חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד א[עריכה]

ירושלמי: הנודר מן הירק מהו שיהא מותר ביבש, נשמעינה מן הדא אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש, לא אמר אלא פול המצרי דבר שיש לו גורן הא דבר שאין לו גורן אסור אפילו יבש.

גמרא: והא מן ירק נדר..:    ולרבי עקיבא פריך דהאי איהו לא נדר אלא מן הירק, וזה אינו ירק אלא פרי, ופול המצרי לח לא קשיא ליה דאף על גב דהוי פרי, כיון דעיקרו עומד להאכיל יבש ולעשותו גורן הוי בכלל ירק, אבל דלועין קשיא ליה. ואיכא למידק והא טעמא דרבי עקיבא מפורש בהדיא במתניתין משום דמימליך עליה שליח, ויש לומר דהכי קאמר אף על גב דמימלך עליה שליח היכי אפשר דאסור דהא פרי הוא, ואסיקנא באומר ירק המתבשל בקדרה, וכיון דאמר הכין, ועוד דמימליך עליה שליחא אסור, ורבנן סברי אדרבה אף על גב דאמר הכין, כיון דאיצטריך שליחא לאמלוכי עלייהו לאו מיניה הוא.

באומר ירק קדרה עלי, ודלמא ירק הנאכל בקדרה קאמר:    פירוש הנאכל בקדרה להטעים את התבשיל כשום ובצלים. תמיהא לי ומאי קושיא דהא כיון דאיכא למימר הכין ואיכא למימר הכין דהא דלמא קאמרי, דינא הוא דנאסור אותו אף בדלועין ובשאר ירקות, דהא סתם נדרים להחמיר וספיקא דאורייתא לחומרא,ומסתברא לי דהא דאמרינן ודלמא ירק הנאכל בקדרה קאמר, לאו למעוטי שאר ירקות חוץ מירק הנאכל בקדרה קאמר אלא למעוטי דלועין, וטעמא דמלתא משום דדלועין מן הסתם אינן בכלל ירק, אלא שאתה בא לרבותו ולאוסרו מתוך יתור לשונו שאר ירק הנאכל בקדרה, ואמאי, כיון דסוף סוף אינו בכלל ירק, אף כשאמר ירק הנאכל בקדרה לא בא אלא לרבות ירק הנאכל להטעים את הקדרה, ולעולם שאר ירקות אסורין משום דבדלמא לא שרינן להו, אלא שלפי פירוש זה יראה דנודר סתם מן הירק אינו אסור בירק הנאכל בקדש, דאי לא למה ליה לרבויי וצריך לי תלמוד. ואסיקנא.

באומר ירק המתבשל בקדרה, הא בסתם אי נמי באומר ירק הנאכל בקדרה אינן אסור בדלועין:    מיהו בירושלמי אמרו דלא נחלקו אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו בה שהיא בכלל ירק, דגרסינן התם [שם] מה פליגי בדלעת מצרית, אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו שהיא כירק, רבי קרספא בשם רבי יוחנן קורא וקרובתא דאנן אכלין דלעת יונית אינון, וכיון שכן נראה דאפילו בנודר סתם בזמן הזה אסור אף בלדועין, שהרי אין אנו בקיאין בדלעת מצרית ויונית, ועוד מדאמר ר' קרספא משמיה דרבי יוחנן דכל אילין דאנן אכלין דלעת יונית אינון, משמע שהמצרית מרה היא וצריכה למתקה בקדירה, ושלנו מתוקים הם כיונית. ירושלמי [שם]: רבנן אמרין אין הדלועין בכלל הירק, אף למדת הדין כן, ירקא של גנה זו מכור לך והיו שם דלועין, על דעתיה דרבי עקיבא מכורין, על דעתייהו דרבנן אינן מכורין, אף בהפקר כן [אף בהקדש כן _ לפי השי"מ].

הא דאמר אביי מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה:    איכא דמפרשי דאכל מידי דמימליך עליה שליחא קאמר, ואיכא מאן דמפרש דדוקא בירק ודלועין קאמר, וזה נראה לי נכון. (ואם איתא בברייתא) [דאם איתא כפירוש הראשון אברייתא _ לפי השי"מ] דהנודר מן הבשר, הוה ליה למימר הכין ואנא ידענא דכל שכן בירק ודלועין, ועוד דבסמוך נמי משמע הכין לכאורה, גבי ההיא דאמר לשלוחו תן בשר לאורחין ונתן להם כבד, וכדכתיבנא עלה בסייעתא דשמיא, וטעמא דפטר רבי עקיבא בדלועין וירק טפי מבשאר הנמלכין, משום דדלועין פרי ואינו דומה לירק, ואפשר דלא אלימא המלכת שליח לשווינהו בכלל ירק, אבל כבד שהוא קרוב יותר לבשר דין הוא שהמלכת השליח תעשנו כמינו לגמרי, תדע לך שהרי מודה רבי עקיבא בדלועין, שאילו הנודר מן הירק סתם אינו אסור בדלועין אלא אם כן אמר ירק המתבשל בקדרה, ואילו הנודר מן הבשר סתם אסור בראש וברגלים ובכבד כדברי רבי עקיבא, אלמא בדלועין הוא דאיסתפק ליה לרבי עקיבא. כן נראה לי.

ואי רבי עקיבא הא אמר כל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא, למעול בעל הבית ולא למעול שליחא:    איכא למידק ואי רבי עקיבא היכי מעל בעל הבית, דהא אמר אביי דמודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה, והכין הוה ליה לאקשויי לא למעול לא בעל הבית ולא שליח. ויש לומר דלא אמר אביי אלא לגבי ירק ודלועין וכדאמרינן לעיל, אי נמי איכא למימר דרב חסדא לא הוה שמיעא ליה הא דאביי ואביי נמי דאמר מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאמלוכי ביה היינו כסברתיה, לומר דמודה רבי עקיבא דאינו ברור שיהא מיגו אלא להחמיר אמר כן, ולפיכך צריך השליח לימלוך בו, והקשו בתוספות [כאן ד"ה מיניה או] לפי זה דאם כן שליח אמאי מעל.

ומיהו לדידי לא קשיא לי דודאי השליח דינא הוא דלמעול, דכיון שצריך לימלך ואינו נמלך גלי אדעתיה דלא מתורת שליחות בעל הבית הוא דקא יהיב להו אלא מדעתו. ונראה לי דעל כרחין אית לן למימר הכין לכל הפירושים, משום דקא קשיא לי מאי קאמר אביי מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי ביה, דאם כן נמצאת אומר דכשאמר לו תן בשר הכבד אינו בכלל דבריו עד שימלך בו השליח. שאילו היה הכבד בכלל דבריו ובכוונתו מפני מה צריך לימלך [בו _ לפי השי"מ], דהא חשבינן ליה כאומר לו תן להם בשר או כבד, אלא ודאי לא הוי כבד בכלל [בשר שאמר לשלוחו. ואם כן אפילו כשנודר מן הבשר לא יהיה הכבד בכלל _ לפי השי"מ] נדרו, אלא ודאי שאנו צריכין לומר דפעמים שהאדם מכניס בכלל דבריו כל מה שהוא ממין הדבר שאסר עליו, וכיון שכן בנדרים אסור בכלל שסתם נדרים להחמיר, אבל לגבי שליח כיון שלא אמר אלא בשר סתם, ופעמים שאין דעתו אלא על בשר ממש ולא על מינו עד שימלך בו שליח, נמי הוה ליה לאימלוכי, וכי לא ממליך גלי דעתיה דלא מדין שליחותיה יהיב להו, אלא עוקר שליחותיה ויהיב להו מדעתיה.

דף נד עמוד ב[עריכה]

ומאי שנא בשר עוף לתנא קמא דאסור דממליך עליה שליחא, דגים נמי מימליך נמי שליחא דאי לא משכח בשרא כו':    משמע מדאקשינן דגים ולא אקשינן דגים וחגבים, דלכולי עלמא חגבים לא מימלך עלייהו שליחא, ולעולם אינן בכלל בשר בכל מקום, ונראה שעל זה סמך הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ט מהל' נדרים ה"ו) ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות וקרבים ומותר בחגבים, אף על פי שיש במקצת דבריו בפסק זה דברים שלא נראו לי, שהוא ז"ל כתב שבכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף ובקרבים, וגבי דגים כתב [שם] כל דבר שדרך השליח להמלך הרי הוא בכלל המין שנאמר לשליח סתם, כיצד מקום שדרכן לשלוח שליח לקנות לו בשר סתם ואומר לא מצאתי אלא דגים, אם נשבע במקום זה, או נדר מן הבשר אסור בבשר דגים, עד כאן.

ואין נראה כן מן הגמרא שהרי משוה עופות לדגים לגמרי, ולרבי עקיבא בין עופות בין דגים אסורין, ולרבן שמעון בן גמליאל בין דגים בין עופות מותרין, והא דתניא אסור בראש וברגלים ובעופות, ומותר בבשר דגים, הא אקשינן עלה מאי שנא בשר עוף לתנא קמא דאסור דמימליך עליה דגים נמי מימליך עליה ואוקימנא במקיז דם, ואי נמי בדכאיבין ליה עיניה, דאלמא עופות וקרבים ודגים חד דינא אית להו, ובכל מקום דמימליך עלייהו שליח הוי בכלל, ובכל מקום דלא מימליך בין הלין והלין לא הוי בכלל, ובכל מקומות סתם נמי הוי בכלל, מדלא תריצנא לדברי תנא קמא במקום סתם.

ואם תאמר אם כן לפי פירוש זה הא דאמר אביי דמודה רבי עקיבא דאינו לוקה בכל הנמלכין קאמר, וכפי הפירוש הראשון שכתבנו למעלה ניחא, אבל לפי הפירוש שפירשתי דלא אמר אביי אלא בירק ודלועין לבד הא בשאר הנמלכין לוקה, אם כן בכלל דבריו הוא ולמה צריך לימלך, ולמה לוקה שליח, אדרבה למעול בעל הבית ולא למעול שליח. ויש לומר דמכל מקום כין שאין השליח קונה בלא המלכה לעולם, וזה לא נמלך, גלי אדעתיה דאינו עושה מדין שליחות, אלא בטל שליחותו ונתן מדעתו. כן נראה לי.

והא דקתני ואסור בקנה ובלב:    תמיהא לי מאי שנא אלו דנקט לימא ואסור בקרבים ובבני מיעין. ואפשר דלכולי עלמא בשאר בני מיעין מותר בהן. ואם תאמר הא לרבי עקיבא אפילו כבד בכלל איסורו. יש לומר שהכבד והריאה בכלל קנה הם. ועדיין קשה לי דאם כן למה פרט הלב שאף הוא תלוי בקנה וצריך עיון. ובפירושין ראיתי שבשאר קרבים לכולי עלמא אסור, שיש בהן שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב, ומאי דקאמר רבן שמעון בן גמליאל קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר. ואין זה מחוור כלל. ולא מתיישב בהלכה.

אמר אביי כגון שהקיז דלא אכיל דגים:    ונראה לי להאי לישנא דדוקא, כגון שנדר מן הבשר לאותו יום של הקזה בלבד, אבל אילו נדר לשמונה ימים אף על פי שיום הנדר היה מקיז דם אסור אפילו בדגים, דהא אכיל דגים למחר וליומא אחרי. ומינייהו נמי נדר. אבל לאידך לישנא דאוקימנא דכאיבן ליה עיניה, לא שנא נדר ליום ולא שנא נדר לחדש, הא לא ידע אימת מתסי, והני לישנא לא פליגן אהדדי דאיתיה להאי ואיתיה להאי, ובין הקיז דם בין כאיבין ליה עיניה שרי בדגים, ומיהו בשהקיז דם ונדר מן הבשר ליומו צריכא לי, מהו בבשר מליח מי שרי ליה כדגים, דהא בשר מליח נמי ביום הקזה לא אכיל, וכדתניא אין מקיזין דם על בשר מליח, או דלמא לא אמרינן הכי אלא דוקא בדגים, דלאו בשר ממש נינהו ואינן בכלל נדר, אלא מדין המלכה, וכיון דשליח צריך לאימלוכי ביה הקזתו כהמלכתו, שאינו מכניסתו בכלל נדרו, אבל בשר מליח דבשר ממש הוא, אף על גב דהקיז הרי הוא בכלל נדרו, או דלמא מכל מקום כיון שהקיז דם אין צריך לאסור על עצמו, אלא הבשר שדרך המקיזין לאכול, ואולי יש להכריע לחומרא, מדקתני מותר בדגים ולא קתני נמי מותר בבשר מליח, דהא מותר בדגים לאו דוקא אלא בשהקיז דוקא, ואילו היה מותר אפילו בבשר מליח הוה ליה נמי לאפוקי כדגים.

דף נה עמוד א[עריכה]

הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין:    מסתברא דאסור דקתני הכא דוקא לכוס, אבל לאפות לא כנודר מן (החטה) [החטים _ לפי המגיה המאירי], ואף על גב דקתני אסור סתם, היינו טעמא משום דהכא לא אתא לאשמועינן אלא מה שהוא בכלל המין ולא ענין איסורו, ומאי דסתים במתניתין פריש בברייתא, דקתני הנודר מן הדגן מותר באורז בחילקא בטירגיז ובטיסני שהוא דגן (מוחלט) [מוחלק _ לפי השי"מ], וכל שכן קמח ופת, ומיהו אפשר לדחות דהתם כבר פריש טרגיז וטיסני וצריך עיון.

גמרא: למימרא דדגן כל דמידגן משמע, מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו':    ואם תאמר ומאי קושיא דהא רבי מאיר לא פליג בדגן דאורייתא, דלכולי עלמא אינו אלא חמשת המינין ויש לומר דהא קרא לא בלשון תורה משתעי אלא בלשון עם הארץ, ובלשון שהיו מביאין המעשרות מדברים [רבים _ לפי המגיה המאירי].

אמר רבא תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד:    איכא למידק כיון דרב יוסף לא הוה שמיע ליה הכין, כי קא פריך אדרבי מאיר לעיל מדגן וכל תבואת השדה ופרקינן לאתויי פירות האילן וירק, הוה ליה לאקשויי והתנן רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין. וצריך עיון.

הא דתניא הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין ואקשינן פשיטא, ופרקינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע:    קשיא לי מאי קא מתרץ ליה, אדרבה היא גופה היא דקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא. ויש לומר דלישנא קייטא הוא הכי קאמר מהו דתימא כיון דתבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי משמע קא משמע לן דלשון תבואה ממש לא משמע אלא חמשת המינין, ודבר הלמד מענינו הוא, דמשום הכי אייתי הכא ההיא דרבא דבעא מיניה מרב יוסף.

