דמשום הפקר בית דין נגעו בה ועשאוהו כאלו בא לידו לאחר שבא ליד זוכה. ואינו מחוור דאם כן מאי קא פריך מן המפקיר כרמו דטעמא דפטור משום הפקר בית דין. עולא אמר סיפא נמי רבנן היא ולאו דוקא רבנן ולא רבי יוסי דלדידיה לא אצטריכינן לאוקמי טעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה אלא משום גזירת בית חורון כאוקמתיה דרבא. ורבא נמי הא מתניתא כעולא מוקי לה ומשום הכי התקינו שיהא יכול לחזור בו אפילו לאחר שלשה ימים משום דלא שכיח דמפקיר לזמן ומוכחא מילתא דהפקר גרוע הוא ואינו מפקיר אלא כדי לפטור מן המעשר וכיון שהפקרו גרוע ועוד שהוא חוזר בו חייבוהו לעשר ואפילו בחוזר בו לאחר כמה. ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי. והא דקתני תוך שלשה ימים יכול לחזור פירוש לומר שחייב במעשר לגמרי ואפילו לעשר ממנו על פירות אחרים ולאחר שלשה אינו יכול לחזור בו כי היכי דלא לישתכח תורת הפקר. ומיהו אינו פטור לגמרי אלא עשאוהו כהפקר שלא לעשר ממנו על החיוב אבל כיון דמדאורייתא אינו הפקר לא פטרוהו לגמרי וחייבוהו שיעשר מיניה וביה וכדמסיים ריש לקיש במילתיה. והיינו דאקשינן עליה מן המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו שאלו הוא פטור אפילו לריש לקיש מן המעשר לגמרי מאי קא מקשה מיניה טפי לריש לקיש מעולא.

וא"ת אם כן הא דאקשינן אי הכי אפילו מיום ראשון נמי ליהוי הפקר ואמר רבא מפני הרמאים דמפקרין והדרי בהון מאי קא מהני להון דהא אפילו הדרי בהון חייבין הם לעשר מיהא מיניה וביה. יש לומר דניחא להו דליפקע מחיוב דאורייתא. ומכל מקום סיפא דקתני דלעולם יכול לחזור בו עד שלא זכה בו לא הוא ולא אחר היינו טעמא משום דשאני שנה ושבוע דלא שכיחי דמפקרי ובמילתא דלא שכיח לא מתקנינן ביה מידי דלא לישתכח תורת הפקר. ומיהו אפילו בכי הא תקינו בה דאם זכה בו הוא יהא כזוכה בהפקר כדי שלא תחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר ולעולם חייבוהו אפילו לדידיה לעשורי מיניה וביה.

דף מד עמוד ב[עריכה]

המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו וכו'. פטור מן המעשר מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב לעשר מיניה וביה. והיינו דקתני בשלמא לעולא וכו' אלא לריש לקיש אמאי פטור מדאורייתא דהא לרבי יוסי אם חזר בו בתוך שלשה ימים חייב לעשר מדאורייתא ואם כן הכא אמאי פטור דבר תורה. ולא גרסינן פירוש דלא גרסינן מדאורייתא ומאי דקאמר פטור בין מדאורייתא בין מדרבנן קאמר. ואיני יודע מי הזקיקו לומר כן ולפי מה שפרשתי קושיתנו אתיא שפיר לריש לקיש ותו לא קשיא לן ולא מידי לספרים דגרסי מדאורייתא. אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר דלרבי יוסי אליבא דריש לקיש אינו פטור לגמרי שהרי הוא חייב לעשר מיהא מיניה וביה. ופריק כי אמרי אנא לרבי יוסי והא מני רבנן היא. ואי בעית אימא הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפיה תלתא. כלומר איבעית אימא רבי יוסי קתני לה וקסבר הפקר בעי תלתא והילכך רישא דברייתא בשהפקירו באפי תלתא ודאורייתא הוי הפקר אלא שתוך שלשה התקינו שאם יחזור בו שיהא חייב במעשר וכדפרשינן (ז"ל) לעיל אליבא דעולא דמוקי לה כרבנן והיינו נמי ברייתא דמפקיר כרמו בשהפקירו באפי תלתא. וסיפא דברייתא בשהפקירו באפי תרי והילכך יכול לחזור בו לעולם וכטעמא דפרשינן לעיל והיינו מתניתין דאסר רבי יוסי דהא מתניתין בשאין שם עמהם אחר היא. ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בהא פליגי דסבירא להו דהפקר לא בעי תלתא אפילו מפקיר בינו לבין חבירו כמתניתין הפקרו הפקר. שמועה זו פירשתיה בלשון אחר קצר ונכון יותר מזה בסוף המסכתא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשונו ז"ל בהשמטה: המפקיר שדהו וכו'. כל שלשה ימים יכול לחזור בו רישא רבנן וסיפא רבי יוסי. קא סלקא דעתין השתא דטעמא דרבי יוסי כדרבי יוחנן הפקרו כמתנתו והכי פירושו רישא רבנן כלומר רישא דקתני מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו רבנן היא דאלו לרבי יוסי לעולם יכול לחזור בו עד דאתי ליד זוכה וחייב במעשר דבר תורה אלא רבנן היא. והא דקתני תוך שלשה יכול לחזור בו מדרבנן ומפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו כלומר דכל שחוזר בו תוך שלשה מוכחא מילתא דלא הפקיר אלא מפני הרמאות כדי לפוטרו מן המעשר וכיון שכן כל שחזר בו אנו מניחין אותו לחזור כדי להתחייב במעשר ואמרינן ליה דלא לעשר אלא מיניה וביה כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל בשלא חזר בו בפירוש אלא שקצר סתם פטור מן המעשר לגמרי ולאחר שלשה ימים אף על פי שחזר בו בפירוש אין מניחין אותו לחזור אלא מוקמינן ליה אדיניה ומשום דכל שעמד כל כך שלא חזר מוכחא מילתא דלהפקר גמור נתכון זה ולא לרמאות דאי איפשר לתקוני בהא ולחלק בין זכה הוא ולזכה בו אחר. וסיפא רבי יוסי והילכך כל שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו ואפילו לאחר כמה ימים והאי דקתני משזכה בו בין הוא ובין אחר אינו יכול לחזור בו לאו (אקרא) בחדא אנפא הוא דאלו זכה בו אחר אינו יכול לחזור בו כלל אלא הרי הוא הפקר גמור ופטור מן המעשר אבל זכה בו איהו אינו יכול לחזור ולעשר מהאי על החיוב ומן החיוב עליו ודבר זה תקנת חכמים היא לעשותו כעין הפקר כדי שלא תשתכח תורת הפקר אי נמי כדי שלא תחלק בין זכה בו הוא לזכה בו אחר אבל מכל מקום מדאורייתא לא הוי הפקר ואמרינן ליה עשר מיניה וביה וכדאמרינן לאוקמתא דלריש לקיש דבסמוך.

אמר עולא סיפא רבנן היא כלומר אפילו סיפא והא דקתני עד שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו ואפילו לאחר כמה ימים משום דהפקר גרוע הוא דלא שכיחי דמפקרי הכי. והא דאמר עולא סיפא רבנן איפשר דרבנן דוקא ולא רבי יוסי קאמר דקתני משזכה בו אפילו הוא אינו יכול לחזור בו. אי נמי אפילו רבנן קאמרי והוא הדין לרבי יוסי וטעמא ראינו יכול לחזור בו אפילו לרבי יוסי כדאמרן ואתא ריש לקיש ואוקמה כולה כרבי יוסי כדאמרן וטעמא דסיפא כדאמרן ורישא דרישא דהיינו תוך שלשה ימים יכול לחזור בו מדינא ומעשרו כשל תורה לגמרי וסיפא דרישא דהיינו לאחר שלשה אינו יכול לחזור בו כדי שלא תשתכח תורת הפקר ומעשרו מיניה וביה. ואקשינן עלה מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר ופטור לגמרי משמע ואי כרבי יוסי אמאי פטור אדרבה חייב דאורייתא וכדאמרן אלא שמעשרו מיניה וביה. ואוקימנא הא כרבנן ואיבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא. כלומר טעמיה דרבי יוסי דמתניתין לאו משום טעמא דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכטעמא קמא דרבי יוחנן אלא כאידך דרבי יוחנן משום דלא הפקירו באפי תלתא וכדקתני ואם אין עמהם אחר וכל שלא הפקיר באפי תלתא לאו הפקר הוא. ורבנן סברי אפילו באנפי תרי ואפילו בינו לבינו וברייתא כולה דהמפקיר שדהו בשהפקיר באפי תרי (ואפילו בינו לבינו ובריתא כולה דהמפקיר שדהו בשהפקיר באפי תרי) וכולה רבי יוסי היא וכטעמא דמפרש לריש לקיש וברייתא דהמפקיר כרמו בשהפקיר באפי תלתא ודברי הכל. אי נמי ברייתא נמי דהמפקיר שדהו ככולי עלמא וכשהפקיר באנפי (תרי) תלתא וכטעמא דמפרש לעיל לעולא. עד כאן.

