חידושי הרשב"א על הש"ס/עירובין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו עמוד ב

מתני': בכל מערבין ומשתתפין:    פירוש: בכל דבר שהוא נאכל כמות שהוא עכשיו ושדרכן של רוב בני אדם לאכלם ושיהא מאכל גמור הראוי לקבל עכשיו טומאת אוכלין בלא שום תיקון אחר, אבל דבר שאינו נאכל כמות שהוא עכשיו עד שיתבשל אע"פ שהוא מידי דמיכל אין מערבין בו, וכדאמרינן בגמרא (לקמן כח, ב) גבי כפניות דאין מערבין בהם ואקשינן עלה מדתניא כפניות נקחות בכסף מעשר ומיטמאות טומאת אוכלין, ופרקינן טומאת אוכלין שאני הואיל ויכול לתקנם על ידי האור, כלומר: אבל לענין עירוב אין מערבין הואיל ואינו ראוי עכשיו לאכילה ואי אפשר לו לתקנם על ידי האור בשבת ואנן סעודה הראויה בעינן, ואמרינן נמי בגמרא (לקמן כט, א) דתבלין נמי אין מערבין בהן הואיל ואינן נאכלין בפני עצמן וכן חטין ושעורין הואיל ואינן נאכלין כמות שהן וכן עלי בצלים הואיל ואין ראויין עד שיתבשלו (שם). ודבר שאינו נאכל לרוב העולם ג"כ לא, דאף זה אינו ראוי לאכילה, וכדאמרינן בחזיז כדאיתא בגמרא (לקמן כח, א). וכן נמי אף דבר שנאכל כמות שהוא ודרך רוב העולם לאכלו, אם אינו מאכל ממש הראוי לקבל טומאת אוכלין עכשיו בלא שום תיקון אחר, אין מערבין בו דהיינו קורא (כח, ב), דאע"ג דהוא נאכל כמות שהוא ונקח בכסף מעשר, ואילו טיגנו מקבל טומאת אוכלין, אפילו הכי כיון שאינו אוכל גמור לקבל טומאה כמות שהוא אין מערבין. ודוקא נמי דראוי לסמוך עליו מחמת סעודה או מחמת לפתן, אבל בשאינו ראוי לסמוך עליו לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן לא, והיינו טעמא דמים ומלח וכמהין ופטריות.

ירושלמי (ה"א): אע"ג דאמר רבי מאיר בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא, הלוף והקולקס על דעתייהו דרבנן אין מערבין בהם. ועוד שם: ר' יצחק עטושיא אמר קומי ר' זעירא בשם דבית ר' ינאי אפונין חיין מערבין בהן, למי נצרכה לר' מאיר שלא תאמר הואיל והן מסריחין את הפה אין מערבין.

בכל מערבין:    פירוש: עירובי תחומין, אבל עירובי חצירות בפת דוקא כדאיתא לקמן בפרק הדר (עא, ב), ושלא כדברי רש"י ז"ל שפירש עירובי חצירות.

דף כז עמוד א

גמרא: גירסת ר"ח ז"ל: וליטעמיך מי לא כתיב מרכב וכתיב מושב אלא מרכב גבא דאוכפא:    והיא הגירסא הנכונה דאוכף מטמא מושב והתפוס שלו מטמא מרכב זהו לשון ר"ח ז"ל. ופירש הוא ז"ל דהתפוס שלו אלו הן צידי האוכף שמלפניו ולאחריו שאדם תופס בהן בשעה שעולה לרכיבה. והראב"ד ז"ל גריס: (והשפיט) [והטפיט], ובספרא (תו"כ מצורע) גרסינן (שפיטן) [טפיטן] של סוס טמא מרכב מפני שיושב עליו כקומפיא. וכתב הוא ז"ל: נראה לי שהוא מלשון אשר הציף (דברים יא, ד) דמתרגמינן דאטיף, ולשון משנה (אבות פ"ב, מ"ז) על דאטפת אטפוך, והן צדדין של אוכף שפירשנו, ועל שם שיושב עליהם מעט כאדם שצף על המים, וזהו שאמר ר' יוסי (בתו"כ שם) מפני שיושב עליו כקומפא, מלשון (חגיגה טז, ב) אקפיין ידייכו, ויצף הברזל (מלכים-ב א, ו) [מתרגמינן] וקפא, עד כאן.

והא איכא כמהין ופטריות:    אעפ"י שהם נאכלים כמות שהן, אינן ראויין לעירוב, שהרי אין אדם סומך עליהם לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן, ולא חשיבי אוכלא לבני אינשי, ומאן דאכיל ליה בתורת לפתן בטלה דעתו אצל כל אדם.

דף כז עמוד ב

לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה:    וא"ת תינח מעשר דשייך ביה הבלעה, אבל בעירוב היכי שייך ביה הבלעה, על כן יש מי שכתב דמאי דבעינן הכא הבלעה דווקא לענין מעשר איתמר, אבל לעירוב אפילו בלא הבלעה במים ומלח מעורבין זה בזה מערבין דהרי הן ראויין לטבל בהם את הפת. ולזה הקשה מורי שיחיה מהא דאמרינן חד מתני אעירוב וחד מתני אמעשר, לכאורה משמע דבחד גוונא מיירי, וכיון דע"כ אוקימנא למאן דמתני אמעשר בשנתן לתוכן שמן הכי נמי ודאי מיירי למאן דמתני לה אעירוב. על כן כתב הוא שיחיה דלעירוב נמי מיירי בהבלעה, ושייך ביה הבלעה דהא אמרינן לקמן (כט, א) דשיעור עירוב בשמן כדי רביעית או כדי שמינית למ"ד, ומיירי שלא נתן שמן כשיעור אלא בצירוף מים ומלח יש בו כדי שיעור. ובהדיא מוכח בירושלמי דמעשר ועירוב חד דינא אית להו, דגרסינן (פ"ג ה"א) אמר ר' אליעזר עשאן מי מלח מערבין בהן, ר' אחא בשם מיאשה והוא שנתן לתוכן שמן, ר' יוסי בעי מעתה לא יחלל אלא לפי חשבון שמן שבהם עכ"ל הירושלמי. ושמעינן מינה דעירוב ומעשר חד דינהא אית להו גבי הא ותרוייהו בשנתן לתוכן שמן, וכן פירשו בתוספות.

אבל שכר לקיוהא בעלמא אימא לא:    כתב רבנו נ"ר: דהוה אמינא קיוהא בעלמא קאמר, אבל לקושטא דמילתא שכר לא קיוהא בעלמא הוא דעיקר פירא הוא. ותדע לך דהא לכולי עלמא שכר ניקח בכסף מעשר וכדאמרינן הכא ואי לאו דפירא לא היה ניקח בכסף מעשר. ועוד דשכר דכתב רחמנא ודאי היינו שכר ממש ולא דבילה קעילית, ותדע לך דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (עו, א) וכן בפ"ג דשבועות (כג, א) דלא משתעי קרא בדבילה קעילית דגמרינן שכר שכר מנזיר ומה להלן יין אף כאן יין. ומאי דאמרינן הכא אי כתב רחמנא שכר הוה אמינא דבילה קעילית, לאו למימרא דבילה קעילית ולא שכר ממש אלא מדרשא דבי"ת קאמרינן, כלומר: הוה אמינא דבי"ת דבשכר לא מרבה מיא (דביה) למיהוי ניקח בהבלעה, אלא מחלל עליו לפי חשבון יין שבו, ובי"ת אתי לרבויי דבילה קעילית. ולקושטא דמילתא ודאי שכר ניקח בכסף (ודאי) [מעשר] בהבלעה משום דפירא הוא כדאמרינן, ואף על גב דפוסל את המקוה בשלושת לוגין כדאיתא לקמן (כט, ב) היינו משום דרובו מים וכל שעיקרו מים פוסל את המקוה. ואינו דומה ליין מזוג דאמרינן במסכת מכות (ג, ב) אינו פוסל את המקוה אפילו בשיש בו שלושת לוגין מים שאובין, דשאני התם דחמרא מזיגא מיקרי כדאיתא התם, אבל הכא שעיקרו ממים שאני כדאמרן.

דף כח עמוד א

[צירעה לוקה שש:    פירש רש"י: והאי דכתיב בקדושים תהיו (כ, כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש לא חשיב ליה, דבבהמה וחיה ועוף] גדולים משתעי ולא בשרצים דלא כתיב ביה שרץ דלשון שרץ שהוא נד בארץ ואינו נראה [אלא ע"י] שירוצו וריחושו מפני קוטנו. והקשו עליו בתוספות מדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין נט, ב) ובכל החיה הרומשת זה נחש משמע דלשון רחישה שייכא בדבר השורץ כנחש שהולך על גחונו. ופירש בשם הרב ר' יעקב דאורלניש דההוא קרא מיירי בשמונה שרצים, כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (טז, ב) במובדלין דבר הכתוב דכתיב (שם) אשר הבדלתי לכם לטמא, והיינו הבדלתם דשמונה שרצים טמאים ושאר שרצים טהורים.

ובבל הויא רובא דעלמא והתניא וכו':    הכא משמע דאתינן למשוי גברא [לאתרא] דכי היכי דאמרינן בחד גברא דלא אזלינן בתריה דלאו רובא בעלמא הוא הכי נמי אמרינן אפילו בחד (גברא) [אתרא]. ודכוותא אמרינן בפרק המצניע (שבת צב, א) גבי הוצל שהיו מוציאין משאוי על ראשו והוצל הוי רובא דעלמא. וכן נמי בפרק קמא דקידושין (ו, א) גבי האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה, ופריך ויהודה הויא רובא דעלמא.

ואיכא למידק והא בשבת בריש פרק חבית (קמד, ב) מפלגינן בין אתרא לגברא, דאמרינן התם של בית מנחם בן מנשיא סוחטין ברמונים, ואמרינן התם הלכה כבית מנחם בן מנשיא, ואקשינן ושל בית מנחם הויא רובא דעלמא, ופרקינן אין דתנן המקיים קוצים בכרם קדש דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים לא קדש, ואמרינן מאי טעמא דר' אליעזר שכן בערביא מקיימין שדות של קוצים לגמלים, ואקשינן מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלוי דעתו אצל כל אדם. וי"ל דשאני הכא דכולי עלמא אם היו להם גמלים כמו ערביא היו גם הם מקיימים קוצים לגמליהם, שהקוצים מאכל הם לגמלים. אבל הרמונים שהם בכל מקום ואפילו הכי אין אדם סוחט אותם בשום מקום אלא בית מנחם, לפיכך בטלה דעתו אצל כל אדם. והוא הטעם לאומר חרופתי ולמוציא משאוי על ראשו דלא הוי רובא דעלמא דאין עושין כן בשאר מקומות. ואע"ג דאסיקנא דהאומר חרופתי ביהודה מקודשת הואיל ואנשי קורין לארוסה חרופה, אין זה חשוב שנוי לומר בטלה דעתו שזה לשונם ודבורם.

הא דקתני: [השחליים והגרגיר] זרען לירק מתעשר ירק וזרע זרען לזרע מתעשר ירק וזרע:    יש לעיין למאי פלגינהו כיון דלעולם מתעשר בין זרע בין ירק ליערבינהו וליתנינהו בין שזרען לזרע בין שזרען לירק מתעשר זרע וירק. וי"ל דקמ"ל לענין תורם מן הרעה על היפה שאם זרען לירק הירק יפה שבו ואלו בא לתרום מזה על זה תורם מן הירק על הזרע אבל לא מן הזרע על הירק, והיינו דקתני מתעשר ירק וזרע. ואם זרען לזרע הוי איפכא דמעשר מן הזרע על הירק ולא מן הירק על הזרע וכדקתני מתעשר זרע וירק. ואי נמי נפקא מינה לעונת המעשרות דאילו זרען לירק מתעשר הכל ואפילו הזרע כשעת לקיטת הירק, ואם זרען לזרע אין הולכין בו בתר לקיטה ואפילו לגבי הירק אלא הולכין בו אחר הזרע.

דף כח עמוד ב

והלכתא כינוקא דבי רב:    ואע"ג דאמר רב חזין מברכין עליו בורא פרי האדמה, הא אוקמוה לה בדגינואתא שדרכו לאוכלו כך וגמר פירא הוי והכא בדברא.

קור ניקח בכסף מעשר ואינו מטמא טומאת אוכלים:    אינו מטמא טומאת אוכלים לפי שאינו עומד למיכל, דלאו אדעתא דקורא נטעי ליה אינשי והשתא נמי באקראי בעלמא אכלי ליה, הלכך אינו בכלל כל מאכל אשר יאכל, ואע"ג דכי שלקי ליה ומטגני ליה מטמא טומאת אוכלין, היינו כד עבד [הכי] חזי למאכל ואכלי ליה אינשי, אבל מ"מ לאו להכי קאי, [ד]לא שלקי ליה אינשי, והוי כעור דכי שלקו מטמא טומאת אוכלים ועד שלא שלקו לא מטמא טומאת אוכלים, וטעמא משום דלא קאי להכי, ואינן דומים לכפניות שאומרים בסמוך דמטמאין טומאת אוכלין הואיל ומתקנם על ידי [האור], דכפניות להכי קאי וסופן למתקן על ידי האור, והלכך אפילו עד שלא מתקן מטמאות. ומכל מקום קור ניקח בכסף מעשה, דכיון דאכלי ליה קצת ופרי מפרי וגידולו מן הארץ ניקח היא בכסף מעשר דמרבינן ליה מכל אשר תאוה נפשך, כדמרבי מינה הקושט והחימוס (נדה נא, ב) שאינן ראויין אלא להכשיר את המאכל.

גירסת רש"י ור"ח ז"ל: התם בדניסני:    פירוש: אותם שנגמרים ומלקטים בניסן שאותם לעולם לא יתקנו בעמידתן באילן והלכך היינו גמר פירן והכשרן. אבל באותם שהם מתבשלים באיביהם ואינם נלקטים אלא לאחר ניסן אם לקטן כפניות אינם חשובים מאכל. ויש גורסים: בדנסחני, ומפרשים דנסחני הם החשובים ואפילו הכפניות שבהם חשובים, אבל כפניות דלאו דנסחני גריעי ולאו מאכל נינהו, והראשון נראה עיקר, דפגי בית יוני דמדמה להם הם פגים שאינן מתבשלים באיביהם לעולם ולעולם הם נאכלים פגים, מדאמרינן אוכלים בתמרים עד שיכלו פגי ביתיוני.

ולענין טומאת אוכלין שאני כדאמר ר' יוחנן וכו':    וא"ת אם כן אפילו במעשר ליחייבו מהאי טעמא, דההיא דר' יוחנן לענין מעשר היא, וא"כ היכי קאמר ר' יהודה שפטורות מן המעשר. ויש לומר דלרבנן הכי נמי דחייבות במעשר מההיא טעמא דראוי למתקן, אבל ר' יהודה סבירא ליה בשקדים המרים זה וזה לפטור, דלענין מעשר דבר הראוי מצד עצמו בעינן כשאר פירות שכמותו דומיא דדגן תירוש ויצהר, אבל טומאת אוכלין כיון שמצניעין אותן למתקן ע"י האור ולאכלן מטמאות.

זה וזה לפטור:    פירוש: שקדים המרים בין קטנים בין גדולים, קטנים משום דלא נגמרו, גדולים משום דמרירן טפי. ואינו דומה לקישות ונמצאת מרה דאמרינן (תרומות פ"ג, מ"א) תרומה וחוזר ותורם, כלומר: תרומה מדאורייתא, אלא משום דנמצא תורם מן הרעה על היפה שלא בכוונה הצריכוהו חכמים לחזור ולתרום כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (פט, א). דהתם לאו מרה גמורה היא עד שלא תאכל, אבל שקדים המרים אין נאכלין כלל.

הכי גרסינן: גדולים למאי חזו אמר ר' יוחנן הואיל ויכול למתקן:    דעל מרים בלבד פליגי. וכתב הראב"ד ז"ל: דכפניות שאמרנו שאין מערבין בהן אע"פ שראוי למתקן, אם מיתקן ודאי מערבין בהן, דהשתא מיהא הא חזי ואוכל הוא וכולי עלמא אכלי ליה.

ברכה איכא בינייהו:    פירש רש"י ז"ל: לרבנן מברכין עליהן בורא פרי האדמה. ולרבי יהודה דאמר הרי הוא כעץ לכל דבריו אין מברכין עליו אלא שהכל. ונראה דרבנן אזלי בה לחומרא ורבי יהודה לקולא, וכדאמרינן נמי גבי שלקו וטיגנו. ואע"ג דאמר שמואל שהכל [ו]הילכתא כוותיה דשמואל, בהא כרבי יהודה ס"ל. אבל ר"ח ז"ל פירש איפכא דלרבנן שהכל ולרבי יהודה בורא פרי האדמה. ונראה שהזקיקו לומר כן כי היכי דתיקום רבנן בהלכתא. ואינו מחוור כמו שאמרנו דרבי יהודה כעץ לכל דבריו קאמר. והוא ז"ל גם כן פירש גבי שלקו וטיגנו דלרבנן מטמא ולר' יהודה אינו מטמא.

לאו אדעתא דקורה נטעי אינשי:    ואינו דומה לצלף (ברכות לו, א), דצלף אדעתא דעלין אביונות וקפריסין נטעי ליה אינשי.

קוליא:    פירש רש"י ז"ל: קלח של כרוב, ושאר המפרשים פירשו: בורית. והיינו דקא מתמה קוליא סלקא דעתך, ומתרץ אלא בירקא דקוליא. כלומר: הירקות שנעשה מהן הקוליא ראויין לאכילה.

מהו לערב בפולין לחין:    ודוקא לחין קא מיבעי להו, ומפני שמקצתן אוכלין אותם חיין, אע"פ שדרך חשיבות אכילתן היא לאחר בישולן. אבל ביבשין לא קא מיבעיא ליה, דלעולם אינן נאכלין חיין ופשוט דאין מערבין בהן.

דף כט עמוד א

אמר ליה וכי מערבין בתפוחים:    וא"ת ואמאי לא. ותירצו מקצת מרבותינו הצרפתים דשמא תפוחין שלהן היו מדבריות ואינן ראויות כשלנו. ואינו מחוור, דתפוחים סתם קאמר ואין הכוונה בשלהן שהן רעועות מיירי אלא בשל עולם דאינהו לאו רובא דעלמא, והיה להם לפרש תפוחים מדבריות מהו לערב בהם. ונראה לי דרבא היה סבור שאין אדם מערב אלא בדבר שאדם סומך עליו מחמת סעודה ממש או שבא בלפתן ללפת בו את הפת, ותפוחים לקינוח סעודה הן באין. ואסיקנא דמערבין בהן ועדיפי טפי מכמהין ופטריות שאינן באין אלא באקראי.

והני נמי בני טמויי טומאת אוכלין נינהו:    והלכך אפילו לענין עירוב מערבין בהן. יש מקשין וכללא הוא והא אמרינן לעיל (כח, ב) גבי כפניות הני מילי לענין טומאת אוכלין אבל לענין עירוב לא. ולקמן נמי אמרינן דתבלין וחטין ושעורין לא מערבין בהו, ואע"ג דבני טמויי טומאת אוכלין נינהו, ואפילו תבלין איכא דמטמא טומאת אוכלין. ויש לי להשיב דהכא כל האוכלין קאמר, כלומר: מה שהוא ראוי עכשיו ליאכל כמות שהוא.

ומאי אולמיה דהך מהך:    פירוש: פשיטא להו דרב יוסף לא שמעה בפירוש מרב אמתניתין, דאי לא מאי קאמר ומאי אולמיה דהך מהך, אם רב אמרה בהדיא אמתניתין ולא אברייתא היאך יאמר רב שגובלי על הברייתא אמר רב וכן לעירוב והוא לא אמרה, ודאי כזה צריך כפרה. אלא דרב יוסף לא שמעה בפירוש אלא מכלל דברי רב אמרה, על כן חוקר מה ראה לתלות אותה דרב אמתניתין ולא אברייתא, אילימא משום דבברייתא קתני תבלין, במתניתין נמי קתני חטין ושעורין, אלא מאי אית לך למימר דרב דקאמר וכן לענין עירוב לאו לרבות מינין קאמר ולומר כל מינין אלו גם כן ראויין לעירוב אלא לשיעורין קאמר, והראוי לעירוב שיעורו לעירוב כשיעור חלוקתו בגורן, ולא קאי לא אתבלין ולא אחיטין ושעורין, דהא אינן ראויין לעירוב. אלא במתניתין תני לוג יין ושמעינן ליה נמי לרב דאמר ביין כי האי שיעורא, אלמא אמתניתין אמרה ולא אברייתא. וממנה אתה למד דכל אותן השנויין נמי במשנתינו כשיעור חלוקתן בגורן כך שיעורן לעירוב, וה"ה נמי לאותן השנויין בברייתא דמאי שנא, דהא מתני' וברייתא לא פליגן, אלא במאי דאיירי במתניתין לא איירי בברייתא ומאי דאיירי בברייתא לא איירי במתניתין וכמו שפרש"י ז"ל, ועד כאן לא קאמר רב יוסף שרא ליה מריה אלא בשלא אמרה על אותה ממש שאמרה רב אע"ג דלא נפיק מינה מידי לענין דינא.

אבל הראב"ד ז"ל פירש: דאיין דוקא קאי רב אבל אשארא דילמא לאו חד שיעורא אית להו. והיינו נמי דקאמר רב יוסף שרא ליה מריה, דדילמא רב אהני דמתניתין בלבד אמרה ולא אהני דברייתא. ובמסקנא אמרינן דדוקא ביין קאמר ולא אשארא. וכדבריו נראה לי מתוך הירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: תמן תנינן חצי לוג יין ר' עקיבא אומר רביעית, שמן רביעית ר' עקיבא אומר שמינית, אמר ר' אלעזר וכן לעירוב, א"ר חיננא הדא דתימא ביין אבל בשמן מערבין מזון שתי סעודות [וכו'] רב ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק כדי לטבל ירק הנאכל מזון שתי סעודות. ע"כ בירושלמי. ותמן תנינן דמייתי התם היינו מתניתין דמייתי הכא, ור' אלעזר דהתם כרב דהכא, וקא מפרש דדוקא יין אבל לא אמרה לשאר שיעורין דמתניתין. וכן נראה עיקר.

וש"מ כי אמר רב וכן לעירוב אהא אמר:    לשון זה יש בספרים שלנו. וגם זה נראה שמוכיח כדברי הראב"ד ז"ל דלא אמר אלא אהא דיין בלחוד, דאי אכולה מתניתין הוה ליה למימר כי אמר רב אמתניתין אמר. ואם תאמר לרב תרתי למה לי כיון דאמר בהדיא בשתי רביעיות של יין אמאי קאמר וכן לעירוב. תירץ הראב"ד ז"ל דחדא מכלל חבירתה איתמר.

הכי גרסינן: כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר בחמרא מבושלא. ולא גרסינן: כי קאמר רב, דיין מבושל בשדה לחלק לעניים ליכא.

והושיבו ר' מאיר בארבע אמות שלו:    פירוש: לפי שהוא כיוצא מתחומו שאין לו אלא ארבע אמות, ובשדה היה דאילו בעיר כל העיר שלו כארבע אמות ומהלך את כולה, כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מא, ב).

מפני נחש שבו:    יש מפרשים מפני שרף שבו. ואינו נראה דאם כן מאי קאמר אכל חצי בצל וחצי נחש שבו, בודאי אם אכל חצי בצל השרף שבחצי הבצל אכל. אבל ר"ח ז"ל פירש: נחש של בצל העמוד שבתוכו שמתעגל בתוכו כמין גבעול ומתקבץ זרע הבצל, אותו העמוד נקרא נחש של בצל. ורבנו תם ז"ל כן הגיה בפירושי רש"י ז"ל הכתובין בכתב ידו.

אמר רבי זירא אמר שמואל שכר מערבין בו ופוסל את המקוה:    קשיא לי דמדמערבין בו בודאי משהחמיץ הוא, וכיון שכן אמאי פוסל את המקוה, והא סתם מתניתין היא בפרק קמא דחולין (כה, ב) דתנן התמד עד שלא החמיץ אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ ניקח בכסף ואינו פוסל את המקוה. ואי אפשר לומר דשמואל לצדדין קאמר, מערבין בו כשהחמיץ, ופוסל את המקוה כשלא החמיץ, דמאי דמערבין בו קאמר דפוסל את המקוה. עוד קשיא לי דאפי' כשלא החמיץ צריכה לאשמעינן, דהא הוה סבירא לן התם בפרק קמא דחולין דפלוגתא דר' יהודה ורבנן דהמתמד ונתן מים במדה ולא מצא אלא כדי מדתו דר' יהודה מחייב במעשר וחכמים פוטרין בכל ענין בין החמיץ בין לא החמיץ, ור' יהודה אפילו בלא החמיץ מחייב, וכיון שכן כי קאמר שמואל דפוסל את המקוה מאי קא פריך ליה רב כהנא פשיטא מאי שנא ממי צבע, דהא צריכא לאשמעינן, או למידק דליתא לדר' יהודה או לאשמעינן דר' יהודה ורבנן בשהחמיץ דוקא פליגי, דהא התם בפרק קמא דחולין איצטריכא להו אי בכל ענין פליגי או בדהחמיץ דוקא פליגי, וכל שכן דהכא ודאי בדהחמיץ הוא וכמו שכתבתי. וצריך לי עיון.

אלמא תמרים עדיפי:    ומיהו בפחות מגרוגרות אי אפשר לערב, דלא ידעינן כמה עדיפי מינייהו, הלכך הבא מן הדין כנדון.

אמר אביי לעולם באכל מיני' בזוזא וכו':    ומכל מקום הא דאביי דחויא בעלמא היא, ולעולם שיעור תמרים כשיעור גרוגרות.

בשר חי כדי לאכול:    ונראה דחי ומליח קאמר, אבל חי ממש בלא מליח לאו רובא דעלמא אכלי ליה, ואע"ג דאיכא מקצת דאכלי ליה, לאו רובא דעלמא נינהו ובטלה דעתן אצל כל אדם. וכן נראה לי מתוך הירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: דג מליח מערבין בו בשר מליח מערבין בו בשר חי תמן תנינן הבבליין אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ע"כ. אלמא אין אוכלין אותו אלא הבבליין מפני שדעתן יפה, ובבל לא הוי רובא דעלמא וכדאמרי' לעיל (כח, א) גבי חזיז וצ"ע.

הא דתניא בגדי עניים לעניים:    פירוש: לענין טומאת מדרס מתנייא ולא לענין שאר טומאות, דלשאר טומאות אפילו שלש על שלש ביד עשיר מקבל טומאה. דהא מרבינן ליה בפרק במה מדליקין (כו, ב) מוהבגד וקרא לא כתיב ביה עניים אלא לכולי עלמא קאמרינן. וכן בכולה שמעתין בפרק במה מדליקין לא מחלקא בין עניים ועשירים. ואע"פ שרש"י ז"ל פירש כן בשבת (מז, א ד"ה בגדי עניים), בודאי לא נאמרו דברים אלא לענין טומאת מדרס, לפי שטומאת מדרס תלויה ביחוד וכדתנן (זבים פ"ה, מ"ב) כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם וכיון שכן שלש על שלש לא חשיב להו לעשירים ליחדו לישיבה ולפיכך אינו מקבל טומאת מדרס בידם. וכבר כתבתי יותר מזה בס"ד בשבת בסוף פרק כירה (מז, א ד"ה בגדי).

והקשה הראב"ד ז"ל דבכמה דוכתיה גמרינן מעני כדאמרינן במסכת שבת (עו, ב) שכך עני אוכל פתו בעיסה בלוסה, שכן (שם סד, א) עני קולע שלש נימין ותולה בצוואר בתו, וגמרינן מיניה לעשירים, ושלש על שלש גופייהו דגמרינן בבמה מדליקין (כו, ב) שלש על שלש דלעניים היא דחזי לעשירים לא חזי, ואפילו הכי גמרינן מינייהו לעשירים. והוא ז"ל תירץ דהני עניים דאמרינן בכל הני דוכתי הבינונים בכללן והוו עניים אצל העשירים והוו רובא דעלמא, והני עניים דהכא היינו עניים ממש. ולדבריו נצטרך לומר דאפילו הבינונים מצנעי ליה לשלש על שלש לתלות אותו על הקרע, אבל אין חשוב כל כך בעיניהם ליחדו לישיבה.

דף ל עמוד א

אלמא בדידיה משערינן:    [כתב] הראב"ד ז"ל: נראה לי דעל חישב להוציאו באחד מהן לא פליגי ר' שמעון בן אלעזר, דכיון דחישב עליו בודאי בההוא קא מרווח ומפיק ליה.

אמר רב שימי בר חייא מערבין בביצים חיות וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים:    סיני היינו יוסף וכדאמרינן (הוריות יד, א) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים. וביצים חיות ראוין הן לאכילת כל אדם והאוכלן כשהן חיות לא בטלה דעתו.

הא דאמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה:    פירושו: משום דקסבר רב הונא מערבין לדבר הרשות, אי נמי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות ליהנות ניתנו והלכך שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בו, דאף על גב דלא חזי להאי חזי להאי. ואפילו לסומכוס נמי הואיל ואיבעי מתשיל עליה וחזי ליה השתא נמי מערבין לו בו דומיא דיין לנזיר (לקמן ע"ב). אבל ככר זו עלי אין מערבין לו בו משום דאסור בהנאתו. ומאן דפליג עליה דרב הונא סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והא דנקט רב הונא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם לאו דוקא, דהוא הדין דמשכחת איסורא בשבועה, וכגון דאמר שבועה שלא אהנה מככר זה, והיתרא בקונם וכגון דאמר אכילת ככר זה עלי. אלא אורחא דמילתא נקט, דאורחא דמילתא דאדם אוסר עצמו באוכל ע"י שבועה, ואוסרו בהנאה בקונם. והא נמי דתניא לקמן בסמוך אדם אוסר עצמו באוכל מערבין לו בו אוכל הנאסר על אדם אין מערבין לו בו, לאו דוקא וכדאמרן דהא משכחת לה איפכא.

ואיכא למידק אם איתא דבהא פליגי ור' אליעזר ורבנן נמי בהא פליגי, אם כן מאי קא מתמה לקמן (לא, א) לימא רבא דאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו כתנאי אמרה לשמעתיה, ואמרינן נמי לימא רב יוסף דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרה לשמעתיה. ומאי תימא, והא על כרחך כתנאי אמרוה לשמעתייהו, דהא פליגי בה ר' אליעזר ורבנן. על כן פירשו משום רבנו שמואל ז"ל דכולהו תנאי ואמוראי דהכא כרבא ורב יוסף סבירא להו, והכא בגזירה פליגי, דרב הונא סבר דככר זה עלי אין מערבין לו בו גזירה אטו ככר זה הקדש, דכל קונם דומיא דהקדש הוא, והלכך קונם אפילו אמר אכילת ככר זה עלי אסור, אבל כשאוסר עצמו על האוכל בשבועה, ואפילו אסר עצמו בהנאתו מערבין לו בה, דלא דמי להקדש וליכא למיגזר משום הקדש, ואי משום דאסור בהנאתו אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוות לאו ליהנות ניתנו. והיינו דנקט רב הונא וכן בברייתא שריותא בשבועה ואיסורא בקונם, ומילתא פסיקתא קאמרי דשבועה לעולם מותר וקונם לעולם אסור.

ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כיון דהא אתא רב הונא לאשמעינן, הוי ליה למימר שבועה שלא אהנה מככר זה מערבין לו בו, אכילת ככר זה עלי אין מערבין לו בו, דאשמעינן רבותא בהדיא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר. והא דאמרינן לקמן לימא רבא ולימא רב יוסף כתנאי אמרוה לשמעתיה, לאו משום דלא אשכחן תנא דפליג בהא, אלא משום דאתו כר' יהודה דיחידאה היא קא מתמה לימא כתנאי אמרוה ואינהו דאמר כר' יהודה ושביק רבנן, אבל כי מוקמת להן בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן ניחא, דאינהו דאמרי כרבנן. ומסתברא נמי דהיינו דאוקי לרב הונא כר' אליעזר ולא אוקמה כרבנן וכאידך תנא דמהפך פלוגתייהו ואמר דר' אליעזר לקולא ורבנן לחומרא, כי היכי דלא לוקמו רבנן לבר מהלכתא.

מיתבי הנודר מן הככר מערבין לו בו מאי לאו דאמר עלי:    ואף על גב דקתני בהדיא הנודר מן, ונדר דאסר חפצא על נפשיה משמע, אפילו הכי איצטריך למימר מאי לאו, משום דהוי ידע דאיכא למטעי בה, משום דקתני סיפא אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה.

חסורי מחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפילו אמר עלי נעשה כמי שאמר שלא אטעמנה:    כתב הראב"ד ז"ל: מדתלי טעמא בהאומר עלי נעשה כאומר שלא אטעמנה, שמעינן מינה דטעמא לאו משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו הוא, אלא משום דקסבר דסתם קונמות לא אסיק אדעתיה למיסר בהנאה אלא באכילה בלחוד, וכאילו פירש בהדיא שלא אטעמנה, וכיון שכן אחד אוסר בשבועה ואחד אוסר בקונם מערבין לו בה שלא אסרה עליו בהנאה. והביא הוא ז"ל ג"כ ראיה דסוגיין דתלמודא הכין דסתם קונם לא מיתסר בהנאה, מדאמרינן בשבועות פרק ג' (כב, א) אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות כיון דלא מפרש שמא דאכילה כבריה דמי ובכל שהוא, ואותבינן עלה ושקלינן וטרינן בה, ואי סלקא דעתך דאף בהנאה אסירי, באכילת כל שהוא מיבעיא.

ואינו מחוור בעיני, דאם איתא כולהו תנאי דהכא סבירא להו דמצוות ליהנות ניתנו, אי נמי דמערבין אפילו לדבר הרשות, מדתלי טעמא דהאומר עלי קא מתסר בהנאה אין מערבין לו בה, והשתא ודאי איכא לאקשויי אהא דאמרינן לקמן (לא, א) לימא רבה כתנאי אמרה לשמעתיה, דמאי קא מתמה, על כרחין איכא תנאי דלא כוותיה, ואדרבה אותובי הוי לן לאותובי מינייהו לרבה ורב יוסף. ואע"ג דכל חד וחד מצי לתרוצה [לטעמיה דרבה מתרץ] לטעמיה דסבירא להו דמערבין אפילו לדבר הרשות, ורב יוסף מתרץ לטעמיה דסבירא להו מצוות ליהנות ניתנו, מכל מקום הוי להו לאקשויי מינה ולתרוצה. אלא ודאי טעמיה דהאי תנא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, והכא הכי פירושה חסורי מחסרא והכי קתני: אפילו אמר עלי ואסרה אנפשיה בהנאה מערבין לו בה, דלגבי עירוב האוסר בהנאה כאוסר באכילה בלחוד הוא משום דאינו נהנה ממנה דמצוות לאו ליהנות ניתנו. כך נראה לי.

מכל מקום סיפא קשיא לרב הונא:    ואם תאמר ולימא רב הונא נמי חסורי מחסרא והכי קתני: אימתי בזמן שאמר שלא אטעמנה הא אמר עלי נעשה כאומר ככר זו הקדש. יש לומר דהא לא אפשר דאם כן מאי לפי שאין מערבין בהקדשות.

ככר זו הקדש אין מערבין לו בו:    ואם תאמר אמאי לא והא אי בעי מיתשיל עלה. יש לומר דלא אמרו אי בעי מיתשיל עלה אלא במה שהוא עכשיו ראוי אצל אחרים, כיין לנזיר דחזי לאחרים ואי נמי תרומה לישראל דחזיא לכהנים, וכיון דחזו לאחרים מהשתא וחזי נמי לדידיה אי מיתשיל עלה בהא הוא דמהני מיגו אפילו לסומכוס, אבל במידי דלא חזי השתא לא לדידיה ולא לאחריני לא מהני ביה מיגו כלל. והיינו טבל דלכולי עלמא אין מערבין בו כסתמא דמתניתין (לקמן לא, א) ואפילו לרבי דאמר (לקמן לב, ב) כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.

אי אתה מודה שמערבין לגדול ביום הכפורים:    כלומר: הואיל וראוי לקטנים שמאכילין אותן בידים, ועוד שהעירוב אינו אסור מצד עצמו אלא דאיסור היום רביע עליה. ואינו דומה לטבל טבול מדרבנן ואע"ג דאפשר דהא מאכילין אותן בידים לקטנים הואיל ולית ביה איסור [אלא] מדבריהם וכמו שכתבתי ביבמות פרק חרש (קיד, א ד"ה רבי), מ"מ הרי הוא אסור מצד עצמו, וכל שהוא אסור לגדול מצד עצמו אין מערבין בו.

דף ל עמוד ב

וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום:    תמיהה לי והא אפילו למאן דאמר סוף היום קונה עירוב ליכא סעודה הראויה מבעוד יום, דהא איכא תוספות יום הכפורים דאסור לאכול אף על פי שעדיין הוא יום. וי"ל דסוף יום ההיתר קונה עירוב קאמרינן. וא"ת ולמאן דאמר תחילת היום קונה עירוב מאי איכא למימר. יש לומר דב"ש סבירא להן דסוף היום קונה עירוב.

תרומה נמי מיתשיל עליה:    ואם תאמר דילמא בתרומה ביד כהן דלא מיתשיל עליה כדאיתא בנדרים (נט, א). יש לומר דמדקא פסיק ותאני ישראל בחולין, שמע מינה דלעולם בתרומה לישראל כלל וכלל לא.

דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך:    הקשו בתוספות מדאמרינן בפסח שני בפרק האשה (צב, ב) בית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת דאלמא במקום כרת דוקא, והכא אמרינן דאפילו לגבי עירוב לא העמידו דבריהם והתירו לנפח ולעבור. ויש מי שתירץ, דהתם הכי קאמר לפי שיש כרת לעושה פסח בטומאה, ואפילו הכי טהרו העובר בבית הפרס ולא טמאוהו אע"פ שבעלמא הן מטמאין הנכנס בבית הפרס, משום הכי קאמר ולא העמידו דבריהם בטומאת בית הפרס במקום כרת, ומיהו דוקא משום דאיכא בו נמי כרת [אי] מימנעי ולא עבדי פסח, אבל להתירו ליכנס בבית הפרס על ידי ניפוח אפילו בעירוב נמי שרי, כיון דליכא בכניסתו אלא לאו. והלכך בית הפרס דדבריהם התירו ליכנס הואיל ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ומ"מ העמידו דבריהם לטמאו, ובכי האי גוונא אמרו בחגיגה (כה, ב) דקאמר התם לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת, לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה. כלומר: אע"פ שאין שם אלא מיתה העמידו דבריהם והחמירו בו וטמאוהו. ויש דברים אחרים שהתירו לו ליכנס אפילו בלא ניפוח, כגון לישא אשה וללמוד תורה וכדאמרינן לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מז, א), משום דעדיפי משאר מצות, וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין (מ, ב) דתלמוד מביא לידי מעשה, ולישא אשה משום לא תהו בראה, וכן לדון ולערער עמהם משום שהוא כמציל מידם (לקמן שם), ומדלא מייתי עלה הא דרב יהודה דאמר מנפח אדם בית הפרס, משמע דאפילו בלא ניפוח שרי. ועוד אמרו בתוספות דהא תנן במסכת אהלות (פי"ח, מ"ד) ומייתי לה בפסחים בפרק האשה (שם) גבי ההיא דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וכו' כיצד הוא בודק מביא עפר שהוא יכול להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקין וממחה אם נמצא שם עצם כשעורה טמאה כי בדיקה זו מועלת לכל דבר, ובדיקה דרב יהודה ובדיקה דמתניתין שוות הן וכולן לעושי פסח ולא לתרומה, אלא במשנה פירש בדיקה שלאחר שעבר ולא נפח, ור' יהודה ור' חייא באים לפרש למי שבא לעבור.

מר סבר אהל זרוק שמיה אהל:    פירשו רש"י והראב"ד ז"ל: אהל זרוק בשעת זריקתו, דאע"פ שמחזיק ארבעים סאה בלח שהוא כוריים ביבש ואינו מקבל טומאה ובשעה שהוא מונח חוצץ גם כן בפני הטומאה, בשעה שהוא נע סברי רבנן שאינו חוצץ. ואוקימנא בפלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודה וכלישנא דמוקי התם בנזיר פרק כ"ג (נה, ב) גזירת טומאת ארץ העמים משום גושא ולא משום אוירא.

ואיכא למידק דהתם נמי בפרק כהן גדול אוקימנא בפלוגתייהו דרבי ור' יוסי בר' יהודה באוהל זרוק, ואמרינן התם והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת טמאין ואם נחה טהורין, כלומר: והתניא בניחותא, וסיעתא מייתי מינה דבאוהל זרוק פליגי. ולפי פירושם ז"ל (לא פליגי) אדרבא מהתם תקשי לן, דהא משמע דאפילו ר' יוסי בר' יהודה מודה שאינו אוהל בשעת זריקתו. ויש לומר דוהתניא דהתם לאו סיעתא הוא אלא קושיא, ולומר דלאו באוהל זרוק פליגי, וההיא איבעית אימא דאמרינן התם בתר הכי משום הדין קושיא ולאו לישנא אחרינא הוא. והא דאוקי תנא פלוגתייהו דר' יוסי בר' יהודה באהל זרוק, בההיא סברא קמייתא דהתם היא, ולא ידע לה לההיא ברייתא דהתם דר' יוסי בר' יהודה, ולכשתמצא לומר דר' ור' יוסי (לאו) באוהל זרוק פליגי בה ולעולם בשעת זריקתן, דהכין משמע הכא דר' יהודה שרי ליכנס עם השידה תיבה ומגדל.

