חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לב עמוד ב[עריכה]

גמרא: מאן תנא פירות דמודר הנאה אסור בדריסת הרגל רבי אליעזר היא:    וקיימא לן כותיה הואיל וסתם לן תנא כותיה בכולה מכלתין, אבל מצאתי לר' חננאל ז'ל וכן פסק הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת הבתים, גבי אלו דברים שאין לה חזקה שכתב דלית הלכתא כרבי אליעזר, וכן דעת רבינו תם בפרק השותפין לקמן. הכא משמע דריסת הרגל לא קפדי בה איניש, ואפילו באינשי דעלמא דלאו שותפין נינהו, ואינו אסור במודר הנאה אלא לרבי אליעזר משום דויתור אסור במודר הנאה.

ואיכא למידק דהא בשלהי פרק חזקת [בבא בתרא נז, ב] גבי אלו דברים שיש להם חזקה אמרינן, הכא בחצר השותפין עסקינן בהעמדה בכדי לא קפדי אינשי, והכין סלקא שמעתא דהתם דאלמא שותפין בלחוד לא קפדי אהדדי, הא אינשי דעלמא קפדי ולאו ויתור הוא. ותירץ רבינו תם ז"ל [שם תוספות ד"ה רבינא] דהכא בבקעה עסקינן דלא קפדי אפילו אעלמא, והתם בחצר דאעלמא קפיד, ושותפין לא קפדי, ותדע לך דהכא בבקעה, דאי בחצר הוה ליה דבר שכיוצא בו משכירין ואסור אפילו במודר הנאה. ואינה ראי' דחצר נמי אין משכירין אותה לכך (נתלה לי') [והוה ליה _ לפי הש"מ] (לסוס) [כסוס _ לפי השי"מ] לרכוב עליו וטבעת לראות בה, שאף על פי שסוס וטבעת משכירין ביוצא בהם, אפילו הכי כיון שאין משכירין אותן לכיוצא בזה דבר שאין משכירין כיוצא בהם קרינן להו.

ויש מי שאומר דנזמים וטבעת שאני, משום דאיהו משאילן ואינו מקפיד עליה, הואיל ואין כיוצא בהן משכירין, אבל חצר כין דלאו איהו קא משאיל ליה אלא מנפשיה קא עייל קפדי אינשי בהא, ואפילו אין כיוצא בהן משכירין, אלא הכא בבקעה היא.

ויש מפרשים דהתם בשלהי [פרק] חזקת, מעיקרא דקא סלקא דעתך דקפדי, לאו ליכנס בלבד דהיינו דריסת הרגל אלא ליכנס ולעמוד שם, דומיא דהעמדת בהמה דמתניתן, אבל דריסת הרגל בלבד לא קפדי אינשי. ומיהו למסקנא דאוקימנא למתניתין דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה כר' (אלעזר) [אליעזר _ לפי השי"מ] דאמר ויתור אסור במודר הנאה, אפילו (ויתיר) [ויתור _ לפי השי"מ] דלאו שותפין אלא ויתור דכולי עלמא מותרים ליה אהדדי, אפילו ליכנס נמי אסור למאן דלית ליה ברירה, כך מצאתי שם לרמב"ן [ז"ל _ לפי השי"מ].

ולי נראה דהתם משום דקתני דמעמיד בחצר ומגדל תרנגולין בחצר אינה חזקה, ועושה מחיצה לחצר להעמיד בהמתו הויא חזקה, אקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר, דאפילו ברישא איכא קפידא דאהעמדת בהמה וגדול תרנגולין ולהעמיד אצלו בחצר כולי עלמא קפדי ביה אפילו בלא עשיית מחיצה תהוי חזקה, ואוקימנא בחצר השותפין דלא קפדי אפילו אהעמדה דהני, ואקשינן ושותפין לא קפדי אהעמדה דהני והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר, אלמא אפילו אדריסת רגל קפדי וכל שכן אהעמדה דהני, ואוקמה רבינא למתניתין דהשותפין כרבי אליעזר, ומשום חומר של נדרים דאפילו ויתור אסור בהם, הא בעלמא אפילו אהעמדה דהני שותפין לא קפדי לכולי עלמא, אבל (דריסה) [דריסת _ לפי השי"מ] הרגל לרבנן אפילו במודר הנאה מותר, בעלמא דלאו במודר הנאה בין לרבנן בין לרבי אלעזר לא קפדי ואפילו איניש דעלמא.

ומיהו אכתי קשיא לי דהכא משמע שלרבי אליעזר דוקא אסור בדריסת הרגל הא לרבנן שרי, ואילו בפרק דלקמן [מו, ב] קתני השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר, רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו, ואוקימנא פלוגתייהו בחצר שאין בה דין חלוקה, אבל בחצר שיש בה דין חלוקה דברי הכל אסור, אלמא אפילו לרבי אליעזר בן יעקב איניש דעלמא אסור, ואפילו שותף דיש בה דין חלוקה ויש לומר דרבי אליעזר בן יעקב נמי אית ליה ויתור אסור. ואינו מחוור, דאם כן למה תלו אותה בכל מקום כרבי אליעזר, ועוד כיון דפליגי רבנן עליה דרבי אליעזר וסבירא ליה דויתור מותר, למה העמידו משנתינו בחצר שאין חלוקה וביש ברירה ואין ברירה, לוקמוה אפילו בחצר שיש בה דין חלוקה דרבי אליעזר שרי בכי האי, ותנא קמא אסר בין בזו ובין בזו.

(ואלו) [ואולי _ לפי השי"מ] נאמר דאי אפשר להן לאוקמה בהכין, מדקתני סיפא דסיפא היה אחד מן השוק מודר מאחד מהם הנאה לא יכנס לחצר, רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו לתוך של חברך אני נכנס איני נכנס לתוך שלך, דאלמא אפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה דבחצר שאינה של שותפין אסור, אלמא ויתור אסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב, אף על פי שתלו בה בכל מקום כרבי אליעזר, יש כיוצא בזה בתלמוד, ואחד מהם דבר שלא בא לעולם שתלו אותה בכל מקום כרבי מאיר, ואף על גב דתליא בכמה אשלי רברבי כדאיתא ביבמות [ג, א], וכמוה בתלמוד במקומות אחרים, ולפי זה שלושה מחלוקות בדבר, תנא קמא דהכא דהיינו רבי אליעזר ורבי אליעזר בן יעקב, דרבי אליעזר אין לו ברירה, ורבי אליעזר בן יעקב יש לו ברירה, ושניהם אית להו דויתור אסור במודר הנאה ורבנן פליגי עלייהו בהא, וסברי ויתור מותר במודר הנאה. כן נראה לי.

דף לג עמוד א[עריכה]

אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל:    ומסתברא דדוקא אומר, הא סתם המדיר מאכל אינו אסור אלא במאכל בלבד, ואם אמר הנאת מאכל אסור אפילו ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו, הא לא אמר הנאת מאכל מותר ללעוס חטים דהא הנאת מאכל הוה ליה, ואם איתא דבנודר מאכל סתם אפילו ללעוס אסור, למה לי הנאת מאכל לאסור הא אסור וקאי, ואכתי אינו אסור בכלים שעושין בהם אוכל נפש, דלא חשיב לה הנאת מאכל אלא גורם דגורם הוא וכשאמר הנאה המביאה לידי מאכל נאסר הכל.

מכלל דרישא אף על פי שאין משכירין:    כלומר רישא דקתני המודר מאכל לא ישאיל לו נפה וכברה אף על פי שאין משכירין כיוצא בזה, דמכל מקום מביאין הן להנאת מאכל.

מאן תנא:    כלומר מאן תנא בהדיא במקום שאין משכירין במודר מאכל וכל שכן במודר הנאה אסור רבי אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא, פירוש בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו, דלא חשבינן ליה כמהנהו אף על פי שמסלק את חובו מעליו, מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהוה ליה כגורם הנאה ולא מהנה ממש. וכההוא דתנן בשלהי (פרק) [פרקין _ לפי השי"מ] [לקמן מג, א] המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו', הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, ועדיף מינה דאילו התם מטיא הנאה לידיה מיהא, אבל הכא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר. וכדגרסינן בירושלמי [פרק רביעי הלכה ב'] עד (כדין) [כדון _ לפי השי"מ] בבעל חוב שאינו דוחק (ואפילו _ לפי השי"מ והירושלמי] בבעל חוב שהוא דוחק נשמעינה מן הדא, תדע לך שהוא כן דתניא מקריב עליו קיני זבין ו[קיני _ לפי השי"מ] זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות, לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום, (זכה) [וכאן _ לפי השי"מ והירושלמי] בשלא נכנס לתוך ידו (כו') עד כאן.

דף לג עמוד ב[עריכה]

דף לד עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן: בשלמא למאן דאמר כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה, אבל דבעל אבדה אסורין על מחזיר לא מהדר, היינו דקסבר מקום שנוטלין עליה שכר כו', אלא למאן דאמר אפילו נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר נמי מהדר, אמאי תפול הנאה להקדש:    כן הוא בספרים שלנו וכן הוא בפירושי הרב רבי ברוך ברבי שמואל הספרדי, והכי פירושו בשלמא למאן דאמר דמתניתין דוקא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה שמהדר ומשום דמדעם דנפשיה קא מהדר, היינו דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, דאי אפשר שלא בשכר משום דמהנה ליה, דנהי דחזרה מותרת דבמצוה קא עסיק, אבל במניח לו דמי שכירותו אין כאן מצוה ומהנהו ואסור, וליתן ליה למחזיר נמי לא משום דמחזיר גברא יקירא הוא ולא בעי למשקל, והכי קתני במקום שנוטלין עליה שכר לא יחזיר בחנם, ואי לא בעי למשקל תפול הנאה להקדש, ולא דמי לפורע חובו דשרי למאן דאמר מבריח ארי מנכסיו הוא, דהכא כיון דמחזיר סתם יכול ליפרע מבעל אבדה כי מהדר ליה בחנם הוה ליה כנותן מתנה.

וזה ראיה למה שכתבתי למעלה, דלרבנן אפילו בדיהיב למלוה על מנת שלא לפרוע מן הלוה אסור, אלא למאן דאמר דאפילו בנכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר, אבל נכסי מחזיר מותרין על בעל אבדה ורצה מחזיר להחזיר בחנם, אמאי תפול הנאה להקדש הא שרי ליה לבעל אבדה לעכב השכר, וליכא למימר דבגברא יקירא קא מיירי, דלקבל אבדתו שלא בנתינת שכר ליכא גברא יקירא דלא מקבל, ולא איירי מתניתן אלא במחזיר בחנם דלא בעי למשקל דמי,ומתניתן לאו בששניהם מודרים הנאה זה מזה דמודר הנאה מחברו קתני, דמשמע דחד מינייהו מודר מחברו איזה שיהיה, או שבעל אבדה מודר מן המחזיר או כשמחזיר מודר מבעל אבדה. ומשני

אחדא קתני:    כלומר, ודאי מתניתין דקתני מחזיר לו אבדתו, בין בשנכנס בעל אבדה אסורין על מחזיר ונכסי מחזיר מותרין על בעל אבדה, בין בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה ונכסי בעל אבדה מותרין על מחזיר מיירי, ומיהו הא דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש לאו אתרווייהו קאי, אלא אחדא דהיינו כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה, והיינו נמי הא דאמרינן לאידך לישנא, בשלמא למאן דאמר אף כשנכסי מחזיר אסורין מהדר היינו דמתרץ לה מקום וכו' כלומר יכול לתרץ מקום שנוטלים עליה שכר דמוקי לה בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה כדתריצנא ללישנא קמא, כן נראה פירושא דהאי שמעתא לפי גירסת הספרים ובפירושין גירסא אחרת וכן בתוספות ז"ל ומפרשים אותה בלשון אחר, וזה נראה עיקר דלפי גירסתם ופירושם יש כמה גמגומין.

לא שנו אלא נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח:    כלומר לא שכיח דאתי עני בההוא שעתא ממש ויפטור עצמו מחמת כך, אבל נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר משום דקא מהני ליה, ולא סבירא ליה השתא טעמא דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה, ולדבריו מתניתן לצדדין קתני, מחזיר ליה אבדתו בשנכסי בעל אבדה (אסור) [אסורים _ לפי השי"מ] על מחזיר, אבל בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר, אבל תורם לו את תרומתו ומעשר מעשרותיו, וזה קשה דרישא נמי מיירי בשנכסי שוקל ופורע אסורין על מי ששקל ושפרע עליו, והאיך אפשר דרישא וסיפא כשהמדיר עושה כן למודר, ומציעתא כשהמודר עושה כן למדיר, ומיהו ליכא לאקשויי עלה מאי שנא מפורע את חובו ושוקל את שקלו דשרי, דהתם הוי מבריח ארי מנכסיו ואינו מהנה אותו ממש, אבל הכא כיון (שאלו) [שאילו _ לפי השי"מ] לא החזיר לו את אבדתו לא היתה חוזרות לו עכשיו, אנו רואין (כאלו) [כאילו _ לפי השי"מ] נתן לו ממש אותה אבדה.

[לה, א] ותורם את תרומותיו ומעשר מעשרותיו נמי, משום דהוה ליה כפורע חובו ומבריח ארי מנכסיו הוא, דומיא דשוקל את שקלו, [שם] ומקריב עליו קיני זבין וזבות משום דשלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחתיה קא עביד, ואף על גב דמכשירו לאכול בקדשים גרמא היא ולא מהנה אותו ממש, דכהן בשליחות דנפשיה קא מתעסק, [לקמן לו, ב] (ולמדו) [ומלמדו _ לפי השי"מ] במקום שאין נוטלין שכר על הלמוד, משום דלא חשבינן ליה כמהנה דנמצא מלמד למצוה, [ראש השנה כא, א] ומצות לאו ליהנות ניתנו, והוה ליה [שם] כמודר הנאה מחבירו שתוקע לו תקיעה של מצוה, והיינו דמלמדו דוקא מדרש הלכות ואגדות, אבל אומנות לא דנמצא מהנהו. כן נראה לי.

וגרסינן בירושלמי לקמן [כאן פרק רביעי הלכה ה'] גבי מתניתין דלא יעשה עמו באומן דברי רבי מאיר, על דעתיה דרבי מאיר אסור ללמד עליו זכות, ומיהו אנן קיימא לן כמאן דאמר אף בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה קא מהדר דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה, דמאן דאמר דלא מהדרי ליה הא סלקא ליה מתניתין בקושיא.

וכללא דהני מילי (המודר) [המדיר _ לפי השי"מ] את חברו יכול לגרום לו הנאה, והיא שלא תבא ההנאה ממש מזה לזה, והיינו פורע את חובו ושוקל לו את שקלו, וכן [לקמן מג, א] היה לו בית לבנות וגדר לגדור שדהו לקצור, הולך אצל פועלים ואומר להם פלוני מודר הנאה ממני איני יודע מה לעשות, הן עושין עמו ובאין ונוטלין מזה, ובלבד שלא יאמר להם שיעשו עמו והוא פורע, וכן לא יאמר הלוהו ואני פורע, ולא יאמר כל השומע קולי יזון וכדאיתא בכתובות [ע, ב] פרק המדיר, אבל יכול הוא לומר כל הזן אינו מפסיד, שמראה עצמו כנהנה במי שמהנהו ומראה עצמו שיש בדעתו לפרוע, ולא מתחייב ממש ושאינו עושה שליח.

ואם יש מצוה בדבר כגון, מלמדו משנה הלכות ואגדות, ואי נמי מבקרו בחליו אף על פי שמגיע הנאה (למלוה) [לחולה _ לפי השי"מ] חשבינן ליה כמתעסק [בהנאתו של זה אלא כמתעסק _ לפי השי"מ] בדנפשיה ונמצא זה נהנה ממילא. ועוד דלא חשבינן ליה כמהנה, דכיון שיש מצוה בדבר הרבה אנשים יש שיחזירו, ואם לא יחזיר זה יבא אחר ויחזיר, ואם לא ילמדנו זה יבא אחר וילמד, ואפילו בשזה אומר [לו _ לפי השי"מ] להחזיר או ללמדו לא אסרינן משום דשליחותיה קא עביד, משום דלא חשבינן ליה במקום מצוה בשליחותיה אלא במה שצריך דעת כתרומה אבל במה שאין צריך דעת לאו בשליחותיה קא עביד, אלא מדעתא דנפשיה קא עביד, אבל היכא שצריך דעת, אף על פי שיש מצוה בדבר ובמצוה קא עסיק אפילו הכי אסור, משום דשליחותיה קא עביד ולשליחותיה לאו מצוה היא ונמצא מהנהו. ושלא במקום מצוה כל שליחות אסור, דהא מהנהו כשעושה או כשהולך בשליחותו.

ומיהו קשיא לי היו מהלכין במדבר ואין לו מה יאכל, דתנן נותן לאחר משום מתנה ואם אין שם אחר מניח על הסלע, למה לי כולי האי ליתן ליה מיד ליד, דמאי שנא ממבקרו בחליו דהא מהנהו ממש ואפילו הכי במקום מצוה שרי, והכא נמי מצוה קא עביד דמוטל עליו לפרנסו דההיא אפילו בעני, ועוד דההיא שעתא דאין לו מה יאכל עני הוא, ויש לומר דטעמא דכל הני דאמרינן דבמקום מצוה שרי ושלא במקום מצוה אסור, לאו משום מצוה הוא דנדרים חלין הם [לעיל יג, ב] אפילו על דבר מצוה, ואפילו (ירושלמי שבועות פרק שלישי הלכה ד') שבועה (וכה"ג אסור) [בכי האי גוונא שרי _ לפי השי"מ] דהא כולל מצוה ורשות הוא ובכולל חיילא שבועה עליה, אלא טעמא דמלתא משום דמסתמא במקום מצוה דנפשיה שלא אדריה, וכאותה שאמרו בשנכסי חולה אסור על המבקר ואפילו הכי נכנס לבקרו משום דמחיותיה לא אדריה, כדאיתא לקמן [לט, א], ואם תאמר אם כן מאן דאמר הכא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה, כי מהני ליה מאי הוי מכל מקום במקום מצוה לא אדריה, יש לומר דהתם הוא משום דאחר גמר מצותו יהנה זה מחמת החזרה דהיינו אבדתו שהיא מוחזרת אצלו, מה שאין כן במבקר שאין הנאתו נמשכת אחר גמר מצותו, ומאן דשרי אפילו בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבדה משום דבשעת חזרתו במצוה קא עסיק, ואפילו לאחר גמר מצותו לא חשבינן ליה כמהנה, משום דמדעם דנפשיה קא מהדר ליה ומדנפשיה הוא (דמהנ') [דמתהני _ לפי השי"מ], אבל נותן צדקה לעני לאחר גמר מצותו דהיינו לאחר נתינתו מתהנה מיניה המודר, והיינו נמי דלכולי עלמא במקום שנוטלין עליה שכר אסור ותפול הנאה להקדש, ואף על גב דהאי משום מצוה קא מהדר ליה, מכל מקום כיון דאי בעי שקיל מיניה אגריה הרי זה כאילו שכרו של מחזיר נתון לו מן המחזיר לאחר גמר מצותו.

ונראה לי דעל כרחך אית לן למימר דהוי טעמא דכל הני משום דבמקום מצוה דנפשיה לא אדריה, דאי לא אף על גב דאיכא מצוה בחזרה מאי הוה, מכל מקום המודר נהנה ואינו עוסק במצוה, ומפני מה הותר מי שנאסר במקום מצוה דאוסר אלא לאו כדאמרן, והיינו נמי דכל הנאה נמי שבאה למודר ממילא על ידי עסק המדיר, אף על פי שמתעסק באותו עסק להנאת עצמו ולא להנאת המודר [לקמן מא, ב], כגון שרוחץ עמו באמבטי קטנה שאסור וכן כל כיוצא בזה, ומכל מקום אפילו [בבא מציעא ל, א] זקן ואינה לפי כבודו שיכול להתעלם מותר הוא להחזיר, דאף על גב שפטרו הכתוב אם לא רצה להחזיר מכל מקום אם מחל על כבודו והחזיר מצוה קא עביד ונוטל עליה שכר. כן נראה לי. אלא דההוא דאין לו מה יאכל אכתי לא מחוורא לי שפיר, דאי לא יהיב ליה אלא דאזמניה על ככרו מצותו והנאת המודר באין כאחד.

דף לד עמוד ב[עריכה]

הא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש:    נראה לי דכשהיה הככר תוך ארבע אמותיו [בבא מציעא י, א] וארבע אמות קונות לו, ולפיכך הקדש תופס בה אפילו קודם שנטלה, הא לאו הכי אין הקדש תופס בה ואפילו נטלה לבסוף, דבשעת הקדש בעינן ביתו שלו, ופירושים אחרים ראיתי ולא נראו לי. ומשום הכי נקט לה בשל הפקר ולא בככר שלו ממש, משום דבעי למסקנא דמימריה דאמר נטלה לאכילה, לומר דאפילו לא אכלה משעה שנטלה לאכלה מעל והיינו דוקא בשל הפקר, משום דכשנוטלה מעל גבי קרקע הוה ליה כנוטל מרשות גזבר דמדאגבהה אפקה לחולין, אבל בככר שלו ממש בשנטלו מרשות עצמו לא עשה ולא כלום, ועד שאכלה או שיתננה לאחרים לא מעל, נטלה לאוכלה מעל לפי כולה דמיד יצאת לחולין, כדאמרינן בפרק קמא דמסכת חגיגה [י, א] גבי נטל אבן או קורה, מה לי הוא מה לי חברו, מדאגבהה אפקה לחולין,‪

להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה (בה) [שבה _ לפי השי"מ]:    לפי שלא יצאת לחולין על ידי הגבהתו, לפי שאינו מתכוין לקנותו אלא להקנותו לבניו, ואינהו לא קנו עד דמטיא לידייהו, וכיון דלא קני לא מעל, דתנן נתן לבלן מעל, ואמר רב עלה בפרק הזהב [בבא מציעא מה, א] (דלאו דוקא במחוסר משיכה מיירי דבמחוסר) [דלאו מחוסר משיכה, מידי אחריני, דמחוסר _ לפי השי"מ] משיכה לא מעל עד דמשך, דכל שלא קנה לא נפקא מידי הקדש, אף על פי שיש בידו להקנות, ואפילו בשקבלה כבר האחר כיון שאין דעתו להקנותה עד שימשוך [כתספורת וכיוצא בו _ לפי השי"מ] אבל מכל מקום לפי טובת הנאה שבו מעל, וכדאמרינן נמי גבי קרדום בפרק השואל [שם צט, א], תוס'.

ולי נראה דדווקא בשנתנה להם הא לא נתנה לא מעל כלל [וכל שהוא אינה נוטעה למוכרה או לאכלה אלא ליתנה לאחר מועל בטובת הנאה קרי ליה _ לפי השי"מ], דהא (במקדיש) [במשאיל _ לפי השי"מ] קרדום של הקדש, למאן דאמר דלא תקנו משיכה בשומרים כדרך שתקנו ללקוחות ועד שלא בקע בו יכול לחזור בו, אמרינן התם בפרק השואל משאיל אמאי מעל ליהדר ליה ולא לימעול, ומהאי טעמא דייק התם דמדקתני המשאיל קרדום של הקדש לחברו מעל לפי טובת הנאה שבו, דכיון שמשך אף על פי שלא בקע בו קנאו ולפיכך המשאיל (קנה) [מעל _ לפי השי"מ], אלמא כל שלא קנה לא מעל המשאיל, וכל שאינו משתמש בו הוא אלא שמשאילו מועל בטובת הנאה קרי ליה, ואפשר נמי דאפילו נתנו מועל בטובת הנאה קרי ליה, לפי שהוא אינו נהנה ממנו אלא טובת הנאה בלחוד היא דאית ליה.

אמר ליה פשיטא דאף על גב דיהביה ניהליה במתנה אסור:    דאף על גב דככרי אמר ליה ואילו מת או שנתנה לו במתנה לאחר הרי זה מותר, כיון דנפק מרשותיה, וכדאמרינן נמי בסמוך ותנן נמי לקמן [מו, א] בפרק השותפין, קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר, וביתך וככרי לא משמע אלא כל זמן שהוא שלו הא נפק מרשותו שרי, היינו דוקא בדנפק מרשותו עד שלא בא לרשותו של מודר ואפילו מת יירשנו, משום דאין היורש יורשו אלא לאחר מיתה דכבר נפק מרשות המדיר, ולא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו.

הכי גרסינן: אלא עליך לאפוקי מאי לאפוקי דאי מגנבא איגנב, אמר ליה לא לאפוקי (דלאזמינה) [דאזמינה _ לפי השי"מ] עליה:    וכן הוא ברוב הספרים, והאי אלא עליך לאפוקי מאי לסיומא דמלתיה דרבא הוא, כלומר פשיטא דאסור, ותדע לך דאי לאו הכי למאי קאמר ליה עליך ולאפוקי ככר זה לאיסורא (עלי) [עליה _ לפי השי"מ], דהאי עליך היכי משכחת לה אילימא דבעי לאוסרה [עליה _ לפי השי"מ] אי גנבא מיגנב, והא ודאי לא מסיק אדעתיה, ולא אצטריך לאוסרה עליה כי היכי דלא ליגנבא, אלא ודאי משום דמטריד ליה למיהבה ניהלי הוא דאסר עליה כי היכי דלא ליטרדיה ליה, אמר ליה לא דאזמינה עליה, כלומר הא דאיצטריך לאוסרה דאי אזמניה עליה [ליתסר מטעם מתנה משום דלא דמי למתנה דמתנה הא נפקיה מרשותיה אבל אזמניה עליה _ לפי השי"מ] כי אכיל משל מדיר אכיל.

ויש ספרים דגרסי ככרי עליך לאפוקי מאי, דאי גנבא מיגנב אי נמי דאזמניה עליה, ולפי גירסא זו קושיא היא דמקשה רב חייא בר אבין לרבה, כלומר אם איתא דאסירא עליה אפילו בדיהבה ניהליה אם כן למה ליה דאמר ככרי, לימא ככר זה עליך וככרי לאפוקי מאי, ואמר ליה רבה לאפוקי דאי גנבא מיגנב קודם שאסרו עליו דההיא לאו ככרי הוא דאין דעתו עליה על מה שנגנב _ לפי השי"מ], אי נמי כיון דאינו ברשותו אין איסורו חל עליו בהקדש, שאינו יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו, אי נמי דאזמניה על הככר קודם שאסרו עליו, דכיון דהזמינו על אותו ככר שוב אינו קרוי ככרו, כן נראה פירוש שיטה זו לפי הגירסא.

ויש מי שפירש דאי גנבא מיגנב, שאילו גנבה אחר ונתיאש בעל הככר לאחר שבאת ליד הגנב דהוה כנתנה או שמכרה לאחר ומותר, ואין גירסא זו נכונה כלל, דאם כל (למה) [לימא _ לפי השי"מ] ליה לאפוקי שנתנה או שמכרה לאחר או שמת ויורשה ואזמניה עליה נמי אמאי אינו אסור, אי כבר קנאו לאו ככרו הוא והאי לאו אזמניה הוא, אלא שנתנו לו במתנה קודם לכן, ואם לא קנאו אכתי ליתסר עליה דככרו הוא.

וקשיא לי מאי קא מיבעיא ליה, מתניתין הוא בפרקין [לקמן מג, א] מודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הרי זה נותן לו ובא ונוטל מזה, היה מהלך במדבר נותן לאחר וכו', אם אין עמהם אחר מניח על גבי הסלע, דאלמא מידו לידו אסור, והתם באומר הנאתי עליך או נכסי עליך, ולא באומר נכסים אלו עליך, דההיא בנותן לאחר נמי אסור. ויש לומר דהתם דוקא במדירו מהנאתו, וכיון שכן אם נותן לו מתנה בשעת מתנה הרי הוא נדור ממנו, והיינו נמי טעמא דמחזיר אבדה במקום שנוטלין עליה שכר שתפול הנאה להקדש, אבל באוסר נכסיו כיון שנתנן לו ויצאו מרשותו של מדיר איכא למימר דמודר מותר בהם, דבשעה שהוא נהנה מן הככר לא משל מדיר הוא נהנה אלא משל עצמו, ואמר ליה רבה דלא להכי אדריה מיניה, דאי לא עליך למה לי, והכי קאמר ליה וכל דאתי ממני יהא לך אסור.

והא דקא בעי בנתנה לו במתנה, מסתברא והוא הטעם בלקחה ממנו, דכל שבאה לו מיד המדיר הרי זה אסור, דעליך אמר למימר נתנה לו או מכרה לו מהו, והכי נמי משמע בפרק השותפין [לקמן מו, א] דתנן התם קונם ביתך שאני נכנס מכרו לאחר דוקא שרי, הא מכרו לו אסור, אף על פי שבשעה שהוא נכנס לביתו של עצמו הוא נכנס ולא לבית מי שנדר ממנו, ואכתי קשיא לידוק מההיא מתניתין דפרק השותפין לאיסורא, דתנן קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר, דאלמא לאחר דוקא אבל לעצמו אסור, ויש לומר דדלמא אוסר עצמו בככרו של חברו שאני. כן נראה לי.

דף לה עמוד א[עריכה]

קונם ככר זה הקדש:    פירוש קונם יהא כהקדש, וכיון שאסרו אכולי עלמא יש בו מעילה ונפדה כהקדש, אבל כשלא אסרו אלא עליו, ואי נמי על אדם אחד לבד ולא אכולי עלמא יש בו מעילה לפי שנאסר עליו, ואפילו הכי אינה כהקדש לפדיון שאין לו פדיון, ודאמרינן בריש פרק האשה רבה ביבמות [פח, א] דלמאן דאמר יש מעילה בקונמות יש להם פדיון רבי מאיר היא ובקונמות דכולי עלמא.

ירושלמי [כאן פרק רביעיי הלכה ב']: ר' בון ב"ר חייא בעי נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו, נשמעינה מן הדא קונם הככר הזה ואכלו בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לו פדיון, אם אמר הרי הוא עלי אכלה מעל בו (אפילו) [בירושלמי לפנינו תיבה זו מיותר] בטובת הנאה שבו דברי רבי מאיר, אחרים אומרים לא מעל לפיכך אין לו פדיון, לא אמר אלא אכלו הא לחמם בו את ידיו מותר, תלמידו דרבי יונה משום ר' בון ב"ר חייא כיני באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה, עד כדון צריכא נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו.

הא דבעי מיניה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו מי מעל:    יש מי שפירש בשלא הוציאו המקבל, ויש מי שפירש בשהוציאו המקבל וזה נראה לי עיקר, מדקא מאריך בלישנא ואמר שכל מוציא מעות הקדש לחולין מעל אף זה מעל, אלמא בכך היתה שאלה.

דף לה עמוד ב[עריכה]

איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דרחמנא הוו:    למיפשטא ממתניתין או ממתניתא הוא דבעי, אבל להלכתא ודאי שלוחי דרחמנא נינהו, וכדפשיט לה רב הונא בפרק קמא דקדושין [כג, ב] מהאי טעמא דאי אמרת שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדינן ושלוחי דידן מצי עבדי.

אלא מחוסר כפרה שאני דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה:    כלומר ארבעה מחוסרי כפרה הם דהיינו זב וזבה ומצורע ויולדת, והא דלא פשטיה מהא דרבי יוחנן דאמר הכל צריכין דעת וכו' דאלמא שלוחי דידן הוו, איכא למימר משום דלא אתא למיפשטא אלא ממתניתין וממתניתא כדאמרן. ואי נמי יש לומר דאי הוה אמרינן דאין צריכין דעת ודאי שמעינן [מינה _ לפי השי"מ] דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי שלוחי דידן ודאי צריכין דעת וכדאמר בעלמא [בבא מציעא כב, א] מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אבל כי אמרינן דצריכין דעת לא מוכחא מלתא דשלוחי דידן נינהו, דדלמא הכי אמר להו רחמנא לכהני כי יהיב אינש (לדעחיה) [לדעתיה _ לפי השי"מ] הוו שלוחי דידיה להקריב וזה נראה לי עיקר, דאי לא ליפשטוה מהא דתניא בהדיא בערכין [כא, א וב] פרק משקלי עלי, חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא, ומוכח סוגיא התם דבין בהפרשה בין בהקרבה צריך דעת, ותדע לך עוד דאי לא תיקשי לן הלכתא אהלכתא, דקיימא לן דהכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה, וקיימא לן דשלוחי רחמנא נינהו וכדפשיט רב הונא בקדושין.

קטנה בת לידה היא והא תני רב ביבי כו' קטנה שמא תתעבר ותמות:    קשיא לי לימא ליה אימא שמא תתעבר ושמא תמות, והכי נמי מוקמינן לה בפרק קמא דיבמות [יב, ב] ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי ליה הכין, אלא דניחא ליה לשנויי אפילו לפום מאי דסליק אדעתיה דמקשה [ואי נמי _ לפי השי"מ] משום דאי ילדה לאו קטנה היא אלא איגלי מלתא (דמהכא ולהבא) [דמיהרה להביא _ לפי השי"מ] גדלותה, וכדאמר רב ספרא בפרק קמא דיבמות [יב, ב] דבנים הרי הן כסימנין, ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין.

הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת:    קשיא להו לרבותינו בעלי התוספות ז"ל הא דאמרינן בקדושין [נה, א] בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר זכרים עולות נקבות שלמים, והתם לא ידעי בעלים מאן נינהו אלמא אין צריך דעת. ותירצו דהתם כיון שנאבד, דעת הבעלים היא שכל כהן שירצה להקריב יקריב, וכדאמרינן לקמן [לו, ב] גבי תרומה כל הרוצה לתרום יבא ויתרום, ואפילו יש כהן שמודר הנאה חברו ממנו אפילו הכי יכול להקריב כיון שלא עשה אותו שליח ממש, וכדאמרינן לקמן גבי תרומה, ולא איבעי להו הכא אלא (בשר קרבן) [אלא כשהקרבן _ לפי השי"מ] עדיין בבית בעלים, אם יכול כהן המודר הנאה לקחת אותו מבית בעלים להקריבו.

ויש מי שגורס: שכך כתב לה אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא:    כלומר שהוא כתב לה בשעת נשואין שהוא מקבל עליו אחריות שהוא חייבת קודם לכן. ויש מי שגורס שכך כותבת לו, כלומר שהיא כותבת לו שובר בשעת קבלת כתובתה, ולפי גירסא זו לא מוכחא מהכא שיהא הוא חייב בקרבנות שהיא חייבת קודם נשואין, אלא אותם שנתחייבה בהן בעודה תחתיו.

דף לו עמוד א[עריכה]

מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן כו':    והא דלא מותיב לה ממתניתן דקתני נמי מקריב עליו חטאות ואשמות, משום דההיא לא מוכחא בחטאת חלב, דדלמא בחטאת ואשם של מצותו דומיא דקיני זבין וזבות, מדלא קתני מקריב עליו קרבנותיו וכדאמרינן לעיל.

ואי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני (שותיך) [שויתיך _ לפי הש"מ] ולא לעוותי:    קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהו וכדאמרינן בעבודה זרה [נד, א]. ויש לומר דהני מילי בשאר איסרים, אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך, ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנותר, ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר, אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי.

גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת כו':    וכאילו אמר כו' דהא הוה ליה למיתני שכן אדם מביא על אשתו שוטה, ובתר הכי אלא מעתה. כן נראה לי.

האי שוטה היכי דמי כו' אלא הא דאמר רב יהודה מביא אדם קרבן על אשתו שוטה:    לא בחטאת חלב קאמר אלא ביולדות, ואי נמי בכל הקרבנות ובפקחת.

שה לבית לאו דאורייתא:    כלומר וקטנים אינן צריכין להמנות ואם מאכילים מפסחו לא הוי מאכיל פסח שלא למנויו, דלא אסר רחמנא פסח שלא למנוייו אלא להני דאיתנהו במצות תכוסו, אבל הני דלא שייך בהן הנאה לא מתסרי כדין שלא למנוייו, מידי דהוי אנשים דרשות. תוספות [כאן ד"ה יביאו אדם].

דף לו עמוד ב[עריכה]

הא דאיבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או לא, מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך:    קשיא לי והא שליחות לאו מדין דניחא ליה או לא ניחא ליה, אלא גזירת הכתוב היא [בבא מציעא כב, א דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ותדע לך שהרי האומר לחברו צא ותרום לי והלך ומצאו תרום למאן דאמר חזקה אין שליח עושה שליחות[ו _ לפי השי"מ], אמרינן בריש פרק קמא דחולין [יב, א] שאינו תרום, דדלמא איניש אחרינא שמע והלך ותרם ורחמנא אמר אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, ואף על גב דהתם ניחא ליה שתקנו את כריו. ויש לומר דתורם משלו על חברו שאני, דלא בעינן שלוחו לדעתו אלא בתורם משל בעל הכרי על בעל הכרי, אבל בתורם משלו על בעל הכרי כיון שאינו של בעל הכרי לא בעינן שליחותו ממש, ואין הדבר תלוי אלא אי זכות לו וזכין לו לאדם שלא בפניו, או לאו זכות לו דמצוה דנפשיה עדיף ליה. כן נראה לי.

אלא לדעתא דנפשיה ואי אמרת צריך דעת הא קא מהנה ליה:    נראה לי דלישנא יתירה הוא, והוה ליה למימר הכי אלא לדעתא דנפשיה אלמא אין צריך דעת.

תא שמע המקדיש מוסיף חומש, ומתכפר עושה תמורה, והתורם משלו (ע"מ) [על] שאינו שלו טובת הנאה שלו:    דכתיב עשר תעשר ונתת אמעשר קאי, כלומר שתהא נתינה ממי שהמעשר ולא קאי אתבואת זרעך כדאמרינן לעיל, ובפרק קמא דתמורה [י, א] מפרש ליה לקרא הכין, שהמעשר תקינו ביה ונתת שתהא טובת הנאה שלו.

במקום שנוטלים על המקרא ואין נוטלין על המדרש:    קשיא לי אם כן ליתני מלמדו ובמקום שנוטלים עליו שכר תפול הנאה להקדש, וכדתניא גבי מחזיר לו אבדתו. ויש לומר דאגב אורחיה קא משמע לן, דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל, על המדרש לא בעי למישקל.

דף לז עמוד א[עריכה]

מה אני בחנם אף אתם בחנם:    ירושלמי [כאן פרק רביעי הלכה ג']:יכול מקרא תרגום כן תלמוד לומר (חקים) [חוקים _ לפי הירושלמי במקור] ומשפטים, (חקים) [חוקים] ומשפטים אתם מלמדין [בחנם _ לפי הירושלמי במקור] ואי אתם מלמדין [בחנם] מקרא ותרגום, וכן חכמי מתנייתא נסבין אגריהון, יודן ב"ר ישמעאל אומר שכר בטילן הן נוטלין.

והכי קתני לא ילמדנו מקרא בקטן:    תמיהא לי וכי איסור נדר מי מתפיס אקטן, ויש לומר דהכא בקטן מופלא סמוך לאיש עסקינן, וכדרב הונא דאמר במסכת נדה פרק יוצא דופן [מו, א] הקדיש ואכל לוקה, שנאמר כי יפליא לא יחל כל שישנו (בפלאה) [בהפלאה] ישנו בבל יחל, כל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל, ואי נמי יש לומר דאפילו באיסור נדר הוה ליה עליה כבשר חזיר, [יבמות קיד, א] ואסור להאכילו בידים, וזה שהוא מלמדו הרי הוא מאכילו בידים.

דף לז עמוד ב[עריכה]

גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא כו':    תמיהא לי מאי גדולה מזו אמרו דקאמר, דהיא היא שאף הוא חייב להלביש את הבת לכסותה ולתת לה מנכסיו כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאה, ועכשיו זה פוטרו וכמו שאמרו בשלהי נערה שנתפתתה [כתובות נב, ב] דאמרינן התם קחו נשים לבניכם ואת בנותיכם תנו לאנשים, בשלמא קחו נשים לבניכם בידו אלא בנותיכם תנו לאנשים בידו הוא, ואמרינן לילבשה לכסייה ויהיב לה מידי כי היכי דליקפצו עלה ואנסבי לה. ויש לומר דמכל מקום אינו חייב כל כך בחייו שנכוף אותו לכך שיתן לה משלו לפרנסה, כבעל שהוא חייב לזון את אשתּו ובניו הקטנים שכופין אותו בבית דין.

בוגרת ומדעתה:    וקא משמע לן שאף על פי שאין הבת נשאת לו אלא על ידי דיבור האב אפילו הכי שרי, הואיל ויצאה מרשותו ומדעתה היא נשאת לו. ומכל מקום תמיהא קצת לשון ומדעתה, דלא הוה צריך למימר אלא בבוגרת ואנא ידענא דמדעתה היא נשאת לו. ונראה לי דהאי מדעתה לאפוקי מדעתו, דלא לימא שאם עשאו הוא שליח לדבר עמה על עסקי נשואיו, הרי זה אסור דקא מהני ליה דעביד שליחותיה. אלא דאכתי לא ניחא לי דבכל מידי דלא בעינן דעת משלח משמע לעיל דשרי, אף על גב דעביד שליחותיה ובמקום מצוה, כתורם את תרומותיו ומקריב קרבנותיו, והכי נמי במקום מצוה הוא.

דף לח עמוד א[עריכה]

הא דתנן זן את אשתו ואת בניו:    לחנן אתיא שפיר כפשטא דמבריח ארי מנכסיו הוא, אבל לרבנן דחנן איכא לאוקמא במזונות יתרים כך כתוב בתוספות [כאן ב"מ וזן את אשתו]. ואינו מחוור בעיני, דאי במזונות יתרים שאין הבעל חייב בהן, מאי קאמר בגמרא גבי משיא לו בתו, גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו כו', ואי בשאינו חייב באותן מזונת מאי גדולה, ועוד דבהדיא תנן אף על פי שחייב במזונותיהן. ונראה לי דלא שייך הכא פלוגתא דחנן ורבנן, דהתם הוא בפורע לה בפירוש מחמת מזונות הבעל דומיא דפורע חובו של חברו, דלדידיה משוינן לה בכתובות, ולעיל בריש פרקין, אבל הכא לשון במתנה מפורשת שהוא נתן להם מחמת עצמן ולא מחמת הבעל, והלכך לכולי עלמא אינו אלא כגורם הנאה, דכשהוא זנן ואינן צריכין מזונות ממילא קא מיתהני מאידך.

מתני': לא יזון את בהמתו בין טהורה בין טמאה:    פירוש מפני שמשביחן בדמים ומהני ממש הוי, רבי אליעזר אומר זן הוא את הטמאה, וכדמפרש ואזיל מפני שגופה ונפשה לשמים, מסתברא דלרבי אליעזר מותר הוא לזונה בכל עת, אף על פי שאילו הוא לא זנה וכן הבעלים לא זנוה היתה מתה ואם כן מהני הוי שהרי (מציל') [מצילה _ לפי השי"מ] ממיתה מכל מקום כל שעה ושעה הוא מותר לזונה, דכיון דשעה ראשונה היתה בהיתר גם בשניה מותר וכן בכל שעה ושעה, ועוד שהרי זה משיב אבדה.

דף לח עמוד ב[עריכה]

גמרא: המדיר בנו לתלמוד תורה:    יש מי שפירש שהאב הדיר את בנו שלא יהנה ממנו מפני שאינו רוצה ללמוד, ואפילו הכי מותר האב למלאות לבן חבית של מים (ולתלות) [ולצלות] לו דג קטן, ומסתמא מדברים קטנים כאלו לא הדירו, וכן פירש הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' נדרים ה"יז). ויש מקשים לפירוש זה שאין במשמע לשון זה לשון מתנה אלא לשון שמוש, ודברים שהבן משמש בהן את האב, ועוד דמדיר לתלמוד תורה משמע שמדירו ללמוד, והראב"ד ז"ל [שם בהשגות] פירש שמדיר הנאת הבן עליו כדי שלא יתבטל מלמודו, ואפילו הכי הבן מותר לעשות לו לאב דברים קטנים כאלו שאין בהן ביטול גדול, וכן פירש הרמב"ן ז"ל והביא ראיה ממה ששנוי בתוספתא בכורות [פרק ו' הלכה ג'] מעשה באחד (שהרש') [בתוספתא לפנינו: שהרצה, וכן ברמב"ן] את בנו לתלמוד תורה והדירו מלעשות מלאכה, והתיר לו יוסי ברבי למלאות לו חבית מים ולהדליק לו את הנר.

ירושלמי (פרק שלישי הלכה ו' בשלהי מסכת בכורים): תני המדיר בנו לתלמוד תורה מותר לו למלאות חבית של מים ולהדליק לו את הנר, רבי יעקב בר אידי בשם רבי יוחנן אף לוקח לו חפצין מן השוק, מה פליגין כאן באיש כאן באשה, אם היה אדם מסויים עשו אותו כאשה, פירוש מסויים אדם חשוב שאין דרכו ליקח חפצין בשוק, כאשה שאין דרכה לקנות בשוק, (לפיכך אם הדירה את בנה לתלמוד תורה מותר ליקח לה חפצים מן השוק, וכן באדם חשוב שאין דרכו ליקח חפצים מן השוק עשו אותו כאשה. ר"מ).

כוס של בית המרחץ:    פירש הרמב"ם (פ"ו מהל' נדרים ה"ו) שאין בו הנייה, והראב"ד ז"ל [שם בהשגות] השיג עליו דודאי הנאה יש בו, אלא שהוא מותר מפני שיש לו חיי נפש. ותמיהא לי היאך הוא מותר אפילו משום חיי נפש, וכן נמי למאן דמפרש כוס של בית האבל, והלא המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל אסור הוא להאכילו כדאיתא במתניתן. ובתוספות פירשו כוס של בית המרחץ כוס מים חמין והיא הנאה מועטת, שלא הדירו מדבר קטן כזה וכדתנן מותר לשתות עמו כוס של צונן.

ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דלמאן דמפרש כוס של שלום איכא כוס של בית האבל מאי איכא למימר, ומה שהביאו ראיה מדתנן שותה עמו כוס של צונן אינה ראיה, דהתם היינו טעמא דלא נתכוון אלא שלא יאכל עמו כמו שהיה מסרב בו חברו, והיינו דהתם הא נדר בפירוש טיפת צונן ואפילו הכי שרי, וכן מותר ליכנס לביתו ואף על פי שנדר בפירוש לביתך איני נכנס, ואילו במודר הנאה דעלמא אסור הוא ליכנס לביתו אלא דהני לא נגען אהדדי, אלא שמא נאמר דבדברים קטנים כאלו במקום מצוה [לא קפדי אהדדי] לא אדריה, ומיהו בספרי הרמב"ם ז"ל [שם] שבידינו יש ששמעון המדיר, משקה לראובן המודר משל ראובן, ולא התירו אלא שישמשנו בכך שאין שמוש זה אלא הנאה מועטת, וגם זה איני יודע ליישבו, אם כן מה הפרש יש בין שמשמש (עליה) [עליו _ לפי השי"מ] בנתינת כוס זה ובין שמשמש עליו בזמן אחר, ואם מפני שהוא מקרה ועראי יאמר משמשו עראי אבל לא קבע.

דף לט עמוד א[עריכה]

גזירה שמא ישהא בישיבה:    פירוש יתר מן המצוה המוטלת עליו ונמצא מהנהו שלא במקום מצוה דנפשיה, וכגון דלא אדריה מחיותיה. מסתברא דלאו דוקא דאמר הכי בפירוש, אלא סתמא דמלתא דכל מאן דמדיר לא מדיר מחיותיה וכגון לאו דוקא, ותדע לך מדתניא חלה הוא נכנס לבקרו, חלה בנו אינו נכנס לבקרו, ואמרינן בשלמא לעולא היינו דשאני בין חלה הוא לחלה בנו, ואם איתא מאן פסקה דבין חלה הוא בין חלה בנו, אי פריש דלא אדריה מחיותיה וחיותיה דברים דשרי, ואי לא פריש בין בזה ובין בזה אסור, אלא דאיכא לדחויה דסתמא דמלתא בדחיותיה מדכר ומפרש. והראשון נראה לי עיקר, משום דאם איתא מאי קאמר עולא יושב לא משום דאפשר בעמידה, ואי אמר בפירוש חוץ מחיותיה ודאי מסתברא דלא אפקיה לחצאין, אבל השתא דמאומדן דעתא שרי ליה, לא שרינן ליה אלא מאי דלא אפשר ליה בלאו הכי.

אלא לשמואל בשנכסי מבקר אסורין על החולה מאי שנא הוא ומאי שנא בנו:    אין הלשון זה מכוון, אלא כך הוה ליה למימר בנו אמאי לא דהא לא אדריה.

[ולענין הלכה _ לפי שי"מ:] בשנכסי מבקר אסורין על החולה:    במקום שנוטלין שכר על הביקור אסור לבקרו בחנם, ובמקום שאין נוטלין עליה שכר מותר לבקרו עומד אבל לא יושב, גזרה שמא ישהא בישיבה, ועולא נמי לא פליג אדשמואל לענין דינא אלא לענין פירושא דמתניתן, ומשום דברייתא מכרעת לה הכין דקסבר דברייתא פירושא דהא מתניתין היא. אבל בשנכסי חולה אסורין על המבקר פליגי שמואל ועולא, דעולא סבר דדוקא עומד אבל לא יושב הואיל ואפשר בעמידה, ושמואל סבר דאפילו יושב הואיל ואמדינן ליה לדעתיה דלא אדריה מחיותיה בין כך ובין כך שרי, וכסתמא דברייתא דלא פליג בין יושב לעומד, וקיימא לן כותיה דשמואל וכסתמא דברייתא, ומשמע נמי דרבא קאי כותיה מדמפרש טעמיה דשמואל, ושמעינן מיהא דדוקא משום דלא אדריה מחיותיה שרי לכנס לחצרו של מדיר הא לאו הכי אסור, אף על גב דלא עייל לצרכו (לצרכי') אלא [לצרכיה _ לפי השי"מ] של מדיר, דמכל מקום בין כך ובין כך נהנה הוא.

דף לט עמוד ב[עריכה]

דף מ עמוד א[עריכה]

אמר ר' אבין א"ר מטרא במערבא סהדא רבה פרת:    כלומר, דכשהוא מתרבה הרי זה סימן שגשמים שירדו במערב רבו עליו, לומר שאין טובלין בו דשמא רבו נוטפין על הזוחלין, ובאידך דשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, משום דחיישינן שמא ירבו גשמים וירבו הנוטפין, כאבוה דשמואל דעביד להו לבנתיה מקוואות ביומי דניסן, ופליג אדשמואל, דאמר שמואל נהרא מכיפיה מתבריך, ולעולם טובלין בו משום דמכיפי' מיברך, ולעולם רבו זוחלין על הנוטפין וכדאמרינן בעלמא [ברכות כה, ב] אין לך כל טפח וטפח שיורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים, ואם כן אפילו בשעת הגשמים שאנו רואין לעין שמתרבה ממי הגשמים, אפילו הכי טפי מבריך מכיפיה ושרי.

ולענין פסק הלכה פסק (ר"ח) [רבינו תם, הובא בשבת סה, ב בתוס' ד"ה דאמר] ז"ל במלתא קמייתא דשמואל, דפרק בתרא דבכורות [נה, ב] מסתייע מברייתא, דקתני התם רבי מאיר אומר יובל שמו שנאמר ועל יובל ישלח שרשיו, ומה נקרא פרת שמימיו פרין ורבין, וחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין, מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך, וכיון דמתניתין מסייע ליה לשמואל אף על גב דפליג רב עליה כותיה עבדינן, והלכך מותר להטביל בנהרות ואפילו בימות הגשמים דלעולים מכיפיה מיברך.

אבל ר"ח ז"ל [שבת סה, ב] פסק כרב וכאבוה דשמואל, ושמואל גופיה דידיה סתרן אהדדי. והרי"ף ז"ל [בשבת עמוד כ"ט עיי"ש ברי"ף] גם הוא נראה שפסק כן, לפי שכתב בהלכותיו ההיא דאבוה דשמואל דהוה עביד מקוואות ביומי דניסן, ואף הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהל' מקואות ה"יג) הכריע כדבריהם, דכיון דאבוה דשמואל חייש לענין מעשה ועביד מקוואות. ואשכחן נמי לשמואל גופיה דאמר הלכה למעשה אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, לא דחינן מימריה דאתמר לענין איסורא והלכה, משום חד מימרא דאגדתא דאמר מכיפיה מיבריך, דהא שמואל גופיה דאמר הכי איהו הוא דאמר לענין איסורא, שאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי.

ואיכא למימר דהכי סבירא ליה, אף על גב דנהרא מכיפיה מיבריך, וסהדותיה דפרת במיטרא דמערבא לאו סהדותא רבה היא, דאי נמי רבו טובא לא מסהיד אמיטרא בשעת הגשמים מן הנוטפין, הלכך כולה שתא בר מן יומיי תשרי לענין טבילה חיישינן, ואף על גב דאתמר בגמרא ופליגיה דידיה אדידיה בטעמיה פליגי, דאי לעולם מכיפי מיבריך ליתא להא, ומיהו איהו ודאי אמרינהו לתרוייהו, ולא מהדר הדר ביה, אלא מיחש הוא דחייש לספק אסורא, כדאמרינן בעלמא [שבת נו, א. ביצה כט, א] בכי האי גוונא, השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר, שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן דאסור.

ובמסכת נדה פרק תינוקת מייתי בגמרא עובדא דאבוה דשמואל, ולא מייתי עלה פלוגתא דברייתא, הלכך אין המים לעולם מטהרין בזוחלין, עד שתעמוד על מעיין שלו ותברר לך המשכתו ורבויו בפרת ביומי דתשרי, ושאר נהרות אפילו ביומי דתשרי איכא למיחש, בשעה שרבין לפום דחזינן ממנהגא דההוא נהרא, וכל שכן בשאר נהרות קטנים כגון אלו ששנינו [משניות טהרות פרק ח' משנה ט'] המים המכזבים פסולין, אלו הן המים המכזבין פעם אחת בשבוע, בפלמוסיות ובשני בצורת כשרים, רבי יהודא פוסל, וכל שכן ביום שהגשמים יורדים בו שהנהרות רבין ביותר, דלכולי עלמא אין המים מטהרין בזוחלין, דהא ודאי מן הנוטפין אתו, שהרי אף הנחלים ושלוליות של נחלים וחרדליות של נהרים מושכין מים בנהרות, ולית בהו כיפה דמיברכי מיניה, ואינהו הוא דמרבו להו לנהרות, ובהא ליכא מאן דפליג כלל דדבר הנראה לעינים הוא, ומאן דמורה בהנך מילי להתירא לא עביד שפיר, עד כאן מהלכות הרמב"ן ז"ל. אבל לפי מה שכתבתי למעלה נראה דאפילו בימות הגשמים היה מתיר רבינו תם ז"ל.

ואיכא למידק אשמעתין מדתנן בפרק חמישי של מסכת מקואות [משנה ג'] מעין שהוא מושך כנדל ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, אלמא אין המעין נפסל ברבוי הנוטפין, ותירצה הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' מקואות ה"יא) בשריבה כעין המעיין וממקום קביעתו הוא נמשך והולך, אבל בשנחרבה במקום המשכתו נפסל ברובו, והראב"ד ז"ל [שם בהשגות] כתב שאין הדברים האמורים שם אלא במקום שהיה יכול להלך בתחלתו, דלשם אינו נפסל בריבוי, אבל אם נמשך על ידי הריבוי חוץ למקום שהיה נמשך בתחלתו פסול, כל שרבו הנוטפין על מי המעיין, וכתב שכן שנו בתוספתא.

דף מ עמוד ב[עריכה]

אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל לא שנו אלא במקום שאין מביאין ירק מחוץ לארץ לארץ, אבל במקום שמביאין מחוץ לארץ לארץ אסור:    מסתברא דאסור אף בירקות הגנה קאמר, והוא הדין בירקות השדה, לפי שאין מביאין כל כך שיספקו להם ושלא יהיו צריכין לירקות השדה, והרי זה כמקום שמסתפקין מזה ומזה, ואפילו מסתפקין רובא מירקות הגנה, וכענין שאמרו בשמן זית ובשמן שומשמין, אבל בירושלמי משמע שאינו אסור אלא בירקות הגנה בלבד כשאר שני שבוע, דגרסינן התם משהתיר רבי להביא ירק מחוץ לארץ לארץ, היא שביעית, היא שאר שני שבוע.

מתני': מן המקפה מותר בגריסין. ירושלמי: והוא שיהא רובן גריסין.

חטאת שאני טועם אסור לאפות:    פירוש אסור בפת חטה, ירושלמי: ואתמר כן א"ר יוסי בן אורחיה דבר נשא חמי פיתא נקיה, ומימר ברוך דברא חטתא.

דף מא עמוד א[עריכה]

דף מא עמוד ב[עריכה]

רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו:    פירשו בתוספות [כאן ד"ה רפואת בהמתו] לפי שאינו מצוה לרפאות בהמתו, ולומר שאינו מותר אלא במקום מצוה. ואינו מחוור בעיני, דאין לך משיב אבדה גדול מזה, ומדין השבת אבדה הוא חייב לרפאות בהמתו, אלא טעמא הכא דכיון דיכול לומר הטיל לה סם פלוני, והשמר מסם פלוני, הרי היא יכולה להתרפאות על ידי אחרים, וכשיש שם רופא אחר אינו מצווה ברפואת ממונו, וגופו אפילו במקום שיש שם כמה רופאים אחרים מותר לרפאותו, לפי שלא מכל אדם זוכה להתרפאות. ובודאי ממקום שאי אפשר לרפאות בהמתו אלא על ידו מרפא אף בהמתו משום השבת אבידה, דתנן [לעיל לג, א] ומשיב את אבדתו דבמצוה דנפשיה קא עסיק, ואידך במידעם דנפשיה קא מתהני, וכדכתיבנא בריש פרקין. [לעיל לד, א ד"ה לא שנו].

אחר כך מצאתי כך בירושלמי דגרסינן התם (כאן פרק רביעי הלכה ב'), תמן תנינן מרפאהו רפואות נפשות אבל לא רפואות ממון, ר' יודן ור' יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו, כאן במדירו מנכסיו, וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו, כאן בשאין לו מי שירפאנו, אבל רפואת נפש לא ירפאהו, שלא מכל אדם זוכה להתרפאות. כך מצאתיה, ונראה שיש שבוש בגירסא, והכי גרסינן אם יש לו מי שירפאנו רפואת ממונו לא ירפאנו, [אלא _ לפי השי"מ] רפואת נפש ירפאנו, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות, אבל אומר (להם) [לו] סם פלוני יפה (לו) [לה _ לפי השי"מ והגמרא], ומינה דברפואת גופו משים לו ביד סם.

ויש מי שפירש דדוקא הוא שיהא הסם משל מודר, הא משל מדיר לא דהא קא מיתהני מיניה. ויש מי שפירש דאפילו מדיר מותר, דמחיותיה לא אדריה. ואינו מחוור טעם זה בעיני, דלא אמרו אלא שאם מדיר את חברו אינו מדירו במקום שהוא צריך לו לחיותו כההיא דלעיל, ואפשר נמי שהמודר הנאה מחברו ואינו מדיר עצמו מהנאת חברו [במקום חיותו, ונפקא מינה שאם הדיר עצמו מהנית חברו] ואין לו מה יאכל שהוא יכול להזון משלו, ואף זה צריך עיון, אבל המדיר הנאתו על חברו, שיהא משייר בדעתו שיהנהו במקום חיותו של חברו, בכי הא לא אשכחן, דאם כן [לקמן מג, א] אין לו מה יאכל למה יתן לאחרים, ולמה מפקיר, יאכילנו ביד, אלא שאפשר שדינם עולה יפה, לפי שהוא בעצמו לא נדר במקום מצוה, ומשום כך נכנס ומבקרו ומרפאהו רפואת נפשות, וכיון שכן אף לרפאותו בסם שלו מותר דמאי שנא.

ואם תאמר אם כן אף הוא מאכילו במקום שאין לו מה יאכל, דמצוה דנפשיה קא עביד, לא היא דהתם לאחר גמר מצותו אידך מתהני משל מדיר, ולא דמי להשבת אבדה, אבל (רפואת) [רפואה] מצותו ורפואתו באין כאחד, והוא שישים לו הוא עצמו, הא ליתן לו ואחר כך (משבחנו) [מחבשנו _ לפי השי"מ] לא שכבר נהנה וצריך עיון.

ואוכל עמו מן התמחוי החוזר:    ופירשה בגמרא ר' יוסי ב"ר חנינא מן התמחוי החוזר לבעל הבית, ופירש הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' נדרים ה"ט) שאם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לבעל הבית, (יחזיר) [יחזור _ לפי השי"מ] בעל הבית ויניחנה לפני ראובן המודר הנאה משמעון, מותר ראובן לאכול מאותה קערה, ואין חוששין שמא הניח (והותיר) [נתח טוב _ לפי השי"מ וברמב"ם לפנינו] בשבילו, והפירוש הנכון ששניהם אוכלים בקערה אחת גדולה משל אחרים, שיש בה די לשניהם לשתות ולהותיר.

וכן פירשו בירושלמי (כאן פרק רביעי הלכה ד'), תני מן הכוס החוזר, איזהו כוס החוזר, תמן אמרין קונדיטין. רבנן דהכא אמרי מליי מי (סוכוס קדחין) [סורס וקדחין _ לפי השי"מ] ושתין ומחזירין. ופירושו כתמחוי החוזר לבעל הבית, שיש לו לאכול ולשבוע ולהותיר, ויש שאמרו קונדיטין מפני שיספיק ממנו לאדם במעט, ויש בו בכוס אחד לשתות ולהותיר, וכן פירשה הראב"ד ז"ל [שם בהשגות].

רבי יהודה אומר גדולה בימות הגשמים, וקטנה בימות החמה:    ומתניתין כולה רבי יהודה הוא, והכי קתני ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה, וישן עמו במטה, שרבי יהודה אומר בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים.

ואוכל עמו על השלחן:    כלומר ולא גזרינן שמא יאכל משלו, ותמיהא מאי שנא מבשר וגבינה שאינן עולין על שלחן אחד, ושמא התירו דאימת נדרים עליהם ומזהר זהירי.

דף מב עמוד א[עריכה]

לימא בהא קמיפלגי דרב ושמואל סברו אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וכו':    קא סלקא דעתך השתא דבפירושא דמתניתין פליגי, דרב ושמואל מפרשי לה הכין, המודר הנאה מחברו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו, ואפילו הגיע שביעית, שהשביעית מוציאתו מרשותו, ואם בשביעית נדר אוכל הוא מן הנוטית, דבשעת הנדר אין פירות השדה שלו, ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו, ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש מפרשי לה הכי, המודר הנאה מחברו לפני שביעית, לא ירד לתוך שדהו קודם שביעית, אבל הגיע שביעית אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות לפי שכבר יצאו מרשותו.

דף מב עמוד ב[עריכה]

כי אמרו רבי יוחנן וריש לקיש בנכסי כי אמרו רב ושמואל בנכסי אלו:    ומהא שמעינן דאף על גב דאמר נכסי, כי אמר אלו אסור, אפילו לכשיצא מרשותו, דאין תופסין לשון נכסי אלא לשון אלו, כאילו אמר נכסי אלו, והכי אתא בירושלמי, ביתך זה משום מה תופסו, משום ביתך, משום זה נפל ובנאה לית הוא, נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לפלוני, או בית אלמנות לבתי ונפל, היורשים חייבים לבנותו, בית זה, נפל אין היורשים חייבים לבנותו, ומיהו בפירושין נראה, דגרסינן הכא נכסים אלו, ולא גרסינן נכסים, וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' נדרים ה"ה) ומנמוקי מורי הרב ז"ל. ומכל מקום הסכמות דירושלמי מכרעת, דבגופיה נמי אפקריה רחמנא, כלומר השדה מופקר לכל ליכנס, ולא על הפירות.

דף מג עמוד א[עריכה]

אביי אמר גזרה לישראל אטו להשאיל וכן כלהו גזירה:    והקשו בתוספות [כאן ד"ה אמר אביי] והא תנן [לקמן מב, ב] האומר הריני עליך חרם המודר אסור, ולעיל נמי בפרק ארבעה נדרים, [לא, א], שאני נהנה לישראל לוקח ביותר, כו' אלמא לא גזרינן, וצריך עיון.

דף מג עמוד ב[עריכה]

כך היא גירסת כל הספרים שלנו: מקצתן לראשון וכולן לשני, זכה שני להשתעבד בראשון:    וברייתא היא בתוספתא [בבא בתרא פרק ט' הלכה ד'] גבי עבדים, וכגון שכתב מקצת נכסיו לאחד מעבדיו, ואחר כך כתב לשני שיהיו כל נכסיו שלו, הראשון לא קנה ולא יצא לחירות, כיון ששייר מקצת נכסיו, כדאיתא בגיטין בפרק קמא [ח, ב] ובבבא בתרא [קנ, ב] גבי חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם, ושני קנה עצמו דהא לא שייר כלל, וכיון שקנה עצמו גם הוא זוכה במתנתו הלכך משתעבד בראשון, אלמא דעתו ליתן לו אף מה שכבר נתן, כיון שמתנתו הראשונה בטלה, שאם דעתו על מה שנתן, גם שני לא קנה עצמו, שגם מתנתו אינה במקצת, ושייר מה שכבר נתן לראשון, ויש גירסאות אחרות וזו נכונה.

המפקיר שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו [מג, ב], רישא רבנן וסיפא רבי יוסי:    קא סלקא דעתיה השתא, דטעמא דרבי יוסי כדרבי יוחנן, הפקרו כמתנתו, והכי פירושו רישא רבנן כלומר, רישא דקתני מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו רבנן היא, דאילו לרבי יוסי לעולם יכול לחזור בו, עד דאתי ליד זוכה, וחייב במעשר דבר תורה, אלא רבנן הוא, והא דקתני תוך שלש יכול לחזור בו, מדרבנן ומפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו, כלומר דכל שחוזר בו בתוך שלשה, מוכחא מלתא דלא הפקיר אלא מפני הרמאות, כדי לפוטרו מן המעשר, וכיון שכן כל שחזר בו אנו מניחין אותו לחזור בו כדי להתחייב במעשר [ואמרינן ליה דלא לעשר אלא מיניה וביה כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור _ לפי השי"מ] אבל כשלא חזר בו בפירוש אלא שקצר סתם, פטור מן המעשר לגמרי, ולאחר שלשה ימים אף על פי שחזר בו בפירוש, אין מניחין אותו לחזור, אלא מוקמינן ליה אדיניה, משום דכל שעמד כל כך שלא חזר מוכחא מלתא דלהפקר גמור נתכוון זה ולא לרמאות [דאי אפשר לתקוני בהא ולחלק בין זכה הוא וזכה בו אחר _ לפי השי"מ], וסיפא רבי יוסי, והלכך כל שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו, ואפילו לאחר כמה ימים.

והא דקתני משזכה בו בין הוא ובין אחר אינו יכול לחזור בו, לאו [בחדא _ לפי השי"מ] אנפי (אחר') הוא, דאילו זכה בו אחר אינו יכול לחזור בו [כלל אלא הרי הוא הפקר גמור ופטור מן המעשר, אבל זכה בו איהו אינו יכול לחזור _ לפי השי"מ] ולעשר מהאי על החיוב ומן החיוב עליו, ודבר זה תקנת חכמים הוא לעשותו כעין הפקר, כדי שלא תשתכח תורת הפקר אי נמי כדי שלא תחלק [בין זכה בו הוא לזכה בו אחר, אבל מכל מקום מדאורייתא לא הוי הפקר ואמרינן ליה עשר מיניה וביה, וכדאמר לאוקימתא _ לפי השי"מ] דריש לקיש דבסמוך. אמר עולא סיפא רבנן הוא, כלומר אפילו סיפא, והא דקתני על שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו, ואפילו לאחר כמה ימים, משום דהפקר גרוע הוא, דלא שכיחי דמפקרי הכי. והא דאמר עולא סיפא רבנן (הוא) [איפשר דרבנן דוקא ולא ר' יוסי קאמר דקתני משזכה בו אפילו הוא אינו יכול לחזור בו אי נמי אפילו רבנן קאמר והוא _ לפי השי"מ] הדין רבי יוסי, וטעמא דאינו יכול לחזור בו אפילו לרבי יוסי, [כדאמרן _ לפי השי"מ] ואתא ריש לקיש ואוקמה כולה כר' יוסי כדאמרן, וטעמא דסיפא כדאמרן, ורישא דרישא דהיינו תוך שלשה ימים יכול לחזור בו כדי שלא תשתכח תורת הפקר, ומעשרו מניה וביה, ואקשינן עלה מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר, ופטור לגמרי משמע, ואי כרבי יוסי אמאי פטור, אדרבה חייב דאורייתא וכדאמרן, אלא שמעשרו מיניה וביה, ואוקימנא הא כרבנן.

איבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי, הא דאפקריה באפי תלתא:    כלומר, דטעמא דרב יוסי דמתניתן לאו משום טעמא דלא הוי הפקרא עד דאתי לרשות זוכה וכטעמא קמא דרבי יוחנן, אלא כאידך דרבי יוחנן משום דלא הפקירו באפי תלתא, וכדקתני ואם אין עמהם אחר, וכל שלא הפקיר באפי תלתא לאו הפקר הוא, ורבנן סברי אפילו באפי תרי ואפילו בינו לבינו, וברייתא כולה דהמפקיר שדהו בשהפקיר באפי תרי, וכולה רבי יוסי היא וכטעמא דמפרש לריש לקיש וברייתא דהמפקיר כרמו בשהפקיר באפי תלתא ודברי הכל, אי נמי ברייתא נמי דהמפקיר שדהו נמי ככולי עלמא, ובשהפקיר באפי תלתא, וכטעמא דמפרשינן לעיל לעולא.

רישא רבנן וסיפא רבי יוסי:    דקא סלקא דעתא דטעמא דרבי יוסי כרבי יוחנן דאמר דהפקרו כמתנתו ורבי יוסי לא פליג אלא אסיפא דמניח על הסלע הפקירו, וכדמוכח בגמרא, ורישא רבנן דקא סברי דהפקרו הפקר מיד מדאורייתא, ואפילו חזר בו קודם שבא לרשות זוכה אין חזרתו כלום דבר תורה, ולעולם פטור מן המעשר, אלא דמדרבנן יכול לחזור בו תוך שלשה ימים מפני הרמאין, שמפקירין וחוזרין בהן כדי לפטור פירותיהן מן המעשרות, וכדאמרינן לקמן לרבי יוסי, והוא הדין לרישא למאן דמוקי לה כרבנן, מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ופטור לגמרי מן המעשר ואפילו מדרבנן, ותוך שלשה ימים נמי קתני שהוא יכול לחזור בו, דוקא בשחזר בו בפירוש ולא קצרו סתם, אבל קוצר סתם כזוכה מן ההפקר הוא, ואפילו תוך שלשה פטור מן המעשר, וכדתנן המפקיר את כרמו ולשחר עמד וקצרו, חייב בפרט ועוללות ופטור מן המעשר, ועמד ובצרו בוצר סתם משמע, וכל שכן אם זכה בו אחר קודם חזרתו שהוא פטור מן המעשר, דלכולי עלמא משבא לרשות זוכה הפקר גמור הוא.

ואם תאמר אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, אף הכא יפקירו ויחזרו ויקצרו מתורת הפקר כדי לפטור מן המעשר, ויש לומר דלא יכלו לתקן יתר מכן, שאם בא אחר ודכה בו ודאי פטור מן המעשר, ואי אפשר לחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר הך לא אפשר, ואי נמי יש לומר שאינו רגילות כל כך שיפקיר ויחזור ויזכה מתורת הפקר, דמתיר שמא יבא אחר ויקדמנו לקצור, אבל רגילים הם להפקיר ולחזור בהן כדי לפטור מן המעשר כל פירותיו מיד, ובזה הוא שהוצרכו לתקן. וסיפא דקתני דאפילו לאחר שלשה יכול לחזור בו רבי יוסי היא, דקסבר דעד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר ולא הוי הפקר, ואפילו עמד הוא וקצרו סתם חייב במעשר דבר תורה, ויכול לחזור בו דקתני לאו דוקא חוזר דהוא הדין קוצר סתם כדאמרן, אלא משום דקתני סיפא אין יכול לחזור בו, דאפילו לחזור בו בפירוש אינו יכול תנא רישא נמי יכול לחזור, והא דקתני סיפא (אינו _ לפי השי"מ) יכול לחזור בו, יש לפרש שהוא פטור מן המעשר לגמרי, וכדאמרינן לרבנן דבהא לא פליגי, ועוד שאם לפרש יכול לחזור בו וחייב במעשר דבר תורה, ואינו יכול לחזור בו ולעשר מיניה וביה, אם כן כי קא מקשה לריש לקיש מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו, ליקשי מיניה בין לריש לקיש בין למאן דמוקי לה לסיפא כרבי יוסי, ואיכא למידק כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר, כי זכה בו הוא אמאי אינו יכול לחזור ופטור מן המעשר, דהא דבר תורה ממון בעלים הוא וחייב לגמרי (מן המעשר) [במעשר _ לפי השי"מ], ויש לומר דמשום הפקר בית דין נגעו בה, ועשאוהו כאילו בא לידו ולאחר שבא ליד זוכה. ואינו מחוור, דאם כן מאי קא פריך ליה מן המפקיר כרמו, דטעמא דפטור משום הפקר בית דין.

עולא אמר סיפא נמי רבנן היא:    ולאו דוקא רבנן ולא רבי יוסי דלדידיה לא אצטרכינן לאוקמי טעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה אלא משום גזירת מתנת בית חורון כאוקמתיה דרבא, ורבא נמי הא מתניתא כעולא מוקי לה, ומשום הכי התקינו יהא יכול לחזור בו אפילו לאחר שלשה ימים, משום דלא שכיח דמפקרי לזמן, ומוכחא מילתא דהפקר גרוע הוא, ואינו מפקיר אלא כדי לפטור מן המעשר, וכיון שהפקרו גרוע ועוד שהוא חוזר בו חייבוהו לעשר, ואפילו דחוזר בו לאחר כמה ימים.

ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי:    והא דקתני תוך שלשה ימים יכול לחזור, פירוש לומר שחייב במעשר לגמרי ואפילו לעשר ממנו על פירות אחרים, ולאחר שלשה אינו יכול לחזור בו, כי היכי דלא לישתכח תורת הפקר, ומיהו אינו פטור לגמרי, אלא עשאוהו כהפקר שלא לעשר ממנו על החיוב, אבל כיון דמדאורייתא אינו הפקר לא פטרוהו לגמרי, וחייבוהו שיעשר מיניה וביה וכדמסיק ריש לקיש במלתיה, והיינו דאקשינן עלה מן המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו, שאילו הוא פטור אפילו לריש לקיש מן המעשר לגמרי, מאי קא מקשה מיניה טפי לריש לקיש מעולא.

ואם תאמר אם כן הא דאקשינן אי הכי אפילו מיום ראשון נמי (לא _ לפי השי"מ) להוי הפקר [ואמר רבא _ לפי השי"מ] מפני הרמאין, דמפקירין והדרין בהון. מאי קא מהני להון, דהא אפילו הדרי בהון חייבין הן לעשר מיהא מיניה וביה, יש לומר דניחא להו דליפקע מחיוב דאורייתא, ומכל מקום סיפא דקתני דלעולם יכול לחזור בו עד שלא זכה בו לא הוא ולא אחר, היינו טעמא משום דשאני שנה ושבוע דלא שכיחי דמפקרי, ובמלתא דלא שכיחי לא מתקנן ביה מידי דלא לישתכח תורת הפקר, ומיהו אפילו בכי הא תקינו בה דאם זכה בו הוא יהא כזוכה בהפקר, כדי שלא תחלק בין שזכה בו הוא בין שזוכה בו אחר, ולעולם חייבוהו אפילו לדידיה לעשר מיניה וביה.

דף מד עמוד א[עריכה]

דף מד עמוד ב[עריכה]

המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו כו':    ופטרו מן המעשר מדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן חייב לעשר מיניה וביה, והיינו דקתני בשלמא לעולא כו' אלא לריש לקיש אמאי פטור מדאורייתא, דהא לרבי יוסי אם חזר בו בתוך שלש ימים חייב לעשר מדאורייתא. ואם כן הכא אמאי פטור, וכתב רבינו תם ולא גרסינן, פירש דלא גרסינן מדאורייתא, ומאי דקאמר פטור בין מדאורייתא בין מדרבנן קאמר, ואיני יודע מי הזקיקו לומר כן, ולפי מה שפירשתי קושייתנו אתיא שפיר לריש לקיש, ותו לא קשיא לן ולא מידי לספרים דגרסי מדאורייתא.

אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר:    דלרבי יוסי אליבא דריש לקיש אינו פטור לגמרי, שהרי הוא חייב לעשר מיהא מיניה וביה, ופריק כי אמרי אנא לרבי יוסי, והא נמי רבנן היא.

ואיבעית אימא הא דאפקרי באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא:    כלומר איבעית אימא רבי יוסי קתני לה, וקסבר הפקר בעי תלתא, והלכך רישא דברייתא בשהפקירו באפי תלתא, ודאורייתא הוי הפקר, אלא שתוך שלשה התקינו שאם יחזור בו שיהא חייב במעשר, וכדפירש"י ז"ל לעיל אליבא דעולא דמוקי לה כרבנן, והיינו נמי ברייתא דמפקיר כרמו בשהפקירו באפי תלתא, וסיפא דברייתא בשהפקירו באפי תרי, והלכך יכול לחזור בו לעולם וכטעמא דפרש"י ז"ל לעיל, והיינו מתניתין דאחר דאוסר רבי יוסי, דהא מתניתין כשאין שם עמהם אחר היא, ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בהא פליגי, דסבירא להו דהפקר לא בעי תלתא, אפילו מפקיר בינו לבין חברו הפקרו הפקר.

ורבי יוחנן דאמר כרבי יוסי ורבי יהושע בן לוי דאמר כרבנן:    ואף על גב דפסק רבי יוחנן הלכה כסתם מתניתין, והכא פסק כרבי יוסי לא קשיא, דכיון דפליג רבי יוסי בה לאו סתם גמור מיקריא, דליקשי לרבי יוחנן דפסק דלא כההיא סתמא וכההיא דפרק החולץ [יבמות מב, ב] דכל הנשים יתארסו, וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא, וקיימא לן כרבנן וכרבי יהושע בן לוי דקשיש מרבי יוחנן, וטהלכה כמותו בכל מקום, כן נראה פירוש שיטה זו, ויש פירושים אחרים וזה נראה יותר נכון.

דף מה עמוד א[עריכה]