נדרים לג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והא מן מאכל נדר אמר רבי שמעון בן לקיש באומר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא עליו פירות ואפילו צנא בעלמא הנאה המביאה לידי מאכל הוא בעי רב פפא סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מהו מיפסק ומיזל בארעיה מאי תא שמע אבל משאיל לו חלוק וטלית נזמים וטבעות היכי דמי אילימא שלא ליראות בהן צריכא למימר אלא לאו אפילו ליראות בהן וקתני משאילו לא לעולם שלא ליראות ואיידי דקתני רישא לא ישאילנו תנא סיפא משאילו:
משנה וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור:
גמרא מכלל דרישא אף על פי שאין משכירין מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה רבי אליעזר היא:
משנה המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש:
גמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי מאן תנא אמר רב הושעיא זו
רש"י (ריב"ן)[עריכה]
והא מן מאכל עצמו נדר. ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו:
הנאת מאכלך עלי. יהא אסור:
ואימא. מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכלך ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה:
המביאה לידי מאכלך עלי. ונפה וכברה מביא מאכלו למאכל ולהכי לא ישאילנו לו:
אפי' שק וכו' ואפי' צנא בעלמא. של מדיר אסור למודר ליתן בה פירות דהנאה המביאה לידי מאכל הוא ואסור:
סוס לרכוב עליו. לילך לבית המשתה:
או טבעת ליראות בה. בבית המשתה כדי שינהגו בו כבוד והיינו הנאה:
מיפסק ומיזל בארעיה. שהולך דרך קרקעו לבית המשתה ומקצר דרכו:
מהו. מי הוי הנאה המביאה לידי מאכל בכל הני או לא:
צריכא למימר. דשרי הא ליכא הנאה כלל:
וקתני משאילו. וש"מ דשרי:
לא לעולם. אפי' שלא ליראות בה ובדין הוא דלא היה צריך למיתני משאילו:
אלא איידי וכו'. ומהא ליכא למשמע מינה:
מתני' מקום שמשכירין. שנוהגין להשאיל כל אלו הדברים על ידי שכירות אסור למדיר להשאילו דכיון שנוהגים להשכיר מיחזי כהנאה המביאה לידי מאכל ואסור:
גמ' מכלל דרישא. דקתני לא ישאילנו נפה וכברה הוי אע"פ שאין משכירין כלומר שאין נוהגין להשאיל בשכירות אע"ג דלא הוי הנאה גמורה דכיון שאין משכירין מאי קא מהני ליה אם זה לא ישאילנו שכנו אחר משאילו בחנם שהרי מקום שאין משכירין הוא:
מאן תנא. דאפילו הכי אסור:
ר' אליעזר היא. אבל סיפא דקתני מקום שמשכירין אסור דברי הכל היא דהנאה גמורה היא:
מתני' שוקל לו את שקלו. המדיר יכול ליתן בשבילו מחצית השקל שנותנין לתרומת הלשכה ויכול לפרוע חובו ואין מהנה לו כלום מדקתני פורע חובו אלמא לא מהני ליה מנכסיו דהא לא יהיב ליה בידים ממש:
גמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא. שמבריח חובו מעליו ושרי:
מאן תנא. דאברוחי שרי:
ר"ן[עריכה]
והא מן מאכל נדר - וכיון שכן למה יאסר:
דאמר הנאת מאכלך עלי - דכיון שהוסיף ואמר הנאת המאכל הרי אסר על עצמו כל מה שגורם אותו וקרי ליה מאכלך משום דבגרמת הנאה שלו הוא מתוקן והוה סלקא דעתך הכי דאי לא מאי מיקרי הנאת מאכל:
ואימא שלא ילעוס חיטים ויתן על גבי מכתו - דהנאת מאכל לא משמע אלא שלא יהנה מגוף המאכל עצמו ולאסור אפי' הנאת המאכל אמר הנאת מאכלך ואכתי לישתרי:
אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי - איכא מאן דאמר דבכה"ג אסור בין בלעיסת חטים על גבי מכתו בין בנפה בין בכברה ואין נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע"ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים על גבי מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חיטין וליתן על גבי מכתו שרי כך נראה בעיני:
שק להביא עליו פירות וכו' הנאה המביאה לידי מאכל הוא - דלא תימא לא מקריא הנאה המביאה לידי מאכל אלא לתקן המאכל בנפה וכברה אבל להביא אליו המאכל בלבד בשק וחמור שרי קמ"ל רב פפא:
צנא - סל:
סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ומיזיל בארעיה מאי - דמי אמרינן נהי דהקרבת המאכל אליו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אפי' הכי להקריב עצמו למאכל כמפסק ומיזיל בארעיה כדי שיהיה שם מהרה לאו הנאה המביאה לידי מאכל היא דשאני התם שעשה במאכל עצמו וכן נמי סוס לרכוב עליו ליראות בה כדי שיראה כאדם חשוב כשירכוב על סוס ותהא טבעת על ידו ובשביל זה יתנו לו מנה יפה כי האי גוונא גרמא בעלמא הוא:
אילימא שלא ליראות בהן צריכא למימר - דשרי במודר מאכל כיון דאין משכירין בהן כיוצא בהן פשיטא אלא לאו אפילו ליראות בהן וקתני משאילו אלמא גרמא דמאכל שרי וכל הני דבעי רב פפא גרמא בעלמא נינהו:
איידיי דקתני רישא לא ישאילנו - לאשמועינן דנפה וכברה כלים שעושין בהם אוכל נפש הן וכמו שפירשתי במשנתנו תנא סיפא משאילו:
ולענין הלכה בעיא דרב פפא לא איפשיטא הלכך נקטינן בה לחומרא:
מתני' מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור - אפי' במודר מאכל דהאי מודר מאכל דמתני' הא מוקמת ליה בגמרא באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי והני כיון דרגילין להשכירן וזה משאילו בלא שכר הנאה המביאה לידי מאכל היא שהרי בדמי השכירות שמחל לו יקח מאכל:
גמ' מכלל דרישא - דהיינו לא ישאילנו נפה וכברה אף על פי שאין משכירין דמאי דשרי בחלוק וטלית נזמים וטבעות אסרינן בנפה וכברה:
מתני' שוקל לו את שקלו - המדיר למודר וכן פורע לו חובו ובגמרא מפרש טעמא:
ומחזיר לו אבידתו - דלא מידי יהיב ליה אלא מידעם דנפשיה קמהדר ליה:
מקום שנוטלים עליה שכר - דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכי האי גוונא מחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות (ב"מ דף ל:):
תפול הנאה להקדש - אם אין מחזיר רוצה לקבל השכר יתננו מודר להקדש שאילו היה מוחל לו מדיר נמצא מהנהו:
גמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי - אשוקל לו שקלו ופורע לו חובו קאי דלהכי שרי משום דלאו מידי יהיב ליה אלא שמסלק המלוה מעליו ומש"ה נמי שוקל לו שקלו דהא לא מהני דבלאו הכי יש לו חלק בקרבנות צבור כדתנן (כתובות קח - ב"מ נח -) תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות מאי אמרת הא קא מהני ליה דפרע חובו אברוחי ארי הוא ושרי:
אמר ר' אושעיא הא מני חנן היא - דס"ל שהמפרנס אשת חבירו שפורע לו חוב מזונותיו הניח מעותיו על קרן הצבי משום דלא חשיב מהני אלא מבריח ארי בעלמא:
תוספות[עריכה]
אימא שלא ילעוס חיטין. משום הנאת מאכל לעיסתך ואפי' מחטין של מדיר עצמו:
וטבעת להראות בו. כאדם עשיר בבית המשתה וע"י כך יתנו לו מנה יפה:
מאן תנא אמר רבא ר"א היא. וא"ת תנן חדא זימנא ברישא ר"א וי"ל דמכח הך דהכא מדקדק לעיל דאתי כר"א דאי לאו האי הוה מוקמינן ליה בחצר ודכ"ע ולכך מדקדק הכא מסיפא:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ד (עריכה)
ב א ב ג ד ה מיי' פ"ו מהל' נדרים ה"א ב, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' רכא סעיף א:
ג ו ז מיי' פ"ו שם הל"ד ופ"ז הל' א, סמג שם טור ש"ע שם סעי' בג:
ראשונים נוספים
פירוש הרא"ש
והא מן מאכל נדר. דמשמע דוקא אוכל נפש:
אימא שלא ילעוס חיטין על מכתו. דרפואה למכה היא כדתנן בפרק [שני דפסחים] (ד' לט:) לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהם מחמיצות דהנאת מאכלך משמע שהוא הנאה מגוף המאכל בלא אכילה:
הנאה המביאה לידי מאכל עלי. היינו תקון או דבר שיכול לקנות בו מאכל:
שק להביא בו פירות כו'. דלא תימא דוקא תקון מאכל קמ"ל דהך נמי מקרי הנאה המביאה לידי מאכל:
סוס לרכוב עליו. לבית המשתה:
וטבעת ליראות בה. כדי שיכבדוהו להוסיף לו מנות:
מיפסק ומיזל בארעיה. לקצר דרכו לילך לבית המשתה:
ואיידי דתנא רישא לא ישאילנו. דלא תימא דוקא שפוד וקדרה:
מתני' מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בזה והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל:
גמ' מכלל דרישא אע"פ שאין משכירין. כלים שעושין בהם אוכל נפש למודר ממנו [מאכל]:
מתני' שוקל לו שקלו. מחצית השקל חייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות ציבור והמודר יכול לשקלו בשבילו דמצוה בעלמא הוא דעבד ואין דינו כפורע שאר חובותיו:
ופורע חובו. בגמרא מפרש לה:
ומחזיר לו אבידתו. בגמרא מפרש לה:
תפול הנאה להקדש. שאין יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלאו כל כמיניה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקונמות:
גמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא. הפורע חובו של חבירו חשוב כמבריח ארי מעדר חבירו שאינו חייב ליתן לו על זה שכר כדאיתא בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק נח.) פורע חובו נמי אינו חייב לשלם ומחיל לו דאי לא נמצא מהנהו:
חידושי הרשב"א
אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל: ומסתברא דדוקא אומר, הא סתם המדיר מאכל אינו אסור אלא במאכל בלבד, ואם אמר הנאת מאכל אסור אפילו ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו, הא לא אמר הנאת מאכל מותר ללעוס חטים דהא הנאת מאכל הוה ליה, ואם איתא דבנודר מאכל סתם אפילו ללעוס אסור, למה לי הנאת מאכל לאסור הא אסור וקאי, ואכתי אינו אסור בכלים שעושין בהם אוכל נפש, דלא חשיב לה הנאת מאכל אלא גורם דגורם הוא וכשאמר הנאה המביאה לידי מאכל נאסר הכל.
מכלל דרישא אף על פי שאין משכירין: כלומר רישא דקתני המודר מאכל לא ישאיל לו נפה וכברה אף על פי שאין משכירין כיוצא בזה, דמכל מקום מביאין הן להנאת מאכל.
מאן תנא: כלומר מאן תנא בהדיא במקום שאין משכירין במודר מאכל וכל שכן במודר הנאה אסור רבי אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא, פירוש בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו, דלא חשבינן ליה כמהנהו אף על פי שמסלק את חובו מעליו, מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהוה ליה כגורם הנאה ולא מהנה ממש. וכההוא דתנן בשלהי (פרק) [פרקין _ לפי השי"מ] [לקמן מג, א] המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו', הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, ועדיף מינה דאילו התם מטיא הנאה לידיה מיהא, אבל הכא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר. וכדגרסינן בירושלמי [פרק רביעי הלכה ב'] עד (כדין) [כדון _ לפי השי"מ] בבעל חוב שאינו דוחק (ואפילו _ לפי השי"מ והירושלמי] בבעל חוב שהוא דוחק נשמעינה מן הדא, תדע לך שהוא כן דתניא מקריב עליו קיני זבין ו[קיני _ לפי השי"מ] זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות, לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום, (זכה) [וכאן _ לפי השי"מ והירושלמי] בשלא נכנס לתוך ידו (כו') עד כאן.
תוספות רי"ד
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
אמר רב פפא שק להביא בו פירות כו' פי' דלא תימא דוקא כלים המיוחדין לאוכל נפש כגן נפה וכברה רחיים ותנור הן אסורין אבל שאר כלים לא אלא אפיילו שאר כלים נמי דוקא לשאר תשמישין הן מורתין אבל לצורך א"נ אסירין הן:
בעי ר"פ סוס לרכב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ואזיל בארעא בהו הפרשנים פירשו כל אלה לצורך המשתה ואינו נ"ל שאם דוקא לבית המשתה קא מבעיא לי' הו"ל לפרושי מלתא הכי אלא ודאי בלא בית המשתה נמי קא מבעיא לי' וה"פ כלים שאין עושין בהן אוכל נפש ואין משכירין כיוצא בה דריסת הרגל שהיא מותרת מפני שאין נוטלין עליהן שכר אבל סוס לרכוב עליו ולהתכבד בו ואין שואלו לצורך תשמיש אחר כ"א לרכוב עליו וטבעת נמי לא שאלת שנתקשט בה בתו לפי שעה אלא להיראות כי הוא עשיור ויש לבתו תכשיטין ודריסת הרגל נמי כיון שצריך לו לקצר בתוך שדדה חבירו לילך בשדהו או בשום מקום שאם לא הי' עושה קפנדריאה בתוך שדה חבירו הי' צריך להקיף הרבה ואנן סהדי שבאלה הענינים הוא משתכר וחשובה הנאתן אצלו הנאה מרובה מי אמרי' בתר נהנה אזלי' והנאה שיש בה שכר האי ואסורה לו או דלמא בתר מהנה אזלי' והוא לא הי' מקבל עלי' שכר שאם ישאילו לו סוסו מה לי אם ישתמש בו תשמיש בעלמא מה לי אם ירכוב עליו ויתפאר בו במדינה וכן כשמשאיל לו נזמים וטבעת לבתו וכן נמי כשדורס בשדהו כיון שלכ"א הוא עושה כן למה יקחור במחשבתו על זה שהוא בעיניו הנאה מרובה וכיון שלגבי מהנה אינה חשובה הנאה מותרת היא לו:
פיסקא המודר הנאה מחבירו אמר רב הושעיא הא מני תנן הוא מהכא מוכח דאע"ג דמטי לי' מיני' הנאה גדולה דהא מפני לי' מבעל חובי' אפ"ה כיון דשלא ממדעתי' עבר שרי וכיון נמי דלא בעי למיתבע בדינא בדינא לא מצי תבע לי' של דודאי אי הוה מצי תבע לי' בדינ א ולא קתבע לא הו"ל כאלו יהיב לי' מתנה אלא כאן דלא מצי תבע לי' בדינא שרי וה"נ בעינ ן למימר דמקריב עליו קיני זבין וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזנותיהן דאכ"ג דמטי לי' הנאה מיני' כיון דשלא מדעתו קעביד ולא מצי תבע לי' לו למדינת הים תנן התם המודר הנאה מחבירו כו' בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות מחזיר לו אבידתו מצוה קא עביד אלא פורע לו את חובו הא קא משתרשי לי' ופי' המורה מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה אם לא שקל עליו לא הפסיד כלים שיש לו חלק בקרבנות דתנן חורמין את הלשכה בשלש קופות על האבוד אע"פ ששלח את שקלו ואבד את הגבוי שעדיין לא הגיע כאן ועל העתיד לגבות ואפילו לו נגבה לאחר מיכן יש לו חלק בתרומה ובקרבנ ות שלא שחוסר מצוה ונמצאת שכר המצוה על הנותן וכאן פירשו המפרשים כגןו ששלח שקלו ואבד ולא מבעיא לאלה שמפרשים כגון ששלח שקלו ואבד אלא גם למורה דמפרש דלא שלח שקלו קשיא דמאי אריא דתורמין על מי שעתיד לגבות שנמצא שיש לו חלק בקרבנות בלא לי אע"פ שזה זיכהו על ידי שקלו בקרבנות ונמצא שההנאתו מה בכך מי אלים מפורע לי את חובו אליבא דתנן שההנתו הבאה מרובה ואפ"ה כיון דשלא לדעתו עשה וגם אינו יכולה לתובעו בדין מותר והכא נמי אין יכול לתבעו בדין אפילו לרבנ ן משום דמצי למימר לי' מי הזקיקך לשקול בעבורי אלא נתכונתה לשם מצוה וכיון שאינו יכול לתבעו בדין אע"פ שע"י שקלו יש לו חלק בקרבנות מישרי שרי וה"נ אמרי' לקמן במקריב עליו קיני זבי, דאע"ג דקא מהנה לי' שע"י אוכל בקדשים כון דשלא מדעתו קעביד ולא מצי תבע לי' בדינא שרי ויש לומר דלרווחא דמילתא היא דקאמר הכי אבל אבל כיון דמוקי לה דלתנ ן פורע לו את חובו ואע"ג דקא משתרשי לי' כיון דלא מצי תבע לי' בדינא הם ה"נ הבשוקל את שקלו אפילו לרבנן שרי כיון דלא מצי תבע לי' משום דמצוה קעביד ואין אנו צריכין לטעם תורמין על מי שעתיד לגבות:
שיטה מקובצת
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ד (עריכה)
והא מן מאכל נדר. ונפה וכברה לאו מאכל נינהו. ואפשר כי קערות שאוכל בהם הואיל ואי אפשר לאכול בלא הם ובעת האוכל מתהני בהם כמאכל עצמו חשבינן להו ולהכי לא קתני להו במתניתין דמילתא דפשיטא היא. הרי"ץ ז"ל.
ופריך השתא ואימא הכי משמע הנאת מאכלך שלא ילעוס לו חטין דהנאת מאכל לעיסת חיטין רפואה כדאמרינן בכתובות פרק הנושא לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטין וכו'. פירוש.
אימא שלא ילעוס חטין ויתן על גבי מכתו. כלומר אכתי לשון הנאת מאכלך עלי לא משמע לאיסור מכשירין אלא שיאסור לעצמו גוף מאכל חברו לכל הנאה כגון לרפואה וכיוצא בו וללעוס חטי חברו על גבי מכתו. והאי דקאמר הנאת מאכל ולא קאמר קונם מאכלך עלי משום דלא הוה משמע אלא שאוסרו לאכילה ממש אבל לא לשאר הנאות. הרנב"י ז"ל.
סוס לרכוב עליו להביא פירות. ליראות בו בבית המשתה כעשיר ויתנו לפניו מנה יפה. מיפסיק בארעיה לקצר דרכו ללכת לבית המשתה. לעולם שלא ליראות בהם ואי תיקשי אם כן ליפליג וליתני בדידה בטבעת עצמה במתניתין בין ליראות ושלא ליראות תריץ דכולה בשלא ליראות מיירי. הרא"ם ז"ל.
ונקטינן דשלשה דינין הן בענינים אלו. אמר לחברו קונם מאכלך עלי אין במשמע אלא איסור אכילה בלבד שלא יאכל ממאכל חברו אבל לרפואה ללעוס על גבי מכתו וכיוצא בו מותר ליהנות ממאכלו. אמר הנאת מאכלך עלי דהוה ליה כאלו אמר קונם מאכלך עלי להנאה עכשיו נתוסף בו איסור הנאה בגוף האוכלין לכל הנאות אבל מותר הוא במכשירי אוכל נפש כגון נפה וכברה רחים ותנור וכיוצא בהן. אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אף במכשירי אוכל נפש של חברו ואפילו בכליו להביא בהם פירות ואפילו לשאול ממנו כלים לילך בהם אצל מאכל ואפילו לעבור דרך ביתו לקצר הדרך לילך לבית מאכל אסור. והוא אסור ליקח שום דבר ממנו במתנה אפילו דברים דלאו מאכל דמכל מקום הנאה המביאה לידי מאכל הוא מדאמרינן במתניתין דחלוק ונזמים וטבעות אסור להשאיל לו במקום שמשכירין אותם כדפרי' במתניתין. ירושלמי הניית מאכל מהו תני אבל משאילו קרדום הוינן סברין מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום. הרנב"י ז"ל.
פיסקא במקום שמשכירין אסור שמזמן ליה מעות לקנות מאכל שהיה צריך לשכור בהם הני. ואי תיקשי מה בין זה לפורע חובו דמותר שזה וזה אינו כי אם גרם מאכל. ואיכא למימר דשאלת חלוק היא בשעת הצורך ללכת לבית המשתה ואז מיד היה צריך להוציא דינר לשכור וזה מרויחו בפניו שישארו לו אותן מעות לקנות מאכל אבל פורע חובו שלא בפניו הוא ושלא בשעת הצורך שהרבה בני אדם (מזמינין בשעת חובם) ממתינין בשעת פרעון חובם. מהשמטה באהבתם או באהבת אוהביהם. הרא"ם ז"ל.
מתניתין המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו. שכל ישראל היו נותנים מחצית השקל לתרומת הלשכה כדי שיהיו תמידין ומוספין קרבים מכל ישראל וזה המודר יכול לשקול בשבולו ושקלו לאו דווקא אלא חצי שקל קאמר. וכיון דתנן תורמין על העתיד לגבות פירוש תורמין את הקופה של השקלין וזוכין לכל ישראל בהם אפילו לאותו שלא נתן עדיין ומתכפר בו כאילו נתן חלקו (אף על פי שאין סופו לגבות ונתכפר בו אלא שהפך) אמר המגיה אולי צריך לומר: ואף על פי וכו' נתכפר בו אלא שהפסיד מצות נתינה הילכך זה המודר שנותן מצוה קא עביד ואינו נידון כפורע שאר חובותיו. עוד יש לומר דנהי נמי דגרם הנאה היא מותרת כדאמרינן לקמן המודר הנאה מחבירו הולך אצל חנוני וכו' וכן למדתיו בכתובות פרק אחרון.
וקשיא לי מאי שנא משאר חובות דאסורין דהתנן בשקלים את מי ממשכנין לויים וישראלים וכיון שממשכנין חוב גמור הוא וי"ל דממשכנין דתנן קודם תרומת הלשכה קאמר. וראיתי כתוב בשם הר' יצחקי ז"ל דעל איבוד קאמר ששלח שקלו ואבד וזה המודר פורע בשבילו שחבירו אינו חייב כלום כיון שנתרמה הלשכה כדתנן בבבא מציעא משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים. שיטה.
וזה לשון הרא"ם ז"ל שוקל לו שקלו שהיו נותנין מחצית השקל בכל שנה לתרומת הלשכה לקנות בהן קרבנות צבור דלא מהני ליה מידי כדמפרש בפרק שני דייני דתורמין על העתיד לגבות ומתכפר בו כאלו נגבה כבר והשתא מיהא לא מהני ליה מידי. ואף על גב דאילו לא שקלו חברו היה חייב לפרוע ולשקול דהא על העתיד לגבות היו תורמין ולא על שאינו עתיד מכל מקום השתא מיהא לא מהני ליה שעדיין מתכפר הוא בקרבנות וק"ק דממשכנין. עד כאן.
וזה לשון הריב"א ז"ל המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו. שבכל שנה היה נותן כל אחד מישראל מחצית השקל ואם נתן אותו ונאבד יכול זה לפרוע בעבורו דהא לא מהני ליה מידי דהא תנן תורמין על האבוד ועל הגבוי. אי נמי אפילו לא נתן אותו האחר ועמד זה ופרע אותו בעבורו מותר דהוי כפורע חובו של חבירו ומבריח ארי בעלמא הוא שמסלק בעל חובו מעליו והיינו דקתני ופורע לו חובו ומשום דאינו מהני ממש דהא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר אלא גורם הנאה הוא ושרי. ומיהו דוקא אי סבירא לן דמבריח ארי מנכסיו הוא ופטור בזה הוא דאמרינן דשרי דאין הלוה הזה חייב לשלם לו מן הדין למדיר הפורע בעבורו אבל אי סבירא לן דחייב לשלם לו מן הדין אם פרע בעבורו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור. עד כאן.
ופורע לו את חובו. פירוש משום דלאו הלואה חשבינן לה דאינו אלא שמבריח ארי מעליו ואינו חייב להחזיר לו ומוקמינן לה בגמרא כחנן דתנן מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ולחנן הפורע חובו של חברו שלא מדעתו נמי הניח מעותיו על קרן הצבי. ובירושלמי משמע דאפילו רבנן דפליגי בהדי חנן ואמרי בעמד אדם ופרנס את אשתו דחייב להחזיר לו מודו בפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור. דגרסינן התם ר' אבא בר ממל הפורע חובו של חברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ורבנן אמר רבי יוסי טעמיהון דרבנן תמן לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי כלומר ואיני זקוק להחזירו לך ומקשינן הגע עצמך דהוה גביה משכון ומהדרינן מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונאי עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק כלומר התינח אם אין אנו רואין שבעל חובו דוחקו לפרוע לו יכול לטעון כן ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק בתמיה כלומר יש לך לומר שיטעון מפייס הוינא ליה נשמעינה מן הדה ושוקל לו את שקלו לא שקל ממשכנין אותו הדה אמרה אפילו בבעל חוב שהוא דוחק כלומר שהרי חוב השקלים כבעל חוב שהוא דוחק הוא דהא ממשכנין אותו בכך ואפילו הכי מודר הנאה מחברו שוקלו בעבורו. הרנב"י ז"ל.
ופורע לו חובו. פירוש משום דמבריח ארי הוא. ודוקא בפורע מעצמו אבל אם אמר לו המודר פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד ומתהני מיניה כי עביד שליחותיה. הריטב"א ז"ל.
ומחזיר לו אבידתו. אם הגיעה לידו ישיבנה ובגמרא מפרש טעמא. אבל לחזר אחר אבידתו אסור שהרי טורח בשבילו דמחזיר תנן אבל מחזר לא. שיטה.
וזה לשון הריטב"א ומחזיר לו אבידתו. פירוש דעל טורח החזרה אין נוטלין שכר ואי משום דמהדר ליה בהמתו מידי דנפשיה קא מהדר ליה. עד כאן. שנותנין עליה שכר להשיבה וזה אינו רוצה ליקח שכר תפול הנאה להקדש שכך אמר כשנדר שיהיו הנאותיו כקרבן אלמא חל עליו הקדש. ויש מפרשים מותר השכר שמותר להשתכר עמד בפחות אי נמי כל השכר כדפרש או ששניהם נדרו זה מזה ולים המלח אינו רשאי כיון דחייל עליה הקדש. ויש אומרים הוא הדין ואינו נראה. הרא"ם ז"ל.
גמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הואי. פירוש בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו דלא חשבינן ליה כמהנהו אף על פי שמסלק את חובו מעליו מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהוי ליה כגורם הנאה ולא מהנה ממש ושרי. וכההיא דתנן בשילהי פירקין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו' הוא נותן לו ובא ונוטל מזה ועדיף מינה דאלו התם מטיא הנאה לידיה מיהא אבל הכא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר. וכדגרסינן בירושלמי עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק נשמעינה מן הדה תדע לך שהוא כן דתניא ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום וכא בשלא נכנס לתוך ידו כלום עד כאן. ודוקא אי סבירא לן מבריח ארי מנכסיו הוא כלומר שאין הלוה הזה חייב לשלם מן הדין למדיר הפורע אבל אם היה חייב לשלם לו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור. הרשב"א ז"ל.
אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי. כיון דאין לו לתבוע לחברו כלום ואינו דומה לשוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דחוזר ונוטל מחברו מה שההנהו. ומאן תנא דסבר דלא דמיא אמר רב אושעיא חנן היא דאית ליה שיש חוב שאם פרעו חברו בעבורו שאינו חייב לו כלום וכגון זה דבר במתניתין שאינו מהנה לו כלום שהרי היא היתה עושה ואוכלת אבל הראה של חברו מהנהו ומכל מקום חוב נקרא כיון שהוא חייב במזונותיה וכגון שלא לוותה ואכלה כי על לותה אין חנן חולק ומכל מקום סבור המאכיל שיפרע לו ברצון כשיבא ממדינת הים. רבא אמר המאכיל דהכא כגון שלוה על מנת שלא לפרוע שלא היה בדעת המלוה ליפרע ממנו לעולם שהרי לא ההנהו המדיר אם כן דברי הכל היא אבד את מעותיו כדפרישית דמצי אמר ליה לא אהנית לי מידי שהיתה טורחת במלאכה ואוכלת. הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה