תוספות על הש"ס/נדרים/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נד א (עריכה)

פרק שביעי - הנודר מן הירק

מתני' הנודר מן הירק אסור בדילועין. והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. ואין לוקחם מיד אלמא לא קרי להו אינשי ירק:

אמר להם כך הדבר. כלומר משם אני מביא ראיה:

אסור בפול המצרי. דלכולי עלמא הוי בכלל ירק:

ומותר ביבש. דלא מיקרי ירק:

והא מן ירק נדר ולמה אסור . בדלועין שהם פירי:

באומר ירקי קדירה עלי. כשדרכם לבשלם והני דרכם לבשלם:

ודלמא ירק הנאכל בקדירה קאמר. כגון שומין ובצלים שהוא נאכל בקדירה כגון ליתן טעם בתבשיל:

באומר ירק המתבשל בקדירה. מפני שהוא קשה וקסבר ר"ע דלועין בכלל ירק המתבשלים בקדירה:

וצריך לאימלוכי. דאין לוקח אותן בסתם (כיון) [עד] דאימליך עליה:

מודה הוא לענין מלקות. בל יחל שאינו לוקה דמספקא ליה אי דלועין בכלל ירק ומספיקא [לא] אמר למילקיה:

תנן התם. פרק בתרא דמעילה (דף כ.):

בעה"ב מעל. דגמרינן חטא חטא מתרומה מה התם ע"י שליח אף הכא ע"י שליח אע"ג דבעלמא אין שליח לדבר עבירה:

ונתן להם כבד. דכבד לאו מין בשר וכי אמר לשלוחו קח לי בשר ולא מצא אלא כבד לא מימליך עליה וכששולחו לבקש בשר אינו חוזר ואומר לא מצאתי אלא כבד אלא אומר לא מצאתי בשר כלל:

מיניה הוא. ועשה שליחותו ולמעול בעה"ב וקשה דרבי עקיבא מודה דאין לוקה דמספקא ליה אי מידי דמימליך עליה מיניה הוא ונראה דלא קשה כלל דדוקא בדלועין דלאו ירק הוא אלא פירי מספקא ליה אבל במידי אחרינא פשיטא ליה דמימליך עליה ומיניה הוא וי"מ דהיינו הא דמשני מי לא מודה ר"ע דצריך לאימלוכי ביה ומן הדין הוא דאינו מינו ולהחמיר אר"ע [דמינו הוא] אבל לא למעול דהאמר לעיל שאינו לוקה ול"נ דא"כ שליח אמאי מעל כיון דמספקא ליה אם מינו [הוי או] אינו מינו א"כ עשה שליחותו ולכ"נ דודאי הפירוש כך הוא מי לא מודה ר"ע דצריך לימלוכי ביה דבסתם אין השליח לוקח אם אין שואל למשלח אם יחפוץ הילכך במעילה כיון דשליח לא נמלך לא הוי עשה שליחותו ולכך מעל השליח כי נמי הוי מינו לגמרי וקושיא דלמעול בעה"ב נתרץ בע"ה כמו שפירשתי והר"ם היה אומר דלמעול בעל הבית לאו דוקא אלא כלומר לא ימעול שליח וכדפרישית דשמא עשה שליחותו ומשני לא מודה דצריך לאימלוכי כדפרישית:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נד ב (עריכה)

אסור בראש וברגלים. דסבר רבי עקיבא דכל מאי דמימליך הוי מיניה:

מותר בראש. דסבר כתנא קמא דרבי עקיבא דמימליך לא תוי מינו:

לענין זביני [לאו איניש הוא]. דשביק בשר וזבין קרביים:

שהקיז דם. דקשיא לו הילכך מותר בדגים וחגבים:

עופות נמי אין דרכם למיכל. ואמאי אסור בעופות:

שאני עופות דאפשר ע"י שליקה. והא דאמר שמואל פרח לבו היינו ע"י צלי אבל דגים בין שלוק בין צלי קשה להקזה:

סוף אוכלא. סוף החולי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נה א (עריכה)

מתניתין אסור בפול המצרי. דכל מידי דאידגן שמעמידין אותו בכרי נקרא דגן:

וכפרוץ הדבר. פסוק הוא בדברי הימים שתיקן חזקיהו שיביאו המעשרות לאוצר לבית המקדש וכפרוץ תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת שדה לרוב והשתא ס"ד דכל תבואת שדה כלומר כגון פול המצרי אסיפא דקרא סמיך דכתיב כל תבואת שדה לרוב ואי דגן כל מילי דאידגן משמע ל"ל למיכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא מעשר דגנך לא משמע אלא ה' מינין מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב"א משמע כל מידי דמדגן ההוא נמי משמע כל מילי:

הכל מודים. אפילו רבנן שאין אסור אלא מה' מינין:

מתיב רב יוסף. וה"ה לרבי מאיר דמתני' מותיב ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק:

תבואת שדה לחוד. דודאי משמע כל מילי:

עללתא. כל מין דמידגן משמע:

הא לא מיבעיא ליה. דכל פירות איקרי עללתא כל דבר אוכלין מקרי עללתא וכן שאר נכסים דעללתא מידי דהוא בעין משמע כי קמיבעיא ליה שכר בתים שכר ספינות מי אמרינן כיון דבתים וספינות פוחתים בכל יום ומשתנים לאו בכלל עללתא דעללתא משמע מידי דמשבח ולא מידי דפוחת:

או דלמא כיון דלא ידיע פחתייהו. פי' שפוחתין מעט מעט ולזמן מרובה ה"ל [מידי] דמשבח ואיקרי שפיר עללתא:

שיהא מופקר לכל. שיהיה מלמד תורה לכל:

ששוקפין. לשון איסקופה הנדרסת:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נה ב (עריכה)

חילקא. חטין כתושין חלוקין לשנים:

טרגיס. חד לתלתא:

טיסני. חד לארבעה:

אסור בכולן. דכמיהין ופטריות בכלל גדולי קרקע הן:

[מירבא רבו מארעא]. כמהין ופטריות ודאי מארעא רבו ושפיר מיקרו גידולי קרקע אבל היניקה שלהם אינה אלא מאויר קרקע ולא מברכין בורא פרי האדמה:

שק יריעה וחמילה. אינן בגדים הם:

מותר להתכסות בגיזי צמר. שלא נתכוון זה אלא לבגד ארוג:

הכל לפי הנודר. פירוש לפי ענין שהיה בשעת הנדר:

היה טעון. פירוש מופשל לאחוריו כדרך נושאי משאות:

מותר להתכסות. שלא נתכוון לאסור אלא בענין שהיה מצטער:

רוחו קצרה. שמלבושן צר לו אינו אסור לו אלא בלבישה:

פונדא. אבנט חלול וככסות דמי:

פסקיא. פייש"א:

אנפליא . קלצו"ן:

כיתונא דצלא . פירוש מלבוש עור ויוצאין בשבת להגין מן הגשמים:

אבל לא בתיבה. קטנה שעל ראשו דמשוי הוא:

והזיע. מחמת כובד משאו וה"ה דברישא מצי למיתני פשתן ובסיפא צמר:.


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נו א (עריכה)

הנודר מן הבית מותר בעלייה. דעלייה אינה בכלל בית:

בבית לרבות היציע בבית לרבות העלייה. הק' ה"ר יצחק הא דרשינן בקירות הבית ולא בקיר היציע ואמר הר"ם דכהך בריית' איתא בת"כ וגרסינן לה הכי כנגע נראה לי ולא לאורי מכאן אמרו בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו בבית להביא חצר הצבוע בבית להביא העלייה ולכך איצטריך לרבות צבוע לפי שמצינו בנגעים בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו והוציא את הצבוע לפי שהוקשו נגעי בתים ונגעי בגדים והייתי סבור למעט כותל צבוע איצטריך לרבויי ושמא ה"נ גרסינן בבית לרבות הצבוע. הא דאמר רב הונא פרק בתרא דמנחות (דף קח:) בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה ואמר עלייה זו מכרתי לך טעמא דא"ל בית בביתי ולא בית סתם דמשמע בית חשוב אבל אם אמר בית סתם בית מכר לו וקשה דלשם קאמר דעלייה דגריעה קאמר ויד בעל השטר על התחתונה א"כ מאי איריא בית בביתי אפילו בית סתמא נמי כיון דהטעם תלוי ביד בעל השטר על התחתונה וי"ל דלשם נמי צריך לפרושי כיון דיד בעל השטר על התחתונה כבית סתם דמי ומראהו עלייה דגריע והכי נקט דאף כי אמר בית בביתי מראהו גרוע וא"כ בשמעתא ניחא כי [נמי] מראהו עלייה דגריעה אתיא כרבנן וה"ה בבית סתם מראהו עלייה דעלייה בכלל בית ונקיט בית בביתי לרבותא דאפי' הכי מראהו גרוע והכא לא חש הש"ס לתרץ כמסקנא דהתם ותירץ כס"ד התם וה"ה נמי דלמסקנא דהתם נמי מפרשינן שפיר. הר"ם:

מותר בדרגש. מפרש בגמרא ערסא דצלא ואינו בכלל מיטה סתם:

ערסא דגדא. מיטה העשויה לכבוד ולמזל ואין יושבין עליה:

אנן יהבינן. מי שמברין אותו:

ואי אמרת ערסא דגדא אמאי לא היה כופהו. דבשלמא אי ערסא דצלא ניחא דלא בעי כפייה דדרגש העור תלוי בלולאות ודיו שיזקוף ויקשרנו למעלה מארכובותיו ולא יוכלו לישב עליו:

כל מטות שיש לו בבית. מפני כבודו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נו ב (עריכה)

דרגש מתיר קרביטיו והעור נופל. קרביטיו לולאות שמחוברין במטה וקשורין בעור:

ערסא דצלא. מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצין לנטותו עונבים הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותם הוא נופל והם קרביטיו: מטה מסרגין הסירוגין על גבה על הארוכות הלכך כשכופין אותו הסירוגין גבוהים ואין יכולין לישב עליו:

דרגש סירוגין מבפני'. תחת הארוכות הלכך כי נמי כופהו הוא נמוך לישב עליו כאילו אינו כפוי לכך אמר דאינו צריך לכפותו ואית דגרסי איתמר נמי דדרגש אינו בר כפייה:

ל"ל שיפת עור הדג. והלא אין יופיו נראה שהרי הן מכוסות בחבלים המסורגין על גבה:

בבזייני. בבקעים ובנקבים שבארוכות מקצת ארוכות מגולות וצריכה שיפה:

באבקתא. לולאות שיש לולאות תלוין בנקבי ארכובותיו ובהם מכניסין ראשי הרצועות התלויות בשפת העור:

שנקליטיה יוצאין. שנקליטיה קבועים בכרעי המטה כדרכה:

זוקפה. פורס בגד באותן לולאות שבראשי הנקליטין והוי כאילו כפוי שאינו ראוי לישיבה:

מותר ליכנס לתחומה. דעד התחום אינו נקרא על שם העיר אבל עיבור נקרא על שם העיר:

מן האגף. מקום הגפת הדלת:

אלא שמע מינה בעיבורה קאי. וקרי ליה יריחו:

ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה. אלמא תחום איקרי חוץ לעיר:

יכול ילך לביתו ויסגור. ע"י שליח או על ידי חבל ארוך תלמוד לומר אל פתח הבית אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר דליכא לקיומי בענין אחר שהרי צריך הוא לצאת מן הבית:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נז א (עריכה)

קונם פירות האלו עלי ולא גרסי' פירות אלו:

אסור בחילופיהן ובגידוליהן. דכיון דהזכיר קונם סתם ולא הזכיר אכילה אסר עצמו בין בחילופיהן בין בגידוליהן:

שאני אוכל שאני טועם. לא אסר עצמו אלא בגוף הפירות:

בדבר שזרעו כלה. הגידולין הוו כגוף אחר:

אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין. כגון בצלים שאין הבצל כלה אלא מוסיף אחרים עליו הלכך גידולין כגופן:

האומר לאשתו קונם מעשה ידיך. פי' אם תעשה לי מאכל אסור בחלופיהן אם הכינה לו מאכל והחליפן בפירות. בגידולין פי' בגידולי פירות שלקח מן החליפין:

שאני טועם מותר בחליפין. שלא אסר עצמו אלא מהם אבל בדבר שאין זרעו כלה אסור בגידולי גידוליהן ומשכחת לה כגון שנטע אילן או זרע דבר שאין זרעו כלה ונמצא שהגידולין אסורין עליהן דהיינו כמו מעשה ידיה והלכך גידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה אבל בדבר שזרעו כלה הגידולין אסורין וגידולי גידולין מותרין:

קונם שאת עושה איני אוכל עד הפסח. ממה שאת עושה ואשמועינן דלא תימא דה"ק איני אוכל מכל מה שתעשה עד הפסח לעולם וכן כולם אשמועינן הכי:

שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג. עומד בחודש אחד לפני הפסח ואמר קונם שלא תהא נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך מעכשיו ועד החג והלכה לפני הפסח אסורה עד הפסח כלומר אם הלכה לבית אביה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נז ב (עריכה)

לאחר הפסח. אם . נהנית לפני הפסח משלו הרי היא בבל יחל שהרי תלה שלא תלך:

שאת נהנית לי עד החג אם את הולכת עד הפסח. והיא עומדת בחדש אחד לפני הפסח: הלכה לפני הפסח אסורה להנות משלו עד החג ומותרת לילך לאחר הפסח. דבשלא הלכה לפני הפסח לא חל הנדר כלל:

כפר ימא. יושב על שפת הים:

כפר דימא. שם הכפר:

העלה בידו בצל. שגדל בשביעית ועקרו בשביעית ויש לו דין פירות שביעית לענין ביעור ושאר דינין:

ונטעו בשמינית. שכן דרך נוטעי בצלים שנוטע אחד והרבה גדלים ממנו והוא אינו כלה: והכי קמיבעיא לי' גידולי היתר הם דלא גזרו על גידולי שביעית להיות שביעית כמו שגזרו על גידולי תרומ' שבתרומה החמירו משום גזל השבט ועיקר אסור בפירות שביעית מי [אתו] גידולי היתר ומעלים את האיסור או לא דנהי דמדאורייתא בטל ברוב שמא חכמים החמירו כיון דעיקר חשוב ולא בטל ומדרבנן הוא דמיבעיא ליה והקשה הרב ר' אליעזר ממיץ אמאי לא הוי זה וזה גורם ומותר שהקרקע שהיא היתר והעיקר שהוא איסור גורמין לגידולין ותירץ דסבר זה וזה גורם (מותר) [אסור] וקשיא להר"ם דהכא חד גורם הוא דקרקע לא חשבינן לה לגורם דהיתר כדאמר פרק אלו טריפות (דף נח.) [ומודו] בביצה טריפה שהיא אסורה בדספנא מארעא דחד גורם הוא והטעם משום דגורם דקרקע אינו מינו ואינו דומה לגורם דתרנגולת ולכך לא חשיב זה וזה גורם דדוקא גבי שאור של חולין ושל תרומה וכן גבי זבל של עבודת כוכבים דדמי אהדדי ולכן מפרש הר"ם דלא שייך זה וזה גורם [אלא] היכא דגורם דאיסור דהיינו עיקר מתבטל הוא בגידולים ואינו בעין שאינו ניכר לא שייך זה וזה גורם וכן בשאור של תרומה מיירי שהוא בעין:

בצל של תרומה שנטעו. ולקמן מוקי לה בבצל דגידולי תרומה דגידולי גידולין מותרין:

ורבו גידולים על עיקרו מותר. אלמא גידולי היתר מעלין עיקר דאיסור ואע"פ שאין זרעו כלה כמו בצל:

ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות. שהם ערלה אפי' הוסיף במאתים דהיתר אסורים הפירות דעיקר חשוב ואינו בטל בתוספת היתר דכל התוספת דמסיבוך ואילך מותרים דבטל בזקנה גם אילו לא היה. בה פירות וסיבכה תהיה מותרת שמתבטלה בזקנה (אחר) [אלמא] גידולי היתר אין מבטלין עיקר של איסור:

בצל שנטעו בכרם. ונאסר כדין כלאי הכרם ונעקר הכרם דהשתא מותרין כל הגידולין:

אסור. אפילו הוסיפו מאתים על העיקר אלמא דעיקר האסור אינו בטל ה"נ בצל דשביעית אינו בטל אלמא (אי איכא [תרין] דאמרי דגידולי היתר אין מבטלין לעיקר דאיסור: ליטרא בצל שתיקנה. פירוש שעישרה מתרומות ומעשרות וזרעה: מתעשרת לפי כולה. ולא אמרי' דליטרא א' שעם הגדולין היה מן העיקר שהרי אין זרעו כלה וכבר היא מתוקנת משום דגידולי איסור מבטלין העיקר ה"נ נימא דגידולי שמינית מבטלין עיקר של שביעית: דלמא התם לחומרא. דגידולי איסור מבטלין היתר אבל של היתר שמא לא יבטלו איסור:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נח א (עריכה)

כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל. שנתערב בחולין דמצי מעשר עליו מדמאי או מעציץ שאינו נקוב:

ומעשר שני. דאפשר להעלותו ולאוכלו או לפדותו:

וחדש. דהאיר המזרח מתיר:

והקדש. דאי בעי פריק ליה:

לא נתנו חכמים שיעור. ואסורין בכל שהוא ואין להקשות דבפ' בתרא דע"ז (דף עג:) אמר דבטבל שלא במינו בנ"ט י"ל דהא נמי דאמר שלא נתנו בו שיעור משום דיש לו מתירין היינו דווקא במינו אבל שלא במינו בטל וכן משמע לעיל גבי יין שהוא בנ"ט ואע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין וא"ת פרק בתרא דמסכת ע"ז (שם) דקאמר חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו ופריך בשלמא עבודת כוכבים משום חומרא דע"ז אלא טבל מאי טעמא ומסיק כהיתרו כך איסורו פירוש דחיטה אחת פוטרת את הכרי ולימא טעמא משום דיש לו מתירין וי"ל דהתם בטבל שהלכו בעליו למדינת הים דאין לו מי יתירו אבל קשה למה לי טעם דיש לו מתירין תיפוק ליה משום דכהיתרו כך איסורו:

וכל שאין לו מתירין כגון תרומה. ולקמן מפרש אמאי הוי אין מתירין:

וערלה וכלאי הכרם נתנו בו חכמים שיעור. תרומה בק' ערלה וכלאים במאתים ומיירי במין במינו דבשאינו מינו אמרי' פ' גיד הנשה (חולין דף צז.) דתרומה בנ"ט:

דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא. והא דאיבעי' ליה לעיל אי גידולי דהיתר מבטלין לעיקר דשביעית י"ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא א"נ שמא גידולי חשיבי טפי ומבטלי עיקר:

אמר להם שביעית אינה אוסרת בכל שהוא אלא לביעור פירות. פירש הרב רבי אליעזר כגון פירות ששית שנכנסו בשביעית וגדלו משהו וצריכין ביעור כפירות שביעית דגידולי איסור חשיבי ומבטלי לעיקר דהיתר אבל לאכילה כגון לאחר ביעור בפירות שביעית שנתערבו בפירות דהיתר אינו אוסר במשהו אלא בנותן טעם כשאר איסורין אלמא דגידולי שביעית מבטלין לעיקר דהיתר ה"נ נימא בבעיין דבצל דגידולי היתר מבטלי לעיקר דאיסור ודחי הא נמי לחומרא אזלינן דגידולי שביעית מבטלין העיקר אבל להקל לא מבטלי גידולי דהיתר לעיקר דאיסור ומה שפירש אלא לביעור לענין פירות ששית שנכנסין בשביעית ק' להר"מ דתניא כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב ומפרשינן דמיירי בספיחי ששית הנכנסים בשביעית אלמא דגידולי שביעית אינן אוסרין במשהו ונראה דשמא התם מיירי שגמרו בששית ולא גדלו כלל בשביעית וספיחי כרוב אסורין כדמפרש שמא יקח מן העלין ויאמר מן האמהות לקחתי ועוד קשה להר"ם מהך דמעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור לא הוסיף מאתים מותר אלמא דגידולי איסור אינם אוסרים במשהו וכן מצינו בהך דבצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו הוריקו מותרין אלמא דגידולי שביעית אינם אוסרים במשהו לכך מפרש הר"ם דהכא מיירי בבצל שנעקר בששית ונטעה בשביעית ומכיון שהוסיף משהו נאסר כולו כמו כלאי הכרם דעיקרם נאסר דה"נ אמר התם זרעו מעיקרו בהשרשה כלומר כשתחלת זריעתו באיסור זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא והכי נמי תחלת זריעתו באיסור היתה מיהו יש ליישב דלביעור קשה דהיה לו לומר לגידולין אין לו זריעה:

בצלים. של ערב שביעית:

וירדו עליהם גשמים. בשביעית וצמחו:

אם עלין שלהם שחורין. דדרכם להשחיר כשיורדין עליהם גשמים:

אסורין. דבידוע שגדלו רובם בשביעית:

הוריקו. לא גדלו רובם ומותרין:

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. אף בשלא הושחרו אם יכולין וכו' שגדלו כל כך אסורין דבידוע שגדלו רובם בשביעית:

וכנגדם למוצאי שביעית מותרין. כלומר בצלים שבאים משביעית . לשמינית אלמא דגידולי היתר מבטלין לאיסור:

ודלמא במדוכנים. שדכו אותם במדוכה בשביעית ולא חשיבי ובטלים בגידולין אבל היכא דלא דכו מיבעיא לן אי בטלו אי לא בטלו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נח ב (עריכה)

אלא מן הדין המנכש עם הכותי. דבסתמא אם אינו עושה עמו במלאכה אינו אוכל דישראל מובדלים מהם:

בחסיות. מפרש לקמן הלוף והשום והבצל. מנכש תולש אחד בינתים כדי שיגדלו יותר:

אוכל מהם עראי. [ולא חיישינן] דלמא אותו שזרע הכותי נתחייבו והוקבעו למעשר והוו טבל וגידוליו טבל דמסתמא יש לנו לומר שאותם שזרע לא ראו פני הבית והיה מותר לאכול מהם עראי:

ומעשרן. אם לוקח מהן מן הכותי דכותים אינם מעשרים אפילו תרומה גדולה:

אם ישראל חשוד על השביעית. ומנכש עמו במוצאי שביעית:

מותר. אם אותם חסיות שעושה גדלו מקצתם בשביעית ונכנסו בשמינית מותר לאכול מהם דאף כי הוא חשוד ושמא נטעם בשביעית אתו גידולי דשמינית ומבטלין לאיסור:

בדבר שזרעו כלה. כגון תבואה אבל בדבר שאין זרעו כלה מיבעיא ליה:

והתניא וכו' השום. ושום אין זרעו כלה:

ודלמא במדוכנין. שדכן בשביעית:

הא חשוד קתני. ולא טרח להתירו בולי האי ואין לנו לומר שדכן:

ודלמא בתערובת. הא דקתני למוצאי שביעית מותר לאכול עמו היינו בביתו פירות תלושין דאיכא למימר דאיכא רובא דפרי שגדלו כולם בשביעית ולא איירי כלל מפירות שנכנסו משביעית לשמינית:

המנכש קתני. ואוכל מאותם המחוברות שגדלו בשביעית ואם כן על כרחך ההיתר משום שדותיו דגידולין:

לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן ורבי יונתן. דאמרי לעיל גבי ילדה שסיבכה בזקנה וגבי בצל שנטעו בכרם דגידולי היתר אינם מעלין האיסור: אמר רבי יצחק שאני שביעית הואיל ואיסור על ידי קרקע בטלה נמי על ידי קרקע. כלומר שביעית היתרו ואיסורו תלוי על ידי קרקע ואין התרת גידולין תלוי במעשה האדם דכי אתיא שמינית הם היתר אבל לעיל בהך דילדה שסיבכה בזקנה ההיתר תלוי במעשה האדם שסבכה ודמי למבטל איסור בתחלה אבל שביעית ממילא משתרין גידולין למוצאי שביעית וכן בהך דרבי יונתן דבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם ההיתר בא על ידי שנעקר הכרם ולכך לא מבטלת היתר לאיסור: והרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע ואין התירו על ידי קרקע דתניא ליטרא מעשר טבל שנטעה והרי היא כעשר ליטרים חייבת במעשר ובשביעית ואותה' ליטרא מעשר עליה לפי חשבון היתה טבולה לתרומת מעשר כלומר שהיא של מעשר ראשון והרי היא טבולה לתרומת מעשר וגידולין טבל גמור:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נט א (עריכה)

מתיב רמי בר חמא קונם פירות הללו עלי קונם כו'. דכיון דאמר קונם סתמא אסרם עליו בהנאה בין בחליפין בין בגידולין:

קונם שאני אוכל. לא אסר עצמו אלא בגופם והלכך בדבר שזרעו כלה הגידולין מותרין אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אלמא גידולי היתר אינם מעלים את האיסור דאי מעלים גידולין אמאי אסורין הרי לא אסר עצמו אלא בגוף הפירות ולא אסר בגידולין וליתו גידולי היתר וליבטלו לעיקר אלא שמע מינה דגידולין לא מבטלין לעיקר הלכך העיקר מתפשט בגידולין ואסורין מטעם עיקר ועיקר חשוב ואינו בטל ונהי דודאי אינו מתיר ע"י קרקע כמו שביעית מכל מקום דמי לעל ידי קרקע התירו ולא שייך לשנויי דיגון הוא דקא גרים ליה: א"ר [אבא] שאני קונמות הואיל ואי בעי מיתשל עלייהו והוי כדבר שיש לו מתירין ולא בטיל. ולכך לא מבטלי גידולי לעיקר והא דתנן לעיל (דף נב.) קונם יין ונפל לתבשיל אם יש בו טעם יין אסור ואם אין בו טעם יין מותר דבטל היינו משום דהוי מין בשאינו מינו דהאי דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו מין במינו והא דמסיק רב אשי פרק בתרא דביצה (דף לט.) דמים ומלח לא בטילי בעיסה משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואע"ג דלא הוי מין במינו יש לומר דהתם משום דאיכא נתינת טעם ולא בטלי:

והרי תרומה כו' דתנן. ה"ה דהוי מצי למיפרך למאן דאמר תרומה אין לה מתירין:

סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה תרקב. דאינה בטלה בפחות מק' ואסמכוה רבנן [אקרא דכתיב] תרימו ממנו מה שאתה מרים ממנו שנפל לתוכו מקדשו:

א"ה. דמוקי להו ביד כהן אם כן איירי שהדימוע אירע בבית הכהן [אימא סיפא אם היתה טהורה] תמכר לכהן והא דידיה הוא אלא מיירי שהיא ביד ישראל וא"ה בישראל שנפלו לו תרומה מבית אבי אמו כהן דהשתא הוי דידיה:

תמכר לכהן חוץ מדמי סאה. והא דידיה הוא אי מיירי שהן ביד הישראל ושפיר מצי מזבין לה אלא שמע מינה דמיירי בתרומה שהפריש ישראל ליתן לכהן: הכי גרסינן אלא בשלמא קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו והוי דבר שיש לו מתירין:

גופא כו' היתר שבהם להיכן הלכה. כלומר היתר שהיה בליטרא שעישר היכן הלך דסבירא להו דלא קאמר גידולי היתר מעלין את האיסור מצי לאוכוחי דגידולי היתר מעלין את האיסור מההיא דמנכש דלעיל:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: נדרים נט ב (עריכה)

אם היו עלין [שלהן] שחורין אסורין. אף מה שגדלו בששית אלמא היתר דידהו פקע:

אמר ליה רב חסדא מי סברת על עיקר קתני אסורין על תוספת קתני. אבל על עיקר מותר אם ניכר מן הגידולין:

א"ה. דלת"ק אין איסור אלא בגידולין לבד מאי אתא למימר דתני ר"ג הגדל בחיוב חייב הגדל בפטור פטור רבן גמליאל [קאמר] אפי' עליהן שרי ואינם אסורין אלא הגדל בחיוב כלומר באיסור שביעית אבל הגדל בפטור כלומר בהיתר קודם שביעית ונהי דאין העיקר ניכר וכולו אסור מכל מקום נפקא מינה במה שהעיקר מותר שאינו צריך ששים רק מן הגידולין:

ת"ק נמי הכי קאמר. בתמיה דלדידך דאמרת דלת"ק אינו אוסר אלא הגידולין: ה"ג כולה מתניתין ר"ג [קתני לה] (דלת"ק אינו אסור אלא גידולין) ועד כאן לא שמיע ליה לר"ג דלא טרח אבל טרח בטל ברוב כך השיב לו רבה דסבירא ליה דהתר פקע וקאמר דר"ג נמי דאמר גדלו בפטור פטור מודה הכא בליטרא בצל שתיקנה וזרעה שהיתר שבו פקע דהתם במילתי' דר"ג לא טרח בגידולין ומאיליהם הם באים הלכך לא חשיבי לבטל העיקר אבל בבצל דטרח בגידולין והחשיבם מבטלין את העיקר ואמר הר"ם דהאי טעמא דטרח ולא טרח היינו כדאמר במנחות פרק רבי ישמעאל (דף ע.) גבי הך דבצל שתיקנה דהכא דטרח בנטיעתו אבל התם בגידולין דשביעית לאו היינו נטיעתו כלו' אין הנטיעה באיסור שבערב שביעית נטועי' ובאים משביעית אבל הכא תחלת נטיעתה [באה בשביעית] לכך מבטלין גידולין לעיקר ודבר זה מגומגם דליתא להך מילתא דר"ג גבי הך ברייתא ואם היו שחורים עליהן:

והרי ליטרא מעשר טבל. פי' לעיל אלמא אף על גב דלא קא טרח לא קמבטלי:

שאני התם. בהך דקאמר דמתעשר לפי כולה דאמר קרא עשר תעשר את תבואת זרעך אלמא תבואה זרועה בעי לעשורי כל המעשרות והך נמי שתיקנה הוי סתם זריעה דהיתירא זרעי אבל איסור לא זרעי שאין דרך לזרוע מעשר עצמו כשאינו מתוקן לתרומת מעשר ומינה לא איירי קרא הלכך לא בטל ולא בעי לעשורי כבתחלה כיון דטרח בטלה אבל בהך ליטרא שתיקנה דהיינו כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה יש לנו להעמיד בזה קרא דעשר תעשר שצריך לחזור ולעשר כבתחלה:

גופא אמר רבי חנינא טירטאה בצל של תרומה כו' מותר. דהוי חולין ומותר לזרים: