נדרים נו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' הנודר מן הבית מותר בעלייה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עלייה בכלל הבית הנודר מן עלייה מותר בבית:
גמ' מאן תנא (ויקרא יד, לה) בבית לרבות את היציע בבית לרבות את העלייה אמר רב חסדא רבי מאיר היא דאי רבנן האמרי רבנן עלייה בכלל הבית למה לי קרא בבית לריבויא אביי אמר אפי' תימא רבנן בעיא קרא דסלקא דעתך אמינא (ויקרא יד, לד) בבית ארץ אחזתכם כתיב דמחבר בארעא שמיה בית עלייה הא לא מחבר בארעא כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה טעמא דא"ל בית שבביתי אני מוכר לך אבל בית סתם אינו מראהו עלייה לימא רבי מאיר היא אפילו תימא רבנן מאי עלייה מעולה שבבתים:
מתני' הנודר מן המטה מותר בדרגש דברי רבי מאיר וחכ"א דרגש בכלל מטה הנודר מן הדרגש מותר במטה:
גמ' מאי דרגש אמר עולא ערסא דגדא אמרו ליה רבנן לעולא הא דתנן כשהן מברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש כולה שתא לא יתיב עלה ההוא יומא יתיב עלה מתקיף לה רבינא מידי דהוה אבשר ויין דכולה שתא אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ההוא יומא אנן יהבינן ליה אלא הא קשיא דתניא דרגש לא היה כופהו אלא זוקפו ואי אמרת ערסא דגדא הוא והתניא הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך הבית הוא כופה הא לא קשיא
רש"י (ריב"ן)
[עריכה]מתני' מותר בעלייה - שאין עלייה בכלל בית:
הנודר מן עלייה כו' - דברי הכל אין בית בכלל עלייה:
גמ' ר"מ היא - דאמר עלייה לאו בכלל בית היא:
דיאי וכו' - בבית ארץ משמע דמחובר בארעא הוי בית: עלייה דלא מיחבר בארעא לא הוי בכלל בית ארץ ולהכי בעי קרא לרבויי דהואיל דסמיכא אקירות הבית מטמאה:
האומר לחבירו בית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה - משום דאמר בית בביתי משמע עלייה בתוך ביתי: טעמא דאמר בית בביתי הא אם אמר בית סתם אין יכול להראות לו עלייה. דאין עלייה בכלל בית:
לימא ר"מ היא - דאמר אין [עלייה] בכלל [בית]:
אפי' תימא רבנן - לא תימא עלייה ממש מאי עלייה דקתני:
מעולה שבנכסיו - הבית המשובח שבבתיו צריך ליתן לו היכא דקאמר בית בביתי אבל אי הוה אמר בית סתם היה יכול להראות לו עלייה ממש דעלייה בכלל בית:
מתני' מותר בדרגש - דאין דרגש בכלל מיטה:
דרגש בכלל מיטה - ואסור אבל הנודר מן הדרגש דברי הכל אין המיטה בכלל דרגש:
גמ' ערסא דגדא - מיטה שעורכין אותה למזל ואין שום אדם ישן עליה: כשהן מברין אותו: לכ"ג כשהוא אבל:
כל - העם כו' יתיב עליה. בתמיה מכלל דדרגש לאו ערסא דגדא הוא:
אנן יהבינן ליה - משום דכתיב ויין למרי נפש ה"נ אף על גב דכולה שתא לא יתיב עליה השתא יתיב:
לא חיה כופהו - ממש הכרעים מלמעלה:
אלא זוקפו - שמעמידו על שני כרעיו ודיו:
ואי אמרת ערסא דנדא - דמיטה חשובה היא כ"כ אמאי אין צריך לכפותה:
והתניא וכו' - וזו נמי הואיל ומיטה חשובה היא צריך לכפותה אלא שמע מינה דרגש לאו ערסא דגדא הוא:
ר"ן
[עריכה]מתני' מן הבית מותר בעלייה. דלרבי מאיר עלייה ליתא בכלל בית ורבנן פליגי עליה דסבירא להו דעלייה בכלל בית מיהו מודו דהנודר מן העלייה מותר בבית:
דרגש. מפרש בגמ':
מותר ליכנס לתחומה. תוך אלפים אמה הסמוכים לעיר:
לעיבורה. תוך שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר:
מן האגף ולפנים. מסתימת הדלת ולפנים אבל מה שעומד לחוץ כשהדלת נועלת מותר בו:
גמ' בבית דכתיב בנגעי בתים דהיינו בבית ארץ אחוזתכם לרבות את היציע כך היא הגירסא בנסחאות ואמרו בתוספות דלא גרסי' ליה דהא בת"כ תניא איפכא בקירות הבית ולא בקירות היציע ולפיכך כתב הרב ר' משה בר שניאור ז"ל דלא גרסינן הכא יציע אלא צבוע כלומר בית צבוע במיני צבעונים ואצטריך לרבויי דסד"א נילף מנגעי בגדים שהצבועים אינן מטמאין בבגדים דכתיב צמר ופשתים מה פשתים שלא נשתנו אף צמר שלא נשתנה קמ"ל רבויא:
בבית ארץ כתיב. כלומר בית המחובר לארץ:
מראהו עלייה. אם רצה מוכר אומר לו ללוקח עלייה מכרתי לך אע"ג דגריעא דיד לוקח על התחתונה:
לימא ר"מ היא ולא רבנן. דלרבנן אע"ג דלא אמר בית בביתי אלא בית אני מוכר לך מראהו עלייה דהא לדידהו עלייה בכלל בית:
מאי עלייה מעולה שבבתים. וה"ק מראהו עלייה ע"כ של מוכר דכיון דאמר ליה בית בביתי צריך לברור לו המעולה ודוקא דאמר בית בביתי הא אמר בית סתם לא אלא מראהו גרוע והך מסקנא דהכא מחלפא אמסקנא דפ"ב דמנחות (דף קח:) דאמר התם שור בשורי הקדש הגדול הקדיש תור בתורי קאמר ואקשינן עליה מהא דאמר רב הונא בר חייא משמי' דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה מאי לאו עלייה ממש ופרקי' לא מאי עלייה מעולה שבנכסיו מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך נפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך מת מראהו מת ואם איתא ליחזי הי נפל והי מת אמר ליה לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה השתא דאתית להכי עלייה נמי דגריעא יד בעל השטר על התחתונה ולפום הך מסקנא דאמרי' דעלייה ממש קאמר דגריעא משמע דליכא לאוקמה לדרב הונא כרבנן דאם כן למה לי בביתי דקאמר אפי' בית נמי עלייה בכלל בית הוא ואי הכי אפשר דקיימא לן כר' מאיר מיהו כתב הרמב"ן דאפי' למסקנא דהתם הא דרב הונא כרבנן אתיא דאיכא למימר דהאי דנקט בית בביתי ולא נקט בית סתם לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בית סתם דמראהו עלייה דגריעא אלא אפי' כי אמר בית בביתי דבכי האי גוונא למעליותא משמע כדאמרי' התם הגדול הקדיש אפי' הכי גבי לוקח מראהו עלייה דגריעא הילכך כיון דלפום מסקנא דהתם איכא למימר דמימריה דרב הונא כרבנן אתיא נקיטינן כוותייהו דעלייה בכלל בית וכן פסק הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכות נדרים הלכה ט"ו]:
ערסא דגדא. נוהגין היו להציע מטה למזל הבית גדא מזל ודומה לו בסוף פרק במה אשה יוצאה (שבת דף סז.) גד גדי וסנוק לא:
כשהיו מברין אותו. לכהן גדול [צ"ל למלך] שאירע לו אבל ומתני' היא בפרק כהן גדול:
כולה שתא לא יתיב עלה. עד עכשיו לא ישב על אותו מטה. שהרי מונחת היא לשר הבית והשתא דאבל הוא יתיב עלה מהיכא תיפוק לן:
נוטל קרביטיו.
תוספות
[עריכה]הנודר מן הבית מותר בעלייה. דעלייה אינה בכלל בית:
בבית לרבות היציע בבית לרבות העלייה. הק' ה"ר יצחק הא דרשינן בקירות הבית ולא בקיר היציע ואמר הר"ם דכהך בריית' איתא בת"כ וגרסינן לה הכי כנגע נראה לי ולא לאורי מכאן אמרו בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו בבית להביא חצר הצבוע בבית להביא העלייה ולכך איצטריך לרבות צבוע לפי שמצינו בנגעים בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתן כברייתו אף צמר כברייתו והוציא את הצבוע לפי שהוקשו נגעי בתים ונגעי בגדים והייתי סבור למעט כותל צבוע איצטריך לרבויי ושמא ה"נ גרסינן בבית לרבות הצבוע. הא דאמר רב הונא פרק בתרא דמנחות (דף קח:) בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה ואמר עלייה זו מכרתי לך טעמא דא"ל בית בביתי ולא בית סתם דמשמע בית חשוב אבל אם אמר בית סתם בית מכר לו וקשה דלשם קאמר דעלייה דגריעה קאמר ויד בעל השטר על התחתונה א"כ מאי איריא בית בביתי אפילו בית סתמא נמי כיון דהטעם תלוי ביד בעל השטר על התחתונה וי"ל דלשם נמי צריך לפרושי כיון דיד בעל השטר על התחתונה כבית סתם דמי ומראהו עלייה דגריע והכי נקט דאף כי אמר בית בביתי מראהו גרוע וא"כ בשמעתא ניחא כי [נמי] מראהו עלייה דגריעה אתיא כרבנן וה"ה בבית סתם מראהו עלייה דעלייה בכלל בית ונקיט בית בביתי לרבותא דאפי' הכי מראהו גרוע והכא לא חש הש"ס לתרץ כמסקנא דהתם ותירץ כס"ד התם וה"ה נמי דלמסקנא דהתם נמי מפרשינן שפיר. הר"ם:
מותר בדרגש. מפרש בגמרא ערסא דצלא ואינו בכלל מיטה סתם:
ערסא דגדא. מיטה העשויה לכבוד ולמזל ואין יושבין עליה:
אנן יהבינן. מי שמברין אותו:
ואי אמרת ערסא דגדא אמאי לא היה כופהו. דבשלמא אי ערסא דצלא ניחא דלא בעי כפייה דדרגש העור תלוי בלולאות ודיו שיזקוף ויקשרנו למעלה מארכובותיו ולא יוכלו לישב עליו:
כל מטות שיש לו בבית. מפני כבודו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ז (עריכה)
יג א ב מיי' פ"ט מהל' נדרים הל' טו, טוש"ע י"ד סימן ריז סעיף כח:
יד ג מיי' פכ"א מהל' מכירה הל' יט, טוש"ע ח"ט סימן ריז סעיף יב בהג"ה:
טו ד מיי' פ"ט מהל' נדרים הלכה טו:
טז ה מיי' פ"ז מהל' אבל הל' ח ופ"ב מהל' מלכים הלכה ד:
יז ו מיי' פ"ה מהל' אבל הל' יח, סמג עשין דרבנן ב, טוש"ע י"ד סימן שפז סעי' א:
ראשונים נוספים
מתני' הנודר מן הבית. שלא יכנס לבית:
מותר ליכנס לעלייה. דלאו בכלל בית הוא:
וחכמים אומרים עלייה בכלל בית. נראה דחכמים מודים בחדר ויציע דלא הוו בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ואת היציע [ב"ב סא.] אלמא בלשון בני אדם לא הוו בכלל בית:
גמ' לרבות את היציע. לגבי נגעים מיתניא:
ר"מ היא. ולהכי איצטריך קרא לרבויי דבלשון בני אדם לא הוו בכלל בית:
לימא ר"מ היא. דמשמע משום שאמר בית בביתי דמשמע בית כל דהו הא אמר בית סתם אינו יכול ליתן לו עלייה והיינו כר"מ דאמר עלייה ליתא בכלל בית דאי רבנן אפילו אמר לו בית סתם נמי:
מאי עלייה מעולה שבבתים. ודאי אם א"ל בית סתם מראהו עלייה אבל השתא דאמר ליה בית בביתי האי לישנא משמע לאפוקי עלייה דגריעא משום עלייה וירידה וצריך ליתן לו המעולה שבין שני בתים דהיינו בית ועלייה מיהו בית הגרוע שיש לו יכול ליתן לו והכי מסיק בשלהי מנחות דיד בעל השטר על התחתונה:
ערסא דגדא. מטה העשויה למזל הבית כדאיתא בפסחים גד גדי וסינוק לא כי שרא דעתירותא נקיר שמיה ומצוי בבית השומרים אותו בנקיות לכך מכינים תמיד מטה מוצעת לנקיות:
כשהיו מברין אותו. גבי כהן גדול [צ"ל מלך] מיתניא כשהוא אבל ומאכילים אותו סעודה ראשונה:
כל העם. המברין אותו:
ההוא יומא. שיש לו להתנהג בהכנעה ובנזיפות יתיב עליה:
דרגש לא היה כופהו אלא זוקפו. כלומר מניחו כמו שהוא זקוף ואין לפרש זוקפו על צדו דא"כ הוה ליה למימר זוקפו ודיו כדקאמרינן לקמן גבי מטה שנקליטיה יוצאין ועוד לקמן ניחא שמן הדין היתה צריכה כפיה אלא שאינו יכול מפני הנקליטין הקבועין בה אבל הכא יכפה אם היא טעונה כפיה ואם אינה טעונה למה צריך לזוקפה:
[כאן ד"ה בבית לרבות היציע בבית לרבות העליה] בבית לרבות את היציע: הקשו בתוספות דבתורת כהנים דריש איפכא, דגרסינן התם בקירות הבית ולא בקירות היציע. ותירץ הר"מ בר' משה שניאור ז"ל דלא גרסינן הכא לרבות את היציע, אלא לרבות את הצבוע, והכין איתא בתורת כהנים דגרסינן התם בבית לרבות את הצבוע, בבית לרבות את העליה, ופירש דצבוע איצטריך לרבות, משום דבנגעי בגדים כתוב בבגד צמר או בבגד פשתים, ודרשינן או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו, והוציא את הצבוע, ומיהו מקצת ספרים שכתוב בהם בבית לכבות את היציע בבית לרבות את העליה, ואינו, דהא בהדיא אמרינן התם ולא בקורת היציע.
הנודר מן הבית אסור בעליה: תניא בברייתא ומייתינן לה בריש פרק קמא דסוכה [ג, א] בית שאין בו ארבע על ארבע פטור מן המזוזה ומן המעקה כו', ותנו לה להדין ברייתא בירושלמי במסכת מעשרות [פרק שלישי הלכה ג'], ותנו בה הנודר מן הבית מותר לישב בו.
אפילו תימא רבנן מאי עליה מעילוייא שבנכסים: לענין הלכתא ליתא, דאדרבה אינו נותן לו אלא הגרוע, וכדאסיקנא עלה בשלהי מנחות [קח, ב] פרק הרי עלי עשרון, גבי האומר אחד משורי הקדש, היו שלשה הבינוני שבהן הקדש, אבל שורי בשורי תור בתורי קאמר, ואקשינן עליה והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא האומר לחברו בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה, לא משום דגריעי, מאי עליה מעולה שבבתים, מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל, מראהו נפול, עבד בעבדי אני מוכר לך ומת, מראהו מת, ואמאי ניחזי הי נפל והי מת, לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה, השתא דאתית להכי נימא עליה דגריע יד בעל השטר על התחתונה, והכא לא דק לתרוצי כמסקנא דהתם, דהשתא לא אתו אלא לאוקומי מימריה דרב הונא אפילו כרבנן, וכשתמצי לומר דיד בעל השטר על התחתונה כמסקנא דהתם דרב הונא נמי כרבנן אתיא, דבית בביתי מראהו עליה משום דגריע, דעלייה בכלל בית ובית נמי מיקרייא, ולאו משום יתורא דלישנא דקאמר בית בביתי, אלא הוא הדין לבית אני מוכר לך, וכל שכן דהא דקאמר בית בביתי לרבותא קאמר, דאף על גב דקאמר הכי אפילו הכי לא יהיב ליה אלא עלייה דגריע, ואיצטריך לאשמועינן הכי משום דלגבי הקדש אי אמר שור בשורי הגדול הקדש, דתור בתורי קאמר וכיון דאתיא דרב הונא כרבנן קיימא לן כרבנן, והלכך הנודר מן הבית אסור אפילו בעלייה.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
פיסקא. הנודר מן הבית כו' בבית לרבות מן היציע טעות הוא שאין היציע מטמא בנגעים וצבוע גרסי' עיין מ"ש בפסוק והנה פשה הנגע בקירות הבית:
כמאן אזלא הא דאמר ר"ה בר חייא משמי' דמולא בית בבתיי אני מוכר לך מראהו עליי' לימא דלא כר"מ. אפילו תימא ר"מ מאי עליי' מעולה בנכסיו כך מצאתי כתוב במקצת ספרים והיא הגירסא העקירת וה"פ מדקאמר מראהו עליי' ונפטר אלמא דגם עליי' בכלל בית הוא ויד הקונה על התחתונה דכיון דסתם קאמר לי' יכול לפטור עצמו במה שרוצה בין בבית בין בעליי' ודלא כר"מ דאמר אין עליי' בכלל בית ומהדר אפילו תימא ר"מ היא והאי עליי' לאו עליי' ממש קאמר אלא נותן לו בית המעילה שבבתיו דאע"ג דיד קונה על התחתונה הנ"מ כי א"ל בית סתם אבל השתא דאמר לי' בית שבבתיי הכי משמע המעולה שבבתיו:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ז (עריכה)
מתניתין הנודר מן הבית מותר בעלייה כי כל אחד יש לו שם בעצמו זה נקרא בית וזה נקרא עלייה. וחכמים אומרים עלייה בכלל בית לפי שהטפל נקרא על שם העיקר כי סתם בני אדם קורין לעלייה בשתוף הבית בית. הנודר מן העלייה מותר בבית כי כולי עלמא מודו כי אינו נקרא בית בשתוף עלייה לפי שהבית עיקר והעלייה טפלה ואין בדין שיקרא העיקר על שם הטפל.
גמרא מאן תנא להא דתניא בתורת כהנים כנגע נראה לי בבית לרבות את היציע שאם יש שם נגע טמא דכיון דכתב ובא אשר לו הבית לא היה צריך לכתוב בבית יציע עליונו של מרפסת שעומד לפני עלייה. ויש אומרים כי הוא אותו שעושין באמצע הבית מקיר לקיר כמין עלייה והוא כמו חדר שמשמשין בו בהצנע. וחכמי לותיר פירשו דהאי מאן תנא בבית מבית ארץ אחוזתכם קאמר דמייתי ליה לקמן. הרי"ץ ז"ל. והרא"ם ז"ל כתב בבית לרבות את היציע בבית לרבות את העליה לענין נגעים ובבית טובא כתיבי בפרשה והכא דריש תרי מיניהו. עד כאן.
דאי דרבנן הא אמרי עליה בכלל בית אם כן לא אצטריך קרא לרבויי וליכא לשנויי ליה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דעל כרחין צריכין אנו ללמוד מקרא כגון הכא דלשון בני אדם מסופק אם קורין לעליה בית ולבית עליה כדפרי' לעיל גבי ערלים. הרא"ם ז"ל.
הנודר מן הבית אסור בעליה. תניא בברייתא ומייתי לה בריש פרק קמא דסוכה בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה וכו' ותנו לה להדין ברייתא בירושלמי במסכת מעשרות ותנן בה הנודר מן הבית מותר לישב בו. הרשב"א.
דמיחברא כלומר סמוך לקרקע ועליה מחובר דמחובר הוא אבל היא עצמה לא מיחברא להכי איצטריך קרא ואתיא נמי אליבא דרבנן. הרא"ם ז"ל. כמאן אזלא הא דאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה נימא רבי מאיר היא פירוש דאין עליה בכלל בית והא קא משמע לן דאף על גב דאמר ליה בית בביתי ואין עליה בכלל בית לוקח שאני דיד בעל השטר על התחתונה ומראהו עליה. דאי רבנן פירוש דאמרי עליה בכלל בית (מראהו עליה) אפילו לא אמר בביתי מראהו עליה דהא בכלל בית הוא. אפילו תימא רבנן מאי עליה מעולה שבבתים פירוש ודאי עליה בכלל בית הוא לרבנן ואי אמר ליה בית אני מוכר לך מראהו עליה דגריעא. אבל הא קא משמע לן דכי אמר ליה בית בביתי אני מוכר לך בית מובחר שבביתי קאמר ליה ולא מיבעיא דלא מצי מדחי ליה אצל עליה דגריע אלא אפילו המובחר שבבתים צריך ליתן לו וכדאמרינן במנחות שור בשוורי הקדש הגדול הקדש תור בתוראי קאמר. הרנב"י ז"ל.
וכן בפירוש וז"ל: אפילו תימא רבנן ואיצטריך דמאי מראהו עליה דקאמר כגון בית מעולה שבנכסיו דאף על גב דקאמר עליה בכלל בית הני מילי גבי נדרים אבל גבי מקח וממכר בית אמר ליה ובית מעולה בעי למיתב ליה. עד כאן. אבל בשטה כתוב וז"ל: הא דאמר רב הונא בשילהי מנחות בית בביתי אני מוכר לך לשון יתור שאמר בביתי משמע גריעותה מראהו עלייה לימא רבי מאיר היא דלרבי מאיר אצטריכא ליה למימר בביתי ראי אמר בית גרידא לא משמע עלייה דהא עלייה אינה בכלל בית אבל לרבנן למה ליה למימר בביתי. מאי עלייה מעולה שבבתים והא דקאמר מראהו עלייה מראהו בית קאמר (והא דקאמר ליה עלייה) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: דהא דקאמר ליה בביתי למימר מעולה שבדירות דהיינו בית ולמעוטי עלייה אתא. ומיהו בית גרוע מראה לו דיד בעל השטר על התחתונה כדתניא התם בשילהי מנחות בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול דיד בעל השטר על התחתונה ומעולה שבבתים לאו לאפוקי בית גרוע קאמר אלא לאפוקי עלייה לבדה שדירתה גרוע במעלות וירידות. וכן הוא מפורש במנחות הרואה שם לא (ישבעו) יטעה עצמו. והילך פירוש הלכה של מנחות. אמר רב נחמן וכו' אבל שורי בשוורי הקדש הגדול שבהם הקדש אמר רב הונא ברחייא משמיה דעולא בבית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה לאו משום דגריעא בתמיהא (אלא) אלמא לשון יתור שאמר בביתי לגרועי אתא. ומשני לאו לגרועי אתא אלא לעלות לגרועי עלייה אתא דמאי מעולה מעולה שבדירות דהיינו בית ולא עליה מיהו בית גרוע יהב ליה כדתניא התם בסמוך מראהו נפול ועלייה לא דמשמע מעולה למעוטי עלייה. עד כאן.
גירסא אחרת: לימא רבנן היא ולא רבי מאיר אפילו תימא רבי מאיר מאי עליה מעולה שבנכסיו. כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן וזה לשונו: וכתב רבינו ז"ל הך מסקנא דהכא אידחיא לה בדוכתה בשילהי מסכת מנחות דגרסינן התם אמר רבה בר אבוה לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא דאמר אחד משורי הקדש אבל אמר שור בשוורי הגדול הקדש תור בתוראי קאמר כלומר ואין חוששין לבינוני. והך דרבה בר אבוה קיימא אהא דתניא התם פרק הרי עלי עשרון האומר אחד משוורי הקדש הגדול הקדש פירוש בשהיו שנים ואם היו שלשה הבינוני הקדש כלומר דחוששין אף לבינוני. ועלה קאמר רבה בר אבוה דדוקא דקאמר אחד משוורי הקדש אבל שור בשוורי הגדול הקדש. ואקשינן עליה איני והאמר רב הונא בר חייא משמיה דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עליה מאי לאו משום דגריעא כלומר ואתאי ליהוי כתור בתוראי. לא מעולה שבבתים כלומר הבית הגדול מכור. מתיבי בית בביתי אני מוכר לך ונפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך ומת מראהו מת ואמאי ליחזי הי נפל והי מת כלומר אם איתא דמעולה שבבתים מכור היכי אמרינן מראהו נפול מראהו מת ניחזי אם המעולה נפול ודאי מראהו נפול אבל נפל הגרוע אמאי מראהו נפול. לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה פירוש ולפיכך מראהו גרוע אבל גבי הקדש הגדול הקדש. השתא דאתית להכי פירוש דאיכא לאיפלוגי בין הקדש למקח וממכר נימא עליה דגריעא יד בעל השטר על התחתונה כלומר דהא דרב הונא דמראהו עליה ודאי עליה דגריעא קאמר ומשום דהא מקח וממכר הוא דמראהו גרוע מה שאין כן גבי הקדש. הדין הוא גמרא דהתם ושמעת מינה דהא דשמעתין דיחויא היא כדקא סליק נמי התם אדעתין למימר הכי דמאי עליה מעולה שבבתים ובמסקנא הדר דינא למאי דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה ומיהו לא דאזלא כרבי מאיר אלא כרבנן. כלומר הא דאמרי מראהו עליה לאו משום דס"ל כרבי מאיר דאמר הנודר מן הבית מותר בעליה דאין עליה בכלל בית ולאשמועינן רבותא דאפילו באומר בית בביתי קאמר הכי אלא אף לרבנן דאמרי עליה בכלל בית איצטריך לאשמועינן דמראהו עלייה. והא דנקט בית בביתי רבותא קא משמע לן דלא תימא כי אמר הכי משום חשיבותא קאמר ובית המיוחד בביתי הוא כדקאמרינן גבי הקדש תור בתוראי קאמר דהיינו גדול אלא אף בזו כלומר דאמר בית בביתי יד לוקח על התחתונה ומראהו אפילו עליה שהיא בכלל בית ואם רוצה נותן לו בית פחות שבנכסיו.
ושמעינן מיהא דמאן דמקני לחבריה שיעורא בארעיה אף על גב דלא סיים קנה דהא בית בביתי ועבד בעבדי אף על גב דאית ליה נמי מאה בתים ומאה עבדים קנה לוקח מכי אקני ליה בכסף ובשטר ובחליפין וכי נפל ליה חד בית או מית ליה חד עבד מראהו נפול ומת וכי לא נפל מראהו אף עליה דגריעי אלמא זביניהו זביני כלומר ולא מצי מדחי ליה. ותנן נמי בבבא בתרא דנזיקין חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו ואף על גב דהא סיים לו את השדה כיון דלא סיים לו החצי דקאמר ליה כמאן דלא סיים לו כלום דמי דהא אית ליה לדחויי מהאי גיסא להאי גיסא בארבע רוחותא. וכי האי גוונא איתמר התם תנו חלק לפלוני בנכסי שנותנין לו רביע וגרסינן נמי בפרק בתרא דכתובות ההוא דאמר להו דיקלא לברא אזול יתמי פלוג ולא יהבו ליה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין דתנן התם מי שאבדה לו דרך שדהו אמר ליה אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גביהו הוא אלמא קני ליה לדיקלא ואף על גב דלאו מסויים הדין הוא סברא דילן.
ואשכחן לרבינו יוסף הלוי ז"ל דכתב דכל דלא סיים לא קנה. ואית ליה ראיה מההיא דתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין פירוש דקתני רישא הכותב כל נכסיו לעברו יצא בן חורין פירוש משום דעצמו ונכסיו קנה כאחד. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. וקא פריש דאמר חוץ מבית כור ולא אמר חוץ מבית כור פלוני דכיון דלא סיים שיורא כלומר איזה קרקע שייר לנפשיה לא קנה שאר נכסים דהא לא מסיימי כלומר אין ידוע איזה קרקע קנה כדי שיזכה בו. ושמיע ליה מינה כיון דהכי דינא מאן דמקני מידי לחבריה אגב ארבע אמות קרקע צריך לסיומי ליה הנהו ארבע אמות דאי לא סיים ארבע אמות בפירוש לא קנה. ולהכי אמרינן אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה דהוא מקום מסויים. פירוש דאמרינן רב הוה ליה זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתיה. ואף על גב דאמרינן חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו משום דסיים לו השדה כלומר דהא דקאמר ליה חצי. אלו הן דבריו. ואנן הא ברירינן דאף על גב דלא סיים קנה ומתניתין דחצי שדי נמי הויא לן ראיה מינה דסיום שדה לאו כלום הוא דהא איכא לדחוייה כלומר מחצי זה לחצי זה. ודקאמר משום דאמרינן אגב אסיפא דביתיה הא לדידיה נמי מכיון דסיים לו בית לא הוה צריך לסיימינהו לארבע אמות פירוש דלימא אגב אסיפא אלא דליקנינהו ליה סתם אגב ביתיה. דמאי שנא ארבע אמות בביתו המסויים כלומר דלא קני דאיכא לדחוייה מהאי גיסא להך גיסא בחצי שדה נמי איכא לדחוייה בארבע פלגי אלא לאו דוקא.
וההיא דקאמר מדתנן גבי גט שחרור שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ליכא מיניה ראיה ולאו הדין הוא אורחא דפירושא דוקא כלומר דהאי דאמרינן לא יצא בן חורין משום דלא סיים שיורא הוא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהן בפירוש קאמרי רבנן דלא יצא לחירות. וטעמא דמילתא דכיון דפגם כלל ראשון דקאמר כל נכסי והעבד בכלל ועכשו חזר ושייר בנכסים כמאן דהוי שיורא בגוף העבד הוא דכלהו נכסים כחד גופא שוינהו ושייר ביה ולפום הכי לא הויא גיטא אי משום דלא כרות גיטא הוא כלומר דגיטא דמשייר ביה ולא כלום הוא דבעינן גט כריתות. אי משום דלא פלגינן ריבורא כדאיתא בדוכת' פירוש דכיון דבלשון אחד נתן לו כל נכסיו דאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי אף על פי ששייר בנכסים דאמר חוץ מבית כור פלוני לא פלגינן דיבורא לומר בנכסים שייר בעבד לא שייר.
תדע דהא מפורש בפרק מי שמת חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם עבדו דתנן וכו' דשמעת מינה בהדיא דאפילו שייר קרקע פלוני כל שהוא הוי שיור. ואף על גב דאשכחנן נמי לרבינו הגדול ז"ל דפריש לה בדאמר בהאי לישנא כל שהוא כלומר דאמר הכי כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מקרקע כל שהוא ומשום דלא יכיל עבדא לברורי כמה כל שהוא דליקני שאר נכסים. פירוש דאלמא דעת רבינו הגדול ז"ל נוטה לפירוש הרב רבי יוסף הלוי ז"ל בדבר זה אנן לפום עניות דעתן לא דאיק לן מיהו בהא מילתא כדידן ס"ל דאי פריש כמה כל שהוא דשייר לנפשיה אף על גב דלא סיים בדין הוא שיקנה את השאר וכבר ברירנא מילתא בראיות גמורות דלית בהון ספיקא. ולענין פלוגתא דנודר פירוש בנודר מן הבית אם מותר בעליה אם לאו כיון דקא דחינן מימרא דרב הונא בר חייא מדרבי מאיר פירוש דאמרינן לעיל אפילו תימא רבנן ודאי הלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים הילכך הנודר מן הבית אסור בעליה. עד כאן.
ערסא דגדא מיטה העשויה לשרא דביתא למזל הבית ואין יושבין עליה שאין לך דבר שאין לו שר למעלה והוא שלוחו של מקום ולכבוד המקום עושין מיטה לכבודו כן נראה לי לפרש דאלו למפרש שהוא סימן טוב בבית נראה ניחוש ורחמנא אמר לא תנחשו וראיה לדברי הכסא שמתקנין לאליהו לכבודו. ההוא יומא שהוא אבל ונזוף מיסב עליה בתמיהא והלא היה לו יותר לישב בהכנעה ולא על מטה שנעשית לשלוחו של מקום שכבוד גדול הוא לו ואין זו הכנעה. מתקיף לה רבינא וכו' ודאי ההוא יומא מהדרינן ליתובי דעתיה מידי דהוי אבשר ויין דכולה שתא דאי בעי אכיל כלומר אין אנו נותנין לב על אכילתו דכיון דמדיליה אכיל בידו לאכול ההוא יומא אנן יהבינן ליה כדי ליתובי דעתיה הכא נמי דרגש דיתיב עליה ליתובי דעתיה (מידי דהוה אבשר ויין דכולה שתא דאי בעי אכיל כלומר אין אנו נותנין לב). אלא אי קשיא למאי דמפרש ערסא דגדא הא קשיא זה קשה לי לא היה כופהו באבל קאמר דיש להיות כנזוף לפני המקום אלא זוקפו מניחו זקוף אי נמי אפילו היה כפוי מעצמו זוקפו מותר לזוקפו וכל שכן שלא יכפנו. אלא כל מטות דמשמע אפילו ערסא דגדא (אמטה) המטה המיוחדת להניח עליה כלים שאין צריך לכפותה וגם זאת מיוחדת למזל ואינה בכלל שאר מטות וכל לאו דוקא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה