מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו עמוד ב

בכל מערבין וכו'. כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני ממנה שבא לבאר בתקון הצריך להם מצד אחד בזולת הכשר עצמם והוא הכשר הצריך להם מצד העירוב אם עירובי חצרות אם שתופי מבואות ושהחלק השלישי שבמסכתא אמנם ענינו בביאור עירובי תחומין והתחיל בפרק זה לבאר בענינים אלו ובפרט בעניני עירובי תחומין אלא שביאר על ידם בענין שתופי מבואות גם כן במה עושין אותם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים. הראשון במה מערבין ומשתתפין. והשני על יד מי צריך לשלחו וכן במקום הנחתם וכשיצא ממקומו על איזה צד הוא נפקע. והשלישי על איזה צד מתנה בעירובו או מערב לשני ימים או איזה מהם שירצה. זה הוא שרש הפרק דרך כלל אלא שיתערב בו דברים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנה תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר בכל מערבין ר"ל עירובי תחומין שאם בעירובי חצרות הרי על כל פנים לפת שלמה אנו צריכים כמו שיתבאר בפרק חלון אלא שעל עירובי תחומין הוא אומ' כן. ומה שפירשוה גדולי הרבנים בעירובי חצרות לא דרך פסק אמרוה אלא פי' סוגיא ומכל מקום לענין פסק אי אתה מפרשה אלא בשל תחומין ואמ' שבכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ר"ל בכל אוכל.

חוץ מן המים ומן המלח. שאין לאלו סרך מזון כלל וענין עירובי תחומין הוא שיהא דעתו על דירתו להיותה במקום מזונותיו עד שיקנה שביתה לשם וימוד אלפים אמה משם למקום שירצה ואפי' לא לן לשם אלא שחזר ולן בביתו וכן עניין שתוף הוא שעושין בני מבוי זה עם זה או בני המדינה להיות הכל כאחד ומשנתנו בני המבוי כל אחד כפי מזונו בבית אחד נעשה הכל כרשות אחת וכן הענין בעצמו בעירובי חצרות אלא שאין עירובי חצרות אלא בפת שלמה.

והכל נקח בכסף מעשר שני. כשהוא בתוך ירושלם וכמו שכתו' [דברים יד] ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך.

חוץ מן המים ומן המלח. ומים ומלח עצמן דוקא כ"א בפני עצמו אבל עירב מים ומלח ביחד מערבין בו עירובי תחומין. ויש אומרי' דוקא בשמן כמו שנבאר. ושני אלו הלכה הן ר"ל שאין מערבין במים ומלח ולא נקחין בכסף מעשר. ומכל מקום יש שאר אוכלין שיוצאין מן הכלל ר"ל שלא לערב בהן ושאין נקחין בכסף מעשר כמו שיתבאר בגמרא.

והנודר מן המזון מותר במים ובמלח. כלומר ואסור בשאר אוכלין ופרשו בגמרא דוקא באומר כל הזן עלי אבל באומר מן המזון מותר בכל דבר שאין מברכין עליו בורא מיני מזונות על הדרכים שביארנו בברכות.

מערבין לנזיר ביין. אעפ"י שהוא אסור לו הואיל ומותר לאחרים וכן ישראל בתרומה וכן הדין לכל אדם במה שנדר או נשבע שלא יאכלנו כמו שיתבאר.

סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה. ואעפ"י שמודה הוא ביין לנזיר טעם הדבר שיכול לישאל נזירותו ונמצא ראוי לו אבל תרומה אם תמצא לומר שישאל עליה הרי היא טבל ואין מערבין בטבל שהרי אסור הוא לכל והלכה כתנא קמא.

מערבין לכהן בבית הפרס. ר"ל שיניח עירובו לשם ואעפ"י שאנו צריכין למקום שיוכל הוא לילך לשם ויקנה שם שביתה וכהן בבית הפרס אינו יכול ליכנס הרי מכל מקום בית הפרס מדרבנן ואפשר לו ליכנס שם לכתחלה על ידי נפוח כמו שאמרו [ברכות יט:] מנפח אדם בית הפרס והולך ואפי' לדבר הרשות ולדבר מצוה מיהא אפי' בלא נפוח. ומכל מקום בבית הקברות לא.

ור' יהודה אומ' אף בבית קברות. שיכול הוא לשבות לשם על ידי חציצת כלים שאין מקבלין טומאה כגון שידה תיבה ומגדל שהם גדולים ומחזקי' ארבעי' סאה בלח שהם כורים ביבש ויביא העירוב אצלו בלא הוצאת ידו על הקבר בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה וכן שאין יכולין להביא לו טומאה כגון שאין ברחבה טפח ואם יש ברחבה טפח מביאו דרך חדו שאין בו טפח והלכה כרבנן מפני שהלכה אהל זרוק ר"ל מיטלטל אינו אהל ואעפ"י שאינו מקבל טומאה אינו חוצץ וגדולי המחברי' כתבו בו הטעם מפני שבית הקברות אסור בהנאה והוא טעם אחר נזכר בגמרא ומכל מקום בכאן לא הוצרכנו לטעם זה שהרי אהל זרוק הלכה שאינו אהל והרי אנו צריכים למקום שיוכל הוא לילך לשם ולשבות שם. ומה שנזכר בגמרא לא בבית הקברות הוא אלא בקבר אחד שאף חכמי' מודים בו שנכנס סביביו בשידה תיבה ומגדל הואיל ובמקום טהרה הוא עומד אלא שדבריהם מתפרשי' אף בישראל כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דף כז עמוד א

לעולם אין למדין מן הכללות ואפי' שייר מהם ונאמר על שיורו חוץ מדבר פלוני שהדברי' מוכיחים שהוא מדקדק בלשונו אעפ"י כן אין למדין מהם שסומכין הם על רוב הענינים ואין חוששין למה שיוצא הימנו הרי שאמרו כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות והרי שיצאו מצה ובשר הפסח ושלמי שמחה והקהל וקדוש היום מן הכלל שהן מצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות וכן אמרו כל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות והרי יצאו מן הכלל תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן שאין כאן זמן גרמא ונשים פטורות:

כל הנישא על הזב אעפ"י שלא נגע בו כגון שהיה אצבעו של זב תחת הנדבך והכביד עליו טמא וזהו הנקרא עליונו של זב או כגון שני כלים שעל ראשו זה על גב זה שאף העליון טמא ודינו ככלים שנגע בהם הזב שהם ראשון לטומאה וטומאה זו נוהגת אף במה שאינו רגיל להיות נשא עליו אבל תחתונו של זב והוא מרכב ומשכב ומושב שטמא אף בלא מגע והוא אב הטומאה ואף בעשר מצעות זו על גב זו אינו נוהג בכלי' אלא בראוי למשכב ומושב ומרכב הא כפה סאה וישב עליה לא שהרי אומרי' לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו טמא [אף] במגע אף בעליונו כמו שיתבאר במקומו אלא שטהור לגמרי. ומכל מקום אדם מיהא אף בלא מגע טמא אף בתחתונו אלא שאינו אלא ראשון ומושב הוא האכף היושב עליו וכן כל כיוצא בו ומרכב הוא תפוש האכף [שהם] הדפים הזקופים והגבוהים על האכף לפניו ולאחריו כדי לסמוך בו לפניו ולישען בו לאחריו:

כבר ביארנו במשנה שאעפ"י שלא הוציא מכלל עירובי תחומין ושיתופי מבואות אלא מים ומלח אין למדין מן הכלל שהרי אין מערבין ולא משתתפין בכמהין ופטריות וכלל הדברי' שאין מערבין אלא בדבר הראוי או למזון עצמו או ללפת בו את הפת וכן אין מערבין ולא משתתפין בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ"י שיהא ראוי לאחר שיתבשל לרוב העולם כגון כפניות והם תמרים שלא בשלו כל צרכן ואעפ"י שאמרו עליהן מיטמאות טומאת אוכלין הואיל ויכול למתקן על ידי האור שמכל מקום סעודה הראויה בשבת הוא צריך וכן תבלין אין מערבין בהן הואיל ואין אכילתן בפני עצמן (אם) [ולא] דרך לפתן ולא בדבר שאינו נאכל לרוב העולם אעפ"י שקצת בני אדם אוכלי' אותו כגון (חזין) [חזיז] והוא שחת של תבואה. וגדולי המחברים מתירי' בחזין ולא בדבר שאינו ראוי לקבל טומאת אוכלין בלא תקון כמו שאמרו [לקמן כח:] בקור על הדרך שיתבאר למטה.

וכבר ביארנו שמים ומלח אם עירבן זה בזה ראוי הוא לטבל בו את הפת מערבין ומשתתפין בה וכן ביארנו שנקחין בכסף מעשר. ומכל מקום לענין מעשר מצינו בהדיא שלא נאמר אלא בשנתן לתוכן שמן שלא הותר ליקח אלא פרי ומים ומלח אינו פרי ומכל מקום בשנתן לתוכן שמן ועל ידי הבלעה שיקח את השמן ביוקר עד שיבליע בתוך המקח (והמים) [המים] והמלח אבל לענין עירוב רוב מפרשי' כתבו שאין צריך בו שמן שהרי מכל מקום אף בלא שמן ראויים הם לטבל את הפת. וכן נראה דעת גדולי הפוסקי' והמחברי' אבל גדולי הדור סוברי' שאף בעירוב צריך ליתן בתוכן שמן וכגון שלא היה שם שמן בכדי הראוי לעירוב שהוא רביעית ויש בין הכל כדי לטבל בו מזון שתי סעודות והביאוה מתלמוד המערב שאמרו עשאן מי מלח מערבין בהם ר' אחא אומ' והוא שנתן לתוכן שמן ואעפ"י שאמ' אחר כן מעתה לא יערב אלא לפי חשבון שבהן אין הלכה כן שזהו כנגד תלמוד שלנו:

דף כז עמוד ב

לוקחין בקר על גב עורו וצאן על גב גיזותיה ויין על גב הקנקן ויצא העור והגיזה והקנקן לחולין ואין צריך לחזור ולמכור כדי שיאכל המעות בירושלם שמן הסתם דברים אלו נבלעים עם ערך הבקר והצאן והיין ויתבאר במקומו דוקא בלוקח מבעל הבית שאין מנהגו לדקדק במכירתו אבל בלוקח מן התגר שמדקדק במכירתו לא יצא לחולין ובבעל הבית עצמו לענין קנקנים דוקא בסתומות והתמד והוא המים שנותנין על השמרים שהחמיצו נקחים בכסף מעשר על הדרך שביארנו בראשון של חולין וגדולי הרבני' פרשו בכאן תמד מים שנותנין על החרצנים:

אין לוקחין דגים בכסף מעשר שני וכל שכן שאין לוקחין ממנו ציר. כללו של דבר אין לוקחין אלא דבר שהוא פרי מפרי וגדולי קרקע ופי' פרי מפרי הוא דבר היוצא מדבר אחר הן דרך הריון והולדה הן דרך זריעה ונטיעה כגון בהמה חיה ועוף מאמותיהם וענבים מגפניהם וכן הדומים לאלו אבל לא כמהין ופטריות שאין להם זרע ואין יוצאות זו מזו וכן הדומים להם ולשון פרי לאו דוקא אלא כל דבר שהוא פורה ופי' גדולי קרקע הוא כל דבר שיהא מזונם או יניקתם מן הארץ לבד ומתוך כך אין לוקחי' מהם דגים מפני שאעפ"י שהם פרי מפרי אינן גדולי קרקע ר"ל שאין נזונין מן הארץ לבד. ומה שנתגלגל בכאן במדת כלל ופרט וכלל אם נדרשת בכלל ופרט אם (ברבה) [בריבוי] ומיעט וכן אם כללא קמא דוקא אם כללא בתרא דוקא כבר ביארנו הכל בסנהדרי' פרק נגמר הדין:

דף כח עמוד א

מי שאכל פוטיתא והוא דג טמא לוקה ארבע. נמלה לוקה חמש. צרעה לוקה שש. ודברים אלו צריכי' ביאור וכבר כתבנו בהם בכדי היכלת באחרון של מכות:

מה שכתבנו כאן שהצאן והבקר ושאר בעלי חיים גדולי קרקע הם פירושו שנזון מדברים שבקרקע ולא גדולי קרקע ממש והוא שאמרו בברכות [מ:] על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר מברך שהכל שבזו פירושו שאינו צומח מן הארץ:

מערבין בפעפועין ובלגלוגות ובגודגדניות והם מיני ירקות ואעפ"י שהגודגדניות ממעטות את הזרע עד שאמרו עליהם חשוכי בנים לא יאכלו. וכן שהן מזיקות משהוקשו לזרע והוא כשהוקשו הקלחים עד שאמרו עליהם ואם הוקשו לזרע אף מרובי בנים לא יאכלו פירשוה בגמרא כשלא הוקשו לזרע [ומרובי בנים. ואבע"א] ואפי' לחשוכי בנים שהם מיעוט העולם שהרי מערבין לנזיר ביין כמו שביארנו:

הפול והתבואה והתלתן שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם שאין המנהג לזרעם לאכלן בירק כלל ואינו מתעשר אלא לזרע ר"ל לכשיאסוף הזרע אבל אם אכלו בירק אינו צריך להפריש מהם תרומה ומעשרות כלל אבל השחלים והגרגיר דרכן ליאכל בין זרע בין ירק וכמו שאמרו בזרע גרגיר שכן ראשונים לא היו להן פלפלין שוחקי' אותו ומטבלין בו את הצלי ומתוך כך אפי' זרעם בביאור לזרע או לירק מתעשרין זרע וירק וכל שכן אם זרעם סתם:

דף כח עמוד ב

הכשות מערבין בו ומברכין עליו בורא פרי האדמה ואעפ"י שגדלין על ההיזמי באויר כבר אנו רואים שהם מתים כשאדם קוצר ההיזמי ולמדנו שמן הארץ הם יונקים והחזיז כבר ביארנו שאין מערבין בהן וכן אף לענין ברכה אין מברכין עליהם אלא שהכל הואיל ואינו נגמר:

הקור הוא סיב רך הנעשה סביבות הדקל בכל שנה נקח בכסף מעשר ואינו מקבל טומאת אוכלים עד שיטגנהו הוא תקונו ואעפ"י שאפשר לתקנו ולהכשירו לטומאת אוכלין אין מערבין בו שהרי עכשיו מיהא אינו ראוי. ולענין ברכה הואיל וסופו להתקשות אין מברכין עליו אלא שהכל ואעפ"י שהצנון סופו להתקשות ומברכין עליו בורא פרי האדמה טעם הדבר מפני שאדם נוטעו על מנת לאכלו כך מה שאין כן בקורא וכבר ביארנוה בברכות פרק כיצד. ויש מפרשי' בקור כמין גבנה שגדל בראש הדקל והוא לבן וטוב לאכלו בעוד שהוא רך. והכפניות גם כן נקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן ומטמאות טומאת אוכלין:

פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה כגון שאם היו לו גרוגרות משנה שביעית אוכל מהן עד שיכלו תאנים שבאילנות שבשדה וכמאוחרות שבהם ומקום היה ידוע להם שהיו תאניו מתאחרות ביותר ובהם היו משערין והוא שאמרו שאוכלין בתאנים עד שיכלו (פגי בית ואני) [פגי ביתיוני] והוא שם מקום וכן אמרו על פגים אלו ר"ל (פגי בית ואני) [פני ביתיוני] ועל תמרים שבטובינא [שאעפ"י] שאין באים כל כך לידי בשול חייבים במעשר ומהם אנו למדים לכיוצא בהם:

שקדים המרים פטורין מן המעשר בין בגדלן בין בקטנן והמתוקים בקטנן פטורין מן המעשר בגדלן חייבים ושיעורן מבואר במקומו משתתפרש קלפתם החיצונה וכבר ביארנוה במסכת חולין:

העור אינו ראוי לאכילה. ומכל מקום אם שלקו וחשב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלים והשיליא מכיון שחשב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין אבל עור קודם שנשלק אפי' חשב עליו לאכילה ושיליא שלא חשב עליה לאכילה אינם מטמאין טומאת אוכלין כמו שיתבאר במקומו:

דף כט עמוד א

עירובי תחומין כל שאדם משתתף בהם עם אחר צריך שיהא כשיעור מזון שתי סעודות לכל א' מן המערבים אבל שתופי מבואות שרבים משתתפים בו בכל שהם משמנה עשר ולמטה כגרוגרת לכל אחד ואחד ומשמנה עשר ולמעלה אפי' אלף שיעורן בשמנה עשר גרוגרות שהוא שיעור מזון שתי סעודות והוא כששה ביצים בינוניות לדעת קצת גאונים אלא שיש לפקפק בה כמו שיתבאר בפרק חלון ואם עירבו בלפתן שיעורו בכדי שילפתו בו פת של שתי סעודות ומתוך כך נתנו שיעור לכל הפרטים על פי כלל זה כשות למלא היד וחזין שיעורן כמלא היס"ט תרמלו של רועה העשוי לולאות לולאות כעין רשת ונקרא אוזילתא דאכרי כלומ' רשת האכרים וכן מערבין בעלים של קלח הכרוב והוא הנקרא ירקא דקילא ושיעורו כמלא היד וכן מערבין בפולים לחים ושיעורן כמלא היד גם כן אבל יבשים חיים אין מערבין בהן הא מבשלין מערבין במלוא היד. ובתלמוד המערב אמרו אפונין חיים מערבין בהן שלא תאמר הואיל ומסריחין את הפה אין מערבין.

התרדין הרי הן בכלל ירק וכל ירק מערבין בו בין חי בין שלוק ושיעורו ליטרא ומכל מקום בשיל ולא בשיל אינו ראוי לכלום ואין מערבין בו ויש אומ' שהחי אין מערבין בו אבל בשיל ולא בשיל מערבין בו.

מערבין בתפוחים ושיעורן בקב וכן תמרים וכן גרוגרות אבל דבילה שיעורה במנה ועשרה אגוזים וגדולי המחברי' כתבו בחמשה וכן חמשה אפרסקין ושני רמונים ואתרוג אחד ושני ביצים:

כבר ידעת שאין אדם וכלים מקבלין טומאה כלל אלא מאב הטומאה. וכן ידעת שהאוכלין אין נעשין אב הטומאה שכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה ולמדת שאין אדם מקבל טומאה מן האוכלין ומכל מקום אדם האוכל אוכלין טמאים נפסל גופו מלאכול בתרומה ואין צריך לומ' קדשים קלים ובלבד שיאכל מהם שיעור חצי פרס ולא סוף דבר באוכל אחד אלא כל האוכלין מצטרפין לשיעור זה וכן במזון שתי סעודות לשתוף וכמו שאמרו למטה אפי' למחצה:

שיעור עני בגרן שיערו חכמי' שלא לפחות מאותו דבר בפחות משתי סעודות ואם הוא ליפתן ללפת בו שתי סעודות הכל לפי מה שהוא. והוא שאמרו שבעל השדה שעברו עליו עניים והיה לו מעשר עני ורוצה לחלקו לא יתן להם פחות מכדי שביעה שנ' ואכלו בשעריך ושבעו ושערו בו מזון שתי סעודות ושם אמרו לא יפחות מחצי קב חטים קב שעורים קב וחצי כוסמין קב גרוגרות מנה דבלה ר"ל משקל עשרי' וחמש סלעים רובע קב ארז חצי לוג יין רביעית שמן ליטרא ירק שלשת קבין חירובין עוכלא תבלין עשרה אגוזים חמשה אפרסקין שתי רמונים אתרוג אחד ושאר כל הפירות בכדי שימכרם ויקח מהם מזון שתי סעודות וכן לענין עירוב במה שראוי לעירוב ומכל מקום תבלין אין מערבין בהם כמו שביארנו וכן חטים ושעורים אין מערבין בהם שאינן ראויים עד שיתבשלו וגדולי המחברי' כתבו עוכלא תבלין אף לעירוב והוא תמה ולדבריהם מיהא שיעור עוכלא הוא מפני שהוא שיעור לתבל בו שתי סעודות של אדם אחד:

זה שכתבנו ביין ששיעורו בחצי לוג דוקא ביין חי אבל מבושל הואיל ודרך העם לאכל בו פתו שיעורו בכדי לטבל בו שיעור מזון שתי סעודות וכן בחומץ כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות והשכר דינו כיין:

גדולי המפרשים כתבו בפרק חלון שהמשקין שיעורן לשתוף ברביעית ממה שראו באוכלין שהזכירו בהם שיעור הוצאת שבת וכן שאמרו בפרק הדר וליקני להו מר רביעתא דחלה אלא שאם עירבו ביין חי דיו ברובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית:

מערבין בבצלים רצוני לומ' באמהות שלהן אבל לא בעלים ואם עירב בהן אינו עירוב:

מעשה באחד שעירב בעלי בצלים ובא לפני ר' מאיר והושיבו בארבע אמותיו ר"ל שלא לזוז מאותם ארבע אמות שהיה בהם בשעה ששאלו מפני שכך הוא דין היוצא [חוץ] לתחום בלא עירוב ומכל מקום כל שגדלו כשיעור זרת מערבין אף בעלים:

כל שביארנו בדברים אלו שמערבין בהם פירושו לעירובי תחומין ולשתופי מבואות אבל עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת וכל שעירבו בפת שלמה אפי' כאיסר מערבין בה אפי' לאלף וכן כתבוה גדולי המחברי' אבל גדולי הרבנים כתבו שאין בין חצרות לתחומי' ושתופין אלא שחצרות בפת לבד והתחומין והשתופין בכל האוכלין הא לענין שיעור הפת אף בעירובי חצרות צריך שיהא בו כגרוגרת לכל אחד עד שמנה עשר ומשם ולמעלה אפי' אלף בשמנה עשר גרוגרות שהוא שיעור שתי סעודות. ומה שאמרו עליהן ככר שלם והוא כאיסר מערבין בו פירושו בככרות הרבה שיהא בין כלם כגרוגרת לכל אחד או מזון שתי סעודות אפי' לאלף ואין מערבין חצרות בפרוסות אפי' מאפה סאה ומכל מקום לעירובי תחומין שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואם בלפתן בכדי שילפת ממנו לשתי סעודות:

דף כט עמוד ב

יש מעלין את המקוה ולא פוסלין מפני שהם כמים גמורים כגון השלג והברד ודומיהם כמו שיתבאר במקומו. ויש פוסלין ולא מעלין והם מים שאובין ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ והשכר. ויש שלא מעלין ולא פוסלין והם היין והחלב ושאר המשקין ר"ל שאם לא היו שם ארבעים סאה והושלם באחד מאלו לא העלוהו וכן לא פסלוהו אף בשלשת לוגין אלא הרי הוא כמות שהיה כמו שיתבאר במקומו:

המוציא יין בשבת שיעורו ברובע רביעית עד שאם ימזגוהו יעמוד על רביעית ושאר המשקים ברביעית וכבר בארנוה במקומה:

מערבין בשכר ושיעורו חצי לוג כשיעור היין ומה שאמרו כאן תרי רביעי ופירושן שני לוגין שהם שני רבעי קב כבר נדחה והחזירוהו לשיעור היין שהוא חצי לוג:

זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש לפי הערך שהיה שוה בשעת האכילה ואם אין לו מעות נותן פירות כפי שומא אכל גרוגרות ושלם תמרים באותו שווי אעפ"י שהגרוגרות שוות יותר מן התמרי' יצא הואיל ונתן לו בכדי שוויו שאף התמרי' יש להם יתרון שהלוקחים קופצים עליהם יותר מבגרוגרות:

שתיתא והוא מאכל שעושין מקמח קלי שנתיבש בתנור מערבין בו ושיעורו כמלא חפנים והוא ענין תרי שדגושי וכן ניסני ר"ל קליות מערבין בהם ושיעורן כמזון שתי סעודות והיו להם מדות ידועות ביניהם שעליהן אמרו תרי כווני דפומבדיתא:

בשר חי מערבין בו ושיעורו במזון שתי סעודות ויראה לגדולי הדור דוקא (במלח) [בנמלח] שאם בחי הגמור היאך מערבין בו והרי אינו ראוי וכן היא שנויה בירושלמי שאמרו דג מליח ובשר מליח מערבין בהן בשר חי הבבליים אוכלין אותו מפני שדעתן יפה אלמא אין דרך בכך אלא בבבל ובשר צלי שיעורו כדי ללפת בו (שלש) [שתי] סעודות. ויש מפרשי' בבשר חי בשיל ולא בשיל כדכתי' אל תאכלו ממנו נא ומתרגמינן כד חי וכן בבן סורר ומורה שפירשו יין חי מזיג ולא מזיג. הביצים מערבין בהם אפי' חיים שאכילתם אף בחיים היא ושיעורו בשתים כמו שהתבאר:

שיעור שתי סעודות שהזכרנו פירושו להקל ר"ל שאפי' לרעבתן שברעבתנים שיעורן בסעודה בינונית. ומכל מקום לזקן ולחולה דיין בשיעור סעודה הראויה להם ומזנו לחול ולא לשבת שמזון שבת רווחא לבסומי שכיחא ושיעור סעודה בינונית שלשה ביצים כמו שיתבאר בפרק כיצד משתתפין:

שיעור הבגד ליטמא שלש אצבעות כמו שביארנו במסכת שבת במה דברי' אמורי' בשאר הטומאות אבל למדרס בשלשה טפחים ואין בשיעורין אלו חלוק בין בגדי עניים לבגדי עשירי'. ומכל מקום טלית של עניים שבלה אם שפתותיו קיימות אעפ"י שאין בה שלש על שלש מבגד חזק ובריא מיטמא מה שאין כן בשל עשירים. ולמדת שאין הלכה כדברי האומר בגדי עניים לעניים ופירוש בגדי עניים שהבגד הראוי להם אעפ"י שהוא גס אם הוא שלהם מיטמא ואם הוא לעשיר אינו מיטמא שאינו בגד אצלו ואין הלכה כן:

דף ל עמוד א

כבר ביארנו בראשון של יום טוב שכל שהמת בבית והבית סתום הרי אותו הבית כקבר ואם היו שם פתחים הרבה וכלם נעולים או כלם פתוחים כלם טמאים היו כלם נעולים ונפתח אחד מהם או שגמר בלבו להוציאו באחת מהן הוצלו כלן. ודוקא בפתח או חלון שיש בו ארבעה על ארבעה שבשיעור זה הוא ראוי להוצאת המת ושיעור זה הואיל והוא ראוי לרוב בני אדם אף באדם הגדול כענקים כן אעפ"י שאי אפשר להוציאו דרך שם ואפי' לא היו שם עוד פתחים קטנים שנצייר בעצמנו שיצטרפו לה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר עוג מלך הבשן פתחו במלואו:

מי שאמר ככר זה הקדש אין מערבין לו בה שהרי אסור הוא לכל העולם ואפי' הי' הקדש דמים שאפשר לו לפדותו מכל מקום כשיפדה פנים חדשות הם אבל אמר שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה שהרי אעפ"י שאסור לו מותר הוא לכל העולם. אמר ככר זה עלי [קונם] שנמצאת הנאתו אסורה עליו מערבין לו בה שהרי אין מערבין עירובי תחומי' אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו. ומכל מקום לדעת הפוסקי' שמערבין אף לדבר הרשות ובא לערב לדבר הרשות אסור לערב בה הואיל ונאסרה לו בהנאה. ולמדת שאם אמר אכילת ככר זה עלי אף לדבר הרשות מותר וכלך לדרך זו אם אמר שבועה שלא אהנה מככר זה כל לדבר הרשות אסור. ומכל מקום מקצת חכמי צרפת כתבו שאפי' אמר אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו אף לדבר מצוה וכל שכן ככר זה עלי גזרה משום הקדש שהקונמות דומים הם להקדשות ואין הדברים נראין:

גדולי המפרשי' כתבו שהקונמות סתמן לא נאסרו אלא באכילה ממה שאמרו בשלישי של שבועות כיון דלא מדכר שמא דאכילה (דבירי) [כברי'] דמי ואלו נאסר בהנאה לא הוצרך לטעם זה לאסור אכילה כל שהו ואף הם פסקו שלא כרב הונא ולדעת זה קונם ככר זה עלי אף לדבר הרשות מותר לדעת הפוסקי' שמערבין לדבר הרשות:

דף ל עמוד ב

אחר שביארנו שמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה כל שכן שמערבין לגדול ביום הכפורים אעפ"י שאין שום אוכל ראוי לו ביומו ואעפ"י שאיסור זה מתפשט לכל גדול מכל מקום ראוי הוא לקטן. וגדולי הדור כתבו ביבמות פרק חרש שהטבל מאכילין אותו בידים לקטן ומקשים על עצמם היאך נאסר בסוגיא זו לערב בו אחר שאתה מכשיר עירוב יום הכפורים על שראויה לקטן. ותירצו שהטבל אסור לכל גדול מצד עצמו אבל עירוב יום הכפורים מותר לכל גדול אלא שהיום גורם והוא שאמרו עליה בכאן סעודה הראויה מבעוד יום ואעפ"י שלדעת בית שמאי נאמרה למדין הימנה לדבר זה אף לבית הלל:

תרומה גדולה אין תורמין אותה שלא מן המוקף ר"ל שאם היו לו חמשים סאין בבית אחד וסאה בבית אחד לא יאמר סאה שבאותו בית תהא תרומה על אלו. בדיעבד תרומתו תרומה ובלבד שיהא המופרש במקום המשתמר אלא שלא נחשדו חברים על כך וכבר ידעת שאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ואעפ"י שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אין מעשרין בין השמשות את הודאי אבל מעשרין את הדמאי כמו שהתבאר במקומו בשני של שבת:

הרבה שיעורין נאמרו שלא בדרך אחד אלא הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו למנחות מלא חפניו קטורת ביום הכפורים והשותה מלא לוגמיו ביום הכפורים ומזון שתי סעודות לעירוב לזקן ולחולה אבל לרעבתן אין דנין בו לפי מה שהוא אדם אלא לסעודה בינונית כמו שביארנו:

כבר ביארנו במשנה שאין מערבין לכהן בבית הקברות שהרי אי אפשר לו ליכנס לשם אף על ידי חציצה שאהל זרוק אינו אהל וכמו שאמרו שהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טמא ואעפ"י שמצינו בפרה בתינוקות הממלאין שמביאין שוורין נותנין עליהם לוחות של עץ דבר שאינו מקבל טומאה ונמצאו הלוחות חוצצות לדברי הכל אחר שאינן כלי מכל מקום על הקבר הידוע אין מקילין בכך או שמא אין סומכין על טורח יתר כל כך ר"ל שאין מתירין לערב על סמך טורח זה ומכל מקום במקום שאין בו אלא קבר אחד יכול לילך סביביו בשידה תיבה ומגדל ואעפ"י שהמת תופש ארבע אמות לטמא כל סביביו כמו שיתבאר במסכת סוטה פרק משוח מלחמה [מד.] מכל מקום אינה אלא מדרך הרחקה ובשידה תיבה ומגדל מותר ועל זה נאמר בסוגיא זו שמערבין לכהן בתרומה בקבר שהרי יכול לילך שם בשידה תיבה ומגדל ואעפ"י שמכיון שהונחה התרומה לשם נטמאת ותרומה טמאה אינה ראויה לשום אדם. פירשוה כשנילושה במי פירות ולא הוכשרה. ואעפ"י שכשמוציא ידו מן השידה לנטלה מתאהל על הקבר. נטלה בפשוטי כלי עץ ארוכים. ואעפ"י שכל הכלים מביאין טומאה מבעובי המרדעת שהוא היקף טפח כמו שביארנו בראשון של שבת וסתם פשוטים רחבים טפח ונמצא כשראש הנסר על הקבר וראשו האחד בידו או באהל מביאה טומאה ליד או לאהל כמו שאמרו הקדר עובר והאיסל על כתפיו והאהיל צדו האחד על הקבר אם יש באיסל רחב טפח אף הכלים שבצד השני טמאים וכן אמרו קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וטומאה תחתיה אם יש בקורה רחב טפח מביא את הטומאה תחת כלה מכל מקום מביאה דרך חדו של כלי ר"ל בצד הנסר ולא דרך רחבו וכל שאין בחדו אינו מביא את הטומאה ואעפ"י (שהניית) [שקניית] בית הנאה היא ומקום הקבר אסור בהנאה וראוי לאסור אף לישראל הרי אמרו אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה ומצות לאו ליהנות נתנו ושמא תאמר והרי מכל מקום משקנה לו העירוב שזהו אחר חשכה נוח לו שישמור העירוב לשם כדי שיאכלנו למחר אעפ"י שאינו צריך לו עוד שכבר קנה שביתתו לשם בין השמשות ונמצא עכשו נהנה באיסורי הנאה שלא במקום מצוה וראוי לאסור אף לישראל הוא סובר שמאחר שקנה לו לא ניחא ליה דלינטר ואינו מקפיד עליו כלל וכן הלכה ומצד מה שאמרו כל ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו וכן שהלכה כדברי המיקל בעירוב ונמצא שלישראל מערבין אף בבית הקברות אבל לכהן לא מצד שאהל זרוק לא שמיה אהל ובקבר אחד מערבין בו אף לכהן בדרכים שהזכרנו ואין צריך לומ' לישראל וגדולי המחברי' נראה שפסקו כדעת ניחא ליה דלינטר ופסקוה לאיסור אלא שהתמה עליהם שכתבו בה בית הקברות ובבית הקברות מיהא לא הוצרכנו לטעם זה אלא שכתבוה אף לישראל ובישראל מיהא מטעם זה אתה אוסרו:

דף לא עמוד א

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר מערבין בדמאי שהרי כל שהפקיר נכסיו מותר בו וכמו שאמרו מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ר"ל האורחי' אעפ"י שהם עשירים במקומם וכל שכן שרוב עמי הארץ מעשרי' הן:

ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו שהרי מותר הוא לזרים. ופירשוה בגמרא אפי' לא נטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדימו ישראל ללוי ליתן לו מעשרו חמש סאין מחמשים קודם שנטל מהם אחת מחמשי' לתרומה ונמצא שלא נשארו ביד ישראל ליטול מהם תרומה גדולה אלא מ"ה ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה חלק מאה מן העשרה ואעפ"י שאין ראוי לעשות כן בדיעבד מיהא מה שעשה עשוי ואין הלוי צריך להפריש אותו חלק של תרומה גדולה. ומכל מקום דוקא בהקדימו בשיבלין שלא חל עליו חיוב תרומה עדיין אבל משנעשה דגן טבל גמור הוא ואין מערבין בו.

ובמעשר שני והקדש שנפדו ונתחללה קדושתם. ופרשו בגמרא אעפ"י שלא נתן את החומש שאין חומש מעכב:

אבל לא בטבל ר"ל שאינו מעושר כלל ואפי' בטבל טבול מדרבנן כגון מה שצמח מן העציץ שאינו נקוב:

ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשו בגמרא אפי' נטלה אלא שנטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי:

ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופרשוה בגמרא אפי' נפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון שחלל מעשר שני על כסף שאין בו צורה וכן שחלל את ההקדש על הקרקע שכל אלו אינן ראויים לשום אדם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:

דף לא עמוד ב

המשנה השלישית והכונה בא להתחיל בביאור ענין החלק השני והוא שאמר. השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן אינו עירוב מפני שאינם בני דעת ולא בני שליחות ואין יודעים לכוין להיות שביתת המשלחם באותו מקום וכן אם שלחו ביד מי שאינו מודה בעירוב כגון כותי אף קודם שעשאום כעכו"ם גמורים שכל שאינו מודה בעירוב אינו מכוון לקנות לו שביתתו לשם אפי' נמצא שם שמא מעל בכונתו שלא להיותה על דעת שתהא שביתת המשלח לשם ואם אמר המשלח לבן דעת המודה בעירוב הריני שולח לך עירובי ביד כותי פלוני או ביד חרש או קטן קבלהו ממנו והביאהו למקום שביתתי והודה לו הלה שיעשה כן הרי זה עירוב. ופרשוה בגמרא כשראהו שהוליכו אליו ואעפ"י שלא ראה שקבלו מידו וכן שלא ראה שהניחו אין חוששין לכך שחזקה שליח עושה שליחותו וודאי קבלו והוליכו למקום שביתתו. ומכל מקום אם הלך שם ולא מצא עירובו יראה שיש לו לחוש. אלא שגדולי המפרשי' מקילין אף בזו מפני שיש לתלות שבשעת בין השמשות היה שם ואבד משחשיכה. ובגמרא אמרו שאם נתנו לקוף והוליכו או לפיל והוליכו אינו עירוב אעפ"י שהם מגודלים אצלו ומלמדים לעשות מצותו וכן שאמרו בתלמוד המערב שאדם יכול ללמדם שבעים לשון אבל אם אמר לאחר לקבלו וראה בהולכתם הרי זה עירוב ואין חוששין שמא לא קבל או לא הוליך שכל שבדברי סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ומכל מקום בדברי תורה אין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו אלא להחמיר כמו שהתבאר בגיטין פרק התקבל:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו שהקטן אין שולחין עירוב על ידו דוקא בעירובי תחומין אבל עירובי חצרות הלכה שהקטן גובה עירוב ולענין פירוש מיהא פרשו רוב מפרשי' שעירוב תחומין קנין בית הוא ואין כחו של קטן לקנות בית בשביל אחר אבל עירובי חצרות עירובי רשותא בעלמא ולא קנין שהרי אמרו בעל הבית שהיה שותף עם שכנו אין צריך לערב ונמצא שאינו צריך לומר כלום ומתוך כך הותר לגבותו אף על ידי קטן. וגדולי הדור מקשים בפי' זה ממה שאמרו בשביעי של גיטין חפץ ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמ' לעצמו ולא לאחרי' והקשו לו מדתנן כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' וכשהוא מזכה אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטני' ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים. האי שפחה היכי דמיא אי גדולה מאי בעיא גביה אלא בקטנה אלמא זוכה אף לאחרים. ותירץ שאני שתופי מבואות דרבנן ולפי' שכתבנו היה לו לתרץ שאני שתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא היא וודאי למדנו משם שכל בדרבנן אף בקניה זוכה אף לאחרים והם מפרשי' כאן בעירובי חצרות שדעת אחרת מקנה אותם כאן בעירובי תחומין שאין כאן דעת אחרת מקנה אותם הא כל שדעת אחרת מקנה אותם בדרבנן זוכה אף לאחרים:

דף לב עמוד א

איסור חדש נוהג בכל חמשת המינין עד שיקרב העומר בששה עשר בניסן ואיסור זה נוהג בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ואף לאחר חורבן ומכל מקום בזמן שבית המקדש קיים משקירב העומר הותר החדש בירושלם והרחוקים שאינן יודעים אם קרב עדיין מותרין בו אחר חצות ואעפ"י שבדברי תורה אין סומכין על חזקת שליח והכהנים שלוחי צבור הם במקום בית דין אין לחוש לכך והדבר ידוע שאין בית דין מתעצלים בו עד לאחר חצות ואחר חורבן יום הנף כלו אסור ובגולה שנהגו בשני ימים אסור כל יום שבעה עשר כמו שיתבאר במקומו:

כל הקרבנות אין מקריבין על ידם אלא מדעתם חוץ ממחוסרי כפרה ומחוסרי כפרה הם ארבעה זב וזבה ומצורע ויולדת. ולשון חסרון כפרה הוא שאעפ"י שטהרו מטומאתן וטבלו והעריבו שמשן לא גמרה טהרתן לאכול בקדשי' עד שיביאו קרבן למחר ויחזרו ויטבלו שהמחוסר כפורים צריך טבילה לקדש מדברי סופרי' כמו שביארנו באחרון של חגיגה. וזב וזבה קרבנן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת והיולדת קרבנה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואם אין ידה משגת שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ושלש עשרה שופרות היו במקדש והם תיבות קטנות רחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עשויות כמן שופר כל אחת מיוחדת לענינה ואחת מהן לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת משליך דמיהן לתיבה זו וכתוב עליה קנים:

האשה שיש עליה קרבן לידה או זיבה מביאה מעות ר"ל דמי הקנים ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדש לערב אעפ"י שלא ידעה אם קרב קרבנה אם לאו מפני שחזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופר ויקריבו כנגדן קנים כדי שלא יהיו גרמא להיות הנשים אוכלות בקדשים בחסרון כפרה ואין כאן חזקת שליח אלא חזקת בית דין:

חבר שאמ' לו אחד צא ולקוט לך תאנים מתאנתי ולא נתן לו מדה בלקיטתו הרי זה לוקט ואוכל מהן עראי אבל כשהוא בא לאכול מהם בקבע מעשרין ודאי שהדבר ברור שלא עישר עליהם בעל התאנה ממקום אחר שהרי אינו יודע כמה לקט ואפי' היה המשלח חבר. ומה שאמרו למטה רישא בעם הארץ שאמר לו לחבר פי' אף בעם הארץ שאמ' לו לחבר שיש לומר עליו שמא מתוך שיודע בו שהוא חבר מעשר עליהן לכבודו ואינו חשש לשלא מן המוקף ולמה שאינו יודע כמה אלא שיעשר באומדן אעפ"י כן מעשרן ודאי ואינו חושש לכך וכל שכן בחבר שבודאי אינו מעשר אומדות או שמא פירושא ארישא והוא מה שאמר במה דברים אמורים שמעשרן דמאי בעם הארץ שאמר לחבר והענין הוא שאם אמ' לו אחד מלא לך כלכלה זו אם זה האומר הוא עם הארץ כשבא לאכול קבע מעשר דמאי שמא עישר עליו ממקום אחר שמא לא עישר הא אם זה האומר חבר הן שאמר לחבר הן שאמ' לעם הארץ וחבר אחר שומע אוכל מהן חבר זה קבע בלא מעשר חזקתו שהפריש ואעפ"י שאין תורמין ומעשרין המוקף נוח לו בכך כדי לסלק את המכשול ומכל מקום כל שאמר לקוט ואני מפריש ממקום אחר סומך עליו שחזקת שליח עושה שליחותו ואעפ"י שאין חזקת שליח נאמרת בשל תורה להקל ומעשר פירות מן התורה הוא לדעת גדולי המחברים ואף לשטתנו שאינה מן התורה כמו שכתבנו בברכות מכל מקום יש לו עיקר מן התורה. בזו אינו חזקת שליח לבד אלא חזקת חבר שהיא כחזקת בית דין וכמו שאמרו חזקה על חבר שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו:

ולענין פי' אתה צריך לפרש כל השמועה בשהלוקט או האוכל מן הנלקט חבר שאם הלוקט עם הארץ אנו אין לנו והוא שאמרו עם הארץ מאי בעי [התם] וענין מעשר דמאי כבר ידעת שענינו הוא שאוכל הוא בעצמו מעשר הראוי ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר שבו האסורה לזרים שהרי המעשר מותר לזרים ונסתלק האסור וחזר לדיני ממונות והרי הוא אומר ללוי אייתי ראיה ושקול כמו שהתבאר במקומו:

דף לב עמוד ב

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר נתנו באילן וכו' צריך שתדע שכל המניח את העירוב צריך שיהא העירוב במקום שיהא זה שהניחו או שהונח בשבילו ראוי לאכלו לשם בין השמשות ממקום שהוא מכוין לשבות בו ועל זה אמרו שצריך שיהא הוא וערובו במקום אחד ר"ל שאם נתכוון הוא לשבות ברשות היחיד לא יתן את העירוב ברשות הרבי' אף בסמוך לו ואם נתכוון לשבות ברשות הרבים לא יתן את עירובו ברשות היחיד ואם עשה כן אינו עירוב שהרי בין השמשות שהיא שעה שקנין העירוב חל בה אי אפשר לו להוציא העירוב ממקומו למקום שהוא שובת בו אלא בעברה והרי הוא צריך להיות העירוב אצלו ראוי לאכלו באותה שעה במקום שביתתו. ומכל מקום אם נתכוון לשבות ברשות הרבים או ברשות היחיד והניח עירובו בכרמלית הסמוך לו או שנתכוון לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים הרי זה עירוב שהוצאת כרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים אף בשבת עצמה אינה אלא שבות וכל ששבת עצמה אינה אלא שבות בין השמשות מותר במקום מצוה או בשעת הדחק. ומתוך כך אמרו במשנה זו נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אינו עירוב למטה מעשרה הרי זה עירוב. ואילן זה פירושו שרחב ארבעה וכבר ידעת ממסכת שבת שכל שרוחב ארבעה בגובה עשרה הן תל הן חריץ הן היקף מחיצות הוא רשות היחיד אפי' היה ברשות הרבים. ושאלו בגמרא על אילן זה דקאי היכא אילימא דקאי ברשות היחיד שהיה שם בסוף אלפים אמה בית שהאילן בתוכו והוא מתכוין לשבות בבית זה אף למעלה מעשרה הוא ועירובו במקום אחד הוא שרשות היחיד עולה (אף) [עד] לרקיע ואין לה שיעור עשרה אלא דקאי ברשות הרבים דנתכון לשבות היכא אם נתכון לשבות באילן עצמו ולמעלה מעשרה גם כן. הרי אף זה הוא ועירובו במקום אחד ומכל מקום יכול היה להקשות לו אם כן היאך אמ' למטה מעשרה עירובו עירוב והרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחד. ואף יש ספרים גורסים כן וכן יש שואלין היאך לא הקשה גם כן והא קא משתמש במחובר. ופירשו בו שהיה סבור שאין כאן דין משתמש במחובר לקרקע שהרי מבעוד יום עלה לשם לשבות ואינו צריך לכוף ענפי האילן לנטילת עירובו שהרי במקומו הוא. ופרשוה בשהאילן ברשות הרבים ונתכון לשבות למטה בארץ וכשהניח עירובו למעלה מעשרה נמצא הוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד אבל למטה מעשרה נמצא הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית שכל רחב ארבעה ואינו גבוה עשרה כרמלית הוא. ואעפ"י שמכל מקום צריך בנטילת עירובו להשתמש במחובר לכוף ענפי האילן או לעלות עליו או לסמוך בו הואיל ואין משתמש במחובר אלא משום שבות כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות שלא להיותו עירוב אלא שמכל מקום אסור לכתחלה ליטלו אם רצה לאכלו והוא שאמ' בגמרא (וצריך) [ואסור] ליטלו. והוא הדין שהיה יכול להקשות מכרמלית שהרי משתמש מרשות הרבים לכרמלית אלא שהיה מתרצו כן ונמצא שאף שני שבותים לא גזרו עליהן בין השמשות. ויש מפרשי' בענין משתמש באילן שלא על נטילת העירוב היא שהרי אפשר לו ליטלו בלא עליית אילן והרי הוא כבהמה טעונה כלים שבכלים הנטלין נוטלן מעליה כמו שהתבאר בסוף שבת אלא מפני שנתן באילן זה מבעוד יום דבר שצריך לו שיעמוד שם עד השבת ובשבת יטלנו נקרא משתמש באילן מפני אותה עמידה שעומד שם בשבת לדעת שיטלנו בשבת ומדקדקים בה שאם לא היה צריך ליטלו עד אחר השבת לא נקרא משתמש באילן וכן פרשו שמפני שזוכה לו עמידת עירוב זה באילן ר"ל שהוה לו שביתה הוא עושהו משתמש באילן:

וממה שכתבנו אתה למד שכל שכן באילן גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ונתכון לשבות למטה עירובו עירוב שהרי עירובו במקום פטור ועדיין אתה צריך לידע בדין אילן זה שפירשו בו בגמ' שיש צדדין שאפי' נתן בו עירובו למעלה מעשרה ונתכון הוא לשבות ברשות הרבים עירובו עירוב בשני דרכים והוא שנתכוון לשבות תוך ארבע אמות של מקום עירובו וכל המניח עירוב יש לו ארבע אמות שרואין אותו רשות היחיד עד לרקיע ונמצא זה ועירובו במקום אחד ולא שיהא מותר להורידו משם אף בין השמשות שהרי הוצאה גמורה היא אלא שמקולי עירוב שנו כאן לענין זה שרואין הוא ועירובו במקום אחד וכן מצינו דין זה בצד אחר והוא אם נתן עירובו בעיר אחרת שהיא בסוף אלפים אמה על אילן שהוא ברשות הרבים שבתוכה ולמעלה מעשרה ונתכון הוא לשבות ברשות הרבים למטה בעיקרו של אילן אף ברחוק ארבע אמות ומפני שלענין זה אנו רואין את העיר כאלו היה כולה מלאה ודנין אותה כאלו היא רשות היחיד לענין זה מפני שכל העיר כמלאה עפר והרי הוא כנתכון לשבות למעלה וכן הדין באילן העומד בתוך עבורה של אותה העיר ר"ל בתוך שבעים אמה ושירים שלה ואעפ"י שאם רצה ליטלו אינו יכול כמו שכתבנו רואין אותו התחום כמלא עפר עד מקום העירוב וכאילו הוא עומד למעלה מעשרה עם עירובו וכל זה אינו מעיקר הדין שהרי אף העיר נידונת כרשות הרבים כמו שאמרו [לעיל ו':] ירושלם אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים אלא שלא נאמר אלא לענין זה שרואין כאילו היא כך להקל בענין עירוב הם אמרו והם אמרו. ויש חולקין מפני זה שלא לפסוק כרבא ואפי' לפנים מן העיבור (נתון) [נדון] כרשות הרבים ומביאים ראיה ממה שגדולי הפוסקי' לא הביאוה ומכל מקום רוב מפרשי' פסקוה והדברים נראין שלא לדחות דברי רבא בלא טענה ובלא שום חולק וגדולי הפוסקי' מנהגם לקצר בכמה מקומות שמא סמכו על מה שכבר אמרו בפרק חלון ביתא כמן דמלי דמיא ואעפ"י שבחצר אמרו לאו כמלי דמי דוקא להיתר טלטול ואף רבא מודה בה אבל להכשר עירוב ודאי בכלם נאמר כמאן דמלי דמיא. ואם כן אילן של משנתנו שהוא שנוי סתם ואף במתכוין לשבות בעיקרו של אילן בתוך ארבע אמות פירושו באילן שנוף אחד שלו נוטה חוץ לארבע אמות של מקום שביתתו והוא מתכוין לשבות ברשות הרבים בתוך ארבע של עקרו שהוא רשות הרבים והעירוב הוא באותו הנוף היוצא מן האילן חוץ לארבע אמות למעלה מעשרה והרי הוא כרשות היחיד והמביאו למקום שביתתו מביאו תחלה מרשות היחיד לרשות הרבים קודם שיכניסנו לארבע אמותיו אבל למטה מעשרה הרי הוא כרמלית ואעפ"י שרחוק יתר מארבע אמות ממקום שביתתו אינו אלא שבות שאפי' העבירו כמה אמות בכרמלית אין בו אלא שבות ואפי' היה רשות הרבים כגון למטה משלשה מביאו אצלו בפחות מארבע אמות שאין ארבע אמותיו רשות היחיד להחמיר בהוצאה מרשות הרבים לתוכו אלא להקל. ומכל מקום דוקא שהעירוב בתוך אלפים אמה שאילו מקום שביתתו בסוף אלפים ועירובו חוץ לאלפים ארבע אמות הוי עירובו חוץ למקומו וכמתגלגל חוץ לתחום שאינו עירוב:

