נדרים נד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מי לא מודה רבי עקיבא דצריך אימלוכי איתמר שמעתא קמיה דרבא אמר להון שפיר אמר נחמני מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא רבן שמעון בן גמליאל היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים וכן היה רשב"ג אומר קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר אינש אוכליהן כבשר לענין זביני לאו בר אינש מ"ש בשר עוף לתנא קמא דאסיר דעביד שליחא דמימליך עליה בשר דגים נמי עביד שליחא דאי לא משכח בישרא מימליך עליה דאמר אי לא משכחנא בישרא אייתי דגים וליתסרו אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים אי הכי אפילו עופות נמי לא אכיל דאמר שמואל דמסוכר ואכיל בישרא דצפרא פרח לביה כצפרא ותניא אין מקיזין לא על דגים ולא על עופות ולא על בשר מליח ותניא הקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים ולא שחליים ולא עופות ולא בשר מליח שאני עופות דאפשר על ידי שליקה אביי אמר כגון דכייבין ליה עיניה דדגים קשין לעינים אי הכי אכיל דגים דהא אמר שמואל נו"ן סמ"ך עי"ן נונא סמא לעינים ההוא סוף אוכלא:
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]תריץ מי לא מודה ר"ע דצריך אימלוכי - שליח בבעל הבית ואע"ג דס"ל דמיניה הוא במילתא דצריך לאימלוכי הכי איבעיא ליה למימר שליח לבעל הבית רוצה אתה שאתן להם כבד וכיון דלא מימליך לא עשה שליחותו ופשע ושליח מעל אע"ג דסבר דמין בשר הוי:
לשמעתא - האי תירוצא דקא מתרץ אביי:
בכל מיני בשר - בין בהמה ובין חיה:
אסור בראש וכו' - דכל הני מיני בשר נינהו ואפילו כבד:
רבן שמעון אומר מותר בראש וכו' - דקסבר לאו מינא דבשר הם אבל בקרביים הכל מודו דמין בשר הוו הואיל ואית בהו שומן טפי מכל הנך מראש והכבד והלב והיינו דפליג עליה דר"ע דקא סבר כבד לאו מין בשר ור"ע סבר מיניה הוא:
וכן היה רבי שמעון אומר - שמעתא אחריתי קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר נש הוא ואמרינן למאי הלכתא קרביים לאו בשר הוו הא אמרינן לעיל גבי נדרים אסור בכל מיני בשר ולא הוציא קרביים וקא מתרץ דהאי אוכליהן לאו בר נש לענין זביני שהקונה קרביים בדמי בשר שיכול לקנות הבשר וקונה קרביים לאו בר נש הוא דבטלה דעתו אצל בני אדם:
דעביד שליח דמימליך עליה - דכי לא משכח בישרא מימליך עליה דבעל הבית ואמר לא משכחנא בישרא אלא בשר עוף ולהכי אסור דמיניה הוא:
דגים גמי כו' וליתסרי - ואמאי מותר בבשר דגים:
כגון שהקיז דים - בשעת הנדר דכיון דלא אכיל דגים בההיא שעתא לא נדר אדעתא דדגים ולא ממליך עליה כלל:
אפי' דעופות נמי כו' - דלאו אדעתא דעופות נדר ולא מימליך עליה הוא וכיון דלא אכיל עופות השתא לישתרי:
שאני עופות שאפשר להו בתקנתא להקזה דאפשר לאכלן ע"י שליקה - אע"פ שהקיז דם ומידי דמצי למיכל בשום ענין נדר וממליך עליה ואסור:
כגון דכייבין ליה עיניה - בשעת הנדר:
דדגים קשין לעינים - וכל מילי דלא הוה מצי למיכל לא נדר אלא אדעתא דמידי דמצי למיכל ולהכי אדגים שרי ומן העופות אסור:
נו"ן סמ"ך עי"ן כו' בסוף אוכלא - בסוף החולי שכבר עבר זמן מרובה שחשש בעיניו דהתם סם טוב לכאב העינים והאי דקא תני דגים קשים לעינים בתחלת אוכלא כשהתחיל לחשוש בעיניו ובשעת הנדר הוה תחלת אוכלא:
ר"ן
[עריכה]מי לא מודה רבי עקיבא דצריך אימלוכי. הלכך לענין מעילת שליח ודאי כיון דצריך אימלוכי ולא ממליך אדעתא דנפשיה קעביד ובעל הבית נמי סמיך דכל כמה דלא מימליך לא יתן להם כבד הלכך לא עשה שליחותו אבל לענין נדרים כיון דבכלל לישניה הוא דהא מימליך עליהם שליחא נודר אמאי סמיך אלא ודאי בכולהו אסר נפשיה:
איתמר שמעתא קמיה דרבא. מאי דמתרץ אביי מתניתין דמעילה אליבא דר"ע ואמר להון שפיר אמר נחמני היינו אביי וקרי ליה הכי לפי שנתגדל בבית רבה בר נחמני:
מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא וכו' ומותר בראש וברגלים וכו'. דכיון דצריך שליח לאימלוכי עלייהו ליתנהו בכלל בשר סתמא:
כגון שהקיז דם. קודם נדרו וכיון שכן לא נתכוון לאסור בשר דגים דהא בלאו הכי לא אכיל מינייהו דהא קשו להקזה:
אי הכי אפילו עופות נמי לא אכיל. ולישתרי בהו נמי ואמאי קתני אסור בעופות:
דסכר. הקזה של כתפים:
דאפשר על ידי שליקה. כשהן שלוקים הרבה לא מזקי ליה:
נו"ן סמ"ך עי"ן. סימן היה עושה מאותיות של אלפא ביתא:
בסוף אוכלא. סוף החולי:
ולענין הלכה קיי"ל כרבי עקיבא דכל מידי דממליך עליה שליחא מיניה הוא דהא סתם לן תנא בפרק כל הבשר (חולין דף קד.) כרבי עקיבא אע"ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח"כ סתם או סתם ואח"כ מחלוקת אפ"ה נקטינן כוותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרש בגמ' דמאן דפליג עליה דר"ע יחידאה הוא דהיינו רשב"ג וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו הלכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ובעופות ובדגים כל שלא הקיז דם ולא כאיבין ליה עיניה מיהו דוקא באתרא דמימליך שליחא עלייהו אבל באתרא דלא מימליך עליה מותר דכל מידי דלא מימליך עליה לאו מיניה הוא וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק תשיעי מהל' נדרים דדגים לא מתסרי אלא באתרא דמימליך שליחא עלייהו ועופות מיתסרי בכל דוכתא והוא מן התימה דבגמרא משוינן להו הילכך תרוייהו לא מיתסרי אלא באתרא דמימליך שליחא עלייהו וכשלא הקיז דם ולא כיבין ליה עיניה אבל הקיז דם וכיבין ליה עיניה אע"פ שאסור בעופות מותר בדגים מיהו כי אמרינן דמותר בדגים כשהקיז דם וכיבין ליה עיניה לא שוו אהדדי דכשהקיז דם לא שרי בדגים אלא דוקא באוסר בשר על עצמו ליום ההקזה בלבד דכי האי גוונא אין דגים בכלל משום דבלאו הכי לא אכיל מינייהו ההוא יומא אבל אי אסר עליה בשר שמנה ימים או יותר דגים בכלל דאע"ג דלא איצטריך למסרינהו לההוא יומא משום אינך יומי אסרינהו ובדכיבין ליה עיניה אינו כן דאפילו באוסר לשלשים יום או יותר אין דגים בכלל שאין לומר שמפני הימים האחרים נדר שהרי אינו יודע מתי יתרפא שיצטרך לאסור דגים עליו הרשב"א ז"ל ולי לא שרי בדגים אלא אי נדר יומי דמוכחי לפום מאי דכיבין ליה עיניה דבלאו נדרא לא אכיל מינייהו:
ומסתברא דבשר מליח אפי' ביומא דהקזה אסור דנהי דאין מקיזין על בשר מליח כיון דבשר ממש הוא ולא צריך שליחא לאמלוכי עליה כדגים מיתסר דיומא דהקזה לאו הוכחה מעליא הוא הלכך לא מהני אלא למידי דצריך שליחא מיהא לאמלוכי עליה כדגים אבל לגבי בשר מליח לא הוי הוכחה דאי לא תימא הכי אדקתני מותר בבשר דגים ליתני נמי ובבשר מליח דהוי רבותא טפי אלא ודאי כדאמרינן ולענין חגבים בכל דוכתא שרו דלא ממליך עלייהו שליח כלל מדאמרינן דגים נמי עביד שליחא דממליך עלייהו ולא אמר דגים וחגבים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר שבכל מקום מותר בחגבים:
תוספות
[עריכה]אסור בראש וברגלים. דסבר רבי עקיבא דכל מאי דמימליך הוי מיניה:
מותר בראש. דסבר כתנא קמא דרבי עקיבא דמימליך לא תוי מינו:
לענין זביני [לאו איניש הוא]. דשביק בשר וזבין קרביים:
שהקיז דם. דקשיא לו הילכך מותר בדגים וחגבים:
עופות נמי אין דרכם למיכל. ואמאי אסור בעופות:
שאני עופות דאפשר ע"י שליקה. והא דאמר שמואל פרח לבו היינו ע"י צלי אבל דגים בין שלוק בין צלי קשה להקזה:
סוף אוכלא. סוף החולי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ז (עריכה)
ד א מיי' פ"ט מהל' נדרים הל"ו, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סי' ריז סעי' ח [וברב אלפס חולין פ"ח ד' רנז.]
ראשונים נוספים
מי לא מודה ר"ע דצריך אמלוכי. ומטעם זה חשיב ליה מינו שהרי על דבר שאינו מינו כלל אינו נמלך ומכל מקום לענין שליחותו לא חשיב עשה שליחותו שהרי שינה שהרי דרך השליח לימלך עליו ואין לו לעשות בלא דעת המשלחו:
מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא. מה שם התנא דפליג על ר"ע במתני' אבל במעילה כולהו מודו:
אסור בכל מיני בשר. בקר וצאן וחיה:
לאו בר איניש הוא. אלא הדיוט:
אוכליהון כבשר לענין זביני. מי שמניח בשר וקונה אלו:
כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים. ומסתמא לא נדר אלא מדבר שדרכו לאכול ביום נדרו:
ע"י שליקה. דלא פרח לבו אלא כשאוכלהו צלי:
ההוא בסוף אוכלא. כשפסק כאב החולי:
ומאי שנא בשר עוף לתנא קמא דאסור דממליך עליה שליחא, דגים נמי מימליך נמי שליחא דאי לא משכח בשרא כו': משמע מדאקשינן דגים ולא אקשינן דגים וחגבים, דלכולי עלמא חגבים לא מימלך עלייהו שליחא, ולעולם אינן בכלל בשר בכל מקום, ונראה שעל זה סמך הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ט מהל' נדרים ה"ו) ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות וקרבים ומותר בחגבים, אף על פי שיש במקצת דבריו בפסק זה דברים שלא נראו לי, שהוא ז"ל כתב שבכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף ובקרבים, וגבי דגים כתב [שם] כל דבר שדרך השליח להמלך הרי הוא בכלל המין שנאמר לשליח סתם, כיצד מקום שדרכן לשלוח שליח לקנות לו בשר סתם ואומר לא מצאתי אלא דגים, אם נשבע במקום זה, או נדר מן הבשר אסור בבשר דגים, עד כאן.
ואין נראה כן מן הגמרא שהרי משוה עופות לדגים לגמרי, ולרבי עקיבא בין עופות בין דגים אסורין, ולרבן שמעון בן גמליאל בין דגים בין עופות מותרין, והא דתניא אסור בראש וברגלים ובעופות, ומותר בבשר דגים, הא אקשינן עלה מאי שנא בשר עוף לתנא קמא דאסור דמימליך עליה דגים נמי מימליך עליה ואוקימנא במקיז דם, ואי נמי בדכאיבין ליה עיניה, דאלמא עופות וקרבים ודגים חד דינא אית להו, ובכל מקום דמימליך עלייהו שליח הוי בכלל, ובכל מקום דלא מימליך בין הלין והלין לא הוי בכלל, ובכל מקומות סתם נמי הוי בכלל, מדלא תריצנא לדברי תנא קמא במקום סתם.
