חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מה עמוד ב[עריכה]

השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס בחצר:    פירוש דויתור אסור במודר הנאה, ורבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו דסבירא ליה דיש ברירה, כדאמר רבינא בבבא קמא פרק שור שנגח את הפרה [נא, ב] גבי בור של שותפין בחצר שאין בה דין חלוקה וכדאיתא בגמרא, ושניהם אסורין מלהעמיד ריחיים ותנור ולגדל תרנגולים בחצר, משום דשותפין בכי האי גוונא יכולין לעכב זה על זה, כדאמרינן בפרק חזקת הבתים [בבא בתרא נז, ב] גבי אלו דברים שיש להם חזקה, אמר רבי יוחנן בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה. וכיון שהן יכולין לעכב אף על פי שאין שותפין מקפידין זה על זה בהעמדה כדאיתא התם, מכל מקום כל שאינן מקפידין ויתור בדבר שיכול לעכב אפילו על שותפו הוא, או אפילו בחצר שאין בה דין חלוקה, לאו כל כך לייחד לו מקום לתשמישיה ולמעט על חבריה, וכיון שכן ויתור אסור כי האי גונא, אפילו למאן דאית לה ברירה.

דף מו עמוד א[עריכה]

דף מו עמוד ב[עריכה]

מחלוקת בשיש בה כדי חלוקה אבל אין בה כדי חלוקה דברי הכל מותר:    ולפי זה אפילו רבנן סבירא להו דיש ברירה, אלא דכשיש בה כדי חלוקה, ואפשר לתקן בחלוקה נתקן, ולא קמה האי אוקימתא.

אלא אמר רב יוסף אמר זעירי מחלוקת בשאין בה דין חלוקה:    כלומר דבאין ברירה ויש ברירה פליגי, וכסוגיא דפרק שור שנגח [בבא קמא נא, ב] דרבי אליעזר סברא יש ברירה, ורבנן סברי אין ברירה, אבל בשיש בה דין יחלוקה ואפשר לתקן אפילו לרבי אליעזר בן יעקב נתקן, ואי נמי דלא שייך ברירה בחצר שיש בה דין חלוקה, וכפי הפירוש הנכון דיש ברירה, שנזכה בשמועתינו, וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא.

ואמר רב הונא וכן אמר ר' אליעזר הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:    ותהו בה רבוותא ז"ל דהא רבינא פירשה בשור שנגח את הפרה [לח, א] ביש ברירה ואין ברירה, דרבנן סברי אין ברירה, ורבי אליעזר סבר יש ברירה, ואנן קיימא לן בעלמא דבדאורייתא אין ברירה, וכדפסקינן בהדיא בשלהי מסכת ביצה כרבי הושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה אבל בדאורייתא אין ברירה, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא, ואפשר היה לומר דהכי נמי בדרבנן הוא, דהוי ויתור, וויתור אינו אסור במודר הנאה אלא מדרבנן, אבל רבינו תם ז"ל תירץ דהכא הלכה כרבי אליעזר ולא מטעמיה קאמרינן, דאיהו סבר משום דיש ברירה וויתור אסור במודר הנאה, ואנן סבירא ליה דאין ברירה, אבל ויתור מותר במודר הנאה, ולאו בחצר שאין בה דין חלוקה בלבד, אלא אפילו בדיש בה דין חלוקה שרי, ולפי פירוש זה אם נדרו הנאה בפירוש מליכנס בחצר אסור, ורבי יצחק ז"ל [שם] לא נראו לו דבריו, דלא מסתברא לדחות כמה סתומות שנסתמו במכלתין כמאן דאמר ויתור אסור במודר הנאה, וכולה פרקין דלעיל כותיה אזיל, ותירץ הוא ז"ל דודאי קיימא לן כמאן דאמר אפילו בדאורייתא יש ברירה מהא דשמעתין, והא דאיפסיקא הלכתא כוותיה בגמרא כרבי הושעיה במסכת ביצה [שם], במאי דקאמר דבדרבנן יש ברירה הוא דאפסק הלכתא כותיה, משום דאיהו היא עיקר פלוגתא דהתם.

ויש מביאין ראיה לדבר זה מדתנן בתמורה פרק (כל הפסולין) [כל האסורין ל, א] גבי מחיר כלב, וכן שני שותפין אחד נטל עשרה טלאים, ואחד נטל תשע טלאים וכלב אחד, שעם הכלב כולן מותרין, שכנגד הכלב כולן אסורין, ואקשינן עלה בגמרא ונישקול זה כנגד כלב ולישתרו אידך אלמא יש ברירה ואפילו בדאורייתא.

ואינו מחוור, דודאי בדאורייתא אין ברירה דהא קיימא לן כשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן, וכדפסק רב נחמן כותיה בפרק השולח [גיטין מח, א] וטעמא (דהמואל) [דשמואל] משום דקסבר אין ברירה, וכדאיתא בהדיא בריש פרק כל הגט [שם כה, א] ואפילו רב דאמר יורשים הם, לאו יורשים ממש קאמר ויש ברירה אלא כעין יורשין קאמר, לפי שדעתן בשעת חלוקה, וכדי לחלק בין לקוחות דקאמר שמואל, למאי דסבירא ליה לרב קא נסיב ליה האי לישנא, וכדמוכח בפרק המוכר את הבית [בבא בתרא סה, א] גבי מוכר בעין יפה מוכר, וההיא דתמורה לאו אליבא דהלכתא פריך, אלא בדרך בשלמא למאן דאמר אין ברירה אלא למאן דאמר יש ברירה מאי איכא למימר אתמר, והרבה בתלמוד כיוצא בה, דפריך אליבא דלא כהלכתא, כההיא דריש פרק האשה שנתארמלה [כתובות טז, א] לימא רוב נשים בתולות נישאות, ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב, ומכל מקום הכא ודאי משום דיש ברירה הוא, וכסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה [נא, ב] ואפילו הכי לא דחינן לה מהלכתא, מדאיפסקא הכא הלכתא כותיה בהדיא, אלא דההיא ברירה לאו ברירה כברירה דעלמא, דנימא השתא לא איברירא ולמחר איברירא כלומר איגלאי מלתא למפרע דשל זה היה, ותדע לך דהכי אמרינן איגלי מילתא דהאי לדנפשיה קא אזיל והאי לדנפשיה קא אזיל, ומעיקרא דיליה הוא, דהא שניהם אסורין להעמיד ריחים ותנור ובכל דבר שהשותפין יכולין לעכב זה על זה, ועוד שהרי במקום שדורך זה עכשיו ידרוך חברו לאחר שעה, אלא פירושה דהאי שמעתא הכין הוא, וכמו שכתב מורי הרב ז"ל מפי רבו הרב ר' שלמה בר אברהם ז"ל, בשיש בה דין חלוקה אסור, דכיון דאיכא כפיית חלוקה מהני ליה הלה כשאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר, ואפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה בה, אבל בשאין בה דין חלוקה שרי, דכיון דעל כרחו של חברו קנוי לו החצר לעולם ליכנס בכולו, אין כח בידו לאוסרו עליו, דהוי כאוסר על חברו את שלו, והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידנא דעייל בחצר רואין כאילו מקום דריסת רגלי קנוי לו לבדו, דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה, כיון שאין חברו יכול לכופו לחלק וברירה זו מעיקרא קנייה היא דהוי כמאן דזכו בה להיות קניה לכל אחד בפני עצמו, בשעה שתדרוך בה כף רגלו כשיעור דריסתו, ולא אשכחן בשום דוכתא שידמה התלמוד לברירה זו שאר ברירות, אלא ההיא דשור שנגח והיא כיוצא בה, שהבור קנוי כולו להשתמש בו בשעה שמשתמש עד כאן וכן נמי כתב כתב הרמב"ן בפסקי הלכות שו, ומעתה קיימא לן נמי בההוא דבור של שני שותפין דפרק שור שנגח כרבי אליעזר בן יעקב, דהא אזלי לטעמייהו בפלוגתא דהכא, ור"ח ז"ל פסק שם כרבנן ואינו מחוור.

ונראה לי דבחצר שיש בה דין חלוקה לעולם אסורין בה, ואפילו לחלוק אותו אסור, כיון שנדרו הנאה זה מזה, אין להם תקנה אפילו בחלוקה, עד שתצא מרשותם או מרשות אחד מהם, וכדתנן מכרן לאחר או מת הרי זה מותר, ומנא אמינא לה שהם אסורין לחלוק, דתנן בפרק ארבעה נדרים [לעיל לא, א] (שאני) [שאיני] נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות, שאין ישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר, שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות, פירוש שאי אפשר לקנות מישראל ולמכור להם בשום צד שהאחד מהם נהנה על כל פנים, ואפילו בזבינא מציעתא, והכי נמי קיימא לן דבעלמא אין ברירה וכשהם חולקין לקוחות הן, וכדשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן [בבא קמא ט, א], והלכך כיון שנדרו הנאה זה מזה אסורין הם לקנות זה מזה.

ואם תאמר הני מילי לקנות פירות במעות וכיוצא בזה, לפי שאפילו זבינא מציעתא זה וזה נהנה, שזה צריך לפירות וזה צריך למעות, כלומר שכל אחד צריך חלופי אותו המין שלו, אבל במכר כזה שאינו אלא כעין חלוקה ובירור חלקים בלבד, מה הנאה יש לזה משל חברו, הא אינו נוטל אלא את שלו וממין שהוא נותן הוא נוטל. ליתא, דמכל מקום נהיה הוא כשלוקח כל חלקו לביתו ושאין אחר משתמש עמו בחלקו, ואם הדיר האחד את חברו מנכסים אלו ששניהם שותפין בהם, אין להם תקנה אפילו במכירה אלא כשנשאל על נדרו.

תוספתא [כאן פרק ב' הלכה י']: כשם ששניהם אסורין לדור בחצר כך שניהם אסורין לדור במבוי, כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך שניהם אסורים לגדל בהמה דקה [שם הלכה י"א]. היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הניית חלקו, כופין את הרגיל למכור את חלקו, רחבה שדרך רבים מפסיקתה הרי הוא של עולי בבל, ושאין דרך הרבים מפסיקתה הרי הוא של אנשי אותה העיר [שם הלכה י"ב]. המודר הנאה מבני עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום מותר בו, מיושבי עירו ובא אחד וישב שם שלשים יום אסור בו, עד כאן בתוספתא.

ומאימתי קרינן ליה נדרן, מסתברא מכי נדר וחזר ונדר, וכן היא בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ה'] דגרסינן התם, תנא רבי חייא אם היה נדרן כופין (בו) [דו _ לפי הירושלמי] אמר ליה אתית קדמאה ועבדית לה הכין תניינא ועבדית לה הכין, מכן ולהלן או שרי נדרך או זבין חלקך.

מתני': המודר הנאה מחברו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר:    פירוש לאו דוקא, דהוא הדין לבית ושדה אם יש לו בהם תפיסת יד אסור ואם לאו מותר, ומסתברא לי כשהיו מושכרין כבר היא שהוא מתר, אבל אם היה מדור מחברו ואסר בבית המרחץ זה, אף על פי שלאחר מכן השכירן אסור, דלא דמי שכירות למכר דמכר כין שמכרו לחלוטין ואין לו כלום בגופו של קרקע, שוב לא מיקרי על שמו ואינו ביתו ולפיכך מותר, וכדתנן בסמוך ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן הרי זה מותר, אבל זה אף על פי שהשכירן עדיין לא יצאו מרשותו ועדיין על שמו הם נקראים, והאיסור שחל עליהם אינו מסתלק על ידי שכירות, אבל בשהשכירן תחלה ואחר כך אוסרן אין האיסור תופס בהם, דכיון שאין לו בהם תפיסת יד ופירותיהן לאחר אין יורדין לידי איסור.

ותדע לך שאין ללמוד ממכירה להקל בשכירות, שהרי השכירות קל מן המכירה וקל אפילו משעבוד עולמי, דהא בחצר שאין בה דין חלוקה מפני שהוא משעובד לחברו לדריסת רגלו ואינו יכול לסלקו מאותו שעבוד אלא מרצונו, כלומר שאין יכול לכופו לחלוק עמו הרי זה אינו יכול לאסור חלקו אפילו על אחד מן השוק, וכדתנן אומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך, ואף על פי שיש למדיר תפיסת יד בכל החצר, ואילו במשכיר שנינו שאם יש לו בהם תפיסת יד הרי זה אסור, אלמא איו שעבוד עולמי חמיר טפי משכירות, וכל שכן מכירה, וכיון שכן אין למדין קל מחמור, והיינו דקתני נמי והיה לו מרחץ ובית הבד מושכרין, דמשמע שהיו כבר ולא קתני להשכיר, אלא שבזה יש לדחות דדלמא משום רישא נקטי לה, דאם יש לו בהם תפיס יד אסור, לאשמועינן דאף על י שהיו מושכרין כבר אם יש לו בהן תיסת יד אסור, ומכל מקום לא מסתברא הכין דהשכיר לבסוף עדיף לאשמועינן דכחא דהתירא עדיף, לאשמועינן בשאין לו תפיסת יד מותר, אף על י שהשכירן לאחר שירד להם איסור קונם, ועוד מדקתני בסמוך לביתך שאני נכנס ומת או שמכרן לאחר הרי זה מותר, ואם איתא ליתני השכירן וכל שכן מכרן, אלא ודאי שכירת דלבסוף אינו מוציא מידי איסור שכבר ירד לנכסיו, וכל שכן כשהשכירן למודר בעצמו, דהא אפילו מכרן לו אסור, כדבעינן למיכתב בסייעתא דשמיא.

אבל הא קא מיבעיא לי אם הדיר את השוכר בעצמו לאחר שהשכירן לו, והיה לו בהם תפיסת יד אם הוא אסור אם לאו, מי (שני) [שאנו] שוכר מאחד מן השוק, ומצי למימר ליה לתוך שלי אני נכנס, או דלמא לא שנא [ונראה לכאורה דלא שנא, שוכר לא שנא _ לפי השי"מ], אחר שיש לו למשכיר בהם תפיסת יד אסור, דהא גבי שותפין כל שהוא יכול ליכנס ביצר יכול לומר לתוך שלי אני נכנס, אף אחר מן השוק יכול לומר לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתך של חברך אני נכנס, וכיון שכן הואיל ואחד מן השוק אינו יכול ליכנס בהם כיש לו תיסת יד, ואינו יכול לומר לתוך של שוכר אני נכנס, אף השוכר בעצמו אסור, ועוד דאם אתא דהשוכר מותר אפילו ביש לו בהם תפיסת יד, ליתני והיו לו מרחץ ובית הבד מושכרין בידו, בין יש לו בהם תפיסת יד בין אין לו בהם מתר, דכחא דהיתירא צריך לאשמועינן, וליתני תו היה אחד מן השוק מודר ממנו הנאה, אם יש לו בהן תפיסת יד אסור, וכדתניא לעיל בבא באפי נפשה, בהיה אחד מן השוק מודר ממנו הנאה, אף על גב דחד דינא אית להון, כל שכן הכא דאשתני דינא בין שוכר לאחר, והלכך המשכיר בית לחברו בחצרו, ואסר עליו הנייתו השוכר (מותר) ]אסור] ליכנס בחצר, שהרי יש למשכיר תפיסת יד בכל החצר [אבל שוכר שאסר הנייתו על משכיר יכול משכיר ליכנס בחצר _ לפי השי"מ], שיכול לומר לו לתוך שלי אני נכנס כן נראה לי.

ואיכא למידק אשמעתין, דהכא משמע שאין המשכיר יכול לאסור על השוכר בכל ימי שכירתו, דכל שאין בהם תיסת יד כקנויה הוא לו, ואילו בערכין משמע איפכא, דאמרינן התם בפרק משקלי עלי [כא, א] המשכיר בית לחברו הוקדישו והדר בו מעלה שכר להקדש, פירשו לה התם דהכי קאמר הקדישו משכיר השוכר מעלה שכר להקדש, ואקשינן והדר בו מעלה שכר להקדש היכי דייר ביה במעילה קאי. אלמא יכול לאוסרו על השוכר, ותרצו בתוספות [כאן ד"ה אם יש לו תפיסת יד למשכיר אסור] דהתם במקדש בפירוש בתים אלו, והוא הדין להכא כשאסר לו בית זה ברטי, אבל הכא שאני שאסר לו סתם, שאין דעתו על מה שכבר השכיר, ולא נשאר בו שום תפיסת יד, ולדידי קשיא לי לתירוץ זה, משום דבשלהי פרקין דלעיל [מג, א_ב] לא קמה הדין סברא, גבי מפקיר, דאמר רבי יוחנן כל המפקיר אין דעתו על מה שהופקר, ואותבינן עליה מדתניא מקצתן לראשון וכולן לשני זכה שני להשתעבד בהם כראשון, ואיתותב, אלמא דעו של אדם על כל מה דאית לה, ושמא נחלק בין הא לההיא דבהפקר ומתנת עבדים שאינו כלום, לא יצאו מרשותו אף הוא דעתו עליהם, אבל הכא דודאי יצאו לירותיהן אין דעתו עליהן.

ויש מי שתירץ דקונמות שאני, דאלמוה רבנן לשעבודיה דשוכר שאין יכול לאסור עליו בקונמות כיון שאין מקדישו והוי חולין לכולי עלמא וכדאמר בפרק אף על פי אלימי אלמוה רבנן לשעבודיה דבלע. וכן נמי בריש פרק המדיר [שם ע, א] כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. אבל התם שמקדיש לגמרי ההקדש תופס בו ואוסרו עליו., וכן הורה רבינו תם ז"ל [כאן בתוספת ד"ה אם יש לו תפיסת וכו'], ומיהו אכתי קושיא הא דאמרינן בפרק אף על י [נטי, ב] ולקמן בפרק אלו נדרים שהוא מפר [פ"ו, מ"ט], הא לא דמיא אלא להאומר לחברו שדה שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, דאלמא קודם שיפרדנה לא קדשה, ויש לומר ההיא דפרק משקלי עלי [ערכין כא, א] בשלא הקדים שכרו למשכיר, דכיון דלא סגיא שלא יתחייב השוכר בשכר להקדש, הלכך יש להקדש יד וזכות בכל הבית, כמו שהיה למשכיר, וחל ההקדש על הבית, הלכך כי דייר ביה במעילה קאי, וכן פירשו בירושלמי [פסחים פרק רביעי הלכה ט'] שאם קדם שוכר ונתן שכר משכיר מותר. ומיהו ההיא דפרק אף על פי [נט, ב] דלכשאפדנה, דמשמע דקודם דייה לאקדשה, הני מילי מה שהוא כנגד חובו, אבל מה שהוא יותר מכנגד החוב מהשתא קדוש, שהרי יכול הוא אפילו למוכרו מעתה, וכדאיתא בפרק איזהו נשך [בבא מציעא עג, ב] גבי עובדא דמרי בר רחל.

וכן שדך קונם למה שאני לוקחו:    כלומר אם אקחנו ממך מת או שמכרן לאחר מותר, מסתברא לי דהא דקתני מכרן לאחר דמשמע דמכרן לאחר, הא למודר אסור אפילו אביתך שאני נכנס קאי, ולומר דאף על גב דלא אסר על עצו אלא כניסת הבית אבל שאר ההניות לא, אפילו הכי אם מכרן לו הרי זה אסור ליכנס בהם, כיון שלא היה יד אחר באמצע, שלא תאמר כיון שלקחן זה ממנו קודם שנכנס שם, וכשהוא נכנס עכשיו לא לבית חברו הוא נכנס אלא לביתו של עצמו, דכל שהוא אומר ביתך שאני נכנס הכי קאמר, כל שלא אוכל ליכנס בה אלא מחמתך יהא אסור עלי בקונם, והוה ליה כככרי עליך, דאסיקנא לעיל בריש פרק אין בין המדור הנייה, [לה,ב ] דאפילו נתנו לו במתנה הרי זה אסור, ואף על גב דקודם שיהנה ממנו כבר בא לידו, וכשהוא נהנה מככרו של עצמו הוא נהנה, וכדמפרש טעמא התם דעליך אמר ליה, דאף על גב דמשעת נתינה ואילך לאו ככרו הוא, הרי קאמר ליה כל שיבא ככרי ממני לך יהא אסור לך, והכא נמי לא שנא. ותדע לך שאם לא כן הכא אמאי עראבינהו ותנינהו לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח דזה מותר אפילו בשמכרן לו ושדך הוא אסור עד שתהא יד אחר באמצע, וכיון שכן ההיא דככרי עליך לאו דוקא נתנה לו במתנה, אלא הוא הדין לשמכרה לו, וכמו שכתבתי גם שנם במקומה, אחר כך מצאתי במגילת סתרים למורי הרב רבינו יונה ז"ל כדברי. (האומר) [שהאומר _ לפי השי"מ] לחברו פירותי עליך, או אכילת פירות עליך, אסורין עליו אף בלקיחה [ביתר _ לפי השי"מ].

בית זה שאני נכנס כו' מת או שמכרן לאחר אסור:    ירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ג']: ביתך זה מה את תופסו משום ביתך או בית אלמנות לבתו ונפל היורשים חייבים לבנותו, בית זה נפל אין היורשים חייבים לבנותו. עד כאן.

דף מז עמוד א[עריכה]

היה אחד מהם מודר הנאה מחברו לא יכנס לחצר כו':    פרישנא בגמרא שהמודר הזה לא הדירו חברו אלא הוא הדיר עצמו, ונודר שהודר קאמר, והאי בבא לא צריכא אלא משום חדושא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו, כלומר דכיון שהוא גורם איסור לעצמו מחמירין עליו, שמא יפשע וישתמש בחצר שאסרו עליו. ודוקא בשהאחד לבדו נדור מחברו אבל בששניהם נדורים זה מזה לא, דכיון דכל אחד ואחד מהם אסור שניהם נזהרין ומזהירין זה את זה, אבל כשהאחד לבדו נדור חוששין, שמא כשיראה חברו משתמש בחצר אף הוא יפשע וישתמש בה, והאי סיפא משמע דכולי עלמא היא, מדתני לה בתר פלוגתייהו, וטעמא שאף רבי אליעזר בן יעקב חושש, בשאין אסור אלא האחד מהם, שמא ישכח ושמא יעמיד שם ריחיים ותנור ויגדל תרנגולים, והכי נמי משמע בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה א'] דאף רבי אליעזר בן יעקב היא.

היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר, רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו כו':    והאי בבא לאשמועינן כחו של רבי אליעזר בן יעקב איצטריך, דאפילו לאיניש דעלמא נמי שרי ליה, משום דאמר ליה לתוך של חברך אני נכנס, ולפום מאי דאוקימנא בגמרא דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי, ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה [נא, ב] דבאין ברירה וביש ברירה פליגי, כלומר דכיון שאין בה דין חלוקה ואי אפשר לחלוק, הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה, כדי שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל, כמו שאכתוב בגמרא בסייעתא דשמיא, אם כן הא דשרי רבי אליעזר בן יעקב אפילו לאחד מן השוק ליכנס בו, משום טעמא דבשל חברך אני נכנס, מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני, בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו, לפי שהחצר קנוי לו לדריסת הרגל ולכל מי שצריך ליכנס לו, אבל ליכנס לו לאותו שמן השוק לעצמו שלא לצורך בעל הבית אסור, דאם הקנו זה לזה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם, לא הקנו אותו לכל העולם.

גמרא: בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן דכאונסין דמו:    כלומר דלמא כולהו סבירא להו דיש ברירה, ומן הדין אפילו בנדרו שרי, אלא דכיון דנדרו וגרמו לעצמן קנסינן להו לדעת רבנן, ולרבי אליעזר בן יעקב לעולם עומדים על דינם, ואתיא הא דלא כרבינא דבפרק שור שנגח את הפרה [נא, ב], דאוקי פלוגתייהו ביש ברירה ואין ברירה, או דלמא בהדירו נמי פליגי ובברירה פליגי, כסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה.

תא שמע היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי:    וקא סלקא דעתיה דמודר דוקא קאמר, כלומר שהדירו חברו. ואם תאמר והיכי סלקא דעתיא דמודר ממש קאמר, והא קתני סיפא כופין את הנודר, ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר. ויש לומר דשמא הוה סלקא דעתיה דרישא דוקא, וסיפא למודר קרי נודר, לפי שהנדר עליו. בנמוקי מורי הרב רבינו יונה ז"ל.

הכי גרסינן: מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר כו':    קשיא לי דלמא לעולם דאדריה, ומאי כופין את הנודר המדיר, דכיון שאסר הנאתו על חברו, וחברו (מועכב) [מעוכב _ לפי השי"מ] על ידו מליכנס בחצר ושל עצמו, כופין את המדיר שימכור חלקו, כדי להתיר את המודר ליכנס בו, וכן פירשוה בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה א'] דאתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך (ואתמר) [ואת אמר _ לפי הירושלמי] כופין (לו) [לא _ לפי הירושלמי] על הדא אתמר אלא על הדא, כופין את הנודר שימכור חלקו באומר הנאתי עליך, אבל באומר הנאתך עלי לא [בדא _ לפי השי"מ והירושלמי]. ויש לומר דלא מסתברא להו לבעלי הגמרא, שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו. ועוד יש לומר דנודר לשון עומד הוא, ולא משמע להו אלא או במי שאסור עצמו או במי שנאסר ואפילו על ידי חברו, אבל במי שהוא מדיר את אחרים, לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא, ומדיר קרי ליה ולא נודר.

והרמב"ם (פ"ז מהל' נדרים ה"ה) סמך על הירושלמי, ופסק כן שלא כסוגית הגמרא שלנו, וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל [שם בהשגות], דאנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. ומיהו אם היה רגיל להדיר הנאתו על אחרים, בזה קונסים אותו וכופין למכור חלקו, וכדתניא בתוספתא [נדרים פרק ב' הלכה יא] היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו, כופין את הרגיל למכור את חלקו, וכן היא נמי בירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ב'] שכופין אותו אם היה נדרן, ובסוף שמועתינו נכתוב אותו.

אמאי כופין אותו הא מינס אניס:    והכי קיימא לן דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס, וכן אין כופין את המדיר את חברו למכור את חלקו אלא אם היה המדיר נדרן, כלומר שהדיר את חברו שני פעמים, וכדאתמר בירושלמי [שם], אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור, ומיהו בעיין דאי פליגי רבנן אפילו בהדירו לא איפשיטא.

ואיכא למידק אמאי לא פשטוה מדתנן [לקמן מז, ב] הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, ופירשו איזהו דבר של אותה העיר, הרחבה והמרחץ ובית הכנסת, אלמא אפילו בהדירו פליגי, ותריץ הרמב"ן נר"י משום דאיכא למימר דלאו (אנדרים _ לפי השי"מ) קאי אלא אנודרין, אהני דקאמר הרי את עלי (והרי את עלי _ לפי השי"מ) פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר, ולא קתני ושניהם אסורים בדבר של אותה העיר (ורחוק) [ודחוק _ לפי השי"מ] הוא קצת, דכיון דקתני ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, דאף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס [ואסור] תרוייהו אסורין, דאי שרי[נן _ לפי השי"מ] מודר לא ציית (המדיר) [הנודר _ לפי השי"מ], ולא פליג בהו רבנן, עד כאן. וזה יותר קרוב אף על פי שהיא מן התימה, האיך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה.

גמרא. הכי גרסינן: בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס ומת או שמכראו לאחר מהו, אדם אוסר לחברו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו אסור או לא:    פירוש דלא דמי לאומר בית זה שאני נכנס שאם ת או שמכרו אסור, דהתם באוסר על עצמו והבית הזה אסר על עצמו, ומה לי של זה ומה לי של אחר, שהוא לא אסר ביתו של ראובן אלא הבית אסר על עצמו, ואדם אוסר על עצמו נכסי חברו, אבל באוסר על אחרים שאין אדם אוסר נכסי חברו על חברו ולא מצי אסר, וכל שאמר בית זה שאינך נכנס, כיון שעכשיו הוא ברשותו, מי מצי אסר אפילו לכשיצא מרשותו, ובאוסר סתם ואי נמי אפילו אומר בפירוש לכשיצא מרשותי, ותדע לך דהא קא מייתי לה מדתניא בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ולא דחי דלמא שאני התם דקאמר לה בחייו ובמותו, וכדדחי לה בשלהי פרק אין בין המודר [לעיל מב, א] ומיהו לענין הלכתא אפילו באומר סתם נמי בית זה שאינך נכנס אסור, מדמייתי מינה ראיה להדיא בשלהי פרק אין בין המודר, ואף על גב דדחינן שאני התם דקאמר בחייו ובמותו דחייה בעלמא היא, וספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. כן נראה לי.

בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו:    וסיפא דהא מתניתין נותן לבניו או לאחיו, ואם אין לו לוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו, איתא בפרק הגוזל קמא [ב"ק קח, א_ב], ומשמע שיתן המודר לבנו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר, וכן כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' נדרים ה"ח) וכתב הוא ז"ל והוא שיודיעם שהם הנכסים שאסר עליו אביו, ולמד זה ממה שאמרו גבי מתניתין [שם קח, ב וקט, א] דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו, ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, ואמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה, אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי.

וקשיא לי הא כיון דאסרינהו עליה בקונם שוינהו עליה עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לבניו או לאחיו, וכיצד בעלי חוב דידיה נפרעין ממנו, כלומר וקרעינן ליה לשטרא דבעל חוב, אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה. ואם הוציא מעל, ובעל חוב שזכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה, דהוה ליה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם.

והראב"ד פירשה על אב המדיר, וזה לשונו האומר לבנו קונם אי אתה נהנה לי בחיי ובמותי ודאי נכסיו אסורין עליו לעולם, והאי דקאמר לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, אקשינן עליה בנדרים לוה ובעלי חוב באין ונפרעין, והא מתהני מנכסי אבוה שפורע חובו מהם, אלא באומר כל הזן אינו מפסיד, אי נמי בחנוני הרגיל אצלו נתן לו סתם ונוטל סתם, עד כאן לשונו. ואף על פי שלא הקשו על זו כלל בנדרים כמו שכתב הרב ז"ל, אלא שדמה אותם הרב ז"ל לאותה שהקשו בשמעתין, מן האומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו, ופירקה הוא ז"ל על דרך מה ששנינו בפרק אין בין המודר, במי שמודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, מכל מקום נראה מדבריו שמחיים דאב קאמר, ובאין ונפרעין מן האב מדעת האב קאמר, ירושלמי [כאן פרק חמישי הלכה ג'] על ההיא דמתניתין דפרק הגוזל א"ר ירמיה (חמיתיך) [חמי היך _ לפי הש"מ] תנינן הכא האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו, בחליו ובמותו אם מת לא יירשנו, מה בין אהן דאמר חדא חדא לאהין דאמר תרתי תרתי. עד כאן בירושלמי.

הא דאיבעי ליה לרמי קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהון:    לאו דוקא בקונמות קא מבעיא ליה ומשום חומרא דקונמות, אלא כחליפי כל אסורי הנאה קא מבעיא ליה חלופין, או כגדולים דמו או לא, תדע לך דהא קא מייתי ליה ראיה מן המקדש בערלה ולקולא קא מייתי, והכי קאמר מי אמרינן הא דתנן אסור בחילופיהן לאו משום דחליפין איסורי הנאה דבעלמא אסורין אלא משום דדעתו של אדם אפילו מחילופיהן וכיון שכן כשאוסרן על עצמו הרי אסורין ואע"ג דחילופיהן אינן בעולם דהא הוה אוסר על עצמו בקונם אפילו דבר שלא בא לעולם, אבל גבי חברו שאין אדם אוסר על חברו דבר שאינו שלו, אף הוא אינו יכול לאסור עליו החליפין, שהחליפין גם כן דבר שלא בא לעולם הם, או דמאי טעמא דמתניתין לאו משום דעת האוסר אסרינן להו לחליפין עליה, אלא משום דכיון דאמר אלו שוינהו אנפשיה כחתיכת איסורי הנאה, ואשמועינן דחלופי איסורי הנאה אסור כגידולין, והלכך באוסר על חברו ונפשו עליו אסורי הנאה הרי זה אסור אפילו בחלופין כגדולין, כי קא מיבעי' ליה נמי לאו להחליפן לכתחלה קא מיבעי ליה דהא ודאי אסור, דכל שהוא אסור בהנאתה אסור למוכרו ולהחליפו, וכדאיתא בהדיא בפרק כל שעה, דאמרינן התם כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, ואקשינן עליה מנבלה ופרק שאני נבלה דגלי בה קרא דכתיב או מכור לנכרי, דאלמא אי לא שריא רחמנא בהדיא לזבונה אסור משום אסורי הנאה, אלא בשעבר והחליפן קא מיבעיא ליה, ולאותו ממש שעבר להחליפן קא מיבעיא, ומשום קנס חכמים, אבל לאדם אחר שלא החליפן ודאי מותרין ואפילו מדרבנן, וכדתניא [תוספתא פסחים פרק ב' הלכה ג'] חמצן של עוברי עברה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהם מחליפין, וסברוה התם בריש פרק קמא דחולין דהיינו ר' יהודה דאמר חמץ לאחר פסח אסור, או דלמא משום דחילופיהן כגדולין דמו. קשיא לי אדרבה הול"ל דחליפי קונם מיהא עדיפי מגדולין, דקונם כהקדש והקדש תופס דמיו מדאורייתא, וגדולי הקדש אינן כהקדש אלא מדרבנן, וכדתנן [מעילה יג, א] הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים, אילן ונשא פירות, מועלין בהן ואן מועלין בגדלין, ויש לומר דשאני קונמות דאין לו פדיון, ואינו כהקדש אלא לרבי מאיר,ואפילו לרבי מאיר אם אמר ככרי עליך שהוא קונם פרטי אין לו פדיון, כדאיתא לעיל בפרק פרק אין בין המודר, אבל גדוליו אסורין אפילו בדבר שזרעו כלה בקונמות שעשאו כגדולי תרומה.

דף מז עמוד ב[עריכה]

האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך וכו':    פירוש לאו מה שאני נהנה ממך קאמר, אלא הנאתי לך קאמר, והלכך אף היא אסורה ליזון משלו, ובמקצת פירושים מצאתי קונם שאני מהנה לך, וכן מצאתי במקצת ספרים. ואם תאמר והא משתעבד לה והיכי מצי מדיר לה, איכא למימר דאדרה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמנה לינשא, ואחר כך הגיע זמן ולא נשאת, וכדאוקימנא בריש פרק המדיר [כתובות ע, ב] ההיא דיעמוד פרנס.

לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו:    וקא סלקא דעתא דמותרת ללוות לכתחלה קאמר, ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו לפי שהוא חייב לפרוע מזונותיה. ואם תאמר לרבנן דחנן דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול האיך הוא פורע את חובה, והלא הוא לדברי רבנן כאילו נותן מידו לידה וכמו שאסור גם כן לדבריהם המודר הנאה מחברו לפרוע את חובו, כדאיתא לעיל בריש פרק אין בין המודר [לג, א] ובפרק בתרא דכתובות [קא, א], דהוה ליה כאילו מלוה מידו ליד המודר, ואי אמרת דאתיא כחנן אכתי לא ניחא, דלדידיה נמי פשיטיא דמותר לפרוע את חובה ואין כאן משום חליפין אלא הראי זה כפורע לה את חובה, תנן בפרק אין בין המודר דשרי המדיר ומודר דעלמא, ותירצו בתוספות דלא נחלקו חנן ורבנן אלא במפרנס סתם, אבל המלוה בתורת הלואה יפרע מן הבעלים לכולי עלמא, והלכך משכחת לה שהוא חייב לפרוע אפילו לחנן, ומיהו באין נפרעין ממני לכולי עלמא, ולא דמי לפורע חובו דאסור לרבנן, דהתם הוא לפי שהלה הזה שהוא המדור חייב לשלם לפורע זהו שהוא המדיר, והלכך בשעת הפרעון שפרע המדיר לבעל חוב של מודר הוה ליה כאילו מלוה למודר מיד ליד, אי נמי כאילו אמר ליה מודר למדיר הלויני ופרע לי חובי לפלוני, אבל כאטן שעמד ולותה ואכלה האשה אינה חייבת כלל, אלא הבעל שהוא חייב לפרוע ועליו הוא מוטיל, ונמצא שהוא מתחייב ממילא על ידי מלותה של זו.

ולדידי לא ניחא לי כלל, חדא דהא ודאי לא משמע הכין לכאורה שאם עמדה היא ולותה ואכלה שלא תהא היא חייבת למלוה, אלא שיתבע המלוה לבעל, שהרי הוא בפירוש הלוה לה ולא לבעל, ורש"י ז"ל פירש כן בשלהי כתובות [קז, ב ד"ה מתניתן], בשמעתין דפוסקין מזונות (לאשה אשה) [לאשת איש _ לפי השי"מ והגמרא שם] שעמדה ולותה ואכלה, שהיא תובעת מן הבעל והמלוה תובע ממנה, ועוד קשיא לי אם כן אמאי שביק מתניתין דפרק המדיר וקא דייק מברייתא, דתנן בפרק המדיר [שם ע, ב] המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס, ואמרינן עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד, ואוקימנא באומר כל הזן אינו מפסיד, והתם ודאי פרנס בתורת הלואה יהיב לה, דלאו בשופטני עסקינן דליתן לה במתנה על סמך שיחזור הבעל ויתן לו כנגד מה שנתן הוא לאשתו, שאילו נותן סתם הרי הוא כנותן במתנה, לפי מה שכתבנו אליבא דחנן והניח מעותיו על קרן הצבי, ולא כאותה ששנינו לעיל המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו פלוני מודר ממני הנאה ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו, הרי זה נותן לו, כלומר בתורת הלואה ולא בתורת מתנה, ובא ונוטל מזה, וכדמייתי לה נמי התם בפרק המדיר עלה דההיא, ואם איתא לידוק מהתם, ואיהי עדיפא דשרינן ליה אפילו למימר נמי כל הזן אינו מפסיד, ועוד דההיא לא הוי מצי לדחוייה דלמא בדיעבד כדדחי הא ברייתא דלוה.

אלא נראה לי דפלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים במפרנס בפירוש בתורת פרעון, שאומר לה הריני פורע ליך מזונות שחייב ליך בעליך, ודומיא דפורע חובו של חברו, דעלה קא מייתי לה לעיל בריש פרק אין בין המודר וכן בפרק שני דייני גזירות דכתובות, וכיון דבתורת פרעון נתנן לה ובלא מצות הבעל, קסבר חנן דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו, ורבנן סברי דאינו אלא כמלוה, אבל אם עמדה היא ולותה הרי זה לא הלוה כלום את הבעל אלא (לא) [להו] הלוה בפירוש, והיא חייבת לשלם לבעל חוב והבעל חייב לשלם לה, והיינו אידך דפרק המדיר דיעמוד פרנס ושרינן ליה אפילו למימר כל הזן אינו מפסיד, מפני שהוא אינו מתחייב למפרנס בכך.

ואם תאמר אם כן כל שכן שיהא אסור לומר כל הזן אינו מפסיד, יכול ליפרע מן הבעל אלא מחמת חיוב שנתחייב לה הבעל, אם כן הוה ליה כאילו פורע לה מזונותיה ונותן לבעל חוב מחמתיה, ונמצא מהנה. לא היא, דמכל מקום כיון דבשעת אכילה לא מיחייב בעל לשלומי למפרנס מדינא, אם כן בשעת אכילה ליכא חליפי איסור, דהא לא מיתוסף עליה חיובא בהכי, ובשעת פרעון נמי לא חשבינן לה מהנה, דמאי הנאה אית ליה בהכין דמסלק מיניה שעבודא דמפרנס, הא לאו מהנה חשבינן ליה בהכין, דהא אפילו בעלמא לא חשבינן ליה מהנה, כדתנן פירט לו את חובו וכל שכן הכא דלאו מדיליה ממש יהיב ליה דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו.

ואם תאמר אם כן מתניתין דהמדיר כאבא חנן ולאו כרבנן, ואם איתא הוי ליה למידק התם עלה דההיא מתניתין מני אבא חנן כדדייק אמתניתין דפורע לו את חובו. ויש לומר דהתם אדרבה כיון דההיא על כרחך ליכא לאוקמה אלא כחנן, לא איכפת ליה עלה מידי דפשיטא דחנן היא, אבל הכא משום דרבה חדית בה ואמר דאיכא לאוקמה אפילו כרבנן, משום הכי דייק עלה הא מני חנן היא, כי היכי דלישקול וליטרי בה ולימא מאי דחדית בה רבה ואמר דאפילו רבנן היא, וכשעמד אחר ופרנס את אשתו סתם אין זה כנותן מתנה, אלא כיורד לתוך שדה של חברו ונטעה שחוזר ומשתלם מן הבעלים, והלכך גם זה כשפרנסה בתורת הלואה, והיא גם היא כשנתפרנסה על ידו מתורת הלואה נתפרנסה ולא מתורת מתנה, והלכך לכולי עלמא לא אבד את מעותיו, ומיהו כיון שלא הלוה את האשה בפירוש והיא לא נשתעבדה לו בפירוש, אינו יכול לחזור עליה, אלא על הבעל, כאילו לותה היא בתנאי שיהא הבעל חייב לו ושלא יגבה ממנה, והיינו ברייתא דהאומר לאשתו שאני נהנה לך דשמעתין ומינה ודאי איכא למידק דחילופין לאו כגדולין דמי, משום דשרינן לה ללוות כלומר להתפרנס מהם ולחייב נכסי הבעל באכילתה, דעם אכילתה יתחייב הבעל לשלם, ונמצא כאילו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שהיא אוכלת.

[ומיהו איכא למידק _ לפי השי"מ] מאי קאמר מאי טעמא בעלי חובין באין ונפרעין ממנו הלכך נקט ליה הכין לברורי טעמא דאיסורא מאי נינהו, ובמאי תליא מלתא, ודכותה איכא בתלמודא וחדא מינייהו בפרק איזהו נשך, [בבא מציעא סה, ב] פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור, כגון דאמר ליה ארעא קניא לך מעכשיו, זוזי להוי הלואה גבך, ובודאי לאו דוקא נקט שצריך לומר לו זוזי ליהוי הלואה גבך, דאפילו במוכר סתם במעכשיו, ארעא ודאי קניא ליה מעכשיו ולוקח מותר לאכול פירות, וזוזי ממילא הוו הלואה גביה, אלא משום דטעמא דהתירא המוכר מעכשיו, היינו משום דזוזי הוי הלואה גביה, וזביני לאו מיתלא תלו עד דמייתי זוזי, משום הכי תנא טעמא במלתא דעליה סמכינן בהדי עיקרא דמלתא. כן נראה לי.

ומכל מקום בין למה שפירשתי בין למה שפירשו בתוספות, קשיא לי דהיכי תיסק אדעתין דלוה לכתחלה, והלא איסורי הנאה לכולי עלמא אסור להחליפם, וכמו שכתבנו למעלה, וכדדייקא ההיא לא תאכל לא תאכלו דבפרק כל שעה [פסחים כא, ב], ויש לי לומר דהיינו הא דקאמר ליה רבא דלמא לכתחלה הוא דלא, ואף על גב דקאמר ליה בלשון דלמא, פעמים שמזכיר התלמוד ענין מוכרח בלשון דלמא, ויש לנו כיוצא בו לקמן בפרק אלו נדרים בשמעתין דנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה ודלמא מיין הוא דמפר מזו. ומחרצן דאין מתענה לא הפר, והאי דלמא ודאי קאמר, אי נמי יש לומר דהכא כיון דאינה מוחלפת ממש, אלא שנכסי הבעל משתעבדין ממילא, אין זה כמו שמחלפת לכתחלה אלא שבעלי חוב אלו שלה באין ונפרעין מן הבעל, הרי אנו חושבין אותה כנהנית מחליפי האיסור.

אמר רבא ודלמא לכתחלה הוא דלא ואי עביד עביד:    ולאו ללוות לכתחלה קאמרינן, כלומר שהשיאוה חכמים עצה ללוות, דלא תקנתא קתני אלא דינא קתני, ולומר שאם לותה ואכלה אין הבעל אסור לפרוע לבעלי חוב, דמאי דעבדה עבדה, ובפרעון החוב ליכא איסורא.

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת:    כיון שהוא מותר ליהנות ממנה באותן קדושין, אלמא חליפין לאו כגדולין, דאם איתא הוה ליה למיסרא עליה עד שיקדשנה פעם אחרת, כדי שלא יהנה לכתחלה מחליפי האיסור. ודחינן הכי נמי לכתחלה הוא דלא, דהא לא שרינן ליה לכתחלה לקדשה באותן דמים, אלא שאם קדשה מקודשת, והיא עצמה חליפי חליפין היא ולא חליפי האיסור, כדי שנאמר שיהא אסור בה.

ואפשר היה לי לומר, דלאו דוקא בשעבר וקדש, אלא אפילו עבר וקנה באותן דמים כלי אחד לא נאסור אותו בהנאת הכלי, שלא אסרו חליפי חליפין, אבל בתוספןת ראיתי בשם רבינו שמשון ז"ל דדוקא במקדש שלא רצו לאוסרה עליו בדיעבד, אבל בקונה מהם כלי אסור בהנאתו, וזהו מן התימה, דאילו בעבודה זרה [נה, ב] לא אסרו חליפי חליפין אלא משום דכתיב [דברים ז' פסוק כ"ח] והיית חרם כמוהו, כשאתה מהוות ממנו הרי הוא כמוהו, ואולי נאמר שהכלי אסור והמעות מותרים כשביעית, ואי נמי כיון שאיסור זה אינו אלא גזרה מדבריהם החמירו עליו כאיסורי עבודה זרה, אלא שאינו מתקבל שאנו צ ריכין לחזור אחר החליפין בעצמן, אם גזרו עליהם אם לאו ולא איפשיטא, ועוד נגלגל עליו אפילו חליפי חליפין, ועוד דאם איתא לא הוה ליה למידחי הכא בהאי לישנא, ולמימר הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עביד עביד, כיון דבעלמא בכי האי אסור, אלא הכי הוה ליה למימר שאני הכא דלגבי אשה לא החמירו בדיעבד או כיצא בזה, ומיהו לענין פסק הלכה משמע, דכיון דלא איפשיטא, אפילו עבר והחליף החליפין עצמן מותרין, דהא בעיא היא בשל דבריהם, דאילו מדאורייתא מישרא שרו, דאין לך תופס את דמיו אלא עבודה זרה ושביעית, כדאיתא בעבודה זרה [שם] ובקדושין פרק האיש מקדש [נח, א], ולא גמרינן מינייהו כדאיתא התם, דהוה ליה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, והלכך לקולא אזלינן. הא מתניתין דהמקדש בערלה ומכרן וקדש בדמיהן, כתבתיה במקומה בסייעתא דשמיא.

דף מח עמוד א[עריכה]

מתניתין: אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה:    ירושלמי: ר' ירמיה בעי, מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים, (היינו) [כיני _ לפי הירושלמי] מתניתין, כל מתנה שהוא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה, שאינו, שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה, ובהאי טעמא דירושלמי נמי מתרצא לן מתנה על מנת להחזיר, ובדאמר ליה על מנת שתחזירהו לי, דקיימא לן שהוא מתנה, כדאיתא בריש פרק קמא דקדושין [ו, ב], ואף על גב דאסקה רב אשי בשלהי יש נוחלין [בבא בתרא קלז, ב], דאם הקדישו אינו קדוש.

גמרא: אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה הינן לפניך:    כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא, אי נמי מפייס אני שיבא אבא, ונראה לי דמהכא שמעינן, דהאומר לחברו הרי זה מכור לך, או נתון לך, ואתה תעשה כך אינו תנאי, אלא מדעתך קאמר ליה, דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי, והמתנה קיימת, והשאר אילו רצה יעשה ואי לא לא, וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבעה מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי, דאמרינן ארבעה מאה זוזי יהבינן ליה, ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב, ואיתא [במסכת יום טוב פרק יום טוב] יום טוב שחל להיות ערב שבת [ביצה כ, א], וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור, היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר משום תנאי גמור קאמר, ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי, והאי דינא נמי איכא למילף מהכא.

ופירוש סעודתו מוכחת עליו, פירשו המפרשים דכיון שהיא סעודה גדולה היא, מוכחת שאינו נותנת לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה, ותיבעי אומדנא, ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו ליה ארבעה מאה זוזי ולינסיב ברתאי, ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר, וכי תימא בדוקא קא תנו ליה, כדאמרינן לקמן זמנין אמר ליה משום דסעודתו מונחת עליו, כלומר והוא הדין בעלמא וזמנין אמר ליה הא מני רבי אלעזר הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה.

אלא נראה לי דדוקא שאמר בשעת (מתנה) [המתנה _ לפי השי"מ] ויבא אבא ויאכל עמנו, כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתו קאמר ליה, אלא מחמת תנאי גמור, ונמצאת שאין מתנתו נגמרה לזה, אבל בנתן לו סתם, ואחר כך פירש ממנו שיקרא לאביו ויאכל עמהם מותר, דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה, אלא מפני שבטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו, אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כשנתן לו לזה מתנה גמורה, ואילו רצה המקבל אינו קורא לאביו, ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר, ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה, ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול להנות את המודר על ידי אמצעי, ואפילו שאין כונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי, אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי, והכי נמי לא שנא, ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה, לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב"ם ז"ל [שם] שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה, והאמת יורה דרכו.

דף מח עמוד ב[עריכה]

אמרי פומבדיתאי האי קני על מנת להקנות הוא, וכל קני על מנת להקנות (וכו') [לא קנה _ לפי השי"מ]:    פירוש האי על מנת לאו על מנת דתנאי הוא כשאר על מנת דעלמא, דמעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר, כגון [גיטין עד, א] הרי זה גיטך על מנת שתתני מאתים זוז, דאמרינן מגורשת והיא תתן, דהאי על מנת לא שיהיו הנכסים של (בן) [הבן _ לפי השי"מ] עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן, על מנת שיתנם לו כשיהיה צורבא מרבנן קאמר, דלא נתנם לבן כלל ואין לו בהן הנאה של כלום, אלא שיקנם לו כדי להקנותם בלבד, ומשום הכי אמרי פומבדתאי, דכיון שאין זה קונה בגוף הנכסים כלל אינה מתנה, ולא קנה, ואפילו להקנותם, ומדאמרי פומבדיתאי בהאי לישנא קני על מנת להקנות הוא, משמע דנותן זה לא אמר בפירוש קני על מנת להקנות, אלא ליקני (מן _ לפי השי"מ) הדין, וכי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקנינהו נהליה קאמר, כלישנא דאתמר בגמרא.

ותמיהא לי דכיון שכן, אמאי אמרי פומבדיתאי דהוי כקני על מנת להקנות, אדרבה נימא דמתנת הבן הויא מתנה גמורה, דהא לא התנה בה בכלום, ואי בעי כי הויא בריה צורבא מרבנן יהיב ליה ואי לא לא, דהא דקאמר ואי הוי בריה צורבא מרבנן ניקנינהו ניהליה מדעתו קאמר, וכההיא [ביצה כ, ב] דהבו ליה ארבע ממאה זוזי ולינסוב ברתאי, ויש לומר דכיון דבנו מודר ממנו הנאה, ועל ידי מה שאמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי עמד ונתנן ליה בהאי לישנא, עניניו מוכיחין עליו דליקנינהו ניהליה דקאמר ליה, לאו מדעתו קאמר, אלא משום תנאי, וכעין דלעיל דסעודתו מוכחת עליו, וכדמותיב מינה רבא לרב נחמן.

ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה:    כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן, ואם תאמר מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה, שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשיו, שאין זה הבן זוכה עכשיו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן, והלכך אם הקנה הבן לבן הבן, אי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן, ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם מתנתו שנתן לו אביו, ומכל מקום יירש הוא הנכסים ממילא, ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהן מחמת נדרו של אב, מכל מקום נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר, לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל, גבי מתניתין דפרק הגוזל [בבא קמא קא, ב] דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, וכיון שכן מאי נפקא לן מינה, אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו, ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי, הא לכי מיית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו, ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה, וכדתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל, ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים, שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים, ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנה לבנו כי הוו צורבא מרבנן, ואין לשאר היורשים בנכסים כלום, ואינו נכון כלל, אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה, בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי, דמשמע דחלקו הוי הפקר, וצריך עיון. [ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל _ לפי השי"מ] ועוד אני חוזר למשנתינו שבפרק הגוזל שהביא אותה בפרקין, דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו, בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ויכול ליתנן לבניו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו.

וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו, היכי קתני לא יירשנו, ודאי יורש הוא, שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע בהן חובו ואין לך ירושה גדולה מזו, ואם משום שהוא בעצמו אינו נהנה מהם ממש באכילה ושתיה, היה לו לומר לא יהנה מנכסיו, ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך, אף על פי ששנינו [לעיל לג, א] המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע מדעת עצמו, אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד, ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו, ותניא בברייתא [לעיל לו, ב] ותורם לו מתרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן, אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מתהני מיניה דקא עביד שליחותיה (וכשהיא) [וכשהוא _ לפי השי"מ] עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור, ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא הן באין ונפרעין ממנו, כלומר מאותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו.

ומיהו אכתי קשה היאך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנתנו לאחר [כשהוא פורע בו חובו _ לפי השי"מ] וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה [לעיל לד, ב] באומר לחברו ככרי עליך, ותנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא, ועוד קשה היאך אפשר שיירשנו, והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום, ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם, ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרקין (ואיבעיא) [דאיבעי _ לפי השי"מ] להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן, ואתי למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת, מכרן וקדשה בדמיהן (מקודש) [מקודשת _ לפי השי"מ] אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה, ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת, וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש, ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתן לבנו או לאחיו, כההיא דשמיט כיפי, דפרקין, דאמרינן ליה אי הוה בר ברוך צורבא מרבנן מאי, ואמר להו ליקנינהו הבן, ולכי הוה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה, מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין ברא בחלק ירושתו, ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי, על כרחך הוא כמו שפירשה הראב"ד ז"ל לאותה משנה שבפרק [הגוזל] דאמדיר קאי, כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנודר, וכן פורע לו חובו, דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר, דקתני [לעיל לג, א. לח, א] פורע לו וזן את אשתו ובניו, אף על פי שחייב (במזונותין) [במזונותן _ לפי השי"מ], וכדתניא נמי בברייתא בפרקין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. והא דקתני ונותן לאחיו, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה, תנא נמי הכין בהא מתניתין אגב שיטפיה.

אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפירש אנידר, וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי, פירשה ז"ל על דרך [מתניתין דה]גוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה, דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא, ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי, מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך עליה, ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא, כלומר דכיון דאמר להם כך, אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה, וכן בפרעון חובו כיון שגלה כן לבעל חובו וקבלן הלה, הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה זו ותנה לי והפטיר, אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור, ואילו עשה כן מעל, וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז"ל.

וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך אפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל, דהא אסרן עליו האב בהנאה, וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבנו לכי הוי צורבא מרבנן, שאם הוא לא קנאה אינו יכול להקנותם, ויש לומר דהיינו דקא קשיא להו לפומבדיתאי, ורב נחמן דאמר דקני, סבירא ליה דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל, אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל, ומיהו קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר, אלא הדין איניש דעלמא קאמר, וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת (מתקני) [קני _ לפי השי"מ] לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר, לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא:    כלומר אף על פי שההקנאה גרועה, שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר, מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא, דעם משיכתו הוא דמקנה לו בעל השדה את שדהו, אבל הדין נכסי לאימת קני להו (הדין) [הבן _ לפי השי"מ] לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן, שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא, אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה, והלכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה, לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא, וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה, כלומר איני מקנה לו באותה שעה, ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא, דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן, והוי כעין [כתובות פב, א] משוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה, משום דבשעת משיכה לא קנה, וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הלכך לא קנה.

אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום, דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה, וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים [שם פב, א], דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשיו, ויש לומר דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה, האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותה לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן, ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום, דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום, וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלא המשיכה, ואפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה, דאינו קונה, כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום, משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה, אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, וכן בתוספות בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשיו.

והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו, צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, בהקנאה מהו ואמר רב (פפא) [פפי _ לפי השי"מ והגמרא שם] אקנייה וקנינא מיניה קני, קנינא מיניה ואקנייה לא קני, התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה, ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך, אלא בין הכי ובין הכי קני, דמשעת קנין דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי.

ונראה לומר דלרב אשי לאו דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא, דכל שהאחד אינו קונה בשעת קנינו של זה בסודר, דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה, דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה, דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט, ומיהו משמע דרב אשי לא קאמר אלא בקנין משיכה וחזקה שאין להם קיימא אלא עוברין, אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן, מודה הוא כל שלא נתקרע השטר, ולא נאבד בשעה שהוא מקנה אותו לבר ברא, שהרי [קידושין נט, א בר"ן ד"ה רב ושמואל] המקדש את האשה בשטר, ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת, אם לא נאבד השטר ולא נתקרע, וכן לענין הגט וכדאיתא התם [כאן ד"ה הלין].

אבל בתוספות ראיתי דאפילו הקנה לו בשטר, פליג רב אשי וכפומבדיתאי סבירא ליה, וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי, מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותן לחוד, ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד, וקנין סודר אינו מדין קניה, שאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח, ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה, ואין קונין בפירות ואפילו בבשר שוה מנה, ועוד דהא איכא מאן דאמר [שם מז, ב] קונין בכליו של מקנה, וצריך לי עיון.

זמנין אמר ליה דסעודתו מוכחת עליו:    כלומר שאין מקנה לזה כלל, ולא אמר לו כן אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה, ולא לו נתן אלא לאביו, אבל הכא אף על גב דאינו מקנה לבן אלא די להקנות לבן הבן, מכל מקום במתנה גמורה הוא נותן לו, כדי שיקנה אותם נכסים לבן הבן, וכל הנותן על מנת להחזיר הן שמקנה אותו קנין גמור לדעתו.

וזמנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה:    פירוש הא נמי דבית חורון מתנה הוא, אלא משום דהיא מתנה דכל דהו ולא נתנה אלא על מנת להקנות למודר הנאה, עשאוה כמי שאינה מתנה להחמיר בנדרים, כמו שהחמירו אפילו בויתורין לאוסרן על המודר, אף על גב דבעלמא לית בהו ממשא, והא דרבי אלעזר לדוגמא בעלמא הביאה דלגבי האי עובדא לא שייך בה ויתור אסור, אלא לדוגמא קאמר.

ולענין פסק הלכה: בסודר קיימא לן כרב נחמן דקני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס, דאף על גב דרב אשי אמר מאן לימא לן, לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרב נחמן, ותפסינן מאי דאיסתפק ליה לרב אשי, ורב אשי מאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן, ועוד רב אשי גופיה דחייה בעלמא הוא דקאמר, ולא משום דסבירא ליה הכין, אלא אדרבה בהדיא אשכחן דסבירא ליה הכין בריש פרק קמא דקדושין [ו, ב], דאמרינן התם גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה, גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא לרב אשי חליפין קני על מנת להקנות הוא, ואי תפיס ליה לא מתפיס, וכן פסקו כלהו רבוותא ז"ל, אבל לענין קני על מנת להקנות לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, איכא למימר דקיימא לן לא קנה כפומבדיתא, דהא רב נחמן תלי טעמא בסודרא דהוו קני על מנת להקנות, ואמר רב אשי דלא דמי דהתם קני על מנת להקנות מן השתא הוא, אבל הכא לאימת קני להו לאלין נכסי לכי הוי ברא צורבא מרבנן, וההיא שעתא הדר סודרא למריה, וכיון שכן קיימא לן כפומבדיתאי וכרב אשי דקאי כותייהו, אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפסק דקנה כרב נחמן, ושמא כיון דחזינן ליה לרב אשי, דדחי ליה בטעמא דסודר אי תפיס ליה מתפיס, בדחייה בעלמא, דאיהו גופיה לא סבר לה, אלמא כל מאי דפליג עלה רב אשי, לאו משום דלא סבירא ליה כרב נחמן, אלא דחייתא בעלמא דקא דחי ליה ואזיל, ולעולם כותיה סבירא ליה.