הא דאהדר ליה רב יוסף לרבא מתניתין היא הנודר מן התבואה וכו':    קשיא לי וכי סבור היה רב יוסף דרבא לא הוה ידע מתניתין, והא רבא גופיה הוא דאסבר ליה לרב יוסף דתבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. ונראה לי דרב יוסף [ודאי _ לפי השי"מ] מידע ידע דרבא לא איבעיא ליה אלא אי עללתא כתבואה או לא, ואמר ליה מתניתין היא דהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין ועללתא היינו תבואה, ואמר ליה אביי דלא דמו, וכי שמע רבא אמר בהא לא מיבעי לי דכל גידולי קרקע במשמע, אלא שכר בתים וספינות קא מיבעיא לי ולא איפשיטא, ולענין דינא קולא לתובע וחומרא לנתבע, ולענין נדרים הכל אסור, דספיקא דאורייתא לחומרא.

תוספתא [כאן פרק ד' הלכה א']: הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, הנודר מן התבלין מותר בחי ואסור במבושל, אם אמר הרי הן עלי אסור בהן בין חיים בין מבושלים [שם הלכה ב'] הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבאה מחמשת המינין בלבד. וגרסינן בירושלמי [כאן פרק שביעי הלכה א']: הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, כמאן דאמר הלכה בנדרים אחר לשון בני אדם, למאן דאמר לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קראו אותו חידוש.

תירושך זה יין:    ומסתברא לי דבסתם מקומות שאין שם לשון מורגל לתירוש כמקומות הללו, אדרבה מותר בכל מיני מתיקה, ואסור ביין, דכיון שאין שם לשון בני אדם ידוע אין הולכין בו אלא אחר לשון תורה.

דף נה עמוד ב[עריכה]

תניא כיצד אמר רבי יהודה הכל לפי הנודר כו':    וקיימא לן כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרקין דלקמן, דתנן היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, וכן המגרש את אשתו כו' הרי אלו מותרות ליהנות לו, שלא נתכוון זה אלא לשם אישות. היה מסרב בחברו שיאכל עמו, אמר קונם לביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם לך, מותר ליכנס לביתו לשתות עמו צונן, שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה, וכל הני סתמי כרבי יהודה דהכא, וכדגרסינן עלה התם בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ח']: אמר רבי יוסא דרבי יהודה הוא דאמר הכל לפי הנודר, והלכך הוה ליה מחלוקת בפרקין, וסתמא בפרקא דלקמיה, והוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם, דבחדא מסכתא יש סדר למשנה, וקיימא לן כסתם, ואפשר נמי דתנא קמא לא פליג הכא עליה דרבי יהודה, אלא תנא קמא אתא לאשמועינן דהנודר סתם שאין צמר ופשתים עולה עלי, דמותר להתכסות ולצאת טעין בגיזי צמר ובאניצי פשתן, שלא נתכוין זה אלא שלא ילבש בגד צמר ובגד פשתים, ורבי יהודה אשמועינן דהני מילי בסתם נודרין שאין שם שום הוכחה על איזה דבר נדר, אבל אם יש שם שום הוכחה אזלינן בתר אומדנא דמוכח, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וגם זה נכון בעיני, אלא שאין כן דרך הירושלמי שכתבנו למעלה.

דף נו עמוד א[עריכה]

[כאן ד"ה בבית לרבות היציע בבית לרבות העליה] בבית לרבות את היציע:    הקשו בתוספות דבתורת כהנים דריש איפכא, דגרסינן התם בקירות הבית ולא בקירות היציע. ותירץ הר"מ בר' משה שניאור ז"ל דלא גרסינן הכא לרבות את היציע, אלא לרבות את הצבוע, והכין איתא בתורת כהנים דגרסינן התם בבית לרבות את הצבוע, בבית לרבות את העליה, ופירש דצבוע איצטריך לרבות, משום דבנגעי בגדים כתוב בבגד צמר או בבגד פשתים, ודרשינן או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו, והוציא את הצבוע, ומיהו מקצת ספרים שכתוב בהם בבית לכבות את היציע בבית לרבות את העליה, ואינו, דהא בהדיא אמרינן התם ולא בקורת היציע.

הנודר מן הבית אסור בעליה:    תניא בברייתא ומייתינן לה בריש פרק קמא דסוכה [ג, א] בית שאין בו ארבע על ארבע פטור מן המזוזה ומן המעקה כו', ותנו לה להדין ברייתא בירושלמי במסכת מעשרות [פרק שלישי הלכה ג'], ותנו בה הנודר מן הבית מותר לישב בו.

אפילו תימא רבנן מאי עליה מעילוייא שבנכסים:    לענין הלכתא ליתא, דאדרבה אינו נותן לו אלא הגרוע, וכדאסיקנא עלה בשלהי מנחות [קח, ב] פרק הרי עלי עשרון, גבי האומר אחד משורי הקדש, היו שלשה הבינוני שבהן הקדש, אבל שורי בשורי תור בתורי קאמר, ואקשינן עליה והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא האומר לחברו בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה, לא משום דגריעי, מאי עליה מעולה שבבתים, מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל, מראהו נפול, עבד בעבדי אני מוכר לך ומת, מראהו מת, ואמאי ניחזי הי נפל והי מת, לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה, השתא דאתית להכי נימא עליה דגריע יד בעל השטר על התחתונה, והכא לא דק לתרוצי כמסקנא דהתם, דהשתא לא אתו אלא לאוקומי מימריה דרב הונא אפילו כרבנן, וכשתמצי לומר דיד בעל השטר על התחתונה כמסקנא דהתם דרב הונא נמי כרבנן אתיא, דבית בביתי מראהו עליה משום דגריע, דעלייה בכלל בית ובית נמי מיקרייא, ולאו משום יתורא דלישנא דקאמר בית בביתי, אלא הוא הדין לבית אני מוכר לך, וכל שכן דהא דקאמר בית בביתי לרבותא קאמר, דאף על גב דקאמר הכי אפילו הכי לא יהיב ליה אלא עלייה דגריע, ואיצטריך לאשמועינן הכי משום דלגבי הקדש אי אמר שור בשורי הגדול הקדש, דתור בתורי קאמר וכיון דאתיא דרב הונא כרבנן קיימא לן כרבנן, והלכך הנודר מן הבית אסור אפילו בעלייה.

דף נו עמוד ב[עריכה]

דף נז עמוד א[עריכה]

מתני': קונם פירות האלו קונם הם על פי קונם הם לפי, אסור בחילופיהן ובגידוליהן:    פירוש ולאו דוקא אלו, אלא כל שפורט הרי הוא כאילו אמר אלו, וכגון שאמר תאנים של מקום פלוני עלי, או פירות של פלוני עלי, וכמו שכתבתי למעלה בשם מורי הרב ז"ל, וכל שהוא אוסר קצת מאותו מין ועדיין הוא יותר בשאר הרי זה כהקדש, ולאסור אותו על עצמו לגמרי כהקדש נתכוון, והלכך אסור בחילופיהן שהרי זה נהנה ממנו כל שהוא מחליפו ונהנה מחליפיו, ודוקא כשהחליפן הוא, הא אם נתחלפו על ידי אחר ושלא בשליחותו מותר כשאר איסורי הנאה, וכדכתיבנא לעיל בפרק השותפין, ואינו אסור אלא בשעבר הוא והחליפן.

ובגידוליהן:    בין בדבר שאין זרעו כלה בין בדבר שזרעו כלה, דלא גרע גידולין בדבר שזרעו כלה מחליפין, ועוד דקתני בשאני (טועה) [טועם _ לפי השי"מ] בשאני אוכל מותר [בגידוליהן _ לפי השי"מ] בדבר שזרעו כלה, אלמא באלו דקתני שאסור בגידולין אפילו בזרעו כלה קאמר, שמה שאסר באלו התיר בשאני טועם, ומיהו אינו אסור אלא בגידולין אבל בגידולי גידולין מותר כיון שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין, וכטעמא דאמרינן בגמרא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, והא דקתני שאני אוכל לא קאי אאלו, מדאמרינן לעיל בשלהי פרק הנודר מן המבושל [נב, ב] תא שמע שאני אוכל שאני טועם כו' הא ביוצא מהם אסור ואם איתא מאי קושיא התם דאמר אלו ואלו דוקא, אלא באומר קונם ענבים שאני טועם קאמר, ואלא מיהו לענין דינא לא שנא לא אמר אלו ולא שנא אמר אלו, כל שאמר שאני אוכל שאני טועם לא אסר אלא טעימתן ואכילתן (שלא) [של _ לפי הש"מ] אלו דוקא ולא חילופיהן, והיינו מתניתין דבסמוך דהאומר לאשתו קונם מעשה ידך.

האומר לאשתו קונם מעשה ידך וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן:    כתב מורי הרב ז"ל אף על גב דלא אמר מעשה ידיך עלי למעשיהן, אלא מעשה ידיך, או מה שתעשי, הרי זה כאומר אלו, שהרי לא אסר עליו מעשה ידים בכלל ואפילו של ידיו, אלא מעשה ידי אשתו פרט, ובזה יש לנו לומר שנתכוון [שלא להנות ממעשה ידי אשתו, ואם אשתו טוחנת ואופה נתכוון _ לפי השי"מ] שלא להנות מריוח מעשה ידיה גם על ידי חליפין ונראה לי שלא נתכוון לאסור אלא בכנגד ריוח מעשה ידיה, וימכרו הלחם להיות מעות שכנגד שבח טחינה ואפיה שלה, ושכנגד חטים שלו.

שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן:    אף על גב דמעשה ידיך כאומר אלו, [כיון _ לפי השי"מ] דאמר שלא אוכל מעשה ידיך לא אסר אלא אכילת הלחם שתטחון ותאפה, דהדבר פשוט דהאומר ככר זו עליה שאני אוכל דמותר בהנאתו, וכן שאני טועם בטעמו הוא דאסר נפשיה, מיהו בטעם גופיה מוסיף איסור לאיסור יוצא מהם לפי ספק בעיין, והוא הדין תערובת מטעם דתלמודא מדמי להו, עד כאן לשון רבינו ז"ל.

דף נז עמוד ב[עריכה]

גמרא: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו עיקרו אסור שחייב לבערו וגידוליו היתר דלא גזרו על גידולי שביעית, כמו שגזרו על גידולי תרומה להיות כתרומה, וכדאיתא לקמן [ס, א] מי אתו גידולין ומבטלין את האיסור, ומדרבנן קאמר, דאילו מדאורייתא ודאי בטיל ברוב כשאר האיסורין, ופירות שביעית גופייהו נמי לא מיבעיא ליה בשנתערבו בפירות של שמינית דפשיטא ליה דבטלין הם בנותן טעם וכדתניא לקמן [נה א] אלא בגידולין ועיקר קא מיבעיא ליה, אי מבטלין חד לחבריה, או דלמא חשיבי ולא בטילי חד לגביה חבריה.

ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות:    ודוקא בשיש בה פירות לפי שכיון שיש בה פירות של איסור כבר וזה בא לבטלן, גזרו עליהם ואסרום שלא יהיו בטלין לגבי תוספת ההיתר, אבל במסבך ילדה בלא פירות בזקנה, ודאי בטלה היא ופירותיה מותרין.

ליטרא בצלים שתקנה וכו':    ודלמא לחומרא. ומסתברא לי דאינו מעשר מניה וביה אלא ממקום אחר, כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב, וקשה לי דהא חומרא דאתי לידי קולא היא, וכדאמר בעלמא (תוספתא דמאי פרק ח' הלכה י') המרבה במעשרות (מעשרותיו מתוקנין כו') [פירותיו מתוקנין מעשרותיו מקולקלים _ לפי השי"מ]. ויש לומר דכיון דעיקר מעשר ותרומת מעשר שלהן מדרבנן, הם לא גזרו בכך.

דף נח עמוד א[עריכה]

כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל:    שאפשר לתקנו ולעשר עליו ממקום אחר, ובשלהי עבודה זרה [עג, ב] מפרש טעמא אחריני, ושם כתבתי בארוכה בסייעתא דשמיא.

יש מי שגורס: אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא:    ופירש כך אף אני לא אמרתי שיש לה שיעור אלא לביעור, כלומר שאם נטע של ששית בשביעית, והוסיף כל שהוא, בטלו אותן גדולין לגמרי לגבי העיקר הרוב שהוא של היתר, ואינו אסור לגמרי כדין גידולי שביעית, אלא מותרין באכילה, והוא שיבערום כלומר שיאכלם קודם יציאת שביעית, אבל לאכילה לאחר שביעית, כלומר אם נתערבו לו פירות שביעית בשל שמינית, בכי הא תנן השביעית אוסרת במינה במשהו, אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי איסור, ודחה הא נמי לחומרא שאני.

ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחך לא איבעי ליה לישראל איש כפר ימא [אלא בגידולין, ולא בפירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית, וכדכתיבנא לעיל, דאם איתא למה ליה _ לפי השי"מ] לדחוקי נפשיה ולמינקט בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ליבעי פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית. ועוד דמאי קא משני הא נמי לחומרא דאם בתערובת פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית הלכו בהן לחומרא כל שכן בגידולין ועיקר.

ואינו נראה כלל ועיקר, אלא הכי גרסינן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא בנותן טעם. ונראה לי דהכי קאמר אף אני אומר שלא אמרנו שם בשביעית שאוסרת בכל שהוא אלא לביעור, ולא אמרתי לאו דוקא ואמת ניתא קאמרוה כאילו הברייתא אומרת כן, וכמוה [מכילתא פרשת בא פרשה י"ז] בעבור זה לא אמרתי אלא כשיש מצה ומרור מונחים לפניך, וכן היא בירושלמי [פרק ששי הלכה ג'] של מסכת שביעית דגרסינן התם, אמר להם לא אם בשביעית שאוסרת כל שהוא אלא בביעור, אבל באכילה בנותן טעם.

לביעור:    פירשו המפרשים אם נטע בצל של ששית בשביעית וגדל בשביעית כל שהוא חייב לבערו [באכילה שיאכלנו קודם הביעור _ לפי השי"מ] כאילו כולו משביעית, דאתו גידולי האיסור ומבטלין העיקר של היתר ששית, אבל לאכילה כשנתערבו פירות שביעית בפירות שמינית בזה ודאי נתנו ליה חכמים שיעור בנותן טעם, אלמא לא אתו גידולין של שביעית ומבטלין את העיקר של ששית, והכא נמי בצל של שביעית שנטעו בשמינית ורבו גידולי על עיקרו אתו גדולי היתר ומבטלין את העיקר.

ודחי ודלמא הא נמי לחומרא:    אבל להקל כגון בצל שביעית שנטעו בשמינית עדיין תיבעי. וגם זה אינו מחוור בעיני, דקשיא לי טובא דהיכי תיסק אדעתין דמשום ביטול הוא, וכי היכן מצינו שהמיעוט מבטל את הרוב, ואנן לא איבעיא לן אלא בשרבו גידוליו על עיקרו, הא בשרבה עיקרו על גידוליו פשיטא דאין המיעוט של גידולי היתר מבטלין ומתירין את העיקר. אלא דלגבי בצל של ששית שנטעו בשביעית שאוסרת בכל שהוא, לומר שהוא צריך לבערו באכילה בשביעית לא מדין ביטול [את ההיתר, כלומר שנתבטל ההיתר לגבי האיסור הוא, אלא שאין האיסור בטל לגבי _ לפי השי"מ] ההיתר, ומחמת האיסור שבו שאינו יכול להתברר מתוך ההיתר אתה בא לחייב כל הבצל לביעור אכילה בשביעית, ואם כן מאי קא מייתי מינה לבצל של שביעית שיתבטל לגבי גידולי ההיתר.

אלא נראה לי דהכי קא דייק, מדקתני שחייב לבערו מחמת גידולי האיסור, אלמא אין איסור שביעית מתבטל לגבי רוב ההיתר ואפילו גידולין לגבי העיקר, והוא הדין וכל שכן לעיקר של שביעית שאינו בטל לגבי הגידולין שרבו עליו, ומשני ודלמא הא נמי לחומרא, כלומר התם הוא שהחמירו עליו כיון שאפשר לתקן בביעור אכילה, אבל הכא שאם אתה אוסרו ילך לאיבוד ואפילו הגידולין דלמא בטיל הוא לגבי הרוב. כן נראה לי.

ולעיקר הא דתניא אף אני לא אמרתי אלא לביעור יש מפרשים כגון בצל של ששית שנכנס בשביעית והוסיף כל שהוא. והקשו בתוספות [כאן ד"ה אמר להם] דאם כן היינו ספיחי ששית שנכנס בשביעית ותניא כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב, ועוד דאין גידולי כרוב שביעית אוסרין בכל שהן, וכדתניא בסמוך בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם עלין שלהן שחורות אסורין הוריקו מותרין, ולגבי כלאים נמי כהאי גוונא דאין אוסרין במשהו אלא בעינן תוספת אחד במאתים, וכדאמרינן במעביר עציץ נקוב בכרם, ומשום כך פירשו בתוספות דהא בבצל של ששית שנטעו לכתחלה בשביעית, ומשום הכי כיון שנעשית איסור בידים בתחלת נטיעתו גזרו עליו ואסרוהו בתוספת כל שהוא, וכענין שאסרה תורה בכלאים זרוע מעיקרא בהשרשה, וזרוע ובא בתוספת, כלומר זרוע באיסור מעיקרו אוסר בהשרשה לבד, אבל זרוע קודם נטיעתן בטל חשיבותן ומתבטלין לגבי הרוב.

דף נח עמוד ב[עריכה]

חשוד על השביעית קתני:    ואינו טורח לתקנן להכשירן, דכי אמרינן לא שביק היתר ואכיל איסורא הני מילי היכא דלא טרח, אבל למיטרח לא טרח, כדאיתא בריש פרק קמא דחולין [ד, א] גבי מומר אוכל נבלות לתיאבון.

ודלמא בתערובת המנכש קתני:    איכא למידק וכיון דאמרינן דתלינן בתערובת ולקולא מאי דחי מנכש קתני, דלמא קודם שנטען נמי נתערבו לו בפירות היתר. ויש לי לומר דהכא בישראל חשוד ממש שנטע שנה זו חסיות של שביעית, וכיון שכן שנטועין הנך עדיין הרי הן באיסור, אפילו הכי קתני במנכש עמו למוצאי שביעית שהוא מותר. אי נמי יש לי לומר דתערובת דקאמר כיון שנתערבו חסיות אלו בחסיות ידועות של ששית קאמר, אי נמי בחסיות של שמינית של מי שלא נחשד על השביעית.

בטילתה נמי על ידי קרקע:    כלומר דין הוא שנתבטל על ידי גידולין אלו של היתר, לפי שאילו לא נטען זה בקרקע לא היו הגידולין האלו באין ונתוספין על האיסור בשום פנים, הלכך הרי זה היתר חשוב להתחלק מן האיסור ולבטלו, מה שאין כן בילדה שסבכה בזקנה, בזקנה היו הפירות גדלין ונוספין באיסור מעצמן, וכן נמי בצל הנטוע בכרם, אלמלא שעקר את (הבצל) [הכרם _ לפי השי"מ] היה בצל גדל באיסור, אלא שגרם הוא להתיר את הגידולין, הלכך היתר גידולין אלו אינו חשוב כל כך להיות מבטל את האיסור. ופריך ליה ממעשר שאף הוא איסורו על ידי קרקע ורבוי נמי אי אפשר אלא על ידי זריעתו, ואפילו הכי אינו מבטל את העיקר, ומשני מעשר אין איסורו על ידי קרקע אלא דיגון קא גרים, והלכך גידוליו נמי אף על פי שהם חשובים אינם מבטלים את העיקר.

חייב במעשר ובשביעית:    כלומר הולכין בה לחומרין.

חייבת במעשר:    פירוש במעשר מן המעשר כשהיתה קודם נטיעתה, ולא אמרינן אתו גידולין ומבטלין את העיקר, ואילו בצלים של ששית שנטען בשביעית כולן אסורין דאתו גידולין ומבטלין את העיקר. וקשיא לי אם כן מאי קא מותיב מינה לשביעית, דאדרבה בהדיא מתפרש בהא ברייתא דשאני מעשר משביעית. ויש לומר דהאי דקאמר הרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע לאו תיובתא הוא דקא מותיב, אלא טעמא הוא דקא בעי מאי שנא שביעית, ומאי שנא מעשר. כן נראה לי.

ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר:    ונראה לי דהאי ממקום אחר לא קאי דוקא אאותה ליטרא אלא על הכל, כלומר וממקום אחר הוא מעשר עליה.

דף נט עמוד א[עריכה]

דף נט עמוד ב[עריכה]

מי סברת על עיקר קתני על תוספת קתני:    וקשיא לי ומאי נפקא מיניה והא אי אפשר לברר ולהפריש היתר תוך איסור. ויש לומר דנפקא [מיניה] לתערובתן שאין אוסרין אלא לפי חשבון (איסור) [האיסורא] אי נמי הכי קאמר מי סברת מחמת העיקר שנתבטל וחזר להיות אסור קתני.

אם עליו שלהן שחורות אסורין:    לא אמרו אלא מחמת תערובת התוספת שבהן ועל כרחך לא שמעת ליה לר' שמעון בן גמליאל אלא דלא טרח, קושיא היא דחזר והקשה רבא לרב חסדא, כלומר אפילו אם תמצי לומר דכולה ר' שמעון בן גמליאל הוא ור' שמעון בן גמליאל לא אסר אלא הגדל באיסור, הני מילי דלא טרח לבטל את העיקר, כי הכא שטרח וזרעה ליטרא בצלים דכיון שטרח כבר בטלין.

גופא אמר רבי חנינא תורתאה אמר רבי ינאי בצל של תרומה כו'. למימר דגדולי היתר מעלין את האיסור:    קשיא לי הדין לישנא דמינה משמע דלא קשיא ליה אלא כשגידולי היתר מבטלין את העיקר האסור אבל הגידולין מיהא מותרין וליתא, דעיקר קושיא על הגידולין בעצמן היא שהוא קורא אותם גידולי היתר ואינן אלא אסורין, דתנן גידולי תרומה תרומה [היכי הוי ליה למימר למימרא דגידול תרומה אינן תרומה והא תנן גידולי תרומה תרומה _ לפי השי"מ] ולישנא נמי דקאמר הא נמי תנינא [גידולי גידולין חולין קשיא לי, דלא הוי ליה למימר הא נמי תנינא _ לפי השי"מ] דאדרבה הא נמי ליתא, דכיון דאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין תרומה דתנן הטבל כו'. ואפשר לתרץ בזו דלרווחא דמלתא אקשינן הכי, והכי קאמר אי בצל דנקט לאו דוקא אלא בדבר שזרעו כלה קאמר, הא פשיטא, דהא תנן תרומה גידוליה חולין, ואי בצל דוקא קאמר ולמימר דאפילו בדבר שאין זרעה כלה גידולי גידולין מותרין, הא ליתא דהא תנן הטבל כו' ועדיין צריך לי עיון.

דף ס עמוד א[עריכה]

יש מי שגורס: ריבוייא דרבו גידוליו על עיקרו דמותר קא משמע לן:    ומפרשים דהא דתנן הטבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין, הני מילי הזרע בעצמו הגדל מן הגידולין שהוא העיקר והחשוב שבו, אבל הגידולין שרבו ממנו מותרין, והיינו דאתא רבי חנינא לאשמועינן. ובתוספות [כאן ד"ה התם דלא רבו הכא דרבו] פירשו דהא קא משמע לן דהא דתנן הטבל גידולי גידולין אסורין, הני מילי בשלא רבו כל כך על העיקר שיהא בהם שיעור לבטל את העיקר, והא דרבי חנינא כשרבו הגידולין על העיקר ולפיכך מותר, והא אתא לאשמועינן, ויש מי שגורס התם רבו הגידולין על העיקר, אבל הכא לא רבו גידולין על עיקרו, והכל עולה לטעם אחד.