חידושי הרשב"א על הש"ס/עירובין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

מתני': מבוי שהיא גבוה מעשרים אמה ימעט:    פירוש: ימעט יתקן, בין שישפיל הקורה בין שיגביה הקרקע, וכמו שאמרו בגמרא (להלן ד, ב) כמה ממעט רב יוסף אמר טפח אביי אמר ארבעה דהיינו מלמטה. ובהדיא גרסינן בירושלמי (ה"א) כיצד הוא ממעט עושה מסטכא על הפתח ומתיר את המבוי, כמה יהא בה רב אחא בשם ר' אושעיא אמר ד' טפחים כדי מקום, ר' יוסי אומר טפח כדי קורה. ורש"י ז"ל פירש ימעט ישפיל את הקורה, לאו דוקא דלמעלה נקט. ודוקא בשהכשרו בקורה, בין למאן דאמר (להלן ה, א) קורה משום היכר בין למאן דאמר קורה משום פתח, דלמעלה מעשרים ליכא היכר, וכן לא מצינו פתח יותר מכשיעור הזה, אבל בלחי לא איכפת לן בין שארוך יותר מעשרים בין שאינו, דלא שייך ביה חד מהני טעמי ואפילו למאן דאמר לחי משום מחיצה.

ורבי יהודה אומר אינו צריך:    כדפריש בברייתא (להלן יב, ב) אפילו עד ארבעים וחמשים. איכא למידק אמאי לא תנא הכא נמי ושאינו גבוה עשרה כדתני לה גבי סוכה (ב, א) וכדאמרינן לקמן בגמרא (ה, א) היה פחות מעשרה טפחים חוקק בו להשלימו לעשרה. ומסתבר לי משום דבשיעור דלמטה ליכא פלוגתא ותנא בסוכה והוא הדין למבוי, דאפילו (ד)בשיעור דלמעלה אקשינן בגמרא (להלן ג, א) למה לי לאפלוגי בתרתי ואמרינן דצריכי, הא לאו הכי לא הוי תני הכא כיון דתנא בסוכה.

והרחב מעשר אמות ימעט:    כלומר: בין שהכשירו בלחי בין שהכשירו בקורה, משום דיתר מעשר נידון כפרצה (להלן טו, ב במשנה), ואין לחי וקורה מתירין את הפרצה לדעת רבנן. אבל לר' יהודה אינו צריך למעט עד שלש עשרה אמה ושליש או עד עשרים כדאיתא בגמרא (להלן י, א) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והא דלא פליג ר' יהודה במתני' ברחב, משום דסמיך אמאי דפליג בברייתא וכדאמר בגמרא (להלן ב, ב).

ואם יש לו צורת פתח אפילו רחב מעשר אינו צריך למעט:    קשיא מאי שנא רחב מעשר דנקט, הא הוי מצי למימר והרחב מעשר או גבוה מעשרים אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט, והוה משמע דאכולהו קאי בין לגבוה בין לרחב, וצורת פתח ודאי אפילו אגבוהה נמי מהניא כדאיתא בברייתא לקמן (יא, א) גבי הרחב מעשר, וצ"ע.

גמרא: מאי שנא גבי סוכה תני פסולה ומאי שנא גבי מבוי תני תקנתא:    פירוש: וליתני או כאן וכאן פסולה או כאן וכאן תקנתא, דאפילו גבי מבוי נמי שייך למתני ביה פסול, דפסול היינו אסור, כלומר: אסור להשתמש בו, וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יח, א) גמרא השוחט במגל יד אוסרים ומתירין פוסלין ומכשירין חדא מלתא היא. ואמרינן בגמרא (להלן ג, א) מקצת סכך למטה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים בסוכה כשרה ובמבוי פסול. וגרסינן בירושלמי (ה"א) רחב מעשר בסוכה כשרה ובמבוי פסול, ותנן נמי במתניתין (להלן יא, ב) דהכשר מבוי ב"ש אומרים בלחי וקורה, והפך הכשר היינו פסול. כך נראה לי.

סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא:    פירש רש"י ז"ל: סוכה דאורייתא וכבר נודעו דיניה שייך למתני ביה פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא דעכשיו באו להודיע דיניו אי אפשר למתני ביה פסולה עד דלישמעינן דיניו. ואינו מחוור, דא"כ תינח במבוי דלא אפשר למתני פסולה, מכל מקום לתני כאן וכאן תקנתא, דהא על כרחך אפילו בסוכה איבעיא להו אמאי לא תני ביה תקנתא, וכדמוכח במאי דאמרינן בלישנא בתרא ואי בעית אימא דאורייתא [נמי] תני תקנתא. ולפיכך פירשו בתוספות (ד"ה סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוה אמר ימעט הוה חאיש שמא יטעה אדם לומר לכתחילה ימעט ובדיעבד כשרה ואתי לידי איסור דאורייתא, אבל [מבוי] דרבנן לא חאיש, וכל היכא דאפשר למיתני תקנתא לא תני פסולה. ובנר חנוכה דרבנן דאמרינן ביה פסולה, כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב, א) נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי. איכא למימר דהתם אי אפשר בלאו הכי, דאי הוה תני ימעט הוה משמע שאם היא מודלקת ומונחת למעלה מכ' אמה ישפילנה, ואילו בין למאן דאמר הדלקה עושה מצוה אי אפשר, ואפילו למאן דאמר הנחה עושה מצוה חיישינן דילמא הרואה אומר לצורכיה הוא דאדלקיה, וכדאמרינן התם (כב, ב) גבי הדליקה מבפנים והניחה מבחוץ.

קדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד:    ונפקא מינה לשלחן ומנורה ומזבח הזהב אם הניחם באולם. ועוד נפקא מינה לכדאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (כז, ב) הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה סופג את הארבעים. ועוד לדברים אחרים כדאיתא בזבחים (יד, א).

דכתיב אל פתח אולם הבית:    מקרא זה איננו. אלא שרבנו שמואל ז"ל דוחק לומר דדייק מדכתיב ביחזקאל (ח, טז) והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש, דאלמא היינו אולם היינו היכל, דאי לא (אי) פתח היכל אינו בין האולם ולמזבח אלא בין ההיכל ואולם, ואי בין האולם ולמזבח אינן פתח היכל ה'. והשתא הוי האי קרא כמו ונתן הכסף וקם לו. ואינו מחוור בעיני דכיון דאסיקנא דאפילו לר' יהודה קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד, מאי טעמא קרי ליה לאולם הכא היכל. ועוד דאי מההיא דוקא קא יליף ליה, מאי קאמרינן ורבנן אי כתיב פתח אולם הכי נמי. ובתוס' (ד"ה דכתיב) דוחקין דדייק לה מדכתיב בהרבה מקומות אולם הבית וכתיב נמי פתח הבית, ולפיכך משמע ליה היינו פתח הבית ולאולם קרי פתח הבית.

דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אוהל מועד:    איכא למידק האי קרא לשלמים למאי אצטריך, תיפוק ליה דאין דבר קודם לתמיד של שחר (פסחים נח, ב), ואילו בתמיד צריך פתיחת דלת, כמו ששנינו בתמיד (פ"ג, מ"ז) לא היה שוחט התמיד עד שהיה שומע קול שער גדול שנפתח. ויש לומר דנפקא מינה כגון שנסגרו דלתות אחר שנשחט התמיד. אי נמי יש לומר דאי משום קדימת התמיד לא תפסלי ולא נאמר אלא למצוה מן המובחר, ואתא קרא דושחטו פתח אוהל מועד להטעינן פתיחת דלתות ואם שחטו קודם שנפתחו דלתות פסולין. והא דתניא בתוספתא דפסח שני (פ"ד, ה"ב) כל הקדשים שהקריבן קודם לתמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ופסח בלבד, יש לומר דפסולין מדרבנן קאמר דפסלום כדי שלא יבא להקריבם לכתחילה. והא נמי דמשמע בפסח שני בפרק אלו דברים (עג, ב) גבי שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן דקדשים ששחטן קודם שחיטת התמיד פסולין, התם נמי מדרבנן קאמר.

בשלמא מקדש דאקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם:    והא דאצטריך לאתויי האי קרא אף ע"ג דכבר דייקינן הכי מדרבנן, אכתי לא ידעינן דמקדש אקרי משכן. והא דלא אייתי ליה האי קרא מעיקרא, משום דניחא ליה לאתויי להא דרב יהודה דמינה שמעינן דעל כרחין ההיא קרא גופיה דושחטו פתח אוהל מועד במקדש נמי כתיב.

דף ב עמוד ב

בין לרבנן בין לר' יהודה לילפי מפתח החצר:    פירש רש"י ז"ל: דארוחב מקשה למה לא הכשירו בו רחב עשרים כשער החצר, אבל אגובה ולמפסל יותר (מ"מ) [מה'] לא מצי פריך דהא אשכחן פתח ההיכל דגבוה עשרים וקרי ליה פתח, וכן נמי פתח האולם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולעיל מוכח דלא באו להחמיר במבוי לעשותו כקטן שבפתחים אלא להקל עליו ולעשותו כגדול שבפתחים. וכן פירש הראב"ד ז"ל, וכן נראה מפירוש ר"ח ז"ל. וא"ת א"כ קשיא הלשון שאמרו מה להלן חמש ברחב כ', ולא הוה ליה למימר אלא מה להלן כ' אף כאן רחב כ', כיון דאגבהו לא קא פריך מידי. כבר תירץ ר' יצחק ב"ר אברהם ז"ל (בתוס' ד"ה ואיבעית) [דלרבותא] קאמר, דבשער החצר דאינו גבוה אלא חמש אשכחן דהוי רחב עשרים כל שכן בפתח גבוה עשרים דיש להכשיר רחב עשרים.

ואי בעית אימא כי כתיב קלעים חמש עשרה אמה בגובהה הוא דכתיב:    כך גריס רש"י ז"ל, ופירש דכי כתיב קלעים חמש עשרה אמה בגובהן של קלעים כתיב, דכל קלעי החצר גובהן ט"ו אמה, אבל לרחב השער לא למדנו שיעור. ופריך בגובה חמש עשרה אמה והא כתיב וקומה ה' אמה, ומשני ההוא משפת מזבח ולמעלה הוא דכתיב, דמזבח י' אמות גובהו והיו הקלעים עודפין עליו ה' אמה, שאינו בדין שיהא כהן עומד על המזבח ועבודה בידו והעם רואין אותו מבחוץ, ואתיא כר' יוסי דאמר הכי בפ' קדשי קדשים (זבחים נט, ב). ואף ע"ג דר' יהודה פליג עליה התם, י"ל דר' יהודה מתרץ לקושיין דהכא כלישנא קמא דשער החצר הפנימי אקרי פתח סתמא לא אקרי. כך היא שטתו של רש"י ז"ל. אבל ר"ת (בספר הישר סי' שיט ובתוס' זבחים ס, א ד"ה ואומר) הקשה עליו דאכתי לא קיימינן ארחב י', וכיון שכן אי ארחב פריך הוה ליה למימר הא דתנן הרחב מי' ימעט ואמאי לילף משער החצר. ועוד למה הוצרך לר' יהודה להקשות משער החצר, ליקשי ליה מאולם גופיה דמיניה הוה גמיר ר' יהודה, ומאחר דמסיק דר' יהודה פליג נמי ברחבה תו ליכא לאקשויי מידי.

על כן פירש ר"ת ז"ל דמגובה קא פריך דלא לתכשר ביותר מה' כשער החצר, דאי משום דפתח היכל גבוה עשרים ליכא למילף מיניה, משום דפתח אוהל מועד חידוש הוא ושלא כדין נקרא פתח לפי שהיה פרוץ במלואו שלא היו בו גיפופי כלל והלכך פתח ההיכל שהיה במקומו דילמא שלא כדין אקרי פתח, אלא משער החצר איכא למילף. וכתב גם כן ר"ת ז"ל דלא גרסינן הכא איבעית אימא כי כתיב קלעים ט"ו אמה בגובהה הוא דכתיב, דלא קאי אחמש עשרה אמה דקרא, דהא ההוא קרא ודאי משמע בהדיא דברחבה קאי דהא חשיב מעיקרא רחב לפאת קדמה ט"ו אמה ואח"כ ט"ו אמה קלעים לכתף ולכתף השנית חמש עשרה אמה קלעים ואח"כ ולשער החצר מסך כ' אמה. אלא הכי גרסינן: ואי בעית אימא קלעים ט"ו אמה בגובהה וכי כתיב וקומה ברוחב ה' אמות ההוא משפת קלעים ולמעלה, והאי קרא דבקומה ה' אמות דמייתי הכא היינו האי דכתיב גבי מסך בסוף ויקהל (לח, יח) קאי דמשפת קלעים ולמעלה קאמר, דאשתכח דמסך גובהו עשרים היא מדת גובהו של פתח. והאי שינויא בתרא אתיא כולה כרבנן ואליבא דרבנן הוא דמתרצינן, ור' יהודה מתרץ לה בשינויא קמא. זו היא שיטתו של רת"ם ז"ל. והקשו בתוספות (זבחים שם) דא"כ מאי קא משני פתח שער החצר [אקרי] פתח סתמא לא אקרי, דאי אפילו גבוה ה' אקרי שער כל שכן דאקרי פתח דפתח קטן משער, דכיון דאפילו שער הגדול לא הוי יותר מה' כל שכן פתח הקטן שלא יהא יותר מה'. ועוד קשיא לי כיון דאי אפשר להמקשה להקשות משער החצר אלא אם כן נאמר דמפתח ההיכל לא ילפינן דחידוש הוא וכמו שכתבנו, וכיון שכן לשינויא קמא דמשנינן שער החצר אקרי פתח סתמא לא אקרי ליכא למילף לא משער החצר ולא מפתח ההיכל, והוה ליה לאקשויי מכל מקום בין לר' יהודה בין לרבנן גובה עשרים או ארבעים מנא להו, וכן לשינויא בתרא לר' יהודה גובה ארבעים מנא להו.

ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר, ואע"ג דאכתי אגובה קיימינן, מכל מקום כיון דאדרב אתינן למידק ורב קאמר דרבנן לא למדוה אלא מפתחו של היכל ור' יהודה לא למדה אלא מפתחו של אולם וקא מייתי הא דתנן פתחו של היכל גובהו עשרים ורחבו עשר הוה ליה כאילו בין בגובהו בין ברוחבו לא למדוה אלא מפתחו של היכל, וכיון שכן תו לא צריך למימר תנן הרחב מעשר, דאנן אדרב אתינן למידק והוא כבר אמר דרחבו נמי מפתחו של היכל גמרינן. וקס"ד דהאי מקשה (נמי) דר' יהודה לא יליף מפתחו של (היכל) [אולם] אלא גובהו אבל רוחבו לא, מדפליג במתני' בגובה ולא פליג בה ברוחב, ומשום כך הוא מקשה לתרווייהו, וכאילו אמר רב רבנן למדו גובה ורוחב מפתחו של היכל ור' יהודה מודה ברוחב וחולק בגובה. ובדין הוא שיקשה לר' יהודה מפתח האולם כי היכי דיליף מיניה לרוחב, אלא כיון דאשכח קושיא דשוה לתרווייהו משער החצר ניחא ליה טפי לאקשויי מיניה, ולא שיקשה מחצר לרבנן ויחזור ויקשה לר' יהודה מאולם. ואחר שתרצנו שאין להקשות להם משער החצר חזר להקשות לר' יהודה מאולם, והוא מה שהקשה ור' יהודה מפתחו של אולם גמר והתנן והרחב מעשר אמות ימעט. ובלשון הזה היה לו להקשות ור' יהודה כיון דמפתחו של אולם גמר לילף נמי מיניה לרחב, אלא דאלומי אלמה לקושייה וחדא דאית בה תרתי קא מקשה, כלומר: ור' יהודה היאך אפשר דגמר לגובהו מפתחו של אולם דהא איהו מודה להו לרבנן דהרחב מעשר ימעט דהא לא פליג, וכיון שכן אפילו גובהו נמי אי אפשר דגמיר מיניה דאי גמיר ליה מיניה אפילו הרחב מעשר יכשיר כפתחו של אולם.

ופריק אביי: פליג בברייתא:    דקסבר אביי דר' יהודה מכשיר אפילו בעשרים רחב, ולית ליה הא דאמרינן עלה לקמן (י, א) סבר רב אחא קמיה דרב יוסף למימר עד שלש עשרה אמה ושליש ק"ו מפסי ביראות, ולקמן נמי לא אסיקנא בה מידי דהא פרכינן עליה. וא"ת כיון דאמרינן דר' יהודה פליג נמי ברחבה, כי אקשינן בין לרבנן בין לר' יהודה לילף משער החצר, אמאי לא שני ליה מידי ר' יהודה הכי נמי דעד עשרים קא מכשר דאפילו ברחבה נמי פליג דתניא וכו'. י"ל משום דאורחא דתלמודא בהכי דכל שהוא יכול לתרץ אפילו לדעת המקשה מתרץ. ועוד דמשום דאיכא דסבר דר' יהודה לא מכשר אלא עד שלש עשרה אמה ושליש לבד לא בעי לתרוצי ליה הכי השתא, אבל לבתר דאקשינן עליה דכיון דגמר מאולם נגמר נמי מיניה לרחבו תירץ אביי דאפילו ברחבו פליג ומכשיר (במ') [בכ'] כרחבו של אולם, כנ"ל.

ולא היא ר' יהודה מפתח מלכים גמר:    אבל רבנן לעולם מפתחו של היכל גמרי.

אלא מעתה לא תהני ליה צורת הפתח:    הא דלא אקשינן ליבעי נמי צורת פתח כהיכל כדאקשינן ליבעי דלתות כהיכל, מסתברא לי משום דאורחא דתלמודא דכל היכי דאיכא לאקשויי על מאי דאמר אידך בהדיא מקשינן, והלכך גבי דלתות דמפרש בה בהדיא במתני' (להלן יא, ב) דמתכשר בלא דלתות וכדתנן הכשר מבוי ב"ש אומר לחי (או) [ו]קורה, קא מקשי ואזיל ואמאי ליבעי דלתות, ואהא דקתני בהדיא במתני' ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט קא מקשינן אמאי, והא היכל צורת פתח הוה ליה ואפ"ה עשר אמות הוי רויח, ולבתר דאמרינן נמי מידי הוא טעמא אלא לרב הא וכו' ואמר ליה רב אתנייה צריך למעט, לא מצי לאקשויי וליבעי צורת פתח כהיכל, דכיון דאית ליה לרב דצורת פתח לא מהני לרחבה אלמא לדידיה צורת פתח לא מעלה ולא מוריד אלא כדלתות דהוו ביה ולא מעלות ולא מורידות.

דף ג עמוד א

קורה לרבנן משום היכר:    קשיא לי אי משום היכר אפילו למעלה מעשרים אמה נמי דהא בעי קורה על גבי מבוי (להלן ח, ב), ואנן אמרינן בפ"ק דסוכה (ב, ב) דלרבה דאמר טעמא דסוכה למעלה מעשרים פסולה משום היכר דלמעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה אם היו דפנות מגיעות לסכך כשרה משום דשלטא ביה עינא. וי"ל דשאני סוכה דכיון דרוויחא במגיעות לסכך שלטא ביה עינא, אבל קורה דקצרה טפח אע"ג דכותלי מבוי מגיעין לה לא שלטא ביה עינא.

אלמא גבי סוכה בהיכירא פליגי למה לי לאפלוגי בתרתי:    תמיהא לי דקמשמע דלרב נחמן נמי ר' יהודה מפתחי מלכים גמר, דהא מדקאמר קורה לרבנן משום היכר משמע דלר' יהודה כדקאמרינן מעיקרא, וכיון שכן אי תנא גבי מבוי הוה אמינא במבוי הוא דפליג ר' יהודה אבל בסוכה מודה להו לרבנן. וי"ל דמכל מקום ליפלגו בסוכה והוא הדין במבוי. ואי נמי יש לומר דאפילו פליגי במבוי הוה שמעינן מינה לסוכה, דאם איתא דלמעלה מעשרים לר' יהודה ליכא היכירא אע"ג דפתחי מלכים גבהי טפי לא הוה מכשיר הכי בקורת מבוי, דלכ"ע בעינן שיהא בלחיין ובקורות היכר שעל ידיהן ניתר המבוי. ותדע לך דהא אמרינן לקמן (ה, א) בלחי הבולט מדפנו של מבוי ארבע אמות נדון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, וסתמא קאמרינן ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה ואע"ג דלענין מחיצה כל דרויחא טפי מעלי, וטעמא משום דאמרינן דאפילו למ"ד לחי משום מחיצה בעינן שיהא ניכר דלשם לחי הוקבע או שהוא מתיר משום לחי. ואע"ג דלעיל (ב, א) הוה משמע דאפילו לרבנן דקסברי גבי סוכה דלמעלה מעשרים לא שלטה ביה עינא אם איתא דפתח אולם אקרי פתח הוו ילפי מיניה למבוי ולהכשיר ביתר מעשרים אע"ג דליכא היכר. איכא למימר דמעיקרא הוה סבר דקורת מבוי כסוכה וכל שכותלים מגיעין לקורה שלטא ביה עינא ואיכא היכירא.

ואי נמי יש לומר דהא דקאמר רב נחמן קורה לרבנן משום היכר הוא הדין לר' יהודה דלכ"ע משום היכר היא, וכיון שכן למה לי לאפלוגי בתרתי. והא דקאמר קורה לרבנן לאו דוקא אלא בין לרבנן בין לר' יהודה, אלא משום דקאי אדרבנן קאמר לרבנן. ובמקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן בדרב נחמן קורה לרבנן נמי משום היכר, לומר דלר' יהודה דלא יליף מפתחו של אולם אלא מפתחי מלכים פשיטא דמשום היכר הוא, וקסבר דאית ביה משום היכר אפילו בלמעלה מעשרים שכן דרך מלכים לעשות פתחיהן גבוהין לנוי ולמעלה והעין שולטת בהן, כך נראה לי.

כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא פיסקי דארזא:    כתב הראב"ד ז"ל דעל אמלתרא דברייתא קאמר, דאמר אם יש לה אמלתרא אפילו גבוה מעשרים אמה אין צריך למעט, דאי אמתני' דמדות (פ"ג, מ"ז) היכי אמרינן פיסקי דארזא והא קתני בהדיא של מילה היו.

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרב נחמן דאמר קורה משום היכר ולא משום דגמרי מפתחו של היכל. חדא דהא רב נחמן בתרא הוא, ועוד דלרב איצטריכינן למימר דמתנייתא פליגאן, ולרב נחמן לא קשיין אהדדי. ועוד דאילו לרב לא קיימא לן כמתני' דאמלתרא, ואנן שקלינן וטרינן עלה לקמן (י, ב), דאמרינן אשכחן צורת פתח דמהניא ברחבה ואמלתרא דמהניא בגובהה איפכא מאי, ת"ש דתניא מבוי שהיא גבוה וכו' והרחב מעשר וכו' ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט ואם יש לו אמלתרא אינו צריך למעט, מאי לאו אסיפא לא ארישא, אלמא אמלתרא הילכתא היא ודלא כרב.

ולענין פירוש דאמלתרא כיון דבדרבנן היא קיימא לן כדברי המיקל דאמר פיסקי דארזא וכל שכן קיני. ודוקא קורה שיש לה אמלתרא, אבל פיסקי דארזא בלחוד אע"ג דחשיבא אם היא למעלה מעשרים אף היא פסולה, דאם יש לה אמלתרא קאמרינן כלומר לקורה. וברייתא נמי דקתני מבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט ואם יש אמלתרא אינו צריך למעט, לאו מבוי בלא קורה אלא שיש לו קורה, דמבוי גבוה מעשרים היינו מבוי שתיקן קורתו למעלה מעשרים, כך נראה לי.

ומהא דקאמר רב אילעא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה ואם יש לה אמלתרא אע"פ שגבוהה מעשרים אינו צריך למעט. שמעינן מינה דאפילו בקורה רחבה ארבעה אם היא למעלה מעשרים אמה פסולה. וכן כתב הראב"ד ז"ל. אבל כשרחבה שבעה כשיעור סוכה, נראה שאינו צריך למעט, דהא שלטא ביה עינא כיון דכותלים מגיעים לה דבעינן קורה על גבי מבוי כדאמרינן לקמן (ח, ב), וכענין שאמרו בסוכה (ב, ב) לדעת רבה.

ומיהו קשיא לי כיון [ד]רחבה ארבעה ויש לה חשיבות מקום לימא פי תקרה יורד וסותם, דהא קיימא לן כרבה דאמר (להלן כה, א) באכסדרה בבקעה מטלטלין בכולה ואין אויר קרויו מתירו משום דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכדמוכח נמי בפ"ק דשבת (ט, א) גבי אסקופה משמשת ב' רשויות. וי"ל דכל היכא דרחבה ובריאה לקבל אריח בהכי הוא דאמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו גבוה מכ' אמה, והכא שאני דאינה בריאה ולא תקרה היא, וכל שאינה ראויה לקבל מעזיבה לא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם, כך נראה לי.

הכא נמי אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אלא על כרחך נעשית צלתה מרובה מחמתה:    הקשו בתוספות (ד"ה אי) מכל מקום היכי מתכשר. ורבא נמי דאמר אחד זה ואחד זה מתכשר, והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דהכי אמרינן בפ"ק דסוכה (ט, ב) גבי העושה סוכתו תחת האילן, דאמרינן עלה בגמרא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה, ואקשינן וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי והא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. והם ז"ל תירצו דהתם דוקא כשאין צלתו של סכך כשר מרובה מחמתו, דסתמא דמלתא אינו עושה סוכתו תחת האילן בכדי אלא כדי להיות צל על סוכתו ובכי הא שייך למימר מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר שצריך הוא לצרופו של פסול, אבל בצלתו של סכך כשר מרובה מחמתו אינו צריך לצרופו של סכך פסול ולא אמרינן בכי הא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, והכא בשיש בתוך עשרים כדי שיהא בו צלתו מרובה מחמתו. והא דאמרינן אי קלשת לה הויא חמתה מרובה מצלתה, סופו להיות חמתה מרובה קאמר שיתמעט הסכך ויתיבש בנשיבת הרוח. והא דשני בלישניה ולא אמר הויא לה סוכה הנטלת ברוח כדקאמר הויא לה קורה הנטלת ברוח, משום דסוכה אינה נטלת כולה ברוח אבל קורה אי קלשת לה תנטל כולה ברוח. ולפי פירוש זה אתי שפיר הא דאמרינן התם (ד, א) היתה גבוהה למעלה מעשרים והוצין יורדין בתוך עשרים אם צלתן מרובה מחמתן כשרה ואם לאו פסולה, דאלמא בצלתן של סכך כשר מרובה לא אמרינן בה מצטרף סכך פסול וכשאין צלתו של כשר מרובה הוא דאמרינן הכי.

ואינו מחוור בעיני, דהא ודאי כי קאמרינן מקצת סכך למעלה מעשרים ומקצת סכך למטה מעשרים בשיעור הצריך לסכך, בצמצום קאמר, דהיינו שיש בין כולו כדי שיהא צלתו מרובה מחמתו. ועוד דאם איתא היאך הקשה כך להדיא אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה כיון דבשעת (נתינתה) [נטילתה] צלתה מרובה, דקורה הוא דשייך בה למימר קורה הניטלת ברוח אף על פי שבשעת קלישתה אינה ניטלת מיד, משום דאנן בעינן בשעת הנחת הקורה קורה הראויה לקבל שלא תנטל ברוח הילכך שייך למימר בה משעת קלישתה הויא לה קורה הניטלת ברוח, אבל לגבי סוכה לא הוי ליה למימר כי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה דמשמע משעת קלישתה ממש, אלא אי קלשת לה אתיא לידי חמתה מרובה מצלתה, אי נמי הויא ליה סוכה הבאה לידי חמתה מרובה מצלתה, כלומר ופסולה בתחלתה משום סופה. ועוד מסתבר לי דכל שעכשיו צלתה מרובה מחמתה לא שייך למימר בה פסולה משום חשש דסופה להיות חמתה מרובה, דהשתא מיהא כשרה היא, וכל שאנו אוסרין לסכך בו משום סופו לא אמרינן ביה לשון פסול אלא אין מסככין, וכמו שאמרו שם בפ"ק דסוכה (יב, ב) אמר רב יהודה סיככה בהוצין בזכרים כשרה בנקבות פסולה בית קבול הוא, סיככה באניצי פשתן פסולה, באלו שהן פסולין לסיכוך לגמרי שפסולן מצד עצמן או שכשרותן מצד עצמן ופסולתן וכשרותן משעת עשייתן שנו לשון פסול וכשר, אבל במה שאינו פסול מצד עצמו אלא משום חשש סופו אמרו מסככין ואין מסככין, וכדאמרינן בגמרא (שם) בהוצי מסככין בשווצרי לא מסככינן כיון דסרי ריחייהו שביק להו ונפיק, ובהיזמי מסככינן בהיגי לא מסככינן כיון דנתרי טרפייהו שביק להו ונפיק. והכא נמי אם אין פסולו משעת קלישתו לא הוי להו למימר ביה פסולה דהשתא מיהא כשרה היא.

ועוד קשיא לי דהא אמר רבא חלל סוכה תנן, דאלמא אע"פ שאין מן הסכך בתוך חללו של עשרים כלל כשרה. ומסתברא דבהא דרבא מלתא דפשיטא היא דלא שייך למימר ביה מצטרף סכך פסול, דכיון דהוכשר בו חלל עשרים גמורים נמצא שצריך הוא לסכך דלמעלה מעשרים ונותן הוא למעלה כמו שירצה שהרי לחללה בלבד הוא שנתנה התורה שיעור. וכי קאמר רבא זו וזו כשרה, לאו אמקצת בתוך עשרים ומקצת למעלה מעשרים בלחוד קאי, דהא לדידיה אע"פ שאין ממנו בתוך עשרים כלל כשרה, ובדין היה שיאמר רבא אפילו אין ממנו כלל בתוך עשרים כשרה, אלא כיון דסיים במלתיה ואמר חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן, הרי זה כאילו פירש ואמר כן. והכי פירושה: רבא אמר אחד זו ואחד זו כשרה שאין אנו מקפידין להיות הסכך והקורה בתוך חללו של עשרים אלא אפילו כולן משפת עשרים ולמעלה כשרין דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן.

ובהא נמי דאמרינן מעיקרא אי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה אלא על כרחך הויא לה צלתה מרובה מחמתה, דסבירא להו דסכך בתוך חלל עשרים בעינן, אפילו הכי לא שייך למימר ביה מצטרף סכך פסול, דלא אמרן אלא בסכך שיש לו פסול מצד עצמו כגון מחובר וכיוצא בו, אבל בדבר הראוי לסכך בו אלא שהוא נתון למעלה מעשרים לא אמרינן, וזה נכון. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבא דאמר: חלל מבוי תנן חלל סוכה תנן וכדסייעי' רב פפא מברייתא.

דף ג עמוד ב

והא איכא משך מבוי בארבע אמות דלקולא כמאן דאמר בארבעה טפחים:    ואף על גב דאביי גופיה הוא דאמר לקמן (ה, א) משך מבוי בארבע אמות, הא דהכא משמיה דרב נחמן קאמר ליה וליה לא סבירא ליה.

מחול הכרם בין הכרם לגדר אם אין שם שתים עשרה אמה לא יביא זרע לשם:    והא דאמרינן בפרק כל גגות (להלן צג, א) היכא דליכא מחיצות מרחיק ארבע אמות וזורע ולא אמרינן שיבטל לגבי הכרם. י"ל דהתם בשיש בו שמונה אמות לבית שמאי וארבע לבית הלל מלבד הארבע אמות של עבודת הכרם.

כרבנן דאמרי הוי כרם:    וא"ת אפילו לרבנן הא (ליכא) [איכא] שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דלקולא, דלכשתמצא לומר רואין את האמצעיים כאלו אינן [הרי] הוא לנו כגפן יחידית. יש לומר דהיינו דקא משני בלישנא אחרינא רוב אמות קאמר.

ורבא אמר רב נחמן אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא שהללו שוחקות והללו עצבות:    מסתברא לי דלרב נחמן כל אמות ממש קאמר, דלאביי שמחלק ביניהן כל כך שזו בת חמשה [וזו בת ששה] זו לחומרא וזו לחומרא, אי אפשר להשוות כל המדות דהויא לה חומרא דאתיא במקצת דיניהן לקולא, ולפיכך הוצרך לומר רוב אמות קאמר. אבל לרבא שכל האמות שוות וכולן בנות ששה ואין ביניהן אלא בין שוחק לעצב, לא חלקו בכל מין ומין בין מקצתו לרובו אלא השוו מדותיהן לגמרי והלכו בהן אחר הרוב. והיינו דלא הקשו על דברי רבא כל אותן קושיות שהקשו על דברי אביי, כנ"ל. אבל הר"ז נראה שהוא סובר דלרבא נמי משנינן כדלעיל.

דף ד עמוד א

יש ספרים דגרסי הכי: בשלמא לרבא כי היכי דלהויין הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד. ולפי גירסא זו משמע דפריך לאביי מדקתני בברייתא כל, ועוד מדקתני ובלבד. ואינו מחוור אצלי, חדא דהא אפילו לרבא כל לאו דוקא, דהא איכא מדות המזבח אמה יסוד ואמה סובב וקרנות וגב המזבח שהן באמה בת חמשה. ומיהו יש לומר בזו דלרבא ניחא, דהכי קאמר כל אמות כלאים וסוכה ומבוי באמה בת ששה, ולאפוקי מסברא דאביי דאמר אפילו בכלאים גופייהו איכא לאפלוגי, ורוב אמות קאמר, וכן בסוכה וכן במבוי רוב אמותיהן, אלא לאביי מאי כל, דאי ליכלול מינין לא קאמר דהא ליכא בת ששה טפחים אלא כלאים, וכלאים גופייהו לא כל אמות אלא רוב אמות, אם כן מאי כל.

אלא דאכתי קשיא לי דלישנא דגמרא לא משמע הכי, דאם איתא הוה ליה למימר בשלמא לרבא היינו דקתני כל ובלבד כי היכי דלהוויין הללו שוחקות, אלא ודאי משמע דכל עצמו אינו מדקדק אלא מלשון ובלבד שלא יהיו מכוונות. והכי פירושו: בשלמא לרבא דסבירא ליה דאמות כלאים ומבוי וסוכה באמה בת ששה ואין ביניהם אלא שאלו שוחקות ואלו עצבות שייך למימר ובלבד שלא יהיו מכוונות, דמכוונות שייך בדבר שהוא מעריך כבר והיינו שיהיו אלו שוחקות כנגד אלו העצבות, אלא לאביי שאין לו אמה בת ששה אלא בכלאים בלבד, מאי ובלבד שלא יהיו מכוונות, ואם בא לומר דאמות כלאים באמה בת ששה ושוחקת, הוה ליה למימר ובלבד שלא יהיו מצומצמות, ומשני אמר לך אביי הכי קאמר אמת כלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהיו מצומצמות, כן נראה לי. ומיהו מלשון פרש"י ז"ל (ד"ה אלא) נראה שאינו מקשה אלא מדקתני כל, אלא שנראה מתוך דבריו דלא גריס כלשון הכתוב בספרים שלנו, אלא כך בשלמא לרבא אלא לאביי קשיא, ומכל קא דייק. אלא שגם זה אינו מחוור בעיני דא"כ מאי קמשני אביי אימא אמת כלאים והא כל קתני. ואולי יחסר אביי [כל] מן הברייתא.

גפן כדי רביעית יין לנזיר:    פירש רש"י ז"ל: לחייבו מלקות. כלומר: דאם שתה רביעית יין. ואינו מחוור אצלי, דאם כן אין זה מענין האחרים שמשערין בהן לדברים אחרים. והפירוש הנכון כמו שפירש הוא ז"ל בפרק קמא דסוכה (ו, א) כדי רביעית יין בשאר איסורי נזיר, דאיכא למ"ד במסכת נזיר (לח, ב) דלולבין ועלין וחרצנין מצטרפין לשיעור רביעית יין, כלומר: שיעור שיתנם לכוס יין יצא מחמתם מן הכוס רביעית יין. וא"ת א"כ למה שיערו ביין. י"ל לפי שאינו דומה המשער בכוס מלא יין למשער בכוס מלא מים, לפי שהיין אינו ממהר לצאת כמו המים לפי שהוא עב ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים. וכי האי גוונא תניא במסכת נזיר בתוספתא דנזיר פרק ד' (ה"א) כמה שיעורן בכזית, וכולן מצטרפין בכזית ויין וחומץ כיוצא בהן. כיצד הוא עושה, מביא כוס מלא יין ומביא כזית אגורי ונותן לתוכו ושופע, אם שתה כיוצא בו חייב דברי ר' עקיבא, ר' אלעזר בן עזריה פוטר עד שישתה רביעית יין. ומחלוקתן של ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה משום דכתיב גבי נזיר (במדבר ו, ג) מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל, הנה שצריך אכילה עם שתיה כדי להקישן זה לזה. ר' עקיבא סבר בכל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה וסתם אכילה בכזית והלכך שתיה נמי בכזית, ור' אלעזר בן עזרי' סבר דאדרבה מקשינן אכילה דשאר איסורי נזיר לשתיה מה התם שתיה ברביעית אף אכילה ברביעית, ואותו רביעית משערין אותו בכוס מלא יין וכמו שאמרנו. והכי נמי נחלקו בנזיר בפרק שלשה מינין (לד, א) דאמרינן התם: תנן אינו חייב עד שיאכל כזית מן הענבים משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרפו כזית חייב. ואמרינן עלה (לח, ב) במאי קא מיפלגי, תנא קמא סבר, כלומר: משנה ראשונה, כל איסורי נזיר מקשינן אכילה לשתיה, ור' עקיבא סבר כל איסורי נזיר מקשינן שתיה לאכילה, דמשמע להו דמאן דאמר עד שיאכל מן הענבים כזית הוא הדין לשתיה, ומאן דאמר עד שישתה רביעית יין הוא הדין לאכילה, דאי לא, כי קתני עד שיאכל מן הענבים כזית מאי קאמר משנה ראשונה עד שישתה כדי רביעית יין, דמה ענין שתיה אצל אכילה, אלא דמר נקט אכילה ומדמה שתיה לאכילה ומר נקט שתיה ומדמה אכילה לשתיה. והשתא סוגיא דשמעתין דהכא כר' אלעזר בן עזריה.

דף ד עמוד ב

הא דתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים:    בכלי עץ מתנייא במסכת כלים (פי"ז, מ"א), אבל כלי חרס העשוי (לאכילה) [לאוכלים], שיעורן בכזיתים, ואם למשקין שיעורן ככונס משקה כדתנן בפרק ג' דכלים (מ"א). והא דאמרינן בסוף פרק המצניע (שבת צה, ב) חמש מדות בכלי חרס ניקב כמוציא זית וכו' ועוד כלי הוא לקבל רמונים. התם דוקא בשיחדו לרמונים אבל סתמו שיעורו כמוציא זית.

שיעורן כרמונים:    בפרק י"ז דמסכת כלים (מ"ד) שנינו הרימונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. ואמרו מקצת מרבותינו הצרפתים (תוד"ה שיעורן) דלאו למימרא שצריך נקב גדול כדי שיצאו בו שלשה רמונים אחוזים זה בזה, דהא אמרינן בפרק המצניע (שם) ניקב כמוציא רמון, דמשמע רמון אחד מדלא קאמר ניקב כמוציא רמונים. ועוד דלקמן (כד, א) וכן בשבת בריש פרק ואלו קשרים (קיב, ב) אמרינן ניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רמון מהו, ואם איתא היה לו לומר ניקב כמוציא רמון וסתמו עד שהשלימו לשלשה רמונים. אלא שלשה רמונים דקתני, הכי קאמר: רמון שאמרו לא כאותו רמון גדול שאינו יוצא בעוקץ אחד אלא אחד או שנים, ולא קטן כאותן שיוצאין ארבעה בעוקץ אחד, לפי שהם דוחקין זה את זה ואין גדלין כל כך, אלא ברמון בינוני שאוחזין שלשה זה בזה.

אלא הלכתא וקרא אסמכתא בעלמא:    אע"ג דאמרינן הכא דעצם כשעורה הלכה, וכן שנו בברייתא ומתנייא בפרק המילה (שבת קלב, א) אמר ליה ר' עקיבא עצם כשעורה הלכה, הני מילי לענין נזיר אבל לטומאת כהן עצם כשעורה דאורייתא הוא וכדדרשינן ליה (בנזיר נד, א) מבעצם אדם זה עצם כשעורה.

נימא אחת חוצצת אם רוב שערו קשור נימא נימא אבל אחת ממש אינה חוצצת דמיעוטו שאינו מקפיד הוא:    וכתב הרמב"ם בפרק שני דמקוואות (הט"ו) (פ"ב מהל' מקואות הט"ו) וזה לשונו: שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שיהא רוב שערו קשור נימא נימא בפני עצמה כך הורו הגאונים. ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השער, אלא אע"פ שכל שער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא א"כ נצטרף לחוצץ אחר (בין שניהם) על גופו ונמצא הכל רוב גוף כמו שבארנו, ואחד הנדה ואחד שאר טמאין שיש בראשן שער ע"כ. ומסתברא כדברי הרב ז"ל שאין השער גוף בפני עצמו שנלך אחר רובו, אבל הראב"ד ז"ל כתב בהשגות דמסתברא כדברי הגאונים ז"ל.

כי אצטריך הלכה לרובו ולמיעוטו ולמקפיד ושאינו מקפיד:    פירש רש"י ז"ל: רובו רוב שערו. נראה מדבריו דלא נאמרה הלכה דרובו ומיעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד אלא בשער בלבד. ואינו מחוור, דהא אמרינן בפרק הערל (יבמות עח, א) מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה (כלומר) דעובר ירך אמו הוא, דאי לא תימא הכי טעמא מאי אלימא מדר' יצחק הא אמר רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו לא, ואם איתא עדיפא מינה הוה ליה למימר לא שנו אלא שערו אבל גופו לא. ועוד דאם איתא אף בבגדים דכתב בהו וכבס בגדיו צריך (בהו) שלא יהא דבר חוצץ בו ואפילו אינו מקפיד, ואלו במס' מקוואות (פ"ט, מ"ה) יהיב בהו שיעורא לחציצה ומייתינן לה בשלהי אלו קשרים (שבת קיד, א) רבב על המרדעת חוצץ רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ועוד שנינו שם (מ"ו) של בנאים כלומר: של ת"ח מצד אחד חוצץ ושל בור משני צדדין. ובזבחים (צח, ב) דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ כלומר: שאינו מקפיד, רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ, אלא ודאי הלכתא בין לשערו בין לגופו בין לכל הנטבלין.

כל האמות היו בבינוניות:    פירוש: חוץ ממדות המזבח.

דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ארבעה קסבר אסור להשתמש תחת הקורה:    כך גרס רש"י ור"ח ז"ל, ואע"ג דאביי הוא דאמר לקמן (ט, א) מסתברא דר' יוחנן תחת הקורה, כלומר: דמותר להשתמש תחת הקורה. י"ל דהיינו דדחינן הכא לא דכ"ע מותר להשתמש תחת הקורה, ומ"ד לימא בהא קמפלגי לא ידע לה להא דאביי. והראב"ד ז"ל גרס איפכא, מ"ד טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ומ"ד ארבעה קסבר מותר להשתמש תחת הקורה, ולפי גירסא זו אתי שפיר, אלא שאין גרסתו ופירושו מתיישב בעיני לפי שיטת שמועתינו.

דף ה עמוד א

קורה משום מחיצה וחודו החיצון סותם:    והראב"ד ז"ל פירש משום מחיצה משום פתח.

א"ל אביי סוף מבוי הכי נמי וכו':    קשיא לי למאי דסליק אדעתין דהא דרב אמי ורב אסי משום דאורך מבוי בארבעה והוה ליה אותו פס ד' כמבוי בפני עצמו וכאלו כלה בסוף אותו פס, א"כ הוה ליה (ארכו יתר על רחבו) [רחבו יתר על ארכו], דמסתמא בכל מבוי קאמרינן ואפילו כשרחבו יותר מארבעה, ואנן הא קיימא לן דאין המבוי ניתר בלחי וקורה אלא בשארכו יותר על רחבו. וליתא, דלכ"ע כל שנשאר במקום קורה כשיעור מבוי רואין את המבוי כולו כאחד והפרצה כפתח שבמבוי, ואין הפרש בין שנשאר פס ארבעה ובין שנשארו ד' אמות או יותר, ומשום הכי קא סלקא דעתך דרב יוסף כרב אמי וכרב אסי, דאלו לא נשאר כשיעור מבוי אין זה קורת מבוי. ודחה אביי דשאני התם דסוף מבוי וכו'.

ורב יוסף דפתח ליה בקרן זוית:    פירש רש"י ז"ל: דפתח שלשה במשך וטפח באמצעית. ואינו, דבכי הא אין אלכסונו אפילו שלשה טפחים ושני חומשין. אלא צריך הוא לפתוח בכותל במשך שלשה טפחים וכמחצה ובדופן האמצעי קרוב לשני טפחים.

ארבע אמות נדון משום מבוי:    ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה, ולכאורה הוה משמע דכל דמשיך טפי עדיף, אפילו הכי כיון דלית ליה היכירא דנעשה משום לחי מגרע גרע דהיכר לחי בעינן.

ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות:    ותמיהא לי דמכל מקום נידון משום מבוי קאמר, ואי משך מבוי בארבעה מאי קאמר, הוה ליה למימר ארבע אמות אינו נידון משום לחי או נידון משום כותל. ומתוך הדחק יש לי לומר דרב יוסף מודה דסתם מבואות אין אדם עושה אותם על הרוב בפחות מארבע אמות, אלא שהוא חולק לענין הדין דאפילו בן ארבעה דינו כמבוי, ולחי משום היכר הוא והלכך עד ארבע אמות נראה להן לבריות עדיין בלחי, אבל יותר מארבע אמות הרי הוא להם כמבוי ואין כאן היכר לחי להם, והלכך אינו נדון משום לחי.

למהוי מבוי בארבעה טפחים נמי הוי מבוי:    ואיכא למידק דהא רב יוסף גופיה הוא דאמר לקמן (י, א) גבי ההיא דרב הונא דאמר לחי המושך עם דופנו של מבוי עד ארבע אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, ד' אמות נדון משום מבוי, ש"מ תלת ש"מ משך מבוי בארבע אמות. וי"ל דהתם לטעמיה דרב הונא קאמר, אי נמי לאפוקי מתורת לחי קאמר כדהכא. ולפי מה שכתבתי אני (לעיל ד"ה ורב יוסף) דסתם מבואות של ד' אמות, י"ל דנפקא מינה למקח וממכר. ועוד צריכא עיון.

דף ה עמוד ב

ארבע אמות נדון משום מבוי:    פירש רש"י ז"ל: דאע"ג דאי עבדי' משום לחי הוה כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו, הכא כיון דלאו להכי אקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשווייה לחי. וא"ת לפי פירוש זה אפילו כשלא הוקבע לשם לחי למה לא יכשיר כשהוא בן ארבע אמות למ"ד לחי משום מחיצה, דכ"ש דעדיף טפי כל דמשיך טפי, ואם תאמר משום דבעינן היכר קצת וליכא, אפילו כשהוקבע נמי לשם לחי לא יתיר דהא ליכא היכר. וי"ל דמכל מקום כשהוקבע לשם לחי יש לו קול.

ומכל מקום קשה לדברי רש"י ז"ל דהא לקמן (ט, ב) גבי (לחי) [מבוי] שרצפו בלחיים באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן אקשינן ורשב"ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים, ופירש רש"י ז"ל בעצמו דכל סתם מעמידי לחיים מושכין אותן לחוץ קצת, אלמא בשהוקבעו שם לשם לחי קא מיירי, ואפילו הכי קא מפרש רב אשי (שם) כגון שרצפו בלחיים פחות מארבעה במשך ארבע אמות לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד הוה ליה מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ויש לומר דשאני התם דהם למשך המבוי וכיון שכן נראין כמבוי בפני עצמן ואין קול יוצא עליהם כל כך, אבל כאן שהם לרחבו של מבוי אפילו ארבע אמות כיון שהוקבע לשם כך קול יוצא עליו.

אותו לחי היכן מעמידו אי דמוקי לה בהדיה אוסופי מוסיף עליה:    פירוש: במבוי שהוא יותר על שמונה, דאי בשמונה כי מוספת עליה מיהא ניתר משום עומד מרובה על הפרוץ, אלא במבוי יתר על שמונה קאמר, כך פירשו בתוס' (ד"ה אותו). ולי נראה דאפילו בבן שמונה קאמר, ואליבא דרב הונא דהוא מריה דהאי מימרא קא בעי לה ולפרושי מאי דקאמר וצריך לחי אחר להתירו, ואיהו הא לית ליה שיהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ דקל וחומר דחצר לדידיה ליתיה כדאיתא בסמוך.

לא אמרן אלא במבוי שמונה:    ורב הונא בריה דרב יהושע אזיל לטעמיה (להלן טו, ב) דאית ליה פרוץ כעומד כפרוץ דמי, אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא דאמר כעומד דמי אפילו במבוי שמונה ניתר ממה נפשך. ורב אשי נמי דאמר בסמוך מאי אמרת דכי הדדי נינהו הוה ליה ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל, לטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע קאמר. ותמה אני על הרב אלפסי ז"ל שהביא דרב אשי ולא היה צריך לה, אלא אפילו צמצם ושיער ונמצאו כהדדי ניתר משום דכעומד דמי.

וספק דדבריהם להקל:    איכא למידק דהא אפשר למיקם עליה דהא בדבר הנעשה על ידי אדם אפשר לצמצם, דאי לא תימא הכי גבי סוכה דאורייתא היכי שרי בה רב פפא מחצה על מחצה (סוכה טו, א) וכן נמי גבי שחיטה היכי שרינן ביה מחצה על מחצה (חולין כח, ב) דהא אי אפשר לצמצם ושמא לא נשחט מחציתו ממש. וי"ל דלעולם אי אפשר לצמצם אפילו ע"י אדם סבירא לן, וכדאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחים (כח, א) לא סתם לן תנא כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, וגבי סוכה ושחיטה היינו טעמא משום דתרי צדדין להתיר, דילמא נשחט רובו ואם תמצא לומר מחציתו בצמצום אפילו הכי כשר, מאי אמרת דילמא פחות משהו אינו אלא צד אחד והולכין אחר רוב הצדדין דהוה ליה כעין ספק ספיקא.

ומכל מקום אינו מחוור כל הצורך, דא"כ למה הוצרך רב אשי כאן לומר הוה ליה ספק דדבריהם דאפילו בשל תורה נמי, דהכא נמי שני צדדין להתיר שמא רובו וניתר משום עומד מרובה על הפרוץ ואי אמרת פרוץ מרובה הוה ליה לחי, ואין לך בו לאסור אלא כשהוא מצומצם ממש. אלא יש לפרש דודאי כל שבידי אדם אפשר לצמצם, וההיא דבידי שמים אי אפשר לצמצם לדידן דלית לן כר' יוסי דאמר אפשר לצמצם, והכא אף ע"ג דבידי אדם הוא ואפשר לצמצם כיון שצמצומו נמצא בדוחק ואין רוב בני אדם בקיאין לעמוד עליו, ועוד ששני צדדיו להתיר כמו שאמרנו, לא הכריחוהו חכמים לדקדק ולשער בשל דבריהם. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ואי) שפירש דהא רוב בני אדם אין יכולין לצמצם והוי ספק שמא צמצם ואסור ושמא לא צמצם ומותר.

דף ו עמוד א

מבוי שנפרץ בצדו בעשר מראשו בארבעה:    האי ארבעה אינן כעשר, דעשר פירושו עשר כלמטה, וארבעה פירושו ארבעה כלמעלה, אלא דהאי כדיניה והאי כדיניה. וארבעה ועשר דאמרינן הכא דצריך תיקון ואין קורת המבוי מתירתן, לא סגי להו באותה פרצה בלחי או בקורה אחרת שאין קורה מתרת את הפרצה, אלא צריכין צורת פתח. והיינו דכי אתא רב נחמן למידק ממבוי עקום לא דייק לה אלא מדרב בלחוד דמצריך ליה צורת פתח כמפולש ולא דייק לה מכולי עלמא, דהא שמואל לחי מיהא בעי לעקמימותו וכפי פירושו האחר של רש"י ז"ל.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אנשי:    כגון זה: [ ???? ] שהפרצה אוכלת שני ראשי הכותלים קרן כותל מזרחי וקרן כותל דרומי. וא"ת ומאי שנא מדרב אמי ורב אסי דאמרי לעיל (ה, א) מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו אם אין שם פס ארבעה פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר, והכא נמי כיון דנפרץ קרן הזוית היאך הוא מתיר פרצת שלשה. לא היא, דהתם הוא שנפרץ מצדו במקום הנחת הקורה והלכך כל שלא נשאר שם פס ארבעה כשיעור מבוי לאו כלום הוא, דבעינן הנחה על גבי מבוי וליכא, כגון זה: אבל כאן ששני ראשי הקורה ע"ג כותל המבוי, כגון זה: אף על פי שנפרץ בקרן אם אין הפרצה ארבעה אין בכך כלום.

ונראה שרב אלפסי ז"ל פירש לקמן (יא, ב) בשם רב האי גאון ז"ל בקרן זוית שאינו אוכל שתי הקרנות אלא שהוא בסוף זוית הכותל כגון זה: ואינו מחוור. וכן כתב הראב"ד ז"ל דמדקאמר דמצדו בעשר לא חלקנו בין סוף הכותל לאמצע הכותל.

ועוד כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרו דפתחא דבקרן זוית לא הויא פתח אלא בשאין צורת פתח, כגון פרצה זו שאף על פי שאין לה עשר דבעלמא נידון משום פתח, הכא דבקרן זוית כיון שאין דרכן של בני אדם לעשות פתח בקרן זוית לא נדון זה כפתח, אבל בשעשה לו צורת פתח ודאי פתח הוי, והיינו דרב יוסף דאמר לעיל (ה, א) הב"ע דפתח ליה בקרן זוית, וזה נכון.

ועוד נ"ל להביא ראיה לפירוש הראשון דפתחא בקרן זוית כשאוכל הפתח משתי הקרנות, מדתנן בפרק כל גגות (להלן צד, א) חצר שנפרצה משתי רוחותיה וכו', ואמרינן עלה בגמרא במאי עסקינן, אילימא בעשר אפילו משתי רוחות, אי ביתר מעשר אפילו ברוח אחת נמי, ואוקימנא לעולם בעשר וכגון שנפרץ בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, כלומר: ושתי רוחותיה דקתני היינו שנפרץ בקרן זוית שאוכלת הפרצה מב' רוחותיה, וזה מבואר וכן נמי בהא דרב יוסף דלעיל דאמר הכא במאי עסקינן דפתח ליה בקרן זוית, ואף על גב דהתם בעושה לו צורת פתח מכל מקום בקרן זוית דקאמר (היו) [היינו] שאוכל בקרן ב' הכתלים.

כגון שנפרץ בקרן זוית:    דסבירא ליה דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. [וקשה] א"כ פרצה היא ואפילו שלשה דנפקא ליה מתורת לבוד לא תתיר דאין קורה מתרת את הפרצה. וי"ל כיון דבעלמא לא הוי מקום חשוב בפחות מארבעה לא החמירו עליו כל כך להצריכו שם צורת פתח כיון דאיכא קורת מבוי מעליא.

מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש:    צורתו כך הוא: [ ??? ] שהוא כמין ד' פירש רש"י ז"ל: שצריך לעקמימותו צורת פתח לפי שהוא מפולש בעקמימותו לחבירו וכאילו מפולש לרשות הרבים וצריך לחי או קורה לשני ראשיו היוצאים לרשות הרבים כזה: ולפי פירושו חמור ממפולש דאילו מפולש גמור כגון זה: עושה צורת פתח מראש המבוי סמוך לרשות הרבים ולחי או קורה מן הצד האחר, וכאן צריך צורת פתח ושני לחיין. ותימה הוא למה החמירו עליו ממפולש בעלמא וכי עקמימותו מוסיף עליו איסור ממפולש גמור, השתא שמואל עביד ליה כסתום ורב עביד ליה יותר ממפולש דעלמא. ויש מביאים (תוד"ה רב) ראיה לפירש"י ז"ל מדאמרינן לקמן (ח, א) מבוי העשוי כנדל אמר אביי עושה צורת פתח לגדול ואינך כולהו משתרו בלחי וקורה, א"ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום וכו', אלא אמר רבא עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא ואידך גיסא משתרו בלחי וקורה.

ולפי פירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר דעביד צורת פתח לכל המבואות הקטנים לצד ראשן הפתוח למבוי הגדול דהיינו עקמימותו, ולאידך גיסא כלומר הפתוח לרשות הרבים עושה לחי או קורה, וכן עושה לחי לראש המבוי הגדול דלא סגיא דלאו הכי, דנמצא עכשיו לכל מבוי ומבוי עקום שבהם צורת פתח בעקמימותו ולחי מכאן ומכאן לשני ראשיו כדברי רש"י ז"ל. ואי אפשר לפרש עושה [צורת] פתח לכולהו מחד גיסא דהיינו הפתוח לרשות הרבים ואידך גיסא דהיינו ראש המבוי הגדול לחי או קורה, משום דלא הוי קרי ליה אידך גיסא, דכיון דקאמר מחד גיסא אידך גיסא משמע הצד השני ממש של כל אחד ואחד מן המבואות הקטנים.

ומסתברא לי דאפילו לרב אינו חמור ממפולש דעלמא ואינו צריך בעקמימותו כלום, אלא עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ושמואל נמי דאמר תורתו כסתום כסתום ממש עביד ליה ואינו צריך לעקמימותו כלום, אלא עושה לחי וקורה מכאן ולחי וקורה מכאן לשני ראשי המבואות. וכן נראה לי מן הירושלמי (בפרקין ה"א) דגרסינן התם: מבוי שהוא עקום ומפולש, ר' יוחנן אמר נותן לחי וקורה מכאן ועושה צורת פתח מכאן, ר' שמעון בן לקיש אומר נותן לחי או קורה ומתיר, על דעתיה דר' שמעון בן לקיש בקשו לעשות להן תקנה אלו משתמשין עד מקום הכותל ואלו משתמשין עד מקום הכותל, ולא נמצא שתי רשויות משתמשין ברשות אחת, אלא אלו משתמשין דרך עקמימיות ואלו משתמשין דרך עקמימיות, ולא נמצאו שתי רשויות משתמשין [ברשות] שהיא אסורה להן, רב ושמואל רב כר' יוחנן ושמואל כריש לקיש ע"כ. אלמא לר' יוחנן אינו צריך אלא לחי מכאן וצורת פתח מכאן אבל שני לחיים לשני ראשיו לא. ומדר' שמעון בן לקיש נמי שמעינן דאינו עושה לחי בעקמימותו, מדקאמר אלו משתמשין עד מקום הכותל ואלו משתמשין עד מקום הכותל, ואלו העמידו שם לחי אי אפשר להם להשתמש אלא עד הלחי, ונמצא אחד מן המבואות משתכר אותו קרן עד הכותל והשני מפסיד מן הלחי ולהלן, וכבר העמידו רב ושמואל בפלוגתא דר' יוחנן (ונ"ל) [ור"ל. וק"ל] מדאמרינן לקמן (ח, א) בההוא מבוי עקום דהוה בסורא, כרוך בודיא ואותבוה ביה בעקמימותיה, ואמרינן כמאן כשמואל, דמשמע מינה דרב ושמואל בעקמימותיה הוא. לא היא, דלא גרסינן התם אותבוה בעקמימותיה אלא אותבוה בשיפתיה. וכן גרס ר"ח ז"ל ועיקר. ואף לפי אותה גירסא דחק רש"י ז"ל ופירשה (שם ד"ה ואותיבו), אלא שלא נתחוור לי פירושו.

וההיא דמבוי העשוי כנדל נראה לי דהכי קאמר: עושה צורת פתח לכל המבואות העקומין דמחד גיסא, ולאידך גיסא כלומר: למבוי המתעקם כנגדו לחי או קורה כגון זה: שהמבוי הזה עשוי כנדל הוא שאין המבואות הקטנים מכוונים זה כנגד זה, שאם כן לכולי עלמא אי אפשר שלא לעשות לכל המבואות הקטנים צורת פתח מחד גיסא ואפילו לשמואל שהרי כל המבואות הקטנים מפולשין ממש לרשות הרבים, אלא פתח מבוי זה כנגד סתימתו של זה כרגלי הנדל הזה שאין רגליו שמשני צדדיו מכוונים זה כנגד זה אלא כמין סגול, ולפיכך מבוי זה עקמימותיו רבים כמין ד' [כמין ל'] וכמין ח'. ולפיכך כשתעשה צורת הפתח לראש המבוי הגדול וכן לכל המבואות הקטנים מצד אחד או מן הימין או מן השמאל ומן הצד האחר יעשה לחי או קורה כצורה שציירנו, דנמצא עכשיו עקמימות הנעשה כמין ד' שיש לו צורת פתח לראשו האחד היוצא לרה"ר דהיינו ראש המבוי הגדול וכמין לחי לפחות לכל שארי פתחי המבואות הקטנים לצד החיצון היוצא לרה"ר. וכן לעקמימותיו העשויין כמין (ד') [ל'] לכולן צורת פתח ולחי. אבל לעקמימיותיו העשויין כמין ח' שמצד האחד אין צריך פתח, לפי שאין מבוי עקום כמין ח' כמפולש ואפילו לרב, דכיון דשני ראשין יוצאין לרשות אחד כגון זה: אין דרך בני אדם לסבב המבוי מתוכו כדי לצאת אל הרשות הסמוך אל ראש השני אלא הולך הוא מבחוץ דרך ישר מפתח המבוי לראש השני ולמה יסובב. אבל כשהוא פתוח לשתי רשויות הוא צריך לסבב ועל כן נראה כמפולש מפני שהעוברין [ושבים] עוברין בתוכו משער לשער, וכן נראה לקמן (י, ב) גבי מבוי רחב עשרים. וכן פירשו שם בתוס' (ד"ה עושה) משום ר' יצחק ב"ר אברהם ז"ל.

ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך (ח, ב) ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וכו' ואצרכוה דלתות, דמשמע שהיה עקום כמין ח' ולפיכך הצריכוהו שתי דלתות דהיינו לשתי עקמימיותיו כגון זה: וכפי' רש"י ז"ל מדקאמר אצרכוה דלתות דמשמע שתים. לא היא [דההיא נמי מבוי עקום כמין (גמל) [גא"ם] היא, כי הא דרב ושמואל ולא אצריכוהו אלא דלת אחת], ואצרכוה תורת דלתות קאמר ולאפוקי מדשמואל דאמר דלא צריך דלת כלל ולא צורת פתח ולאפוקי מדרב דאפילו במפולש גמור אינו מצריך דלת אלא צורת פתח לבד, ולא שיהא צריך שתי דלתות אלא דלת אחת כמו שאמרנו. ועוד שר"ח ז"ל גריס ואצרכוהו דלת וגירסתו נכונה.

ורב הונא אע"ג דלא בקעי בה רבים מאי שנא מדרב אמי ורב אסי:    דעד השתא דהוה ס"ד דאפילו רב הונא לא קאמר אלא בדבקעי ביה רבים דוקא איכא למימר דמוקי לה לדרב אמי ורב אסי בדלא בקעי בי' רבים, שבני המבוי מעכבין ומראין עצמן שרוצין לבנות ולסתום אותה פרצה. אבל השתא דאמרינן דאפילו בדלא בקעי ביה רבים קאמר רב הונא אם כן על כרחך פליגא דרב אמי ורב אסי, דאי לא דרב אמי ורב אסי במאי מוקי לה. ואוקימנא בדאיתא בה גדודי, דכיון דאית בה גדודי שמעכבין הילוך הרבים אין זה כמפולש.

ואנן לענין פסק הלכה קיימא לן כרב חנן בר רבא, חדא דאיהו אמרה משמיה דרב ממש, ועוד דקאי רב הונא בריה דרב יהושע כוותיה וכדאמרינן לעיל בסמוך (ה, ב) קסבר רב הונא בריה דרב יהושע מבוי נמי פרצתו בעשר. והלכך כל שאין רשות הרבים בוקעין בו פרצתו בעשר אבל כשהרבים בוקעין בו אפילו לרב חנן בריה דרבא צריך צורת פתח. ואם יש לו גדודי לכולי עלמא אינו צריך דהיינו דרב אמי ורב אסי ואפילו אליבא דרב הונא.

כיצד מערבין רשות הרבים:    פירש רש"י ז"ל: רשות הרבים משמע שש עשרה אמה, לפי שאין נקרא [רשות הרבים] אלא א"כ רחב שש עשרה אמה כדילפינן לה בפרק הזורק (שבת צח, א) מעגלות. ובודאי דשמעתין הכי משמע דברשות הרבים גמורה קאמר השתא, מדאוקימנא לה במסקנא במבואות המפולשין משמע דהשתא ברשות הרבים גמורה של שש עשרה אמה הוה (ק)משמע לן. ועוד מדאקשינן עלה מדר' יוחנן דירושלם, וירושלם רשות הרבים גמורה היא ורחובותיה רחבות שש עשרה אמה. אלא דאיכא למידק דאם איתא היכי קאמרינן דתסגי ליה בצורת פתח ולחי אי נמי בדלת ולחי, והא תנן (לעיל ב, א) הרחב מעשר ימעט. ועוד דמייתינן עלה ההיא דר' יהודה ורבנן, וההיא לאו ברחב שש עשרה היא דר' יהודה לא שרי אלא בי"ג ושליש כפסי ביראות וכדאמרינן לקמן (י, א).

ולפיכך פירשו בתוס' דהכא ברשות הרבים שאינו רחב יתר מעשר היא שנויה, ואפילו הם רשות הרבים גמורה כסרטיא או פלטיא מכאן ומכאן ואורך המבוי לארכן שהרבים נכנסין בו מכאן ויוצאין בו בזו ביושר אלא שצריכין להתעקם קצת כגון זה: ובכי הא אף על פי שבאמצע מתקצר וחוזר לפחות משש עשרה אין בכך כלום ורשות הרבים גמורה היא כאלו יש בו שש עשרה אמה. וכי אוקימנא לה במסקנא במבואות המפולשין לרשות הרבים, וכן הא דאמרינן לקמן (ז, א) מחלוקת בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן ופלטיא מכאן ופלטיא מכאן, דאלמא אע"פ שהוא מפולש בשני ראשיו לרשות הרבים אינו נדון משום רשות הרבים, התם בשאורך המבוי לרוחב רשות הרבים שהנכנסין מן הרשות למבוי צריכין להתעקם ולהכנס ואינן נכנסין בו ביושר ולפיכך נראה המבוי כרשות אחרת ואינו מן רשות הרבים וצורתו כגון זה: [ ??? ] ומכל מקום אין לדחות פירושו של רש"י ז"ל, דאי משום דקתני במתני' הרחב מעשר ימעט, י"ל דהכא נמי בשמתקצר הרשות בראשו וחוזר עד כדי עשר. וההיא דר' יהודה דמייתי עלה, י"ל דמכל שכן קא פריך מינה, דאפילו ברשות שאינו רחב אלא שלש עשרה אמה ושליש קאמרי רבנן שאין מערבין רשות הרבים בכך. ועוד יש לי לומר בזו דעדיין לא שמענו לה להא דאמרינן לקמן (י, א) דר' יהודה לא קאמר אלא בי"ג ושליש, ואפילו לקמן נמי לאו בדוקא קאמרינן לה, דרב אחי הוא דסבר למימר הכין קמיה דרב אשי ורב אשי קא דחי ליה דלא, ואביי נמי בריש מכלתין (ב, ב) משמע דלא סבירא ליה הכין וכדכתיבנא לעיל (שם בד"ה ודברי רש"י). ואפשר דלפי פירושו של רש"י ז"ל אפילו בשאורך המבוי יוצא לאורך רשות הרבים לא יהא נדון משום רשות הרבים עד שיהא בו ממש שש עשרה אמה, וההיא דפלטיא מכאן ופלטיא מכאן בכל ענין היא, וכן כי אוקימנא במבואות המפולשין לרשות הרבים.

דף ו עמוד ב

הא בדלתות מיערבא והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה וכו':    איכא למידק דהא ודאי משמע דלחנניא קא פריך דאמר דלב"ה צריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, דאי לת"ק מאי קאמר הא בדלתות מיערבא, דהא אפילו לכשתמצא לומר דבדלתות מיערבא, מכל מקום קשיא לת"ק דאמר דלא בעי דלתות אלא בצורת פתח בלחוד סגי ליה, אלא ודאי לחנניא קא פריך, וכיון שכן מאי קא פריך דדלמא חנניא נמי נעילת דלת בעי דהא בעיא לקמן אם צריך לנעול או אין צריך לנעול. וי"ל דמקשה הוה שמיע ליה מסקנא דשמעתין דאין צריך לנעול וקושטא דמלתא הכין הוא ואמסקנא קא סמיך, ומשום מסקנא הוא דאוקימנא לה במבואות המפולשין לרשות הרבים אליבא דחנניא וכל שכן לת"ק דלא מצריך אפילו דלתות.

וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא והא אמר רבה בר חנה וכו':    פירוש: וכיון דלא נפיק מתורת רשות הרבים אלא בדלתות ננעלות אי אפשר להתערב, דאין עירוב עושה אותו רה"ר ואין עירוב עושה אותו רשות היחיד וכדאמרינן לקמן (יב, ב) גבי הכשר מבוי וכי ככר עושה אותו [רה"י או] רה"ר. ורשות הרבים דמיערבא לר' יהודה, היינו משום דסבירא ליה דשתי מחיצות גמורות רשות היחיד דאורייתא והלכך מיערבא.

והא אמר רבה בר בר חנה וכו':    קשיא לי מדקאמר וכי תימא בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מערבא משמע לכאורה (דהא אמרו) [דאהא דאמרו] לו קאי, כלומר: וכי תאמר יאמרו לו דלא מיערבא בכך דוקא (נמי) [נקט] (לו) [לומר] דבכך לא מיערבא הא בדלתות מודו דמערבא] והא אמר רבה בר בר חנה. קשיא לי דהא ודאי אפילו לרבנן דאמרו לו בכך הוא דלא מיערבא משום דשתי מחיצות לדידהו לאו דאורייתא, אבל בשלש מחיצות דאורייתא לא אכפת להו אם דרך הרבים מפסקת בנתים דבקיעת הרבים לדידהו לא מבטלת מחיצה, והא דר' יוחנן דבעי נעילת דלתות דלא כרבנן וכדתנן לקמן בפרק פסין (כב, א) אם היתה דרך הרבים מפסקתן יסלקוה לצדדין דברי ר' יהודה וחכ"א אינו צריך, ואמרינן עלה בגמרא ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעוך כחן של מחיצות, ופרכינן כאן הודיעוך וסבירא ליה והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה וכו', ומשני אלא כאן הודיעוך ולא סבירא ליה, והלכך אף כאן שיש לו צורת פתח הרי הוא כדופן שלישי ולא מבטלה להו בקיעת הרבים. ויש לי לומר דהאי וכי תימא בכך היא דלא מיערבא לאו אאמרו לו קאי אלא קושיא הוא דאקשינן, דכדרך בשלמא לר' פלוני אלא לר' פלוני מאי איכא למימר קא פריך, והכי קאמר וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא לכולי עלמא והאמר רבה בר בר חנה ומי נימא דהא ברייתא דלא כר' יוחנן ודעולא, ואפילו לכשתמצא לומר דלא קיימא לן כר' יוחנן ניחא ליה לתרוצי לברייתא לכולי עלמא, וכל שכן אי קיימא לן כר' יוחנן כי היכי דלא תקשי ברייתא לדידן דקיימא לן כר' יוחנן, כך נראה לי.

אלא ראויות לנעול אע"פ שאינן ננעלות:    הרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כרב דפסק כת"ק דלא מצריך דלתות משום דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ואע"ג דההוא מבוי דהוה בנהרדעא ואצרכוה דלתות דחשו לה לדשמואל, התם אתרא דשמואל הוה. והרב ז"ל הביא ראיה מדאמר רבא לקמן (ח, ב) גבי מבוי העשוי כנדל עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא, דאלמא בצורת פתח סגי כת"ק. אבל ר"ח ז"ל פסק הלכה כשמואל מדשקלי וטרי כל הני אמוראי בגמרא הכא אליביה אם צריך לנעול או אין צריך לנעול. וכן נראה כדבריו מדאמרינן לקמן לימא קסבר רב נחמן צריך לנעול לא ראויות לנעול אע"פ שאין ננעלות, ולכאורה לימא קסבר רב נחמן לטעמיה דנפשיה קאמר ולא לטעמיה דשמואל בלחוד. וההיא דרבא דמבוי (עקום) [העשוי כנדל] מסתברא לי דאינה ראיה כל כך, דדילמא צדו האחד פתוח לכרמלית הוה, דבכי הא כו"ע מודו דאינו צריך דלת כדאיתא בסמוך (ט, א).

וכן פסק הרמב"ם ז"ל כחנניה דמצריך דלת וראויות לנעול אע"פ שאינן ננעלות. אלא שאני תמה במקצת דבריו שכתב שצריך שתי דלתות וז"ל שכתב בהלכות שבת פרק י"ז (ה"י): שני כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואח"כ יעשה רשות היחיד ואינו צריך לנעול הדלתות אבל הדלתות צריך שיהיו ראויות להנעל, היו משוקעות בעפר מפנה אותם ומתקנן להנעל, אבל צורת פתח או לחי וקורה אינן מועילים כלום בהכשר רשות הרבים ע"כ. הנה שהרב ז"ל סבור שלא העמידו ברייתא במבואות המפולשין לרשות הרבים אלא משום הא דר' יוחנן, הא לאו דר' יוחנן ברייתא אפילו ברשות הרבים גמורה כפשטה, ואיהו ז"ל סבור שאין הלכה כר' יוחנן אלא כר' אלעזר תלמידו דקאי כרבנן בפרק פסין (כב, א) דאמרי כאן הודיעוך כחן של מחיצות, וסבירא ליה כדאיתא לקמן בריש פרק פסין (כ, א), ואף על גב דר' אלעזר תלמיד אצל ר' יוחנן כיון דקאי כרבנן דר' יהודה כוותיה סבירא לן, והלכך אפילו רשות הרבים מערבא. ופסק נמי כחנניא דבעי דלת מכאן ולחי או קורה מכאן.

אלא שאני תמה למה הוצרך דלתות דהא לחנניא בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן סגי ליה. ושמא הרב ז"ל סבור דהא דאמרינן הא בדלתות מערבא בשתי דלתות קאמר דלת מכאן ומכאן. ואי אפשר דהא לתרוצי דחנניא הוא דאמרינן הכי ואילו כן אכתי תקשי לחנניא, דאילו לחנניא לא בעי אלא דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, ודלתות דקאמרינן רשויות דעלמא (ודלתות דעלמא) קאמרינן, ומשום דבעי לאקשויי אדר' יוחנן דאמר ירושלם אלמלא שדלתותיה ננעלות נקט איהו נמי דלתות, וצ"ע.

ועוד צריך לי עיון במה שפסק דרשות הרבים גמורה מיערבא בלא נעילת דלתות כפשטה דברייתא, דהא משמע לקמן (ז, א) דבמבואות המפולשין לרשות הרבים בלחוד פליגי, מדאמר רב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דרב מחלוקת בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן וכו', דאלמא לאו ברה"ר גמורה היא מתניתא אלא במבואות המפולשין לסרטיא מכאן ומכאן. והרב אלפסי ז"ל כן פסק כר' יוחנן דרביה דר' אלעזר הוא, ומתניתא לאו ברשות הרבים גמורה, והא דרב יוסף משמיה דרב יהודה משמיה דרב נראה לי ראיה גמורה וכמו שכתבתי. ואולי מה שכתב שני כותלים ברה"ר והעם עוברים ביניהם היינו מבואות המפולשין לרשות הרבים. וכן נראה ממה שכתב בפ"א דעירובין (ה"א) מדינה שהיא מוקפת חומה גבוה עשרה טפחים שיש לה דלתות ננעלות בלילה כולה רשות היחיד היא זהו דין תורה עכ"ל דאלמא נעולות בעי כר' יוחנן.

דף ז עמוד א

אבל סרטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן:    תמיה לי מאי נפקא לה מיהא לרב, דהא איהו כתנא קמא סבירא ליה ואפילו בסרטיא מכאן וסרטיא מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ומיהו למאי דאמרינן משמיה דרב דהלכה כת"ק ואין מורין כן ניחא, דקמ"ל דבסרטיא מכאן ובקעה מכאן מורין דדברי הכל היא. אבל לאידך קשיא לי, וצ"ע.

ומסיים בה משמיה דרב יהודה ואם היה מבוי כלה לרחבה אינו צריך כלום:    פירש רש"י ז"ל: דרחבה זו אין בה דיורין וחצר שאחורי הבתים היא ומוקפת ד' מחיצות. ועל כרחין בשנפרצה רחבה לרשות הרבים קאמר, דאי בשלא נפרצה ולאשמועינן שאין המבוי צריך תיקון מחמת הרחבה פשיטא (אלא) שרחבה אינה אוסרת את המבוי דהא אין בה דיורין וכל שאין בה דיורין אינה אוסרת, וכדאמרינן לקמן בפרק פסין (כד, ב) גבי רחבה דהוה בפום נהרא מרחבה למתא וממתא לרחבה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דשרי לית בה דיורין מאן דאסר זמנין דהוו ביה דיורין. ובכל התורה רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל (שילהי שבת), הלכך הרחבה הויא סתימא מעליא למבוי וכמבוי שראשו אחד רחב הוא. ועוד דהשתא גבי פלוגתא דמבואות המפולשין לרשות הרבים קאי וסיומא דההיא הוא, וקאתא לאשמועינן דאף ע"ג דנפרצה רחבה כנגדו לא חשבינן ליה כאילו מבוי זה נפרץ לרשות הרבים, אלא איהו לרחבה הוא דכלה ולמקום המותר לו נפרץ, והלכך אינו צריך תיקון כלל. ומש"ה קא קשיא ליה לאביי ואמר דהא דרב יהודה לאו דרב היא אלא דשמואל רביה. ואע"ג דרישא קאמר משמיה דרב על כרחך האי סיומא לאו דרב, דאי דרב קשיא דרב אדרב דאמר רב ירמיה אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו מבוי אסור וחצר מותרת, וקס"ד השתא דטעמא דרב באיסור המבוי לאו משום שנפרץ לחצר הוא ושתהא רגל החצר אוסרתו מדנקט ונפרצה החצר כנגדו, דאי איסורא משום החצר לימא בלא נפרצה החצר כנגדו. וטעמא דאין החצר אוסרתו כדאמרינן בסמוך (ח, א) דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי וגפופי החצר הרי הן כגפופי המבוי, אלא טעמא דמבוי משום דנפרצה חצר כנגדו והרי זה כאילו נמשך המבוי וכלה לפרצת החצר והרי זה כמפולש לרשות הרבים ודלא כרב יהודה.

וא"ת ומי דחקו לאביי לומר כן לימא דאיסור מבוי משום דנפרץ במלואו לחצר, ונפרצה חצר כנגדו דקאמר משום שריותא דחצר נקט ליה וכדאמרינן במסקנא. י"ל דקס"ד דאביי דאי משום הא פשיטא דמתניתין היא (להלן כב, ב) חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, דהא למסקנא (להלן ח, א) פריך לה מינה רבה בר עולא לרב ביבי בר אביי לאו משנתינו היא זו, אלא לאוסרה למבוי קאמר.

וקשיא לי כיון שאין איסור המבוי משום דנפרץ לחצר במלואו אלא משום דנפרצה חצר כנגדו, א"כ נפרץ במלואו דקאמר למה לי דמשמע דאי לאו הכי אפילו מבוי שרי, והא אי אפשר לומר כן שאילו גיפופי מבוי מצלי ליה דלא לדונן משום מפולש השתא נמי נימא הכי, דהא גיפופי החצר כגיפופיו של מבוי וכאילו לא נפרץ במלואו הוא דהא על כרחך סבירא ליה לרב נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. וי"ל דקס"ד השתא דנפרץ במלואו לאו משום איסור מבוי נקט ליה דהוא הדין נמי כי לא נפרץ במלואו, אלא חדא דאית בה תרתי קמ"ל, דטעמא דנפרצה חצר כנגדו הוא דאסור ומשום מפולש הוא, הא לאו הכי שרי ואפילו כי נפרץ במלואו לחצר דנראה מבפנים ושוה מבחוץ נדון משום לחי. ואי נמי יש לי לומר דדוקא נקט נפרץ מבוי במלואו הא לאו הכי מבוי נמי שרי, דכיון דאית ליה גיפופי ממש הנראין מבפנים אינו נראה לעומדין בין מבפנים בין מבחוץ ככלה לפרצת החצר וכמפולש לרה"ר אלא הרי נראה לכל שהוא פתוח לחצר והחצר היא שנפרצה לרה"ר, וכשם שאין פרצת החצר למבוי נדון לחצר משום פרצה אלא משום פתח לגבי מבוי נמי פתח הוא ולא הוי מפולש. ואינו דומה לנפרץ במלואו, דהתם אף ע"ג דקושטא דמלתא אינו כנפרץ גמור דגיפופי חצר נדונין ליה משום לחי ולאו פילוש גמור הוא שהרי החצר שנפרץ לתוכה מותר לטלטל בכולה, אפ"ה כיון דלעומדין בפנים נראה כמפולש לרה"ר וכאילו כלה לפרצת החצר אנו מחמירין עליו לדון אותו משום מפולש. ותדע לך דהא למסקנא מפלגינן בין שנפרץ לאמצע רחבה לנפרץ בצדי רחבה, ואע"ג דבין כך ובין כך לגבי חצר ניתר באותו גיפוף לבדו שנראה לו מבחוץ וכדאמרינן לקמן (ט, א) ונימא לבוד מרוח אחת ותשתרי, אלא דכי כלה באמצע הרחבה אינו נראה כנמשך וכלה לפרצה ואף ע"ג (כ)שנפרץ במלואו וכשנפרץ בצדי רחבה נראה כנמשך וכלה לפרצה, והכא נמי דכותה וכל שכן כיון שאינו נפרץ במלואו ונראה לכל שאינו נמשך עד הפרצה אלא כלה לחצר, כנ"ל.

דף ז עמוד ב

אסברה לך כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי כאן שלא עירבו:    ונפרצה חצר כנגדו דנקט משום שריותא דחצר נקטינן דאצטריך כדאיתא לקמן (עח, א). ונפרץ במלואו דנקט דוקא נקט דאי לאו הכי מבוי נמי שרי, ולאו משום דסבירא ליה השתא לרב דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי אלא בשכותלי מבוי נכנסין לחצר, והכי קאמר, כאן בשצריך עירוב ולא עירבו כאן בשעירבו ואין צריך עירוב דהוה ליה כעירבו, הכא נמי כאן כשעירבו כאן שלא עירבו. ועירבו לאו דוקא דהא רחבה לית בה דיורין, אלא כיון דאינו צריך עירוב הרי הוא כעירבו.

דף ח עמוד א

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא בין עירבו בין לא עירבו פליגי:    דעל כרחך ודאי הכי הוה סלקא דעתין מעיקרא דאי לא דרב אדרב לא תקשי להו דנימא כאן שעירבו כאן שלא עירבו. ומכל מקום א"ת מעיקרא מנא להו, קס"ד מעיקרא דעל כרחך אית לן למימר הכי כיון דנקט רבי יהודה רחבה ולא נקט חצר כרב משמע דדוקא רחבה ומשום דלית בה דיורין הא חצר מבוי אסור משום דרגל החצר אוסרתו. ורב נמי מדנקט (נמי) [גבי] חצר ונפרצה חצר כנגדו משמע דכל עצמו של איסור ואפילו נפרץ לחצר אינו אלא משום מפולש לרה"ר ולא משום רגל החצר. והלכך נמצא דרב יהודה מיקל מצד אחד ומחמיר מצד אחר, מיקל לגבי נפרצה רחבה או חצר וכשעירבו דאינו נדון משום מפולש, ומחמיר בנפרץ במלואו לחצר בשלא עירבו, אלמא לרב יהודה הכל תלוי בעירוב דבעירבו שרי ובשלא עירבו אסור. ורב סבירא ליה איפכא דעירבו לא מעלה ולא מוריד דאפילו נפרץ לחצר אם לא נפרצה חצר כנגדו מבוי נמי שרי, אלמא אין הדבר תלוי בעירוב ואין הכל אלא משום דנפרצה חצר כנגדו ובין עירבו ובין לא עירבו, ונמצא במה שמיקל רב יהודה מחמיר רב ובמה שמחמיר רב יהודה מיקל רב.

בשלא עירבו במאי פליגי בנראה מבפנים ושוה מבחוץ:    רב סבר נדון משום לחי, והלכך אפילו לא עירבו מבוי שרי כי לא נפרצה חצר כנגדו. ורב יהודה סבר אינו נדון משום לחי והלכך דוקא כלה לרחבה הא כלה לחצר אסור משום דרגל חצר במבוי.

בעירבו במאי פליגי בדרב יוסף דאמר רב יוסף לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה אבל כלה לצידי רחבה אסור:    משום דנראה כאילו מבוי כלה לפרצת החצר כיון שהכותל נמשך והולך ביושר עד סוף החצר. רב יהודה סבירא ליה דבכל ענין שרי ואפילו כלה לצדי רחבה, דקס"ד מעיקרא דמדקאמר סתם שכלה לרחבה אינו צריך כלום משמע דבכל ענין שרי, דאי לא לימא בפירוש שכלה לאמצע רחבה ולא לימא סתם אינו צריך כלום כיון דבצידי רחבה אסור. ורב נמי אסור בכל ענין ואפילו כלה לאמצע חצר מדקאמר נמי סתם. אי נמי רב אית ליה דרב יוסף ממש ובצידי רחבה אסור אבל באמצע רחבה מותר וזהו (כדא' מעיקרא) [ודאי עיקר] דמדקאמר קמפלגי בדרב יוסף משמע דחד מינייהו קאי כרב יוסף ולפירוש קמא לא קאי חד מינייהו כרב יוסף. וא"ת ומנא להו דרב מודה באמצע רחבה דהא סתמא קאמר ובכל ענין משמע דאסר. וי"ל דסברא הוא דכיון דכלה באמצע רחבה אף ע"פ שנפרצה חצר כנגדו אין המבוי נראה כנפרץ לרה"ר אלא כנפרץ לחצר וחצר הוא שנפרץ לרה"ר ולא המבוי. ואי קשיא לך היאך אפשר לומר דקס"ד דרב יהודה לית ליה הא דרב יוסף, דהא רב יוסף איהו מרא דשמעתא דרב יהודה ואיהו הוא דאמרה משמיה ועלה קאמר לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. וי"ל דהא רב יוסף לא אמרה מעיקרא דאיהו נמי מעיקרא הכין הוה סלקא דעתיה דרב יהודה בכל ענין שרי, אלא דבתר דשמעה להא דרב ששת דכולהו דרב נינהו ורב לא בכל צד אמרינהו אמר איהו נמי לא שנו אלא שכלה לאמצע רחבה. ואי נמי דשמע לה מיניה דרב ששת הכין לבסוף בהדיא.

וא"ת למאי דקס"ד דבשלא עירבו פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דרב שרי משום דלדידיה נדון משום לחי, א"כ להציל נמי מידי מפולש נמי הכין. כבר כתבתי אני למעלה (ז, א ד"ה וקשיא) שאי אפשר לומר כן להצילו מידי מפולש כיון שאינו נראה כן לעומדים בפנים. ובתוספות תירצו דגיפופין שנידונין משום לחי מועילין להציל מידי חצר דחצר ככרמלית ולחי וקורה מצילין בכרמלית, אבל אינן מצילין במפולש לרה"ר וצורת פתח מיהא בעינן. ואין הלשון הזה מחוור בעיני, דמפולש נמי לבקעה צורת פתח נמי בעי, כדאמרינן לעיל (ז, א) בקעה מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ושמא נאמר להעמיד עיקר תירוצם דנפרץ לחצר חשיב טפי אפילו מנפרץ לכרמלית, לפי שהחצר והמבוי דומין הן בתשמישן וקרובין הן להיות זה (בזה) [כזה] שעירוב מועיל לזה ולזה משא"כ לכרמלית, ושניהם רשות היחיד הן ומבוי וחצר כרשות אחד הן לר' שמעון, והלכך כשהוא מפולש לו בלחי או בקורה סגי, וכיון דס"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי בהכין סגי ליה לאצולי מידי רגל החצר. ואח"כ מצאתי כענין הזה למקצת מרבותינו הצרפתים בתוס'. זה נ"ל שיטתו של רש"י ז"ל.

אבל ר"ח ז"ל פירש: דרחבה זו יש בה דיורין וקא סלקא דעתין דרב יהודה שרי בכל צד בין עירבו בין לא עירבו מדקאמר סתם אינו צריך כלום, ורב אסר בכל ענין מדקאמר נמי סתם מבוי אסור. ואסקה רב ששת דכולהו דרב נינהו ולא קשיא כאן בשעירבו כאן בשלא עירבו, הא דחצר בשלא עירבו וההיא דרחבה בעירבו. והשתא לדידיה עירבו דרחבה דוקא שהרי יש בה דיורין. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבין בעירבו בין בשלא עירבו פליגי, דרחבה דוקא שיש בה דיורין כדקא פרישנא משום דסתמא קאמרינן, בשלא עירבו במאי פליגי בשוה מבפנים ונראה מבחוץ, רב סבר אינו נידון משום לחי ומבוי אסור אפילו לא נפרצה חצר כנגדו ורב יהודה סבר נידון משום לחי. ונפרץ במלואו דנקט רב דוקא, ונפרצה חצר כנגדו דנקט לאסור את המבוי אפילו היכא דעירבו. ובערבו במאי פליגי בדרב יוסף, דרב יהודה כרב יוסף דהא רב יוסף קאמר לה הכי משמיה דרב יהודה, ואפילו זה כנגד זה באמצע רחבה מותר. ורב לית ליה דרב יוסף אלא כרבה דאמר באמצע רחבה נמי בזה כנגד זה אסור. ולקמן נמי משמע דרבה נמי פליג אדרב יוסף מדאמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי. והיינו דקאמר רב נפרצה חצר כנגדו כלומר: כנגדו ממש. כך נראה לי שיטתו של ר"ח ז"ל. וקשה לפירושו קצת דהוה ליה למימר בהדיא בעירבו פליגי בדרב יוסף ורבה.

אמר רבה הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרן אלא זה שלא כנגד זה:    ומינה שמעינן דלרבה (אפילו) בצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור, דהוה ליה כמבוי עקום וצריך צורת פתח לרב ודלא כשמואל. ולענין פסק הלכה: הרב אלפסי ז"ל הביא הא דרב כצורתה, ופירש חצר מותרת אף ע"ג דבקעי ביה רבים כדתנן חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רה"י לשבת ורה"ר לטומאה, ומבוי אסור משום דהוה ליה מבוי המפולש לרה"ר. וזו תימא דלמסקנא אפילו מבוי נמי שרי בשעירבו וכשכלה לאמצע רחבה וברחבה דרבים. והא דרב בשלא עירבו כלומר וכשכותלי מבוי נכנסין לחצר בנפרץ במלואו, ואי נמי בשעירבו ובשנפרץ לצידי החצר דמבוי נמי אינו אסור אלא בשכלה לצידי רחבה, א"נ באמצע רחבה וברחבה דיחיד משום דרב משרשיא, אבל בכלה באמצע רחבה דרבים אפילו מבוי שרי ואפילו זה כנגד זה כרב יוסף ודלא כרבה וכדמשמע לקמן דלא קיימא לן כרבה מדמתרץ רב ביבי בר אביי להדיא כרב יוסף והדר אמרינן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור תרתי למה לי אלמא כרב יוסף סבירא ליה והוא שעירבו, ואי נמי בשלא עירבו ובשאין כותלי מבוי נכנסין לחצר כדקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. ומיהו כלה לצידי רחבה אפילו זה שלא כנגד זה אסור דהוה ליה כמבוי עקום דתורתו כמפולש לרב וקיי"ל כוותיה וכן פסק הרב ר' אברהם ב"ר דוד זלה"ה.

הכי גרסינן בכל הספרים שלנו וכן פירש רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל פסק לה: לסורא באוזלי חיישינן שמא יעלה הים סרטון:    וסוגיא דשמעתין ודאי הכי משמע. אבל ר"ח ז"ל גריס לא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, ואיני יודע ליישב הא דמרימר לפי גירסתו. והרמב"ם ז"ל (פי"ז מהל' שבת ה"ה) כן פסק דלא חיישינן שמא יעלה הים סרטון, נראה שאף הוא גורס כגי' ר"ח ז"ל. ולדבריהם הא דאמרינן וחכמים אוסרין משום שמא תנטל אשפה היא אבל לסרטון לא חיישינן ואינו מתחוור.

דף ח עמוד ב

תרתי למה לי:    פירש רש"י ז"ל: מתניתין ודרב. ואינו מחוור דלא אמרינן הכי אלא בשתי משניות ולא במתני' ודברי אמורא. ואפילו תאמר רב תנא הוא אפילו במתני' וברייתא לא מצינו כלשון זה והוה ליה למימר הא דרב למה לי. ובתוס' פירשו הני תרתי דרב למה לי, דהיינו מבוי שכלה לרחבה ומבוי שנפרץ במלואו לחצר, דכל מאי דאשמעינן רב בתרווייהו שמעינן מהני מתני'. גם זה אינו מחוור כל הצורך.

אביי אומר עושה צורת פתח לגדול ואידך משתרי בלחי וקורה ואביי סבר לה במבוי עקום כשמואל:    וכן נראה לי לקמן (י, ב) גבי מבוי הרחב עשרים, ומש"ה אקשי ליה רבא כמאן כשמואל א"ה למה לי צורת פתח. ולפי גירסא זו מיירי בשהמבוי הגדול אינו מפולש ולפיכך לשמואל בין המבוי הגדול בין האחרים סגי להו בלחי. ויש ספרים דלא גרסי ליה, ומיירי בשהמבוי הגדול מפולש בשני ראשיו לרה"ר או לבקעה. ואין גירסא זו נכונה בעיני, דא"כ אפילו כשמואל לא עביד דלמבוי הגדול היה צריך דלת לדידיה דאמר (לעיל ז, ב) הלכה כחנניה.

לעיל (ח, א) גריס ר"ח ז"ל כרוך בודיא ואותבוה בשפתיה, והיא הגירסא הנכונה.

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר מארבע אמות מניח את הקורה באלכסון:    פירש רש"י ז"ל: ומשתמש כנגד אלכסונו, וכן נראה כפירושו. ומצאתי [בירושלמי] (פ"א, ה"ו) נותן את הקורה אלכסון ומשתמש לאלכסון. וא"ת והא אין שם אלא מחיצה אחת חוץ מכנגד הקצר והיאך ישתמש שם. י"ל דכיון שאין הרבים בוקעין שם להדיא הוי ליה ככרמלית ומדבריהם הוא והם התירו בכענין זה.

אמינא טעמא דידהו קורה משום מחיצה ומחיצה באלכסון הויא מחיצה:    וכתב הראב"ד ז"ל שאם עשו בו צורת פתח אפילו לרבא שפיר דמי, דצורת פתח לכולי עלמא משום מחיצה. ומסתבר לי דצורת פתח עדיפא נמי מקורה ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה, דאילו בקורה אינה מתרת אלא בשאין בו ארבע אמות אבל צורת פתח מתרת אפילו יתר מד' אמות, דצורת פתח מערב הכל ועושה הכל כמבוי אחד וכמחיצה גמורה. ותדע לך דהפרש יש בין קורה לצורת פתח ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה, דהא רב כהנא אמר דלכולי עלמא והוא שלא יהא באלכסונו יותר מעשר ואפילו למ"ד קורה משום מחיצה וכדתנן (לעיל ב, א) הרחב מעשר ימעט, ואילו בצורת פתח אפילו יש באלכסונו יתר מעשר שרי וכדתנן (שם) ואם יש לו צורת פתח אין צריך למעט כך נראה לי.

אמר רב חסדא הכל מודים בבין לחיים שאסור:    פירשו בתוספות (ד"ה הכל) משום דלחי אין לו שיעור אלא אפילו כחוט הסרבל, וגזרינן דלמא אתי לטלטולי חוץ ללחיים לפי שהוא דבר מועט. ואע"פ שאפשר לעשותו רחב עד כדי ד' אמות פחות משהו, מ"מ כיון דעיקרו משהו לא פלוג, אבל קורה דלפחות צריכה טפח אפשר לו להשתמש תחתיה ולדקדק שלא יוציא חוצה לה. ואיני יכול ליישב לפי דבריהם מחלוקתן של אביי ורבא דבסמוך (ט, א) דבין לחיים, דהא משמע לכאורה מהתם דאדרבה כל שהוא רחב יותר אסור, דאלמא לא משום קטנות של לחי אסרו דכל שהוא יותר רחב הוא נאסר יותר ולגבי קורה לא פלוג בין רחבה טפח לרחבה ארבעה או יותר. ומשום הכי נראה דקסבר רב חסדא דלחי לכ"ע משום מחיצה וחודו הפנימי סותם והוה ליה בין הלחיים כמקום בפני עצמו, וקורה משום היכר. ואע"ג דשרי אביי לקמן (ט, א) תחת הקורה ואיכא חד לישנא לעיל (ה, א) גבי כמה ממעטו דאביי סבר דקורה משום מחיצה ואפילו הכי שרי הכא, דאלמא לאו במחיצה והיכר תליא מילתא, לא היא דההוא לישנא לא קאי. ועוד דדילמא בקורה סבירא ליה חודו החיצון סותם ובלחי סבירא ליה חודו הפנימי סותם. ומדברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש ג"כ הטעם דלחי משום מחיצה לאביי וחודו הפנימי סותם וקורה משום היכר.

לדברי המתיר אסור:    וא"ת אף לדברי המתיר אמאי אסור לימא לבוד דהא אין ברחב הקורה אלא טפח. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דשאני הכא שהקורה מפסקת ולא אמרו לבוד אלא בשאין דבר מפסיק בנתים. ואינו מחוור בעיני דהא מוקי רב (אמי) [אשי] בסמוך תלויה או משוכה בעומדת על שתי יתדות עקומות ואמרינן חביט ולבוד, ואף ע"ג דאפילו כי אמרת חביט היכי אמרת לבוד והא מפסקי הנך יתדות בין קורה לכותל. ומסתברא דהכא אי אפשר, משום דטעמא דלבוד בכל מקום הוא שאנו רואים מה שהוא בנתים שנתמלאו ונתארכו הזויות ומילאו את הכל, הלכך כשאתה רואה כאן את המבוי שנתארך עד חודו החיצון של קורה הרי אתה רואה את הקורה כאילו אינה, ואי אפשר דהא על כרחך קורה רחבה טפח בעינן, ואי אפשר לומר שנראה את הקורה כאילו אינה ואינה מפסקת ונראה אותה כאילו היא וחוד של קורת טפח יורד וסותם, דאי אפשר להתקבץ שני הפכים במקום אחד.

בעינא קורה על גבי מבוי וליכא:    ומסתברא דדוקא קורה אבל לחי לא בעינא שיהא ממש במבוי, שהרי לחי המושך עם דופנו של מבוי כזה: אף על פי שהלחי אינו בתוך חלל המבוי מתיר הוא, וכן נראה מבחוץ ושוה מבפנים. ונראה לחלק משום שהקורה שהיא למעלה כל שאינה עומדת ממש לפנים מחלל המבוי אינה נכרת שתהא להכשיר את המבוי, אבל לחי שהוא למטה ונראה להדיא כל שהיא סמוכה למבוי ניכר הוא שהוא משום לחי ובא להתיר. וראיתי מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו דאף לחי בעי ע"ג מבוי כקורה, ואי אפשר לי להעמיד דבריהם וכמ"ש.

דף ט עמוד א

מהו דתימא או חביט אמרינן או לבוד אמרינן חביט ולבוד לא אמרינן קמ"ל:    קשה לי אם כן למה לן שאין בגבהן שלשה דהא אפילו ביתר משלשה אמרינן חביט רמי כל שיש בקורה טפח, וכדאמר רבא בסוכה פרק הישן (כב, א) גבי סוכה המדובללת. ועוד דאי בפחות משלשה למה לי חביט רמי תיפוק ליה משום לבוד לחוד. ומיהו הוה ניחא לי דעל כרחך אצטריך לחביט רמי דאי לא הא איכא בין אלכסון הקורה ולכותל שלשה. אבל אידך קשיא לי. וי"ל דשאני קורה משום דבעינן קורה ע"ג מבוי ולא אמרינן בזה חביט כל שהיא למעלה משלשה, אבל פחות משלשה אמרינן, ואפילו בכי הא דלא סגי לה בלבוד בלחוד משום האלכסון שיש בין הקורה לכותל וכמו שאמרנו, כך נראה לי.

מקום שאין בו ארבעה על ארבעה:    ועומד בין רשות היחיד לרשות הרבים הואיל וליכא מקום חשוב לאו רשות באפי נפשיה ובטל להכא ולהכא. ובין לחיים נמי אפילו חשבת ליה מקום בפני עצמו בטל להכא ולהכא ושרי, לשון רש"י ז"ל. ונראה מדבריו דבין הלחיים מותר להשתמש לבני המבוי ולבני רה"ר. ואינו מחוור בעיני דהא שלש מחיצות דאורייתא הן (להלן יא, ב) ואפילו בלא לחי רה"י גמורה היא דבר תורה, וא"כ היאך נתיר אותו עם בני רה"ר, ולא אמרו לחי להקל אלא להחמיר.

ואולי נאמר דאפילו יש לו שלש מחיצות כיון שהוא פתוח לרה"ר כרמלית הוא, וכדמוכח נמי בפרק כל גגות (צד, א) דקתני התם חצר שנפרצה לרה"ר המכניס מרה"י לתוכה או מתוכה לרה"י חייב דברי ר"א וחכ"א מתוכה לרה"ר או מרה"ר לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית, אלמא לא אמרו שלש מחיצות דאורייתא אלא בפתוח לכרמלית, וכיון שכן הכא נמי שפתוח לרה"ר הרי הוא ככרמלית והם התירו בין הלחיים עם רה"י ועם רה"ר. כך יש לי ליישב לפי דברי רש"י ז"ל.

ולי נראה שלא בא להשוותן לגמרי אלא לומר דאף ע"פ דהוא מקום בפני עצמו כיון דגריע לא חשיב לחלוק רשות לעצמו אלא הרי הוא בטל לגבי הרשויות, וכמו שאמר ר' יוחנן בעלמא לגבי מקום שאין בו ד' על ד', והלכך לגבי המבוי בעצמו ואי נמי לגבי רה"י דאפשר להשתמש עמו דבר תורה השתא נמי בטיל לגביהן ושרי, אבל לגבי רה"ר טעמא אחרינא איכא דאסור, כך נראה לי.

והאמר רב אמר ר' חנן בר רבא תוך הפתח אע"פ שאין בו ארבעה על ארבעה צריך לחי אחר להתירו:    ואף ע"ג דאמרינן (לעיל ה, א) איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יותר על רחבו וכל שבתים וחצרות פתוחות לתוכו, הכא שאני דאף זה מכלל המבוי הוא ואינו מבוי בפני עצמו ממש. ועוד שהלחי החיצון מתיר את הכל שלא תאמר שהפתח מתיר מה שלפנים והלחי מתיר את הפתח, אבל הלחי מתיר את הכל וכדאמרינן בסמוך רשב"ג דאמר אמרינן לבוד משתמש עד חודו הפנימי של פנימי, ורבנן דלא אמרי לבוד משתמש עד חודו הפנימי של חיצון ולכ"ע בין הלחיים אסור, ואם איתא דכל אחד ואחד מתיר מה שלפנים ממנו בלבד עד הלחי שלפנים ממנו אפילו לרבנן נמי לא ישתמש בין הלחיים הפנימיים כי מי התירן, שהלחי שחוצה להן מופלג מהם שלשה ואינו מתירן ממש כלחי המתיר תוך הפתח שהוא סמוך לו ממש אלא בגררת היתר המבוי, ואם הן בעצמן מקום בפני עצמן ואינן מכלל המבוי כדעת האוסר להשתמש בין הלחיים א"כ היאך הוא מותר להשתמש בין הלחיים הפנימיים, אלא שכל לחי ולחי מתיר כל מה שלפנים ממנו ונמצא החיצון מתיר את הכל.

התם דפתוח לכרמלית:    וא"ת בפרק קמא דשבת (ט, א) דאמרינן אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, ופרכינן עלה מהא דאמרינן תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו, ומשני א"ר יהודה אמר רב הכא באסקופת מבוי עסקינן, למאי אצטריך לשנויי הכי לישני ליה דההיא דאחרים בפתוח לרה"ר והא דרב חנן בפתוח לכרמלית כשנויא דרבא דהכא. ולפיכך יש מי שדחה דברי רבא דהכא, דכיון דלא משני לה הכין התם שמעינן מינה דלא ס"ל הא דרבא. וליתא דאם איתא נילף מינה נמי דאפילו דאביי ליתא, דא"כ לישני ליה נמי דהתם בגבוה שלשה. אלא דלא משני ליה התם לא כרבא ולא כאביי, דא"כ מאי שנא פתוח ומאי שנא נעול אפילו נעול יהא כלפנים.

ולענין פסק הלכה: כתב הרב אלפסי דאפילו בין הלחיים מותר כרבא, דרבא לגבי אביי הילכתא כוותיה דרבא בר מיע"ל קג"ם. וכן נראה מדתרץ לה רב אשי לההיא דמבוי שרצפו בלחיים לתרוצה אליבא דרבא. והר"ז הלוי ז"ל פסק כאביי ואמר דפלוגתייהו דהכא שייכא בההיא פלוגתא אחרינא דלחי העומד מאליו, וכדאמרינן התם (טו, א) ואזדו לטעמייהו דלחי משום מחיצה לאביי ומשום היכר לרבא, וכיון דקיימא לן כאביי דלחי משום מחיצה אסור להשתמש בין הלחיים. אלו דברי הרב ז"ל. ואינן מחוורין, חדא דדילמא פלוגתייהו דהתם לאו בלחי משום היכר או משום מחיצה הוא, דדילמא רבא סבר דאפילו למ"ד משום מחיצה חוד החיצון סותם ואביי סבר דחוד הפנימי סותם דהא פליגי לעיל (ח, ב) תנאי ואמוראי בהא גבי קורה לחד לישנא. ועוד איכא למימר דלרבא אפילו למ"ד לחי משום מחיצה וחוד הפנימי סותם אפ"ה שרי משום דהוי מקום באנפי נפשיה וגרע ממקום פטור דבטל להכא ולהכא. ואי משום דאמרינן התם אזדו לטעמייהו, לאו מהאי פלוגתא קאמר אלא משום דאביי הא שמעינן ליה דלחי משום מחיצה מדאמרינן לעיל (ד, ב) גבי פלוגתא דאביי ורב יוסף דמבוי שהוא למעלה מעשרים אמה ימעט, רחבו בכמה רב יוסף אמר טפח ואביי אמר ד' ואמרי' לחד לישנא דפליגי בקורה אי משום היכר אי משום מחיצה, רב יוסף סבר קורה משום היכר ואביי סבר קורה משום מחיצה וכיון דלדידיה קורה משום מחיצה כל שכן לחי דהוי משום מחיצה ורבא נמי שמעינן ליה לקמן (יב, ב) גבי מבוי הראוי לשיתוף דאמר אחד זה ואחד זה משום היכר. אלא הא דהכא רבא אפילו למ"ד קורה משום מחיצה קאמר לה ומשום דחוד החיצון סותם ואי נמי תמצא לומר חוד הפנימי סותם והוה ליה מקום בפני עצמו הוי ליה מקום גרוע כמקום פטור כדאמרינן ושרי. ועוד כי אותה גירסא ליתא בכל הספרים כי יש ספרים דלא גרסי התם ואזדו לטעמייהו וגם ר"ח ז"ל (להלן טו, א) לא גריס ליה.

אבל מה שכתב כאן הרב אלפסי ז"ל דפתוח לכרמלית בין יש לו ארבעה בין אין לו ארבעה אסור אבל פתוח לרשות הרבים מותר. בזה דקדק עליו הרמב"ן נ"ר דהוי ליה למימר אבל פתוח לרשות הרבים יש בו ארבעה אסור אין בו ארבעה מותר דהא משמע דאפילו רבא לא שרי אלא בשאין בו ארבעה, וכדקאמר מנא אמינא ליה דכי אתא רב דימי א"ר יוחנן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רה"י ולבני רה"ר דאלמא איהו נמי כי שרי כשאין בו ארבעה הוא דשרי, ואביי נמי אמר וכי תימא דאית ביה ארבעה על ארבעה והאמר רב חנן בר רבא אמר רב תוך הפתח אפילו אין בו ארבעה על ארבעה צריך לחי אחר להתירו, דאלמא בדאיכא ביה ארבעה כולי עלמא מודו דאסור.

והוא נ"ר תירץ דרבא אפילו בארבעה נמי שרי משום דלדידיה טעמא דלחי משום היכר ואפילו למ"ד לחי משום מחיצה חוד החיצון סותם, אלא דלטעמיה דאביי קאמר, כלומר: אפילו לדידך דסבירא לך דחוד הפנימי סותם אודי מיהא דבשאין בו ארבעה דשרי מדרב דימי א"ר יוחנן. ואביי נמי דאמר וכי תימא דאית ביה ארבעה האמר רב חנן לטעמיה דנפשיה נמי קאמר, כלומר: מההיא דרב חמא בר גוריא שמעינן דברחב ארבעה מיהא צריך לחי אחר להתיר וקשיא עליה דרבא דשרי (דבשאין) [דבשיש] בו ארבעה מיהא מנא ליה האמר רב חנן בר רבא. ותדע לך דרבא אפילו בדאית ביה ארבעה שרי מדאקשי עליה רב הונא בריה דרב יהושע ממבוי שרצפו בלחיים פחות מד' אמות באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן, ואם איתא דרבא בדאית ביה ארבעה מודה מאי קושיא מיהא לימא דהכא בדאית ביה ארבעה דהא מארבעה פחות משהו לרשב"ג ולחי משהו הוה ליה לחי של ארבעה ולפיכך אסור, דאי אמרת אפילו במקורבין שלשה קא אסר רשב"ג דאפילו כי אמרינן לבוד לא היו בין שני הלחיים והאויר שביניהם ארבעה ומשום הכי קא פריך ליה מיניה מי דחקו לומר כן כדי שיקשה לרבא. ועוד מדקאמרינן לקמן (י, א) גבי לחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומותר להשתמש עד חודו הפנימי ש"מ בין הלחיים אסור. ובודאי אביי לאפוקי מרבא בר פלוגתיה קאמר, כלומר: דמיהא איכא למשמע דליתא לדרבא דשרי, והא הכא יתר מד' טפחים הוא דקרוב לד' אמות נמי הוא דאלמא רבא בכל ענין שרי.

ומכל מקום מסתברא שאין אלו ראיות, דההיא ודאי דרבב"ח על כרחך שמעינן מינה דאפילו במקורבין עד שלשה קאמר, דהא מדתלי לה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אלמא בכל מאי דפליגי רשב"ג ורבנן איתא דהיינו משלשה ועד ארבעה ומש"ה פריך לה מינה, דאי לא הוה ליה לר' יוחנן למימר מבוי שרצפו בלחיים ארבעה פחות משהו דאז משמע דלא קאמר אלא בשיש ביניהן ד' פחות משהו, אבל השתא דקאמר פחות פחות מארבעה משמע ודאי בכל שהוא פחות מארבעה עד שלשה פליגי, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל.

וההיא דלקמן דלחי המושך גם כן אין נראית לי ראיה, דהא רב יוסף אמרה ולא אביי, ורב יוסף לאו בר פלוגתיה דרבא הוא דנימא לאפוקי מדרבא. ועוד דהתם נמי פחות מד' אמות קאמר ובכל שפחות מד' אמות ועד משהו קאמר דהוי לחי ומשתמש עד חודו הפנימי, דאלמא בין הלחיים אסור לעולם. ופחות מד' אמות דנקט לאו משום דאיסור דבין הלחיים (אסור) [אתי] לאשמועינן מכלליהו דרבא הוה שרי אפילו בלחי רחב כמה, אלא עיקרא משום דינא דלחי קאתי ולאשמועינן דעד ד' אמות נדון משום לחי אבל טפי לא אלא נדון משום מבוי, וזה ברור. ורבותינו הצרפתים גם כן כך כתבו דרבא לא התיר אלא דוקא בפחות מארבעה הא בארבעה כולי עלמא מודו. אלא שאני תמה דהא בקורה לא חילקו בין רחבה טפח לרחבה ארבעה או יותר ולעולם מותר להשתמש תחתיה, וטעמא משום דקורה משום היכר ובכולה מכלתין למאן דקאמר קורה משום היכר והיכירא מלבר מותר להשתמש תחתיה ואפילו רחבה כמה, ואפילו למ"ד נמי קורה משום מחיצה וחוד החיצון סותם מותר להשתמש תחתיה ולא שמענו להם הפרש בין רחבה טפח לרחבה ארבעה, וכיון שכן לרבא נמי דשמעינן ליה בהדיא דלחי משום היכר (לקמן יג, ב) מאי שנא דלא שרי ברוחב ד', ואפילו נמי אמרת כמ"ד לחי משום מחיצה וחוד החיצון סותם אפילו ברחב ארבעה שרי כקורה וכמו שכתבתי וכל שכן דרבא לחי משום היכר סבירא ליה. וזה נראה לי בראיה מכרעת לדברי רבנו אלפסי ז"ל. אלא שלפי מה שכתבתי נצטרך לומר נמי דקורה לרבא אי פתוח לכרמלית אסור להשתמש תחתיה כלחי דמצא מין את מינו וניעור, דלחי וקורה חד טעמא אית להו כדאמרן. ומצאתי לרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, הי"א) שכתב כן דבין בלחי בין בקורה אי פתוח לכרמלית אסור להשתמש תחתיהן וביניהן. וזה מפורש בדברי. אע"פ שהשיב עליו הראב"ד ז"ל ואמר שלא אמר רבא כן אלא בלחי בלבד, נראין הדברים כמו שכתבתי ועליה סמך הרמב"ם ז"ל ויפה כיון.

מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מארבעה באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן:    עד כאן דברי רבה בר בר חנה משמיה דר' יוחנן, והא דאמרינן לרשב"ג דאמר אמרינן לבוד וכו' סברא דרב הונא בריה דרב יהושע היא, דמשמע ליה דליכא למיתלי הא בדרשב"ג ורבנן אלא בכי הא. ותדע לך דהא פירשה רב אשי בענין אחר ואלו אמרה ר' יוחנן בהדיא היכי מצי רב אשי לפרושה בענין אחר.

דף ט עמוד ב

א"ר זירא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה:    ומיהא איכא למשמע דאפילו למ"ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי דוקא כשהוא מבחוץ לראש המבוי דאז איכא היכירא, אבל כשהלחי נתון באחורי המבוי באמצע כזה: אינו מתיר מבפנים מכנגדו למעלה לפי דליכא היכירא כלל, דאי לא תימא הכי כיון דקיימא לן דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי וכשאין כותלי הקטנה נכנסין בגדולה אפילו קטנה מותרת, השתא נמי דכותלי קטנה נכנסין לגדולה תשתרי מבפנים מכנגד כותלי גדולה. כך נראה לי.

דף י עמוד א

אלא שמע מינה וכו' אינו נידון משום לחי:    ומיהו אסיקנא בסמוך דלית הלכתא הכין אלא נדון משום לחי, מדתני ר' חייא לעיל (ט, ב) דנידון משום לחי, דמתניתא דמתנייא ביה ר' חייא ור' הושעיא היא [ודלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא לאו דסמכא], ובהדיא אמרינן על הא דקטנה בעשר וגדולה באחת עשרה בירושלמי כאן (ה"ו) בפיסקת לחיים שאמרו איתבעית מתניתא ולא אשכחת אמר ליה רב אחא כן אמר ר' שמעון בן לקיש כל משנה שלא נכנסה לחבורה אין סומכין עליה עד כאן.

וכתב הראב"ד ז"ל דמסתברא דכי אמרו נידון משום לחי דוקא כי לא הוי אותן הנראה מבחוץ ד' אמות דדינו כדין לחי, אבל אי הוי ד' אמות דאין דינו כלחי אפילו הוא כנגד פתח המבוי וכל שכן מבחוץ דלא. ואע"ג דאותן ד' אמות שהן מבחוץ אי הוו כנגד חלל המבוי הוי עומד מרובה על הפרוץ ושרי, הכא כיון דמבחוץ הוא לא מהני ליה למבוי, דנהי דמה שנראה מבחוץ הוי היכר למבוי כאילו נראה מבפנים אבל לשווייה ככותלי המבוי למיהוי נמי כעומד מרובה על הפרוץ לא, דהיכר הוי מחיצה לא הוי, דאי אמרת מחיצה נמי הויא אין לך מבוי שאינו ניתר אפילו בלא לחי ואפילו מפולש לרשות הרבים, שהרי כותלי פני המבוי הנמשכים לרשות הרבים נחשוב אותן למחיצות המבוי אף על פי שאינן נראות לפנים, אלא שמע מינה היכר הויא מחיצה לא הויא ע"כ. וקשיא לי לפי דבריו הא דדחיק לה ומוקי לה ר' זירא (לעיל ט, ב) בכותלי קטנה נכנסין לגדולה נוקמה בשגפופי הגדולה רחבין ארבע דאז אין נידונין משום לחי. ויש לומר דהוא הדין דהוה מתרץ לה הכי אלא דניחא ליה לאוקומי אפילו בחצר שאינה גדולה כל כך ומשום דר' חנינא בר פפי דאמר קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה ולאשמועינן דרבי סבר לה כר' יוסי, ועוד צריכא לי עיון.

אח"כ מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל בשלהי פרק פסין (כד, ב בתוס' ד"ה ההיא) בשמעתא דרחבה דהוה בפומבדיתא שהן סבורין דאפילו רחבן כמה מצילין, ואינו דומה לכותלי פני המבוי דנמשכין לרה"ר שהביא הראב"ד ז"ל שאינן נחשבות למחיצות להתיר את המבוי המפולש, מפני שאותן הכותלים כיון שאינן מועילין להתיר את רה"ר עצמו איך יתירו את המבוי, אבל כאן שהגפופין נעשו לשם דירה הגדולה ומצילין אותה דין הוא שיצילו ג"כ את הקטנה כאילו נראין מבפנים. ומה שאמרו נידון משום לחי לאו משום לחי ממש קאמר ולומר דדוקא בשיעור רוחב לחי, אלא משום דלחי כל שהוא מתיר את המבוי או שני לחיים מתירין את החצר משום הכי נקט כאן משום לחי לפי שהוא השיעור המועט שמתיר את המבוי והחצר ולא להקפיד על השיעור כלחי, כן נראה לי ודברי רבותינו הצרפתים ז"ל מוכיחין כן.

ושמע מינה אסור להשתמש בין הלחיים:    ואם תאמר דילמא משום דכנגד משך הלחי אין כותל כנגדו והיאך ישתמש שם. יש לומר דהכא כשהכותל שכנגדו מושך גם כן כמו שהלחי מושך כזה: ומסתברא דעל כרחך י"ל כן, דמדקאמר ארבע אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו משמע הא בלחי מותר, והלא אין שם אלא מחיצה אחת. ונראה לי דהיינו פירושא דלחי המושך עם דופנו של מבוי, כלומר: עם דופנו שני של מבוי, כלומר: שמושך הלחי מצד זה כמו שמושך דופנו של מבוי מן הצד האחר שכנגדו.

עוד נראה לי לפרש דצריך לחי אחר להתירו דקאמר להתיר את המבוי קאמר, דמנח ליה לאידך גיסא אי נמי בהדי ומטפי ליה או מקצר ליה, וכאידך דרב הונא דלעיל (ה, א) דלחי הבולט מדופנו של מבוי, דהתם צריך לחי אחר להתירו דקאמר על כרחך להתיר את המבוי קאמר. ולפי פירוש זה לא גרסינן ד' אמות משתמש בכולו וצריך לחי אחר להתירו אלא הכי גרסינן, ד' אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו, וכן מצאתי גירסא זו במקצת הספרים ונכונה היא, כן נראה לי. ומכל מקום לתרץ הקושיא הראשונה עדיין אני צריך לפירוש הראשון דהכא במאי עסקינן שהכותל שכנגדו מושך גם כמו שהלחי מושך, דאי לאו הכי לא מצי דייק מינה דאסור בעלמא להשתמש בבין הלחיים.

הכא כלל כלל לא:    תמיהא לי היאך אפשר לומר כן דכלל כלל לא, דהא תניא ר' יהודה אומר אינו צריך למעט. ונראה לי דלפרוכי לק"ו דידיה קאמר ליה, כלומר: אי משום דינא דפסי ביראות הוה אתינן ליה ליכא למשמע מינה לא איסור ולא היתר, דאי אמרת לחומרא דלא שרי ביה אלא שלש עשרה ושליש כפסי ביראות איכא למימר לקולא, דפסי ביראות דהוו מחיצות גרועות הוא דלא שרי בהו טפי משלש עשרה אמה ושליש הא במבוי דמחיצות גמורות אפילו טפי נמי, ואי אמרת לקולא למישרי ביה שלש עשרה אמה ושליש מיהא כפסי ביראות איכא למימר לחומרא, דהתם הוא דהלכו בהן לקולא להתיר בהן פרוץ מרובה על העומד וכן הקילו בהן קולא אחרינא להתיר בהן אפילו שלש עשרה אמה ושליש כדי שיכנסו ביניהן שתי רבקות של ארבע ארבע שכן דרכן אבל במבוי כלל כלל לא, אלמא מדינא דפסין ליכא למשמע למבוי כלל. כך נראה לי.

וכן הוא תני לה והוא אמר לה אין הלכה כאותה משנה:    פירוש: משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. ונראה מן הירושלמי (פ"א, ה"א) דדוקא בשאין מניח קורה אלא לצד א', כלומר: מן הקנה לכותל האחד כגון זה: אבל אם היה מניח את הקורה מכותל לכותל בכי הא לא אמרינן דליבטיל קנה, דגרסינן התם היה רחב חמש עשרה אמה אמר ר' אבא בשם רב עושה פס של שלש אמות וכל שהוא ומרחיקו מן הכותל שני אמות אותו כל שהוא נדון משום לחי ושרי, והוא שיהא העומד רבה על החלל, ויעשה פס של ארבעה טפחים ולא כן תני עושה פס של ארבעה טפחים, א"ר אבא כדי להתיר שניהם בלא קורה ע"כ. ונראה פירושו כדי להתיר שניהם בלא קורה על שניהם, ואילו עשה פס ד' היה צריך ליתן קורה על שניהם, אבל עכשיו שעשה פס של שלש אמות אינו צריך ליתן קורה על שניהם אלא דיו על אחד מהן, אבל על אחד מהן מיהא צריך דאף עכשיו שהוא עושה פס של שלש אמות הרי צריך קורה מן הפס לכותל או לחי משהו, ובהדיא נמי אמרו בירושלמי עושה פס של שלש וכל שהוא אותו כל שהוא נדון משום לחי.

ומכל מקום אינו נראה כן מן הגמרא שיהיה קנה ולא אפילו פס של ארבעה טפחים מתיר אע"פ שנתן את הקורה מכותל לכותל, משום דכיון דאין באחד מן הצדדין עומד מרובה על הפרוץ אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ואפילו אוירא דתחת הקורה ומבטל ליה. ותדע לך דהא אצטריכינן לאוקמה או בעומד מרובה על הפרוץ או בפס גבוה [עשרה] במשך ד' אמות כדי שיהיו שתי מבואות, ובודאי כיון שאנו מחלקין אותו לשתי מבואות על כרחך אנו צריכין להכשיר את שניהם ולהניח קורה כאן וכאן או לחי כאן וכאן, ואפילו הכי דוקא בפס גבוה עשרה במשך ארבע אמות כשיעור מבוי וכותל מעליא דמבוי לא מבטיל באוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, ועוד דאוירא דחוץ למבוי לא מבטיל כדבעי למימר קמן, הא בענין אחר לא.

והא נמי דתניא בתוספתא בפ"ק דמכלתין (ה"ג) והרחב מעשר אמות נותן פס באמצע ונותן קורה על אחד מהן, איכא למימר דוקא בשהפס שבאמצע רבה על אחד מן החללין והוי ליה כעומד ולפיכך סגי ליה באידך גיסא בלחי או בקורה. ואי נמי ס"ל להאי תנא דמבוי שיש לו שני פתחים וכל אחד ואחד רבה על העומד נותן את הקורה על אחד מהן ודיו, וכדעת הירושלמי (שם) דגרסינן התם: תניא רשב"ג אומר מבוי שיש לו שני פתחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר ר' אחא בשם ר' לוי אמר אין הלכה כרשב"ג, א"ר אבא והוא שמעמיד קנה בדוקרן אבל אם עשה פס של ארבעה טפחים הלכה כרשב"ג, ותני כן מבוי שיש לו ארבעה טפחים נותן את הקורה על אחד מהן ומתיר. וכל זה שלא כדעת גמרתינו כמו שכתבתי, ובסמוך נאריך בה יותר בס"ד.

אלא אמר אביי עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי:    וכיון דפס זה הוי כותל המבוי תו לא מיבטיל מחמת אויר דהאי גיסא ודהאי גיסא. אי נמי דאויר שלאחורי הפס אויר של מבוי אחר הוא ואין אויר של מבוי אחר חשיב לגבי דידיה לבטל יתיה. ומעמיד את הקורה מכותל לכותל כדי להתיר את שני המבואות, הא לאו הכי אינו ניתר אלא אותו צד שהניח עליו הקורה דשני מבואות הן. ודוקא נמי (בשהקנה) [בשהקורה] מגעת לפס או בסמוך לו תוך שלשה דהויא לה כמונחת ממש על גביה הא לאו הכי לא, דבעינן קורה על גבי כותלי מבוי וליכא. וגם הראב"ד ז"ל כתב כן. וא"נ מניח לחי מכאן ולחי מכאן.

וכתבו בתוס' (ד"ה עושה) והוא שלא יהא מחודו של הפס של צד פנימי עד כותל הפנימי האמצעי של מבוי יותר מעשר, לפי מה שפירש רש"י ז"ל גבי מבוי עקום (ו, א) אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום דאפתיחת עקמימותו קאי דהכא נמי כשמניח פס במשך ארבע אמות דמי למבוי עקום כמין ח' כזה: והלכך אפילו לשמואל בעי צורת פתח או בשני עקמימיותיו לפירוש רש"י ז"ל, או צורת פתח מיהא לאחד מראשי המבוי ולפי הפירוש השני שכתבתי למעלה (שם ד"ה מבוי עקום). אלא ודאי הא דאביי בשאין צד הפנימי של פס רחוק מן הכותל הפנימי יתר מעשר ואביי דאמר כשמואל, זו היא שיטת התוספות. ובודאי כן נראה למעלה (ח, ב) גבי מבוי העשוי כנדל דאביי סבירא ליה במבוי עקום כשמואל דתורתו כסתום, ולפיכך אפשר דהכא נמי מתקן ליה כשמואל, ובאידך לישנא דאמר אי נמי עביד ליה כדרב יהודה מתקן ליה אפילו כרב. ועוד כתבו בתוס' דדילמא הכא לא בא לדקדק לאחר שהעמיד הפס אי בעי צורת פתח או סגי ליה בלחי וקורה, אלא כדי להכשיר את המבוי בכניסתו. וזה אינו מחוור בעיני כלל, דעכשיו לא באנו להחמיר עליו להוסיף בו פסין וצורת פתח אלא להקל עליו ולומר בכמה סגי, ואם אתה בא עכשיו לעשות לו פס גבוה ומשוך ועוד צורת פתחים אתה מחמיר עליו הרבה, מוטב שיעשה צורת פתח אחת בכניסתו ואליבא דהלכתא דקיימא לן כרבנן דאמרי (לעיל ב, א) אם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט. וכן הלשון הראשון שמעמידין אותו כשמואל דוקא ובשאין חודו הפנימי של פס רחוק מן הכותל יתר מעשר, דברים דחוקים הם ודחוים אחר שלא נזכרו בגמרא כלל. והדבר הנכון מה שאמרו משמו של רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל דעקום כמין ח' כזה: תורתו כסתום לכולי עלמא וכמו שכתבנו למעלה (שם ד"ה וההוא) גבי מבוי העשוי כנדל (והטענה) [להטעם] לפי שאין דרכן של בריות לסבב בכענין זה כשרוצין ללכת לרה"ר מצד פתח אחד של המבוי לצד הפתח השני אלא הולך ברשות עצמו מכאן לכאן, וזה נכון.

דף י עמוד ב

מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות:    כלומר: ואח"כ נותן קורה מן הכותל ועד ראש אותו פס, אי נמי מעמיד שם לחי או סמוך לפס או מצד שני, והקורה או הלחי מתירין אותו פתח עד הפס, ומן הפס ולהלן עד הכותל ניתר בעומד מרובה על פרוץ, שאין אנו מקפידין בעומד מרובה על הפרוץ אלא במה שהוא מן הקורה [או] מן הלחי ולהלן.

ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה:    פירש רש"י ז"ל: דהכי הוה ניחא להו לבני מבוי טפי שלא יקלקל היציאה כל כך. ואינו מחוור, מדפרכינן בתר הכי וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה, ומשני אין הכי נמי כולי האי לא אטרחוה רבנן, אלמא משמע שהמקשן בא להחמיר, וכענין זה יש לפרש כל שאר הקושיות, דמשמע ליה שאין נראה כל כך כפרוץ כשאין כל הפרוץ לצד הכותל.

שמעת מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד לעולם הוי עומד:    ונפקא מינה היכא דלא שייך למימר אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה, והיכי דמי כגון דהוו העומדין [האחד] לצד ימין המבוי סמוך לכותל זה והשני לצד שמאל המבוי סמוך לכותל השני והאחד בינתים, דהשתא ליכא אלא חד אוירא ובכי הא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד. וא"נ נפקא מינה בעלמא, כגון לגבי סוכה שסככה בשפודין או בארוכות המטה דליכא אוירא דמבטל לסכך כשר, דההיא פלוגתא נמי בעומד מרובה על הפרוץ שייכא כדאיתא בסוכה (טו, א) ולקמן בפרקין (טו, ב), ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא דמבוי דטפי מיניה ואוירא דהאי גיסא דתחת הקורה ומבטלי ליה.

שמעת מינה עומד כפרוץ לא הוי עומד:    וכדרב הונא בריה דרב יהושע (להלן טו, ב). ואיכא למידק והא אמרינן דאפילו עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד וכל שכן עומד כפרוץ דאיכא תרתי לטיבותא דעומד כפרוץ ועומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות. ומסתברא דהכי קאמר ליה: כיון דלא אמרו שיעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה דהכא איכא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות וליכא אוירא דמרובה על הפס משני צדדיו דמבטל ליה, שמעת מינה דאפילו עומד כפרוץ לא הוי עומד וכל שכן עומד מרובה משתי רוחות דלא הוי עומד, וחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ומשני ליה לא כמו שאתה סבור אלא אפילו אוירא דכוותיה מחד גיסא ואוירא דטפי מיניה מאידך גיסא מבטלי ליה, ולעולם בעלמא דליכא אוירא הוי עומד.

וקשיא לי אשמעתין כיון דאסיקנא דאמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה לעומד דאינו יתר על אחד משני האוירים, א"כ הא דאמרינן לעיל (ו, א) מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו בעשר, מראשו היכי משכחת לה מי נימא דוקא בשנשאר בינתים עומד מרובה מעשר, דאי לא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דרחב פתח המבוי שתחת הקורה. וי"ל דהתם אפילו בפרוץ מרובה על העומד שרי ושאני התם דסוף מבוי הוא, וכענין ההיא דאביי דלעיל (ה, א) דמשני ליה לרב יוסף כדרב אמי ורב אסי דמבוי שנפרץ מצדו. אבל הכא דתחילת מבוי שאנו באין לתקנו כדי להכשירו עכשיו צריך שיהא העומד מרובה על הפרוץ כדי שלא יהא האויר שמכאן ומכאן מבטלין אותו, ואפילו נתן קורה על צד זו ועל צד זו אינו מועיל וכל שכן אם נתן על צד האחד לבד שאין הקורה מתרת שני פתחים וכמו שאמרנו למעלה.

ואם תאמר א"כ דרב אמי ורב אסי היכי משכחת לה, דהא אמרינן מבוי שנפרץ מצדו אם נשתייר שם פס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, כלומר: דעדיין מבוי הוא וקורה מונחת ע"ג מבוי איכא והיא מתרת כל הפתחים, ולפום מאי דאמרינן בשמעתין היכי דמי אי בשנשאר עדיין באותו כותל שנפרץ עומד מרובה על הפרוץ אין אנו צריכין להכשירה של קורה לצד זה דמעצמו הוא מוכשר בעומד מרובה על הפרוץ, ואי פרוץ מרובה על העומד היאך קורה זו מתירתו והלא אין הקורה מתרת שני פתחים דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. וי"ל דהתם כשהעומד מרובה על הפרוץ וכיון שכן כל אותו דופן נכשר בכך, והא דאמרינן אם נשתייר שם פס ד' מתיר פרצה עד עשר לאו למימרא שתהא הקורה מתרת ממש אותה פרצה דהא אינה צריכה היתר, אלא לומר שעדיין נשאר שם כשיעור מבוי מוכשר וכיון שכן כל המבוי מוכשר ובלבד שלא תהא שם פרצה רחבה מעשר. ואי נמי התם סוף מבוי הוא וכמו שאמרנו למעלה וכדמתכשר בטענה זו אפילו בפס ארבעה בלבד כדעת אביי דקיימא לן בההיא כוותיה. ואי נמי יש לי לומר דלא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא אלא באויר דמבוי גופיה בלחוד, כיון דמיניה הוא חשוב לבטוליה עומד מועט שבו, אבל אויר דמבוי ואויר דחוצה לו לא, דאויר דחוצה לו דלאו מיניה לא חשוב לבטולי עומד דמבוי. ובודאי אילו נפרץ המבוי מצדו בשני מקומות ויש בין שתי הפרצות יתר מעשר כגון זה: ואין בעומד יתר על כל אחד ואחד משני האוירין של הפרצות, אנו אומרים בזה אתיא אוירא דהאי גיסא דפס שבינתים ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה והויא ליה פרצה יתירה על עשר ואין הקורה מתירתו.

וא"ת והא משמע לקמן (טז, ב) גבי חבלים דאפילו אוירא דלמעלה מהם מצטרף לבטל, כדאמרינן התם אי מוקים ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה. י"ל דהתם כיון דאויר שלמעלה מהחבלים עד לרקיע חשוב מהן דרשות היחיד עולה עד לרקיע [הרי] זה כאוירן ממש ומצטרף לבטל. ור' יצחק ב"ר אברהם ז"ל (בתוס' ד"ה ואצבעיים) פי' דלא אמרינן אוירא מבטל אלא אויר העומד ליסגר או ליגדר בין בדלת בין בגדר כפרצת המבוי ופתחין אבל אחרינא לא, וההיא דחבלים כיון דרשות היחיד הוא כעומד ליסגר דמי. וקרובין דברי לעלות עם דבריו לטעם אחד.

ונראין הדברים שלא אמרו דאתי אוירא ומבטל ליה אלא בלחי או בקורה שאינן פתחים גמורים ואינן מתירין כל האויר אלא עד עשר, אבל צורת פתח ממש שהיא מתרת כל אויר ואפילו רחב מעשר אין אויר מבטלו. ולא כן דעת הראב"ד לפנינו גבי נעץ ארבע קונדיסין בארבע פנות השדה, והדבר צריך תלמוד.

וליחוש דילמא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא:    כלומר: ומבטל לה לקורה מתורת פתח והויא לה כפרצה. ופריק לא שביק פתחא רבה ועייל בפתחא זוטא. וקשיא לי דהכא משמע [ד]עדיף או דכותיה שביק ליה, וא"כ מבוי שנפרץ בין מצדו בין מראשו דקיימא לן (לעיל ה, ב) בעשר היכי משכחת ליה, דהא פתחא דמבוי נמי על כרחך אינו יתר מעשר וליחוש דילמא שביק פתחא דקורה ועייל באידך. ואפשר דבהא נמי אמרינן סוף מבוי שאני. ואי נמי איכא למימר דבפתחא רבה או פתחא זוטא דקאמרינן הכא לאו רבה ממש וזוטא ממש בשיעורא קאמר אלא פתחא עתיקא ופתחא חדתא קאמר, וכדאמרינן ביבמות (כא, ב) אבא רבה קרו ליה אימא רבה קרו ליה.

מאי שנא מדרב אמי ורב אסי:    פירש רש"י ז"ל: דפריך מדאמרי אינהו ואם לאו פחות משלשה מתיר שלשה אינו מתיר, וטעמא דשלשה אינו מתיר היינו משום דחיישינן דילמא שביק פתחא רבה ועייל בזוטא. וקשיא לי טובא דטעמא התם (ה, א) לאו משום דשביק פתחא הוא אלא משום דלא נשתייר שם פס ד', וכיון דאיכא פרצה ג' לא אמרינן לבוד שאין כאן קורת מבוי. וגם הוא ז"ל פירש שם כן (בד"ה מתיר). ועוד דפרצה פחותה מארבעה לאו פתח הוא בשום מקום ולא עיילי בה אינשי וכל שכן בשלשה. ועוד דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה ניחוש להכי. ועוד קשיא לי דמאי קמשני התם ממעט בהילוכא, כלומר: כיון שהיא מן הצד, הכא לא ממעט בהילוכא, דאם כן אפילו נשתייר שם פס ארבעה לא יתיר פרצה עד עשר ולא אפילו פרצה עד שלשה.

ומתוך הדחק יש לי לפרש דלא לחזק הקושיא לומר שביק פתחא רבה קא אתי השתא, אלא אדרבה למאי דאקשי מעיקרא ולמאי דמתרץ קא מקשה, כלומר: וכי אפשר למימר דניחוש דלמא שביק לפתחא קמא ועייל בפתחא אחרינא ואפילו רבה מיניה, ומאי שנא מדרב אמי ורב אסי דאמרו דפס ארבעה מתיר פרצה עד עשר, אלמא לא חיישינן ואפילו לפתחא רבה מיניה. ופריק התם דמן הצד וקא ממעט בהלוכה לאותן הבאים דרך שם אינו נראה כמבטלין פתחא קמא מתורת פתחא אלא דמשום דצריכין השתא למיעל ביה למעט בהלוכן, דאורחא דמלתא הכי אפילו אי איכא פתחא מעליא ואיכא פרצה בצידא אחרינא דכל היכא דממעטי בהלוכה דעיילי בה, הלכך לא מבטיל קמא בהא מתורת פתחא. אבל הכא דמראשו איכא למיחש דאי שבקת ליה ועיילי באידך מבטלי ליה ודאי מתורת פתחא, דאי לאו דמגלו דעתייהו דמבטלי ליה לא הוי שבקי ליה ועיילי באידך דהא לא ממעט בהלוכה.

אלא דאכתי קשיא לי דהתם (ו, א) בדרב אמי ורב אסי ליכא למיחש דהא אוקימנא לה (שם) בדלא בקעי לה רבים אי נמי בדאיכא גדודי. ואיכא למימר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי בהכי, ומסתברא נמי דהוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה התם סוף מבוי הכא תחילת מבוי כדאיתא לעיל (ה, א), דאי לא אכתי תקשי לן מבוי שנפרץ מראשו בעשר דקיימא לן כרב חנן בר רבא ורב הונא בריה דרב יהושע (לעיל ו, א ד"ה ואנן), אלא דלטעמיה קא מתרץ ליה דאפילו לפום מאי דס"ל למקשה דלא שנא תחילת מבוי מסוף מבוי לא קשה דהתם קא ממעט בהלוכה והכא לא ממעט בהלוכה. ולפי פירוש זה פתחא רבה וזוטא דקאמר דוקא הוא ולא ישן וחדש כמו שפירשתי בפירוש שני (לעיל בד"ה ליחוש), דאילו לפירוש השני תו לא תיקשי ליה מדרב אמי ורב אסי, דהתם נמי פתחא זוטא הוא דאסר הכשרו של מבוי כפרוץ. כך נראה לי.

עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח:    להאהיל, כמו שפירש רש"י ז"ל. ודוקא בשהטומאות והטהרות תחת העור ממש ולא כנגד החלל, שאף ע"פ שהחלל מצטרף לטפח אינו מאהיל ממש, וכדאמרינן בפרק קמא דסוכה (יח, א) ארובה בבית ובה פותח טפח טומאה בבית מה שכנגד ארובה טהור, כלומר: הטהרות שכנגד הארובה טהורות, טומאה כנגד הארובה הבית טהור, ומכל מקום האויר מצטרף. ויש לנו כיוצא בה באויר סוכה (סוכה יט, ב) דמצטרף ואין ישנים תחתיו.

ואצבעים ריוח באמצע:    ולא שייך למימר בהא אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטלי ליה, מכל אותן טעמים שכתבנו למעלה (בד"ה שמעת מינה). ועוד דכלי הוא ובכלי לא אמרינן.

אי איכא למימר דפליגי בפרוץ כעומד פליגי:    וא"ת אפילו למ"ד בעלמא עומד כפרוץ לאו כעומד הכא לתכשר דהא כל פחות משלשה כלבוד דמי, וכל לבוד כעומד ממש דמי לכולי עלמא וכדאמרינן לקמן (טז, א) בהדיא גבי חבלים. יש לומר דלא אמרינן לבוד אלא בקרקע ובדבר קבוע ממש, אבל בכלים מטלטלים לא. ואם תקשי לך כוורת דפרק קמא דשבת (ח, א), נראה לי דהיינו מאי דמתרץ ליה רב אשי (שם) מחיצות (לגביהן) [לתוכן] עשויות, כלומר: מחיצות כלי לא אמרינן בהו לבוד דלתשמישן בלחוד עבידן.

ואם יש לו צורת פתח אינו צריך למעט:    כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ז מהל' שבת הי"ד) דצורת פתח מהניא אפילו למבוי שאינו גבוה עשרה. ואינו מחוור בעיני כלל, דלא מצאנו אלא בגבוה יתר מעשרים ומשום דפתח כמחיצה דמי וכאילו נסתם הכל, והיינו דלא תנו בברייתא אלא בגבוה למעלה מעשרים, ואם איתא רבותא טפי הוה להו לאשמעינן בשאינו גבוה עשרה והוה להו למתני בתרווייהו. ועוד דצורת פתח לא עדיפא ממחיצה גמורה, וכל מחיצה גמורה שאינה גבוהה עשרה לא הויא מחיצה גמורה כל שכן צורת פתח דלא הויא מחיצה. ועוד דבהדיא תניא (להלן יא, ב) גבי כיפה דכל שאין ברגליה עשרה פטורה מן המזוזה דאינו פתח, ולא נחלק ר' מאיר אלא משום דסבר חוקקין להשלים הא לאו הכי לא, ומינה דכל היכא דליכא למימר חוקקין וכגון שאין בו כדי לחוק לכולי עלמא לאו פתח הוא.

דף יא עמוד א

איפכא מאי:    כלומר: מי מהניא צורת פתח בגובהה. הקשה רבנו תם זכרונו לברכה ותיפוק ליה משום לחי דצורת פתח היינו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, והלכך דל קנה דעל גביהן ולחיים נמי איכא. ותירץ דנפקא מינה למבוי המפולש דלא סגי ליה בלחי אלא בצורת פתח. אי נמי יש לומר דנפקא מינה לרחב מעשר.

מאי לאו אסיפא לא ארישא:    והלכך אמלתרא ברחבה לא אפשיטא. ויש מי שאומר (ראב"ד) דלקולא אזלינן דמחיצה רביעית דרבנן היא וספיקא דרבנן לקולא. ויש מי שאומר דכיון דעיקר מחיצות דאורייתא אף ברביעית נמי אזלינן לחומרא כשל תורה. ולזה דעתי נוטה, וכדאמרינן לקמן בפרק (משתתפין) [חלון] (פא, ב ובפרק כל גגות צה, א) אמר שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, ואיבעי להו מי אמר שמואל אפילו במבוי שנטלה קורתו או לחייו, ומהדרינן בעירובין אמרתי ולא במחיצות. אלמא אפילו במחיצה רביעית לא הלכו בה לקולא משום דעיקר מחיצות דאורייתא. וכענין זה ג"כ אמרו לקמן בפרק בכל מערבין (לה, ב לו, א) גבי ר' יוסי אומר ספק עירוב כשר ואקשינן מדידיה לדידיה דאמר גבי נגע לאחד בלילה ולמחר השכים ומצאו מת שהוא טמא, ופריק רב הונא בר חיננא שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, שבת נמי יש לה עיקר מן התורה, ופרקינן קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. דאלמא כל שיש לו עיקר מן התורה לא מקילינן בספקו.

חצר שריבה פתחים וחלונות:    פירש רש"י ז"ל: בארבע דפנותיה. וכן עיקר, דאילו ברביעית ובשלישית מודה בהו רב, דהא מסיק ליה גבי מבואות המפולשין כת"ק דאמר עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן (לעיל ז, ב). ועוד פרש"י ז"ל דפתחים אלו אפילו פחותים מעשר. וכן עיקר, דאי ברחבין מעשר אפילו חד נמי דלרב לא מהני ליה צורת פתח. וא"ת א"כ מאי קאמר לקמן במאי עסקינן אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן לשבת לא, ואם איתא מאי קושיא דלמא סבר ליה כרב. ותירצו בתוספות (ד"ה אילימא) דאין תופס כעיקר דברי רב יוסף דהא בנין אב דקא עביד איפריך. ולי נראה דקושיא זו אין לה עיקר, דהתם למילף מינה דר' יוחנן כרב ס"ל דביתר מעשר לא מהני ליה צורת פתח, וא"כ שפיר קא דייק בהא לימא ר' יוחנן דלשבת לא, דמאי אמרת אין דדלמא כרב יוסף ס"ל דבפרוץ מרובה על העומד לא מהני ליה צורת פתח, היא גופה מנין מדאמרינן דצורת פתח לא מהני ברחב מעשר ומבנין אב דידיה גמרינן לה, א"כ היא גופה מייתי לן למימר דר' יוחנן כרב ס"ל דצורת פתח ברוחבה דלא מהני. וזה נראה לי עיקר.

מה יתר מעשר האוסר במבוי לא מהני צורת פתח וכו':    ואיכא למידק טובא דא"כ אפילו בדופן רביעית נמי לא תיהני צורת פתח בפרוץ מרובה על העומד דהא ביתר מעשר לא מהני ליה לרב אפילו בדופן רביעית. וצ"ע.

נעץ ארבע קונדיסין בארבע פנות השדה ומתח זמורה על גביהן:    פירש ר"ח ז"ל: ובין קונדס וקונדס נעץ קנים בפחות פחות מג' טפחים ומתח זמורה על גבי אותן הקנים כדי שלא יפלו והניח מקום אחד רחב לפתח. והא דאמרינן:

במאי עסקינן אילימא מן הצד:    פירש הוא ז"ל [שאין] פתחים להן אלא הצדדין לבד, כלומר: שאין להם משקוף אלא מזוזות לבד.

אלא על גבן:    כלומר: שיש להם משקוף על גבן. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דהיאך יאמר ומתח זמורה על גביהן על הקנים שלא נזכרו כלל. ומיהו בירושלמי נראה כדבריו, דגרסי' התם בפרק קמא דמכלתין (ה"ט) מתני' דמקיפין שלשה חבלים ר' שמעון בן לקיש בשם ר' יהודה ב"ר חנינא נעץ ארבע קנים בארבע זויות הכרם וקשר גמי מלמעלן מציל משום פיאה, ר' יוחנן אמר כמחיצות שבת כן מחיצות כלאים, אמר ר' יוחנן מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי לנגנגד, והראהו שדה אחת (ובחברתה) [ובתחברתא] היתה נקראת והיו שם פרצות יתר מעשר והיה נוטל אעין וסותם דוקרנין וסותר עד שמיעטן פחות מעשר ואמר כזו כן מחיצת שבת ע"כ. ומיהו בגמרין לא משמע הכי. ועוד דלשון מן הצד אינו מיושב לפירושו דהו"ל למימר אילימא דליכא תקרה וכלשון שאמר בסמוך. ועוד היכי קרי ליה רב חסדא צורת פתח, ועוד דבהדיה אמרינן לקמן מצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן ואמר לו אם גפנים כאן מהו לזרוע כאן ואמר לו בעשר מותר יתר מעשר אסור ואמרינן במאי עסקינן אילימא על גבן בהא לימא יתר מעשר אסור, אלא מן הצד. ואם כפירושו ז"ל היאך אפשר לומר כן והא בהדיא קתני ומתח זמורה בין אילן לאילן.

ורבנו אלפסי ז"ל פירש, מן הצד שעשה הפתח לצד הכותל ממש ולא באמצע המחיצה. וגם זה הולך קצת על דרך פירושו של ר"ח שפירש שנעץ קנים בין הקונדסין. ואינו נראה כמו (שאמרו) [שאמרנו), דכיון שאמרו ונעץ ארבע קונדסין בארבע פנות השדה משמע דלא עשה בו יותר מכאן. ועוד דמאי קאמר אלא על גבן הוה ליה למימר אלא באמצע. ועוד דבכי הא לא (אמרינן) קאמר רב חסדא שצורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, שלא מצינו אלא בקרן זוית, כלומר: שאוכל שתי זויות של הכותלים אבל בצדו של כותל סמוך ממש לקרן אמאי לא.

והפירוש הנכון מה שפירש רש"י ז"ל שאין שם אלא ארבע קונדסין בלבד בארבע הפאות ומתח זמורה על גבי הקונדסין ממש להיות לו לפתח דקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, ומן הצד היינו (שמתח) [שלא מתח] הזמורה למעלה בראש הקונדיסין [אלא באמצע הקו] ועל גבן היינו על גבן ממש. וא"ת א"כ השתא דאסיקנא דמן הצד פליגי אבל על גבן אפילו ביתר מעשר שרי אפילו לשבת, א"כ למאי אצטריכי לפסי ביראות ולבהמת עולי רגלים בלבד (כא, א), ימתחו זמורה על גבי הפסין ואפילו רחוקים כמה שירצו ואפילו לטלטולי בהו לגמרי, וכן לענין שיירא שהוצרכו לשלשה חבלים (להלן טז, ב) בחבל אחד סגי ועל גבי הקונדסין. תירצו בתוספות (ד"ה אילימא) דאין הכי נמי, אלא משום דהוצרכו לתקן כדי שיכנסו שם בהמתם וגמליהם טעונין שהם גבוהין מאד ולא היה מתקיים כל כך דאתו גמלי ושדו ליה, וכענין שאמרו לקמן גבי רחבה דהוה בפום נהרא בפרק פסין (כד, ב), ועוד שהיה נקל שיפלו אפילו ברוח מצויה שהיו צריכין להגביה (הרחבה) [הזמורה] מפני הגמלים שנכנסין שם.

ולקמן בפרקין גבי מתני' דחבלים גרסינן בירושלמי (ה"ט) א"ר זעירא מודה ר' שמעון בן לקיש לענין שבת שאין פאה מצלת יתר מעשר, א"ר חגי מתני' אמרה כן מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה אם אומר את שהפאה מצלת יתר מעשר דיו חבל אחד ע"כ. ומיהו לא משמע הכין אלא אפילו ביתר מעשר, ודוקא על גביהן. ולענין גובהה נמי משמע דדין פתח ממש יהיב ליה ואפילו גבוה מעשרים ואפילו לענין שבת, שהרי עשאוהו כאן כצורת פתח ממש כל שהוא על גבן. ובירושלמי נחלקו בדבר זה דגרסינן התם במתני' דמקיפין שלשה חבלים, ר' זעירא ר' אבדומא דחיפא בשם ר' שמעון לקיש לגובה אפילו עד מאה אמה, א"ר יודן הדא דתימא לענין כלאים אבל לענין שבת לא תהא פאה גבוהה מן הקורה, א"ר יוסף היא כלאים היא שבת.

במאי עסקינן אילימא בעשר בהא לימא ר' יוחנן וכו':    וא"ת מאי קושיא דלמא משום דסבר ליה כחנניה (לעיל ו, א) דמצריך דלת. וכי תימא דאפילו חנניה לא קאמר אלא ברחב מעשר והא בההוא מבוי עקום (ח, ב) דהוה בנהרדעא אמרינן דרמו עליה חומריה דרב וחומריה דשמואל ואצרכוה דלתות והא אמר שמואל תורתו (וכתב לה) [כסתום], כרב דאמר תורתו כמפולש, ואי ביתר מעשר דוקא הא מודה שמואל ביתר מעשר שהוא כמפולש, וכדאמרינן לעיל (ו, א) במאי אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום. וי"ל דהכא שדה היה דהיינו בקעה, ודכולי עלמא בבקעה סגי ליה בצורת פתח, וכדאמרינן לעיל (ז, א) סרטיא מכאן ובקעה מכאן בקעה מכאן ובקעה מכאן, דכ"ע עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן.

דף יא עמוד ב

אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי אמר להו אמר מר מידי בצורת הפתח:    כתבו בתוס': שהדבר מסופק על איזו שאלו אם על ראויה לקבל דלת או צריכה היכר ציר, וכיון דלא ידעינן מאי, אזלינן בתרווייהו לחומרא וצריכה שתהא בריאה לקבל דלת וצריכה היכר ציר. אבל רבנו אלפסי ז"ל נראה שפירשה אהיכר ציר דסמוך לה, ועל כן השמיט לההיא דר"ל והביא אותה של רב חסדא דאמר צריכה שתהא בריאה לקבל דלת. ומסתברא דבין על זו ובין על זו, דקנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן הא משמע שאינה יכולה לקבל שום דלת.

ובירושלמי מצאתי שהיא מחלוקת שנויה בין ר' שמעון בן לקיש ובין ר' יוחנן דגרסינן התם (ה"א): צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ר' ינאי ב"ר ישמעאל בשם ר' שמעון בן לקיש ציר ובן ציר ולא יהא מחוסר אלא דלת וכו', אמרה ר' ירמיה קמי דר' זירא א"ל ומה בידך ר' אילא בשם ר' יוחנן צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן (וקנה) [וגמי] על גביהן ע"כ. וכיון דפלוגתא דר' יוחנן ודריש לקיש היא הא קיי"ל כר' יוחנן. והראב"ד ז"ל כתב דצורת פתח צריך לו היכר ציר ושתהא בריאה לקבל דלת.

ובפלוגתא דרב נחמן ודרב ששת דצריך ליגע או אין צריך ליגע, איכא מאן דפסק כרב ששת דאמר צריך ליגע דרב ששת ורב נחמן הלכה כרב ששת. והא (דמסייע) [דמשייל] מיניה רב ששת מרבה בר שמואל ואהדר ליה איהו מכיפה לא תליא בהא אלא לענין חוקקין אמר ליה, אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כרב נחמן ממתני' דכיפא דלענין נגיעה קא מייתי לה, וכן פרש"י והראב"ד ז"ל. ויש ספרים דגרסי בהדיא אמר ליה אי משכחת להו לא תימא להו, ואף בפירושי רש"י ז"ל איתא, והיא מכרעת בפירוש כדבריהם ז"ל, וכן הלכה.

גירסת הספרים שלנו: לימא קא סברי בית שמאי ד' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משלש הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא ארבע בית הלל אומרים לחי או קורה לימא קא סברי בית הלל ג' מחיצות דאורייתא לא לזרוק משתים הוא דמחייב לטלטל עד דאיכא שלש:    ולפי גירסא זו לזרוק היינו לדאורייתא ולטלטל היינו לדרבנן. ונראה לי פירושא דהא הכין, מדקתני ב"ש אומרים לחי וקורה ולא סגי ליה בחד מינייהו אלמא לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה, דאלמא ארבע מחיצות דאורייתא, דאי אמרת שלש א"כ ברביעית לסגי ליה בלחי או בקורה להיכירא, ומהדרינן לב"ש שלש מחיצות נמי דאורייתא והזורק מתוכן לרה"ר או מרה"ר לתוכן חייב, אלא מדרבנן החמירו עליו שלא לטלטל אפילו בתוכה עד דאיכא ארבע מחיצות גמורות. והדר בעי לב"ה דאמרי בדופן רביעית לחי או קורה דכיון דמשום היכר בחד סגי, א"כ שמעת מינה דשלש מחיצות מדאורייתא דכיון דלא שרי לחי או קורה אלא בדופן רביעית לבד אלמא השלש מדאורייתא, דאי לא אפילו בשלישי לסגי ליה בלחי או בקורה, דכל שהוא מדרבנן בהיכר לחי או קורה סגי ליה לב"ה. ומהדר ליה בדאורייתא ולחייב את הזורק אפילו בשתים מחייב, אבל לטלטל אסרוהו רבנן עד דאיכא שלש גמורות, ולא התירו לחי או קורה להיתר אלא ברביעית בלבד.

ולהדין גירסא מסתברא דדחיה בעלמא הוא דקא דחו ליה למימר דאי משום הא לא איריא, אלא מיהו קושטא דמילתא הכין דאסיקנא לב"ה שלש מחיצות דאורייתא, דליכא מ"ד שתי מחיצות דאורייתא אלא ר' יהודה בלבד דאמר (לעיל ו, א) מי שיש לו שני בתים בשני צידי רה"ר עושה לחי מכאן ולחי מכאן וכו' ונושא ונותן באמצע, וכולהו אמוראי נמי לקמן (יב, ב) הכין אית להו דשלש מחיצות מיהא בעינן מדאורייתא.

ור"ח ז"ל לא גריס לזרוק משתים מחייב אלא משתים אסור וכן בדבית שמאי לזרוק משלש אסור. ופירש לב"ש אע"ג דאינה מחיצה גמורה מדאורייתא לטלטל בה עד דאיכא ארבע, לזרוק מיהא הויא מחיצה מדרבנן ואסור לזרוק ממנה לרה"ר ומרה"ר לתוכה ולב"ה אינה מחיצה גמורה לטלטל ומדאורייתא עד דאיכא שלש וכדתניא לקמן בסמוך (יב, ב) חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכו חייב, והענין נכון אלא שאין לשון הגמרא מתיישב בו כל כך.

דף יב עמוד א

אי אמרת בשלמא לחיים וקורה קאמר היינו דא"ל וכי לסותמו אני צריך:    וא"ת אם כן אמאי לא אמר לו עשה לו לחי אחר וקורה, דמסתמא כיון שלא עשה בו אלא לחי אחד כבית הלל הוא דעביד. וראיתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שהעלו אותה בקושיא. ולי נראה שאין לה עיקר שאם איתא דכב"ה עבד אפילו עכשיו דאמר לו עשה לו לחי אחר היה לו לומר אנא כב"ה סבירא ליה. אלא מסתברא דאיהו כב"ש עבד דמתלמידי ב"ש היה ותלמידו של ר' אליעזר היה, אלא שטעה בדר' אליעזר רבו שהיה סבור דר' אליעזר לאו דוקא לחיים קאמר אלא אף לחיים כלומר: במקום לחי וקורה ולפיכך הטיל בו לחי וקורה, ואמר לו ר' אליעזר דלחיים דוקא עם הקורה, והיינו דלא הוצרך לומר לו אלא עשה לו לחי אחר. ודחינן הכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך, כלומר דמבוי קצר היה והלחיים שבכאן ושבכאן סותמין אותו ור' אליעזר הכי קאמר ליה עשה לו לחי אחר דלחיים עיקר וקורה שהנחת לא מעלה ולא מוריד, והכי קאמר וכי לסותמו בלחיים אני צריך.

מיהא מוכח בירושלמי (ה"ב) דכר' יוסי ס"ל דאמר במתני' (יד, ב) לחיים רחבן שלשה, דאי כרבנן דאמרי כל שהוא (ואימא לסותמו) [מאי קאמר לסותמו] והלא אינן אלא משהו לכאן ומשהו לכאן.

כי סליק ר' אבא מימי פירשה מרוח אחת בארבעה משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לכאן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא וכו':    פירש רש"י ז"ל: ור' יוחנן אליבא דרבנן קאמר דפס דקאמרי רבנן ד' טפחים הוא ובשתי רוחות סגי בשני משהויין. ומסתברא שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, מדקאמר והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא אלמא ר' יוחנן לאו כרבי. ופשטא דמילתא ודאי הכי משמע. אלא דקשיא טובא דאם איתא רב נחמן דאמר לקמן (ע"ב) נקטינן איזו היא חצר שאינה נתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה כרבנן אמרה, ואי אפשר דהא איהו כר' אליעזר פסק וכדאמרינן אמר רב נחמן הלכה כר' אליעזר בפסי חצר. אלא ודאי כר' אליעזר אמרה ר' יוחנן דרבי ור' אליעזר מודו בפס ארבעה, אלא בלחי משהו הוא דפליגי ואמרי דלא סגי ליה אלא בשתים כיון דאינן אלא משהו ורבנן אפילו בחד ומשהו שרו, ורב נחמן נמי דלקמן כרבי ור' אליעזר אמרה, אלא דרב אדא בר אוכמי ס"ל דרבי ס"ל בשנים וברחבים שלשה כר' יוסי. והיינו דקאמרינן והא דאדא בר אוכמי רבי היא, כלומר: ודאי איהו נמי כר' אמרה, אלא דקסבר דרבי סבר לה כר' יוסי. והא דאמרינן לקמן (יד, ב) לחיין שאמרו, א"ר יוסף ב"ר יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיין א"ל רב הונא בר חיננא בהילמי אמרת לן בלחיין לא אמרת לן וכו' מ"ט משום דקאי [רבי] כוותיה, דאלמא מילתא פשיטא היא לכולהו דרבי קאי כר' יוסי. לא היא, דטעמא הוא דקא יהיב אמאי לא א"ר יוסף ורב הונא בר חיננא דלית הלכתא כר' יוסי בלחיין, משום דאינהו סברי כרב אדא בר אוכמי דאמר דרבי סבר לה כר' יוסי.

ואית לן למידק אשמעתין כיון דר' יוחנן כרבי ס"ל, ומעיקרא נמי הוה ס"ל דהא דתני אדא בר אוכמי קמיה דר' יוחנן אפילו ר' יוחנן מודה בה, מי דחקו עכשיו לדחותה מדר' יוחנן, לימא מרוח אחת בארבעה משתי רוחות בשלשה מכאן ושלשה מכאן והיינו דאדא בר אוכמי. ומסתברא לי דא"א לומר כן, דעל כרחך כיון דמודה רבי דברוח אחת בפס ד' סגי מאי שנא דכי מנח בשתי רוחות גרע ליה מארבעה ומוקי ליה בשלשה או ארבעה לבעי כאן וכאן או בשלשה ליסגי ליה כאן וכאן, ואי מפיק ליה מד' לוקמיה במשהו. והלכך כיון דס"ל לר' יוחנן דרבי בפס אחד של ארבעה מתיר א"כ משתי רוחות דקאמר במשהו קאמר, דכיון דאפיקתיה מארבעה אוקמיה אמשהו. אבל אדא בר אוכמי ס"ל דרבי לעולם שני פסין קאמר ובשלשה כר' יוסי אבל מרוח אחת אפילו רחב ארבעה לא. [ועוד דעל כרחין דאית ליה מרוח א' בפס ד' לית ליה דרב אדא בר אוכמי, דאם איתא דלרב אדא בר אוכמי פס ד' מתיר גדולה בי"א בעשר ובד' טפחים סגיא. וזה עיקר כנ"ל].

למה לי רוב דופן בפס ארבעה סגי:    כלומר: לימא עד דאיכא ארבעה, דהוי חידוש טפי דלא צריך רוב דופן אלא ארבעה ואע"ג דהויא חצר גדולה.

וכי תימא בדופן שבעה דארבעה הוי רוב דופן:    כלומר: דכיון דבארבעה נמי הוי רוב דופן לא הוה משמע לן בהא רבותא כלל אי הוה אמר בארבעה, ואדרבה השתא דאמר רוב דופן אשמעינן רבותא טפי, דאילו אמר ארבעה הוה אמינא דלעולם עד דאיכא ארבעה ואע"ג דבדופן שבעה הוה ארבעה טפי מרוב דופן, והשתא קמ"ל דלעולם ברוב דופן סגי. למה לי ארבעה, [כלומר:] לא היא, דהיאך אפשר לומר דניטעי בה וניבעי ארבעה בדופן שבעה, דהא אין לנו אלא למעט אוירו עד שלא יהא ברחבו ארבעה כדרב אחלי, וכיון שכן בדופן שבעה בשלשה ומשהו סגי. הלכך אי הוה אמר ארבעה הוה משמע לן רבותא לגבי דופן שמונה, ובדופן שבעה לא היה מגרע לן דהא ידעינן דאפילו בשלשה ומשהו סגי, אבל השתא דנקט רוב דופן מגרע לן בדופן שמונה. ופריק משום דרב אחלי תנאי הוא והוה אמינא דשמואל דלא כוותיה ולעולם ארבעה, קמ"ל.

במה דברים אמורים בשנפרצה יתר מעשר אבל עשר אין צריך כלום:    פירש רש"י ז"ל: דמדפליג בין עשר ליתר מעשר על כרחך לאו בנפרצה במלואה לגמרי קא מיירי, דאילו כן אפילו לא נפרצה אלא עשר לאו פתח הוא כיון דלית לה גיפופי וצריכה פסין. והא דאמרינן בסמוך והא נפרצה במלואה, כל שנפרצה ביתר מעשר נפרצה במלואה קרי לה. ואפשר היה לומר דודאי למסקנא הכי הוא דבלא נפרצה לגמרי קא מיירי, אלא השתא הוה סבירא לן דבנפרצה במלואה ממש קאמר, והיינו דמקשינן ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלי והא נפרצה במלואה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי בעשר אין צריך כלום והא נפרצה במלואה, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, וחדא דאית בה תרתי קא מקשי, היכי קא שרית אפילו בנפרצה יתר מעשר לטלטל בחצר והלא נפרצה במלואה, והחצר לעולם אסורה בשנפרצה במלואה בין שתהא הפרצה יתר מעשר או עשר. ומשני דאית לה גדודי והחצר אינה נפרצת. וכן נראה שפירשה גם הרב אלפסי ז"ל, שפירש דאית לה גידודי שהן לחצר כעין פסין, הנה שפירש הגידודי שהן קצת הכותלים שנשארו בצידי החצר, כלומר: שלא נפרצה לגמרי.

ורש"י ז"ל פירש דאית לה גידודי, שנשארו מן הפרצה בגובה עשרה אבל הים כסהו ע"כ לשונו. פירוש לפירושו: והלכך החצר מותרת באותן גידודי, אבל למלאות אסור משום דעריבי מיא למעלה מן המחיצה שאין המחיצה נראה טפח למעלה מן המים. ולפי פירושו הא דאקשינן בפרק כיצד משתתפין (פו, א) לרב יהודה דאמר גבי בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו עד שיעשה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה, מלמעלה למעלה מן המים למטה למטה מן המים (ממש), מאי שנא למעלה מן המים [ממש] דלא דעריבי מיא למטה מן המים נמי דעריבי מיא. ופריק צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח כדתניא ר' יעקב קרחה, אדרבה הוה ליה לרב יהודה לאקשויי עליה דרב הונא וליטעמיך דלא חיישת לערובי מיא תקשי לך ברייתא דלשון ים, דאף ע"ג דעל כרחך אית ליה לחצר גדודין עשרה הא תני שאין ממלאין ממנו משום דעריבי מיא, אלא בהרבה מקומות מצי לאקשויי וליטעמיך ולא מקשה. אי נמי מסתברא משום דלא קתני ליה בברייתא בהדיא, ומתוך קושיא הוא דאצטריכינן לאוקמי בהכין משום הכי לא מקשה מינה.

ומ"מ קשה לדברי רש"י ז"ל כיון שאסור למלאות מן הלשון היאך החצר מותרת לטלטל בתוכה, והלא נפרצה במלואה מצדדיה ללשון הים שהוא אסור לה. וכן קשה לפירושו של הרב אלפסי ז"ל. ויכולני לתרץ לפי פירושם דפשיטא להו דמיירי בשהיו סביבות הלשון בינו ובין החצר גדרים גבוהים עשרה מקרקעית הלשון, ששפת הים בקרקע והעמוק בחצר ששם נקוו המים שאלולי כן היו המים מכסים את החצר כולה, ואותו חריץ שעשה הים הם מחיצות בינו ובין החצר דמיא לא מבטלי מחיצתא. וליתא דא"כ מאי קשיא להו ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והא נפרצה במלואה למקום האסור לה, והא איכא גדודי והוא עצמו נעשה מחיצות לחצר, אלא בשאין הלשון עמוק עשרה הוא על כרחינו.

ור"ת ז"ל פירש (בתוס' ד"ה הכא) דאית לה גידודי סביב החצר בין הלשון והמים וכן בכניסתו. וא"ת ליחוש שמא יעלה הים סרטון, וכגירסת הספרים שלנו דגרסי למעלה (ח, א) חיישינן שמא יעלה הים סרטון. י"ל דהכא שאני שהוא רחוק מן הים אין זעפו של ים נכנס שם ואין מתכנס שם רפש וטיט. אי נמי בשהגדרין גבוהין הרבה.

ואיכא למידק מ"ש דהכא פריך ממלא הוא דלא ממלינן טלטולי הוא דמטלטלינן, ואילו בפרק (בכל) [כיצד] משתתפין (פז, א) דתנינא אמת המים העוברת בחצר אין ממלאין ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה בין בכניסה בין ביציאה לא אקשינן הכין. י"ל דהתם מפשט פשיטא להו דבאמת המים עמוקה עשרה טפחים קא מיירי, דאי לא אפילו ממלא נמי ממלינן דהא לא נפרצה החצר אלא שהאמה עוברת דרך נקב מצד זה ויוצאה מצד זה, ואיהי גופה נמי לאו כרמלית היא כיון דאינה עמוקה עשרה. הלכך על כרחך מדאסרינן למימלא מינה שמעינן מינה דברחב ארבעה ועמוקה עשרה קא מיירי, והלכך גידודי דידה היא גופה הוויין מחיצה בינה ובין החצר, אבל הכא לא הוה ידעינן מאי והלכך אקשינן הכי, ופריק דאית לה גידודי הוא.

וא"ת עוד מאי שנא דהכא אמרינן דכשלא נפרצה חצר ביתר מעשר ממלא נמי מלינן דפתחא הוא וכמיא דקוו בחצר נינהו, ואילו התם תניא אמת המים העוברת בחצר אסור למלאות ממנה אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין בכניסה בין ביציאה דמשמע דאפילו עוברת דרך נקב קטן שבחצר ואפילו לא נפרצה ביתר מעשר, דלא מפלגינן בה כדמפלגו בהאי ברייתא בין עשר ליתר מעשר. ועוד דהתם נמי מוקמינן לה בגמרא באמה רחבה ד' ועמוקה עשרה, דמשמע דנקב שעוברת בו אינו רחב יותר מד' ואפ"ה אסור. י"ל דטעמא נמי כדאמרן, דהתם שעוברת מצד אל צד ואינה נשארת בחצר והרי זו חולקת רשות לעצמה וכרמלית גמורה היא, אבל כאן שנשאר הלשון בתוך החצר כל שלא נפרצה החצר ביתר מעשר אין זה אלא כמים שבחצר ואפילו יש בעומקן עשר, וכדאמרינן בפרק פסין (כד, א) דמים כנטעים דמו ואפילו יש בית סאתים בעומק כלומר: בעומק עשרה, ולא אסרו כאן אלא בשנפרצה החצר ביתר מעשר, דכיון שנפרצה החצר ביתר מעשר נעשה הלשון עצמו כרמלית מפני שנפרץ לים במלואו, כן נראה לי.

אבל הראב"ד ז"ל כתב: דהכא דוקא בשאין בעומקו עשרה טפחים, אבל אם היה בעומקו עשרה ויש ברחבו ארבעה אפילו לא נפרצה חצר יתר מעשרה צריך מחיצה עשרה טפחים בכניסתו. וכדתניא בההיא דאמת המים דבעינן מחיצה גבוה עשרה בכניסתה ויציאתה עשויה ממש כדי להתיר את האמה ולא סגי לה בכותלי החצר העומדין על גבה. ור' יהודה דאמר (להלן פז, א) כותל שעל גבה נדון משום מחיצה, לא קיימא לן כוותיה אלא כרבנן דבעו מחיצה ממש של עשרה טפחים, וכל שכן הכא שאין על גביו כלום, אלא דהכא בשאין בעמקן עשרה והרי הוא מן החצר עצמו הלכך מחיצות החצר מהני ללשון הים. ולפי דבריו ההיא דמים כנטעים דוקא בשאינן מחוברין למים שחוץ לחצר. ואין הדברים מתחוורים בעיני, דאף לשון ים זה כיון שהוא נכנס דרך פתח ולא דרך פרצה מן החצר הוא וכמים שבחצר הוא. ואילו תאמר דכל שהוא רחב ד' ועמוק י' חשוב וחולק רשות לעצמו, א"כ אפילו מים שבחצר לא יהו כנטעים אלא כרמלית הן וחולקין רשות לעצמן ואסורין ואוסרין את החצר.

דף יב עמוד ב

והתניא חצרות של רבים ומבואות שאינן מפולשין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכן חייב:    קשיא לי ודלמא בשהכשירן בלחי. וניחא דסתמא קתני לא שנא הכי ולא שנא הכי.

איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו ובתים וחצרות פתוחות לתוכו:    פירש רש"י ז"ל: כאן שתי חצרות ובית אחד בכל חצר וחצר, ואף הראב"ד ז"ל הכריע כן בכאן. והרמב"ם ז"ל הפריז על המדות שנראה מדבריו שהוא מתיר אפילו בחצר אחת ובית אחד, שכן כתב (הל' שבת פי"ז, ה"ח) ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת. נראה מדבריו הא חצר ובית ניתר בלחי וקורה. ואי אפשר לומר כן דשמואל הוא דאמר הכי בשלהי פרק הדר, ולא קיימא לן כוותיה אלא כרב, והתם נמי אסיקנא דשמואל לא אמרה הכין.

ואין כל הדברים הללו מחוורין אלא עד שיהיו שתי חצרות ובכל חצר שני בתים פתוחין לה, דבתים לחצרות כחצרות למבוי. וכן מוכח בריש פרק ר' אליעזר דמילה (שבת קל, ב). וכן נראה לי שהדבר מוכרע בפרק הדר עם הנכרי (שם) מההיא מבואה דהוה דאיר ביה אבוה בר איהי וחזנא. וכשאגיע שם בע"ה אכתוב. ובהדיא אמרו כאן בירושלמי (ה"א) רב נחמן בן יעקב בעי מבוי אין פחות משתי חצרות, חצר אין פחותה משתי בתים, ומכאן ראיה מפורשת דשתי חצרות ושתי בתים בכל חצר קאמר.

גירסת הספרים שלנו כך היא: אם ארכה יתר על רחבה הויא לה מבוי:    ולפי גירסא זו אחצר קאי, ולומר דאפילו חצר כל שארכה יתר על רחבה נידונית משום מבוי ונתרת בלחי או בקורה כמבוי. ואין בין חצר למבוי ולא כלום לענין זה, דזה וזה בשארכו יתר על רחבו ניתר בלחי וקורה, וכשרחבו כארכו זה וזה אינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיין. אלא שהמבוי חמור מן החצר, דכשאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו אפילו ארכו יתר על רחבו נדון משום חצר וצריך פס ארבעה. ותמה על עצמך שבכל מקום משמע שהחצר חמורה מן המבוי, דבחצר מזכיר לעולם פס ומבוי לחי וקורה ואינו אלא במבוי. וי"ל דמשום דאורחא דמלתא חצר מירבעא ומבוי ארכו יתר על רחבו, משום הכי מזכיר פס בחצר ולחי במבוי. וכמה גירסת הראב"ד ז"ל נכונה, שהוא ז"ל גורס הכי קאמר: אי ארכו יתר על רחבו הוה ליה מבוי אין ארכו יתר על רחבו הוה ליה חצר, ואמבוי קאי, אבל חצר לעולם אינה נתרת אלא בפס ד' טפחים, דהא אמרינן דמבוי שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו הוה ליה חצר ואינו ניתר אלא בפס ד', והרי חצר זו אין חצרות פתוחות לתוכה. ורב נחמן הכי קאמר, ואיזהו מבוי שהוא כחצר שאינה ניתרת אלא בפס ארבעה, כל שאין ארכו יתר על רחבו.

דף יג עמוד א

איכא בינייהו דרב אחלי ואיתימא ר' יחיאל ולא מסיימי:    וכתב הראב"ד ז"ל: דכיון דלא מסיימי מספק לא דחינן מימרא דרב אחלי, דדלמא חכמים סבירא להו כרב אחלי דלא מדחינן מימריה מספק. ומסתברא ודאי דהא דרב אחלי הלכתא היא מדאמרינן לעיל (יב, א) גבי הא דתניא אמר רשב"ג לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות וכו', אמר רב אשי הכי קאמר אינו צריך לא לחי וקורה כב"ש ולא לחיין כר' אליעזר אלא או לחי או קורה כב"ה, וכמה אמר רב אחלי ואיתימא רב יחיאל עד ארבעה. וההיא וכמה לישנא דגמרא הוא אלמא הכין סבירא להו כדרב אחלי. ועוד מדאקשינן (שם) להדיא אדשמואל למה לי ארבעה ליסגי בשלשה ומשהו דאמר רב אחלי וכו' אלמא הכי סבירא להו. והרמב"ם ז"ל פסק דלא כרב אחלי שכך כתב (בהל' שבת פי"ז, ה"ט) דמבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך כלום משום דכל פחות משלשה כלבוד דמי. מכלל דבריו אתה למד דשלשה צריך תיקון ודלא כרב אחלי. ולא נראו דבריו. ודוקא במבוי אבל בחצר צריך או דופן או פסין וכדאמרי' לעיל גבי ההיא דשמואל דאקשי' עלה מדרב אחלי ופרקי' כאן בחצר כאן במבוי. וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל כי פליגי תנאי בדרב אחלי כגון שהמבוי רחב מבפנים ומתקצר והולך עד שהפתח פחות מד' טפחים אבל אם היה כותלו קצר מד' טפחים דברי הכל מקום פטור הוא ואינו צריך כלום ע"כ. ונראין דבריו.

הלכה כאותו תלמיד:    איכא למידק אותו תלמיד דב"ש אתא לאשמועינן, ולמה לי למימר ב"ש במאי פליגי. ור' עקיבא דאמר הלכה כאותו תלמיד מאי נפקא מינה וכי הלכה כב"ש, דאילו לב"ה ליכא הפרש בין אותו תלמיד לשאר תנאי דלעולם סגי ליה בלחי (וקורה) [או קורה]. ותירצו בתוס' דנפקא מינה דכל היכא דאמרי ב"ש לחי וקורה בעי ר' אליעזר לחיין, וכל היכא דאמר ר' אליעזר לחיין במבוי פסקינן הלכה כמותו בפסי חצר, הלכך אצטריך אותו תלמיד לאשמועינן דלא נחלקו בפחות מד' אמות, והלכך אף ר' אליעזר לא בעי לחיין בפחות מד' אמות. ומינה לדידן דבחצר שפתחה קצר מד' אמות לא בעי פס אלא לחי כמבוי. ואינו מחוור בעיני דאטו אותו תלמיד וגם ר' עקיבא טעמא דרב נחמן דפסק כר' אליעזר אתו לאשמועינן.

ומסתברא דמשום דרשב"ג אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שפחות מד' אמות שאינו צריך כלום, אתא אותו תלמיד ואשמועינן דבמבוי שבפחות מד' אמות לא נחלקו ב"ש וב"ה, היינו דלא בעי לחי וקורה כב"ש, אלא לחי או קורה, ולחי או קורה מיהא בעי.

והלכה כאותו תלמיד:    ומיניה ילפינן לעיל לדרשב"ג דלאו דוקא אינו צריך כלום קאמר, אלא אינו צריך כלום ממאי דאמרי ב"ש ור' אליעזר [אלא] או לחי או קורה. וכן נ"ל מתוך גי' ירושלמי דגרסינן התם (ה"ב) תני והלכה כדברי התלמיד, דלכן מה אנן אמרין כב"ש ויש הלכה כב"ש, לא כב"ה אלא בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים אינו צריך קורה ע"כ. ונראה שיש שבוש בנוסחא וכן היא: בגין דתני רשב"ג אומר מבוי שאין בו ד' אמות אין צריך קורה, כלומר: וכדי שלא תטעה לומר שאין צריך אפילו קורה כלומר: שאינו צריך כלום, אתא למימר דאפילו מפחות מד' צריך לחי או קורה ואינו צריך לחי וקורה קאמר, כן נראה לי.

קנקנתום:    פירש רש"י ז"ל: אדרמינט. וכן משמע בפרק (קמא) [שני] דגיטין (יט, א) דמפרש בגמרא חרתא דאושכפי קנקנתם, וחרתא שחור וכדאמרינן בפרק כל היד (כ, א) שחור כחרת ומפרש התם חרתא דאושכפי, ואדרמינט הוא שחור. ורבנו שמואל ז"ל (בתוס' ד"ה קנקנתום) פירש: קנקנתום ביריאול, ואע"פ שאינו שחור אלא ירוק דומה לזכוכית, היינו דוקא הקורטין שלו הן כמו הזכוכית, אבל כשנטחנה היטב ומתוקנה כמו שנותנין אותה בדיו אז היא משחרת. וכן פסק ר"י בעל התוספות ז"ל בתיקון ספר תורה שעשה, דאדרימנט מותר לתת לתוך הדיו של ספר תורה לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום.

ולית ליה לר' אחא בר יאשי' דתנן כתב לגרש וכו' ופרקינן עשיה דידיה מחיקה היא:    איכא למידק טובא אשמעתין אי הכי אפילו פרשת סוטה נמי לשתרי דהא איכא מחיקה לשמה ועשייה דידה מחיקה היא. ותי' בתוספות דכתיבה לשמה מיהא בעיא וליכא. ואכתי איכא למידק תינח לר' אחא אבל לת"ק דאמר אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, אלמא לית ליה כי האי סברא דעשייה דידה מחיקה היא וכתיבה ממש לשמה בעינן כגט אף פרשת סוטה לא לתכשר. וכי תימא דכיון דכתב בספר תורה ולא אינתיק לשום אשה השתא דמחקי לשמה כמאן דכתיבה לשמה ואמחיק לשמה דמי, לא אפשר דהא בפרק שני דגיטין (יט, ב) פסלינן כי האי גוונא לענין גט ולאו לשמה קרינן בה, דאמרינן התם ההוא דשקיל ספר תורה ויהיב לדביתהו א"ר יוסף למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאיתא ביה בעינן וכתב לה לשמה וליכא. וי"ל דרב פפא לית ליה דרב יוסף דהתם. כן תירצו בתוס'. ועוד יש לי להוסיף לפי דברי התוס' דשמא אפילו רב יוסף מודה בכענין זה הואיל ולא אינתיק לשם אשה אחרת, ועוד דאיכא מחיקה לשמה, מה שאין כן בגט דכיון דלא אכתיב לשמה ממש תו ליכא מידי לשמה.

ומכל מקום אכתי קשיא לי, דמכל מקום הוה ליה לאקשויי נמי את"ק כדאקשינן לרב אחא ויתרץ ליה הכין, שאין סברא זו פשוטה כל כך שלא יצטרך לגלות עליו אחר שרב יוסף חלוק בו. ועל כן נראה לי דהא דרב פפא ורב נחמן דחיות בעלמא נינהו ואין תופשין אותו כעיקר ולא דייקינן עלייהו מידי, דעיקר מאי דאמרינן מעיקרא והני תנאי כי הני תנאי ועלה אתינן השתא לברורי. והיינו דלא אקשינן את"ק מידי, דאילו לת"ק שפיר אתיא דהא איהו קאמר שאין מגילתה כשרה להשקות סוטה אחרת וכן נמי אין מוחקין לה פרשת סוטה משום דגבי סוטה נמי בעינן לה לשמה כגט, אבל לר' אחא דמכשיר מגילתה לסוטה אחרת והוא הדין והוא הטעם לפרשת סוטה איבעי לן, ופרקינן דעשייה דידיה היינו מחיקה. כך נראה לי.

דף יג עמוד ב

שיכול לטהר את השרץ מהתורה:    הקשו בתוס' ומה חכמה היא זו לעשות ק"ו שאינו אמת, וטומאת שרצים בהדיא כתיבא באורייתא. ותי' ר"ת ז"ל דלטהרו מידי טומאת משא כנבילה קאמר. ואצטריך משום דכתיב (ויקרא ה, ה) או בנבלת חיה טמאה, ושרץ אע"פ שרוחש הרי הוא בכלל חיה כמו נחש דדרשינן בסנהדרין בפ"ד מיתות (נט, ב) ובכל חיה הרומשת זה נחש. וקאמר רבינא דאתו שרצים מק"ו דנחש שיצא מכלל נבילת חיה דבהדיא ממעט ליה בתורת כהנים (פרשת שמיני פר' י"ב פי' ג') מטומאת נבילות מוכל הולך על גחון, וכי מסיק ולא היא וסותר הק"ו אבל מכל מקום אתי במה מצינו. והקשו עליו בתוספות שלא מצינו בתורת כהנים שממעט בשום מקום נחש מטומאת נבילות. ועוד דבהדיא ממעט בתורת כהנים (שם פר' י' פי' ג') שרצים מטומאת נבילות, מדכתיב גבי נבילה (ויקרא יא, לט) אשר היא לכם לאכלה היא מטמאה במשא ואין השרצים מטמאין במשא, שיכול והלא דין הוא ומה בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שמטמא במשא, ת"ל היא ולא השרץ. ומיהו אף על גב דאיכא מיעוטא יכול להיות, שהרי אומר רבינא שאפילו לא אמעיט' מההיא איכא למעוטיה מקל וחומר. אבל מכל מקום קשה דמאי קל וחומר, איכא למפרך מה לנחש שכן טהור מכלום תאמר בשרץ שמטמא במגע בכעדשה, זו היא שיטת התוס'.

דף יד עמוד א

מעמידי קורה אינן צריכין שיהיו בריאין לקבל קורה ואריח:    יש מפרשים: מעמידי קורה, אם נעץ יתדות שאין ברחבן טפח במבוי והניח ראשי הקורה עליהן. ור"ח ז"ל פירש: כותלי המבוי ממש שמעמידין את הקורה עליהן אינן צריכין שיהו בריאין לקבל קורה ואריח.

הניח קורה על גבי מבוי ופירש מחצלת עליה וכו' קורה אין כאן מחיצה אין כאן:    תמיה לי ותיפוק ליה משום קורה, דאטו קורה אם היה משוכה למטה אינה נידונית משום קורה, לחי מצינו לו שיעור דהיינו עד ד' אמות כדאמרינן לעיל (ה, ב) וכדברי רש"י ז"ל אם העמידוהו לשם לחי אף הוא אין לו שיעור, אבל קורה בין כדברי זה בין כדברי זה לא שמענו לה שיעור. ושמא נאמר דקורה נמי צריכה שלא תהא משוכה למטה עשרה טפחים כשיעור מחיצה, דאם כן נפקא לה מתורת קורה והויא לה מחיצה תלויה ומחיצה תלויה אינה מתרת. וזה נראה לי אמת, אבל מ"מ אינו ענין כאן שא"כ היה לו לומר ומשוכה עשרה וגבוהה מן הקרקע שלשה טפחים. ואפשר לומר דמחצלת דנקט דוקא, מפני שאינה ראויה לקורה שאינה בריאה לקבל אריח, ודלא כר' יהודה דהתיר אפילו של קש ושל קנים.

אם מקבלת אריח לרחבו טפח אין צריך להביא קורה אחרת:    מסתברא דהכי פירושה: כגון שאין בזו [אלא] רובע טפח ולא בזו [אלא] רובע טפח, ולא הרחיקן זו מזו אלא חצי טפח כדי שיקבלו בין שניהם ובין אוירן אריח טפח ומחצה שהוא אריח לרחבו, אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו אלא שהרחיקן יותר צריך להביא קורה אחרת. דאע"ג דבעלמא אמרינן לבוד בפחות משלשה הכא לא אמרינן ביה לבוד. ולפיכך צריך הוא לקורה אחרת או לקרב את אלו זו לזו בכדי שיעור זה, ומפני שהקורות קבועות בכותל נקט לשון זה יביא קורה אחרת.

רבי שמעון בן גמליאל אומר אם מקבלות אריח לארכו שלשה טפחים:    כלומר: אפילו רחוקות זו מזו כל כך שמקבלות אריח לארכו, אבל יתר מכאן צריך להביא קורה אחרת. וכן מצאתי בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם: שתי קורות בזו חצי טפח ובזו חצי טפח כמה יהא ביניהן, ר' זעירא אמר חצי טפח. ועוד שם: שתי קורות בזו שליש וכל שהוא ובזו שליש וכל שהוא וביניהן פחות משליש, ייבא כדאמר ר' יוחנן העומד והחלל מצטרפין לארבעה והוא שיהא העומד רבה על החלל ע"כ. ונראה כי שבוש יש בנוסחא וביניהן שליש גרסינן ומשהו דקאמר היינו רביע טפח דבין שני העומדים והאויר יקבלו אריח טפח ומחצה לרחבו. ואי נמי גרסינן פחות משהו פירושו שיהא בין הכל טפח, ופחות משהו דקאמר (פחות משהו) כנגד שני משהויין שהעומדין רבין. ולא נקט משהו בכל אחד מן העומדים בדוקא, דדי אם יהא העומד שליש ומשהו כדי להשלים פחות המשהו של האויר, אלא דמשום דכיון דלא סגי באחד מן העומדים שלא יהא בו שליש ומשהו נקט אף בשני שליש ומשהו. ומכל מקום למדנו מן הירושלמי הזה שאע"פ שאין ברחב של שתי הקורות עצמן טפח, אפילו הכי אויר המועט בין אחד מן העומדים מצטרף להשלים.

אמר אביי ר' יוסי ב"ר יהודה סבר לה כאבוה וכו':    תמיה לי כיון דאוקמה אביי לדר' יוסי ב"ר יהודה כאבוה, ודאבוה דקאמר רואין ליתא, א"כ הא נמי דר' יוסי ליתא, אין ודאי קיימא לן כר' יוסי ב"ר יהודה דאמרינן חבוט רמי, וכדמפרש רב אשי נמי ברייתא (לעיל ט, א) דקתני היתה קורה משוכה או תלויה פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת משוכה והיא תלויה קאמר וקמ"ל דגוד וחביט אמרינן, וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא. ומסתברא לי דאביי לאו דוקא כאבוה ודלא כרבנן קאמר אלא משום דבחדא פליג עליה דאבוה קאמר, כלומר: בחדא איכא למימר דסבר לה כאבוה דאמר דאמרינן רואין וכי היכי דאמר בהא רואין ה"ה בשל קש ושל קנים דאמר רואין, אבל בחדא ודאי פליג אדאבוה. ומפני שכל שאנו יכולין להשוות דברי הרב ודברי התלמיד ודברי הבן עם האב אנו משוין ביניהם לפום כך אמר אביי כן, אבל מכל מקום טעמא דר' יוסי משום חבוט הוא ולא מצאנו לו שיודה בשאר המקומות לאביו, ורבנן נמי חבוט סבירא להו, הלכך קיימא לן בהא כר' יוסי וכרבנן בשל קש ושל קנים.

אבל הרב אלפסי ז"ל דחה הא דר' יוסי ב"ר יהודה נמי לבר מהלכתא משום דאוקמה אביי כאבוה. אחר כך חזרתי וראיתי שהדין עם הרב אלפסי ז"ל, דהכא בשתי קורות שאין באחת מהן טפח קאמר כעין שתי קורות המתאימות ובשהן זו למעלה מזו שלשה או יותר מכן קאמר, דסתמא קאמר, והלכך לא אמרינן חבוט רמי בקורה שאין ברחבה טפח וכדמסיק רבא בסוכה פרק הישן (כב, א) גבי סוכה המדולדלת. אבל מכל מקום אם היו תוך שלשה זו לזו אין צריך להביא קורה אחרת דאמרינן לבוד.

ומיהו עדיין צריכה לי תלמוד ההיא דרב אשי, למה הצריכו במשוכה והיא תלויה שאין בגובהן של יתדות ג' טפחים כיון דקורה טפח אפילו למעלה מג' נמי נימא חבוט רמי. וכן קשה עדיין על הרב ז"ל דמכל מקום היה לו לכותבה ולהעמידה בשיש בין שתיהם פחות משלשה כדאוקמה רבא התם בפרק הישן.

ר' יהודה אומר רחבה אע"פ שאינה בריאה וכו':    ולית הלכתא כוותיה אלא בעינן רחבה ובריאה. ואם היתה קורה רחבה ד' טפחים אע"פ שאינה בריאה. וגם בזו נראה שפסק הרב אלפסי ז"ל דבעינן בריאה. וזהו תימא דרב אמרה ולא אשכחן מאן דפליג עליה, ואע"ג דסתם מתני' בריאה לקבל אריח הא איכא רב דפריש דדוקא בשאין בה אלא טפח כדי לקבל אריח, אבל ברחבה ארבעה שיש לה כשיעור מקום חשובה היא ואף ע"פ שאינה בריאה. ואף הרמב"ם ז"ל (עי' הל' שבת פי"ז הי"ג) לא מצאתי לו שחילק וגם הוא נראה שיש לו כדעת הרב אלפסי ז"ל.

(ורמב"ם) [ורשב"ם] ז"ל (תוס' ד"ה אתנייה) פירש דכולי עלמא היא, וכמו שאני כותב למטה (בד"ה מתני ליה). כתב הראב"ד ז"ל: נראה לי דבעינן קורה בריאה כדי לקבל אריחים כשיעור כל הקורה, כי בריאות קבלת אריח כדי שתהא הקורה נראית כתקרה שעל הפתח, ואע"ג דלא בעינן אריחים מקום הראוי לקבל אריחים בעינן, כך דעתי נוטה על האמת, נמצא עכשיו בשתי קורות המתאימות אם הניחן זו בצד זו ממש כדי לקבל אריח לרחבו, אם רוחב המבוי י' אמות די לשתי הקורות שיהיו בריאות לקבל עשרים אריחים לארכן שהן עשר אמות, ואם הרחיקן זו מזו עד פחות משלשה טפחים שאינן מקבלות אריח אלא לארכו צריכות שיהיו בריאות כדי לקבל אריחים לרחבו, נמצא קולו חומרו ע"כ. וכן מצאתיה מפורשת כדבריו בירושלמי, דגרסינן התם (ה"ג): קורה שאמרו כדי לקבל אריח א"ר אחא בר אבא כדי לקבל דמוס של אריחין לארכו, תני רבן שמעון בן גמליאל כדי לקבל דימוס של אריחין לרחבו, מה ביניהן, אמר אית ביניהון על דעתיהון דרבנן ארבעין אריחין על דעתיה דרבן שמעון בן גמליאל עשרים אריחין ע"כ בירושלמי. ואף על גב שיש קצת שבוש בנוסחת הירושלמי. מכל מקום למדנו ממנו מפורש כדברי הראב"ד ז"ל.

אלא שאני מסתפק מעט והלא אמרינן לבוד בקורה ואפילו משתי רוחות, וא"כ אם היא חלושה באמצעה ואינה יכולה לקבל אריח בכל חלקיה למה תפסל בכך ומי גרע מאויר גמור. ואפילו תאמר כיון דישנה ואינה בריאה גרועה ממי שאינה, והלא בעקומה התירו כל שאילו ינטל עקמימותה ולא יהא בין זה לזה שלשה. ושמא לאו דוקא עשרים וארבעים, וצ"ע.

מתני': עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת:    מסתברא שאלו אפילו לרבנן הם. ותדע לך מדאמרינן בגמרא גבי היתה של קש ושל קנים מאי קמ"ל דאמרינן רואין היינו הך, כלומר: דר' יהודה דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה ואילו בעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה לא אקשינן הא תו למה לי אלא אדרבה אקשינן פשיטא ואמרינן קמ"ל כדר' זירא, אלמא מילתא פשיטא היא דהכין הלכתא ורבנן היא, ודר' זירא כרבנן אמרה ולא כר' יהודה. וכן בעגולה דאמרינן הא תו למה לי דרבנן היא, והכי קאמר: כיון דאשמועינן רבנן דאמרינן רואין, דעקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, הא נמי דעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת פשיטא נמי דאמרינן רואין דרבנן היא. ומסתברא דעל כרחך אית לן למימר דעגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת רבנן היא, דכיון דאית לן למימר דעקומה רבנן היא, (ד)אם איתא בתר ההיא דשל קש הוה ליה למתנייה ומאי טעמא אפסיק בין הני דר' יהודה ותנא עקומה ביניהו דהיא רבנן. וטעמא דמילתא דרבנן פליגי בשאינה בריאה ובשל קש ומודו בעקומה ועגולה, נראה לי משום דשאינה בריאה ושל קש אי אפשר לומר בהן רואין אלא לענין דינא, כלומר: עושין אותן לענין הדין כאילו הן בריאות וראויות לקבל אע"פ שאי אפשר, ורואין כזה לית להו לרבנן, אבל רואין שהוא בגופו של דבר ואינו מחוסר אלא מעשה מגופן רואין אותו כאילו נעשה בו אותו מעשה, והיינו עקומה רואין אותה כאילו תקנוה וניטל ממנה עקמימותה, וכן עגולה שכן דרכן של בני אדם לרבע ולתקן ולישר את העגול ואת העקום.

ובירושלמי מצאתי בעקומה כדברי ובעגולה שלא כדברי, דגרסי' התם (ה"ה): היתה של קש למי נצרכה לר' יהודה דאמר רחבה אע"פ שאינה בריאה, עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה ר' אחא בשם ר' זעירא דר' יהודה היא, רב יוסף בשם ר' זעירא דברי הכל היא והוא שתהא עקמומית מן הצד עקמימיות שאינה מעכבת אבל עקמומיות שהיא מעכבת את המבוי הרי זו אסורה, ואיזו היא עקמומיות שהיא מעכבת את המבוי כל שאילו יגוד ואין בין זו לזו שלשה. ונראה דשאינה מעכבת גרסינן, ושבוש יש בנוסחאות. עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת, עוד היא דר' יהודה, ע"כ בירושלמי. ומה שנראה לי כתבתי, ונראין הדברים מפני שהפסיק בינה ובין של קש וכמו שכתבתי, ועוד שהטעם לשתיהן אחד. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעקומה (הל' שבת פי"ז, הכ"ו), כך נראה לי.

מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב רחבה אף על פי שאינה בריאה אמר ליה רב אתניי' רחבה ובריאה:    הרבה פירושין נאמרו בדבר זה, ואין אחד מהם עולה לי ליפה. והנכון שבהם מה שפירש רבנו שמואל ז"ל, דרב יהודה הוה מתני ליה במתני' פלוגתא דר' יהודה ורבנן כדאיתא במתני', ואמר ליה רב לא תתני דבהא פליגי דהא דברי הכל בריאה בעינן ולא נחלקו ר' יהודה ורבנן בדבר זה, והיה רב מחסר ממשנתינו הא דר' יהודה וכן נמי היתה של קש רואין אותה כאילו של מתכת. ולדבריו אתי האי לא תתנייה כההיא דלעיל (ב, ב) דאם יש לו צורת פתח אין צריך למעט, דהכא והתם הוה מתני ליה לבריה כמשנתינו והוא היה מהפך למשנתינו ומשבשה. ואקשינן והא אמר רב רחבה ארבעה אע"פ שאינה בריאה, אלמא איכא מאן דמכשר בשאינה בריאה והא מני ר' יהודה וכר' יהודה אמרה רב, ופריק רחבה ארבעה שאני דבכי האי כולי עלמא מודו בה.

דף יד עמוד ב

וכמה כל שהוא:    לפי שמצינו כל שהוא שיש לו שיעור וכדאמרינן בפרק חלון (עט, ב) אמר רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך שיגביה מן הקרקע טפח. ואקשינן עליה מדקתני בברייתא ומגביה מן הקרקע כל שהוא, ופרקינן מאי משהו נמי דקאמר טפח, ואסיקנא הכא אפילו כחוט הסרבל.

ומאי טעמא הדר ביה משום דר' יוסי נמוקו עמו:    ומכאן משמע דהא דאמרינן ר' יוסי נמוקו עמו אפילו במקום רבנן קאמרינן. ומיהו לקמן (טז, ב) משמע דלא אמרינן הכי, דאמרינן התם: דריש רב נחמן משום רבנו שמואל אמרו יחיד נותנין לו סאתים שנים נותנין להם סאתים שלש נעשו שיירה ונותנין להם שש, אמרו ליה שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי, הדר אוקי אמורא עלויה ודרש דברים שאמרתי בפניכם טעות הן בידי. אלמא לית הלכתא כר' יוסי במקום רבנן ולא אמרו נמוקו עמו אלא במקום יחיד, ורב רחומי הוא דהוה ס"ל הכי ולא קיי"ל כוותיה אלא כרב יהודה דהדר ביה והא נמי רב רחומי משמיה דרב יהודה הוה אמר ליה, וכיון שכן לא קיי"ל כר' יוסי אפילו בלחיין אלא כדאמר לה רב רחומי מעיקרא. ורבא נמי דאמר האלוהים אמרה, משמע נמי דלרמיא לדר' יוסי מהלכתא קאמר. ואביי נמי אמר ליה לרב חנן בר רבא הלכתא מאי ואמר ליה פוק חזי מה עמא דבר, כלומר: דכרבנן נהגי, ואפילו למאן דאמרה אשותה מים לצמאו מ"מ כרב יהודה ורב רחומי קמייתא ורבא קיי"ל. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שבת פי"ז, ה"ב). ור"ח ז"ל נראה שפסק כר' יוסי דמהדר ביה רחומי, ודאביי נמי אמרינן דאיכא מאן דאמרה אשותה מים לצמאו, ומה שנראה לי כתבתי.

דף טו עמוד א

אלמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בו אלא בית סאתים:    ואם נטעו מתחילה לדירה אפילו יתר מבית סאתים דלאו כקרפף הוא אלא כבית דירה ממש הואיל ונטעו לשם דירה.

ת"ש שבת בתל וכו':    ומברייתא דקתני כל מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה לא מצי לאקשויי, דההיא נמי כיון דנעשית בידים לשם מחיצה אע"פ שלא סמכו עליה מאתמול ועכשיו הוא דנעשית, מ"מ כיון דבידים נעשית לשם מחיצה מחיצה גמורה היא ומודה בה רבא, והוא הדין נמי ללחי כי האי גוונא וכמעשה דרב דבסמוך דאחוי ליה לשמעיה קום אדוכתיך.

אביי לטעמיה:    לא גרסי' ליה ר"ח והרב אלפסי ז"ל. וכבר כתבתי בארוכה לעיל (ט, א ד"ה ולענין) בס"ד גבי פלוגתא דבין הלחיים.

א"ל נסמוך מר אדקלא:    איכא מ"ד לטעמיה דרב קאמר ליה, כלומר: אפילו לדידך דנראה דלא סבירא לך שבת הואיל והותרה הותרה מ"מ נסמוך מר אדקלא, אבל רב הונא לנפשיה ס"ל לקמן (יז, א) שבת הואיל והותרה הותרה. ומסתברא דרב הונא נמי מודה בהא הואיל וליתנייהו המחיצות, וכדאמרינן לקמן (שם) אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפילו כר' יוסי ב"ר יהודה, עד כאן לא קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה אלא התם הואיל וליתנייהו למחיצות. ומהא דהכא איכא למשמע דהתם לאו בדרך דחייה בעלמא קאמר לה אלא דוקא, והכי נמי מסתברא דסתמא דמלתא רב הונא לא פליג ארביה.

ירושלמי (ה"ד): רב אזל לחד אתר חמא לחד מבוי שריתיה בליחייא יהב ליה בחוטרא ואפליה, אמר ליה רב הונא דיקלא קיים. אמר ליה עינוי דרב הונא גביה ועינוי דרב לית אינון גביה אלא הריני אוסר להם משום קורה ולשבת הבאה אני מתיר להם משום לחי, שיהו יודעין שאם ינטל הדקל שאסור לטלטל. ואית דבעי מימר דלא יהון סברין כר' יהודה דר' יהודה אמר רחבה אע"פ שאינה בריאה. ר' חנינא לא אמר כן אלא רב אזיל לאתר חד, חמא ההיא מבוי שנטלה קורתו ואסר להם, א"ל רב הונא דיקלא קאים, א"ל עינוי דרב הונא גביה ועינוי דרב לית אינון גביה אלא הריני אוסר להם משום קורה ולשבת הבאה הריני מתיר להם משום לחי שיהו יודעין שאם ינטל הדקל שאסור לטלטל. ואית דבעי מימר דלא יהון סברין כר' יהודה דתניא תמן איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר דברי ר' יהודה וכה אמר הכין, אמר ר' מנא כבית דירה עבד לה ר' יהודה.

דף טו עמוד ב

אם כן מה ת"ל ספר וכו':    ולאו כלל ופרט הוא, דאילו בכלל ופרט אמרו אין בכלל אלא מה שבפרט, אבל הכא ונתן בידה חזר וכלל והוה ליה כלל ופרט וכלל.

על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם:    פירוש: לבית זה של אביך קאמר, ומשום דזה עיקר, אבל לבית אביך בלבד כריתות הוא דהוי דהא אם מת או שמכרו מותרת בו, וכדתנן (נדרים מו, א) בית זה שאני נכנס מת או שמכרו הרי זה אסור, ביתך שאני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר. וכבר הארכתי בדבר זה בגיטין פרק ב' (כב, א ד"ה הא דאמרינן) בס"ד.

הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא:    מהכא משמע דבין למר ובין למר פרוץ מרובה על העומד כפרוץ דמי דבר תורה. ואיכא למידק דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא ואפילו הכי הויא מחיצה דאורייתא, וכדאמרינן לקמן (כ, א) אמר רב אילעא הזורק לבין פסי ביראות חייב, פשיטא אי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי, לא צריכה כגון דעבד כעין פסי ביראות ברה"ר וזרק לתוכו, הא נמי פשיטא אי בעלמא לאו מחיצה היא גבי בור היכי שרו רבנן לטלטולי. אלמא פרוץ מרובה על העומד כעומד דמי. ותירצו בתוס' (להלן יז, ב ד"ה עושין). דכל היכא דהעמיד פסין בפאות ואיכא שם ד' מחיצות כי התם הויא מחיצה, והכא בשלא העמיד בפאות וליכא שם ד' מחיצות.

והראב"ד ז"ל פירש: דמדאורייתא לגבי מחיצות אפילו פרוץ מרובה כעומד הוא והכא בגזירות דרבנן פליגי, מר סבר דמדרבנן פרוץ כעומד כפרוץ, ומר סבר כעומד. והא דאמרינן הכי אגמריה רחמנא למשה, לפי שכל הגזירות שעתידין חכמים לגזור נתגלו לו למשה בסיני, משום הכי הלכה נקראת דגזרינן על שם הלכה. והכי אשכחן (לעיל ד, ב) ברובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד. אלו דברי הרב ז"ל. וכבודו במקומו מונח, כי לא נאמרה שם הלכה על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד אלא על רובו המקפיד, ואתו רבנן וגזרו על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו המקפיד. הראיה נדחית אבל אפשר שהדבר אמת. ונראה שיש קצת ראיה לדבריו מפני שהביאו על מחלוקתן (להלן טז, א) הא מתניתא דכלאים ומותיב מינה לרב פפא, ואם איתא מאי קושיא דלמא התם מדרבנן.

הכי גרס רש"י ז"ל: והא אפשר לצמצם:    כלומר: דמדאפשר לצמצם וקתני אם הניח ריוח ביניהן כמותן, ש"מ כמותן ממש בצמצום קאמר. וא"ר אמי במעדיף, כלומר: בנכנס ויוצא. והקשו בתוס' (ד"ה רש"י) שאין זה שיטת התלמוד שלא יחוש לתרץ דברי המקשה.

והגירסא הנכונה כדגרס ר"ח ז"ל והא אי אפשר לצמצם, כלומר: אפילו כי מוקמת לה בנכנס ויוצא אי אפשר למלאות את כל הריוח לגמרי, דאי אפשר לסכך הכשר לצמצמו כמדת כל הריוח והדר הוי ליה כעומד בלבד. וקשיא עוד לרב הונא. ותירץ ר' אמי במעדיף ומרכיב קצת סכך כשר על השפודין דנמצא עכשיו כל הריוח מכוסה. ורבא אמר אם היו נתונין ערב נותנן שתי, כלומר: רבא חשש אפילו במעדיף כיון שהוא נותנן על הריוח כמות השפודין פעמים שלא יעדיף עליהם ונמצא שאין כל הריוח מתמלא כמו שאמרו שא"א לצמצם, אלא אם היו נתונין שתי נותנן ערב. וזה נכון.

דף טז עמוד א

שלש מדות במחיצה:    כלומר: במחיצת כלאים, ואלו הן השלש מדות, ראשונה כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראשו, דמחיצה גרועה היא ובקיעת גדיים מבטלתה. השניה כל שהוא משלשה ועד ארבעה ולא ארבעה בכלל, צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, בנכנס ויוצא לרב פפא או אפילו כמלואו מכוון לרב הונא. ואם היה פרוץ כמלואו אף כנגד העומד אסור, דמחיצה גרועה היא עדיין שאינה מתרת אפילו כנגד העומדת, ומיהו חשיבא מקמייתא דבקיעת גדיים לא מבטלה לה. השלישית ארבעה ומארבעה ועד י' אמות להתיר כנגד הפרוץ צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, בנכנס ויוצא לרב פפא אי נמי אפילו כמלואו מכוון לרב הונא. אבל אם היה כמלואו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כנגד הפרוץ אסור, אבל כנגד העומד מיהא מותר דמחיצה חשובה היא ואין בקיעת גדיים ולא אפילו פרוץ מרובה מבטלין את העומד שלא להתיר כנגד העומד, אבל כנגד הפרוץ מיהא אסור. אבל אם היה עומד כפרוץ שהוא כאילו עומד מרובה לרב פפא אי נמי עומד מרובה ממש על הפרוץ לרב הונא, אפילו כנגד הפרוץ מותר, ולאו דוקא במדה שלישית כן אלא אפילו בכל המדות כן. והא דקתני במדה השניה כדי שלא יהא פרוץ כעומד, פירושו לדעת רב פפא כדי שלא יהא פרוץ כעומד בנכנס ויוצא.

נפרצה ביתר מעשר אסור:    כלומר: כנגד הפרוץ, שאף על פי שהעומד רבה עליו כיון שהוא פרוץ יתר מעשר פרצה היא ואין העומד מתירתה, אבל כנגד העומד מיהא מותר.

והא לאו מדה רביעית היא חשיב לה, משום דתנא מדות המחיצות שיש כנגדן פרצה יתרה מן המחיצה קחשיב, כלומר: שמחיצה שהיא ופרצתה מותרין ואף ע"פ שפרצתה מרובה ממנה והיינו מדה הראשונה ובכללה קנים הדוקרנין ועשה להם פאה מלמעלה. ויש מחיצה שהיא ופרצתה אסורין בין שפרצתה מרובה ממש לרב פפא בין שפרצתה אפילו כמוה לרב הונא, דהיינו כאילו פרצתה מרובה והיא מדה שניה. ויש מחיצה שהיא עצמה מותרת ופרצתה אסורה, ואע"פ שפרצתה יתרה ממנה ולכולי עלמא, והיינו מדה שלישית, ובכללה פרצה יתרה מעשר שהיא מותרת ופרצתה אסורה. כן נראה לי.

דף טז עמוד ב

סיפא אתאן לרשב"ג:    דקא סלקא דעתך דכל מחיצה שהיא יתרה על המדה שאנו אומרין בה לבוד מחיצה חשובה היא ומתרת כנגדה, א"כ סיפא דקתני דמשלשה ועד ארבעה פרצתה אוסרתה ואע"ג דאיכא מחיצה חשובה דנפקא מתורת לבוד לרבנן ש"מ לאו רבנן היא אלא רשב"ג דאמר בפחות מארבעה אמרינן לבוד, אלמא כל פחות מארבעה לא חשיבא ומשום הכי אינה מתרת אפילו כנגדה ואתיא כרשב"ג.

ואיכא למידק טובא דאי סיפא כרשב"ג דאמר כל פחות מארבעה אמרינן לבוד, א"כ שלשה ומשלשה ועד ארבעה היאך הולכין בו בתר פרצה כמלואו, אפילו נפרצה לגמרי נמי כעומד דמי דאמרינן לבוד כדאמרינן במדה ראשונה לרבנן. ועוד למה לי דקתני שלשה ומשלשה ועד ארבעה, דמשמע הא פחות משלשה לא, אפילו ליכא אלא קנה מכאן וקנה מכאן נמי, והוה ליה למימר כל שהוא פחות מארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה ארבעה כדתניא במדה ראשונה לרבנן. וליכא למימר סיפא אתאן לרשב"ג לאו דוקא אלא לאפוקי מדרבנן קאמר ולעולם סיפא דלא כרשב"ג, והך קושיא דלא אתי כרבנן הוה מצי לאקשויי מסיפא, דהא ליתא דכיון דקאמר סיפא אתאן לרשב"ג איברא משמע דכרשב"ג מיהא אתיא.

וראיתי להרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל שפירש אתיא כרשב"ג דלא חשיבא ליה מחיצה פחותה מד', ומיהו פליגא עליה דאיהו אית ליה לבוד והאי לית ליה לבוד. ואינו מחוור בעיני כלל, דא"כ מצינו תנא דאית ליה בלבוד כרבנן ואפ"ה פחות מד' לא חשיב ליה למשרי כנגדו, וא"כ אמאי מפיק לה מדרבנן לימא דרבנן הוא דאית להו הכי וכדתירץ נמי אביי דהיינו תירוציה. וגם כן אי אפשר לומר דהשתא הוה ידע דאפילו לרשב"ג בקיעת גדיים מבטלה למחיצה דלמטה, דאכתי לא ידעינן לההוא טעמא דרבא הוא דחדית ליה. ועוד דאי ידע לה א"כ מאי קשיא ליה רישא רבנן וסיפא רשב"ג, כולה רשב"ג היא וכדתירץ רבא.

ועוד קשיא לי דאפילו לאוקמתיה דרבא לא סליק לן תירוצא, דא"כ דרשב"ג מודה דבקיעת גדיים מבטלת מחיצה, א"כ כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה מפני מה אין בקיעת גדיים מבטלתה, מאי אמרת כיון דהויא לה שלשה חשיבא קצת ואפילו לרשב"ג ולא מבטלה לה בקיעת גדיים, א"כ הדרא קושיין לדוכתא דאפילו נפרצה ביותר מכדי מלואה כל היכא דאיכא שלשה תו לא מבטלה לה בקיעת גדיים ואמרינן לבוד ואפילו כנגד הפרוץ מותר. והדבר צריך לי תלמוד.

רבא אמר מדסיפא רשב"ג רישא רשב"ג וכו':    ולדברי רבא אפילו שלשה חשיבא למישרא כנגדו וקיימא לן כרבנן. וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומה שאמרו כאן במחיצות אלו דכל שהוא ארבעה ומארבעה ועד עשר דאפילו פרוץ מרובה על העומד כנגד העומד מותר, לא שנו אלא לענין מחיצות כלאים אבל לשבת לא, דאפילו במחיצה אמה וחצי (אמה) [אמר] למעלה (לעיל י, ב) דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, חוץ מפחות משלשה דאמרינן לבוד וכל לבוד כעומד ממש דמי, וכדאמרינן לקמן בסמוך גבי חבלים דקרינן ליה עומד ממש.

והלכתא כותיה דרב פפא משום דדייקא מתני' כותיה:    והא דפסקינן הלכה בפרק שני דחולין (כט, א) גבי שחיטה דלכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב, לדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה (טו, ב ד"ה הכי) לא תקשי מידי, דהתם שחיטה דאורייתא ברובה תליא ובדאורייתא אזלינן לחומרא, אבל מרובה על העומד דמחיצות דרבנן ולקולא. אבל כבר דחינו למעלה (יא, א ד"ה מאי) שאין (הרוב) הדברים נראין כן. ובתוס' (חולין כט, א ד"ה דכולי עי"ש) תירצו דיש לחלק, דהתם בדבר התלוי בחיות הבהמה. ומסתברא דהתם הלכו בו לחומרי יותר, וכמו שאמרו בירושלמי דמכלתין בריש פרקין (ה"א) גבי קורה שמקצתה למעלה מעשרים ומקצתה למטה מעשרים רב אמר סוף שעורין להקל ר' חייא בשם ר' יוחנן מבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה וכו' ר' חלקיה בשם ר' אחא אפילו כרב אתיא דרב אמר שחיטה מחצה למחצה כשרה ולמה אמרו פסולה מפני מראית העין.

אי מוקי ליה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה אי מוקי ליה בי מיצעי הוה ליה עומד מרובה על הפרוץ משני צדדין:    כלומר: ולא הוי עומד. והא דאמרינן לעיל (י, ב) לעולם הוי עומד דחויא בעלמא היא, כלומר: מהא לא נשמיענה. ומיהו הכין הלכתא דלא הוי עומד, מדאמרינן הכא להדיא דלא הוי עומד.

ואית לי למידק אשמעתין בהא נמי דמוקי ליה בי מיצעי נימא ביה אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה כדאמרינן באידך. ויש לי לומר דאין הכי נמי, אלא כיון דאשכח בהא טעמא חדתא אתא וחדית ואגב אורחיה קמ"ל. ואי נמי יש לי לומר דבכי האי גוונא לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא, משום דלבוד להקל אמרינן ולא להחמיר. והלכך כל שאתה בא לומר אתי אוירא דלמעלה מן החבל העליון דהיינו אוירא דעלמא ומבטל ליה לא אמרינן לבוד והרי החבל העליון מפסיק בינו ובין אוירא דעלמא, וכי אמרת דמכל מקום אוירא דבינו בינו מבטל ליה אמרינן לבוד, וזה נראה לי עיקר. אח"כ חזרתי וראיתי דאפילו להחמיר אמרינן לבוד במבוי שרצפו בלחיים (לעיל ט, א), ולפיכך התירוץ הראשון עיקר.

ורב המנונא הכי מיבעי ליה:    כך הגירסא ברוב הספרים. ופירושה: דכיון דדחינן לראיתו של אביי ממילא אדחיא בעיא דרב המנונא דהא לא משכחת לה דהתם נמי אמרינן הכי היכי משכחת לה, ומשום הכי לא אצטריך למימר הא דרב המנונא היכי משכחת ולאוקמה במחצלת שבעה ומשהו, אלא מיד שדחה דברי אביי הרגיש הוא בעצמו בקושיא ופירש דרב המנונא הכי קא מיבעי ליה, כן נראה לי. ויש ספרים דגרסי אלא הא דרב המנונא היכי קא מיבעי ליה ואין צורך.

ולענין פסק הלכה: כיון דהא דרב המנונא לא אפשיטא אפילו בשהיתה מחצלת שבעה ומשהו וחקק בה שלשה ואוקמה בפחות משלש סמוך לקרקע אינה מתרת, דבמחיצת ערב לא אמרינן עומד מרובה על הפרוץ ואפילו במחיצה רביעית, ואע"ג דהיא גופה דרבנן היא מ"מ עיקר מחיצות דאורייתא ואזלינן בהו לחומרא כשל תורה. כן נראה לי. אבל הראב"ד ז"ל כתב בהא זה לשונו: מסתברא מדאמר רב אשי מחיצה תלויה איבעי ליה לרב המנונא וכו', [מכלל] דכי האי גוונא פשיט ליה דמחיצה היא [דמקשינן] ערב לשתי דהאיך לאו תלויה היא.

מתני': מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים בשירא דברו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי ב"ר יהודה וחכ"א אחד משני דברים:    ושלש מחלוקות בדבר. ר' יהודה סבר שאין נותנין כל צורכן אלא לשיירא בלבד שהיא של שלשה אנשים או יותר, ואע"פ שהקיפוה מערב שבת לדירה, מפני שאינן מחיצות גמורות. אבל בית סאתים נותנין להם בין לאחד בין לשנים כפי מה שנאמר בגמרא, וה"ה נמי לקרפף שלא הוקף לדירה, דלר' יהודה אין הפרש בינו לקרפף שלא הוקף לדירה ונותן להם בית סאתים כחצר המשכן בקרפף שלא הוקף לדירה. וחכמים אומרים לא דברו בשיירא בדוקא אלא אפילו ליחיד נותנין לו כל צרכו במדבר, וכל שכן בשיירא דהרי זה כקרפף שלא הוקף לדירה. ור' יוסי ב"ר יהודה סבר דאפילו לשיירא אין נותנין להם כל צרכן אלא בית סאתים בין ליחיד בין לשנים, אבל שלשה נעשו שיירא ונותנין להם שש סאין בין בישוב בין במדבר. ובזה חלוק על אביו. וכן מפורש בירושלמי (ה"י) דר' יוסי בשיטת אביו ביחיד וחלוק על אביו בשיירא. וכן ודאי נראה, שהרי לא נחלקו חכמים ור' יהודה בשיירא כלל אלא ביחיד, וכיון דלרבנן שיירא נותנין להם כל צרכן אפילו לר' יהודה כן. ותדע לך עוד דהיתר בית סאתים אינו מחשיב אותו במשנתינו כלל ואינה מחיצה קרי ליה, דהא לר' יוסי דאמר אינה מחיצה ואפ"ה מודה הוא דנותנין להן בית סאתים. ועוד דהא מקשינן בגמרא על הא דר' יהודה בשיירא אין יחיד לא, ופריקו לה אמר רב נחמן ואיתימא רב ביבי בר אביי ליתן להן כל צרכן, אלמא מודה בשיירא דנותנין להן כל צרכן.

והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי בפירושי הראב"ד ז"ל שפי' דר' יוסי לפרש דברי אביו בא, ור' יוסי ב"ר יהודה אינו חולק על אבוה דלא שרי, אלא לפרש דברי אביו כדי שלא תהא סבור שלא חלק ר' יהודה אלא בקנים או בחבלים, אלא כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה עכ"ל. ונראה מדבריו כי ר' יוסי לא בא לחדש דבר אלא זה, ודבריו ודברי אביו אחדים הם. ואי אפשר לומר כן כמו שאמרתי. ועוד דא"כ אף בשיירא תהא הלכה כמותו שהרי לא פסק שמואל כוותיה ביחיד אלא משום דקאי אבוה בשיטתיה, ואי בשיירא קיימי נמי בחדא שיטתא, מאי שנא שיירא דלא פסק בה כוותיה, וצ"ע.

ואפשר שהרב ז"ל [לא] אמר שעומדין בשיטה אחת אלא ביחיד בלבד, ור' יוסי בא לפרש דברי ר' (מאיר) [יהודה] שחולק על חכמים ולאו בקנים וחבלים בלבד אלא בכל מחיצה עשויה שתי וערב אין מתירין ביחיד אלא בשיירא. והוא הדין לקרפף שלא הוקף לדירה שנותנין להו לר' יוסי שש סאין, ולמעלה משלשה לפי חשבון, ואע"ג דלא הוקף לדירה כלל כיון ששבתו בתוכו. ולרבנן נמי כיון שהן שובתין בתוכו נותנין להן כל צרכן בין ליחיד בין לשיירא. ולא אמרו קרפף בית סאתים אלא למי שאינו שובת בתוכו. ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ב, ה"ג) שיירא ששבתה בתל גבוה עשרה טפחים ובנקע עשרה טפחים ובגינה מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שימלאו את כולה ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אם אין בכולה אלא בית סאתים מטלטלין בתוכה ואע"פ שאין ממלאין את כולה ע"כ. ונראה שיש קצת שבוש בתוספתא ולא גרסינן ולא שיירו בה אלא בית סאתים, אלא הכי גרסי' בה, ולא שיירו בה בית סאתים.

ותנא בתרא טפי אתנא קמא דאפילו יחיד בישוב נותנין לו כל צרכו, דקסבר דכיון דמחיצות נינהו אפילו בישוב ואפילו ביחיד נותנין לו כל צרכו. ואיפסקא הלכה כר' יוסי ביחידים שאין נותנין להם כ"א בית סאתים, ומשום דקיימא ר' יוסי ור' יהודה אבוה בחדא שיטתא. אבל בשיירא נותנין להן כל צרכן משום דהלכה כחכמים. ועוד דבין לר' יהודה בין לת"ק בין לתנא בתרא בשיירא שוו, והלכך בשיירא נותנין להן כל צרכן, ואפילו בקרפף שלא הוקף לדירה וכדאיתא בתוספתא כדתניא לעיל. ועוד אמר לקמן בפרק כל גגות (צג, א) גמרא גג גדול שנפרץ לגג קטן א"ר יהודה שלש קרפיפות זה בצד זה וזה בצד זה ושנים החיצונים מגופפין ואמצעי אינו מגופף ויחיד בזה ויחיד בזה ויחיד בזה נעשו שיירא ונותנין להן כל צרכן. אלמא אפילו בקרפף שלא הוקף לדירה אומרים כן.

גמרא: שלשה נעשו שיירא ונותנין להם בית שש:    ירושלמי (בפירקין ה"י): שלשה נותנין להם בית ששת סאין מכאן ואילך לפי חשבון, אין שיירא פחותה משלשה, אין הגוי משלים בשיירא קטן מהו שישלים בשיירא ע"כ בירושלמי. ומסתברא דלפי חשבון בית סאתים לכל אחד קאמר, שאם נתוספו עליהן והיו ארבעה נותנין להן ח' סאין ולחמשה עשרה סאין, וכן לעולם לפי חשבון זה.

דף יז עמוד א

איכא בינייהו יחיד בישוב:    ופסק ר"ח ז"ל כתנא בתרא דאמר אפילו יחיד בישוב. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל דלרבנן בתראי שרי לטלטולי בתוך מחיצה של שתי או של ערב כדין המדבר, והלכתא כוותייהו. וכתב עליו הראב"ד ז"ל: נראה מדבריו כי הוא מפרש המחלוקת אפילו בבית סאתים בלבד דת"ק ביישוב [כלל] כלל לא, ומשום הכא פסק כרבנן בתראי. והם דברי תימא דלא אשכחן לא תנא ולא אמורא דפליג אהא דקנה קנה פחות משלשה טפחים דלאו מחיצה היא, דבין לענין כלאים בין לענין סוכה בין לענין שבת חוצץ דמחיצה מעלייתא היא, וכולהו מפרשן בלי שום ספק, אלא ודאי כך ראוי לפרש כמו שפירשתי. וכבר הוקבעה הלכה כר' יוסי ביחיד דבין בישוב בין במדבר דינם שוה לבית סאתים בלבד ולא יותר ע"כ.

ארבעה דברים פטרו במחנה:    ומפרש בירושלמי (ה"י) דעשרה קרוין מחנה, דגרסינן התם: כמה הוא מחנה ר' חנינא אמר מאה שנאמר (שופטים ז, יט) ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה, ר' אבון בעי אילו אמר מחנה והאנשים אשר אתו מאה יאות, ר' יוחנן אמר עשרה שנאמר (שמואל א, כה) ויבואו עשרה עבדי דוד וגו' מהו ויבואו ר' דוסתאי בן שונם אמר נעשה מחנה, ר' יהודה בן פזי אמר עשרה עד למחנה גדול כמחנה אלקים (דה"א ב, כב) וכמה היא מחנה אלים עשרה. תני בשם ר' יודא שנים עשר אלף כמחנה ישראל.

מותרים בגזל עצים:    ואסיקנא בגמרא בכל עצים בין בהיזמי בין בהיגי בין בשאר עצים, בין לחים ויבשים בין מחוברין בין תלושין. ובירושלמי (ה"י) אסרו כשעשוין חבילה, דגרסינן התם: ר' דניאל בריה דרב קטינא בשם רב חונא אם עשוין חבילה אסור.

דף יז עמוד ב

ומלערב אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין:    גרסינן בירושלמי (ה"י): (ואם יש) [ויש] חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדא דתניא אוהלין שבמחנה צריכין עירוב אוהלים שבשיירא אין צריכין עירוב ע"כ. ונראה לפי הסוגיא שהגירסא בחילוף, שבמחנה אין צריכין עירוב ושבשיירא צריכין עירוב והתירו במחנה מה שלא התירו בשיירא. וכן היא בתוספתא, דתניא התם בפרק ב' דמכלתין (ה"ד) אחת שיירא ואחד יחיד עושה להן מחיצה, ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים ואין שיירא פחותה משלשה. אחד שיירא ואחד מחנה, פי' לבית סאתים. מה בין שיירא למחנה, אלא אוהלים שבשיירא חייבים בעירוב ושבמחנה פטורין מן העירוב. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דעירובין (ה"ג) (פ"א מהל' עירובין ה"ג) דאוהלים שבשיירא פטורין ושבמחנה חייבים כגירסת הירושלמי. ואין נראה כן כמו שכתבתי. ועוד שבמשנתינו ארבעה דברים פטורים במחנה ואחד מהם ופטורין מלערב, ואילו בשיירא לא פטר כלום. וגם הוא ז"ל כתב בספר שופטים בהלכות מלכים פ"ו (הי"ג) (פ"ו מהל' מלכים הי"ג) כי במחנה פטורים מלערב ומטלטלין מאהל לאהל בלי עירוב וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הר' משה כהן ז"ל (בהגהות הרמ"ק להל' עירובין שם). גם מן הירושלמי ומן התוספתא ג"כ למדנו שלא התירו ליחיד במחנה אלא בית סאתים כשיירא.

ור' יונתן הכי קא קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו:    פירש רש"י ז"ל: דסלקא דעתיה אל יוציא הוא ונפקא לן הוצאה מרשות לרשות מיניה, וההיא אב מלאכה הוא וממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שלא יעשה כן שמתחייב עליו מיתת ב"ד אין לוקין עליו, אפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות דהשתא לא מקטיל, אפילו הכי לא לקי דלאזהרת מיתת ב"ד ניתן ולא למלקות. [ומשני] אל יצא כתיב, ואין כאן לשון הוצאת משאוי ע"כ לשונו. והרב אלפסי ז"ל ג"כ פירש אל יצא איש כתיב, כלומר: יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה מיתת ב"ד אלא באזהרה בלבד ולפיכך לוקין עליה. ונראה מדבריהם דר' יונתן היה סבור דבהוצאת משוי כתיב אל יוציא הוא, ותירץ רב אשי דאינו בא להוצאת משוי כלל אלא להוצאה ברגלים.

ואינו מחוור בעיני, שאם כן לא היה לו לר' יונתן לומר בלשון הזה אלא כך היה לו לומר והא להוצאה מרשות לרשות הוא דאתא, אלא לכולהו אף הוצאה מרשות לרשות במשמע, תדע לך דאי לא תימא הכי לרב אשי דאמר אל יצא כתיב ואל יצא קרינן א"כ קשיא להו קרא לרבנן דאמרי תחומין דרבנן. ואף ע"ג דנפקא לן בשבת (צו, ב) הוצאה מויעבירו קול במחנה, חד קרא להוצאת עשיר וחד להכנסת עני, ובריש פרק קמא דשבת (ב, א ד"ה יציאות) הארכתי בס"ד. אלא ר' יונתן סבר דעיקר קרא להוצאה הוא דאתא, ואפילו למ"ד דאף יציאה ברגלים במשמע מדכתיב אל יצא, להכי כתבה רחמנא ליציאת תחומין בהדי הוצאה בחד קרא לאשמועינן דכי היכי דלאו דהוצאה דניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אף יציאה שהיא נכללת עמו אין לוקין עליו. ורב אשי אמר דבי ר' ינאי סברי דאדרבה עיקר קרא ליציאת תחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן אל יצא והלכך לוקין עליו. ואע"ג דהוצאה מרשות לרשות נמי בכלל, מכל מקום עיקר קרא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן.

אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן:    כתב הראב"ד ז"ל: דהא מימרא דר' ינאי ומתניתא דר' חייא והאי סוגיא כולה אליבא דר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא, אבל לרבנן דאמרי תחומין דרבנן לא. מיהו כיון דחזי דקא שיילן בגמרא דמי שהוציאוהו (להלן נא, א) הני אלפים אמה היכי כתיבן ואמרינן דכתיב אל יצא איש ממקומו ואמר רב חסדא גמרינן מקום ממקום וכו', שמעינן דתחומין אית להו עיקר מן התורה, ועל כרחך אל יצא איש על תחומין קאמר ולא על מקומו ממש. מיהו האי קרא לדעת רבנן בתחום שלש פרסאות נאמר כשיעור מחנה ישראל, אבל אלפים אמה אסמכתא דרבנן היא דסמכי' להו אהאי קרא וגמרינן גזירה שוה לגזירה שוה, וכיון דאית להו עיקר בדאורייתא אף תחומי אלפים אמה דאסמכינהו אקרא (גבי) [בני] מחנה מוזהרין עליהן. והא דתני ר' חייא לוקין על תחומין דבר תורה על שלש פרסאות קאמר.

ובגמרא דבני מערבא (להלן פ"ג, ה"ד) גרסינן: הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה. פירוש אל יצא איש ממקומו אינו דבר ברור על איזה מקום קאמר. ר' מנא בעי אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים אמה מחוור הוא, ר' שמעון בר חנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל. אלמא שיש בתחומי שבת שהן מן התורה, הלכך אפילו באלפים אמה שהן מדרבנן בני מחנה מוזהרין עליהן ואפילו מדרבנן, כן כתב הראב"ד ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פכ"ז, ה"א) כן פסק דתחומין של שלש פרסאות דבר תורה. וכן נראה גם מדברי הרב אלפסי ז"ל שסמך על הירושלמי הזה לפסוק דשלש פרסאות דבר תורה.

ואין הדברים מחוורין, ואדרבה בכל התלמוד נראה דלמאן דאמר תחומין דרבנן אין לך תחומין דאורייתא כלל. מדאמרינן בפרק כלל גדול (שבת סט, א) שבת במאי ידע ליה ידע ליה בתחומין ואליבא דר' עקיבא, ואם איתא הוה ליה למימר ידע ליה בתחומי שלש פרסאות ואפילו לרבנן. ובפרק מי שהחשיך בתחילתו (שם קנג, ב) אמרינן לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר, לא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דר' יוסי. ובפרק בכל מערבין (להלן לו, א) אמרינן גבי ספק עירוב כשר שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה, ואקשינן שבת נמי דאורייתא היא, קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. אלמא למ"ד תחומין מדרבנן אין להן עיקר מן התורה. ובמסכת יום טוב (לו, ב) אמרינן ש"מ תחומין דאורייתא אלא גזירה שמא יחתוך זמורה. מכל הני משמע דלפום גמרא דילן אין לך בתחומי שבת כלל כלל בדאורייתא, ואילו היה חלוק זה כלל לדעת גמרתינו אי אפשר שלא הוזכר באחד מן המקומות. והא דשיילינן בפרק מי שהוציאוהו (להלן נא, א) הני אלפים אמה היכן כתיבן, אסמכתא בעלמא היא והיכן אסמכינהו קאמר.

ועל כרחך הכי אית לן למימר אפילו לדברי הירושלמי דגזירה שוה לאלפים אמה היא, וכיון דההיא גזירה שוה על כרחך אסמכתא בעלמא יש לנו לומר גם כן דאל יצא איש לדידן אסמכתא בעלמא. ואי נמי משום דלר' עקיבא כתיבא ממש באל יצא איש ממקומו, דהיינו לדידיה תחומי אלפים אמה, נקט הכי למימר דלכולי עלמא מההוא קרא נפקא להו, לר' עקיבא בדוקא ולדידן באסמכתא, ולעולם אין תחומין כלל בדאורייתא ואל יצא איש מרשותו עם משאו קאמר. ודבי ר' ינאי דאמרי הכא אבל עירובי תחומין לא אפילו בתחומי אלפים אמה קאמרי.

ואם תאמר אם כן דבי ר' ינאי מאי דוחקייהו למימר לא שנו אלא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין לא ולאפוקי מתני' מדרבנן ולאוקמוה כיחידאה. תירץ הרמב"ן נראה משום דאיהו כר' עקיבא סבירא ליה ומש"ה מוקי לה למתני' כוותיה ולאו כיחידאה מוקי לה דהא ר' עקיבא ור' חייא ור' מאיר ור' (אילעא) [אליעזר] בנו של ר' יוסי הגלילי בפרק מי שהוציאוהו כולהו סבירא להו תחומין דאורייתא, ור' ינאי מוקי לה למתני' כוותייהו. והא דתלי לה בכל דוכתא כר' עקיבא, היינו משום דר' עקיבא סתימתאה וחשיב להו וכולהו אליבי' תנו להו. ואי נמי משום דמתני' דסוטה (כז, ב) שמיע להו טפי, וכדאמרינן בכל מקום (ב"ב עט, ב וש"נ) הא מני ר' מאיר היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומתליא באשלי רברבי ודר' עקיבא נמי היא כדאיתא ביבמות (צג, ב). והא דמייתו דבי ר' ינאי ברייתא דר' חייא ולא מייתו מתני' דר' עקיבא, משום דר' חייא תני בהדיא דלוקין עליהן דברי תורה ודבריו מפורשין יותר מדברי ר' עקיבא, דאילו בדברי ר' עקיבא לא נתפרש אם בדוקא אם באסמכתא ומדתני ר' חייא נתפרש ר' עקיבא דאורייתא ולאו אסמכתא. ואנן קיי"ל כרבנן דתחומין דרבנן, הלכך מחנה פטורין אפילו מלערב עירובי תחומין. ורב אשי דמשני אל יצא כתיב ואל יצא קרינן אליבא דר' ינאי קאמר וליה לא ס"ל.