כתב הריטב"א ז"ל וז"ל: ויש מפרשים תניא המפקיר שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו פירוש בין אמר מה שהפקרתי לא יהא הפקר ובין חזר וזכה הוא בעצמו חייב במעשר דלגבי דידיה אינו הפקר כלל כל שלשה ימים מכל מקום לגבי אחר הפקר הוא דאם זכה בו אחר קני ופטור מן המעשר ואפילו ביום ראשון דלגבי דידיה גזירה (רבנן) דרבנן היא משום חשש הרואים שלא הכירו בהפקר ויאמרו זה אוכל פירותיו טבלים מיהו אחר שלשה כבר נתפרסם הדבר וכי זכי מהפקרא קא זכי ולפיכך אינו יכול לחזור בו והפקרו הפקר ויכול לזכות הוא עצמו. אמר תהא זו הפקר ליום לשבת לחדש לשנה לשבוע עד שלא זכה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו משזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו. השתא קשיא רישא לסיפא בתרתי חדא דקתני רישא יכול לחזור ופירוש דבזכיתו לא נפטר ממעשר וכדכתבינא וסיפא קתני משזכה בה משמע דיכול לזכות אף ביום ראשון. ותו דרישא קתני מכאן ואילך אינו יכול לחזור דהפקר גמור הוי ואפילו שלא זכה בו אדם עדיין וסיפא קתני עד שלא זכא בה יכול לחזור דמשמע אפילו לאחר כמה. ומשום האי קושיא מקשינן רישא רבנן פירוש דסבירא ליה דההפקר הפקר ואף על פי שלא זכה בו אדם וסיפא רבי יוסי דסבירא ליה דאינו הפקר עד שיבא ליד זוכה והאי שקלא וטריא כוליה כאוקמתא דרבי יוחנן ודלא כרבא דאקשי' עלה דהא עולא וריש לקיש דאיירו ביה קדמי לרבא טובא. ומשנינן אמר עולא סיפא נמי רבנן היא ושאני שנה ושבוע דלא שכיחי פירוש אין דרך המפקירין כך ובהפקר אמר המגיה כאן חסר ואולי צריך לומר: ובהפקר כזה מודו רבנן דלא הוה הפקר עד דאתי ליד זוכה. וטפי הוה עדיף לגמרא לתרץ שאני הכא דלא אפקריה לגמרי אלא כדי לכלול בלשון תירוציה שינוייא לקושיא קמייתא דאקשינן רישא לסיפא דברישא קתני עד שלשה ימים אינו יכול לחזור בו דאינו יכול לזכות הוא עצמו בתורת הפקר ובסיפא קתני משזכה בה. והשתא לא קשיא מידי דכיון דלא שכיחי לא גזור רבנן ויכול לזכות הוא בעצמו. ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי והיינו טעמא משלשה ואילך אינו יכול לחזור כדי שלא תשתכח וכו' הנה תירוצה קושיא שנייה והשתא מקשה קשיא ראשונה אמאי תוך שלשה אינו יכול הוא בעצמו לחזור ולזכות (הוא בעצמו). ומשני רבא מפני הרמאין לא חשו לתקן לשלשה ימים הראשונים משום שלא תשתכח ואוקמוה אדין תורה ורבא אליבא דריש לקיש משני ואף על גב דלדידיה לא הוי טעמיה דרבי יוסי מדאורייתא אלא משום גזירת בית חורון וכדלעיל. או אפשר דאכתי לא אקשינן ההיא תיובתא ולא אוקי ההיא אוקמתא. ואקשי' ודילמא אתי וכו' מתיבי המפקיר כרמו וכו' ופטור מן המעשר בשלמא לעולא וכו' ולרבנן פטור מדאורייתא אלא לריש לקיש ואליבא דרבי יוסי אמאי פטור דאין לו דמשום שחזר וזכה לשום הפקר דהא לרבי יוסי אינו הפקר אלא דומיא דמתנה שיגיע ליד אחר ואף על גב דבסיפא קתני משזכה שאני התם דכי אפקריה אדעתא דהדר ליה לסוף הזמן אפקריה. עד כאן.

ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר. ואם תאמר והא אמרינן לעיל כל שלשה ימים יכול לחזור בו כלומר וחייב לעשר. וי"ל דחילוק יש בין שבצרו לשם זכייה להיכא שבצרו סתם שאם בצרו לשם זכייה פטור ממעשר אבל בצרו סתם חייב במעשר וכל שכן אם אמר חוזרני בי דחייב במעשר כל שלשה ימים הראשונים. הרא"ם ז"ל.

דף מה עמוד א[עריכה]

ואי בעית אימא זאת הברייתא נמי רבי יוסי קתני לה והא דאמרינן לעיל דלא הוי הפקר אליביה דאורייתא עד אחר שלשה דהפקר מפורסם דלא אתי לידי רמאות כבשביעית אמרה תורה דאפקרי באפי תרי דלא הוי מפורסם והא דאמרינן הכא דהוי הפקר ביום ראשון דאורייתא דאפקרי באפי תלתא דמפרסמא מילתא דלא אתי לידי רמאות כדאמרינן בערכין וכל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא דמפרסמא מילתא והוי כאלו אתאמרא באפי מרה. דאמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון וכו' בפני שנים לא הוי הפקר דסבירא ליה כרבי יוסי וכדתרצה דהפקר מפורסם כשביעית בעינן ורבי יהושע בן לוי אמר דבר תורה גם באחד הוי הפקר דסבירא ליה כרבנן דמחייבי ליה לעיל תוך שלשה במעשר מדרבנן ומה טעם אמרו בפני שלשה לענין מעשר כדי שיהא אחד מהם זוכה ושנים מעידים דמתוך כך ירא בעל הבית להפקיר ולא יפקיע ממעשר. קצת קשה נימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר. ושמא יש לומר דתרויהו אליבא דרבי יוסי פליגי דרבי יהושע בן לוי אית ליה טעמא דרבי יוסי משום מעשה דבית חורון ולא פליג ארבנן במין הפקר דאוריתא כלל. שטה.

ומה טעם אמרו שלשה לענין מעשר כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ומתוך כך יהיה ירא להפקירו בערמה כדי לפטרו. וכרבי יהושע בן לוי סבירא לן מדלא מפיק בפרק תפלת השחר אלא שני דברים דלית הלכתא כוותיה מכלל דבכולי תלמודא הלכה כותיה. ואם כן אין צריך שלשה להפקר אלא למעשר בלבד וכדמפרש טעמא וכן מצינו בשבת דאמרינן קדרה וגיגית ערב שבת מסתמא אפקורי מפקר להו אלמא לא בעינן שלשה וגם לענין בהמתו כשהיא באונס ביד גוי בשבת דלא משמע דדוקא קאמרינן הני. ולי נראה דמהתם אין ראיה בעלמא דהתם אפילו (באחרי) באחד לא בעינן. אלא טעמא דהתם דכיון דהאי הפקר דגיגית וקדרה צריך לכולי עלמא ובכולי עלמא שייך הוי הפקר בפני רבים. ושלום על ישראל. הרא"ם ז"ל.

סליק פרק אין בין המודר