לדלג לתוכן

ר"ן על נדרים/פרק ז

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




פרק שביעי - הנודר מן הירק

מתני' הנודר מן הירק מותר בדילועין כו'. דלא הוי ירק אלא פרי ואית דמפרשי דסתם ירק נאכל כמות שהוא חי ודלועין אינן כן:

והוא אומר לא מצאתי אלא דילועין. אלמא לא מיקרו ירק דאי מיקרו ירק יקחם:

אמר להם כן הדבר. מזה אני מביא ראיה לאסור דלועין:

אסור בפול המצרי לח. דכל שהוא לח ירק הוי:

גמ' והא מן ירק נדר. לרבי עקיבא פריך היכי אסר בדילועין דהא מן ירק נדר ודילועין לאו ירק נינהו אלא פרי דבשלמא פול המצרי א"ל דכיון שעושים ממנו דגן כשהוא יבש ומקמי הכי לא עד ההיא שעתא ירק הוי ולא פרי אלא דלועין קשיא ואף ע"ג דר"ע יהיב טעמא דמימליך עליה שליח לא סגי ליה ההוא טעמא כיון דמן ירק נדר ודלועין לאו ירק נינהו:

אמר עולא באומר ירקי קדרה עלי. וכיון דמייתר לישניה למיכלל דלועין אתי כיון דמימלך שליחא עלייהו:

ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר. דכיון דדלועין ליתנהו בכלל ירק לית לך לרבויינהו מייתורא דלישניה אלא מאי דליכא לספוקי דמשתמע מיניה כגון שומים ובצלים הבאים להטעים את הקדרה אבל דלועין לא משתמעי מיניה דירק קדרה להטעים את הקדרה משמע:

באומר ירק המבושל בקדרה עלי. וכל כה"ג סבירא ליה לרבי עקיבא דכיון דדלועין ממליך שליחא עלייהו אסור בהן ורבנן סברי דכיון דצריך לאימלוכי עלייהו לאו מיניה הוא וקיי"ל כר' עקיבא כמו שנפרש לפנינו בס"ד הילכך נודר מן הירק אינו אסור בפרי האדמה אמר ירק קדרה עלי אסור בפירות האדמה הבאים להכשיר המאכל כשומים ובצלים ומותר בדלועין אמר ירק המתבשל בקדרה עלי אסור בכל פירות האדמה דמימלך שליחא עלייהו כי אמר ליה משלח ירק. ואית דמפרשי והא מן ירק נדר דסתם ירק נאכל כמות שהוא חי ואמר עולא באומר ירקי קדרה עלי דכיון דאמר הכי אפילו ירק המתבשל בכלל ודילמא ירק הנאכל בקדרה קאמר דכיון דסתם ירק נאכל כמות שהוא חי ואמר ירקי קדרה לרבויי אתא ירק הנאכל חי ובקדרה כגון שומים וחזרת אבל דילועין שאין נאכלין חיים כלל לא ופרקינן המתבשל בקדרה עלי דכיון דאמר המתבשל משמע הנך דבעו בשול טובא ואין דרכן לאכלן חיים כדלועין. ונמצא עכשיו לפי דרך זה דנודר מן הירק אסור בירק הנאכל כמות שהוא חי בלבד ומותר בכל מה שמתבשל אע"פ שלפעמים נאכל חי אמר ירקי קדרה עלי אסור אף באותן שנאכלין חיים ומבושלין אבל לא באותן שאין נאכלין אלא מבושלין אמר ירק המתבשל בקדרה אסור אף באותן שאין נאכלין בלא בשול:

אמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה. דכיון דדלועין לא משתמעי בהדיא אלא מרבוייא דלישניה אע"ג דממליך שליחא עליה לא מתסרי בודאי אלא מספיקא הילכך לא לקי:

תנן התם. מתני' היא במסכת מעילה (ד' כ.):

השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל. דאע"ג דקיי"ל אין שליח לדבר עבירה שאני מעילה דילפינן חטא חטא מתרומה כדאיתא בפ"ב דקדושין (דף מב:):

לא עשה שליחותו שליח מעל. דאדעתא דנפשיה קעביד:

מאן תנא אמר רב חסדא מתניתין. כולה דלא כר' עקיבא כלומר מאן תנא האי דמפרש ואזיל דאמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד מיקרי לא עשה שליחותו דלא כרבי עקיבא דהא דתנן תן בשר לאורחים וכו' סיפא דההיא דהשליח שעשה שליחותו היא ומסיפא קאמר דאתיא דלא כר"ע דאילו רישא ודאי דברי הכל היא אבל סיפא דהויא פירושא דרישא דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא הא אמר דכל מילתא דמימליך שליח מיניה הוא והא עביד דמימליך מבשר לכבד הלכך עשה שליחותו מיקרי ולמעול בעל הבית דנהי דאמרינן לעיל דמודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה הא פרישית דדוקא במידי דלא משתמע אלא מריבויא כדלועין אבל כבד מכלל בשר בלא ריבויא הילכך כי אמר ליה בעל הבית תן להם בשר ונתן להם כבד למעול בעל הבית ולא למעול שליח:


מי לא מודה רבי עקיבא דצריך אימלוכי. הלכך לענין מעילת שליח ודאי כיון דצריך אימלוכי ולא ממליך אדעתא דנפשיה קעביד ובעל הבית נמי סמיך דכל כמה דלא מימליך לא יתן להם כבד הלכך לא עשה שליחותו אבל לענין נדרים כיון דבכלל לישניה הוא דהא מימליך עליהם שליחא נודר אמאי סמיך אלא ודאי בכולהו אסר נפשיה:

איתמר שמעתא קמיה דרבא. מאי דמתרץ אביי מתניתין דמעילה אליבא דר"ע ואמר להון שפיר אמר נחמני היינו אביי וקרי ליה הכי לפי שנתגדל בבית רבה בר נחמני:

מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא וכו' ומותר בראש וברגלים וכו'. דכיון דצריך שליח לאימלוכי עלייהו ליתנהו בכלל בשר סתמא:

כגון שהקיז דם. קודם נדרו וכיון שכן לא נתכוון לאסור בשר דגים דהא בלאו הכי לא אכיל מינייהו דהא קשו להקזה:

אי הכי אפילו עופות נמי לא אכיל. ולישתרי בהו נמי ואמאי קתני אסור בעופות:

דסכר. הקזה של כתפים:

דאפשר על ידי שליקה. כשהן שלוקים הרבה לא מזקי ליה:

נו"ן סמ"ך עי"ן. סימן היה עושה מאותיות של אלפא ביתא:

בסוף אוכלא. סוף החולי:

ולענין הלכה קיי"ל כרבי עקיבא דכל מידי דממליך עליה שליחא מיניה הוא דהא סתם לן תנא בפרק כל הבשר (חולין דף קד.) כרבי עקיבא אע"ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח"כ סתם או סתם ואח"כ מחלוקת אפ"ה נקטינן כוותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרש בגמ' דמאן דפליג עליה דר"ע יחידאה הוא דהיינו רשב"ג וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו הלכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ובעופות ובדגים כל שלא הקיז דם ולא כאיבין ליה עיניה מיהו דוקא באתרא דמימליך שליחא עלייהו אבל באתרא דלא מימליך עליה מותר דכל מידי דלא מימליך עליה לאו מיניה הוא וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק תשיעי מהל' נדרים דדגים לא מתסרי אלא באתרא דמימליך שליחא עלייהו ועופות מיתסרי בכל דוכתא והוא מן התימה דבגמרא משוינן להו הילכך תרוייהו לא מיתסרי אלא באתרא דמימליך שליחא עלייהו וכשלא הקיז דם ולא כיבין ליה עיניה אבל הקיז דם וכיבין ליה עיניה אע"פ שאסור בעופות מותר בדגים מיהו כי אמרינן דמותר בדגים כשהקיז דם וכיבין ליה עיניה לא שוו אהדדי דכשהקיז דם לא שרי בדגים אלא דוקא באוסר בשר על עצמו ליום ההקזה בלבד דכי האי גוונא אין דגים בכלל משום דבלאו הכי לא אכיל מינייהו ההוא יומא אבל אי אסר עליה בשר שמנה ימים או יותר דגים בכלל דאע"ג דלא איצטריך למסרינהו לההוא יומא משום אינך יומי אסרינהו ובדכיבין ליה עיניה אינו כן דאפילו באוסר לשלשים יום או יותר אין דגים בכלל שאין לומר שמפני הימים האחרים נדר שהרי אינו יודע מתי יתרפא שיצטרך לאסור דגים עליו הרשב"א ז"ל ולי לא שרי בדגים אלא אי נדר יומי דמוכחי לפום מאי דכיבין ליה עיניה דבלאו נדרא לא אכיל מינייהו:

ומסתברא דבשר מליח אפי' ביומא דהקזה אסור דנהי דאין מקיזין על בשר מליח כיון דבשר ממש הוא ולא צריך שליחא לאמלוכי עליה כדגים מיתסר דיומא דהקזה לאו הוכחה מעליא הוא הלכך לא מהני אלא למידי דצריך שליחא מיהא לאמלוכי עליה כדגים אבל לגבי בשר מליח לא הוי הוכחה דאי לא תימא הכי אדקתני מותר בבשר דגים ליתני נמי ובבשר מליח דהוי רבותא טפי אלא ודאי כדאמרינן ולענין חגבים בכל דוכתא שרו דלא ממליך עלייהו שליח כלל מדאמרינן דגים נמי עביד שליחא דממליך עלייהו ולא אמר דגים וחגבים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר שבכל מקום מותר בחגבים:


מתני' הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש. דכיון דמידגן שעושין ממנו דגן סבירא ליה לר' מאיר דדגן מיקרי:

גמ' וכפרוץ הדבר. מקרא הוא בד"ה דבימי חזקיה לא היו זריזין להפריש תרומות ומעשרות עמד חזקיה ותקן שיביאו אותם בית ה' וכתיב וכפרוץ הדבר שנתחזקה וגברה תקנתו של חזקיה: הרבו בני ישראל וגו' ואי אמרת דגן כל דמידגן משמע מאי וכל תבואת השדה. דהא כל דמידגן הוו בכלל דגן ואם כן כל תבואת השדה בכלל:

לאיתויי פירות האילן וירק. שאין עושין דגן מהן:

הכל מודים בנודר מן התבואה וכו'. דאע"ג דתני לה במתניתין בלשון יחיד דברי הכל היא:

מהו דתימא תבואה כל מילי משמע. מדמתרגמינן עללתא ועללתא משמע כל מילי כדאמרינן לקמן:

בר מר שמואל פקיד וכו' עללתא היכי מיקריא. שלא היה לו לרבא ליטול אלא מעללתא שייחד לו [בר] מר שמואל:

אינו אסור אלא בחמשת המינין. והוה סבירא ליה לרב יוסף דכיון דעללתא תרגום תבואה הוא חמשת המינין בלחוד משמע:

עללתא כל מילי משמע. דעללתא לשון ביאה והכנסה ושבח:

הדין מזגא דמי למזגא דבריה דרב יוסף בר חמא. דמזיג על חד תלתא מיא דרבא הוא דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:

מאי דכתיב וממדבר מתנה. נתכוון רב יוסף להזהיר. רבא שיהא שפל רוח ביותר:


כל גיא ינשא. אע"ג דלא כתיב גבי האי קרא ומנחליאל במות דהא איהו בתורה והאי בנביאים אפי' הכי כיון דכתיב דהקב"ה משפילו כגיא מייתי ראיה שהמשפיל עצמו סופו לעלות כדכתיב כל גיא ינשא:

ולענין הלכה בעיין דרבא לא איפשיטא הילכך לא גבי משכר בתים ושכר ספינות דיד בעל השטר על התחתונה אבל לגבי נדרים נקטינן לחומרא וכולן בכלל:

תניא הנודר מן הדגן אסור אף בפול המצרי יבש. כיון דמדגן ור' מאיר קתני לה:

חילקא. חטה נחלקת לב':

טרגיס. אחד לג':

טיסני. אחד לד' הכי אמר בפ' מי שהפך (מו"ק דף יג:):

ואם אמר גדולי שנה עלי אסור בכולן. מיהו דוקא בשלא אסרן עליו אלא זמן שהוא יכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדרא כלל שאי אפשר לו לקיימו:

זמית. שלמור"א בלע"ז:

ומותר בכמהין ופטריות. דלאו פירות הארץ נינהו מיהו בכלל גידולי קרקע איתנהו כדמפרש ואזיל:

ועל כמהין ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו. אלמא לאו גידולי קרקע נינהו דהא תני ברישא דברייתא על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו:

מירבא רבו מארעא. ולפיכך כי אמר גידולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות מיהו עיקר יניקתם מאוירא ינקי ומש"ה מברך עלייהו שהכל:

תוספתא (פ"ד) הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין וגרסינן עלה בירושלמי כמאן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם כלומר שדרכן לקרות תירוש לדברים המתוקים ולא ליין ברם כמאן דאמר לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קראה אותו תירוש תירושך זה יין הילכך אנן דמשתעינן בלשון לעז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין כלשון תורה ותנן בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל.) הנודר מן המזון מותר במים ומלח והוינן בה מים הוא דלא איקרו מזון הא כל מידי איקרי מזון לימא תיהוי תיובתיה דרב ושמואל דרב ושמואל אמרי תרוייהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על ה' המינים בלבד אמר רב יוסף באומר כל הזן עלי דכה"ג אסור בכל דבר חוץ ממים ומלח אבל הנודר מן המזון אינו אסור אלא מה' מינין:

מתני' מותר בשק וביריעה ובחמילה. דלא מיקרי כסות:

מותר להתכסות בגיזי צמר. שאינו במשמע [אלא] לבישה:

הכל לפי הנודר. לפי מה שהיה ענין הנודר בשעת הנדר ועל איזה ענין נדר:

גמ' פונדא. אזור חלול:

סקרטיא קטבליא. כולם מיני מלבושים של עור וכדמפרש מאי סקרטיא כיתונא דצלא חלוק של עור שלובשים העבדנים על בגדיהם:

יוצאין בשק עבה. בשבת ולא אמרינן משוי הוא ולא שק ממש אלא כעין שק דהא תני בסיפא הרועים יוצאין בשקים:

תניא כיצד א"ר יהודה וכו' והצר. שהמלבוש היה צר ונצטער בו ומסתברא לי דברייתא פליגא אמתני' בסברא דרבי יהודה דתנא דמתניתין סבירא ליה דרבי יהודה מודה לת"ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ורבי יהודה דברייתא משמע דסבירא ליה דלמשרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אפילו בטעינה ומסתברא דכמתניתין קיימא לן הילכך סתמא לבישה משמע ולא טעינה אבל היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינה ומותר בלבישה זהו מה שנ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל אינם כן בפ"ח מהלכות נדרים (הלכה ח):


מתני' מן הבית מותר בעלייה. דלרבי מאיר עלייה ליתא בכלל בית ורבנן פליגי עליה דסבירא להו דעלייה בכלל בית מיהו מודו דהנודר מן העלייה מותר בבית:

דרגש. מפרש בגמ':

מותר ליכנס לתחומה. תוך אלפים אמה הסמוכים לעיר:

לעיבורה. תוך שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר:

מן האגף ולפנים. מסתימת הדלת ולפנים אבל מה שעומד לחוץ כשהדלת נועלת מותר בו:

גמ' בבית דכתיב בנגעי בתים דהיינו בבית ארץ אחוזתכם לרבות את היציע כך היא הגירסא בנסחאות ואמרו בתוספות דלא גרסי' ליה דהא בת"כ תניא איפכא בקירות הבית ולא בקירות היציע ולפיכך כתב הרב ר' משה בר שניאור ז"ל דלא גרסינן הכא יציע אלא צבוע כלומר בית צבוע במיני צבעונים ואצטריך לרבויי דסד"א נילף מנגעי בגדים שהצבועים אינן מטמאין בבגדים דכתיב צמר ופשתים מה פשתים שלא נשתנו אף צמר שלא נשתנה קמ"ל רבויא:

בבית ארץ כתיב. כלומר בית המחובר לארץ:

מראהו עלייה. אם רצה מוכר אומר לו ללוקח עלייה מכרתי לך אע"ג דגריעא דיד לוקח על התחתונה:

לימא ר"מ היא ולא רבנן. דלרבנן אע"ג דלא אמר בית בביתי אלא בית אני מוכר לך מראהו עלייה דהא לדידהו עלייה בכלל בית:

מאי עלייה מעולה שבבתים. וה"ק מראהו עלייה ע"כ של מוכר דכיון דאמר ליה בית בביתי צריך לברור לו המעולה ודוקא דאמר בית בביתי הא אמר בית סתם לא אלא מראהו גרוע והך מסקנא דהכא מחלפא אמסקנא דפ"ב דמנחות (דף קח:) דאמר התם שור בשורי הקדש הגדול הקדיש תור בתורי קאמר ואקשינן עליה מהא דאמר רב הונא בר חייא משמי' דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה מאי לאו עלייה ממש ופרקי' לא מאי עלייה מעולה שבנכסיו מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך נפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך מת מראהו מת ואם איתא ליחזי הי נפל והי מת אמר ליה לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה השתא דאתית להכי עלייה נמי דגריעא יד בעל השטר על התחתונה ולפום הך מסקנא דאמרי' דעלייה ממש קאמר דגריעא משמע דליכא לאוקמה לדרב הונא כרבנן דאם כן למה לי בביתי דקאמר אפי' בית נמי עלייה בכלל בית הוא ואי הכי אפשר דקיימא לן כר' מאיר מיהו כתב הרמב"ן דאפי' למסקנא דהתם הא דרב הונא כרבנן אתיא דאיכא למימר דהאי דנקט בית בביתי ולא נקט בית סתם לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בית סתם דמראהו עלייה דגריעא אלא אפי' כי אמר בית בביתי דבכי האי גוונא למעליותא משמע כדאמרי' התם הגדול הקדיש אפי' הכי גבי לוקח מראהו עלייה דגריעא הילכך כיון דלפום מסקנא דהתם איכא למימר דמימריה דרב הונא כרבנן אתיא נקיטינן כוותייהו דעלייה בכלל בית וכן פסק הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהלכות נדרים הלכה ט"ו]:

ערסא דגדא. נוהגין היו להציע מטה למזל הבית גדא מזל ודומה לו בסוף פרק במה אשה יוצאה (שבת דף סז.) גד גדי וסנוק לא:

כשהיו מברין אותו. לכהן גדול [צ"ל למלך] שאירע לו אבל ומתני' היא בפרק כהן גדול:

כולה שתא לא יתיב עלה. עד עכשיו לא ישב על אותו מטה. שהרי מונחת היא לשר הבית והשתא דאבל הוא יתיב עלה מהיכא תיפוק לן:

נוטל קרביטיו.


מתיר קרביטיו דהיינו לולאותיו בימי אבלו:

קרביטין מי אית ליה. הרי כשאר מטות הוא עשוי:

בשוקא דצלעי. מעבדי עורות:

ערסא דצלא. מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצים לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותן נופל מאליו והן הן קרביטיו וכדי שלא יתקלקל העור בלחלוח הקרקע שלא היו ראשי כרעיו גבוהין מסרוגו למעלה אמר תנא קמא דאינו כופהו וקאמר ר"ג דמתיר קרביטיו והוא נופל:

מטה מסרגין אותה על גבה. החבלים מרכיבים על ארוכות המטה:

דרגש מסרגים אותו מגופו. שיש נקבים בארוכותיו ותוחבים בהן ראשי רצועות התלויות בעור ועונבין ואין מרכיבין הרצועות ע"ג ארוכות המטה:

והעריסה. עריסת תינוקות:

משישופם בעור הדג. כדי להחליק הארוכות ליפותן:

למה לי שיפת עור דג. והרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגין על גבי המטה:

אעולי ואפוקי בבזעים. בנקבים של ארוכות מכניס ומוציא ראש החבל:

באבקתא. לולאות תלוין בנקבי ארוכותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור:

שנקליטיה יוצאין. נקליטין ב' עצים ארוכין שמעמידין אותם במטה אחד במראשותיה ואחד במרגלותיה ומופצלין הן בראשיהן ומניחין קנה מזה ומזה ועליו פורשין הכילה ויש שמחברין אותן נקליטין למטה והיינו [יוצאים] שמחוברין ויוצאין מן המטה עצמה ואין יכול לכפותה מפני נקליטיה ומשום הכי זוקפה ודיו:

מנלן דעיבורא דמתא כמתא דמי וכו'. אלא ש"מ בעיבורה תוך ע' אמה ושירים של יריחו היה יושב:

הא כתיב בתחומה ומדותם מחוץ לעיר. אלמא תחום העיר חוץ לעיר מיקרי ואינו מן העיר:

ילך לביתו ויסגיר. על ידי חבל ארוך:

ת"ל אל פתח הבית. דמשמע שצריך לעמוד על הפתח בשעת הסגר:

אי אל פתח הבית. כלומר אי כתביה לחודיה ולא כתב מן הבית ה"א שיעמוד על האסקופה תחת המשקוף ויסגיר להכי איצטרי' מן הבית ללמד שצריך לצאת חוץ לאסקופה שתחת המשקוף ומדאצרכיה הכי אלמא כל שתחת המשקוף אע"פ שהוא מן האגף ולחוץ הוי בכלל בית:

שאני גבי בית. דכתיב קרא מן הבית עד שיצא מן הבית כולו דכיון דכתב רחמנא מן הבית יתירא לרבויי יציאה אחרת אתא והיינו שיצא מכל מה שתחת המשקוף דהא אי לא כתיב מן הבית אלא ויצא הכהן אל פתח הבית הוה אמינא דעומד תחת המשקוף ומסגיר אע"ג דכתיב ויצא דמן האגף ולחוץ כלחוץ. ומכאן לאותן שנשבעין לעמוד בבית אחד דמן האגף ולפנים מותרים מן האגף ולחוץ אסורין:


מתני' קונם פירות האלו עלי קונם הן על פי קונם הן לפי אסור בחילופיהן ובגידוליהן. משום דכיון שפרט הדברים הנאסרים עליו שוינהו עליה כהקדש ומש"ה מתסר בחילופיהן ובגידוליהן כי היכי דחלופי הקדש וגדוליו אסירי דלא דמי לנודר סתם מן התאנים ומן הענבים שכיון שלא פרט ואסר עליו כל המין לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו מין ומש"ה לא מתסר בחילופיהן ובגידוליהן אלא בפורט כי הכא דאמר פירות האלו והוא הדין נמי דאם אמר פירות מקום פלוני או פירותיו של פלוני דכיון שיחד הרי הוא כפורט ואסור בחילופיהן ובגידוליהן וכמו שנפרש במשנה שלפנינו בס"ד וכי תימא היכי אמרינן דמאי דמתסר בחילופיהן ובגידוליהן משום פורט הוא והא בעי רמי בר חמא לעיל בפ' השותפין (דף מז.) קונם פירות האלו על פלוני מהו בחילופיהן וספיקיה דרמי בר חמא הוא אי טעמא דמתניתין משום כוונת הנדר הואי הלכך דוקא נודר אסור אבל מודר לא או דלמא דלאו משום כוונת הנודר הוא אלא משום דחילופיהן כגידוליהן דמו והוא הדין בכל איסורי הנאה שחילופיהם אסורים למחליף עצמו וכמו שכתבתי למעלה ובודאי אי טעמא דחילופיהן כגידוליהן דמו לאו דוקא באומר אלו דבכל איסורי הנאה נמי אסירי חילופיהן וכיון (להאי או דלמא) דאלו לאו דוקא כי נימא נמי דמשום כוונת הנודר הוא משמע דאלו לאו דוקא דהוא הדין באוסר בכלל דהא רמי בר חמא לא אסתפק באלו אי דוקא אי לאו דוקא יש לי לומר דלעולם אלו דוקא ואפילו נימא דטעמא משום דחילופיהן כגידוליהן דמו משום דההוא טעמא לא סגי אלא לאסרן על המחליף עצמו אבל לאסרן לאחר לא ומתני' פסיק ותני אסור בחילופיהן ובגידוליהן אפילו החליפן אחר והאי איסורא על כרחיך משום אלו הוא דהא חלופי איסורי הנאה כשהחליפן אחר לא אסירי ורמי בר חמא לעיל הכי קאמר פשיטא לי דכשהחליפן אחר משום אלו מתסר הלכך דוקא נודר אסור אבל מודר לא מיהו הא מיבעיא לי החליפן הוא אי מתסרי חליפין דוקא משום אלו דנימא דדוקא גבי נודר אבל מודר לא כי היכי דאמר כשהחליפן אחר או דלמא נהי דבשהחליפן אחר אסירי דוקא משום אלו כשהחליפן הוא לא צריך אלו דטעמא משום דחילופיהן כגידוליהן דמו לא שנא נודר ול"ש מודר ודקתני תנא אלו משום החליפן אחר נקט ליה דבלאו אלו לא מתסר בחילופיהן כן נראה לי וכבר כתבתי מזה למעלה:

שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. דנהי דשאני אוכל שאני טועם מפיש איסורא אפי' הכי לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן דהא כי אכיל חליפין וגידולין לא טעים הנהו פירות דאסר עליה:

בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. אכולה מתני' קאי וה"ק מאי דאמרי' ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מתסר אבל בגידולי גדולין שרי הני מילי בדבר שזרעו כלה דבכי האי גוונא נהי דבגידולין ראשונים מיתסר דאע"ג דליכא מידי ממאי דאסר בגידולין דהא זרעו כלה אפי' הכי לא גרעי גידולין מחליפין דחליפין נמי אע"ג דלית בהו מידי ממאי דאסר עליה אפי' הכי אסירי מיהו בגידולי גידולין שרי דכיון דגידולין בדבר שזרעו כלה כחליפין דמו כי היכי דחליפי חליפין מותרין כדמוכח לעיל בהשותפין גבי מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ה"נ גידולי גידולין שרי ומש"ה קתני ובגידוליהן דמשמע אבל גידולי גידולין לא משום דמיירי בדבר שזרעו כלה וכן נמי סיפא דשאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב בהן מן האיסור הראשון ונדרים הוה להו דבר שיש לו מתירין כדאמרי' בגמרא וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל:

האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי וכו' אסור בחילופיהן ובגידוליהן. אשמועינן רבותא דמיחד פירותיו של פלוני כי הכא דיחד מעשה ידי אשתו כאומר אלו דמי ומתסר בחילופיהן ובגידוליהן ולא תקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמה באומר קונם ידיך למעשיהם אי נמי מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב הרב רבי יונה ז"ל דלא מתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנה ואפתה ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ודכנגד חטים שלו:

שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. בהך סיפא נמי אשמועינן רבותא טפי ממתניתין קמייתא דאע"ג דאמר אלו כיון דאסיק דבוריה בשאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דהא מעשה ידי אשתו כאלו דמי וכדכתיבנא ואפילו הכי קתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן דשאני אוכל שאני טועם לא מסתייה דלא מפיש איסורא לגבי חליפין וגידולין כי לא אמר אלו דאדרבה שרי בהו כי אמר אלו משום דבחליפין וגידולין ליכא טעמא דאיסורא הלכך כי אסיק דבוריה שאני אוכל שאני טועם למשרינהו אתא והיינו רבותא דהאי שאני אוכל דהך מתני' טפי משאני אוכל דמתני' קמייתא דשאני אוכל דרישא לא קאי אאלו וראי' לדבר בפרק הנודר מן המבושל (לעיל דף נב:) בעי למפשט בעיין דשאני אוכל דוקא מדקתני מותר בחילופיהן ובגידוליהן דמשמע הא ביוצא מהן אסור ואם איתא דשאני אוכל דרישא קאי אאלו היכי פשטינן מינה שאני הכא דאמר אלו אלא ודאי כדאמרן:

שאת עושה איני אוכל עד הפסח וכו' מותר לאכול ולהתכסות לאחר הפסח. דלא מספקינן דלמא עד הפסח קאי על שאת עושה ואיני אוכל לעולם קאמר דאי הכי הוה ליה למימר שאת עושה עד הפסח איני אוכל כדקתני סיפא ומדלא קאמר הכי משמע דעד הפסח אאכילה קאי (נמי):

שאת נהנית לי עד הפסח וכו'. הך מתני' פרישנא לה לעיל בפרק ואלו מותרין (דף טו.) לרב יהודה כדאית ליה ולרב נחמן כדאית ליה:


גמ' איש כפר ימא. שהיה דר בכפר שהיה עומד על שפת הים:

העלה בידו. העלה שאלה זו בפיו כדמתרגמינן ובידו רצפה ובפומיה ממלל (ישעיהו ו):

ורבו גדוליו על עיקרו. לאו רבייה בלחוד קאמר אלא רבייה שכיוצא בה במידי דאתי מעלמא היה בה כדי לבטל את האסור מיהו בגדולין מספקא ליה אי גדולי היתר מעלין את האיסור או לא ונ"ל דעיקר ספיקיה אי אמרינן דגידולין כיון שנמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה אי הוו להו כעיקר ואסירי אי הוו להו כהיתר ומעלין את האסור ובדין הוא דהוה ליה למיבעי גידולין עצמן שרו או אסירי מיהו הא בהא תליא דאי גידולי היתר מעלין את האיסור פשיטא דשרו ואי אין מעלין פשיטא דאסירי דאי שרו היו מעלין כך נראה בעיני ובסמוך תראה מה שהזקיקני לפרש כך:

בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר. כלומר דלא הוי תרומה דאתו גידולין ומבטלין עיקר מיהו טבל הוי דהא בטלו גדוליו את העיקר ודקאמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ושרי באכילת עראי:

שביק מר תרין. רבי יוחנן ורבי יונתן דסבירא להו דלא אתו גידולין ומבטלין עיקר:

ילדה שסבכה בזקנה. ילדה שלא עברו עליה ג' שנים וקצצה והרכיבה בנטיעה זקנה שעברו עליה ג' שנים ובה פירות שאילו לא היו בה פירות אמרינן בפרק משוח מלחמה (סוטה מג:) דילדה שסבכה בזקנה בטלה:

אע"פ שהוסיף מאתים אסור. אע"פ שהוסיפו אותן פירות בגידולין מאתי' על מה שהיו קודם שסבכה אסור אע"ג דגידולין של היתר מזקנה קאתו וקיימא לן ילדה שסבכה בזקנה בטלה אפילו הכי כיון שפירות הללו כבר היו בה קודם שסבכה אין גידולין שבהם מבטלין עיקר:

אף על פי שנעקר הכרם. וגדל אח"כ בהיתר אסור אלמא גידולין כיון שמן העיקר הם יוצאין הרי הם כמוהו וגבי שביעית נמי לא שנא:

שתקנה. שהפריש תרומתה ומעשרותיה:

וזרעה. לפי שיש באותה ליטרא כמה בצלים והוא נוטעה אילך ואילך ושייך בה לשון זריעה:

מתעשרת לפי כולה. לפי הגידולין והעיקר אלמא אתו גידולין המחויבין ומבטלין את העיקר הפטור ואף על גב דלעיל בסמוך אמר רבי אבהו משמיה דרבי יוחנן דילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור דאלמא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן:

דלמא לחומרא שאני. לעולם אימא לך דמדינא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר דאדרבה הרי הם כמוהו אלא דהכא משום חומרא בעלמא אמרינן דמבטלין ובמה שפרשתי לא קשיא לן הא דמקשו הכא הא חומרא דאתי לידי קולא הוא דאי מעשר מינה ובה דלמא מעשר מן העיקר על הגידולין והוי מן הפטור על החיוב ואי מעשר עליה ממקום אחר הוה ליה מרבה מעשרותיו דלא קשיא כלל דהואיל דאין גידולין מעלין את העיקר הוו להו גידולין כעיקר כיון דמיניה רבו והך ליטרא עיקרה וגידולה פטירי מדינא וכי מעשר מינה ובה ליכא למיחש כלל:


כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל. שנתערב בחולין ויש לו מתירין שיכול להפריש ממקום אחר ומעשר שני והקדש יש להם היתר בפדייה:

וחדש. שהעומר מתירו:

לא נתנו בהם חכמים שיעור. שאוסרים בכל שהוא במינן מיהו שלא במינן בנותן טעם כיון דהשתא אסירי כמו שכתבתי למעלה. ובפרק בתרא דמס' ע"ז יהיב טעמא אחרינא לטבל דלא בטיל משום דכהתירו כך איסורו:

וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה. דאע"ג דמצי לאתשולי עלייהו כיון דליכא מצוה למיעבד הכי לא מיקרו דבר שיש לו מתירים כדאמרינן לקמן:

נתנו בהם חכמים שיעור. שאפי' נתערבו במינן בטלין תרומה ותרומת מעשר וחלה במאה ערלה וכלאי הכרם במאתים ובשאינן מינן כולן בששים:

השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. בין בתערובת פירות היתר בשל שביעית בין בגידולין כגון בצל ששית שנטעו בשביעית:

אמר להם אף הם לא אמרו אלא לביעור. אף הם לא אמרו שהשביעית אוסרת בכל שהוא במינה אלא לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון שאפשר לאכלו ה"ל כדבר שיש לו מתירין:

אבל לאכילה. כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהו אוסרים תערובתן לא שרו באכילה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם אלמא גדולין אינן נמשכין אחר העיקר להיות כמוהו דא"ה היאך תאסור שביעית בגידוליה אלא ודאי אין גידולין כעיקר הלכך מעלין והרי אתה רואה דסבירא לן דאי אין מעלין על כרחיך גידולין כעיקר דאי לא היכי פשיט דמדגדולין אסורין מעלין אלא ודאי כדפרשינן לעיל ודחי ליה דלמא הא נמי לחומרא אבל מדינא לעולם אימא לך שהגידולין הרי הן כעיקר הלכך אין מעלין אותו להתירו. ונראה בעיני דאף על גב דלעיל דחינן דלמא לחומרא בעינן למפשטה מהא דסליק אדעתין דליכא למידחי כי האי גוונא משום דבשלמא לעיל ליכא אלא חדא חומרא דמחמרינן דגידולין כמאן דאתו מעלמא דמי אבל הכא אי אמרינן לחומרא שאני מחמרינן תרי חומרי חדא דלביעור כיון דכיש לו מתירין דמי אוסרת בכל שהוא והא חומרא בעלמא הוא ועוד דגידולין שאינן דינן לאסור אפילו בכמה יאסרו בכל שהוא ואפילו הכי דחייה ודלמא הא נמי לחומרא שאני דתרי חומרי מחמרינן בה ואיכא נוסחי דגרסי אף אני לא אמרתי אלא לביעור והיינו הך דהכי קאמר להו רבי שמעון לא תותביתו לי מהך מתניתין דשביעית דהרי היא כאילו אומרת בפירוש אף אני לא אמרתי אלא לביעור:

אלא מן הדא פשטה דתניא בצלים שירדו עליהם גשמים. בשביעית וצמחו אם היו עלין שלהן שחורין אסורין. לאו שחורין ממש אלא נוטים לשחרות שזה מוכיח שגדולן יפה ומקרקע שביעית נתגדלו ולפיכך אסורין:

הוריקו מותרין. שכיון שהם ירוקים לאו מחמת יניקת הקרקע נתגדלו אלא מחמת הבצל עצמו:

אם יכולין ליתלש בעלין שלהם אסורין. דבכי האי גוונא מוכחא מילתא שיניקתם יפה:

וכנגדן למוצאי שביעית מותרין. משום דבעלין הללו ודאי רבו גידולין על עיקר הבצל המעורב בהן כך נראה בעיני אלמא אין גידולין נמשכין אחר העיקר דאדרבה מעלין אותו:

ודלמא במדוכנין. שדך ושחק הבצלים וכיון דמדוכנין נינהו גריעי ולא ממשכי גידולין בתרייהו:


המנכש. מלקט עלין יתרים:

בחסיות. מפרש לקמן דחסיות דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים:

אוכל מהם עראי. ולא חיישינן שמא קודם שזרעם הוטבלו למעשר דכיון דמעשר דידהו מדרבנן בעלמא הוא לא חיישינן להכי ועוד דכיון דקים לן בהאי כותי שלא עישר כדקתני ומעשרן ודאי מסתמא לא באו לידי גורן מחסיות אלא בשביל מעשר כך נראה בעיני:

ומעשרן ודאי. דקים לן ביה שלא עישר:

למוצאי שביעית מותר. לאכול אותן עלין שגדלו בשמינית דודאי גידוליהן רבין על עיקר איסור המעורב בהן ואחרים פרשו בדקים לן דהכי הוא ואין צורך:

ודלמא בתערובת. כלומר שנתערבו מאיליהן אחר כך בחסיות אחרות:

המנכש קתני. ובעוד שהוא מנכש משמע שתולש ואוכל אף על פי שאין כאן תערובת:

ודלמא במדוכנין. שטוחן חסיות הללו קודם שנטען:

חשוד קתני. ולא טרח בהכי הלכך אפשיטא לה בעיין דאתו גדולין של שמינית ומבטלין עיקר של שביעית:

לימא תיהוי תיובתיה דרבי יוחנן ורבי יונתן. דרבי יוחנן דאמר לעיל ילדה שסבכה בזקנה וכו' אסור ולרבי יונתן דאמר לעיל בצל שנטעו בכרם אע"פ שנעקר הכרם אסור אלמא סבירא להו דאין גדולין מעלין את העיקר:

שניא שביעית הואיל ואיסורה על ידי קרקע. כדכתיב ושבתה הארץ בטילתה על ידי קרקע מה שאין כן ערלה דחסרון זמן גרם לה איסורא וכלאים נמי תערובת הוא דקא גרים:

חייבת במעשר. היינו מעשר מן המעשר שהיתה חייבת בו קודם שזרעה ולא בטלה דפטירי בשביעית משום דהפקרא נינהו:

ובשביעית. שצריך לבער את הכל קודם זמן הביעור:

ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר. מעשר מן המעשר אבל מיניה וביה לא דכיון דליטרין דתוספת פטירי הוה ליה מן הפטור על החיוב:


מעשר דיגון הוא דקא גרים ליה. שעל ידי דיגון מתחייב במעשר ולא ע"י קרקע:

מתיב רמי בר חמא קונם פירות האלו עלי וכו'. לר' ינאי פריך דאמר לעיל בצל של תרומה שרבו גידוליו על עיקרו מותר דאלמא סבירא ליה דכולהו גידולין אע"פ שאין איסורן ע"י קרקע מעלין את העיקר ומשום הכי פריך ליה מקונמות דאין מעלין והא דלא פריך לי' מברייתא דליטרא מעשר טבל דתניא לעיל בסמוך משום דממתני' אלימא ליה לאקשויי ועוד דמעשר פשיטא ליה דדבר שיש לו מתירין הוא:

והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה. על ידי פתח או חרטה כשאר נדרים והא דלא פריך ליה אי הכי בבצל של תרומה נמי אמאי א"ר ינאי דגידולין מעלין אותו אי בעי מתשיל עליה והוי דבר שיש לו מתירין משום דמצי למדחייה דבישראל שנפלה לו מבית אבי אמו כהן עסקינן ומשום הכי פריך לי' מהך מתניתין דליכא למדחייה בהכי כך נראה בעיני:

סאה תרומה טמאה. נקט תרומה טמאה לאשמועינן רבותא דדיוקא דהא למאה אע"ג דטמאה היא תעלה:

תירקב. דכיון דטמאה היא לא חזיא לכהן לאכילה ובהיסק נמי לא שריא דחיישינן לתקלה כדאיתא פרק קמא דפסחים (דף כ:):

בתרומה ביד כהן. דכיון דזכה בה כהן שוב אינו יכול לישאל עליה:

והא קתני סיפא תמכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה. ואי דנפלו לו מבית אבי אמו כהן אמאי אינו מוכר אפילו אותה סאה:

אלא קונמות מצוה לאתשולי עלייהו. וכיון שכן כאילו אתשיל עלייהו דמי:

כל הנודר כאילו בנה במה. פירשתיו בפ' ד' נדרים (לעיל דף כב.):

תרומה מאי מצוה לאתשולי עלה איכא. הלכך כיון שאין ההיתר בא מעצמו וליכא מצוה למעבד הכי לא מיקרי דבר שיש לו מתירין והקדש דקא מני לעיל בדבר שיש לו מתירין בהקדש בדק הבית עסקינן דעל כרחין לפדייה קאי:

גופא ליטרא בצלים שתקנה וזרעה. כלומר שהפריש כל מעשרותיה מתעשרת לפי כולה ולא לפי גידולין בלבד דאתו גידולים ומבטלי עיקר לגמרי:

וכי היתר שבהן להיכן הלך. נראה בעיני דהכי מקשה אפילו תימא דגידולין של היתר מבטלים עיקר של איסור התם היינו טעמא משום דכיון שרבו גידוליו על עיקרו נמצא שכשאוכל אינו טועם טעם האיסור כלל הלכך אף על פי שאיסור שבו מעורב בתוכו ולא אזל ליה לעלמא שרי אבל גבי מעשר כיון דלפי חשבון הטבל חייביה רחמנא לעשורי הכא אמאי מתעשרת לפי כולה וכי היתר שבהן להיכן הלך:


אם היו עלין שלהם שחורים וכו'. ומדקתני סתמא אסורין משמע שאסורין לפי כולן כפירות שביעית עצמן ואם איתא דאמרי' וכי היתר שבהן להיכן הלך לא הוי ליה למפסק ולמתני אסורין דהא אין תופסין דמיהן כשביעית עצמה שהרי אם החליף כנגד היתר שבהן אינו תופס דמיו אלא ודאי גידולין מבטלי ליה לעיקר לגמרי כאילו לא היה לפי שאף העיקר עצמו משתנה דרך גדילתו:

ועד כאן לא שמעת לרבן שמעון בן גמליאל אלא היכא דלא טרח. כלומר אע"ג דלא מצינא למייתי סייעתא מהך מכל מקום לא קשיא לי דנהי דהכא אמרינן דגידולין לא מבטלי עיקר לגמרי הני מילי היכא דלא טרח לבטולי אבל היכא דקא טרח כי הכא דליטרא בצלים שזרעה בקרקע אתו גידולין ומבטלין עיקר לגמרי ולא תקשי לי אמאי דכתיבנא לעיל בריש שמעתין דסבירא לן דאי אין גידולין כעיקר פשיטא דמבטלין אותו והכא אמרינן דגדל בחיוב חייב אלמא אין גידולין כעיקר ואפילו הכי קתני גדל בפטור פטור אלמא אף על פי שאין גידולים כעיקר אין מבטלין אותו דהכא היינו טעמא משום דהיתרא לא בטיל שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר ועוד דלא טרח לבטולי עיקר אלא גידולין מאליהן באו ובדין הוא דלעיל נמי כי בעי למפשט בעיין דבצל שעקרו בשביעית מבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם דמצי לדחויי שאני בצל שנטעו בכרם דלא טרח אלא דכיון דהך דיחויא לא סגי לגבי ילדה שסבכה בזקנה גבי בצל שנטעו בכרם נמי לא דחי ליה כן נ"ל:

הרי ליטרא מעשר דקטרח. דהא טרח לבטולי עיקר בזריעה ואפילו הכי קתני אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון אלמא אע"ג דקא טרח היתר שבה לא בטיל דאי בטיל אמאי קתני מעשר עליה תבטל ההיא ליטרא לגבי גידולי שביעית:

שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר את כל תבואת זרעך דהיתרא זרעי אינשי דאיסורא לא זרעי אינשי. כלו' רחמנא אמר דאף זרעך שזרעת שהוא מתוקן כבר תחזור ותעשר דבטיל ליה עיקר לגבי גידולין ומדכתיב זרעך משמע דוקא דהיתירא דהכי ארחייהו דאנשי ובהיתרא קאמר דגידולין מבטלין עיקר אבל איסורא לאו זרעך מיקרי דלא זרעי ליה אינשי הלכך מזרעך משמע דבאיסורא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר וקשה בעיני דהא כל הך שקלא וטריא בדבר שאין זרעו כלה היא ומדאורייתא ליכא מידי שאין זרעו כלה דליחייב במעשר וכיון שכן היכי דייק מזרעך דגידולין שאין זרעו כלה אין מעלין את העיקר דבדאורייתא לענין מעשר לא משכחת לה ונראה בעיני דקרא אסמכתא בעלמא הוא וטעמא הוא דקיהיב למילתיה דבדין הוא דלבטיל היתר דזרעי אינשי לגבי גידולין דאיסורא משום דהוה ליה תערובת היתר באיסור ודברים שאינם שוין מבטלין הן זה את זה אבל איסורא באיסורא כליטרא מעשר טבל בגידולים דהוו איסורא אי בשביעית משום איסור שביעית אי בשאר שני שבוע משום טבל אינו בדין שתהא לה בטלה אע"פ שאין האיסורין שוין מ"מ איסור באיסור הוא ודברים שהן שוין זה לזה לגמרי אין אחד מהם מבטל את חבירו וכמו שכתבתי בפ' הנודר מן המבושל (לעיל דף נב. ד"ה וקשיא) כן נ"ל ועדיין אין דעתי נוחה וצריך אני לעשות לי רב בזה:

גופא אמר רבי חנינא תירתאה אמר רבי ינאי בצל של תרומה וכו' והא אנן תנן גידולי תרומה תרומה. אלמא גידולין נמשכין אחר העיקר והרי הן כמותו והיאך מעלין:

בגידולי גידולין קאמרינן. כי א"ר ינאי בצל של תרומה לא שהיה הוא עצמו אלא מגידולי בצל של תרומה ומשום הכי גידוליו דהוו גידולי גידולין שרו ומעלין:

הא נמי תנינא גידולי גידולין חולין. כלומר דלא הוו תרומה מיהו טבל הוו:

טבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה. טבל שהוקבע למעשר כגון שנתמרח בכרי אסור לאכול ממנו עראי אם זרעו גידוליו מותרין לאכול ממנו עראי כל זמן שלא הוקבעו למעשר:

אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין. לאכול מהן עראי אפילו קודם אותו מירוח מפני אותו טבל שנתמרח כבר המעורב בהן וכל שכן גידולי גידולין של תרומה בדבר שאין זרעו כלה שאסורין:

ה"ג התם דלא רבו גידולין על עיקרו הכא דרבו גידולין על עיקרו. כלומר כי אמרינן גבי טבל דגידולי גידולין אסורין מיירי בשלא רבו גידולי גידולין על העיקר דהיינו גידולין אבל הכא גבי בצל של תרומה מיירי כגון שרבו גידולי גידולין על הגידולין והקשה הרשב"א ז"ל מעיקרא כי אקשי ליה תנינא גדולי גידולין חולין הוה ליה לאקשויי אדרבה היכי שרי דהא בצל אין זרעו כלה ותנן דבדבר שאין זרעו כלה גידולי גדולין אסורין ותירץ דהכי קאמר אי אמרת דבצל נקט רבי ינאי לאו דוקא ולדמיון בעלמא נקטיה וכי קאמר מותר בדבר שזרעו כלה תנינא ומשום הכי כי אמר ליה דבדוקא נקטיה לאשמועינן אפילו דבר שאין זרעו כלה פריך ליה דלאו קושטא הוא דהא בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין ושני ליה דברבו גידולי גידולין על הגידולין קאמר דמותר:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/ר%22ן_על_נדרים/פרק_ז"