ולענין ביאור שאלו בגמרא על זה מאי למעלה ומאי למטה שהנוף הנוטה חוץ לארבע אמות מתפשט הוא בשוה ואו כלו למעלה מעשרה או כלו למטה מעשרה והיה לו לומר אם אותו נוף גבוה עשרה או נמוך פחות מעשרה שכשהוא אומר למעלה ולמטה נראה שהוא נוף ישר מלמעלה למטה והוא יכול ליתן בו עירובו פעמים למעלה מעשרה פעמים למטה מעשרה. ופרשוה דהדר זקיף ר"ל שבסוף נטייתו עולה סעיף למעלה בגובה ועיקר הנוף בתוך עשרה והנטייה המתישרת בסוף הנוף למעלה יש בה בתוך עשרה למעלה מעשרה. וחזר והקשה והא אי בעי מייתי לה דרך עליו כלומר שיגלגלנו על הנוף עצמו עד למטה מעשרה שהיא כרמלית ויביאנו דרך אותו הנוף תוך ארבע אמותיו והוה לי' מרשות היחיד לכרמלית ומכרמלית לרשות היחיד. ותירצוה שאי אפשר לגלגלה דרך אותו הנוף שבמקום גלגולה שלמטה מעשרה הוא מקום כתוף כגון שהוא גבוה תשעה ונמצא שאי אפשר לו לגלגלה אלא בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ובפחות מעשרה אפי' במקום זה יכול להפילה בפחות מארבע שאין ארבע אמותיו רשות היחיד להחמיר. כך נראה לי בפירושו והרבה ראיתי מתבלבלים בענינה ואף למובהקים שבמפרשים ראיתי שפירשו והא מייתי דרך עליו כלומר ואפי' היא חוץ לארבע אמות ולמעלה מעשרה הואיל וארבע אמות שלו עולות עד לרקיע הרי מביאו מרשות היחיד לרשות היחיד למעלה מעשרה ואין רשות הרבים בנתים. ותירצה שעיקר הנוף שבין העירוב והגזע נמוך כלפי מקום השביתה המחובר אל הגזע יותר מן הנוף הגבוה היוצא ממנו טפח ונמצא שם גבוה תשעה ורבים מכתפין עליו ועמוד תשעה ברשות הרבים שרבים מכתפין עליו רשות הרבים הוא והזורק מתחלת ארבע לסוף ארבע ונח עליו חייב כמו שהתבאר במסכת שבת. ונמצא אף כשאתה מצייר הבאתו למעלה מעשרה הרי עובר באויר רשות הרבי'. ועמוד תשעה שהזכרנו פירושו תשעה דוקא שפחות משלשה ארעא סמיכתא היא ודרסי לה רבים משלשה ועד תשעה לאו מדרס דרסי לה מפני גבהה ולאו כתופי מכתפי עלה מפני נמכייתה והרי היא כרמלית. עשרה רשות היחיד היא. תשעה ראויה לכתוף. ונמצא לנדון שלפנינו שאין יכול להעבירו אלא דרך אויר רשות הרבים. וגדולי הרבנים פרשו בכאן שאסור תורה הוא שכל המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אף למעלה מעשרה חייב וכדתנן בהזורק [צו.] היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב. שכך היתה עבודת הלוים. וגדולי הדור מתמיהים בה שאין הושטה אלא בשראש הדבר שמושיטין אותו מונח ברשות היחיד זו וראשו האחד ברשות שניה כקרשי העגלות ואף הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אינו חייב מן התורה שאין הוצאה גמורה אלא עוקר מרשות היחיד ומניח ברשות הרבים ופרשו בזו שאם אנו רואין העברתה למעלה מעשרה מצד שדנין ארבע אמותיו עולות עד לרקיע אין כאן אלא שבות ושמא תאמר ואם כן אעפ"י שרבים מכתפין עליו מה בכך ואין כאן אלא שבות תדע שכל מרשות היחיד לרשות הרבים דנוהו כשל תורה ואף לדעת ר' שהרי לדברי הכל יכול לזרקו למעלה מעשרה לתוך ארבע אמות של שביתה ומכל מקום אם הניח עירובו בעמוד תשעה ונתכון לשבות בסמוך לו אלא שרחוק ארבע אמות או יותר עירובו עירוב הואיל ואין שם שמנה אמות שהרי ארבע אמות שלו ולא נשאר אלא פחות מארבע אמות והבאה ברשות הרבים פחות מארבע אמות מותרת:

ולמדת בפרק משנה זו הרבה דרכים. א' נתכון לשבות ברשות הרבים או ברשות היחיד ונתן עירובו בכרמלית שעירובו עירוב. ב' נתנו באילן שברשות הרבים ולמטה מעשרה ונתכון לשבות בעיקרו שעירובו עירוב שאף כאן אין לו אלא שבות של משתמש באילן. ג' נתנו באילן שברשות הרבים למעלה מעשרה בתוך ארבע אמותיו שאף זה הוא ועירובו במקום אחד וכל שכן אם נתכון לשבות באילן עצמו למעלה מעשרה. ד' נתנו באילן זה למעלה מעשרה ואף ברחוק ארבע אמות שהרי מגלגלו דרך הנוף והרי אינו מביאו אצלו דרך רשות הרבים ועירובו עירוב אלא אם כן היה נוף שבין העירוב למקומו גבוה תשעה שנמצא שאינו יכול להוציאו מרשות היחיד אלא דרך רשות הרבים. ה' נתנו ברשות הרבי' אף ברחוק ארבע אמות שלו ר"ל שאין שם שמנה הרי זה עירוב שהרי ארבע אמותיו שלו הם ולא נשאר לו אלא פחות מארבע אמות וארבע אמות שלו לא עשאום רשות היחיד לגמרי להחמיר עליו אלא להקל אבל בשמנה אמות אינו עירוב ואעפ"י שהבאה פחות פחות מארבע אמות במקום הדחק התירו לענין עירוב שבות הקרוב למלאכה לא התירו וכך כתבוה בתוספות ואף גדולי הדור נסכמים בו אלא שיש חולקין להקל אף בזו. ו' נתנו ברשות הרבים שבתוך עיר אחרת או לפנים מעיבורה ונתכון הוא לשבות בתוך העיר או תוך עיבורה אפי' רחוק הרבה מן העירוב הרי זה עירוב שכל העיר ועיבורה נחשבין לו כרשות היחיד וכן אפי' נתכון לשבות חוץ לעיבורה ובלבד בסמוך לו תוך ד' אמות דנין מקום שביתתו כלפנים מן העיבור ולא עוד אלא אפי' ברחוק ארבע אמות מצומצמות תחומו שהוא לו כרשות היחיד ועיבורה של עיר שהוא כרשות היחיד נושקים זה את זה והרי הוא כנותנו ברשות היחיד זה ונתכוין לשבות ברשות היחיד שבצדו אחר ולא עוד אלא אף ברחוק שבע אמות הואיל ואין בינו ובין העירוב שמנה אמות וכן כתבוה גדולי הדור מפני שלדעתם לא אמרו עירובה של עיר כעיר אלא להקל בעירוב אבל לא להחמיר לסלקה מדין רשות הרבים לגמרי לראותו כרשות היחיד גמורה לאסור הוצאה ממנו לרשות הרבים שלא להשגיח בהעברת פחות מארבע אמות הא אם נתכון לשבות ברחוק יותר מארבע אמות מן העיבור והניח עירובו ארבע אמות לפנים מן העיבור כתבו בתוספות שאינו עירוב שאם אתה עושה מקום העירוב ומקום שביתתו רשות היחיד הרי רשות הרבים באמצע ואם אתה עושה את העיבור כרשות הרבים כדינו כבר כתבנו שאין מתירין בו הבאת פחות פחות מארבע אמות.

ויש מפרשי' בסוגיא זו ר"ל באילן הנוטה חוץ לארבע אמות מאי למעלה ומאי למטה כלומר מה לנו אם הניחו למעלה או למטה אחר שהניחו בחוץ לארבע אמות שלו ותירצה דהדר זקיף כלומר שהרוח מנשבת ומביאה את הנוף לתחומו ועל זה אמר שאם היוצא מן האילן חוץ לארבע אמות הוא פחות מעשרה טפחים הרי הוא ועירובו במקום אחד שהרי יש כח ברוח לזקפו ולהביאו לתוך תחומו שדרך הענפים להיות (רבים) [רכים] בראשיהם עד עשרה טפחים ואם הוא מעשרה ולמעלה אינו עירוב וכן יש מפרשים מהם דרכים אחרים ואלו שכתבנו עיקר.

נתנו בבור אפי' עמוק מאה אמה הרי זה עירוב. אף בזה שאלו בגמרא האי בור דקאי היכא אי דקאי ברשות היחיד והוא מתכוין לשבות בבית שהבור בתוכו פשיטא רשות (הרבים) [היחיד] עולה עד לרקיע ויורדת עד תהום אלא ברשות הרבים דנתכון לשבות היכא אי למעלה ר"ל בקרקע הסמוך לבור שהוא רשות הרבים ור"ל ברחוק יותר מארבע אמות ממנו הרי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ואם למטה ר"ל בתוך הבור פשיטא והעמידוה בבור העומד בכרמלית והוא מתכוין לשבות למעלה בקרקע הכרמלית ועירובו ברשות היחיד וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ומכל מקום יכול היה להעמידה בבור ברשות הרבים ונתכון לשבות למעלה בקרקע רשות הרבים ובסמוך ד' אמות שהרי כל ארבע אמותיו רואין אותן כמוקפות מחיצות אלא שרצה להעמידה כלה על דעת ר' או שרצה להעמידה אף בשמקום שביתתו רחוק מעירובו יותר מארבע אמות.

נתנו בראש הקנה או בראש הקונדס בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפי' גבוה מאה אמה הרי זה עירוב. כשנתכון הוא לשבות ברשות הרבים שהרי העירוב במקום פטור שכל שאין רחבו ארבעה וגבהו משלשה ולמעלה אפי' כמה מקום פטור הוא והיה מן הדין להתירה אף במחובר לדעת ר' לגמרי אלא שפרשוה בגמרא גזרה שמא יקטום כלומר שהקנה רך ויקטמנו בכונה בשעת נטילת העירוב ואעפ"י שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה לא התירו שום מלאכה אעפ"י שאין צריכה לגופה שאף שבות הקרוב לבא לידי מלאכה לא התירו וזו היא שהביאה דעת התוספות לאסור נתכון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו ברשות הרבים ברחוק שמנה אמות ממקום שביתתו שהולכה פחות פחות מארבע אמות שבות הקרוב לידי מלאכה הוא ומשם יצא לנו באילן הנוטה חוץ לארבע אמות שדוקא בשאינו נוטה שמנה אמות חוץ למקום שביתתו אלא פחות משמנה אמות שאין צריך להביאו אלא פחות מארבע אמות אבל בנוטה שמנה אמות לא אלא שיש חולקי' כמו שכתבנו למעלה. ולקצת גדולי הדור ראיתי שהיו מפרשים אותה בקנה (דלית) וגזרה שמא יקטום במתכוין שנמצא בקטימתו מתקן בקרקע שלו וכל שמתקן בקרקע שלו אעפ"י שאין צריך באותה מלאכה חייב והיו למדין ממנה שבקנה של חברו אפי' במחובר הוי עירוב. ואינו נראה שהרי בקנה סתם אמרו. אלא עיקר הדברים כמו שכתבנו ואף הם עצמם חזרו לדון כן ממה שאמרו [לקמן לה.] בנפל עליו גל מבעוד יום אינו עירוב והקשה לימא מתניתי' דלא כר' והעמידוה דבעיא מרא וחציני ואפי' לר' בזו אינו עירוב ואעפ"י שאינו צריך למלאכה אלא לעירוב שתחת הגל:

קנה שגזרנו עליו במחובר יתבאר בגמרא דוקא שהוקשה ונעשה כאילן והוא שאמר עליו בעוזרדין ר"ל שהוקשו אבל כל שלא הוקשו הרי הן כירק ואין בהן לא גזרת תשמיש אילן ולא גזרת קטימה שהרי מותר לילך על גבי עשבים בשבת כמו שיתבאר במסכתא זו בפרק תפלין. ויש מפרשי' עוזרידין מין של קנים שהן קשות (וגוזרין) [וגורסין] בסוגיא זו התם בעוזרדין לדעת זה גדולי הדור מסכימים שקנים שלנו מאותו המין הם ואף בשלא הוקשו יש לגזור במחובר הן בתשמישן הן בגזרת קטימתן ושלא לישב עליהן הא באותו המין שהן רכות הרבה אין צריך ליזהר לא מגזרת קטימה ולא מגזרת תשמיש במחובר והוא שאמרו [לקמן לד:] ההוא פלמוסא דאתא לנהרדעא (לפום בריתא) אמ' רב נחמן פוקו כבישו כבשי באגמא כלומר שידרסו שם מבעוד יום עד שישפילו הקנים ויהיו ראויות למחר לישב עליהן. ומכל מקום יש מפרשי' כדי שישתברו שם הראויות להשתבר שלא ישברו אותם בישיבתם הא מכל מקום גזרת תשמיש אין כאן כלל.

נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב. פי' בשנתכון הוא לשבות לשם או לרשות היחיד הסמוך לו או אף ברשות הרבים בתוך ארבע אמות שהרי עכשיו הוא ועירובו במקום אחד אלא שנאבד המפתח ואינו יכול ליטלו בלא סתירת אהל. ואף על זו שאלו בגמרא היאך הותרה והעמידוה במגדל העשוי באוריא דליבני שאינו בנין גמור ואעפ"י שלא נאמרה אלא ביום טוב לענין פסק אתה יכול לפרשה אף בשבת (ובתר) [ומשום] שכל שהוא משום שבות וכו' (לא והעמידוה) [ולא העמידוה] בגמרא ביום טוב אלא להעמידה כדברי הכל. ואין צורך בכך שהרי כל משנתנו ר' היא וכלל הדברים כל שיכול ליטול עירובו בלא איסור מלאכה של תורה עירובו עירוב כמו שיתבאר בגמרא הא במגדל של עץ שאין יכול לסתרו בלא מלאכה של תורה אינו עירוב ואעפ"י שבחבית מלאה גרוגרות אמרו שמותר לשברה מפני אוכלין שבתוכה טעם הדבר מפני שהחבית טפלה למה שבתוכה ונדונית כקלפי אוכלין. ושמא תאמר והרי אף במגדל של עץ או סדור בלבנים וטיט הרי הסתירה קלקול מכל מקום הואיל והמלאכה מן התורה אעפ"י שקלקולו פוטרו לא על שבות זו התירו שאף שבות הקרוב להביא לידי מלאכה לא התירו כמו שבארנו.

ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב. כלומר שאם אינו מוצא המפתח אבל הוא יודע שהצניעו אלא שאינו זכור היכן הואיל ויודע שלא אבדה עירובו עירוב אבל אם אבד לגמרי ויודע שלא הצניעה אינו עירוב והלכה כתנא קמא שאף באבד כן. ומכל מקום יתבאר בגמ' במגדל שאי אפשר לו בלא סתירה שאם נמצא המפתח ביום טוב מותר שאין בו איסור הוצאה ובשבת אם הוא במקום שאפשר להביאו בלא איסור תורה עירובו עירוב ואם לאו אינו עירוב.

נתגלגל עירובו חוץ לתחום מבעוד יום אינו עירוב. ופרשוה בגמרא בחוץ לארבע אמות למדידת אלפים אמה שהרי אינו יכול לאכלו שם בין השמשות שהרי יש מביתו עד מקום העירוב יותר מאלפים אמה ואפי' היה יכול להביאו בפחות מארבע ומכל מקום אין עירובו בתחום שביתה הא נתגלגל חוץ לתחום בתוך ארבע אמות עירובו עירוב שהנותן עירוב יש לו ארבע אמות וכן הלכה אלא שגדולי המחברים כתבו בזו ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום שתי אמות מבעוד יום אינו עירוב ונראה שפסקו כר' אליעזר שאמ' בפ' מי שהוציאוהו ארבע אמות של אדם הוא באמצען ונמצא שאין לו אלא שתי אמות לכל רוח והוא תמה היאך לא פסקו כרבנן שסוברין שיש לו ארבע אמות לכל רוח או כר' יהודא שנותן לו מיהא ארבע אמות לכל רוח שירצה ובזו אנן סהדי שהוא [בוררם] לו למקום שנתגלגל העירוב לשם אלא שגדולי הדור דחקוה בשבירר לו תחלה ואינו נראה שאם כן אף בפחות משתי אמות כן ובזו בפי' אמ' רבא חוץ לארבע אמות ואעפ"י שהיוצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס התם הוא שזה נתכון לשבות בעיר והעיר עולה לו בארבע אמות וכשהוא חוץ לתחום ארבע אמות אבל זה הואיל ועירב ודאי ונתכון לשבות במקום עירובו וראוי ליתן לו במקום עירובו ובו ארבע אמות לבד אלפים של עיקר בהרי במקום עירובו שם הוא ביתו.

נפל עליו גל מבעוד יום אינו עירוב. ופרשוה בגמרא כשיש איסור תורה בנטילת הגל כגון שצריך זה למרי וחציני וכגון שנפל עליו כותל שאעפ"י שאף זה אינו מלאכה גמורה כמו שביארנו. קרוב למלאכה הוא ובזו לא התירו אבל אם אינו צריך (בפנו) [בפינוי] אלא לטלטול בעלמא עירובו עירוב כר' על הדרך שביארנו.

נשרף מבעוד יום או שהיה של תרומה ונטמאת. והרי שתרומה טמאה אינה ראויה לשום אדם ולשריפה קיימא. מבעוד יום אינו עירוב הא משחשיכה הרי זה עירוב. שכבר נקנית השביתה לשם בין השמשות ואין חוששין לאבדה שאחר כך שהרי בעיר אילו לא היה לו מה יאכל לא הפסיד אלפים אמותיו ואף זה במקום עירובו קנה ביתו בין השמשות ואין חוששין לשום דבר שאירע לו אחר כן. וכן הלכה:

ספק כלומר שאינו יודע אם אבד מבעוד יום אם משחשכה הרי נולד לו ספק אם קנה לו עירוב ושתהא ביתו לשם למדוד לו אלפים אמה לכל רוח או אם אינו עירוב וששביתתו בביתו ומחמת ספק זה אין לו לילך אלא אלפים אמה שמביתו למקום העירוב שתחום זה אינו נפקע אם שיהא עירוב אם שלא יהא עירוב ונמצא זה חמר גמל שהחמור אדם מנהיגו לפניו (ומכישו) [ומושכו] לאחוריו והגמל אדם מנהיגו מאחריו ומושך באפסר לפניו ונמצא הוא באמצע שאינו יכול לזוז מבין שניהם כך הוא זה שאינו יכול לילך אלא באותם אלפים כלל. ואין הלכה כן אלא כר' יוסי ור' שמעון שאמרו ספק עירוב כשר ודנין שביתתו ממקום העירוב ולא בכל ספק עירוב כן כמו שיתבאר בגמרא אבל בזה מיהא עירובו עירוב:

מכלל הדברים למדת שמשנתנו כר' ושהלכה כמותו. וכן למדת שאעפ"י שאמ' ר' כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות לא להתיר שבות לכתחלה כגון לעלות באילן ולרכוב על גבי בהמה ודומיהם שהרי ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים וכן אין מניחין עירובי תחומין בין השמשות וכמו [שאמרו בשבת לד.] שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עירבתם וכו' ואמרו שם הא ספק חשיכה לא והעמידוה בעירובי תחומי' דמקנא ביתא הוא ואסור ולא נחלק בה ר' שלא התיר אלא בשהניח העירוב מקודם שאעפ"י שהוא צריך בהכשרו לשבות קנה לו אבל לבטל שבות לכתחלה לא ואם כן עירב בין השמשות אין עירובו עירוב ומה שאמרו בפרק הדר [עו.] אמרו לאחד צא וערב עלינו לאחד עירב מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות (ואחד) [ולאחד] עירב עליו בין השמשות ונאכל עירובו משחשיכה שניהם קנו עירוב. פירושה בעירובי חצרות אבל בתחומין זה שעירב מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות קנה עירוב שזהו ספק עירוב אבל זה שעירב בין השמשות אינו עירוב. וגדולי המחברי' כתבו בזה (ששניהם) [שבשניהם] קנו עירוב ופרשו זו של ספק חשיכה לכתחלה כלומר שלא לערב לכתחלה אבל אם עירב הרי זה עירוב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דף לג עמוד א

נתנו לעירוב זה באילן בתוך שלשה לארץ עירוב [עירוב] שהרי הוא ועירובו ברשות הרבים ומותר ליטלו. שכל מקום פטור בטל הוא אצל רשות הרבים ואצל רשות היחיד. נתנו בכלכלה ונתן את הכלכלה בגוף האילן אם האילן רחב ארבעה והכלכלה למעלה מעשרה אין עירובו עירוב ואעפ"י שאפשר להטותה מעט להביא ראשה האחד לתוך עשרה ואם אין האילן רחב אע"פ שהכלכלה משלימתו לארבעה או שהכלכלה בפני עצמה רחבה ארבעה עירובו עירוב שאין רואין עובי הכלכלה כמצורף בעובי האילן שאין חוקקין להשלים ומשום כלכלה אינו נידון רשות היחיד שאין רחב ארבעה על פני כלו [ואין] רשות היחיד אלא אם כן רחב ארבעה שלו מתחיל בתוך שלשה לקרקע כמו שהתבאר בהזורק. ואעפ"י שזה משתמש בצדדין וצדדין אסורין כמו שביארנו באחרון של שבת. כבר ביארנו שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו וזה [שהזכירו כאן] לימא סברי רבנן צדדין אסורין לא היה אלא מפני שהיה סובר שאף רבנן מתירין אותו בין השמשות שתשמיש של צדדין באילן קל הוא הרבה:

דף לג עמוד ב

כל שהניח את עירובו למטה מעשרה יש פוסקי' (שצריך) [שאין צריך] מקום ארבעה שהרי הוא כמונח עמו ברשות שהוא עומד בו אבל אם הניחו למעלה מעשרה יש פוסקי' שצריך מקום ארבעה כר' יהודא וכר' שהוא סובר כמותו והוא מה שאמרו נעץ קורה זקופה ברשות הרבים והניח עירובו עליה (לגבוה שלשה) [גבוה עשרה] ורחב ארבעה עירובו עירוב. והא הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר שהענין הוא שזה נתכון לשבות ברשות הרבים ועוד אינה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד הוא ותירץ הכי קאמ' גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה שאם לא כן הרי הוא כמונח באויר פחות מכן אין צריך שיהא ברחבה ארבעה ור' סובר כר' יהודא בזו. ומתוך כך נראה לפסוק כן וכן כתבוה גדולי הדור אלא שיש חולקים שלא לפסוק כר' יהודא שהרי אמרו בה דלא כר' יוסי דאמ' בנעץ קנה ברשות הרבים והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על גביו שחייב כלומר שהוא רשות היחיד בפני עצמו ואלו לר' יהודא אינו עושהו רשות היחיד שאם כן חזר לו [הקושיא] הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר עד שתירץ שבטרסקל הדרן מחיצתא מה שאין כן בכלכלה שאינה בראש האילן כטרסקל בראש הקנה שהקנה תחוב באמצעו והדפנות סביב הקנה והדבר ידוע שאין הלכה כר' יוסי בטרסקל אלא פטור כמו שהתבאר בראשון של שבת שמאחר שאין הקנה רחב ארבעה אעפ"י שעליונו בארבעה אין אומרי' גוד אחית וכדר' יהודא שאינו עושהו רשות היחיד משום עליונו ומכל מקום קשה לו מצד אחר לומר כן שאם כן נתנו בראש קנה האמור במשנתנו אתה צריך לפרשו (בשנתן) [בקנה] רוחב ארבעה למעלה ונתן עירובו לשם ומשנתנו סתם נאמרה ומתוך כך נראה לפסוק כדברי הראשונים גדולי הפוסקים והמחברי' שלא הזכירוה:

יתבאר למטה שיום טוב ושבת שתי קדושות הן ואם עירב למזרח ליום ראשון אינו מועיל לו לשני אלא בשני הרי הוא כבני עירו ואם עירב לרוח זה לשני הימים צריך שיהא העירוב קיים בין השמשות של יום ראשון ובין השמשות של יום שני שאין זה כיום אחד עד שנאמר שמאחר שהיה קיים בין השמשות של ראשון זכה לשני הימים אעפ"י שאינו קיים בין השמשות של שני אלא שתי קדושות הן וכיצד הוא עושה מוליכו בראשון ר"ל ערב יום טוב לסוף אלפים אמה ופי' הדברים על ידי שלוחו שאם היה הוא עצמו הולך שם אף בלא עירוב קנה שביתה ברגליו אלא מוליך את העירוב על ידי שלוחו או על ידי עצמו ובמתכוין לקנות בעירוב ומחשיך עליו ר"ל שמעמידו לשם עד שיקדש היום ואומר שיקנה לו העירוב וקונה לו ואחר כך נוטלו ובא לו שאם יניחנו שם שמא יפסד ונפקע עירובו לשני ובשני ר"ל ממחרת שהוא יום טוב ראשון מביאו לשם ומחשיך עליו ואוכלו לשם אם ירצה שהרי שבת הוא ואין יכול להביאו ואין אומרין הואיל ובידו להוליכו יהא כאילו הוליכו אחר שכבר הונח שם לשני הימים שהרי פעמים שאי אפשר להוליכו כגון יום טוב אחר השבת שאין לו תקנה אלא שיניחנו שם ערב שבת ולמחר בשבת ילך ויראה ואם ישנו שם עדיין יחשיך ויקנה לו לשני ואף ביום טוב לפני השבת אם היה מקום המשתמר מניח שם ועירוב קונה לו בתחלת השבת לשבת ואין צריך לומר (לו) כלום. ואעפ"י שבתלמוד המערב נראה שדוקא נוטלו ומחזירו שלא תהא הנחתו בחמישי קנה לו בשבת לכתחלה הואיל ויום טוב מפסיק בנתים וצריך להחזירו לשם (ממש) [עירוב] בערב שבת. נראין הדברים כחולקין על תלמוד שלנו ואין לסמוך עליהן. ולשון תלמוד המערב בזה ר' חגאי בעי היה עומד בחמישי בשבת ואמ' תקנה לי שביתה בשבת על דעתיה דר' אליעזר קנה על דעתין דרבנן לא קנה אמ' ר' יוסי למה אין מערבין מערב יום טוב לשבת שכן אין מערבין מערב שבת לשבת. ופרשו בו גדולי הדור כלומר אינו דומה מערב בחמישי לשבת למשנתנו שלא אמרו אלא מוליכו ומחזירו אבל להניחו לכתחלה מערב יום טוב לשבת לא אלא שמפני שאין מערבין מערב שבת זה לשבת מפני שהוא יום טוב הואיל ואין לו להניחו למחר בשבת אף במניחו בחמישי לא שאינו קונה ממילא אבל בחמישי דעלמא הואיל וראוי לערב מערב שבת לשבת מערב הוא בחמישי. ומכל מקום הרי אמרו מערב אדם לכל שבתות השנה ומי לא עסקינן אף בשיום טוב לפניה ועוד שאם כן אי אפשר לערב בפת ליום טוב שלאחר השבת שהרי אי אפשר לו להחזירו בשבת אלא שאין הדברים נראין וכל שהוא מקום המשתמר מניחו לשם וקנה לו שביתה מאליו אם ישנו שם ולמטה יתבאר הענין בארוכה:

דף לד עמוד א

נתכון לשבות ברשות הרבים והניח עירובו בכותל רחב ארבעה טפחים למעלה מעשרה אינו עירוב (אלא אם כן) [ואפי' אם] היה תוך ארבע אמותיו ואין אומרין הואיל וארבע אמותיו עולות עד לרקיע הוה ליה מרשות היחיד לרשות היחיד למעלה מעשרה שאין אומרין כן אלא באילן שהוא מתעקם ומחזיק כל האמצע שבין מקום שביתה למקום עירוב ואין כאן רשות הרבים מסויימת אבל כאן (אין) רשות הרבים בנתים ויש כאן אויר רשות הרבים ואעפ"י שאינו אלא שבות הרי הוא שבות הקרוב להביא לידי הוצאה:

נתכון לשבות הוא בראש השובך או בראש המגדל סמוך לכותל זה אם עירובו בכותל למעלה מעשרה הרי אף מקום שביתתו במגדל למעלה מעשרה ועירובו עירוב שהרי שניהם ברשות היחיד. ואעפ"י שאינו יכול לשוח וליטלו להביאו במגדל שהרי אויר רשות הרבים בנתים מכל מקום יכול הוא לירד ולאכלו במקום שהוא שם והכל כמקום שביתתו שכל למעלה מעשרה עד לרקיע רשות אחד הוא ואם הניחו בכותל למטה מעשרה אינו עירוב ואעפ"י שהוא כרמלית שהרי למקום שביתתו אינו יכול להביאו שהרי רשו' הרבי' בנתים ולירד הוא לאכלו במקומו אינו יכול שהרי יוצא ממקום שביתתו ולסעודה הראויה למקום שביתתו אנו צריכין ולא סוף דבר במגדל המסומר עם הכותל שאינו יכול לנטותו אלא אף בשאינו מסומר ואין אומרין הואיל ויכול לעשות מגדלו בתוך עשרה הרי הוא כאילו נעשה. ומכל מקום אם היתה [ארובה] במגדל וחבל קשור ממנה לפת העירוב מבעוד יום ואגדו בידו בשעת קניית העירוב קנה לו שמאחר שאגדו בידו אינו אלא שבות שאין כאן (הנחה) [הוצאה] גמורה כמו שאמרו היה קורא ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו. ויש מפרשי' בארובה וחבל שהם במקום מן המגדל למטה מעשרה לנגד העירוב ועל כרחך הואיל וכן אף לשם כיון שביתה. וכן יש מפרשי' ארובה וחבל בראש המגדל אלא שהוא יכול באריכות החבל להעתיק העירוב מן הכותל ובא לו מאליו עם ראש החבל ואחר כך הוא מושכו אליו בראש החבל השני וגדולי המפרשי' פרשי בסוגיא זו דרך אחרת ולדבריהם לענין פסק נתכון לשבות בראש המגדל או בראש השובך והניח עירובו בדף היוצא מן המגדל רחב ארבעה טפחי' ולמעלה מעשרה עירובו עירוב ואם הדף למטה מעשרה אין עירובו עירוב ואעפ"י שהדף קרוב לראש המגדל כגון שהמגדל נמוך ובמעט נטייה יהא אף ראשו בתוך עשרה אין דנין כן ואין צריך להעמידה במגדל קבוע בקרקע במסמרים ויתדות וכן אין צריך להעמידה במגדל ארוך שאם יכוף ראשו להביאו למטה מעשרה יהא ראשו יוצא חוץ לארבע אמות. ומה שהקשו בה אחר כן. הם גורסי' אי דאיכא לכתא ומתנא ופי' לכתא גלגל קטן שעל ידו ממשיכין החבל כלומר אחר שהמגדל ארוך כל כך. ודאי יש שם גלגל וחבל יכול להגיעו (עדיו) [בידיו] באמצעות החבל והרי זה כאגדו בידו. ותירצה שאין שם אלא שכשעלה הניחו על הדף. וכן יש מפרשים אותה בדרך אחרת ולענין פסק אין לנו:

דף לד עמוד ב

כבר ידעת שהזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות בכרם הרי כלאי הכרם אבל אילנות בכרם אין בו איסור הקנים והורדים והאטדים וההיגין והם מיני קוצים ממין אילן הם ואינן כלאים (בפרס) [בכרם] אבל הקדין והאורבנין מין ירק הן ויש בהן משום כלאים בכרם ואנו אין אנו בקיאין באלו לא בהם ולא בשמותיהם ומכל מקום כלל אמרו כל המוציא עלים מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עלים מעיקרו הרי זה אילן והוא שאמרו שהקדה יש ממנה שהיא אילן עד שאמרו שאין מרכיבין פיגס על קידה מפני שהוא ירק באילן:

בית סתום מלא פירות שנפחת נוטל ממקום הפחת אבל אינו פוחת לכתחלה אעפ"י שאינו בנין גמור אלא לבנים סדורים ואפי' ביום טוב ואין הלכה כר' מאיר שאמ' פוחת לכתחלה מיהא ביום טוב וכבר ביארנוה ברביעי של יום טוב:

דף לה עמוד א

זה שכתבנו במשנה בנתנו במגדל ואבד המפתח שעירובו עירוב ובבנין שאין בסתירתו איסור תורה אבל אם יש בסתירתו איסור תורה אסור ואם נמצא המפתח יראה מסוגיא זו שאם נמצא במקום שאפשר להביאו בלא איסור תורה קנה לו כמו שכתבנו במשנה וזהו שאמרו בעיר עירובו עירוב כגון שנמצא בחצר או בגג או בקרפף וכמו שאמרו אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות רשות אחת לשבת אבל נמצאת בשדה אינה (כלים) [עירוב] שהרי אי אפשר להביאה ואין הלכה כר' שמעון שאמ' במוצא תפלין נותנן לחברו וחברו לחברו שיגיע לבית הסמוך לחומה ואעפ"י שיש כאן דבר מצוה שאין מערבין אלא למצוה הרי אף הכנסת תפלין מצוה ואעפ"כ אין הלכה כר' שמעון כמו שיתבאר:

היה עירוב זה בכלי של עץ ואבד המפתח אם גדולים הם לא קנה לו שסתירתם אסורה ובקטן כגון חבית זכה לו ואם לא היה שם מפתח אלא שקשור בחבל וצריך סכין לפסקו מפקיע או חותך ואפי' היה מחובר לקרקע שאמ' עליהם חותמות שבקרקע מתיר ומפקיע ואינו חותך מכל מקום אינו אלא שבות וכאן לא גזרו:

כל הכלים הנטלין בשבת כגון אותן שמלאכתן להיתר נטלין אף שלא לצורך תשמישן ואפי' מחמה לצל ושאין נטלין כגון אותם שמלאכתם לאיסור אין נטלין אלא אם כן לצורך גופו או לצורך מקומו וכל כלי שפחתו גדול כגון מסר גדול ויתד של מחרישה אסור לטלטלו והוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס כמו שיתבאר במקומו. ולענין יש בנין בכלים או אין בנין בכלים שברפויים אין בנין אבל כל שהוא צריך לעשות בחוזק ובהדוק יש בנין כבר ביארנוה בשלישי של שבת ובשני של יום טוב:

כבר ידעת בכל אבות הטומאה שאם הסיט הטהור את הטומאה שמטמאה במשא נטמא משום נושא ואם הסיטה הטומאה את הטהור לא נטמא חוץ (מבזב וחבריו) [מזוב וזבה] שמטמאין את הטהור בהיסטן שאם היתה קורה מונחת בראש האדם וכלים בראשה האחר והניד (את) הזב את הקצה השני נטמאו הכלים כמי שנגע בהם ונעשו ראשון לטומאה. היה כלי מחובר בארץ או מסומר במסמרים והקיש עליו הזב באגרפו ומכח הקשתו נתנדנדו הכלים או אוכלי' שבתוכו או שהפילן טהורים שאין זה כח היסט אלא כח רעדה כמי שרקד בארץ ומחמת קולו נתנדנד הכלי אבל אם לא היה כחו יפה וחזק אלא שהוא מתנדנד והקיש עליו והניד או הפיל מה שבתוכו הכל טמא שזהו כח היסט. והוא שאמרו בברייתא הקיש על אילן שכחו רע ועל שוכה שכחה רע ונפלו משם פגין או שוכות ועליהן משקה טופח טמאין הקיש על גבי תנור ונפל ממנו ככר טהור הקיש על השידה תיבה ומגדל הבאים מן השדה ר"ל שמחזיקים כורים בלח שאין מיטמאין מחמת עצמן ר' שמעון ור' נחמיה מטהרין כלומר שהיו מתנדנדין טמאים כלומר כלים שבתוכן זה הכלל מחמת היסט כגון שכחן רע טמאים מחמת רעדה טהורים אפי' אהל ר"ל כלי גדול וניסט טמאין כלי ואינו ניסט טהורים שכל מחמת רעדה טהור ואפי' ברעדה שמחמת כחו כגון שהקיש בה באגרפו ואין צריך לומר ברעדה שלא מחמת כחו כגון מחמת טפוחו או רקודו. ויש מפרשי' באהל וניסט שנתק ממקומו ולא יראה כן אבל גדולי המפרשי' פרשו אהל וניסט שהקיש על האהל וניסט האדם שעליו כלומר שנתק ממקומו כלו ולא ניסט שלא ניסט האדם אלא שנתנדנד והוא הקרוי רעדה:

דף לה עמוד ב

כבר ביארנו במשנה בספק עירוב שהוא עירוב ולא סוף דבר בתרומה שנטמאת שהיה לנו לומר הואיל וישנה בעולם העמידוה על חזקתה אלא אף בנשרף שאינה בעולם ואי אתה יכול להעמידה על חזקתה אתה אומר כן כמו שביארנו במשנה:

טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואם טבל ספק בארבעי' ספק שלא בארבעי' סאה וכן שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעי' סאה וטבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל ספקו טמא שהטמא יש לך להעמידו על חזקתו עד שיודע לך שטבל וכן הדין במקוה שנמדד ונמצא חסר שמטמאין כל טהרות שנעשו על גביו למפרע אפי' נמדד כבר ונמצא שלם עד שיודע זמן שנמדד ונמצא שלם ואפי' היה המקוה ברשות הרבים ולא סוף דבר בטומאה חמורה כגון טמא מת ושרץ וכיוצא בהן אלא אף בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאים והבא ראשו ורובו במים שאובים או טהור שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובים אבל היה אחד מהם (בארבע) [ארבעים] סאה ואחד כלו שאוב וטבלו שנים אחד מטומאה חמורה ואחד מטומאה קלה ועשו טהרות את שבטומאה חמורה טהרותיו תלויות ואת שבקלה טהורות:

נתבאר במסכתא זו [נח.] שמי שהיה מודד אלפים אמה מסוף עירו אינו מודד אלא בחבל של חמשי' אמה והוא שצריכים שני אנשים במדידה אחד אוחז מכאן ואחד אוחז מכאן (אחד אחת מכאן) ואם היה החבל פחות מחמשי' אמה מתוך שהחבל קצר מתמתח בידם והמדה מתארכת וכן לא ביתר מחמשים שמתוך כבדו של חבל הוא נכפל באמצעיתו ומתקצר ונמצא מחמיר במדתו יותר מדאי וכן קבעו חכמי' שלא ימדוד אלא כנגד לבו וקבעו דבר זה כדי שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר מפני האלכסון ומחמיר במדתו יותר מדאי:

היה מודד והגיע לגיא אם אינו רחב חמשי' אמה משפתו אל שפתו אעפ"י שיש [במדרונו] הלוך יותר מאלף אמה מבליעו ר"ל שכל הליכת המדרון נבלעת ואינה עולה למדת התחום אלא יעמוד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן והמדרון נבלע מאיליו וכשהולך בשבת הולך כל המדרון ויוצא ומשלים תחומו וכן בגדר ר"ל חומת אבנים שנפלה ונעשה גל גבוה ומשופע והתבאר עוד שם שאם היה הגיא כנגד רחב יתר מחמשים ואינו יכול להבליעו בחבל זה כשהולך לאחד מראשיו שלא כנגד העיר הגיא מתקצר לשם ואפשר להבליעו מותר לילך שם ולהבליעו וחוזר לכנגד המקום שכנגד העיר ומשלים מדת תחומו ובלבד שלא יצא חוץ לתחום ובכל מה שכנגד התחומין אינו יכול להבליעם מפני הרוחב אין יכול להבליעו והיאך הוא עושה בזו אמרו שמקדרין בהרים ופרשו בה לשון נקירה כלומר שרואין אותם כאלו הם נקובים ושנמדוד דרך אותו נקב ר"ל כאלו הוא נקוב במקום רגלי העליון כאלו החבל עובר ביושר במקום שרגליו לשם. והענין הוא שלא נבליע את המדרון לגמרי ולא נמדוד אותו לגמרי. ולי נראה בלשון קדור ענין שיעור כעין קודר אדם קב או קבים כלומר שמשערין בעצמנו להבליע קצתם בדרך אחרת וכיצד הוא קדור זה אין מודדין אלא בחבל של ארבע אמות ראשו אחד ביד אחד וראשו השני ביד אחר ותחתיו מניח את החבל כנגד לבו והעליון כנגד מרגלותיו ונמצא מדרון של כל ארבע אמות מתמעט כשיעור חצי קומת אדם ואין מקדרין בעגלה ערופה כשמודדין איזו עיר קרובה מכלן וכן [בערי] מקלט למדידת תחומיהם שקולטין כערים עצמן אלא מודדן כל המדרון ואעפ"י שהמדרון מרבה את המדה ומרחיק את הערים מפני שאין מקדרין בשל תורה:

כל הטמאות מחזקין אותן למפרע כשעת מציאתן עד שיתברר לנו זמן מפרע שלו שהיה טהור כיצד נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת מחזיקים אותו למפרע בשעת מגעו כשעת מציאתו אף ברשות הרבים וטמא. מעתה זה שהכשרנו בעירוב בתרומה שנטמאת ואינו ידוע אם נטמאת מבעוד יום אם לאו לא שהיה שם שרץ כל בין השמשות ואין ידוע אם חי אם מת ונמצא עכשיו מת אלא שבאו שתי כתי עדים אחת אומרת מבעוד יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה:

דף לו עמוד א

כבר ביארנו שהרבה מפרשי' נחלקו בתחומין אם הם מן התורה או מדברי סופרי' ונחלקו בה לשלש כתות מהם שאמרו שתחום אלפים אמה עד שנים עשר מיל מדרבנן ומשנים עשר למעלה דאורייתא. וכן כתבוה גדולי הפוסקי' בסוף פרק ראשון. וכן נראית בתלמוד המערב שאמרו אין לך מחוור בתחומין אלא שנים עשר מיל ומה שאמרו בכל התלמוד בתחומין ואליבא דר' עקיבא שמשמע שכל האחרים סוברים מדרבנן פירושו על אלפים אמה אבל שנים עשר מיל מדאורייתא. ומה ששאלו בפרק מי שהוציאוהו [נא.] הני אלפים אמה היכא כתיבן. אסמכתא בעלמא הוא והראיה שהרי בתחבולות הם באים עליה גמרינן מקום ממקום וניסה מניסה וגבול מגבול וחוץ מחוץ (וכו' עד) [דכתיב] ומדותם מחוץ לעיר [וכו'] ר"ל אל יצא איש ממקימו מושמתי לך מקום אשר ינוס שמה ואחר כך מניסה וגבול והיא מגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה ואחר כך מגבול וחוץ שבפסוק ומדותם וכן דעת גדולי המחברים אלא שבתשובת שאלה כתבו שאף שנים עשר מיל אינה מן התורה אלא במהלך ברשות הרבים כמחנה ישראל. וזה תמה שכל שיצא מחוץ לתחום מה לי אם יצא דרך רשות הרבים או דרך כרמלית או רשות היחיד כל שיצא חוץ מעבורה של עיר ואדרבה מחנה ישראל רשות [היחיד] היה קרוי ומחנה לויה רשות הרבי' כמו שהתבאר במסכת שבת. ויש חולקין לומר שאף תחום אלפים אמה דאורייתא כר' עקיבא וממה ששאלו היכא כתיבן ואין זה כלום. והדעת השלישי הוא שאף תחומי שלש פרסאות דרבנן וראיה גדולה להם מה שאמרו כאן שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה והקשה שבת נמי (יש לה עיקר מן התורה) [דאורייתא היא] ותירץ קסבר תחומין דרבנן. אלמא שתחומין אין להם עיקר מן התורה כלל שאילו היה מהם עיקר מן התורה היינו גוזרין בו אף במה שאינו מן התורה כענין טומאה. ומכל מקום נראה לי לתרץ בה שכך הוא אומ' שאני טומאה שיש לה עיקר מן התורה והדבר קרוב לטעות בו מה שאין כן בתחומין שאעפ"י שיש להן עיקר מן התורה אין הטעות מצויה בין אלפים אמה לשלש פרסאות וכן מה שהביאו ראיה ממה שאמרו בפרק כלל גדול [סט.] דידע בתחומין ואליבא דר' עקיבא. ואם שלש פרסאות מן התורה היה לו לומר בהן ולדברי הכל ובאחרון של שבת [קנג:] שאמרו לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר. לא תחומין ואליבא דר' עקיבא. הבערה ואליבא דר' יוסי. וכן באחרון של יום טוב [לו:] ואין רוכבין (וכל) [וכו'] שמא יצא חוץ לתחום שמעת מינה תחומין דאורייתא וחזרו ופרשו שמא יחתוך זמורה. ומכל מקום כבר תירצנוה לדעתנו בראשון של יום טוב שלא היה לו לחוש ליציאת שלש פרסאות שאין זה מצוי לרכיבה של טיול ורכיבה לעסקים ביום טוב ליכא. ואף באחרות אני מפרש שלא חשש בהזכרתן מפני שאין השגגה מצויה בהן ומכל מקום לדעתם אתה צריך לשאול אל יצא איש ממקומו היאך יפרשוהו אלא שהם מפרשים אל יצא איש עם משאו ולעיקר הוצאה ואף הם שואלים לעצמם בסוף פרק ראשון שאמרו במחנה פטורים מלערב ואמרו ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין כלומר אף לאלפים אמה ומדתני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה אף באלפים אמה היאך פרשו משנתנו לדעת יחיד שלדעתנו לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פירושו על שלש פרסאות ואמר שמאחר שתחום שלש פרסאות מן התורה בני מחנה חייבין בעירובי תחומין של אלפים אמה אלא לדעתם שתחום יתר מאלפים אמה ותחום שלש פרסאות הכל אחד ולוקין על עירובי תחומין פירושו כל שמאלפים ולמעלה ועל כרחך אליבא דר' עקיבא היאך העמידו משנתנו לדעת יחיד. תירצו בה מפני שאף הם סוברים כמוהו. ובפרק מי שהוציאוהו אמרו שר' עקיבא ור' חייא ור' אלעזר בר' יוסי ור' מאיר כלם סוברים תחומין דאורייתא ואף [ר'] ינאי כדעתם ואעפ"י שנתיחסה בכל התלמוד לר' עקיבא מפני שהוא אמרה תחלה והביאה מן המקרא במסכת סוטה [ל.] ואף בסברא לחוד דרך התלמוד הוא כמו שתראה בדין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שנתייחס בכל התלמוד לר' מאיר והרבה סוברים בו כמותו ואף ר' עקיבא כדאיתא ביבמות [צג:] וכן מצינו בהרבה מקומות ואחת מהן בקדושין [סב:] באם תלד אשתך נקבה הרי היא מקדשת לי לא אמ' כלום ופירשה ר' חנינא בשאין אשתו מעוברת הא במעוברת דבריו קיימין וכר' אליעזר בן יעקב ואין הלכה כן. וכן כמה בתלמוד. וזה שאמ' דתני ר' חייא לוקין וכו' ולא אמ' דהא אמ' ר' עקיבא תחומין דאורייתא מפני שר' חייא פרסמה יותר שאמ' לוקין עליה ומדברי ר' עקיבא היינו יכולין לדחות ולפרש דאורייתא דרך סמך עד שבא הוא ופרשן למלקות. ודעתם שמאחר שאין הלכה כר' חייא וכר' עקיבא אף בני מחנה פטורין בעירובי תחומין. וקצת חכמי הדור ראיתי מפרשי' אף לשטתם שר' ינאי לדברי הכל אמרה ומשום דעירובי חצרות ענינם קל ביותר ואינו אלא היכר בעלמא שאלו היה טלטול מחצר לחצר אסור לגמרי לא היה ניתר בעירובי חצרות אבל עירובי תחומין שהם קנין בית לגמרי ושביתה גמורה ואף לדברי האומר דאורייתא עירוב מועיל בו לא פטרם וזהו שהביאו זו של ר' חייא שתחומין דאורייתא אף ללקות עליהן ואעפ"י כן עירוב מועיל בהן ואחר שהעירוב מועיל כל כך אין להקל בהם וסוף הדברי' דעת ראשון עיקר וכבר פסקנוה כן בראשון של יום טוב:

כבר ביארנו במשנה שלא בכל ספק עירוב אמרו כשר וכיצד הוא הדין עירב בתרומה ובשעה שהניח את העירוב ודאי טהורה היתה ונטמאת אחר כן ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה וכן בפירות המתוקנים ואחר כך נדמעו בעירוב טבל שאם בתרומה הרי ראוי לכהנים ספק מבעוד יום נדמעו ספק משחשיכה הרי זה עירוב העמד תרומה על חזקתה העמד פירות על חזקתן אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה וכן בפירות ספק נתקנו ספק לא נתקנו אינו עירוב שלא היתה הסעודה ראויה בשעה שהניחה. וכן הדין בשתי ככרות של תרומה אחת טמאה ואחת טהורה שנתערבו ולא הוכר איזו טהורה ואיזו טמאה ואמ' יתערב לי בטהורה איזו שהיא והניח את שתיהן אינו עירוב שמכל מקום אין הסעודה ראויה מבעוד יום בשעת הנחה. ומכאן למדו גדולי הדור שאם עירב בין השמשות אינו עירוב כמו שכתבנו למעלה:

מי שאמר ערב יום טוב או ערב שבת ככר זה היום חול ולמחר קדש ועירב לו בה עירובו עירוב שאעפ"י שבין השמשות ספק לילה ושמא תאמר בשעת קניית העירוב קדש הוא הרי מכל מקום ספק יום הוא ומספק אין מורידין לה קדושה [ואעפ"י] שאמרו שתחלת היום קונה עירוב ובתחלת היום כבר היה קדש פירושו סוף בין השמשות [מ"מ כיון] ועדיין אין זה עצומו של יום שתהא קדש. ואעפ"י שמכל מקום אינה סעודה ראויה מכל מקום העמידוה על חזקתה אבל אם אמ' היום קדש ולמחר חול ר"ל שתתחלל על מעות שיש לי בביתי אינו עירוב שאעפ"י שבין השמשות ספק לילה אף הוא ספק יום והעמידוה על חזקת היום שהוא קדש ואין רואין אותה יוצאת מקדושתה עד שיקדש היום בודאי והרי לסעודה הראויה מבעוד יום אנו צריכי':

לגין שנטמא והטבילוהו והוא צריך עדיין הערב השמש עד שלא יניחו תרומה בתוכו שהרי כל טבול יום פסול לתרומה והיה ללוי מעשר טבל ר"ל מעשר ראשון שלא נטלה תרומת מעשר שבו והיה ערב שבת ורוצה לשתות ממעשרו בשבת ומלא לגין זה מיין החבית ומצד שהיה הלגין טבול יום לא רצה לקרות לו שם תרומה עד שתחשך ולהמתין בהפרשה עד שתחשך אי אפשר שאין מתקנין טבל בשבת ומתוך כך מלאהו ערב שבת ואמר לגין זה יהא תרומת מעשר על החבית לכשתחשך דבריו קיימין שמאחר שהופרש מערב שבת אעפ"י שלא נתקן עד השבת תקון מאליו הוא ומסתפק מאותה חבית בשבת ומכל מקום אם עירב הלוי באותה חבית אינו עירוב ולא מפני שסוף היום קונה עירוב ועדיין אינו מתוקן אלא אעפ"י שתחלת היום קונה עירוב וכבר נתקנה מכל מקום סעודה הראויה בסוף היום אנו צריכים כמו שביארנו:

דף לו עמוד ב

המשנה החמישית והכוונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר מתנה אדם על עירובו ר"ל שמניח מערב שבת שני עירובין אחד לסוף אלפים שבמזרח ואחד לסוף אלפים אמה שבמערב אעפ"י שעל כרחך אינו זוכה אלא לאחד הרי הוא מתנה שאיזה מהן שירצה לילך בו למחר יזכה לו מעכשו והוא שאומר אם באו עכו"ם למזרח כלומר ואני צריך לילך מפניהם עירובי למערב ואם באו למערב עירובי למזרח ואעפ"י שאין עכו"ם באים עד למחר הרי אנו אומרי' למחר למפרע הוברר הדבר שבין השמשות חל העירוב לרוח זה וכן מתנה שאם לא יבאו הרי הוא כבני עירו לברור לו אלפים אמה לאיזה רוח שירצה ולא שישתכר ברוח זה ויפסיד מרוח אחרת ולמחר בורר איזה שירצה על פי התנאים. וכן אם יבא חכם למזרח עירובי למזרח כדי לילך לשמוע דרשא מפיו ואם מן המערב עירובי למערב מכאן ומכאן לאיזה שארצה אלך לא מכאן ולא מכאן הריני כבני עיר ולא יהא עירובי עירוב הכל לפי תנאו ולמחר כשבירר לו רוח שהולך בו הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה ולא סוף דבר שכבר בא חכם אלא שאינו יודע באיזה צד שאין כאן צורך ברירה אלא גלויי מלתא בעלמא אלא אעפ"י שלא יבא עד למחר שבשעה שיבא הוברר הדבר שעל אותו רוח חל העירוב שכל שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה כשעירב לשני חכמים לאיזה שירצה אפי' בא רבו מצד אחד וחברו מצד השני הבחירה בידו ואין אומרין שבודאי לא חל העירוב אלא לצד רבו ואם בירר הצד האחר בטלה דעתו שפעמים שאדם בורר לו אחר אף במקום רבו אם מצד שהטבע נמשך לפנים חדשות אם מצד שהוא בוש מרבו לשאול והלה גס בו יותר ממנו ור' יהודא חלק בזו ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דף לז עמוד א

בזמן שהכותיי' לא נעשו עדיין עכו"ם גמורים היתה תבואה שלהם חשודה מכל מקום להיות כלה טבל גמור להתחייב הלוקחה בנטילת תרומות ומעשרות מפני שאינם נזהרים מלפני עור ומי שלקח מהם באותו זמן חבית של יין והיה ערב שבת ולא היה לו פנאי להפריש המתנות או שלא היו לו כלים מוכנים והיה רוצה לשתות על דרך זה שיאמר שיעור הראוי להפריש תרומה יהא תרומה בשולי החבית ושיעור הראוי למעשר יהא מעשר באיזה מקום שבחבית עד שישתה כל השבת ויפריש אחר השבת ויסמוך על מה שאמרו הוברר הדבר שזהו תרומה וזהו מעשר אסור שכל שהוא מן התורה אין בו ברירה ואעפ"י שעכשו אין לנו אצל הכותיים דין ודברי' שהרי נעשו כעכו"ם גמורים אתה למד ממנה לחבית של טבל גמור שאינו שותה ממנה על סמך ברירה עד שיפריש.

ולענין ביאור שני לוגין שאני עתיד להפריש פירושו שהחבית מחזקת מאה לוגין והוא ענין עשרה מעשר ראשון ולא דקדק במיעוט הנכוי שהמעשר מתירה מצד שני לוגין של תרומה שחסר מן החשבון וכן בתשעה של מעשר שני. ומה שאמר מיחל ושותה מיד פירושו מתחיל ושותה. ויש גורסין מוהל ושותה מלשון מהול במים אבל מה שפרשו גדולי הרבנים מחלל ושותה כלומ' שהמעשר שני שיכול לתקנו בכל מקום שהוא על המעות צריך לפרש שלא בכל מקום שהוא דוקא אלא שיסיים מקום המעשר ויאמר מעשר שני שבו בצפונו או בדרומו ויהא מחלל על מעות אלו. ויש בשמועות אלו דברים ארוכים לגדולי המפרשי' אלא שאין לנו צורך בהם לענין פסק וכבר הארכנו במקצת דינין אלו בשלישי של גיטין.

שתי נשים יולדות או זבות שלקחו ביחד תורים ובני יונה לקניהן ולא פירשו זה שלי וזה שלך או שנתנו דמי קניהן לכהן בעירוב ר"ל ביחד הרי הכהן מקריב איזה מן הקנין שירצה עולות לשתיהן ואיזה שירצה חטאות לשתיהן ואין אומרין קן זה שהוקרב אחד מן הזיג חטאת לשם רחל היא של לאה שמן הסתם עשאוהו שליח לחלקם כרצונו וקבלו עליהם את חלוקתו. שאין הקנים מתפרשי' אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן שאם פרשו בעלים בשעת לקיחתם זה חטאת וזה עולה הרי זה קן מפורשת אבל אם לא פירשו בשעת לקיחה אינן מפורשות עוד באמירת הבעלי' לומר זו חטאת וזו עולה אלא קן סתומה היא. ומכל מקום אם פירש הכהן במליקתו זו [חטאת] וזו עולה נעשית קן מפורשת על פיו. וקן סתומה אם מתו בעלים יפלו בנדבה והמפורשת אם מתו בעלים חטאת תמות ועולה תקרב עולה והטעם שאין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן מפני שבכל קרבנות בהמה האמורים בתורה אין כתו' בהם לקיחה בבעלים ועשייה בכהן ובמחוייבי קנים כתו' לקיחה בבעלים ולקחה שתי תורים וכו' ועשייה בכהן דכתי' ועשה אותם הכהן את האחת עולה ואת האחת חטאת וכן הדין באשה אחת שלא פרשה בקנה זו לעולה וזו לחטאת ואעפ"י שהעמידוה כאן כשהתנו. לקבל עליהן חלוקת הכהן אין הלכה כן אלא סתם הדברים כך הוא אין צריכות תנאי ואף זו יש מפרשי' כן ואין גורסין כשהתנו אלא שהתנו כלומר טעם הדבר שמן הסתם כך התנו בעצמן והוא שהביא עליהם דברי רב חסדא ר"ל אין הקנים מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או בעשיית כהן:

דף לז עמוד ב

עם הארץ שנתן דמים לחבר ליקח לו אגודת ירק וחבר זה צריך ליקח גם כן לעצמו ועירב את הדמים ולקח שתי אגודות ולא נודע איזו לקח לעצמו ואיזו לקח לעם הארץ הרי החבר צריך לעשר אגודה שלו וכן מעשר עוד באגודה שלו על של חברו שלא יאכיל לעם הארץ טבלים ואעפ"י שכל בדרבנן יש ברירה והוברר הדבר שזו שנתן לעם הארץ (היא) היא שלקחה לצרכו של עם הארץ ולא שיהא הוא נקרא עכשו כמוכרה לו והרי אם לקח לו סתם אין צריך לעשר מכל מקום הואיל ואין הברירה מבוררת כל כך צריך לעשות כן שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ואם אמ' זו אני לוקח לפלוני וזו לעצמי אינו מעשר את של פלוני עם הארץ אלא אם כן חזרו ונתערבו:

מעשר שני צריך לחללו על מעות מצויים לו ושהם ברשותו כמו שיתבאר במקומו. ומכל מקום אם [אמר] מעשר שני זה יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס הרי זה חלל ואעפ"י שיש הרבה בכיס ואין צריך לומר אם לא היתה שם סלע אלא הוא. וסלע חדשה שהוזכר כאן לאו דוקא:

מאחר שביארנו שכל בדרבנן יש ברירה מי שאמר לחמשה הריני מערב למזרח על איזה מכם שארצה ולמחר את שאברור מכם ילך אעפ"י שלא בירר לו אפי' בדעתו איזה מהן ילך עד למחר עירובו עירוב לאותו שיברור וכן מי שאמר הריני מערב לשבתות של כל השנה ר"ל לאחת מכלן ושבת שארצה אלך אפי' לא בירר רצונו עד שחשיכה עירובו עירוב אחר שעירובו קיים שכל בדרבנן יש ברירה ולזה שרצה עירב. ויש מי שפי' לשבתות כל השנה לכל שבת מהם שירצה ואפי' כמה:

התרומה נקראת ראשית וצריך שיהו שיריה נכרים שאם (אם) [אמר] כל גרני תרומה לא אמ' כלום שאין ראשית אלא אם כן האחרית ניכר בשעת קביעת הראשית ואם אמ' כרי זה תרומתו לתוכו ומעשרותיו לתוכו אינו כלום ואין סביבותיו ניתרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו הא כל שארד לצפונו או לדרומו קרא שם והאוכל משם חייב משום תרומה. היו לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם יארע כך זו תהא תרומה על זו ואם יארע כך זו תהא תרומה על זו אינה תרומה:

דף לח עמוד א

המשנה הששית והכונה בה בפי' החלק השלישי. והוא שאמר ר' אליעזר אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובי' כלומר ששתי קדושות הן וערב יום טוב מניח שני עירובין אם ירצה חלוקים זה מזה זה למזרח וזה למערב שאלו היו קדושה אחת לא היה יכול לערב לשני הימי' לשתי רוחות שאין זה אלא כמערב חצי היום לרוח אחד וחצי היום לרוח שני שאין עירובו עירוב. אלא שתי קדושות הן. ומעתה מניח מערב יום טוב שני עירובין אחד למזרח ואחד למערב. ואומר עירובי בראשון במזרח ובשני למערב או בראשון למערב ובשני למזרח או שאם אינו מניח אלא עירוב אחד אומר בראשון למזרח ובשני כבני עירי שלא ליאסר בשאר רוחות בעירוב זה (או זה) או עירובי לשני ובראשון הריני כבני עירי שמאחר שימים חלוקים הם עושה בהם כרצונו. וחכמים אומרי' מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר מפני שלדעתם קדושה אחת הן. ופירשו בגמרא (שלא) [שאילו] היה פשוט להם שקדושה אחת הן לא היה צריך אלא לעירוב אחד שהשני נגרר אחר הראשון לכל עניניו אלא מספקים הם בכך. ודנין אותם קדושה אחת שלא לערב בשני רוחות לשני הימים. ודנין אותם כשתי קדושות להצריך עירוב לשני אף לאותו רוח ואם לא עירב לשני שמא עירוב ראשון עירוב לשני והפסיד שאר רוחות שמא אינו עירוב לשני ואין לו אלא אלפים אמה לאותו רוח.

וכיצד יעשה כלומר אחר שאף חכמי' מודים שצריך לערב לשני [כיצד] הוא עושה הרי אם יניחנו שם שמא יאבד ואחר שאתה עושה אותם שתי קדושות צריך שיהא העירוב קיים לבין השמשות של שני ולערב מתחלה אי אפשר שאין מערבין עירובי תחומין ביום טוב אלא מוליכו בראשון ר"ל ערב יום טוב ומחשיך עליו עד שיקנה לו עירובו מאותו היום ונוטלו ובא לו וכבר ביארנוה [שמיירי שמערב] על ידי שליח שאם על ידי עצמו אינו צריך פת. ובשני ר"ל ביום טוב שהוא ערב שבת מוליכו לשם מבעוד יום ועומד שם עד שיחשיך ואוכלו ובא לו שהרי אינו יכול להביאו בשבת. ובזה מפרשי' על ידי עצמו מפני אכילתו ונמצא משתכר בהליכתו שיש לו ארבעת אלפי' אמה ומשתכר בעירובו והולכה זו אינה נקראת עירוב מיום טוב לשבת עד שנאסרו מטעם אין יום טוב מכין לשבת שהרי ביום ראשון התנה לשני הימים ואעפ"י שנטלו משם הרי אין צריך בהחזרתו לומר כלום ולקבעיה הדר הא (עירוב) [לערב] מתחלה מיום טוב לשבת לא שאעפ"י שתחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה מכל מקום צריך הוא לדבר מבעוד יום טוב שיהא זה לו עירוב ואותו דבור נעשה מכין מיום טוב לשבת (מצדו) ולא נאמר מכינה לעצמה אלא בהכנה דממילא וכל זה הוא ביום טוב שלפני השבת אבל ביום טוב שלאחר השבת מוליכו בראשון ואינו (אוכלו) [נוטלו] וחוזר למחר לראות אם העירוב קיים ומחשיך עליו ואם רצה יאכלנו וכן אם עירב לשתי רוחות נאכל עירובו בראשון עירוב לראשון ולא לשני.

אמ' להן [ר"א] מודים אתם לי שהם שתי קדושות שאלו לא היו אלא קדישה אחת עירוב של בין השמשות של יום ראשון קנה לו אף לשני. ובגמרא אמרו שהם השיבוהו שמתורת ספק הם אומרים כן ולא עשאום שתי קדושות אלא להחמיר אבל להקל לערב בשת רוחות או לאחד ליום אחד [ובשל] להיות (באחר) כבני עירו [לא] וכן הדין בשני ימים טובים של גליות אבל של ראש השנה קדושה אחת הן ואין מערב אלא לרוח אחד ואינו צריך עירוב לשני שעל כרחו מעורב הוא לאותו רוח גם כן. ואין קפידא אם נאכל עירובו שבין השמשות ראשון זכה לשני ימים שכיום אחד הם והוא שאמרו אחר כן ר' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר ר"ל שמא יהא אלול מעובר ויקדשו יום שלשים ואחד ומתוך כך הוא צריך לנהוג בו קדש שני ימים מערב שני עירובין ומתנה. ראשון למזרח שני למערב. או ראשון למערב שני למזרח. עירובי לראשון ובשני כבני עירי. עירובי לשני ובראשון כבני עירי. שהוא סובר שהן שתי קדושות כיום טוב ושבת. וכן בשניהם על תנאי כגון אם עירובי בראשון למזרח שני למערב וכו' ולא הודו לו חכמים מפני שהם סוברים שקדושה אחת הן וכן הלכה כמו שכתבנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה אלא שיש בקצת דברים שבה תנאים יתבארו עכשו דברים שנכנסו בגמרא להשלמת תנאים אלו עם שאר דברים שבה אלו הם:

דף לח עמוד ב

כבר ביארנו שמאחר שהם שתי קדושות אין עירוב האחד מועיל לשני. עירב ברגליו לראשון מערב ברגליו לשני נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני. צריך שתדע שאין עירוב ברגליו ועירוב הפת שוים (זה) והוא שהמערב ברגליו הוא שהולך לשם ומחשיך וקונה לו שביתה וכל שהוא יוצא משם וחוזר לביתו הרי הוא כמערב בפת שנאכל עירובו אחר שהוא מיטלטל לדעתו וכשהוא חוזר בשני ר"ל ביום טוב לשני לקנות שביתה לשבת הרי הוא מערב מבתחלה ונמצא שאין הפרש במערב ברגליו בין שהתנה לשני הימים ללא התנה שאפי' התנה פנים חדשות הן וכעירוב מתחלה ואעפ"י כן יכול הוא לערב ברגליו מיום טוב לשבת ולא מפני שעירב מאתמול ליום טוב שהרי אמרנו שאותו עירוב כבר נפקע כחו אצל השני עד שאילו היה צריך למערב ברגליו שידבר ויאמר כאן תהא שביתתי לא היה יכול לערב מיום טוב לשבת כלל שאין מערבין מתחלה מיום טוב לשבת אפי' עירב מערב יום טוב לראשון ואין אומרין בו לקבעיה הדר אלא שאפי' לא עירב מאתמול כלל יכול הוא לערב ברגליו מתחלה מיום טוב לשבת אלא שמערב ברגליו אינו צריך דבור ומכיון שהחשיך לשם קנה לו שביתה ממילא אחר שאינו ישן אלא ניעור שיש לומר בו שמכיון שיכול לאמרה כמי שאמרה דמי ואין כאן הכנה מצדו מיום טוב לשבת והכנה דממילא (אין) [יש] כאן שתחלת היום קונה עירוב ונמצא שבת מכינה לעצמה. ושמא תאמר והרי אמרו לא יהלך אדם בשבת בתוך שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד אלמא הלוך עצמו אסור והיאך יערב מתחלה מיום טוב לשבת. (באלו) [שאני] שדה ומרחץ שמעידין על סבת הליכתו ויש כאן מראית העין אבל זה אין כאן חשש שאם הוא מן התלמידי' יאמרו שמעתא משכא ליה ואם עם הארץ יאמרו אחר חמורו הוא מחזר ואם מפני שהולך למחר חוץ לתחום יאמרו שמערב יום טוב עירב עירוב בפת אינו כן שכל שאין עירוב ראשון מועיל לו כל שמערב בפת מתחלה צריך דבור ומעתה כל שהתנה בעירובו הראשון שיהא לשני ימים כשמחזירו למחר על סמך דבור ראשון הוא מחזירו ואחר שאותו הפת בעצמו הוא שמחזיר לשם אינו צריך דבור שאין הפת מטלטל מדעתו אבל אם נאכל העירוב כשבא לערב בפת אחר הרי הוא כמי שלא עירב מערב יום טוב לראשון והרי הוא מערב מתחלה מיום טוב לשבת והוא צריך דבור ומתוך כך אין לו עירוב בפת לשני שאין אדם מכין מיום טוב לשבת ודבורו הוא הכנה הבאה מצדו אלא שאם רצה מערב ברגליו על הדרך שביארנו אבל באותו פת עצמו אין כאן הכנה מצדו והכנה דממילא הבאה על ידי חזרתו אעפ"י שהוא (שותה) [עושה] אין כאן [המה] שהרי תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה ומכל מקום כל שמערב בפת אעפ"י שתחלת היום קונה עירוב צריכים אנו לסעודה הראויה מבעוד יום.

ואם כן למדת על כרחך שזה שאמרו מערב שני עירובין אחד למערב ואחד למזרח אי אפשר להעמידה בשעירב בסוף אלפים אמה לכל רוח שאם כן הרי אין יכול לילך בראשון למקום עירובו השני שהרי הפסיד לאותו היום כל אמותיו שכנגד השני ואין כאן סעודה הראויה מבעוד יום ואעפ"י שראויה לאחרים מכל מקום כשם שאתה צריך לסעודה הראויה מבעוד יום כך אתה צריך שיהא עירוב מבעוד יום והרי מבעוד יום הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. (ופרשה) [ופירשוהו] בשמניח בסוף אלף לכאן ולסוף אלף לכאן ולהרויח עוד אלף אמה ונמצא שיכול לילך לשם בראשון שהרי נשארו לו אלף אמה לאותו צד.

ולביאור השמועה למדת שזה שאמרו עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו לשני הוא הדין אפי' עירב לראשון בשותק ולא עוד אלא אף לשתי רוחות כל שהם שתי קדושות. ומכל מקום כל גדולי המפרשי' כתבו בזו דוקא מרוח אחת שאם לרוח אחרת יראה כהכנה שהרי [אמרו] לא יהלך אדם בתוך שדהו וכו' והרי בכאן לא יאמרו שמערב יום טוב עירב שהרי ראוי הוא לצד אחר. וזה שאמר עירב בפת בראשון מערב בפת בשני [פי'] באותה הפת שאינו צריך לדבור והוא הדין ברגליו בשתיקה [אבל] בפת אחרת לא שהרי צריך דבור. עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני שאף בלא עירב לראשון כלל הדין כן. ובשתיקה עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני שהרי לדיבור הוא צריך ונמצאת הכנה מצדו מיום טוב לשבת וכן שהוא כמקנא ביתא. ומה שאמרו בביצה נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה הוא ולא משום קדושה אחת כמו שביארנו במקומו. ויראה לי במערב ברגליו הואיל ואינו צריך דבור ר"ל שאינו צריך לומר שיקנה לו מקומו אפי' אמ' לא הפסיד:

מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשיכה נחלקו בו ר' יוחנן בן נורי וחכמים שלדעת ר' יוחנן בן נורי קנה שם שביתה ויש לו אלפים אמה משם לכל רוח ולדעת חכמי' אין לו אלא ארבע אמות והלכה כר' יוחנן בן נורי וחפצי הפקר אין קונין שביתה אלא הרי הן כרגלי הזוכה ודברים אלו יתבארו בפרק מי שהוציאוהו בע"ה:

דף לט עמוד א

המשנה השביעית ואינה מכונת הפרק אלא שבאה על ידי גלגול והוא שאמר ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על כלכלה של פירות ביום טוב ראשון ואוכלה בשני. ופירשוה בגמרא כגון שהיו לפניו שתי כלכלות של פירות ושתיהן טבל והגיע יום טוב ולא נתרמו והרי אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב ואמר שמתנה אדם על אחת מהן ביום טוב ראשון ואומר אם היום חול למחר קדש תהא זו תרומה על זו ואם היום קדש ולמחר חול אין בדברי' כלום וקורא עליה שם ומניחה ולמחר חוזר ואומר אם היום קדש ואתמול חול הרי נקנו ואם היום חול תהא זו תרומה על זו וקורא לה שם ואוכלה בשני.

וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ולא הודו לו חכמים מפני שר' יהודה היה אומרן בראש השנה והרי חכמים סוברים שבראש השנה אינו כן שהרי קדושה אחת היא וכיומא אריכתא דמי והלכה כחכמים אלא שבשני ימים טובים של גליות מיהא מותר כמו שביארנו במקומו.

ר' דוסא אומר העובר לפני התיבה ביום טוב ראשון של ראש השנה אומר החליצנו ביום ראש החדש הזה אם היום אם למחר ולמחר אומ' אם היום אם אמש כלומר שצריך להזכיר של ראש חדש ובתנאי כדי שלא יעשה בתפלתו כשקרן ולא הודו לו חכמים שכל יום טוב שנעשה מספק אין צריך בדבורו תנאי שהרי יבאו לזלזל בו אלא שעושהו על חזקת שהוא קדש ודאי. ומכל מקום בזכירת ראש חדש אמרו שאינו צריך שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן שמאחר שבראש חדש כתי' זכרון הרי יום הזכרון כולל את שניהם ומכל מקום אומר את מוספי כמו שביארנו במקומו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דף לט עמוד ב

הוזכרו בסוגיא זו שמועות שכבר ביארנו היוצא מהם במסכ' יום טוב אלא שאנו צריכים להשיב ענינם בכאן בקצור והוא שהזכירו בחיה שניצודה ביום טוב של גליות והותרה לערב מוצאי יום ראשון בכדי שיעשו וכן הדין בפירות שנלקטו וצורך שהייתם בכדי שיעשו פרשו גדולי הרבנים שלא יהנה ממלאכת יום טוב הנעשית על ידי עכו"ם בשביל ישראל מפני שהדבר קל בעיניו ויאמר לו לך והבא לי. ואינו דומה לישראל המבשל בשבת שיאכל במוצאי שבת בלא שיעור [בכדי] שיעשו שהדבר חמור לו ולא יבא לטעות להיתר. ויש שואלין היאך לא נאסר בשני במגו דאתקצאי וכו' וכבר כתבנו הנאמר בה בראשון של יום טוב:

דף מ עמוד א

עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לכל. על הדרך שבארנו במקומו. ואם אין במינו במחובר אלא שבאו מחוץ לתחום או שיש במינן במחובר אבל צורתם מוכחת עליהם שמאתמול נעקרו לאותו ישראל אסור ולישראל אחר מותר ואם הם פירות שנראין כבאים על דעת עכו"ם וכשראו שישראל קופצים עליהם לקנותם מוסיפין בהבאה אוסרין להם שבודאי על דעת ישראל חוזרין ומביאין:

ודורון הבא לישראל יראה לי שאעפ"י שבא בשבילו אסור הוא לכל בני ביתו והוא שאמרו כאן כל מאי דאתי לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתי. (אך) [ואף] מה שנלקט ביום טוב שני אסור לערב בכדי שיעשו והוא שהזכירו כאן בבני חתנה שקצצו להם עכו"ם הדס והיה בהם מי שהתיר בריחו בערב לאלתר עד ששאלו לאחרים ולא התירו לריחו עד שיעשו. וודאי ביום טוב שני היה שאם ביום ראשון לא היו הראשונים מתירים ואעפ"י כן אסרו שאף יום טוב שני צריך שהייה. ויש פוסקי' שאין יום טוב שני צריך שהייה וזו בראשון נאמרה ומה שהיו הראשונים מתירים מפני שלא היו מצריכין לשהייה אלא כשמשתמשין בעיקר התשמיש שלצרכו נעשית המלאכה כגון פירות (למלאכה) [לאכילה] והדס זה לענין האפיריון אבל לתשמיש אחר לא ולא עוד אלא שיש פוסקי' כן ואף אותם שאין פוסקין כן אלא כאחרונים דוקא בראשון אבל בשני לא הצריכו לשהייה ועיקר הדברים כדעת ראשון שלא מצינו הפרש בדברים אלו בין ראשון לשני. ומכל מקום יש לשאול בה והלא הריח אף ביום טוב מותר שהרי לא נעשית בו מלאכה מצד הריח והרי הדס במחובר מותר להריח בו. ויש מתרצים בה שלא באו באיסורן אלא בשביל הטלטול ויש מתרצים שמכל מקום הואיל ואי אפשר לריח בכאן אלא על ידי מלאכה אסור עד שיעשו והוא שיעור גזיזה ואלו עשו ממש בשליחותם אף הם היו צריכים לשיעור הבאה אבל אלו לא עשו בשליחותם אלא בשבילם שאם לא נעשה אף בשבילם לאלתר היו מותרין שיעור הבאה שאנו מצריכים דוקא בשבאו בשבת אבל אם לא הגיעו עד מוצאי שבת אעפ"י שהגיעו לנו על ידי מהלך שבת אין צריכין שהייה. ושיעור שהייה בכדי שיבאו ממקום קרוב ר"ל חוץ לתחום שמן הסתם יש כיוצא בהם כשיעור זה ואינו נהנה ממלאכת שבת בשיעור היתר:

ממה שכתבנו למדת שלא אסרוה אלא לאותם שנגזזה בשבילם אבל לאחרים הואיל ואין המלאכה מצד הריח מותר להריח אף ביום עצמו שאין בה איסור מלאכה אצל הנאת הריח ואם נקצצה להריח ודאי אסור וגדולי המפרשי' אוסרין אף בראשונה ודבריהם נראין:

ראש שנה שחל להיות בשבת אינו מתפלל אלא תשע כאלו חלה בשאר הימים והם שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום כוללת שבת ויום טוב ומלכיות הרי שבע וזכרונות ושופרות הרי תשע. וכן ראש חדש שחל להיות בשבת כולל של שבת וראש חדש בברכת היום ודבר זה במוסף אבל שחרית וערבית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר של ראש חדש בעבודה. וכן בחולו של מועד אומר מעין המאורע ואם לא אמ' מחזירין אותו חוץ מערבית של ראש חדש ובמוספין אומר נוסח של ראש חדש או של חולו של מועד וכולל שבת עמה:

דף מ עמוד ב

אומרין זמן בראש שנה וביום הכפורים. ולמדת לפי דרכך שזמן אומרו אפי' בשוק שאם אתה אומר להטעין לו כוס ביום הכפורי' מיהא היאך הוא מברך אם שישתה אחריו הרי משאמ' זמן קבלו עליו ונאסר לשתות ואם שיניחנו. המברך צריך שיטעום. ואם שיתן לתינוק אתי למסרך. אלא ודאי אומרו אפי' בשוק אלא שכל שאפשר בכוס ראוי לסדרו עם שאר הברכות על הכוס:

שבעת ימי הפסח וכן של חג ודומיהם כל שלא אמ' זמן ביום ראשון יראה מסוגיא זו שאמרו במחרתו וכן בכל יום ויום אם לא אמרו עדיין והוא שאמרו דאי לא אמ' האידנא אמ' ליה למחר וליומא אוחרי:

זה שכתבנו שמשאמר זמן קבלו עליו שהדברים מוכיחים שכל שקבל עליו קדושת היום הן יום טוב הן שבת שנאסר במלאכה ובדברים האסורים ליום כתבו מובהקים שמפרשים דוקא בקבלה כזו שכבר ברך או קדש או התפלל אבל קבלו בדעתו אינו כלום אף ביום הכפורים. וכמו שאמרו בהגדה [באיכה רבתי בפסוק ויגרס בחצץ שיני] על ר' יהודה בן בתירא דאזל לנציבין בערובא דצומא רבה ואמר כבר אכלית ופסקית וכו' כמו שכתבנוה במסכת ברכות ואף באלו ראיתי לקצת גדולי הדור שכתבו דוקא מתחלת שקיעת החמה שהיא שעה שהיא ראויה לתפלת ערבית אבל קודם לשקיעת החמה לא אלא יחיד שהתפלל חוזר בין במזיד בין בשוגג צבור במזיד לא עשו כלום בשוגג אין חוזרין משום טורח צבור. ומכל מקום במלאכה מותרים כתבו שהתוספת המחוייב הוא כלו כשלשה מילין אחר תחלת השקיעה וכל שהוא מרבה בתוספת ונתפש בקדושה מתחלת שקיעת החמה ואילך [ש"ד]. ומכל מקום אנו כתבנוה בברכות מפלג המנחה ר"ל מי"א פחות רביע ולמעלה וכן כתבנו שם שהדלקת נר שבת אינה קרויה קבלה ואין טענה מהם להקדים להם נר חנוכה:

מה שאמרו כאן המברך צריך שיטעום לא שיטעום דוקא אלא דיו שיטעום אחד מן החבורה ואפי' קטן שהרי אמרו אחריה (לותויה) [ליתביה] לינוקא וכו' ומה שאמרו בקטן שאם יתן לו אתי למסרך יש למדין ממנה שכל שבא שמיני לקטן ביום הכפורים שאין מברכין ברכת מילה על הכוס אחר שאין האם יכולה לשתות שהרי אינו יכול [ליתן] אף לקטן דאתי למסרך. והבל הוא שלא נאמר אלא בזו שהוא נעשה בכל שנה ושנה וכל אחד נותן לקטן שבביתו אבל זה שאינו אלא על צד רחוק לא ואפי' בתינוק שיש לו דעת לזכור שהדברים בודאי נראין כן להשקות לקטן שיודע ענין שתיה ואין לסמוך על מציצת התינוק שהמוהל טובל את פיו באצבעו. ועל דרך זה אמרו במסכת שבת [קלט.] שלא לזרוע כשות בכרמו על ידי תינוק דאתי למיסרך שאף זה נעשה תמיד. וחולה מיהא מברכין על סמך שתייתו ואין בו טעם אתי למסרך אלא שמתוך שאין חולה מצוי לשם לא הזכירה. ויש שואלים היאך לא חששו להאכיל את התינוק מטעם אתי למיסרך ואין זה כלום שלא נאמר אלא במה שהתינוק עושה על ידינו לצרכנו ולא לצרכו. ואין טענה מכאן שלא להאכיל את התינוק ביום הכפורים וכן לא ממה שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים כמו שאמרוה ביבמות בדקא ספי ליה בידים. שלא אמרוה אלא באסורין והרי אמרו [יומא עז:] מדיחה אשה ידה ונותנת פת לתינוק וכן גזרו על שמאי להאכילן בשתי ידיו ואעפ"י שאין שם סכנה ומה שאמרו (שם עח:) רחיצה וסיכה (דרכיתיהו) [דרביתייהו] הוא לא גזור פירושו אעפ"י שהיה ראוי לגזור בהם שהרי אפשר לתינוק בלא הם מה שאין כן באכילה ושתיה אעפ"י שאין סכנה במניעתם וכן אמרו בתוספתא [פ"ד דיומא] בהדיא שביום הכפורים תינוקות מותרים בכלם וכן אמרו ר' עקיבא היה מבטל תלמוד תורה להאכיל לקטנים:

דף מא עמוד א

אעפ"י שאין ראוי ליכנס לשבת כשהוא מעונה וכמו שאמרו מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב יום טוב מכל מקום אם אירע לו תענית של מצוה בערב שבת מתענה ומשלים. ומכל מקום בתענית של רשות יש אוסרים ואעפ"י שעל בני בי רב אמרוה ר"ל התלמידים ואין זה אלא רשות מצד המשך שמועתם אף הם מפרשים שכעין מצוה היא ולא עוד אלא שיש מפרשי' אותה על היחידים המתענים על הגשמים שלא מתורת תעניות הקבועות אלא מאליהם ומתענין בכל יום שבוחרים לעצמם ומתוך כך נוהגים להקדים תענית אסתר ליום ה'. ואין הדברים נראין אלא בכל תענית שרוצה מתענה ומשלים. ומכל מקום כתבו גדולי המפרשי' בהשלמה זו שאינה אלא עד שתשקע החמה הא מששקעה חמה כבר קדש היום מדין תוספת אעפ"י שהוא בין השמשות ואם רצה לאכל אוכל שהשבת אין מתענין בו מתורת תענית אפי' שעה ולפיכך נהגו העם בתענית אסתר הבא בערב שבת לאכל כשיוצאין מבית הכנסת מיד:

יום טוב של סופרים מתענין בו שעות ולא שיהא תענית שכבר ביארנו במקומו בתענית שעות דוקא שלא יאכל כל היום אלא שאם רוצה לסגף בו עצמו מתורת תענית להתענות בו קצת היום רשאי אבל השבת אין מתענין בו שעות כלל כמו שביארנו:

אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשי' ובחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין וכבר ביארנוה במסכת תענית:

אעפ"י שאין מונעין אכילה ושתיה בשבת מתורת תענית אם היה ערב תשעה באב מפסיק מבעוד יום שמאחר שאכל ושתה כל היום אין כאן לקות במדת שבת והרי זה נהנה ולא חסר. ונשלם הפרק תהלה לאל: