חידושי הרשב"א על הש"ס/עירובין/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פט עמוד א[עריכה]

אומר היה ר' מאיר כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות אחת כגון עמוד ברשות היחיד גבוה עשרה ורחב ארבעה אסור לכתף עליו גזירה משום תל ברשות הרבים:    פירש רש"י ז"ל, דלר' מאיר אפילו (תל) [עמוד] גבוה עשרה עומד ברשות היחיד [דחד גברא גזרו משום תל ברשות הרבים].


דף פט עמוד ב[עריכה]

אלא לרב קשיא:    י"ל דהוה מצי לתרוצי הכי במאי עסקינן בשיש מחיצות ביניהם, אלא דבעי לאוקומי אפילו בשאין ביניהם מחיצות הנכרות. ולפי מה שאמרו לדעת רבותינו הצרפתים ז"ל דבשתקרת הגג בולטת על המחיצות, חשיבי מחיצות שאינן ניכרות ואין (בולטין) [מטלטלין] בה אלא בד' אמות לרב, הוא הדין דהוי מצי לאקשויי ליה מגגין השווין לר' מאיר דמטלטלין בכלן (צ, א) אלא דאי הוה מקשינן ליה מדר' מאיר הוה מתרץ ליה בשהמחיצות החיצוניות נכרות וכדמשני לקמן (שם).

אנא הכי אמרי לכו לא שנו אלא שיש מחיצה על זה ויש מחיצה על זה דגדול משתרי בגיפופי וקטן נפרץ במלואו למקום האסור לו:    פירוש: שיש מחיצה בסביבותיה.

שניהם אסורים:    פירש ראב"ד ז"ל: דסתם מחיצה אינה פחותה מעשרה, ומדקאמר אבל אין מחיצה על זה ועל זה ולא קאמר אבל אין מחיצותיהן נכרות אסורין, שמעינן מינה שאין היכר מועט שבסביבות מציל אותו האסור חבירו הנפרץ לו במלואו, כיון שאין מחיצה כוללת באמצען כלל. דאע"ג דבעלמא לא בעינן מחיצות סביב הגג גבוהות עשרה על גבי הרשות, אלא כל שהרשות עצמו ה"ל רשות היחיד, והיינו עמוד גבוה מי' ורחב ד' ותל גבוה עשרה, ה"מ לעשותו רשות דאמרינן גוד אסיק מחיצאתא. אבל להצילו מאיסור חברו הנפרץ לו במלואו ואין ביניהם הכר מחיצה כלל, כל שיש בסביבו מחיצה עשרה מותר, הא פחות מעשרה לא. ובודאי אלו היתה מחיצה נכרת באמצען אעפ"י שאין בסביבות גם לה מחיצות נכרות די בכך, ואפילו אין המחיצות שבסביבות עולה על הגג כלל די להם בראיית המחיצות מבחוץ כדין תל(וי ועומד) [ועמוד] כדאמרינן.

הכי גרסינן: לא שנו אלא בשיש מחיצה ראויה לדירה על הגדול ויש מחיצה ראויה לדירה על הקטן, דגדול משתרי בגיפוף וקטן נפרץ במלואו:    אבל יש מחיצה ראויה לדירה על הגדול ואין מחיצה ראויה לדירה על הקטן, דקטן נמי משתריא לבני גדול, דסלוקי סליקו נפשייהו מהכא כי הא (דאמרינן) דאמר רב נחמן אחד מבני גגין שעשה סולם קבוע על גגו הותר בכל הגגין כולם. פירוש: בשיש מחיצה ראויה על זה ועל זה אין בני הקטן מס(ת)לקין רשותן מהכא לגבי הגדול (כולן פי בשיש מחיצה ראויה על זה ועל זה) הלכך גדול מותר לעצמו בגפופי ובשאין הקטן רחב לצד הגדול יותר על עשר, וקטן אסור בנפרץ במלואו למקום האסור לו ובשכותלי קטן נכנסין לתוך גדול, דהשתא ליכא למימר דלישתרי קטן בגפופי גדול, ואפילו למאן דאמר (לעיל ט, ב) נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. אבל יש מחיצה הראויה לדירה על הגדול ואין מחיצה ראויה לדירה על הקטן אפילו קטן משתרי לגבי גדול משום דבני קטן סליקו נפשייהו מהכא כאילו שניהם רשותם של גדול, וכי הא דאמר רב נחמן א' מבני גגין שעשה סולם קבוע לגגו מותר בכל הגגות כולן, כלומר: אפילו להוציא להן מבית ולטלטל מגגו אליבא דרבנן קאמר והוא מותר בכולן כאילו הם שלו ובעלי הגגין אסורים אפילו כל אחד בגגו להוציא (לומ') [שם] מביתו דסליקו נפשייהו מהכא.

ירושלמי (ה"א): מתני' [שהיו] כולם עולים בסולם צורי או בסולם מצרי אבל אם היו כולם עולים בסולם מצרי ואחד עולה בשל צורי אותו של צורי נעשה כפתח והשאר נעשה כמטרפס ועולה כמטרפס ויורד.

הכי גרסי רש"י ור"ח ז"ל: [אמר] אביי בנה עליה על ביתו ועשה לפניה רקה הותרו בכל הגגות כולן. פירוש: אם עשה אחד מבני הגגות עליה על גבי ביתו מותר הוא בכל הגגות וכל הגגות אסורין לעצמן, וכההיא דרב נחמן דסלוקי סליקו נפשיהו מהכא לגבי האי, והוא מותר בכולן. והשתא קאמר אביי שאלו זה שבנה העליה עשה רקה לפני העליה. ופירוש רקה כמו אצטבה רחבה ד' טפחים, מותרים בעלי הגגות בגגותיהם, כלומר: שאינן אסורים מחמת זה. ואלו ערבו ביניהם מותרים בכולם.

אמר רבא ואי עבדא להאי רקה להדי תרביצא אסר עלייהו:    כלומר: עדיין באסורן הם עומדים, דלא אמרינן סלוקי סליק נפשייהו אלא לנטורי תרביתיה הוא דעבוד. ויש גרסאות ופי' אחרים וזה נראה עיקר.


דף צ עמוד א[עריכה]

בעי רמי בר חמא שתי אמות בגג ושתי אמות בעמוד מהו:    כלומר: לרבנן ואליבא דרב דאמר אסור לטלטל בגגין השוין לרבנן אלא בב' אמות משום דנפרצו במלואן למקום האסור להם וכרמלית נינהו. ומשום הכי אתמה עלה רבה כרמלית ורשות היחיד קא מבעיא ליה, כלומר: שאלו עמוד זה גבוה עשרה ורחב ארבעה רשות היחיד גמור הוה, וגג בין הגגין ככרמלית משוי ליה רבנן ומאי קא מבעיא ליה. גם זה פשיט' דעמוד זה כרמלית גמורה היא, ואלו הגג אעפ"י שאתה עושה אותו כרמלית כדי לאסור ובטלטול אלא בד' אמות, ומ"מ דבר תורה רשות היחיד גמורה הוא והזורק מרשות הרבים לתוכה או מתוכו לרשות הרבים חייב, וכדאמרינן בקרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין, והלכך אסור לטלטל מזה לזה כמו שהוא אסור לטלטל מכרמלית לרשות היחיד דעלמא.

ב' אמות בגג וב' אמות באכסדרה:    פירש הראב"ד ז"ל: דבאכסדרה הפתוחה לרשות הרבים או לכרמלית קא מבעיא ליה ובשיש לה ג' מחיצות ואינה מקורה וכיון שיש לה ג' מחיצות הויא רשות היחיד גמורה אלא שאין מטלטלין בה אלא בד' אמות מפני שנפרצה במלואה למקום האסור לה, ודמיא ממש לגג בין הגגין לרבנן דהוי רשות היחיד גמורה אלא דאסור לטלטל בו אלא בד' אמות מפני שנפרץ לשאר הגגין האסורים לו. ומשום הכי קא מבעיא ליה כיון דדמיין אהדדי תרוייהו נמי לא חזו לדירה מטלטלין מזה לזה, או דילמא ה"ל כ[מ]גג לגג דאסור. ואיכא למידק מאי קא מבעיא הא בהדיא תניא לקמן (צא, ב) גג חצר אכסדרה ומרפסת רשות אחת הן ואוקימנא כרבנן. וראב"ד ז"ל פירש: דלא שמעינן ליה בברייתא. ואינו מחוור דהיאך אפשר לומר כן דאע"ג דלרמי בר חמא לא שמיע ליה, היאך אפשר דסלקא בתיקו ולא דייקי ליה בגמרא מההיא ברייתא. ונראין דברי רבותינו הצרפתים ז"ל שפירשו דההיא ברייתא דלקמן באכסדרא של שותפין, דכיון דאית לה לבעל הגג שותפות בגויה, ועוד (דדרכן) [דקרובין] (להיות) תשמישתן להיות שוין הרי הן רשות א' לטלטל מזה לזה. והא דהכא באכסדרא של [בעלים] אחרים שאין לו בה שום שותפות. וכן פירש"י ז"ל לקמן [צא, א ד"ה לדברי] גבי ההיא דרב יהודה דאמר כשתמצא לומר לדברי חכמים גגין וחצרות רשות אחת, בחצר שיש לו בה שותפות דוקא.