ואם תאמר אם כן לפי פירוש זה הא דאמר אביי דמודה רבי עקיבא דאינו לוקה בכל הנמלכין קאמר, וכפי הפירוש הראשון שכתבנו למעלה ניחא, אבל לפי הפירוש שפירשתי דלא אמר אביי אלא בירק ודלועין לבד הא בשאר הנמלכין לוקה, אם כן בכלל דבריו הוא ולמה צריך לימלך, ולמה לוקה שליח, אדרבה למעול בעל הבית ולא למעול שליח. ויש לומר דמכל מקום כין שאין השליח קונה בלא המלכה לעולם, וזה לא נמלך, גלי אדעתיה דאינו עושה מדין שליחות, אלא בטל שליחותו ונתן מדעתו. כן נראה לי.
והא דקתני ואסור בקנה ובלב: תמיהא לי מאי שנא אלו דנקט לימא ואסור בקרבים ובבני מיעין. ואפשר דלכולי עלמא בשאר בני מיעין מותר בהן. ואם תאמר הא לרבי עקיבא אפילו כבד בכלל איסורו. יש לומר שהכבד והריאה בכלל קנה הם. ועדיין קשה לי דאם כן למה פרט הלב שאף הוא תלוי בקנה וצריך עיון. ובפירושין ראיתי שבשאר קרבים לכולי עלמא אסור, שיש בהן שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב, ומאי דקאמר רבן שמעון בן גמליאל קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר. ואין זה מחוור כלל. ולא מתיישב בהלכה.
אמר אביי כגון שהקיז דלא אכיל דגים: ונראה לי להאי לישנא דדוקא, כגון שנדר מן הבשר לאותו יום של הקזה בלבד, אבל אילו נדר לשמונה ימים אף על פי שיום הנדר היה מקיז דם אסור אפילו בדגים, דהא אכיל דגים למחר וליומא אחרי. ומינייהו נמי נדר. אבל לאידך לישנא דאוקימנא דכאיבן ליה עיניה, לא שנא נדר ליום ולא שנא נדר לחדש, הא לא ידע אימת מתסי, והני לישנא לא פליגן אהדדי דאיתיה להאי ואיתיה להאי, ובין הקיז דם בין כאיבין ליה עיניה שרי בדגים, ומיהו בשהקיז דם ונדר מן הבשר ליומו צריכא לי, מהו בבשר מליח מי שרי ליה כדגים, דהא בשר מליח נמי ביום הקזה לא אכיל, וכדתניא אין מקיזין דם על בשר מליח, או דלמא לא אמרינן הכי אלא דוקא בדגים, דלאו בשר ממש נינהו ואינן בכלל נדר, אלא מדין המלכה, וכיון דשליח צריך לאימלוכי ביה הקזתו כהמלכתו, שאינו מכניסתו בכלל נדרו, אבל בשר מליח דבשר ממש הוא, אף על גב דהקיז הרי הוא בכלל נדרו, או דלמא מכל מקום כיון שהקיז דם אין צריך לאסור על עצמו, אלא הבשר שדרך המקיזין לאכול, ואולי יש להכריע לחומרא, מדקתני מותר בדגים ולא קתני נמי מותר בבשר מליח, דהא מותר בדגים לאו דוקא אלא בשהקיז דוקא, ואילו היה מותר אפילו בבשר מליח הוה ליה נמי לאפוקי כדגים.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ז (עריכה)
מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי. דנהי נמי דמיניה הוא מאחר שדרך הוא לימלך על דבר כזה (מ"מ) משום הכי לא חשבינן ליה כעושה שליחותו לענין שיתחייב מעילה בעל הבית אלא אם כן צוה לו בפירוש שיתן לו מאותו דבר עצמו כי נהי נמי שיש במשמעות בשר כבד או בכלל כבד בשר להרבה בני אדם יכול בעל הבית לומר לשליח לא היה דעתי לומר לך אלא מבשר ממש או מכבד ממש ואם לא היית מוצא הדבר עצמו שהייתי אומר לך היה לך לימלך בי. הרי"ץ ז"ל.
ומאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא בנדרים ואינו מחמיר אבל לענין מעילה כולהו מודו דשליח מביא קרבן ולא בעל הבית דמדאורייתא לאו מיניה הוא. שיטה. אבל הרי"ץ ז"ל כתב מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא במתניתין ואמר דילועין לאו בכלל ירק הן ואתיא מתניתין דמעילה נמי אליביה רשב"ג היא דמאחר דאשכחן ליה דקאמר דכבד ובשר תרי מינין נינהו מפני שצריך השליח לימלך ביה הוא הדין נמי ירק ודלועין מטעם זה. עד כאן.
בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות. יש להסתפק אמאי לא נקיט בני מעים עם אלו הנזכרים לאיסור אם נאמר שבני מעים ודאי מותרים אפילו אליבא דרבי עקיבא וליכא מאן דפליג אם כן ה"ל לאשמועינן בהדיה אם המותרים בין לרבי עקיבא בין לרבן שמעון בן גמליאל. הרי"ץ ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: בראש וברגלים ובקנה ובעופות. תימה לימא סתם ואסור בקרבים ובני מעים. וי"ל דבשאר בני מעים כגון הדקין והכרס לכולי עלמא מותר ואינו אסור אלא בקנה שיש בכללו הכבד והריאה ופרט הלב לפי שהוא יותר בשר מאלו ובאלו אסור לרבי עקיבא אבל לרבנן בכולן מותר אבל בכרס ובדקין אפילו לרבי עקיבא מותר. ויש אומרים בהפך דבשאר קרבים לכולי עלמא אסור לפי שיש בהן שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דקתני ואסור בקנה ובלב תמיהא לי מאי שנא אלו דנקט לימא ואסור בקרבים ובבני מעים ואיפש' דלכולי עלמא בשאר בני מעין מותר בהן. וא"ת והא לרבי עקיבא אפילו כבד בכלל איסורו. וי"ל שהכבד והריאה בכלל קנה הם. ועדיין קשה לי דאם כן למה פרט הלב שאף הוא תלוי בקנה. וצ"ע. ובפירושים ראיתי שבשאר קרבים לכולי עלמא אסור שיש להם שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דקאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר ואין זה מחוור כלל ולא מתיישב כהלכה. עד כאן.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: והנודר מן הבשר מותר בראש וברגלים וקנה ולב ועופות ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים וקרבים כי באמת יותר חשוב בשר ודומה לבשר לב וכבד מבני מעים וכן היה רשב"ג אומר דבר הדומה לזה קרבים לאו בשר לענין נדרים כמו שאמר למעלה. אי נמי לענין זבינא מכר לו ליטרא בשר אינו יכול לערב לו מקרבים בכלל אותה ליטרא. עד כאן.
ואוכליהן לאו בר איניש הדיוט הוא. ויש ספרים שכתוב בהן אוכליהון לענין זבוני לאו בר איניש. ועוף בר איניש הוא כלומר הרבה בני אדם חשובין אוכלין אותן הרבה מהן בביתם אבל מאן דזבין להו בשוקא ונותן מעותיו כדי לקנותם לאו בר איניש הוא כלומר שוטה הוא. ומצאתי זה הפירוש שבוש הוא ואינו מן הספר ומאן דהוא פירשו כן לפי שהיה תמה על כמה בני אדם חשובין ואוכלין מהן וזה הכריחו לפרש כן וכתבו בגיליון והסופר עשה מבפנים. הרא"ם ז"ל.
ומאי שנא בשר עוף לת"ק דאסור דמימליך עליה שליחא דגים נמי מימליך שליחא דבדלא משכח בשר וכו'. משמע מדאקשינן וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ובכל מקום דממליך עליהו שליח הוי בכלל ובכל מקום דלא מימליך בין הלין והלין לא היו בכלל ובכל מקומות סתם נמי הוי בכלל מדלא תריצנא לדת"ק במקום סתם.
וא"ת אם כן לפי פירוש זה הא דאמר אביי דמודה רבי עקיבא דאינו לוקה בכל הנמלכין קאמר. וכפי הפירוש הא' שכתבתי למעלה ניחא אבל לפי הפירוש שפירשתי דלא אמר אביי אלא בירק ודלועין לבד הא בשאר הנמלכין לוקה אם כן בכלל דבריו הוא ולמה צריך לימלך ולמה לוקה שליח אדרבה למעול בעל הבית ולא למעול שליח. וי"ל דמכל מקום כיון שאין השליח קונה בלא המלכה לעולם וזה לא נמלך גלי אדעתיה דאינו עושה מדין שליחות אלא בטל שליחותו ונתן מדעתו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
כתב הרי"ץ ז"ל והר"ם פסק כרבי עקיבא פ"ט מהל' נדרים וכלל קרבים באיסור בכלל שאר מיני בשר אליבא דרבי עקיבא. ונפלאתי על דבריו מאד כי לפי שקול הדעת נראה דקיימא לן כסתם מתניתין דמוקמינן לה אליבא דרשב"ג כדקיימא לן בכל מקום דהלכה כסתם משנה ואיך פסק כרבי עקיבא. ועוד פלא גדול עליו דבהדיא משמע בגמרא דטעמיה דרבי עקיבא משום דכל מילתא דממליך שליח מיניה הוא ולפירוש זה דוקא במקום שדרך השליח לימלך הא בכל מקום לא.
והוא כתוב בפירוש וז"ל: ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרבים מותר בחגבים. ולמה כתב טעם דממליך דוקא בדגים ולא בשאר והא קאמר בגמרא מאי שנא עופות דממליך שליחא עליה דגים נמי ממליך שליח עליה. ועוד למה הביא דין דדגים סתם ולא חלק בהם בין היכא דהקיז ובין היכא דלא הקיז או כגון דכייבן ליה עיניה בשעת הנדר או לא כייבן ליה כמו שחלק בגמרא. ועוד פלא גדול דפסק שם כסתם מתניתין דקאמר מותר כדלעיל ופסק כרבי עקיבא בענין ראש וכבד ורגלים וקנה והנה הוא מזכה שטרא לבי תרי ותרי מילי דסתרן אהדדי (נתקו בו) נינהו טעם ת"ק דמתניתין דכל מילתא דממליך עליה שליח לאו מיניה הוא כדמשמע הכא בשמעתין דקאמר במאי קא מפלגי וכו' וטעם ת"ק דברייתא דפליג על רשב"ג סבירא ליה כל מילתא דממליך עליה שליח מיניה הוא כדקאמר הכא מאי שנא בשר עוף לת"ק דאסר דעביד שליחא דממליך וכו' ובלי ספק אותו תנא רבי עקיבא הוא דפליג עליה דרשב"ג. ולא יכולתי ליישב דבריו כלל. והפסק הנכון בעיני דהלכה כת"ק דרבי עקיבא כסתמא דמתניתין וכרשב"ג דברייתא והכל חד תנא הוא.
פרח ליביה כצפורים. כשהלב נוקף תדיר דומה לפורח. אי נמי כמו פרחה ליבה ומתה כלומר שלבו נעשה חלש ומתעלף. ולא בשר מליח כל שהוא (דשלמים) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: כשלמים ועיין בסוף הדיבור הזה לא מיקרי מליח. ולא בצלים. ויש ספרים שכתוב בצים. ולא במגולגלין מיירי דאינהו טובים שמחממין ומלחלחין האצטומכא שנתקררה מחמת ההקזה ומחמים הראש אבל מבצלתא לא אינם טובים דמחמת ההקזה נחלשה האצטומכא ואין בה כח כל כך לטחון אותם ויהיה האדם מיצר מלצאת על ידיהן אבל בצלים לעולם רעים אף בשעה שהאצטומכא חזקה שמעלין עשן אל המוח (וי"ל שכן אחר הכאב שהוא חלשה) אמר המגיה אולי צריך לומר: וכל שכן אחר הכאב שהיא חלשה קרב העליון קרוי אצטומכא אותו שמקבל המאכל. והוא הדין דמצי לאקשויי אי הכי בשר מליח ליכול ואמאי אסר ליה בכל מיני בשר ויכול היה לתרץ בבשרא שהיא כשלמים מיירי. הרא"ם ז"ל.
פרח ליביה כצפורא שאינו סועד לבו ממש כבשר כבש כפי המנהג עתה. אין מקיזין ובעופות הפורחים והקטנים איירינן דאלו בעופות הגדולים הפורחים או כאותן הגדילין בבית כגון תרנגולין ותרנגולות לא מיירי כלל כי אלו ודאי בריאים אפילו יותר מבשר כבש כפי המנהג עתה. אין מקיזין דם לא על הדגים כלומר לא על סמך לאכול דגים ולא על סמך לאכול עופות הקטנים הפורחים. הרי"ץ ז"ל.
אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים. ונראה לי להאי לישנא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. והני לישני לא פליגין אהדדי דאיתיה להאי ואיתיה להאי ובין הקיז דם בין כאיבין ליה עיניה שרי בדגים. ומיהו בשהקיז דם ונדר מן הבשר ליומו צריכא לי (מיהו) מהו בבשר מליח מי שריא ליה בדגים דהא בשר מליח נמי ביום הקזה לא אכיל וכדתניא אין מקיזין דם על בשר מליח או דילמא לא אמרינן הכי אלא דוקא בדגים דלא בשר ממש נינהו ואינן בכלל נדרו אלא מדין המלכה וכיון דשליח צריך לאימלוכי ביה הקזתו כהמלכתו שאינו מכניסתו בכלל נדרו אבל בשר מליח דבשר ממש הוא אף על גב דהקיז הרי הוא בכלל נדרו או דילמא מכל מקום כיון שהקיז דם אין צריך לאסור על עצמו אלא הבשר שדרך המקיזין לאכול. ואולי יש להכריע לחומרא מדקתני מותר בדגים ולא קתני נמי מותר בבשר מליח דהא מותר בדגים לאו דוקא אלא כשהקיז דוקא ואלו היה מותר אפילו בבשר מליח הוה ליה למימר נמי לאפוקי כדגים. הרשב"א ז"ל.
אי הכי אכיל דגים. כלומר כיון דאמרת דכייבין ליה עיניה אם כן הדגים טובים לו אם כן מזה נדר לפי מה שאמרת שמן המאכל הראוי לו נדר. ההוא בסוף אוכלא כשהתחיל להתרפאות והתחילה להכניע (המריחה) אמר המגיה אולי צריך לומר: המרה. מהשמטה האדומה המעלה עשן המאכל המעופש בבטן לעינים ולמוח שתולדה חמה ויבשה והדגים לחים וקרים ומסייעים להשפילם ולכן טובים. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון שיטה. אי הכי אכל דגים בניחותא קאמר אם כך היא שחש בעיניו אכיל דגים טוב לו שיאכל דגים. עד כאן.
בסוף אוכלא בקינוח סעודה אבל בתחלת סעודה קשיא לעינא. או יתכן לפרש סוף אוכלא סוף החולי אבל בתחלת החולי קשה. הרי"ץ ז"ל. כתב הרמב"ן ז"ל ואיתא להא בהלכות דכל הבשר ושמעינן מינה דכל כי האי גוונא אזלינן בתר דעתיה דנודר ולא הוי בכלל נדר סתם אלא אמר המגיה לפי הל' הרמב"ן ז"ל: מידי דחזי ליה אבל דלא חזי ליה לפום שעתיה ליתיה בכלל סתם נדר אלא אם כן משתמע (משמע) מיניה בהדיא אבל מכללא לא אתי שאין לנודר אלא מקומו ושעתו בלבד. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה