חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף עט עמוד ב[עריכה]

גמרא: היכי קאמר:    כלומר מדקתני אם אחרחץ ולא קתני הנאת רחיצה עלי, משמע דאין ברחיצה עינוי נפש לכולי עלמא, ולא הוא רחיצה אלא תנאי, וכגון דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה, לא תרחץ כיון דלית בה עינוי אם לא תרחץ, ולא תאסרו פירות עלה. קשיא ליה מכל מקום הרי אסורה באכילת פירות מעתה, וכדרב יהודה דאמר בריש פרק אלו (נדרים) [לעיל יד, א], קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, אל יישן היום שמא יישן למחר דבתנאי לא מזדהר, הכא נמי אל תאכל היום שמא תרחץ למחר, ונמצאת עוברת באכילת הפירות למפרע. וליתא, דכל האומר קונם פירות עלי אם אעשה כך, אינו אוסר על עצמו אכילת פירות אלא מזמן שיעבור על תנאו ואילך, אלא אם כן אסרם על עצמו בפירוש מעתה, וכאותה שאמר רבי יהודה דאמר בפירוש קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר, שאסר בפירוש שנתו של יום זה.

ועוד בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש דלמא רחצה ואיתסרו פירות עולם עליה:    איכא למידק דקא מקשה השתא איפכא מקושיא קמייתא, דבקמייתא קא מקשינן לא תרחץ ולא ליתסרי, דאלמא לא חיישינן דלמא רחצה, והשתא מקשה איפכא דלמא רחצה, אלא אלישנא דרבי יוסי קא מקשה, דמדקתני רבי יוסי אין אלו נדרי עינו נפש משמע דאפילו עברה ורחצה לא יפר, משום דעיקר הנדר לא הוי עינוי נפש ואמאי איסור פירות עינוי נפש הוי, והכי קאמר בנדר זה מי אמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש, הא אילו רחצה ונאסרו פירות עליה הוה לה עינוי נפש.

דף פ עמוד א[עריכה]

היכי תעביד דתרחץ מיתסרא הנאת רחיצה עלה:    כלומר והוי עינוי נפש, לא תרחץ מכל מקום איכא בהני עינוי נפש דהא מנוולא בינתים. ואף על גב דאמרינן לעיל לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם עלה, היינו למאי דסבירא לן דמשום דאין ברחיצה עינוי נפש, נקט רחיצה בתנאי ועיקר הנדר בפירות, והלכך קשיא לן כיון דאין ברחיצה עינוי נפש לא תרחץ, אבל השתא הדרינן סברא אחרינא דמוקמינן תנאיה ועיקריה ברחיצה, אלמא רחיצה אית בה עינוי נפש, הלכך כיון דמקיימי בתנאה בנוולי איכא עינוי נפש מפר.

ורבי יוסי סבר דאין אלו נדרי עינוי נפש כלל דנוול ברחיצה לא חייש:    הקשה מורי הרב נר"י דסוגיין ודאי אתיא דלא כר' נתן וכרבנן, דפליגי בשלהי פרקין [לקמן פט, ב] בנטולה אני מן היהודים אם משמשתו, דר' נתן אמר הרי זה לא יפר, וחכמים אומרים יפר, דאי כר' נתן התם נמי לימא היכי תעביד, תשמש מיתסרא הנאת תשמיש עלה, לא תשמש הוו דברים שבינו לבינה כדאמרינן הכא, אלא ודאי סוגיין דהכא דלא כר' נתן, וכיון שכן מאי קא מקשה בריש סוגיין למה לה הפרה לא תרחוץ ולא ליתסרו פירות עולם עלה, והא לרבנן מפר אף על פי שלא חל הנדר, ואיכא מאן דיליף ממלתייהו בסוף פרקין דאף חכם מתיר בנדר שלא חל. ותירץ הוא ז"ל בשם הר"מ בר שניאור ז"ל, דאף על גב דפלוגתייהו בין בנדר בין בהפרה, מיהו הפרה כיון דליתא אלא אי בנדרי עינוי נפש, אי בדברים שבינו לבינה, כל מקום שאפשר לינצל בזהירותה בתנאה מעינוי נפש, לא מיקרי עינוי, כי אמרי יפר דוקא כגון נטולה אני מן היהודים אם משמשתו, שאינה יכולה לינצל מדברים שבינו לבינה.

וחזר עוד והקשה מדאמר רבי יוחנן בן נורי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור דהשתא מיהת לא חל, ואכתי אין כאן משום דברים שבינו לבינה כל זמן שלא יגרשנה. והוא מפרק לה דשמא בההיא אפילו ר' נתן מודה, כיון דלא תלתה נדרה בתנאי ונדרה מהשתא, אלא שהנדר נדחה מכח השעבוד עד שיגרשנה.

ולדידי קשיא לי דאם כדברי הר"מ ז"ל, מכל מקום בהא דאמרה הנאת פירות עלי אם ארחץ אינה יכולה לינצל או מעינוי או מדברים שבינו לבינה, שאם רחצה איתסרו עלה פירות והרי כאן עינוי אם לא רחצה, מכל מקום איכא משום דברים שבינו לבינה, דאמרינן לקמן דאפילו לרבי יוסי דאמר אין אלו נדרי עינוי נפש משום דברים שבינו לבינה איכא. ויש לומר דלקמן היינו טעמא משום דאוקימנא לה למתניתין בדאמרה קונם רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ, דלמא כולה מלתא בין תנאיה בין עיקריה הויא ברחיצה, וקאמר רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש, דייקינן מינה נדרה עינוי לא הוי הא דברים שבינו לבינה הוו, אבל מעיקרא דמוקמינן תנאה בלחוד ברחיצה, דלמא ליכא ברחיצה לא משום עינוי ולא משום דברים שבינו לבינה.

ומיהו אכתי לא ניחא לי דודאי דרבי יוחנן בן נורי הויא תיובתיה, דמאי דפריק מרנא לאו פירוקא הוא, דהתם [כל שכן _ לפי השי"מ] באומרת יקדשו ידי לעושיהן לאחר שתתגרש דהוה נדרה נדר ויפר מהשתא כדאיתא לקמן [פה, ב] ובפרק אף על פי [כתובות נו, א], ועל כרחך לא דחינן התם אלא משום דאין בידה לגרש את עצמה, הא לאו הכי נדרה נדר ויפר מהשתא אף על גב דלא חל הנדר עד לקמיה. ונראה לי דמעיקרא בעלי הגמרא הוא דלא קים להו מתניתין כמאן אי כרבי נתן ואי כרבנן, והכי קאמר אי סבירא להו דאינו מפר עד שיחול כרבי נתן לא תרחץ ולא ליתסרן, ואי כרבנן בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי עינוינפש, דלמא רחצה ומיתסרן פירות עלה הלכך מהשתא יפר דלא סלקא דעתיה (דרן) [דרבי יוסי ורבנן בפלוגתא דר' _ לפי השי"מ] נתן ורבנן פליגי, ואוקימנא כרבנן וברחיצה עצמה פליגי. כן נראה לי.

אי הכי ליתני תנאי זה אין בו עינוי נפש:    יש מפרשים כיון דברחיצה עצמה פליגי, דרבנן סברי יש בה עינוי, ורבי יוסי סבר אין בו עינוי, ובודאי איהי (נזהרה) [נזהרת _ לפי השי"מ] מלעבור על התנאי, כדי שלא תאסר לעולם כמו (שהוא) [שהיא _ לפי השי"מ] נזהרת בגוף הנדר, אם כן הוה ליה לרבי יוסי להזכיר בדבריו התנאי כמו שהוא מזכיר גוף הנדר, והיה לו לומר תנאי זה אין בו עינוי, כלומר תנאי זה שהיא נזהרת מלעבור עליו אין בו משום עינוי. ולהדין פרושא כי מוקמינן לה בתר הכי באומרת קונם רחיצה עלי אם ארחץ היום, דרבי יוסי לא חייש לנוול דחד יומא, ליכא לאקשויי תו לימא תנאי זה אין בו עינוי, דבודאי בענינו של תנאי דהיינו הרחיצה יש בו עינוי, דהא רבי יוסי מודה הוא ברחיצה דהוי מדברים שיש בהם עינוי נפש, אלא משום דזמנה מועט לא קרי ליה עינוי, הלכך לא מצי למיתני תנאי זה אין בו עינוי דהוה ליה למימר (תנאי) [זמן _ לפי השי"מ] זה אין עינוי, וזה לא הוה ליה לר' יוסי להזכיר. ומורי הרב ז"ל פירש

ליתני תנאי זה אין בו עינוי נפש:    דהשתא דתני אין אלו נדרי עינוי נפש, משמע דמשום דאין הנדר עינוי נפש לא יפר, אבל אם הנדר עינוי נפש יפר, ובלאו הכי, דכיון דאין התנאי עינוי נפש אף על פי שנדרה בפירות העולם לא יפר, כדאמרינן בריש סוגיין למה לה הפרה, והא הוה ליה לאשמועינן, ופרקינן אלא דאמרה אם ארחץ היום דאפילו נוול דחד יומא הוי עינוי נפש, ורבי יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול, לא קאמר לא חייש כדלעיל, אלא לא שמיה נוול, דאפילו דברים שבינו לבינה לא הוי, ולהכי לא מצי למיתני תנאי זה אין בו משום עינוי נפש דאפילו משום דברים שבינו לבינה אין בו, ואין בו עינוי נפש משמע ליה לקמן להדיא דאתי למימר אבל דברים שבינו לבינה הווין, עד כאן לשון רבינו ז"ל.

מהא דאמרינן: ורבי יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול:    משמע דרבי יוסי לא פליג אלא משום דזמנו מועט, הא רחיצה גופה הויא דברים שיש בהם עינוי נפש. והקשו בתוספות [ד"ה ור' יוסי] דלקמן לא משמע הכין אלא דרחיצה לית בה משום עינוי כלל אליבא דר' יוסי, [דאמרינן _ לפי השי"מ] ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי דתנן מעין כו' השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה (שיעור) [צער _ לפי השי"מ] גוף כולו לא כל שכן, ובכתובות פרק המדיר [עא, א] נמי דייקי ממתניתין דהכא דר' יוסי סבר רחיצה לית בה משום עינוי. ונראה לי דלאו קושיא היא, דהא אוקמתא לא קיימא, ולא דייקינן מינה ולא מותבינן לקמן עלה, אלא אאוקמתא (בתרא) [דרבא _ לפי השי"מ] ולההיא אוקמתא ודאי רבי יוסי לית ליה ברחיצה עינוי כלל.

אבל לדידי קשיא לי, אם כן ליקשי בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי עינוי, וכדאקשינן לעיל שהרי אילו עבר ורחצה היום הרי היא אסורה לעולם ואיכא עינוי, ואין אלו נדרי עינוי נפש משמע שאם עברה על תנאה אין כאן עינוי בעיקר הנדר, ולא שנו כן דהא רבי יוסי מודה ברחיצה גופה דיש בה משום עינוי נפש. אבל ה"ר אליעזר [ממיץ] ז"ל [גרס _ לפי התוס' ד"ה ור' יוסי] ור' יוסי סבר נוול דחד יומא לא שמיה נוול, ולעולם לא חש התנא לאשמועינן בהא מידי, אלא גדולה מזו אני אומר שאין אלו נדרי עינוי נפש, כלומר דרחיצה גופה לית בה עינוי כלל, ולפירוש מורי ז"ל גם כן שכתבתי אינו קשה כלל.

ביום הכפורים כי רחץ ליחייב כרת:    תימה דביומא מפיק לה מדרשא דתענו את נפשותיכם דבר שיש בו איבוד נשמה וצריך עיון.

דף פ עמוד ב[עריכה]

דף פא עמוד א[עריכה]

דף פא עמוד ב[עריכה]

שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אין יכול להפר:    איכא למידק דבפרק אף על פי מחלק בין בהמתו לבקרו, ותניא התם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו כופה, שלא אתן תבן לפני בקרך כופה, ותירץ רבינו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דהכא בשהכניסה לו חמש שפחות דיושבת בקתדרא, ואפילו הכי מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה כדאיתא התם, והתם בשלא הכניסה, ושם כתבתי יותר מזה סייעתא דשמיא.

בעא מיניה רבא מרב נחמן תשמיש המטה לרבנן עינוי נפש הוא או דברים שבינו לבינה הוא:    ואתינן למיפשטה ממתניתין [לקמן צ, ב] דנטולה אני מן היהודים שאינו מפר [אלא _ לפי הגמרא] לעצמו, ותהא נטולה מן היהודים כדברים שבינו לבינה, ודחינן דמתניתין רבי יוסי היא, אבל רבנן תיבעי ולא איפשיטא, הרמב"ם ז"ל פסק (פ"יב מהל' נדרים ה"ג) דאינו מפר אלא לעצמו. וקשיא לי דהא אמר שמואל משמיה דלוי כל נדרים מפר אדם לאשתו כלומר משום עינוי נפש, אלמא כל מילי קרו רבנן עינוי נפש, משום דדלמא זמנין תצטריך להו ומתענה בהם, וקיימא לן כרבנן וכשמואל דאמר משמיה דלוי, כל נדרים בעל מפר לאשתו, פירוש כל נדרי עינוי נפש.

דף פב עמוד א[עריכה]

אמר רב יוסף דקאמרה שתביא אתה:    וכי קתני יביא ממדינה אחרת. הוא הדין דמצי למיתני יביאו לה אחרים אפילו מאותה מדינה, אלא דעדיפא מינה קאמר, דאילו אמר יביאו לה אחרים הוה אמינא דהרי זה כאילו נדרה הנאה מבעלה, דמסתמא כל פירותיו של בעל מאותה מדינה, קא משמע לן שלא נדרה הנאה מבעלה, ויכול הוא להביא לה ממדינה האחרת.

דקאמרה שתביא אתה:    אבל רישא דאמרה קונם פירות עולם עלי, אף על גב דאמרה שתביא אתה, כיון דמבעלה אינה יכולה ליהנות משום מקום הוי עינוי נפש.

הכי גרסינן ברוב הספרים: מדסיפא דקא מייתי בעל הוי רישא דקא מתיא איהי:    ויש מפרשים מדסיפא באיסור, כלומר למאי דסבירא לך ודאי סיפא בשאי אפשר להביא על ידי אחר, אלא ודאי בשאי אפשר וכגון שאין מקיפו אלא על ידו, הוי רישא שאי אפשר להביא אלא באיסור, כלומר שנדרה הנאת פירותיו (ואמר תקים) [ואפילו תקנם _ לפי השי"מ] היא בעצמה, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה בקוצר מסיפא לבד, ולומר מדאמרינן יפר אלמא בשאי אפשר על ידי אחרים, והרי זו כנדרה הנאה לגמרי מפירות אותו חנוני. ולדבריך מאי שנא אין פרנסתו אלא ממנו, אפילו היתה פרנסתו (ממנו אחר) [מאחר _ לפי השי"מ] יפר, כיון שאסר הנאת פירות חנוני עליה. ומורי הרב ז"ל פירש, מדסיפא הנאת בעל מכלל דרישא הנאת חנוני, ולא יפר דסיפא הנאת בעל הוא, כיון דלית ליה פירות אלא מאותו חנוני. ומקצת פירושים ראיתי דגרסי, מדסיפא דלא קא מייתי בעל הוי רישא דקא מתיא איהי. וזו גירסא פשוטה יותר אילו היו רוב הספרים מודים לה.

דף פב עמוד ב[עריכה]

דאמר רב הונא אמר רב כולה פרקין רבי יוסי:    הכא לא הוה צריך להא דאמר רב הונא אמר רב, דבהני מתניתין דפירות בהדיא תני בהו דברי רבי יוסי, אלא משום דבתר משנה זו תנינן כיוצא בהן, קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר, והוה מצי לאקשויי מיניה אקדים ואמר דכוליה פרקין רבי יוסי תני לה.

ומאי אינו יכול להפר משום נדר עינוי נפש:    אסוקי מלתא היא, כלומר ואפילו לרבי יוסי נמי מפר הוא בפירות חנוני ופירות מדינה, משום דברים שבינו לבינה, אבל לעולם שמואל לרבנן קאמר, ומשום נדרי עינוי נפש. ויש מי שפירש דשינוייא אחרינא היא, ולומר דאף לרבי יוסי מפר משום דברים שבינו לבינה.

ומורי הרב ז"ל הקשה ואי אפשר לומר כן, דשמואל מפר משום דברים שבינו לבינה קאמר, אלא משום עינוי נפש, דהא הנאת פלוני עלי לא שייך כלל בדברים שבינו לבינה, דמאי איכפת לו לא תקבל היא מאחרים, כיון שהיא מותרת בכל מה שיקח הוא או מקבל ממנו, אבל בפירות חנוני עלי לא שייך דברים שבינו לבינה, מפני שרגיל הוא לקנות מן החנוני, ואם נדרה על הבעל שלא לקנות מזה אלא מאחר, או ממדינה אחרת נמצאת היא מטרחתו ומיגעתו, ושפיר הוי דברים שבינו לבינה, אלא על כרחך יפר דקאמר שמואל לאו משום דברים שבינו לבינה קאמר.

תנן בנגעים [פרק ב' משנה ה'] כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים. וגרסינן בירושלמי [כאן פרק עשירי הלכה ח'] נדרה אשה ושמע בעלה ולא הפר לה פשיטא שאינו מפר לה, לענין הבעל, מהו שיפר לה לענין הזקן, מה נן קיימין בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן, אלא כי נן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים, ולאו רבי יהודה היא דתנינן בשם רבי יהודה, רבי חייא תני לה בשם חכמים.

ופסק הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו כרבי יהודה, מדתני לה רבי חייא בשם חכמים. ולעולם אין הבעל מתיר נדרי אשתו, ואפילו לענין זקן, מאי טעמא אשתו כגופו דמי, ואין חכם מתיר נדרי (עצמו) [אשתו _ לפי השי"מ].

ומיהו בפרק ראשון דמכלתין [לעיל ח, ב] משמע איפכא, דאמרינן התם רבינא הוה לה נדרא לדביתהו, אתא לקמיה דרב אשי אמר בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו [וכו' _ לפי השי"מ] ואמרינן עלה שמע מינה לא שרי למשרא נדרא במקום רביה, כלומר מדאיצטריך רבינא למיטרח למבעי מדרב אשי, אי מצי איהו למהוי שליח אשתו לחרטתה בה כדי שיתירנו רב אשי, דאי לאו משום כבודו דרב אשי דהוה רביה איהו גופיה הוה מתיר לה מחמת זקן, אלמא מתיר הוא הבעל לענין הזקן דלא כרבי יהודה, כמתניתין, דתני לה לסתם מתניתין דלא כרבי יהודה, ואף על גב דרבי חייא (דמתניתין) [הירושלמי _ לפי השי"מ] תני לה בשם חכמים, אנן אמתניתין ואגמרא דילן סמכינן. אלא שכבר הורה זקן נר"ו ולחומרא בשל תורה והלך אחריו.

ירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ה']: קונם הנייתי על בני עירי אינו נשאל לזקן שיש שם, הנאת בני עירי עלי נשאל לזקן שיש שם, אית תנויי תני אפילו על קמייתא נשאל, שאינו כמפר נדרו לעצמו, עד כאן בירושלמי. והוא בפרק השותפין דמכלתין.

[נדרים פרק ב' הלכה י"ב] תוספתא: המודר הנאה מבני עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום מותר בו, מיושבי עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום אסור בו.

[שם פרק ה' הלכה ו'] תוספתא: הנודר מן העיר ונשאל לחכם שבעיר אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו [והנודר מן ישראל ונשאל לחכם שבישראל, אינו חושש שמא נשאל על פי עצמו].

נדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אין מתענה מתוך שמפר למתענה מפר לשאינו מתענה:    והא דתנן [לקמן פז, א] תאנים וענבים אלו שאני טועמת, הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים, דאלמא אין הפרת מקצת הנדר גורר מקת הראשון, דלמא התם כשהפר בפירוש לתאנים בלבד ולא לענבים.

דף פג עמוד א[עריכה]

דלמא מיין דאית ליה צערא מפר לה:    ויש ספרים גרסי לימא.

האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה:    כלומר נטמאת והפרישה בהמתה לאשם, ותנא הפרישה בהמתה לרבותא, ולאשמועינן דאף על גב דהפרישה בהמתה קודם הפרה לא מתיא לה אחר הפרה.

שלש בהמות בעיא לאתויי חטאת עולה ושלמים:    הכא נקט ליה קרבנות דנזיר טהור, ואלא מיהא בנזיר טמא דאיירי השתא בברייתא, בעיא איתויי אשם וחטאת העוף ועולת העוף משום דחטאת אתיא על הספק, ובנזיר [כב, א] מפרש טעמא דמצרכינן לה לאתויי לה חטאת, אף על גב דאין קרבן לחצאין משום דרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוי, וכיון דאפשר לה להביא מתיא, כי היכי דתהוי לה כפרה.

דף פג עמוד ב[עריכה]

מטומאת מת דלית לה צערא לא הפר לה:    ואיכא למידק אמאי לא שני ליה לפי שאין נזירות לחצאין ואין קרבן לחצאין כדמשנינן לעיל. ויש לומר משום דטומאה לא תליא באיסור שתיית יין, כיון דמשכחת נזירות בלא איסור טומאה דהיינו נזיר שמשון, אף על גב דלא אשכחן נזיר טומאה, בלא אסור יין וחרצן, אבל אי אפשר לנזירות יין בלא חרצן וחרצן בלא יין, ולהכי שני להו נזירות לחצאין. והא דאקשינן הכא מן האשה שנדרה בנזיר ונטמאת הוא הדין דהוה מצי לאקשויי ברייתא דהפרישה חטאת דאייתי לעיל, וכן ממתניתין דאינה סופגת דאייתי נמי לעיל.

קונם שאני נהנה לבריות אינו יכול להפר, ויכולה היא להנות בלקט שכחה ופאה:    לפום מאי דקאמר שמואל משמיה דלוי לעיל, הנאת פרקין רבי יוסי תני ליה משום נדרי עינוי נפש לא יפר, אבל יפר הוא משום דברים שבינו לבינה, וכדאמרינן לעיל.

גמרא: (אלא) [אלמא _ לפי הגמרא כאן] אפשר דמיתזנא מדיליה, מכלל דבעל לאו בכלל בריות הוא:    דאי בכלל בריות הוא מאי שנא מפירות חנוני עלי שאם אין פרנסתו אלא ממנו יפר אפילו לרבי יוסי משום נדרי עינוי נפש, אימא סיפא כו' ואוקמה עולא דחדא ועוד קאמר, כלומר דיכולה ליהנות בלקט לא מפני שכיון לה ליהנות בלקט בלחוד קתני, אלא מפני שיכולה ליהנות מן הבעל.

ועוד אחרת מלבד שהיא יכולה ליהנות ממנו, עוד היא יכולה ליהנות בלקט:    ואם תאמר אכתי כי לא הוה בעל בכלל בריות מאי הוי, מכל מקום כיון דבעל גופיה אין פרנסתו אלא מן הבריות יפר, דלא גרע מפירות חנוני בזמן שאין פרנסתו אלא ממנו, יש לומר דההיא דפירות חנוני בשאסרה פירות הנמכרין בחנותו קאמר, דומיא דפירות מדינה והלכך יפר, אבל הכא הנאת הבריות אסרה אנפשיה, אבל לא הנאת הפירות שהיו שלהן, ועדיין היא יכולה ליהנות מפירותיהן כשלקחן בעל.

ורבא אמר לעולם בעל בכלל בריות הוא. ואינה יכולה ליהנות ממנו. ומה טעם קאמר:    כלומר ועיקר טעמא דמתניתין דקתני שאינו יכול להפר הוא מפני שהיא יכולה ליהנות בלקט. ובדין הוא שיהא שונה במשנתינו מפני שיכולה ליהנות בלקט, ואיכא למידק ולרבא מי גרע בשאוסרת הנאת כל הבריות, והנאת בעלה מפירות חנוני ואין פרנסתו אלא ממנו דקתני יפר משום עינוי נפש ואפילו לרבי יוסי. ותירץ הר"מ בר שנאור ז"ל דהכא בשלקטה לקט שכחה ופאה ויכולה לחיות ממנו, וכדקתני יכולה היתה לחיות בלקט והלכך לא יפר, ולעיל שנדרה מכל הבריות שאי אפשר לה בלקט ולכך יפר, ועוד צריך עיון.

רב נחמן אמר לעולם לאו בכלל בריות הוא:    והכי קאמר בשנתגרשה יכולה היא ליהנות בלקט, וקא משמע לן דלכשתתגרש יחזור הבעל להיות בכלל איסור הבריות, ואין לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה. ואמרו בתוספות דטעמא דמלתא משום דיכולה לאסור פירות בעל אנפשה מהשתא, והלכך כיון דאפשר לה מהשתא אף על גב דלא אסרה אנפשה אלא לאחר גרושין אפילו הכי מיתסר, ומסתברא דאין צורך לכך, משום דלאסור אנפשה אפילו לאחר זמן אסרה, ואפילו בדבר שלא בא לעולם, הואיל ואדם אוסר פירות חברו עליו כדאיתא לקמן [לעיל מז, א] ואיתא בפרק השותפין שנדרו לעיל ל, ב]. ותנן [הנודר מן _ לפי השי"מ] הנולדים כו' ולא קשיא לן לקמן אלא כשאוסר דבר שלא בא לעולם על חברו.

דף פד עמוד א[עריכה]

ואי אמרת בעל לאו בכלל בריות הוא אמאי צריך להפר:    ויש ספרים דגרסי ואי (אמרה) [אמרת _ לפי הגמרא כאן] בעל לאו בכלל בריות הוא נדרי עינוי נפש הוא יפר לעולם ופירש מורי הרב ז"ל דהכי קאמר כיון דקתני יפר חלקו, על כרחין לא נטולה מהנאת תשמיש [קאמרה _ לפי השי"מ] אלא נטולה מפירותיה, ואם כן נדרי נפש אינון ויפר אפילו לאחרים, ואמאי קתני יפר חלקו כלומר לעצמו, דאף על גב דקונם שאני נהנה לבריות אין יכול להפר, התם משום דמישתריין לה פירותיהן כי זבין להו בעל, אבל הכא פירותיהן קאסרה ואפילו אי זבין להו בעל.

ואם תאמר ודלמא דקאמרה קונם שאני נהנית מן הבריות והיינו נטולה מן היהודים, כלומר מהנאתן ולכך לא יפר את חלקו, נראה לי דכיון דלא הוי עינוי נפש גם דברים שבינו לבינה לא הוי, דמאי איכפת [ליה _ לפי השי"מ] אם לא תקבל מתנות באדם. עד כאן לשון מורי ז"ל. ולשון אחר קצר ראיתי משמו של מורי ז"ל אי בעל לאו בכלל בריות הוא, על כרחין לאו נטולה מתשמיש קאמרה, שהרי אסורה ועומדת בתשמיש בלא נדר, ואי אפשר לומר נמי דקונם שאני נהנית מן הבריות דוקא משלהם קא אמרה, אבל ממה שיקנה הבעל מהם תהנה לא היא, דאם כן אמאי יפר בעודה תחתיו, הא אפילו בינו לבינה לא הוי, כיון שיכול הבעל להביא לה ממקום שירצה. עד כאן.

דף פד עמוד ב[עריכה]

קסבר ספיקו אינו טובל:    כלומר ודאי אינו טובל מדאורייתא, וכיון שכן ספיקו אינו טובל אפילו מדרבנן, וכיון דספיקו אינו טובל לית ביה טובת הנאה ושרי לאיתהנויי מיניה וכו'.

ואם תאמר ומה ענין טובת הנאה אצל טובל [ואינו טובל _ לפי השי"מ] דהא טובת הנאה מדכתיב ונתת נפקא לן בחולין [קלא, ב], תירצו בתוספות [ד"ה ספקו] בשם הר"מ בר שנאור ז"ל דכיון דדרשינן [סנהדרין פג, א] את אשר ירימו בעתידין לתרום, אזהרה לאוכל טבל, כל הנהו דטבילי אית בהו טובת הנאה, דירימו משמע כמו נתינה, ואף על גב דבמעשר עני גופיה כתיבה נתינה הא כתיב נמי והנחתו, אבל ירימו אלים לן דאיתקיש נתינתן. ומורי הרב ז"ל פירש לשון אחר, דכיון דכל המעשרות טבילי וזה אינו טובל, מדמינן ליה ללקט שכחה ופאה וסמכינן על קרא דכתיב [דברים יד, כח] והנחתו בשעריך, ולמאן דאמר טובל כשאר המעשרות מדמינן ליה לשאר המעשרות, ואזלינן בתר קרא דכתיב וגם נתתיו.

מתחלק בתוך הגרנות:    פירש רבינו תם דבספרי רמו להו לקראי אהדדי, כתיב [דברים יד, כו] ונתת וכתיב [כח] והנחתו בשעריך, ומשני כיצד כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים כלומר בימות החמה שאדם מניח הפירות בבית הגרנות התם לית ביה טובת הנאה, אבל בימות הגשמים שאדם מכניסתן לבית כדי שלא יטנפו בגשמים בגרנות, התם כתיב ונתת ואז טובת הנאה לבעלים. ויש מפרשים בהפך דמקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחתו בשעריך כתיב כלומר שיוציאנו מן הבית ויניחנו בגרנות, כלומר דכל ימות הגשמים אינו צריך להוציאו אלא מחלקו בתוך ביתו, ואז יש לו בו טובת הנאה, אבל בימות החמה שאינו ירא שיטנפו מן הגשמים, מוציאו ומניחו בגורן והן באין ונוטלין.

דף פה עמוד א[עריכה]

ואי אמרת טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו:    קסבר מעשר שני לית ביה טובת הנאה, כלומר אינו יכול ליתנה למי שירצה, אלא הרי היא הפקר, והוי מצי לשנויי כשנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קא מיפלגי, כדמשני בשלהי פרק האיש מקדש [קידושין נח, ב] רבי סבר קנסו לגנב כי היכי דלא ליגנוב, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. יש מפרשים דלצדדין קאמר, והכי קאמר אי טובת הנאה אינו ממון דרבי יוסי בר יהודה ניחא, ורבי סבר קנסו רבנן לגנב, ואם תמצי לומר טובת הנאה ממון דרבי ניחא, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמוך, והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני, אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב, ורבי יוסי בר יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב, אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבלה, וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעים מלקנוס הגנב.

הא דאמר רב משלם דמי כולו:    לאו דוקא כולו, אלא דמי החולין וטובת הנאה שיש לו בה, שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כבר סלקא הוא מיניה ואפסדה אנפשיה. ושמעינן מיהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו, ואינו יכול לעכב, ואף על פי דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא איתשיל. ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק, כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו, אי חייבים לשלם למפרע אם לאו, ומסתברא דמשלמין, הרי זה כאילו אין כאן איסור כלל.

ואם תאמר כיון שכן היאך יטלו כהנים אלו על כרחו דאכתי ממונו הוא, כיון דאי בעי מיתשיל עליה והויא טובת הנאה שלו, ויש לומר מכל מקום כיון דהשתא מיהא לא איתשיל השתא מיהא לאו ממוניה הוא, ולא אמרינן דלמא מיתשיל, ולא חיישינן נמי דלמא מיתשיל אמקצתן בענין שישארו המקצת באיסורין, ונמצא כהנים נוטלים באיסור למפרע. ואל תתמה דגדולה מזו אמרו, שהרי [כתובות עב, ב] המקדש על תנאי שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ואינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה היא לינשא לאחר, ואף על גב דתניא הלכה אצל חכם מקודשת לאחר, ולא חיישינן דלמא לאחר שתנשא לאחר תשאל על נדרה ותהא מקולקלת למפרע. וכדמשמע בירושלמי [כתובות פרק שביעי הלכה ז'], וכמו שכתבתי שם במקומה בסייעתא דשמיא. ואם תאמר דלמא התם הוא דאינה חשודה לקלקל את עצמה, אבל כאן מצוי הוא שישאל על נדרו, לא היא, דקתני התם [כתובות עה, א] וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת, וכשלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה לינשא לאחר ולא חיישינן שמא ישאל ויקלקלנה. אלא דקשיא לי אשמעתין, אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו, דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים, ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו.

הא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי:    האי שמעתא כולה כתבתיה בארוכה בפרק אף על פי בסייעתא דשמיא.

דף פה עמוד ב[עריכה]

דף פו עמוד א[עריכה]

דף פו עמוד ב[עריכה]

מתני': נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו וכו' הרי זה יחזור ויפר:    פירוש בין שהפר בין שקיים, שאילו קיים אינו מוקם ויכול הוא לחזור ולהפר, ואם הפר צריך הוא לחזור ולהפר, והכין איתא בתוספתא [כאן פרק ז' הלכה ו']. ומסתברא לאחר כמה ימים, דלא קרינא ביה יום שמעו עד שישמע אם בתו נדרה אם אשתו נדרה, ואוקימנא בגמרא במפרש, כלומר שאמרו לו בפירוש אשתו נדרה ונמצא בתו, ולאחר כדי דבור, הא תוך כדי דבור כדבור דמי, ואם הפר מופר, ואם קיים אינו יכול לחזור ולהפר. וכן בסתם שאמרו לו אשה נדרה בתוך ביתך, וסבור שהיא אשתו והפר או קיים ונמצא בתו, ואפילו לאחר כדי דבור מה שעשה עשוי.

דף פז עמוד א[עריכה]

תאנים וענבים אלו שאני טועמת, קיים לתאנים כולו קיים, הפר לתאנים אינו מופר עד שיפר אף לענבים:    מסתברא דהיינו מופר כולו קאמר, כלומר לענבים עד שיפר סתם, אי עד שיפר אף לענבים בהדיא, אבל לתאנים שהפר מופר, ודייקינן ליה מדאמרינן בגמרא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי ישמעאל ב"ר יוסי ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים מקיש את הפרה להקמה מה הפרה מה שהפר מופר אף הקמה מה שקיים קיים, דאלמא משמע דמלתא דפשיטא להו לכולהו היא דבהפרה מה שהפר מיהא מופר.

ומיהו בתוספתא [כאן פרק ז' הלכה ג'] תניא בהדיא דהפר לתאנים ולא הפר לענבים וחשכה אסור בין בתאנים בין בענבים, דלמא אינו מופר כלל קאמר עד שיפר אף לענבים. ויש לומר לפי דברי התוספתא דהא דאמרינן בגמרא [מה הפרה _ לפי השי"מ] מה שהפר מופר, לאו לדברי בר פלוגתייהו קאמרינן, דהא לרבי עקיבא ודאי אינו כן, אלא ודאי מופר כולו, דאלמא לאו לדברי בר פלוגתייהו קא אמרי אלא לדברי עצמן, כלומר כמו שאנו אומרים בהפרה שם הפר הופר אף לגבי הקמה כן, אף על גב דכתיב יקימנו. ויש לנו כיוצא בו בתלמוד דאינו בונה על הודאת בר פלוגתייהו אלא על הסכמת דברי עצמו כלומר כמו שאני אומר בזו כך אני אומר בזו.

הא דתנן תאנה שאני טועמת וענבים שאני טועמת הרי אלו שני נדרים:    לאו למימרא שהיא צריך הפרה לכל אחד ואחד בפני עצמו אלא הפרה אחת לכולן, וכדתניא בתוספתא [כאן פרק ו' הלכה א'] היו עליה חמשה נדרים הפרה אחת לכולן, אלא לומר לך שאם הפר או קיים אחד מהן יכול הוא להפר או לקיים את השני, וכן מפורש בתוספתא.

[שם] תוספתא::    היו על אשתו חמשה נדרים או שהיו לו חמש נשים ונדרו כולן ואמר מופר כולן מופרין.

[כאן פרק ז' הלכה ו'] תוספתא אחרת::    נדרה אשתו והפר לה וסבור בתו, נדרה בתו והפר [לה _ לפי השי"מ] וסבור אשתו נדרה הרי זה יקיים, אם רצה להפר יחזור ויפר. נדרה אשתו וקיים לה וסבור בתו נדרה [נדרה _ לפי השי"מ] בתו וקיים לה וסבור אשתו נדרה הרי זה יפר, אם רצה לקיים מקיים, [שם הלכה ז'] נדרה מתאנים וענבים הפר לתאנים יחזור ויפר לענבים וכו', הפר לתאנים ולא הפר לענבים אסורה לאכול בענבים ותאנים, הפר לתאנים וחשכה אסורה לאכול בתאנים וענבים כו'.

גמרא: ורמינהו בלא ראות כו':    אדרבי מאיר קא מקשה וארישה [וארישא _ לפי השי"מ] דמתניתין דקתני יודע אני [שיש נדרים, אבל איני יודע _ לפי השי"מ] שיש מפירין יפר, אלמא מקצת ידיעה אינה ככל ידיעה לכולי עלמא, והכא קא מרבי רבי מאיר סומא, דאלמא לדידיה מקצת ידיעה ככל ידיעה, אבל מסיפא דמתניתין דקתני יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר לא קא מקשה לרבי מאיר דרישא ולומר דבסיפא משמע דאית ליה לרבי מאיר דמקצת ידיעה ככל ידיעה, דטעמא דסיפא משום דכיון שהוא יודע שיש מפירין הרי יש כאן שמיעה גמורה, ואף על פי שאינו יודע בזה ממש לית לן בה, דהא מכל מקום יודע הוא בכולה מלתא, כלומר שיש נדרים ויש מפירין.

דף פז עמוד ב[עריכה]

דף פח עמוד א[עריכה]

אמר רב לא שנו אלא דאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן:    פירוש רישא דמתניתין נקט, אבל אעל מנת שאין לך בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך קא סמיך, ולומר דדוקא בשייחד לה דבר, שאף לדידה לא יהיב לה אלא לדבר מיוחד בלבד.

ושמואל אמר אפילו מה שתרצי עשי:    ולומר דיש יד לאשה בלא בעלה, ויש מפרשים דשמואל הוא הדין אפילו לא אמר לה אלא על מנת שאין לבעלך רשות בהן בלחוד, ולומר דלישנא דמתניתין שאת נושאת ונותנת לתוך פיך לאו דוקא. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא דשאין לבעלך רשות בהן סגיא למה לי דקתני שאת נושאת כו'.

ויש לפרש דלכולי עלמא מתניתין רבי מאיר היא, ולדידיה [וודאי _ לפי השי"מ] סבירא ליה דעל מנת שאין לבעליך רשות בהן בלחוד קנה יתהון בעל, והוא הדין בשאמר לה נכסי לך ומה שתרצי עשי [בה _ לפי השי"מ] קנה יתהון בעל, דאין יד לאשה בלא בעלה, ורב כרבי מאיר, ושמואל כרבנן דפליגי עליה, וסבירא ליה דיש יד לאשה בלא בעלה. וגם זה אינו מחוור בעיני, חדא דהא מדקאמר רב לא שנו אלא דאמר לה על מנת כו', משמע דלפירושא דמתניתין קאתי, ושמואל נמי דקאמר אפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל לפרושי למתניתין קאתי, (ואפי') [ובפירושה _ לפי השי"מ] דמתניתין קא פליג עליה דרב, ולומר דאפילו לתנא דהא מתניתין באומר לה מה שתרצי עשי סגי, ועוד דאי לענין דינא ובעלמא פליגי, ולומר דרב אית ליה כתנא דהא מתניתין, ושמואל סבר דלא קיימא לן כהך תנא אלא כרבנן דפליגי עליה, הכין הוה ליה למימר אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך, כלומר כסתם מתניתין דהכא, אבל על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו אמר אין לבעליך רשות בהן לא קנה יתהון בעל, כלומר (דלא) [ודלא כמתניתין אלא _ לפי השי"מ] כרבנן דפליגי עליה, ולמה להו לחדותי ולמימר לישנא אחרינא דליתיה במתניתין, דמשמע דבדאמר לה הדין לישנא דוקא פליגי.

והרמב"ם כתב (פ"ז מהל' נדרים ה"יז) וזה לשונו מי שנאסר הנאתו על בעל בתו, ורוצה לתת לבתו מעות כדי שתהא (נוהגת) [נהנית _ לפי השי"מ] בהם ומוצאה אותם כחפצה, הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן, אלא יהו למה שאת נותנת לתוך פיך, או למה שתלבשי וכיוצא בזה, ואפילו אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי בהן לא קנה הבעל, ומה שתרצה תעשה בהן, אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בה ולא פירש שתהיה [המתנה _ לפי השי"מ] לכך ולכך, או למה שתרצי תעשי [בהן _ לפי השי"מּ] הרי קנה אותם הבעל לאכול פירותיהן, עד כאן.

ונראה שהוא ז"ל מפרש דבין לרב בין לשמואל על מנת שאין לבעליך [רשות בהם _ לפי השי"מ] לחודיה קנה יתהון בעל, כסתמא דהא מתניתין, ובפירושה דהא מתניתין פליגי, דרב סבר דלישנא דמתניתין דוקא, כלומר עד שייחד לה דבר כגון מה שתאכלי [או מה שתשתי או מה שתלבשי _ לפי השי"מ] וכיוצא בזה הא בכולל לעשות בהן [כל _ לפי השי"מ] מה שתרצי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו לא ייחד לה דבר, אלא שאמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי לא קני יתהון בעל, אלא מה שתרצי לחודיה, ואי נמי על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל, ובהכין מיתרצא לי שמעתין כולה, ופסק הוא ז"ל כשמואל.

אבל רבינו תם והראב"ד [שם בהשגות] פסקו כרב, משום דגבי נדרים איתשיל קמייהו, והוי לה איסורי. וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דהא אקשינן ופרקינן שמעתיה אליבא דרב דאלמא הלכתא כותיה, אבל הנגיד רב שמואל ז"ל כתב משם רב עמרם דהלכה כשמואל. ובפרק קמא דקדושין הארכתי בה בסייעתא דשמיא.

ונראין דברי רבינו תם והראב"ד ז"ל, דקיימא לן כרב דאיסורי נינהו דשמעתין כותיה, ומיהו אף לדברי מי שפוסק כשמואל איכא למימר דוקא באומר על מנת שאין לבעליך רשות בהן [ומה שתרצי עשי כדברי הרמב"ם ז"ל, הא על מנת שאין לבעליך רשות בהן _ לפי השי"מ] לחוד קנה יתהון בעל, אף על גב דבכולי תלמודא נסיב על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחוד, כההיא דאמרינן בפרק בן סורר [סנהדרין עא, א] גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, כגון (דקתני) [דקא מקנה _ לפי השי"מ] לה אחר על מנת שאין לבעליך (כו') [רשות בה _ לפי השי"מ], וכן בנזיר [כד, ב] פרק מי שאמר הריני נזיר [ושמע חבירו _ לפי השי"מ] (גבי) [וגבי _ לפי השי"מ] אם משלה היתה הבהמה וכו', מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ומתרץ [נמי _ לפי השי"מ] כגון שנתן לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה. אפילו הכי לאו ראיה היא, דהתם לאו דוכתא דהאי דינא אי סגי בהאי לישנא בלחוד, או עד דלימא לה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך, וכיוצא בזה או מה שתרצי עשי, ורישא דהא מתניתין נקט.

דף פח עמוד ב[עריכה]

דף פט עמוד א[עריכה]

דף פט עמוד ב[עריכה]

רבי נתן אומר לא יפר וחכמים אומרים יפר:    וקיימא לן כרבנן. ואף על גב דאמרינן בההוא גברא דאנסביה רב הונא איתתא, ואמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אלא רב אחא בר רב הונא דגברא רבא הוא, דקא סבר כי היכי דפליגי רבנן ור' נתן בהפרה הכי נמי פליגי בשאלה, דשמעת מיניה לכאורה דהלכתא כר' נתן, ההיא לא מכרעת, משום דרבא שבחיה, משום דעביד הכין לאפוקי נפשיה מפלוגתא, ולאו למימר דהלכתא כר' נתן. הרמב"ן ז"ל. ולענין שאלה פסקו רבוותא ז"ל כרב פפא, דאמר מחלוקת בהפרה, אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר, אלא אם כן חל הנדר.

דף צ עמוד א[עריכה]

דף צ עמוד ב[עריכה]

בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת כו':    ומיירי באשת כהן, וכדאמר בגמרא, השמים ביני לבינך כלומר שאינו יורה כחץ וכדמפרש בגמרא, ודוקא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה, הא לאו הכי אלא דאמרה דבעיא בני משום פריה אי נמי דאמרה סתם לא מפקינן לה מיניה, ואפילו למשנה ראשונה דאמרי לה זיל לא מפקדת, כדאמר בשלהי פרק הבא על יבמתו [יבמות סה, ב].

והאומרת נטולה [אני מן] היהודים:    כלומר מתשמיש היהודים. ואם תאמר כיון (שהוא) [שהיא] נותנת אצבע בין שיניה אמאי יוציא ויתן כתובה, פירש בתוספות בשם רש"י דכיון דאסרה נפשה בכל תשמיש היהודים ודאי מצטערת היא בתשמיש, ואנוסה היא.

חזרו לומר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה:    ואם תאמר והא כיון דאמרה הכין שותיה ביאת הבעל חתיכה דאיסורא, (והיינו כמאכילין) [והיכי מאכילין _ לפי השי"מ] לה דבר האסור לה, ותנן האומרת קדשתני והוא אמר לא קדשתיך, הוא מותר בקרובותיה (כו') [והיא אסורה בקרוביו _ לפי השי"מ], ותירץ ה"ר אליעזר ז"ל דזונה לא מוזהרת מכהן אלא כל היכא דאיהו מוזהר, וכדאמר ביבמות [פד, ב] כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת דלא יקחו כתיב [שאין הזונה מוזהרת אלא הכהן הוא שמוזהר].

אבל הר"מ בר שניאור הקשה, דהא שריא לה אף באכילת תרומה אף על גב דזונה אסירא [בתרומה _ לפי השי"מ], אלא יש לומר דהאי טענה דעיניה נתנה באחר טענה גדולה היא, לפי שאין האשה עשויה לפרסם עצמה בכיוצא בזה, אלא שעיניה הוא שנתנה וסמכי עליה להתירה בחששא זו, בין לבעל בין לתרומה.

ואינו מחוור בעיני עדיין, דהיכי אפשר דמן הספק נתיר לאו דזונה ותרומה דאורייתא, אדרבה בכל מקום ספיקא דאורייתא לחומרא, ומסתברא לי דתנאי בית דין כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות ומפקיעות עצמן מידי בעליהן, ומשום מיגדר מלתא תקון הכי, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה כל היכא דאיכא משום מיגדר מילתא, כדאיתא ביבמות ריש פרק האשה רבה [צ, ב] דשקלו וטרו בה בהאי מלתא אי בית דין מתנין לעקור דברי מן התורה אם לאו, ואמרינן [תשמע _ לפי השי"מ] אליו תשמעון, אפילו אומר לך [לך] עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו, אלמא מתנין בכל מקום ודחינן מיגדר מלתא שאני, ואתי למיפשט [תו _ לפי השי"מ] מהא דאמר רבי אליעזר בן יעקב, שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מין הדין, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת, והביאוהו לבית דין וסקלוהו מפני שהשעה צריכה לכך, ודחינן נמי משום מיגדר מילתא, אלמא כל היכי דאיכא למיגדר בה בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ולא שחכמים עוקרין דבר מן התורה מדעתן, אלא אחת ממצות התורה היא לשמוע אל דברי השופט אשר יהיה בימים ההם, וכל שהן רואין להתיר לצורך מותר מן התורה, והכא נמי משום מיגדר מלתא שלא תהא כל אחת אומרת טמאה אני לך ומפקעת עצמה מיד בעלה, עמדו וגדרו והתנו שאפילו היא כדבריה שתהא מותרת, בין לבעל בין תרומה, וכל שכן לגירסת מקצת ספרים שהם גורסים שם אלא מיגדר מלתא שאני, כלומר שהאומר בית דין מתנין בכל מקום לעקור דבר מן התורה הוא דאמר הך, ולומר שאפילו תרומה דאורייתא, משום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין, דכל מה שהן עושין למיגדר מלתא הוא, וכולהו ילפינן מדכתיב אליו תשמעון, דלפי אותה גירסא כל שכן דניחא הכא.

ואם תאמר אי מתניתן דהכא תליא בההיא פלוגתא דהתם, אמאי לא אתיוה התם בהדי כל כל הנך דקא מותיב מינייהו, למאן דאמר אין בית דין מתנין, ויש לומר דאיכא לדחויי, דשאני הכא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, והויא פנויה בשעה שנאנסה, והוא דקאמרה שאנסה אחד מן הכשרים לה, וכדדחינן ההיא דבטלו מבוטל דברי רבי ר' שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטלו, ולא להוסיף על תנאו, דאם כן מה כח בית דין יפה, ואמרינן התם והא הכא דמדאורייתא אינו טבל ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא, ודחינן אין מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש.

והא דאמרינן נמי הכא דשריא לה בתרומה הוה מוקי לה בתרומה דרבנן, כדדחינן ההיא דמאימתי יורש אדם אשתו וכו' ויורשה ומטמא לה (ואוכל) [ואוכלת בגינו _ לפי השי"מ] בתרומה, ודחי בתרומה דרבנן, וכל שדחה לו בדכותה תו לא בעי לאותובי מינה, וכדאמרינן נמי התם אמר ליה בעאי לאותובך ערל והזאה ואזמל וסדיר בציצית, וכבשי עצרת, וכיון דשנית שב ואל תעשה הוא ולאו מיעקר הוא, כלהו נמי שב ואל תעשה נינהו. כן נראה לומר. וכתבו בתוספות דאשת ישראל שאמרה לבעלה טמאה אני לך, ואמר לה בעלה שמאמינה איהו נמי שוייא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואסירא ליה לעולם ואפילו אם תחזור היא ואמרה דבאונס היה, אבל אמרו דמשמתין ליה על שגרם שתאסר לו אשתו בהודאתו ועובר על תקנת רבינו גרשום ז"ל.

דף צא עמוד א[עריכה]

הכא נמי היא גופה אמרה, נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע:    מכאן משמע דהשמים ביני לבינך היינו דקא טענה שאינו יורה כחץ, ומשום הכי לא מהימנא, דמעיזה היא לשקר במה שאין הבעל יודע, אבל אילו טענה שאינו נזקק לה כלל נאמנת היא, משום דמלתא דידיעא לבעל לא מעיזה פניה ולא משקרא.

ויעשו דרך בקשה:    היינו שמבקשין ממנה שלא תטעון עליו כך, כיון שאינה נאמנת, וכן פירשו בתוספות. וכתב ר' יצחק בר אברהם ז"ל, דכל היכא דטענה הכין, לא מיבעיא היכא דבאה מחמת טענה דיוציא ויתן כתובה, אלא אפילו לא באה מחמת טענה נמי יוציא ויתן כתובה, משום דאינו מקיים עמה מצות עונה, וגדולה מזו שנינו האומר אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. וכתב עוד דדוקא בשאינה תובעת כתובה אלא שהיא תובעת להתגרש, הא תובעת להתגרש ולגבות כתובה אינה נאמנת כלל, דחוששין כיון שתובעת כתובתה שמא עיניה נתנה באחר, והוא הדין בדרב המנונא שאינה נאמנת כשמזכרת כתובתה, והביא ראיה מהא דאמרינן בהאשה רבה [יבמות קיז, א] האשה שאמרה מת בעלי נאמנת, תנו לי כתובתי אינה נאמנת, וצריכה שתביא ראיה לדבריה.

וכתב עוד ר"י ז"ל שאינה נוטלת אלא עיקר כתובתה, אבל מה שהוסיף לה הבעל משלו אינה נוטלת, כדתנן רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל, מן הארוסין בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ואפסיקא הלכתא התם בפרק אף על פי כרבי אלעזר בן עזריה. ואיבעיא להו התם נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו, חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ולא איפשיטא, והויא קולא לנתבע וחומרא לתובע, וכל שכן הכא דליכא חיבת ביאה, ואפילו הערה והעראה כביאה, מכל מקום משום חיבת ביאה הוא, והא ליכא. ולפי מה שפירשנו כאן דהשמים ביני לבינך היינו שאינו יורה כחץ.

והא דאמרינן באגדה שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני ובינך, שנאמר ישפוט ה' ביני ובינך. דלמא היינו שהוא מרוחק לגמרי ממנה, כגון שרה שהיתה טוענת על אברהם שרחקה מחמת הגר, אינו קשה כאן כלל דלשון השמים ביני לבינך, היינו שיש ביניהם טענה שאין אחד מכיר בה אלא השמים, וכולל הוא בין שטענה שאינו יורה כחץ, ובין שטענה שאינו נזקק לה כלל, אלא דהכא מהא דאמרינן דביורה כחץ לא ידע, משמע דהשמים ביני לבינך שאינך יורה כחץ קא אמרה, ומשום הכי לא מהימנא, ולא הויא תיובתיה דרב המנונא. ולפי פירוש זה נראה דגרסינן בגמרא, גבי תיובתיה דרבא דאיתביה עליה מן השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה, והא הכא דלית לה כסופא וקתני דמהימנא, קסבר רבא דלא סגיא דלא אמרה אינו יורה כחץ, אי לא איתא כדקא אמרה לא אמרה, ולא גרסינן כיון דקא סגיא דקאמרה. וכן היא בפירוש הרב ר' ברוך בר שמואל ז"ל, ופירש הוא ז"ל דכיון דלא סגיא דלא אמרה קמי בית דין אינו יורה כחץ דהיינו מלתא דכסיפא וביזיון, אי לאו דקושטא הוא לא אמרה ליה השמים ביני ובינך, עד כאן. ויש לי לפרש לפי אותה גירסא, כיון דסגיא לה, כלומר כיון שמצאה בנפשה לומר אינו יורה כחץ שהוא טענת בזיון, ולא אמרה מרוחק הוא שאין בה כל כך ביזיון, שמע מינה דקושטא קאמרה, אבל יש מן הגאונים פירשו השמים ביני לבינך, כלומר שאינו נזקק לה כלל, וכמו שאמרו באגדת שרה אמנו, וכן אמרו כאן בירושלמי [פרק אחד עשר הלכה י"ב], כמה דשמיא רחיקא מן ארעא, כך היא מיטתה רחיקתא מבעלה, ופירש בירושלמי יעשו דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס, ולומר שאילו מרדה על ידי כך אין דנין בה דין מורדת, ולא כופין, ומבקשין ממנו להוציא, אלא יעשו הן עצמן פשרה ביניהם, ולפי זה הא דאמרינן הכא נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע, הכי פירושו, דסברה דכיון דלא ידע ביורה כחץ בוטחת בלבה לשקר, ולומר סתם השמים ביני לבינך, דמימר אמרה כשאומרת כך יהא סבור הבעל שאינו יורה כחץ אני אומרת, ואינו עזות לי, דהוא סובר דלמא קושטא הוא.

ואינו מחוור בעיני, דכיון דאמרינן (דמקשרא) [דמשקרא _ לפי השי"מ], מי הזקיקנו שהיא טוענת עליו שאינו נזקק לה בלשון סתום, על סמך שיטעה הבעל שהיא טוענת עליו שאינו יורה כחץ, כיון דמשקרא נימא דהכי ודאי טענה שאינו יורה כחץ. הא דאמרינן הכא משום דאיהו לא ידע ביורה כחץ והיא ידעה לא מהימנא, ובפרק הבא על יבמתו [יבמות סה, א] בסופו משמע איפכא, דאמרינן הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה איהי מהימנא, דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה ביורה כחץ, כתבתיה בפרק הבא על יבמתו בסייעתא דשמיא.

הא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, קיימא לן כותיה דבכוליה תלמודא מייתינן לה, ונאמנת אפילו ליטול כתובה דומיא דמתניתין דהכא, דשלש נשים דדייקינן לה מינה. וכבר הארכתי בה בגטין פרק התקבל, ובכתובות פרק האשה שנתאלמנה בסייעתא דשמיא.

הני עובדי דאמרינן הכא דאמר רבא לא תשגחון בה, עיניה נתנה באחר -- באשת כהן נינהו. ועובדא דפרטיה ניאף להוצא ודסליק בכלאי בבא באשת כהן נמי נינהו. ואי נמי באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר על עצמו, הא לאו הכי שריא שאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה, ואי נמי בעדים, וכבר כתבתי זה בארוכה במסכת יבמות, בפרק כיצד גבי הנטען מאשת איש בסייעתא דשמיא.