אבל ר"ח ז"ל (להלן לא, א) נראה שפירשה להא בשעה שהוא נח, וכגון ששדה זו גדולה שהיא מגעת מתחילת בית הקברות עד מקום העירוב, וגלגל שם תחילה את השידה ואח"כ נכנס הוא בתוך השידה והלך בה עד שהוא מגיע למקום העירוב, ואפילו הכי אסרי רבנן, שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה אפילו בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרק. ור' יהודה סבר דכיון שהוא נח כשם שאינו מקבל טומאה כך הוא חוצץ בפני הטומאה, אבל בשעת זריקתו כולי עלמא מודו שאינו חוצץ בפני הטומאה דלא שמיה אוהל בשעת זריקתו. והשתא אתי שפיר ההיא דפרק כהן גדול, וגרסינן התם והתניא בניחותא.

ותמיהה לי דהא ודאי משמע דהלכה כרבנן לגבי ר' יהודה דקיימא לן כרבים לגבי יחיד, והלכה נמי כרבי לגבי ר' יוסי בר' יהודה דהלכה כרבי מחבירו, ואם כן תיקשי לן אההיא דאמרינן במגילה (כו, ב) שקולו תיבותא ואנחוה התם, דאלמא משמע דבשעת הנחתה מיהא חוצץ. ולכולהו פירושי נמי תקשי לן למ"ד אהל זרוק לא שמיה אהל, מה היו מועילין דלתות שתחת התינוקות מפני קבר התהום כדאמרינן בסוכה פרק הישן (כא, א), הא אהל זרוק הוא ובשעת זריקתו הוא והיאך הוא מציל בקבר התהום. ותירץ רבנו תם דלמ"ד אהל זרוק לאו שמיה אהל, לא היו מביאים שם דלתות אלא שוורים בלבד שכריסם עבה כדאמר רב יהודה התם. ובשוורים יש ליתן טעם דהוי אהל מטעם דקרי ליה קרא אהל דכתיב (איוב י, יא) ובעצמות וגידים תסוככני, דמהאי טעמא אמרינן התם דהוי אהל [אע"ג דהוי אהל] שלא כדין משום דהויא מחיצה שאינה עשויה בידי אדם. ותירוצו של רבנו תם ז"ל נראה שהוא הולך על דרך פירושו של רש"י ז"ל דפירש דבאהל זרוק בשעת זריקתו פליגי. אבל לדברי ר"ח ז"ל אכתי איכא לעיוני, דהא בשעת זריקתו כולי עלמא לא פליגי דלא הוי אהל והנהו דלתות בשעת זריקה היו חוצצות. ולפי פירושו של ר"ח ז"ל צריך עיון.

דף לא עמוד א

אי הכי מאי טעמייהו דרבנן:    ואם תאמר דילמא משום דקסברי אהל זרוק לא שמיה אהל וכדאמרינן לעיל. יש לומר דהכא קבר יחידי הוא ויכול הוא ליכנס עד שם וליקח העירוב בפשוטי כלי עץ ולאכול. ואף על גב דאמרינן ולר' יהודה היכי אזיל בשידה תיבה ומגדל, לרבותא בעלמא קאמר הכין, כלומר: לר' יהודה אפילו היה קבר זה בין הקברות מצי אזיל בשידה תיבה ומגדל, דלדידיה אהל זרוק שמיה אהל.

דמאי הא לא חזי ליה:    פירוש: משום דהא מתניתין סתמא תניא משמע דלכולי עלמא אתיא ואפילו לסומכוס, ואילו לסומכוס מידי דחזי ליה בעינן. אבל לרבנן לא קשיא מידי, דהא לדידהו כיון דחזי לאחריני הרי זה עירוב. עוד יש לי לומר דלכולי עלמא אצטריך, דסלקא דעתך אמינא דדמאי אסור לכל כטבל, קא משמע לן דמאכילין אותו לעניים ולאכסניא כבית הלל, והלכך לרבנן מערבין דהוי ליה כתרומה לישראל, ולסומכוס נמי מערבין דאף לדידיה חזי ליה דאי בעי מפקר נכסיה והוי ליה כיין לנזיר. כך נראה לי.

דף לא עמוד ב

ולא בטבל פשיטא:    קשיא לי מאי פשיטא, דהא משמע דלרבי דקאמר כל דבר שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות מערבין בטבל, דהא אי בעי מפריש מיניה וביה וחזי ליה (לעיל ל, ב), ומידי דלרבי מערבין היכי אקשינן פשיטא דאין מערבין, ואדרבה לסומכוס דאמר אין מערבין לישראל בתרומה אקשינן לעיל (שם) אמאי לא דהא אי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ומעשר מיניה וביה כרבי, ואיצטריך לפרוקי דסומכוס לית ליה בההיא כרבי אלא כרבנן. ונראה לי דסומכוס ורבנן פליגי בסברות הפוכות, דרבנן אית להו ואף על גב דלא חזי להאי חזי לאחריני, אבל הואיל לית להו בהא. וסומכוס אית ליה איפכא ואע"ג דלא חזי לדידיה חזי לאחריני לית ליה, אבל הואיל אית ליה. ומיהו לית ליה כרבי דאמר כל שיש בו משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ורבי אית ליה כרבנן במידי דחזי לאחריני כתרומה ויין לנזיר, אבל במידי דאית ליה איסור הגוף ולא חזי לאחריני נמי כטבל לא שרינן לעירובי בו ולא אמרינן בכי הא אי בעי מפריש מיניה, דכי אקשינן לעיל (שם) והא אי בעי מפריש מיניה וביה, למאי דסבירא ליה לסומכוס הוא דאקשינן. הלכך טבל לכולי עלמא אין מערבין בו, לרבנן משום דלא חזי לא לדידיה ולא לאחריני, ולא אמרינן בכי הא לדידהו הואיל. ולסומכוס נמי לא, דהא בעלמא כרבנן סבירא ליה כל שיש בו משום שבות גזרו עליו אפילו בין השמשות. כן נראה לי.

שפדאו אגב אסימון:    פירש רש"י ז"ל: אסימון דבר שאינו עליו צורה, וכדמשמע הכא לכאורה דאמרינן אסימון דרחמנא אמר (דברים יד, כה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה. אבל בתוספות הקשו עליו דאסימון דבר שיש עליו צורה הוא, דהא אמרינן בפרק הזהב (ב"מ מז, ב) מאי אסימון פולסא, ובשבת פרק במה אשה (סה, א) אמרינן גבי יוצאין בסלע שעל גבי הצינית, אי משום צורתא ליעביד ליה פולסא. אלמא פולסא אית ביה צורה. וע"כ פירש רבנו תם ז"ל: וצרת דבר שיש עליו צורה, היינו צורה חשובה שיוצא בהוצאה מחמת חשיבות הצורה, ואסימון אין צורתו חשובה לצאת בהוצאה מחמת חשיבות צורתו. ויש מרבותינו הצרפתים שהעמידו דברי רש"י ז"ל ואמרו דכל דבר שאינו עשוי כהלכתו קרוי פולסא, ולפיכך אסימון אע"פ שהוא של כסף קרי ליה פולסא, כיון שאין בו צורה. וההיא דבמה אשה אע"פ שיש לו צורה קרי ליה פולסא שהוא של עץ, כמו שפירש שם רש"י ז"ל (בד"ה ליעבד) דאינו עשוי כשאר מטבע, ולפיכך קרי ליה פולסא.

ונתן הכסף וקם לו:    וא"ת אדרבה הא אמרינן בעלמא (קידושין טז, א) שוה כסף הרי הוא ככסף. י"ל דהאי קרא דויסף כסף ערכך עליו וקם לו מדרש בכלל ופרט וכלל, ויסף כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אין בכלל אלא כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין. וא"ת והא אמרינן במעילה (יד, א) בונין בחול ואח"כ מקדישין, אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין. יש לומר דלענין זה חשוב תלוש ולבסוף חברו כתלוש, כיון דמעיקרא על דעת כן נבנית, ואם לא שמחללין עליה את המעות עומדת ליסתר הלכך חשבינן לה כתלוש.

לא קשיא כאן בעירובי חצרות כאן בעירובי תחומין:    פירש רש"י ז"ל: עירובי חצירות דעירוב רשותא בעלמא הוא ולאו קנין הוא אפילו קטן גובה אותו, אבל עירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא קטן לאו בר מיקנא הוא. ואינו מחוור בעיני, דהא אמרינן בגיטין פרק התקבל (סד, ב) גבי קטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומניחו ולאחר שעה מחזירו זוכה בין לו ובין לאחרים, ושמואל אמר דא ודא אחת היא, ואמרינן מאי דא ודא אחת היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואקשינן עליה והא קתני (לקמן עט, ב) כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' וכשהוא מזכה אינו מזכה להם ע"י בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים אבל מזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים, האי שפחה היכי דמי אילימא גדולה מאי בעי גביה אלא קטנה אלמא זוכה בין לעצמה בין לאחרים, ופרקינן שאני שיתופי מבואות דרבנן. ואם כדברי רש"י ז"ל, הוי ליה לתרוצי כי הכא שאני שיתופי מבואות דעירובי רשותא בעלמא הוא, אבל לזכות בקנין גמור בעלמא לא. ועוד דמדאמר שאני שיתופי מבואות דרבנן משמע דכל בדרבנן אפילו בקנינים דעלמא כגון ההיא דאמרינן התם זוכה בין לו בין לאחרים, וכיון שכן אפילו עירובי תחומין נמי, דהא גביית קטן [ד]ליהוי על ידו עירוב, דרבנן הוא, ואין לו עיקר בדאורייתא כדאמרינן לקמן (לו, א) בהאי פירקא. ומשום כך נראה לי לפרש (כן) לא קשיא כאן בעירובי חצירות שיש דעת אחרת מקנה, כאן בעירובי תחומין שאין דעת אחרת מקנה, דכל שיש דעת אחרת מקנה בדרבנן זוכה בין לעצמו בין לאחרים, אבל בשאין דעת אחרת מקנה אפילו בדרבנן דעירובי תחומין ע"י קטן לא. כך נראה לי.

נתנו לקוף והוליכו לפיל והוליכו אין עירובו עירוב:    הקשה הרב ר' אפרים הצרפתי ז"ל מדאמרינן בסוף מעילה (כא, א) שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותן בעל הבית מעל, ופריך והא לאו בני שליחות נינהו, ומשני עשאוה כאותה ששנינו נתנו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב, אלמא עבדא לשליחותיה. ואי אפשר לאוקומה לההיא בשאמר לאחר לקבלו כי הכא, דאם כן לא עביד קוף שליחותיה, אלא ההוא אחרינא דאמר לו לקבלו. ותירצו בתוספות דחילוק יש בין נתנו לפיל לנתנו על הפיל, דנתנו לפיל משמע שסומך על חכמת הפיל, אבל נתנו על הפיל משמע שאינו סומך על חכמת הפיל, ולפיכך מסתמא אינו זז עד שרואה שמוליכו אצל מקום שביתתו. ועדיין צריך לי עיון, דא"כ לאו משום דעביד קוף שליחותיה, אלא שראה ששם הוא מקום שיתן שם העירוב ואמר שם תהא שביתתי, דמועיל בכל ענין.

דף לב עמוד א

[והא עומר דאורייתא הוא] והתניא הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן:    איכא למידק מאי ראיה התם לאו משום שליחותא, דאינהו גופייהו מיחייבי להקריב, וכן נמי הא דמייתי מן האשה שיש עליה זיבה או לידה דהכי נמי מחייבה להקריב. ויש לומר דגבי עומר מייתי ראיה מדתנן מותרין מחצות היום ולהלן, דכהנים מחוייבין להקריב כל היום, אבל כדי להתיר את הרחוקים הם מקדימים ומקריבים קודם חצות, ובהא הוא דהוי שלוחים. ובההיא דהאשה שיש עליה זיבה נמי, כי שרי להו לאכול לערב היינו מדין שליח עושה שליחותו, דאי משום דכהן מחייב להקריב היינו למחר וליומא אחרינא.

התם כדרב שמעיה וכו':    ומיהו לא מצי לאותובי לרב ששת מהא כדאותבינן ליה לעיל מדקתני טעמא לפי שאין ב"ד מתעצלין, דהתם ברייתא וברייתא לרב ששת קשיא, אבל הכא דרב שמעיה אמורא ודרב שמעיה לרב ששת לית ליה.

עד כאן לא פליגי אלא משום דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכו':    איכא למידק דמכל מקום מאי מייתי מינה רב ששת דהא תרומת תאנים דרבנן היא, דאי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר אמר רחמנא, ובשל סופרים הא אמרינן לעיל דהא אפילו רב נחמן מודה דחזקה שליח עושה שליחותו. יש לומר כיון דתרומה אית לה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמי. ומינה שמעינן דלרב נחמן כל דרבנן דאית ליה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמיא, ואין חזקת שליח עושה שליחותו להקל.

ולענין פסק הלכה: רב אלפאסי ורבנו תם ז"ל פסקו כרב נחמן, ויש להם על מה שיסמוכו מדאמרינן בגיטין פרק התקבל (סד, א) גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגרושין וכו', וליהמניה לשליח מי לא תנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שבעולם, ופרקינן כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו הני מילי לחומרא לקולא לא אמרינן. אלמא לישנא דגמרא כרב נחמן. וכן בפרק קמא דחולין (יב, א) אמרינן לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו, והאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אין חזקתו תרום, ואע"ג דרב נחמן הוא דאמר לה, מכל מקום כיון דבעו לה מיניה וקבלוה ש"מ דכן הלכתא. ועוד דהא משמע הכא דרב שמעיה סבירא ליה כוותיה, מדקא יהיב טעמא לפי שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר. מכל הני משמע דהלכתא כרב נחמן והכין קיימא לן.

ויש מי שרוצה לפסוק כרב ששת, וסומכין על הפוסקים הגאונים ז"ל בכל מקום הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי, ודחו ההיא דגיטין ודחולין, משום דאפילו רב ששת לא קאמר אלא כשיש מכשול אצל המשלח אם לא יעשה השליח שליחותו ומשום הכי יהיב דעתיה שליח ועביד שליחותיה כדי שלא יכשל המשלח על ידו, אבל בדבר שאין צד מכשול אצל המשלח מצד מניעתו לא אמר רב ששת, דדילמא בכי הא מימנע ולא עביד שליחותיה. וכיון שכן בהנהו אפילו רב ששת מודה, דמימר אמר שליח כי לא אשחוט הרי הוא מוצא בהמתו שאינו שחוטה, וכי לא אתרום הרי הוא מוצא כריו שלם ויודע שאינו תרום, וליחוש שמא אחר ישמע ויתרום, אין זו חשש אצל השליח. וכן בההיא דגיטין כשאינו נותן את הגט גם היא לא תנשא לאחר. ורב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמרה ליתן טעם למה סומכת על הכהנים, אלא ליישב דברי רב דפרק האשה בפסחים (צ, ב) דקאמר שאין שוחטין וזורקין דם פסח על טמא שרץ ואע"ג דמקוה לפניו, משום דמחוסר מעשה וחיישינן דילמא פשע ולא טבל, אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כיפורים ואע"ג דמחוסר מעשה, וכדמייתי עלה הא דרב שמעיה. וקשיא לי דהא גבי גט נמי אתי לידי תקלה כי לא עביד שליחותיה, ולענין יבום, וכדתנן (יבמות ב, ב) וכולן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות. ויש לתרץ לפי דבריהם דכיון דלגבי משלח עצמו ליכא תקלה, לתקלת יבם לא חיישינן ולא רמי אדעתיה.

דף לב עמוד ב

ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה:    ואיכא למידק דהא אמרינן בריש פרק קמא דשבת (ד, א) גבי הדביק פת בתנור אין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך. ויש מתרצין דהכא שאני דקעביד עם הארץ על ידו של חבר איסורא רבה. ויש ספרים שגורסין בהדיא ולא ליעבדיה לעם הארץ איסורא רבה. אבל עדיין יש לדקדק שהרי בהרבה מקומות התירו לאחד איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו בדרבה מיניה, וכאותה שאמרו בשלהי מכלתין (קג, ב) גבי חותכין יבלת במקדש, כהן שעלתה לו יבלת בידו חבירו חותכה לו בשיניו, כלומר: כדי שיוכל לעבוד, ואי לאו משום עבודה היה אסור מדרבנן. וכן אמרו (גיטין מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שיחרור כדי שלא יבטל מפריה ורביה, ואע"ג דעובר רבו בעשה דלעולם בהם תעבודו. ויש מתרצים דההיא דשבת דאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך, היינו דוקא התם שפשע והדביק, ואף על פי שהיה שוגג, מכל מקום הוי ליה לאסוקי אדעתיה. אבל בהני אחריני דלא פשע שרי ליה להאי איסורא זוטא כדי שיזכה חבירו במצוה רבה. וההיא אמתא דהוו עבדי בה אנשי איסורא וכפו את רבה לשחררה (שם לח, א) ואע"פ שהם היו עוברים ופושעים מרצונם. י"ל דהתם נמי כאנוסין הוי, דכיון שהיא היתה להוטה אחר הזנות בני אדם דנכשלין בה כאנוסין הוי.

אילימא דקאי ברשות היחיד מה לי למעלה מה לי למטה:    איכא למידק אדרבה הוי ליה לאקשויי אכתי היכי שרי והא קא משתמש באילן וכדמסקינן בסמוך. יש לומר דכיון דקתני במתניתין למטה מעשרה עירובו עירוב, מידע הוי ידע דתנא דמתניתין לא חאיש להכי, ולמאי דקא סלקא דעתך קא מותיב ליה. ומיהו במסקנא קא בעי ליה אמאי לא אסרינן אפילו למטה מעשרה משום דאסור להשתמש באילן.

והא קא משתמש באילן:    הוא הדין דהוי מצי לאקשויי ליה והא קא מפיק מכרמלית לרשות הרבים, אלא חדא מינייהו נקט. ועדיפא מינה נמי, דאפילו כי אין רחב ארבעה דמקום פטור הוא אסור דהא קמשתמש באילן. ואיכא למידק אשמעתין דהא איסור נטילת עירוב מעל גבי אילן משום דמשתמש באילן, ונטילה מאי תשמיש איכא, וכהא דאמרינן בריש פרק מי שהחשיך (שבת קנג, א) גבי היתה בהמתו טעונה כלים כשהוא מגיע לחצר החיצונה נוטל כלים הניטלין בשבת והשאר מתיר את החבלים והן נופלין מאליהן. ואי אפשר לומר דמשום דנותן עליו מערב שבת כדי שיעמוד שם בשבת קאמר, דהא נמי שרי וכדאמרינן בפרק כירה (שם מה, א) נותנין נר על גבי דקל בשבת ואין נותנין נר על גבי דקל ביום טוב. וראיתי מי שתירץ דכיון שנותנו שם על דעת ליטלו למחר היינו דקרי ליה משתמש. ואינו מחוור בעיני כלל, דכיון דמערב שבת ליכא איסורא, וכן בנטילתו דבשבת ליכא איסורא, מאי איסורא איכא. ועוד מתרצים דכיון שנותנו שם לקנות לו שם בית, היינו משתמש באילן. גם זה אינו מחוור כלל בעיני, דבשעת הנחתו לא קא עביד איסורא, ובין השמשות דקא קני הא כלו מעשיו ואינו משתמש באילן. ועוד דמאי שנא ממניחין נר על גבי דקל בשבת, דהתם נמי הא קא משתמש באילן וניחא ליה דנינטר התם כולי שבת. ועוד דהא אפילו לרבי דשרי בלמטה מעשרה טפחים ואמר דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, איהו נמי אסר ליטלו וכדקתני בברייתא בסמוך למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו. ועוד צריכה עיונא.

הכי גרסינן: אמר להו רב נחמן יישר וכן אמר שמואל. ולא גרסינן וכן אמר שמואל יישר, דשמואל לאו אתיובתייהו קאי אלא מנפשיה אמרה, וכדאמרו ליה לרב נחמן קבעיתו לה בגמרא.

באילן הנוטה חוץ לארבע אמות:    כלומר: ובתוך אלפים אמה, דאילו מקום שביתתו בסוף אלפים ועירובו חוץ למקום שביתתו יותר מארבע אמות לא קני ליה עירוב, שהרי עירובו חוץ מאלפים אמה שלו והוה ליה כנתגלגל חוץ לאלפים אמה שאינו עירוב (לקמן לה, א). ומכל מקום עדיין יש כאן מקום עיון כיון שהוא מתכוין לשבות בעיקרו של אילן, ואינו מערב ברגליו אלא רוצה שיקנה לו עירובו, ועירובו רחוק ממקום שביתתו יתר מארבע אמות הרי עירובו כמונח בבית, דמה לי רחוק חמש אמות מה לי אלף אמות דא ודא אחת היא דאין עירובו במקום שביתתו. וראיתי מי שאומר דדוקא באילן שהאילן עושה הכל כמקום אחד לענין זה. ואינו מחוור כלל, חדא דהוא לא נתכוון לשבות באילן עצמו אלא בעיקרו תחתיו, ומה לאילן עצמו אצל תחתיו לעשות את הכל אחד. ועוד דהא תניא לקמן (לד, א) נתכוון לשבות ברשות הרבים ונתן עירובו בכותל למטה מעשרה טפחים עירובו עירוב, למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, וההיא על כרחין לרבא לא משכחת לה אלא בשנתכוון לשבות רחוק מן הכותל יתר מארבע אמות, דאי בתוך ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע כדאמרינן הכא, וכן פירש שם רש"י ז"ל, והתם מאי איכא למימר. ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברא דרב ירמיה דלקמן (לג, ב) דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה. ומוליכו בראשון ומחשיך עליו ובשני מחשיך עליו ואוכלו דתנן (לקמן לח, א), משום גזירת יו"ט אחר השבת הוא כדמשנינן לקמן (לד, א), והכא ליכא גזירה כלל, דבין השמשות שביציאת השבת גם כן לרבי לא גזרי שאף הוא ספק לילה הוא, דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות, כך נראה לי.

דף לג עמוד א

בשרבים מכתפין עליו:    וכי מייתי ליה מלמעלה מעשרה דרך אוירה של נטייה, עובר באויר רשות הרבים, וקיימא לן במושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים אפילו מלמעלה לעשרה חייב, דתנן בהזורק (שבת צו, א) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים, כך פירש"י ז"ל. ותמיהה לי דהא מושיט בכי הא ליכא, דכולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו, וקרשים מונחים היו מעגלה לעגלה וכשמושיטין אותן לא היו מוציאין אותן לגמרי מעגלה זו ונותנין על זו, והלכך אין הושטה עד שיהא מושיט מרה"י לרה"י דרך אויר רשות הרבים ראש המושט מונח ברשות היחיד זו וראשו אחר ברשות היחיד השני ואמצעיתו תלוי באויר רשות הרבים ומושיט כשמו. אבל בעוקר מרשות היחיד זו ומניח ברה"י זו ורה"ר באמצע, אין זה מושיט אלא מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד באויר רשות הרבים ופטור.

ותדע לך מדבעא מיניה רבא מרב נחמן בריש פרק קמא דשבת (ד, א) הוציא ידו מלאה פירות מהו להחזירה לאותה חצר, אמר ליה מותר, לחצר אחרת מאי, אמר ליה אסור, כלומר: מדרבנן, ומאי שנא, אמר ליה התם אתעבידא מחשבתו הכא לא אתעבידא מחשבתו. ואם איתא מאי קאמר רבא מאי שנא, שניא ושניא דהכא שאני דקא מפיק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע והוי ליה מושיט וחייב ואפילו דבר תורה, דהתם לא קאמר דוקא בשתי דיוטות דאם איתא הוי לה לרב למימר אי בשתי דיוטות מאי שנא. אלא ודאי בין הכי ובין הכי לאו מושיט הוא אלא מוציא, ואין לך מוציא חייב אלא מוציא מרשות היחיד לרה"ר ובעוקר ומניח מרשות לרשות.

ועוד דתנן לקמן בפרק המוצא תפילין (שבת צט, ב) בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת, אשפה ברה"ר גבוה עשרה טפחים חלון שעל גביו שופכין לתוכה מים בשבת. ואוקימנא בגמרא במופלגת מן הכותל בארבעה, וטעמא דיש בחולייתה עשרה הא אין בחולייתה עשרה מטלטל מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים, ומכל מקום בגבוהה עשרה שרי. ועוד דהא בירושלמי גרסינן במסכת שבת (פי"א, ה"ב) דבכל מלאכות דשבת אחד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין, ובהושטה שנים שעשאוה חייבין אחד שעשאה פטור, דדומיא דדגלי מדבר בעינן שההושטה על ידי שנים היתה. ואפילו העביר זה עירובו מרשות היחיד זה למקום שביתתו ועבר דרך רשות הרבים מסתבר שהוא פטור, שאין לך מעביר חייב אלא מעביר ארבע אמות ברשות הרבים ובעוקר מתחילת ארבע ומניח לסוף ארבע, הא בעוקר מרשות היחיד ומניח ברשות היחיד אע"פ שעבר דרך רה"ר אין זה מעביר ואינו חייב. שאם כן כשם ששנינו במשנת הזורק (שבת צו, א) המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד וכן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע לדעת ר' עקיבא שהוא מחייב, היה להם לשנות ג"כ המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע שהוא חייב, שהוא חידוש שלא שמענו בשום מקום במשנתינו שיהא מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד חייב.

והא דתניא בפרק הזורק בראשו (שם צז, א) מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין, ואמרינן עלה מדקתני ברשות הרבים עצמה אלמא למטה מעשרה טפחים היא, ובמאי אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב, והאמר ר' אלעזר המוציא משוי על כתפו למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת, דמשמע מהכא דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב וילפינן לה ממשא בני קהת. ומסתברא דהתם לא בדוקא קאמר, אלא לכשתמצא לומר קאמר, כלומר: לכשתמצא לומר דבמעביר כי הא מיחייב ר' עקיבא משום דמהלך כעומד דמי וכבן עזאי ומחייב שתים קאמר אחת משום מוציא מרה"י לרשות הרבים ואחת משום מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי, דמעביר או מוציא (כל) [ב]גופו למעלה כלמטה דילפינן ממשא בני קהת, ולא שיהא משא בני קהת מרשות היחיד לרשות היחיד, שהרי עבודת הקודש עליהם ונושאי המקדש היו ואינן נכנסין לפנים לישא המקדש עד שאהרן ובניו פורקין את המשכן, וכדכתיב (במדבר ד, יט) וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו וגו' ולא יבואו לראות כבלע את הקודש וגו'. וכשהיו חונין בחוץ היו מניחין, ואהרן ובניו היו מכניסין בפנים הקודש וכליו, ומחנה לויה רה"ר היה וכדאמרינן בריש פרק הזורק (שם צו, ב), ולא יליף ר' אלעזר ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה.

ותדע לך שאילו כולה מילתא היה יליף ממשא בני קהת, אם כן לא לחייב במוציא למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות הרבים, שהרי בני קהת מרשות הרבים לרשות הרבים היה, וכל מלאכות דשבת דילפינן ממשכן בדוקא ילפינן, דאי לא תימא הכי מושיט מרשות היחיד לרשות הרבים יהא חייב. אלא בדוקא ילפינן מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים, והכא נמי מאי שנא. אלא ודאי לא ילפינן ממשא בני קהת אלא דלמעלה כלמטה. וכשיטה הזאת ג"כ כתבתי במקומה בפרק הזורק (שם צז, א ד"ה ובמאי), וכן נראה שסובר שם הרמב"ן שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים פטור.

ותדע לך עוד דאם לא כן, כי אקשיה התם אילימא במעביר למטה הוא דמחייב למעלה לא מחייב והאמר ר' אלעזר וכו', הוי ליה לאקשויי נמי אחכמים דפוטרין, ולימא ותו חכמים פוטרין והאמר ר' אלעזר וכו' שכן היה משא בני קהת, אלא ודאי כדאמרן כך נראה לי. אע"פ שראיתי כאן לרבותינו בעלי התוס' שהן מחייבין וסמכו על אותה שבפרק הזורק (שם צו, א), ומה שנראה לי כתבתי.

ולענין שמעתין מסתברא דהכא אפילו במעביר דרך נטיה ליכא אלא שבות, לכשתמצא לומר דארבע אמות שלו הוי רשות היחיד. וא"ת אם כן מאי קא משני בשרבים מכתפין עליו, כי מכתפי נמי מאי הוי [הא] ליכא אלא שבות. איכא למימר דקים להו דאיכא שבותין שהן קרובין לבא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו בעירוב לא שרי רבי. ותדע לך דהא הכא אי בעי זריק מלמעלה לתוך ד' אמות, ובכי האי ליכא אלא שבות בין לרב בין לשמואל דפליגי במי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים אם זורק מזו לזו אם לאו, כדאיתא בשבת פרק הזורק (צז, א) ובמכלתין בפרק כיצד משתתפין (פה, ב). אלא דע"כ אית לן למימר דלא כל שבות שרי רבי אפי' לגבי עירוב. וכן נמי משמע לקמן [גבי] נתנו בראש הקנה.

נתנו בכלכלה למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב ואסור ליטלו דברי רבי:    הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה, דאי גרסינן אמאי קא מתמה לקמן אדרבנן (ואמאי) [ואמר] לימא קסברי רבנן צדדין אסורין ואדרבי לא קא מתמה, ומשום דקיימי רבנן עליה ואמרי כל מקום שאסור ליטלו לפיכך נכתב בספרים כך כתב רש"י ז"ל בחד לישנא. ור"ח ז"ל פי' דכי אקשינן לימא קסברי רבנן צדדין אסורין, לאו משום דקתני אסור ליטלו קאמרינן אלא משום דאמרי אין עירובו עירוב, כלומר: מדקאמרי רבנן דכל מקום שאסור ליטלו בשבת אין עירובו עירוב, אלמא קסברי דצדדין אסורין אפילו בבין השמשות, והא לא אשכחן מאן דאמר הכין. דאע"ג דגרסינן בשבת (קנה, א) והלכתא צדדין אסורין, הני מילי בשבת עצמה אבל בין השמשות לא גזרו בצדדין. וזה עיקר ונכון ואין צריך למחוק גירסת הספרים. וגם בתוספות מצאתי כן.

וכלכלה משלימתו לארבעה:    וא"ת מאי דוחקיה דאוקמה בכלכלה דלית בה ארבעה ואיצטריך לאוקומי (לקמן בע"ב) לרבי כר' מאיר דאית ליה חוקקין להשלים, לוקמה בכלכלה דאית בה ארבעה, וא"ת משום דהויא רשות היחיד, לא היא, דהא איכא תחתיה בקיעת גדיים. יש לומר דאי ברחבה ארבעה מאי קא משמע לן פשיטא דעירובו עירוב. ואי משום דקא משמע לן דאסור ליטלו משום דצדדין אסורין, אמאי אשמעינן הכא לישמעינן בעלמא, דהא לגבי עירוב לא מעלה ולא מוריד. אבל השתא אשמעינן דלגבי עירוב דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, כי איכא כלכלה דלית בה ארבעה ותלויה באילן כי מנח בה עירובו, עירובו עירוב דחוקקין להשלים.

ואם תאמר האי כלכלה דקיימא היכא, אי סמוך לגבו של אילן בפחות משלשה, כל פחות משלשה כלבוד דמי ואפילו בלא חוקקין סגי לה. ואי בלמטה משלשה, כי אית ביה באילן ארבעה אמאי לא, דהא למטה משלשה לאו חורי רשות היחיד היא. והעמידוהו בתוס' כגון שפי הכלכלה שוה לגבי האילן ומשום הכי הוי חורי רה"י, וכיון דעירוב מונח בשוליה ליכא מקום ארבעה אלא בשרואין שיש בו כדי לחוק.

דף לג עמוד ב

סבר לה כרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים:    ומיהו רשות היחיד לא הויא, משום דאין בעיקר ארבעה ולא סמוך שלשה לקרקע ארבעה, וכל שאין בעיקרו הסמוך לקרקע ארבעה לא הוי רשות היחיד לכולי עלמא, חוץ מר' יוסי בר' יהודה כדאיתא בשבת פרק הזורק (קא, א) גבי בוצינייתא דמישן, וכן פירש כאן רש"י ז"ל. ור"ח ז"ל פירש: סבר לה כר' מאיר דאמר חוקקין להשלים כדי להיות עירובו עירוב אבל להחשב האילן עצמו ד' טפחים לא.

וכל מה שאמרו בשמועתינו דמתא כמאן דמליא דמי, וכן תוך עיבורה, וכן ארבע אמות של מקום שביתתו, לאו בדוקא קאמרינן, אלא רשות הרבים גמורה היא ואילו הוריד עירובו שמלמעלה מעשרה למטה במקום שביתתו חייב חטאת, אלא רואין קאמרי ומקולי עירוב דדבריהם שנו כאן. ותדע לך דהא אפילו ירושלים שיש לה דלתות אלמלא שהן ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים דאתו רבים ומבטלו מחיצתה (לעיל ו, ב), כל שכן הכא דליכא מחיצות כלל, אלא ודאי רואין קאמרינן. ועל דבר זה תמה הראב"ד ז"ל על הרב אלפאסי ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולא חשש להזכיר דברי רבא כלל, דנראה שהיה סובר דרבא דוקא קאמר, וליתא אלא רואין קאמר, וקיימא לן כוותיה, דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ובכדי לא דחינן דברי רבא. ועוד דהא משמע דגמרא הכין סבירא לן דנותן עירובו יש לו ד' אמות, מדאקשינן להדיא ולרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ד' אמות הוי ליה רשות היחיד ורשות היחיד עולה עד לרקיע, ואנן הא קיימא לן כרבא. והרב אלפסי ז"ל גם הוא כתבה לההיא דרבא בנתגלגל חוץ לתחום, וכיון דקימא לן כרבא דנותן עירובו יש לו ארבע אמות קיימא לן נמי דלגבי עירובו דהוי להו כרשות היחיד, ורשות היחיד עולה עד לרקיע.

והא נמי דאמרינן בכולה שמעתין דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, כתב הראב"ד ז"ל: דאע"ג דסתמא דמתני' כרבי [ו]שמעינן מינה דהלכתא כוותיה, מ"מ לא קאמר רבי שיתירו בכל מקום שבות בבין השמשות ושיהא מותר לרכוב על גבי בהמה ולעלות באילן ולספק ולטפח ושאר השבותין, דהא תנן בפרק במה מדליקין (שבת לד, א) ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים, ואפילו עירובי תחומין נמי לא התירו (אלא) להניחן בבין השמשות, כדתנן התם שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ומוקמינן לה בערובי תחומין דמקנא ביתא הוא ואסור, ולא פליג רבי, אלמא כי שרי רבי היכא דאנחיה לעירוב מעיקרא, דאע"ג דאנחיה במקום שבות קני ליה עירוב ממילא, אבל למשרייה לבטולי לשבות לכתחילה לא שרי רבי כלל, דמה דאסור בשבת אסור בין השמשות חוץ ממה שהתירו במשנתינו דפרק במה מדליקין שהוא עירובי חצרות והטמנת החמין ותיקון הדמאי.

הכי גריס רש"י: ואם לאו אין עירובו עירוב אדרבה הוא ועירובו במקום אחד:    וסיפא הוא דקא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב, אבל למעלה מעשרה ניחא ליה, ואף על גב דרשות היחיד הוא, הכא בנתכוון לשבות בעיקרו והנותן עירובו יש לו ארבע אמות כרבא.

ופריק: הכי קאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה:    (כלומר: הא אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי, כלומר: אם איכא גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה). כלומר: האי אם לאו דקאמר לאו אגבוהה קאי אם אינה גבוהה עשרה שלא יהא עירובו עירוב, דאדרבה כל שאינו גבוה עשרה בין רחבה ארבעה בין שאינה רחבה ארבעה עירובו עירוב דכל שהוא תוך אויר רשות הרבים קלוטה כמי שהונחה דמיא. והכא ארחבה קאי, כלומר: אם היה גבוהה עשרה ואינה רחבה ארבעה אין עירובו עירוב דבעינן מקום הנחה וליכא. ולעולם רישא ברחבה כולה אפילו בעיקרה ארבעה דרשות היחיד היא ואפילו הכי עירובו עירוב וכדרבא.

והא דאמרינן: כמאן דלא כר' יוסי בר' יהודה:    אתירוציה דרבינא בכלכלה קא מהדר, וכמו שכתב הרב ז"ל בפירושיו וגירסתו ופירושו נכונים. אלא שקשה לי קצת הטעם שכתב בלמטה מעשרה משום דקלוטה כמי שהונחה, דהא כל זמן שיש מקום מסויים למעלה משלשה לכ"ע לאו רשות הרבים הוא ואפילו למ"ד בעלמא קלוטה כמי שהונחה, דא"כ כרמלית ומקום פטור היכי משכחת לה. ולא אמרו קלוטה אלא באויר, ואי נמי בשהונח במקום שאינו מסויים כזורק בכותל כגון דבילה שמינה, וכדאמרינן הזורק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, ואוקימנא בדבילה שמינה וכדאיתא התם בשבת בריש פרק קמא (ז, ב) ובריש פרק הזורק (צט, ב; ק, א), הא במקום מסויים לא. וכמדומה שכן כתב גם רש"י ז"ל בפי' בפרק קמא דשבת (שם) גבי זקף לבנה. ודבר ברור הוא. אלא הכא הכי קאמר: כיון שהוא תוך אויר מקומו של אדם דהיינו תוך עשר כמי שהונח במקומו של אדם הוא, אבל כל שהוא למעלה מי' מקום בפני עצמו הוא ואע"פ שהוא אויר רה"י, ולפיכך צריך שיהא בראשה ארבעה שיהא מקום חשוב להנחת העירוב.

והראב"ד ז"ל פירש ג"כ דאסיפא בלחוד קא קשיא ליה, אבל ארישא לא קשיא ליה, דאע"ג דגבוהה [עשרה] ורחבה ארבעה לא קשיא, דהכא במאי עסקינן בשאין עיקרה ארבעה אלא בראשה בלחוד, וכדמשמע נמי לכאורה מדקאמר גבוהה עשרה צריך שיהא בראשה ארבעה, דאלמא רישא בהכי קא מיירי דיש בראשה ארבעה. ומדקאמר בראשה משמע דבעיקרה אין ארבעה אלא בראשה בלחוד, ולפיכך אינה רשות היחיד ואפילו הניחו חוץ לד' אמותיו משום דהוא ועירובו במקום אחד הוא. אבל סיפא קשיא ליה אמאי אין עירובו עירוב.

והא דאמרינן: כמאן אזלא דלא כר' יוסי בר' יהודה:    פירש הוא [הראב"ד] ז"ל דאדר' יהודה קאי, כלומר: הא דאמר ר' יהודה דלמעלה מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב זה רשות היחיד כיון דאין בעיקרה ארבעה אע"פ שיש בראשה ארבעה, דלא כר' יוסי בריה אזלא, דאילו לר' יוסי כל שיש בראשה ארבעה וגבוהה עשרה רה"י הוא. וכן פירש ר"ח ז"ל דאדר' יהודה קאי. ויש מי שגורס: גבוהה עשרה ורחבה ארבעה עירובו עירוב כ"ש דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא. ותו למטה מי' טפחים אין עירובו עירוב כל שכן דהוא ועירובו במקום אחד הוא, ורישא וסיפא קא קשיא ליה. ומסתברא לי פירושא כפום הדין גירסא דסבירא ליה השתא דר' יהודה בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ד' אמות, וכולהו מתניתין ומתניתא בהכין נקטי לה, דאי לנתכוין לשבות בעיקרו כיון דקיימא לן כרבא וליכא מאן דפליג עליה, ליכא לאיפלוגי בין הניחו למעלה מעשרה להניחו למטה מעשרה, דבין הכין ובין הכין הוא ועירובו במקום אחד הוא, ומש"ה קשיא ליה רישא אמאי עירובו עירוב, דקס"ד השתא דברחבה ארבעה אפילו בעיקרה קא מיירי. וסיפא נמי קא קשיא ליה דכ"ש הוא ועירובו במקום אחד כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ופריק דכולה בשאין בעיקרה ארבעה אמות היא, ולפיכך למעלה מי' טפחים עירובו עירוב דהא איכא מקום הנחה ורה"י לא הוי, וכי קתני אם לאו ארחבה קאי וכשגבוהה עשרה.

שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה תוך עשרה:    וכשמטה אותה ומביאה תוך עשרה אינו מתחייב מטעם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כיון דאגד כלי למעלה מעשרה, וכדרבא דאמר בפרק המצניע (שבת צא, ב) אגד כלי שמיה אגד, וכיון שאגד כלי למעלה מעשרה אע"פ שנח העירוב בלמטה מעשרה אין בהנחה זו משום הוצאה, ואחר שנח ברשות הרבים יכול ליטלו ולאכלו ברשות הרבים.

אלא הא דתנן מוליכו בראשון וכו':    פירש רש"י ז"ל: דהאי דנקט לאותוביה ממתני' דיום טוב ושבת לאו דוקא, דה"ה דהוי מצי לאותובי מכל נותני עירוב בערב שבת, מפני מה צריכין להוליכו הואיל ויכול להביאו מערב שבת כמי שהביאו דמי. אלא משום דלא אשכח משנה אחריתי דמפרש בה הולכת עירוב בהדיא אלא זו. ופריק גזירה אטו יום טוב אחר השבת שאי אפשר להביאו בשבת עצמה שהוא ערב יום טוב. אבל בתוספות (לק' לד, א ד"ה ואמאי) אמרו דמעירוב דשבת לא אפשר לאותוביה דאפשר להביאו בבין השמשות שהוא זמן קניית העירוב, ובשבת דעלמא אי אפשר להביאו בבין השמשות, ואפילו לרבי [דאמר כל דבר שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות], משום דלאו שבות גרידא איכא אלא מלאכה דאורייתא [איכא] דקא מפיק מרשות היחיד למקום שביתתו שהוא ברשות הרבים. ואפילו תאמר שהיה יכול להקשות מפני מה הוא צריך להוליכו עד מקום שביתתו די לו שיוציאנו מביתו ויניחנו ברה"ר במקום קרוב שיכול להגיע שם בשיעור זמן המשכת בין השמשות בהולכה פחות פחות מד' אמות, וכרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. הא ליתא, חדא דניחא ליה לאותובי אפילו לרבנן. ועוד דאפילו לרבי נמי משמע דשבות כזה דהולכה פחות פחות מד' אמות לא שרינן, הואיל ויכול לבא לידי איסורא דאורייתא דשמא יעבירנו ד' אמות בבת אחת כמו שאמר רבי (לקמן לד, ב) בנותן עירובו בקנה שאינו תלוש ונעוץ גזירה שמא יקטום, דאלמא לא בכל שבותין התיר רבי. ופירשו הם ז"ל דהכא במוליכו בראשון קא מקשה דהואיל ויום טוב הוא ויכול להוליכו ואפילו ביום טוב ממש מפני מה הוא צריך להוליכו.

והא דאמרינן גזירה אטו יו"ט אחר השבת, הוא הדין דהוי מצי למימר גזירה אטו שבת דעלמא, דבדוכתי טובא גזרינן יום טוב אטו שבת, בשמעתא קמייתא דביצה (ב, ב) ובפרק במה מדליקין (כג, ב) ובשאר מקומות, אלא דעדיפא ליה למימר גזירה האי יום טוב אטו האי יום טוב. אי נמי הואיל ומקילינן טובא בעירובין, לא גזרינן נמי יו"ט אטו שבת.

ואם תאמר מכל מקום כיון דגזרינן יו"ט אטו יו"ט אחר השבת, ואי נמי לדברי רש"י ז"ל דגזרינן שבת גזירה אטו יו"ט אחר השבת, א"כ נתן עירובו באילן למטה מי' טפחים אמאי עירובו עירוב נגזור אטו יו"ט הסמוך לשבת בין לפניו בין לאחריו, דאסור להשתמש באילן ממה נפשך, דהא אין משתמשין במחובר בין בשבת בין ביו"ט. ויש לומר דהתם דאיסורא דרבנן בלחוד הוא וא"א ליגע באיסורא דאורייתא לא גזרינן, אבל הכא דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא גזרינן. ולפי דברי התוספות הא דאמרינן לעיל (לב, ב) באילן הנוטה חוץ לד' אמות, דוקא בשאינו נוטה ח' אמות חוץ ממקום שביתתו אלא פחות מח' שאינו צריך להביאו אלא פחות מד' אמות דליכא למיגזר בה מידי, הא בנוטה ח' אמות אינו עירוב, דגזרינן דילמא מייתי ליה ד' אמות וקא עבר אדאורייתא, ובכי הא אפילו רבי אסר כדאמרן. וכן ודאי נראין הדברים וכולה שמעתין ניחא בהכין טפי.

והראב"ד ז"ל נראה דס"ל דדוקא מיו"ט ושבת קא מקשה, דבהא הוא דאיכא למימר דהואיל ויכול להביאו כמו שהביאו דמי, דכיון דכבר אנחיה לעירוביה מיום ראשון והשתא נמי על ההוא עירוב קא סמיך, הלכך נחזיה לההוא עירוב קמא כמאן דאמטייה השתא. והשתא אתי שפיר כולה שמעתין דלא גזרינן בעירוב יו"ט גרידא ולא שבת גרידא אטו שבת או יו"ט אחר השבת, אלא יו"ט שלפני השבת אטו יו"ט אחר השבת.

דף לד עמוד א

נתכוין לשבות בראש השובך או בראש המגדל:    פירש רש"י ז"ל: בו שני פנים ושניהם מגומגמים בעיני. אבל מה שפירש בפנים השני שהעירוב מונח בכותל, הוא נאות יותר ללשון הברייתא, לפי שלא חזר בהאי סיפא ואמר ונתן עירובו למעלה מעשרה טפחים אלא נתכוין לשבות בראש המגדל למעלה מעשרה קאמר, דאלמא משמע דלא נשתנה כאן אלא מקום שביתתו ואנותנו בכותל דאיירי ביה קאי. ומיהו מה שפירש דהמגדל סמוך לכותל לומר שלא יהא בין המגדל והכותל רחב רשות הרבים, שאילו היה ביניהם אויר רה"ר אפילו היה עירובו למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב, שאי אפשר למשכו ולהביאו אצלו משום דהוי ליה כמושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים דקיימא לן דאפילו למעלה מעשרה טפחים חייב, ואי אפשר לעבור למקום עירובו דרשות היחיד אחר הוא ואינו רשות היחיד שנתכוין הוא לשבות בו כיון דמפסיק רשות הרבים ביניהם, זה אינו מחוור בעיני, דאין זה מושיט וכמו שכתבתי למעלה (לג, א ד"ה כשרבים) וגם מה שפירש דלמטה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב דקתני הוא בטפח תשיעי ורבים מכתפים עליו דהוי רשות הרבים ולפיכך אפילו לרבי אינו עירוב. הא נמי קשה קצת, לפי שהיה לו לפרש, דאע"ג דמתני' דנתנו למעלה מעשרה טפחים סתמא היא שנויה ואוקימנא בנוטה חוץ לארבע אמות וכשרבים מכתפים על מקום נטייתו, הא נמי אע"ג דלא פריש במתני' הא פרישו בגמ'. ומה שהזקיקו לרבנן ז"ל לפרש כן, כי היכי דלא תקשי לן למטה מעשרה אמאי לא, דהא ברייתא רבי היא, דמדקתני רישא דנתכוין לשבות ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב בשנתכוין לשבות רחוק ממקום עירובו ארבע אמות, דאי לא אפילו למעלה עירובו עירוב וכדרבא, אלא ודאי כדאמרן ואפילו הכי קתני למטה מעשרה עירובו עירוב, ואמאי והא איכא משום שבות דהוא ברה"ר ועירובו בכרמלית אלא כרבי. וכיון שכן אפילו נתכוין לשבות בראש המגדל ונתן עירובו למטה מעשרה טפחים אמאי אין עירובו עירוב והא מכרמלית לרשות היחיד הוא וליכא אלא שבות ולא גזרו.

אבל הראב"ד ז"ל פירש: דקסבר חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמי כאביי דאמר הכין בריש פרק קמא דשבת (ז, ב). ולא קיימא לן כוותיה אלא כרבא דאמר לאו כרשות הרבים דמי. והלכך נתכוין לשבות בראש המגדל ונתן עירובו בין בכותל בין בדף היוצא מן המגדל בין למעלה מעשרה בין למטה עירובו עירוב. ואיכא למידק, לאביי נמי בשנתן עירובו בדף היוצא מן המגדל ולמטה מעשרה טפחים ואי נמי בכותל אם אין המגדל רחוק מן הכותל שהעירוב מונח בו ארבע אמות, אמאי אין עירובו עירוב והאמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות והוה ליה רשות היחיד, ורה"י כי היכא דסלקא לעיל הכי נמי נחתא לתחת והוה ליה הוא ועירובו במקום אחד. ונראה לי דלא אמר רבא הנותן עירובו יש לו ארבע אמות, אלא בששבת ברשות הרבים אי נמי בכרמלית שאין כל הרשות שלו, ולפיכך נותנין לו ארבע אמות, אבל נתכוין לשבות ברשות היחיד שהוא מקום מסויים וכל הרשות כארבע אמות, אין נותנין לו חוץ מאותו רשות עוד ארבע אמות, ואע"פ שנתכוין לשבות בטפח הסמוך לרשות הרבים, לפי שאין ממש מקום שביתתו שם, אלא כל הבית כארבע אמות שלו ושביתתו בכולו.

הכא במגדל ארוך עסקינן דאי ממטי ליה נפיק ליה חוץ לארבע אמות:    פירש רש"י ז"ל: בפנים ראשונים נפק ליה ראשו חוץ לד' אמות ממקום שהיה המגדל יושב בתחילה וכי שקיל ליה וממטי ליה עד ראש המגדל ואכיל ליה אשתכח דלא קאי בד' אמות שנתכוין לשבות בהן. ואינו מחוור בעיני, דאכתי אי משום הא ליתיה לראש המגדל ובתר כן ליזקפיה למגדל, דהשתא נמי לאו מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד הוא כיון דאגד המגדל היה במקומו, ועוד שלא טלטל את כל המגדל והוה ליה כזירזא דקני דאפילו זקף ורמא זקף ורמא פטור כדאיתא בריש פרק קמא דשבת (ח, ב).

אלא הפירוש הנכון כמו שפירש בפנים השניים, דמרחיק ראש המגדל מן העירוב ד' אמות ולא מצי למישקלה ולאותויי לראש המגדל דנמצא מעבירו ארבע אמות ברשות הרבים. פירוש לפירושו: ואפילו להביאו פחות פחות מארבע אמות אי אפשר, דבשבות כי האי דאפשר דאתי ביה לידי חיוב חטאת לא שרי רבי וכדאמרינן לעיל (לג, א בד"ה אלא). אע"פ שהוא ז"ל פירש למעלה (לב, ב) גבי אילן נוטה חוץ לארבע אמות והניח עירובו בנופו חוץ לארבע אמות ונתכוין לשבות בעיקרו הלכך למטה מעשרה הוי עירובו עירוב ומצי נפק חוץ לד' אמות כמה דבעי למשקליה ולאתויי פחות פחות מד' אמות לתוך ד' אמות עכ"ל ז"ל.

אי דאיכא כוותא ומיתנא ליתיה בכוותא ומיתנא:    הכי גריס רש"י ז"ל: ולפירוש הראשון אתי שפיר, אבל לפירוש השני כדי נקט כוותא. והראב"ד ז"ל גריס לכתא ומותנא, ולכתא הוא הגלגל ההולך ומתגלגל מעצמו, וע"כ נקרא לכתא מלשון הליכה. ומפני שהעמידה במגדל ארוך קא מקשה הכי, דכיון שהוא ארוך כל כך היאך הניחו שם, אלא שקשרו בחבל ושלשלו למטה, וכיון שכן אפילו למטה מעשרה טפחים הוי עירוב שהרי יכול להביאו אצלו כיון דאגדו בידו. ומשום כן הקשה קושיא זו כאן, מה שלא הקשה כן גבי נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים. ופריק דליכא לכתא, כלומר: דקודם שעלה בראש המגדל נתנו בידו למטה מעשרה טפחים.

דף לד עמוד ב

אלא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא:    תמיה לי אמאי לא שני ליה דנתכוין לשבות סמוך לשפת הבור, וכדרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ארבע אמות. וניחא לי משום דאוקימנא כולה מתני' בשנתן עירובו חוץ לד' אמות ממקום שביתתו לא בעי לאוקומה להא אלא בהכין.

כולה רבי היא וסיפא גזירה שמא יקטום:    וכיון דאוקימנא כרבי דוקא בשיש בראשו רחב ארבעה, דלרבי מקום ארבעה חשוב להנחה בעינן, ובשאין בעיקרו נמי ארבעה כי היכי דלא ליהוי רשות היחיד. והכין איתא בירושלמי (בפרקין ה"ג) דגרסינן התם א"ר מונא והוא שתהא טבלה נתונה בראשו.

גזירה שמא יקטום:    איכא למידק והא אפילו יקטום ליכא אלא משום שבות, דדבר שאין מתכוין הוא. ויש לפרש דשמא יקטום ביד ומדעת קאמר, כדי שיהא נוח לו ליטלו, והשתא איכא איסורא דאורייתא. ורש"י ז"ל פירש דקטימת קנה ודאי קוטם במתכוין. ועוד קשיא לי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור עליה (שבת עג, ב) ושבות בעלמא הוא. ומסתברא דאיירי בארעא דיליה (עי' שם קג, א) וגזירה שמא יקטום במתכוין כמו שפירשנו, וכיון שהוא מתקן ובארעא דידיה אע"פ שאינו צריך עכשיו לאותה מלאכה חייב עליה, וכמו שכתבתי בפרק קמא דכתובות (ו, א ד"ה האי) בשמעתא דמהו לבעול בתחילה בשבת.

פוקו כבשו כבשי באגמא:    כלומר: כדי שתשבר עכשיו הראוי להשבר. וכן פירש הראב"ד ז"ל.

תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא:    כלומר: דמינה שמעינן דאפילו קנים אסורין דהוי בכלל גזירה דאין עולין באילן, ולפיכך אין נותנין עליהן את העירוב משום דאין משתמשין באילן או משום גזירה שמא יקטום, ופריק לא קשיא כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין, כך גריס רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל והוא ברוב הספרים. ופירשו הם ז"ל: עוזרדין, כלומר: שהוקשו כבר דאז הוי כאילן, אבל קודם שהוקשו אינן כאילן אלא כירק, ובירק לא גזרו להשתמש עליו ולא חששו לשמא יקטום שלא גזרו אלא באילן, וכדגרסינן בפרק המוציא תפילין (לקמן ו, ב) תני חדא אסור לילך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך מותר לילך, ומשני לא קשיא הא דאיכא עוקצי הא דליכא עוקצי, אי נמי הא דסיים מסאני הא דלא סיים מסאני, אי נמי דהא דאית ליה שרכי הא דלית להו שרכי, פירוש: פארות ארוכין, וכולהו גזירה שמא יתלוש. ואסיקנא: השתא דקיימא לן כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי. אלמא לא היתה בעשבים גזירת מחובר כלל בין למעלה משלשה בין למטה משלשה.

וקשיא לי כיון דכי הוקשו תורת אילן עליהן, אפילו קודם שהוקשו נמי אמאי הוי כלאים בכרם, וכי תימא דהשתא מיהא רכים הם וכירק דמי, א"כ כי אקשינן מקידה לקידה לישני הא בעוזרדין הא בשאין עוזרדין. ועל כן מסתבר דשני מיני קנים הן, וכמו שאמרו בקידה קידה לחוד וקידה לבנה לחוד. ומקצת ספרים יש דגורסין התם בשל עוזרדין, והגירסא הזאת מכרעת כפירושינו אותן קנים של עוזרדין קשין קצת והוי בכלל אילן ואף בהם גזרו גזירת מחובר באילן. ומפני שהן רכין קצת יותר משאר אילנות אמרו שהנותן עירובו עליהן שאינו עירוב גזירה שמא יקטום. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל.

מתני': ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב:    הא מדקתני אם אין ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו, משמע דס"ל לר' אליעזר דספק עירוב אינו כשר וכר"מ סבירא ליה. ועוד משמע מתוך לשונו דדוקא בשאינו ידוע, כלומר: שנאבד ולא נודע מקומו, אבל אם עדיין מפתח במקומו אלא ששכח אנה הניחוה הרי זה כשר. וכ"כ הראב"ד ז"ל.

גמרא: הכא במגדל של לבינים עסקינן:    וכדאסיקנא באוירא דליבני. מדקאמר הכא במגדל של לבינים עסקינן משמע דמעיקרא במגדל של עץ הוי משמע ליה, ומש"ה קא קשיא ליה. ואיכא למידק אדרבא בשל עץ אמאי לא יהא עירוב, והא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ומאי שנא מהא דתנן בפרק חבית (שבת קמו, א) שובר אדם את החבית לאכול ממנו גרוגרות. ויש מי שתירץ דההיא דחבית דוקא בשל חוליות ומחוברת במוסתקי וכדמוקי לה ביו"ט (ביצה לג, ב). ואינו מחוור בעיני שאין הסוגיא שלשם מוכחת כן במסקנא אליבא דהלכתא, וכן הסוגיא שבפרק חבית, וכבר הארכתי בה בפרק חבית (שם ד"ה מתניתין). אלא הכא מגדל כלי גדול הוא, ולא אמרו שובר אלא כלים קטנים כחבית וכיוצא בהן שאדם רגיל ליחדן לפירות, אבל גדולים הרי הם כאהלים לענין זה. ומיהו אפילו כלי המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, כלי קטן מיחשב לענין זה, וכדמוכח בשמעתין מדקא מייתי עלה (לקמן לה, א) ההיא דהקיש הזב ע"ג שידה תיבה ומגדל, וההיא ע"כ במחזקת כוריים היא שאינה מקבלת טומאה. וריב"א ז"ל כן העמידה לההיא דחבית בכלים קטנים, והא דהכא דמשמע דיש בנין וסתירה, בכלים גדולים. והוא הנכון לענין כל השמועות.

נוטל ממקום הפחת:    ואם תאמר והא כיון שאינו יכול לפחות מוקצה היא. יש לומר דהאי תנא כר"ש סבירא ליה וכן פירש רש"י ז"ל. ודוקא כשהיה דעתו עליהן שהיה כותל רעוע ומצפה אימת יפול, הא לאו הכי אפילו לר"ש מוקצה הוא, דהוי ליה כאותה שאמרו שם בפרק כירה (מד, א) מודה ר"ש בכוס וקערה ועששית שאין אדם מצפה אימתי יכבו.

והאמר ר' זירא לא שנו אלא ביום טוב אבל בשבת לא ופריק הכא נמי ביו"ט:    והוא הדין דהוי מצי לפרוקי הא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אלא דכל היכא דמצי לאוקמה מתניתין ככולי עלמא, לא בעי לצמצומי ולאוקמי כחד תנא.

ור' אליעזר אומר אם בעיר נאבד עירובו עירוב:    דמצי לאיתויי דרך גגות וקרפיפות כר' שמעון (לקמן לה, א) דאמר רשות אחת הן ובשאין המגדל עומד בבית, דלא אמר ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בתוכן, אבל לא בכלים ששבתו בתוך הבית.

ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב:    בדלא מצי סתר ליה ואפילו ביו"ט דכרבנן דר"מ ס"ל, ואיתויי לא מצי, דס"ל דאפילו ר"ש דהמוצא תפילין (לקמן צה, ב) לא שרי ליתנו לחבירו אלא בתפילין דוקא משום בזיון תפילין, אבל בעלמא ואפי' במקום מצוה כעירוב לא. ואיתוייה נמי פחות פחות פחות מד"א לא, דאפילו רבי נמי לא שרי בשבות כזה, הואיל ויכול ליגע במלאכה דאורייתא וכדכתבינן לעיל (לג, ב ד"ה אלא).

ושלש מחלוקות בדבר וכמו שפירש רש"י ז"ל, דתנא קמא דמתניתין ותנא קמא דברייתא סבירא להו דביו"ט עירובו עירוב דמצי סתר ליה כר"מ, ור' אליעזר דמתניתין סבירא ליה אם אין ידוע שהמפתח במקומו לעולם אסור דמסתר לא מצי סתר וכרבנן דר"מ, ואפילו נמצא המפתח בעיר לא, דלא כר"ש דגגות וחצרות. ובשדה דלא, ככולי עלמא למאי דס"ל דר"ש לא שרי אלא בתפילין דוקא, ור' אליעזר דברייתא ס"ל כוותיה, אלא דבנמצא בעיר מודה דשרי כר"ש דגגות וחצרות.

דף לה עמוד א

הקיש הזב על גבי שידה ותיבה ומגדל טמאין:    כלומר: כלים ואדם המונחין בתוכן, אבל הן עצמן טהורין, דאין היסט אלא בכלים שמטמאין בנגיעה, דהיסט מדין נגיעה רבייה רחמנא, כדכתיב (ויקרא טו, יא) וכל (הכלי) אשר יגע בו הזב יטמא ודרשינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסיטו, וכל שהוא מחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש אינן מקבלין טומאת מגע ואוהל.

ור' נחמיה ור"ש מטהרין:    באלו אפילו כלים ואדם המונחין בתוכן, וכטעמא דמסיק אביי, ואלו דקאמרינן לאפוקי אחריני כדקתני ברישא (זבים פ"ד, מ"ג) דכולהו מודו בהו.

ומתני' במאי:    כלומר: אי מוקמינן לה בכלים, אי בכלים גדולים מאי טעמייהו דרבנן דשרו, ואי בקטנים מאי טעמיה דר' אליעזר דאסר. וכן פירש רש"י ז"ל. ואוקמוה במנעול דקטיר במיתנא ובעי סכינא למפסקיה, דאי מצי לחתוך ביד חותך ואינו נמנע וכדתנן (ביצה לא, ב) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך, ואע"פ ששנינו (שם) ושבקרקעות מתיר ומפקיע ואינו חותך, הכא בכלים קטנים דלא חשיבי כאוהל, ואי נמי אפילו בשל גדולים נמי ולגבי פתיחת דלתות ככלים חשוב ולא כקרקע. ורש"י ז"ל פירש: משום דאפילו בשל קרקעות גזירה דרבנן היא וכיון דשבות הוא לא גזרו עליו בין השמשות.

אלא דבעי סכינא למפסקיה ור' אליעזר כר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו:    המיוחד לו, וסכין אינו מיוחד לחתיכת מיתנא. ור"ח ז"ל פירש: דבעי סכינא למפסקיה ונאבד הסכין ולא מצי למפסקיה אלא במר פסיל וקרדום דאין זה תשמישן. וכבר כתבתי חילוק דעותיהן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א ד"ה ואתא) בארוכה בסייעתא דשמיא.

אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות:    ואם תאמר ואפילו נתגלגל חוץ לארבע אמות נמי הא אי מייתי ליה לתוך מקום שביתתו ליכא אלא איסורא דרבנן ושבות ולא גזרו כרבי. יש לומר דהכא שאני שאין העירוב בעצמו קונה שביתה כיון שהוא חוץ לתחום ביתו, כלומר: שהוא חוץ לאלפים אמה.

דבעי מרי וחצינא:    קשיא הכא נמי שבות בעלמא הוא, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא כחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. ומסתברא דהכא בארעא דיליה דמתקן וחייב אע"פ שאינו צריך עכשיו לאותו תיקון וכמו שכתבתי בכתובות (ו, א ד"ה האי) ובשבת (קג, א) בס"ד.

דף לה עמוד ב

ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק טבל במ' סאה וכו':    ופירושו או או קתני, וזו אף זו קתני. והא דהדר ופריט ותני להו נמי בסיפא לכולהו, ולא אמר אבל בטומאה קלה טהור ור' יוסי מטמא, מסתברא כי היכי דלא תימא דר' יוסי לא פליג אלא אספק טבל ספק לא טבל דקילא טפי, קמ"ל דאפילו בכולהו פליגי ומטמא.

רבי מאיר מטהר:    וברשות הרבים איירי כדתניא בתוספתא (טהרות פ"ו, ה"ו) אבל ברה"י מודה רבי מאיר דטמא דגמרינן מסוטה (סוטה כח, ב). ורבנן דמטמאו משום דמוקמינן לנגוע בחזקתיה ולנוגע בחזקתיה. ורבנן נמי דמטמאו לא מטמאו אלא בשלא ראוהו חי מבערב, אבל אם ראוהו חי מבערב מוקמינן לה אחזקתיה וכדאיתא בתוספתא (שם) מודים חכמים בשראוהו חי מבערב. וא"ת מאי קא מקשה דר"מ אדר"מ דהתם מטהר משום דאיכא למימר אוקי נוגע ונגוע אחזקתן, אבל הכא גבי עירוב אדרבא איכא חזקה לחומרא דאוקי גברא בחזקת ביתו ואימא לא עירב. יש לומר דהשתא הוי סבירא להו דכיון דודאי עירב ובשעתא דעירב בדבר הראוי לערב עירב, אלא דהשתא הוא דנפל ביה ספק, גברא הא נפק ליה מחזקתיה, ואי משום ספק העירוב אוקי העירוב אחזקתיה. ואפילו הכי קא דחי ליה רבא הכין לקמן (לו, א) ואמר התם תרי חזקה לקולא וחדא לחומרא, דהיינו משום דאמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה.

אמר ר' ירמיה משנתינו בשהיה עליה שרץ כל בין השמשות:    יש מפרשים: שרץ מת, ומשום הכי קא מתמה אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק עירוב כשר, הכא אין כאן ספק אלא ודאי. ומיהו איכא למידק ר' ירמיה גופיה דקארי לה מאי קארי לה. יש לומר דהיינו דמתרצי רבה ורב יוסף הכא בשתי כיתות עדים עסקינן ולתרוצי לדר' ירמיה קא אתי, ולא גרסינן אלא א"ר יוסף, והכי קא אמרינן הא דר' ירמיה הכי קאמר, כגון דאיכא כת אחת שאומרת שהיה עליה שרץ זה המת כל בין השמשות, ואיכא כת אחרת שאומרת שלא היה עליה מת אלא משחשיכה. ור"מ ור' יוסי בהא פליגי, דר"מ סבר תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקא מילתא מחזקתיה, ור' יוסי סבר ספיקא דרבנן היא ואוקי מילתא אחזקתיה. ובהא מילתא כתיבנא טפי בקידושין פרק האומר (סו, א ד"ה מאי) גבי עובדא דינאי בס"ד.

דף לו עמוד א

שבת נמי יש לה עיקר מן התורה:    כלומר: דתחומין דאורייתא כר' עקיבא, ומשום דאוקימנא לר' מאיר דאית ליה תחומין דאורייתא הוי מדקדק ואזיל דילמא ר' יוסי נמי בהא כר"מ סבירא ליה, ופריק דר' יוסי תחומין דרבנן סבירא ליה, ובהא הוא דתליא פלוגתייהו דר"מ ור' יוסי. וכבר כתבתי בשלהי פרק קמא דמכלתין (יז, ב ד"ה אמר) דאיכא מאן דדייק משמעתין דהכא דמאן דאית ליה תחומין דרבנן אין להם עיקר מן התורה כלל, דאילו היה להם עיקר ואפילו בתחומין של שנים עשר מילין כמחנה ישראל היה ר' יוסי מחמיר בהן, כמו שהחמיר בטומאה דרבנן משום דיש ליה עיקר בדאורייתא.

והראב"ד ז"ל נשמר מזה, ופירש: דהני טומאות דקא חשיב הכא דהיינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין, משום טומאה דאורייתא גזרו עלייהו כמו שאמרו בפרק קמא דשבת (יד, א) אכל אוכלין טמאין משום דזמנין אכל אוכלין טמאין ושתי משקין של תרומה לתוך פיו ומטמא להו וכן כולן, והלכך כשל תורה הן והלך בהן ר' יוסי לחומרין כשל תורה. אבל תחומי אלפים אמה לאו משום לתא תחומין דשנים עשר מיל גזרו עליהו, דרחוקין הן זה מזה מאד, אלא דרבנן הן לגמרי דאסמכינהו אתחומי ערי מקלט לערי הלוים ואסמכינהו אגזירה שוה כדאיתא לקמן בפרק מי שהוציאוהו (נא, א). והלכך דרבנן גרידא הוא ולקולא.

ועוד אני מוסיף בה דברים דבטומאה דרבנן יש לה עיקר מן התורה שיקלו בה לעתים, אם נקל אנחנו בהא יאמרו אשתקד מי לא טהרנו ספק טבל ספק לא טבל, אף כאן נטהר, והם לא ידעו כי זו דרבנן וזו דאורייתא. אבל בתחומין הניתרין ע"י עירוב, אי אפשר לבוא לידי איסורא דאורייתא, דאפילו אם יבואו להתיר לערב בתרומה טמאה שנטמאת מבעוד יום, מאי איכא תחומין דרבנן בלחוד, דתחומי שנים עשר מיל אינן ניתרין לעולם ע"י עירוב ואי אפשר ליגע בהן מחמת קולת הספק הזה, כך נראה לי.

אבל תרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירוב כשר:    ואם תאמר הכא נמי אמאי לא, דהא ספק בדרבנן הוא. יש לומר דשאני הכא דאיכא חזקה דגברא ואמרינן אוקי גברא אחזקת ביתיה.

ספק נדמעו ספק לא נדמעו:    יש מפרשים שנדמעו בתרומה שנפלו לתוך החולין, דלהאי הוא דקרינן דימוע בכל מקום. ולפי פי' זה אמרוה להא בשעירבו בה לישראל וכסומכוס (לעיל כו, ב) דאמר מידי דחזיא להו בעינן. ויש מפרשים שנדמעו בטבל גמור שנפל לתוכן, ואתיא ככולהו תנאי דאין מערבין בטבל (לעיל לא, א).

אמר ליה מאי שנא:    איכא למידק טובא מאי קאמר מאי שנא, הא ודאי שנא ושנא, דדילמא ר' נחמן סוף היום קונה עירוב ס"ל, והלכך היום חול ולמחר קודש הרי זה עירוב משום דאכתי חול הוא, והיום קודש ומחר חול אינו עירוב דאכתי קודש הוא ואין מערבין בהקדשות. ורבא גופיה נמי משמע בסמוך דסוף היום קונה עירוב ס"ל, כדקאמר גבי טבול יום זאת אומרת סוף היום קונה עירוב.

ויש לומר דרבא על כרחך לטעמיה דנפשיה תחילת היום קונה עירוב ודאי ס"ל, דהא איהו פסק בפרק קמא דביצה (ד, ב) כרב דאמר נולדה בזה אסורה בזה, ואנן מוקמינן טעמיה דרב לקמן משום דאית ליה הכנה דרבה, ומאן דאית ליה הכנה דרבה על כרחו אית ליה למימר דתחילת היום קונה עירוב כדאיתא לקמן (לח, ב). והא דקאמר גבי לגין טבול יום זאת אומרת קאמר ולא סבירא ליה, וסתמא דמילתא ר' נחמן נמי הכין סבירא ליה, דאי לאו דשמעה מרביה לא הוי אמר לה. והלכך קא מתמה הכא מאי שנא, דבשלמא היום קודש ולמחר חול אינו עירוב אף ע"ג דתחילת היום קונה עירוב, משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, אלא היום חול ולמחר קודש אמאי עירובו עירוב, דהא מכל מקום תחילת היום קונה עירוב וההיא שעתא קודש היה. ומכל מקום אכתי לא ניחא לי דלא ידענא עיקר בעיין דרבא מאי, וכיון דהכין הוי ס"ל מעיקרא ולא ידע להאי טעמא דר"נ ולא רמי ליה אנפשיה מאי קא גריס ליה למיבעי כי האי. וצריך לי עיון.

היום קודש ולמחר חול:    פירש רש"י ז"ל: ולמחר יהא מחולל על מעות שיש לי בתוך ביתי. ונראה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, משום דקדושה בכדי לא פקעה. ומסתברא לי שלא היה צריך לכך דהא משמע בפ"ג דנדרים (כט, א) גבי קונם נטיעות הללו עד שיקצצו דלכולי עלמא קדושת דמים בכדי פקעה.

זאת אומרת סוף היום קונה עירוב:    איכא למידק אמאי, לימא משום דמספיקא לא נחית לה קדושה, וכדאמר ליה ר' נחמן לעיל בהיום חול ולמחר קודש. ותירצו בתוספות דהתם בקודש הוא דלא ניחא ליה דליחית ליה קדושה מספק, אבל הכא דבעי לתיקוני טבלים אנן סהדי דכל היכי דמצי לאקדומיה תיקוניה ממהר ומתקן. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, אלא מסתברא דר"נ גופיה לא קאמר אלא בלמחר, דמחר זמן ברור מחוור משמע, אבל כל כשתחשך מודה הוא.

דף לו עמוד ב

הא במותיב פירקי הא במקרי שמע:    ותמיה לי במקרי שמע אמאי עריק מיניה ומאי מצוה איכא לערוקי מיניה, ואין מערבין אלא לדבר מצוה. ועוד למה לי למיפק מן קרייתי', לא ליפוק ולא ליזיל ליה. ואם תאמר דהכא בשבא מותיב פירקי למזרח ומקרי שמע למערב, וקאמר דאי אתי מקרי שמע למערב אזיל למזרח למותיב פרקי. הא ליתא, דכיון דקאמר אם בא חכם למערב עירובי למזרח, לא תלה עיקר הליכתו למזרח אלא מחמת ביאת החכם למערב, ואם כמו שפירשנו לא היה לו לתלות אלא בביאת מותיב פרקי למזרח, ומאי טעמא תלי טעמיה דאזיל למזרח משום דאתי מקרי שמע למערב. וי"ל דמקרי שמע לא קרי ליה חכם, אלא שבא חכם דהיינו מותיב פירקי למערב, וקא אתי נמי בהדיא מקרי שמע, ומקרי שמע מקדם למותיב פרקי, והלכך תלה ליה האי עירוביה במקרי שמע, כלומר: אם בא חכם דקא אתי בהדיא מקרי שמע עירובי לחכם שבמזרח. כך נראה לי.

דהא שמעינן ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין וכו':    ואם תאמר אם כן אמאי קאמר ליתא למתני' מדתני איו, לימא מדתנן הלוקח יין מבית הכותים. הא ליתא, חדא דא"כ מאי דוחקיה דדחי מתני' דעירובין מקמי מתניתין דהלוקח יין, אדרבה סמי ההיא דהלוקח יין מפני הא. ועוד דילמא התם בדאורייתא לית ליה, הכא בדרבנן אית ליה. אבל השתא דאשכחן תנא דתני משמיה דר' יהודה דאפילו בעירוב לית ליה ברירה, ואשכחן נמי דבעלמא לית ליה ברירה, שמע מינה דבין בדאורייתא בין בדרבנן לית ליה, וכסבריה דרב יוסף דאמר לקמן (לז, ב) מאן דאית ליה ברירה אפילו בדאורייתא אית ליה ומאן דלית ליה אפילו בדרבנן לית ליה. הא דהלוקח יין מבין הכותים כתבתיה בפרק קמא דחולין (יד, א ד"ה הא) גמ' השוחט בשבת בסייעתא דשמיא.

דף לז עמוד א

הכא במאי עסקינן כשהתנו ביניהן:    פירש רש"י ז"ל שהתנו הנשים ביניהן שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה. והקשו בתוספות דא"כ היינו ברירה גמורה, ואפילו התנו שכל מה שיקריב הכהן לשם לאה רחל חברתה נותנת לה חלקה בו, הא נמי לא אפשר, דאין אדם נותן ולא מוכר עולתו וחטאתו (פסחים פט, ב). אלא הכי פירושו, בשנתערבו המעות ולא הקינין, וכל אחת לוקחת קן לעצמה ואומרת מעות שלי כל מקום שהן יהיו מחוללין על קן זה, ולולי שהתנו הן שכל מעות שתטול יהיו שלה, היה זה מדין ברירה, אבל עכשיו אינו אלא מדין תנאי שהתנו על המעות. וכן כשנתנו מעותיהן מעורבין לכהן והכהן התנה כן ולקח קן מפורשת לזו, שהקינין מתפרשות בין ע"י בעלים בלקיחה בין ע"י כהן. ואקשיה אי בשהתנו מאי קמ"ל פשיטא. ופריק קמ"ל דלא גזרינן התנו אטו לא התנו. וקמ"ל נמי כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים או [על] ידי כהן, ותרי מילי קמ"ל מדקתני שנתנו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן, ואי נמי בדנקט לה בשתי נשים, דאי לא הוי ליה לאשמועינן באשה אחת ולימא אשה שנתנה קן שלה לכהן איזה שירצה יקריב עולה ואיזה שירצה יקריב חטאת, דבעשיית כהן מתפרשות כדרב חסדא. ומדנקט שתי נשים משמע דאתא לאשמעינן נמי אידך, דלא גזרינן התנו אטו לא התנו.

דף לז עמוד ב

עם הארץ שאמר לחבר וכו':    ר"ח ז"ל גריס: אוכל ואין צריך לעשר. פירוש: כגון שעישר חבר על שלו מתוך ביתו, והלכך כשנתן הככר האחד לעם הארץ אמרינן דשלו כבר מתוקן שכבר עישר עליו מתוך ביתו דיש ברירה. ואין הגירסא הזאת מחוורת, דהא משמע דלרבנן דאמרי אינו אוכל עד שיעשר דלית להו ברירה, מ"מ מה שהוא נותן לעם הארץ אינו צריך לעשר, וזה אי אפשר דהא כיון דלית ליה ברירה הו"ל כמוכר לעם הארץ את שלו, ואין יכול למכור לו עד שיעשר. לפיכך נראה יותר כגירסת רש"י ז"ל דגריס: אין צריך לעשר וחכמים אומרים צריך לעשר. ומה שהוא נותן לעם הארץ קאמר.

אלא איפוך:    ובלא איפוך אשכח רב יוסף תנא דאית ליה בדרבנן אין ברירה, אלא דרבה תנא מבורר בעי מאן ניהו, דהא נמי ברייתא ידע ואברייתא דאמר לחמשה קאי, אלא דבעי מאן ניהו האי תנא, ומשום הכי קא מהדר רב יוסף לאוקומה כר"ש. ואקשינן עליה דרב יוסף אמאי מהפך ליה דדילמא כאן בדאורייתא כאן בדרבנן. ופריק דרב יוסף סבר דמאן דאית ליה ברירה בדאורייתא בדרבנן נמי אית ליה, ומאן דלית ליה בדאורייתא אפילו בדרבנן לית ליה. וקשיא לי אם כן אמאי קא מהדר בתר האי ברייתא, לימא מתני' דהלוקח יין דר' שמעון ור' יוסי לית להו ברירה. וי"ל דאי הוי מייתי ליה מינה לא הוי מקבל מיניה רבא, דאדרבה ס"ל דבדרבנן אית ברירה ובדאורייתא לא. לפיכך קא מהדר רב יוסף דמחלוקת שנויה היא בדרבנן ממש ור"ש קא פליג בה, וכיון דאשכחן דמחלוקת שנויה היא, מעתה נאמר דר"ש הוא דקאמר אפילו בדרבנן אין ברירה, כך נראה לי.

דף לח עמוד א

מתני': יו"ט הסמוך לשבת וכו'. מערב אדם שני עירובין:    כלומר: בפת ונותן אחד למזרח העיר ואחד למערב העיר וכל אחד ואחד קונה לו ביומו. ודוקא במניח את שניהם מערב יום טוב, אבל לערב ערב יום טוב למזרח ולמחר ערב שבת למערב לא, לפי שאין מערבין לכתחילה מיום טוב לשבת. ואף על פי שאמרו (לעיל לו, ב) דתחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה, כיון שהוא מניח פת שם ביום טוב לכתחילה או אפילו מערב בשני ברגליו, מוכחא מילתא כיון דאמש היה נאסר ברוח זה ועכשיו הותר נראה כמכין מיו"ט לשבת.

וחכמים אומרים מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר:    דרבנן מספקא להו לשני ימים אלו בקדושה אחת, וכשם שאי אפשר לערב ליום אחד חציו למזרח וחציו למערב, כך אינו יכול לחלק שני הימים לשתי רוחות. ומדקתני או אינו מערב כל עיקר, משמע דאינו עירוב כל עיקר. ואם היה בא בדרך ונתן עירובו בשתי רוחות, לא יזוז ממקומו, שהרי עקר שביתתו מכאן ובמקום עירובו לא קנה. ואם היה בביתו לא עשה ולא כלום והרי הוא כאנשי עירו, לפי שאינו עוקר דעתו מביתו, אלא א"כ קנה לו עירוב, כמו שאני עתיד לכתוב לקמן בפרק מי שהוציאוהו (נב, א ד"ה ר' מאיר). ואילו היינו מפרשים כן אתיא מתניתין כרב דאמר לקמן בפרק מי שהוציאוהו (מט, ב) בפירושא דמתניתין דאם היה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום, וקא מפרש רב לא אמר כלום כל עיקר כיון דלא סיים אתריה, ואותביניה מדתניא (לקמן נ, ב) טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות או שאמר לעבדיו צאו ועירבו עלי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום, מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון ואם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו, ואמרינן רב תנא הוא ופליג. אבל מדלא אקשינן מהא מתניתין לשמואל ולסייעיניה לרב מינה, איכא למימר דלא עשה כל עיקר דקתני, לומר דלא עשה כל עיקר כמו שחשב לעשות, כלומר: שאינו מהלך יום זה לכאן ויום זה לכאן לפי שהם כיום אחד, אלא לרב כדאית ליה כדאמרן, ולשמואל כדאית ליה וכדקתני בההיא ברייתא דפרק מי שהוציאוהו. כך נראה לי.

כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו:    פירוש: כדי שלא יאבד שם, ואם היה מקום המשתמר מניחו שם אם רצה ועירוב קונה לו בתחילת השבת לשבת. אבל בירושלמי (בפרקין ה"ז) מצאתי דדוקא נוטלו ומחזירו אבל מניחו בחמישי שהוא ערב יום טוב כדי לקנות לו עירוב בשבת לא, דכיון שיום טוב מפסיק שאי אפשר לומר לו לערב לכתחילה מיו"ט לשבת, אפילו במניחו מעיו"ט כדי לקנות לו בשבת לא קנה עד שיחזירנו הוא ממש לשם בערב שבת. דגרסינן התם: ר' חגי בעי היה עומד בחמישי בשבת ואמר תקנה לי שביתתי בשבת, על דעתיה דר' אליעזר קנה, על דעתיהון דרבנן לא קנה. א"ר יוסף ולמה אין מערבין לאדם מיו"ט לשבת שכן מערבין לאדם מע"ש לשבת, ברם הכא הואיל והוא ראוי לערב מע"ש לשבת מערב הוא אפילו בחמישי בשבת ע"כ בירושלמי. ונראה שיש שיבוש בנוסחא וכן הגירסא ולמה אין מערבין לאדם מעיו"ט לשבת (שכן אין מערבין לאדם מעיו"ט לשבת) שכן אין מערבין לאדם מע"ש לשבת. ופירושו: אינו דומה מערב בחמישי בשבת למשנתינו, דעד כאן לא אמרו חכמים שמוליכו ומחזירו אבל להניח עירוב מעיו"ט לשבת לא, אלא משום דאין מערבין מע"ש זה לשבת מפני שהוא יו"ט, וכיון דאין מערבין לו למחר לשבת אף במניחו מבערב ביום חמישי לא דלא קני ליה ממילא, אבל בחמישי דעלמא הואיל וראוי לערב מבערב שבת לשבת מערב הוא אפילו בחמישי.

גמרא: אמרו לו אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת אמר להם אבל התם משום הכנה:    ואיכא למידק לימא להו התם משום דאסור למיקנא ביתא ביו"ט, וכדאמרינן בפרק שני דביצה (טז, ב) דאין מניחין עירובי תחומין מיו"ט לחבירו, דתניא התם יו"ט שחל להיות ערב שבת אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, רבי אומר מערבין עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו אבל אי אתה אוסרו בדבר המותר לו, אלמא משום דעירובי תחומין מיקנא ביתא הוא אין מערבין, ואפילו בשני ימים טובים של גליות שהן כשתי קדושות, ואע"ג דלא שייך התם טעמא דהכנה דהא ביצה שנולדה בזה מותרת בזה (שם ד, ב).

ועוד קשה דמהא משמע דר' אליעזר הוא דאית ליה הכנה ולא רבנן, ואילו לקמן (עמוד ב) מוכח בהדיא דאפילו רבנן אית להו הכנה, מדאקשינן ממתניתין דמוליכו בראשון, עליה דרב דאמר דטעמא דביצה שנולדה ביו"ט אסורה בשבת משום הכנה, ואם איתא מאי קושיא והא רב אליבא דר' אליעזר אמרה ור' אליעזר אית ליה הכנה, ומתניתין רבנן דלית להו הכנה, אלא ודאי משמע דאפילו רבנן אית להו הכנה, וא"כ מאי קא אמרו ליה הכא לר' אליעזר דהא אפילו לדידהו [נמי] אפילו הוי שתי קדושות אין מערבין מיו"ט לשבת משום הכנה.

ותירצו בתוספות דהכא לאו עירובי תחומין קאמר אלא עירובי חצרות, דליכא משום מיקנא רשותא אלא עירובי רשותא בעלמא, ואי לאו דקדושה אחת היא אמאי אין מערבין, וקסברי רבנן דמשום הכנה נמי ליכא בהא, וקאמר להו ר' אליעזר דאפילו בהא איכא משום הכנה, דכיון דבלא עירוב אסור וע"י עירוב זה שרי הרי זה מכין מיו"ט לשבת. ותדע לך דבעירובי חצרות שייך הכנה לר' אליעזר, דהא רב פסיק בשמעתין כר' אליעזר דאמר שתי קדושות הן, ואפילו הכי פסיק איהו בריש פרק שני דביצה (טז, ב) כת"ק דרבי דאמר יו"ט שחל להיות בע"ש אין מערבין לא עירובי תחומין ולא עירובי חצרות, וכיון דשתי קדושות הן עירובי חצרות אמאי לא, על כרחין משום הכנה.

ואיכא למידק רבי דשרי התם לערב עירובי חצרות אבל לא עירובי תחומין מאי טעמיה, דהא משמע דרבי כרבנן ס"ל דאמרי יו"ט ושבת קדושה אחת הן וכדאמרינן הכא וליחשוב נמי רבי ופרקינן ר' תני ולא סבר ליה, וא"כ אמאי שרי התם בעירובי חצרות, דהא לרבנן אסור משום דהוה ליה כמערב בחצי היום וכדאמרי ליה הכא לר' אליעזר. וי"ל דרבי סבר דמשום הכנה ליכא, דעירובי רשותא בעלמא הוא, ואי משום דקדושה אחת היא, קאמר איהו טעמא התם משום דאי אתה אוסרו בדבר המותר לו, כלומר: דתחומין שהן אסורין לו אפילו ביו"ט משום הכי אתה אוסרו בהן שלא לערב מיו"ט לשבת, אבל עירובי חצרות שמותר לו להוציא מחצר לחצר ביו"ט בלא עירוב אי אתה אוסרו לערב לשבת. ולר' תחליפא דמפיק התם (ביצה טז, ב) ואמר דר' אוסר ורבנן מתירין, רבנן דהתם לאו רבנן דהכא נינהו, דלרבנן דהכא מיסר אסרי כדאמרי ליה לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין מיו"ט לשבת, אלמא לדידהו נמי אסור, כך נראה לי. ורב דפסיק כרבנן דהתם ס"ל דבחצרות לא שייכא הכנה, הואיל והוא מותר בו ביו"ט ואי אתה אוסרו בדבר המותר לו.

דף לח עמוד ב

ורמינהו שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה. ופרקינן: התם משום הכנה. ורב חסדא דפריך ליה מינה לא הוי סליק אדעתיה טעמא דהכנה, משום דלדידיה לית ליה טעמא דהכנה וכדמשמע בהדיא בפרק שני דביצה דאמר התם שאני אומר אופין מיו"ט לשבת.

אמר ליה אביי אלא הא דתנן כיצד הוא עושה מוליכו בראשון וכו':    קשיא לי מאי קא מקשה ליה אביי לרב דאסר ביצה משום הכנה, דהא רב כר' אליעזר סבירא ליה ור' אליעזר הא אמר בהדיא לעיל בברייתא דאית ליה הכנה, ואפילו בהכנה מועטת כעירובי חצרות וכדכתבינא לעיל. וי"ל דאביי סבר דשלש הכנות [הן] יש הכנה גדולה דבידים כמניח עירובי תחומין לכתחילה מיו"ט לשבת דמיקנא רשותא הוא, וזו (בין) רבנן ור' אליעזר מודו בה וכדכתבינן לעיל (ע"א ד"ה גמרא). ויש הכנה קטנה והיא נעשית בידים כגון עירובי חצרות במערב לכתחילה מיו"ט לשבת, וזו היא שנחלקו עליה ר' אליעזר ורבנן, דר' אליעזר סבר דאף זו כיון שהיא נעשית בידים עכשיו לכתחילה להתירו בו למחר במה שלא היה מותר הרי זו הכנה ואסור, ורבנן סברי דאינה הכנה משום דעירוב רשותא בעלמא הוא. אבל הכנה דממילא כגון ביצה לאו הכנה היא לכולהו תנאי, וכדאקשי נמי עליה דרבה דהוא מריה דשמעתא התם בריש פרק קמא דביצה (ב, ב) וזו היא שקשה לאביי גם כאן. ומה שלא הקשה לו אם כן ביו"ט דעלמא תשתרי, כדאקשי ליה התם לרבה, משום דכבר תירץ ליה רבה גופיה התם גזירה יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת. ואי נמי דילמא רב אית ליה נמי גזירת משקין שזבו ופירות הנושרין, ונפקא מינה ליו"ט גרידא ושבת גרידא, ולפיכך לא הקשה לו מההיא, והקשה לו מהא דתנן מוליכו ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ומחזיר למחר, דאף זה כהכנה דממילא חשובה, משום דכיון שכבר היה מותר באותו רוח מאתמול וגם עכשיו אינו צריך לומר מידי אלא מחזירו שם ושותק דלקביעותיה הוא דהדר הרי זו כהכנה דממילא, ומשום הכי שרו ליה רבנן דאע"ג דאינהו נמי אית להו הכנה, והא דמיא לביצה וחשיבא מינה קצת, וכל מאן דשרי בהא ודאי שרי בביצה דממילא לגמרי. ואי משום הכנה ודאי משרא שרי, אלא דלרבנן ודאי אסירא משום דקסברי דקדושה אחת היא, ואסירא משום גזירת פירות הנושרין, אי נמי משום משקין שזבו. ואילו היו שתי קדושות נולדה בזה מותרת בזה, דליכא משום גזירה כלל, כפירות שנשרו מן הדקל ביו"ט שמותרין בשבת למאן דלית ליה הכנה דרבה, וכדאיתא התם בריש פרק קמא דביצה (ד, ב).

ועוד קשיא לי, מאי קא מקשה ליה אביי לרב מהא דתנן מוליכו בראשון, דההיא מתניתין רבנן היא וכיון דרבנן לית להו הכנה אפילו הכנה מועטת דבידים כעירובי חצרות וכדמוכח לעיל, דילמא מהאי טעמא הוא דשרו הכא. אבל ר' אליעזר דאית ליה אפילו הכנה דממילא לא סבירא ליה הכין אלא מיסר נמי אסר להחזירו, אלא מניחו מעיו"ט לשבת כדרך שאמר במערב לשתי רוחות. יש לומר דכיון דשמעינן ליה לר' אליעזר לעיל בברייתא דאמר להו לרבנן אי אתם מודים שהמערב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, שמעינן מינה דאף ר' אליעזר לא נחלק עם חכמים בדבר זה שהמערב בראשון לרוח אחת מערב בו בשני, ואפילו בפת נמי דמאי שנא. וא"ת אם כן ליקשי ליה מינה לרב דטפי הוי עדיף לאקשויי ליה מדר' אליעזר גופיה. יש לומר משום דבההיא לא איתפרש ביה בהדיא דמערבין בפת בשני, ודילמא הוי מתרץ דמערב ברגליו דאזיל ולא אמר מידי גריע אפילו מהכנה דביצה, אבל בפת כלל לא. אי נמי אביי לא הוי שמיעא ליה ברייתא, וכדמשמע בסמוך דאקשי מדר' יהודה דאמר עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ולא אקשי ליה מברייתא דר' אליעזר גופיה, ומכל מקום מקשה ליה מההיא מתניתין דקסבר דבהא לא פליגי כלל, כך נראה לי.

הא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא:    וא"ת ומאי קושיא דשאני הכא דאע"ג דלא חזי לדידיה חזי נמי לאחריני, דהא חזי לכל בני עירו שלא עירבו, והוי ליה כמערב בתרומה לישראל וביין לנזיר. וי"ל דשאני תרומה דגופה לא חזיא לישראל והלכך כי חזיא לכהני שפיר דמי, אבל הכא דגופה חזי למערב אלא דלא אפשר ליה השתא למיכליה, בהא לא אמרינן אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי. ואי נמי שאני הכא דהוי ליה עירוב חוץ מתחומו והוה ליה כנתגלגל חוץ לתחומו דאינו עירוב, דלא אמרינן אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי אלא כשהוא עמו בתחומו אבל כשהוא חוץ לתחומו אין לו תורת עירוב כלל. וא"ת אם כן בר מן דין תקשי לן לר' אליעזר היאך שרי בכי הא, ועל כרחין אית לן לתרוצה בנותן בסוף אלף מכאן ובסוף אלף מכאן, ותו לא תקשי לן הא דסעודה הראויה. יש לומר דקסבר אביי דהא לא קשיא דקסבר ר' אליעזר דכיון שהוא בתוך תחום ביתו לשבת שפיר דמי, כך נראה לי.

ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת בראשון מערב בפת בשני והא קא מכין:    ומעירב ברגליו קא מקשה השתא, אבל מעירב בפת לא קשיא ליה השתא, דאיהו נמי מודה בהא דבפת לא צריך למימר מידי, דבפת לקיבעיה הדר, דאע"ג דשקיל ליה בראשון ומחזירה לביתו, לאו עקירה גמורה מדוכתיה היא, כיון דפת לאו מנפשיה קא שקיל מאן דשקיל ליה נמי דעתיה לאהדוריה, הלכך במחזירו לבד סגי ולא צריך למימר מידי. ואי משום דמכל מקום בנתינתו שם הפת דקא עביד מעשה, מיהא לא קשיא דכבר פריק ליה רבה דתחילת היום קונה עירוב. אבל ממערב ברגליו קשיא ליה, דהוי סבירא ליה השתא דכיון דגברא מינד נייד ומנפשיה קא אזיל כי הדר לביתיה השתא וחוזר ומחשיך שם למחר, אע"ג דלקיבעיה הדר ולא הכנה גמורה היא, מכל מקום הוא צריך לומר כאן תהא שביתתי, ולא גרע מהכנה דביצה דממילא. ופריק מי סברת דאזיל ואמר, לא דאף מערב ברגליו לקיבעיה הדר ואזיל ולא אמר מידי, ובהכי סגי ליה כיון דבדוכתיה קמא הדרא.

וא"ת ומאי קא מקשה לרב מהא דרב יהודה, דילמא ר' יהודה כרבנן סבירא ליה דלא מחמרי בהכנה כולי האי כר' אליעזר. יש לומר דרב יהודה מסתמא כרב דהוא רביה סבירא ליה, ושיטת התלמוד הוא להקשות בכי הא מדברי הרב לתלמיד ומדברי התלמיד לרב, כאילו מה שאמר זה אמר זה. וא"ת אי אפשר דר' יהודה בשיטת ר' אליעזר אמרה, דהא לר' יהודה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ואילו לר' אליעזר משמע דאפילו עירב בפת בראשון אינו מערב בפת בשני, דפת מילתא מוכחא טפי ונראה כמכין ואסור ואפילו במערב באותו פת עצמו, וכדמשמע בברייתא דקתני לעיל (ע"א) אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם איתא לימא סתם שאם עירב בראשון מערב בשני דמשמע בין בפת בין ברגל ולמה פרט, אלא משום דסבירא ליה דרגל אין פת לא. לא היא, שאילו אמר כן הייתי אומר ולמה מערב בשני כיון שנתן עירובו שם בראשון ועדיין עירובו שם, והיתה תשובת השאלה הכא בשעירב ברגליו, אי נמי כשנאכל בראשון ואין לו תקנה קאמר, ולפיכך רצה לקצר ולגלות כל זה דרך קצרה, ואמר שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני, ואם עירב בפת ונאכל עירובו בראשון אין לו תקנה ואינו יוצא בשני.

וכפירושי מצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ז) דר' אליעזר סבירא ליה עירב בפת בראשון מערב בפת בשני, ומפת היתה תשובה שהשיב לחכמים, דגרסינן התם: אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים לי שאם עירב בככר בראשון שהוא מערב בככר בשני, שאם אכלו בראשון שהוא עירוב לראשון ואינו עירוב לשני ע"כ. והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי לאחד מן הגדולים נוח נפש שדחה דברי ר' יהודה ואמר דלית ליה כר' אליעזר, דר' אליעזר לא מודה במערב בפת. ואני מה שנראה לי כתבתי. וא"ת למה הוצרך אביי לחזור אחר דברי ר' יהודה, לותביה מאותה ברייתא דר' אליעזר גופיה דאמר לעיל אי אתם מודים שאם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני. יש לומר דדילמא ברייתא לא שמיע לה.

הכי גרסינן: אי הוה שמיע ליה למר:    כלומר: לרבה דמתרץ כל הנך תירוצי ואמר דמשום דלא אמר מידי שרי, אע"ג דאזיל התם מבעוד יום. ומסתברא נמי דרבה בר בר חנה נמי לא שמיע ליה ההיא ברייתא דר' אליעזר, דאי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה מהא, דהא אמרה ר' אליעזר בהדיא. ותמיהה לי מאן דפריק ואמר ולא היא שמיע ליה ולא הדר ביה, היאך לא אמר בהדיא שמיע ליה ולא הדר ביה, דהא ר' אליעזר גופיה אמרה בהדיא. ועוד דאפילו לרב יהודה הוה ליה לרבא בר חנן לאקשויי הכי דאמרה בהדיא. ומיהו יש ספרים דגרסי אי הוה שמיע ליה לרב יהודה. ומסתברא דהכי קאמר: אי אמרת בשלמא דהא לאו הכנה היא, אפילו כי אזיל ואמר שפיר, דאי משום דאזיל ואמר, כיון דבאותו רוח בעצמו שהיה מותר בו אמש הוא חוזר ואומר לאו מידי קא עביד. אלא אי אמרת דאי הוה צריך למיזל ולמימר מידי אסור ומשום הכנה, אפילו כי לא אמר מידי ליתסר דהא הכנה היא נמי בלא אמירה, דאמירה לא מעלה ולא מורידה, וכל שהוא אסור באמירה אסור נמי בלא אמירה, דהא מטייל בפתח מדינה אי נמי עומד בסוף שדהו לאו מידי קא אמרי ואסירי. אלא ודאי הכנה כזו אינה אסורה ואפילו לר' אליעזר, ומינה לביצה דשריא למאן דאמר שתי קדושות הן, דהכנה כזו אינה הכנה, כך נראה לי.

דף לט עמוד א

ורבנן דילמא עצה טובה קא משמע לן:    פירש רש"י ז"ל: ואביי ורבא דמתמהי לעיל אהכנה דרבה ולא ילפי מהא מתניתין דדיקא כוותיה, דמשמע בפת אחרת לא אלמא הכנה היא, אמרי לך הוא הדין בפת אחרת נמי כיון דעירב בראשון בפת דלקבעיה הדר, אלא עצה טובה קמ"ל שלא יאבד הפת ויטרח באחרת. והראב"ד ז"ל פירש דעל ר' יהודה ושמואל קאמר, כלומר: מאי קמ"ל מתניתין היא, ותריץ דילמא מתניתין עצה טובה קמ"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הכי הוה ליה למימר מהו דתימא מתניתין עצה טובה קמ"ל משום הכי איצטריך. אבל השתא דקאמר ורבנן עצה טובה קמ"ל, משמע דקושטא דמילתא הכין דמתניתין עצה טובה בלבד קמ"ל, ואילו נאכל הראשון מערב בפת שני.

אמר להם ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש:    לכאורה ודאי משמע דאף לאחר זמן הבית פליגי דאינהו לאחר החורבן היו. וסתמא לדידהו קאמרי ולא למאי דהוה. ואע"פ שהתקין רבן יוחנן בן זכאי לאחר שחרב הבית שמקבלין את העדים כל היום כולו (ר"ה ל, ב), מכל מקום מודה הוא שאם באו מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו יום קודש ולמחר קודש. וכיון שכן לר' יוסי כקדושה אחת הן וביצה אסורה, ולר' יהודה מדינא לא נהגו קודש אלא בחד מינייהו אלא שלא יזלזלו בו. והלכך (כרבה) [ביצה] נמי שריא דכשתי קדושות הן, וכדתנן וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. ואתיא הא דר' יוסי כטעמיה דרבא דאמר הכין בריש פרק קמא דביצה (ה, ב) ודלא כרבה דאמר התם (ה, א) מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. וזה קשה דא"כ רבה ורבא דפרק קמא דביצה בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה דהכא פליגי, וכי תימא הכי נמי, אם כן הוה להו לאיתויי התם הני תנאי.

ויש לומר דפלוגתא דר' יוסי ורבנן קודם תקנה היתה, וכדמשמע לישנא דמתניתין דקתני [ב]ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, וזה הענין אינו לאחר החורבן, שהרי התקין ר' יוחנן בן זכאי שמקבלין את העדים כל היום כולו, אלא ודאי בקודם החורבן פליגי, דלרבנן אפילו בזמן הבית שתי קדושות הן שלא נהגו קודש בשניהם אלא כדי שלא יזלזלו בהם, ולר' יוסי קדושה אחת הן.

ורבא ורבה דפרק קמא דביצה תרוייהו כר' יוסי סבירא להו ואליביה הוא דפליגי, אלא דלדעת רבה נפקא מינה לבני בבל שלא זזו מאיסורן הראשון, ואחר התקנה להם כקודם התקנה, משום דלא מינכרא להו מילתא, וכפירוקיה דפריק התם בפרק קמא דביצה (ה, א), דאקשינן ולרב ושמואל דאמרי שני ימים טובים של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה, קשיא להו מתניתין דהתקין רבן יוחנן בן זכאי, ומשני רבה לא קשיא הא לן והא להו, כלומר: הא לן בני בבל שלא זזו מן האיסור הראשון ולא מוכחא לן מילתא, הא להו לבני ארץ ישראל דמוכחא להו מילתא. ורבא סבר דאף לבני ארץ ישראל נפקא מינה, דעיקר דברי ר' יוסי משום ארץ ישראל הוא, דכיון דמעיקרא היו נוהגין קודש בשניהם ולא מן הספק, שאילו באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, אפילו עכשיו אע"פ שמקבלין אותן כל היום כולו נוהגין היו בשניהם קודש ולאחר התקנה כקודם, אלא שהתקין ר' יוחנן בן זכאי לקבל מן המנחה ולמעלה כדי למנות למועדות מן הראשון, והלכך ביצה אסורה דקדושה אחת הן. והיינו דאמר רבא התם בפרק קמא דביצה (ה, ב) אף מתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, כלומר: אפילו לבני ארץ ישראל שהתיר רבה, דמי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכו'. והיינו נמי דאמר רבא לקמן (עמוד ב) דילמא הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ר"ה לבני גולה, דמשמע דעיקר פלוגתא דר' יוסי ועיקר איסורו שבא להורות לדעת רבא היה לבני ארץ ישראל, וכטעמיה דפליג התם בפ"ק דביצה עליה דרבה ואמר מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש הלכך ביצה אסורה, וכמו שכתבתי בפ"ק דביצה (שם ד"ה אמר וד"ה ויש) יותר מזה בסייעתא דשמיא.

דף לט עמוד ב

ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלי ביה:    פירש רש"י ז"ל: בדין הוא שלא ישלימו בקדושה אותו היום שבאו העדים, כיון שבאו מן המנחה ולמעלה וידחה למחר, אלא כדי שלא יזלזלו בו אפילו קודם שיבואו העדים, כי יאמרו אולי לא יבואו העדים עד לאחר המנחה ונמצא היום הזה חול ויעשו בו מלאכה. והראב"ד ז"ל פירש: בדין היה שישלימו יום זה לבד בקדושה, אלא מפני שלא אמרו בו שיר של קודש בין הערבים יחשבו כי המועד הזה קיל ויזלזלו בו, לפיכך עשו גם מחר קודש.

הכי קאמר וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של ראש השנה בגולה:    פירוש: ואיצטריך למימר הכי, דלא תיסק אדעתין דעד כאן לא אמר ר' יוסי אלא בירושלים בלבד שאין עושין שם שני ימים טובים אלא אם כן באו עדים מן המנחה ולמעלה, ולא משום ספק הן עושין וכטעמיה דאמר להן לחכמים, אבל בגולה שהן עושין שני ימים טובים גם משום ספק אם היום אם למחר הוה להו כשאר ימים טובים של גליות, קא משמע לן דאפילו בגולה כיון שלא מן הספק הזה בלבד הם עושין, אלא אף מספק אחר שמא אף בירושלים יעשו אותו שני ימים וקדושה אחת, נמצא שאף בחוצה לארץ אף משום קדושה אחת הן להן ונולדה בזה אסורה בזה.

א"ר אשי לדידי אמר לי אמימר האי בר טביא לאו איתצודי איתציד וכו':    ורב אשי לאו לאיפלוגי אדינא אתא, דהא איהו גופיה הוא דקא מהדר לפרושי הא דתני איסי וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות לדחויי לרב ששת דאסר ההוא בר טביא דאיתצוד. ועוד דאם איתא דרב אשי לפלוגי אדינא ולמיסר הוא דאתא, הוה ליה למימר ורב אשי אמר אסור. אלא הכי קאמר: אמר לי אמימר לאו בהאי פלוגתא פליגי אלא בפלוגתא אחריני פליגי, דמעשה שהיה לא כך היה אלא מחוץ לתחום הוא דאתא ובהא פליגי, דמר סבר מאי דאתי לבי ריש גלותא אתיא, ומר סבר אדעתא דכולהו רבנן הוא דאתי. ואי נמי יש לומר דרב אשי הכי קאמר אי אפשר דרב ששת פליג בהא, דלכולי עלמא שני ימים טובים של גליות חד מינייהו חול הוא ומאי דאיתציד בהאי שרי בהאי, אלא בבא מחוץ לתחום הוא דפליגי. וכן פירש הראב"ד ז"ל.

דף מ עמוד א

חזייה רבא דכמישא אמר הא ודאי מאתמול עקריה:    פירוש: דאי עקריה האידנא אף על גב דלאו אדעתא דישראל עקריה, וקיימא לן (שבת קכב, א) גוי שעשה כבש בשבת לעצמו ירד אחריו ישראל. הכא שאני דאסור משום מוקצה, דפירות הנושרין בשבת או ביו"ט אף על פי שאסרום משום גזירה שמא יעלה ויתלוש (ביצה ג, א), אף משום מוקצה אסורין ואפילו לר"ש, דלא עדיפי מגרוגרות וצימוקים דמודה בהו ר' שמעון. וכבר הארכתי בענין זה בריש פ"ק דביצה (ב, ב ד"ה אמר).

מאי אמרת דילמא מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר:    מהכא משמע דפירות שהן בספק אם באו מחוץ לתחום או מתוך התחום, ספיקא לאיסורא ואסורין לישראל אותו שבאו בשבילו, דהא חייש להו רבא מן הספק ואמר דילמא מחוץ לתחום אתא, ואי לאו דאדעתא דגוים הוא דאתא הוה אסר להו, וכדחזי דמפשי ומייתי נמי אסר להו. ומיהו דוקא בפירות שאינן מצויין בעיר, אי נמי באדם המביא דורון וידוע שאינו דר בעיר, בהכי הוא דאיכא לספוקי בהו דילמא מחוץ לתחום אתא, אבל בגוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מסתברא דלא ניחוש להן דמחוץ לתחום אתו, אדרבא כאן נמצאו וכאן היו. וכבר הארכתי בדברים אלו במס' שבת בפרק השואל (קנא, א) גבי עכו"ם שביא חלילין בס"ד. ויש מרבני צרפת תולין את הספק להקל, ונסמכין על ההיא דאמר שמואל התם גבי חלילין ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם דחיישינן להקל קאמר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא. (בד"ה גמרא ולהלן מז, ב ד"ה מיהא).

גירסת הספרים: הנהו בני גננא דגזזו להו גוים אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי [לישראל] לאלתר:    ואיכא למידק מאי טעמא שרי רבינא לאלתר, ומאי שנא מגוי שהביא דורון לישראל בשיש במינו במחובר שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו (ביצה כד, ב). ויש לומר דקסבר רבינא לא הצריכו להמתין אלא למשתמש בו בעיקר תשמישו שנקצץ בשבילו, כגון פירות לאכילה ואסא דבי גננא למיבני גינא, אבל לאורוחי דלאו להכי נקצץ אפילו לאלתר שרי. ואפשר לומר דרבינא לית ליה ההיא דרב פפא, ולדידיה אינו צריך להמתין כלל בשום מקום. ורש"י ז"ל (לעיל לט, ב ד"ה פסק) גריס: דגזו להו אסא ביו"ט שני, והיינו טעמא דשרי רבינא משום דקס"ד דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביו"ט ראשון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא, אבל יו"ט שני דרבנן לא צריך לאמתוני אלא מותרין הם לערב מיד. ורבא אסר אפילו בהא עד שימתין בכדי שיעשו.

ואם תאמר לאורוחי אמאי צריך להמתין כלל, ואפילו ביו"ט עצמו לישתרי דהא לאו מידי אתעביד ביה לגבי ריחא, דהא אמרינן (סוכה לז, ב) הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקציה, אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דלאכילה קאי אתי למקצייה. ויש לומר דמכל מקום אי בעי ליה הכא לאורוחי ביה לא אפשר ליה אלא על ידי קציצה, והא אתעבידא ביה מלאכת איסור מחמתיה. ומכל מקום לא ניחא, דאי משום הא אפילו ביו"ט עצמו לישתרי לישראל אחר שלא באו בשבילו, דהא הכא לא אתקצאי לריחא, והוה ליה כפירות שבאו מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה שהוא מותר לישראל אחר אפילו ביומן. דעד כאן לא אסרו בשיש במינן במחובר אלא משום מוקצה וכדכתבינן לעיל (ד"ה חזייה). ויש לומר דהכא נמי לא אסרוה אלא אבני מתא דגזו לה בשבילם. והראב"ד ז"ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפילו שרית ליה לא אתי למקצייה, אבל הכא דתלוש ולצורך גננא אי שרית ליה אתי לטלטולי ולמיעבד מיניה הגננא, והוה ליה כאתרוג במחובר דאסור משום דדילמא אתי למקצייה לצורך אכילה.

ור"ח ז"ל גריס במסכת סוכה (שם): הדס במחובר אסור להריח בו דכיון דלריחא קאי אתי למקצייה, כלומר: דלית ליה היכירא ואתי למקצייה, והלכך הכא נמי מוקצה היה מחמת איסור מלאכה וצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (לעיל לט, ב).

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבא דאמר בעינן בכדי שיעשו. ושני ימים של גליות קיימא לן דשתי קדושות הן. והביא רש"י ז"ל (לעיל שם) ראיה דהכי מסקנא דשמעתין ורב ששת גופיה הדר ביה, ורבה בר שמואל דתני בקדושות מודה להם ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות, ורבא נמי דאמר במסכת ביצה (יז, א) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה. ורב נמי דאמר (שם ד, ב) ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. והלכך אפילו בדבר הנלקט או הניצוד ביו"ט ראשון מותר לערב בכדי שיעשו, כלומר: בכדי שיצוד או ילקוט ויביא מאותו מקום, ואינו צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני. דטעמא דהכא דצריך להמתין אינו אלא כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט, והלכך לערב ראשון מותר בכדי שיעשו דחד מינייהו חול, דאי יום ראשון חול הרי נלקטו בחול ואפילו לאלתר היה מותר, ואם שני חול הרי המתין כדי שיעשו בו שהוא חול, הלכך ממה נפשך שרי. והיינו דרב נחמן ורב חסדא בי ריש גלותא דאכול ביו"ט שני טביא דאתציד ביום ראשון. ורב אשי דאמר משמיה דאמימר דלאו איתציד, לאו לפלוגי אתא, דאמימר הוא דשמיע ליה דבפלוגתא אחריני פליגי, אי אמרינן מאי דאתי בי ריש גלותא אתי אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכן הביא רש"י ז"ל ראיה מההיא דשרי רבינא לאורוחי אסא לאלתר, דקסבר דיום טוב שני לית ליה כדי שיעשו אפילו בדבר הנלקט ביומו, ואם איתא דמה שנלקט אפילו ביום ראשון צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב יום שני, כל שכן מה שנלקט ביומו. וזה ראיה לפי גירסתו שגורס בה ביו"ט שני, אבל לפי גירסת הספרים דגרסי ביומא טבא ליכא ראיה מהא.

אבל הרב בעל ההלכות ז"ל כתב: דכיון דאמר רב פפא ולערב בכדי שיעשו, לילה הראויה לעשיה בעינן בכל דבר שנעשית בו מלאכה, ולא דמיא לביצה דממילא, והיינו נמי דביצה לא בעינן כדי שיעשו, אבל כל מידי דבעינן כדי שיעשו, בעינן לילה הראויה לעשיה, והלכך לערב דיום טוב שני קאמר. ולפי דבריו ההוא טביא דריש גלותא לא איתצוד על ידי גוי אלא בערב מעצמו ניצוד במכמורת שפירסו לו מבערב. וכן פירשו בתוספות (לט, ב ד"ה אי). ור"י ז"ל בעל התוספות כן כתב, וקא יהיב טעמא דלא הצריכו כדי שיעשו אלא משום שלא יאמר לגוי לתלוש ולהביא לו, דהשתא דצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו ולא הרויח כלום באמירתו לגוי, לא אתי למימר ליה, ואם איתא דלערב של יום ראשון קאמר אכתי אתי למימר ליה דהא קא רווח דמתהני מיניה ביום שני.

ואי אפשר לומר דטעם האיסור כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (ביצה כד, ב ד"ה ולערב), דהא מבשל בשבת בשוגג יאכל כר' מאיר דקיימא לן כוותיה (חולין טו, א) אלא דלא דרשינן בפירקא, ולא אסרינן ליה משום נהנה ממלאכת שבת. ומכל מקום כדברי רש"י ז"ל נראה עיקר. וההיא דמבשל בשבת לא קשיא, דכיון שנעשית מלאכה בשוגג ליכא למיגזר בה מידי, דאף על גב דשרית ליה בשוגג לא אתי למיעבד לכתחילה ובמזיד, הלכך הקלו בהנאת מלאכה כזו. אבל במלאכה הנעשית על ידי גוי דאתי לזלזולי בה ולאקולי בה ולמימר לגוי, החמירו בה שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשו בחול, והא שני חול הוא ואם ראשון חול כל שכן דשרי. וכתב רש"י ז"ל דבתשובת גאון ז"ל התיר כן לערב שהוא מוצאי יו"ט. וכן דעת הראב"ד ז"ל.

ואם תאמר ביום טוב שני ליתסר מיהא משום מוקצה דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלא בשבת או ביו"ט ראשון דמוקצה שייכא לחצי שבת או לחצי יו"ט, אבל בספק יו"ט שני לא אמרינן הכי. תדע דהא אתרוג בשמיני ספק שביעי אסור משום דאתקצאי לבין השמשות, אבל בתשיעי ספק שמיני מותר (סוכה מו, ב), ולא אמרינן הכא מיגו דאתקצאי לבין השמשות, שמע מינה כל שני ימים טובים של גליות כיון דספיקא נינהו דאסור בזה מותר בזה. ע"כ לשון הרב ז"ל. ואינו מחוור בעיני דא"כ אף שבת ויו"ט נולדה בזה תאסר בזה לכולי עלמא, ואפילו למאן דאית ליה שתי קדושות נינהו ולית להו הכנה דרבה. ופירות שנשרו מן הדקל ביו"ט ליתסרו בשבת מהאי טעמא נמי, ואילו בפ"ק דביצה משמע בהדיא דמאן דאית ליה שתי קדושות הן ולית ליה הכנה דרבה נולדה בזה מותרת בזה, וכן בפירות שנשרו וכדאמרינן התם (ד, ב) אמר ר' יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט, ואל תשיבני ביצה דהתם נמי מוכחא מילתא כיון דראוי לגומעה בשבת איכא היכירא, הכא מימר אמרי דשרי ואתמול הוא דלא חזי להסיקה, אלמא פירות שנשרו בשבת מותרין ביום טוב כביצה דהתם נמי מוכחא מילתא, ואמאי ליתסרא מיהא משום דאתקצאי לבין השמשות דשניהם קדושין הן דבר תורה.

ובתוספות אמרו במסכת יו"ט (ד, א ד"ה נימא) דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות במחמת יום שעבר אלא במחמת יום הבא, כנר שדלק בלילי שבת דכיון שנאסר מחמת בין השמשות של שבת מחמת השבת אתקצאי לכולי שבת וכן כולן, אבל במחמת יום שעבר לא אמרינן, מדאמרינן לעיל (לו, א) לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה מעשר לכשתחשך דבריו קיימין, ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום, וקא מפרש טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, ולא קאמר משום דאתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר אתקצאי לכולי יומא.

וא"ת והא גבי סוכה אמרינן (סוכה מו, ב) דאסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג הואיל ואתרמו ליה אורחים אכלי התם, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אלמא אמרינן מיגו דאתקצאי מחמת יום שעבר. והם ז"ל תירצו דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים. ולפי דבריהם היינו נמי הא דאתרוג שמיני ספק שביעי דאסור משום מיגו דיום שעבר משום חומר מצוה, אבל ספק שמיני מותרת, משום דכולי האי לא אמרינן דליתסר בתשיעי משום דאתקצאי בבין השמשות דיום שמיני. ועדיין צריכא עיונא הא דאמרינן בפרק אין צדין (ביצה ל, ב) הפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ואמאי הכא נמי נימא הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.

וכדי שיעשו:    פירוש ר"ח ז"ל: כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן ויגוז ויביא, ואחר שהיית זה השיעור שרי.

דף מ עמוד ב

מאי הוי עלה רב חסדא אמר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן:    תמיהה לי מאי קא מיבעיא ליה תו מאי הוי עלה דהא דייקינן לה שפיר מהא דב"ש.

כל מקום שהוא זקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע:    ובפרק שני דביצה (יז, א) אמרינן אין הלכה כאותו הזוג אלא ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו ואומר מעין המאורע בעבודה, ובשל מוסף מתחיל נמי בשל שבת ואומר מעין המאורע באמצע וחותם בשבת וראש חודש או של שבת ויו"ט, וכדאיתא התם בביצה דרבי חותם בה מקדש השבת וישראל והזמנים.

כיון דאמר זמן קביל עלויה ואתסר ליה למישתי:    ודוקא בדאמר זמן, אבל הפסיק ליה מלאכול אדעתא דלא למיכל שרי, תדע דהא כיון שהוא אומר זמן כבר אפסיק מלאכול ואין בדעתו לאכול, ואפילו הכי דוקא בדאמר זמן הוא דאמרינן דאתסר, הא משום דגמר מלאכול סעודה המפסיק בה לא. ועוד דבהדיא אמרינן במדרש איכה רבתי (פ"ג, פי' ו') ר' יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומה רבה, אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלית ופסקית, אמר ליה אשגח עלוי דלא לימרן אנשי ר' יהודה לא אשגח עלויה אזל עמיה ואכל מן כל עיגול חד פת ומן כל תבשיל חד פירא ושתא מן כל חבית חד כסא.

ליתביה לינוקא:    פירוש: וכדאמרינן אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות (ראש השנה כט, ב), ודוקא כשהגיעו לחינוך הא קודם שהגיעו לחינוך אסור, דאין אדם מברך לבטלה, וכיון שהוא מברך ואין שותה ממנו אלא תינוק שלא הגיע לחינוך כמי שלא שתה ממנו אדם דמי. ואם תאמר אם הגיע לחינוך היכי יהבינן ליה. יש לומר בשהגיע לחינוך מצות ולא הגיע לחינוך תענית.

אתי למיסרך:    כלומר: לכשיגדל יברך זמן על הכוס וישתה והוא לא ידע דאשתקד שנתנו לו משום דקטן היה. והא דחיישינן הכא לדילמא אתי למסרך, היינו דוקא כשאנו משקין אותו מחמתנו ולא לצרכו, הא לצרכו ליכא למיחש לסרוכי, דהא קטן מאכילין אותו בידים ביוה"כ. וכבר כתבנו זה בארוכה בס"ד במסכת יבמות בפרק חרש (קיד, א) בשמעתא דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו. וכתבו בתוספות (ד"ה דילמא) דכי חיישינן דלאו למימר זמן אכסא משום דילמא אתי למיסרך, היינו דוקא בזמן ביוה"כ דמתרמי בכל שתא ושתא, אבל היכא דמתרמי מילה בתשעה באב או ביום הכפורים דכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא חיישינן ומברכינן אכסא ומטעמיה ליה לינוקא. ואינו מחוור בעיני דבכשותא בכרמא (שבת קלט, א) נמי חששו להכי כדאמרינן התם רב הושעיא יהיב פרוטה לתינוק עכו"ם וזרע ליה כשותא בכרמא, ואמרינן וליהביה לתינוק מישראל, ופרקינן דילמא אתי למיסרך. והגאונים ז"ל אמרו דאין מברכין אכסא אלא מייתינן אסא ומברכינן עליה ושפיר דמי.

הא דאמרינן הכא: לית הלכתא כרב אחא:    כתב רש"י ז"ל דלא אתפרש היכא. ור"ח ז"ל פירש: דההוא דקא מקשה התם בפרק תולין (שבת שם) גבי כשותא ליתן לתינוק ישראל היינו דרב אחא, והכין קים להו.

דף מא עמוד א

אע"פ שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין:    לאו מודה לרבנן קאמר, דהא רבנן דפליגי עליה מתענה ומשלים סבירא להו, כדאמרינן לקמן זו דברי ר"מ שאמר משום ר"ג אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים, אלא האי מודה פירושו אומר. וכמדומה שיש כמותו בריש פרק המגרש (גיטין פג, א) גבי ארבעה זקנים שנכנסו להשיב על דברי ר' אליעזר.

דף מא עמוד ב

דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא הלכה מתענה ומשלים:    וכן הלכתא, והעידו בתוספות על רבנו יצחק הידוע בעל התוספות זצ"ל, שלקח ביצה מגולגלת בעשרה בטבת שחל להיות בערב שבת וגמעה מבעוד יום ולא רצה להשלים. ושמא (כוונתו) היה סבור דמתענה ומשלים אם ירצה קאמר, ולא שהיה חייב בכך. ואין זה ענין שמועתינו.

והראב"ד זכרונו לברכה כתב: דלא אמרו משלים, אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה, אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל, שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות. וכבר אמרו (לעיל עמוד א) שאין רשאי להתענות בשבת לשעות. ולכך נהגו העם בתענית אסתר כשהוא בערב שבת שאוכלין מיד עם יציאתן מבית הכנסת ואף על פי שלא חשכה.