עירובין ל א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אבל בגדי עשירים לעניים לא וכי תימא הכא לחומרא והכא לחומרא והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם קשיא ומי אמר ר"ש בן אלעזר הכי והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוג מלך הבשן פיתחו כמלואו ואביי התם היכי ליעביד הדומי נהדמיה [ונפקיה] איבעיא להו פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן אלעזר או לא ת"ש דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עוג מלך הבשן אפיתחו בארבעה התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה דודאי כי קא מרוח בההוא קא מרוח אמר רב חייא בר רב אשי אמר רב מערבין בבשר חי אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק (אחת) סיני אמר בשתים:
גהנודר מן המזון מותר במים כו':
מלח ומים הוא דלא איקרי מזון הא כל מילי איקרי מזון לימא תיהוי תיובתא דרב ושמואל דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד ולא אותביניה חדא זימנא לימא תיהוי תיובתייהו נמי מהא אמר רב הונא דבאומר כל הזן עלי מים ומלח הוא דלא זייני הא כל מילי זייני והאמר רבה בר בר חנה כי הוה אזילנא בתריה דרבי יוחנן למיכל פירי דגינוסר כי הוינן בי מאה הוה מנקטינן לכל חד וחד עשרה עשרה כי הוינן בי עשרה הוה מנקטינן לכל חד וחד מאה מאה וכל מאה מינייהו (לא) הוי מחזיק להו צנא בת תלתא סאוי והוה אכיל להו לכולהון ואמר שבועתא דלא טעים לי זיונא אימא מזונא אמר רב הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה מיתיבי הנודר מן הככר מערבין לו בה מאי לאו דאמר עלי לא דאמר זו הכי נמי מסתברא דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה אבל אמר עלי מאי הכי נמי דאין מערבין לו בה א"ה אדתני ככר זו הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין בהקדשות ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים דאמר זו אבל אמר עלי אין מערבין לו בה אמר לך רב הונא אלא מאי כל היכא דאמר עלי מערבין קשיא רישא חסורי מיחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כאומר שבועה שלא אטעמנה מכל מקום קשיא לרב הונא הוא דאמר כרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ומי אמר רבי אליעזר הכי והתניא זה הכלל אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה אוכל הנאסר לו לאדם אין מערבין לו בה רבי אליעזר אומר הככר זו עלי מערבין לו בה ככר זו הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין לו בהקדשות תרי תנאי ואליבא דרבי אליעזר:
מערבין לנזיר ביין כו':
מתני' דלא כב"ש דתניא ב"ש אומרים אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ב"ה אומרים ומערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודים
רש"י
[עריכה]
ה"ג אבל בגדי עשירים לעניים לא - כלומר לעניים לא בעינן בגדי עשירים אלא כיון דלדידהו חזו אזלי בתרייהו הכא נמי אע"ג דלפרסאי לאו ליפתן הוא כיון דלדידן הוי ליפתן ניסגי בשיעור זוטא:
הכא לחומרא - דכיון דחזו להו מקבלי טומאה:
והכא לחומרא - דעד דהוי ליפתן לכ"ע ליבעי שיעורא רבה:
והתניא - גבי עירוב דכיון דחזו לזקן ולחולה אף על גב דלכל אדם לא הוי מזון שתי סעודות מערבין מיהא למאן דחזי וגבי רעבתן דאכיל טפי סגי בבינונית אלמא לקולא אזלינן:
פתחו כמלואו - להציל על שאר פתחים ואי ליכא פתח דחזי ליה כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאין:
הדומי ניהדמיה - ינתחוהו לאיברין:
פליגי רבנן - במת בבית:
פתחים קטנים - פחותין מד':
בההוא מרווח - הלכך מציל על כולן אבל כולן שוין בד' או בי' אמות כולן טמאין דלא ידעי בהי מרווח ומפיק ואפילו נפתח אחד מהן והאחרים סגורין או חישב עליו להוציאו באחד מהן דתנן בגמרא במסכת ביצה (דף לז:) הוא טמא וכולן טהורים ה"מ היכי דהאי חזי ליה ואפילו כולהו חזי ליה אבל היכא דליכא חד חזי ליה ובעי מרווח וכולן שוין לא ידעינן בהי מרווח:
סיני - קרי רב יוסף לפי שהיה בקי במשניות ובברייתות:
ולאו אותביניה חדא זימנא - בכיצד מברכין (דף לה:):
באומר כל הזן עלי - מתני' דאסר ליה בכל מילי לאו דאמר יאסר עלי מזון דודאי לא מיקרי מזון אלא ה' מינין דהוו מין דגן דזייני וסעדי ליבא אלא כגון דאמר יאסר עלי כל הזן דמשמע כל דבר המשביע דכל מילי זייני חוץ ממים ומלח אבל מיסעד לא סעדי ולא מיקרו מזון:
גינוסר - ארץ ים כינרת ופירותיה מתוקין:
דלא טעים לי זיונא - לא אכלתי לשובע ועדיין אני רעב:
זיונא ס"ד - לא גרסינן הכא אלא במס' ברכות והכא גרסינן אימא מזונא:
מערבין לו בה - דלא נדר אלא מאכילה ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחריני מידי דהוה אנזיר ביין:
ככר זו עלי - משמע כל דבר הנאתה קאסר עליה:
מאי לאו דאמר עלי - ושמע מינה דלא אסר איניש אדעתיה אלא דרך עיקר הנאתה וכי נדר אדעתא דאכילה נדר:
לא דאמר הרי זו - שבועה שלא אוכל ככר זו:
הקדש - ודאי אסר בכל הנאות ואינו ראוי לשום אדם:
בדידיה - בככר של חולין:
אלא מאי כל היכא דאמר עלי מערבין - דלא משמע אלא אכילה:
קשיא רישא - דקתני אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמנה דמשמע הא אמר עלי לא ומשני הא לא קשיא דחסורי מיחסרא כו' עד נעשה כאומר כו' דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא דרך הנאתה דהיינו אכילה:
אדם אוסר עצמו באוכל - שתלה הנדר במעשה שהוא עושה בעצמו דהיינו שלא אוכל:
מערבין לו בה - דהא הנאה דממילא היא ולאו איהו עביד:
אוכל הנאסר על האדם - כגון ככר זו תיאסר עלי או שבועה שלא אהנה מככר זו דהשתא לא תלה האיסור במעשה שבגופו אלא אפילו הנאה דממילא אין מערבין לו בה. ל"א ככר זו עלי מערבין לו בה דאמר לקמן (דף לא.) אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו הלכך משום הנאה לא איכפת לן ואי משום דלא חזיא ליה הא חזיא לאחרים דומיא דנזיר ביין ככר זו הקדש לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני ואנן סעודה הראויה בעינן כדלקמן זה עיקר:
תוספות
[עריכה]
לימא תהוי תיובתא. ואם תאמר והא מאן דפליג ארב ושמואל לא פליג אלא באורז ודוחן וא"כ תקשה לכולהו ועוד תיקשי ליה מתניתין דכיצד מברכין (ברכות דף מ:) דיש כמה דברים דמברכין עליו שהכל או בפ"ה וי"ל דדווקא לרב ושמואל פריך דלא חשיבי אורז ודוחן אף על גב דקבעי נמי סעודתא עלייהו א"כ סבירא להו דכל מילי לא מיקרו מזון אלא ה' מינין בלבד אבל מאן דפליג עלייהו סבר שפיר דכל מילי איקרו מזון אך דלא תקנו בורא מיני מזונות אלא הך דקבעי סעודתא עלייהו ואאורז ודוחן קבעי נמי:
ככר זו עלי אין מערבין לו בה. תימה לר"י אמאי נקט בהאי שבועה ובהאי נדר בשבועה גופה או בנדר גופיה הוה מצי לפלוגי דהיכא דאסר עליה באכילה מערבין לו בה בהנאה אין מערבין לו בה ועוד דאמר לקמן (דף לא.) לכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו משמע דליכא תנא דפליג והא רבי אליעזר דבסמוך דאמר ככר זו עלי דאין מערבין לו בה משום דאסור בהנאה אם כן סבר דמערבין לו לדבר הרשות או מצות ליהנות ניתנו ונראה כרשב"ם דמפרש דאין מערבין לו בה אפי' אמר קונם אכילת ככר זו עלי משום דקונם הוי כעין הקדש ואתי לאחלופי בהקדש אבל אמר שבועה אפילו אמר שבועה שלא אהנה מככר זו כיון דלא מיחלף בהקדש מערבין לו בה דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ונקט שבועה שלא אוכל דאפי' הכי בקונם אין מערבין לו בה וקשה לפירושו דכי פריך בסמוך לרב הונא ליפלוג וליתני בדידיה לישני דהכי קאמר אבל אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש ואין מערבין לו בה ולפי' הקונטרס ניחא דאין לו לתלות בהקדשות דאסירי לדידיה ולאחריני ויש לומר דלא מצי לשנויי הכי משום דמסיים בה לפי שאין מערבין בהקדשות משמע דווקא בהקדשות אבל בקונמות מערבין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ג (עריכה)
מו א מיי' פ"ז מהל' טומאת מת הלכה א':
מז ב מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה י"א, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ו סעיף ז':
מח ג ד טור ושו"ע יו"ד סי' רי"ז סעיף י"ט:
מט ה ו מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה י"ד, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ו סעיף ח':
ראשונים נוספים
ומי א"ר שמעון בן אלעזר הכי שאם הוא משונה מרוב בני אדם מעמידין אותו במדה של בינונים והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוג מלך הבשן פתחו כמלואו. כלומר אם יש כמלואו וחישב להוציאו ממנו מטהר שאר פתחי הבית ואם לאו כל הפתחים טמאין. ודחינן התם גבי עוג משום דלא אפשר היכי נעביד ננתחי אברים אברים וניפקיה [איבעיא להו] מי פליגי עליה אי לא.
ת"ש דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עוג מלך הבשן פתחו בד' ש"מ פליגי עליה ודחי אביי התם כגון דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דריוח ד' טפחים ודאי כי מרוח ופתח פתחא לאפוקיה מיניה בהאיך רבה מוסיף קמרווח. משום דרב אמרו מערבין בבשר חי ובביצים חיים וכמה אמר רב נחמן סיני [אמר] שתים. ומפורש בסוף הוריות רב יוסף סיני רבה עוקר הרים:
ירושלמי בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. א"ר יסא מפני שאין הגוף ניזון מהן ר' לוי אמר שהן מין קללה. פי' מים מי המבול מלח מכת סדום. משנה בכלים פרק כ"ז. בגדי עניים אע"פ שאין להם ג' על ג' הרי אלו טמאין מדרס:
מתני' הנודר מן המזון מותר במים ומלח. ואקשינן וכי כל מילי איקרו מזון (כדאהני) [כדאתני] דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על ה' מינין הללו חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון ולא אתותבו חדא זימנא נימא מיהא נמי תהוי עלייהו תיובתא ופריק ר' יוחנן מתני' בנודד ואמר כל דבר הזן אסור עליו ואקשינן תוב וכי כל מילי זייני חוץ ממים ומלח והא ר' יוחנן הוה אכיל מפירות גינוסר טובא והוה משתבע דלא טעים לי זיונא ופרקינן לא תימא זיונא אלא תימא מזונא.
אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין עליו בה (ככר זו מערבין עליו בה) וככר זו עלי אין מערבין לו בה. ומקשינן עליה ומוקמינן ליה רב הונא דאמר כר' אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר שבועה שלא אוכל זו מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה ומי א"ר אליעזר הכי והתניא זה הכלל כל שהאוכל נאסר על האדם אין מערבין לו בה אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה ר' אליעזר אומר ככר זו עלי אסורה מערבין לו בה.
ככר זו הקדש אין מערבין לו בה לפי שאין מערבין בהקדשות ופריק תרי תנאי אליבא דר' אליעזר:
פיסקא מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. תניא בית שמאי אומר אין מערבין לנזיר ביין ולא לישראל בתרומה ובית הלל אומרים מערבין. אמרו בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים שמערבין לאדם גדול.
אלמא בדידיה משערינן: [כתב] הראב"ד ז"ל: נראה לי דעל חישב להוציאו באחד מהן לא פליגי ר' שמעון בן אלעזר, דכיון דחישב עליו בודאי בההוא קא מרווח ומפיק ליה.
אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים: סיני היינו יוסף וכדאמרינן (הוריות יד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים. וביצים חיות ראוין הן לאכילת כל אדם והאוכלן כשהן חיות לא בטלה דעתו.
הא דאמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה: פירושו: משום דקסבר רב הונא מערבין לדבר הרשות, אי נמי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ליהנות ניתנו והלכך שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בו, דאף על גב דלא חזי להאי חזי להאי. ואפילו לסומכוס נמי הואיל ואיבעי מתשיל עליה וחזי ליה השתא נמי מערבין לו בו דומיא דיין לנזיר (לקמן ע"ב). אבל ככר זו עלי אין מערבין לו בו משום דאסור בהנאתו. ומאן דפליג עליה דרב הונא סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והא דנקט רב הונא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם לאו דוקא, דהוא הדין דמשכחת איסורא בשבועה, וכגון דאמר שבועה שלא אהנה מככר זה, והיתרא בקונם וכגון דאמר אכילת ככר זה עלי. אלא אורחא דמילתא נקט, דאורחא דמילתא דאדם אוסר עצמו באוכל ע"י שבועה, ואוסרו בהנאה בקונם. והא נמי דתניא לקמן בסמוך אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בו אוכל הנאסר על אדם אין מערבין לו בו, לאו דוקא וכדאמרן דהא משכחת לה איפכא.
ואיכא למידק אם איתא דבהא פליגי ור' אליעזר ורבנן נמי בהא פליגי, אם כן מאי קא מתמה לקמן (לא, א) לימא רבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו כתנאי אמרה לשמעתיה, ואמרינן נמי לימא רב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה. ומאי תימא, והא על כרחך כתנאי אמרוה לשמעתייהו, דהא פליגי בה ר' אליעזר ורבנן. על כן פירשו משום רבנו שמואל ז"ל דכולהו תנאי ואמוראי דהכא כרבא ורב יוסף סבירא להו, והכא בגזירה פליגי, דרב הונא סבר דככר זה עלי אין מערבין לו בו גזירה אטו ככר זה הקדש, דכל קונם דומיא דהקדש הוא, והלכך קונם אפילו אמר אכילת ככר זה עלי אסור, אבל כשאוסר עצמו על האוכל בשבועה, ואפילו אסר עצמו בהנאתו מערבין לו בה, דלא דמי להקדש וליכא למיגזר משום הקדש, ואי משום דאסור בהנאתו אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והיינו דנקט רב הונא וכן בברייתא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם, ומילתא פסיקתא קאמרי דשבועה לעולם מותר וקונם לעולם אסור.
ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כיון דהא אתא רב הונא לאשמעינן, הוי ליה למימר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בו, אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בו, דאשמעינן רבותא בהדיא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. והא דאמרינן לקמן לימא רבא ולימא רב יוסף כתנאי אמרוה לשמעתיה, לאו משום דלא אשכחן תנא דפליג בהא, אלא משום דאתו כר' יהודה דיחידאה היא קא מתמה לימא כתנאי אמרוה ואינהו דאמר כר' יהודה ושביק רבנן, אבל כי מוקמת להן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן ניחא, דאינהו דאמרי כרבנן. ומסתברא נמי דהיינו דאוקי לרב הונא כר' אליעזר ולא אוקמה כרבנן וכאידך תנא דמהפך פלוגתייהו ואמר דר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא, כי היכי דלא לוקמו רבנן לבר מהלכתא.
מיתבי הנודר מן הככר מערבין לו בו מאי לאו דאמר עלי: ואף על גב דקתני בהדיא הנודר מן, ונדר דאסר חפצא על נפשיה משמע, אפילו הכי איצטריך למימר מאי לאו, משום דהוי ידע דאיכא למטעי בה, משום דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה.
חסורי מחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כמי שאמר שלא אטעמנה: כתב הראב"ד ז"ל: מדתלי טעמא בהאומר עלי נעשה כאומר שלא אטעמנה, שמעינן מינה דטעמא לאו משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא, אלא משום דקסבר דסתם קונמות לא אסיק אדעתיה למיסר בהנאה אלא באכילה בלחוד, וכאילו פירש בהדיא שלא אטעמנה, וכיון שכן אחד אוסר בשבועה ואחד אוסר בקונם מערבין לו בה שלא אסרה עליו בהנאה. והביא הוא ז"ל ג"כ ראיה דסוגיין דתלמודא הכין דסתם קונם לא מיתסר בהנאה, מדאמרינן בשבועות פרק ג' (כב, א) אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות כיון דלא מפרש שמא דאכילה כבריה דמי ובכל שהוא, ואותבינן עלה ושקלינן וטרינן בה, ואי סלקא דעתך דאף בהנאה אסירי, באכילת כל שהוא מיבעיא.
ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כולהו תנאי דהכא סבירא להו דמצוות ליהנות ניתנו, אי נמי דמערבין אפילו לדבר הרשות, מדתלי טעמא דהאומר עלי קא מתסר בהנאה אין מערבין לו בה, והשתא ודאי איכא לאקשויי אהא דאמרינן לקמן (לא, א) לימא רבה כתנאי אמרה לשמעתיה, דמאי קא מתמה, על כרחין איכא תנאי דלא כוותיה, ואדרבה אותובי הוי לן לאותובי מינייהו לרבה ורב יוסף. ואע"ג דכל חד וחד מצי לתרוצה [לטעמיה דרבה מתרץ] לטעמיה דסבירא להו דמערבין אפילו לדבר הרשות, ורב יוסף מתרץ לטעמיה דסבירא להו מצוות ליהנות ניתנו, מכל מקום הוי להו לאקשויי מינה ולתרוצה. אלא ודאי טעמיה דהאי תנא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, והכא הכי פירושה חסורי מחסרא והכי קתני: אפילו אמר עלי ואסרה אנפשיה בהנאה מערבין לו בה, דלגבי עירוב האוסר בהנאה כאוסר באכילה בלחוד הוא משום דאינו נהנה ממנה דמצוות לאו ליהנות ניתנו. כך נראה לי.
מכל מקום סיפא קשיא לרב הונא: ואם תאמר ולימא רב הונא נמי חסורי מחסרא והכי קתני: אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה הא אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש. יש לומר דהא לא אפשר דאם כן מאי לפי שאין מערבין בהקדשות.
ככר זו הקדש אין מערבין לו בו: ואם תאמר אמאי לא והא אי בעי מיתשיל עלה. יש לומר דלא אמרו אי בעי מיתשיל עלה אלא במה שהוא עכשיו ראוי אצל אחרים, כיין לנזיר דחזי לאחרים ואי נמי תרומה לישראל דחזיא לכהנים, וכיון דחזו לאחרים מהשתא וחזי נמי לדידיה אי מיתשיל עלה בהא הוא דמהני מיגו אפילו לסומכוס, אבל במידי דלא חזי השתא לא לדידיה ולא לאחריני לא מהני ביה מיגו כלל. והיינו טבל דלכולי עלמא אין מערבין בו כסתמא דמתניתין (לקמן לא, א) ואפילו לרבי דאמר (לקמן לב, ב) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
אי אתה מודה שמערבין לגדול ביום הכפורים: כלומר: הואיל וראוי לקטנים שמאכילין אותן בידים, ועוד שהעירוב אינו אסור מצד עצמו אלא דאיסור היום רביע עליה. ואינו דומה לטבל טבול מדרבנן ואע"ג דאפשר דהא מאכילין אותן בידים לקטנים הואיל ולית ביה איסור [אלא] מדבריהם וכמו שכתבתי ביבמות פרק חרש (קיד, א ד"ה רבי), מ"מ הרי הוא אסור מצד עצמו, וכל שהוא אסור לגדול מצד עצמו אין מערבין בו.
וכי תימא הכא לחומרא והכא לחומרא דגבי טומא' כיון דשיעור חמור טפי תפסין לחומרא ולא אזלינן בתר עשירי' והכא שיעור דפרסאי נפיש והוי לחומרא שלא יועיל עירו' אלא בשיעו' גדול שלה'. והא תניא ר' שמעון בן אליעזר אומר מערבין לזקן ולחולה כו'. אלמא מערבין לזקן ולחולה בשיעורמועט שלהם לקולא ואינם נגררים אחר הרוב והרעבתן ששיעורו מרובה אין משערין לו בשיעורו הגדול אלא בשיעור העולם שהוא יותר קטן ולקולא וכיון דכן לא אזלינן בשיעורי עירוב לחומרא אדרבא נקטינן בה לקולא שיעורא דבציר טפי ואין קושייתינו מרעבתן דלא משערינן לעלמא לחומרא בשיעור גדול שלו דבהא איכא למיחש תרתי חדא דרעבתן טפי משונה בפרסאי ובטלה דעתו אצל כל אדם. ועוד רעבתן גברא ופרסאי אתרא. אלא קושיין דלא אזלינן בעירוב לחומרא לגרור מיעוט אחר הרוב כיון דמשערין לזקן ולחולה בשיעור קטן שלהם ולקולא וכל שכן שאין משערין לכל העולם מפני פרסאי לחומרא. והא דתניא בגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים. פירש רש"י ז"ל במסכ' שב' לעניין טמא שרץ ונבלה וטמא מת דבגדי עניים בשלש אצבעות ובגדי עשירים בשלשה טפחים. והקשו בתוספות דהא אמרי' בפרק במה מדליקין שלש על שלש מניין תלמוד לומר והבגד וקרא ודאי בין לעניים בין לעשירים הוא:
ועוד מדאמרינן בזבחים בפרק דם חטאת מעיל שנטמ' ונפל עליו דם חטאת פירוש וצריך כבוס בקדש ואי אפש' לכבסו כולו בפנים מפני שהוא טמא מכניסו פחות פחות מג' מכבסו פי' דפחות מג' לא חשיב ורשאי להכניסו בטומאה ומכבסו. והא התם דבגדי כהונה בגדי עשירים הם ואפילו הכי נקט פחות מג' טפחים ולא נקט שיכניסנו בפחות פחות מג': ועוד מדתנן במסכת כלי' פרק ט' בגד מטמא משום שלש על שלש למדרס שלשה על שלשה לטמ' מת וכיון דנקט שלש על שלש למדרס בעשירים מיירי דאלו בעניים הא תנן פרק כ"ח בגדי עניים שאין בהם שלשה על שלשה טמאין מדרס. לפיכך פי' בתוספת דהא לעניין טומאת מדרס ומשום דמדרס ביחוד תליא מילתא חלקו בין עניים לעשירים שהעני מייחד אותו כשיש בו שלש על שלש אבל העשיר אין דרך ליחדו בפחות משלשה טפחי' אבל בשאר מקומות עשיר ועני חד שיעורא הוא בשלש על שלש דליכ' טעמ' לאפלוגי בינייהו. והקשו הראב"ד ז"ל דבכמ' דוכתי גמרינן משיעור' דעני כדאמרי' במסכת שבת שכן עלי אוכל פתו בלא כתישה ושכן עני אוכל פתו עיסה בלוסה ושכן עני קולע שלשה נימין ותולה בצואר בנו ולא עוד אלא אפילו בשלש על שלש דטמא שרץ אמרינן דחזי לעניים ולעשירים לא חזי ואפילו הכי גמרינן מינייהו לעשירי' ותירץ דבהנהו דהתם אפילו הבינוניים נקראים עניים בדברים ההם והוו להו רובא ואזלינן בתרייהו לגבי עשירי' ממש דהוו מיעוטא אבל הכא גבי מדרס כל הבינוניים דינם בעשירי' שאין מייחדין למדרס פחות משלשה אבל עניים מבליעין אותו בשלש על שלש לטלות על קרע שלהם:
והא תניא ר' שמעון בן אלעיר אומר עוג מלך הבשן פתחו במלואו: פירוש לעניין מה שבבית ועתיד להוציאו משם דק"ל שאם יש בבית פתחים הרבה הן שכולן פתוחין או שכולן סתומי' בלא פרצת פצימין כולן טמאין עד שיחשוב להוציאו באחת מהם: ובלבד כל פתח שיש בו רוחב ד' טפחים דחשיב פתח אבל בציר מה' לא חשיב פתח וטהור ואם היה אחד מהן רתב ד' טפחים כולם טהורים חוץ מאותו שיש בו ד' טפחים ואם לא היה אחד מהם רחב ד' טפחים כולן טמאין אפילו חור שבכותל שאינו פתוח וכדאיתא התם במשניות וקתני רבי שמעון בן אלעז' דעוג מלך הבשן פתחו במלואו ואינו מטמ' כשהוא בבית אלא פתח שיש בו במלואו ואינך כולהו לא חשיבי ואפילו יש בהם ארבע טפחים ואם יש בו פתח אחד שהוא במלואו הוא לבדו טמא ואם אין בו שום פתח במלואו הוו להו כולהו כפתחים שאין בהם ארבע טפחים אלמא סבירא ליה לרבי שמעון בן אלעזר דמשערין לעוג בעצמו ואינו נגרר אחרי מתי' דעלמא והיכי קאמ' לעיל דרעבתן אין משערין לו בעצמו. ופריק אביי דלא דמי דהתם כיון שאין המת מטמא אלא בפתח שראוי לצאת בו אין לשער לעוג אלא בפתח הראוי לו ובפתח ד' טפחים אי אפשר לו לצאת דהיכי נעביד וכי נהדמיה הדומי לאפקיה הא ודאי לא אפשר דאם כן מנוול טובא: אבל הכא גבי עירוב אפשר לרעבתן לשער בעירוב דעלמא ולא ניזיל בתר שיעוריה כיון שהוא משונה ובטל מנהגו אצל בני אדם:
אמר אביי התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה דבהא אפי' רשב"א מודה שאותו שיש בו ארבע טפחים מציל על כולם דמסתמא בדידיה מפיק ליה דכי מרווח בדידיה מרווח כי הוא עומד להרחיבו יותר מן השיעור הא כשכולם שיים כול' טמאי' ולפי זה אין ההפרש בין עוג מלך הבשן לאינשי דעלמא אלא כשיש בו פתח שיעור מלואו של עוג והשאר בד' דבעוג מציל על שאר פתחים ושאר מתים אינו מציל דאלו בשכולם בני ד' טפחים או פחותים מד' טפחים בין בעוג בין באיניש דעלמא כולם טמאים ואם כשהאחד יש בו ד' טפחים ושאר כולם קטנים כשם שהאחרים מציל אותו שיש בו דרך מציל לעני לפי דברי אביי. ודעת הראב"ד ז"ל דמי אמרינן שזה הגדול מציל על שאר הפתחים היינו מן הסתם אבל אם חשב על אחת מהם הקטני' הוא לבדו טמא דמסתמ' בההוא דחשיב התם מרווח.
מערבין בבצים חיים: פי' חיים ממש דזימנין דסועדין בהם כן ע"י הדחק וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני דהיינו רב יוסף אמר שתים כלימר שתי בצים: אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה ככר זו עליו אין מערבין לו בה. עיקר הפי' בזה שאין ההפרש בעלמא דשבועה איסור גברא וחשיב אוכל דהא ודאי אף קונם שאסרו עליו באיסור חפצא כיון דחזי לאחריני אוכל הוא חשיב והוה ליה כיין שמערבין בו לנזיר ואף על פי שהוא לו איסור. חפצא מכיון דחזי לאחריני אלא הטעם כדפרישית דשבועה מסתמא אינה אלא איסור אכולה שעל הרוב הוא אומר שבועה שלא אוכל וכיון שכן מותרת היא לו בהנא' ומערבין לו בה כיון דחזי לאכיל' לאחריני אבל אם קונם הוא שאומר ככר זה עליו ואינו מזכיר אכילה והוא אסור אף בהנאה דמסתמא לאיסור הנאה נחית ואם מערבין לו בו נמצא שנהנה באיסורי הלאה ואין לו לעשות מצוה זו באיסורי הנאה דחשיב הוא נהנה ובזו השטה דרך רש"י ז"ל אלא שהוא מפרש כל הסוגיא דכל היכא דאמרי' שמערבין בככר של קונם היינו מטעמא שהנודר סתם לא נחית לאיסור הנאה ואין דעתו אלא על איסו' אכילה בלחוד שדרך ליהנו' יותר בו ומפלי כן מערבין וכהא דאוקימנ' במסקנ' פלוגתא דר"א ורבנן דר"א סבר סתמא לאיסור הנא' נחית ורבנן סברי סתמא לאיסור אכילה בלחוד נחית ורב הונא דאמר כרבי אלעזר הוא כל שפי' איסור הנאה דברי הכל אין מערבי' בו או משום דמיירי כשעירוב לדבר הרשות וכסבר דמערבי' לדבר הרשות או משום דסב' שאע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה מצות ליהנו' ניתנו והיינו שלדברי הכל מערבין בככר של הקדש. וקשה לזה קצת דכיון דמוקמינן בין לרבנן בין לרבי אליעזר שמערבין לדבר הרשות או שהמצות ניתנו ליהנות היכי פרכי' לקמן על רבה ורב יוסף דאמרו שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנו' ניתנו טמא רבה ורב יוסף כתנאי אמרו' לשמעתא כלומר כתנאי דרבי יהודא ורבנן דהא ודאי אשכחן הכא דהויא שמעתייהו על כרחין כתנאי דהא רבי אליעזר ורבנן הוו דלא כוותייהו ואמאי מתמהינן עלייהו משום תנא דרבי יהודה ורבנן טפי מדרבי אליעזר ורבנן דפליגי עלייהו בהדיא וא"ת דרבה ורב יוסף מפרשי דפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. אינו אלא אם מערבי' לרשות או לדבר מצוה וטעמא דאמרי רבנן שמערבין היינו מפני שאין מערבי' אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואינהו דאמור כרבנן: מכל מקום הוה ליה לתלמודא לפרושי הכי כיון דסוגיין הכי נקטינן דאפי' לרבנן מערבי' לדבר הרשו' ומצות ליהנו' ניתנו. לפי' הנכון כשטת רש"י ז"ל דודאי טעמא דרב הונא כדאמרן וכל היכא דמותבינן עליה לומר שמערבין בככר של קונם בכולה שמעתין וטעמא דאמרי' במסקנ' דלרבנן מערבי' בו אינו אלא משום דסבירא לן שאין מערבי' אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ורבי אליעזר דאמר אין מערבי' קסבר שמערבי' לדבר הרשות אי נמי דמצות ליהנות ניתנו והשתא הוו להו אפילו לפום סוגיין רבה ורב יוסף דלקמן כרבנן דהוו רבים והיינו דלקמן דסלקא דעתא דהוו פליגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן ואינהו דאמר כרבי יהודא דהא יחידא' הוה וקשיא לן ומתמהי' נימא כתנאי אמרוה לשמעתייהו כלומר וכיחידאה אבל משום תנאי דרבי אליעזר ורבנן דאמור דלא כרבי אליעזר לא חיישי' כלל כיון דאמור כרבנן דהוו להו רבים וזה ברור:
ואם תאמר מכל מקום בין לפי שטה זו בין לשיטת רש"י ז"ל משמע שאין הפרש דוקא מפני חומר הקונם על השבוע' אלא מפני שיש בקונם מן הסתם איסור הנאה מה שאין כן בשבועה הא קונם שהוציאו בפירוש בלשון אכילה בלבד ושבועה שהוציאו בפירוש בלשון איסור הנאה כגין שאמר שבועה שלא אהנה מככר זו וקינם כבר זה עלי לאכילה יהא הדבר בהפך לרב הונא ולרבי אליעזר שמערבין בככר של קונם ואין מערבי' בככר של שבועה: ואם כן למה תפסו היתר בשבוע' ואיסור בקונם: י"ל דאורחא דתלמודא הוא דנקיט מאי דרגילי ביה טפי ורובי קונמות הם סתם ויש בהם איסור הנאה ורוב שבועות מפורשין בהם לשון אכילה: וא"ת ולפי שטה זו למה אין מערבין לדברי הכל בככר של הקדש משו' דאסור בהנא' י"ל מפני שהוא אסור לכל העולם ואנן בעי' עירוב במידי דחזי לאחריני לכל הפחות ואלו איסור ככר לכל העולם אפילו באכילה לחוד שוב אין מערבי' בו כיון דלא חזי לשום אדם והא דנקט הקדש אורחא דמילתא נקט שסתמא אסור לכל העולם: ובתוספת תפסו שטה אחרת בזה בשם רשב"א ז"ל: דהכא כולהו אמוראי ותנאי דסוגיין כולהו סבירי להו כרבה ורב יוסף שאין מערבין אלא לדבר מנוה ומצות לאו ליהנו' ניתנו ודקאמר רב הונא שאין מערבין בככר של קונם אינו אלא משום גזירה מפני שהוא אסור חפצא ודמי למקדש שהוא אסור לכל העולם ואין מערבין בו ולפיכך כשאסרו בשבוע' דלא דמיא להקדש ואפי' אמר שבוע' שלא אהנה ממנו מערבי' לו בה כשם שמערבי' לנזיר ביין דלא גזרי' בה כלום אטו והיינו דכולהו סוגיין נקט שריותא בשבועה ואיסורא בקונ' ואין זה מחוור דאי רב הונא הא אתא לאשמועי' לינקיט רבותא דיליה בהדיא דאי אומר שבועה שלא אהנה בה מערבי' לו בה ואם אמר קונם אכילתי עלי אין מערבין לו בה. ועוד דכל כי האי גוונא שהטע' משום גזירה היכי לא מפרש לה תלמודא לפיכך הנכון כשטה שכתבנו:
מאי לאו דאמר עלי: ק"ל למה הוצרך התלמוד לומר מאי לאו דהא פשיטא דהנודר מן הככר היינו עלי: וי"ל משום דסיפא משמע לכאורה דמיירי כיכרי בשבועה מדקתני אימתי בזמן שאמר שבועה כו'. להכי קאמר מאי לאו דאף על גב דסיפא משמע קצת דמיירי בשבועה דלא מיירי אלא באומר עלי מדלא פליג ותני בדידה במה דברים אמורים כו'. ואורחא דתלמודא היא לפעמים שהוא מרגיש בקושיותיו ודבריו קצת ממה שעתיד להקשות ולתרץ כדכתב בכמה דוכתי:
חסורי מיחסרא והכי קתני: הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפי' אמר נעשה עלי בעשה כאומר שבוע' שלא אטעמי' כלומר שדין האומר עלי כדין שבועה כי אע"פ שחסרה עליו בהנאה אינו אלא כאלו לא אסרה תורה אלא לטעימה שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו: ואם תאמר ולרב הונא נמי נימא הכי דהכי קאמר אימתי בזמן שאמר שבועה שלא אטעמיה אבל אם אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש שאין מערבין בה: ויש לומר דהא ליתא דאם כן כיון שכבר אמר נעשה כאומר ככר זה הקדש שאין מערבין לו בה מה חזר ואמר לפי שאין מערבי' בהקדשות הרי כבר אמר שאין מערבין מככר של הקדש: ועוד מאי איריא דקתני שאין מערבי' בהקדשות אפי' בקונמות נמי אין מערבין: זה הכלל אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בה כו' לפירוש רשב"ם אתי כפשוטי' אבל לשטתו ולשטת רש"י ז"ל לאו דווקא בהאי לישנא הוא הדין אם אסר הנאה בשבועה שאין מערבין ואם ככר עליו בקונם לאכילה בלחוד מערבין ומשו' דהני שכיח טפי: נקט איסורא בקונם ושריותא בשבועה:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג (עריכה)
כבר ביארנו בראשון של יום טוב שכל שהמת בבית והבית סתום הרי אותו הבית כקבר ואם היו שם פתחים הרבה וכלם נעולים או כלם פתוחים כלם טמאים היו כלם נעולים ונפתח אחד מהם או שגמר בלבו להוציאו באחת מהן הוצלו כלן. ודוקא בפתח או חלון שיש בו ארבעה על ארבעה שבשיעור זה הוא ראוי להוצאת המת ושיעור זה הואיל והוא ראוי לרוב בני אדם אף באדם הגדול כענקים כן אעפ"י שאי אפשר להוציאו דרך שם ואפי' לא היו שם עוד פתחים קטנים שנצייר בעצמנו שיצטרפו לה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר עוג מלך הבשן פתחו במלואו:
מי שאמר ככר זה הקדש אין מערבין לו בה שהרי אסור הוא לכל העולם ואפי' הי' הקדש דמים שאפשר לו לפדותו מכל מקום כשיפדה פנים חדשות הם אבל אמר שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה שהרי אעפ"י שאסור לו מותר הוא לכל העולם. אמר ככר זה עלי [קונם] שנמצאת הנאתו אסורה עליו מערבין לו בה שהרי אין מערבין עירובי תחומי' אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו. ומכל מקום לדעת הפוסקי' שמערבין אף לדבר הרשות ובא לערב לדבר הרשות אסור לערב בה הואיל ונאסרה לו בהנאה. ולמדת שאם אמר אכילת ככר זה עלי אף לדבר הרשות מותר וכלך לדרך זו אם אמר שבועה שלא אהנה מככר זה כל לדבר הרשות אסור. ומכל מקום מקצת חכמי צרפת כתבו שאפי' אמר אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו אף לדבר מצוה וכל שכן ככר זה עלי גזרה משום הקדש שהקונמות דומים הם להקדשות ואין הדברים נראין:
גדולי המפרשי' כתבו שהקונמות סתמן לא נאסרו אלא באכילה ממה שאמרו בשלישי של שבועות כיון דלא מדכר שמא דאכילה (דבירי) [כברי'] דמי ואלו נאסר בהנאה לא הוצרך לטעם זה לאסור אכילה כל שהו ואף הם פסקו שלא כרב הונא ולדעת זה קונם ככר זה עלי אף לדבר הרשות מותר לדעת הפוסקי' שמערבין לדבר הרשות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה