נדרים כד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דאפילו בקמייתא ושמע מינה פליגי רבנן עליה שמע מינה מאי הוי עלה תא שמע דאמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב וכן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
משנה נדרי הבאי אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד:
גמרא תנא נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורין היכי דמי שבועות הבאי אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך הזה מידעם קאמר אמר אביי דאמר שבועה שראיתי אמר ליה רבא אם כן למה לי למימר ועוד דומיא דנדר קתני אלא אמר רבא באומר יאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אמר ליה רבינא לרב אשי ודלמא האי גברא קינא דשומשמני חזא ואסיק להון שמא עולי מצרים ושפיר משתבע
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]
אפי' בקמייתא. הנך דלעיל ש"מ:
מאי הוי עלה. אי הוי הלכתא כוותיה דר' אליעזר דהוי נדרי זרוזין ומותר:
אמר ליה רבא. א"כ מתניתא דאמר שבועה שראיתי בדרך הזה:
למה לי למימר. דאסור דהיינו שבועה גמורה ודאי כאילו אמר שבועה שאכלתי:
ועודי דומיא דנדר קתני. שבועות (נדרי) הבאי אסורין דמשמע דקאמר בלשון נדר ושבועה:
אלא אמר רבא. קאמר הכי יאסרו כל פירות העולם עלי בשבועה:
אם לא ראיתי. ולא קאמר שראיתי:
אמר ליה רבינא. אמאי אסורות ודלמא שפיר אישתבע לדעתיה דידיה:
דלמא קינא דשומשמני. נמלות מקובצות הרבה ראה ביחד כעולי מצרים דאפשר:
ר"ן
[עריכה]ת"ש דאמר רב הונא הלכה כר"א בן יעקב - כלומר דהוה ידיע להו דרב הונא אפילו בקמייתא קבע הלכתא כר"א בן יעקב דאי לא מאי מוכחא מדרב הונא דפליגי רבנן דלמא אבתרייתא הוא דפסיק הלכתא כוותיה כך פירשו רבותי ונראה בעיני שאין צורך לכך אלא מעיקרא כי איבעיא אי פליגי רבנן עליה אי לאו למיקם אקושטא דמילתא הוא דבעינן דאי פליגי עליה אפשר דלא קי"ל כוותיה דיחיד ורבים הלכה כרבים וכדמסקי' בבעיין אם תמצא לומר פליגי הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה אבל השתא דמקבע רב הונא הילכתא כוותיה במאי דאפליגו רבנן עליה אפילו אם תמצי לומר דאברייתא קאי אבל במתני' מודו ליה רבנן לא נפקא לן מינה מידי עוד נראה לי דכיון דאמר רב הונא סתמא הלכה כר' אליעזר משמע דאמתני' קאי שהמשנה היתה שגורה בפי הכל ולא הברייתא:
ולענין הלכה - כיון דאפסיקא הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב לפי אותו פירוש ראשון שפירשנו למעלה דהאי יותר מכן בא לומר דאע"ג דאיכא למימר לאו כלבא אנא אמר ר' אליעזר בן יעקב נדרי זרוזין הוי נקיטינן הכי והדרינן ממאי דאמרי' לעיל בסוגיין דמודה ר"א דכל היכא דאיכא למימר לאו כלבא אנא דנדר גמור הוי דלמסקנא ליתא וכדכתבינן ומיהו אע"ג דהדרינן מטעמא דלאו כלבא אנא טעמא דלאו מלכא אנא אכתי איתיה ומודי ביה רבי אליעזר אבל לאידך פירושא דכתיבנא לעיל דטעמא דלאו כלבא אנא משום דיהיב ליה מתנה מרובה הוא במסקנא נמי כי היכי דנקטינן טעמא דלאו מלכא אנא ה"נ נקטינן טעמא דלאו כלבא אנא דבתרווייהו כל היכא דאיתנהו מודה רבי אליעזר דנדר הוי ולא זרוזין ולזה נראה שהסכים הרמב"ן ז"ל בהלכותיו לפנינו בפ' קונם וכדבריו נראה לי דאי לא תימא הכי מתני' דפ' קונם דאם אי אתה בא ונוטל דלא כרבי אליעזר בן יעקב דבתרייתא דיתר על כן אתיא ואי הכי היכי פסקינן כר' אליעזר בן יעקב אפי' במאי דאמר בבתרייתא הוה ליה סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם אלא ודאי כדאמרן:
מתני' נדרי הבאי - אמר קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד - נראה לי דתנא תרי גווני נקט חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים דעביד איניש דכי חזי אינשי טובא גזים ואמר כעולי מצרים וחד לא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד דכיון דמפרשינן בגמרא דלא נחש גדול קאמר אלא טרוף לא שייך למימר דרך גוזמא טרוף כקורת בית הבד שאין שום נחש טרוף כלל ואשמועינן תנא דכי תלה איסור פירות בחד מהני נדרו בטל וכל חד וחד טעמיה לחוד דכי אמר קונם עלי פירות אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים בדין הוא דלא לתסרו עליה דקושטא קאמר כיון שראה עם רב דעביד איניש דגזים בכי ה"ג וכי אמר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד נמי הפירות מותרין מטעמא אחרינא דאע"ג דודאי שיקרא קאמר דאפי' בדרך גוזמא לא שייך למימר הכי אפי' הכי הפירות מותרין משום דאמדינן ליה לדעתיה שלא לאסור את הפירות נתכוון שא"כ לא היה לו לתלות איסורו בתנאי אלא היה לו לאסרם עליו במוחלט שהרי אף כשהתנה בכיוצא בזה אין לתנאו ענין שהדבר ברור שלא ראה נחש כזה שאין בין אוסר סתם למתנה בכיוצא בזה כלום אלא ודאי אמרי' שלא לאסור פירות בא אלא לומר דברי הבאי זה כלומר שראה נחש כקורת בית הבד ומש"ה ניחא האי דתנן בשבועות שתים בתרא (שבועות דף כט -) גבי שבועת שוא אם לא ראיתי גמל הפורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא תנא התם כעולי מצרים משום דכה"ג לא לקי משום שבועת שוא דעל הגוזמא קושטא קאמר והכא נמי לא חש תנא למתני גמל הפורח באויר דתרי גווני דבעי למיתני דהיינו מידי דשייך ביה גוזמא ודלא שייך ביה גוזמא הא תננהו:
גמ' כך שבועות הבאי מותרות - כלומר שהפירות מותרין משום ההוא טעמא דפרישנא במתני' מיהו במידי דלא שייך ביה גוזמא כגון גמל הפורח באויר ונחש כקורת בית הבד כי תלי איסור פירות עלייהו לקי משום שבועת שוא דאיהו לא לאסור פירות נתכוין מההוא טעמא דכתיבנא אלא ודאי יצתה שבועה לשוא לומר שראה דבר זה והיינו מתני' דשבועות דתנן התם דכי האי גוונא לוקה משום שבועת שוא מה שאין כן בנדרים דבנדרי שוא ליכא מלקות:
ומקשי' היכי דמי שבועות הבאי אי נימא דאמר אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים מידעם קאמר הרי יצתה שבועה לשקר - כלומר שאין ללשון זה שום משמעות. ולשקר לאו דוקא אלא כלומר ללא דבר כדכתיב קרא אך לשקר שמרתי (שמואל א כה):
דאמר שבועה שראיתי - ונראה בעיני דסבירא ליה לאביי לפום אוקימתיה דכי קתני כך שבועות הבאי מותרות לאו אכולהו גווני דמתני' קאי דבמידי דלא שייכא ביה גוזמא ליכא למימר שתהא שבועתו מותרת דשבועת שוא הויא וליכא למימר מ"מ הפירות מותרות דהא אביי לא במתנה באיסור פירות מוקים לה אלא לאביי הכי קתני כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי של גוזמא מותרות דלא תימא כיון דשבועה חמורה לא גזים בה איניש ובדוקא קא משתבע ולקי משום שבועת שוא דליתא אלא עביד איניש דגזים בשבועות כי היכי דגזים בנדרים:
אלא אמר רבא לעולם דאמר שבועה אם לא ראיתי לאו אמר רב עמרם וכו' - כלומר דכי היכי דהתם (לקמן כח.) תנינן שאף בשבועה לא מחמרינן לאסור פירות עליו כדאמרינן לקמן הכא נמי דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו' כלומר ואכולהו גווני דמתניתין קאי ורבותא משום נחש כקורת בית הבד היא דס"ד אמינא נהי דבנדרים אמרינן דהפירות מותרין התם הוא משום שאף כשלא נתכוון לאסור פירות לא לקי משום שוא דנדר שוא לא אשכחן ומש"ה בדין הוא שנאמר שלא נתכוין לאסור פירות אבל בשבועה דאי לא נתכוין לאסור פירות לקי משום שבועת שוא סד"א ודאי לאסור פירות עליו נתכוין כי היכי דלא לילקי קמ"ל דאפי' בשבועה סמכינן אהאי טעמא דכתיב במתניתין דאי לאסור פירות נתכוון לא היה תולה איסורן בתנאי כזה:
תוספות
[עריכה]
מאי הויא עלה. וא"ת והא פשיטנא כבר דפליגי רבנן עליה לכן נראה לפרש הלכה כרבי אליעזר ב"י או לא:
נדרי הבאי אם לא ראיתי. פירוש שאמר קונם פירות העולם עלי אם לא ראיתי וכו' מותרין מטעם דעבידי אינשי דמשתעי הכי כדי לאמת ולצדק את דבריהן כשרואין מעשה אחד יותר ממה שרגיל להיות ואין בלבו לאסור ואנן סהדי כדפרישית לעיל:
כעולי מצרים. לפי שראה עם רב יותר ממה שרגיל:
נחש טרוף. לפי שראוהו טרוף. יותר משאר נחשים ודווקא כשראה כדפרישית אבל אם לא ראה שום אדם ולא שום נחש ודאי לא הוי נדר הבאי ואסור משום דעבידי אינשי דמישתעו הכי כיון שלא ראה כלל:
אלא אמר רבא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם וכו'. [בשבועות פירשו התוספות באורך]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ג (עריכה)
כ א מיי' פ"ג מהלכות שבועות הל"ה, סמג לאוין רמא, טוש"ע י"ד סי' רלב סעיף ד:
כא ב טוש"ע י"ד סימן רלט סעיף א:
ראשונים נוספים
מתני' נדרי הבאי. כמו בג' מקומות דברו חכמים לשון הבאי בפ' גיד הנשה (חולין דף צ:) כלומר גוזמא ושפת יתר וכן זה הוסיף על מה שראה כאדם שרואה דבר נפלא וגדול ומוסיף לומר יותר ממה שראה והוא בעצמו יודע שלא היה כל כך כמו שהוא אומר הלכך אע"פ שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי עם כעולי מצרים והנחש שראיתי אם לא היה כקורת בית הבד לא אמרינן ודאי היה כך כמו שהוא אומר ויאסר הנדר עליו אלא אמרינן הוא בעצמו יודע שלא היה כל כך כמו שאמר אלא דרך בני אדם להוסיף על מה שראו ולא היה דעתו לנדר כי דרך בני אדם לדבר כן ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
גמ' תנא נדרי הבאי מותרין אבל שבועות הבאי אסורין. משום דשבועה חמירא טפי הלכך חמירא לאסור מדרבנן ויס"ג כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות:
אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך הזה מידעם קאמר. דכיון דאינו אוסר שום דבר עליו אין בלשון הזה שבועה כלל ולא גרס הרי יצאה שבועה לשקר:
א"כ למה לי למימר. כיון דאמר שבועה שראיתי פשיטא שאסור אע"פ שדרך העולם לקרוא לעם רב כיוצאי מצרים מ"מ אסור לישבע על זה ובנדר דוקא שרינן הנודר שלא כוון לנדר:
ועוד דומיא דנדר קתני. דמשמע שאוסר דבר עליו בשבועה כמו בנדר:
יאסרו פירות עולם עלי בשבועה אם לא ראיתי כו'. ואע"ג שדרך העולם לקרוא לעם רב כיוצאי מצרים משום חומרא דשבועה אסרינן להו עילויה ולאידך לישנא קמ"ל דלא מפלגינן בין נדרים לשבועות:
שומשמני חזא. ראה נמלים הרבה והעלה להם עולי מצרים ולדעתו שפיר קא משתבע ואם אמר שהוא כן למה אינו נאמן:
מאי הוה עלה: כלומר מי פליגי ואי פליגי הלכתא כותיה או לא.
תא שמע דאמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב: שמע מינה תרוייהו דהלכתא מכלל דפליגי ומיהו איכא למימר בהני דלעיל בקונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד, ובשאתה נהנה לי אם אי אתה נותן, דמודה להו רבי אליעזר, וכשתרצתא דתרצינהו לעיל וכל שכן בדאמר ליה (זמינן מזמננ') [זימנא למזמננא _ לפי השי"מ] דבדוקא נדרו, וכיון שכן אין לנו בנדרי זרוזין, אלא אותם בלבד שהזכירו כאן בהדיא הא שארא לא. ומה אינהו דהוו בקיאי טפי הוו אמרי מני אי רבי אליער נדרי זרוזין הוו, ופרקינן להו הא אפילו רבי אליעזר מודה, כל שכן אנן דלא בקיאינן בטעמי כותייהו, דלא ידעינן הי ניהו דמודה בהו רבי אליעזר, והי ניהו דפליג עלייהו כנזכר לעיל.
(תוספתא כאן פרק ה' הלכה ז') האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך, אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור אחד של חטים ושתי חביות של יין, ואירע אונס או משתה או גשמים, מותר, ואם לאו אסור. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו בבית המשתה, אמר קונם לביתך שאני נכנס, בתוך המשתה אסור, לאחר המשתה מותר, רבי יהודה אומר היה מסרב בחברו שיאכל אצלו, כו' בתוך הרגל אסור, לאחר הרגל מותר.
[מתני:] נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: אף על פי שלא ראה כן ממש, אלא שראה עם רב ולא כמנין עולי מצרים, הרי זה מותר, לפי שדרך העולם כן לדבר בדרך ההבאי והפלגה, וקורין לעם רב עולי מצרים, ולנחש גדול כקורת בית הבד, וכיוצא בזה ולא נתכוון זה לומר בדוקא. ומיהו אם לא ראה הרבה אנשים, או שלא ראה נחש גדול, הרי זה אסור שהרי שקר לגמרי.
ומה שלא שנה כאן אם לא ראיתי גמל פורח באויר כמו ששנה אותו בשבועות [כט, א] גבי שבועות שוא אמרו בתוספות מפני שאין דרכן של בני אדם להיות מדברים כך, ואינם קורין אפילו לגמלא פרחא פורח באויר ולפיכך שנאו במשנה שבועות לפי שהיא שבועת שוא ממש בדבר שאי אפשר. ואיכא למימר דתנא הכא חדא והוא הדין לאידך, ותנא התם נמי גמל פורח באויר, [והוא הדין] לעולי מצרים, אף על גב דלא תנא ליה התם. ובגמרא [כה, א] קא מקשה
אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא הוי, והא ההוא [חויא _ לפי השי"מ] דהוה בשני דשבור מלכא כו' ואוקימנא בגבו טרוף.
ובירושלמי דמכלתין [פרק שלישי הלכה ב'] ודמסכת שבועות [פרק שלישי הלכה ו'] נמי אקשי גבי אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים, ואפשר דלא עבר כעולי מצרים, ופריקו אלא (כמן קיימן) [כינן קיימין _ לפי השי"מ] בראיה אחת. ואי אפשר לראות בראיה אחת ששים רבוא, וזהו ההפלגה. ונראה דלאו למימר דאי אמר על דבר שאפשר דהוי, כגון שאמר אם לא ראיתי כאן אלף איש והוא לא ראה, אלא במספר שיהא אסור, אלא בין כך ובין כך מותר, שלא נתכוון זה אלא לומר שראה כאן אנשים רבים, ולא במספר מכוון. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בתשובה, אלא מה שהוקשה להם בגמרא ובירושלמי לא על עיקר הדין, אלא אלישנא דמתניתין, היכי קרינן להו הבאי, דהבאי משמע דבר שאי אפשר שהיה, כגון ערים בצורות בשמים, ומשום הכי מתמה היכי קרי לה הבאי ומי לא הוי. כן נראה לי.
[גמרא] הכי גרסינן בכל הספרים: תנא כשם שנדרי הבאי מותרים כך שבועות הבאי מותרות: וכן היא שנויה בתוספתא (פרק ב' הלכה ב') ואם תאמר והלא בשבועות [כט, א] שנינו, איזהו שבועות שוא נשבע לשנות את הידוע, נשבע על דבר שאי אפשר, אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אלמא שבועות הבאי אסורות ולוקין עליהם יש לומר דהכא בשאינו אומר כן בדוקא, אלא בדרך הגוזמא וההפלגה, אבל התם כשאומר בדוקא, וכגון שפירש ואמר כן לא בדרך ההבאי אני אומר, אלא שראיתי כן ממש, או שנשאל אם נתכוון לומר כן בדרך ההבאי ואמר לאו.
ונראה שכן תירצוה בירושלמי כאן [פרק ג' הלכה ב'] ובשבועות [פרק ג' הלכה ח'] דגרסינן התם, כשם שנדרי הבאי מותרים, [כך שבועות הבאי מותרות _ לפי הירושלמי והשי"מ במקור], והא תני שבועות הבאי אסורות, רבי ירמיה בשם ר' פדת, כאן במעמידין כאן כשאין מעמידין, עד כאן גירסת ירושלמי. פירוש מעמידין ושאין מעמידין כמו שאמרתי, כאן שמעמיד ומחזיק דבריו שהוא כן בדרך האמת, כאן בשאין מעמיד דבריו, אלא אומר שלא אמר אלא על דעת ההפלגה. כן נראה לי.
ועוד היה אפשר לתרץ, דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד הככר מותר, לפי שלא נתכוון (בה) [זה _ לפי השי"מ] לאסור הפירות עליו, אלא להעמיד דבריו, אבל לענין מלקות לוקה משום הכי שבועת שוא, כן כתב הרמב"ן [ז"ל _ לפי השי"מ] בפסקי הלכותיו.
ובירושלמי מצאתי הפך הדברים כאן (פרק ג' הלכה ב') ובשבועות (פרק ג' הלכה ח'), ואפשר דטעות ידי סופר, דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרים, כך שבועות הבאי מותרות, והא תני שבועות הבאי אסורות, אמר רבי ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין, כאן בשאין מעמידין, אמר ר' בא אפילו תימא במעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה.
ונראה שיש שבוש בנוסחאות, וכך היה ראוי להיות בה, אפילו תימא במעמידין, כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרים, הא ללקות לוקה, שהרי ודאי הא דתני שבועות הבאי אסורות, היינו מתניתין דשבועות שתים תניין, דתניא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו', נשבע על הדבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, ועלה קא מייתי לה בירושלמי. ותנינין [כט, א] זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מלקות, אם כן אי אפשר דגרסינן הא ללקות אינה לוקה [ועוד _ לפי השי"מ] דהא מעיקרא לפירוקא קמא דלא הוי מוקי לה במיחל שבועה על נכסיו, ודאי דאסור ומותר דקאמר למלקות קאמר, והא דתני אסורות במעמידין, אלמא כל שמעמיד לוקה, אלא ודאי נראה דהא ללקות לוקה גרסינן.
ובתוספות ובפירושי רבני צרפת ז"ל נראה, שהם גורסין כאן שבועת הבאי אסורות, מתוך שהוקשה להם מתניתין דשבועות, ואמרו דשבועות דייקי בהו אינשי טובא, מתוך שהיא חמורה יותר, ובדוקא קא משתבע כעולי מצרים ממש, ולא כדקרו אינשי. ואי אפשר לומר כן, שהרי בירושלמי השוה אותן, ואי אתה מוציא מידי הבאי מותרין בתולה בהן איסור פירות, שאין שבועה כיוצא בהן מותרת, ועוד שהם הוצרכו לדחוק עצמן מאוד כדי להעמיד דבריהם, שהרי כאן לפי דבריהם אמר רבא שהאומר יאסרו פירות [עולם _ לפי השי"מ] עלי בשבועה, אם לא ראיתי כאן עולי מצרים, אסור בכל הפירות, ואילו בשבועות קרי לה שבועת שוא.
והוצרכו לתרץ דהתם באומר יאסרו עלי כל פירות, והרי זו שבועת שוא, שאי אפשר לחיות בלא טעימת שום פרי שבעולם, והא דנקט אם לא ראיתי גמל פורח באויר לאו דוקא, אלא הוא הדין באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי איש אחד כאן, אי נמי באומר שבועה שלא אוכל שום פרי, וזה דוחק גדול ודבר שאין מתקבל על הדעת. והראשון נראה עיקר.
ומותרת דקתני פירושו פטורות, כלומר פטור עליהם, דפטור ומותר, וחייב ואסור חדא מלתא היא, וכדתניא גבי בצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו כו' רבי שמעון בן גמליאל אומר הגדל בחיוב חייב, והגדל בפטור פטור, שפירושו הגדל באיסור אסור, והגדל בהתר [בהיתר _ לפי ש"מ] מותר, ואיתא לקמן [נט, ב] בשלהי פרק הנודר מן הירק בשמעתתא דבצל.
הכי גרסינן: היכי דמי שבועות הבאי, אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים, מידעם קאמר הרי יצאת שבועה לשקר. אמר אביי דאמר שבועה שראיתי, אמר ליה רבא אם כן למה לי למימר ועוד דומיא דנדר קתני, אלא אמר רבא כו': וכך היא בכל הספרים שלנו, ולפי מה שכתבנו למעלה דשבועות הבאי מותרות, גרסינן פירושא דשמעתין הכי לפי מה שיראה בעיני, היכי דמי שבועות הבאי שהיא מותרת, דהשתא לאו הוה סלקא דעתך שיהא תולה בה אכילת פירות, אי נמי דקאמר דומיא דנדר, וכגון דאמר שבועה אם לא ראיתי מידעם קאמר. כלומר שבועה זו אין לה שום משמעות, ואין ענין מובן מלשון זה דאם לא ראיתי אין לו קיום בפני עצמו, אלא אם כן תולה בו שום דבר, וכגון שאמר שבועה שאעשה כך, או שלא אעשה כך, דאם לא אינו אלא תנאי, וכיון שאין לשבועתו שום משמעות, הרי יצאת שבועה זו מפיו לכדי ולשוא. ואף על גב דאמרינן הרי יצאת שבועה לשקר, לאו שקר גמור קאמר, אלא לפעמים קורא לשוא שקר, מפני שהשקר הוא דבר שאינו (ולדבר) [וזה דבר _ לפי השי"מ] שאין לו משמעות קורא לה שקר. ודכותיה אשכחן בשבועות פרק שבועות שתים תניין [כט, א], דתנן שבועה שאוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, הראשונה משום ביטוי, והשניה משום שבועת שוא, ואקשינן עלה בגמרא השתא משום ביטוי מיחייב משום שבועת [שוא _ לפי השי"מ] לא מיחייב, הרי יצאת שבועה לשקר.
אמר אביי דאמר שבועה שראיתי: והלכך כיון שראה עם רב ונשבע שראה כעולי מצרים, אין שבועת שוא ולא שבועת שקר, לפי שדרך העולם לקרות לעם רב עולי מצרים. ודוקא בשאינו מעמיד, אלא שאומר שלא נשבע אלא על דעת הרגל בני אדם שקורין לעם רב עולי מצרים כמו שכתבתי למעלה. ושבועות הבאי מותרות דקאמר, לאו מותרות ממש קאמר, שיהא מותר לישבע כך לכתחלה, אלא פטור קאמר, משום דקתני בנדרי הבאי מותרים, תנא בשבועות הבאי מותרים, וכמו שכתבתי למעלה. ואפשר לומר נמי דאפילו לכתחלה מותר לישבע עליהם, על דעת מה שדרך העולם קורין לעם רב עולי מצרים, כיון שדרך לדבר כך.
אמר ליה רבא (ע"כ) [אם כן למה לי למימר: כלומר _ לפי השי"מ] למה ליה לתנא למימר דשבועות הבאי מותרות כנדרי הבאי, כיון שדרך העולם לדבר כך אינו אלא כדמפרש, שראה עם רב דמאי שנא שבועות, ומאי שנא נדרים, ועוד דומיא דנדר קתני דאמר בלשון תלייה, כלומר דאמר אם לא.
אלא אמר רבא לעולם דאמר אם לא ראיתי, ובתולה בשבועתו איסור פירות דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי: ויש לפרש בהא דרבא אפילו בשאינו מעמיד, ודומיא דנדר ממש שאינו מעמיד, ואפילו הכי הייתי סבור דכיון שתלה באכילת פירות בדוקא נשבע, לפי שהשבועה חמורה ואין תולין בה פירות אלא אם כן נשבע בדוקא, קא משמע לן תנא דברייתא דכשם שנדרי הבאי מותרים, אפילו תלה בהם פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך כלומר, דמתניתין דנודרין להרגין, אוקמה רב עמרם בתולה בו איסור פירות, ואף על גב דקתני בה בית שמאי אומרים אף בשבועה, אלמא אפילו תולה פירות בשבועה.
אין אומרים, שלא נתכוון זה אלא למה שמוציא בשפתיו דוקא, ואינו סומך על מה שבלבו, ולפום כן אייתי הא דרב עמרם, שאם לא כן מה צורך לרבא להביא הא דרב עמרם ומה למדנו ממנה. ומכל מקום אפילו ללקות אינו לוקה, כיון שאינו מעמיד דבריו ודרך העולם לדבר כן, וכמו שמפורש בירושלמי שהבאתי. ועוד דמדאביי נמי נשמיענה, דלאביי הא לא מוקמינן לה באוסר פירות בשבועתו, ואפילו הכי קתני שבועות הבאי מותרות, אלמא השבועה בעצמה אינה שוא אלא מותרת, ואינו לוקה עליה.
ועל כרחך לא פליג עליה רבא אלא בלישנא דברייתא דדומיא דנדר קתני, אבל בלוקה ואינו לוקה לא פליג עליה, ואדרבה מלתא דפשיטא הוא לרבא, דלא איצטריך תנא לאשמועינן [לפום _ לפי השי"מ] מאי דפרישית [בש"מ יש המשך לזה] ואיפשר לפרש דרבא אוקמה להא דשבועות הבאי במעמיד, ולוקה הוא משום שבועת שוא וכדתנן בשבועות [כט, א] ואפילו הכי פירותיו מותרין שלא נתכוון זה לאסור הפירות עליו, אלא להעמיד דבריו, ונדרי הבאי נמי דמותרין אפילו במעמיד דבריו, ואפילו כן פירותיו מותרין, שלא נתכון אלא להעמיד דבריו ולא לאסור הפירות עליו אם אינו כן. ואינו דומה לנודרת דאמרינן בגיטין [לח, א] ונדרה ואסרה כל פירות שבעולם אנפשה אם לקחה אלא ממשלות וספר תלים בלויים. דהתם העיקר הוא איסור הפירות שאין בית דין נותנין לה אלא אם כן נדרה, ועוד שאין כאן הבאי. אבל כאן מה לנו אם ראה ואם לא ראה, אלא שלהעמיד דברי גוזמא והבאי דקאמר הוא נודר, ואוסר על נפשו מעצמו.
והראשון נראה לי עיקר, דלאביי דלא אוקמה באיסור פירות אית לן לאוקמה בשאינו מעמיד, דאילו במעמיד לא אמר אביי שתהא מותרת, דהא תנן בשבועות [כט, א] שהוא לוקה עליה משום שבועת שוא, ואוקמה אביי נמי התם באומר שבועה שראיתי. ואם כן היכי מוקמינן לה הכא לאביי בשאינו מעמיד, ולרבא במעמיד ומותר בפירות ולוקה, דהכא הא לא קתנא דלוקה דנצטריך לאוקמה במעמיד כי היכי דלילקי, אבל ודאי בשבועות דקתני לוקה משום שבועת שוא, איצטריך לאוקמה הכין במעמיד ולוקה ופירותיו מותרין. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.�
ואהדריה הא דאמר רבא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה. לאו דוקא דאמר בהאי לישנא, דהאי לישנא דנדר הוא דאסר חפצא אנפשיה, ושבועה דאסר נפשיה אחפצא הוא, אלא משום דקאמר דדומיא דנדר קתני, ואגב דאייתי הא דרב עמרם דעיקרה גבי נדרים, נקטי ליה בשיטפא האי לישנא. ולאו דוקא אלא באומר שבועה שלא אוכל כל פירות שבעולם אם לא ראיתי, ובשבועות [כט, א] נמי דלא קתני התם דומיא דנדר, ואפילו הכי נסיב רבא כי האי לישנא, התם נמי (בגברא) דהאי דהכא נקט ליה, וכיון דנקיט ליה הכא הכין נקיט ליה נמי התם הכין.
אמר ליה רבינא לרב אשי ודלמא הדין גברא קינא דשומשמני חזא, ואסיק להון שמא עולי מצרים ושפיר קמשתבע: כלומר ואמאי קרי להו שבועות הבאי, ולישנא דברייתא בעלמא קא קשיא ליה, דדלמא שפיר אשתבע.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
תנא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות יש לומר שגם נדרי זירוזין השבועות שוות להן ומותרות ואין לחלק ביניהן וגלי לך תנאי גבי הבאי ושגגות וה"ה גבי זירוזין ואנוסין:
פיסקא נדרי הבאי כו' תנא כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות היכי דמי שבועות הבאי וכו' עיין הגירסא וכ"כ הלכה זו בלהי פרק שבועות בתרא בקונטרסי במהדורא קמא ובמהדורא בתרא:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ג (עריכה)
לאו אף בקמייתא. אית ספרים דגרסי שמע מינה והשתא בעי בעיא אחריתי אי הלכה כר' אליעזר בן יעקב אי לא. ואית ספרים (דגרסי לא) דלא גרסי לה וקבעי עליהון מאי הוי עלה מכל שני הבעיות והפשיט שפיר דמדקאמר הלכה אלמא פליגי. שיט"ה. וז"ל הפירוש: שמע מינה פליגי וכו' מאי הוי עלה. כלומר אשכחן דפליגי רבנן עליה הילכתא כותיה או לא. תא שמע כו' עד כאן.
מדלא קתני לא הודו לו בזה מכלל דאפילו אקמייתא לא הודו לו. מאי הוי עלה דהא מכאן אין להוכיח דשמא בזו קאמר דלא הודו לו. הלכה מכלל דפליגי ומסתמא אכולי נדרי זירוזין דפליגי ביה קאמר. הרא"ם ז"ל:
הכי גרסינן מאי לאו אפילו בקמייתא. והיינו מה ששנינו במשנתנו ר' אליעזר אומר הרוצה שידיר חברו שיאכל אצלו וכו' ושמע מינה פליג רבנן עליה. לא בבתרייתא. (א"ה צ"ל ושמא לא פליגי רבנן עליה אלא וכו' וכן הוא בחדושי רשב"א). כלומר דוקא בבתרייתא דקסברי רבנן דכיון שמזכיר האכילה מההיא שמע מינה לאו לזרז קאמר אלא בדוקא אבל באידך מודו ליה. והיינו נמי דקתני יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב דמיותרת היא זו על קמייתא.
ויש ספרים שכתוב בהם מאי לאו אפילו בקמייתא ושמע מינה פליגי רבנן שמע מינה. ואינה מחוורת דכיון דקתני יתר על כן אמר ר' אליעזר מנין שחלוקין עליו חכמים אף בראשונה. מאי הוי עלה. כלומר מי פליגי ואי פליגי הלכתא כותיה או לא. תא שמע דאמר רב הונא הלכה כר' אליעזר בן יעקב שמע מינה תרוייהו דהילכתא מכלל דפליגי. ומיהו איכא למימר בהני דלעיל בקונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור אחד ובשאתה נהנה לי אם אי אתה נותן דמודה להו ר' אליעזר וכתרצתא דתרצינהו לעיל וכל שכן בדאמר ליה זמינא למזמננא דבדוקא נדר. וכיון שכן אין לנו בנדרי זירוזין אלא אותם בלבד שהוזכרו כאן בהדיא הא שארא (לו) לא. ומה אינהו דהוי בקיאי טפי הוו אמרי מני אי ר' אליעזר נדרי זירוזין הוו ופרקינן להו בהא אפילו ר' אליעזר מודה כל שכן אנן דלא בקיאינן בטעמי כותייהו דלא ידעינן הי ניהו דמודי בהו ר' אליעזר והי ניהו דפליג עליהו.
תוספתא. האומר לחברו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור אחד של חטים ושתי חביות של יין ואירעו אבל או אונס או משתה או גשמים מותר ואם לאו אסור. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו בבית המשתה אמר קונם לביתך שאני נכנס בתוך המשתה אסור לאחר המשתה מותר. ר' יהודה אומר היה מסרב בחברו שיאכל אצלו כו' בתוך הרגל אסור לאחר הרגל מותר. הרשב"א ז"ל:
מתני' הבאי. מצאתי הבאי לשון הבמה אשר אתם הבאים עליה דתרגומו דאתון משתטין עלה. (א"ה בתרגום שלפנינו יחזקאל כ' כ"ט כתיב: דאתון אתן לאישתטאה תמן). וכן נראה אמת דלשון הבאי דבר שנראה שטות לעולם לא ידעתי מאין יסודו. אמנם אם היה כתוב הואי הייתי מפרשו הוה ורגילות וכן גבי דברה תורה לשון הבאי ותבקע הארץ לקולם וגם בכל מקום לשון הבאי פירושו לשון שהווים ורגילין העולם לדבר כן. ומכל מקום הבאי כתוב בכל הספרים והוא לשון גוזמה שרגילין העולם לגזם. הרא"ם ז"ל.
נדרי הבאי. ארבעה נדרים מפרש ואזיל. קונם עלי כל פירות שבעולם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים. ראה בני אדם הרבה וסבור שהיו כעולי מצרים. אם לא ראיתי נחש גדול כקורות כו' סבור היה מרוב גדולו שגדול כקורות וכו'. אלו נדרים התירו חכמים בלא שאלה לפי שדרך בני אדם להותיר על מה שרואין ולא שיחשבו בלבם לדבר בדווקא. אבל אם לא ראה דבר נדריו אסורין כדאמרינן לקמן בנדרי אונסין בנודר שהם של בית המלך ואינם של בית המלך ומקשו עלה ליתסרו עליה וכו'. והיינו טעמא דלא תני הכא הבאי כדתנן בשבועות פרק ג' על איש שהוא אשה על עמוד של אבן שהוא של זהב לפי שמכחש ומשקר מכל וכל. שיטה:
כקורות בית הבד. אין הגוזמא בגדולות דהא אשכחן טובא כהאי גוונא אלא גבו טרף דהיינו מרובע כדרך שהן קורות בית הבד. וזהו גוזמא כי אין דרך הנחש להיות גבו מרובע אלא עגול אלא לפי שראה אותו גדול ועב מאד היה נראה לו כאילו הוא טרוף למעלה. הרי"ץ ז"ל.
אם לא ראיתי נחש שגבו טרוף כקורות בית הבד. ופירשו בירושלמי דמאי טרוף מרובע ואין מרובע בבריות. ופירשו שקורת בית הבד מרובעת היא ואי אמר שהוא ראה נחש שגבו מרובע כריבוע של קורת בית הבד אי אפשר לפי שאין מרובע בבריות. ומקשי התם בירושלמי וליתני קטן. כלומר אי משום ריבוע קאמר אפילו שאמר שראה נחש קטן שגבו טרוף הוי נדרי הבאי דהא אי אפשר. ומהדר לית אורחא דתנא דמתפיס אלא מילא רבה דתנינין גמל פורח באויר ניתני עכבר הפורח באויר. ולשון טרוף דהוא מרובע אשכחן דכותיה בפרק הרואה ומתחזיא כמאן דטריפה מטרף. ובבכורות פרסותיו רחבות כשל אווז ואמר רב פפא עלה לא תימא דטריפא ולא סדיקא כלומר מרובעת. ובגמרא נפרש מה טעם לנדרי הבאי שהן מותרין. והוא הדין דהוה מצי תנא למיתני אם לא ראיתי גמל הפורח באויר כדקתני ליה במסכת שבועות גבי שבועות שוא אלא דתנא ושייר. התם גבי שבועות שוא שייר אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים משום דלא לקי על כי האי גונא משום שבועת שוא משום דהאי גברא לאו לדוקא קא מיכוין כדי שתאמר דשבועת שוא היא אלא לגוזמא בעלמא בראותו עם רב וכבר. והוא הדין אי אמר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא אמר טרוף כקורת בית הבד דחאיל נידרא דלא נדר על דבר שאי אפשר שלא היתה כוונתו אלא שראה נחש גדול ועב כקורת בית הבד ועל דרך גוזמא קאמר. הרנב"י ז"ל.
ומה שלא שנה כאן אם לא ראיתי גמל פורח באויר כמו ששנה אותו בשבועות גבי שבועת שוא אמרו בתוס' מפני שאין דרכן של בני אדם להיות מדברים כך ואינן קורין אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר. ולפיכך שנאו במשנת שבועות לפי שהיא שבועת שוא ממש בדבר שאי אפשר. ואיכא למימר דתנא הכא חדא והוא הדין לאידך ותנא התם נמי גמל פורח באויר והוא הדין לעולי מצרים אף על גב דלא תנא ליה התם.
ובגמרא קא מקשה אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ולא והא ההוא חויא דהוה בשני דשבור מלכא וכו'. ואוקימנא בגבו טרוף. ובירושלמי דמכילתין ודמסכת שבועות נמי אקשו גבי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים ואיפשר דלא עבר כעולי מצרים. ופריקו אלא כינן קיימין בראיה אחת ואי אפשר לראות בראיה אחת ששים רבוא וזוהי ההפלגה. ונראה דלאו למימרא דאי אמר על שאיפשר דהוי כגון שאמר אם לא ראיתי כאן אלף איש והוא לא ראה אלף במספר שיהא אסור אלא בין כך ובין כך מותר שלא נתכוון זה אלא לומר שראה כאן אנשים רבים ולא במספר מכוון. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בתשובה. אלא מה שהוקשה להם בגמרא ובירושלמי לא על עיקר הדין אלא אלישנא דמתניתין היכי קרינן להו הבאי דהבאי משמע דבר שאי אפשר שהיה כגון ערים בצורות בשמים ומשום הכי מתמה היכי קרי לה הבאי ומי לא הוי כן נראה לי. הרשב"א ו"ל.
וז"ל הרא"ם ז"ל: כקורת בית הבד טרוף. גם זה הווה להחזיק דבריו כלומר משונה הוא משאר נחשים. אבל גמל פורח באויר דשבועות ועל עמוד של אבן שהוא של זהב לא שייכי הכא דשקר הוא לעין כל כדפרשינן. וכן מוכיח בתוספתא שאינו מדבר אלא בדברים שמקצתן אמת ומוסיף עליהם כהוויות ורגילות העולם שמגזמין. דתני בתוספתא קונם אם לא נמניתי על הפסח שאליה שלו שוקלת עשר ליטרין אם לא שתיתי יין שלוגו שוה דינר זהב כלומר שמן הרבה וחריף הרבה. עד כאן.
גמרא הכי גרסינן בכל הספרים תנא כשם שנדרי הבאי מותרין כאן שבועות הבאי מותרות וכן היא שנויה בתוספתא. וא"ת והלא בשבועות שנינו איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר אלמא שבועת הבאי אסורות ולוקין עליהן. יש לומר דהכא בשאינו אומר כן בדוקא אלא בדרך הגוזמא וההפלגה אבל התם בשאומר בדוקא וכגון שפירש ואמר כן לא בדרך ההבאי אני אומר אלא שראיתי כן ממש או שנשאל אם נתכוון לומר כן בדרך ההבאי ואמר לאו.
ונראה שכן תירצוה בירושלמי כאן ובשבועות דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות. והא תני שבועות הבאי אסורות ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמירין עד כאן גירסת ירושלמי. ופירוש מעמידין ושאין מעמידין כמו שאמרתי כאן שמעמיד ומחזיק דבריו שהוא כן בדרך האמת כאן בשאין מעמיד דבריו אלא אומר שלא אמר אלא על דרך ההפלגה כן נראה לי.
ועוד היה אפשר לתרץ דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד הככר מותר לפי שלא נתכון זה לאסור הפירות עליו אלא להעמיד דבריו. אבל לענין מלקות לוקה משום שבועת שוא. כן כתב הרמב"ן ז"ל בפיסקי הלכותיו.
ובירושלמי מצאתי הפך הדברים כאן ובשבועות ואיפשר דטעות ידי סופר. דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות. והא תני שבועות הבאי אסורות אמר ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין. אמר ר' בא אפילו תימר במעמידין כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה.
ונראה שיש שיבוש בנוסחאות וכך היה ראוי להיות בה: אפילו תימר במעמידין כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרים הא ללקות לוקה שהרי ודאי הא דתני שבועות הבאי אסורות היינו מתניתין דשבועות שתים תניין דתניא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע וכו'. נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ועלה קא מייתינן לה בירושלמי ותנינן זו היא שבועת שוא שחייב על זדונה מכות. אם כן אי אפשר דגרסינן הא ללקות אינו לוקה. ועוד דהא מעיקרא לפירוקא קמא דלא הוה מוקי לה במיחל שבועה על נכסיו ודאי אסור ומותר ללקות לוקה גרסינן א"ה עיין רשב"א בחידושיו כאן וירוח לך. ובתוס' ובפירושי רבני צרפת ז"ל נראה שהם גורסים כאן שבועות הבאי אסורות מתוך שהוקשה להם מתניתין דשבועות ואמרו דבשבועות דייקי בהו אינשי טובא מתוך שהיא חמורה יותר ובדוקא קא משתבע כעולי מצרים ממש ולא כדקרו אינשי. ואי איפשר לומר כן שהרי בירושלמי השוה אותן ואי אתה מוצא נדרי הבאי מותרים בתולה בהן איסור פירות שאין שבועה כיוצא בהן מותרת. ועוד שהם הוצרכו לדחוק עצמן מאד כדי להעמיד דבריהם שהרי כאן לפי דבריהם אמר רבא שהאומר יאסרו פירות עולם בשבועה אם לא ראיתי כאן עולי מצרים אסור בכל הפירות ואלו בשבועות קרי לה שבועת שוא. והוצרכו לתרץ דהתם באומר יאסרו עלי כל פירות והרי זו שבועת שוא שאי איפשר לחיות בלא טעימת שום פרי שבעולם.
והא דנקט אם לא ראיתי גמל פורח באויר לאו דוקא אלא הוא הדין באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי איש אחד כאן אי נמי באומר שבועה שלא אוכל שום פרי. וזה דוחק גדול ודבר שאין מתקבל על הדעת והראשון נראה עיקר. ומותרות דקתני פירושו פטורות כלומר פטור עליהם דפטור ומותר וחייב ואסור חדא מילתא וכדתניא גבי בצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו וכו' רבן שמעון בן גמליאל אמר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור שפירושו הגדל באיסור אסור הגדל בהיתר מותר. ואיתא לקמן בשילהי פרק הנודר מן הירק בשמעתא דבצל. הרשב"א ז"ל.
היכי דמי שבועות הבאי. פירוש הא ודאי מצי למימר כגון שאמר שבועה שראיתי גמל פורח באויר. אלא בדומיא דנדרי הבאי קא בעי שהוא אוסר הפירות עליו אם לא ראה כך דבנדרים אי אפשר אלא באיסור פירות. הרנב"י ז"ל.
הכי גרסינן היכי דמי שבועות הבאי אילימא דאמר שבועה אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים מידעם קאמר הרי יצאת שבועה לשקר. אמר אביי דאמר שבועה שראיתי. אמר ליה רבא אם כן למה ליה למימר ועוד דומיא דנדר קתני. אלא אמר רבא וכו'. וכך היא בכל הספרים שלנו. ולפי מה שכתבנו למעלה דשבועות הבאי מותרות גרסינן פירושא דשמעתין הכי לפי מה שיראה בעיני. היכי דמי שבועת הבאי שהיא מותרת דהשתא לא הוה סלקא דעתך שיהא תולה בה אכילת פירות. אמר ליה דקאמר דומיא דנדר וכגון דאמר שבועה אם לא ראיתי. מידעם קאמר כלומר שבועה זו אין לה שום משמעות ואין ענין מובן מלשון זה דאם לא ראיתי אין לו קיום בפני עצמו אלא אם כן תולה בו שום דבר וכגון שאמר שבועה שאעשה כך או שלא אעשה כך אם לא ראיתי דאם לא אינו אלא תנאי וכיון שאין לשבועתו שום משמעות הרי יצאת שבועה זו מפיו לכדי ולשוא. ואף על גב דאמרינן הרי יצאת שבועה לשקר לא שקר גמור קאמר אלא לפעמים קורא לשוא שקר מפני שהשקר הוא דבר שאינו וזה דבר שאין לו משמעות קורא לה שקר. ודכותה אשכחן בשבועות פרק שבועות שתים תניין שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה משום בטוי והשנייה משום שבועת שוא. ואקשינן עלה בגמרא השתא משום ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצאת שבועה לשקר. אמר אביי דאמר שבועה שראיתי והילכך כיון שראה עם רב ונשבע שראיתי כעולי מצרים אין כאן שבועת שוא ולא שבועת שקר לפי שדרך העולם לקרות לעם רב עולי מצרים. ודוקא בשאינו מעמיד אלא שאומר שלא נשבע אלא על דרך הרגל בני אדם שקורין לעם רב עולי מצרים כמו שכתבתי למעלה. ושבועות הבאי מותרות דקאמר לאו מותרות ממש קאמר שיהא מותר לישבע כך לכתחילה אלא פטור קאמר ומשום דקתני בנדרי הבאי מותרין תנא בשבועות הבאי מותרות וכמו שכתבתי למעלה. ואיפשר לומר נמי דאפילו לכתחלה מותר לישבע עליהם על דרך מה שדרך העולם קורין לעם רב עולי מצרים כיון שדרך לדבר כך. אמר ליה רבא אם כן למה ליה למימר. כלומר למה ליה לתנא למימר דשבועות הבאי מותרות כנדרי הבאי כיון שדרך העולם לדבר כך אינו אלא כמפרש שראה עם רב דמאי שנא שבועות ומאי שנא נדרים. ועוד דומיא דנדר קתני. דאמר בלשון תלייה כלומר דאמר אם לא. אלא אמר רבא לעולם דאמר אם לא ראיתי ובתולה בשבועתו איסור פירות דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי. יש לפרש בהא דרבא אפילו בשאינו מעמיד ודומיא דנדר ממש שאינו מעמיד ואפילו הכי הייתי סבור דכיון שתלה בו אכילת פירות בדוקא נשבע לפי שהשבועה חמורה ואין תולין בה פירות אלא אם כן נשבע בדוקא. קא משמע לן תנא דברייתא דכשם שנדרי הבאי מותרין אפילו תלה בהם אכילת פירות אף שבועות כן. והיינו דאמר לאו אמר רב עמרם אמר רב באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך כלומר דמתניתין דנודרין להרגין אוקמה רב עמרם בתולה בו איסור פירות ואף על גב דקתני בה בית שמאי אומרים אף בשבועה. אלמא אפילו תולה פירות בשבועה אין אומרים שלא נתכוון זה אלא למה שמוציא בשפתיו דוקא ואינו סומך על מה שבלבו. ולפום כן אייתי הא דרב עמרם שאם לא כן מה צורך לרבא להביא הא דרב עמרם ומה למדנו ממנה. ומכל מקום אפילו ללקות אינו לוקה כיון שאינו מעמיד דבריו ודרך העולם לדבר כן וכמו שמפורש בירושלמי שהבאתי. ועוד דמדאביי נמי נשמעינה דלאביי הא לא מוקמינן לה באוסר פירות בשבועתו ואפילו הכי קתני שבועות הבאי מותרות אלמא השבועה בעצמה אינה שוא אלא מותרת ואינה לוקה עליה. ועד כאן לא פליג עליה רבא אלא בלישנא דברייתא דדומיא דנדר קתני אבל בלוקה ואינו לוקה לא פליג עליה ואדרבה מילתא פשיטא הוא לרבא דלא איצטריך תנא לאשמועינן לפום מאי דפרישית.
ואיפשר לפרש דרבא אוקמה להא דשבועות הבאי במעמיד ולוקה הוא משום שבועת שוא וכדתנן בשבועות. ואפילו הכי פירותיו מותרין שלא נתכוון זה לאסור הפירות עליו אלא להעמיד דבריו. ונדרי הבאי נמי דמותרין אפילו במעמיד דבריו ואפילו כן פירותיו מותרין שלא נתכון אלא להעמיד דבריו ולא לאסור הפירות עליו אם אינו כן. ואינו דומה לנודרת דאמרינן בגיטין ונדרה ואסרה כל פירות שבעולם אנפשה אם לקחה אלא ממשלות וספר תהלים בלויים דהתם העיקר הוא איסור הפירות שאין בית דין נותנין לה אלא אם כן נדרה ועוד שאין כאן הבאי. אבל כאן מה לנו אם ראה ואם לא ראה אלא שלהעמיד דברי גוזמא והבאי דקאמר הוא נודר ואוסר על נפשו מעצמו. והראשון נראה לי עיקר דלאביי דלא אוקמה באיסור פירות אית לן לאוקמה בשאינו מעמיד דאילו במעמיד לא אמר אביי שתהא מותרת דהא תנן בשבועות שהוא לוקה עליה משום שבועת שוא ואוקמה אביי נמי התם באומר שבועה שראיתי. ואם כן היכי מוקמינן לה הכא לאביי בשאינו מעמיד ולרבא במעמיד ומותר בפירות ולוקה דהכא הא לא קתני דלוקה דנצטריך לאוקמה במעמיד כי היכי דלילקי. אבל ודאי בשבועות דקתני לוקה משום שבועת שוא איצטריך לאוקמה הכין במעמיד ולוקה ופירותיו מותרין כן נראה לי. הרשב"א ז"ל (ואהדרי').
אמר רבא דאמר יאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו'. דלא מיתסרן פירות עולם עליה דלא כיון דעתיה מעיקרא למיסרינהו עליה אלא למימר דהכי חזא. כלומר שלא נתכוון זה לישבע על פירות שלא יאכלם דאם כן יאסרם בלא תנאי אלא עיקר כונתו בשבועתו אינה אלא לומר שראה גמל באויר וזה דבר של שוא הוא שאי איפשר כן הילכך פירי לא מיתסרן עליה. מיהו משום שבועת שוא לקי דתנן איזו היא שבועת שוא נשבע על דבר שאי איפשר לו אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ואוקמה נמי רבא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי. אבל אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים פירוש לענין שבועה לאו שוא הוא אלא גוזמא בעלמא הוא כלומר שראה עם רב וכבד והיינו דלא תנן ליה התם בשבועות. ובין בנדרים בין בשבועות פירי לא מיתסרי.
ותימה הוא דתינח בשבועות לא מיסתרי פירי שאין כוונת שבועתו אלא על מה שהוא אומר שראה והרי זה שוא. אלא בנדרים מה טעם יש בהיתר דכיון דאסר פירות עולם עילויה אם לא ראה גמל פורח באויר הוה לן למימר דניחול נדרא דהא אנן סהדי שלא ראה כך ואי אפשר לומר משום דלזרוזי את חבירו שיאמין לו שכך ראה הוא אומר כן ולא נתכון לאיסור דאם כן היינו נדרי זירוזין. ואי אפשר לומר מפני שאנו דנין שהוא טועה בעצמו שכך ראה דאם כן היינו נדרי שגגות. ונדרי הבאי דקתני במתניתין בודאי ענין בפני עצמו הוא. ויש לומר מפני שהדיבור הזה שהוא אומר דיבור של שוא הוא שאי איפשר בשום פנים שראה כך וכשם שאנו אומרים בשבועות הבאי שאם נשבע שלא יאכל פירות אם לא ראיתי כך אנו מתירין לו הפירות מפני שלא היה דעתו לאיסור הפירות אלא לישבע על הראיה והיא שבועה לשוא אף בנדרים כשהוא אוסר הפירות בסיגנון של שבועה לומר יאסרו פירות עולם עלי אם לא ראיתי כך הרי זה נדר שוא ואין הנדר חל מאחר שהדבר הבאי ואי איפשר להיות דמלקות ליכא לחיובי בנדרים כל היכי דלא חאיל איסור נדרא אפירי. והיינו דתניא בספרי את שהסמיך נדרו לדבר שאיפשר הרי זה נדר ואם לאו אינו נדר כלומר ולא לקי כלל. יכול אף בשבועות כן תלמוד לומר או השבע שבועה מכל מקום. כלומר דאם הסמיך שבועתו לדבר שאי אפשר דאמר שבועה שלא אוכל פירות עולם (עלי) אם לא ראיתי גמל פורח באויר אף על גב דלא לקי על אכילת הפירות משום שבועת בטוי משום דלא נתכוון בשבועתו אלא למה שאומר שראה אפילו הכי לקי משום שוא דהא נשבע על דבר שאי אפשר. הרנב"י ז"ל:
הא דאמר רבא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה לאו דוקא דאמר בהאי לישנא דהאי לישנא דנדר הוא דאסר חפצא אנפשיה ושבועה דאסר נפשיה אחפצא הוא. אלא משום דקאמר דדומיא דנדר קתני ואגב דאייתי הא דרב עמרם דעיקרה גבי נדרים נקט ליה בשיטפא האי לישנא ולא דוקא אלא באומר שבועה שלא אוכל כל פירות שבעולם אם לא ראיתי. ובשבועות נמי דלא קתני התם דומיא דנדר ואפילו הכי נסיב רבא כי האי לישנא התם נמי בגררא דהאי דהכא נקט ליה דכיון דנקט ליה הכא הכין נקט ליה נמי התם הכין. הרשב"א ז"ל.
כתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: היכי דמי שבועות הבאי. הא כיון שהוציא שבועה בשפתיו שבועה היא דגבי שבועות בתר דבורו אזלינן ולא בעינן פיו ולבו שוין. מדעם קאמר. כלומר מי איכא שבועה הכא כלל הלא לא חלה כי אין לה על מה שתחול מאחר שאמר שלא ראיתי. אי נמי להכי הוי שבועת שוא שלא היה לו לישבע דלמאי איצטריך ליה. ומן הדין הוה ליה למימר שבועת שוא כי לא שייך בכאן לומר שקר ולאו דוקא נקטיה. ותירץ אביי דאמר שבועה שראיתי דעתה יש לה מקום לחול ולפירוש האחר צורך לו לישבע לאמת דבריו והוי שבועות (הוי) הבאי שרוצה להפליג בדבריו ולאו דוקא קאמר. ולא דמי לעמוד של שיש שהוא של זהב או גמל פורח באויר דהוי שבועת שוא ולא הוי גוזמא דהתם לא יתכן כן בשום פנים אבל הכא יתכן. והקשה ליה רבא אם כן למה ליה למימר.
יש מפרשים למה אמר התנא כן להתיר לישבע שבועת הבאי כהאי גוונא והלא מעולם לא הותר לישבע באמת שלא לצורך. ואין הלשון מוכיח כן אלא כך נראה בעיני למה ליה למימר פשיטא דכהאי גוונא שבועת הבאי מותרת דמאי שנא מנדר. ועוד דומיא דנדרי הבאי דמתניתין קתני כך שבועת הבאי מותרת. לעולם דאמר שבועה אם לא ראיתי כדקאמרת ואם תקשי הרי יצאה שבועה לשקר שאין לה על מה לחול מיירי באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה דהשתא חלה השבועה על הפירות וכדאמר רב עמרם לקמן גבי נדרי אונסים. עד כאן.
אמר ליה רבינא לרב אשי ודילמא הדין גברא שומשמני חזא ואסיק להו שמא עולי מצרים ושפיר קא משתבע. כלומר ואמאי קרי להו שבועות הבאי ולישנא דברייתא בעלמא קא קשיא ליה דדילמא שפיר אישתבע. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: ודילמא האי גברא שומשמני חזא. אמאי אמרינן דשבועת הבאי היא ולא היה לבו על הסכום דוקא דילמא על קושטא אישתבע דשומשמני הוא דחזא ואסיק להון שמא מעולי מצרים שקרא להם תחלה עולי מצרים ואחר כך נשבע לפי מחשבתו. ואני תמה מה היה צריך לומר ואסיק להו שמא נימא כי האדם הוה היה נשבע שראה בררך הוה כעולי מצרים ולא פירש מה ראה אם חיילות של בני אדם או דברים אחרים ואנו נאמר כי איפשר שראה הרבה נמלים יחד והם יותר מששים רבוא ועליהם נשבע ולא על חיילות של בני אדם. ואיפשר כי (להם) להכי לא אמר כן כי אי אפשר לו למנות הנמלים של ששים רבוא ואין שייך בזה לומר שפיר אישתבע. עד כאן.
וז"ל הרנב"י ז"ל: אמר ליה רבינא לרב אשי ודילמא הדין גברא שומשמני חזא כלומר נמלים רבים ששים רבוא ואסיק להון שמא עולי מצרים ושפיר קא משתבע. פירוש והוא קרא להם שם עולי מצרים. ואמאי קרית להו הבאי פירוש ואמרת מלקי משום שבועת שוא דהא שפיר משתבע דהנהו איפשר למחזינהו בראיה אחת. והא דאמרינן ואסיק להון שמא עולי מצרים צריך לעיין מה הוצרך לומר שהעלה להם שם עולי מצרים אלא לימא הכי ודילמא הדין גברא שומשמני חזא שהיו ששים רבוא כעולי מצרים. כלומר ועלה קאמר שראיתי בדרך הזה כעולי מצרים כלומר נמלים רבים כעולי מצרים ושפיר מישתבע. וי"ל משום דמאן דמשתבע ואמר שראה כעולי מצרים ולא הזכיר אם אדם אם בהמה אם נמלין ויתושין אין במשמע אלא ממין עולי מצרים הואיל ולא הזכיר בשפתיו נמלים כעולי מצרים ואם בלבו מתכוין לנמלים דברים שבלב הן ואין המובן ממנו אלא למין האדם. אלא הא קשיא ליה לתלמודא דדילמא אסיק להון שמא עולי מצרים ושפיר קא משתבע. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה