תוספות על הש"ס/נדרים/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: תוספות | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כ ב (עריכה)

פרק שלישי - ארבעה נדרים

מתני' ארבעה נדרים. עד השתא איירי בכינויי האסורין ובכינויי המותרים במתפיס בדבר הנדור ובמתפיס בדבר המותר והשתא מיירי בנדרים דאע"ג דהוציאם מפיו בלשון שאר נדר אפילו הכי מותרין וטעמא הוי משום דבעינן פיו ולבו שוין ואנן סהדי דלא שוו פיו ולבו בהני ד' נדרים והיינו טעמא דלא פריך בגמרא והא דברים שבלב כדפריך לקמן אנדרי אונסין משום דבעינן פיו ולבו שוין ונדרי זירוזין שריין מהאי טעמא:

נדרי הבאי. גוזמא והבאי לשון אחרים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כא א (עריכה)


אלא להפלאה. וא"ת והא גבי נדרים לא כתב יפליא וי"ל דילפינן מהדדי משום דאתק' נדרים לנזירות:

מספיקא לא משעבד נפשיה. וה"נ במתניתין אע"ג דבשעת הנדר לא היה דעת זה וזה בג' דינרין אלא הוה דעתיה להוריד כמה שיוכל לזה דלמא בשעת הנדר מספקא ליה אם חל נדר אם לאו דשמא יתן לו סלע או יתן לו בב' דינרין מספיקא לא משעבד נפשיה:

רבא אמר. לא היו מסופקין אפי' תימא רבנן מי קתני שניהן רצו דהוה משמע רצו לבסוף ולא מתחלה רוצים קתני משמע דמתחלה כשנודרים היו רוצים בג' אלו שהיו ואנן סהדי דדעתן לכך הלכך לאו נדר הוא כלל דדוקא כשאמר המוכר לבסוף שכך היה דעתו מתחלה כדפרישית אבל אם אמר שדעתו למה שהיו אומרים מכוונת לבם לכך התם אין נדרי זירוזין דהוי נדר קיים ודלא כרבי יהודה משום רבי טרפון:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כא ב (עריכה)


אלא כעין ארבעה נדרים. שפותחין ואומרין (לאו) אדעתא דהכי מי נדרת והוא אומר לא נתכוון לנדור אלא כעין ד' נדרים שלא נתכוון בהם לאיסור:

קסבר אין פותחין לנודר בחרטה. לומר לו מתחרט אתה שהיית רוצה שלא יהיה עליך נדר מתחלה דההוא פתח לא משוי ליה בהדיא נדר טעות אלא אומר לו אדעתא דהכי נדרת והוא אומר אילו ידעתי כן לא הייתי נודר דמשוי ליה נדר טעות מעיקרא:

ורב יוסף נמי מתני לקולא. אפילו לרב אסי כדאמר דהלכתא דד' נדרים אין צריכין שאלה דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכן פסק הר"ר אליעזר ממי"ץ בשם רבי יעקב:

אמר ליה לבך עלך. פי' לבך שהיה עליך בשעת נדר יש בו עליך עדיין ואין אתה מתחרט מעיקרא אלא מכאן ולהבא:

אמר ליה לא. אלא מתחרט אני על שנדרתי כל עיקר ודוקא כשמתחרט מעיקרא כדפרישית אבל אם אינו מתחרט מעיקרא אלא מכאן ולהבא לכ"ע אין פותחין בחרטה זו:

ושרייה. דקסבר פותחין בחרטה.


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כב א (עריכה)



ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כב ב (עריכה)


לעושיה. להקב"ה ותפארת לו מן האדם שבני אדם מקלסים אותו:

והשתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי וכו'. פי' משום דליכא תפארת מן האדם אבל תפארת לעושיה שמא הוה כגון שנדר לקיים דבר מצוה:

ושריא לנפשיה. פי' שע"י פתח זה נתחרט והפר לו נדרו וא"ת אמאי לא התיר לו רב נחמן מעיקרא ע"י חרטה דהא רב נחמן גופיה אמר לעיל הלכה פותחין בחרטה וי"ל דהיינו דוקא כשמתחרט מן הנדר מעיקרא אבל כשאינו מתחרט אלא מכאן ולהבא לא ולכך לא רצה להתירו עד שאמר אדעתא דהכי נדרת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כג א (עריכה)



ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כג ב (עריכה)


רבא אמר כגון שהתנה ושכח ממה התנה. פי' דהתנה בשעת ביטולו שלא היה מבטל כל נדריו שידור בכל ענין אלא פירש אם אדור בענין זה או מדבר זה יהא בטל ולא מדבר אחר ובשעת הנדר שכח ממה התנה מאיזה דבר בטל והשתא אם אמר בשעת הנדר על דעת הראשונה אני נודר שאם היה התנאי מנדרים אלו שנדרתי רוצה אני שיהיה תנאי שלי קיים דנדריה לית ביה מששא אם נמצא שבטל אותו דבר שנדר שאינו הוא שיהא בטולו קיים לא אמר על דעת הראשונ'. אני עושה כיון שהוא זכור שעשה התנאי בראש השנה ולא חשש לו עתה לומר מספק על דעת הראשונה [אני עושה] א"כ בטליה לתנאיה ומקיים לנדריה וה"ה נמי דאם זכור לגמרי מביטולו שאם אמר על דעת הראשונה דנדריה לית ביה מששא דסברא הוא דכיון דעל דעת הראשונה דתנאי הוא עושה ביטולו קיים וא"ת למה ליה לרבא לדחוק ולהעמידו שהתנה ולא ידע ממה התנה לימא כגון דידע שפיר ממה התנה ונזכר ואמר על דעת הראשונ' אני עושה וי"ל דזה לא היה שום חידוש כיון שזכר יפה מביטול נדרים שעשה פשיטא דכי אמר על דעת הראשונה אני עושה דנדריה בטל ואם לאו הנדר קיים פי' ר"י. ורבא פליג [על] אביי ואמר דוקא זכור בשעת הנדר מועיל כדקאמר רבא אם זכור בשעת הנדר משמע דוקא זכור אבל אם אין זכור כלל נדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון שאינו זכור בתנאי והלכתא כרבא דקי"ל בכולי הש"ס דאביי ורבא הלכה כרבא הלכך אם אינו זכור אינו מועיל ביטולו ול"נ דמסתמא דהש"ס משמע דדבר פשוט הוא דביטולא מועיל שפיר טפי כשאינו זכור מדפריך אדרבא כי זכור בשעת הנדר עקריה וכו' משמע דוקא זכור אבל שכח לא ואין סברא לומר דרבא פליג אסתמא דהש"ס ועוד דאם אינו מועיל כי אם בששכח מקצת תנאי כדפרישית במתני' נמי מיירי בכה"ג בששכח ממה שהתנה ויחזור ויתלה בדעת הראשונה איכפל תנא דמתניתין לאורויי בדבר שאינו רגיל כששכח מקצת התנאי דאין רגילות שיבטל בעצמו זה ועוד דבסמוך קאמר תנא סתמא מסתם לה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ובהכי ליכא קלות ראש בששכח מקצת לכ"נ כפר"ת דרבא לא פליג אאביי דודאי הכי הלכתא דכשאינו זכור מועיל שפיר ביטול נדרים אלא לישנא דמתני' בעי רבא לאוקומי מדקתני ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר וא"ת א"כ קשה אי זכור בשעת הנדר דמשמע דוקא אבל שכחתי לא וי"ל דאשכח מקצת תנאי קאי ולכך קאמר שצריך שיהא זכור לתלות בשעה ראשונה ומתניתין נמי הכי קאמר דרוצה שלא יתקיימו נדריו יאמר כל נדר דבעי (כי) כשאין זכור ופעמים דבעי שיהא זכור לומר על דעת הראשונה היינו שהתנה ולא ידע וכו':

ואת דרשת ליה בפירקא. מכאן משמע דרבא מודה בשכח מעיקרא דאי לא אמר אלא דוקא שכח במקצת מאי קאמר שלא ינהוג קלות ראש בנדרים והא אין רגילות שיהא זכור במקצת ושכוח במקצת. מתוך שמעתין מוחק ר"ת מה שכתוב במחזורים בכל נדרי מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים הבא עלינו לטובה וסבורים הם שמתירין נדרים משנה שעברה וטועין חדא בכל התרת נדרים בעי חרטה מעיקרא לכל הפחות והרי אין אנו פותחין בשום חרטה ועוד דבעי יחיד מומחה או ג' הדיוטות וליכא ועוד שהלכה כרב פפא דהוא בתראה דאמר פרק השולח (גיטין דף לה:) צריך לפרט הנדר ואנן לא עבדינן הכי ועוד דנודר עצמו אי אפשר לו להתיר לכך נראה לו להגיה מיוה"כ זה עד יוה"כ הבא עלינו לטובה ונדרים של שנה הבאה הוא דשרינן וסמך לדבר דתנן הרוצה שלא יתקיימו נדריו כו' ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר ואפילו רבא נמי מודה בזה ואע"ג דעומד אדם בר"ה תנן ואנן ביוה"כ עבדינן אשכחן יוה"כ דאקרי ר"ה כדכתיב ביחזקאל בר"ה בעשור לחדש ואמרו דזהו יוה"כ דיובל ועוד שהוא סמוך לר"ה ולכך תקנוהו ביוה"כ לומר טפי משום דיוה"כ בטל מכל מלאכות ואיכא כנופיא טובא ואע"ג דשרינן בכל נדרי אף חרמים ושבועות ואנן נדרים תנן לאו דוקא נדרים ה"ה חרמים ושבועות ומשום דבנדרים קיימינן קתני נדרים ומטעם שהראשונים טועים וסבורים שמתירין הנדרים שעברו היו אומרים חוץ מתקנות קהלות ושבועות ב"ד אבל השתא דאנן אין מתירין אלא נדרים מכאן ולהבא אין לנו לפרש חוץ מתקנות קהלות דאנן אין מתירין אלא מה שאדם נודר בינו לבין עצמו אבל דבר שבין אדם לחבירו אין אנו יכולין להתיר והא דאומרים בכל נדרי דנדרנא דמשמע לשעבר אלמא דמשמע דאנו מתירין שעברו י"ל דנדרנא משמע שתי לשונות כמו אמרי פי משמע כדאמרי משמע לשעבר ומשמע דאמינא דהיינו להבא ה"נ דנדרנא משמע להבא ולשעבר ודאחרטנא דאומרים בכל נדרי פירושו הוי כשנתחרט דאין מועיל ביטול בר"ה אלא כשנתחרט עליו לאחר מכאן שנדר ומה שנהגו לומר אחר כל נדרי וכו' ונסלח לכל עדת זהו לפרש כשידור אדם לאחר מכאן ולא יזכור לתנאי של ביטול דכל נדרי ויעבור על נדרו הרי זה צריך כפרה וסליחה אע"ג שאותו מבטל כאן שלא ידע כשעבר כדאמרינן (נזיר דף כג.) גבי אשה הרי שנדרה והפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין הרי היא צריכה כפרה וסליחה וא"ת והאמר בכל נדרי ושבועתנא לא שבועות ואמאי והאמר יש תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות משמע דאין תנאי ביטול מועיל בשבועות והיאך אנו מתירין נמי לומר ושבועתנא לא שבועות וי"ל דהא דאמר תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות לאו לענין ביטול ר"ה מיירי אלא היינו כשמחשב בלבו שהוא נודר על דבר שמותר כגון הנודר בחרמא ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים והא מילתא ליתא בשבועות אבל גבי ביטול ר"ה שוין הן:

סבר למידרשיה בפירקא. להך משנה דהרוצה שלא יתקיימו נדריו:

תנא סתומי מסתמא ליה. שמתכוין קצת התנא שלא ינהגו קלות ראש בנדרים והוציאו להגיה חסורי מיחסרא וא"ת לפי מה דפרישית לעיל דכל נדרי דביטול נדרים הוא היאך אמרינן בבהכ"נ בכנופיא בפני כל והאמר הכא דלא דרשינן בפירקא וי"ל דהכא היינו דוקא משום עמי הארץ דאתו לפרקא ועוד כשהיו דורשין ללועזות בלעז ואתי לזלזולי בנדרים ולכך קאמר דלא דרשינן ליה בפירקא בפירוש אבל כל נדרי שהוא כתרגומו אין כל העם מבינים וגם אין לומר להם מותרין אתם:

אי תבעי להו. כמו איבעיא להו פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב ואת"ל פליגי הלכה כמותו ואע"ג דמשנת ר"א ב"י קב ונקי זימנין דפסקינן דלא כוותיה ולכך מיבעיא ליה אי פסקי' בהך קולא כוותיה או לא אי נמי משום דלא דמי נדרי זירוזין דהכא לנדרי זירוזין דארבעה נדרים דלעיל לכך לא איבעיא מקמייתא דהרוצה להדיר חבירו זירוזין והוי מיבעיא ליה אההוא דהרוצה שלא יתקיימו וכו' דפשיטא ליה דאפילו פליגי רבנן עליה מכל מקום הלכה כמותו דרב הונא סבר לעיל למדרשיה בפירקא ואף רבא לא איקפיד אלא דלא למדרשיה בפירקא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כד א (עריכה)


מי סברת דאדריה מזמנא לזמינא לא זמינא אדריה למזמנא אמר ליה מזמנת לי אמר ליה אין. פירוש כן אני רוצה לזמן אותך וא"ל זמינא למזמנא דור עליך שאתה מזמן לי ונדר פירוש נדר מזמנא ואמר קונם פירות עלי אם אין אני מזמן אותך ולא הוו נדרי זירוזין משום דדוקא היכא שהמזומן מסרב ומזמן מפציר בו ומזרזו לאכול משלו התם שייך נדרי זרוזין אבל כאן אין צריך לזרז המזומן לאכול שהרי אדרבה המזומן מבקש מן המזמן שידור על כך שיזמנהו:

יתר על כן אמר ר' אליעזר ב"י ואוכל עמו פת חמה. וא"ת מאי יתר על כן י"ל דהכי קאמר אע"ג דשייך לומר לאו כלבא אנא וא"ת והאמר לעיל דלא הוי זירוזין היכא דשייך לומר לאו כלבא אנא לכן נראה דאמר ליה קונם שאי אתה נהנה ממני לעולם אם אי אתה אוכל היום פת חמה והשתא לא שייך טעמא דלאו כלבא אנא ואשמעינן דאע"ג דפי' לו פת חמה וכוס של חמין דמקפיד הוא טפי וסד"א דמתכוין לנדר אפ"ה שרי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כד ב (עריכה)


מאי הויא עלה. וא"ת והא פשיטנא כבר דפליגי רבנן עליה לכן נראה לפרש הלכה כרבי אליעזר ב"י או לא:

נדרי הבאי אם לא ראיתי. פירוש שאמר קונם פירות העולם עלי אם לא ראיתי וכו' מותרין מטעם דעבידי אינשי דמשתעי הכי כדי לאמת ולצדק את דבריהן כשרואין מעשה אחד יותר ממה שרגיל להיות ואין בלבו לאסור ואנן סהדי כדפרישית לעיל:

כעולי מצרים. לפי שראה עם רב יותר ממה שרגיל:

נחש טרוף. לפי שראוהו טרוף. יותר משאר נחשים ודווקא כשראה כדפרישית אבל אם לא ראה שום אדם ולא שום נחש ודאי לא הוי נדר הבאי ואסור משום דעבידי אינשי דמישתעו הכי כיון שלא ראה כלל:

אלא אמר רבא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם וכו'. [בשבועות פירשו התוספות באורך]:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כה א (עריכה)


בטרוף. פי' שהוא מנומר שהיו כמו קורות בית הבד ול"נ דמה ענין מנומר לקורות בית הבד לכ"נ לפרש בטרוף פלט"ר בלע"ז ופריך כולהו נמי טרופין פירוש בבטן ולכך ניחא גבי קורות בית הבד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כה ב (עריכה)


נדרי שגגות. קונם כל הפירות שבעולם אם אכלתי ושתיתי היום ונזכר שאכל ושתה פטור שאלמלי היה יודע שאכל לא היה נודר ובעי' פיו ולבו שוין וא"ת לעיל (יד:) דקאמר קונם [עיני] בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר ה"ד אי שכח וישן למחר נדרי שגגות מותרין ובמזיד. ליכא למיחש עד שיעבור במזיד על נדרו וי"ל מתוך כן דאמרינן בתנאיה לאו מזדהר איכא למיחש שמא יישן למחר במזיד:

קונם אשתי נהנית לי. פר"י מיירי דלא משועבד לה:

שגנבה כיסי ושהכתה בני. אין לפרש שפירש אם גנבה את כיסו וכן אם הכתה את בנו דא"כ פשיטא דלא חל הנדר:

פותחין לאדם בכבוד שבתות וי"ט. כגון שנדר שלא לאכול ושלא לשתות יין שנה אחת ולא נזכר על שבתות וי"ט להוציאם מן הכלל כשבא לישאל על נדרו פותחין לו בכבוד שבתות וי"ט. דאמרינן אילו ידעת והיית זכור בשעת הנדר על שבתות וי"ט כלום נדרת עליהם והוא אמר לאו מתירין אותו אף לימי החול כדמסיק במשנה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו והותר מקצתו הותר כולו דקאמר בלא התרת חכם אלא הותר מחמת נדר טעות קאמר. ול"נ דהלשון משמע שצריך התרת חכם מדקאמר פותחים אלמא משמע דצריך התרת חכם לכ"נ דודאי צריך התרת חכם ולא דמי למתני' דנמצאו אביו או אחיו דלא צריך שאלה דהתם הנדר בטעות ושגגה גמורה דאנן סהדי שסבור בלבו ששם אינם קרובים דהא אפשר שפיר בלא אחיו הלכך הרי הוא כאילו אמר בפירוש הרי עליכם פלוני ופלוני אבל הכא שנדר שנה אחת תמימה הכל יודעין שאי אפשר לשנה אחת בלא שבתות ואם כן כשנדר שנה אחת ודאי היה דעתו גם אשבתות וי"ט ולא מצי למימר שטעה כמו במתני' אלא שהוא מתחרט עכשיו על שבתות וי"ט שלא הוציאם מן הכלל הלכך צריך שאלה והתרה גמורה כשאר נדרים:

עד שבא ר"ע ולימד נדר כו'. להכי מייתי הך מתני' מקמי פלוגתא דרבה ורבא דפליגי בפלוגתא דשמאי והלל משום דפלוגתא דרבנן ור"ע בהא דפותחין הוו כפלוגתא דב"ש וב"ה דת"ק כב"ש ור"ע כב"ה וא"ת ות"ק כב"ש וי"ל דאית ליה דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:

אמר רבה דכ"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע וכו'. מאחר שלא החליף דבריו הראשונים אינו נראה עקירת נדר שמתחלה אמר כולכם והשתא נמי כי שרי לה אמר כולכם לכך לא אמרי' כי הותר מקצתו הותר כולו וה"ה נמי אם מתחלה אמר בפרט כגון לזה ולזה וכלל אביו עמהם וחזר ואמר אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבי מותר מאחר שלא שינה ולא החליף את לשונו אין כאן עקירת נדר ודכ"ע לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אליבא דרבא והא דנקט שיטתו בלשון כולכם לישנא דמתני' נקט דאמר הרי עליכם קרבן:

לא נחלקו אלא. כשהחליף ושינה את דבריו הראשונים שמתחלה אמר כולכם אסורים ועתה אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר והוא הדין אם החליפם בצד אחר שמתחלה אמר לזה ולזה והשתא אמר כולכם דמאחר שהחליפן לכלל ופרט שמתחלה כלל באיסור ופרט בהיתר אי נמי פרט באיסור וכלל בהיתר אמרי ב"ה ור"ע מאחר שהחליפן נראה כעוקר נדרו והותר מקצתו הותר כולו וב"ש לא שני ליה ואסרו בתרווייהו


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כו א (עריכה)


מתיבי כיצד אמר רבי עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכו'. בשלמא לרבה דתלי פלוגתייהו בהחלי' לשונו מוקי רישא כדקתני כולכם כגון דאמר בתחלת נדרו לזה ולזה עכשיו כשחוזר בו אמר כולכם כדקתני בברייתא וסיפא דברייתא דקתני לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן מיירי שאמר מתחלה בשעת נדרו כולכם ועכשיו בשעת חזרה אומר לזה ולזה וכולכם דרישא ולזה. ולזה דסיפא דהך בריית' תרווייהו קאי אשעת חזרה ואיצטריך רישא וסיפא לאשמועינן דבכל ענין שיחליף לשונו אמר ר"ע הותר מקצתו הותר כולו וא"ת מ"מ קשה מסיפא דסיפא דקתני הותר האחרון וכולן אסורין היכי משכחת לה וי"ל דהשתא לא דייקינן בלישנא דראשון ואחרון עד בסמוך:

אלא לדידך בשלמא רישא. דאמר הותר [א' מהן] הותרו כולן דאמר כולכם בשעת חזרה ולכך לרבי עקיבא הותרו כולם ולא לרבנן אלא סיפא על כרחו דאמר לזה ולזה בשעת חזרה אמאי פליגי רבנן עליה וא"ת לפי' ר"ת דפירש לעיל דרבא דפליג בכולכם לבסוף בין אמר בשעת הנדר כולכם בין אמר בשעת הנדר לזה ולזה אם כן לישנא דכולכם ברישא ולזה ולזה תרוייהו אשעת הנדר קיימי דאידי ואידי בשעת חזרה אמר כולכם ולהכי ר"ע דוקא ולא רבנן וי"ל דמשמע ליה דלשונות דברייתא אחזרה קיימי מדקתני כיצד אמר ר"ע נדר שהותר מקצתו הותר כולו משמע דאשעת היתר קאי לפרושי. ועי"ל כיון דעיקר פלוגתא דר"ע ורבנן תלוי במה שאמר לבסוף כולכם א"כ זה היה לו לפ' בבריי' ברישא ובסיפא כ"נ לרש"י:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כו ב (עריכה)


ולרבה מי ניחא סיפא במאי מוקים לה הדין הוא ראשון הדין הוא אחרון. כלומר מ"ש ראשון ומ"ש אחרון בתרוייהו הוה ליה למימר הותרו כולן:

אלא דרישא דאמר כולכם. ובהא פליגי רבנן ור"ע דסיפא לאו מפלוגתא דרבנן ור"ע אלא אפי' רבנן נמי מודו וכגון שתלאן זה בזה:

איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא. בכולהו פירכי גרסינן לרבא מיהו האי פירכא איתא לרבא וכ"ש לרבה כמו שאפרש בע"ה:

קונם בצל [שאני טועם. משנה היא בפרק ר' אליעזר:

כופרי יפה ללב. על שם מקומו וכן כלב כופרי ובערוך פי' שהוא לשון כפר שהוא של כפרים:

מאי לאו דאמר אילו הייתי וכו' כל הבצלים וכו' והתיר ר"מ. וקאמר לדידך דקאמרת לעיל דב"ש אסרי משום תפוס לשון ראשון וב"ש כרבי מאיר והכא בהך ברייתא מתיר רבי מאיר אע"ג דסבר תפוס לשון ראשון [ולרבה אמת קשה טפי] דלדידיה אמר לעיל בכולכם אסור לכ"ע והא דפריך לרבא טפי היינו משום שהיה תלמידו. ומשני לא באומר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני ור' מאיר אליבא דרבי עקיבא ואליבא דרבנן כלומר אליבא דכ"ע הוא והיינו כרבא דאמר לעיל דהכל מודים באומר לזה ולזה ואליבא דרבה נמי לאו פירכא היא די"ל דאליבא דרבי עקיבא אמר דוקא ולא אליבא דרבנן דהא פליגי רבנן בלזה ולזה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כז א (עריכה)


לא באומר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר כל הכלכלה אסורה וכו'. וא"ת מ"ש גבי בצל דס"ד דמקשה שאמר הייתי אומר כל הבצלים וגבי כלכלה ס"ד דמחשבינן דאמר שחורות וכל חד דחייה לזה ולזה וי"ל דגבי בצל משמע בצל סתמא ולכך משמע כל הבצלים אבל גבי כלכלה לא אמר כל הכלכלה אלא כלכלה בלא כל והרי לא נדר מן הכלכלה עצמה שאינה ראויה לאכילה אלא ממה שבתוכה נדר ולכך ס"ד דאמר הייתי אומר תאנים שחורות וכו' ואית דגרסי בברייתא לא הייתי נודר אלא משאר כלכלה והשתא ניחא דמשאר משמע קצת שמפרש תאנים שחורות ולבנות וכו':

אי לרבה רישא כרבי עקיבא וכו'. דנדר א' מחמשה משמע שהיה מונה והולך עד חמשה והיינו דאמר פלוני ופלוני ואחזרה קאי שקאמר בסוף הייתי אומר פלוני ופלוני וסיפא דקתני חוץ מאחד מהם היינו שהותר בלשון זה שאמר בסוף הייתי אומר כולכם חוץ מאביו ולכך קאמר דלרבה הוי רישא כר"ע דווקא ושרי בפלוני ופלוני וסיפא דאסר בכולכם חוץ מאביו מיתוקמא ואפילו כדברי הכל דלרבא רישא דברי הכל כדקתני איהו לעיל דהכל מודים בפלוני ופלוני וסיפא רבנן דוקא דאסרי בכולכם ורבי עקיבא שרי והלכך לדידיה רבנן קתני לה:

זכוותיה בבי דינא. שטר זכות:

והא אונס רחמנא פטריה. וה"נ לא הוצרך להתנות עליו דדבר פשוט הוא:

וכי תימא קטלא שאני. אבל הכא לעולם הוי פושע ממה שלא התנה להוציא אונס מן הכלל הא תנן אלו הן נדרי אונסין ולא אמרינן איבעי לאיתנויי הכא נמי לא שנא וא"ת באיזה אונס מיירי הא באונסא דשכיח איבעי ליה לאיתנויי אי נמי אונס דשכיח ולא שכיח הא נמי איבעי לאיתנויי ולא אתני כדמוכח בכתובות גבי גט ובשמעתין מדמה ליה לגיטין וי"ל דמיירי באונס דלא שכיח כלל וא"ת א"כ דמיירי באונס דלא שכיח כלל מאי טעמיה דרב הונא דאמר דליבטלן זכותיה והא אונס דלא שכיח כלל לא איבעי לאתנויי כדמוכח בגיטין פרק מי שאחזו (דף עג.) גבי נפל מן הגג וי"ל דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה משום שמודה שהשטר פסול לכך אמר ליבטלן זכוותיה אפי' באונס דלא שכיח דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והא מודה שראיותיו שקר הן שהרי אינו מוחל לו שום דבר אלא מטעם הודאה:

ולרבה מ"ש מהא דתנן. וא"ת אדפריך לרבה ממס' דגיטין תקשה ליה ממס' נדרים אמס' דגיטין בלא רבה וי"ל דפשיטא דנדרים שאני דראוי להקל בהם יותר ככל ד' נדרים דמתני' שהתירו חכמים ומהאי טעמא ניחא דלא קשה ממתני' דנדרים לרב הונא אלא לרבה דמדמי ליה אהדדי מש"ה פריך מאי שנא מהא דתנן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כז ב (עריכה)


ולרב הונא אסמכתא היא. הוה מצי למימר דס"ל לרב הונא דאסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב רב הונא אליבא דהלכתא דר"נ פסיק בסמוך כרבי יהודה:

דהא מתפיס זכוותיה. וכיון דהתפיס' כבר גמר וביטל ולא להסמיכו בדבר שאינו מכוון:

שאני הכא דאמר ליבטלו זכוותיה. פי' מטעם הודאה כדפרישית לעיל:

והלכתא אסמכתא קניא וכו'. לכאורה דאמר בלא מעכשיו דאילו אמר מעכשיו מועיל שפיר בלא קנין בב"ד חשוב כדמוכח פר' איזהו נשך (ב"מ דף סז) ומיהו אור"י דע"כ הכא מיירי דאמר מעכשיו מדאמר דקנו מיניה וסתם קנין בסודר וקנין סודר בלא מעכשיו אינו מועיל כלום כדאמר לקמן פרק השותפין (דף מח:) דהא הדר סודרא למרא פירוש כשחל הקנין אינו מועיל כלום כגון אם אמר לאחר ל' יום א"כ אין הקנין עד לאחר ל' יום וכבר הדרא סודרא למריה וא"כ ע"כ מיירי הכא דאמר מעכשיו ואפ"ה קאמר דדוקא בב"ד חשוב קנו מיניה אבל בלא קנין בב"ד חשוב לא מועיל מעכשיו בלא אסמכתא והא דמשמע באיזהו נשך דמעכשיו מועיל בלא ב"ד חשוב י"ל דאסמכתא דהתם שאני לפי שהוא דרך מכר דמיירי שהלוהו על שדהו ואמר ליה אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי אור"ת שלכך נהגו לאסוף כל בני העיר בשעת שידוכין היינו כי היכי דליהוו ב"ד חשוב ולא יהא ערבון אסמכתא ואין נראה לר"י שהרי כמה פעמים אין שם אלא קרובים וגם אין מתקיים לשום קיום תנאי לכ"נ דלענין ערבון של שידוכין נראה דהכי הוא דקני שפיר בלא מעכשיו וגם בלא קנין ב"ד חשוב דלפי שמתבייש ביותר מי שחוזר בו לא חשוב אסמכתא כלל דלאו גוזמא הוא מה שמתנה עמו בערבון אם יחזור בו דדמי בושתו הוא ולא גזרינן כמו אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא:

נודרים להרגין. הורגים נפשות על עסקי ממון ולחרמים קילי טפי וזו אף זו קתני:

שהם של תרומה. וא"ת התינח הרגין וחרמים שגוזלין ממון ועתה כשאמר להם שהם של תרומה לא יגזלו אותם דאינם מתכוונים כ"א לגזול ולא לאיסורא כיון שאינה ראויה לאכילה לזרים אבל מוכסין מאי אהני לעולם ישאל המכס וי"ל שלא היו רגילים ליקח מכס זה ממוליכי תרומה לכהנים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כח א (עריכה)


והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. פי' בב"ק (דף קיג):

במוכס שאין לו קצבה. ואין תאמר מכל מקום דינא דמלכותא הוא וי"ל כיון שאין דרך המוכסין כך אין זה דינא אלא גזילה של מוכס עצמו ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אין דברים לגבי אונסין שרו רבנן וא"ת הא לעיל (דף כ:). גבי ד' נדרים התירו בלא שום אונס אף על גב דהוה דברים שבלב הוויין דברים וי"ל דהתם היינו טעמא משום דאנן סהדי שדעתו לכך וכיון דאנן סהדי הרי כאילו פירש בהדיא ולא הוי דברים שבלב אבל הכא ליכא למימר אנן סהדי אי לאו האונס ובין תלמיד חכם ובין עם הארץ מיתסר בלא אונס כשאמר בלבו היום כיון דלא שייך אנן סהדי וההיא דרבי עקיבא שנשבע ומבטלה בלבו (במסכת כלה) התם נמי הוי אונס שהיה צורך גדול לידע לברר על אותו עז פנים שהיה ממזר:

וב"ה אומרים יש שאלה בשבועה. פי' נזקקין להתיר לו ולמ"ד לעיל (דף כב:) אין נזקקין לאלהי ישראל מוקי הך דב"ה דהכא בנדר בודאי אי נמי בשבועה רק [לא] הזכיר שם שמים:

הרי נטיעות האלו קרבן. הכא מיירי שמתפיס להו לדמי קרבן ממש דלא מיירי בקונמות מדלא אמר כקרבן ואפילו לר"מ דלא שנא בין הקרבן לקרבן דבכל ענין יחול אסור קונם ה"מ כשאוסר האיסור או עליו או על חבירו כגון שאמר ככר זו קרבן או עלי או עליך אבל כאן שאמר קרבן סתמא ואינו מדכיר קרבן גבי שום אדם הלכך ע"כ לדמי קרבן אמר:

אם אינן נקצצות. כגון דאיכא זיקא נפישא כדאמר בגמ' וסבור הוא שלא יוכלו לימלט מן הרוח וכן טלית זו אם אינה נשרפת כגון דאיכא דליקה וסבור שלא יוכל לימלט מן האש ואפילו הכי יש להן פדיון כלומר הם קדושים ופדיון מועיל בהם ואגב דקתני בסיפא אין להן פדיון תנא נמי ברישא יש להם פדיון אבל עיקר חידוש ממה שהם קדושים כדפירשתי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כח ב (עריכה)


ה"ג רבינו שמואל וליתני קדושות ול"ג ואין קדושות דמשמע דפריך וליתני בסיפא דאינה קדושה ואדרבה בסיפא קדושה טפי דאין להם פדיון היינו דאין מועיל להן פדיון כדקאמר בסמוך אלא גרסינן וליתני קדושות ותו לא וארישא פריך ור"י [פירש] דשפיר גרסינן ליה ותרווייהו קיימי ארישא ופריך הכי וליתני הרי אלו קדושות אם אינם נקצצות ואינם קדושות אם נקצצו וממילא ידעינן דפשיטא דיש להן פדיון כשאר כל חרמי דמים:

איידי דבעי למיתני בסיפא אין להם פדיון. כלומר שאין פדיון מועיל בהם דלעולם חוזרות וקדושו' כדמסיק תנא נמי רישא יש להם פדיון:

היכי נדר. פר"י דאי סתם כדקתני ולא נתן זמן לקציצתן א"כ אינם קצוצות ואין לך קצוצות דאינם נקצצות לסוף אלף שנים מחמת שהיא מתייבשת:

דאיכא זיקא נפישא. וא"ת מה ענין זה לשאר נדרים דלעיל דקתני ד' נדרים התירו וי"ל משום דמהו דתימא דחשיב נדרי זרוזין שאין נדר אלא לאמן דבריו שלא יתנצלו ולא משום דדעתו להקדישם אם ינצלו קמ"ל דאפ"ה הוו קדושות דגמר בלבו להקדישם [שסבור] הוא שיכול להיות דמינצלן:

אין להם פדיון ולעולם. בתמיה וכי לעולם לא יהא להם פדיון דפשיטא ליה דאין להם פדיון ר"ל שאין מועיל להם פדיון כמקדש וככלים דאין להם פדיון:

אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדושות וכן לעולם עד שיקצצו. שכך ר"ל הרי הן קרבן עד שיקצצו דכל שאפדם תחזור ותחול קדושה עליהם כל שעה נקצצו פודן פעם אחת דקדושה שבהן לא פקעה בכדי אע"ג דעד שיקצצו קאמר:

עולא אמר כיון שנקצצו שוב אין פודן. דלא הקדישן אלא עד שיקצצו דפקעה קדושה בכדי כשנקצצו וצ"ע לעולא אם [פדאן] חוזרות וקדושות או לא וי"ל שמודה דאם פדאן חוזרות וקדושות כל זמן שלא נקצצו כמו לבר פדא דמדלא פליג עליה שהרי שיטה דהש"ס משמע כן מדפריך ולעולם משמע פשיטא ליה דאין להם פדיון דקאמר היינו דאינן בתורת פדיון דפשיטא ליה דעד שיקצצו הם קדושות וא"ת מנלן דלעולא חוזרות וקדושות וכ"ת מל' עד שיקצצו הא איצטריך לעולא לכוין לשון כשנקצצו דשוב אין פודן כדפרישית וא"כ מנ"ל דפדאן חוזרות וקדושות קודם קציצה. וי"ל דא"כ הוה ליה למימר (לנודר) הרי הנטיעות האלו קרבן עד שנקצצו ולא יותר או אומר אינם קרבן אלא עד שנקצצו ואז משמע תרתי משמע דפדאן חוזרות וקדושות קודם קציצה ומשמע נמי דאחר קדושה פקעה קדושה מנייהו מדלא אמר הרי הן כקרבן לעולם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כט א (עריכה)


היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט. וא"ת ומנלן דצריך גט וי"ל דבפרק המגרש בגטין (דף פג:) מיבעיא לן גבי האומר לאשתו היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כלומר תהא מגורשת היום ולמחר לא תהא מגורשת מהו ופשיט התם כיון דפסקה פסקה והויא מגורשת לעולם ואם כן גבי קדושין נמי הוי מקודשת לעולם דאיתקש הויה ליציאה וס"ד השתא דבהא לא פליג עולא:

והתנן שור זה עולה כל ל' יום עולה. ומועלין בה כל אותן שלשים יום. אור"י דגרס דתניא שהיא ברייתא ולא משנה:

שור זה עולה כל שלשים יום ולאחר ל' יום שלמים כל ל' יום עולה. ומועלין בה כל אותן ל' יום [וגם] אם בא כל אותן ל' יום מקריבו כדין עולה ואם נתעכב להקריבו עד לאחר ל' יום הוי משם ואילך שלמים אלמא פקעה קדושת הגוף בכדי ולא דמי להא דאמר בזבחים (דף ל.) תחול זו ואח"כ תחול זו לא חיילא דשאני הכא דלכתחילה לא אמר סתם שיהיה עולה אלא אמר כל ל' יום:

דאמר לדמי. שאמר לדמי עולה וא"ת והא אמרינן הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף וי"ל דאיירי הכא דאמר לדמי נסכים דמודה שם רבא כדאמר בשבועות בפ"ק (דף יא.) אי נמי התם בתם ולכך קדוש קדושת הגוף אבל הכא בבעל מום ולכך קדוש קדושת דמים:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים כט ב (עריכה)


לימא תיהוי תיובתא דבר פדא דאמר לא פקעה קדושה בכדי. וא"ת אמאי לא פריך לעולא כמו לבר פדא מקדושת הגוף מהא דהא סבירא ליה קדושת הגוף לא פקעה בכדי מההיא דהאומר לאשה היום את אשתי וכו' וי"ל דאביי שהקשה לרבא וקדושת הגוף לא פקע בכדי וכו' כדי לסתור דברי רבא שהיה אומר דמודה עולא דקדושת הגוף נמי לא פקע בכדי ומכל מקום לא קשה לעולא מההיא דהאומר לאשתו משום דלאו היינו בברייתא אלא מימרא (לעולא) ולכך לא פריך לעולא:

אמר לך בר פדא ה"ק. סיפא אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוי. פי' שלא אמר [אלא] לאחר שלשים יום עולה הרי זו עולה ואשמעינן חידוש אע"ג שלא אמר דיבורו בשעה שקדושה חלה דאימת חלה הקדושה לאחר שלשים יום ונדר אחר דיבור אפ"ה חלה הקדושה שפיר לאחר ל' יום:

מידי דהוה האומר לאשה וכו '. וא"ת בשלמא סיפא מתרצא שפיר אלא רישא דאמר שור זה כל ל' יום עולה לאחר שלשים יום שלמים אלמא דפקעה. קדושה בכדי והיכי מתרץ לה וי"ל דהכי פירושא כל ל' יום עולה וה"ה דהוי עולה לאחר ל' יום נמי דקדושה לא פקעה בכדי וזימנין דהוי לאחר ל' יום שלמים כגון דאמר לאחר ל' יום שלמים ותו לא וכ"ת תרתי למה לי לא זו אף זו קתני לא זו דקדושת הגוף אלא אפילו קדושת דמים נמי לא פקעה וקשה דלשון לא משמע כן דמדקאמר כל ל' יום עולה משמע כל ל' יום עולה דוקא אבל לאחר ל' יום לא הוי עולה לכ"נ לר' אלחנן דרישא נמי כגון הרי שור זה עולה כל ל' יום מעכשיו ולאחר ל' יום שלמים הוי והוי תוך ל' יום עולה ולאחר שלשים יום שלמים אע"ג דקדושה לא פקעה בכדי שאני הכא שבתוך כדי דיבור שהתפיסו לעולה אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום שלמים א"כ התחיל קדושת שלמים מיד כמו קדושת עולה אלא שלא נגמרה קדושת שלמים עד לאחר שלשים יום דהכי נמי א"ר יוחנן פרק האומר דקידושין (דף נח:) דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום שהקידושין מתחילין מיד ואין נגמרים עד לאחר שלשים יום וא"ת תינח לאחר שלשים יום הוי לגמרי שלמים וקרב שלמים כיון דקדושת העולה פקעה כדפרישית אלא תוך שלשים יום היכי קרב עולה כדקתני בברייתא ל' יום עולה והלא יש כאן נמי קדושת שלמים בהדי קדושת עולה כדפרישית שמעכשיו מתחיל קדושת שלמים וי"ל כל שלשים יום עולה דקאמר לאו לענין הקרבה אלא לענין מעילה דכיון דיש בו נמי קדושת עולה מועלין בו אי נמי לענין שלא להקריב שלמים תוך שלשים יום ועי"ל דאף לענין הקרבה הוי עולה תוך ל' יום שאין קדושת שלמים עליו תוך ל' יום יותר לבטל קדושה ואע"ג דלגבי קידושי אשה אמרינן שמתחילין הקדושין מיד שאני הכא שיש לקיים ולפרש מה שאמר מעכשיו גבי שלמים לא שיחלו ויתחילו שלמים מיד לבטל קדושת עולה תוך שלשים יום אלא לענין שתפקע קדושת עולה לאחר שלשים יום וה"ג ברישא כל שלשים יום עולה (שלשים יום) ומעכשיו ולאחר שלשים יום שלמים כל ל' יום עולה ולאחר ל' יום שלמים וסיפא ה"ק לאחר ל' יום עולה אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה מידי דהוה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ואע"ג דנתאכלו המעות מקודשת פי' וגבי הקדש אמירתו חשובה כנתינת מעות גבי אשה אע"ג שנתאכלו לאחר שלשים יום (כ"א מתחילת ל' יום) אפ"ה חייל הדבור מתחילת שלשים יום כמו גבי קידושין דחיילי הקידושין לאחר שלשים יום אע"פ שנתאכלו המעות כדפי' רש"י לעיל:

לבר פדא דאמר חוזרות וקדושות. אלמא מצי איניש למימר הרי זה הקדש לאחר שאפדנו יהא הקדש ולא הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם וטעמא משום דבידו להקדישו עכשיו בידו נמי לפדותו ולחזור ולהקדישו אם כן תפשוט הא דבעי רבי אושעיא הנותן לאשה שתי פרוטות מהו מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם הואיל וכל אותן הימים דאין אשתו אין בידו לקדשה או דלמא השתא הא בשעת נתינת קדושין הוי בידו לקדשה אי נמי השתא היה בידו לקדשה וכשהיא אשתו בידו לגרשה ולקדשה מדעתה השתא נמי מצי לקדש לה מדעתה לאחר שמגרשה ותפשוט ליה מהאי דמועיל שפיר וא"ת כמו דפריך לבר פדא אמאי לא פריך לעולא דהא לעולא אמר לעיל דחוזרות וקדושות אם כן הוה ליה למיפרך לעולא ותפשוט וי"ל דאין ה"נ אלא שפיר פריך לבר פדא דאמר בהדיא עוד י"ל דלעולא לית ליה האי סברא דחוזרות וקדושות ועד שיקצצו דקאמר הנודר היינו דווקא לענין דכיון שנקצצו שוב אינו פודן וא"ת ועולא מי פליג אסתמא דהש"ס דסבירא ליה חוזרות וקדושות מדקאמר לעולם אלמא משמע חוזרות וי"ל דלאו היינו סתמא דהש"ס אלא בר פדא אמר כן והוא ממלתיה וכן אשכחנא באלו מציאות (ב"מ כא.) גבי וכמה אמר ר' יצחק וכו':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים ל א (עריכה)


פדאן אחרים אין חוזרות וקדושו'. שהרי פדאן לעצמו והרי שם דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אשה נמי כי אחרים שקונה עצמה בגט דאין בידו לקדשה עוד בעל כרחה אלא מדעתה והלכך אימא תיבעי מי אמרינן כיון דאי אפשר לו לקדש בע"כ לפדיון אחרים דמיא ולא מצי מקדיש לה או דלמא השתא מיהא מצי מקדיש לה אדעתה וכיון דכהאי גוונא מצי לקדש לה לאחר שיגרשנה השתא נמי יקדשנה לפדאן הוא דמיא הלכך תיבעי:

הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה. שאין עומדין על שפת הים דאין רגילין לעבור בים ומיהו אדם העובר פעם אחת לזמן מרובה ואינו רגיל לעבור שם לא מיקרי יורדי הים והנודר מיורדי הים מותר בו ואפי' למ"ד בגמ' דאותם שהולכים מעכו ליפו מיקרו יורדי הים התם נהי דאין שוהין בה מ"מ רגילין לעבור תדיר לעבור בים נינהו אבל זה העובר פעם אחת לעשרה שנים לא מיקרי. יורדי הים כלל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

לא כאלו ההולכים מעכו ליפו. בגמרא מפרש אמאי קאי:

אלא במי שדרכו לפרש. להיות ימים רבים ביחד:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים ל ב (עריכה)


מדלא קאמר הנודר מן הרואים. כלומר מדלא קאמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים את החמה שאז ודאי הוי משמע למעוטי סומין וא"ת הא דלא קאמר מן הרואים משום דאז הוי דגים בכלל (עוברים) והוא רצה שלא יהיה בכלל יש לומר דהשתא נמי כשאמר מרואי החמה הוו דגים בכלל כל כמה שלא נפרש שהחמה רואה אותן קאמר שהרי דגים רואין יפה החמה אבל חמה רואה אותן לא מיקרו הואיל ומכוסין במים:

לאפוקי דגים ועוברין. דאין חמה רואה אותן דגים כדפי' ועוברים מכוסין במעי אמן אבל שאר בעלי חיים אסורין ומיהו בתבואה ופירות וכל דבר שאין בו רוח חיים שרי אע"ג דחמה רואה אותן דכיון שהזכיר רואי החמה משמע דוקא בעלי חיים שעשויים לראות החמה:

אסור בקרחין ובעלו שיבות. אע"פ שקרח אין לו שערות ובעלי שיבות מליאים שיער לבן ואין הראש שחור:

מאי טעמא מדלא קתני מבעלי שער. כלומר מדלא קאמר הנודר:

אנשים זימנין מיכסו רישייהו וזימנין מגלו. וניכר שחרותם לפעמים כשראשם גלוי ואע"ג דאיכא קרחין ובעלי שיבות מ"מ כמה פעמים מגלין ראשן וגם מותרין לגלות באקראי בעלמא אפי' בפני כל העולם מה שאין כן בנשים:

קטנים לעולם מיגלו. ואין חידוש כשהוברר שחרות שלעולם הוין כך ואין נקראין שחורי הראש אלא אותם שלפעמים ניכר שחרותם ועוד יש לפרש קטנים לעולם מיגלו בין זכרים בין נקבות ואפילו נקבות קטנות שאינן נשואות רגילות יפה בגלוי הראש ואין רגילין לקרות שחורי הראש אלא אנשים דכוותייהו בנשים אינם שחורי הראש:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים לא א (עריכה)


הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים. שגם הכותים מקיימי מצות שבת:

מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותים. פי' אותן שמצווין לאכול שום מתקנת עזרא בע"ש וגם הכותים שומרים תקנה דאכילת שום בע"ש וכה"ג דמפרשין הכא שר"ל מאוכלי השום מע"ש תנן לקמן פרק קונם יין וכו' (דף סג:) קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך שבני אדם אוכלין שום:

מעולי ירושלים מותר בכותים. שלא היו עולין לירושלים אלא בהר גריזים היו עובדין:

אילימא ממקיימי שבת אפילו עובדי כוכבים נמי. פי' אם יש עובדי כוכבים אסור בהם וא"ת מאי קאמר הא סתם עובדי כוכבים אין דרכם לשבות בשבת אבל סתם כותים שובתין בשבת וי"ל דהכי קאמר אילימא ממקיימי שבת ושובתים בשבת לא בעי למימר ממצווין על השבת דא"כ לא הוה מיתסר בכותים משום דסבירא לן כותים גירי אריות הן ואינם מצווין אלא בעי למימר מקיימין אע"פ שאינן. מצווין ולכך פריך מאי איריא כותים דכיון שסבר. שכותים גירי אריות הן דא"כ העובדי כוכבים בכלל הכותים ויש מן העובדי כוכבים ששובתים בשבת ולהכי פריך אפילו עובדי כוכבים נמי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים לא ב (עריכה)


שנכרתו עליה י"ג בריתות צא וחשוב [מואתנה] (את) בריתי ביני וביניך עד בריתי אקים את יצחק (בראשית יז) יש י"ג בריתות:

הנה דם הברית אשר כרת וכו'. אע"ג דפשטיה דקרא בהרצאת דמים בדם שנתן משה באצבעו משתעי מ"מ מוקי ליה נמי בדם מילה כשנכנסים לברית כדאמרינן (כריתות דף ט.) במה נכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים מצינו דם מילה קרי דם ברית דכתיב (שמות כד) הנה דם הברית אשר וגו':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים לב א (עריכה)



ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים לב ב (עריכה)


שתי עינים וב' אזנים וראש הגוייה. ראש האבר שנימול ושמע וראה ושלט בעיניו ואזניו שהמצות מפקחות את העינים והאזנים כדכתיב (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה אבל הכא לא קחשיב לב דהא כתיב (נחמיה ט) ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית ונדר על המילה אלמא קודם המילה היה כבר לבו שלם לשמים:

להוציא כהונה משם. תימה דאברהם נמי היה מזרעו של שם וי"ל דמכל בניו של שם קאמר ולבסוף ניטל משאר בניו וניתנה לאברהם לבדו א"נ י"ל לפי שלא היה בכור בכל בניו ולא היה לו לירש הכהונה מן הדין אלא דוקא הבכור:

פרק רביעי - אין בין המודר

מתני' אין בין המודר הנאה וכו' אלא דריסת הרגל. במקום דלא קפדי אינשי כגון בקעה בימות החמה:

ולא ישאילנו נפה וכברה. אבל לא נקט מחבת ופיטפוט שלא ישאילנו דהא פשיטא שלא ישאיל דהנאה המביאה לידי מאכל הוא אלא אפי' נפה וכברה שאינו יכול לאכול אחר תיקון זה בכלי זה אלא צריך תיקון אחר אפייה ובישול אפ"ה אסור לשאול לו נפה:

מקום שמשכירים אסור. דחשיב הנאת מאכל ממה שנהנה השוכר וראוי לקנות מן המעות מאכל:

מני ר"א היא. ומיירי בבקעה בימות החמה דלא קפדי כדפרישית וא"ת ולוקמה הכא בחצר דקפדי וכ"ע וי"ל דא"כ הוה ליה מקום שמשכירין והיה אסור במודר מאכל:

אפי' ויתור. שמוותר לו כדרך המוכרין ומתני' דלעיל דמוכר בפחות ולוקח ביותר מסתברא דאתי כר"א: