חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כ עמוד ב[עריכה]

קונם שאני פוחת לך מן הסלע:    לישנא דהא מתניתין לאו דוקא, אלא באומר קונם פירות אלו עלי אם אני פוחת לך מן הסלע. תוספתא בפרק ד' דמכלתין [הלכה ד'] אף נדרים שאמרנו מותרים מנין שלא יהא אדם נודר בהם עולמית לבטלן, תלמוד לומר לא יחל דברו שלא יעשה דברו חולין.

ירושלמי גבי נדרי זרוזין, אמר רבי זעירא הדא דתימא בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין היו צריכין התר חכם, היה זה מעמיד וזה אינו מעמיד, כיון שביטל אצל זה ביטל אצל זה, תלמידו דרבי חייא בר לולייני אמר ר' יודן, שאילו היה זה אומר בסלע, וזה בשלשה, וזה אומר בשקל, מאחר שביטל דינר אצל זה, יבטל עוד דינר אחר אצלו, ויתננו בשנים.

דף כא עמוד א[עריכה]

[גמרא:] מי קתני שניהם רצו שניהם רוצין קתני:    פירוש אי קתני שניהם רצו בשלשה דינרים היה במשמע דהשתא רצו אבל מעיקרא לא רצו אלא שמא זה גמר בסלע וזה גמר בשקל ואילו היה כן לא הוה אתי כרבנן דהא נדר גמור הוא ובדוקא נדרו. אבל השתא דקתני רוצין יש במשמע דמעיקרא רוצין בשלשה דינרים אלא שאמרו כן לזרז ובכי הא אפילו רבנן מודו.

הא דאמר ליה רבינא לר"א אמר ליה טפי מסלע ואמר ליה הוא בציר משקל:    יש מפרשים כגון שאמר לו סלע ופרוטה, ואמר ליה אידך שקל פחות פרוטה, כיון דדקדקו עד שיעור כזה אלמא בדוקא נדרו. ואינו מחוור, דהא דקא מייתי עלה קונם לביתך שאני נכנס אינה על דרך זו. אלא הכי פירושו כגון שנתרחקו זה מזה כל כך, שמע מינה בדוקא התנו, שאם לא כן לא היו מחיקין עצמן זה מזה שאין כן דרך זרוזין, או דילמא משתעי איניש הכי לזרז, ולא איפשיטא ולחומרא.

דף כא עמוד ב[עריכה]

אמר ר' אסי ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי תנא קתני התירו ואת אמרת צריכין שאלה לחכם:    וקיימא לן כשמואל, וכן פסק רב האיי גאון ז"ל בתשובה, וכן פסקו כל הפוסקים. ויש לי להביא ראיה מדתנן [בנזיר _ לפי השי"מ] בפרק הריני נזיר [יא, א] יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין [אותו _ לפי השח"מ] לי מפני שאינו יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים, הרי זה מותר, ורבי שמעון אוסר. ואוקימנא פלוגתייהו בגמרא בנדרי אונסין, וקמיפלגי בפלוגתא דשמואל ורב אסי, דתנן ארבעה נדרים התירו חכמים כו', ואמר רב יהודה אמר ר' אסי ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי תנא תני התירו ואת אמרת צריכין שאלה, ורבנן סברי כשמואל, ורבי שמעון כרב אסי, אלמא הלכה כשמואל דקאי כרבנן דרבים נינהו.

אמר ליה אילו היו עשרה בני אדם שפייסוך אותה שעה כלום נדרת:    פירוש אף על פי שאין העשרה מפייסין אותו עכשיו, מכל מקום כיון שהוא נמנע מלידור אילו פייסוהו עשרה בני אדם נמצא (שהוא) [שהיה עשרה (שהנדר הוא) _ לפי השי"מ] גרוע, ויכול החכם להתירו בכך. ומכל מקום הא עדיף מחרטה, שאילו נדר בנדר זה אילו פייסהו בשעתו עשרה בני אדם היה נמנע, מה שאין כן בחרטה שבשעתו לא היה נמנע, אלא שעכשיו הלך לבו הרע ונתחרט, והיינו דאמרינן לקמן קסבר אין פותחין בחרטה כלומר, כיון שהוצרך לשאול ממנו כך ולא אמר ליה לב זה עליך, שמע מינה שאין פותחין בחרטה.

ויש מי שגורס אלמא קסבר פותחין בחרטה, שאין פתח אלא שנראה שעשאו מרוע הלב ומפני שהיו מרגיזין אותו, או שלא היו מפייסין אותו, ועכשיו הפך לדעת אחרת והלך לב רע שהיה לו. ולפי פירוש זה רבי יהודה ורבי ישמעאל ב"ר יוסי משום אביו [תרווייהו _ לפי השי"מ] סבירא להו דפותחין בחרטה, וכן נראה מדברי רב האי גאון ז"ל שכתב בתשובה, וזה לשונו מי שפתחו לו פתח ואמר חרה אפי בשעת הנדר, ועכשיו נתתי ואילו הייתי באותה שעה כמו שאני עכשיו לא הייתי נשבע הרי זה מותר, כדאמרינן רב הונא סבר פותחין בחרטה, כההוא דאתא לקמיה דרב הונא כו', ותניא רבי יהודה אומר אומרים לו לאדם לב זה עליך, ותניא רבי ישמעאל ב"ר יוסי אומר משום אביו [וכו'] וכל אותם המעשים כסדר (זה) [הזה _ לפי השי"מ].

ולענין נדרים לא נחלק אדם שפותחין בחרטה, שהרי משניות שלימות ששנינו, אלא לענין שבועה נחלקו רב הונא וכל החכמים, אלו סוברין כדרך שפותחין בחרטה בנדרים, כך פותחין בחרטה בשבועות, וכולה תשובה וממנה אנו (למדין) [לומדין _ לפי השי"מ] שהוא גורס אלמא קסבר פותחין בחרטה.

הכי גרסינן: ההוא דאתא לקמיה דרב אסי, אמר ליה כדי תהית אמר ליה אין, ושרייה:    ויש מי שגורס אמר ליה ולא, שרייה. ולפי גירסא זו נראה, שפירושו ולא בתמיהא כלומר, וכי אינו מתחרט וזה לאו שהוא כהן, ולפיכך שרייה.

ירושלמי פרק ר' אליעזר אומר פותחין [פרק תשיעי הלכה א'] כו' ר' מנא נדר מן חמרא דאבוה, סליק לגביה אמר ליה אילו הוה ידעת דאנא מצטער נדר הוית אמר ליה לא, (ושרא) [ושריא _ לפי השי"מ] ליה. ותו גרסינן התם, ר' מנא נדר וסליק לגבי ר' שמיי אמר, אילו הות ידע דברייתא רחקין ממך דאת נדרן הוית נדר אמר ליה לא, ושרייה.

(גליון ואם תאמר והא אמרינן לעיל דרב אסי קסבר אין פותחין בחרטה, והיכי שרייה להאי גברא בחרטה. ויש לומר דרב (אשי לחוד ור') [אסי ורבי _ עיין בר"ן ד"ה ושרייה] לחוד, ורבי אסי לחוד, דרב אשי סבר לה כרב נחמן דפותחין בחרטה, ר"מ תלמידו).

דף כב עמוד א[עריכה]

כך גירסת הספרים: אין נזקקין לאלקי ישראל, חוץ מאשתי שגנבה את כיסי והכתה את בני, ונודע שלא גנבה ושלא הכתו:    וכן מצאתיה [גם _ לפי השי"מ] בתשובת רב האי גאון, אבל בתוספת רבותינו הצרפתים אמרו דלא גרסינן [לה _ לפי השי"מ] אלא הכי, חוץ מאשתי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני, ותו לא. מפני שהוקשה בעיניהם, דאילו בנמצא שלא גנבה ושלא הכתה, בכי הא אין צריך שאלה כלל, דהיינו נדרי שגגות וכדתנן במתניתין, לכאורה נראה ודאי כדבריהם, אלא שנמצא כן בכל הספרים.

ומתוך כך יש לי לומר, דארבעה נדרים שהתירו חכמים היינו בשהלך לו ולא נודע אם נדר בדוקא או לא, אי נמי בנשאל באיזה צד נדר ואמר שכחתי, דבענין זה אנו אומרים, דמסתמא לא נדר בדוקא, אלא לזרז או בשגגה. וכן כל שאר הנדרים שהתירו, לפי שירדו חכמים לסוף דעת הבריות, שאין נודרין בכענין זה בדוקא, אבל אילו בא לפני חכם ואמר שנדר בדוקא, בכי הא ודאי נדר גמור הוא, צריך שאלה לחכם.

וכדגרסינן בירושלמי גבי נדרי זרוזין (פרק ג' הלכה א') אמר ר' אלעא הדא דתימא בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, פירוש שהיו מעמידין דבריהם שאין זה רוצה להוסיף, ולא זה לפחות, דאלמא בדוקא נדרו ולא לזרוז בעלמא, וזה אפילו שבלבו למוכרה כמו שרוצה הלוקח, או הלוקח לקנותה כמו שרוצה המוכר. אלמא דברים שבלב הן, פירוש דוקא שבאותו מעמד הסכימו לאותו סך שנעשה בסוף ביניהם, אבל במעמידין דברים הרבה ולא (עשה) [עשו _ לפי השי"מ] כלום באותו מעמד, ובמעמד אחר הסכימו לסך (אחר) [אחד _ לפי השי"מ] לפחות מסלע ולהוסיף על השקל, נאסר למוכר דמי החפץ וללוקח נאסר החפץ.

ואם תאמר אפילו שבאותו מעמד נתנוהו באותו סך למה לא חל הנדר, והא הוו להו דברים שבלב, וקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים. ויש לומר (דאין) [דירדו חכמים לסוף דעתן של _ לפי השי"מ] נודרין על מקח וממכר, שאין מוציאין לשון נדר, או לשון שבועה מפיהם על דעת שיהו נאסרין באותו דבר, אם לא יעשה הדבר כמו שהן אומרים, אלא לזרז את חברו, אם יוכל לפחות מן הסך או להוסיף עליו הם נודרים, ועכשיו כשנתן לו (בסך אחר המוכר או הלוקח דעתו מתחילה בכך) סך אחר והמוכר קבלו ממנו הרי הוא כאילו המקבל ממנו כמה ששאל _ לפי השי"מ] וכן נמי במדיר את אשתו מחמת שחשב שגנבה את כיסו, ונמצא שלא גנבה, מאחר שלא המתין לידע אם גנבה אם לאו, ומיהר להדירה, אף על פי שאמר שהכתה את בני, ושגנבה את כיסי, אם יודע בעצמו שכל עצמו לא נדר אלא בשביל זה בלבד, ואילו לא גנבה לא היה מדירה, הרי זהו מותר ואין צריך לישאל. אבל אם בא לפני חכם, אין אומרים לו מיד מותר אתה, אלא נזקקין לו ושואלין אותו כיון שבא לישאל, שמא לנדר גמור נתכוונת, בין גנבה בין לא גנבה, ואילו בנדר בעלמא אילו אמר נדרתי באלקי ישראל אין נזקקין לו כלל, אבל אם אמר הדרתי את אשתי באלקי ישראל נזקקין לו, ומיהו בין נמצא שגנבה, בין נמצא שלא גנבה נזקקין לה, ואפילו נמצא שגנבה נשאל ומתירין לו משום שלום הבית, והא דנקט ונמצא שלא גנבה לישנא דמתניתין נקט, ולאו דוקא. כן נראה לי.

אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה, ונזקקין לאלקי ישראל:    וכן הלכתא, ודוקא בחרטה דמעיקרא, כגון לב זה עליך, כלומר שמתוך הכעס נדר או כדברים אלו, אבל עכשיו שנתישבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי, ואינו רוצה בנדר כלל. אבל אם נתחרט עכשיו מחמת ענין שנודע, או שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשיו (אז) [זו _ לפי השי"מ] אינה חרטה מעלייתא, ואין פותחין בה כלל. לפי שכל הבא לישאל על נדרו בודאי מתחרט הוא עכשיו, אלא שיש שאין מתחרט אלא מחמת נולד, או דבר שנתחדש, [ולפיכך _ לפי השי"מ] בחרטה כזו אין פותחין אלא פותחין לו באותו מקרה, או באותו דבר שהוא מתחרט מחמתו, ואומרים לו אילו היית יודע כך היית נודר וכדאמרינן אדעתא דהכי מי נדרת.

ואם היה אותו דבר נולד שנתחדש לאחר נדרו, ואינו מצוי להיות הוה ליה נולד ואין פותחין בו, ואם הוא מצוי פותחין בו כדאמרינן בסמוך, והיינו עובדא דרב סחורא דאתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת. ואף על גב דרב נחמן גופיה הוא דפסק בהדיא דפותחין בחרטה, וטעמא דמלתא כדאמרן, דכיון דאתא רב סחורא קמיה, סבר רב נחמן כיון דרב סחורא גברא רבא הוא ואתא לאשכוחי (פתחא) [פיתחא _ לפי השי"מ] לנדריה, שמע מינה שאינו מתחרט בנדרו מעיקרו, ולפום הכי הוה אמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואדעתא דהכי מי נדרת.

וכתב רב האיי גאון זכרונו לברכה בתשובה, וזה לשונו אף על פי שאין הלכה כרב אסי אלא כרב הונא, דאמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל עכשיו הנהיג מר יהודה גאון ז"ל את כל החכמים שעושים כרב אסי שמנהג להחמיר ולא כהלכה. ואין אנו ולא אבותינו נזקקין למי שנשבע לאלקי ישראל, אלא כעין קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, והכתה את בני, בדבר שמוכיח, אבל פתח בחרטה אין אדם שיש בו כח לפתוח פתח לשבועה עד כאן.

ובשם גאון אחר ז"ל ראיתי גרס הכי נדר במוהי לא מזדקקינן ליה, נדר בשבועה מזדקקינן בתמיהא, אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן, דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו. ועוד אמר דלא מזדקקי רבנן לשבועות, אלא כדמתרמיא מלתא דאית בה תקנתא או מצוה, כגון עשיית שלום בין איש לאשתו, וכגון שלמא דצבורא דכנישתא, וכדומה לזאת מזדקקינן לה במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי, אבל פתח כההיא דאתא לקמיה דרב, וכרבי שמעון וכרבי יהודה ב"ר יוסי וכדביתהו דאביי, וכההוא דאתא לקמיה דרבי אלעזר וכיוצא בה לא עבדינן.

והיתר נדרים בשלשה הדיוטות ואם היה מומחה אפילו ביחיד:    וגרסינן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [לו, ב] אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' עמרם, שלשה מפירין את הנדר ובמקום שאין חכם, לאפוקי מדרבי יהודה, דתני הפרת נדרים בשלשה, רבי יהודה אומר אחד מהם חכם, דמשמע במקום שאין שם חכם מתירין שלשה אפילו הדיוטות, אבל במקום שיש שם חכם יכול הוא לבדו להתיר, במקום שאין חכם. חכם כגון מאן, אמר רב נחמן כגון אנא. רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך תרתי כל דהו, אמר רבינא מדמסברי להו וסברי. שמע מינה דבמקום שאין חכם, כגון רב נחמן דגמיר וסבור, אפילו תלתא דלא גמירי ולא סבירי נמי שרו נדרא, והוא דאסברי להו וסברי, ואפילו במקום מומחה נמי כי שרו הדיוטות אשתרי ליה נדרא, דלא אמרו אלא משום כבודו של מומחה.

וגרסינן בירושלמי [פ"י הלכה ח'] שלשה שהם יודעין לפתוח מתירין כזקן, וזקן או שלשה הדיוטות מתירין, בין נדרים בין שבועות, וכדתניא לקמן [שבועות כז, ב] בית שמאי אומרים אין שאלה בשבועות, ובית הלל אומרים יש שאלה בשבועות. ואמרינן נמי בשבועות [כח, א] אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה, אי במזיד מחוסר מלקות, בשוגג מחוסר קרבן [לקמן סה, א] ונבוכדנצר נמי דאשבעיה לצדקיהו, ואתי סנהדרי ושרו ליה.

ובירושלמי [פרק יא, הלכה א'] נמי איתפלגון בה רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר בין לנדרים, בין לשבועות הבעל מפר, ריש לקיש אמר לנדרים הבעל מפר, לשבועות אין הבעל מפר, אמר ר' יוסי (בר') [בי רבי _ לפי הירושלמי] בון אף בנדרי הזקן פליגין, רבי יוחנן אמר בין לנדרים בין לשבועות הזקן מתיר, ריש לקיש אמר לנדרים הזקן מתיר לשבועות אין הזקן מתיר, ותייה ריש לקיש בהדה דאיסי (ס"ד בר נשיאתא) [בהדה חד בר נש תא _ לפי השי"מ ובירושלמי] מישרי נדרא קומי ר' ייסא (מאן דעדיף) [מתעטף _ לפי הירושלמי] ויתיב ליה, אמר ליה מה אשבעתא, אמר ליה (אפומי ישראל) [איפופי לא עללה לביתי _ לפי השי"מ והירושלמי] (ולא עליה לה לביתיה) [איפופי ולא עללה _ לפי השי"מ והירושלמי] אמר ליה (אפומי ישראל לא) עלי לה לביתך, ע"כ. ואתיין הא דריש לקיש ודרבי יוסי דירושלמי (כההיא) [כההוא _ לפי השי"מ] דבית שמאי, דלא שמיע להו פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דאי לא לא שבקינן בית הלל ואמרי כבית שמאי.

נפק רב סחורא ופתח פיתחא לנפשיה, רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כו':    פירש מצא פתח היתר, ולא שהתיר לנפשיה על ידי פתח זה, אלא לאחר שמצא פתח זה חזר לו אצל רב נחמן והתיר לו, או אצל חכם אחר, משום דקיימא לן לא יחל דברו, שהוא אינו מוחל אבל אחרים צריכין למחול לו. והא דלא אמרינן הדר לקמיה דרב נחמן, דלמא משום דאיכסיף, דרתח עליה רב נחמן על שנדר נדר חמור כל כך שלא היה מוצא לו פתח, ואי נמי שכל עצמו לא בא לפניו להתיר אלא למצוא לו פתח ואחר שמצא הוא לעצמו, הלך לו אצל חכם אחר והתיר לו. כן נראה לי. ובפירוש ראיתי לעיל בריש שמעתין ענין וזה לשונו, והלכתא אפילו תלמיד חכם נמי לא מצי למיפתח בחרטה, ומיהו אי אשכח מלתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר נפשיה אגב ההוא מלתא, הואיל ולא היה נדר מעולם, וכדאמרינן לקמן. על כרחך נראה שהם מפרשים שפתח פיתחא לנפשיה ושרא לנפשיה, וכי כתיב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה, ואינו מחוור כלל.

דף כב עמוד ב[עריכה]

דף כג עמוד א[עריכה]

אמר ליה אילו הוה ידעת דעברה אדעתך מי אדרתה, אמר ליה לא ושרייה, ומי שרי הכי:    כלומר מי פתחינן בנדר עצמו, שהרי כל עצמו של נדר אינו אלא כדי שלא תעבור על דעתו, ואם עברה היאך הוא מותר על ידי כך.

אמר ליה אין והתניא כו':    וקשיא לי אדרבה, כיון שאמר שאילו ידע שהיתה עוברת על דעתו לא היה נודר כלל, נמצא שלא הדירה אלא לזרוז בעלמא, ונדרי זרוזין הוא ואפילו שאלה לחכם לא צריך, דמאי איכא בין נדרי זרוזין דמתניתן להני. ויש לומר דנדרי זרוזין שהיה מוכר חפץ, לא היה סבור שישמע לו חברו לגמרי כמו שהוא אומר, אלא שיתקרב לדעתו ושיפחות לו קצת מן הסלע, וכן חברו שיוסי לו על השקל קצת, ועם כל זה היה נודר שלא יתן לו אלא כך, וזה נודר כנגדו שלא יפחות לו מכך, אלו הם נדרי זרוזין, שאין דעתם בשעת נדרים לנדור בדוקא ושיעמדו דבריהם, ואם כן אין פיהן ולבן שוין ולפיכך מותר.

וכן המדיר את חברו שיאכל עמו, ואינו נודר בדוקא, שאינו מתכוין אלא לכבוד בעלמא ולזרז את חברו, ויודע הוא שדרכן של קצת בני אדם לימנע מלאכול אצל אחרים, והלכך אינו נודר בדוקא ושיעמדו דבריו על כל פנים. אבל המדיר את אשתו מלעלות לרגל, או ליתן לבתו אלא למי שיתרצה הוא וכיוצא באלו, סבור שיעמדו דבריו מחמת נדרו, והלכך בדעת הוא נודר לפי שהוא סבור שתשלים היא רצונו, והלכך אף על פי שאילו היה סבור שתהא היא עוברת על דעתו היה נמנע מלידור, מכל מקום הנדר היה נדר גמור בשעתו וצריך פתח, ומיהו פותחין לו מן הנדר בעצמו. כן נראה לי.

כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל לא שמע ליה:    ואפשר היה לו לתרץ דאמר בחשאי, או שלא בפניו, אלא דאכתי הוה קשיא ליה מאי אף, דהא לא דמיא למתניתין דלעיל, והוה קשיא ליה נמי, מאי ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.

דף כג עמוד ב[עריכה]

הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור וכו':    וראש השנה לאו דוקא, אלא משום דאמר שלא יתיקיימו נדריו כל השנה נקט יעמוד בראש השנה.

ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר, אי זכור עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה:    קשיא לי אמאי עקריה, אדרבה על דעת ראשונה הוא נודר ואין פיו ולבו שוין, והוה ליה כעין נדרי זרוזין, שאף על פי שפיו ולבו שוין להוציא דבר זה בשפתיו אפילו הכי, כיון שאינו נודר על דעת שיתקיים נדרו הרי הוא בטל. ומיהו בהא איכא לתרץ דנדרי זרוזין לא הוו, אלא במאי דאורחייהו דאינשי למימר לזרוז בעלמא [דכיון דאורחייהו דאינשי לומר כך, לזירוז בעלמא ולאו בדוקא _ לפי הש"מ], וכיון שכן הרי הוא כאילו אמר בפירוש, דלא נדר בדוקא אלא לזרוז בעלמא.

ותדע לך דהא ודאי בעלמא כל שפיו ולבו שוין להוציא דבר זה בשפתיו, אף על פי שיש בלבו בהפך זה (לית) [תיבה זו ליתיה בש"מ] נדרו קיים, ותנאי שבלבו בטל וכדקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים, ועוד דקיימא לן בנדרי זרוזין דלא חשבינן להו לזרוזין, אלא בענין שדרכן של בני אדם לומר כן לזרוז וכדאיתא לקמן [כד, א], אלא מיהו אכתי קשיא לי מדאמרינן לעיל בסמוך, כיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל, לא שמע ליה ולא אתא בהדיה, כלומר דיודע הוא שאינו נודר בדוקא, שכבר בטל מעיקרו ונדרו אינו נידר. אלמא כל שמבטל נדריו שעתיד לידור אף על פי שזוכר תנאי ונדר סתם נדרו בטל ותנאו קיים, על כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה, דלא נאמרו דברים הללו אלא בעם הארץ דחוששין לו, כיון שהוא זכור תנאו ולא הזכירו בשעת נדרו שמא בטלו לתנאו, אבל במדיר את חברו, ועל אותו נדר ממש הוא מקדים ומתנה ומבטלו בפיו, שאומר כל נדר שאני עתיד להדיר לאסור לו נכסי את פלוני כדי שיעשה עמי כך וכך הרי הוא בטל.

בכענין זה אין חוששין לו אפילו בעם הארץ, שהרי יש כאן דברים מפורשים [שהוא מבטל הנדר הזה בעצמו, ואין פיו ולבו שוין בו והוא הדין לכל נדר _ לפי השי"מ] שיאמר כל נדר שאני עתיד לידור לפלוני על דבר כך וכך הרי הוא בטל, ובלבד שיוציא תנאו (מפיו) [בפיו _ לפי השי"מ] ולא יסמוך על ביטול הלב לבד, דאין דברים שבלב מבטלין דבר מפורש שהוציא בשפתיו, ונתכוון לאמרם כך בשפתיו, אבל כשהתנה כן בפירוש מתחלה, אף על פי שבשעת הנדר לא הזכיר תנאו בשפתיו לאו דברים שבלב נינהו.

ואם תלמיד חכם הוא בין שזכור בשעת נדרו, בין שאינו זכור, בין בכולל כל נדריו בין בפרטי נאמן לומר על דעת הראשונה נדרתי, אלא שסתמו כאן הדברים. כדאמר ליה רבא לרב הונא בר חיננא, תנא מסתים לה סתומי ואת דרשת לה בפירקא, ואי נמי מפני שאין רובן של בריות תלמידי חכמים, שנו כאן סתם על סמך הרוב, וכמו ששנינו סתם בפרקא דלעיל [יד, א] הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר, ואוקימנא לה התם בגמרא בעם הארץ. ומיהו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו, אבל מי שהשביעו חברו, או שהדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום, שעל דעת חברו הוא נשבע ונודר, וכמו שמבטל תנאו לגמרי הוא. דהא אסיקנא דלאו אדעתא דנפשיה מישתבע, אלא אדעתיה דמשביע, כדאיתא בשמעתין דנדרי הבאי דלקמן בסמוך [כה, א], וכן אמרו בתוספות [מובא בר"ן ד"ה ולענין הלכה] דשבועות של ממון, או שמשביעין הקהל אינן בטלות.

אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר:    ונראה דלאו דוקא שלא יהא זכור מתנאו כלל, אלא שאינו זכור שהתנה על פת, כסבור שהתנה על יין, שכל זה בכלל נדרי שגגות הוא. ולא דמי להא דרבא דאמר ולא ידע ממה התנה, דהתם הוא דמסופק בפת עצמו, ואפילו כן נדר עכשיו על הפת, וכיון שהיו מסופק, ואפילו הכי לא חשש לומר על דעת ראשונה אני עושה, סתמא דמלתא משום דבטליה לתנאיה לגבי האי נדר, אבל כאן שהוא סבור שלא התנה על הפת כלל אלא על היין, ונמצא שעל הפת הוא שהתנה, הרי זה מותר דהוה ליה כנדרי שגגות ממש.

רבא אמר כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע ממה התנה:    כלומר אם התנה שלא לידור שום נדר, או אם התנה שלא לידור ענינים אחרים.

(גליון: אמר על דעת ראשונה כו' והיינו ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר:    כלומר שיהא נזכר התנאי בפיו בשעת הנדר, אבל אם לא היה זכור בשעת הנדר שהתנה כבר שלא לידור, אף על פי שלא אמר על דעת ראשונה אני עושה נדריה לית ביה ממשא, ורובן נדרי טעות הוא, דאם נזכר שהתנה שלא לידור לא היה נודר, ואין צריך שאלה כלל בנדר זה. ואם זכור על מה שהתנה, ואפילו הכי נדר עכשיו מאותו דבר ואמר על דעת ראשונה אני נודר נדריה אית ביה ממשא, (ואמר) [ואמרינן] קיימי לנדריה ועקריה (לתנאיה). ר"מ תלמידו) ואף על פי דבעלמא אין דרך התנא לשנות כן, דהוה ליה למתני ובלבד שיזכירנו בשעת הנדר, הא קא מגלה רבא טעמא משום דתנא מיסתם לה סתומי.

ואם תאמר והא כל נדרים שאני עתיד לידור קתני, יש לומר דרבא ודאי לא פליג אדאביי ומודה הוא לאביי, דאי אינו זכור בשעת הנדר דנדריה לית בה ממשא, דנדרי שגגות הן, אבל אי זכור שהתנה ולא ידע ממה התנה, בעינן שיהא זכור בשעת הנדר. כלומר שאמר על דעת ראשונה אני עושה, ומשום דקשיא ליה לרבא ובלבד שיהא זכור, ומתניתן תרתי קתני, הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה, יאמר כל נדרים שאני עתיד לידור הרי הם בטלים, והרי הם בטלים אם אינו זכור בשעת הנדר. אבל אם ידע שהתנה ואינו יודע ממה התנה, צריך שיהא זכור באותו תנאי. כלומר שיזכרנו בפיו, ויאמר על דעת ראשונה אני עושה, וכן דעת רבינו תם ז"ל.

איבעיא להו פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב או לא פליגי:    פירוש אי פליגי עליה שהמדיר את חברו הוי נדרי זרוזין, דדלמא דוקא במכר הוא דשייך זרוזין, כרישא דמתניתן, אבל במדיר על שאר דברים לא.

דף כד עמוד א[עריכה]

הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם, ואומר כלום נדרת אלא מפני כבודי זהו כבודי:    כלומר עיקר הנדר לא היה אלא שאתכבד עם הבריות על ידיך, שיראו שאני אדם חשוב שאתה נותן לי מתנה מרובה זהו כבודי גדול יותר שאתה רוצה לתת לי, ושאני חשוב כל כך שאיני רוצה לקבל מתנה. ואם כן הרי נתקיים הנדר, ואין זה כאומר הריני כאילו התקבלתי כההיא דסיפא, אלא טפי עדיף, דהתם אינו מתקיים לגמרי הנדר על אותו דעת שנדר, שהוא נדר על דעת שיתן לו ממש מפני שהיה צריך להרווחה והא לא איצטריך, והוא מוחל אותם חביות [וחטים _ לפי השי"מ] שהתנה עליהם כאילו קבלם, ומשום הכי פליג בה רבי מאיר. אבל בהא מודה רבי מאיר, לפי שעיקר הנדר לא היה מעיקרו אלא על דעת כן ממש, שיתכבד זה על ידי מתנתו, והרי הוא נתכבד על ידי כך יותר (שרצה) [כשרצה _ לפי השי"מ] ליתן ולא קבל. כן נראה לי.

אבל בתוספת אמרי דהכא רגילות הוא שיאמר הריני כאילו התקבלתי, מפני שזה הוא כבודי, והלכך הויא התרה חשובה, ומשום הכי לא פליג בה רבי מאיר, אבל בסיפא שרוצה ליתנו לו בדוקא הוא נודר, ואין רגילות לומר הריני כאילו התקבלתי, ומשום הכי פליג בה רבי מאיר. ומיהו בירושלמי אמרינן דחלוק היה רבי מאיר אף בראשונה, דגרסינן התם [פרק ח' הלכה ז'] קונם יין, אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן אף הראשונה במחלוקת.

כלום אמרת אלא מפני כבודי זה כבודי:    ירושלמי (פרק ח', הלכה ז') אמר ר' זעירא בסתם חלוקים, מה לן קיימין אם כשזה אומר מפני כבודי, וזה אומר מפני כבודי, דברי הכל אסור, ואם כשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי דברי הכל מותר, אלא במן קיימין בסתם, רבי מאיר אומר סתמו כמי שזה אומר מפני כבודי, ורבנן אמרי סתמן כמי שזה אומר מפני כבודי, וזה אומר מפני כבודך אמרתי. עד כאן. בכאן נמי גילו שאף הראשונה במחלוקת, ואומר לו הריני כאילו התקבלתי.

ומסתבר דדוקא כשהיו הבנים סמוכין על שלחנו, דטעמא דהא מלתא משום דלהרווחה איכוין והא לא איצטריך, כדאיתא בגטין פרק מי שאחזו [עד, א] גבי הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטלתי. והלכך כשהבנים סמוכים על שלחנו, ומתחלה היה הוא צריך להרווחה ועכשיו יודע בעצמו שאין צריך לה, יכול הוא לומר הריני כאילו התקבלתי, אבל אם אין סמוכין על שלחנו אינו יכול לומר כן, שהם שמא עדיין צריכין לאותה הרווחה, ואיך יאמר הוא הריני כאילו קבלו הם, זה אינו תלוי בו אלא בבניו. וכן נמי אם אמרו הבנים הרי אנו כאילו התקבלנו, כשסמוכין על שלחן אביהם לא אמרו כלום, דאיהו להרווחה דידיה לצורך הבנים איכוון, דאכתי איצטריך לה, ואם אינן סמוכין על שלחן אביהם, יכולין הם להתיר את הנדר ויאמרו הריני כאילו התקבלנו.

ועוד נראה דדוקא בקיום מעשה הוא, שיכולים להתיר שלא על פי חכם ויאמר הריני כאילו התקבלתי. אבל בבטול מעשה לא, שאילו המדיר את חברו שלא ילך למקום פלוני, או שלא יעשה דבר פלוני, מחמת שהוצרך שלא ילך חברו לאותו מקום, או שלא יעשה דבר פלוני אינו יכול להתיר שלא על פי חכם ולומר לך ועשה והריני כאילו לא עשית, שהרי עשה והלך ואין אומרים שלא יהא מה שכבר היה. אבל בקיום מעשה שלו, כגון אם אין אתה נותן לי, בזה שייך מחילה כאילו קבלתים אלא שאני מוחלם.

והגע עצמך אילו קבלם ממש יכול הוא להחזירם ואפוכי מטרתא למה לי, והלכך הואיל ויכול להחזירם לאחר קבלתם, יכול הוא למחול קודם קבלה וכאילו קיבל, ובגיטין בפרק מי שאחזו מדין מחילה פרישנא. וכל זה סיוע למה שכתבתי דדוקא בסמוכין על שלחנו שרואין אותו כאילו קבל והחזיר. ואי קשיא לך אי טעמא דמלתא משום אפוכי מטרתא, וכאילו קבל והחזיר, אם כן לגבי גטין נמי, אם אמר לה על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר לה מחולין ליך, דאסיקנא התם [עד, ב] דאינו יכול למחול, משום דלצערה קמכוין והא לא צערה, מכל מקום תיפוק ליה שהרי אחר קבלתו יכול הוא להחזירם. לא היא, דמכל מקום הרי נתכוון הוא שתצטער היא בנתינתם.

תא שמע מן הדא נדרי זרוזין הדירו חברו שיאכל אצלו כו':    והא דלא פריק נמי בהא, משום דאמר ליה לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ואת לא מתהנית מינאי, היינו משום דלא שייך לתרוצי הכי, אלא כשרצה ליתן לו מתנה מרובה, דאז ניכר שהוא קבל ממנו הנאות גדולות, ועל ידי כך הוא רוצה שיהנה חברו ממנו, כדי שלא יהיה ככלב שיהנה ואינו מהנה. אבל בזמנו לאכול עמו, אינו ניכר מזה שקבל ממנו טובה, דמתנה מועטת כזו אדם נותן למי שלא הקדים לו טובה, ולפיכך לא שייך בה למימר לאו כלבא אנא.

הכי גרסינן: מאי לאו אפילו בקמייתא, והיינו מה ששנינו במשנתינו רבי אליעזר אומר הרוצה שידיר חברו שיאכל אצלו וכו', ושמע מינה לא פליגו רבנן עליה אלא בבתרייתא:    כלומר דוקא בבתרייתא דקסברי רבנן דכיון שמזכיר האכילה מההיא שמע מינה לאו (להב') [לזרז _ לפי השי"מ] קאמר אלא בדוקא, אבל באידך מודו ליה. והיינו נמי דקא תני יתר על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב דמיתרת היא, זו על קמייתא. ויש ספרי שכתוב בהם מאי לאו אפילו בקמייתא, ושמע מינה פליגי רבנן שמע מינה, ואינו מחוור, דכיון דקתני יתר על כן אמר רבי אליעזר מנין שחלוקין עליו חכמים אף בראשונה.

דף כד עמוד ב[עריכה]

מאי הוה עלה:    כלומר מי פליגי ואי פליגי הלכתא כותיה או לא.

תא שמע דאמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:    שמע מינה תרוייהו דהלכתא מכלל דפליגי ומיהו איכא למימר בהני דלעיל בקונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד, ובשאתה נהנה לי אם אי אתה נותן, דמודה להו רבי אליעזר, וכשתרצתא דתרצינהו לעיל וכל שכן בדאמר ליה (זמינן מזמננ') [זימנא למזמננא _ לפי השי"מ] דבדוקא נדרו, וכיון שכן אין לנו בנדרי זרוזין, אלא אותם בלבד שהזכירו כאן בהדיא הא שארא לא. ומה אינהו דהוו בקיאי טפי הוו אמרי מני אי רבי אליער נדרי זרוזין הוו, ופרקינן להו הא אפילו רבי אליעזר מודה, כל שכן אנן דלא בקיאינן בטעמי כותייהו, דלא ידעינן הי ניהו דמודה בהו רבי אליעזר, והי ניהו דפליג עלייהו כנזכר לעיל.

(תוספתא כאן פרק ה' הלכה ז') האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך, אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור אחד של חטים ושתי חביות של יין, ואירע אונס או משתה או גשמים, מותר, ואם לאו אסור. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו בבית המשתה, אמר קונם לביתך שאני נכנס, בתוך המשתה אסור, לאחר המשתה מותר, רבי יהודה אומר היה מסרב בחברו שיאכל אצלו, כו' בתוך הרגל אסור, לאחר הרגל מותר.

[מתני:] נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד:    אף על פי שלא ראה כן ממש, אלא שראה עם רב ולא כמנין עולי מצרים, הרי זה מותר, לפי שדרך העולם כן לדבר בדרך ההבאי והפלגה, וקורין לעם רב עולי מצרים, ולנחש גדול כקורת בית הבד, וכיוצא בזה ולא נתכוון זה לומר בדוקא. ומיהו אם לא ראה הרבה אנשים, או שלא ראה נחש גדול, הרי זה אסור שהרי שקר לגמרי.

ומה שלא שנה כאן אם לא ראיתי גמל פורח באויר כמו ששנה אותו בשבועות [כט, א] גבי שבועות שוא אמרו בתוספות מפני שאין דרכן של בני אדם להיות מדברים כך, ואינם קורין אפילו לגמלא פרחא פורח באויר ולפיכך שנאו במשנה שבועות לפי שהיא שבועת שוא ממש בדבר שאי אפשר. ואיכא למימר דתנא הכא חדא והוא הדין לאידך, ותנא התם נמי גמל פורח באויר, [והוא הדין] לעולי מצרים, אף על גב דלא תנא ליה התם. ובגמרא [כה, א] קא מקשה

אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא הוי, והא ההוא [חויא _ לפי השי"מ] דהוה בשני דשבור מלכא כו' ואוקימנא בגבו טרוף.

ובירושלמי דמכלתין [פרק שלישי הלכה ב'] ודמסכת שבועות [פרק שלישי הלכה ו'] נמי אקשי גבי אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים, ואפשר דלא עבר כעולי מצרים, ופריקו אלא (כמן קיימן) [כינן קיימין _ לפי השי"מ] בראיה אחת. ואי אפשר לראות בראיה אחת ששים רבוא, וזהו ההפלגה. ונראה דלאו למימר דאי אמר על דבר שאפשר דהוי, כגון שאמר אם לא ראיתי כאן אלף איש והוא לא ראה, אלא במספר שיהא אסור, אלא בין כך ובין כך מותר, שלא נתכוון זה אלא לומר שראה כאן אנשים רבים, ולא במספר מכוון. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בתשובה, אלא מה שהוקשה להם בגמרא ובירושלמי לא על עיקר הדין, אלא אלישנא דמתניתין, היכי קרינן להו הבאי, דהבאי משמע דבר שאי אפשר שהיה, כגון ערים בצורות בשמים, ומשום הכי מתמה היכי קרי לה הבאי ומי לא הוי. כן נראה לי.

[גמרא] הכי גרסינן בכל הספרים: תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות:    וכן היא שנויה בתוספתא (פרק ב' הלכה ב') ואם תאמר והלא בשבועות [כט, א] שנינו, איזהו שבועות שוא נשבע לשנות את הידוע, נשבע על דבר שאי אפשר, אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אלמא שבועות הבאי אסורות ולוקין עליהם יש לומר דהכא בשאינו אומר כן בדוקא, אלא בדרך הגוזמא וההפלגה, אבל התם כשאומר בדוקא, וכגון שפירש ואמר כן לא בדרך ההבאי אני אומר, אלא שראיתי כן ממש, או שנשאל אם נתכוון לומר כן בדרך ההבאי ואמר לאו.

ונראה שכן תירצוה בירושלמי כאן [פרק ג' הלכה ב'] ובשבועות [פרק ג' הלכה ח'] דגרסינן התם, כשם שנדרי הבאי מותרים, [כך שבועות הבאי מותרות _ לפי הירושלמי והשי"מ במקור], והא תני שבועות הבאי אסורות, רבי ירמיה בשם ר' פדת, כאן במעמידין כאן כשאין מעמידין, עד כאן גירסת ירושלמי. פירוש מעמידין ושאין מעמידין כמו שאמרתי, כאן שמעמיד ומחזיק דבריו שהוא כן בדרך האמת, כאן בשאין מעמיד דבריו, אלא אומר שלא אמר אלא על דעת ההפלגה. כן נראה לי.

ועוד היה אפשר לתרץ, דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד הככר מותר, לפי שלא נתכוון (בה) [זה _ לפי השי"מ] לאסור הפירות עליו, אלא להעמיד דבריו, אבל לענין מלקות לוקה משום הכי שבועת שוא, כן כתב הרמב"ן [ז"ל _ לפי השי"מ] בפסקי הלכותיו.

ובירושלמי מצאתי הפך הדברים כאן (פרק ג' הלכה ב') ובשבועות (פרק ג' הלכה ח'), ואפשר דטעות ידי סופר, דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרים, כך שבועות הבאי מותרות, והא תני שבועות הבאי אסורות, אמר רבי ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין, כאן בשאין מעמידין, אמר ר' בא אפילו תימא במעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה.

ונראה שיש שבוש בנוסחאות, וכך היה ראוי להיות בה, אפילו תימא במעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרים, הא ללקות לוקה, שהרי ודאי הא דתני שבועות הבאי אסורות, היינו מתניתין דשבועות שתים תניין, דתניא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו', נשבע על הדבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, ועלה קא מייתי לה בירושלמי. ותנינין [כט, א] זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות, אם כן אי אפשר דגרסינן הא ללקות אינה לוקה [ועוד _ לפי השי"מ] דהא מעיקרא לפירוקא קמא דלא הוי מוקי לה במיחל שבועה על נכסיו, ודאי דאסור ומותר דקאמר למלקות קאמר, והא דתני אסורות במעמידין, אלמא כל שמעמיד לוקה, אלא ודאי נראה דהא ללקות לוקה גרסינן.

ובתוספות ובפירושי רבני צרפת ז"ל נראה, שהם גורסין כאן שבועת הבאי אסורות, מתוך שהוקשה להם מתניתין דשבועות, ואמרו דשבועות דייקי בהו אינשי טובא, מתוך שהיא חמורה יותר, ובדוקא קא משתבע כעולי מצרים ממש, ולא כדקרו אינשי. ואי אפשר לומר כן, שהרי בירושלמי השוה אותן, ואי אתה מוציא מידי הבאי מותרין בתולה בהן איסור פירות, שאין שבועה כיוצא בהן מותרת, ועוד שהם הוצרכו לדחוק עצמן מאוד כדי להעמיד דבריהם, שהרי כאן לפי דבריהם אמר רבא שהאומר יאסרו פירות [עולם _ לפי השי"מ] עלי בשבועה, אם לא ראיתי כאן עולי מצרים, אסור בכל הפירות, ואילו בשבועות קרי לה שבועת שוא.

והוצרכו לתרץ דהתם באומר יאסרו עלי כל פירות, והרי זו שבועת שוא, שאי אפשר לחיות בלא טעימת שום פרי שבעולם, והא דנקט אם לא ראיתי גמל פורח באויר לאו דוקא, אלא הוא הדין באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי איש אחד כאן, אי נמי באומר שבועה שלא אוכל שום פרי, וזה דוחק גדול ודבר שאין מתקבל על הדעת. והראשון נראה עיקר.

ומותרת דקתני פירושו פטורות, כלומר פטור עליהם, דפטור ומותר, וחייב ואסור חדא מלתא היא, וכדתניא גבי בצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו כו' רבי שמעון בן גמליאל אומר הגדל בחיוב חייב, והגדל בפטור פטור, שפירושו הגדל באיסור אסור, והגדל בהתר [בהיתר _ לפי ש"מ] מותר, ואיתא לקמן [נט, ב] בשלהי פרק הנודר מן הירק בשמעתתא דבצל.

הכי גרסינן: היכי דמי שבועות הבאי, אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים, מידעם קאמר הרי יצאת שבועה לשקר. אמר אביי דאמר שבועה שראיתי, אמר ליה רבא אם כן למה לי למימר ועוד דומיא דנדר קתני, אלא אמר רבא כו':    וכך היא בכל הספרים שלנו, ולפי מה שכתבנו למעלה דשבועות הבאי מותרות, גרסינן פירושא דשמעתין הכי לפי מה שיראה בעיני, היכי דמי שבועות הבאי שהיא מותרת, דהשתא לאו הוה סלקא דעתך שיהא תולה בה אכילת פירות, אי נמי דקאמר דומיא דנדר, וכגון דאמר שבועה אם לא ראיתי מידעם קאמר. כלומר שבועה זו אין לה שום משמעות, ואין ענין מובן מלשון זה דאם לא ראיתי אין לו קיום בפני עצמו, אלא אם כן תולה בו שום דבר, וכגון שאמר שבועה שאעשה כך, או שלא אעשה כך, דאם לא אינו אלא תנאי, וכיון שאין לשבועתו שום משמעות, הרי יצאת שבועה זו מפיו לכדי ולשוא. ואף על גב דאמרינן הרי יצאת שבועה לשקר, לאו שקר גמור קאמר, אלא לפעמים קורא לשוא שקר, מפני שהשקר הוא דבר שאינו (ולדבר) [וזה דבר _ לפי השי"מ] שאין לו משמעות קורא לה שקר. ודכותיה אשכחן בשבועות פרק שבועות שתים תניין [כט, א], דתנן שבועה שאוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, הראשונה משום ביטוי, והשניה משום שבועת שוא, ואקשינן עלה בגמרא השתא משום ביטוי מיחייב משום שבועת [שוא _ לפי השי"מ] לא מיחייב, הרי יצאת שבועה לשקר.

אמר אביי דאמר שבועה שראיתי:    והלכך כיון שראה עם רב ונשבע שראה כעולי מצרים, אין שבועת שוא ולא שבועת שקר, לפי שדרך העולם לקרות לעם רב עולי מצרים. ודוקא בשאינו מעמיד, אלא שאומר שלא נשבע אלא על דעת הרגל בני אדם שקורין לעם רב עולי מצרים כמו שכתבתי למעלה. ושבועות הבאי מותרות דקאמר, לאו מותרות ממש קאמר, שיהא מותר לישבע כך לכתחלה, אלא פטור קאמר, משום דקתני בנדרי הבאי מותרים, תנא בשבועות הבאי מותרים, וכמו שכתבתי למעלה. ואפשר לומר נמי דאפילו לכתחלה מותר לישבע עליהם, על דעת מה שדרך העולם קורין לעם רב עולי מצרים, כיון שדרך לדבר כך.

אמר ליה רבא (ע"כ) [אם כן למה לי למימר:    כלומר _ לפי השי"מ] למה ליה לתנא למימר דשבועות הבאי מותרות כנדרי הבאי, כיון שדרך העולם לדבר כך אינו אלא כדמפרש, שראה עם רב דמאי שנא שבועות, ומאי שנא נדרים, ועוד דומיא דנדר קתני דאמר בלשון תלייה, כלומר דאמר אם לא.

אלא אמר רבא לעולם דאמר אם לא ראיתי, ובתולה בשבועתו איסור פירות דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי:    ויש לפרש בהא דרבא אפילו בשאינו מעמיד, ודומיא דנדר ממש שאינו מעמיד, ואפילו הכי הייתי סבור דכיון שתלה באכילת פירות בדוקא נשבע, לפי שהשבועה חמורה ואין תולין בה פירות אלא אם כן נשבע בדוקא, קא משמע לן תנא דברייתא דכשם שנדרי הבאי מותרים, אפילו תלה בהם פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך כלומר, דמתניתין דנודרין להרגין, אוקמה רב עמרם בתולה בו איסור פירות, ואף על גב דקתני בה בית שמאי אומרים אף בשבועה, אלמא אפילו תולה פירות בשבועה.

אין אומרים, שלא נתכוון זה אלא למה שמוציא בשפתיו דוקא, ואינו סומך על מה שבלבו, ולפום כן אייתי הא דרב עמרם, שאם לא כן מה צורך לרבא להביא הא דרב עמרם ומה למדנו ממנה. ומכל מקום אפילו ללקות אינו לוקה, כיון שאינו מעמיד דבריו ודרך העולם לדבר כן, וכמו שמפורש בירושלמי שהבאתי. ועוד דמדאביי נמי נשמיענה, דלאביי הא לא מוקמינן לה באוסר פירות בשבועתו, ואפילו הכי קתני שבועות הבאי מותרות, אלמא השבועה בעצמה אינה שוא אלא מותרת, ואינו לוקה עליה.

ועל כרחך לא פליג עליה רבא אלא בלישנא דברייתא דדומיא דנדר קתני, אבל בלוקה ואינו לוקה לא פליג עליה, ואדרבה מלתא דפשיטא הוא לרבא, דלא איצטריך תנא לאשמועינן [לפום _ לפי השי"מ] מאי דפרישית [בש"מ יש המשך לזה] ואיפשר לפרש דרבא אוקמה להא דשבועות הבאי במעמיד, ולוקה הוא משום שבועת שוא וכדתנן בשבועות [כט, א] ואפילו הכי פירותיו מותרין שלא נתכוון זה לאסור הפירות עליו, אלא להעמיד דבריו, ונדרי הבאי נמי דמותרין אפילו במעמיד דבריו, ואפילו כן פירותיו מותרין, שלא נתכון אלא להעמיד דבריו ולא לאסור הפירות עליו אם אינו כן. ואינו דומה לנודרת דאמרינן בגיטין [לח, א] ונדרה ואסרה כל פירות שבעולם אנפשה אם לקחה אלא ממשלות וספר תלים בלויים. דהתם העיקר הוא איסור הפירות שאין בית דין נותנין לה אלא אם כן נדרה, ועוד שאין כאן הבאי. אבל כאן מה לנו אם ראה ואם לא ראה, אלא שלהעמיד דברי גוזמא והבאי דקאמר הוא נודר, ואוסר על נפשו מעצמו.

והראשון נראה לי עיקר, דלאביי דלא אוקמה באיסור פירות אית לן לאוקמה בשאינו מעמיד, דאילו במעמיד לא אמר אביי שתהא מותרת, דהא תנן בשבועות [כט, א] שהוא לוקה עליה משום שבועת שוא, ואוקמה אביי נמי התם באומר שבועה שראיתי. ואם כן היכי מוקמינן לה הכא לאביי בשאינו מעמיד, ולרבא במעמיד ומותר בפירות ולוקה, דהכא הא לא קתנא דלוקה דנצטריך לאוקמה במעמיד כי היכי דלילקי, אבל ודאי בשבועות דקתני לוקה משום שבועת שוא, איצטריך לאוקמה הכין במעמיד ולוקה ופירותיו מותרין. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.�

ואהדריה הא דאמר רבא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה. לאו דוקא דאמר בהאי לישנא, דהאי לישנא דנדר הוא דאסר חפצא אנפשיה, ושבועה דאסר נפשיה אחפצא הוא, אלא משום דקאמר דדומיא דנדר קתני, ואגב דאייתי הא דרב עמרם דעיקרה גבי נדרים, נקטי ליה בשיטפא האי לישנא. ולאו דוקא אלא באומר שבועה שלא אוכל כל פירות שבעולם אם לא ראיתי, ובשבועות [כט, א] נמי דלא קתני התם דומיא דנדר, ואפילו הכי נסיב רבא כי האי לישנא, התם נמי (בגברא) דהאי דהכא נקט ליה, וכיון דנקיט ליה הכא הכין נקיט ליה נמי התם הכין.

אמר ליה רבינא לרב אשי ודלמא הדין גברא קינא דשומשמני חזא, ואסיק להון שמא עולי מצרים ושפיר קמשתבע:    כלומר ואמאי קרי להו שבועות הבאי, ולישנא דברייתא בעלמא קא קשיא ליה, דדלמא שפיר אשתבע.

דף כה עמוד א[עריכה]

ואשתבע דיהבית לך זוזך:    תמיה לי, דאכתי היכי מצי לאשתבועי דהא לאו לפרעון יהבינהו, דהא נקיט הדין קני דאינקוט ספר תורה קאמר. ויש לומר דאיהו לא אשתבע דפרעית אלא דיהבת. (גליון: ואם תאמר לימא להו משה קבילו עלייכו, מאי דאמר לכו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, והשתא לא מצי לערומי ולאסוקי שמא לעבודה זרה בשם המיוחד. ויש לומר שלא רצה להזכירו ברבים, דכתיב [שמות פרק ג' פסוק ט"ו] זה שמי לעולם [פסחים נ' א. קידושין עא, א] לעלם כתיב, אי נמי יש לומר עבודה זרה קרוי לה בשם המיוחד נמי, כדדרשינן בבראשית רבה [פרשה כג בראשית פרק ד' פסוק כ"ו] גבי אז הוחל לקרא בשם ה', כלומר לקרא עבודה זרה בשם ה'. ר"מ תלמידו).

ולא הוה והא ההוא דהוה בשני דשבור מלכא כו':    ולישנא דנדרי הבאי קא קשיא ליה, וכמו שכתבתי (בשנתינו) [במשנתינו _ לפי השי"מ].

דף כה עמוד ב[עריכה]

תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות:    משום דמתניתין דנדרים קתני הני ארבעה נדרים שהתירו חכמים, משום הכי תני בבריתא כשם שנדרי שגגות כך שבועות שגגה, אבל עיקר שגגה כי כתיבא שהיא מותרת גבי שבועות כתיבא, דהא מדכתיב האדם בשבועה ילפינן לה בשבועות [כו, א], דאמרינן התם שאדם בשבועה פרט לאנוס. תמיהא לי כשם ששנו כשם שנדרי הבאי מותרים, וכשם שנדרי שגגות מותרין, ובנדרי אונסין נמי תניא בהדיא במתניתין שהוא אפילו בשבועה, וכדברי בית הלל מפני מה לא (שני) [שנו _ לפי השי"מ] כן בנדרי זרוזין. ומיהו בירושלמי [כאן פרק ג' הלכה ב'] מצאתי, תני כשם שנדרי זרוזין מותרין, כך שבועות זרוזין מותרין, אלא שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמרא דידן כמו שהזכירו השאר.

היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אשי וכו':    מסתברא דהא דאמרינן הכא היכא דמי, לאו למימרא דלא אשכחן לה אלא בהכי, דהא מצי לאוקמה דומיא דנדר דקתני בהדיא, אם אכלתי אם שתיתי, ונזכר שאכל וששתה. אלא לרבותא נקט לה, וכאילו אמר עד היכן היא שבועות שגגות, וכדאמרינן בעלמא [קידושין כח, א] עד היכן גלגול שבועה, והיינו חדוש דאיכא בדרב כהנא ורב אסי, דהכא כל חד וחד איכא חבריה דמכחיש ליה, ואמר ליה דלאו הכי הוה וופילו הכי אישתבע ולא חש לה, הוה אמינא כיון דאיכא חד דמודע ליה לאו שגגה היא, ואם תלה בה איסור פירות מיהו פירות אסורין קא משמע לן.

תני התם [סו, א] פותחין בימים טובים ובשבתות:    כלומר ועל ידי חרטה שמתחרט כשנדר להתענות מבשר או מים בימים טובים, מתירין לו אותן הימים בלבד, אבל בשאר הימים שלא מצא להם פחת אסורין. והכא לאו משום דדמיא לנדרי שגגות דמתניתין לגמרי קא מייתי לה הכא, דבהני דמתניתין לא צריך לפתח ולא להתר חכם כלל, אלא מותרין לגמרי דהתירו תנן כדאיתא בריש פרקין, ואילו בההיא דימים טובים צריך שאלה ומתיר נדרו על פי חכם. וטעמא דמלתא דדלמא התם לאו שוגג הוא, דיודע הוא ודאי דיש שבתות וימים טובים בכלל הימים שנדר, אלא שעכשו מתחרט על ידי כבוד שבת שאינו טוב שיתענה מבשר או ביום טוב, אלא משום דפליגי הכא רבה ורבא בנדר שהותר מקצתו אם הותר כולו, ובעי לאקשויי מסיפא דההוא מתניתין אדרבא, קא מייתי ליה הכא.

אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם:    כלומר כשבא לפני חכם ואמר אילו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין [חוץ מאבא, דכולי עלמא כולהון אסורים ואביו מותר, דכיון בשעת הנדר אומר כולכם אסורים _ לפי השי"מ]. ועוד כשבא לפני חכם מעמיד דבריו הראשונים שאומר כולכם אסורין חוץ (אבא) [מאבא _ לפי השי"מ] אנו רואין כאילו הנדר במקומו עומד לגמרי לגבי השאר. כי פליגי (בשהותר) [בשסותר _ לפי השי"מ] עכשיו נדרו הראשון, כגון שמתחלה אמר כולם אסורין, ועכשיו כשבא לפני חכם מהפך לשונו ואומר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר הוה, שאפילו לגבי אחרים אינו מעמיד לשונו הראשון. והלכך בכי הא קא סברי בית הלל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ועוד שהשאר אינו עומד על הדרך הראשון הותר כולו, לא פליגי אלא במהפך דבריו, אבל אינו מהפך, כולי עלמא מודו דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו זה היא אליבא דהלכתא.

והוא הדין בהפך כגון שהפך לשונו מפרט לכלל, וכגון שמתחלה אמר זה וזה אסורין, ועכשיו כשבא לחכם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר (כולם) [כולכם _ לפי השי"מ] אסורין חוץ מאבא, שגם עכשיו אינו מעמיד דבריו הראשונים, אבל כל זמן שהוא מעמיד דבריו, בין שאמר כולכם ועכשיו נמי כולכם, בין שאמר בשעת הנדר זה וזה ועכשיו נמי זה וזה, לעולם השאר אסורין ואפילו לבית הלל. וכיון שכן אפילו הלך לו קודם שהספקנו לשאול לו היאך (הייתי) [היית _ לפי השי"מ] אומר, אביו ואחיו מותרים, דלגבי דידהו אנן סהדי דשוגג היה, אבל השאר אסורין שהרי השאר אין להם התר, אלא אם כן יהפך דבריו הראשונים בשעה שבא עכשיו לפני החכם. ורבא אמר כשמהפך דבריו, כולי עלמא לא פליגי דכולן מותרין, כי פליגי בשעומד על דבורו הראשון, אלא שאומר שאילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר [כולכם אסורים _ לפי השי"מ] חוץ מאבא, דאפילו בכי הא קא סברי בית הלל שכולן מותר, ובית שמאי כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון.

גבי האומר הרי זו תמורת עולה, הרי זו תמורת שלמים, דאמר רבי מאיר דהרי זו תמורת עולה, והכי נמי כיון דאמר הייתי אומר כולכם אסורים, הרי זה עיקר דבריו, והרי זה מעמיד דבריו הראשונים שאמר בשעת הנדר, ואף על גב דאמר חוץ מאבא שהוא הפך הכלל שאמר בתחלה אין בכך כלום, שאין עיקר הדבר בגמר דבריו אלא בראש דבריו. ולא שיהא זה ממש כי הא דרבי מאיר, דהתם כיון דאמר הרי זו תמורת עולה הויא לה מיד תמורת עולה, וכי הדר ואמר הרי זו תמורת שלמים מוציאה מתמורת עולה לגמרי, ורוצה שתהא תמורת שלמים. מה שאין כן דהכא הא דאמר חוץ מאבא אסוקי מלתא הוא, אלא דמיון בעלמא הוא דמדמי ליה לתפוס לשון ראשון, שאנו תופסין בעיקר דבריו מה שאמר כולכם.

דף כו עמוד א[עריכה]

איתיביה רב פפא לרבא כיצד אמר רבי עקיבא כו', בשלמא לרבה מוקי לה לרישא דהיינו שאני נהנה לכולכם, הותר אחד מהם הותרו כולם. כגון דאמר בשעת הנדר לכולכם, ועכשיו אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר לזה ולזה, ומציעתא נמי דהיינו לזה ולזה, כשאמר בשעת נדרו לזה ולזה, ועכשיו הפך דבריו ואמר אילו הייתי יודע הייתי אומר לכולם. וקא משמע לן דכל שמהפך לשון נדרו מכלל לפרט, או מפרט לכלל, הותר מקצתו הותר כולו לרבי עקיבא, ופליגי רבנן עליה בכולהו, דאילו לרבנן לא אשכחן לעולם, שיהא מותר כולו בהיתר מקצתו.

סיפא דסיפא דהיינו הותר האחרון האחרון מותר, וכלן אסורין דאמר לכולכם:    כלומר בין בשעת הנדר בין בשעה שבא לפני חכם, כלומר שמעמיד דבריו, דבכי הא אפילו בית הלל מודו כדאמרן. והאי דקאמר כולכם הוא הדין בדאמר לזה ולזה, כלומר בין בתחלה בין בסוף, אלא דחדא מינייהו נקט, וניחא לה למינקט סיפא דרישא, והאי דקתני הותר האחרון האחרון מותר והראשון אסור [ולא קא מפרש היכי הכא קאמר ופעמים וכו', שאפילו לרבי עקיבא האחרון מותר והראשון אסור _ לפי השי"מ], והיינו כשאמר בין בתחלה בין בסוף בענין אחד. ולפיכך לא רצה לפרש שלא אמר באומר בכולכם לבד, או באומר לזה ולזה לבד, אלא כל שמעמיד דבריו, אלא לדידך דלא משכחת דפליגי בית שמאי אלא במעמיד דבריו, בשלמא רישא דאמר לכולכם, כלומר דבהא פליגי רבנן עליה דרבי עקיבא, וכשאמר בין בשעת הנדר בין בסוף לכולכם, אלא סיפא דאמר לזה ולזה. והשתא קרי סיפא למציעתא, משום דלרבה איכא למימר דהוי בכלל רישא, לפי שהוצרך ללמוד דבין אמר מתחלה לכולכם, ועכשיו אמר לזה ולזה, ובין אמר מתחלה לזה ולזה, ועכשיו אמר לכולכם, כל שמהפך דבריו כשבא לפני חכם הותרו כולם. וקא משמע לן דאפילו מהפך מפרט לכלל שהוא לשון חזק יותר, אפילו הכי הותר מקצתו הותר כלו, אבל לרבא למאי איצטריך למיתני תרתי, במעמיד, דהא אשמועינן ברישא דכל שמעמיד דבריו לרבי עקיבא דוקא הותרו כולן, אבל רבנן פליגי. אלא ודאי האי מציעתא לאו כרישא, אלא כגון דמעיקרא אמר לכולכם, ועכשיו אמר לזה ולזה, וזו ואין צריך לומר זו קתני, ורבי עקיבא היא, ופליגי רבנן עליה.

ואמרי פליגי רבנן עליה והא אמרת כל שאינו מעמיד דבריו דברי הכל מותר:    והוא הדין דהוה מצי למיפרך ליה מסיפא דסיפא, דקתני בהדיא הראשון אסור, ואילו לרבא לא משכחת לה לרבי עקיבא לעולם שיהא אחד מהם מותר, והשאר אסורים, אלא דניחא ליה לאקשויי ממציעתא דקדימה.

דף כו עמוד ב[עריכה]

אמר ליה רבא ולרבא מי ניחא, לפי מה שאתה מפרשה לזו סיפא, במאי מוקי לה:    כלומר סיפא בין (סיפא) [כולה _ לפי שי"מ] דסיפא, ואי נמי (סיפא) [סוף _ לפי השי"מ] דרישא דהיינו לזה ולזה, בדאמר לכולכם כלומר, סיפא דרישא שאמר מעיקרא לזה ולזה, ועכשיו אמר לכולכם.

וסיפא דסיפא שאמר מתחלה ועד סוף לכולכם, הי ניהו ראשון והי ניהו אחרון, דקתני האחרון מותר:    דהא כיון דאמר כולכם, ליכא למימר לא אחרון ולא ראשון. ספרים אחרים מאי שנא ראשון (מ"ז) [מאי שנא _ לפי השי"מ] אחרון, והכל עולה לטעם אחד, אלא שהלשון הראשון קאי (אלישנא) [לרישא _ לפי השי"מ] דסיפא, דהיינו דאמר מתחלה לכולכם ועכשיו לזה ולזה. ולשון השני קאי אסיפא דסיפא, ובדאמר מתחלה ועד סוף לזה ולזה. ועיקר הקושיא אינה אלא דלא הוה ליה למימר ראשון ואחרון, אלא הותר האחד הותרו כולם, אי נמי הוא מותר והשאר אסורין.

אלא סיפא בשתלאן זה בזה:    כלומר וכולה סיפא דברי הכל היא, ולחדשה (בזה) [באה _ לפי השי"מ] לאשמועינן דבתולה זה בזה, לא לאיסור בלבד תלאן זה בזה אלא לגמרי שאם (הותרה) [הותר _ לפי השי"מ] הראשון, בין מחמת שגגה כגון שגגת אביו או אחיו, בין שהותר מחמת שרצה להתירו מחמת פתחים שמצא, או אפילו בחרטה, כל שלמטה (ממני) [ממנו _ לפי השי"מ] מותר, דלגמרי תלאן זה בזה בין לאסור בין להתיר.

הכי גרסינן: איתיביה רב אדא בר אהבה [לקמן סו, א] קונם בצל שאני טועם. ולא גרסינן איתיביה לרבא, כי לתרוייהו קא פריך.

מעשה היה והתיר רבי מאיר לכל הבצלים מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלים אסורים וכופרי מותר, לא דאמר אילו הייתי יודע הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר:    פירוש דלתרווייהו פריך, דלרבא דאמר דבית שמאי כרבי מאיר משמע נמי דרבי מאיר כבית שמאי, ובחד שיטתא קיימי, ואילו בית שמאי אליבא דרבא במעמיד דבריו מיהא אוסר, דתפיס לשון ראשון, וכל שכן דקשיא לרבה, דלדידיה לכולי עלמא באומר כל הבצלים אסורים חוץ מן הכופרי, כופרי מותר והשאר אסורין.

ופרקינן: באומר בצל פלוני ופלוני אסורים וכופרי מותר:    והלכך לרבא אף על גב דרבי מאיר כבית שמאי, [הא _ לפי השי"מ] מודו בית שמאי דמהפך דבריו שהותרו כולם, ואתיא דרבי מאי ככולי עלמא, ולרבה רבי מאיר דאמר כרבי עקיבא רביה דקאי כבית הלל. וקצת קשה דלהוין גירסא ופירושא קסבר רבא דרבי מאיר כבית שמאי, והיכי שביק בית הלל ועביד כבית שמאי, ותירצו בתוספות דאיכא למימר, דקסבר רבי מאיר דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.

ואכתי אינו מחוור, דמכל מקום אית ליה דלא כרבי עקיבא רביה, ויש לי לומר דרבא לא קאמר אלא דבית שמאי אית להו דרבי מאיר דתפוס לשון ראשון, (אלא) [ואלא _ לפי השי"מ] הא דבית שמאי עדיפא מדרבי מאיר, דרבי מאיר לא אמר אלא בתמורת עולה ותמורת שלמים, לפי שהוא גומר בלשון ראשון שתהא תמורת עולה, וכשחוזר ואומר תמורת שלמים הויא חזרה גמורה. אבל בכולכם אינו כלל גמור, דמה שאמר חוץ מאבא לאו חזרה היא, אלא אסוקי מלתא בעלמא, וכדכתיבנא לעיל אלא דרב אדא (לא ידע) [טעי _ לפי השי"מ] בה, וקסבר דלרבא בית שמאי כרבי מאיר ורבי מאיר כבית שמאי. והכא הוא הדין דהוי מצי לתרוצי ליה הכין, אלא דניחא ליה לאוקמה להא דבצל ככולי עלמא, ואפילו למאי (דטעו) [דטעי _ לפי השי"מ] בה רב אדא (כצ"ל) [כן נראה לי _ לפי השי"מ] ויש גירסאות אחרות, וזו הנכונה שבגירסאות וכן נראה שגורסין בתוספות, וכן מצאתיה בקצת חבורי חכמי הראשונים.

דף כז עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן: נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן, חוץ מאחד מהם הוא מותר וכלן אסורין:    [נראה לי שהמשך דברי רבינו הוא אחר הגליון] (גליון: לרבה דאמר במהפך דבריו פליגי, רישא דקתני שאני נהנה לכולכם, הותר אחד מהם הותרו כולם רבי עקיבא היא, והוא שהפך דבריו כשבא לפני חכם, ואמר לזה ולזה, אבל אם אם לא הפך אפילו רבי עקיבא מודה דכולן אסורין כמו שאמרנו למעלה. וסיפא דקתני כולכם אסורין חוץ מאחד מהם, מיירי בשלא הפך, ואתיא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא. עד כאן).

אי לרבה רישא רבי עקיבא:    פירוש דלרבה לא אשכחן לרבנן דוכתא דהותר אחר מהם הותרו כולן, אלא ודאי רישא רבי עקיבא, וסיפא אפילו לרבנן.

ואי לרבא רישא איכא לאוקמה כדברי הכל:    וכגון שמחליף לשונו (גליון: ולרבא דאמר דבמהפך דבריו, כולי עלמא מודו דהותר אחד מהם הותרו כולם, ואם כן רישא דקתני כולכם, מיירי בשהפך ולפיכך מותרים, וסיפא דקתני אסורין רבנן, דסבירא להו דמעמידין דבריו, ובהא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. עד כאן) דאילו בתחלה לא אמר כולכם, ולבסוף אמר זה וזה, ובהא אפילו רבנן מודו, וסיפא דוקא רבנן שאינו מהפך לשונו, דאילו לרבי עקיבא לעולם הותר אחד הותרו (כולכם) [כולם _ לפי השי"מ].

ולענין פסק הלכה, יש מי שפסק הלכה כרבא דבתרא הוא, וכיון שכן לעולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואפילו ראה אותם אוכלים תאנים, ואמר הכי הרי הם עליכם כקרבן, ונמצא ביניהם אביו או אחיו, דאנן סהדי דאילו היה יודע שאביו ואחיו ביניהם לא היה נודר כך, אף על גב דאזל ליה לעלמא, ולא בא לפני חכם כולם מותרים, דנדר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו, וכטעמא דאתמר בירושלמי [כאן פרק א' הלכה א'] כל היוצא מפיו יעשה הא נתבטל (וכו') [מקצתו נתבטל כולו _ לפי השי"מ].

ויש מי שפסק הלכה כרבה, משום דרבה רביה דרבא, ולית הלכתא כתלמיד במקום הרב, ולזה לעולם [לא _ לפי השי"מ] אמרינן הותר מקצתו הותר כולו, אלא במהפך דבריו, בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל, אבל במעמיד לשונו אפילו לרבי עקיבא לא הותר אלא אותו שהותר בפירוש והלכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל ליה מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין.

וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים שכתב, דלא אמרו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין דבית הלל, וגבי הא דתנן התם [סו, א] פותחין בימים טובים ובשבתות, וכל דדמי להו, דפתח להון פיתחא, דכל נדרי דמשתרו בהכי, דמי לנדרי טעות דהיינו כרבי עקיבא, ולא בעינן היתר חכם כל ימי החול. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה, לא מיבעיא לדעתיה דרבה, אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי [משלי פרק י"ב פסוק י"ח] ולשון חכמים מרפא, הוא מאי דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים ואזיל אנפשיה, עד כאן. ואי לאו דגברא רבא אמרה לא מכרעא שמעתתא הכין, חדא דההיא דימים טובים ושבתות גופה, אף על גב דפתח בגויה מכל מקום בחרטה היא, ואפילו הכי למד רבי עקיבא ששאר הימים מותרים. ועוד דכל הני דהותר אחד מהן, להדין פסקא נצטריך לאוקמינהו, דוקא בשאחד מהם אביו או אחיו, דהוי נדרי שגגות, הא אחר לא, ואם כן לא הוה להו לסתומי הכין, דהא לאו כללא היא דכל שהותר אחד מהן הותרו כולם. ועוד דכשאמר בשעת הנדר לזה ולזה, וחזר ואמר לפני חכם כולכם אסורין חוץ מפלוני, אצטרכינן לדחוק באומר מרחוק זה וזה אסורין (ופוסק) [ופרט _ לפי השי"מ] אף על פי שאינו מכירן, ונמצא אחד מן הפרטים אביו או אחיו, וזה דחוק. וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ודוקא כשהנדר אחד, כגון שאמר לכולכם אי נמי לזה ולזה, אבל אמר לזה הכי ולזה הכי, כל אחד מהם נפרד מחברו, וכאילו נדר על כל אחד בפני עצמו, ואף על פי שהותר אחד מהם, לא הותר אלא הוא, וכדמשמע נמי בקדושין [מו, א] פרק האיש מקדש, גבי בזו ובזו ובזו.

והתנן נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו כו':    והא דלא חש רב הונא לתרוצה, ולא עוד אלא דאקשינן עליה דרבא, ואמרינן ולרבא הא דתנן מעכשיו אם לא באתי, דמשמע לֹרב הונא לא קשיא ליה מתניתין דנדרי אונסין. מסתברא לי דהיינו טעמא, משום דקסבר רב הונא דהכא יש לו לפרש, והתם אין לו לפרש, דהכא כיון דמעצמו מתפיס זכותיה ומבטלן, היה לו לפרש ובלבד שלא יהא אנוס, וכיון שלא חש לפרש, מימר אמרינן דגמר וביטלן אפילו במקום אונס, אבל בנדרי אונסין לא היה לפרש למודר, ולפיכך אומדין דעתו של מדיר שלא הדירו אלא במקום שלא נאנס, הא במקום אונס לא נדר על דעת כן.

דף כז עמוד ב[עריכה]

אונסא דמיגלי שאני:    פירוש אונס ניכר שהוא מצוי לבא, וכאילו נתגלה לזה בשעת נתינת הגט, ואפילו הכי לא חשש להתנות עליו, ובפרק קמא דכתובות [ב' ב] אמרוה בלשון מפורש יותר, אונסא דשכיח הוי, דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני. והוא הדין דהוה מצי רבא לשנויי ליה דאין טענת אונס בגטין דרבא הוא דאמר הכין בכתובות [ב, ב], ומשום פרוצות ומשום צנועות, אלא דהכא ניחא ליה לשנויי שינויי דקושטא, אפילו לגבי ממונא.

שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה:    יש מי שפירש דליבטלן זכוותיה, משמע שהוא מודה אם לא בא לאותו זמן שראיותיו בטילות, כלומר שהם שקר, ויש מי שפירש דליבטלן זכוותיה היינו לשון מחילה ומחילה לא כאסמכתא דמי, דמהשתא גמר ומחיל, אבל התם שמתנה להחזיר לו שטרו, ויפרענו פעם שנית הויא אסמכתא ולא קניא.

ומיהו אין פירוש זה עולה יפה, לפי מה שראיתי למקצת גדולי המפרשים, ראשונים (ואחרונים) [האחרונים _ לפי הי"מ] בפרק גט פשוט [בבא בתרא קסח, א] באותה משנה דמי שפרע מקצת חובו, שפירשו שאין האסמכתא על חזרת השטר, אלא על פרעון אותו מקצת שכבר פרע לו, שהוא התנה עם המלוה שאם לא יפרענו מכאן ועד שלשים יום, שלא יהא אותו מקצת שנתן פרעון אלא מתנה, ולפיכך יגבה בשטרו כל חובו. ובאותו מקצת הוא דקאמר רבי יוסי שקנאו המלוה, ורבי יהודה אמר דהויא אסמכתא, ולעולם לא הויא מתנה אלא פרעון, ולפיכך לא יחזיר לו את שטרו, כדי שלא יגבה בשטר פרוע. והא הכא (שהגיא) [שהגיע _ לפי השי"מ] זמן ולא פרע נמצא שמחל לו אותו מקצת שפרעו כאילו לא פרעו, ואפילו הכי אמר רבי יהודה לא יחזיר וקיימא לן כותיה. והוצרכו לפרש כן, שאם אין אתה אומר כן, אף לכשתמצי לומר דאסמכתא קניא, היאך חוזר וגובה בשטר זה הרי נמחל שעבודו.

והראשונים לא פירשו כן אלא שהאסמכתא על חזרת השטר היא, וכדבריהם נראה לי, דאם אי אתה אומר על מה שפרעו הוא שנחלקו, למה הוצרכו להעמידה במשליש את שטרו, ליתני מי שפרע מקצת חובו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני גובה כולו, ועוד למה לא יחזיר שליש את שטרו דהא ליכא אסמכתא בהחזרת השטר, אלא במחילת המעות יחזיר ולא יגבה, ולא הוה להו למימר אלא גובה כולו ואינו גובה כולו. ומה (שהקשה) [שהוקשה _ לפי השי"מ] להם משטר שנמחל שעבודו לא קשיא (בודאי) [דודאי _ לפי השי"מ] כשמחזיר לו את השטר לגבות בו, הוה ליה ההוא מקצת שפרע מתנה או מחילה, אלא שזה תלה מחילתו או מתנתו בהחזרת השטר, כלומר החזר לי את שטרי וכשתחזירנו לי תגבה בה הכל, ויהיה מה שנתתי מתנה, ועד שלא יחזיר ואינו גובה בו פרעון הוי, הלכך הכל תלוי בהחזרת השטר, ועיקר האסמכתא בחזרת השטר היא, ובדידה פליגי, והלכך אפשר להאי פירושא דפירשו הכא, וכדכתיבנא לעיל.

והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אנוס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב:    פירוש אסמכתא קניא בהא דמתפיס זכותיה והוא דלא אנוס, כלומר אפילו אונס דשכיח ולא שכיח כחולי, וכמי שהפסיקו נהר שאינו עשוי להפסק אלא לעתים רחוקות, דלא מסיק ליה אדעתיה בשעת תנאו ולא איבעי ליה לאתנויי, וכל שכן באונס שאינו מצוי כלל, אכלו ארי והכישו נחש וכיוצא בזה, דלא מסיק ליה אדעתיה כלל כדאיתא בפרק [מי שאחזו] קורדייקוס [גיטין עג, א].

והוא דקנו מיניה ובבית דין חשוב:    מפני שזה הענין שמתפיס זכיותיו, היינו שבית דין קובעין זמן להביא ראיותיו, ומדרך קנס אמרו לו שיתפיס זכיותיו כדי שלא ישמע מבעל [דינו _ לפי השי"מ], וכיון שבית דין חשיב הוא מומחה לרבים יש לו לעשות כזה וקרוב לדין הוא, אבל בית דין שאין חשוב אין כח בידו לעשות כן, ואם עשה אסמכתא הויא ולא קניא, ובבית דין חשוב נמי לא עשה ולא כלום, אלא אם כן (קנה) [קנו _ לפי השי"מ] מבעל דבר ממש.

והיינו דכתב גאון ז"ל, דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכותיה בלחוד, משום דבי דינא אפילו בבית דין חשוב אין לו עסק באסמכתא דעביד איניש אנפשיה, אלא בכי האי דוקא דעליה דידיה רמיא לאקבועי זמנא ולאכפויי בעלי דינא דלא לישתמיט חד מן דיניה, וכטעם הזה כתב הרמב"ן ז"ל בפסקי הלכותיו, וזה שכתב הריא"ף ז"ל בהלכות משמיה דגאון ז"ל בפרק גט פשוט [פרק עשירי הלכה תתקמ"א], גבי מי שפרע מקצת חוב. ובהא נראה דמתרצא לן הא דמשמע בפרק איזהו נשך [בבא מציעא סו, א וב] גבי משכן לו בית משכן לו שדה, דכל שאמר מעכשיו לא הויא אסמכתא, והכא בעינן דקנו מיניה בבית דין חשוב, ואף על גב דכל קנין סודר על כרחין במעכשיו הוא, דהא הדר סודרא למריה, דהוי (כמוסר) [כמשוך _ לפי השי"מ] פרה [כתובות פב, א] ולא תיקני לך אלא לאחר שלשים יום דלא קני, אלא אם כן קיימא בחצר לאחר שלשים יום, אי נמי דאמר מעכשיו, אלמא אפילו מעכשיו דאסמכתא הויא, אלא אם כן קני מיניה בבית דין חשוב. ומתרצא לן האי דגאון ז"ל דהכא שאני, דהוי כעין קנסות של בית דין, אבל באסמכתא דנפשיה במעכשיו בלחוד סגי.

אבל רבינו תם ז"ל [פסק _ לפי השי"מ] (מנח) [מכח _ לפי השי"מ] הלכה זו (דאעילו) [דאפילו _ לפי השי"מ] [בבא בתרא קמא, א תוספות ד"ה אמר רב נחמן, ובבא מציעא סו, א תוספות ד"ה ומניומי, וכן כאן בר"ן ד"ה והלכתא] במעכשיו הויא אסמכתא דלא קניא, עד דקנו מיניה בבית דין חשוב, וההיא דפרק איזהו נשך שאני, משום דהשדה ביד המלוה עצמו, אבל הכא דהשליש ביד בית דין ולא ביד בעל הדבר בעצמו, בכי הא לא קנו אפילו במעכשיו, עד דקנו מיניה בבית דין חשוב.

והתימה מן [הרב _ לפי השי"מ] הרמב"ם ז"ל, שכתב בפירושי המשנה שלו בפרק גט פשוט [פרק עשירי משנה ה'] גבי אותה [משנה _ לפי השי"מ] דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו, דאין הלכה כרבי יוסי משום דאסמכתא לא קניא, אלא אם כן קנו מיניה בבית דין חשוב (ויתפייס) [ויתפיס _ לפי השי"מ] זכיותיו באותו בית דין, והוא שלא יהא אנוס, ולא יקרא בית דין [חשוב _ לפי השי"מ] אלא סמוכים בארץ ישראל, הנה שעשה כל האסמכתות בענין אחד, ובכולן צריך תנאים אלו שהוזכרה כאן בשמועתנו. ואם כן תקשי עליו ההיא דפרק איזהו נשך, שאי אפשר לנו לתרץ ההיא משום דשדה ביד המלוה וכמו שתירץ רבינו תם ז"ל, דאם כן אפילו בלא מעכשיו לא הויא אסמכתא לדעתו ז"ל. שהוא כבר כתב בחיבורו (פ"יא מהל' מכירה ה"ג), דמי שנתן ליד חברו שום דבר, ואמר לו הרי זה שלך אם תלך למקום פלוני קנה, ואין זה אסמכתא, שאין אסמכתא, אלא באומר אם תעשה כך וכך [אתן לך כך וכך _ לפי השי"מ] וצריך עיון. וכן מה שכתב שאין בית דין חשוב אלא סמוך לארץ ישראל צריך עיון, שאם כן הוה ליה למימר במומחה, ואין הענין אלא בבית דין חשוב שיש לו כח להפקיר ממון.

תניא בתוספתא בבא מציעא (פרק א' הלכה ג') משכן לו בית משכן לו שדה, ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום, הגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי, דברי רבי יוסי, רבי יהודא אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו (שלא בתנאי) [אלא לא ינתחנו _ לפי השי"מ והתוספתא] ומודה רבי יהודא [בתוספתא לפנינו הגירסא רבי יוסי אך לרבינו היה הגירסא רבי יהודא וכן גורסים עוד כמה מן הראשונים] בשנים שהיו עוררים על [הבית ועל _ לפי השי"מ] השדה, ואמר אחד מהם אם לא באתי כאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום, הגיע זמן ולא בא באמת [אמרו] שאבד את זכות [זכותו _ לפי השי"מ והתוספתא]. וזה כענין פירוקא דפריקו, הכא שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה, ויותר מזה כתבתי בדיני דאסמכתא, בפרק איזה נשך וכן בבבא בתרא פרק גט פשוט בסייעתא דשמיא.

[מתניתין:] נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין:    (ויש) [יש _ לפי השי"מ] מי שפירש הרגין היינו ישראל לסטים מזויין, וחרמין לסטים שאינו מזוין, ולמוכסין לא זו אף זו קתני, שהיא של בית המלך אף על פי שאינה שלהם. ותניא בתוספתא [כאן פרק ב' הלכה ג'] תולין להרגין לחרמים ולמוכסין לתרומה לעכו"ם ולבית המלך, ואין תולין לישראל, ואתמר נמי בירושלמי והתם מפרש טעמא. דגרסינן התם תני תולין פירוש, תולין למוכס שפירות אלו הן של עכו"ם או של מלכות, אבל (אלו) [לא _ לפי השי"מ והירושלמי] תולין לומר לו של ישראל פלוני הם שהוא אלם לפי שישראל כשהם בעלי זרוע מצויין ליפול, ושמא אחר שירד מגדולתו יבא המוכס ויגלגל עליו את המכס שהפסיד בשבילו כשהיה אלם, תולין במלכות ובעכו"ם אבל לא בישראל, שבעלי זרוע מצויין ליפול, דלא יפול ויגלגל עליה קדמיתא.

דף כח עמוד א[עריכה]

ובית הלל אומרים אף בשבועה:    ירושלמי [כאן פרק ג' הלכה ד'] תני דבי רבי ישמעאל, לא תשבעו בשמי לשקר, נשבע אתה להרגין לחרמין ולמוכסין.

גמרא: במוכס שאין לו קצבה:    כלומר ושלא כדין הוא עושה ודינא דמלכותא דינא, אבל גזילה דמלכותא לאו דינא, ופירשו בתוספות [מובא כאן בר"ן ד"ה במוכס העומד מאליו] בשם ה"ר אליעזר, דדוקא במלכי אומות העולם אמרו דינא דמלכותא דינא, ומשום דמצי אמר להו אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם שהארץ שלו היא, אבל במלכי ישראל לאו דינא, דאינו יכול ליטול מהם משלהם כלום, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה, ואין בה למלך יתר מלאיש אחר. ותדע לך דהכי הוא, דהא איכא מאן דאמר [סנהדרין כ, ב כל (האומר) [האמור _ לפי הגמרא שם] בפרשת מלך מלך אסור בו, לא נאמר אלא ליראם ולבהלם, ואמאי תיפוק ליה משום דדינא דמלכותא דינא, אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכי ישראל, אלא במלכי האומות.

הא באומר בלבו היום, הא בשאינו אומר בלבו היום, אבל מכחיש בהדיא מה שמוציא בשפתיו לא:    באומר בלבו היום כלומר, דעכשיו אין מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו, ואיכא למידק דהכא משמע דאפילו בשאינו מכחיש לגמרי דוקא לגבי אונסין שרי, הא לאו הכי אסור, ואילו בשבועות [כו, ב] אמרינן, הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים, אינו אסור אלא בפת חטין, אלמא דברים שבלב כי הכי הוו דברים, אפילו שלא במקום אונס. ותירצו בתוספות [שם ד"ה גמר בלבו], דהכא בעם הארץ עסקינן, וכאותה שאמרו בפרקא דלעיל [כ, א], דבנודר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, דבעם הארץ מחמירין עליו.

ואינו מחוור בעיני, דאם איתא דהכא בעם הארץ וההיא דשבועות דוקא בתלמיד חכם, לעולם לא הוה שתיק גמרא התם, ולימא אי בעם הארץ צריך שאלה לחכם, כדאמרינן בפרקא דלעיל, [יד, א] גבי ברייתא דהנודר בתורה לא אמר כלום, ואמר רבי יוחנן וצריך שאלה לחכם, כלומר בעם הארץ. אלא מסתברא דההיא במתכוין לומר פת על דעת פת חטים ולא להשמיע לשומעים פת סתם, על דעת שהוא מתכוין לאסור עצמו בכל הפת ושכח והוציא פת חטים. אבל כאן שהוא מערים ומכוין לומר שישמעו מלשונו השומעים שהוא אוסר עצמו לעולם, ובלבו מבטל מה שהוא מכוין להשמיע ולהטעות השומרים, הוי קצת כמבטל מה שאמר בלבו, והלכך הא והא בין בעם הארץ בין בתלמיד חכם, והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד. כן נראה לי.

מתניתין: נטיעות הללו קרבן אם אינן נקצצות כו':    לאו קרבן דוקא קאמר, (כלום) [כלומר _ לפי השי"מ] שאסרם בקונם, אלא הקדש גמור כקרבן קאמר, והיינו דקתני יש להם פדיון [דאילו קונמות אין להם פדיון _ לפי השי"מ] ועוד (דאמרינן עלה) [דאמר עולא _ לפי הגמרא] בגמרא, נקצצו שוב אינו פודן, ואקשינן עלה קדושה שבהן להיכן הלכה, ואי בקונמות מאי קושיא, מתניתין היא בפרק הנודר מן הירק [לקמן נז, א], קונם שאת נהנית לי עד הפסח, אם את הולכת לבית אביך עד החג, הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח, אלמא לאחר הפסח פקע איסורא ממילא, כן הקשה מורי הרב רבינו יונה ז"ל. ותירץ דאפשרא לומר דקונם כולל שאוסרו לכל, כמתניתין דנטיעות שאוסרן לכל כקרבן, הוי כהקדש (ותמי') [ואלים _ לפי השי"מ] אסורו דלא ליפקע בכדי כהקדש, ויש לו פדיון כהקדש, ומתניתין רבי מאיר היא דמשמע דאית ליה הכין לקמן בפרק אין בין המודר [לה, א], דתניא קונם ככר זה ואכלה בין הוא ובין חברו מעל, לפיכך יש לה פדיון, ככר זו עלי הקדש ואכלה הוא מעל, וחברו לא מעל. ובהא נמי ניחא הא דמשמע בפרק האשה רבה ביבמות [פח, א] דאם יש מעילה בקונמות יש להם פדיון, ובהא דפרק אין בין המודר אמר רבי מאיר הוא מעל ואפילו הכי אין להם פדיון. אלא שיש לומר כמו שתירץ רבינו ז"ל, דהתם בקונמות כוללין,והכא בקונם שאוסר עליו לבד, ואי נמי על אחד דעלמא לבד.

דף כח עמוד ב[עריכה]

גמרא: ולתני קדושות:    פירש רישא דמתניתין דקתני יש להם פדיון, מאי טעמא קתני יש להם פדיון, לאשמועינן דקדושות, ליתני [בהדיא _ לפי השי"מ] קדושות, ויש ספרים דגרסי וליתני קדושות ואינן קדושות כלומר ליתני הכי ברישא ולומר דקדושות מהשתא, ואינן קדושות לכשיפדו, דאינן חוזרות וקדושות. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קא מהדר ליה משום דקא בעי למיתנא סיפא אין להם פדיון, הא אי תנא אינן קדושות הוי במשמע נמי אף על פי שבסיפא אין להם פדיון, כלומר שחוזרות וקודשות [ברישא _ לפי השי"מ] יש להם פדיון [ברישא _ לפי השי"מ], דבפדיון יוצאות לחולין שאינן חוזרות וקודשות, ודוחק הוא לומר, דמשום לישנא דסיפא בלבד קאמר ולא משום דינא.

היכי נדר:    פירוש אי לישנא דמתניתין דוקא, דאמר סתם אם אינן נקצות, הא יש במשמע אם אינן נקצצות לעולם, ונטיעות ודאי לכשיזקינו ליקצץ עומדות, וכיון שיקצצו לבסוף איגלי מילתא למפרע שלא ירדה להם קדושה כלל, והיכי קתני יש להם פדיון, ויש פירושים אחרים, וזה נראה יותר.

וטלית לשריפה קיימא:    פירוש דבשלמא נטייעות כיון דלקציצה קיימא (לא שמעינן) [לאשמועינן -לפי השי"מ] מינה דנדר משום דנתחדש בהו מידי משום דקציצה שייכא בהו, אבל טלית לאו לשריפה קיימא, מאי חזא דאתני ביה מידי דלא שייך ביה (לא) [אלא _ לפי השי"מ] משום דאיכא (דליתיה) [דליקא _ לפי השי"מ], וקא מסיק אדעתיה דלא מיתצלן.

דף כט עמוד א[עריכה]

אמר ליה אביי וקדושת הגוף לא פקעה וכו':    לאותוביה לרבא קאמר, ולא מותיב מינה אכתי לבר פדא (אהא) [דהא _ לפי השי"מ] קא מתרץ לה רבא בקדושת דמים, ואילו לבר פדא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי. והא דאמרינן בסמוך לבתר דדחי אביי האי פירוקא דרבא, לימא תהוי תיובתא דבר פדא, לאו למימר דהאי ברייתא בקדושת דמים כפירוקא דרבא לא תקשי לבר פדא, אלא משום דפליגי אביי ורבא באוקמתא דברייתא, ורבא מתרץ לטעמיה, ומכל מקום לכל הפחות שמעינן מינה, דבין לאביי בין לרבא קדושת דמים מיהא פקעה, משום הכי קאמר לימא תהוי תיובתא דבר פדא.

דף כט עמוד ב[עריכה]

אלא אי אמרת הא והא דקדושת דמים יש לומר מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה מקדושה קלה לקדושה חמור לא כל שכן:    לא חמורה וקלה ממש קאמרינן דהא והא קדושת דמים, אלא הכי קאמר דדמים ליפקעו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ומכל מקום אמר לך רבא דתרוייהו בקדושת דמים, וזו וכל שכן זו קתני. וכיון שכן האומר לאשה היום את אשתי, ולמחר אי את אשתי, לא נפקא בלא גט, דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, אבל לאביי איכא למימר דנפקא בלא גט, דהא לדידיה אפילו קדושת הגוף בכדי פקעה, והיינו נמי דלא פרכינן ליה לאביי אלא אשה מי נפקא בלא גט, דלדידיה כיון דאית ליה בקדושת הגוף פקעה, אף לענין קדושין כן.

ויש לי לומר דלכולי עלמא קדושין בכדי לא פקעה, דאיהו סבר (דקדושה יש להם הפסק ואין להם הפסק) [דקדושין אין להם הפסק, אבל קדושת הגוף יש להם הפסק _ לפי השי"מ], והיינו דאמר ליה רב המנונא לעולא, מה אילו האומר לאשה וכו' מי נפקא מיניה בלא גט, דמשמע דמלתא דלית בה ספיקא היא לכולי עלמא דלא נפקא. דקדושין וגרושין לית בהו הפסק, וכההוא דבעא מיניה (רב) [צ"ל רבא כבגמרא] מרב נחמן בריש פרק בתרא דגטין, [פג, ב], היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו, תיבעי לרבי אליעזר ותיבעי לרבנן, תיבעו לרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן התם דלא פסקה מיניה לגמרי, אבל הכא כיון דפסקה פסקה, אמר ליה מסתברא בין לרבי אליעזר בין לרבנן כיון דפסקה פסקה, כלומר כיון דפסקה שעה אחת לגמרי פסקה לעולם ושוב אינה חוזרת, דהוא סבר יש לה הפסק, (ורחמנא) [נראה דצריך לומר רב נחמן] אמר אין להם הפסק.

ואף על גב דאתקין רב [בגמרא הגירסא רבא אבל לרבינו היה הגירסה רב וכן עוד מן הראשונים] בגיטא מיומא דנן ולעלם, ואמרינן בפרק המגרש [שם פה, ב. פו, א] מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן, לאו לאפוקי מנייהו דלית הלכתא הכין, אלא לרווחא דמלתא אתקין, וכדאתקין נמי מיומא דנן ולעלם לאפוקי דמרבי יוסף, ואף על גב דקיימא לן כרבי יוסי דאמר זמנו של שטיר מוכיח עליו. ותדע לך דהא רבה ורב נחמן ודאי מידע ידעי תקנתיה דרב דאתקין בגיטי, ואפילו הכי קאמר רב נחמן דכיון דפסקה פסקה, ולומר דהא דרב לרווחא דמיילתא הוא דאתקין, וכיון שכן אפילו בקדושין כן דאיתקש הויה ליציאה [שם פב, ב] וניראה לי דטיעמא דהא מלתא, דכל שאינו קנוי קנין עולם אינו אלא כקנין ירות, ואפילו קונה קרקע בארץ ישראל מסיק שחוזרת ביובל קראו הכתוב קנין פירות, כדכתיב [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט"ו] מספר תבואת הוא מוכר לך, ולריש לקיש נמי דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, הקונה שדה בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא, ומסייע ליה קרא [ויקרא פרק כ"ה פסוק ט"ו] דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך, כדאיתא בשלהי פרק השולח בגטין [מחל, א-ב ואשה המתקדש לאיש קנויה לו לגמרי, וקנין כספו קרינן לה, ומהאי קרא הוא דאכלה תרומה, כדתניא בריש פרק אלמנה ביבמות [סו, א] מנין לאשה שאוכלת בתרומה שנאמר [ויקרא פרק כ"ו פסוק י"א] וכהן כי יקנה נפש וגו_, ואם מתקדשת לו לזמן הוי כקנין פירות בלבד, וכן כשהוא מגרשה צריכה שתצא מרשותו לגמרי, ולא שהיא גופה לזה פירותיה לאחר.

וכדאיתא בירושלמי דבבא בתרא [קלו, א] גבי הכותב נכסיו לבנו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, דאקשינן עלה בגמרא וכי כתב (לה) [ליה _ לפי השי"מ] הכי מאי הוי, והתנן [גיטין עב, א] הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה אינו גט, ופריק הכא הכי קאמר גופא מהיום ופירא לאחר זמן, אבל התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי, כלומר משום דאי אפשר (דהיו בה) [דהוו _ לפי השי"מ] תרי קניני, קנין גופא וקנין פירות מוחלקין זה מזה. ואמרינן עלה בירושלמי [שם פרק שמיני הלכה ח'] ולימא מהיום גופיא ומעשה ידיה לאחר זמן, ופירקו לא אשכחן אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר, ואף על גב דאמרינן בגמרא בפרק המגרש [גיטין פה, א] חוץ מירושתיך מהו, ואיכא טיובא דאיבעיא להו התם ולא פשטוה מהא דמעשה ידיה, משום דמשמע דמעשה הוי כגופא, ומשייר במעשה כמשייר בגופא כל כך, ומכל מקום אף הנהו סלקן בתיקון ולחומרא, והלכך כיון שהיא מתקדשת ו הים, ולא שיירה היום בקניני כלום הרי קנויה היא לעולם ושוב לא פסקה.

ובהאי טעמא ממש הוה משמע ליה לרבא בכל קדושת הגוף, דכיון שאין לה פדיון הרי זה כקדש גמור, ובי (גנזא) [גזא _ לפי השי"מ] דרחמנא איתיה ולא נפיק דאיהו סבר דקדושת הגוף יש לה הפסק (ואין לה) ואביי לא קשיא ליה אשה דאף הוא מודה בה (דהויתה ויציאת') [דהוייתא ויציאתא _ לפי השי"מ] אין להם הפסק, אלא בקדושת הגוף הוא דפליג, משום דאקשיתיה הא מתניתא דשור זה עולה, ודלמא מסבר סבר דשאני קדושת הקדש, דכיון דהקדש חייל לדמים כגון כל קדושת דמים, אף קדושת הגוף כל שהוא מקדיש לזמן כי אתי (מניה) [זמניה _ לפי השי"מ] פקע, דהא אשכחן קדושת (פרי) [פה _ לפי השי"מ] פקעה בפדיון, ואי נמי בזמן כדעולא ורבא, מכל מקום לרבה ורב המנונא אשכחן להו בהדיא דלא נפקא בלא גט, ואפילו דפליג אביי עלייהו לית הלכתא כותיה במקום רבא, בר (בבא מציעא כב, ב) מיע"ל קג"ם, וכל שכן דאיהו יחיד ואינהו רבים.

ושוב מצאתי בירושלמי [פרק שלישי הלכה א'] בקדושין פרק האומר, רבי אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים יום הרי זו עולה, לאחר שלשים יום יצאתה מאליה לחולין, הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת, מה בין הקדש, מה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלי פדיון, ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט, ופירושו התם היכן מצינו בלא פדיון, תפתר דברי הכל בשדה מקנה.

אמר רב פפא הכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי:    פירוש רב פפא בא לתרץ דבין רישא בין סיפא לא משום דקדושתה פקעה, ורישא דאומר לדמי לאו משום דקדושת דמים פקעה היא כדאוקמה רבא, אלא ברייתא (פסקו פסקו) [פסקי פסקי _ לפי השי"מ] קתני, וסיפא דאמר לדמי. וסיפא דרישא לאו סיומא דרישא הוא, וכן סיפא דסיפא לאו סיומא דסיפא, ולומר אם אמר כך יתקיים כמו שאמר, אלא כל חדא מינייהו דינא באפי נפשה אתי לאשמועינן. וסיפא הכי קאמר האומר מעכשיו שלמים ולאחר שלשים יום עולה שלמים הוי ובדאמר לדמי, וקא משמע לן דכיון דמעכשיו נחתא לה קדושת שלמים ואפילו לדמי, תו לא פקעה ואפילו משום קדושת הגוף, דאף קדושת דמים בכדי לא פקעהא, לא תימא משום דקדושת עולה לא חיילא כלל, כיון דלא מקדיש ליה מהשתא אלא לאחר זמן, דאילו האומר לאחר שלשים יום עולה לאחר שלשים יום ודאי הויא עולה, אם לא אמר מעכשיו שלמים, וקדושת שלמים דנחתא לה מעכשיו היא, דלא שבקה לה לקדושת עולה דתיחול לבתר שלשים יום, משום דקדושת דמים דנחתא לה לא פקע. ורישא דברייתא בכי האי גוונא נמי מיפרשא דהכי קאמר, האומר שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים עולה הויא [לעולם _ לפי השי"מ], דקדושה לא פקעא, ומיהו אם לא אמר מעכשיו עולה, אלא שאמר שור זה לאחר שלשים יום שלמים לאחר שלשים יום שלמים הוי. וברייתא לא זו אף זו קתני, כלומר לא מיבעיא קדושת הגוף דלא פקעה בכדי אלא אפילו קדושת דמים לא פקעא, והא דאקדים רב פפא לפרושי סיפא דברייתא, היינו דמסיפא נשמיענה להא דבר פדא דאפילו קדושת דמים לא פקעה, ואיהי עדיפא ליה ומשום הכי אקדמה לפרושה כנ"ל.

מידי דהוה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דמקודשת אף על פי שנתעכלו המעות:    כלומר דאם נפשך לומר כיון דבשעת הקדשו לא נחתא לה הקדושה ולאחר שלשים יום כבר כלתה אמירתו, אם כן היכא נחתא לה קדושה לאחר שלשים יום, מידי דהוה אהאומר לאשה דהשתא לא מיקדשה, לאחר שלשים יום כבר כלתה אמירתו, ואפילו המעות אינן בעולם שכבר נתעכלו, ואפילו הכי מקודשת. ומכל מקום עיקר טעמא משום דחשיבא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא דנחתא להו קדושה, דחשיבא אמירה לגבוה ככסף ועדיף מיניה, כדאיתא בסמוך ואההוא טעמא (סמוך) [סמיך _ לפי השי"מ] דאי לא איכא למימר שאני התם דאיכא כסף, ומשום דהאי כסף לא (לקרבן) [לפי הגמרא דקידושין נראה דצריך לומר: לפקדון] דמי ולא למלוה דמי, כדאיתא בריש פרק האומר [קידושין נט, א]. אבל מקדיש דליכא אלא דבור בעלמא לא, [וכן בר"ן שם], ואילו המקדש בשטר ונשרף השטר או שנאבד אינה מקודשת, ומאי שנא מקדש בכסף. אלא ודאי אטעמא דמסקנא, דאמרינן משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (סמוך) [סמיך _ לפי השי"מ], והא דאמרינן ומי פשיטא מהאי טעמא הוא, דאי לא מאי פשיטא אדרבה מלתא דצריכא היא ובעיא טעמא כיון דבמקדש בשטר אינה מקודשת, אלא כדאמרן. כן נראה לי.

אפילו למאן דאמר חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:    תמיהא לי דאם כן נשמע מהכא [כתובות פה, א], דהאומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום ועומדת בחצרו כל שלשים יום אינו יכול לחזור בו. ונראה לי דאי אפשר לומר כן, משום דהוה ליה כדבור, ודבור דנתינת מעות ליד בעל הבהמה לאו מעשה חשוב יחשבינן ליה לרבי יוחנן, דאמר התם בקדושין בריש פרק האומר [נט, א וב], באומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה וחזרה בה אינה מקודשת, דאתי דבור ומבטל דבור, ונתינת מעות ביד האשה לאו כמעשה הוא, וקיימא לן כותיה, וכדאיפסקא התם בהדיא הלכתא כותיה.

(ואלו) [ואולי _ לפי השי"מ] נאמר דכיון דאמירה לגבוה חמירא דהוי כמסירת ההדיוט, חשבינן ליה כזוכה מעתה, אלא שמשייר בה גזותיה וולדותיה של שלשים יום. ומהכא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים אינו יכול לחזור בו, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן מצאתי שם (בפ"ק) [בפרק שלישי] דמסכת קדושין בירושלמי, דגרסינן התם [הלכה א'] א"ר אבהו בשם רבי יוחנן הרי זו עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים אינה מכורה, הקדישה לא קדשה (ילדה מי לא) [ליידא מילה _ לפי הש"מ] אמר [ליה _ לפי הש"מ] לאחר שלשים יום לשייר לו גיזה ועבודה.

אלא שאין נראה לי כן לפום גמרין דבשלהי המוכר את הבית [בבא בתרא עא, א], דהתם משמע גבי מתניתין דרבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה, דלעולם אי אפשר שיהא גוף להקדש ויניקה לחולין, וכמו שכתבתי שם, והכא לענין חזרה בלבד קאמר, דכיון דאלימא אמירה בהקדש להיות כמסירה להדיוט, אלימא נמי להא למהוי כמעשה, דלא אתי דבור ומבטל מעשה. וכדאיתא התם [נט, ב] בקדושין בריש פרק האומר, ולעולם אם מכרה מכורה, וכדאמרינן התם (ירושלמי פרק ג' הלכה א') אמורא דרשיה משמיה דרבי יוחנן, מכרה תוך שלשים יום מכורה, חזר ולקחה תוך שלשים יום חל עליה הקדש עולה, לאחר שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה, ונראה לי דהלכה כהאי אמורא דמשמיה דרבי יוחנן דאמר מכורה, ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן.

ואפשר דלא אמרו כאן דאינו יכול לחזור בו תוך שלשים יום אלא דוקא לבר פדא, דאית ליה דאפילו קדושת דמים לא פקעה לתרוצה לברייתא אליבא דידיה, אבל אליבא דאביי ואי נמי לרבא, דאית ליה דקדושת דמים מיהא פקעה בכדי, באומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים יום, אליבא דרבי יוחנן דאמר באשה חוזרת דאף הקדש כאשה, וכדסבירא ליה למקשן דאמר הכא הניחא למאן דאמר אינה חוזרת אלא למאן דאמר חוזרת מאי איכא למימר, ולא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דלא יוכל לחזור בו אלא במקדיש מעכשיו, והכין נמי אמרה רבי זעירא התם בקדושין פרק האומר (ירושלמי פרק ג' הלכה א') דגרסינן התם, ר' בון ב"ר חייא בעו קמי ר' זעירא תמן אתמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, והכא אתמר הכין, כלומר דאם מכרה תוך שלשים יום מכורה, אמר ליה תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר שלשים.

ואם תאמר אם כן למה להו למימר התם מכרו מכור לימא חזר בו תוך שלשים דהיא עדיפא, ואפילו דבור מבטל דבור דהקדש וכל שכן מעשה גמור (כמסורה) [כמכירה _ לפי השי"מ] ויש לומר דאין הכי נמי, אלא משום דבעי למימר בתריה חזר ולקחה תוך שלשים יום חל עליה הקדש עולה, לאחר שלשים יום לא חל עליה הקדש עולה נקט לה בשמכרה, כן נראה לי, ועוד צריך לי עיון ובסוף מסכת קדושין כתבתי יותר בסייעתא דשמיא.

יתבי וקאמרי לבר פדא חוזרות וקודשות כו':    ואף על גב דקיימא לן כבר פדא, לאו למימרא דבר פדא בלחוד היא דאית ליה הכין דבהא כולי עלמא מודו בו דעולא לא פליג אלא בשנקצצו, ומתניתין נמי על כרחך הכי מיפרשא, דקתני אין לה פדיון.

ומהכא שמעינן לדיני ממונות, דהאומר לחברו שדה זו נתונה לך מעכשיו עד שאלך לירושלים, אם חזר וקנאו ממנו קודם שעלה לירושלים חוזר וזוכה בו מקבל, שכך אמר לו לעולם יהא שלך עד שאעלה לירושלים, ומעכשיו ולאותו זמן שיקנה אותו ממנו נתנו לו, אבל אם קנאו ממנו אחר וקנאו זה הראשון מן הלוקח אינה חוזרת למקבל, דהא אתא אחר ואפקיה. ואי אמר לו לך חזק וקני עד שתעלה לירושלים, ולא הזכיר לו מעכשיו אם חזר וקנאו ממנו אינה חוזרת לו, דבמאי קני לבסוף בחזקה זו כבר כלתה, והוה ליה לאחר שקנו ממנו [כתובות פה, א] כמשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום, דאי לא קיימא ברשותיה לאחר שלשים יום לא קני.

אבל במוכר שדהו בכענין זה בכסף לעולם הוי קונה, ואף על פי שלא הזכיר מעכשיו ואף על פי שנתעכלו המעות, דומיא דהמקדש את האשה לאחר שלשים יום דמקודשת אף על פי שנתעכלו המעות, כן נראה לי. ואפשר שאין זה אלא במקדיש בלבד, וטעמא דמלתא משום דהקדש חל בקדושת פה ובאמירה בלחוד, והוא הדין לאומר קרקע זה לעניים עד שאעלה לירושלים דאמירה כמסירה, אבל במקנה לחברו בעלמא אי אפשר דבמאי קני דאף על גב דאמר ליה מעכשיו אי אפשר לו לקנות אלא בכסף בשטר ובחזקה, וכסף וחזקה או שטר אלו שנעשו על מכר זה או מתנה זו ראשונה, כשחזר זה וקנאו כבר כלתה קנייתן של אלו, ובמה הוא קונה לבסוף, והיינו טעמא נמי דאצטרכינן למינקט הא דרבי הושעיא בשתי פרוטות, ולא נקטו ליה בחדא פרוטה.

דף ל עמוד א[עריכה]

אשה כפדאום אחרים דמיא:    קשיא לי אם כן תפשוט לאידך גיסא דלא הוו קדושי מדרבי יוחנן. ונראה לי דהכא בדרך דחייה קאמר להו, דאי מהא לא תשמיענה דאיכא למימר דאשה כפדאום אחרים דמיא, ומיהו לא דמיא לגמרי, דהתם לאחר שפדאום אחרים אין בו כח להקדיש מה שאינו שלו אלא של אחרים, אבל אשה זו כיון דשניהם רוצים עכשיו בכך יהיה (לידם) [בידם _ לפי השי"מ] שתתקדש מעכשיו ולעולם, אף על פי שבשעה שנתן לה גט היא ברשות עצמה ואינה ברשותו כלל להתקדש לו, מכל מקום עכשיו היא רוצה בכך ובין שניהם לעשות לעולם מה שגמרו בדעתם עכשיו.

וגדולה מזו אמרו בפרק אף על פי [כתובות נה, ב, ונט, א] בגמרא המקדיש מעשה ידי אשתו גבי יקדשו ידי לעושיהן, ואיתא נמי במכלתין בפרק ואלו נדרי [לקמן סו, א], הא לא דמיא אלא להא האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דקדשה, ובהא דשמעתין נמי אילו אמר נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו, ואפילו יפדום אחריו אקחם מהם להקדישן ודאי קדשן, כההיא דהאומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדיש דקדשה. אלא דהכא כיון דלא אמר אלא נטיעות הללו קרבן עד שיקלט, לא משמע אלא כל זמן דלא ליתי אחר וליפסקיה, דאי אתא אחר ופדאם אינן קדושים כל זמן שהם ביד הפודה, ואיהו הא אמר שיהיו קדושין עד שיקצצו, כלומר שתמשך קדושתן עד שעת קציצה, אלמא דוקא כשפדאן הוא שאינן יוצאות מהקדשן כלל, דכשפדאן חוזרות וקדושות מיד הא אמר בהדיא, ואפילו לכשאקחנו מיד הפודן קדשו, וכן לענין קדושין, וכן לענין מכרו.

אי קשיא לך אם כן מאי קאמר להו ר' ירמיה ואשה כפדאום אחרים דמי, הא אפילו פדאום אחרים בכענין זה שאמר בפירוש, שאף לכשאקחם מיד הפודן דדמיא להא דרבי הושעיא קדשן ויש לומר דהא גופא לא ידעינן לה ממתניתין ומתניתא, אלא דמסברא הוה אמר ליה רבי אילא התם, ודלמא קבלה הכין מרביה ואינהו לא ידעי לה, ורבי ירמיה נמי לא ידע לה, ואנן קיימא לן דהוו קדושין מההיא דרבי אילא דמוכר שדהו דאמרינן דקדשה [וקיימא לן כותיה]. כן נראה לי.

אחד תני לה אסיפא:    פירוש ולחומרא, והנודר מיורדי הים אסור אפילו באלו ההולכים מעכו ליפו, ומיהו מסתברא דאינו אסור בכל מי שירד לים פעם אחת מעכו ליפו, אלא במי שרגיל לירד שם תדיר דרך ים, ואי נמי במי שהיה יורד בשעת נדרו אפילו מעכו ליפו.

דף ל עמוד ב[עריכה]

הנודר משחורי הראש אסור בקרחין ובעלי השיבות מאי טעמא מדלא קתני מבעלי השער:    ואם תאמר תינח קרחין מדלא קתני מבעלי השער, אבל בעלי שיבות אמאי, יש לי לומר משום דכיון דשחורי הראש לאו דוקא, אלא אפילו קרחין במשמע, שמע מינה דשחורי הראש דקאמר לאו ממי שהוא עכשיו שחור בראש אלא ממי שהוא מאותן שמכירין אותן בשחורי הראש דהיינו אנשים גדולים איזה שיהא, ואפילו קרח ואפילו בעל שיבה.

אמר ליה רב פפא לאביי למימרא דנולדין דמתיילדין משמע:    דרבנן סברי דנולדין משמע, בין אותם שכבר נולדו בין אותם שעתידים (לילד) [ליולד _ לפי השי"מ], פירוש לאו לדחויי האי אוקמתא קאתי רב פפא, דעל כרחך הא דרבי מאיר לית ליה אוקמתא אחריתי, אלא אדרבי מאיר גופיה קא מתמה ופרקינן דקסבר רבי מאיר דהכין משתעי אינשי, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ורבנן סברי (דכיון) [דלא אישתעי הכין _ לפי השי"מ] דאי משתעי לכולי עלמא אין הולכין בנדרים [אלא _ לפי השי"מ] אחר לשון בני אדם, וכל שכן בדלית ליה (הכרח) [הכרע _ לפי הש"מ] בלישנא דקרא. כן נראה לי.

דף לא עמוד א[עריכה]

מתני': שאין ישראל נהנין לו לוקח בפחות ומוכר ביתר וכו':    ולאו דוקא נכסים שהיו לו בשעת הנדר בלבד אלא אפילו נכסים הבאין לו לאחר מכאן, דאף על גב דקיימא לן במדיר את חברו דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו, הואיל ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו כדאיתא לקמן בפרק השותפין., התם הוא בשאוסר בפירוש דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות, אי נמי באומר נכסי עליך, אז אינו אוסר אלא באותן נכסים שהיו לו באותה שעה, אי נמי בחילופיהן משום דכגדולים דמו, והיא גופה איבעיא לן בפרק השותפין דלקמן [שם, ב], אבל באוסר הנאתו על חברו יש במשמע כל הנאתו, בין הנאת גופו ובין הנאת נכסיו, והלכך כל הנאה הבאה לו למודר מן המדיר אסור, ואף על פי שאין ההנאה בעולם בשעת נדרו, לפי שמי שהדירו מהנאתו הוי בעולם.

דף לא עמוד ב[עריכה]

רבא אמר אפילו תימא דברי הכל:    כלומר אפילו לבני כהנים גדולים, וטעמא דמודר הנאה דשרי דמיירי בשלוה על מנת שלא לפרוע, כלומר שלא ידחקנו המלוה נמי שיזדמן ללוה ויפרענו מרצונו, דהשתא אף על פי שפרעו מדיר לבעל חוב דמודר לא חשבינן ליה כמהנה, פירוש [דהא בלאו הכי _ לפי השי"מ] אי לא בעי למפרע לא פרע.

ושוקל לו את שקלו:    דוקא בששלח שקלו ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומה, אי נמי לאחר שבא לידי גזבר לא הספיק להביאו ללשכה עד שנאבד דתו לא מחייב (דתנן) [דתנו _ לפי השי"מ] תורמין על האבוד (ותני') [ותנן שקלים פרק ב' הלכה א'] בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שנאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברין, והכי מוקי לה נמי בכתובות [קח, א] בפרק שני דייני, כלומר כטעמא דמתניתין דתורמין על האבוד גבי פלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים. ומיהו משמע דדוקא לרבנן דחנן מוקמינן לה הכין, אבל לחנן לא אצטרכינן לאוקמוה בהכין, אלא בלאו הכין שרי דהא לעולם הוה ליה מבריח ארי מנכסיו, וכולה מתניתין דהכא לחנן משום אברוחי ארי הוא, ותורמין את תרומותיו אפילו בתורם משלו על של בעל הכרי, וכדאמרינן נמי לאוקמה בגמרא. ואף על גב דאמרינן במסכת כתובות, בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד, מחזיר לו אבדתו נמי מצוה קא עביד, אלא פורע לו חובו הא קא משתרשי ליה, אמר רב הושעיא הא מני חנן היא, רבא אמר אפילו תימא וכו', דמשמע לכאורה דשוקל את שקלו דכולי עלמא משום דתורמין על האבוד היא, ופורע לו את חובו הוא דמוקי מר כחנן ומר ככולי עלמא, אפילו הכי לא מסתברא אלא כדכתיבנא. וטעמא דמבריח ארי מנכסיו בין בפורע את חובו בין בשוקל את שקלו סגי, אלא דמעיקרא הוא דלא הוה משכח טעמא לפורע את חובו, ומשכח טעמא לשקול את שקלו, ולבתר דאוקי לפורע את חובו כחנן תו לא אצטרכינן לההיא טעמא דשוקל לו את שקלו.

אלא מיהו בירושלמי משמע דשוקל לו את שקלו לכולי עלמא, משום ההוא טעמא דתורמין על האבוד הוא דגרסינן התם [כתובות פרק שלשה עשר הלכה ב'] ומייתי הריא"ף בהלכות בפרק שני דייני, רבי אבא בר ממל (או') [בעי _ לפי השי"מ] הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים, אמר רבי יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לית עלה בדעתו שתמות אשתו ברעב, ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחלי לי (ואף על גב דגבי) [הגע עצמך דהוה גבי _ לפי השי"מ והירושלמי] משכון מפייס הוינא ליה והוה קא יהיב לי משכוני, עד כאן בירושלמי. והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו, ואף הוא אינה ראיה דרבי יוסי הוא דסבירא ליה דחנן ורבנן לא פליגי אלא במפרנס אשת חברו אבל בעלמא לא, אלא תרווייהו בחדא שיטתא קיימי, והוא הדין נמי לרבה דאוקי לה למתניתין דהמודר הנאה ככולי עלמא, ופירש טעמא דפורע בשלוה על מנת שלא לפרוע, קסבר דשוקל לו שקלו ככולי עלמא היא, ומשום דתורמין על האבוד, אי נמי דבין רבה דהכא בין רבי יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי, אבל לחנן כולי אעלמא אמרי דמשום מבריח ארי מנכסיו הוא, וכטעמא דמסיק בירושלמי, דאפילו בבעל חוב דוחק וכדכתיבנא לעיל, ומשום דלא נכנס לתוך ידו כלום. ותדע לך דעל כרחך מאן דמוקי לקמן [לו, ב] תרם את תרומותיו בתורם משלו על של בעל הכרי לית ליה טעמא דירושלמי, דהא בתרומה לא שייך למימר מפייס הוינא.

ויש מי שפירש כאן דיהיב על מנת שלא לפרוע, כלומר דיהיב האי מדיר לבעל חוב של מודר על מנת שלא (יחזיר) [יחזור _ לפי השי"מּ] ויפרע ממנו, ואיברא דלישנא דגמרא אתיא שפיר להאי פירושא, מדקאמר דיהיב על מנת שלא לפרוע, ולא קאמר שלוה על מנת שלא לפרוע, כדאמרינן התם בפרק שני דייני, והתם מוקי לה בחד טעמא, והכא בטעמא אחרינא, והיינו נמי דהתם אמרינן רב הושעיא לא אמר כרבה (כסיפא) [כיסופא _ לפי השי"מ] מיהא מי לית ליה, והכא אמרינן טעמא אחרינא דשייך למאי דקאמר דיהיב לבעל חוב על מנת שלא לפרוע מן הלוה, והיינו דקאמר גזרה שלא לפרוע אטו לפרוע.

ומיהו אינו מחוור בעיני כלל, חדא דהא לא איצטריך ליה לרבה כלל למימר על כרחין (או) [אי _ לפי השי"מ] כרבנן דחנן מוקמת לה מתניתין, ודאי מסתמא בדיהיב מדיר על מנת שלא לפרוע מן המודר (היא) [הוא _ לפי השי"מ] בדיהיב על מנת ליפרע היינו מלוהו, דהא לדידהו חוזר הוא ונפרע ממנו דמלוה ממש חשבינן ליה, ואם כן אמאי נקט פורע את חובו ליתני מלוהו, ועוד דתנן במתניתין המודר הנאה מחברו לא ילונו, אלמא פורע לו את חובו דקתני פורע על מנת לפרוע היא מתניתן אלא דמדיר יהיב לבעל חוב על מנת שלא ליפרע הא לא מעלה ולא מוריד, דהא כיון דמדינא (בפרע) [בפורע _ לפי השי"מ] סתם חייב הלוה להחזיר לו לפורע כאילו הלוהו, אם חוזר ונפרע [הרי זה אסור משום דמלוהו ותנן לא ילוהו, ואם אינו חוזר _ לפי השי"מ] (אלו) [אלא _ לפי השי"מ] שנתן על מנת שלא (לפרע) [ליפרע _ לפי השי"מ] היינו נותן לו מתנה, דהא אי בעי יהיב בתורת פרעון וחוזר וגובה, וכל שהוא יכול ליתן ולחזור ולגבות, כשנותן על מנת שלא לגבות היינו מתנה, וכדתנן מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש, אבל לחנן דסבירא ליה דכל שפורע ואפילו על מנת ליפרע אינו יכול לחזור ולגבות דמבריח ארי מנכסיו הוא, אם כן בין בפורע על מנת שיחזור ויגבה ממנו, בין בפורע על מנת שלא יפרע ממנו אינו (אלא) [לא _ לפי השי"מ] כמלוה ולא כנותן מתנה, אלא כמזיק נכסיו על מנת שיבריח ארי מנכסי חברו, וגרמת הנאה בעלמא היא דקא גרים ליה, והיינו דאמרינן להדיא בגמרא, אלמא מבריח ארי מנכסיו הוא, ואי בפורע על מנת שלא ליפרע ממנו שרי, אפילו למאן דלית ליה מבריח ארי מנכסיו, מנא ליה דהאי תנא סבר דפורע חובו של חברו מבריח ארי מנכסיו הוי, דלמא משום דיהיב על מנת שלא לפרוע הוא מתניתין לכולי עלמא, והא דאמרינן הכא בדיהיב על מנת שלא לפרוע, והתם אמרינן בשלוה על מנת שלא לפרוע, תרוייהו לחד פירושא סלקן, ולישני בעלמא נינהו, ודאמרינן נמי התם (כסיפא) [כיסופא] מיהא (אית) [לפי הגמרא בכתובות ק"ח ע"ב צריך לומר: מי לית, וכן כתב רבינו] ליה, והכא אמרינן גזרה שלא לפרוע אטו על מנת לפרוע תרי טעמי נינהו, והכי קאמר חדא והתם קאמר חדא וטובא איכא דכותיה. כן נראה לי.

ותורם את תרומתו מעשר מעשרותיו דקתני, בתורם ומעשר משל בעל הכרי על בעל הכרי, ובאומר כל הרוצה לתרום יתרום, והא דהוה מוקי לה בגמרא בתורם משלו על בעל הכרי, ההיא אליבא דחנן היא, אבל לרבנן לא אפשר לאוקמה בהכי, דהא קא משתרשי ליה, וכדכתיבנא לעיל.

עמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי:    מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכי האי גוונא הוא אינו חייב לשלם, כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו, והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו לא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה, שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה, והראיה [עיין בחושן משפט סימן ר"ד בבית יוסף שכן כתב רבינו בתשובותיו] מיתומים שסמכו אצל בעל הבית דיתומים קטנים אינן יכולין להתנות, ועוד מן [בבא מציעא קא, א] היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות.

ועוד דגרסינן בירושלמי [פרק חמישי הלכה א'] במסכת מציעא, גבי המלוה את חברו לא ידור בחצרו, חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה, אמר ליה הב לי אגר ביתי אמר ליה הב לי דינרי, אתא עובדא קומי ר' בא בר בינא [בירושלמי לפנינו גריס: אמר ליה וקים] ומריקא ליה מאי דהוה חזי למשרייה, והכא ודאי בשהשרה אותו בגו ביתיה סתם קא מיירי, ולא במעמידו מפורש בשכר, דאי לא לא הוה אמר ליה אידך הב לי דינרי, ואשרותיה נמי לא באגר משמע, וכן נמי לא משום רבית קאמר, דאם כן לא הוה אמר ליה אלא הב לי אגר ביתי, אלמא כל שמשרה את חברו בתוך ביתו סתם, לא לתורת מתנה ולהעמידו בחנם מתכוון אלא בשכר, וכיון שכן המפרנס אשת חברו סתם, לא בתורת מתנה מפרנס ולא בתורת פרעון חיוב מזונות הבעל אלא בתורת מלוה, והיא או בעלה חייבין לשלם.

ונראה לי דכיון שכן המפרנס סתם אשת חברו הרי הוא חוזר ונפרע מן הבעל, כיון שהבעל חייב במזונותיה בתנאי בית דין, דהוה ליה כיורד לתוך שדה של חברו כדאמרן, והוא הדין לזן את עבדו ואת שפחתו העבריים, שאין הבעלים יכולים לומר להם עשה עמי ואיני זנך, דכל המלוה מזונות סתם לאלו כאילו מלוה לאדון, תניא לקמן [מז, ב] בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו, וההיא לא משמע לי דבלוה ממש היא, דאי בשלוחה היא בפירוש מן המלוה בכי הא אין בעל חוב יכול לחזור על בעלה, שהוא לא הלוה את הבעל אלא את האשה, וממנה הוא גובה והיא חוזרת וגובה ממנה, וכמו שפירש רש"י ז"ל במסכת כתובות [קז, ב במשנה דיבור המתחיל חנן וכו'] בפרק שני דייני גזרות, לותה ואכלה תובעה ממנה והיא תובעת מן הבעל.

וכיון שכן אם בעלי חוב באים ונפרעים מן הבעל ומדעתו, הוה ליה כמודר הנאה מחברו שפורע לו את חובו דגרם הנאה בלחוד היא, ולא שייך למידק מינה אי כגדולים דמו או לא, בכי האי גוונא דהאי מבריח ארי מנכסיו והוא לחנן, ולרבנן דחנן הרי זה אסור לגמרי. ועוד דאי בכי האי גוונא קא מיירי, למה לן לאהדורי בתר ברייתא דהאומר לאשתו, לידוק ממתניתין דבפרקין [לקמן מג, א] דתנן המודר הנאה מחברו, ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, הלכך על כרחך בשלא לותה היא קא מיירי, אלא ודאי במפרנס סתם, ולוה לאו דוקא לוה בפירוש אלא אוכלת סתם מידו לוה קרי לה, משום דדינא הכי דמלוה היא ולא מתנה, ומיהו ההיא דלוה ובעלי חוב באים ונפרעין ממנו דאייתינן לאו ראיה הוא כל כך, דאיכא לדחויי דלא דמי לפורע לו חובו, דשאני התם שהבעל חייב לשלם מלותה, והלכך איכא לדמויי לחליפי איסר, ולקמן במקומה נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא.

דף לב עמוד א[עריכה]

דף לב עמוד ב[עריכה]