קשיא דרב אדרב:    איכא למידק מאי קושיא התם משום דנפרץ במלואו או לשאר גגין האסורים לו, הכא אינו נפרץ למקום האסור לו. ורש"י ז"ל נשמר מזה ופירש קשיא דרב אדרב דלעיל (פט, א) אמר בגגין השוין דלרבנן אסרי אהדדי, אלמא לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא שבשניהם להיות כמבדילות, הכא נמי בגגין השוין לר' מאיר נהי נמי דהאי לא אסר אחבריה דחדא רשותא משוי להו, מיהו בני רשות הרבים העוברת לפניהם ולאחריהם ולצידי החיצונות אמאי לא אסרי עלייהו הא ליכא מחיצות לגגין, ומחיצות התחתונות אמר רב דלא מהנו להו. וכן בגג יחידי לרבנן ליסרו עליה בני רשות הרבים וחצירות שבסביבותיהם ע"כ לשונו. פירוש לפירושו: (דלא) [דקא] סלקא דעתין השתא שתקרת הגג בולטת חוץ למחיצות הגגין כעין גגין של רעפים שלנו, ובכי הא לא חשיבי מחיצות נכרות וכמו שכתבנו למעלה.

ופרקינן: דהכא במחיצות הנכרות:    ונראה מכאן דלרבה מחיצות שבסביבות בעינן שיהא ניכרות. הא לאו הכי הרי הוא ככרמלית ואע"ג דגבוה עשרה. ואע"ג דאמרינן בריש פרק קמא דשבת (ז, ב) שאין כרמלית למעלה מי' כדמוכח התם דאקילו ליה רבנן מקולי רשות היחיד ומקולי רשות הרבים. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ויש מכאן ראיה מהא דאמרינן לעיל (פט, א) אמר ליה רב יוסף אנא לאו הכי אמרי לכו הכי אמר לכו אלא שיש מחיצה על זה ועל זה דגדול משתרי בגפופי וקטן נפרץ במלואו ואסור ומאי מחיצה על זה ועל זה דקאמר מחיצה הניכרת בלבד. אלמא דגדול נמי בעי הכר מחיצות אעפ"י שאינו צריך למחיצות. ועוד מדאמרינן לקמן (צב, א) גבי גג הגדול סמוך לגג קטן לרב קתני גג דומיא דחצר מה חצר מנכרא מחיצתא אף גג דמנכרא מחיצאתא, ומפרשי לה הכין מה חצר גדולה שההתר שלה משום דמנכר, אף גג גדול נמי דמנכרי מחיצאתא. אלמא אף לגדול נמי בעינן היכר מחיצות.

אבל הראב"ד ז"ל כתב: דלא בעינן מחיצות ניכרות בכל סביבות הגג, אלא אפילו תקרת הגג בולטת לבד מן המחיצות אין בכך כלום, מאי זה טעם נאסור אותו כיון דמן הדין רשות היחיד גמורה היא. ואפילו תאמר דכקרפף שלא הוקף לדירה משוי ליה כיון דלא מנכרי מחיצאתא, והלא קרפף כל שאינו יותר מבית סאתים שרי ומאי שנא גג ומאי גריעא אפילו מקרפף שאינו יתר מבית סאתים. ועוד דתל ונקע שהן מד' אמות עד בית סאתים שאנו חושבין אותו כד' אמות (לעיל טו, א), מי לא עסקינן שהן מתלקטין ועולין עד עשרה מתוך ד' אמות, וכשעלה למעלה מעשרה היה המישור שלהם בית סאתים בגובה עשרה הרי (הן) [אינן] מחיצות נכרות, ואע"פ כן נדונין כד' אמות. וההיא דרב יוסף דאמר לא שנו אלא בשיש מחיצה על זה ועל זה, כבר פירש למעלה דמחיצות גמורות אמרינן. ואף על גב דבעלמא לא בעינן מחיצות כדאמרינן בתל (ועומד) [ועמוד], הכא להציל מידי רשות האסור לו שנפרץ לו בעינן מחיצות שבסביבות עד שתהא באמצען מחיצות כל שהוא בולטות להכיר. והא דאמרינן לקמן (צב, ב) מה חצר דמנכרא אף גג דמנכרא מחיצאתא הכי פירושו: מה חצר דמ[נ]כרין מחיצאתא (אף) [בין] חצר לחצר, דאי לא מנכרא במאי משתרייא, אף גג בעינן דמנכרא מחיצאתא בין גג לגג, דאי לא הוי ליה נפרץ במלואו למקום האסור לו לדעת רבנן דמחיצות דמנכרות בעינן בין דדרסי בה רבים בין לא דרסי בה רבים.

ולדידי קשיא לי דהא הכא בגגין שווין לר' מאיר וגג יחידי לרבנן דאינן נפרצים למקום האסור להם, ואפילו הכי קא בעי רב מחיצות הנכרות וכדפרכינן אליבא דרב התם ליכא מחיצאתא הכא איכא מחיצאתא, דאלמא לא שרי רב בין לר' מאיר בין לרבנן עד דאיכא מחיצות נכרות בסביבות. וי"ל דהתם ה"ק התם ליכא מחיצאתא בין גג לגג הלכך אסיר משום דנפרץ במלואו למקום האסור לו, הכא איכא מחיצאתא, כלומר: הרי הוא גבוה עשרה ושרי כאילו איכא מחיצאתא דמנכרן דמאן קא אסר ליה. ומחיצאתא דקאמר לאו מחיצות הניכרות אלא משום דקאמר דהתם ליכא מחיצאתא קאמר הכי נמי איכא מחיצאתא. א"נ י"ל דהכא בין לרב (בין לרבנן) בין לשמואל [ב]גגים יתרים על בית סאתים קא מיירי וכדאמר לפרוקא דשמואל וטעמא [ד]שמואל לאפוקי מדין כרמלית, דאפילו לרב נמי אע"ג דלא עביד ליה לגג ככרמלית וכקרפף שלא הוקף לדירה, היינו משום דסבירא ליה דמחיצות בין (ד)למטה בין למעלה עבידן, והא לאו הכי מודה רב דאין מטלטלין בו אלא בד' אמות כחצר וכקרפף שלא הוקף לדירה, וכדקאמר בסמוך (בע"ב) גבי ספינה ומודה רב שאם הפכה לזופתה שאין מטלטלין בה אלא בד' אמותיה. והלכך כי ליכא מחיצות לא מפקי ליה מדין כרמלית. הא כל שאינו יותר על ב' סאתים לא בעינן מחיצה הניכרת בין לרב בין לשמואל. כנ"ל.

והני מחיצות למטה עבידן למעלה לא עבידן והוה ליה יתר על בית סאתים כקרפף שלא הוקף לדירה:    כתבו בתוספות וא"ת כיון דשמואל חשיב ליה גג כקרפף לאסור יותר מב' סאתים, א"כ בבית סאתים נמי ואפילו פחות מבית סאתים יחשב כקרפף בית סאתים שלא הוקף לדירה דאסור לטלטל מגג לחצר לרבנן כמו מקרפף לחצר, ואנן הא אמרינן לקמן בסמוך (צא, א) דאפילו לרבנן גג וחצר רשות א' הן כדאמר רב יהודה ותנא נמי הכין בברייתא. וי"ל דדירת גג חשיבא קצת דירה לענין זה שאינו יותר מבית סאתים, אע"ג דמחיצות התחתונות לאו למעלה עבידן, אפילו הכי לא חשבינן ליה כקרפף.

איתמר ספינה רב אמר מותר לטלטל בכולה ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בד' אמותיה:    הכא בספינה יתירה על בית סאתים קאמר, אבל באינה יתירה על בית סאתים לכולי עלמא מטלטלין בה בכולן. וכן פרש"י ז"ל. ואפילו למאן דאמר מחיצות להבריח מים עשויות, לאו למימר שתהא כאילו אין שם מחיצות, אלא שאינן כמחיצות גמורות העשויות לדירה, אלא הרי היא כתל ונקע, עד בית סאתים מטלטלין בכולן, ויותר מבית סאתים אין מטלטלין בהם אלא מדאורייתא בד' אמות. ותדע לך מדאמרינן בשלהי הזורק בשבת (ק, ב) דשתי ספינות הקשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו. ובפרק מי שהוציאוהו (לעיל מב, ב) נמי אמרינן דרב ושמואל סבירא להו הלכתא כר"ג בספינה דכולה ספינה כד' אמות. ואפילו לר' זירא דאמר התם בפרק מי שהוציאוהו (מג, א) גבי ספינות דמחיצות להבריח מים עשויות, היינו לענין יוצא חוץ לתחום דלא שרי להלוך את כולה. ואסיפא נמי לא תקשי לן ולא ארשויות דשמואל דאמר הכא דמחיצות להבריח מים עשויות, וקא פסיק התם כר"ג. דהא טעמא כדאמרינן, דהכא לא קאמר אלא שאינן מחיצות גמורות להתיר יתר מבית סאתים. וקיימא לן כרב, חדא דקיימא לן כרב [ב]אסורי. ועוד דאפילו שמואל הדר ביה ואמר לרב חייא בר יוסף הלכתא כוותיה דרב, והלכך מטלטלין בכולה ואפילו לדור תחתיה.


דף צ עמוד ב[עריכה]

אבל הפכה לזפתה אין מטלטלין על גבה אלא בד' אמות:    ונראה דאפילו תחתיה אין מטלטלין בה אלא בד' אמות. דהא אין מחיצותיה עשויות לדור תחתיה, והשתא נמי דהפכה לא להשתמש תחתיה הפכה. ומיהו בשאינה יתירה על בית סאתים מטלטלין בה בין למעלה בין למטה כתל ונקע.

ולשמואל אליבא דרבנן ליטלטל מגג לקרפף:    פירוש: מגג יתר מבית סאתים, כיון דמשוי ליה שמואל ככרמלית, אלא בשאינו יתר על בית סאתים לא קשיא אפילו לשמואל דרשות היחיד גמורה היא וכמו שכתבנו למעלה (בע"א ד"ה והני) וכדתניא בברייתא דאפילו לרבנן גגו וחצרו אחד הן. ולשמואל ליטלטל מגג לקרפף אליבא דר' מאיר לא קשיא ליה, דהא [אמרינן] בפרקין (לעיל פט, א) משום גזירה דרב יצחק בר אבדימי. וליטלטל מגג לכרמלית לא קשיא, משום דגג רשות היחיד גמור הוא דבר תורה, אלא דלהחמיר עליו שלא לטלטל בכולו עשאוהו כרמלית ולא להקל אלא מגג לקרפף הוא ביותר מבית סאתים חד דינא אית להו לשמואל.

ובתוספות הקשו דא"כ מאי מקשה לרבנן לטלטל מגג לקרפף ומנא ליה דאסור, דאי משום דקתני לקמן (צא, א) גגין וחצרות רשות לעצמן וקרפיפות רשות לעצמן, התם על כרחין דלא הוו יתרים על בית סאתים, דאי בבית סאתים בהא לימא ר' שמעון כולן רשות אחד הן, וחצר לקרפף יותר מבית סאתים היכי שרי והא כרמלית הוה ואפילו לר' שמעון כדמוכח בהדיא בפרק עושין פסין (כג, ב) גבי קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגנה. ורש"י ז"ל בעצמו כן פירש לההיא ברייתא לקמן (שם ד"ה קרפיפות) (עשאוהו יותר) בבית סאתים דאי ביתר בהא לימא ר' שמעון דמטלטלין הא ככרמלית היא. והלכך אני אומר דמגג יתר על בית סאתים לקרפף יתר מבית סאתים חד רשותא הוא. על כן פי' הם ז"ל דמגג שאינו יתר על בית סאתים חשיב דירה קצת ומטלטלין ממנו לחצר, מה שאין כן מקרפף לחצר אפילו בקרפף שאינו יתר מבית סאתים, מ"מ כיון דשמואל עביד גג יתר מבית סאתים כקרפף יתר מבית סאתים ותרווייהו ככרמלית. ומיהו טפי דומה לקרפף מלחצר והוי ליה למשרי בהדי קרפף כדשרינן ליה חצר. והראב"ד כן פירש דמגג שאינו יתר על בית סאתים לקרפף שאינו יתר על בית סאתים קא קשיא ליה.

[גזירה] שמא יפחת הגג:    פרש"י ז"ל (מחת) [יפחת] ויתקצר מבית סאתים. וזה על דרך פי' דמגג וקרפף יתרים קא קשיא ליה. והראב"ד ז"ל פירש: שמא יפחת גובהו של גג מעשרה ויהא אויר מתערב באויר החצר ונעשה הכל חצר ונמצא מטלטל מחצר לקרפף. א"נ שמא יפחת הגג שהוא סמוך לקרפף [ו]נעשה הכל כקרפף והוי קרפף יותר מבית סאתים. ואקשינן: א"ה מקרפף לקרפף שאינן יתרין לא יטלטל דילמא מפחתי. כלומר: מפחתא מחיצה שביניהם מעשרה והוי הכל כקרפף יתר מבית סאתים. ותירצו:

דהתם אי מפחת מינכרא ליה מילתא:    אבל (לגבי) [לגג] כיון דמבפנים הבית לא אשתני כלל אע"ג דאי מעיין מבחוץ [מינכרא], לא יהיב דעתיה. וקשיא לן קצת פי', חדא דלא הוה ליה למימר דילמא מפחית אלא דילמא מפחתה מחיצה או דילמא מפחת כותל שביניהם, דכיון שלא הזכיר עדיין לא כותל ולא מחיצה הוה ליה לפרש. א"נ לימא דילמא מפחית, כלומר: הקרפיפות דהשתא משמע מפחית מן הקרפף, ואילו נתמעט הכותל מעשרה מאחד מן הצדדים אין בכך כלום, כאן דהקרפף השני עמוק עשרה. ועוד דא"כ בקרפף עצמו לא יטלטל דילמא מפחית מחיצה והוי כל חד מינייהו יתר על בית סאתים ומאי מקרפף לקרפף דקאמר.

ובתוספות פי': דילמא יפחת הגג באמצע וישתמש דרך מחיצה מן הכותל לגג ואז יחשב הגג כמוקף לדירה, ואסור לטלטל ממנו לקרפף כדרך שאסרו להשתמש מחצר לקרפף לפי שהחצר פתוחה לבית חשיבא הוקף לדירה. ואעפ"י שאם יפחת הצד המוקף ולבסוף פתחו וקיימא לן בהוקף ולבסוף פתחו לא חשיבא הוקף לדירה ושרי עם החצר. ופריך:

אי הכי מקרפף בית סאתים לקרפף בית סאתים לא יטלטל שמא יפחת א' מהם:    כלומר: שמא יפרוץ אחד מהם במלואו או ביתר מעשר לרשות הרבים או לבקעה. ומשני:

התם אי מפחית [מינכרא] מילתא:    (בלא) [אבל] פחת הגג לא מינכרא להעומדים בקרפף, ואפילו לעומדים על הגג לא מינכרא בכך שיאסר בכך עם הקרפף.


דף צא עמוד א[עריכה]

ושמואל אמר בין עירבו בין לא עירבו:    וא"ת א"כ מאי האי (דאמרינן) דקאמר שמואל בגיטין פרק הזורק (עט, ב) לא יעמוד אדם בגגו ויקלוט מי גשמים מגגו של חברו שכשם שדיורין חלוקים למטה כך דיורין חלוקים למעלה. י"ל דלקלוט להכניס לביתו קאמר. וא"ת א"כ מאי קמ"ל פשיטא דבהא לכולי עלמא אסור. וי"ל קמ"ל אעפ"י שקולט מן האויר עד שלא נחו מי גשמים בגג. וא"ת [א"כ מ"ש] מגגו של חברו [דנקט] ומשמע מגגו שלו שרי, ואי להכניס [לבית] קאמר אפילו מגגו שלו לתסר, דהא נפרץ במלואו לגגו של חבירו (לאסור) שהוא מקום האסור לו עם ביתו. י"ל דשמואל לטעמיה דאמר לעיל (פט, א) אפילו מחיצות שאינן ניכרות [אמרינן] גוד אסיק מחיצתא, ואנן בההיא לא סבירא לן כוותיה אלא כרב דאסר, והלכתא אפילו מגגו שלו אסור. י"ל דהתם נמי בדאיכא מחיצות הניכרות וקולט מהאויר בלחוד הוא דאיצטריך ליה כמו שאמרנו.

מתקיף לה רב חסדא לשמואל ור' יוחנן יאמרו ב' כלים בחצר [וכו'] ר' שמעון לטעמיה (דאמ') [דתנן] אמר ר' שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות וכו':    ואיכא למידק דהא בההיא דג' חצרות שייכא ור' שמעון דהכא לטעמיה דההיא, א"כ היכי פסיק שמואל כר' שמעון דהכא, והא שמואל בההיא (לעיל מח, ב) כרבנן סבירא ליה דאמרי אמצעית אסורה עם שניהם בגזרו כלים דידה אטו כלים (דמחיצות) [דחיצונות]. ורב נמי היכי גזיר הכא והא איהו דפסק התם כר' שמעון דלא גזר. ומיהו (ד)הא דרב איכא לתרוצא דהתם ליכא למגזר מכלים החיצונות דכלים [לא] מחלפי ליה דאדם בקי בכליו, אבל (אין) [בין] כלים ששבתו בבית לכלים ששבתו בחצר [החיצונה] לא רמי איניש אנפשיה ולא מדכר. אלא לשמואל ודאי קשיא, דכיון דאפילו התם גזר כ"ש הכא דאיכא למגזר. וי"ל דלשמואל הוי אפשר דהתם כיון שאתה מתיר לו להוציא כליו ולהכניס בזו ובזו לא רמיא נפשייהו משתמש מזו לזו אפילו בכלים דידהו. אבל כאן שאפילו בכליו אי אתה מתיר אלא באותן ששבתו בחצר רמי אנפשייהו ומדכרי. ואע"ג דשמואל לא סבירא ליה כוותיה בההיא, בהא סבר כוותיה. והא דאמרינן הכא ר' שמעון לטעמיה לאו למימרא דהא דהכא כההיא ממש, אלא כיון דאפי' בההיא לא גזר כל שכן בהא דהכא (דהא) לא גזר, למאי דס"ל דשמואל סבירא ליה כוותיה בחדא וכרבנן בחדא.

הוא מותיב לה והוא מפרק לה בכומתא וסודרא:    כלומר: שהוציאו כשהוא לובשן. וא"ת מ"מ כי איכא כומתא וסודרא לגזור. יש לומר דוקא בשעה שהוא לבוש לא גזרינן כלים ששבתו בחצר משום ליתהו, דכולי האי לא חיישינן דדילמא פשיט להו ואפיק להו, אבל אי פשיט להו אסרי כלים ששבתו בחצר משום ליתהו. א"נ י"ל דבכל ענין שרי, דכומתא וסודרא דפשט להו בחצר מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן וכו'. וגדולה מזו אמרו לקמן (צב, א) גבי חורבה דכיון דלא מנטרא כלים בגוה לא גזרינן בה. כנ"ל.


דף צא עמוד ב[עריכה]

חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי:    פירש הראב"ד ז"ל: דמשום הכי נקט פתוחות זו לזו, משום דרישא ר' מאיר היא, ובחצר דקתני היינו לטלטל פי' מחצר לחצר, וכיון שכן אם אינן פתוחות זו לזו אי אפשר לו לטלטל מזו לזו דרך רשות הרבים ולא דרך כותל לא משתמש ליה משום גזירה (דעומד) [דעמוד] ברשות הרבים, והלכך לא משתמש ליה אלא דרך פתחים וכדאמרינן בריש פרקין (פט, ב) וכשתמצא לומר לדברי ר' מאיר חצרות רשות לעצמן מאי טעמא לאו משום דשרי לטלטולי דרך כותל (לא), אמר רב יהודה אמר רב ששת לא להכניס ולהוציא דרך פתחים.

טעמא דלא ערבו הא ערבו לא:    הקשו בתוספות אי בשלא ערבו בתים עם חצרות, א"כ היכי ס"ד לקמן בשמעתין לסעויה לרב דאמר מבוי שלא נשתתפו בו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות מיהא [דקתני] ובמבוי אסור, והא רב גופיה לא אסר אלא בשערבו בתים עם חצרות וגזירה שמא (לא) יוציא מאני דבתים למבוי. לדידי לא קשיא לי מהאי, דדילמא לא אתי' לסיועיה לרב מיניה אלא לבתר דאוקימנא לה (בשערבו) [בשלא ערבו], הא למאי דקס"ד דמקשה מעיקרא לא. ואלא ודאי בלאו הכי קשיא, דאי בשלא ערבו ומבוי אסור דקתני היכי מפרשי ליה, אי אמרת במבוי ממש אסור וכאידך דרב דאמר מבוי שלא נשתתפו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות והא אפילו רב מודה בשלא ערבו, ואי למבוי אסור קאמר כדאמרינן לקמן, א"כ היינו רישא דקאמר אסור להכניס ולהוציא מחצר למבוי כדקאמרינן לקמן. והשתא לא מצית לשנויי כדמשנינן לקמן משנה יתירה אצטריכא ליה לאשמועינן דרבנן פליגי עליה ובין ערבו בין לא ערבו, דהא אמרת דאפילו ר' שמעון לא שרי אלא בשלא ערבו. ובתוספות דחקו בפרקין בפרוק קושיא זו, דתלמודא קסבר דהאי ובמבוי אסור דקתני מילתא באנפי נפשא היא והכי קאמר: ויש ענין שאף בתוך המבוי אסור לכולי עלמא ואפילו לר' שמעון וכגון שערבו חצרות עם בתים והא דקא (מסייע לר') [מסיים ור'] שמעון מתיר לאו אאיסורא דד' אמות קאי אלא ארישא.

ולי נראה דקס"ד דמקשה מבוי אסור דקתני היינו במבוי עצמו ואפילו בשלא ערבו, ומשום דטעמא דת"ק דהיינו ר' מאיר דאסר חצרות עם מבוי ואפילו בשלא ערבו ושרי חצרות אהדדי, היינו משום דיותר רגילות להוליך כלי החצר למבוי מלהוציא כלי חצר זו לחצר אחרת, ולפי' החמיר יותר במבוי עם החצר מבחצר לחצר. וכן כתבו גם בתוספות טעם זה בדברי ר' מאיר דאסיר חצרות עם מבוי ושרי חצרות בהדדי, והלכך קס"ד דמהאי טעמא גופיה הוא דאסר אפילו לטלטל [ב]מבוי אלא בד' אמות עד שישתתפו בו ואעפ"י שלא ערבו, (ואפי') [שמעינן] שאסור לר' שמעון בשערבו. והיינו דאתיין לסיועיה לרב מהא דמבוי אסור, ולא מן הברייתא הזו ממש דההיא ר' מאיר היא ורב כר' שמעון סבירא ליה אלא כדאמרן דר' מאיר אפילו בשלא ערבו, שמעינן [מיניה] לר' שמעון בשערבו. כנ"ל.

והא דלא ערבו קתני:    פירש רש"י ז"ל: לא ערבו לגמרי משמע, כלומר: שלא ערבו כלל לא חצרות אהדדי ולא אפילו בתים. ומשני:

תני נשתתפו:    כלומר: האי לא ערבו דמשמע לגמרי אשיתוף דמבוי קאי ולא איירי אערוב חצרות מידי. ור"ח ז"ל פירש: והא דלא ערבו דקתני, ואינו נקרא ערוב אלא בחצר עם בתים, אבל בחצר דרך בתים עם מבוי שיתוף נקרא, ואם לא ערבו חצרות בהדדי קאמר כמו שאמרתי, לא נשתתפו הוה ליה למתני, ופרקינן: תני בברייתא לא נשתתפו.


דף צב עמוד א[עריכה]

ומי אמר ר' יוחנן הכי:    יש לפרש דהכי קא קשיא ליה מי אמר ר' יוחנן הכי דאפילו (לא) ערבו.

הא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן וכו':    ואי אמרת בשלמא בשלא ערבו, (לא) משכחת מתני' דקתני בלבד שלא יוריד למטה, בשערבו, אלא אי אמרת אפילו בשערבו מתני במאי מתוקמא וכן פי' [רש"י] ז"ל. ויש לפרש עקר מאי דפסק כר' שמעון קשיא ליה, מי אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון והא תנן כותל שבין שתי חצרות וכו', קאמר סתמא כר' מאיר דאמר כל שאתה מוצא שתי רשויות והן רשות אח' כגון עמוד ברשות היחיד אסור לכתף עליו, והלכך אסור להשתמש מכותל גבוה עשרה ורחב ד' לחצר. דאילו לר' שמעון גג וחצר רשות א' הם ומותר אפילו להוריד למטה וה"ה לרבנן. א"כ כיון דסתם מתני' כר' מאיר היאך פסק כאן כר' שמעון. ומשני ההיא סתמא כר' שמעון אתיא מאי למטה למטה לבתים. וכן פירשו ר"ת ז"ל והראב"ד ז"ל. ולפי פירוש זה יש לי ראיה מאותה משנה דפרק חלון (עו, ב) למה שאמרתי (לעיל פט, א ד"ה אומר) דאפילו ר' מאיר לא אסר אלא עמוד גבוה שבחצר (דחד) [דתרי] גברא, דהא סלקא דעתיה דרבינא דמתני' דוקא ר' מאיר ואסר להוריד משום גזירה דרב יצחק דעמוד, ואפילו הכי דוקא בכותל שבין ב' חצרות אבל כותל של ראובן שבחצרו שרי.

וקשיא לי אשמעתין מאי קא מקשה מסתמא דפרק חלון (שם), והא קיימא לן דבחדא מסכתא יש סדר למשנה, ואם כן אדרבא הוה ליה סתם בפרק חלון ומחלוקת בפרקין והלכה כמחלוקת. יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה הכי, אלא דניחא ליה לאוקמא לההיא מתני' דחלון כר' שמעון כי היכי דלא תיפוק לבר מהלכתא, כך נראה לי.

וכי רבי לא שנאה ר' חייא מנין ליה:    ואע"ג דהא דר' חייא פי' דמתני' היא, וזמנין סגיאין מאי דלא פירש במתני' פירש בברייתא, אפילו הכי אי איתא דאית ליה לר' הכי, הוה ליה לפרושי כי הא במתני'.

שתי חצרות וחורבה אחת ביניהם:    לפי מה שכתבתי למעלה בריש פרק כיצד משתתפין (פה, א ד"ה שלש חורבות) על דעת רבותנו הצרפתים ז"ל דכל שאינו אסור מותר להוציא מן הבתים, וחורבה אפילו דאחרים מוציאין ליה אפילו מאני דבתים. האי חורבה רחבה שאחרי הבתים היא ופתח הבית פתוחה ליה, ולפי' הויא ליה כעין חצר לאסור בה כלי הבית בלא ערוב. ובשאינה ראויה לדירה היא, דאי בראויה לדירה אפילו כלים ששבתו בחצר נמי אין מוציאין לה..

התם מנטרי מאני דבתים דחצר הכא לא מנטר:    והלכך אפילו לרב דאמר בשערבו לא, בחורבה דלא מנטרא בה כלים לא גזרינן בה, דהויא מילתא דלא שכיח ולא גזרינן. ומיהו כל הדין שקלא וטריא לא אצטריכינן לה אלא לרב דאמר ערבו לא, אבל אנן הואיל ו[כ]ר' יוחנן קיימא לן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן (ביצה ד, א). ואע"ג דרב חייא בר רב ורב הונא קימי בחד שיטה וכרב, אפילו הכי לא חיישינן להו דתלמידי דרב נינהו ואינהו לא גמרינן לבטולי לר' יוחנן. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל והרב אלפסי ז"ל.

מתני': גג גדול סמוך לגג קטן הגדול מותר וקטן אסור:    הא מתני' ככולי עלמא אתיא, לרבנן דאמרי דגגין כל אחד רשות לעצמו, קטן אסור אפילו לכלים ששבתו בתוכו דנפרץ הוי במלואו למקום האסור לו. ולר' מאיר אסור לכלים ששבתו בחצר וכ"ש לכלים ששבתו בתוך הבית. ולר' שמעון לכלים ששבתו בתוך הבית דוקא. וכן חצר גדולה וקטנה גדולה מותרת בלא נפרצה יותר מעשר, וקטנה אסורה דוקא בשכותלי הקטנה נכנסין לגדולה, למאן דאמר נראה מבחוץ ושוה מבפנים (אינו) נדון משום לחי וכדאיתא בפ"ק (ט, ב).

אף גג דדרסי ליה רבים:    האי סוגיא אתיא כולה כלישנא קמא דרב יוסף (לעיל פט, ב) וכאסהדתיה דאביי דאסהיד דאיהו אמרה דאף במחיצות שאינן ניכרות אמרינן גוד אסיק.


דף צב עמוד ב[עריכה]

גפנים בקטנה מותר לזרוע בגדולה:    פירש רש"י ז"ל: וכשיגדלו הזרעים אע"ג דדיורי הגדולה בקטנה אין אוסרים את הגפנים, דאמרינן במנחות פרק ב' (טו, א) מעשה באחד שזרע כרמו של חברו ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, ואמרינן מאי טעמא קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים מדרבנן אסירי, האי דלא עביד איסורא לא קנסו. והכא נמי הואיל כשזרע את הגדולה בהיתר זרעה אף שתיהם שלו ליכא למקנסיה. וכ"ש אם קטנה של אחרים וגפנים שלה קדמו ע"כ לשון רש"י ז"ל. ולפי פי' שמעתין בשאר זרעים. והקשו עליו בתוספות דמ"מ היכי שרי להניח הזרעים בין הגפנים לכשיגדלו הזרעים, דאפילו עלו מאליהם תנן במסכת כלאים (פ"ה, מ"ו) היה עובר בכרם וראה ירק בתוך כרמו ואמר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור. כלומר: כיון דמתייאש מללקטו. ועל כרחין לא שרי התם במנחות אלא כשלא היה יודע בעל הכרם שהזרעים שם. על כן פי' הם דדוקא בשהקטנה של אחרים וגפנים שלה קדמו, וכיון דאין בידו לעקור את הזרעים, הגפנים מותרים, והזרעים ג"כ מותרים כיון שהוא זורע בגדולה. ומיהו אכתי אינו מחוור דכיון דאלו היה ביד בעל הגפנים לעקור את הזרעים היו הזרעים אסורים ואוסרים את הגפנים, דאלמא יש לאסור כלאים דבעין, א"כ היאך אמרו מותר לזרוע בגדולה כיון שהוא בא לידי איסור כלאים.

וכתב הראב"ד ז"ל: כי יש מדמים הזרעים שבגדולה אצל הגפנים שבקטנה, לאותה ששנינו בפ"ז דמסכת כלאים (מ"ז) הרוח שעלעלה הגפנים על גבי התבואה יגדור מיד ואם אירע אונס מותר, תבואה שהיא נוטה תחת הגפן וכן ירק מחזירו ואינו מקדש, מאימתי תבואה מתקדשת משתשליש וענבים משיעשו כפול הלבן. תבואה שיבשה כל צורכה וענבים שבשלו כל צורכן אינן מתקדשות. הרי למדנו מן המשנה הזו שאם הרחיק ד' אמות מן הכרם או ג' טפחים מגפן יחידית שהם כדי עבודת [הכרם] וזרע ואח"כ גדלה התבואה ונטת' תחת הגפן שאוסרת מפני מראית העין. ומיהו כיון שנזרע בהיתר והאיסור בא מאליו אינו אוסר אלא עד שתגדל התבואה באיסור עד שתשליש, וענבים משיעשו כפול הלבן. ומותר לזרע דקאמרינן לפי שמותר לקיים הזרעים הללו עד שיעשו ענבים שבקטנה כפול הלבן ובלבד שיעקור הזרעים משיעשו כפול הלבן, אבל רישא שזרע באיסור מיד נאסרים הזרעים (בה) בהשרשה.

אשה בגדולה וזרק לה בעלה גט בקטנה מתגרשת לפי [שהיא] כעומדת בתוך הקטנה, היא בקטנה וזרק לה גט בגדולה אינה מתגרשת. פירש"י והראב"ד ז"ל: אעפ"י ששני החצרות שלה, משום דבעינן שתהא עומדת בתוך ביתה או בתוך חצרה. ולפי דבריהם הא דנקט התם בגמרא (גיטין עז, ב) בצד ביתה לאו דוקא, אלא שתהא עומדת בתוכה ממש, דאי סגיא לה בעומדת בצד ביתה הכא נמי בשעומדת בקטנה וזרק לה גט בגדולה. אמאי אינה מתגרשת תיפוק ליה דמ"מ בצד הגדולה היא עומדת, אלא ש"מ דדוקא בתוך ביתה וכדקתני במתני' (שם ע"א) הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת. אבל בתוספות פירשו: דהכא בשהשאילו לה חצר גדול מחצר קטן, דאם שם האשה על הגדולה כמו כן שמה על הקטנה, ואם שמה על הקטנה אין שמה על הגדולה, ולעולם בששתיהם שלה מתגרשת בין בקטנה בין בגדולה, כיון שהיא עומדת בצידה.

צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן:    דהרי שם הגדולה על הקטנה, אבל צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן, שאעפ"י שיש לשליח צבור שבתוך הגדולה תפיסה בתוך הקטנה אינו כלום שהצבור שהן יוצאין ידי חובתן הן העיקר ולא השליח שהוא המוציא.

תשעה בגדולה וא' בקטנה מצטרפים:    דשם הרוב על הקטנה. ואמרו בתוספות: דדוקא כשהרוב בגדולה, אבל אם ה' בגדולה וה' בקטנה אין מצטרפין, ובסיפא דנקט ט' בקטנה וא' בגדולה אין מצטרפין לאו דוקא יחיד בגדולה. ומסתברא דמשום הכי נקט בסופה ט' לומר שאעפ"י שהרוב במקום אחד, אפילו הכי כיון שהן בקטנה אין מצטרפין שאין שם הקטנה על הגדולה. ואיכא דמותיב אשמעתין למה אין מצטרפים והא אמרינן בפסח שני פרק מי שהיה טמא (פה, ב) גבי מן האגף ולחוץ כלחוץ אמר רב וכן לתפילה, ור' יהושע בן לוי אמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ולענין צרוף איירי דלענין לצאת אם יש שם צבור עם שליח צבור מודה רב דיוצא, דתניא בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כז, ב) היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיוון לבו לצאת יצא, וקיימא לן כר' יהושע בן לוי כדאמרינן במסכת סוטה פרק אלו נאמרין (לח, ב) פשיטא אריכא באפי גוצא לא מפסקי, תיבה לא מפסקא, מחיצה מאי. ת"ש דאמר ר' יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. ומדמייתי ראיה ממנה ש"מ דהלכתא כוותיה. ותירצו בתוספות דר' יהושע בן לוי לא לענין צרוף אויר אלא לענות קדושה או ברכו דהלכתא כוותיה דקיימא לן אין דבר שבקדושה פחות מעשרה (מגילה כג, ב), וקסבר רב דאינו רשאי לענות כשהוא מן האגף ולחוץ מאחר דלא הוי בכלל צבור שבפנים, ור' יהושע בן לוי סבר שישנו בכלל ברכה לענין ברכת כהנים ולשבח ולברך ולענות דבר שבקדושה, שאין מחיצה של ברזל מפסקת.

וא"ת עוד א"כ צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אמאי אין יוצאין ידי חובתן מפני המחיצה הגדולה, והלא מ"מ אין מחיצה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. תירץ הראב"ד ז"ל דלא אמר ר' יהושע בן לוי אלא בשיש מקומות שלמוציא עשרה שהמוציא ראוי להוציא ואין רשאי לומר דבר דבקדושה דיחיד הוה, והלכך כשהצבור בקטנה ושליח צבור בגדולה הרי אנו רואין את השליח כיחיד לפי שאין שליח צבור עומד במקומו. ודברי ר' יהושע בן לוי מוכיחים כן דקאמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, כלומר: בין ישראל העומדים חוץ מן האגף לאביהם שבשמים ושכינתו שרויה בתוך הצבור ואין השכינה אלא בתוך בני ישראל שהם עשרה.

כל מה שאמרו כאן גפנים בגדולה אסור לזרוע בקטנה, צואה בגדולה אסור לקרות קרית שמע בקטנה, לא נתנו חכמים שיעור, ואפילו היה רחוק ביניהם. ואע"פ דאילו בא בתוך הגדולה ממש מותר לזרוע ברחוק מקום בכדי (מיל) [ד' אמות] חוץ לכרם, וכן לגבי צואה מותר לקרות ק"ש ברחוק ד' אמות, הכא אסור לעולם, לפי שהקטנה כולה כפתחה של גדולה ומחיצות הגדולה להחמיר וכדאמרינן בסמוך, א"כ מצינו מחיצה להחמיר וכן פרש"י ז"ל.


דף צג עמוד א[עריכה]

קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה ב' החצונים מגופפים אמצעי אינו גופף נעשו שיירא ונותנין להם כל צורכן:    ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים כדאמרינן בפרקא קמא (יז, א).

אמצעי מגופף ושנים החצונים אינם מגופפים ויחיד בזה ויחיד בזה:    אין נותנין להם כל צורכם אלא נותנים להם בית סאתים לכל אחד מהם במקומו.

ואיבעיא להו שנים באמצע ויחיד בזה ובזה מהו אי להכא נפקי הוו להו תלתא או דילמא חד להכא נפיק וחד להכא נפיק:    כלומר: (למ"ד) [חד] דעתיה בהפך דהא בקניית שביתה תליא מילתא ובסלוק נפשיה מאידך, וחד דעתיה בהפך דהא בקניית שביתה תליא מילתא ובסלוק דעתה נמי תליא מילתא כדאמרינן בריש פרקין (פט, ב) גבי קטן סלוקי נפשייהו מהכא. וגם חצר שבין ב' חצרות (לעיל מט, א) (ו)פלגינן בין רגיל [ו]שאינו רגיל. ולכך כיון דאין כל מתלי דעתיה, ובהכין ליכא שירא בחד מינייהו וה"ל יחידים עד דגלו דעתיהו מערב שבת דבעו למיפק תרויהו בחד מן החצוניות.

והקשה הראב"ד ז"ל כיון דבתר דעתייהו אזלינן [א]פי' שנים החצונים מגופפין ובאמצעי אינו מגופף, לימא דילמא דעתיה דכל חד מינייהו באתריהו ובדוכתייהו בלחוד הוא דקנו שביתה ולא בהדדי והוו להו יחידים. והוא ז"ל מתרץ לה דכיון דאמצעי לית ליה מחיצות אי אפשר דלא פשיט בהא ואי פשיט בהאי [לא פשיט בהאי] דלא עביד איניש בב' מקומות.

ושמעתין כולה בשכותלי מי שאינו מגופף נכנסין לתוך המגופף, הא לאו הכי כולן כמגופפין הן, דקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי כדאיתא (לקמן) [לעיל] בפ"ק (ט, ב).

והלכתא בעיין לקולא:    כלומר: שתי הבעיות, דהיינו האמצעי בהאי לא פשיט בהאי ואי פשיט בהאי לא פשיט בהאי מגופף, דהיינו שנים ויחיד בזה ויחיד בזה וכן יחיד באמצע ושנים בזה ושנים בזה וכולהו חשבינן להו כשיירא ונותנים להם כל צורכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מכלים.


דף צג עמוד ב[עריכה]

אמר רבא מודה רב חסדא בני התחתונה הואיל ורואין פני עשרה:    אבל בני העליונה שמתחילה קודם שנעשה בו גדור היו נאסרים שלא היה ביניהם אלא גדר (עשרה) [חמשה], ועכשיו כשנתוסף שם מחיצה חמשה אתה בא להתירן מחמת מחיצה זו והן אינם רואים פני עשרה יאמרו שהמחיצה חמשה מתרת.

אין הכי נמי והא דקתני פחות מכאן מערבין א' ואין מערבין שנים אתחתונה:    והוא הדין דמצי לשנויי כי האי שינויא לעיל דאקשו אי הכי תחתונה תערב (חד) [תרי] עליונה לא תערב [חד] ולא תערב תרי, ולימא אין הכי נמי ודקתני מערבין שנים ואין מערבין אחד אתחתונה. וי"ל דרישא משמע ליה דאתרווייהו קאי, אלא דסיפא הכי קאמר ופעמים שאחד מהם אין מערבין שנים ומערבין אחד.

אמר ליה אביי לא(ו למימרא) [לימא מר] אימא אלא אימא ודאי (דאי) מבעוד יום נפרצה דהא מר הוא דאמר בעאי מיניה דרב הונא ובעאי מיניה מרב יהודה ערב דרך הפתח וכו'. ואמרו לו שבת הואיל והותרה הותרה:    איכא (למימ') [למידק] מאי קאמר ליה אביי לא לימ' מר אימא אלא ודאי אימ' מבעוד יום נפרצה, דהא מר הוא דאמ' בעאי מיניה דרב הונא ובעאי מיניה מרב יהודה לרב דרך הפתח וכו' ואמרו בנסתם הפתח ונסתם החלון דשבת הואיל והותרה הותרה, דשאני התם איתנהו למחיצות וכדאמרינן בשלהי פרקא קמא דמכלתין (יז, א) רב הונא דאמר אפילו כרב (יוסף) [יוסי] דאמר בפרקין דהכא (צד, א) מבוי שנטלה קורתו או לחייו אסורין לאותה שבת, דעד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא התם דליתנהו למחיצות אבל בנסתם הפתח איתנהו למחיצות לא, אלמא הפרש (שביתה) [יש בין איכא] למחיצות [ל]ליתא למחיצות, והכא נמי הא נפרצו מחיצות וליתנהו. וי"ל דלא דמי נפרצו מחיצות דהכא לההיא דהתם, דהתם נפרצו לרשות הרבים או לכרמלית, ובאיהו אפילו שמואל מודה בשנפרצה מיהא לרשות הרבים כדאיתא לקמן (צה, א), ואנן נמי קיימא לן בההיא כר' יוסי ואפילו בנפרצה לכרמלית, ואילו בהא קיימא לן כשמואל דהא רבה ואביי כוותיה ס"ל וכן רב הונא ורב יהודה, והיינו טעמא דהכא דאינו משום מחיצות אלא משום ערוב דדיורין הבאין בשבת דמי. וכן כתבו בתוספות התם בשלהי פרקין קמאי. ולפי זה נראה דהתם ה"ק עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא במחיצות תליא כולה מילתא אי איפשר להתיר את המבוי ואת החצר אלא על ידי המחיצות האלו, והלכך לא מקילינן להו למימ' שבת הואיל והותרה הותרה, אבל הכא גבי נסתם הפתח איתנהו למחיצות, כלומר: מוקפות הם מחיצות ואינן חסרות אלא עירוב, בעירוב הקלו, והיינו דקאמר אבל הכא איתנהו למחיצות ולא אמר הכא איתיה לפתח ואיתיה לחלון דפתח וחלון הא נסתמו וליתנהו, והכא נמי מחיצות אתנייהו ודיורין הוא דנפרצו זה לתוך זה.

דהא (חד) [מר] הוא דאמ' מבעיא מינאי ומיניה דרב הונא וכו' אמרו לו שבת הואיל הותרה הותרה:    איכא למידק דהכא משמע דכרבה סבירא ליה בהא ודלא כרב, וזה קשה דהא אמר אביי (שבת כב, א) כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל, מתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר והלכה כר' שמעון בגרירה. וליכא למימר דהכא שאני משום דקיימי רב הונא ורב יהודה כשמואל, דהא בגרירה קיימי נמי אמוראי כוותיה דשמואל בגרירה דדבר שאין מתכוין מותר, ואפ"ה אצטריך לאפוקי. ותרצו בתוספות דבהא כללא דכאיל אביי לא קא מיירי בדברים שיש להקל עליהם ולעשות כדברי המיקל, כגון באבל ובערובין דהלכה כדברי המיקל בהם.

כותל שבין ב' החצרות וכו' רב אמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות:    כשלא עירבו ב' החצרות זו עם זו וערבו כל אחד ואחד לעצמה, ולפי' לרב אין מטלטלין אלא בד' אמות ואפילו כלים ששבתו בתוך החצר, דאיהו לית להו שבת הואיל והותרה הותרה, ורב לטעמיה דאמ' (לעיל צא, א) [הלכה] כר' שמעון והוא בשלא עירבו הא בשערבו לא גזרינן אטו מאני דבתים.

ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר המחיצות:    כלומר: ואפילו מאני דבתים, ונראה לי דרב (אפי') [מיירי] דוקא בשקדם והוציא כלי הבתים לחצר קודם שנפלה המחיצה, דכיון דב' כלים בחצר יאמרו זה אסור וזה מותר, אבל אם אין כלים בחצר ששבתו בביתא אפילו לרב מותר לטלטל בכל החצר כלים ששבתו בחצר, ואפילו להוציא מחצר לחצר, דהא חצרות רשות אחת הן. ואי משום מאני דבתים ליכא, דכיון דלית ליה לרב (ששת) הואיל והותרה הותרה מכיון שנפל הכותל נאסרו כלי הבית להוציאן וחזרו החצרות [כ]אלו לא ערבו, דלמאן דאמר לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה מכיון שנפל הכותל נאסרו כלי הבית להוציאן. [והלכתא כוותיה דשמואל] כרבה ורב הונא ורב יהודה (ואפילו) כולהו סבירא להו כוותיה.


דף צד עמוד א[עריכה]

אהדרינהו רב לאפיה:    פירש רש"י ז"ל: דקסבר אסור לטלטל הסכין לתוכה וכדטעמיה דאמר אין מטלטלין בו אלא בד' אמות. והוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ולא פירש משום עשיית המחיצות, לפי שהוא ז"ל פירש בסוף פרק כל הכלים בשבת (קכה, ב) דלא שייך אהל עראי בשבת אלא בגג אבל בדפנות לא. ואין דבריו מחוורין כמו שכתבנו שם בס"ד (בד"ה שאין). אלא הכא רב דאהדרינהו לאפיה משום עשיית מחיצות הוא דלהדריה, כיון שהמחיצה זו מתרת הרי זו אהל, אבל לשמואל דסבירא ליה הואיל והותרה הותרה, נמצאת מחיצה זו שאינה בה להתיר דבלא היא מותר לטלטל בכל החצר דמעיקרא, ולפי' הקשו לשמואל היכי עבידא, כלומר: כיון דסבירא ליה דשבת הואיל והותרה [הותרה], למה ליה דעביד הדין והא אפילו בלא הא שריא. ואי סבירא ליה מחיצה זו מתרת, א"כ היכי עביד הכי (ואי) דעשיית אהל הוא ואסור. ופריק שמואל דעביד לניחותא ולצניעותא בעלמא הוא דעבד.

וחכמים אומרים המכניס מתוכה לרשות [הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית:    הא דלא קתני מכניס מתוכה לרשות] היחיד או מרשות היחיד לתוכה כדקאמר ר' אליעזר, משום דאי אמר הכי הוה אמינא דרשות היחיד היא דבר תורה, אלא לאשמועינן שהם ז"ל עשאוה ככרמלית להחמיר עליה, והמכניס מרשות הרבים לתוכה חייב, קא משמע לן דכרמלית גמורה היא. והמכניס מתוכה לרשות הרבים פטור.

יש ספרים דגרסי: עד כאן לא פליגי (אפי') [אלא] היכא דליכא חפופי אבל היכא דאיכא חפופי לא קמ"ל. ויש מקשים לגירסא זו דהשתא משמע דר' אליעזר פליג אפילו היכא דאיכא חפופי, ואילו בפ"ק דשבת (ו, א) אמרינן מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא אימור דשמעת ליה לר' אליעזר היכא דליכא חפופי היכא דאיכא חפופי מי שמעת ליה. ויש מתרצים דסוגיא דהכא אזלא כרב פפא (שבת שם). ויש גורסין כאן מהו דתימא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא היכא דאיכא חפופי אבל היכא דליכא חפופי לא קמ"ל. כלומר: אדרבא היכא דליכא חפופי הוא דפליגי אבל איכא חפופי לא פליגי, דבהא אפילו ר' אליעזר מודה. ולהאי גירסא אתיא האי כוותיה דרב אחא דהתם וגירסא זו יותר נכונה.

הכי קאמרי ליה מי לא מודית לן הכא דלטלטל מתוכה לרשותה רבים דפטור מפני שהיא כרמלית:    איכא (למימר) [למידק] דהא משמע דאפילו ג' מחיצות לאו דאורייתא משום דנפרצה זו לרשות הרבים בדופן ד' הרי זו כרמלית גמורה והמכניס והמוציא מרשות הרבים לתוכה ומתוכה לרשות הרבים פטור, ואילו בפרק(ין) [קמא] (יא, ב) אמרינן דג' מחיצות דאורייתא. והתם (לעיל יב, ב) אמרינן דקורה משום היכר אלמא ג' מחיצות לכולי עלמא אסור מדאורייתא ומבוי דאורייתא משרה שרי [בלא] (ב)לחי ובלא קורה.

והראב"ד ז"ל תירץ דהתם במבוי דלא דחקו ביה רבים, וכגון שיש איסקופה גבוהה ג' טפחים לפניו דלא דרסי ביה רבים דלא ניחא תשמישיה, אבל היכא דליכא עכובא ודרסי ביה רבים בהדי, הלכך מבטלים (מותרת) מתורת חצר. ואע"ג דתניא (לעיל ח, ב) חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו, רשות היחיד לשבת, התם איכא ד' מחיצות מעליתא, אבל הכא דליכא אלא ג' אתו רבים ומבטלי ליה. וי"ל [עוד] דהתם במבוי הפתוח לכרמלית, אבל בפתוח לרשות הרבים כחצר זו שנפרצה לרשותה רבים דשלש מחיצות לאו דאורייתא. ולפי דבריהם מבוי הסמוך לרשות הרבים אין [הכשרו] בקורה אלא או במחיצה או בצורת פתח או בלחי, דקיימא לן כאביי דאמר [לחי משום מחיצה גבי] (לאו משום לחי העומד מאליו, לעיל טו, א). אבל בתוספות פי' כאן דהכי קאמר: מי לא מודית דמתוכה דחצר כולה שהוא רחוק הרבה ברשות הרבים (שאולי) [שאינו] חשוב רשות הרבים אלא אסור לטלטל מתוכה לרשות הרבים ואפילו לא נשארו מחיצותיה כלל, דומיא דחצר זו שנפרצה שאעפ"י שנפלו כל המחיצות ואין שם היקף חשוב כרמלית ליאסר לרשות הרבים לפי שאין לרבים בו זכות. ולפי דברי התוספות כל שיש לו ג' מחיצות בין דרסי בו רבים להדיא בין לא דרסי בה, [בין] פתוח לכרמלית בין פתוח לרשות הרבים, דבר תורה שרי דג' מחיצות דאורייתא, ואין לך מבוי שאינו ניתר בלחי וקורה. וזה יותר נכון דאילו לדברי האחרים כי קתני בפרקא קמא (יא, ב) הכשר מבוי ב"ש או' לחי וקורה וב"ה [אומרים] או לחי או קורה, לא הוא שתקן מלפרושי באיזה מבוי, בסמוך לכרמלית דוקא, כ"ש לדעת הראב"ד ז"ל שאין הכשר בלחי וקורה עד שיהא שם אסקופה גבוהה ג', ובכולהו מכילתן לא משמע הדין. ודברי התוספות עיקר.

במאי עסקינן אלימא בעשר מאי שנא מרוח אחת דאמרינן פתחא הוא משתי רוחות (אי) [נמי] פתחא הוא:    וא"ת דילמא בי' וכשפרוץ מרובה על העומד, והלכך מרוח א' שרי בגפופי וכדאמרינן בפ"ק (יב, א) דחצר נתרת בפס ד', או בלחי מכאן ולחי מכאן כיון דאיכא ג' מחיצות קיימות, אבל מב' רוחות כיון שהפרוץ מרובה על העומד אסור כיון דשלש מחיצות מדאורייתא הלכך אסור אלא א"כ יש לפחות צורת פתח (אסור אלא א"כ יש לפחות צורת פתח). דאפי' ת"ק דחנניה דמקל טפי במבואות המפולשין לרשות הרבים, לחי וקורה מכאן וצורת פתח מכאן בעינן, כדאיתא בריש פרקין קמא (ו, א). וכן לכולי עלמא במפולשין לכרמלית. וי"ל דמשום דר' יהודה קאמר הדין, ולר' יהוד' ב' מחיצות דאורייתא ובלחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה כדתניא מי שיש לו ב' בתים בב' צידי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן ונושא ונותן באמצע דברי ר' יהודה. ותנן לקמן (צה, א) ועוד א"ר יהודה מערבין במבוי המפולש (דברי ר' יהודה) כך תירצו בתוספות. וקשיא לי אי לר' יהודה מאי קאמר בעשר והא לר' יהודה אפילו ביתר מעשר נמי פתחא הוא לפחות עד שלש עשרה אמה ושליש כפסי ביראות (לעיל יט, ב) ואפשר נמי אפילו עשרים כפתחו של אולם וכמו שכתבתי בפרק קמא (ב, ב סוד"ה ופריך אביי). וי"ל משום דר' יוסי נקט עשר, ועשר ויותר מעשר דקאמר לאו דוקא אלא שיעור פתח ואפילו מב' רוחות ואפילו לר' יוסי.

ואי ביתר מעשר אפילו מרוח א' נמי:    לר' יוסי, וכן נמי בשיותר משלש עשרה אמה ושליש לר' יהודה. ואי בפרוץ מרובה על העומד לר' יהודה מיהא לשתרו ואפילו מב' רוחות. אלא דאכתי קשיא כי אוקימנא בקרן זוית מאי מב' רוחות שאוכלת הפרצה מב' כותלים משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, לר' יהודה מאי הוי, והא לדידיה אפילו מבוי מפולש אפילו ביתר [מעשר] סגי ליה בלחי מכאן ולחי מכאן ולא גריעי מותר הכותלים מלחיים. והראב"ד ז"ל תירץ דאע"ג דשרי ר' יהודה במבוי כי האי גוונא, בחצר מודה דבעינן ג' מחיצות מעלייתא ורביעית שלא תהא פרצתה יותר מעשר, דגבי חצר משוו ר' יהודה וחכמים משום דחצר בעיא הרחקה טפי מפני שמשתמש בה הרבה. ולי נראה דטפי גריע כי נפרץ בקרן זוית לר' יהודה מהמבוי המפולש, דאילו במבוי המפולש כל שאינו רחב יותר משלש עשרה אמה ושליש או מכ' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אליבא דר' יהודה (לעיל י, א) הותר בלחי וקורה משום דהוה ליה כפתח, אבל פרצה אינה ניתרת בלחי וקורה לכולי עלמא, דכיון דאמרינן דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי ה"ל כרחב יותר מג' עשרה אמה ושליש דעלמא או מעשרים, (ונפרצה) [ופרצה] דעלמא אינה ניתרת בלחי וקורה.


דף צד עמוד ב[עריכה]

מאי שנא מרוח אחת דאמרינן פי תקרה יורד וסותם:    כלומר: ואפילו ביותר מעשר, משתי רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם. מכאן נראה כדפי' ר"ת ז"ל (בתוס' לעיל כה, א ד"ה אכסדרה) שפירש דאכסדרה רב אמר משום פי תקרה יורד וסותם בין באכסדרה שיש לה ג' מחיצות בין באכסדרה שאינה מוקפת אלא שתי מחיצות דעבידא כמין גאם קאמ', מדאקשינן הכא הכי להדיא משתי רוחות נמי נימא פי תקרה יורד וסותם, ואם איתא דאפילו רב לא אמר אלא במוקפת ג' מחיצות [הא בב' מחיצות] מודה ליה. ועוד ראיה מדאמרינן בפרק קמא דסוכה (יח, ב) בההוא מודינא לך משום דהוי כמבוי המפולש, דלא מהני ביה פי תקרה (גבי) יורד וסותם בב' מחיצות. וא"ת כיון דפ'[רוץ משני רוחות ממש] מיהא לא אמרינן פי תקרה, לוקמא הכא מתני' הדין בשנפרץ מב' רוחות זו כנגד זו. ותירצו בתוספות דניחא ליה לאוקומיה בכל ענין. ועוד דדומיא דחצר בית קתני. והראב"ד ז"ל כתב: דאפילו במפולש אמרינן פי תקרה כל היכא דאיכא גפופי ואעפ"י דנפרצה יותר מעשר.

וקרויו באלכסון:    פירש רש"י ז"ל: שהקרוי בשפוע כגגין שלנו דליכא פה, דהיינו כארזילא דאמרינן בשלהי פרק עושין פסין (כה, ב). ואינו מחוור דא"כ הוה ליה למימר דעביד כארזלא כדאמר התם. ועוד קשיא לי דא"כ מאי קאמר לקמן שמואל לא אמר כרב דקתני באלכסון, ומאי קושיא סתם תקרה משופע הן. ובתוספות פי' דמיירי כגון שנפרץ הקרוי באלכסון עם המחיצות בקרן זוית. [והראב"ד פי' כגון שנפלו המחיצות בקרן זוית], ונשאר הקרוי שלם על מקום הפרצה באלכסון הבית, פי תקרה יורד וסותם אמרינן, אמצע תקרה לא אמרינן.

ושמואל אמר אפילו ביתר מעשר:    אחצר קאי ואפילו ביתר מעשר [דמתני' אפשר לאוקמא] בין בעשר בנפרצה בקרן זוית ואפילו ביתר מעשר, וב' רוחות דקתני משום בית. ואוקמה (שמואל) [רב] (אפילו ביתר מעשר) [בעשר] דילמא סבירא ליה דביתר מעשר לא (קנה) [קאמר] ר' יהודה להתיר לאותה שבת כמו שמקל בעשר ובקרן זוית אעפ"י שבין זו ובין זו נחשבות פירצה ולא פתח. כן פירשו בתוספות. והא דאוקי שמואל ביתר מעשר, איכא למימר דוקא בחצר וכדאמרינן, אבל בית כיון דאסיקנא דנפרץ בקרן זוית קאמר, לא שנא (ביתר מעשר) [בעשר] ולא שנא ביתר מעשר משום הא[י] (ד)מלתא קאמר כדכתבינן לקמן בס"ד.

הכי גריס רש"י: כי לית ליה בד' ובג' אית ליה. ופירש הוא ז"ל: במקום שצריך לעשות ד' מחיצות דסתימת פי תקרה כגון אכסדרא העומדת על ד' עמודים, אבל בשלש אם היתה בה מחיצה אח(ר)ת כהלכתה, ואין צריך לעשות ד' מחיצות, ואין צריך פי תקרה אלא לג' מחיצות מודה שמואל. ואינו מחוור, דא"כ משמע דרב אית ליה פי תקרה אפילו בד' מחיצות, וליתא דאפילו במפולש שיש לו [ב'] מחיצות לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם לכולי עלמא כדמוכח בהדיא בפ"ק דסוכה (יח, ב) גבי סכך על גבי אכסדרא שאין לה פצימין דאמ' פי תקרה יורד וסותם אפילו אפתיחת דופן אמצעי נמי, וקאמר אמר ליה בההוא מודינא לך משום דהוי כמבוי מפולש. ור"ח ור"ת ז"ל פירשו וגרסי איפכא: כי לית ליה בג' בד' אית ליה, פי': כי לית ליה בשאין שם שלש ודופן רביעית פרוצה במלואה, בד' אית ליה, כשיש שם ד' מחיצות אלא כשנפרצו מקצתן אית ליה פי תקרה ואעפ"י שפרוצות ביתר מי'. ורב אפי' בפרוצה במלואה ואפילו בב' מחיצות אית ליה פי תקרה ובלבד שלא יהא מפולש.

כגון שנפרץ בקרן זוית וקרויו בד':    פי' ר"ת ז"ל: שנפרץ בקרן זוית וקרויו נשאר שלם כמות שהיה בד' כותלי הבית, כלומ' שלא נפל מן הקרוי כלום, דבכי הא לא אמרינן פי תקרה, משום דלא חשיב שם ד' מחיצות אלא בשיש במחיצה הד' פס מצד אחד ומצד אחר ניכר שהיה מחיצה ג', אבל היכא דנפרץ בקרן זוית הרי זה כנפרץ במלואו. ובתוספות הקשו דהוה ליה למימר ובד' הכותלים או בד' רוחות.

והראב"ד ז"ל פי' דשמואל (דאידך) כולה מתני' ביתר מי' אמות, דב' רשויות ורוחות דקתני היינו שנפרץ בקרן זוית, [ו]פליג אדרב דאמר (עושה) [דפיתחא] בקרן זוית לא עבדי אינשי, דשמואל סבר [פתחא בקרן זוית עבדי אינשי בעשרה] אלא (ד)ביתר מעשר ולית ראיה דמתני' בקרן זוית, משום דמילתא דלא שכיח הוא (לרת) [ליפול] ממזרח למערב או מצפון לדרום. ואילו לא נפל הכותל לאמצע אם לא היה התקרה נתונה מצפון לדרום ונפל הכותל הדרומי או הצפוני לא היה נופלת התקרה אילו היתה נתונה מצפון לדרום ונפל הכותל ממערב או ממזרח לא יפול מן התקרה כלום. אבל עכשיו שנפרץ בקרן זוית על כל פנים יפול מן התקרה כלום, אבל עכשיו על איזה צד שתהיה התקרה נתונה שאין דרך התקרה להיות נתונה וערבו הלכך לא משכחת לה שיהא הבית נשאר בשלש מחיצות תקרתם (באכסדרה) אלא בשנפרץ בקרן זוית וכדאמרן. וקרויו דקאמר לומר שהתקרה שלו רחוקה מן הכותל הד' המפלגת מן הג' ארבעה טפחים ולפיכך אין לאותו ליחשב ולסייע לקרויו לומר פי תקרה לשמואל, דלא אמר פי תקרה עד שיהיו שם ד' מחיצות. כך נראה דרך פירושו של הראב"ד ז"ל, וגם בתוספות נראה שפירשו קרויו בד' כפירושו של הראב"ד ז"ל. ולרש"י ז"ל פירוש אחר.

בעשר כולי עלמא לא פליגי:    פירוש: דכיון דבעלמא בדאיכא גיפופי הוי פתח, הכא דאע"ג דליכא גפופי חשבינן ליה כפתח, כיון דאיכא תקרה, אבל ביתר מעשר דבעלמא בדאיכא גפופי לא חשיב פתח, ואי משום פי תקרה בהא פליגי, רב(א) אמר אמרינן פי תקרה יורד וסותם ושמואל אמר לא אמרינן פי תקרה.

איכא דאמרי ביתר מעשר כולי עלמא לא פליגי דלא אמרינן פי תקרה, בהא פליגי [בעשר], רב(א) אמ' (דלא) אמרינן פי תקרה כיון דבעלמא [לא] נפיק ליה מתורת פתח הכא נמי אמרינן ביה פי תקרה. ושמואל סבר דלעולם לא אמרינן ביה פי תקרה כיון דנפרץ במלואו. וכתב (הר"ח) [הר"ז] הלוי דכי אמרינן דביתר מעשר כולי עלמא לא פליגי, דוקא בשנפרץ במלואו, א"נ בקרן זוית דהיינו משתי רוחות דמשנתינו, והאמת כי בעשר פליגי, ועל כרחין בהכי מתוקמא דאי לא לכולי עלמא אפילו בלא תקרה שרי דפתח הוא, וכיון שכן אפשר שהוא כן כמו שכתב הרב ז"ל ביתר מעשר דומיא דעשר. אבל מכל מקום אין הדברים מוכרחים בעיני, דליזיל בתר טעמא מאי שנא יותר מעשר ומאי שנא עשר, אלא דכל היכא דבעלמא אפילו בגפופי נפקא ליה מתורת פתח ולא אמרינן ביה פי תקרה יורד וסותם והלכך יותר מעשר נפקא מתורת פתח לגמרי, ואפילו בשלא נפרץ במלואו נמי מכיון דביתר מעשר אע"ג דליכא גפופי ולית ליה תורת פתח בעלמא אפילו הכי שרי רב, אלמא כל היכא דאיכא חדא לטיבותא אמרינן ביה נמי לרב תקרה, ולא מודה רב אלא בדאיכא תורת [פרצה] ביתר מעשר וליכא גפופי.

ולענין פסק הלכה: כתב ר"ז ז"ל כיון דפסקאין בכולי תלמודא כלישנא בתרא, נקטינן כהאי לישנא הלכה למעשה, דביתר מעשר שנפרץ במלואו א"נ משתי רוחות לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אעפ"י שלא נפרץ הקרוי. אבל בעשר אפילו נפרץ במלואו אמרי' פי תקרה יורד וסותם, כל זמן שלא נפרץ הקרוי. ואם נפרץ גם הקרוי ונשאר באלכסון בפרצה שלשת הרוחות בקרן זוית, לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם, ואם נפחת הכותל דופן כנגד דופן כולי עלמא בין לרב בין לשמואל [לא] אמרינן פי תקרה יורד וסותם. והיינו דאמרינן במסכת סוכה בפרק ראשון (יח, ב) אפילו אמצעיתא, אמר ליה בהא אפילו אנא מודינא לך משום דהוי כמבוי.


דף צה עמוד א[עריכה]

לדידי מפרשא לי מיניה דמר ושמואל כאן שנפרצה לכרמלית כאן שנפרצה לרשות הרבים:    ומיהו לענין פסק הלכה: קיימא לן כר' יוסי דאמ' נפרצה לרשות הרבים, מדנפק ר' אסי משמיה דר' חייא בר אשי משמיה דרב הלכה כרב באיסורי, ולא אמרינן הואיל והותרה הותרה כדאמרינן (לעיל צג, ב) בכותל שנפל לארץ, דהכא לא קיימן מחיצות והתם קיימן מחיצות, אלא שנפרצה זו לתוך זו וכמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה אמר ליה).

איתביה יותר על כן אמר ר' יהודה מי שיש לו ב' בתים:    תמיהה לי אמאי לא אקשינן ליה ממתני' גופה דקתני ועוד אמר ר' יהודה מערבין במבוי (דאורייתא) [המפולש]. ושמא משום דאפשר לדחות במבוי.