חידושי הריטב"א על הש"ס/עירובין/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף ב עמוד א[עריכה]


מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה וכו':    פירש רש"י ז"ל שהניחו את הקורה למעלה מעשרים אמה, ועל כרחין יש לפרש דבמבוי שהכשירו בקורה מיירי ולפיכך ימעט דלמאן דאמר דקורה משום היכירא (ו)ליכא היכירא ולמאן דאמר קורה משום פתח לא מצינו פתח גבוה משיעור זה, דמבוי שהכשירו בלחי אין צריך למעט דבין למאן דאמר לחי משום היכירא בין למאן דאמר משום מחיצה תו לית לן למיחש לגובה.

והא דקתני ימעט. פירש רש"י ז"ל ישפיל, ונראין דברים דלאו דוקא נקטה דהא ודאי הוא הדין דסגי ליה שיגביה את הקרקע וכדמוכח בגמרא (ד' ב') בהדיא כדאמרינן כמה ממעטו, ולישנא דימעט נמי הכי משמע שימעט את החלל בין שישפיל את הקורה בין שיגביה קרקע המבוי ובירושלמי מפורש כן, ורבינו ז"ל נקט חדא מינייהו, ובגמרא אמרינן בהדיא שאם היתה קורה למטה מעשרה אינו כלום עד שיגביהנה או שיהא חוקק במבוי להשלימו לעשרה, וא"ת מאי שנא דגבי סוכה קתני ושאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה והכא לא תני לה כדקתני דינא דגובהא, ויש לומר דגובהא איצטריך למיתני הכא משום דלא הוה יליף מהתם כדאיתא בגמרא דלא דמו להדדי, אבל לגבי שיעורא דלמטה שוים הם בטעם הלכך לא צריך למיהדר ולמתנייה הכא.

והרחב מעשר אמות ימעט. פירוש הא ודאי אתיא אפילו למאן דאמר לחי משום היכירא דהא לא אשכח לה תנא תקנתא אלא בצורת פתח ואילו הוה סגי בלחי כל שהוא כל שכן בצורת פתח דאינון קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן אלא ודאי כדאמרן, וטעמא דמילתא משום דכל שהוא רחב מעשר אינו נידון אלא משום פרצה ואין לחי ולא קורה מתירין את הפרצה, ובברייתא קתני דפליג רבי יהודה שאינו צריך למעט עד עשרים אמה או עד שלש עשרה אמה ושליש כדאיתא בגמרא, ולא אדכרה תנא דמתניתין להאי פלוגתא משום דסמיך אמאי דתנו לה תנאי דידיה בברייתא, וק"ל היכא קאי תנא דקתני מבוי שהוא גבוה ימעט דהא הוה ליה לאקדומי מאי דקתני לקמן כיצד הכשר מבוי, וי"ל דמשום דפתח בה בהאי (דהאי) פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במסכת סוכה פתח ביה נמי הכא.

גמ' מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה ומאי שנא גבי מבוי דתני [תקנתא]. פירוש דמתרוייהו פריך כחדא דליתני בתרוייהו פסולה או ליתני בתרוייהו תקנתא והכי משמע פשטיה דהאי לישנא, וכי תימא היכי שייך פסולה בכיוצא בזה שאינו דבר שבחובה, י"ל דהכי קאמר פסול ואסור מלהשתמש בו וכדאמרינן בפרק השוחט (חולין י"ח א') פוסלין ומכשירין אוסרין ומתירין חדא היא, ואשכחן בגמרא דקאמר מקצת קורה למעלה מעשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים במבוי פסול, ובכמה מקומות הזכירו בה לשון כשרות וכיון דכן הכי נמי שייך למימר ביה לשון פסלות.

סוכה דאורייתא תני פסולה. פירש רש"י ז"ל סוכה שכבר נודעו דיניה שייך למיתני ביה פסולה, מבוי דרבנן שעדיין לא שמענו דיניו ועכשיו בא התנא להשמיעם תני תקנתא, והקשו בתוספות דאכתי תיקשי לן דמכל מקום ליתני כאן וכאן תקנתא דהא ודאי גם זה היה בכלל שאלתינו כדפרישנא וכדמוכח ממאי דאמרינן ואי בעית אימא דאורייתא נמי תני תקנתא, לכך פירש ר"י ז"ל סוכה דאורייתא והוא דבר חמור קתני פסולה כי שמא אילו תני תקנתא הוה טעי' דבדיעבד כשרה ואתי לידי איסורא דאורייתא אבל מבוי כיון שהוא מדרבנן לא חש להכי ותני תקנתא דכל היכא דאפשר ליה לישנא דתקנתא עדיף למיתני ליה, ואם תאמר והא אמרינן התם נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואמאי לא נקט תקנתא, יש לומר דהתם כיון שהדליקה שלא במקומה לא סגי ליה בתקנתא שישפילנה כי צריך הוא לכבותה ולחזור ולהדליקה כדפרישנא בדוכתה.


איבעית אימא דאורייתא נמי [תני] תקנתא. פירוש דהא ודאי עדיף ליה כדאמרן ולא הוה חייש דטעו לאכשורי בדיעבד, מיהו סוכה דנפישא מילתא. פי' דהתם איירי במילי טובא דבעי תקנתא ואין התקנה שוה בהם, דהא איירי בגובהא דבעי למימר ישפיל, ובשאינה גבוהה דבעי למיתני יגביה, ובשחמתה מרובה מצילתה דבעי למיתני ירבה בסכך, הלכך אי אתי למיתני תקנתא צריך לאורוכי טובא, אבל הכא לא נפישי מילתא דהא לא קתני אלא גובהה ופותיא בלחוד ותרוייהו אית להו חדא תקנתא במיעוט, ומשום הכי פסיק ותני תקנתא.

אמר רב יהודה אמר רב חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל וכו'. פירוש דקסבר רב דטעמא דקורה במבוי כדי לעשותו פתח, ומשום הכי נקט כל חד מינייהו ההוא שיעורא דאשכחן בפתח דעלמא. ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב ושחטו פתח אהל מועד. פירוש גבי משכן כתיב והכתוב מדבר בין על אהל מועד שבמשכן בין על הבית שיהא במקומו בבית עולמים כי גם באהל מועד שבמשכן היה השולחן והמנורה ומזבח הזהב, ודכולי עלמא היכל שבבית עולמים עומד במקום אהל מועד זה, וגבי אולם הוא דפליגי אם הוא גם כן בכלל ההיכל.

רבנן סברי קדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד. פירוש לענין מנורה ושולחן ומזבח שהיה לנו להעמיד בהיכל, וכן לענין שאסור להיות שום אדם בהיכל בשעה שמניחים הקטורת במזבח הזהב, וכן לענין כהן שנכנס להיכל שלא לצורך עבודה שהוא סופג את הארבעים ולכמה דברים אחרים כדאיתא בפרק קמא דזבחים (י"ד א'), הלכך כי כתיב ושחטו פתח אהל מועד על היכל בלחוד הוא דכתיב, וא"ת ובר מהאי קרא נמי איכא כמה קראי דכתיב בהדיא פתח היכל ולמה להו לרבנן למילף מהאי, וי"ל שלא באו חכמים ללמוד מכאן דוקא אלא ללמדנו שלא נכלל כאן אלא היכל לחוד ולאפוקי מסברתו של ר' יהודה, ומשום דרבנן איירו במתני' מעיקרא וחזו לאקדומינהו נמי אקדים ונקיט טעמא דידהו.

ר' יהודה סבר קדושת אולם והיכל חדא קדושה היא. פירוש לכל הדברים שהם בענין ההיכל, וכיון דכן אף לפתח אולם קרא הכתוב פתח אוהל מועד, ולפיכך יליף מפתחו של אולם דנפיש טפי דבהאי דינא דמבוי שיעורא דאשכחן דנפיש טפי אית לן למישקל ולא נתפוס בכאן את המועט דכיון דמבוי דרבנן הוא כל מאי דאפשר לאכשורי טפי בעי לאכשורי. היינו טעמיה דר' יהודה דכתיב אל פתח אולם הבית וכו'. לקמן הוא מפורש.

והא כי כתיב האי במשכן כתיב. פי' כי עיקרו של מקרא זה לא נאמר אלא על אהל מועד שבמשכן שהיה במדבר ושם לא היה אולם ולא פתח ההיכל ששנינו שהיה גבוה (ל') [עשרים] כי פתח אהל מועד לא היה גבוה אלא עשר אמות כשיעור גובה הקרשים, ואם משם אנו באין ללמוד למבוי אין לנו להכשיר אלא מבוי שהוא גבוה עשר אמות בלבד, וקושיין משום רבי יהודה דאלו רבנן הא איכא כמה דוכתי דכתיב בהדיא פתח ההיכל כדכתיבנא לעיל, ואף על גב דדברי קבלה הם מה בכך הא לעיל הוה בעי רבי יהודה למילף מדכתיב פתח אולם הבית.

אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן. פי' וכיון דכן כי הדדי נינהו, ומאי דכתיב ושחטו פתח אהל מועד במשכן הרי הוא כאילו נכתב במקדש על פתח ההיכל שהיה בו, וכיון דאולם לר' יהודה מכלל ההיכל (ש)הוא שפיר יליף מהאי קרא.

דאי לא תימא הכי הא דאמר שמואל כו'. וא"ת מה היה צריך לדברי שמואל בכאן דהא בסמוך מביא ראיה דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן, יש לומר מפני שמצינו מקומות דלא ילפי מהדדי דהא בפ"ב דשבועות (ט"ז ב') בעינן רבויא דקרא למקדש, וכן בפ"ק דחולין (כ"ד א') וכן במסכת סוטה בפרק המביא (ט"ז א') מרבינן בית העולמים מיתורא דכתיב אשר יהיה בקרקע המשכן, הלכך איצטריך לומר כאן דהא דרב דהכא לדשמואל דמיא דמיירי בהאי קרא גופיה מטעמא דילפינן מהדדי מקדש ממשכן, למימרא דכל דבר שאינו תלוי בקדושת הבית כגון הא דהכא וההיא דשמואל שפיר ילפי מהדדי, והא דטרחינן לאתויי הכא אלא משכן דאיקרי מקדש מנא לן לא הוה צריך לן דמסתיין כיון דמקדש איקרי משכן אלא כיון דקושטא הוא בעינן לברורה.

שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד בזמן שפתוח ולא בזמן שהוא נעול. פירוש לאו [ד]דרשינן פתח כמו פתוח דא"כ יהא זה היפך מימרא דרב דיליף לעיל מפתח [פתח] ממש אלא כך רוצה לומר שאינו נקרא פתח בדוקא אלא בזמן שהוא פתוח, והקשו בתוס' ולמה לי לפוסלם מהאי קרא תיפוק לי' שאם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל הרי שחטן קודם שחיטת תמיד שלא היה תמיד נשחט אלא לאחר פתיחת דלתות כדתנן במסכת תמיד (פ"ג מ"ז) בהדיא לא היה שוחט את התמיד אלא עד שהיה שומע קול שער הגדול שנפתח, וקיימא לן (פסחים נ"ח ב') שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר העולה עולה ראשונה, וי"ל דההיא למצוה לכתחלה אבל בדיעבד אין הקרבן נפסל מן התורה, והא דתניא בתוספתא דפסח שני (פ"ד ה"ב) כל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר או לאחר תמיד של בין הערבים פסולין, י"ל דהתם בשהקריב והקטיר קודם לתמיד של שחר דהכי מוכח בריש תמיד נשחט (פסחים נ"ט א') דכוליה קרא דוערך עליה העולה בהקטרה הוא דכתיב, והא דמשמע בפסח שני בסוף אלו דברים (פסחים ע"ג ב') גבי שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם ממנו דאפי' משום ששחט הפסח לאחר שחיטת תמיד של בין הערבים נפסל דנפקא לן נמי מדכתיב [וערך עליה] העולה [וגו'] עליה השלם כל הקרבנות כולן, ההוא מדרבנן הוא דנפסל, אי נמי דהתם אם הקריבו כשר אלא דהתם עדיין לא הקריבו וכיון דאסור לכתחלה להקריבו (קודם) [אחר] תמיד של בין הערבים אף בראשו של מזבח אין מעלין אותו ונמצא נפסל בלינה, א"נ כמ"ד דלינה פוסלת אפילו בראשו של מזבח דפלוגתא היא בפרק המזבח מקדש (זבחים פ"ז א') עוד י"ל דאיצטריך האי קרא לשמואל כגון שהקריבו התמיד תחלה בדלתות סגורות דהא לא אשכחן דמיפסיל בהכי דלא תנן אלא לא היה שוחט את התמיד כו', אי נמי שפתח דלתות ושחט התמיד ואח"כ סגר הדלתות והקריב שלמים אלו, כל זה שיטת התוספות.


דף ב עמוד ב[עריכה]


ובין לרבנן ובין לר' יהודה נילף מפתח שער החצר דכתיב אורך החצר כו'. פרש"י ז"ל דלא פרכינן מגובהה שלא נכשיר אלא עד (עשר) [חמש] כפתח החצר, דהא אמאי כיון דאשכחן פתח היכל או אולם שהוא גדול אין לתפוס אלא הגדול כי בזו שהיא תקנת חכמים תפסת מרובה תפסת, תדע שר' יהודה שביק היכל ונקיט פתח אולם דנפיש ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דלא אשכחן דאקרי פתח, אלא מפותיא פרכינן דנכשיר עד עשרים רחב דהא פתח החצר הכי הוה כי רחב החצר חמישים אמה דל ט"ו דקלעים מהאי גיסא וט"ו מאידך גיסא פשו להו עשרים.

ופרקינן דכי כתיב ט"ו קלעים לכתף בגובהה הוא דכתיב. שכל הקלעים היו גבוהים ט"ו אמה ואלו לפותיא לא (יהא) [יהיב] שיעורא ואולי היו קלעים מרובים ולא פש לפתחא אלא עד עשר או פחות. ופרכינן דהא גובהה קומה חמש אמות כתיב.

ופרקינן דההוא משפת מזבח ולמעלה. שהיה המזבח גבוה עשר אמות, והקלעים גבוהים ה' אמות יותר שלא יראה הכהן כשעובד.

והא דפרכינן מינה אף לר' יהודה משום דקס"ד דר' יהודה לא פליג בסיפא וכדפרכינן בסמוך מדתנן והרחב מעשר, ובדין הוא דהכא מצי לשנויי לר' יהודה כדלקמן דר' יהודה פליג בברייתא וס"ל דעד עשרים כשר, אלא דניחא ליה לשנויי אפילו לדעת המקשה ולתרץ לרבנן ור' יהודה בחדא גוונא, והדר אקשינן לר' יהודה לחודיה ור' יהודה מפתחו של אולם גמר והתנן כו', ואליבא דר' יוסי בזבחים (נ"ט ב') כי גבהו של מזבח החיצון עשר אמות, ור' יהודה סבירא ליה התם דמזבח גבוה (י') [ג'] אמות ויתרץ כפירוקא קמא, זו גירסת רש"י ז"ל ופירושו.

והקשה ר"ת ז"ל דהשתא בדין גובה מבוי איירינן והיכי פרכינן סתם מפותיא, אפיסקא דלקמן גבי והרחב מעשר הוה לן לאתויי, אי נמי דננקוט הכא סיפא ונימא והא קתני והרחב מעשר וכדנקטינן לה בסמוך, ועוד היאך אפשר להקשות מפותיא משער החצר דהתם צורת הפתח הוה ותנן ואם יש לה צורת פתח אינו צריך למעט, ועוד היאך אפשר לגרוס ולומר דט"ו אמה קלעים בגובהה איירי דהא גופא דקראי מוכחי דבפותיא יהיב שיעורא דמיירי ברחב החצר ומפרנס אותה בקלעים כדכתיב ורחב החצר לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה וחמש עשרה אמה [קלעים] לכתף כו' ולכתף השני כו'.

לפיכך פירש ר"ת ז"ל דפרכינן מגובהה דאע"ג דאיכא פתח היכל ואולם דנפישי לית לן [למילף] מינייהו כי הפתח ההוא +א"ה, ר"ל של המשכן+ משונה הוה בלא גפופי ובחדוש נקרא פתח ואין למדין ממנו, ואף על פי שאין אנו למדין אלא מהיכל ואולם דהוו להו גפופי ומשום דמשכן איקרי מקדש, מ"מ אני אומר לך כי כמו שקרא הכתוב לפתח משכן פתח אף על פי שהוא משונה בלא גפופי כך היכל ואולם שהם במקומו במקדש נקראים פתח בשינוי דכיון שהיו גבוהים כ"כ לא היה מן הדין שיהא נקרא פתח ואין לנו ללמוד אלא מפתח החצר שנקרא פתח כדרכו שהיה לו גפופי והתם לא היה גבוה אלא ה' אמות, ופרקינן קלעים ט"ו אמה בגובהה הוא ולא גרסינן כי כתיב ט"ו כו' דהכי פרקינן כי בחצר עוד היה בו גובה ט"ו אמה, ופרכינן והא וקומה חמש אמות כתיב, ופרקינן דההוא משפת קלעים ולמעלה כי לשאר הרוחות היו הקלעים גבוהים ט"ו אמה ולרוח מזרח היו הקלעים גבוהים עוד חמש אמה ומשלימים לעשרים ונמצא גובה הפתח עשרים, ע"כ שיטת ר"ת ז"ל.

ואינה מחוורת דא"כ היכי משני פתח שער איקרי דכיון דנמוך הוא חמש אמות ונקרא פתח שער כ"ש דקשיא טפי, דלישנא דפתח שער משמע יותר גדול מפתח סתם, [הא] חדא, [ועוד] שהוא מוחק הגירסא דכולהו נוסחי גרסינן כי כתיב קלעים ט"ו אמה בגובהה הוא דכתיב, ועוד דכיון דבהדיא ילפינן לעיל מפתחו של היכל או של אולם היכי סתר ליה הכא להדיא בדלא מפרש האי טעמא דאמרינן השתא דשאני התם שהוא פתח משונה, ועוד דמאי דקאמר שאין ללמוד מפתח אהל מועד שהיה משונה זהו לר' יהודה דלא אשכחן בהדיא פתח אולם אבל לרבנן בכמה מקומות כתיב פתח ההיכל ולא דחינן להו לכולהו משום שינוי פתח אהל מועד, ומה שאמרו למעלה ושניהם לא למדוה אלא מפתח אהל מועד משום ר' יהודה נצרכה שהיה סובר דילפינן משם פתח אולם ואמרו חכמים שאין למדין משם אלא לפתח היכל ולאו משום דצריכי רבנן לההוא קרא, ועוד א"כ כי תריץ במסקנא דגובהא עשרים הוה בקלעים לרבנן הוא שתירץ אבל לר' יהודה מה יתרץ דאנן בין לר' יהודה ובין לרבנן פרכינן.

והנכון כגירסת רש"י ז"ל ופירושו (דמגובהה) [דמרחבו] פרכינן, ודקאמרת דהא חצר צורת הפתח הוה ולפיכך נכשר ברחב עשרים, הא לא קשיא דאנן לרב מקשינן ורב סובר כי צורת פתח אינו מועיל כלום כדאיתא לקמן, ודקאמרת דהשתא בגובהה איירינן, כן הוא מ"מ אנן אדרב פרכינן דקאמר דילפי מפתחו של היכל ואולם ומשמע ודאי דבין בגובה ובין ברוחב קאמר ור' יהודה יליף גובה מאולם ויליף רוחב מהיכל ומשום הכי [פ]רכינן סתם דבין לרבנן ובין לר' יהודה אדילפי רוחב מן ההיכל לילפי משער החצר, דאם איתא דדינא דמבוי בשם פתח תלוי כפתחו של היכל ואולם בין לרבנן בין לר' יהודה תיקשי סיפא דרוחב מבוי, ועוד משום דבעינן למקשי על הרוחב בק"ו דגובה כדבעינן למימר בסמוך.

ומאי דקאמר דקראי להדיא מוכחי דמיירי בפותיא אין במקראות הכרח אדרבה המקראות שבפרשת ויקהל שהביאו בכאן בשמעתין מוכיחין יותר כי בגובה הם מדברים, וזה כי לדברי הכל אותם כתובים הם משונים כי הוא מונה לרוח מזרח מ"ה [אמות] קלעים שכן כתיב ולכתף השנית מזה ומזה לשער החצר ט"ו קלעים הרי ל' וכבר אמר כי ט"ו אמה קלעים לכתף, ופסוקים אלו ודאי צריך תירוץ אליבא דכולהו, ועוד אנו צריכין ליישב כי המסך היה לפתח החצר ואמר הכתוב עליו כי רחבו ה' אמות וקומתו עשרים וא"כ האיך היה נתון לכו"ע, ועוד צריך ליישב מה שנכתב במסך בפרשת ויקהל וקומה ברוחב חמש אמות מה רוצה לומר.

אבל זהו ישוב המקראות לפי דעתי, כי בתחלה היינו סבורים כי הקלעים מדברים מרחב החצר ונצטרך לומר שכן אומר הכתוב קלעים חמש עשרה אמה לכתף וכן לכתף השני בענין שיהיו מזה ומזה לשער החצר ט"ו קלעים לכל צד, ובא להשמיענו כי הקלעים הם גפופי השער מכאן ומכאן והריוח שבינתים הוא שער החצר והוא רחב עשרים, והיינו סבורים עכשיו לדעת המקשה כי גובהם חמש אמות כדפרכינן בסמוך להדיא, נמצא המסך נתון ארכו שהוא עשרים לרוחב החצר שהוא עשרים וגובהו שהוא חמש אמות לגובה החצר שהוא קומה חמש אמות, וזהו שנאמר במקרא האחר וקומה ברוחב חמש אמות שלא נפרסהו שם דרך קומתו כמנהג מסך אלא שנפרסהו לרוחב החצר שנעשה מן הרוחב שלו קומה כשהוא בשער החצר, וכי הדר פרקינן דכי כתיב חמש עשרה אמה קלעים בגובהו הוא דכתיב ולא בא לתת מנין לרוחב כי הקלעים היו רחבים מ"ה אמות ט"ו לכתף האחד וכן לכתף השני ט"ו ואח"כ נטול ט"ו קלעים מרובעות שגבוהים גם כן ט"ו אמה חצים מכאן וחצים מכאן שנמצא שיש לכל רוח כ"ב וחצי ובין כולם הם מ"ה, ונשאר בינתים ה' אמות לשער החצר בלבד והמסך (פרנס) [פרוס] שם לארכו רחבו ברוחב הפתח וארכו (ברחב) [בגובה] הפתח, ונשארו מן המסך עוד ה' אמות למעלה עודפות והם ה' על ה' ועליהם אמר וקומה ברחב חמש אמות כלומר שעודפין על הקלעים, וכך ישוב המקרא ט"ו אמה קלעים רוחב לרוחב החצר וכן לכתף השני, ועוד מזה ומזה לשער החצר ט"ו קלעים ברוחב ובגובה, ופרכינן והא וקומה חמש אמות כתיב, ופרקינן דההיא משפת קלעים ולמעלה כי שאר הקלעים היו של עשר גובה והט"ו הסמוכין לפתח היו גבוהין יותר ה' אמות כי היה גובהם ט"ו כדאמרן, ולגרש"י ז"ל שגורס משפת מזבח ולמעלה יהיו כל הקלעים ט"ו אמות וכולם היו מרובעות ויהיו עודפים הקלעים על המזבח ה' אמות כדפירש רש"י ז"ל, כנ"ל פירוש שמועה זו כפי גירסת הספרים וגירסת רש"י ז"ל ודרך שיטתו.

והקשה ריב"א ז"ל בין לפירוש רש"י ז"ל בין לפירוש ר"ת ז"ל מה הוצרך הספר לומר מה להלן חמש ברוחב עשרים אף כאן חמש ברוחב עשרים, דהא אנן לא פרכינן אלא או מפותיא או מגובהה, ותירץ דבכל דכן קאמר כי לשם שהיה רוחב עשרים נתנו חמש אמות קומה וא"כ בכאן שהכשרנו כ' אמות קומה היאך לא נכשיר אלא עשר רוחב, ולדעת ר"ת ז"ל כיון שלא נתנו שם לרוחב עשרים אלא חמש קומה, כ"ש בכאן לרוחב עשר שלא נתן אלא חמש בלבד קומה.

פתח אולם הבית. לא מצינו מקרא זה בשום מקום, ומפר"ש ז"ל כי מצינו (יחזקאל ח' ט"ז) והנה פתח היכל יי' כעשרים וחמשה איש בין האולם ולמזבח וא"כ להיכל קורא אולם, שהרי אומר שהיו עומדים בין האולם ולמזבח ואי פתח היכל ממש הרי אינם עומדים אלא בין האולם וההיכל אלא ודאי כדאמרן, ודרך התלמוד הוא שעושה פסוק אחד מעצמו כדאמרינן לקמן בפרק הדר (ס"ה א') שנאמר בצר אל יורה, והקשו בתוס' דכיון דלכו"ע אסיקנא השתא דקדושת היכל לחוד וקדושת אולם לחוד היאך יקרא הכתוב פתח היכל לפתח האולם, ועוד מאי מקשה ליה אי כתיב פתח אולם כדקאמרת השתא דכתיב פתח אולם הבית כו' אדרבה כפי מה שאומר רבינו ז"ל פתח אולם הוא דכתיב כדכתיב פתח היכל יי' דלא כתיב פתח (אולם) היכל הבית, ולפיכך פירש ר"י ז"ל כי מצינו בהרבה מקומות שאומר פתח הבית ומצינו מקומות אחרים אולם הבית ולמדנו כי זה הבית אינו היכל דההוא היכל קרי ליה בכל דוכתא אלא לאולם קורא בית וכיון שכן כשאומר פתח הבית היינו פתח האולם, והיינו דאמרינן דכתיב פתח האולם שהוא הבית והוי כההיא דאמרינן שנאמר ונתן הכסף וקם לו, ועל זה השיבו דאילו כתיב בשום מקום פתח אולם בהדיא כדקאמרת, אבל השתא שלא מצאת בשום מקום כן אלא שאתה תופס מפתח הבית ומצרף אותו עם אולם הבית ואתה עושה ממנו פתח אולם הבית בית הפתוח לאולם קאמר, כי כשאומר אולם הבית ר"ל אולם של הבית דלהיכל קרי בית ועושה האולם סניפין לו וכבית שער שלו מפני שההיכל פתוח אליו וכי כתיב פתח הבית היינו פתח ההיכל, וא"ת ומה נעשה במקרא שהביא רשב"ם ז"ל, י"ל כי המקרא אומר שהיו עומדים פתח היכל יי' בין האולם ומזבח הזהב שבתוך ההיכל, אי נמי נ"ל כי האולם עצמו נקרא פתח ההיכל דלפנים מפני שהוא בית שער שלו שההיכל פתוח לו כדאמרינן הכא.

אמר אביי פליג בברייתא. פי' ולעולם יהא מכשיר רחב עשרים כפתחו של אולם וכדתניא וכו', וא"ת והא אמרינן לקמן (י' א') שלא הכשיר אלא עד י"ג אמה ושליש כפסי ביראות, וי"ל דאביי לית ליה (הכי) סברא דרב אתי דהתם דהא איפריך קל וחומר דידיה, אי נמי דאביי גופיה אית ליה ההיא סברא דרב אתי והכא לרב קא מתרץ דרב לית לי' דרב אתי.

פליג בגובהא וה"ה לרחבה. פי' דכיון דידיע דטעמא דידיה בגובהא משום דיליף מפתחו של אולם ממילא ידעינן דפליג ברחבה ולא מצטרכין למתנייה, אלא דתנא ברא אורחיה לפרושי מאי דסתים לן תנא דמתני'.

ר' יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה. וא"ת כיון דנקט חמשים ארבעים למה לי, וי"ל לאשמועינן דדוקא נקט חמשים ולא בגוזמא כדאמרינן גבי בר קפרא, ובתוס' תירצו דנקט ארבעים וחמשים כדאמרי אינשי וכדפרקינן בריש פרק מפנין (שבת קכ"ז א') ומשום דהכא מיירי על דברי אמורא לא טרחינן למפרך ולתרוצי הכי כדעבדינן התם, ועוד י"ל דהכי קאמר עד ארבעים כפתחו של אולם או אפילו חמשים כפתחי מלכים ולאפוקי ממאי דאמרי רבנן עד עשרים אמה, והכי קאמר להו היכי לא אמריתו אלא עשרים הא ודאי יש לכם להכשיר יותר דאי לא בעיתו למיגמר מפתחי מלכים הכשירו בארבעים כפתחו של אולם ואי בעיתו למגמר מפתחי מלכים הכשירו אפי' חמשים אמה או יותר כנ"ל, ובהא מתפרשא לי מאי דאמרינן בסמוך הא מתניתא אטעיתיה לרב דרב לא טעה לגמרי בדבריו למימרא דר' יהודה לא יליף כלל מפתחו של אולם דודאי יליף מינה קצת למפלג אדרבנן, אלא היינו טעותיה דתלי בהא כוליה טעמא דר' יהודה וכסבור דמהתם בלחוד גמר ולא יכשיר אלא עד ארבעים בלבד.

ותני בר קפרא. פירוש במקום דקתני האי תנא לר' יהודה עד ארבעים וחמשים תני בר קפרא במתניתא דידיה לר' יהודה עד מאה אמה וכדפירש רש"י ז"ל.

אלא מעתה לא תהני ליה צורת פתח וכו'. הקשו בתוס' אמאי נקט האי לישנא ולא נקט אלא מעתה תיבעי צורת פתח כדנקט באידך, ותירצו דלא מצי למימר הכי דבהיכל דאית ליה דלתות לצניעותא בעי צורת פתח שלא יהא כפרוץ למעלה אבל כל היכא דליכא דלתות לא בעי צורת פתח, ונכון הוא, ונ"ל כי לעולם דרך התלמוד הוא לתפוס הלשון הנופל כפי המשנה או הברייתא שרוצה להקשות ממנה, הלכך גבי דלתות דתנינן בהדיא דמבוי לא בעי דלתות נקטינן בקושיין ולבעי דלתות כהיכל אלמה תנן דלא בעי דלתות, והכא דאשכחן מתני' דמהני צורת פתח נקטינן האי לישנא אלא מעתה לא תהני צורת פתח והיכי תנן דמהניא, והיינו דפרכינן גבי אמלתרא בהאי לישנא גופיה מהאי טעמא דכתיבנא.


דף ג עמוד א[עריכה]

ומלתראות של מילה. פירש רש"י ז"ל מעץ של עפצים, והקשו בתוס' דהא אמרינן לקמן מאי אמלתרא פסקא דארזא, ותירצו כי אולי אילן של עפצים מין ארז דהא עשרה מיני ארזים הם, ואין צריך לכל זה דמאי דאמרינן לקמן [מאי] אמלתרא לא קאי אהיכל אלא אאמלתרא במבוי וכדמוכח ממאן דאמר (הכי) [קיני], וכן פירש הראב"ד ז"ל.

הא דאמרינן דילמא כי תניא ההיא באולם תניא. לא נקט בדוקא לשון דילמא דהא ודאי גבי אולם תניא, וה"ה הא דאהדר ליה ודילמא תבנית היכל כתבנית אולם לאו דוקא אלא הכי גמירי לה, ותדע דמשום דילמא לא הוה עבדינן תיובתא לרב אלא כדאמרן ודכותה בתלמודא.

אמלתרא מתניתא היא. כלומר ואינה דרב דמקשי ליה מינה, ומשום דדילמא ס"ד דבעית למימר דמתניתא משבשתא היא ולא מתניא בבי מדרשא אמרינן ומאן קתני לה, ומהדרינן דחמא בריה דרבה בר אבוה קתני לה ומעתה מתרצתא היא, ולהכי אמרינן ותהוי אמלתרא מתניתא ותקשי לרב, והא דלא פרקינן דרב תנא הוא ופליג משום דלא משנינן הכי אלא היכא דלא אפשר וכ"ש הכא גבי אוקימתא בעלמא דעבד רב.

קורה לרבנן משום היכירא. פי' לרבנן נמי משום היכירא וה"ה לר' יהודה וכדמוכח מצריכותא דעבדינן בסמוך, ולית ליה נמי לרב נחמן הא דאמרינן לעיל דר' יהודה מפתחי מלכים גמר.

סימנא בעלמא. פירוש שלא יטעה בין עשרים או שלשים או ארבעים, ובודאי דלרב דסבר מפתחו של היכל גמר סבירא ליה דאמות מבוי באמה בת ששה טפחים דהכי הוו אמות בהיכל, אבל אי אמרינן סימנא בעלמא לא קפדינן בהא אם אין האמות שוות ויכילנא למימר כמ"ד דאמות מבוי באמה בת חמשה, וא"ת ואי טעמא דרבנן משום היכירא יכשירו יותר מעשרים כיון שהדפנות מגיעות (לתוכה) [לקורה] כדמכשרינן התם אליבא דרבה כשהדפנות מגיעות לסכך, וי"ל דבקורה כיון שאינה רחבה אלא טפח לא מהני כלום הגעת הכותלים.

סוכה נמי נימא קלוש. וא"ת והיאך אפשר להכשיר בסוכה דהא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדאמרינן גבי סוכה שתחת האילן וגבי הדלה עליה את הגפן, יש לומר התם שהסכך פסול מעצמו אבל הכא שאין פסולו אלא מחמת גובה אין אומרים כן אפילו אם היה זה למעלה מזה כל שכן בשהכל ביחד, [וא"ת] והא אמרינן התם היתה גבוהה למעלה מעשרים והוצין יוצאין בתוך עשרים אם צילתן מרובה מחמתן כשרה ואם לאו פסולה, וי"ל דהיינו מה דאהדרינן הכא אי קלשת ליה הויא חמתה מרובה מצילתה, ומ"מ יש להקשות דלמ"ד בסוכה כשרה היכי מתרץ לה, וי"ל דשאני התם שההוצין אין להם קיום בפני עצמן ובמה שלמעלה הוא קיומן ולפיכך אם אין צילתן מרובה מחמתן בטלים לגבי מה שלמעלה, מה שאין כן בזו כי העליון סומך על התחתון, וזה נראה לי ברור, אבל בתוס' פירשו דהכא מיירי כשיש שיעור סכך שצילתו מרובה מחמתו למטה מעשרים אלא שהוא פרוש מעט ודק בענין שאילו ינטל שלמעלה יתנענע לכאן ולכאן או יטלנו הרוח ויהא חמתה מרובה מצילתה, והא דאמרינן מקצת סכך למטה מכ' לאו מקצת סכך כשר קאמר אלא מקצת הסכוך שנתן בה, ודאמרינן נמי אי קלשת ליה הויא לה חמתה מרובה מצילתה לאו למימרא דלאלתר דקלשת לה הוי הכי אלא שעומדת להיות כן מהרה ויישן תחתיה בפסול, וכל זה נ"ל דוחק גדול שלא לצורך.

סוכה שליחיד היא לא מדכר. פרש"י ז"ל שמא יפול או ירקב סכך התחתון ולא מדכר, והקשו בתוס' מי הזכיר כאן רקיבה או נפילה עד דננקוט הכא הכי סתמא ולא מדכרינן לה, ויפה הקשו, ובידי יש לפרש לפי שיטתנו דהכא מה שלמטה מעשרים חמתה מרובה מצילתה ויש לחוש דאי מקליש מאליו מה שהוא למעלה שתהא כאן סוכה פסולה ומפני זה היינו אומרים דליכא למימר הכא זיל קלוש דאדרבה אילו הוי הכי הרי היא פסולה, ודפרכת דהשתא מיהת קיימת היא וצילתה מרובה מחמתה ולשמא תקלוש למעלה לא ניחוש כי מיד מתקנה, הא ודאי כיון דליחיד היא לא מדכר, וא"ת ובר מהכי לימא ליה דלא דמו לפי שיטתנו דהכא גבי קורה שיעור יש לנו אלא שמחוסר קיום והרי יש דבר שמעמידה ונחשוב מה שלמעלה כאלו היה בנין עליו של אריחים ואלו גבי סוכה אין לנו למטה סכך כשר, וי"ל דכיון דפסול שלמטה אינו אלא מפני שחמתה מרובה מצילתה כדאי יש בסכך שלמעלה להכשיר זה כיון שהוא סכך כשר מעצמו והוא עומד ומתקיים על מה שלמטה דאפילו בסכך פסול אנו מכשירין בשחבטן, וגם כן שפיר יש לנו להכשיר בזה אפילו בלא חבטן אי לאו דאמרינן קלוש, וא"ת ומאי שנא בסוכה דעלמא דלא חיישינן דילמא קלשא ולא מדכר, י"ל כיון דהכא דבריעותא אנו באים להכשירה ולעשות ממה שהוא למעלה כאלו הוא למטה יש לנו לחוש לכל מאי דאפשר, וא"ת ולמאי דמפרשינן דמיירי כשמקצת הכשר סכך למעלה מעשרים היכי הוה פרכינן הכא נמי זיל קלוש, י"ל דהשתא קס"ד דמקצת סכוך קאמר, א"נ דאנן אדלקמן סמכינן דכי אמרת הויא לה חמתה מרובה מצלתה אמרינן ליה א"כ מבוי נמי וכדפריך ואזיל והכין אורחא דתלמודא.


דף ג עמוד ב[עריכה]

חלל סוכה תנן (או) חלל מבוי תנן. ואפילו היתה כל הקורה וכל הסכך משפת עשרים ולמעלה כשר ואינו נפסל אלא כשיש תחתיו חלל יותר מעשרים, ובודאי דסוגיין כולה רהטא כמ"ד קורה משום היכירא או משום מחיצה דאלו כפתחו של היכל כסברא דרב פשיטא דלא מפסיל דהא היכל בחללו היו עשרים אמה, והא דאמרינן תניא דמסייע לך וכו' הכי פירושו דאע"ג דסבירא לן דהיכל סימנא בעלמא מ"מ לגבי הא שוים הם וסימן יש בו ג"כ שיהא מנין זה שתופס בחלל לבדו כי התם ואפילו נאמר שאין האמות שוות כדכתיבנא לעיל.

הא קמ"ל דלמטה כלמעלה. פי' ומתניתא ה"ק מניח את הקורה משפת עשרים אם ירצה ובלבד שיזהר שלא יגביהנה יותר, וכן למטה יניחנה עכ"פ משפת עשר ולמעלה וכדפרש"י ז"ל.

כמאן דאמר בארבעה טפחים. וא"ת והא סבירא ליה לאביי (ה' א') דמשך מבוי בד' אמות, י"ל דהכא משמא דרב נחמן רביה קאמר ליה ולדידיה מתרצינן, וד' טפחים דאמרינן פי' טפחים שוחקות דאי מצומצמות הו"ל רחבו של מבוי כארכו דהא אין פתח בפחות מד' טפחים וקי"ל דאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא ארכו יותר על רחבו.

אמות סוכה באמה בת חמשה טפחים למאי הלכתא לגובהה ולדופן עקומה. פירוש דכיון שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה בת חמשה טפחים פסולה, וכשיש מן הגג לכותל סכך פסול בד' אמות באמה בת ה' פסולה ולא אמרינן דופן עקומה.

והא איכא משך סוכה בד' אמות אליבא דרבי דהוי לקולא. פירוש דקס"ד דרב נחמן לכו"ע קאמר.

דתניא רבי אומר וכו'. ולרבי כיון שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות באמה בת ה' טפחים מכשירין לה.

ופרקינן דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר לה. דלא משערי לה לסוכה בהכי ומכשרי לה בשמחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו דהיינו ז' טפחים על ז' טפחים.

לקרחת הכרם. [פי' שחרב הכרם] באמצעיתו ונעשה קרח ויש גפנים סביב הקרחה ודכו"ע אסור לזרוע בנתים עד שיהא הקרחה כשיעור שיוכל לתת לכל צד סמוך לגפנים כדי עבודת הכרם דהיינו ד' אמות ושיהא בו עוד בנתים כשיעור שתי שדות דניתן שיעור שדה להאי גיסא ושיעור שדה להאי גיסא דאי לא בטיל הכא והכא, ושיעור שדה לב"ה ד' אמות ולהכי סגי להו בי"ו אמה על י"ו אמה קרחה ד' אמות מכאן וד' אמות מכאן לעבודת הכרם וח' אמות באמצע לשיעור שתי שדות, אבל ב"ש סברי דשיעור שדה ח' אמות ולהכי בעו כ"ד אמות י"ו לשתי שדות וד' אמות מכאן וד' אמות מכאן לעבודת הכרם.

ומחול הכרם היינו כרם שחרב סביביו מכל צד בין הכרם לגדר ולהכי קרי ליה מחול שהוא סביב סביב ודכו"ע בעינן שיניח סמוך לגדר ד' אמות וד' אמות סמוך לגפנים להרחיק כדי עבודת הכרם, ושיהא שיעור שדה עוד בין ד' אמות לד' אמות לב"ש ח' אמות ולב"ה ד' אמות, וזה שמניחין ד' אמות סמוך לגדר משום דאין דרך לזרוע בד' אמות סמוך לגדר דדרסי התם ולא חשיב שדה התם.

ומיהו כל האי שיעורא בקרחת הכרם ומחול הכרם לפי שהוא בא לזרוע עכשיו במקום שהיה כרם וגפנים ולפיכך חמור יותר וצריך הרחקה יתירה, דאילו בעושה כרם לכתחלה הא קיימא לן בנוטע כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה דלכו"ע בהפוך שער משום מראית העין מותר לזרוע כל מה שבתוכו בלא הרחקה כלל דלא חשיב כרם, ולר' שמעון אפילו בח' אמות כדאיתא בבבא בתרא (פ"ג א') שלא חל עליו תורת כרם כלל, ואפילו במחול הכרם לא אמרו זה השיעור אלא בשיש שם גדר, אבל אין שם גדר (בין) [דיו] שירחיק מן הגפנים ארבע אמות לעבודת הכרם וזורע את השאר ואפילו לא נשאר (כן) [בו] שיעור שדה וכדאיתא פרק כל גגות (צ"ג א'), אלא א"כ הגפנים מתפשטים יותר מד' אמות שהוא צריך להתרחק בענין שלא יהא [שם] (שלם) (ב)ערבוביא דגפנים על הזרעים, וכל היכא שעשה גדר סמוך לגפנים ואפילו של קנים יכול לסמוך לגדר מבחוץ וזורע ואין צריך להרחיק אלא כדי עבודת גפן יחידית דהיינו שיעור ששה טפחים לרבנן ושלשה טפחים לר' עקיבא והלכתא כר' עקיבא, והא דאמרינן התם שנותן לגפן יחידית ששה טפחים כדי עבודת הגפן לרבנן, היה אומר מורי הרב נ"ר דלאו גפן יחידית דוקא דהא ודאי אפי' היו גפנים הרבה בשורה אחת כל שאין כאן צורת כרם שנים מכאן ושנים מכאן ואחת יוצאה זנב אין לו שום עבודה כלל ולא צריך הרחקה כל היכא דליכא למיחש משום הרכבה, והאי דאמרינן עבודת הגפן לפי שכל גפן וגפן צריכה שיעור זה לעבודת עצמה וצריך להרחיק מכל אחת ואחת כשיעור זה ואפי' יש גדר בנתים דליכא ערבוביא ולאפוקי ממאי שנותן עבודת הכרם לכל הכרם כשאין שם גדר, ואמות אלו קרחות הכרם ומחול הכרם אומר רב נחמן שמשערין אותה באמת בת ששה טפחים להחמיר.

והא איכא רצופין בד' אמות דלקולא. פי' לר' שמעון אם אנו משערין באמה בת ששה טפחים יהיה לקולא דכל שאין בין גפן לגפן ד' אמות גדולות אלו יהא חשוב גפנים רצופים ולא הוי כרם ומותר לזרוע שם בנתים כדתנן כרם הנטוע וכו'.

ופרקינן כרבנן דאמרי כרם הוי. וק"ל דמ"מ אפי' רבנן מודו שאם הגפנים מועטים בענין שאילו רואין את האמצעיים כאלו אינם דלא הוי כרם כל שאין בין זו לזו ד' אמות, ואם אנו משערין באמות גדולות בת ששה טפחים אכתי הוי לקולא אפילו לרבנן, תירצו בתוס' דרב נחמן לא מיירי אלא באמות שנשנו בפירוש במשנה או בברייתא ובכאן לא שנינו בזה היתר בפירוש אליבא (דרב נחמן) [דרבנן] ומדיוקא [הוא] דאתי לן, ולא בהיר, ויותר י"ל דמשום האי קושיא (ד)הדר אמרינן איבעית אימא רוב אמות קאמר, ותדע דאי לא אכתי קשיא הא דתנן במסכת כלאים גדר שנפרץ עד עשר אמות הוי פתח ומותר לזרוע אפילו כנגדו יתר [מכאן] כנגד הפרצה אסור, ואם אתה משער אותן עשר אמות באמות (גבוהות) [גדולות] הוי לקולא, אלא ודאי דלהאי ולכיוצא בה פרקינן דרוב אמות קאמר כלומר שלא דיבר רב נחמן אלא ברוב אבל יש מהם שמודדין אותם באמה בת חמשה להחמיר.

רבא משמיה דרב נחמן אמר אחד זה ואחד זה באמה בת ששה טפחים אלא דהללו שוחקות והללו עצבות. פירוש אמות כלאים מודדין באמות שוחקות להחמיר ושל סוכה ומבוי מודדין אותן עצבות להחמיר, וא"ת ולרבא נמי נפרוך כל קושיין דפרכינן לעיל לאביי דהא איכא שיהו השוחקות בכלאים להקל והעצבות בסוכה ומבוי להחמיר, תירץ ר"ז ז"ל דלרבא נמי משנינן כלעיל דרוב אמות קאמר, אבל יש שתירצו דלרבא ודאי לא אמרינן רוב אמות קאמר ושיהא בכל אחד מהם מקצת שוחקות ומקצת עצבות אלא כולן שוות כל שבכלאים שוחקות לעולם ואפי' להקל, וכל שבסוכה ומבוי עצבות ואפי' להקל, דאזלינן בתר רובא ורובא הוי לחומרא, דלרבא כיון שבכולן בת ששה טפחים ואין החילוק ביניהן אלא בין שוחקות לעצבות לא חששו לקולא דאתי במיעוטא.

גירסת מקצת הספרים מיתיבי כל אמות שאמרו באמות בת ששה טפחים ובלבד שלא יהו מכוונות בשלמא לרבא ניחא אלא לאביי קשיא. וכן נראה שגורס רש"י ז"ל, והכי פירושא בשלמא לרבא ניחא דהא קתני שכל האמות יש לנו למדוד באמה בת ששה אלא שאינם כולם מכוונות לגמרי כי יש מהן עצבות ויש מהן שוחקות, אבל לאביי קשיא דהא איכא אמות שהם בת חמשה טפחים. ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמות בת ששה. פירש רש"י ז"ל וה"ק כל אמות שאמרו בכלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות ועצבות אלא גדולים בטפחים שוחקים, ולשון רש"י ז"ל קשה קצת כי הוא גורס בתירוצו של אביי אימא אמות כלאים באמה בת ששה טפחים ואח"כ הוא מפרש דה"ק כל אמות שאמרו בכלאים וא"כ אמאי לא גריס אימא כל אמות כלאים, וי"ל דאלו הוה גריס אביי בברייתא כל הא ודאי כל אמות במשמע ולאו דכלאים בלחוד אבל כיון דלא גריס בברייתא כל יכול לפרשה אביי דבכלאים בלחוד מיירי, ומיהו כל אמות דכלאים קאמר ואף על גב דברייתא קתני כל אמות אביי מתרץ דלא גרסינן כל.

ויש ספרים שגורסין בשלמא לרבא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא ועוד מאי ובלבד, וגרסא זו קשה קצת דהא מדקאמר בשלמא לרבא כי היכי דליהוו כו' נראה דבעי לומר דבשלמא לרבא אתי שפיר מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות ולאביי קשיא וא"כ מאי האי דקאמר ועוד מאי ובלבד היינו קושיא קמייתא, אבל יש לפרש לפי גרסא זו דלישנא קלילא הוא וה"פ בשלמא לרבא אתיא מתניתא שפיר דקתני כל אמות באמה בת ששה ומשמע כל אמות שבעולם ואתי שפיר נמי מאי דקתני ובלבד שלא יהו מכוונות כלומר שלא יהו שוות ומכוונות אלו כנגד אלו לגמרי אלא דלהוו הללו שוחקות והללו עצבות, אלא לאביי קשיא לישנא דפשטא דמתני' דקתני בהדיא כל אמות, ועוד קשיא ליה מאי ובלבד דאפילו איירי תנא באמות כלאים בלבד לא שייך לומר ובלבד שלא יהו מכוונות שהרי אינו מדבר אלא בכלאים בלבד, כי אף על פי שאמרנו למעלה דרוב אמות קאמר ויש מהם שהם בת חמשה להחמיר לא שייך האי לישנא דמכוונות אלא כשבא לכלול שני מינין ואמר ששיעוריהן שוין אלא שאינם מכוונים לגמרי זה כנגד זה להיות כולם שוחקים, אבל במין אחד לא שייך למימר הכי, ואם רצה לומר שלא יהו מצומצמות ושיהיו כולם שוחקות לא היה לו ג"כ לומר לשון מכוונות ולתני מצומצמות, ופרקינן אמר לך אביי אימא אמות כלאים באמה בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות, ויש גורסין בשלמא לרבא כי היכי דליהוו הללו שוחקות והללו עצבות אלא לאביי קשיא בלבד ולא גריס ועוד, ופריק אימא כל אמות כלאים כו' ואין גירסא זו בשום ספר.


דף ד עמוד א[עריכה]

ה"ג אלא אמר לך אביי לאו מי איכא רשב"ג דקאי כוותי כו'. ומאן דלא גריס אלא הכי נמי פירושה כאילו גריס לה, ויש כיוצא בו בתלמוד כדכתיבנא בכמה דוכתי. לרבא מי לימא תנאי היא. פירוש דכיון דרשב"ג קתני כל אמות כלאים מכלל דדוקא של כלאים הם בת ששה.

ופרקינן אמר לך רבא רשב"ג הא אתא לאשמועינן דאמות כלאים לא יהיו מצומצמות אלא שוחקות. פי' דהא דנקט רשב"ג כלאים לאו למעוטי דשאר אמות אינם בת ששה אלא שבא לפרש דברי ת"ק דקאמר ת"ק שאין האמות שוות ומשונות ולא הוה ידעינן הי נינהו שוחקות והי נינהו עצבות ואשמועינן רשב"ג דאמות כלאים שאינם מצומצמות, כן פירש רש"י ז"ל, וק"ל דאי רשב"ג לפרושי אתא היכי נקט בלישניה ובלבד, וי"ל דכיון דאיצטריך להזכיר באמה בת ששה טפחים למעוטי אמה יסוד ואמה סובב הוצרך לומר ובלבד, דאילו הוה תני כל אמות שאמרו חכמים בכלאים באמה בת ששה טפחים לא יהו מצומצמות היה נראה כי יש מקצת אמות כלאים שאינם בת ששה טפחים והם מצומצמות, וזה אינו שאפי' כשתמצא לומר שיש בכלאים מיעוט אמות שהם בת חמשה טפחים כשיטת ר"ז ז"ל מ"מ גם הם שוחקות הם.

והקשו בתוספות ולאביי אמאי הוי תנאי לימא דרשב"ג לפרש דברי ת"ק בא שלא דיבר אלא באמות של כלאים בלבד, ותירצו דכיון דפריש רשב"ג שלא דיבר ת"ק אלא באמות של כלאים ממילא ידעינן דמכוונות דקאמר היינו מצומצמות, ולא נהיר דמשום דלישנא דמכוונות לפי פשטא לא משמע אלא במעריך דבר אל דבר משני מינים הוצרך לפרש רשב"ג דההוא (ד)מכוונות דקאמר היינו מצומצמות, אבל יש לתרץ דכיון דרשב"ג קתני כל אמות אם אתה אומר דרשב"ג לפרושי אתא אף ת"ק כל אמות קתני וזהו מה שבא רשב"ג לפרש, והא ודאי (אף) [אם] לא דבר ת"ק אלא בכלאים בלבד לא היה שונה כל אמות אלא אמות בלחוד מאחר שהוא תופס דבריו בסתם ואינו מזכיר כלאים וכדמתרצי לעיל אמר לך אביי ה"ק אמות כלאים, כנ"ל.

אמה יסוד. פי' דתנינן עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד, פי' שבו היה שופך הדמים ואמה שעלה היה בת חמשה אבל אמה שכנס בת ששה היא כדמפרש בפרק שתי הלחם (מנחות צ"ז ב').

ואמה רחב [זה] סובב. פי' דתנן עלה שלש וכנס אמה זהו סובב, פי' ואמה של כניסה היתה באמה בת חמשה טפחים והיינו דכתיב ואמה רחב, והכין מפרש בפרק שתי הלחם.

וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד אלו הקרנות. פי' כי הקרן הוא אמה על אמה באמה בת חמשה טפחים שהם שני זרתות, וכשאדם מודד מאמצעיתו של קרן לכל רוח ורוח היה זרת אחד לכל סביביו.

וזה גב המזבח. היינו מזבח הזהב שהיה אמה על אמה והוא באמה בת ה' טפחים.

א"ר חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר. פירוש והשתא קס"ד דמדאורייתא ממש קאמר ואף על גב דדרשינן ליה בברכות (מ"ד א') ללמד לברך על המינין הללו לאחריו, קס"ד השתא כי מפני שיש חשיבות במינין אלו שבאו לשיעורין שאין ארץ ישראל חסרה כלום אמרה תורה לברך אחריהם.

והא דאמרינן פת חטים כו'. רש"י ז"ל פירש דלהחמיר הוא שאינו שוהה כל כך, ויש שפירשו להקל וכדכתיבנא בפ"ק דסוכה.

גפן כדי רביעית יין לנזיר. פרש"י ז"ל לחייבו מלקות אם שתה רביעית יין, והקשו בתוספות כי אין זה מענין האחרים הנזכרים למעלה שלא באו ללמדנו שיעור האיסור אלא ללמדנו שנשער באותו דבר ובכאן אין אנו משערין בגפן כלום, ותדע שאלו לא בא אלא ללמדנו שאם שתה רביעית יין לוקה מה אנו למדין מזה מן הגפן הכתוב כאן ומה אנו נהנין בו טפי ממה שכתוב כבר בפרשת נזיר מיין ושכר יזיר, אבל הנכון (שם) כמו שפירש רש"י ז"ל [שם] שאם אכל לולבים וענבים אין משערין אותו בכזית לחייבו, אלא משערין בענבים ולולבים עצמם לתת אותם בכלי מלא יין וכל שאכל מהם כשיעור שיוציאו מאותו כלי רביעית יין לוקה, ואין משערין בכלי מים שממהר לצאת הרבה אלא בכלי יין שהוא נגדש יותר ואינו יוצא, ונמצינו למדין שאנו משערין איסורי נזיר בגפן ולא בכזית ולא במים.

והא אתא כר' אלעזר בן עזריה דאמר במסכת נזיר (ל"ד א') דבכל איסורי נזיר איתקש אכילה לשתיה ודלא כר' עקיבא דאמר איפכא דאיתקש שתיה לאכילה ומשערין לשניהם בכזית, שנוטלין זית אגורי ונותנין לתוך כלי מלא יין ואם שתה כשיעור שיוציא מן הכלי אותו זית חייב, ולדידיה ודאי לא אתיא האי דרשא דהכא ולא אתא גפן להאי שיעורא, ובין לרבי עקיבא ובין לרבי אלעזר בן עזריה שיעורי אכילה ושתיה דנזיר שוים הם אלא דרבי אלעזר בן עזריה מקיש אכילה לשתיה והוי לקולא ורבי עקיבא מקיש שתיה לאכילה בכזית והוי לחומרא וכן מפורשת מחלקותם בתוספתא, וטעמא דידהו משום דאקשינהו קרא כדכתיב מיין ושכר יזיר חומץ יין וכו' עד וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים וכו'.

ומיהו ק"ל הא דתנן במסכת נזיר (ל"ד א') שאם אכל ענבים כזית חייב משנה ראשונה אמרו עד שישתה רביעית יין אמר רבי עקיבא אפילו נזיר ששרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב, אלמא דכולי עלמא ענבים בכזית ויין ברביעית ולא איפלגו אלא דתנא קמא אינו מחייב אלא בענבים ממש ויין ממש ורבי עקיבא מחייב אפילו בששרה פתו ביין ומשום דהיתר מצטרף לאיסור ויין בדרך אכילה שיעורו כאכילה בכזית, ותו קשיא לן דהתם אמרינן עלה בגמ' במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר איסורי נזיר איתקש אכילה לשתיה ורבי עקיבא סבר איתקש שתיה לאכילה ולא ידעינן מהיכא נפקא לן דהא איכא בינייהו דהא מתני' לא מוכחא הכי. והנכון כמו שתירץ ר"ת ז"ל דתנא קמא דהתם רבי עקיבא הוא והכי קאמר נזיר שאכל ענבים כזית חייב ואתא לאשמועינן דשיעורי נזיר אכילה עיקר שהיא בכזית וממילא ידעינן דאתקש ליה שתיה, ומשנה ראשונה, דהיינו ת"ק דאמרינן התם מפני שהיו ראשונים, אמרי איפכא דאדרבה עיקר שיעורי נזיר היינו שתיה שהיא ברביעית ככל איסורי משקין דעלמא וממילא ידעינן דהוא הדין איסורי אכילה, ומפני שמשנה ראשונה היו משערין להקל חזר רבי עקיבא ואמר שאין כאן שיעור רביעית כלל אלא שיעור זית ואפי' ששתה מן היין בדרך אכילה משערין בכזית והיתר מצטרף לאיסור, ותדע דליכא במתני' אלא תרי תנאי בלחוד דהא לא מדכרינן במאי דאיכא בינייהו אלא ת"ק ורבי עקיבא, והרי זה נכון.


דף ד עמוד ב[עריכה]

רמון דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. פי' במוציא רמון אחד וכן נאמר בכל מקום, והא דקתני ברמונים כבר פי' במשנה (כלים פי"ז מ"ד) שלשה אחוזין זה בזה פי' ויצאו זה אחר זה אלא שזה מעכב על זה שלא לצאת להדיא כאלו היה אחד או שנים וצריך נקב גדול יותר, כך פירש ר"י ז"ל, ורבינו שמשון ז"ל פירש שבא לומר שמשערין ברמון בינוני כאותן שאחוזין שלשה ביחד, ונכון הוא. נימא אחת קשורה חוצצת. פי' לאו דוקא דהא מיעוטו שאינו מקפיד הוא, אלא שנתקשרו שם נימות הרבה או מיעוט כדי הקפדה וקשורות אחת אחת דהשתא מיהדקא שפיר. [שלש אינן חוצצות. פי'] דשלש ביחד לא מיהדקי.

כי איצטריך (קרא) [הלכתא] לרובו ולמעוטו כו'. פי' לחלק לנו ההפרשות שיש בין רובו ומעוטו ומקפיד ושאינו מקפיד, והא דפי' רש"י ז"ל רובו רוב שערו יש שנראה להם שרוצה לומר ואלו בגופו אין דקדוקין אלו אלא אפילו מיעוטו שאינו מקפיד חוצץ, והקשו דא"כ אפילו בבגדים נאמר כן שיש להם דין גופו ואנן אשכחן בזבחים (צ"ח ב') בדם או רבב שעל בגדו שאם היה טבח או מוכר רבב שאינו מקפיד אינו חוצץ, ועוד מההיא (יבמות ע"ח א') דנכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואתינן למימר טעמא משום דהוה ליה רובו [שאינו מקפיד] שאינו חוצץ מן התורה ועד כאן לא פרכינן עלה אלא משום דכי אמר ר' יצחק הכא ברובו אבל כולו אף על פי שאינו מקפיד חוצץ מן התורה, אלמא אפילו בגופו איתא לדר' יצחק דליכא חציצה מדאורייתא אלא ברובו המקפיד, וכן פי' ר"ת ז"ל וכן עיקר, אבל נראה שלא נתכוין רש"י ז"ל לכך אלא לאשמועינן דבשערו בלבד משערין ברוב ומיעוט ואין צריך לשער ברוב הגוף והשער וכדעת הגאונים ז"ל, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שמשערין הגוף והשער ביחד שאין השער גוף בפני עצמו.

היתה גבוהה מעשרים אמה ובא למעטו. פי' למעט חללו כמה ממעט כו'.

אלא רחבו בכמה. פי' כשיעשה תל מלמטה (ביור) [באורך] כל הקורה למעט חללו כמה יהא רחב התל.

גירסת רש"י ז"ל לימא בהא קמיפלגי דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ד' טפחים קסבר אסור להשתמש תחת הקורה. [פי' דמאן דאמר טפח קסבר מותר להשתמש תחת הקורה] דחודו החיצון יורד וסותם וכיון שהקורה מכשרת אל תחת הקורה הרי הוא עושה היכר למקצת המשתמשים בה תחתיה, ומאן דאמר ד' טפחים קסבר אסור להשתמש תחת הקורה כי חודו הפנימי יורד וסותם וכיון שכן צריך להרחיב התל כלפי פנים שישתמשו בו בני מבוי ויהא להם היכר בקורה, וכיון דאפיקתיה לרחב (על) [תל] זה מטפח אוקמיה בד' טפחים שהוא דבר חשוב, וכן פרש"י ז"ל, ומיהו ק"ל להאי גירסא דהיכי מוקמינן לאביי דסבר אסור להשתמש תחת הקורה דהא איהו אמר לקמן (ט' א') בהדיא מותר להשתמש תחת הקורה, ויש לומר דתלמודא הוא דקאמר השתא לימא בהא קא מיפלגי ולא שמיעא ליה ההיא סברא דאביי דלקמן, והא דדחינן דלכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה מהאי טעמא הוא דידעינן דאביי הכין סבירא ליה לקמן.

והראב"ד ז"ל גורס בהפך מ"ד טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ומאן דאמר ד' טפחים קסבר מותר להשתמש תחת הקורה, ופירשה כן דמאן דאמר טפח סבר אסור להשתמש תחת הקורה הלכך לא הוי מכלל המבוי וסגי ליה בטפח, ומאן דאמר ד' טפחים קסבר מותר להשתמש תחת הקורה הלכך הרי היא מכלל המבוי וכיון שכן בעינן שיהא ראוי להשתמש בו כעין מבוי, והשתא ניחא ההיא דאביי דלקמן, ומיהו אין לפי' הזה טעם נכון.


דף ה עמוד א[עריכה]


דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה והכא בהא קא מיפלגי וכו' ומר סבר קורה משום מחיצה. פרש"י ז"ל ואמור רבנן דבטפי מעשרים לא אמרינן חודו יורד וסותם ואין קורה זו מכשרת אלא מעשרים גובה ושיהא מקום חשוב דהיינו ד' טפחים רוחב שיעור רשות היחיד, דכל מחיצה שאינה באה להכשיר מקום ד' טפחים לכל הפחות לא שמה מחיצה.

שמא יפחת. פירוש שמא יפחת משום דעשויין לידרס ושמא יפחת מטפח ולא רמי אנפשיה לתקונה, ולפיכך צריך להוסיף על שיעורו וכיון דאפיקתיה מטפח אוקמוה בארבעה שיעור רשות היחיד.

משכו בכמה. פי' כמה יהיה החקק ההוא ארוך בתוך אורך המבוי, כתב רש"י ז"ל הא דנקט לעיל רחבו והכא נקט משכו ואף על פי שזה וזה הוא שיעור הנמשך לאורך המבוי, טעמא דמילתא כי בדבר הבולט כגון תל שעשה לעיל שייך רחב, אבל בדבר השוקע כחקק זה ומחיצות מקיפות אותו שייך לשון משך.

רב יוסף אמר בארבעה טפחים ואביי אמר בארבע אמות. פי' וכל אחד מהם הוסיף על השיעור שאמר לעיל גבי תל, וכתב רש"י ז"ל טעמא דמילתא דלעיל הא איכא מבוי והא איכא דפנות אלא שאנו באין למעטן ובהיכר כל דהו סגי או למר בארבעה או למר בטפח, אבל הכא שאין לזו גובה מבוי ולא גובה דפנות והשתא משוינן ליה מבוי ודפנות בחקק זה צריך לעשות בו משך ראוי כשיעור אורך דין מבוי.

והא דאמרינן דרב יוסף דאמר בד' טפחים קסבר משך מבוי בד' טפחים. ק"ל דהא לקמן גבי מימרא דרב [הונא] בלחי המושך מדופנו של מבוי אמר רב יוסף ש"מ משך מבוי ד' אמות, וי"ל דהתם אליבא דרב [הונא] קאמר, וא"ת אי משום הכשר אורך מבוי בעי ד' טפחים היכי סגי ליה שיהא משכו ד' טפחים דהא רחבו לכל הפחות ד' טפחים כשיעור רשות היחיד וגם שאין פתח בפחות מד' טפחים ואם כן יהא ארכו כרחבו וקיימא לן שאין ניתר בלחי וקורה אלא מבוי שארכו יותר על רחבו כדאיתא לקמן בסמוך, וי"ל דשאר המבוי אף על פי שהוא נמוך נכנס הוא בשיעורו, וכי אמרינן במבוי דעלמא בארבעה היינו ד' טפחים שוחקות שהם ד' ומשהו.

מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו. פירוש שנפרץ באחד מכותליו הארוכים באותו הצד שהוא סמוך לראש המבוי ששם פתחו של מבוי.

אם יש שם פס ד' טפחים מתיר פרצה עד עשר. פירש רש"י ז"ל דכיון שנשאר בראשו של כותל הארוך סמוך לפתח כשיעור הכשר אורך מבוי לא נתבטלה תורת פתח, והפרצה הזאת תהא חשובה כפתח שאין בה אלא עשר אמות שהוא שיעור פתחו של מבוי, ומבוי אינו נפסל בפתחים הרבה כיון שהפתח שהוא בראשו מתוקן ומוכשר כראוי, ואפילו תימא דדילמא שבקי בני מבוי פתח המבוי ועיילי ונפקי בפרצה זו מפני שהיא קרובה להם וממעטי בהלוכה אין בכך כלום כיון שזה הפתח הראשון עומד בהכשרו.

ואם לאו. כלומר שלא נשארו ד' טפחים עומדים בראש הכותל הנפרץ כלפי ראשו.

פחות משלשה מותר. פירוש דכל פחות מג' כלבוד דמי והרי הוא כאלו אין שם פרצה כלל.

שלשה אינו מתיר. פירש דכיון שיצתה פרצה מתורת לבוד ולא נשאר עומד בכותל סמוך להכשר המבוי שיעור אורך מבוי בטלה תורת קורה מכאן, פירש רש"י ז"ל משום דבני מבוי שבקי לפתחא קמא ועיילי בפרצה זו ונמצא שלא נשאר לקורה זו שום חשיבות, וק"ל ותיפוק לי דבעינן קורה על גבי [מבוי] וליכא כיון שאין הכותל סמוך לקורה כשיעור הכשר מבוי וא"כ אפי' לא שבקי בני מבוי פתחא דמבוי ועיילי ונפקי ביה אין כאן תורת קורה, י"ל דכיון דסוף מבוי [הוא] אלו הוו עיילי ונפקי ביה כדמעיקרא בני מבוי מקיימי הכשרה דידיה בתשמישם ולא מיבטיל תורת קורה מינה, אבל השתא דאיכא תרתי לגרעותא מיבטיל תורת קורה מינה, כנ"ל לפי פירש"י ז"ל והוא הנכון.

אמר לך אביי סוף מבוי הכי נמי. פי' דלאוקומי מבוי בהכשרו ובחזקתו הראשון די לנו בד' טפחים דהוי שיעור מבוי גרוע, אבל בתחלת הכשירו אין די לנו בפחות מד' אמות שהוא שיעור חשוב.

ואי בד' טפחים היכי משכחת לה. שיהא פתח חצר באחד מדופני מבוי כיון שאין כולו ארוך אלא ד' טפחים דהא לפתח צריך לחללו לכל הפחות ד' טפחים מלבד הפצימין שלו, ואף על גב דפרישנא דד' טפחים דאורך מבוי הם ד' ומשהו מ"מ אין באותו משהו שיעור לפצימי הפתח, ואפי' יהא בו שיעור נמצא כל ארכו של כותלי מבוי פרוץ בפתחים ואין כאן היכר כותלי מבוי.

וכי תימא דפתח להו לפתחים בדופן האמצעי והא אמר רב נחמן וכו'. פי' וכיון דארכו של מבוי ד' ומשהו אין ברחבו אלא ד' טפחים כדי שיהא ארכו יותר על רחבו ואין ברחב דופן האמצעי שיעור לפתח אחד עם פצימין וכ"ש לשני פתחים.

ופרקינן דרב יוסף מפרש לה דפתח להו לפתחים בקרן זוית דמבוי בפנים סמוך לכותל האמצעי אחד מכאן [ואחד מכאן], ופרש"י ז"ל כגון דפתח ג' טפחים מן הפתחים בסוף אורך הכותל הארוכה וטפח באמצעית, ולא דק מרן ז"ל דבכי הא אין אלכסונו אפי' ג' טפחים ושני חומשים, ואנו צריכים שיהא ברחב החלל ד' טפחים, וכיון שכן צריך שישער לעשותו בענין שיהא באלכסון שמקרן לקרן ד' טפחים כי זה הוא רחבו של פתח זה.

לחי הבולט מדפנו של מבוי. פירוש בסוף הדופן הסמוך לפתח בולט ממנו כלפי רוחב הפתח, והכי מוכח לקמן בהדיא דלרוחב הפתח הוא בולט דאמרינן שאם היה מבוי רחב שבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ, ואין זה כלחי המושך בדפנו של מבוי דלקמן (י' א') דהתם מיירי שבולט בסוף הכותל כלפי חוץ כאלו הכותל נמשך הרבה.

ופירש רש"י ז"ל שלא נעשה שם מתחלה לשם לחי אלא שנשאר שם מן הבנין, והא דאמרינן פחות מד' אמות נדון משום לחי אתיא אליבא דהלכתא דקיי"ל כאביי דאמר לחי העומד מאיליו הוי לחי, ומיהו לא קשיא לר"ת ז"ל שפסק שם הלכה כרבא שאינו לחי ומפרש למד של יע"ל קג"מ ימי [לידה] שבמסכת נדה דמצי לפרושי דהכא בשנעשה מתחלה לשם לחי, א"נ דרב הונא לטעמיה דסבר לחי העומד מאיליו הוי לחי כדאיתא לקמן גבי ההיא פלוגתא דאביי ורבא, אבל אנן כרבא קיימא לן דאמר לא הוי לחי כן יש לפרש לדעת ר"ת ז"ל, וההיא דלקמן גבי לחי המושך אפילו לרש"י ז"ל יש לפרש דמיירי בשנעשה לשם לחי דאי לא כי אמרינן עלה ש"מ תלת הוה לן למימר ש"מ ארבע ונמנה בהדייהו לחי העומד מאיליו הוי לחי אלא ודאי כדאמרן, אבל הכא משום דקאמר לישנא דבולט משמע ליה למרן ז"ל דבולט מאיליו משמע.

ארבע אמות נידון לשום מבוי. פרש"י ז"ל דכיון שיש בו שיעור הכשר אורך מבוי נפק ליה מתורת לחי ולא סמכינן עליה, וא"ת הניחא למ"ד לחי משום היכירא אלא למ"ד לחי משום מחיצה הא ודאי כל דמשיך וסתים בפתח טפי מעלי, וי"ל דדילמא רב הונא סבר לחי משום היכירא, אי נמי י"ל דאפילו למ"ד משום מחיצה בעי שיהא (כן) [בו] היכירא קצת שנעשה משום לחי וכן תירצו בתוספות.

עוד כתב רש"י ז"ל ואף על גב דאלו עבדיה משום לחי הוי כשר דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלא איקבע לשום לחי אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת [כותל] מבוי ולשוויה לחי, והקשו עליו דלגבי היכר לחי מה מועיל לו לעשות היכר לבני אדם מפני שנעשה לכך, אחר שהוא גדול כמו כותל מבוי, וי"ל דכשהוקבע לשם לחי יש לו קול.

ורב יוסף לאפוקי מתורת לחי עד דאיכא ד' אמות למיהוי מבוי בד' טפחים סגי. פי' שאין להוציאו מתורת לחי כיון שעומד במקום לחי עד שיהא ד' אמות שאין בו היכר לחי כלל ולעולם הכשר אורך מבוי ד' טפחים הוא, וק"ל דאכתי תיקשי לישנא דרב הונא דקאמר נדון משום מבוי אלמא זהו שיעורו של מבוי דאי לא לימא ד' אמות אינו נדון משום לחי אי נמי לימא נדון משום כותל, וי"ל דה"ק נדון משום מבוי שקורין בני אדם [שאין] נראה להם מבוי אלא כשיש בו ד' אמות, וא"ת והא רב יוסף גופיה דייק לקמן על מימרא דלחי המושך שמע מינה משך מבוי ד' אמות, ויש לומר דלאפוקי מתורת לחי קאמר כדמפרש הכא, אי נמי דהתם אליבא דרב [הונא] קאמר לה כדכתיבנא לעיל.


דף ה עמוד ב[עריכה]

אי דמוקים ליה בהדי' אוסופי הוא דקא מוסיף עליה. פי' בתוספות ומיירי במבוי שהוא יותר על שמונה דאי כשהוא שמונה אמות מצומצמות כיון שהלחי ד' אמות כשמוסיף עליו לחי משהו הרי הוא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ כדלקמן, עוד תירצו דמיירי אפילו כשהוא רחב שמונה אמות מצומצמות, והכא אליבא דרב הונא קאמרי דלית לית ההיא סברא דלקמן וכדאמרינן עלה בהדיא דרב הונא בריה דרב יהושע טעמא דנפשיה קאמר דרב הונא לית ליה הכי.

אבל במבוי שבע ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. אבל כשהוא רחב שמונה אמות מצומצמות אינו ניתר בפרוץ כעומד, ורב הונא בריה דרב יהושע לטעמיה דסבר לקמן בפרקין (ט"ו ב') דפרוץ כעומד אסור, אבל לרב פפא בר פלוגתיה דהתם דסבר פרוץ כעומד מותר אפי' בשמונה אמות מצומצמות ניתר בעומד כפרוץ והא איפסקא התם הלכתא בהדיא כרב פפא, וא"ת ורב אשי דאמר לקמן דרחב ח' אמות מצומצמות [ניתר] מטעם מה נפשך אמאי לא אתי עלה מטעמא דפרוץ כעומד מותר, י"ל דרב אשי אליבא דרב הונא בריה דר' יהושע הוא דאתא לומר דאפילו לדידיה איכא היתירא ואין צריך לחי אחר, אבל אליבא דהלכתא בלאו הכי נמי משתרי בפרוץ כעומד.

ומה חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה וכו'. פרש"י ז"ל ור"י ז"ל דבחצר מרובעת מיירי שאינה ניתרת בלחי וקורה אם נפרצה ביותר מעשר או נפרצה במלואה וצריך פס ד', אבל חצר שארכה יותר מרחבה הרי פרצתה ניתרת בלחי או קורה כמבוי, ובודאי דהכי איתא לקמן בפרקין גבי מימרא דרב נחמן דאמר נקטינן איזה הוא מבוי וכו' לפי גירסת הספרים שלנו ולפי אותה גירסא אין הפרש בין מבוי לחצר לענין זה דמבוי נמי אם הוא ארכו כרחבו אינו ניתר פתחו אלא בפס ד' ואם ארכו יותר על רחבו ניתר פתחו בלחי או קורה, ולפי שיטה זו קשה קצת היכי נקט הכא חצר סתם ולא קאמר חצר מרובעת, ועוד היכי אפשר למיעבד ק"ו מחצר למבוי והרי שניהם שוים ומה חומרא וקולא יש כאן, וי"ל דמשום דאיתמר בחצר להדיא נקטיה בחצר וכאילו אין הדין במבוי כיון שעדיין לא נתפרש לנו אותו כ"כ, דהא סוף סוף כשתאמר כן במבוי הכי נמי אתי שפיר דאשכחן שמועיל עומד מרובה על הפרוץ בין בחצר בין במבוי במקום שאין לחי וקורה מועילים, וכן נעשה ק"ו ומה במקום שאין לחי וקורה מועילים כגון חצר מרובעת או מבוי מרובע מועיל עומד מרובה על הפרוץ במקום שמועילים לחי או קורה כגון מבוי או חצר שאינם מרובעים אינו דין שניתר בעומד מרובה על הפרוץ, ואורחא דתלמודא בהכי דכיון דידע קושטא דמילתא הכי הוא נקיט ליה ועביד ק"ו אדנפשיה, ועוד י"ל דהכא לא ק"ו ממש עבדינן לעשות חצר חמורה ומבוי קל בדבר זה אלא בתורת ק"ו דלחי וקורה בהדי עומד מרובה, וה"ק ומה חצר מרובע וה"ה למבוי שכמוהו שאין כח ללחי להתירו מפני קולא שבו מועיל בו עומד מרובה על הפרוץ מפני שהוא חמור, ויש בכיוצא בקל וחומר זה בפרק קמא דקדושין (ט"ז ב') כדכתיבנא התם בס"ד.

ומ"מ מצינו לראב"ד ז"ל גירסא אחרת לקמן בפרקין באותה הלכה והוא סובר דבכל חצר בין מרובעת בין שאינה מרובעת אינה ניתרת לעולם אלא בפס ד' טפחים, ולדבריו אתי שפיר מאי דנקט הכא חצר סתם ואתי ק"ו מחצר למבוי (מ"מ) כפשוטו כי החצר חמור שאינו ניתר לעולם אלא בפס ד' ואילו מבוי שאינו מרובע ניתר בלחי וקורה, וא"ת ומהאי ק"ו גופיה נשרי מבוי אפילו שהוא שמונה או יותר דהא בכותל זה יש בו יותר מד' טפחים וחצר שאינה ניתרת בלחי או קורה ניתרת בפס ד' טפחים, תירץ רש"י ז"ל דאין הכי נמי דאתי בק"ו שנתיר מבוי שמונה בכותל זה מדין פס ומיהו כיון דלא איקבע התם לשם פס אי אפשר שיתיר מדין פס דהא בעינן היכר פס וכל שיש בו ד' אמות כשיעור הכשר מבוי כשם שיצא מתורת לחי מפני שלא נעשה לכך כך יצא מתורת פס כיון שלא נעשה לשם פס ואינו עושה בכאן שום היכר, ונראה שבחצר שנפרצה כיוצא בזה מתיר אם נשארו שם גיפופי ד' אמות שלא נעשה לשם כך אלא דהכא גבי מבוי בעינן היכר לחי או היכר פס.

תאמר במבוי שפרצתו בד' טפחים. וא"ת ומהאי ק"ו גופיה אמאי לא ילפינן דפרצת מבוי בעשר, וי"ל דכי אמרינן דרב הונא בריה דרב יהושע סבר מבוי נמי פרצתו בעשר מהאי ק"ו הוא דסבר הכי, מיהו אכתי קשיא רב הונא דאמר בד' אמאי לא עביד האי ק"ו, וי"ל דרב הונא סבירא ליה דאדרבה גבי חצר הוא שהתירו פרצה בעשר מפני שיש לו ארבע מחיצות אבל מבוי כיון שאין לו אלא ג' מחיצות דין הוא שלא נתיר באותן מחיצות פרצה בעשר כיון שכבר עומדת רוח רביעית פרוצה, וא"ת אדרבה נימא כדאמרינן לקמן גבי פסי ביראות דכיון דאקילו בה חדא קולא נקיל בה קולא אחריתי, יש לומר שאני התם שהקולא ראשונה היא קולא גדולה להתיר פרוץ מרובה על העומד וגלו חכמים דעתן שרצונם להקל שם כל מאי דאפשר, מה שאין כן בזו שאין הקולא הראשונה גדולה כיון שיש שם ג' מחיצות, כן תירצו בתוספות.

רב אשי אמר אפילו תימא במבוי שמונה. פי' שמונה מצומצמות וכדפריש ואזיל.

דמה נפשך אי עומד נפיש כו'. כלומר דמסתמא שאין ארבע אמות אלו מצומצמות ממש שלא יעדיף או יחסר.

מאי אמרת דכי הדדי נינהו. פי' וסבירא לך דפרוץ כעומד אסור מ"מ הוה ליה ספק דבריהם וספק דדבריהם לקולא, ויש שהקשו דהא קיימא לן (אי) אפשר לצמצם בידי אדם והכין נמי סוגין בעלמא דבידי אדם אפשר לצמצם [דהא] מכשר רב פפא (לקמן ט"ו ב') פרוץ כעומד ולא חייש דילמא פרוץ נפיש, והכי נמי סוגין במסכת חולין (כ"ח ב') גבי שחיטה דאיפליגו במחצה על מחצה [וכיון ד]אפשר לעמוד על הדבר אם הם מצומצמות היאך נסמוך על הדבר לומר ספק דבריהם להקל, והנכון בקושיתנו מה שפירש"י ז"ל דאע"ג דאפשר לצמצם כיון דהכא לא נתכוונו לצמצם ודאי מסתמא אינו מצומצם שאפילו בבאים לצמצם יש רוב בני אדם שאינם יכולין לצמצם וכל שכן זה שהיה במקרה, וכיון שחזקה גדולה היא זו וכל זמן שאינו נמדד הוא ספיקא דרבנן אין לנו לטרוח למדוד אותו ולברר ספיקו ונסמוך על החזקה הזאת.

ויש בתוספות שיטה אחרת בזה שאומרין דלעולם סבירא לן דבידי אדם נמי אי אפשר לצמצם ומה שהתיר רב פפא פרוץ כעומד ואמרו במחצה על מחצה שהוא כרוב התם מפני שההיתר מצוי יותר דאיכא שני צדדין להתיר דילמא שחט רובא ואם תמצא לומר דהוי פלגא הא קיימא לן דמחצה כרוב ואין כאן אלא צד אחד לאיסור שמא שחט פחות ממחצה וכיון דאיכא שני צדדין דהיתירא תלינן בהו דדמי קצת לספק ספיקא, וא"ת א"כ הכא נמי נישרי מהאי טעמא דאיכא תרתי לקולא אפי' הוי ספק של תורה ולמה הוצרכנו לומר היתירא מפני ספק דבריהם, תירצו דהכא איכא צד שני לאיסורא שמא לא היו השמונה אמות של פתח מצומצמות אלא שהיו יותר מח' אמות ואפילו יש בעומד ד' אמות בצמצום הוי הפרוץ מרובה ואסור, ועוד דכיון דאמרת ותלית דהא כי הדדי הוא וסבירא לך דפרוץ כעומד אסור אי אפשר לן לדון להיתר מפני שום צד אחד.

ויש (מסכימין) [מתמיהין] לשיטה זו דכיון (דאפשר) דאמרת אי אפשר לצמצם בידי אדם אין לנו לתלות בו כלל ואין לנו אלא או שהוא יותר ממחצה או פחות מכאן וליכא אלא חד צד להיתירא וחד צד לאיסורא, והיא הנותנת דהכא על כרחין אפשר לצמצם סבירא לן מדאמרינן מאי אמרת דלמא שוו אהדדי והיאך שוו אהדדי דהא אי אפשר לצמצם כלל בשום פנים, ועוד מאי ספק דדבריהם איכא על כרחין או נפיש או בציר ומותר ממה נפשך, ונראה כי בעלי השיטה הזאת סבורין כי כשאנו אומרים אי אפשר לצמצם היינו שאי אפשר לצמצם הדבר ולעמוד על המדה בצמצום אבל הדבר עצמו אפשר שיארע מאליו שיבא בצמצום אלא דאנן לא אפשר לן למיקם עליה, ולפי שיטה זו מה שאמרו פרוץ כעומד או מחצה על מחצה כרוב לענין שחיטה לא שנודע לנו בודאי שהוא כך שהרי אי אפשר לעמוד עליו, אלא לומר שאם יראה לנו שהוא כך נתיר מהטעם שאמרנו שיש שני צדדין להתיר כיון דמדאורייתא פרוץ כעומד [מותר] וסגי בשחיטה מחצה על מחצה, כנ"ל לפי שיטה זו אבל הדברים רחוקים.


דף ו עמוד א[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מבוי שנפרץ מצדו בעשר:    פי' אם נפרצ' אחת מן הכותלי' של ארך המבוי אין פרצתו בעשר אמו' כלומ' דבעשר אמו' אינו נפסל מפני שהו' חשוב כפתח דכל שיש בו שיעור פתח אינו חשוב כפרצה. והכי מוכח ממאי דאמרי' מאי שנא מצדו בעשר דפתחא הוא מראשו נמי פתחא הוא אלמא בעשר דאמרי' להכשר הוא כיון שהוא כשיעור פתח כדאמרי' נמי בדר' אמי ור' אסי לעיל אם יש שם פס ד' מתיר פרצה עד עשר והכא נמי בהכי מיירי שיש בו פס ד' דאי לא הוה פרכינן מינה כדפרכינן בסמוך מינה והא דקאמר בד' פי' שהוא אוסרה בד' טפחים וראשו של כותל מבוי בכותל שבכניסה כגון שהיה המבוי רחב ומקצת כניסה היתה סתומה. ואחר שהכשירו הפתח הנשאר בקורה או בלחי נפרץ הסתו' אם יש בפרצה ד' טפחים אוסר את המבוי דכל דהוי הפרצה דבר חשוב כשיעור הראוי לפתח קטן אוסרת שם שאין טעם לחלק בזה בין ד' ליותר מד' טפחים דכל דאפיקתיה להכשר פרצה מתורת פתח דלא נימא פתחא הוא אוקמיה על ד' טפחים שהוא דבר חשוב והיינו דאמרי' בסמוך דמסתברא כוותי' דרב הונא דאמר זה וזה בד' ממבוי עקום דאמר שמואל תורתו כסתום ואוקימנ' כשהפלוש הוא בעשר אמות אלמ' פרצת צדדין בד' טפחים. ומה ראיה יש בההיא דמיירי בעשר אלא ודאי כדאמרן כיון דעשר הוי פרצה ולא אמרינן פתחא הוא מכלל דלא אמרי' שיהא דין פרצה תלוי בתורת פתח דא"כ כשהוא בעשר לא יהא נדון כפרצה. וכיון דאפיקתיה לדין פרצה מדין זה דאפשר דהוי שיעור פתח ויהא נדון כפרצה אדרבה מוקמיה לדין פרצה בדבר חשוב וכל שיש בה ד' טפחי' כשיעור פתח שהוא דבר חשוב אוסרת. וא"ת והיכי נקטי' סתמא מצדו בי' ומראשו בד' ויהא שיעורים להכשיר בו ושיעור ד' לפסול. י"ל דכל כה"ג דכיון דבטעמא תלי והטעם ילמד על עצמו נקיט לה סתמא בדלא פריש והא כדאיתא והא כדאיתא. וכל שהוא נדון כפרצה בין מיות' מעשר הן בד' טפחים לא סגי ליה בלחי וקורה אלא בעי צורת פתח שאין לחי וקורה מתירין את הפרצה:

שם ופרכי' מצדו דהוי בי' להכשירו דפתחא הוא ראשו נמי נימא פתחא הוא: ופרקי' דראשו דלעולם בראשו ממש בעשר אם לא נפרץ במלואו והכא כגון דפתח בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. עיקר הפירוש כמו שפירש רש"י ז"ל שהפרצה בקרן זוית ממש שאוכלת שני ראשי הכותלי' כותל מזרחי ודרומי או כותל מזרחי וצפוני כזה inset וכההיא דאמרי' לעיל דפתח לה בקרן זוית שהו' על כרחינו כצורה זו. וא"ת והכי אמרי' דפתח' בקרן זוית לא עבדי אינשי דהא אמרינן לעיל דפתח לה בקרן זוית וי"ל כמו שפי' הראב"ד ז"ל דשאני הכא דהוא פרוץ בלא פצימין דכי הא ודאי לא עבדי אינשי בקרן זוית אבל כשהוא עשוי בפצימין כההוא דלעיל הא ודאי עבדי ליה אינשי. והנכון דשאני הכא שהוא בקרן זוית של כניסת המבוי דהא ודאי לא עבדי אינשי כנ"ל:

וא"ת כיון שהפרצה היא בקרן הסמוך לכותל הכניסה א"כ הוא פרוץ מצדו כלפי ראשו ואין פס ד' והיה לנו לפסול כשיש בו ג' טפחים כדאמרי' לעיל בדר' אמי ור' אסי שלשה אינו מתיר י"ל דהתם הוא שהקורה נתינ' על שיור ראש הכותל הארוך וכיון שאין באותו שיור ד' טפחים לא חיישי' ובעי' קורה ע"ג מבוי וליכא אבל הכא השורה נתונה קיימת מתחלתה במה שנשאר מן הכותל שברחב המבוי כגון זה inset:

רב הונא אמר א' זה וא' זה בד' טפחים:    פי' דבכל ענין הפרצה אוסר' בד' טפחים בין מצדו בין מראשו כיון דהוי מידי דחשיבי אמר רב נחמן בר יצחק כוותיה דרב הונא מסתברא דאיתמר מבוי עקום: פרש"י ז"ל מבוי עקום כמין גם כזה inset ושני ראשין יוצאין לרשו' הרבי' ונכנסי' בפתח זה ויוצאין בזה רב אמר תורתו כמפולש ושמואל אמר תורתו כי סתום ופרש"י ז"ל דה"ק שצריך לעשות פתח בעקמומיתו כיון שמפולש שם לחבירו ועושה לחי או קורה לשני ראשין ושמואל דאמר תורתו כסתום. פי' ז"ל בשם רבו הזקן דהיינו צריך לעשות לחי בעקמומיתו ובשם עצמו ז"ל פי' שצריך לחי או קורה בשני ראשיו כדין מבוי סתם אבל בעקמימותו אינו צריך כלום אליבא דשמואל בתוס' הקשו על זה דהא רב אמר תורתו כמפולש ולפי' זה חמור הוא ממפולש דאלו מפולש אין בו אלא צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן ובכאן יש צורת פתח ושני לחיים בשני ראשים:

וכן לפי' הזקן ז"ל בתורתו כסתום היאך יהא בעקמימותו כלום והרי אתה חושב אותו כאלו הוא סתום והא ודאי לא קשיא כי מפני שמקום העקמימו' משמש כניסה ויציאה לכאן ולכאן וכאלו פתוח לשני המבואו' נחלקו עליו דרב אמר שתורת אותו פתח שבעקמומי' כתורת פתח מבוי מפולש דעלמ' שעושין בו צורת פתח. ושמואל אמר שתורת אותו פתח כפתחו של מבוי סתום שנותנין בו לחי. וכשתאמר לרב למה עושין צורת פתח בעקמ' ואין עושין אותו בא' מראשיו י"ל מפני שיהא צורת פתח שעושין. שם משמש לשתי המבואות ויראו אותו כי הפתח ההוא משמש לכאן ולכאן: ואם אתה עושה צורת פתח בא' מן הראשים בלבד לא הכשרת השני בצורת פתח בא' מראשיו כי אין זה הראש שבו צורת פתח חשוב ראשו של זה כלל. ויש מביאין ראיה לפרש"י ז"ל מההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא דאצרכוה שני דלתות במקום צורת פתח לרב דאמר תורתו כמפולש ולשם אי אפשר לעשו' דלתות או בית צ"פ אלא על הדרך שפרש"י ז"ל שהיה עקום כמין ח' כזה inset ועשו אותו כשני העקמומית שאם אתה אומר שאין עושין כלום בעקמומית אלא בראשים הא ודאי בחד צורת פתח סגי כמפולש דעלמא דהא את"ל שאין בעקמומיתו צריך כלים אתה עושה כניסתו ויציאתו כשני ראשים וכאלו הוא מפולש שנתעקם וכל מבוי מפולש א"צ צ"פ אלא בא' מב' ראשיו:

ועוד סייעו רש"י ז"ל מההוא מבוי עקום דהוה בסורא ואותיבו בודיא אעקמומיתי' ופרכי' אי לרב צ"פ בעי כלומר במקום הבודיא ואי שמואל לחי מעליא בעי. כלומר במקום הבודיא והראיה דבמקום הבודיא קא' ולא בראשו ממש מדאמר והאי כיון דשדי ליה זיקא לא אמר כלום הוא. דילמא אי לאי דשדי ליה זיקא שפיר הוי לחי שם בעקמימותו וכן יש מביאי' ראיה לפי' זה ממבוי העשוי כנדל לפי מה שפרש"י ז"ל שם דבעי' לפרושי הת' ובודאי שאין פי' זה מחוור שיהא מפולש בשתי צדדיו לר"ה ולא נעשה צ"פ באחד מראשיו שהם פלוש גמור ברשות הרבי' ונעשה צורת הפתח במקום העקום מפני שנכנסין ומבקעין בו ממבוי למבוי לכך נראה יותר כמו שפרש"י ז"ל דרב ושמואל בא' משני ראשיו מיירי דרב חשיב ליה כמפולש שנתעקם וצריך צורת פתח בא' מראשיו ושמואל חשיב לי' כאלו היה סתום במקו' העקמומי' ודי לעשות לחי או קורה בשני ראשיו וכן נראה בירושלמי ומבוי עקום דנהרדע' דאצרכוה דלתות לא לשתי דלתות קאמר לשתי רוחו' אלא תורת דלתו' וגם שברוח א' דרך לעשות שתי דלתות על הרוב ולעולם ברוח א' הכשירוהו. ור"ח ז"ל גריס ואצרכוה דלת וכשתמצא לומר דלת ממש משתי רוחות. קאמר יש לומר שהיה כצור' זו inset. דכיוצא בזה דרך צורת פתח באחד מראשו המבוי המפולש להכשיר עצמו ונכשר בו המבוי העקום שבצדו אבל המבוי העקום שבצד האחד אינו נכשר כי עדיין יש לדון בו שני ראשיו הם פתח העקום והראש השני של המבוי הגדול שאין בו כלום ונמצ' שאין למבוי העקו' ההוא שום צ"פ בא' משני ראשיו אם לא תעשה לו צורת פתח בפתחו או בראש המבוי הגדול השני דוק ותשכח. וההוא מבוי עקום דסור' הגרסא כך פר"ח ז"ל כך היא ואותיבו בידיא בשפתיה וכן עיקר ולענין פתח עקום כצורת חי"ת נראין דברי ריב"א ז"ל דלכ"ע תורתו כסתום לעשות בכל א' מב' ראשיו לחי או קורה דע"כ לא אפליגי אלא במבוי כעין גם שצריכין הרבים להתעקם ולבקע בהם עכ"פ כדי לעבור לר"ה הסמוך לכל א' מראשיו. אבל כשהוא כצורת חי"ת הרי הוא רשות הרבים ישרה לפני שני ראשיו ומה להם לבני רשות הרבים לעקמה הא ודאי אין מעקמי' שם אלא הצריכים ליכנס למבוי ואולי יעשוהו אחרי כן קפנדריא או יחזרו לצאת בפתח שראו בה הילכך אין דינו אלא כסתום בין לרב בין לשמואל וההוא דמבוי העשוי כנדל במקומו נפרש בע"ה.

שם במאי עסקינן אילימא ביותר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום ר"י ז"ל וגם לפרש"י ז"ל בתורתו כסתום מפרשין הכי כיון שהפרצה יותר מעשר אין לך פלוש גדול מזה ואין זה חשוב מבוי עקום אלא כאלו הוא מבוי מפולש ישר שנתעסק' מעט כאומר והא ודאי הדין עם רב שדן אותו כמפולש וא"ת ולדידיה נמי כיון שהוא רחב ביותר מעשר היכי סגי ליה בצ"פ ולפרש"י שעושה רב צ"פ בעקמימו' דהא אמר רב כי צריך למעט כשהוא יותר מעשר וי"ל דמודה רב כשפתח הוא בעקמומית שאינו צריך למעט ולפר"י ז"ל אתי שפיר דלדידיה אין רב עושה צ"פ אלא בראשו של מבוי ושם אין יותר מעשר ולפי' הזקן ז"ל אפילו כן כיון שהפלוש ההוא ביותר מעשר היאך נכשר בלחי או קורה דהא כל פרצה שהוא ביותר מעשר אין לה ולא קור' מתירין אות' אלא לאו בעשר ואפ"ה אמר רב תורתו כמפולש אלמא פרצת מבוי מצדו בד' טפחים דהא הכא כשתעיין בפרצ' זו יפה תמצא כל א' מן המבואו' כאלו נפרץ בצדו וכשתסתום הפרצה תבין ותמצא כן וזאת היא הצורה inset עם הסתומות וכיון דרב עושה פלוש זה כפרצה אלמא אין פרצת מבוי בעשר חשוב פתח אלא כפרצה וכיון דעשר עושה פרצה ה"ה לד' טפחים כדפריש' לעיל וה"ה דמצי לאתויי מדשמואל דאמר תורתו כסתום לפירש הזקן שמצריך בו לחי אלא דניחא ליה לאתויי ראי' מדרב כיון דרב חנן בר רבא דפליג על רב הונא משמי' דרב הוא דקא' לה ולרב חנן בר רבא שאני התם דבקעי בה רבי' וכיון שכן דין הוא דאפי' בעשר יהא חשוב כפלוש מה שאין כן מבוי שנפרץ מצדו דלא בקעי ביה רבים הילכך כל שהו בעשר או בפחות לא חשיבי ליה פרצה ולא פלוש אלא כאלו הוא סתום:

ופרכי' מכלל דרב הונא אע"ג דלא בקעי ביה רבים הלכך כל שהוא בעשר או בפחות לא חשיבי ליה פרצ' ולא פלוש אלא כאלו הוא סתום ופרכי' מכלל דרב הונא אע"ג דלא בקעי בה רבים:    פי' דהא רב חנן בר רבא ורב הונא בחדא גוונא מיירי ואם איתא דרב בדל' בקעי בה ובי' מיירי מ"ש מדר' אמי ור' אסי דשרו פרצה מן הצד בעשר כשיש בו פס ד' דהא על כרחין דרב הונא נמי בפס ד' מיירי דבלאו הכי ליכא לאכשורי אלא בפחות מג' כלבוד ובשלמא מעיקרו הוה קס"ד דההיא דר' אמי ור' אסי בדלא בקעי ביה רבים ורב הונא בדבקעי ביה אבל השתא דאמרת דהא דרב הונא נמי בדלא בקעי ביה רבים תקשי ליה דר' אמי ור' אסי ופי' דלא בקעי בה רבים פרש"י ז"ל כגון שהפרצה למקום אשפות שאין על בני אדם לילך שם ופרקי' התם איכא כדר' אמי ור' אסי איכא גדודי פי' שיסודו' הכותל קיימינן ונראין על הקרקע ולא ניחא תשמישתיה גם נראה לכל שהיא מחיצה נפרצת אבל הכא ליכא גדודי שנסתר הכותל לגמרי ונראה לכל כאלו לא היתה שם מחיצה מעולם ולפיכך פרצתו אוסרת בד' טפחים ורב נחמן בר רבא סוב' דכל היכא דלא בקעי ביה רבים צריך צורת פתח ואם יש לו גדודי לכ"ע אינו צריך והיינו דר' אמי ור' אסי והלכתא כרב חנן בר רבא דהא רב הונא ברי' דרב יהושע קאי כוותיה כדאיתא לעיל.

שם כיצד מערבין רשות הרבים פירשה רש"י ז"ל ברשות הרבים גמורה רחבה י"ו אמה ושפתיו מכוונין זה כנגד זה ושהי' רגיל לששים רבוא וכל זה היה בירושלים ולפיכך היתה חשובה רשות הרבים גמורה ועוד דכיון דאיקימנא אמסקנא במבואו' המפולשו' לר"ה מכלל דהשתא ברשות הרבים גמור' שמעינן לה ומיהו קשה עליו דאי ברשות הרבים גמורה מיירינן השתא היכי ס"ד דתהוי בראשה לחי או קורה דהא לפתח רחב מי' לא מהני לחי או קורה וזה רחב י"ו אמה היה אבל יש לתרץ בזו כי סמו' לפתחו נתקצ' ברחבו כ"א מצדדיו עד עשר כדרך רשות הרבים על הרוב ושם הניחו את הקורה ובאידך עשו צ"פ ואם יש בו צ"פ אינו צריך למעט ולרב דפסק הלכה כת"ק מיירי שנתקצרו שני ראשיו עד עשר ומיהו אכתי קשה דהא פרכי' ליה מההיא דר' יהודה וההיא לא אפשר דמיירי בר"ה גמור' דא"כ היאך מכשירו בלחי או קורה שהרי לא התיר ר' יהודא אלא בג' ושליש בפסי ביראות כדאי' לקמן ודוחק הוא לומ' בזו דמיירי שנתקצר המבוי באותו המקום דהא סתמ' נקט ר' יהודא מי שיש לו שני בתים בב' צדי ר"ה בכל מקום שהם ואפי' ברחבו של מבוי וי"ל דאע"ג דההיא דר' יהודה בפחות מי"ו אמה בכל דכן פרכי' מינה ומיהו רש"י ז"ל פי' לקמן בפרקין דההיא דפרקין רשות הרבים גמורה אבל י"ל בכאן לפי שטתו דהשתא לא ס"ל לההיא דרב אחי דאמר שלא התירו ר' יהודא אלא בי"ג ושליש ובמקומו נדחה הק"ו שעשה מפסי ביראות ורב אשי דחה אותו ק"ו ואפילו תימא דסבר' דיליף לאו אידחיא מ"מ לאו הכרחה היא דס"ל השתא כוותי' אבל הק"ו דלקמן אמרינן טעמא דר' יהודא משום דקסבר שתי מחיצות דאורייתא והיאך אפשר דס"ל הכי ברשות הרבים גמור' א"כ אין לך מבוי מפולש בעולם שלא יהא לר' יהודא רשות היחיד מן התורה והזורק לתוכו ולרשות היחיד פטור ואלו התם תניא איזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשים ומוכח התם דאתיא אפי' לרבי יהודה בפ"ק דשבת לכך פרי' ז"ל דהשתא לא ברשות הרבים גמורה הוה שמעי' לה להא ברייתא אלא במבוי מפולש שאינו רחב אלא עשר אלא דבקעי ביה רבי' מכל צד לרשות הרבים גמורות ור' יהודה נמי לא מיירי כלל ברחב י"ו אמה וא"ת א"כ מאי איכא בין מאי דסבירא לן השת' כהאי ברייתא למאי דאיקימנא בסמוך במבואות המפולשים ברשות הרבים יש לומר דהשתא ס"ד כי היה המבוי בין שתי רשויות הרבים כזה inset דכי האי גוונא בקעי ביה רבים יותר להדיא וכרשות הרבים גמור' היא לענין זה אלא שאינו ברשות הרבים שמתקצ' באמצעיתו ובמסקנא אוקימנא שהוא כגון זה inset דכיון דצריכין להתעסק אח"כ אין משתמשין שם להדיא ולא בקעי ביה כולי האי ומי' עדיין קשה לפירוש זה מאי פרכינן מירושלים שהיא רשות הרבים גמורה דדילמא ברשות הרבים גמורה מודי' דלא סגי לי' אפי' בדלתו' וי"ל דאנן סביר' לן דכיון דטעמא משום דאתי רבים ומבטלין מחיצתו אין לחלק בין אמה או פתח מכיון דבקעי ביה רבים ובתו' תירצו עוד בקושיין משום דא"א שלא היו בירושלי' מבוי מפולש לר"ה כמו הצורה שכתבנו והוא דבכל ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה לא היה אפשר להשתמש בה וכדר" יהודא הכי קאמרי רבנן אין מערבין ר"ה אפילו שאינו רחב י"ו אמה בכך ופרכינן הא בדלתות מערבא לחנניה או בצורת פתח לתנא קמא ולישנא קלילא נקט והא ירושלים לא מיערבא בדלתות אלא א"כ ננעלו' והכא אפילו לחנני לא בעי כ"ה ננעלות וכדאיתא לקמן וכ"ש דקשיא לת"ק אבל לא פרכי' דבירושלי' לא בעי שתי דלתות וכ"ה סגי להו בחד לחנני' דהא פשיטא דכיון ששלש מחיצות מן התור' דיו בדלת אחד כמו בשתים אלא קושיין כדאמ' כי בירושלים היו הרבה מבואות כגון זה ודומיא דההיא דר' יהודה ופרכי' דהכא ב"ע כשהן מפולשין בעניין שביארנו והשת' נאמר כי גם אותה של ר' יהודא בהכי איירי והיינו דקתני שאין מערבין בכך הא בדלתות מערבא כפשוטה:


דף ו עמוד ב[עריכה]

מוגפות הוו:    פי' כי הדלתו' לא היו עומדות פתוחות לגמרי אלא שהיו נטויות קצת סגורות ואינו סגורות:

ההוא מבוי עקו' דהוה בנה ריעא כו':    כבר מפורש יפה בין לשיטת רש"י בין לשיטת התוספ': ראו עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל כדמפרש ואזיל דראו עלי' חומרי דרב שאומר דמבוי עקום תורתו כמפולש גמור ואחר שדנו אותו כמפולש הצריכוהו דלתו' כדפסק שמואל לעיל במבוי מפולש ופרכי' ומי עבדי' כבי תרי והא תני' ק"ל דלמאי דס"ד השתא דלא מיירי ב"ש וב"ה כתרתי דסתרן אהדדי אמאי לא עבדי' כבי תרי וכי לא נתחייב לפעמים לעשות בזו כרב ובזו כשמואל וי"ל דשאני הכא דבין לרב בין לשמואל לכל באי עולם סגי במבוי זה בצ"פ ממה נפשך וקס"ד דברייתא בכיוצא בזה מיירי שזה ודאי כסיל הולך בחשך שאינו יודע ומצרף חומרא דמר וחומרא דמר לאסור מה שהוא מותר לדברי כל העולם ואפילו בשעושה כן דרך חומרא נקרא כסיל ובמסקנ' אסיקנ' דאפי' כי הא לא חשיב הכסיל הולך בחשך אם רוצה לעשות דרך חומרא וההיא בתרתי דסתרן אהדדי והכא לא סתרן אהדדי כי אפשר היה שתהיה הלכה כרב בחדא והלכ' כשמואל באידך ויהא מבוי זה צריך דלת מדברי שניהם:


דף ז עמוד א[עריכה]

ור' יהושע היא דאמ' אין משגיחין בבת קול:    פרש"י ז"ל דאמר הכי בפ' הזהב גבי תנורו של עכנאי. וק"ל דהתם רבנן מודו ליה ואלו הכא פליגי עליה וסברי דהלכתא כב"ה. וי"ל דשאני התם שהתריס ר' אליעזר כנגד המרובין ולפיכך אין משגיחין בבת קול שכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות מה שאין כן בזו דב"ה נפישי אלא דב"ש מחדדי טפי.

שנהג בו שני עישורין:    פי' ובכל א' מהם הוציא המעשר הראוי לכל האתרוג ולא מן הנשאר בלבד שא"כ שמא זה מעשר ואינו מפרישו כראוי. ובתוס' פירשו כי מעשר אחר הוציא וחללו על המעות ואח"כ נתנו לעניים בתורת מעשר עני א"נ שהוציא מעשר אחד ונתנו בירושלים לעניים שיאכלוהו שם:

גמריה אסתפיק ליה:    פי' ולא היה מי שיברר לו האמת אבל מי שעשה חומרא דמר ודמר מפני שאינו יודע הדין אע"פ ששורת הדין כך יש לו לעשו': מ"מ אכתי קרינא ביה שהוא כסיל הולך בחשך שהיה לו ללמוד ולא למד. בקעה מכאן ובקעה מכאן מיבעיא: פי' דסגי ליה בצ"פ וא"ת ודילמא הא קמ"ל דאפי' האי צריך צורת פתח תירצו בתוס' דהא פשיטא כיון שהוא מפולש. וי"ל כי מלשון רב יוסף שאמר מחלקת נראה שלא בא אלא להשמיענו אלא שיורה חנניה דסגי ליה בצורת הפתח ודו"ק:

אם היה מבוי כולה לרחבה אינו צריך כלום:    פי' לישנא מוכח שאינו צריך כלום ואפי' לחי וקורה לאותו רוח ומיירי ודאי כשרחבה פתוחה לרשות הרבי' דאי לא פשיטא דהא אין רחבה בה דיורין כדי שתאסור ועוד דממבוי מפולש לרשות הרבים דאיירי לעיל עסקינן אלא ודאי ברחבה מפולשת עסקי' ואשמועינן דההוא פלוש לא מזיק לן כלל. ופרש"י ז"ל דאע"ג דהאי רחבה אין בה דיורין כדמוכח מלישנא ה"ה לחצר שיש בה דיורין אלא דעובדא ברחבה הוה ופירושו בחצר דומיא כרחבה שאין שם דיורין לאסור וכגון שערבו עם בני המבוי וכדמוכח לקמן.


דף ז עמוד ב[עריכה]

ואמרי' הא דרב יהודא דשמואל היא:    דאי דרב קשיא דרב אדרב דאמר רב מבוי סתום שנפרץ במלואו כלומ' על פני כולו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים חצר מותרת ומבוי אסור. פי' חצר מותר' לגמרי דאי משום פרצה דלרשות הרבים מיירי כשאין שם עשר ופתח' בעלמא הוא דאי משום דפתח למבוי אין המבוי אוסר עליו שאין המבוי אוסר על החצרות אדרבה חצרותיהן האוסרות על המבוי ומבוי אסור: ועל כרחין איסור מבוי זה או מפני הפרצה של רשות הרבי' או מפני דיורי החצר שאוסרי' עליו וקס"ד השת' דטעמ' דמבוי אסור אינו משום דיורי החצר דא"כ מאי קשיא לדרב יהודא אלא ודאי ס"ד דחצר נמי אין דיורין אוסרין על המבוי בכאן וטעמ' כדמפ' בסמוך דהאיכא גפופי ונראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי אלא ודאי אסורא משום פלוש חצר דחשיב בפלוש מבוי עצמו. וא"ת הא מנא ליה יש לומר דדייק לה מדקאמר ונפרצ' חצר כנגדו אלמא פרצ' זו אוסרתו ולא דיורי חצר דאי לא אמאי נקט לה דלאסור חצר על המבוי אם לא עירבו עמהם. בלא נפרצה חצר אמרינן לה. וא"ת ודילמא איסורא משום חצר דגפופי לא חשיבי לסיים כיון דאינו נראה מבפנים הא כרחבה אין פרצה אוסרת ומשו' רבותא דחצר מותרת ואע"פ שמפולש' נקט נפרצה חצר כנגדו. י"ל דהשתא קס"ד דאי משום רבותא דחצר לא איצטריך ליה דהא תניא גדולה מזו לקמן חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בה בזו רשות היחיד וכדפריך לקמן. וא"ת וכיון דאיסו' מבוי קס"ד השתא שאינו אלא משום פרצת חצר לרשות הרבים אמאי נקט שנפרץ מבוי במלואו. י"ל שאלו לא נפרץ במלואו לא היה נדון כמפולש לרשות הרבים דהא אית ליה גפופי דידיה שנרא' מפני' וגפופי חצי. דנראין מבחוץ וכיון שכן הכל רואין שהוא פתח לחצר ולא לרשות הרבים. ואסיקנא דלעולם אפי' כרב אתיא ולא קשיא. כאן שעירבו כאן שלא עירבו פי' רב יוסף הוא דמשוי חילוקין כמימרא דרב. ומבוי אסור פי' דאיסור מבוי איני משום פרצה אלא משום דיורי חצר שלא עירבו עם בני המבוי דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינן נדון משום לחי והיינו דווקא נפרץ במלואו דלית ליה גפופי להצילו מאיסור דיורי החצר ונפרצה דנקט משום רבותא דחצר. וכי תימא פשיטא הא לקמן בשמעתא אמרינן בה צריכותא ורבותא. כאן כשעירבו פי' דעירבו חצר עם בני מבוי לא היה אוסר ולשון כאן וכאן דאמר רב ששת לאו דוקא דהא על חדא מימרא דרב בלחוד דלעיל דמבוי אסור אמרה תורה אלא שמברר אותה ועושה בה חלוקין וכן פרש"י ז"ל והיינו דאמרי' הכא נמי מיתרצא הא דרב ודרב יהודא כאן כשעירבו כו' פי' דהא דרב כשלא עירבו כדאמרן והא דרב יהודא כשערבו ולאו דוקא אלא שעירבו ונקט לישנא דרב ששת אגב ריהטא.


דף ח עמוד א[עריכה]

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא:    פי' דהא דרב יהודא דשמוחל הא ופליג מאידך דרב דס"ד דרב אמר מבוי אסור היינו משום פרצה דאלו חצר גופה לא אסר אשתכח דרב אית ליה תרתי חדא לקולא וחדא לחומרא לחומרא דפרצה אוסרת ואפי' במקום שעירבו ולקולא דחצר אינו אוסרת אע"פ שלא עירבו דההיא דרב סתמא איתמר בין בעירבו בין שלא עירבו ואידך דרב יהודא ודאי פליג בחדא ומקיל בפרצה דהא פרצה אינו אוסרת ודווקא משום דרחבה יש בה דיורן אוסרת חצר משום דלא עירבו וזו קשה מאד לרש"י ז"ל דהא איהו פריש מעיקרא דרחבה דנקט לאו דוקא וה"ה לחצר שיש בה דיורין וי"ל דהתם קאמר מרן דאע"ג דיש בה דיורין דינה כרחבה והוא דהויא כעין רחבה כלומר דעירבו. עירבו אוסרת חצר עליהן וא"כ במאי פליגי ואמרי' ערבו פליגי בנראה מבחוץ ובערבו לעניין פרצה פליגי בדרב יוסף פר"י ז"ל דרב יהודא לית ליה דרב יוסף ואפי' בכלה בצדי רחבה מדנקט לה סתמא ורב אית ליה דרב יוסף דבצידי רחבה אסור דמחזי כולה דרך אחד עד המבוי ומיהו קשיא טובא היכי אמרינן דההיא דרב יהודא דלא כרב יוסף והלא רב יוסף הוא דאמר לה משמיה דרב יהודא וי"ל דמעיקרא כי מייתי לה והוא סבר דלאו דרב היא הוה ס"ד דליכא חלוק בין לאמצע רחבה לכלה מן הצד אבל לבתר דשמע מרב ששת דתרוייהו דרב שנהו הוצרך לחלק בענין זה ביניהם מסברא או אפשר דרב ששת אסבריה האי חילוק כדאסבריה דתרוייהו דרב נינהו אבל רש"י ז"ל פי' דה"ק קמאי פליגי בדרב יוסף דהיינו כשהיא כלה לאמצע רחבה דרב יוסף שרי פלוש אפי' כהא ורב אסר כהא והקשה ר"י ז"ל דהא לא הוי פלוגתא בדרב יוסף כי מה שחדש רב יוסף היינו סוף דבריו שאמר אבל כלה לצידי רחבה אסור לפי' הנכון כפי' ר"י ז"ל ומסתברא דרבא לא פליג אדרב יוסף אלא מפרש והא דאמרינן לקמן ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור כו' נקטיה לרבה משום דאיהו פירש ליה וכלה לצדי רחבה פרש"י ז"ל אפי' כלה מן הצד הא' של חצר בלבד כי מן הצד הב' אין כותל אידך המבוי כנגד כותל אורך החצר כגון זו inset הא דאמרינן מבוי שצדו א' ים וצדו אחד אשפה פירושה לפי שיטת רש"י ז"ל כיצד דינו היינו מב' צידי מבוי הארוכים כי במקום שני כותלי של אורך המבוי סמוך לראשו היו צדו א' ים וצדו אחד אשפה ולא היו לו מחיצות אחרות ובפנים אחריות היו שם בתים וחצרות הפתוחות למבוי והניחו את הקורה בראשו כדין מבוי והכשירוהו בכך אבל יש שפי' צדו אחד ים וצדו אחד אשפה כי ראשו א' יוצא לים וראשו הב' לאשפה ומשני צדדין היה סתום לגמרי והיה דנין אותו כאלו היא סתום מד' צדדיו והוא מותר לטלטל בכולו בלא שום תיקון ורבי לא אמר בו היתר שמא יעלה הים שרטון או תנטל אשפה ונמצא פרוץ במלואו לרשות הרבים הסמוך לאשפה או לים שהוא כרמלית ולישנא דצדו טפי משמע כפי' קמא:

מרימר פסיק ליה לסורא כאזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון כן גרסת הספרים וגרש"י ז"ל. ופי' כי היו בסורא מבואות שהיו פתוחות לרחבה שעל שפת הנהר מקום שפורסין שם הרשתות והיו גבוהין מן הרחבה ההיא י' טפחים כשיעור מחיצה ואפ"ה היה נותן שם אותן רשתות למחיצה דחייש שמא יעלה הים שרטון ולא יהא בגובה אשפה עשרה טפחים ואתיא כחכמים אוסרים אבל יש גורסים פסיק לסורא כי אזלי לא חיישי' שמא יעלה הים שרטון ופי' בו כי במבואות הפתוחים לשפת הים כמו שאמרנו לא היה עושה שום מחיצה אלא שעושה מחיצה והפסקה בשפת כי אזלי שהיתה גובה עשרה שהיא מחיצה וקאמר דלא חיישי' שמא יעל' הים שרטון וקשה דא"כ איהו דעבד כמאן דהא אפילו לא אמר בה לא איסור ולא היתר י"ל דאיהו סבר דר' לא חייש אלא לשמא תנטל אשפה אבל לשמא יעלה הים שרטון לא וחיישי והגרסא הראשונה היא הנכונה הא דאמרי' בפרקי' ולרבא דאמר זה כנגד זה אסור מתני' זה שלא כנגד זה תרתי למה לי פרש"י ז"ל דלרבא דאמר זה כנגד זה אסור על כרחין מימרא דרב דאמר חצר מותרת זה שלא כנגד זה וכנגדו דנקט לאו דוקא פי' לפירושו דהא אוקימנא מימרא דרב דאמר מבוי אסו' בשלא עירבו ואיסורו משום דיורי חצר הא עירבו מותר ואינו נאסר מדין פרצ' וא"כ ע"כ מיירי אליבא דרבה כשהוא זה שלא כנגד זה דאי זה כנגד זה אפילו בעירבו אסור מדין פרצה וכיון דכן על כרחין כי קתני מבוי אסור וחצר מותר' כשזה שלא כנגד זה ואם כן היינו מתני' דקתני רה"י לשבת ותרתי למה לי פרש"י ז"ל ומתני' למה לי והקשו בתו' שאין אומ' לעולם תרתי למה לי אלא על שתי משניות ולא על מימרא דאמורא ומתני' ואפילו תימא דרב תנא הוא אין דרך לומר כן על משנה ובריית' לפי' פירשו תרתי דאמר רב חדא לאיסור מבוי וחדא להית' חצר למה לי דהא בחדא מיניהו לא אשמעי' מידי ואף לפירוש זה אין לשון תרתי נאמר בדקדוק דהוה ליה למימר דרב למה לי אלא שנתכוון התלמוד בקושי' דהיכי טרח לומר תרתי דיני דלא אשמעינן בחד מינייהו מידי:


דף ח עמוד ב[עריכה]

מבוי העשוי כנדל:    פרש"י ז"ל מבוי עקום מפולש לרשות הרבים משתי רוחותיו שהוא עשוי כנדל הזה שהו' שרץ קטן המרבה רגלים רק יוצאין מן המבוי מן הצד האחד מבואות קטנים שמפולשים לרשות הרבים והמבוי הגדול הוא עקום שאין פלושיו מכווני' אלא כגון זה וזו היא צורתו inset. והוצרך רבי' ז"ל לפר' כי המבוי הגדול עקום כמין גם והיא מפני הגרסא שהוא גורס ז"ל מצויה במקצת ספרי' כדבעי' למימר:

עושה צור' פתח לגדול:    פרש"י ז"ל בא' משני ראשיו ואינך מבואו' כולהו משתרו בלחי או קורה שעושה לפתחיהן היוצאין לרשות הרבי' כדין מבוי סתום א"ל רבא כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום פי' כמאן כשמואל מבוי עקום תורתו כסתו' ואין עושין בעקמימותו כלום דאלו כרב דאמר תורתו כמפולש הא בעי למעבד צורת הפתח לכל אחד מהם בעקמימותו:

גרש"י ז"ל למה לי צורת פתח כלומר אפילו במבוי הגדול ל"ל צורת הפתח שהרי אין פילושיו מכוונים לשמואל דאמר תורתו כסתום אפילו מבוי גדול נמי לא בעי צורת פתח ומכאן הוכרח רש"י ז"ל דפי' דמבוי הגדול עקום היה שאלו היה מבוי ישר היכי קא אמרינן למה לי צורת פתח אדרבה אליבא דשמואל בעי' דהא פסק הלכה כחנניה ועוד הא ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא וחשו ליה לדרב ועוד היכי עבדת כשמואל במבואות הקטנים דהא בההיא מבוי דנהרדעא דהוא מקומו של שמואל חשו לדרב וכ"ש דבעלמא אית לן למיעבד כרב וא"ת ומאי האי דפריך רבא כמאן כשמואל לא עבד דאי לשמואל לא עביד צ"פ הוה ליה למימר כמאן לא כרב ולא כשמואל דאי כשמואל למה לי צ"פ ואי כרב כולהו בעי צ"פ וי"ל דהשת' בדין המבואות הקטנים הוא דבעי למפלג עליה ולהכי א"ל כמאן מכשרת להו כשמואל וא"כ למה לן למיעבד צ"פ בגדול ועוד היכי עבדת במבואות הקטנים דהא בנהרדעא חשו לדרב ומ"מ למדנו מכאן דאפי' מבוי עקום העשוי כמין חית צריך הוא צ"פ למ"ד מבוי עקום תורתו כמפולש דהא בכל המבואות הקטנים שבכאן כולן כצורת חית וקאמרי אליבא דרב בעי צ"פ ושלא כדברי ריב"א ז"ל שפי' דלכ"ע מבוי העקום כמין חית דינו כסתום אבל י"ל דשאני הכא דאיירי דמפולשין כלפי המבוי הגדול ולגבי דידיה הוי כל חד מינייהו כמין גם הא בקעי ביה רבים כשרוצים ללכת לצאת לסרטיא שהמבוי הגדול פתוח לה מה שאין כן במבוי דצורת חית דעלמא דלא בקעי ביה רבים כגון ששני ראשיו יוצאין לסרטיא אחת כי מה להם לעקם דרכם ומיהו אין גרסא זו מחוו' דכיון שזה המבוי הגדול עקו' היה ואביי כשמואל סבר היכי הוה טעי למעבד צ"פ בגדול והנכון כגרסת הספרים דגרסי הכי כמאן כשמואל דאמר תורתו כסתום והא ההיא מבוי עקום כו' ול"ג למה צ"פ כי המבוי הגדול הזה מבוי ישר הוה הוא דבעי' צ"פ דברי הכל ולא עוד אלא דאליבא דשמואל דפסק כחנניה דלא בעי אלא דבהא אביי כרב ס"ל דפסק הלכה כת"ק דחנניה ולגבי מבוי עקום הוא דס"ל כשמואל ומ"ה לא עבד למבואות הקטנים אלא לחי או קורה בפתחיהם כדפרש"י ז"ל והא דא"ל רבא כמאן כשמואל משום הכשר המבואות הקטנים קאמר דאלו במבוי הגדול כרב הוא דעבד וכתנא קמא דחנניה:

שם אלא אמר רבא עושה צ"פ לכולהו מהאי גיסא ואידך כולהו משתרו בלחי וקורה פרש"י ז"ל עושה צ"פ לכולהו מבואו' קטנים מחד גיסא דהיינו בעקמומית שלהם ואידך גיסא לחי או קורה כרב דאמר תורתו כמפולש ולפי' זה תקשי הא דרב' למאי דפרי' דלרב דאמ' תורתו כמפולש אין עושין במקום העקמומית כלום וליכ' לפרושי עוש' צ"פ לכולהו מחד גיסא בפתחי' הפתוח לר"ה ואידך גיסא דהיינו ראש המבוי הגדול משתרי בלחי או קורה דא"כ לא הוה קרי ליה אידך גיס' דכיון דקאמר מחד גיסא אידך גיסא דקאמר לא משמע אלא הצד השני שכל א' וא' מן המבואות הקטני' אבל ר"ת ז"ל הקשה לפירושו של רש"י ז"ל דכיון שאין למבוי הנדול הזה מבואות קטנים אלא מצד א' היאך קורא אותו שהוא עשוי כנדל כי הגדל משתי צדדיו הוא מרבה רגלים לכך פי' הוא ז"ל כי המבוי הגדול היו לו מבואות קטנים משני צדדיו שיוצאים לסרטיא ופלטיא והם לא היו מכוונים אלו כנגד אלו דא"כ לכ"ע כל חד מינייהו מבוי מפולש גמור אלא פתחו של מבוי קטן שבצד זה מכוון כנגד הסתימה שבצד האחר בכצורת למד היא צורתו inset ובהא פליגי אביי ורבא דאביי הוה סבר דכיון שאנם מכוונים דינם כעקו' וסב' לה כשמואל דא' מבוי עקו' תורתו כסתום וא"ל רבא דלפי דעתיה דחשיב ליה עקום כרב ה"נ למיעבד כדעבדו בנהרדעא אלא דינו כמפולש ועושה צ"פ למבואות הקטנים שאין הצד האח' מהך גיסא הפתוח לרשות הרבים ועושה לאידך שמצד השני לחי או קורה מאידך גיסא הסמוך לרשות הרבים האחר והלכתא כרבא ומ"מ נראה מכאן דהלכתא כתנא קמא דחנניה כדפסק רב לעיל דאי כשמואל דלת בעי כחנניה:

וכן הביא ראיה מכאן רי"ף ז"ל דהא רבא דהוא בתראה עבד עובדא כת"ק דחנניה וכדפסק רב ועוד דרב ושמואל הלכת' כרב באיסורי אבל יש תימ' דהא כולהו אמוראי דלעיל שקלו וטרו אליבא דחנניה אם צריך לנעול או לא וי"ל כדאי הוא חנניה לפרש דבריו ור"ת ז"ל פס' כשמואל מדשקלן וטרו כולהו אמוראי דלעיל אליבא דידיה והא דרבא יש לדחותה דמיירי שהיה המבוי הזה פתוח מהאי גיסא לבקע' ואמרי' לעיל דסרטיא מכאן ובקעה מכאן דברי הכל עושה צ"פ מכאן או לחי וקורה מכאן:

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר פחות מד' אמות:    פי' ויהא מותר להשתמש אף באותו אלכסון וכן אמרו בירוש' בפירו' נותן את התקרה לוכסון ומשתמש לוכסון והקשו בתו' היאך משתמש שם דהא ליכא אלא שתי המחיצות המחיצה האמצעית וזה העודף על הצד השני הקצר ותרצו דהכא כיון שאין הרבי' בוקעין בו להדיא ה"ל כקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים שדינה ככרמלית ואיסורו מדרבנן והם התירוהו כאן ע"י קורה זו אבל יש באלכסונו יותר מעשר אינו מניח אלא כנגד הקצר פי' שאם מניחו באלכסון ה"ל פתח רחב יותר מעשר שהוא צריך למעט וכיון שכן אם עשה בו צ"פ אפי' ביותר מעשר מניח את הקורה באלכסון ומסתברא דהא דאמרי' שאינו מניח אלא כנגד הקצר לאו דוקא אלא שיכניסנו לפנים מן האלכסון עד שיחזירנו לעשר דהא לא בעי' קורה בראש מבוי ממש:

אמר רב חסד' הכל מודים בין הלחיים שהוא אסור:    פי' דאפי' מאן דסבר מותר להשתמש כנגד הלחי וטעמא דמילתא פי' בתוספו' משום דלחי כיון דשיעורו כל שהוא לא עביד היכירא כלל ודילמא אתי להשתמש חוצה לו אי נמי דכיון דלי' ליה היכר כולי האי לא חשיב ובטיל לגבי חוץ מה שאין כן בקורה שהוא רחבה טפח דאי' לה היכירא וא"ת א"כ כשהלחי רחב יהא מותר י"ל דכיון דשיעורו מן הדין בכל שהוא לא פלוג רבנן ולפי הטע' הזה שנתנו רבותינו ז"ל לא תלי טעמא השתא לרב חסד' אם טעם לחי או קורה משו' היכיר' או משום מחיצה דבין דתימ' דלחי משום מחיצ' או משום היכירא ושיהא דינו לסתום מחודו החיצון ולחוץ משום דהיכירא מלבר עבוד. או משום דמחיצת לחי חודו הראשון החיצון כדין קורה שאמרו לעיל הכא בלחי אסור מטעמא דאמרן וטעם נכון הוא מדנקט לה רב חסדא סתמא בלישנא דהכל מודים ולא פרישו בה מידי. אבל יש שפי' דטעמו של רב חסדא משום דס"ל דלחי משום מחיצה וכל שהוא משום מחיצה וחודו הפנימי' סותם: אבל קורה משום היכירא והיכירא עביד מלבר:

נעוץ שתי יתדות על שני כותלי מבוי מבחוץ:    פי' בשטח עובי הכותלי' הפונה לחוץ כמי שנועץ מסמרים והניח קורה על גביהן לדברי האוסר להשתמש תחת הקורה דעלמא מתיר כאן פי' או משום דקירה משו' היכירא והיכיר' מלגאו בעינן או משום דקורה משום מחיצה ס"ל דחודו הפנימי סותם ונמצ' כי הדבר העושה המחיצ' דהיינו חודו הפנימי סמוך לכותלי המבוי שיורד וסותם לדברי המתי' פי' בקורה דעלמא דס"ל מלבר או דחודו החיצון יורד וסותם אסו' כיון כי כשאתה רואה חודו החיצון יורד וסותם הרי הוא רחוק מן הכותלים כשיעור הקורה פרש"י ז"ל דאין הסתימה מחוברת לכותלים ויש אויר בנתים דהכא לא מחיצה ממש היא להכשיר ע"י לבוד פירש לפירושו שאלו היהמחיצה ממש יורדה משם היינו אומרים לבוד מסוף הכותלים לאותה מחיצה היורדת דהא ליכא אלא טפח בנתים כשיעור רחב הקורה וכל הפחות מג' כלבוד דהא אבל השתא דליכא מחיצה ממש אי אפשר לומר לבוד למטה כלפי אויר שאין בו כלום נעשות לו לבוד והקשו בתוספות מ"מ נימא לבוד למעלה בגופה של קורה ויהא חודו החיצון כאלו דבוק בכותלי' ותרצו דליכא לבוד במקו' שיש דבר מפסיק בנתים ואיכא דמקשי דהא לקמן בהא דרב אשי דאמר משוכה והיא תלויה כגון שנעוץ שתי יתדות עקומות ואמרינן חבוט ולבוד והיכי אמרינן לבוד מן הקורה המשוכה לכתלים דהא איכ' יתדו' דמפסקי דאינהו לא חזו לקורה דהא אין ברחבו טפח כדפרש"י ז"ל והא לא קשי' דהתם הקורה עומדת על היתדות ואומר לבוד דרך האויר שבין הקורה על היתדות מה שאין כן בזו ומיהו בר מהכא נראה דהכא אין לומר לבוד דא"כ הרי אתה רואה עובי הקורה כאלו אינו ונמצא שאין לנו קורה רחבה טפח:

בעינא קורה ע"ג מבוי וליכא:    פי' ודוקא קורה אבל לחי לא בעי' תוך חלל המבוי אלא אפי' חוץ לחלל המבוי דהא לחי המושך מדפנו של מבוי וכן לחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו תוך חללו של מבוי אלא כנגד עובי הכותל מבחוץ ואפי' הכי הוי לחי וטעמ' דמילתא משום דלחי לעולם עביד היכירא שבא להכשיר את המבוי אבל קורה אינה נראית שבא להכשיר את המבוי אלא כשהיא תוך חללו של מבוי שאין דרך שום תקרה ושום קורה לתתה אלא ע"ג הכתלים כגון שאין בגובהו ג' טפחים ואין בעקמימותם פיר' שתי יתדות עקומות כמין דלת נתונות על עובי הכתלים למעלה והעקום שהוא גגו של דלת פונה כלפי המבוי ושתיהן פונות זו לזו וכיון שאין בעקום ג' טפחים אמרינן לבוד וכאלו נמשכה הקורה עד כנגד הכותל ואח"כ אומר חבוט וכאלו היא יורדת למטה דאמרי' לבוד וחבוט כדאמרי' בסמוך וא"ת ואפי' יש בגבהן ג' נימא חבוט דהא קיימא לן במסכת סוכה גבי סוכה המדולדל' דכל שיש ברחבה טפח אמרי' ביה חבוט רמי ואפילו גבוה ג' טפחים והכא קורה זו רחבה טפח ויש מתרצים דשאני הכא דבעי' הכר קורה על גב מבוי ובג' טפחים לא מינכרא דהויא על גבי מבוי כלל ולי נראה דשאני הכא שאין הקורה שלימה אלא על ידי לבוד ובמקום דאמרינן חבוט ליכא קורה רחבה טפח ויתדות דעלמא הוא דאיכא אלא שעל ידי לבוד אתה נותן שם את הקורה:


דף ט עמוד א[עריכה]

מסתברא מילתיה דרבי יוחנן תחת הקורה אבל בין הלחיים אסור:    פירש מסתברא שלא א"ר יוחנן אלא תחת הקורה וכטעמיה דאמר לעיל מותר להשתמש תחת הקורה אבל בין הלחיים אסור אף לר' יוחנן וכן פרש"י ז"ל אבל בין הלחיים מודה ורבה אמר בין הלחיים מותר כלומר אף לרבי יוחנן והכין מוכחא כול' סוגיין דרבא מסתייע בסמוך מההיא דר' יוחנן ולקמן נמי פריך ליה רב הונ' בריה דרב יהושע מדר' יוחנן והא דמסתייע אביי ממימרא דרב דלקמן משום דכיון דההיא דרב הילכתא היא ולא אשכחן לר' יוחנן דפליג עליה לית לן לאוקומי פלוגתא בינייהו בכדי ובודאי דבין אביי ובין רבא כל חד מינייהו בעי לאוקומי לר' יוחנן לפום סבריה דאביי סבר בין הלחיים אסור ורבא אמר בין הלחיים מותר וטעמא דאביי ורבא יש שפירשו דאביי ורבא אזדו הכא לטעמיהו דאפליגו לקמן גבי לחי העומד מאליו דרבא סבר התם לחי משום היכירא וכיון דכן מסתמא היכירא מלבר וחודו החיצון סותם ומותר להשתמש כנגדו ואביי סבר התם לחי משום מחיצה וכל שהוא משום מחיצה מסתמא חודו הפנימי סותם דחשבי' עובי הלחי כאלו היא מחיצה נמשכת וסותמת ואי ק"ל דהא אביי סבר הכא מותר להשתמש תחת הקורה ואפ"ה אמרינן לעיל במה ממעטה דקורה משום מחיצה וי"ל דההוא לישנא לא קאי א"נ בקורה סבר אביי דחודה החיצון סותם משום דרחבה טפח וגבי לחי סובר דחודו הפנימי סותם ולפי פי' זה תקשי לגאונים ז"ל הלכתא אהלכתא דאינהו פסקו בהא הלכה כרבא ולקמי' גבי לחי העומד מאליו פסקו הלכת' כאביי וחשבי לי' ביע"ל קג"ם אבל יש לומר והוא הנכון לפום ריהטא דשמעתין דאביי לדברי הכל קאמר דבין הלחיים אסור ואפי' תימא דלת משום היכירא וטעמ' דידי' כדפריש' לעיל אליבא דרב חסדא דכיון דשיעורו כל שהוא לא חשיב ולית ליה היכירא וחיישינן דילמא אתי להשתמש חוץ ללחי והיינו דדחי אביי לקמן התם בגבוה ג' טפחים כלומר דכיון דגבוה ליכא למיחוש שמא יחליפו וכן פרש"י ז"ל אלמא טעמא דאביי בהא משום דחייש שמא יחליפו ורבא סביר' לי' דלאחלופי לא חיישי' כיון שהוא בתוך כותלי המבוי דאדרבה אפי' תימא לחי משום מחיצה דכיון דשיעורו בכל שהוא לא חשוב למיהוי מקום באנפי נפשיה ודינו שתבטל לגבי המבוי כיון שהוא בתוכו וראיה לפי' זה מהא דאמר רבא מנא אמינא לך דאמר ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' כו' עד שלא יחליפו אלמא לא אמר רבא אלא משום דכל שאין בו ד' על ד' לא חשיב למיהוי מקום באנפי נפשיה ובטל הכא והכא הכי נמי בין הלחיים בטיל הכא ובטיל הכא ע"כ והיינו דאמר אביי לקמן:

וכי תימא דאית ביה ד' על ד' וכו' והא אמר רב וכו' דאלמא מודה רבא בשיש בו ד' על ד' דאסור להשתמש כנגדו דכיון דחשיב הוי מקום באפי נפשי' וכן פי' ר"י ז"ל מקום שאין בו ד' על ד' פי' והוא עומד בין רשות היחיד ובין רשות הרבים מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו. ובלבד שלא יחליפו פרש"י ז"ל אלמא כיון דלא הוי מקום חשיב כו' הכא נמי אפילו חשבת ליה מקום באנפי נפשיה בטל הכא והכא ושרי עכ"ל והא דנקט רבי' ז"ל אפי' חשבת ליה מקום באנפי נפשיה לא היה צריך לכך אלא לומר כי שורת הדין הוא דכיון שעומד בין כותלי המבוי שהו' בתחלת המבוי מיהו אפי' תימא דחשבת ליה מקום באנפי נפשי' מפני שבא להכשיר המבוי מ"מ כיון דלא הוי מקום חשוב בטיל הכא ולהכא ושרי ומיהו הקשו עליו בתו' היכי קאמר מרן ז"ל דהכא נמי בטיל הכא והכא דהא כיון שעומד בין כותלי המבוי רשות היחיד הוא מן התורה דקיימא לן ג' מחיצות דאורייתא וא"כ היכי שרי להשתמש בו לחוץ ויש שתירצו דמרן ז"ל סובר דלא אמר ג' מחיצות רשות היחיד אלא בפתוח לכרמלית אבל בפתחו לרשות הרבים דינו ככרמלית והכי מוכח בפ' כל גגות דקתני התם חצר שנפרצה לרשות הרבים כו' וחכמים אומרים המכניס מתוכה לר"ה או מר"ה לתוכה פטור מפני שהיא ככרמלית והכא בפתוח לר"ה מיירי כדאוקמה רבא לקמן ורי"בא ז"ל פי' הכא נמי כיון דאין בו ד' טפחים דין הוא שיבטל לגבי המבוי שהוא רשות היחיד ועומד לתוכה ואפשר שאף רש"י ז"ל לכך נתכוון וה"ק דה"נ כיון דלא הוי ביה ד' טפחים בטול הכא והכא מדין מיעוטא ושרי לבני רשות היחיד דאלו לבני ר"ה טעמא אחרינא איכא למיסר מפני שהוא בתוך ר"הי ואביי גופיה התם בגבוה ג' פי' דליכא למיחש לחלופי וע"כ נמי הכי ס"ל בגבוה שלשה מיירי דאי לא ארעא סמיכתא היא וה"ל רשות הרבים כיון שעומד סמוך לו ואינו בתוך רשות היחיד לא דהוה ס"ד דגובהה נמי לא מעלה ולא מוריד לעניין שלא יתבטל לכאן ולכאן כיון שאין בו ד' ואביי תריץ דגובהה נמי עביד לי' דליבטיל משום דליכא למיחש שמא יחליפו וכן פי' בתוס':

אין מצא מין את מינו וניעור:    פי' דהא לכרמלית דמי טפי וכיון שכן נהי דאינו מתערב עמו כיון שאין בו ד' טפחים כשיעור כרמלית מ"מ נהור ומתחזק עמו שלא יתבטל לגבי רשות היחיד אבל לרשות הרבים לא דמי כלל ואינו מתחזק עמו בכלום וכיון שאין לו חזוק ומבטל לגבי רשות היחיד:

מבוי שרצפו בלחיים:    פי' מבפנים לארכו של מבוי פחות פחות מד' טפחים באנו למחלוקת רבן שב"ג ורבנן ע"כ דברי יוחנן מכאן ואילך פירוש' דרב הונא בריה דרב יהושע דעביד לאכרוחי פרכיה דידע דהא רב אשי עבד בה בסמוך פירוש' אחרינא לרשב"ג דאמר אמרי' לבוד כו' פרש"י ז"ל דאס"ד בין הלחיים מותר בין לרבנן בין לרשב"ג חודו של לחי החיצון סותם ובמאי פליגי רבנן ורשב"ג וא"ת ולימא לי' דהכא בלחיים שיש בה ד' טפחים דמודה רבא לאביי דבין הלחיים אסור כדפרישנא לעיל וכדפר"י ז"ל י"ל דסתם לחיים כדינם משמע שאין בהם אלא כל שהוא וא"ת מיירי בשהלחיים הראשונים יש ביניהם פחות מג' טפחים ועבדי' לבוד אפי' לרבנן ולפי' חודו הפנימי סותם ולרבנן משתמשים עד לשם דהא מאי דקאמר שרצפו בלחיים פחות פחות מד' יש בכלל זה כיון שיש בהם פחות מד' ממש אפי' פחות מג' מדלא קתני שיש ביניהם מג' ועד פחות מד' וי"ל דכיון דקאמר שרצפו משמע שכולן שוין שיש ביניהם פחות מד' בצמצו' כלומר למעלה ועד פחות מד' דהוא פלוגתא דרבנן ורשב"ג רב אשי אמר כגון שרצפו פי' ולעולם דכ"ע חודו החיצון יורד וסותם בין לרבנן בין לרשב"ג ופרכי' ולרשב"ג להוי כנראה מבחוץ ושוה מבפנים פי' דמסתמא לחי העליון כשהניחו בראש המבוי מבפנים הוציאה מעט כלפי חוץ שכן דרך מעמידי לחיים שיהא נראה מבפנים ומבחוץ וכשהוסף עליו לחיים אחרים נעשה נראה מבחוץ ושוה מבפנים ואיכא היכירא קצת וכל דאיכא היכירא אע"פ שהוא במשך ד' אמות נדון משום לחי ופרקי' דרבי יוחנן ס"ל דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נדון משום לחי וק"ל מאי האי דאמרינן דלרשב"ג כיון דאמרי' לבוד הוה ליה מבוי וצריך לחי דהא לעיל גבי לחי הבולט מדפנו' של מבוי דאמרי' ד' אמות נידון משום מבוי פרש"י ז"ל דטעמא משום דלא איתעביד משום לחי ואלו הכא הא איתעביד לשם לחי דלישנא דרצפו בלחיים הכי משמע וי"ל דהתם הוא שבולט לרחבו של מבוי כי שורת הדין דמשום דריבה בסתימתו לא אלא דבעי' היכיר' וכשנעשה לשם כך איכא היכיר' אבל הכא שהוא במשכו של מבוי לית ליה היכירא כלל אע"פ שעושה לשם לחי וכן אתה מפרש לקמן גבי לחי המושך מדפנו של מבוי דהתם ודאי מיירי כשנעשה לשם לחי מדלא דייקי' עלה ש"מ לחי העומד מאליו הוי לחי כדדייקי' מינה אידך דיני ואפילו הכי קאמר שאם הוה ד' אמות נדון משום מבוי ולא קשי' על רש"י ז"ל מטעמא דאמרן:


דף ט עמוד ב[עריכה]

איתמר נראה מבחוץ ומבפנים היא כזה inset נראה מבפני' ושוה מבחוץ כזה inset נראה מבחוץ ושוה מבפני' פרש"י ז"ל כזה inset שנר' כמוסיף על אורך הכותל ויש לומר גם כן שהוא כזה inset אם איתא קטנה נמי תשתרי פירוש דתהוי נמי לגבי קטנה כפתח ולהוו כשתי חצרות שיש פתח ביניהן דלא אסרן אהדדי ופרקי' בנכנסים כותלי קטנ' לגדול' inset פי' דלא כגון זה חשיב לחי אלא כנגד ראשו ממש ולא מבחוץ משוך כלפני' כעין גפיפין אלו. ופרש"י ז"ל שנכנסין הרבה לפנים כי הכא inset דלא לימא לבוד מן העודף כלפי הגפופין ופרכי' דנימא לבוד כלפי כותלי אורך המבוי וכי תימא דאפליגו טובא כזה inset דליכא לבוד הא אמ' כפי דגדולה רחבה י"ח אמות וקטנה עשר בלבד ואין העודף אלא אמה ואפי' היא בת ו' טפחים לא יעדף מכל צד אלא שלשה וכי שקלת מקום עובי כותלי קטנה בצר לי' רוחא בציר מג' ונימא לבוד:


דף י עמוד א[עריכה]

האי מאי אי אמרת בשלמ' נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נדון משום לחי שפיר דלהכי נקט גדולה בי"א בצמצו' לאשמועי' דגדולה לא משמע אלא בהכי כדי שיהו גפופין לכל צד רחבין ג' דר' סבר דבעי שני פסין מחצר וסבר כרבי יוסי דרוחב לחי ג' וכ"ש רחב פס הלכך לא אפשר אלא למנקט אמה עודפת דבפחות לא סגי ובהני סגי ושמעי' שפיר דסבר לה כרבי יוסי ויהא הפרצה באמצע החצר וליתיה לדר' זירא ולא לדרבינא דליכא לאוקומה כשנפרצה מרוח אחת בשני טפחים כדמוקים לה רבינא דא"כ אינו לחי ובעי בחצר שני פסין והיאך חצר גדולה מותרת אלא אי אמרת נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי ומוקמ' לה כשנפרצה מן הצד מכאן שנים ומכאן ד' ואפי' שוים הוי לחי דלא סבר לה רבי כרבי יוסי אמאי נקט אמה עודפת לא פחות ולא יותר אי למשריא לגדולה משום נראה מבפנים והיה חדוש דאע"פ שהכותלי' נכנסים לפנים אינו מפסיד לגפופי חצר מ"מ בעשרה ושני טפחים סגי פי' שיהיו עודפי' ב' טפחים בלבד להיו' האחד לחי פס מכאן והשני פס מכאן י וגם ב' טפחים לאו דוקא אלא שני משהויין דכיון דר' לית ליה כר' יוסי בלחי כל שהוא סגי אלא דר' בעי שני פסין ואי למשרא לקטנה קא אתי לאשמועינן שעודפת טובא ויהי' הדחק גדול דלא לימא לבוד משום צד דלמה ליה למדחק נפשיה דליכא אלא אמה עודפת עד שנצטרך לומר שאין הפרצה באמצע וכי יש מצד זה ב' ומצד זה ד' אלא לאו שמע מינה לאו שמיעא לי'. פי' שריות' דרבה בר רב הונא דלעיל דנראה מבחוץ לא שמעתיה דרב דרב הונא אבוה כלומ' סברא דנפשיה היא ולא קבלה מאביו כדי לסמוך עליו:

לחי המושך עם דופנו של מבוי:    פרש"י ז"ל שהלחי הוא נראה מבחוץ ושוה מבפנים ונראה כתוס' על ארך הכתל וכנגד עובי חציו כלפי פנים כאותו שצירנו למעלה וקשה הלשון למה קראו לחי המושך עם דפנו של מבוי ונראה כי כותל המבוי הא' היה ארוך וזה היה קצר והוסיף על הקצר לאיזה עד שהוא נמשך כנגד כל משך הכותל הארוך והיינו דשמעינן דבין לחיי' אסור שאלו הלחי הזה עודף בכותל זה על הכותל שכנגדו לדברי הכל אסור להשתמש כנגדו דהא ליכא אלא חדא מחיצה פי' צורתו האמיתית כזה inset ואלו היה כזה inset אסור לדברי הכל ולשון לחי המוש' עם דפנו של מבוי כלו' שמוש' בכותל זה שהושם בכל משך הכותל האחד של מבוי שכנגדו שהיה ארוך ואין הפרש בלחי זה הנתון על חצי עביו של כותל בין שיהא בחצי העיר הסמוך לפתח או בחצי אחר וזה ברור:

אבל הכא כלל כלל:    פי' רש"י ז"ל כלל יותר מעשר לא דלישנא מוכח הכי וא"ת היאך אפכר לומר כן דהא בהדיא קתני ר' יהוד' אומר אינו צריך למעט וי"ל דאנן הכי קאמרי' דאי מיהא דפסי ביראות אתינן למפשטיה ליכא למשמע לא איסור ולא היתר דהא איכא למימר לאידך גיסא דהתם הקילו תרתי אבל הכא לא הקילו כלל וכל שהוא רחב יתר מעשר ימעט ואלו אנן אשכחן לר' יהודא דאמר אינו צריך למעט הילכך ודאי ליכא למשמע מההיא דפסי ביראות מידי:

אין הלכה כאות' משנה:    פרש"י ז"ל דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטיל לה אלא היכי עביד פי' ולאו שאלה גמורה כמאן דלא ידע לה תקנתא דהא ודאי אית לה תקנתא בצורת פתח אלא דבעי לאשמועי' תקנה אחרת היכי עביד במקום קנה. אמר שמואל משמיה דלוי עושה פס גבוה עשרה כו' ומדלאו אשכח תקנה אחרת במקום קנה משמע דבקנה בלחוד לית ליה תקנה ואפי' הקלה המגיע עד הקורה ואפי' הקורה מגעת מכותל לכותל ובזה חולק הגמ' שלנו על הירושלמי שאמרו שם שלא אמרו שאין הלכה כאות' משנה אלא כשאין מניח קורה אלא לצד אחד כלומר מן הקנה לכותל האחד אבל אם הניח את הקורה מכותל לכותל בכי הא לא אמרי' דליבטיל קנה ובתוספות ג"כ נוטין קצת לדברי אבל אנן לית לן אלא גמרא דילן ואפשר דאי עביד לחיים מהני וכי היכי דמהני בצ"פ לדברי הכל אלא דסוגיין לא מיירי בהכי:


דף י עמוד ב[עריכה]

עושה פס גבוה עשרה:    פי' ואח"כ ניתן את הקורה מכותל לכותל ומילת' פסיקת' נקט בכל מבוי אע"פ שהוא גוב' יותר מעשר' הרב' עד. עשרי' אמה כדין מבוי וכן דעת התוס' אבל הראב"ד ז"ל כת' שלא הכשירו אלא במבוי נמוך שהפס מגיע עד הקורה או עד פחות מג' שהוא כלבוד ודברי נביאות הם. והא דבעי שיהא הפס משך ד' אמו' בארכו של מבוי פרש"י ז"ל דטעמא כדי לעשותו בשני מבואו' ולכאורה אתיא כמאן דא' משך מבוי בד' אמות אי נמי דהכא כיין דמבוי אחד הוא על ה' אמות לכ"ע בעי ד' אמות משו' היכירא ולפי שטה זו כתבו בתוספו' כי אחר שהניח בו פס זה ה"ל כמבוי עקום כצורת חי"ת וצריך שלא יהא מחודו של פס עד הכתל הפנימי של מבוי יותר מעשר דא"כ צריך הוא צ"פ דהא מודה שמואל בפרצת יותר מעשר שהוא צריכה כדאי' לעיל ואפילו כשאין בפרצה זו אלא עשר צריך להכשיר כדין מבוי עקום לרב או לשמואל ואין זה נכון דא"כ הוה מדכר ליה תלמודא ועוד דא"כ להחמי' עליו באנו לעשות פס וצ"פ ומוטב שיהיה לו שיעש' צ"פ בכניסתו דהא קי"ל כרבנן דכל שיש שם צ"פ אין צריך למעט אלא ודאי דהא משום היכיר' בעלמ' היא ולאו דלהוי כשני מבואו' ממש ותדע דהא בקנה בלחוד ס"ד לאכשורה אלא משום דאתו אוירין ומבטלין ליה חזרנו להפסיקו בדבר חשוב שהוא במחיצה דלא מבטלה באוירין דתרי גיסי וכ"ש לדברי האומר לעיל דעקום לא בעי בעקמימותו כלום ואפי' כשהוא כמין דלת וכ"ש בזה שיהא כמין חי"ת שתורתו כסתום לדברי הכל וכדברי ריב"א ז"ל דאמר רב יהודא מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמו' פי' ואחר כן נותן קורה מן הפס לכותל או נותן שם לחי להכשירו ולא פריש לה משום דפשיטא דלחי או קורה בעי' בכל מבוי דעלמא ואמאי יעשה פס אמה מחצה כו': אפשר דפרכא ממש היא משום דהכי הוה ניחא טפי דלא הוי כפרצה ולא ניחא תשמישתיה להניח הפתח הגדול ולצאת ולהכנס בזה וכיון דנקט כיצד הוא עושה כו' היה נרא' דלא מצי עביד פס באנפא אחרינא ונהכי פרכי' דאמאי לא עביד באידך אנפא דעדיף פס ואפשר דלאו פרכא היא אלא שאלה בעלמא אי נקיט הכי בדווקא או לא. ואת"ל דדוקא נקט' למימר' דלא מהני באידך אנפא תפשוט מינה דס"ל דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד פי' עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות נקרא כל זמן כל שהפרוץ מרובה על כל א' וא' מן העומדים שבצדו:

אבל כשתצרף שני העומדי' ביחד מרובין על הפרוץ והכי רהטא כולה סוגיין: ומהדרי' לעולם אימא לך הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא כו' פי' הא כל היכא דליכא למימר האי טעמא דיינינן ליה כעומד ונפק' מינה כגון שהיו שני העומדים א' לימין המבוי סמוך לכותל וא' לשמאלו סמוך לכותל השני והאויר בנתיים דהשתא ליכא אלא חד אויר: וא"נ נפקא מינה בעלמא כגון לעניין סוכה שסככה בשפודין או בארוכות המטה דליכא אוירא דמבטל ליה לסכך כשר דהא ההיא נמי בפלוגת' דעומד מרובה על הפרוץ שייכא כדאי' בדוכתא במס' סוכה:

והשתא הוה ס"ד דהא דאמרי' דשאני הכא דאתי אוירא דהאי גיס' ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה היינו משום דכל חד וחד מהני אוירין נפיש על העומד שביניהם הא אלו היה העומד שוה לא' מן האוירין לא מיבטיל בהכי ומ"ה אמרי' ויעשה פס אמה הרחיק פס אמה ויעשה פס כו' פי' דבהא ליכא למימר דאתי אוירא מהאי גיסא ואויר' מהאי גיסא ומבטל לי' שהרי העומד שוה לפרוץ שמן הצד האחד שמעת מינה עומד כפרוץ אסור פי' מדלא קאמר רב יהודא דליעביד הכי דהוי ודאי עדיף טפי דכל מאי דאפשר לפזר הפרצ' ולמעטה דלא תהא ניחא תשמישתי' טפי עדיף אלא ודאי להכי לא עבד ר' יהודא הכי משום דס"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר לקמן בפרקין דאפי' עומד כפרוץ אסור וכ"ש כשהעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות דגריע טפי ואסור ואלו את אמרת לי דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות הוי עומד כל היכא דליכא טעמא דאתי אוירא ומבטלי לי' ומפרקי' דלעול' אימא לך דאפי' עמד מב' רוחות הוי עומד וכ"ש עומד כפרוץ ושאני הכי דאתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטלי לי' כלומ' בהא נמי שייך ביטול אוירין כיון שמן הצד האח' שוה לה ומן הצד השני רבה עליו הא כל היכא שהעומד מרובה על האויר הא' או שאין אויר א' מהם רבה עליו הוי עומד והא דאמרי' לעיל דמבוי שנפרץ בראשו שיעורו בעש' מיירי כשהעומ' מרובה על הפרצה דלא אתי אוירא ומבטיל ליה לעומד הדר פרכי' ויעשה פס אמה ומחצה כו' פי' דהכא ליכא למימר דאתי אוירין ומבטלין ליה כיון שהעומד מרובה על האויר הא' לא אתי ומבטיל ליה ואע"ג דאוירא דאידך גיסא נפיש עליה ומהדרי' דאין הכי נמי אלא דכולי האי לא אטרחו' ויש מרבותי או' דהשתא דפרקי' הדר דחינן כל הני פרוקי דלעיל ולא אמרי' טעמא דבטול אוירין כלל וטעמא דכולהו משום דכולי האי לא אטרחי' ואין זה נכון כלשון התלמוד ומאי תירץ הכי דקושיין דלעיל משום דבעי למימר ליה קושט' דמילתא דאפי' לא היה חישי' לטרח' ליכא למעבד הכי משום דאתו אוירא ומבטיל ליה ומיהו מסתברא דכל היכא דאיכא צ"פ לא אתו אוירא ומבטלי ליה שהרי צ"פ מתרת כל אויר ואפי' יתר מעשר אליבא דהלכתא דקיימא לן כרבנן שאם יש שם צ"פ אפי' הרחב יותר מעשר אינו צריך למעט:

לא שבקי אינשי פתחא רבה ועיילי בפתחא זוטא ק"ל דמשמע דפתחא זוטא הוא דלא עיילי הא בפתחא דכוותא עיילי ואלו לעיל אמר רב חנן משמיה דרבה משמי' דרב שמבוי שנפרץ מראשו כו' כל היכא דלא הוי בקרן זוית ולא חיישי' דילמ' עיילי בפתח' רבא ושבקי לאידך והתם שוות הם שא"א לפתח מבוי שיהא בראשו יתר מי' וי"ל דשאני התם שכבר הורגלו בפתח הראשון לגמרי וגם הפתח החדש של הפרצה אינו מיושר כל כך וכדמוקי' התם בדלא בקעי בה רבי' אבל הכא שהוא בתחלת הכשר מבוי ועדיין לא הורגלו משום פתח ובקעי בה רבי' ודאי משום פתחא זוטא הוא דלא שבקי פתחא רבה הא משום פתחא דכוותה שבקי ומיהו אכתי ק"ל אשמעתין היאך הכשרנו שתי אמות של פרצה בראשו של מבוי ואפי' בתחלת הכשר מבוי ואלו התם אמר רב הונא דבין בצדו ובין בראשו בד' טפחים ואע"פ שהוא בסוף מבוי שאנו מקילים יותר בכל מקום וליכא למימר דכי אמרי' בארבעה היינו כשהן בקרן זוית דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי דלא איתמר ההוא טעמא התם אלא למ"ד מצדו בעשר כדמוכח הת' בהדיא והנכון דהאי סוגיא למאי דקס"ד השתא כרב חנן בר רבא רהטא דקסבר מצדו בעשר וכי קאמר מראשו בארבעה כדקיימא לן בקרן זוית דפתח' בקרן זוית לא עבדי אינשי הא לאו הכי בעשר וא"ת והא דאשמעי' נמי בקרן זוית הי' הא ליתא דלא קרי' קרן זוית מפני שהיא כפאה אלא כשהיה בשתי קצוות המבוי שאוכלת משתי קרנות וכדפרש"י ז"ל והיינו דלא עבדי אינשי כההוא דלעיל מההוא סוגיא דאמרי' כגון דפתיח בקרן זוית שפירושו כך על כרחנו אבל בתוספות אמרו כי אפילו רב הונא כשאמר א' זה וא' זה בד' לא איירי אלא בראשו בקרן זוית וה"ק אחד רחבו בקרן זוית ואחד צדו דוקא שלא בקרן זוית אינם אלא בד' הא בראשו שלא בקרן זוית י"ל בעשר אינו מחוור דא"כ היכי לא פרכינן לרב הונא מ"ש ראשו מצדו דהא עד השתא לא היינו יודעים הפרשה דהוו ממעט בהלוכ' ואידך לא ממעט בהלוכה וי"ל דהא ליכא למיפרך דטעמא רבא איכא דמראשו בעשר דפתחא אבל בצדו לא הוי פתחא שאין דרך מבוי לעשות פתחו בצדו ופרכינן ומ"ש מדרבי אמי ורבי אסי פרש"י ז"ל היכי אמרת דלא חיישינן דשבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא והא בההיא דרבי אמי ור' אסי אמרו דפרצה מצדו שאין בו פס ד' פחות מג' מתיר שהוא כלבוד שלשה אינו מתיר והתם טעמא משום דשבקי פתחי' רבא ועיילי בפתחא זוטא ומבטלי תורת הכשר קורה מהכא דפתחא הוא דחשיב להו כניסה ופתח מבוי והרי אין בו הכשר כן פרש"י ז"ל וכטעם הזה פי' במקומו למעלה ובודאי דלהאי פי' קושיין בכל דכן דהא התם אפילו בסוף מבוי שהורגלו כבר בראשון וגם דאית גדודי כדאוקימנא התם אליבא דרב חנן בר רבא דסוגיין הכא כוותי' חיישינן דילמא שבקי פתחא רבא ועיילי אפי' בפתחא זוטא של ג' טפחים ואלו הכא בתחלת מבוי וגם שאין בו גדודי לא חיישינן דשבקי פתתא רבא ועיילי בפתחא זוטא של שתי אמות והקשו על רש"י ז"ל דהתם כשאמרו ג' אינו מתיר אינו מטעם דשבק פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא דא"כ כשיש בו פס ד' למה הכשירו פרצה בעשר ניחוש דשבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא כאידך שהיא רבותא בעשר אלא ודאי טעמא דג' אינו מתיר משו' דבעי' קורה ע"ג מבוי וליכ' ויש לתרץ דברי רש"י ז"ל כי מלשונו נראה שם דלעולם לא פסלי' הכשר קורה בסוף מבוי אלא היכא דאיכא תרתי לגריעותא שלא נשאר שם היכר קורה ע"ג מבוי ודשבקי בפתחא רבא ועיילי באידך פתחא ולפי' כשיש שם שנשאר שם עדיין קורה ע"ג שיעור מבוי ואיכא היכירא טובא לא חיישינן למאי דשבקי פתחא רבא ועיילי באידך אבל כשאין בו פס ד' ולא נשאר לנו היכירא עכשיו אלו ידעי' דלא שבקי ליה לא הוה פסלינ' ליה כיון שהוא סוף מבוי והיה פרצה נכר' בגדודי כיון שנשאר שם עמוד טפח שהקורה עומדת אבל השת' דחיישי' דלמא שבקי פתחא קמא ועיילי באידך מ"ה פסלי' ליה דהשתא לא נשתייר בו שום היכר לא בגופו ולא בהיכר כניסה הנכנסים והיוצאין כנ"ל ופרקי' דהתם דממעט' בהלוכה דחיישי' דעיילי בה דאע"ג דאי' ביה גדודי ואין בו אלא ג' טפחי' אבל דלא ממעט בהלוכה לא שבקי ליה והראב"ד ז"ל פי' דקושיין אדרבי אמי ור' אסי הייט אמאי דקאמר שאם יש שם פס ד' מתיר פרצה עד עשר וטעמא משום דכיון שיש כאן פס ד' ואיכא קורה ע"ג מבוי חשבי' זו הפרצה כאלו היה פתח שבכותל:

והיינו דפרכינן דכיון דחשבינן ליה כפתח שבכותל אלמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא להקל דאי לא תהוי כפרצת מבוי והרי הוא חסר דופן ג' והיאך פרצה זו ניתרת בקורה שהיא אחר הפס ד' והלא כנגד הפרצה אין שם אלא כותל אחד וקשה לפי' דמאי קושי' לימא ליה דשאני התם דהאי פרצה הוי פתח דכותה שאין פתח מבוי יותר מעשר ופרצה זו ג"כ רחבה עשר ואפי' תהא פתח מבוי גדול מעשר בצ"פ מ"מ זו שהיא בעשר אינו פתחא זוטא ונראה כי רבינו ז"ל סובר דפתחא רבא ופתחא זוטא דאמרינן הכא לאו דוקא אלא לישנא דמקשי נקטי' ואין הכוונה אלא שאין מניחין פתח ישן שהורגלו בה להכנ' בפתח חדש שלא הורגלו בו ועי"ל דהתם לא אמר רבי אמי ורבי אסי מתיר פרצה בעשר אלא עד עשר לאפוקי יותר מעשר וכ"ש שר"ל שיתר פרצה פחותה מעשר ואפי' בשתי אמות או פחות ומ"מ אין דברי רבי' ז"ל מחוורין דלא משמע דלהוי טעמא דהתם מפני שנכנסין ויוצאין בפרצה אלא משום דכל דאיכא פס ד' דנשתייר סוף מבוי לא חששו לפרצה אלא באחת מפתחי המבוי שאינו ואפי' לא יכנסו ויצאו בה לעול' ודברי רש"י ז"ל נראין עיקר ועליהם הסכימו התוספ' וא"ת ומאי האי דפרכי' דניחוש לפתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא ומה בכך כיון ששתיהם בתחלת המבוי וקירה על גביהן הרי המבוי מוכשר שהרי יש בשתי אמות שיעור פתח י"ל שאלו הניח קורה מכותל לכותל הכי נמי אבל מיירי שלא הניח קורה אלא מן הפס של ג' אמות ונשתיירו שתי אמות אלו פרוצות בלא הכשר קורה ולא לחי וכן פי' הראב"ד ז"ל הא דאמרי' בעוד הא כולה שמצטרפין העומד והאויר לטפח לעשות טומאת אהל ופרש"י טעמא או משום דעומד כפרוץ הוי עומד או דעומד כפרוץ משתי רוחות כדמפרש ואזיל ק"ל למה לן כולי האי תיפוק לי דכל פחות מג' כלבוד דמי וי"א שאין לבוד בכלים וקשי' קצת ההיא דכוורת אבל י"ל דבדבר העומד להיות פתוח לעולם ונעשה לכך אין אומר בו לבוד וא"ת בלאו הכי נמי מאי קושיא לענין טומאה אין אומר לבוד דא"כ בטלת תורת פותח טופח וחלון המביא את הטומאה י"ל דלגבי טפח לא אמרינן לבוד דרחמנא אחשביה לטפח לענין טומאה כאלו היא דבר חשוב כשלשה טפחים אבל בפחות מטפח יש לנו לומר לבוד והא ליתא כדאמרינן במסכת סוכה אמתני' דאהלות גבי טומאה וארובה דבית שאף על פי שאין בה פותח טפח טומאה בבית הבית טמא ותחת ארובה טהור טומאה בארובה הכל טהור ומשם נלמוד גם כן דהכא מיירי כשהטומאה תחת האויר דכל טומא' שהוא תחת אויר לעולם אינו עושה אהל וכן פירשו בתוספ':

לדידי הכי אי בעי ליה למינקט:    פי' אי בעי לאשמועי' דמשתי רוחו' מצטרפין הכי הו' לי' למינקט בגוונא דליהוו רווחא דבנתים מרובה על כל אחד ואחד מן העומדי' בפני עצמו וצירוף שניהם מבטלין דלאו למנקט שהעומד של שניהם מרובה על הרוח והרוח שוה לכל א' מהן הילכך אי פלגינן בפרוץ כעומד הוא דפלגינן לרבנן לא הוי עומד ולדידיה הוי עומד והא דנקט ואצבעיים ושני שלישים באמצע לא בעינן של העומדים שני שלישים כולי האי שיהא עודף אלא כל שהוא סגי ויכול היה לומר אצבע וחצי ושמינית מכאן וכן מכאן ואצבעיי' ושלשה רביעית ריוח באמצע שהפרוץ מרובה על כל א' מן העומדים יותר מאצבע ואין שניהם רבין עליו אלא שני רביעית אפילו בפחות מכן אלא דלא דק:

אי איכ' למימר דפליגינן:    פי' דלפום דעתי לא פליגינן כלל וחד מכאן לא דק בלישנא דוקא ומה ששמעתי אני מרבי יוחנן ומה ששמע הוא הכל ענין אחד ולא דקדק רבי יוחנן בין זה לזה: אשכחן צורת הפתח דמהניא ברחבה ואמלתרא דמהניא בגובהה איפכא מאי וא"ת והיכי מבעיא ליה אי מהניא צורת הפתח בגובהה דהא אפי' בלחי כל שהו כדפריש בריש' מכילתין תירץ ר"ת ז"ל דהא אליבא דרבי יוסי נצרכה דבעי בלחי שיהא רוחב ג' טפחים אי נמי אפי' לרבנן נצרכה למבוי המפולש שצריך צ"פ מן הצד הא':


דף יא עמוד א[עריכה]

חצר שרוב' פתחי' וחלונו':    פרש"י ז"ל מכל צד דמשום שתי רוחו' לא הוה קפדי' וניתר בשני פסין ומיירי בפתחים בעשר דאי ביותר מעשר אפילו פרצה אחת אוסרת לרב ולא מהניא ליה צורת הפתח ומה שאומר רב יוסף מדברי רבי' נלמד כו' נראה לפי פשוטו וכן תרצו בתוספ' במקצתן דאליבא דרב דייק וקשה להם דא"כ לדידן דלית לן דרב יהיה פרוץ מרובה על העומד ניתר בשבת כשיש בו צ"פ ואפי' מד' רוחות וכההיא דכלאים דמייתי בסמוך וא"כ לדידן אליבא דרב יוסף למה הוצרכו בפסי ביראות לכל אותן דברים וגם לא התירו אלא לעולי רגלים ולבהמתם בלבד ולא לאחרי' יעשו קנים מד' רוחות וקנים על גביהם דהוי צורת פתח ולשתרו לכל אדם ותירצו שאין הכי נמי אלא שחששו כי כשיכנסו שם הגמלי' טעונים שיפלו הקנים ויתבטלו המחיצו' ולא עוד אלא דכיון שהיו צריכין להגביהן מפני כניסת גמלים היו נופלים ברוח מצויה וזה הפ' אינו עולה יפה בלב ותו דהיאך אפשר שבא רב יוסף לומר מדברי רבי' נלמד וכבר ידוע שאין הלכה כרב וגם בברייתא שבאנו לסייעו מאיזה מקו' ידענו שהיא אליבא דרב דוקא והנכון כי רב יוסף אפילו אליבא דרבנן רצה לדקדק דפרצה ביותר מעשר לרב חשיבה פרצה וגדלה ולפי' אין לה תקנה בצ"פ וחכמים אומרים שאף זה אינה פרצה כל כך שלא הועיל לה צ"פ ואפשר דאפי' רבנן לא שרו לה בג' רוחות דלא הוה פליגא דרבי כולי האי עלייהו ומ"מ מדרב נלמד לרבנן דלכל הפחות דפרוץ מרוב' על העומד שהיה פרצה גמורה לכל באי עולם שלא תועיל לה צורת פתח ואנן דחינן דמק"ו דרב ליכא למשמע מידי דאיכא למפרך אבל אפשר שהדין עצמו אמת כדמוכחי' לן מההיא דפסין ומה שאמר לפנינו אילימא בעשר בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא הקשו בתוספ' דילמא אין הכי נמי ומשום דפרוץ מרובה על העומד לא תועיל לו צירת פתח ותרצו שאם היה כן תפשוט מינ' דרבי יוחנן סבר לה דיותר מעשר אינו ניתר בצורת פתח וכסברא דרב יוסף דלעיל דאי לית ליה דרב ודאי פרוץ מרובה מותר לענין שבת ואע"פ שדחו לעיל דברי רב יוסף היינו דאפשר דפרוץ מרובה על העומד שאינו פרוץ בשום מקום בעשר קל מפרצה ביותר מעשר אבל דלפרוץ מרובה לא מהניא צורת הפתח ה"ה ליותר מעשר ולפי הפיר' האחרון אינו כן כי לדברי רב יוסף אפשר דלרבנן שרו יותר מעשר בפרצה ולא שרו פרוץ מרובה על העומד בצורת הפתח אבל הנכון דאנן השתא דומיא דכלאים מיירינן ובכלאים לא שייכי ד' מחיצות ובמחיצה אחת די שנעשית צורת הפתח בגדר זה סומך מכאן וזה סומך מכאן וכשהחברו שם ד' קונדריסין זהו להתיר ד' מיני כלאים והכל יש לו דין מחיצה אחת וגם לענין שבת כשאמרנו שנוהג או אינו נוהג לא דברנו אלא לעניין מחיצה אחת ובשאר הרוחות עומדין או שהוא עומד כפרוץ וזה ברור עי"ל דאפי' ריש לקיש לא התיר בשבת אלא כשהעומד מרובה ורבי יוחנן אסר אף כשהעומד מרובה והיינו דמתמה' דאי בעשר היכי פליג רבי יוחנן בין דעומד מרובה וזה נכון לרבי' ז"ל ובתוספ' תירצו גם כן כזו:

אמי פיתחי שימאי פליגי בה רב רחומי ורב יוסי חד אמר דלית ליה שקפי:    פי' שאין שם תיקון מזוזות מן הצד ודלא כפרש"י ז"ל דלית ליה תקרה פרש"י ז"ל שהפתחים פרוצים למעלה ואינו נכון אלא לומר שלא נתנו שם תקרה הנקרא בלשון הכתוב משקוף וכל כיוצא בזה אינו אלא כחור בעלמא:

במאי עסקינן אילימא מן הצד:    פי' רי"ף ז"ל שנתן קנה סמוך לקונדס ועשה פתח בזוית ולישנא דמן הצד הכריחו לפרש כן אבל אי אפשר לפרש כן חדא דאם כן למה יאמ' רב חסדא דצורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה כלום דהא עד כאן לא קאמר תלמודא לעיל אלא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי אבל בזוית עבדי וכדפריש לעיל וניחוש דילמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא ועוד דמאי מתרצי' אלא על גבי הוה לן למימר אלא באמציעתן ועוד הקנים אלא שנתן סמוך לזוית מאן דכר שמיהו דהא רבי יצחק לא אדכר אלא ד' קונדרסין והנכון כדפרש"י ז"ל דמן הצד היינו שהקנה שנותן על גביהן אינו על גבי הקנים אלא מן הצד על פניהם או סמוך לראשן או באמצעיתן כגון זה inset וכי האי גוונא לא מיחזי כצורת פתח ולהכי אמר רב חסדא דלענין שבת לא עשה כלום ומיהו מה . שפירש"י ז"ל שנתן הקנ' באמצעיתן לאו דוק' דא"כ למה לי לאוקומה בשנתנו על גבן נימא אפי' מן צד וכשהו' סמוך לראשן אלא ודאי כדפרישנא:


דף יא עמוד ב[עריכה]

אשכחינהו רב אחא בריה דרבא לרב אשי אמר לי' אמר מר מידי בצ"פ יש שפירשו בתוס' דקא בעי ליה למידע אם היה מצריך היכר ציר או בריא' לקבל דלת של קשים או לא אמר לי' לא ואית דגרסי לא אמר כלו' והכל דרך אחד. תנא צורת הפתח שאמרו כו' ומילתא באנפי נפשיה היא ויש גירסין אמר להו תנא כו' אמר להו אנא תנינ' צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן ותפשוט לן מינה דלכל הפחות אינה צריכה היכר ציר דבקנים אלו סתמן ליכא היכר ציר וזה נראה דעת רי"ף ז"ל שפסק כרב חסדא ולא הביא דר"ל דבקנים אפשר הוא לקבל דלת של קשים וכן נראה פירוש' דעביד לה פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן וריש לקיש בעי היכר ציר ורבי יוחנן אמר היכר מבוי כו' למימרא דלא בעי היכר ציר כו' ובודאי דלישנא דלא אמר כלום הכי משמע שאלו היה צריך כלום לא סגי דלא הוה מפרש להו לתלמידיה ואף לנוסחי דגרסי אמר ליה לא כך נראה פירוש' דלא אמר להו מידי בצורת פתח כלומר שלא אמר בו שום חידוש ומיהו סתם קנים יכולים לקבל דלת של קשים וכדרב חסדא וזה לא היה צריך להם וי"א דאפי' דרב חסדא תפשוט דלא צריכי' אבל מצינו לראב"ד ז"ל שפוסק כרב חסדא וריש לקיש נראה שהוא סובר שלא ירד רב אחא לכל זה אלא שהיה רוצה לדעת שום חדוש אחר בצורת הפתח ולעול' אימא לך דבעי' היכר ציר ובריאות אלא דתנא לא נחת אלא צורת פתח גרידתא ונכון הוא וא"ת בקנה מכאן וקנה מכאן היכי איכא שקפי והיינו מזוזות אפי' יהיו פני הכותל שוין אינו נראה אלא כפרצה אבל בקנים או קונדרסין שפיר אתחזי צורת הפתח בלא שקפי ומלשון רש"י ז"ל שפי' לעיל נראה דפתח שאין לו שקפי היינו שהצדדים אינם שוין אלא אבן נכנסת ואבן יוצאת ולמעלה הוא גם כן פרוץ הא כל שהם שוין מן הצד למעלה שוב אינו צריך ואתא שפיר הא דקנים ומיהו פיר' שקפי אינו מוכיח כן בפרק הקומץ רבה אלא כפיר' הראשון וכן היה מפרש מורי הרב ז"ל ה"ה:

א"ל תניא כיפה:    פי' בנין שיש פתח עשוי עגול שאנו קורין בלע"ז ארק"ו רבי מאיר מחייב במזוזה וחכמים פוטרין ושוים שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת פי' עיקרא דמילתא דלא חשיב פתח לעניין מזוזה אנא כשיש מזוזות עומדות שוות מן הצד גבוהות עשרה לכל הפחות ובין מזוזה למזוזה ארבעה טפתם אויר לכל הפחות כשיעור פתח ושיהא למעלה סף שוה נתון עליהם כעין משקוף וכל שהוא עשוי ככיפה זו יש עליה בנין עומד פשוט על פני כולה ואותו בנין עומד במקום סף ולפי' כשיש ברגליה גובה עשרה ברחב ד' כשיעור פתח מודים חכמים שהוא חייב במזוזות שהרי יש לנו מזוזות וסף ואותו עגול יהא כמי שאינו וי"מ דמיהא דמודו רבנן תפשוט לן שאין צריכין ליגע שהרי בכאן אין המזוזות מגיעין בסף לפי מה שפירשנו שאין העגול חשוב לנו לא מזוזה ולא סף אלא הבנין שעליו ומה שהביאו בתלמודא מימרא דאביי בפי' דמתני' אינו אלא לברורה דעלמ' דלא תימא שמא יש שום חסרון אחר בברייתא דלא תפשוט לן מיניה מידי ועוד שדרך התלמוד הוא כשמביא ברייתא לפעמים שמביא טעם פירושא שנאמר עליה במקומה והא ברייתא ופירוש דאביי איתא בפ"ק דיומא גם בפרק הקומץ ולפי' זה לא גרסי' ואמר אביי אלא גורסין ואמר אביי דצריכין בהא לפי' דאביי כי שמא תאמר לעולם צריכין ליגע ומה ששוין חכמי' בזו אינו אלא משום דמודו דאמר בהא חוקקי' להשלים ומיירי כשיש בכיפה כדי לחוק להשלים ומעתה הרי הם נוגעים קמ"ל מדברי אביי דלרבנן אין א ומרי' חוקקים להשלים והרי אין צריכין ליגע ואין פי' זה מחוור מ"מ לפי מה שפירשנו נרא' דפשטי' שפיר שאין צריכין ליגע והיינו דאיכא במקצת ניסחי א"ל אי תשכחינהו לדבי ריש גלות' לא תימא להו ולא מידי ולפי זה אין הלכ' כרב ששת וי"מ דממתנית' ולא מפי' דאביי לאפשטיה מידי בהא אלא מתנייתא בעלמא הוא דאמר ליה בצורת פתח דדילמא שאני הכ' שאין אויר מפסיק הא כל שיש אויר מפסיק אינו פתח דצריכין הם ליגעי ולא גרסי הא דאמר ליה אי תשכחינהו כו' ולפי זה הלכה כרב ששת במקום רב נחמן:

אמר אביי כו':    פירוש אביי פירש לך כי אפי' לרבי מאיר אין חוקקין להשלים אלא א"כ יש לנו קצת הכשר פתח שיהא בו לכל הפחות מזוזות שוות ברחב ד' רגלים גבוהים ג' וביניהם ד' טפחים רחב וכל שאין ברגליה גבוה לא כלום הוא דארעא סמיכתא הוא וכאלו אין לנו רגלים כלל ואפי' יש ברגלי הג' אם ביניהם רחב ד' טפחים אינו כלום ואינו פתח בפחות מד' ויש גורסים עוד שאע"פ שיש ברגליה ג' ברחב ד' טפחים אם אין הכיפה גבוה עשרה אינו כלום לדברי הכל דבעי כולא גובהה ועיקר היא זאת הגרסא ומאן דלא גריס לה הכי נמי קא אמרי דאנן לא אמרי' חוקקין להשלים בגובה לא למעלה ולא למטה ומההיא דבי' שאין בתוכה עשרה וקירויו משלימו לעשרה שנדון תוכו ככרמלית לדברי הכל תפשוט לן שפיר שאין אומרין חוקקין להשלים למטה מיהת דאלו למעלה דילמא שאני התם שאין בו מקום לחוק שאם אתה חוקק להשלים תסתר כל קרויו לגמרי ומ"ה ה"ה והוא הטעם וכן פירשו בתו' וכן פרש"י ז"ל.

כי פליגי בשיש ברגליה שלשה ורחבה ד' בין רגליה לכל הפחו' ויש בה בכיפה מקום לחוק להשלים לעשרה כי הכיפה רחבה בכתלי עצמה ואינן מתקצרין ומפירוש רש"י והתוספ' ז"ל נראה דכיון דכן אפי' אינה רחבה ד' טפחים למעלה מן הרגלים אין בכך כלום לר' מאיר שהרי חוקקין להשלים הכל הגובה והרחב ונמצא מרובה. ויש נסחא דגרסי' לה להדיא שאינה רחבה ד' טפחים אבל יש שאינם גורסי' כן אלא דפליגי ברחבה ד' טפחים ומפרשי לה דמיירי בין הרגלים. ומורי הר"א ז"ל היה מפרש שצריך שתהא רחבה גם למעלה עד עשרה כדי שיהא לנו למראי' העין קודם חקיקה מראית פתח בגובה ורחב מ"מ לכולהו פירושי צריך אתה לידע דנקטי' אינה רחבה ד' לאשמעי' דאפי' בהא אומר ר' מאיר חוקקי' להשלים ומיהו אפי' היא רחבה הרבה צריך לנו לומר שיש בעובי כותלי כיפ' רחב כדי לחוק להשלי' הרגלים לגובה י' כי רגלים י' שוים אנו צריכים לדברי הכל כדמוכח מדרבנן אלא שר' מאיר עושה אותו במחשבה ע"י שרואי' כאלו חוקקין כיון שיש מקום לחוק והקשו בתוס' דהכא משמע דאפי' לר' מאיר אין לו חוקקי' להשלי' אלא א"כ יש לנו קצת מאותו דבר בלא חקיקה כדאמר הכא. ואלו בפ"ק דשבת אמר זרק ונח בלחוד כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן. ותרצו דכל שהוא לאו דוקא אלא כשיש בראשו רחב ד' כשיעור רשות היחיד אלא שמתקצר והולך בעובי הכותל ויש ג"כ בחללו טפח בפחות מטפח אינו כלום: ואינו משלימין לר' מאיר לחוק במחשבה להשלימו לד' על ד' דבהא סגי כיון שיש כבר הכותל גבוה עשר' עד החור שיעור גובה רשות היחיד:

לימא קא סברי ב"ש ד' מחיצות דאורייתא:    פי' דאי סבירא להו ג' מחיצו' דאוריית' למה לי לחי וקורה ברוח רביעית הא ודאי משום היכירא דרבנן בלחי או קורה סגי' אלא ודאי לחי או קורה משום מחיצה דאורייתא משוי ליה. וא"ת ואידך מחיצו' דאוריית' היכי סגי במחיצה רביעית בלחי וקורה תרצו בתוס' דה"ה דקא סברי ב"ש דמדאורייתא בעי' שם ד' מחיצות ג' מחיצות גמורות ומחיצ' רביעית בכל דהו. ומיהו בפחות מלחי וקורה לא אפשר ומהדרי' דלעולם ג' מחיצות דאורייתא אבל לזרוק בג' מחיצו' חייב אבל חכמי' אסרו לטלטל עד דאיכא ברוח רביעית היכר גמור ולחי או קורה לא עבדי היכר גמור: הדר אמרינן לימא קסברי ב"ה ג' מחיצות דאורייתא פי' ולא סגי בשתי מחיצות לא זו כנגד זו ולא כמין גם דעתם מדלא שרו בלחי או קורה אלא ברוח רביעית דאי רוח שלישית דרבנן ליסגי ליה בלחי או קורה או בלחי וקורה משום היכירא כדאמרי' ברוח רביעית ודחי' דלעול' אימא לך שתי ומיחייב בהו הזורק אבל רבנן אסרו לטלטל עד דאיכא ג' מחיצות שלימות ולחי או קורה ברוח רביעית להיכר' משו' דלא מיחזי להו לאינשי רשות היחיד אם אין שום היכירא אף ברוח רביעי' היינו דאמרי' ליה לא לסותמו אני צריך. וא"ת אי ר' אליעזר לחיים וקורה בעי הוה ליה למימ' עשה לו לחי או קורה כי התלמיד הזה לא הניח שם אלא לחי או אחר: ועוד זה התלמיד שהיה תלמידו של ר' אלעזר שהוא מתלמידי ב"ש היאך לא עשה אלא לחי אחד אם כן כב"ה. עשה ואי סבירא ליה כב"ה למה לא אמר לר' אליעזר אלא כב"ה סביר' לי' והנכון כי זה התלמוד לחי וקורה עשה כב"ש והיה סבור כי ר"א רבו הכי קאמר אף לחיים וקורה וה"ה ללחי וקורה והיינו דא"ל עשה לו לחי אחר. ומהדרינן דלעולם לר' אליעזר לחיים דווקא וה"ק עשה לו לחי אחר כי הקודם אינו תועלת כלום. וא"ת ור' אליעזר היאך חולק על ב"ש וב"ה ועוד והלא שמותי הוא. י"ל כי רבי אליעזר אומר שכך אמר ב"ש לחיים דווקא:


דף יב עמוד א[עריכה]

וכי לסותמו בלחיים אנ' צריך: מכאן דקדקו בירושל' דסגי ליה בלחי ג' טפחי' כרבי יוסי והיינו דקרי ליה סתימה ואין זו שטת גמ' דילן מדלא תלי' לר' דבעי ג' אלא לר' יוסי בלחוד:

לא נחלקו על פחות מד' טפחי': פי' אם פתח המבוי הוא רחב פחות מד' טפחים.

ה"ק אינו צריך לחי ולא קורה: פירוש דלא אמר כלום רשב"ג ה"ק אינו צריך כלום מהתוספת שהוסיפו ב"ש ורבי אליעזר על דב"ה. ועד כמה כלומ' יהא צריך לחי או קורה עד ד' טפחים פי' עד ועד בכלל ופחות מד' אינו צריך כלום דכסתום דמי.

פס חצר צריך שיהא בהן ד': פי' אלמא בפס ד' סגי והיכי קאמרינן דצריך שני פסין: וא"ת אי בפס א' מיירי היכי קאמר פסי חצר שיהא בהם: י"ל דקס"ד דבפסין דעלמא מיירי וכדאמרינן לקמן לחיים דעלמא. וא"ת ונימא דשני פסין קאמר שיש בכל א' שני טפחים: י"ל דהא ליכא למימר דמהיכא תיתי שיעורא דב' טפחים הא ודאי או הוי שיעורא משהו או בג' טפחים שיצא מתורת לבוד או בד' שהוא דבר חשוב: כי סליק ר' זירא מימי פרש"י ז"ל כשעלה מן הים ולא נהיר' דא"כ לימא מן ימא לכך פר"י ז"ל דימי שם מקום והיינו דאמרי' התם כמין ימי:

מרוח אחת בד' בשתי אמות משהו מכאן ומשהו מכאן והא דתני חדא ר' היא וסבר לה כר' יוסי הגלילי פרש"י ז"ל ור' יוחנן אליבא דרבנן קאמר ופס א' דקאמרי רבנן היינו בארבעה טפחים מרוח אחת. ובשתי רוחות סגי להו בשני משהויין עד כאן פי' ולפי זה ר' ורבנן בתרתי פליגי חדא דרבנן סגי להו בפס אחד של ד' ולר' לא סגי ליה לעולם בפחות מב' פסין ופליגי בבא להכשירו בשני פסין דלרבנן סגי בב' משהויין ולר' לא סגי ליה אלא בג' טפחים אליבא דר' אדא בר אוכמי: והקשו בתו' חדא דא"כ שיעור פס א' דאמרי רבנן במתניתא אינו כשיעור שני פסין דאמר ר' לפום פשטא משמע דלא פליג אלא במנין הפסין דרבנן אמרי פס אחד ור' אמר ב' פסין. ועוד דהא לפום משמעתא דסוגיין ר' כר' אליעזר סבירא ליה: ואם איתא דר' אינו מכשיר בפס א' של ד' קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דאלו לעיל פסק כר' אליעזר ולקמן אמר איזהו חצר שאינ' ניתרת אלא בפס ד'. ועוד דהא לעיל בשמעת' דחצר גדולה וקטנה דאוקימנא בשנפרצה מרוח א' בשני טפחים מרוח ד' בד' פרכי' ולימא לבוד מרוח א' ותשתרי ופרקי' הא מני ר' היא אמאי נימא רבנן היא דהא התם ליכא בשום צד פס ד' ואין לנו לבוד לעשות לחי אלא מרוח א'. ואנן בעי' שני פסין לרבנן כיון דליכא פס לפי פרש"י ז"ל דר' יוחנן נמי אליבא דר' קאמר שהלכה כמותו אלא דפליג על אדא בר אוכמי בתרתי חדא כי הוא סובר כר' ב' פסין משני משהויין קאמר ודסגי ליה נמי בפס א' של ד' מרוח אחת. ואלו לאדא בר אוכמי לא סגי בפס ד': דא"כ גדולה בעשר וד' טפחים סגי וסבירא ליה נמי דשני לחיים צריך שיהו בני ג' טפחים ולהכי בעי גדול' באחת עשרה כדי שיהו ג' טפחים לכל צד כשנפרצה קטנה אבל לרבנן דכ"ע בפס א' סגי לר' יוחנן בפס משהו. דומיא דשני פסין דר' ולאדא בר אוכמי פס ג' דומיא דשני פסין דר': ואתיא פסי מתניתא דר' ורבנן בחדא שיעורא ומיהו קשה קצת לפי' זה לישנא דאמרינן והא דתני אדא בר אוכמי רבי היא דמשמע דההיא אתיא כר' אבל דר' יוחנן לא אתיא כר' ואין ספק שזה הצריכו לרש"י לפ' מה שפי' אבל י"ל לדעת ר"י ז"ל דה"ק והא דתנא אדא בר אוכמי באמת ר' היא נמי כדר' יוחנן וס"ל כר' יוסי כלומר דלא נימא לך דלא פליג ר' אדא על דר' יוחנן ואיהו לר' יוסי בלחוד קאמר שזה אנו ומודינא בדרך אמת דר' היא ופליג אדר' יוחנן:

וא"ת ומי הכריחו לר' אבא לומר דפליג רבי יוחנן על דר' אדא בשיעור שני פסין מיהת לימא משתי רוחות שלשה טפחים מכאן ושלשה טפחים מכאן י"ל דמשמע ליה דלרבנן ודאי בפס משהו סגי שני פסין דר' כפס אחד לרבנן. עוד י"ל דאלו הוא בעי בשני פסין דבשתי רוחות ששה טפחים לא הוה סגי ליה מרוח אחת בפס ד': אדרבה לעולם מוסיפין על שייעור רוח אחת משיעור שתי רוחות ולרש"י ז"ל יש לתרץ דר' יוחנן לא אזיל בשטתא דרב נחמן בר יצחק. ורב נחמן סתמא הוא רב נחמן בר יעקב אליבא דר' אלא סבירא להו דמאן מודים רבנן. והלכ' מכלל דפליגי. וסוגי' דלעיל לרב נחמן היא. ואליבא דהלכתא דרבנן סגי להו בלחי משהו וסבי' לן השתא דר' יוחנן סבי' ליה דפס א' לא משמע דליהוי בפחות מד' ואע"ג דשני פסין דר' כשני משהויין הא לא נחית השתא לשיעורא אלא למניינא ולא דייק בה. והיינו דקתני פסי' סתמא ואע"ג דלא הוו בחדא גווגא לר' ולרבנן ודוק:

לא ידענא עובדא הוה כו':    פי' אני לא ידעתי לתרץ אותם אבל יודע אני באמת כי רב יהודה עשה מעש' כשמעתי' דעובד' הוה בלשון ים שנכנס לחצר ונפרץ במלואו ולא נשאר שם גפוף והתירו רב יהודא בפס ד'. קל הוא שהקילו במים פי' בפרצת חצר שנפרצה לכרמלית של מים להתירו בהיכר כל דהו כשם שהקילו במים להתיר בו מחיצה תלויי' גבי פצוצטראו ובור שבין שתי חצרות ואמרי מ"מ קשי' מימרא דרב יהודא אמר שמואל לאידך דשמואל ופרקי' דת"ק מרוח אחת כר' כו' כלו' ואליבא דר' לפי' ר"י ז"ל ואליבא דהלכת' כדפסק רב נחמן:

למה לי רוב דופן בפס ד' סגי:    פי' דהא משמע לפום פשטא דאפי' בדופן רחב מאד מיירי וכי תימא בדופן ד' הוו להו רוב דופן פי' דק"ל ומשום הכי למה ליה למימר רוב דופן דהא אכתי לא ארווחינן מידי בדופן ד' ויש לטעות ולהפסיד בדופן רחבה ועדיפא ליה דדילמא דתשתרי בד' ועוד קשה דהא ממאי דקאמר רוב דופן לא משמע בכותל ד' אלא ג' טפחי' ומחצ' ומשהו ונרויח חצר טפח פחות משהו דאלו הוה נקט ד' היינו מצריכין דאפי' לדופן ד' למה לי ד' כלומר למה הייתי טועה להצריך ד' בדופן ד' דהא ידענא שפיר דבשלשה ומשהו שישתייר שם מן הכותל סגי כדי שתהא הפרצה פתוחה מד' ונדון כסתים מדרב אחלאי ופרקי' דההיא דרב אחלאי במבוי אבל בחצר הייתי סבור להצריך ד' עמודין מפני שהיא מרובעת וניכרת שם פרצה יותר אפי' בפחות מד' איבעי' אימא דרב אחלאי תנאי הוא אפילו במבוי גופיה כדלקמן והוה סלקא דעת' דשמואל לית ליה דר' אחלאי ולעולם צריך פס ד' קמ"ל דמתכשר ברוב דופן ואע"ג דהשתא מצרכי' בדופן ד' ג' טפחי' ומחצ' ומשהו וכדרב אחלאי סגי בג' טפחים ומשהו אמרי' לרווחא דמילתא רוב דופן שלא לצמצם בשיעור ממש שמא נטע' ומוסיפין אשעורא חצי טפח:

לשון ים שנכנס לחצ' כו':    פרש"י ז"ל שנפרצה שלא במלואה דאלו במלואה אפי' בעשר נמי צריך מחיצה דכל שנפרץ במלואו אין הפרש בין עשר ליותר מעשר והא דפרכי' והלא נפרצה במלואה לא דק בלישנ' ולפרצה יותר מעשר קורא נפרצה במלואה אבל לפנים בחצר עשה בו פרצה כמלואה כי אין ספק שעשה פרצה בחצר שנכנסין שם המים שאם לא כן היה הלשון ממלא כל החצר:


דף יב עמוד ב[עריכה]

והא דפרקי' דאית ליה גדודי:    פרש"י ז"ל כי עדיין כשאר מן הכותל כולי עד עשר' גובה שהם חשובים מחיצה להתיר את החצר אלא שכסו אותם הים הלכך כיון שמכסו ממלא לא מלינן דמחזי כמוציא מכרמלית לרשות הרבים כיון שהמחיצה למטה מן המים אבל טלטולי מטלטילינן והקשו בתוס' וכיון שהמחיצות מכוסות במים ולא מיגלו טפח לכל הפחות טלטולי נמי היכי מטלטלי' בחצר והרי הוא פרוץ למקום האסור לה כי זה לשון הים נדון הוא ככרמלית כיון שאין נראית מחיצה טפח וכדאמרי' בפ' כיצד גבי בור שבין שתי חצרות צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח ויש שתרצו כי הגדודים נראים טפח לרחוקי' אלא שאינם נראים לקרובים וזה דוחק גדול:

ור"י ז"ל פי' וכן הראב"ד ז"ל כי לשון הים עשה חריץ בחצר בפנים ועש' בו בשפתו גדודי גבוהים עשרה שהם חשובים מחצר לחצ' כדי לטלטל בו וממלא לא ממלינן מן הים דכרמלי' היא ואפי' למאן דסבר חוששין שמא יעלה הים שרטון בהא לא חיישי' דלא קביע ולא שביק שיעשה שם רפש וטיט שרחוק הוא מן הים והקשו בתוס' דמשמע הכא דכל היכא דליכא פרצה אלא בעשר שאין החצר נאסר כלל דמלינן מלשון הים לחצר בלא משום מחיצה ואמאי דהא אמרי' בפר' בכל משתתפין כי אמת המים שעוברת דרך נקב החצר צריך לעשות לה מחיצה עשרה בכניס' ויציאה שתהא ניכרת לכל שנעשית לכך כדי למלאות ממנה וכתלי החצר שלא יתירוה אע"פ שהם שלימות. ותרצו דהתם באמת שהוא עמוקה עשרה ורחב' ד' שחלקה רשות לעצמה ואינה בטלה לגבי החצר אבל הכא אע"פ שיש בגדודין הסמוכין לחצר גובה עשרה אבל בשאר השפתות שיש ללשון ים זה מכאן וזה מכאן אינם גובהי' עשר' וכן תירוץ הראב"ד ז"ל ויש מתרצין דשאני התם שאין האמה מתעכבת בחצר אלא שעוברת מצד לצד וכיון שכן והיא גבוה עשרה חלקה רשו' לעצמה ואינ' בטלה לגבי החצר עד שיעשה מחיצות הנכרות לשמה אבל הכא שהמים מתעכבין ועומדין בחצר נתבטלו לחצר כאלו היו המים שנשפכו שם אבל כשהפרצה ביותר מעשר מתערבין הם עם הים שמחוץ לעשר ואינם מתבטלין וזה נכון מאד:

הכשירו בקור' הזורק לתוכה פטור:    פי' דקסבר בעינן מדאורייתא שם ד' מחיצות גמורות וחדא מחיצ' כל דהו וקסברי לחי משום מחיצה קורה משום היכירא והא תני' חצרו' של רבים כו' בין ערבו בין לא ערבו כו' פו' וסתמ' קתני אפי' כשהכשירו בין בלחי בין בקורה שאין ראויה לשתוף פי' שאינו ראויה לשתוף בלחי וקורה לבד כגון מבוי מפולש דבעי צור' פתח נמי וזה הכשירו מן הצד הא' בלבד בלחי או קירה:

לחי ודבר אחר:    פי' כגון מבוי מפולש הכשירו בלחי לבדו הזורק לתוכו פטור עושה לחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן פי' דאלמא בין לחי בין קורה משום מחיצה דאי לא היכי מכשרי' בשתי דפנות בלבד וקשיא למ"ד בלחי או בקורה שהם משום הכיר' פרש"י ז"ל ואפי' לרבנן דאמרי אין מערבין רשות הרבים לכך הני מילי ברשות הרבים אבל במבוי המפולש מודו והקשו בתוספ' והא מוכח לעיל בשמעתא דכיצד מערבין רשות הרבים דאפי' במבוי מפולש שאין בו רשות הרבים מצרכי רבנן מצד אחד צורת פתח לתנא קמא ודלת לחנניה ועוד תימא גדול אי רבי יהודא אפי' ברשות הרבים גמורה של שש עשרה אמה אומר דשתי מחיצות דאורייתא בטלת תורת רשות הרבים אבל מבוי מפולש דעלמא ואנן תנינן אזו היא רשות הרבים גמורה סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשין ומוכח התם דאפי' לרבי יהודא היא ופי' בתוספ' דאפי' רבנן לא אמרי אלא אלא מפני שהוא מפולש ובקעי ביה רבים או לסרטיא או לבקעה וכיון שכן אתו ומבטלי מהשת' דלחי או קורה ולפי' מצרכין צורת פתח או דלת דלא מבטלי ליה הא לאו הכי מודים שאם הוא בבקעה דעלמא כעין מבוי סתום דהכ' דלא מפלשי ליה רבים דלת או קורה הוו חשיבי מחיצה:

קסבר רבי יהודא שתי מחיצות דאוריית':    פי' דלשון הזה מוכיח דרבי יהודא בלחוד הוא דסבר הכי אבל רבנן ג' מחיצות דאורייתא והא דא"ל אין מערבין רשות הרבים בכך דמשמע דמבוי ודבקעה מערבין ותירץ רב' דרבנן בדבריו דרבי יהודא לדידן אפי' מבוי דבקעה אין מערבין בכך דהא מחיצה שלישית בעי' ולחי וקורה לא עבדי מחיצה ומיהו אפי' לדידך דסבירא לך דשתי מחיצות דאוריתא אין מערבין בכך דאתו רבים ומבטלי מחיצתא.

עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכה:    פרש"י ז"ל כאן שתי חצרות ובית א' לכל אחד ואחד מהם אבל במס' שבת פירש ושני בתים בכל אחד מהם וכן מוכיח בפרק ר' אליעז' דמילה וכך היא בירוש' וכן עיקר ג"ה ה"ק אי ארכה יותר על רחבה ה"ל מבוי פי' ואחצר קאי ולפי זה דין חצר ודין מבוי שוים הם ומשום דרוב חצרות מרובעות ורוב מבואות הן ארוכות מזכיר התלמוד בכל מקום פסין בחצר ולחי במבוי וק"ל היאך יהא ניתר בלאי כמבוי דהא בעי' במבוי לכל הפחות שתי חצרו' ובכאן אין לנו אלא חצר אחת תירצו בתוספ' דשאני חצר שיש בו דיורין וקביע תשמישותייהו ויש גורסי' והי' גרסת הראב"ד ז"ל אי ארכו יותר על רחבו ה"ל מבוי ואם אין ארכו יותר על רחבו ה"ל חצר פי' יכול אמבוי קאי אבל חצר אפי' אינ' מרובע' לא סגי ליה אלא בפס ד' וא"ת והא מתנית' קתני איזו היא חצר י"ל דה"ק איזו היא צורת מבוי שהוא כחצר ואינה ניתרת אלא בפס ד' כל שהוא מרובעת ומכל מקום שמעי' מהכא דחצר עגולה דינה כמרובע' מדמתמהינן עגולה לא ואפשר שהוא הדין למבוי עגול שדינו כמבוי מרובע להיות ניתור בפס ארבע:


דף יג עמוד א[עריכה]

איכא בינייהו דרב אחלא ולא מסיימי:    פי' דת"ק או ר' עקיבא מצריך אליבא דב"ה או לחי או קורה אפי' בפחות מד' טפחים ולא מסיימו מאן מינייהו הוא דאצטריך לחי זה ומיהו כל שאין בו אלא פחות מג' הרי הוא כלבוד ודברי הכל אינו צריך כלום וכתב הראב"ד ז"ל שלא נחלקן אלא כשהמבוי בעצמו רחב ד' אלא שפתחו קצר אבל אם המבוי ג"כ אינו רחב ד' כשיעור משך מבוי דכ"ע אינו מבוי ואינו צריך כלום ונראין דבריו ז"ל:

עוד כתב ז"ל דכיון דמספקא לן אי קאי ר' אחלאי כר' עקיבא או כרבנן לא דחינן מימרי' בכדי ותני' ליה ברבנן והלכתא כוותיה וכן נראה דהלכתא כוותי' דהא סוגיין לעיל הכי רהט' כדאמרי' וכמה אמר רב אחלאי כו' ומסקי' לה הכי ולעיל נמי גבי ההיא דשמואל בלישנא קמא אמרינן כרב אחלאי אלא דאמרי' כאן בחצר כאן במבוי ודאידך לישנא בתרא דהתם לא דחי' ליה לגמרי לפום פי' דפרי' עליה לעיל ומיהו בחצר ליתא לדרב אחלאי כלישנא קמא דלעיל דלא דחי' ליה כלל הלכך צריך הכשר פס עד שיתקצר בפחו' מג':

הלכ' כאותו תלמיד הקשו בתוספות התלמיד הזה מה בא ללמדנו שהרי בדבריו אין שום חידוש אלא לדברי בית שמאי שמודים לבית הילל במבוי שהוא רחב פחות מד' אמו' ודכוותה פריך תלמוד' פרק ר' אליעזר מילה ולרבי עקיבא נמי למאי דסלקא דעתא דפסק הלכה כאותו תלמיד אי פסק לן דהא רבי עקיבא כב"ה סבירא ליה ותלמודיה הוא ותרצו דהא קי"ל כר' אלעזר בפסי חצר ולא אמר רבי אליעזר שני פסין בחצר אלא במקום שהצריך לחיי' כמבוי ולחי וקורה לב"ש הילכך ממאי דמודו ב"ש במבוי שמעינן אנן לגבי חצר ואינו מחוור שאם אותו תלמידו ר' עקיבא כבר היו יודעים דהלכת' כר' אליעזר דכסברא דרב נחמן דאמר לן כתר טב היה להם להשמיענו שהלכה כר' אליעזר בפסי חצר. וי"מ דהאי תלמיד אתא לפ' לנו דברי רשב"ג שאמ' למעלה דכל פחות מד' אמות אינו צריך כלום: והייתי סבור שאינו צריך כלום ממש ואפי' לב"ה. ואתא האי תלמיד לאשמעי ' דאינו צריך לחי וקורה. לב"ש קא' או לחיים לר' אליעזר אבל צריך הוא לחי או קורה:

לחדד בה את התלמידים:    פי' שיתנו לבם לתורה ולדרוש בחכמ' כדי שיאמרו הלכות משמם ויפסקו הלכה כמותם כמו שעשו לתלמיד ואין זה מתפרש באותו שאמר במס' נדה לא אמרה ר' עקיבא אלא לחדד בה את התלמידים דהתם בעי למימר לראות מה ישיבו על דבריו כשפוסק שלא בהלכה: ואלו הכא ליכא למימר הכי כי הוא בעצמו גלה דעתו שאין הלכ' כן כשאומ' ח"ו לא אמר ר' ישמעאל דבר זה:

קנקנתום הוא וידריא ולא הנקרא בלשון ערב אל זא"ג ולא היה אוסר ר"ת ז"ל ור"י ז"ל שלא להטיל' בדיו שכותבין בו ספרי תור' ובכל המקומות הללו נותנין אותו בדיו ואומר רבי' הגדול ז"ל שהטעם משום דאנן קיימ' לן כמאן דאמ' שלא נאסר אלא בפרש' סוטה שבמקדש ואפי' למאן דאמר בפרשת סוטה שבס"ת אינו מדין קדושת ס"ת דא"כ מ"ש משאר פרשיות אלא כדאמרי' כדי למחוק לה מן התורה ואין זה אלא בזמן שבית המקדש קיים שנוהגת השקאת סוטה אבל הכא דסתימא כתיבא לא. וק"ל דכיון דבעי האי תנא כתיבה לשמה היה לו לפסול אפי' מס"ת דהא אשכחן גבי גט דפסלי' מספר תורה שנכתב סתם גבי עובדא דההיא דשקל ס"ת ויהב לדביתהו. וי"ל דלמסקנא לא ק"ל דהא אמרי' לר' אחאי דכי כתיב ועשה לה לשמה אמחיקה קאי וה"ה נמי להאי תנא אלא דקסבר דאפ"ה כיון שהכתיבה הכשר המחיקה עליה נמי קאי ועשה לה קצת אלא דמסתייה שלא תהא מרחל ללאה דכיון דאינתיקה ללאה לא הדרא ומינתקא לרחל ובדין הוא דהשתא מקמי מסקנא דלקמן הוה לן לאקשויי הכי מגט אמאי מכשר אס"ת אלא דניח' לן למיפרך לר' אחאי דאית לן פרכא עליה ממתני' גופא. ומיהו כי פרכי' ופרקי' לר' אחאי אי פריקא אידך לת"ק דידיה. וא"ת וכיון דאכשרה ר' אחאי מגלה של לאה לרחל משום דעיקר עשייה מחיקה כ"ש שהי' לו להכשיר מס"ת עצמו שנכתב סתם דגבי גט עדיפ' טובא כתיבה סתם מהיכא שנכתב לשם אחרים. וי"ל דשאני הכא דבעינן כתיבה לשם אלות מיהת:כן תרצו בתוספות:


דף יג עמוד ב[עריכה]

שיכול לטהר השרץ מן התורה כתבתי קצת שטת התוספו' בזה במסכת סנהדרין בס"ד:

אלו ואלו דברי אלקים חיים שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלקים חיים וזה אוסר וזה מתיר ותרצו כי כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פני' להיתר ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר.

ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן וכדרך שעשו במשנ' זו שהו' מבי' שאמרו ב"ה לא כך היה המעש' שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה הרי שהקדימו בדבורם זקני ב"ש לזקני ב"ה וע"ד זה הלך רבי הקדוש שהיה מזרע ב"ה שהקדים בכל מקום דברי ב"ש לדברי ב"ה.

יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו:    פי' יפשפש שייך לשעבר כדאמרינן במי שיסורין באין עליו וימשמש שייך להבא שיזהר מכאן ואילך לדקדק תמיד במעשיו ולהזהר בהם ולהזכירם על לבו תמיד וכענין שאמרו חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה וחייב אדם למשמש בגדיו ע"ש ותו לא מידי:

הקורא שאמר רחבה לקבל אריח והאריח חצי לבנה של ג' טפחים:    פי' נקט של ג' טפחים משום דאיכא זוטרתי כדאיתא בפ"ק דבתרא וא"ת ליתני הקורה שא' רחבה טפח ומחצה י"ל דטעמא נקט דלהכי בעי' האי שיעורא כדי שתהא ראויה לקבל פחות שבבנין דהיינו אריח ומה שאמר אח"כ דיה לקורה שתהא רחבה טפח פי' בתלמודא כי על ידי שצריך ללבן קורה זו בטיט מן הצדדין כמי שמכין אותה לקבל אריח הרי מרחיבה הטיט חצי טפח ובריאה כדי לקבל אריח וכתוב הראב"ד ז"ל שצריך שתהא כל הקורה ראויה לקבל אריחיים ככולה רחבים דאע"ג דלא בעי' אריחים ממש ראויה כדי לקבל אריחים בעי' ואפשר דלהכי הדר תני רחבה ובריאה ד' דמה רחבה ד' ככולה אף בריאה ככולה וכן נראה בירושלמי דגרסינן התם קורה שאמרו כדי לקבל אריח א"ר אבא כדי שתקבל דימוס של אריחים לרחב"ן רשב"ג אומר כדי לקבל דימוס של אריחין לארכן מה ביניהן על דעתהון דרבנן ארבעין ארחין על דעתי' דרשב"ג עשרין ארחין ע"כ: פי' דקורה שהיא עשר אמות לדעת רבנן שמשימין האריחין לרחבן ואריח הוא טפח וחצי צריך ארבעה אריחים לחשבון אמה בת ששה טפחים: ולטעמא דרשב"ג שמשים האריחים לארכן וארכן ג' טפחים דייה לקבל ב' אריחים מ"מ נראה שאין זו שיטת תלמודא שלנו כיון שצא פירשו כן גם שלא אמר רשב"ג בתלמוד שלנו שיתנו האריח על הקורה לארכו כפי מה שנראה מן הירושלמי: אלא כי בעינן לפרושי בתלמודא:

היתה של קש או של קנים שמין אותה כאנו היא של מתכת:    פי' כיון שרחבה טפח ואפשר דנקט מתכת לגוזמא בעלמא: א"נ לאשמועינן שאם היא דקה כל כך שאפי' היתה של מתכת תהא חלושה שאינה כשרה: וכן פי' מורי הרב ז"ל:

עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה נראה ודאי דבהא רואין אפי' רבנן מודו כיון שתקינו אפשר מעצמו בלא שום דבר מבחוץ אלא שהוא מחוסר מעשה להסיר העקמומית וכן פירש הראב"ד ז"ל וכן פירש בירושלמי דכיון שהיא הדין דמודו רבנן בעגולה שהרי אינה מחוסרת אלא רבועה בלבד דמאי שנא מעקומה ועוד דהכי אפשר דרישא רבי יהודא ומציעתן רבנן וסיפא ר' יהודא ליתני עגולה מקמי עמוקה אלא ודאי כדאמרן. והיינו דבתלמודא כי שקלי' על מתני' דהיתה של קש אמרינן הא תו למה לי היינו הך משום דאתינן לרבנן אלא אמרינן פשיטא כלומר דמודו רבנן בהאי וכי הדר אמרי על עגולה אמרינן הא תו למה לי מפני ששתי אלו לרבנן וכן נראה ברור: וכן דעת רבותי. אבל בירושלמי אמרו דעגולה לרבי יהודא היא ונראה שאין זו שטת התלמוד שלנו ואולי שהוא שבוש כגר' בירושלמי.


דף יד עמוד א[עריכה]

מעמידיו קור':    פרש"י ז"ל אם הניחה על גב יתדות: ור"ח ז"ל פירש כותלי המבוי שהקורה עומדת עליהם אחד זה ואחד זה צריכין שיהו בריאי' כדי לקבל קורה ואריח. גרש"י ז"ל ומצדדין קאמר שהמעמידין יקבלו אריח וקורה והקורה תקבל האריח. ואין לפרש אחד זה ואחד זה על כל אחד מן המעמידין דהא אמאי דינא שיקבלום שניהם לכך פרש"י ז"ל א' המעמידין ואחד הקורה וכדפרישנא:

קורה אין כאן דהא מינסא:    וא"ת תהא המחיצה חשובה קורה כי מפני שהגדיל אותה לא הפסיד י"ל דכל שהוא כך אין לה היכר קורה ואנן בעינן היכירא קצת ואפי' למ"ד מחיצה עוד י"ל דהכ' כשאינה בריאה בעצמה כדי לקבל אריח והראשון נכון:

מחיצה אין כאן דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה:    פי' ולפי' אין מחיצה תלויה כזו מתרת וא"ת כל מאן דאמר קורה משום מחיצה היאך מתרת והרי השורים והגמלים בוקעין תחתיה י"ל דשאני קורה שהיא רחבה טפח וראוי לומר גוד אחית וא"כ רואין כאלו כבר נסתם:

וכן שתי קורות המתאימו':    פי' שיוצאות מכותל לכותל ביחד אלא שיש אויר ביניהן לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם מקבלות לרחבו טפח א"צ להביא קורה אחרת פי' הא ודאי לא אתא לאשמועי' ששתיהן סמוכות ושיעלו שתיהן לאחת דהא אפי' מחיצה של קש ושל קנים הרכה הוא מחיצה ובלבד שתהא מחיצה בריא' אלא ודאי מפני שיש אויר ביניהן ועם האוי' שבנתי' ורחבן יש שיעו' קורה אנו מצרפין הכל כאלו יש בקורה רחב אריח לרחבו ומה שאמר רחב אריח לרחבו טפח הוא בעינן שאמרנו דייה לקורה שתהא רחבה טפח כי אף כאלו נמלא החצי טפח החצר ע"י ליבון שמלבנין בטיט מכאן ומכאן אי נמי בא לומר שיקבלו אריח לרחבו באויר שביניהן טפח כלומר שיתפוס חצי טפח של האריח בשתי הקורו' אצבע בזו ואצבע בזו וישאר רחב טפח בנתים על האויר ועל זה הדרך פירשוה בירושלמי שהאויר מצטרף עם העומדים לרחב האריח אלא ששם לא נתנו שיעור רחב טפח לאויר ובתלמודא דילן התירו רבנן עד רחב טפח אויר בנתים אבל לא יותר ורשב"ג הכשיר אפילו יש ביניהן אויר שני טפחים ומחצה כיון שמקבלות אריח שיש בארכו ג' טפחים ויהא חצי טפח מונח עליהן אצבע מכאן ואצבע מכאן או אפי' פחות מאצבע מכאן ולפיכך נקט זה הלשון אריח של ג' טפחים ולא אמר כדאמרי רבנן ברחבו טפח ומה שאומר ואם לאו צריך להביא קורה אחרת לאו דוקא כי דיו שיחברם יותר וימעט אויר שביניהם אלא דנקט אידך דקיל טפי להביא ביניהם קורה כל דהו למעט האויר דכיון שהקורות קבועות בכותל קשה הוא לעקור אחת מהן ולקרבה לחברתה:

היו אחת למעלה ואחת למטה:    פי' שזו עולה וזו יורדת רואין את העליונה כאלו היא למטה או את התחתונה כאלו היא למעלה ואסיקנא מכיון דליכא בחד מינייהו רחב טפח לא אמרי' חבוט רמי אלא עד פחות מג' טפחים ולעיל דאמר רב אשי פחות ג' טפחים אפילו בקורה רחב טפח בענין שתי יתדות עקומות שאני התם שלא היתה קורה על גב מבוי.

ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרי' והתחתונה למטה מעשרה:    פי' או התחתונה קאמר דאי לא פשיט' שאין אמות חבוט עשרים אמה וגם נלמוד מבאן שאין אומרים חבוט או אחית אלא בשכל אחת מהן ראויה שתעמוד במקומה ותתקרב חברתה מה שאין כן בזו ודוק.

ר' יוסי בר יהודא סבר לה כאבוה בחדא:    פי' דאמרינן רואין והא ודאי בהאי רואין אפילו לרבנן היא שאין לנו חסרון חוצה לו אלא דאיידי דבעי למימר ופליג עליה דאבוה בחדא נקט הכא אבוה אי נמי משום דאבוה אמר רואין בהדיא:

מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמי' דרב רחב' אע"פ שאינה בריאה:    פי' במילתיה דר' יהודא א"ל רב אתנויה רחבה ובריאה פירש"י ז"ל אתניוה אפי' לר' יהודא דלא פליגי הוא ורבנן בהא כלל: וא"ת א"כ ישבש רב כולי מתני' מילתא דרבי יהודא ומאי דתנן היתה של קש כו' י"ל אין הכי נמי דהא שבש ג"כ רב מתני' דמבוי רחב דקאמר אתנייה צריך למעט ואע"פ שבכאן משבש לנו המשנ' יותר אין רב חושש לכל זה ופרכי' איני והאמר ר' אילעי אמר רחבה ד' אע"פ שאינ' בריא' וא"כ קשיא דרב אדרב דהא כמאן לא ר' יהודא ולא רבנן ופרקי' רחבה ד' שאני דבהא כולהו מודו דכיון דרחבה ד' טפחים שאינה בריאה ולפי פי' זה אין מחלוקת בין רבנן ור' יהודא בעניין זה כלל ומיהו אף לשטה זו אנן לית לן שבושא דרב אלא מתני' בדנקטי לה וכפי שסדר' רב אשי וכפי מה שאמר אביי למעלה סבר לה כאבוה אלמא יש בעניין זה מחלוק' בין ר' יהודא ורבנן אלא מתני' כפשטא ופליגי ואפילו ברחבה ד' טפחים וקיימא לן כרבנן:

שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו דאפי' ברחבה ד' בעי' בריאה דלא סמכי' כלל על כל מאי דאמרי' השתא כיון דאליב' דרב איתמר לפום גרסא דיליה: ומ"מ אפשר היה לומר דברחבה דמודו רבנן אפי' לפי גרס' דגרסי' אנן דלא כרב: ויש מבעלי התוספות שפירשו דה"ק רב חיננא אמרה למתני' ואימא דר' יהודא אמר בריאה ורבנן אינה בריאה ומתני' דהית' של קש רבנן והשתא לא משבש לה רב למתני' כולי האי ופרכינן והא אמר רב רחבה ד' אף ע"פ שאינה בריאה ומסתמא לר' יהודא אמרה דאלו לרבנן לית להו קורה אלא טפח כדאיתא במתני' ומהדרי' רחבה ד' שאני ואפי' רבנן מודו בה ופירוש דחוק הוא ולפי פי' רשב"ם ז"ל אפשר היה לפרש דכי אמרי' רחבה ד' שאני ה"ק דברחבה ד' הוא דפליג רבי יהודה על רבנן ופלוגת' דמתני' וסתמא שהיתה של קש ברחב ד' טפי מיירי והשתא לא משבש לה רב למתני' כולי האי אלא דמוקים לה ברחבה ד' טפחים ואינה בריאה ואין רב חושש' משום דריש' דמתני' מיירי בקורה טפח כנ"ל:

תני רבי חייא ים שעשה שלמה כו':    כולה פשוטה היא ומפורשת יפה בפרש"י ז"ל כי הים למאי דקס"ד עשר על עשר ברום ח' אמות והכי ת"ק אמות והג' מאות הם מקוואו' כשיעור מקוה ג' אמות ברחב אמה והקנ' הם חמשי' מקוואו' פשו להו ג' אמות ופרקי' דים שעשה שלמה עגול ולית ביה ת"ק אמות ויש לנו לחסר הרבוע מלבר והיינו דאמרי' נד' מאה מאה למאה עשרי' וחמש כלו' שיש לנו להפיל מן החשבון שהיינו עושין לי' מאות נפיל משם מאה ולמאה נפיל כ"ה וישארו שע"ה השי"ן הם ק' מקוואו' והע"ה הם כ"ה מקוואו'. לכל מקוה ג' אמות וא"כ בצרי להו מחושבנא כ"ה מקוואות ומהדרי' ים שעשה שלמה ג' אמות התחתונות היו מרובעות ויש בהם עשר על עשר ברום ג' אמות הרי ג' אמות והם מאה מקוואות ושתי האמות העליונות אלו היו מרובעות היו עשר על עשר ברום ב' אמות שהם מאתים אמות דל מינייהו רבעא שהמרובע יותר על העגול פשו להו ק"נ בלחוד ויש בו כ' מקוואות היינו דאמרי' שיש בים ק' נ מקוואות לא ס"ד דכתב אלפים בת יכיל ובדין הוא דמהכ' מצי לאתויי מעיקר' שיש בים שלמה ק"נ מקוואות אלא שאגלגלנו כל זה להודיע צורתו היאך היו בו אלפים בת חללו:


דף יד עמוד ב[עריכה]

ש"מ האי תלתא גודשא היו:    פי' א"א לומר כן בכל כלי כי אם יש כאן שני כלי' שוים בארכם וברחבם ואינם שוים בגבהם כי הא' גבוה עשר והאחד גבוה מאה מאיזה טעם יהא בגדשו של זה חמש ובגדשו של זה חמשים והנה רחב מקום הגודש שבשניהם שוה זה א"א אבל אפשר לומר כדפרש"י ז"ל שלא אמר אביי אלא בכלי שיש ברחבו וארכו כים שעשה שלמה ומיהו אפי' בשכלי עגול לגמרי כדמוכח מברייתן דמייתי' וכן פי' רש"י ואפשר שה"ה במרובע שארכו חצי כרחבו כדאמרן דסתם שידה ותבה מרובעות הן ומיהו הוא דבר קשה היאך נלמוד מים שעשה שלמה שהיה תחתיתו מרובע והוא מחזיק יותר מפני אותו רבוע לכלי שכלו עגול שאינו מחזיק כל כך בחלל ויהא הגודש שוה כזה. ואפשר דלא אמרינן הכי אלא דכלי שמחזיק כללו בעגול כמה שהיה מחזיק ים שעשה שלמה והג' אמות המרובעות עשה אותה עגולות ויחזרו המאה לע"ה והם היו ג' מאות טול בידך רבוע מכל מאה שהוא כ"ה הרי הכל ע"ה נמצא שנעשו גובה הג' אמות שבידך גובה של ד' אמות ויהא גובה הכל ל' אמות ורחבו של ים עשר ויהא הכלל כך כי כל כלי עגול כשהוא על חשבון שיעור זה שיש בגבהו חצי רחבו וגם עשירית רחבו כגון זה שיש ברתבו עשרה ובגבהו שש שיהיה בגדשו שליש ואם נרצה לרבע ים שעשה שלמה נעשה שתי אמות העגולות אמי וחצי ויהיה רומו ד' אמות וחצי ויהא הכלל דכל כלי שגבהו ד' אמות וחצי ורחבו עשר אמות שיהא גדשו שליש וכן לפי חשבון זה בכל כלי מרובע שרחבו חצי גבהו פחות עשירית כגון זה כי הים רחבו חצי גבהו פחות עשירית:

אע"פ שיש להם שוליים:    פי' שאם אין להם שוליים אפי' הם קטנים הרבה אין תורת כלי עליהם. והקשה הראב"ד ז"ל אפי' פחות מארבעים סאה בלח היאך הוא עומד דהא בעי' מטלטל מלא וריקן: ולא תירץ כלום וי"ל כי לפי דור המדבר שיעד הכתוב כשאמר דומיא דשק שאפי' בינוניים שבהם נושאים משא כזה להדיא כי גבורים היו. אותו לחיים שנחלקו בהן ר' אליעזר וחכמים כו' פי' מלתא אגב אורחא קמ"ל דאע"ג דפליגי רבנן ור' אליעזר במניין הלחיי' לא נחלקו בשיעורים כלל וכמה כל שהו פי' לפי שמצי' כל שהוא שיש לו שיעורא כדאמר בפ' חלון גבי חבית של עירוב מגביהה מן הקרקע כל שהו ופרקי' כל שהו טפח.

אין הלכה כר' יוסי לא בהלמי ולא בלחיים:    פי' אע"ג דבתרויהו מסתבר טעמיה. אמרו ליה אמרת פי' לרב רחומי אמר כן אמר להו לא. פי' כפר בדבריו משום דהוה הדר ביה וס"ל דהלכתא כר' יוסי כדמפרש ואזיל משום דר' יוסי נמוקו עמו אפי' כדפליג בהדי רבנן ואפ"ה לית הלכתא כוותיה דהא רבא מתמה ואמר האלקים אמרה וגמירנא לה מיניה לומר דלית הלכתא כר' יוסי וכן בלישנא דרב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל וטעמ' משום דס"ל דלא אמרי' נימוקו עמו אלא היכא דפליג עם יחיד אבל לא לגבי רבים והא אמרי' נמי כלישנא קמא דשייל רב חנן מאביי דא"ל פוק חזי מאי עמא דבר ופרש"י ז"ל דעמא דבר כרבנן והרי ודאי משמע דרבנן נהגו מדנקטי לה סתמא ואע"ג דאיכא לישנא בתרא דמתני לה על השותה מים בצמאו לא דחי סברא דלישנא קמא בכדי כיון דאיכ' רב יוסף ורב יהודא ורבא דסברי הכי:

ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות:    פרש"י ז"ל דלאחריה' קאמר ופליג את"ק דסבר דלאחריהם ולא כלום ולא נהיר' חדא לישנא דמתני' לא משמע הכי. ועוד מדאמרינן במסכת נידה ולרבי יצחק דמברך לאחריהם מאי איכא למימר אלמא ליכא מאן דאמר הכי אלא ר' יצחק דאי לא ה"ל למנקט ר' טרפון דהוא עיקר הלכך ת"ק ורבי טרפון בלפניהם פליגי מיהו עמא דבר כרבי יצחק שמברך לפניהם שהכל ולאחריהם בורא נפשות רבות. ובמקומה פירשתי משנה זו:


דף טו עמוד א[עריכה]

אביי אמ' הוי לחי ודיוקא עד פחות מד' אמות אבל ד' אמות אפילו אביי מוד' דלא הוי לחי כיון שהוא עומד מאליו כדכתב רש"י ז"ל גבי לחי הבולט מדופנו של מבוי. מחיצת המים קנה קנה פחות מג' קמ"ל כדבעא מיני' אביי מרבה פירוש ההיא בעיא לקמן בריש פרק פסין. ותרי לישני איתמרו התם בחד לישנא אמרינן דבעא מיניה דיומד הבא ממחיצת הקנים מפטרות פחות פחות מג' אם נדונו' משום דיומד או לא ובלישנא בתרא אמרי' דבע' מיניה גורדייתא דקני' שמחברו' בתחלתן ולאחר גובה עשרה מתרחקו' ג' טפחי' אי חזו להיות דיומד או לא והכא לא קפדינן ונקטינן חדא מהנהו לישני: אלמא אמר רב הונא שאין מטלטלין בו אלא סאתי' פירוש שאם הו' יותר מבית סאתי' אין מטלטלין בו אלא בד' אמות כדין כרמלי' אלא א"כ שלא נעשו מתחלה לכך שפיר דהא קאמר לן שגזרו חכמים על כל קרפף ומחיצות שלא הוקפו לדירה שאם הוא יותר מבית סאתים שיהא דינו ככרמלית וקמה קצירה כו' ופרקי' לדידי נמי טעמא מפני שגזרו חכמים על כל היקף העשוי לתשמיש אויר בעלמא שאם היה יותר מבית סאתי' שיה' דינו ככרמלי' וקמ' קצור' כו' פי' או קמה קצור' ושבולות מקיפו' אותו:

ג"ה אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ויש שפירשו דהיינו מאי דקאמר אסור להשתמש בין הלחיים דקסבר לחי משום מחיצה ואין מחיצה אחרת אלא לפנים ממנה ולפי זה אין הלכא כרבא בההיא דהתם דהא קיימא לן כאביי בהא דהכא דתיהוי מיע"ל קג"ם לפי מה שכתב רש"י ז"ל שזו היא למ"ד של יע"ל ובתוס' פירשו דאביי לטעמיה היינו מאי דקאמר לעיל בפרקי' גבי ממעטו אביי אמר ד' ופרישנא טעמא דקסב' קורה משו' מחיצ' וכיון שכן כל שכן דסבירא ליה דלחי משום מחיצה ואע"ג דאמרי' התם לאביי לישני אחריני הכא סברי דהאי לישנ' קמ' וזה דוחק והנכון דלא גרסי' הכא ואביי לטעמי' ור"ח ורי"ף ז"ל לא גרסי ליה:

מהו דתימא לאיסור בניינא עבידא:    פירש ואפילו כשבנאן מתחלה לשם לחי לא עבדא היכירא כלל קמ"ל אמר רב הונא לא סבר לה מר ליסמיך אדיקלא וק"ל דהא לרב הונא בלא דיקל' נמי מותר דהא סבירא לה לקמן דשבת הואיל והותרה בכניסתה הותרה תירץ ר"י ז"ל והכא אליבא דרב קאמר לה דחזא דלית לי' הואיל והותרה שבת הותרה עוד י"ל דסבירא לן השתא כההוא לישנא דאמרי' לקמן דאמר אנא דאמרי אפילו לרבי יוסי עד כאן לא קאמר רבי יוסי אלא היכא דליתנהו למחיצות והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם אינו מלשון התלמודא כי ר"ת ז"ל סובר דלמ"ד היינו למ"ד של ימי לידה שאינה רואה בהם דמס' נידה:


דף טו עמוד ב[עריכה]

מה ספר דבר שאין בו רוח חיים:    ק"ל אדרב' ספר אין מידי אחרינ' לא דכלל ופרט הוא כדאמרינן במסכ' סוטה שאין כותבין אותו אלא על הספר כדכתב וכתב בספר וכ"ת דשאני הכא דכתב הפר והא אמרי' בסמוך דאי כתב בספר שפיר אמרי' לכ"ע שבא לרבו' דבר שיש בו רוח חיי' והנכון דהכא כלל ופרט וכלל הוא דהא דכתב ונתן בידה חזר וכלל ולא סיים התלמוד הכלל ופרט וכלל ודכוותה בפ"ק דקידושין גבי מרצע:

ורבנן האי וכתב לה מאי עבדי ליה:    פי' דכיון דכתב ספר כריתות ונתן בידה ממילא משמע דבעינן כתיבה כי א"א לתת בידה ספור דברים אם אינם כתובים וא"ת והא מבעי ליה לומר דבעי כתיבה לשמה י"ל תרי לה כתיבי וא"ת ולר' יוסי חד לה מאי עביד ליה דהא מההוא דדריש לכלל ופרט שפיר דרשי לה לשמה י"ל דדרשי ל' לה ולא לה ולחברתה כדאיתא בפ' המגרש וה"ה נמי לרבנן מיבעי ליה בכתיבה מתגרשת ולא בכסף פי' הא אזלא כרבא דלאביי סברא הוא שאין סניגור נעשה קטיגור ולאביי דרשינן התם בכתיבה מתגרשות ולא בחלוצה והכא לא דייקינן בה טובא ונקטינן שטתא דרבא והלכתא כוותיה. על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ק"ל והא אם מת אביה יכולה ליכנס שם שאינו ביתו כדתנן קונם ביתך שאני נכנס מת או מכרו מותר ליכנס בו י"ל דהכ' לא דק תנא בלישנא אלא שאמ' כלישנא שלא תלך שם לעיל' וכגון שאמר לבית זה שהוא של אביך היום ובתוס' תירצו דלבית אביך לעולם אפי' לאחר מיתה משמע כדכתב בתמר שבי אלמנה בית אביך אע"פ שכבר מת אביה דאמרי' התם כי בתו של שם היתה ודבריהם אמת ויציב כשאומ' לה כן לאחר שמת אביה דומי' דהתם כי אין הכוונ' אלא לבית שהיה של אבי' כי היום אינו של אביה וכן כל כיוצא בזה וכדפריש' בדוכתא בס"ד:

איתמר פרוץ כעומד כו':    הכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא הקשו בתוס' דמשמע דלכ"ע פרוץ מרובה על העומד כפרוץ דמי דבר תורה ואלו לקמן אמר בפי' שהזורק לפסי ביראו' חייב ואפי' בעושה כעין פסי ביראות ברשו' הרבי' ואמאי דהא התם פרוץ מרובה על העומד והתם אין שם צ"פ כדי שתאמר דצ"פ עושה אותו כסתום ותירצו דכיון שהעמיד אותן פסין רחבין בפאות ואמה לכאן ואמה לכאן הא חשיב כמחיצו' גמורו' מן התור' כענין שאמר אומר בצורתו או בתקרה כשפיה יורד וסותם דחשיב כמחיצה גמורה לעניין סוכה ואלו הכא מיירי בדבר העשוי פרצות כי העומד אינו חשוב מחיצה בפני עצמו והוא צריך לצירוף הצרוף הלכך התם בפסי ביראות הא איכא שם ד' מחיצות מן התורה כי אותם דיומדין חשובין מחיצה דבר תורה לעניין שבת דהא גמירי לה קשיא פי' אבל לא תיובתא דהיכי היה רב הונא בריה דרב יהושע טועה בדבר משנה אלא שהיה סובר דתנא דמתני' לא דק והכי קאמר שלא יעשה בענין שהוא חשיב כאלו היו יתרות על הבניין דהיינו מחצה על מחצה שהוא כפרצה יתירה מדאורייתא ואע"ג דשנויא דחיקא הוא הוה דחיק לה הכי כדי לבטל מאי דגמיר איהו דפרוץ כעומד אסור ואפי' כיון דפשט' דמתני' דייקא כדרב פפא לקמן משום האי דיקות' כדאיתא בשילהי שמעתא גרש"י ז"ל והא אפשר לצמצם ופירש הוא ז"ל כיון דאפשר לצמצם בידי אדם שיהא כאותם ממש היאך אפשר לך לומר דבנכנס ויוצא מדברת משנתינו דהא כאותן קתני ופרקינן במעדיף כלומר ודאי משנתינו ביוצא ונכנס מיירי וכאותן לאו דוקא:

רבא אמר אפילו כאותן ממש אם היו נתונין שתי נותנין ערב וכיון שהסכך הכשר מכסה מעט מן הסכך פסול הוה ליה סכך כשר רובא ומיבטיל סכך פסול במיעוטא והקשו בתוס' דמשום דפירשה בנכנס ויוצא מה ענין להקשות והא אפשר לצמצם ועוד דכי פרכי' והא אפשר לצמצם ובאותן קתני מתני' היאך לא חש לקושייתו לתרץ אותה אלא שחזר מדבריו הראשונים ואמר דמתני' ביוצא ונכנס הא כבר אמרה וכשהקשינו לו דכאותן קתני היה לו להשיב שום טעם או שיאמר כאותן לאו דוקא ועוד כיון דשינה לשונו עתה נאמר במעדיף מכלל דבשום חידוש בא הוא עתה:

ויש ליישב פרש"י ז"ל דכי אוקמה נכנס ויוצא קס"ד דהא דדייק מתני' בהאיי ואע"ג דקתני כאותן דהיינו משום דא"א להעמיד משנתינו כאותן דווקא ומשום דא"א לצמצם דאי לא היכי מפיק מתני' מפשטה ולהכי פריך והא קיימא לן דאפשר לצמצם וא"ת תהא משנתינו כפשוטה כאותן ממש ופריך דלאו משום דא"א לצמצם אוקימנא בהכי אלא שהמסכך העדיף זה במתכוין וכאותן לאו דוק' ועוד הקשו בתו' כי מה שפרש"י ז"ל בדברי רבא שהוא מדין ביטול זה אינו דכיון דכל דבר ודבר עומד וניכר בפני עצמו לא שייך ביה דין ביטול ואפי' היה הסכך הכשר רוב או תרי רובי כדמוכח בכל דוכתא וכדאמרי' במס' סוכה גבי הדל' עלי' את הגפן דאע"ג דהי' סכוך הרב' מהן אינה כשר' אלא בשחבטן ופרש"י ז"ל שם שהשפילן ועירבן זה בזה עד שאינו ניכר יפה הפסול בין הכשר והנכון כפי' ר"ת ור"ח ז"ל והא אי אפשר לצמצם כלומ' ואפילו יהא הריוח שבנתים כשיעור יוצא ונכנס מכל מקום אי אפשר לצמצם למלאת כל הריוח מסכך כשר ולא יכנס בו אלא כדי העומד ואכתי ה"ל סכך כשר כסכך פסול בשוה ופרקי' במעדיף כלומר דיוצא ונכנס לאו דוקא בצמצם אלא שמעדיפו מעט שיהא נכנס ויוצא בריוח כדי שיהא הסכך כשר שיכנס שם מרוב' על הפסול ורבא פירש אפי' בנכנס ויוצא דוקא הרי אפשר למלאות כל הריוח שאם היו נתונין שתי נותנין ערב וכל שיש כאן סכך כשר מרובה תו לא חיישינן למיעוט סכך פסול אע"פ שעומד בפני עצמו ואין בו דין ביטול דהא לכ"ע הכי אגמריה רחמנא למשה דסגי לן במחצה סכך כשר ובלבד שיהא מפוזר ומעורב הכשר עם הפסול בענין שלא יהו ג' טפחים במקום אחד מסכך כשר דהיינו דמכשרינן גבי גפן ודלעת כשחבטן כי כשיהיו עומדין למטה בסכך מפוזרין ומעורבין עם הכשר מעט כאן ומעט כאן בפחות מג' אז אין כאן סכך איסור ניכר ואפי' לא יתבטל הסוכה כשרה ויש שפיר' לפי שטה זו במעדיף כי לעולם האויר הוא ביוצא ונכנס ויהיה הסכך הכשר שיתן שם הרבה בענין שיעדיף מכל צד ויעלה על הפסול ואז יהא כל האויר מכוסה ורבא חשש שאם נותנו בנתים שמא לא יעדיף לכך אמר שיתננו בערב ואז על כרחו יצטרך שיהא מעדיף ויכסה כל הריוח ויהיה הסכך הכשר רוב וגם זה נכון וא"ת ומה שמועתינו שדברנו בפרוץ ועומד לעניין סכך כשר וסכך פסול שהכל עומד אלא שזה כשר וזה עומד י"ל שזה אינו דאם איתא דגמרי' דפרוץ כעומד פסול דרחמנא בעי במחיצות רובא בכשרו' דמה לי שיהא פסול מחיצות מטעם אויר אופסול סוכה מטעם סכך פסול הכל הוא ענין אחד למאי דגמרי במחיצות ותדע שאפילו לגבי שחיטה וגבי טומאת תנור היינו סבורין לומר כך דרחמנא אמר דמחצה על מחצ' כרוב ואם תאמר והא קיימא לן דמחצה אינו כרוב והכא קיימא לן דמחצה כרוב י"ל כך העלו בתלמוד חכמים ז"ל כי לגבי מחיצות ראוי להיות מחצה כרוב ולגבי שחיטה שתלוי בחיות הבהמה אין ראוי להיות מחצה כרוב וכן לעניין טומאה והיינו דלא אייתינן הכא ההיא דתנור דמייתי' התם דטומאה לאיסור דמיא ולא דמיא לענין מחיצות:


דף טז עמוד א[עריכה]

ת"ש נמצא' אומר כו':    פי' משנ' היא במסכת כלאים לעניין מחיצות כלאים דקיימא לן שזה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן: ג' מדות במחיצה פי' שלשה דינים תמצא בה כשיש שם פרוץ ועומד המדה האחת הוא שיהא הכל מותר בין העומד בין הפרוץ והמדה השנית הוא שיהא הכל אסור והמדה השלישית שיהא העומד מותר והפרוץ אסור ואי אפשר לעשות בזה חלוק רביעי שהרי אי אפשר לומר שיהא העומד אסור והפרוץ מותר ולפי' הג' מדות עיין ותמצא כי המדה הראשונה הפרוץ מרובה על העומד ואם בין זה לזה ג' טפחים יהא הכל מותר כי הלבוד עושה אותו כסתום וזו הוא מדה כשהעומד פחות מג' ואפילו הוא קנה קנה הלכך מדה אח' להכשיר הכל ואפילו פרוץ מרובה והמדה השנית כשיש כעומד ג' שלמים או יותר עד פחות מד' בזו לדברי הכל אם הפרוץ מרובה על העומד הכל אסור ואם הוא פרוץ כעומד פלוגתא דרב פפא ורב הונא דלרב הונא הכל אסור ולרב פפא הכל מותר מ"מ המדה הואת באה ללמדנו לאסור הכל או בפרוץ מרובה לרב פפא או בפרוץ כעומד לרב הונא וכדמתרץ כל חד וחד מתניתא אליבא דידיה לקמן בשמעתין. והמדה השלישית כשהעומד הוא ד' טפחים או מד' טפחים ועד עשר אמות ועשר בכלל שבזה לא בפרוץ מרובה לדברי הכל ולא בפרוץ כעומד לרב הונא אין העומד נפסל לעולם אלא הפרוץ בלבד והטעם מפני שכל העומד ד' טפחים או יותר הרי הוא דבר חשוב ואין שום פרצה פוסלו הרי כאן ג' מדות עיין ותמצאם בבריותא מעתה מה שאמר התנא דברביעית בנפרצה יותר מעשר אסור אינה מדה רביעיתוהרי היא בכצל המד' השלישי' דההא מידי אפי' כשהעומד מרובה מאד אלא שיש שם פרצה יותר מי' ובודאי נהי דאיהי אינה מתבטלת מפני ריבוי העומד ואסור לזרוע כנגדה אין העומד נאסר' ק"ו מהמדה שלישית שהפרוץ מרובה על העומד שאין עומד על ד' טפחים נפסל וזה הדין הוא בכלאים מפני שאנו הולכין אחר ערבובי' מה שאין כן לענין שבת דפרצ' ביותר מעשר או פרוץ מרובה על העומד אוסר כל המבוי וכל החצר מפני שמוציאו מרשות היחיד ועושה אותו כרמלי' וזה ברור וכן הסכימו כל המפרשים ז"ל מיהו אפילו כשתמצא לומר דכי קתני נפרצה ביותר מעשר הכל אסור לזרוע ואפילו כנגד העומד אין זו מדה רביעי' שכבר שנינו מדה זו במדה השנית ואחר שפירשתי הבריית' ומדותי דרך כלל אחזור לפר' בה בפרט מה שצריך ביאור דהא דקתני במדה ראשונה ובלבד שלא יהא בין זה לזה ג' שאין בו לג' אלא דהא גופא קמ"ל דטעמ' דלא אמרי' לבוד בג' היינו מפני שהוא חשוב לבקיעת גדי להדיא בלא עכוב וזקיר' הגדי מבטלת אותו מתור' לבוד ומדקתני במדה שנית ובלבד שלא יהא פרוץ במלואו שמעי' דבהכי סגי לגמרי לד"ה כיון שהעומד מרובה. והא דקתני במדה הרביעית שאם היה עומד מרובה על הפרוץ אף כנגד פרוץ מותר לזרוע אכולה מתני' קאי וכן פרש"י ז"ל והא דקתני במדה השלישית כל שהוא מד' טפחים ועד ד' אמות ועד עשר אלא שרצה לפרוט לנו הדברים החשובים שאנו אומרי' בכל מקום ד' טפחים לעניין רשות היחיד ד' אמות שיש לאדם בכל מקום ושיעור מקום שהוא חשוב לפתח. ובירוש' לא גרסי' לה אלא מד' טפחים ועד עשר והא דקתני ואם היה פרוץ כעומד העומד מותר והפרוץ אסור רב הונא מוקי' לה בפרוץ כעומד ממש ואע"פ שסובר דפרוץ כעומד אסור ואפ"ה אין העומד נאסר כיון שהוא ד' טפחים או יותר שהו' דבר חשוב ולדידי' ה"ה כשהפרוץ מרובה על העומד העומד מותר דהא לדידיה פרוץ כעומד שוה הוא לדין פרוץ מרוב' על העומד ולרב פפא הא דקתני ואם היה פרוץ מרוב' על העומד היינו שהפרוץ ביוצא ונכנס והוא מרובה על העומד דאלו שוה בשוה אף הפרוץ מותר אלא ודאי בשהפרוץ ביוצא ונכנס שהו' מרוב' ואפ"ה כנגד העומד מותר נמצאת למד דכל שיש בעומד ד' טפחים או יותר אפי' שפרוץ מרוב' על העומד מות' הוא לדברי הכל ואין מחלוקות של רב פפא ורב הונא בזה אלא לעניין הפרוץ דרב פפא מתיר כשהוא פרוץ כעומד ומפר' ברייתא כשהפרוץ יוצא ונכנס ולרב הונא פרוץ כעומד ממש הפרוץ אסור וזה פשוט:

בשלמא לרב פפא משום הכי לא ערבינהו כלומ' שלא שוה במדה הראשונה דין ג' טפחים עם פחות מג' דבשלשה טפחים עומדי' אע"פ שיש ריוח ביניהם ג' טפחים הכל כשר דפרוץ כעומד מותר ואלו כשהעומד פחות מג' אם יש ריוח ג' בנתים הכל פסול אלא לרב הונא בריה דרב יהושע אף כשהעומד ג' טפחים אם יש ביניהם ריוח שלשה טפחים הכל פסול משום דפרוץ כעומד אסור ואשתכח דג' ופחות מג' דינם שזה וא"כ לערבינהו וליתנינהו ופריק דלא מצי לערבינהו כי אע"פ שדינם שוה אין טעם פסולם שוה דאלו בעומד פחות מג' כשאתה פוסלו מפני ריוח ג' אינו מטעם פרוץ מרובה שהרי כשיש בריוח ג' פחות משהו ואין העומד אלא קנה אתה מכשירו ואע"פ שהפרוץ מרוב' מעתה אין טעם פסול ריוח ג"ט אלא לפי שא"א בו לבוד וטעמ' דליכא לבוד הוא מפני בקיעת גדי שיכול לבקע בו ואלו כשהעומד ג' והריוח ג' כשאתה פוסלו אינו מדין לבוד שהרי אם היה עומד מרובה ואפילו יש בפרוץ ג' ויותר מג' אתה מכשיר א"כ כשהעומד כפרוץ אינו נפסל מטעם לבוד אלא מטעם פרצה שהעומד כפרוץ בטל וכיון דלא שוו ג' ופחות מג' בטעמא לא בעי תנא לערובינהו ותנא ג' בהדי מג' ועד ד' פחות משהו דהוו מחד טעמא ופרכינן אעיקר מתני' בין לרב פפא בין לרב הונא ולכ"ע דקשיא רישא אמצעיתא דלא אתיא אליבא דחד תנא דברישא כיון דעבדינן לבוד בפחות מג' בלבד אלמא רבנן היא דאלו לרשב"ג יש לבוד עד פחות מד' והדר קתני במדה שנית דכל שיש בעומד ג' טפחים עד פחות מד' נפסל טפח יש לו מדה שנית דלא חשיבא כמידה שלישית כשיש בעומד ד"ט כי ד' טפחים עומד עושה דבר חשוב שאינו נפסל אפילו בפרוץ מרובה ואלו ג' טפחים נפסל בפרוץ מרובה:


דף טז עמוד ב[עריכה]

והא אתיא כרשב"ג דא' פחו' מד' אמרינן לבוד:    פי' דאלמא לדידי' אפי' ג' או יותר עד פחות מד' טפחי' לא הוי מידי דחשיב וראוי הוא שיפסול כשהפרוץ מרוב': ואיכא למידק היאך אפשר לומר דמציעתא רשב"ג היא והלא לרשב"ג כיון דכל פחות מד' טפח' כלבוד דמי אין לו לפסול כלום מג' ועד פחות מד' טפחים עומד ואפי' כשהפרוץ מרוב' על העומ' אלא כשיש בפרוץ מג' טפחי' לרבנן: וכ"ת דאנן לאו כרשב"ג ממש אוקימנא לה למציעתא השתא אלא דהאי תנא סבר לה כוות' בענין שאין ג' טפחי' דבר חשוב כד' טפחי' למשריי' לעומד כשהפרוץ מרוב' אבל לא סבר לה כוותי' בענין לבוד ממש: א"כ מאי תירץ לן אביי דלעולם רבנן היא כו' דהא היינו דסברינן מעיקרא ואפ"ה הוה ק"ל: וכי תימא דמעיקרא סבירא לן דמציעתא רבנן היא כלל אלא תנא אחרינא דאזיל קצת בשיטתו דרשב"ג כדכתיב ואתא אביי למימר דכרבנן נמי אפשר לאוקומה להאי סברא מהיכא אתיא לן מעיקרא דנימא דהוא תנא אחרינא דלא תהוי כרבנן: כיון דס"ל דאיכא תנא דאפשר דס"ל כרשב"ג לעניין למשריא כנגדו ולא סבר לה כותיה לעניין לבוד אף כרבנן גופיהו הוה מצי' למימר הכי דאמאי לא: ואי הוה ס"ד דלרבנן לא אפשר למימר הכי מה טעם חדש לנו אביי לומר דאפשר לאוקמה כרבנן זו ודאי קושיא חמורה: ובתוספת ובפי' הראב"ד ז"ל לא העלו בזה פי' נכון:

והנכון בזה מה שקבלתי מפי מור. הרב ז"ל דהשתא ודאי סבירא לן מילתא כפשוטה דמציעא רשב"ג ממש דאמר פחות מד' אמרנן לבוד ומצעיתא ה"ק כל שהוא עומד שלשה ומג' עד פחות מארבעה טפחים צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו דעד ארבעה טפחים דהיינו ארבע טפחים שלמים שיצאו מתורת לבוד כדי שלא נצטרך להשמר שלא יהא פרוץ כעומד או עומד מרובה על הפרוץ דכל היכא דאיכא לבוד אפילו פרוץ מרובה מותר והיינו דקתני כדי שלא יהא פרוץ כעומד והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן דרישא כרבנן שסוברין דכל שיש שלשה טפחים שיעור זיקורו של גדי יוצא מתורת לבוד ומציעתא רשב"ג שסובר שאין לבוד תלוי בזקירת גדי אלא בד' טפחים שהוא דבר חשוב ושלם הכי הוה ס"ד: ואתא אביי למימר דאפשר לאוקומי מציעתא כרבנן ומודו רבנן דד' טפחים חשיבי טפי מג' טפחים לענין להתיר כנגדו וכדמפרש ואזיל: ורבא אמר דכולה רשב"ג היא ומודה רשב"ג ברישא דמן הצד אין עושין לבוד בג' טפחים כיון שמזדקר בהם הגדי בבת ראש ולפום פשטא דלשנא דרבא דאמ' דכילא רשב"ג נרא' דפליג אביי בענין פרצה דלרבנן כל שיש בו ג' טפחים כיון דחשיב לצאת מדין לבוד ואפילו למעלה כך דינו לענין עומד ופרוץ כדין ארבע' לרשב"ג ואפי' בפרוץ מרובה מותר לזרוע כנגדו וכן דעת ר"י ז"ל והראב"ד ז"ל כתב כן דרבנן פליגי וקי"ל כרבנן. וא"ת והא אשכח לרבא לעיל גבי בין הלחים דמפליג בין ד' לפחות מד' טפחים לפי שיטת ר"י ז"ל שכתבנו שם וי"ל דלא דמו דהתם כל שיש בו ד' טפחים שהוא שעור רשות היחיד או שיעור כרמלי' אינו דין שיתבטל כלפי פנים אבל כשאין בו ד' טפחים אינו רשות כלל אלא מקום פטור שהוא מותר לבני רשות היחיד ולבני רשו' הרבים אבל הכא לענין פרוץ כעומד כל שיצא מתורת לבוד ראוי שלא יגרע כחו מפני הפרוץ לגכי כלאים כיון שאינו עושה ערבוביא:

ואסיקנא דהלכתא כרב פפא דפרוץ כעומד מותר לכל דבר בין לעניין שבת בין לענין סוכה דכולהו כי הדדי נינהו להאי ענינא כדמוכח שמעתין בהדיא: ושמעי' משמעתא דכל היכא דאיכא עומד כפרוץ דינו כעומד מרובה לכל דבריו ואפי' היכא דאיכא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיס' דנפיש' כל חד וחד כעומד לא מיבטיל ליה לעומד ממתנית' דלעיל דמכשר פרוץ כעומד ואף על גב דאיכא אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא וטעמא דמילתא דלא שייך למימר הכי אלא בעומד מרובה תוך שתי רוחות דאיכא חד אוירא דחד דהאי גיסא מן העומד דשתי רוחות הא לאו הכי לא ואפי' בההיא אליבא דהלכתא לפום מאי דכתי' לעיל לא שיהא בעומד מרובה משתי רוחות ודכוותה אבל בעומד מרוח אחת או עומד כפרוץ מכיון דסביר לן שהוא כעומד מרובה בהא ליכא למאן דאמר:

מתניתין מקיפין ג' חבלים זה למעלה מזה:    פי' נתונים ע"ג יתדות להעמידם ובלבד שלא יהא בין חבל לחבל ג' טפחים פי' דאיכ' בינייהו כדי לבוד בלחוד הא חשוב כעומד וכסתו' גמור וכדמוכח בתלמודא להדיא דכי איתא פרוץ ד' בנתים ואויר פחות מג' מכאן ומכאן חשבינן ליה מרובה על הפרוץ משתי רוחות ושי' חבלים פי' עובי כל הג' חבלים יותר על טפח פי' טפח וג' משהויין להשלים לעשרה טפחים שהוא שיעור מחיצה כי מה שבין החבלים הוא ט' טפחים פחות ג' משהויין:

גמרא אמר רב המנונא הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ הוי עומד:    פי' לאו ממתני' דקנים דההיא כולו עומד כיון דהוי לבוד אלא ממתני' דלעיל דמטלטלין ובריתא דאוכפין ועביטין א"נ ממתני' דגבי כלאים ובדין הוא דמצי למינקט עומד דפרוץ כרב פפא דאסיקנא בה כהלכת' אלא לרוחא דמילתא נקט מה שהוא לדברי הכל ומשום דגבי מחיצת ערב אפילו מרובה על הפרוץ מספקא ליה ומיהו אפשר דכשתמצא לומר דתפשוט ליה דעומד מרובה בערב הוי עומד כמו שהוא בעומד בשתי דה"ה פרוץ כעומד לרב פפ' אע"פ שאין זה מחוור לי לגמרי. ואם איתא למה לי יותר על טפח ליעביד כו' פיר' דכיון דחשבי' לבוד כאלו הוא סתום הרי יש כאן מרובה על הפרוץ דכל לבוד כעומד גמור הוא:

ותסברא:    פי' ותסבר' דאפשר למיעבד הכי אפי' נימא דעומד מרובה על הפרוץ בערב הוה כעומד והא היכי אפשר דהא לית ליה תקנתא למיעבד הכי דהיכי ליעביד כי' אי מוקים לה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל לה פי' לחבל העליון וה"ל כמאן דליתיה ואין כאן מחיצה עשרה ואי מוק' לה באמצע הוי ליה עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחות הוי עומד ותו למה לי האי טעמא תיפוק לי דכוון דאוירא שלמעלה מן החבל העליון ואויר זה שלמטה ממנו ומבטל ליה לאותו עומד פחות מג' דהא כל חד וחד מן האוירים נפיש מן העומד שבנתים ויש מרבותי מתרצים דבדין היא דיכלי' למימר הכי אלא נקטי' אידך לאשמועינן דמאי דאמרי' הוי עומד בדרך דיחויא אתמר למימר דמההיא ליכא למשמע מינה והנכון בעיני דתלמודא הכא לישנא קלילא נקט וה"ק ה"ל עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות דלא הוי עומד בכה"ג דאיכ' אוירא מהאי גיסא ומהאי גיסא דנפיש וכדאמרינן לעיל דכל כה"ג לא הוי עומד ורב המנונא מאי קא מיבעיא ליה פיר' כיון דלא אפשר דמשכחת לה בנין שיהא נקרא עומד מרובה על הפרוץ א"כ מאי מיבעיא ליה אי חשבי' ליה כסתום או לא הכי קא מבעיא ליה כגון דמייתי מחצלת דהויא שבעה ומשהו וחקק בתוכה ג' פ' והניח למעלה ד' סתומים ולמטה כל שהוא ואוקמיה בפחות משלשה סמוך לקרקע פי' והג' טפחים הסתומים העמיד כלפי מעלה דהשתא הד' טפחים העליונים אינם מתבטלין משום אוירא דלעיל כיון שהם מרובין מן האויר שתחתיהן אדרבה אותו האויר שהוא ג' טפחים מתבטל דאיכא הכא עומד מרובה על הפרוץ אלא שהוא נתון בערב:

רב אשי אמר מחיצה תלויה קא מבעיא ליה:    פי' שהיא גבוה מן הקרקע יותר מג' דנפקא לה מתורת לבוד והמחיצה גבוה עשרה והיא מרובה על הפרצה שתחתיה וקא מבעיא ליה מחיצה תלויה אם היא מתרת ביבשה והא מאי כלי כה"ג נמי במחיצת ערב היא נתונה והיינו לישנא דבעיא דיליה דאמר לעיל אלא שלא והיתה כוונתו משום גריעותא דמחיצת ערב שאלו היה סתום למטה פשיטא ליה אלא דין מחיצה תלויה בחורבא מיבעיא ליה מי אמרינן גוד אחית אם לאו ולפי פשוטו של לשונו של רב אשי נראה מדנקט רב המנונ' הכי קא מבעי' ליה דדוק' קא מבעיא ליה אבל אידך פשיט' דמחיצת ערב שמה מחיצה כמחיצת שתי או כעומד מרובה לרב הונא בריה דרב יהושע או בעומד כפרוץ לרב פפא דאי לא מאי דוחקיה לדחוקי לישנא דבעיא דלעיל ולאוקמה במחיצה תלוי' אלא ודאי כדאמרן. וכן פי' הראב"ד ז"ל ובמחיצה תלויה הא אמר לה רב לרבי טבלא שאינה מתרת אלא במים:

מתניתין מקיפין קנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו ג' טפחים:    פי' דה"ל לבוד בשיירא דברו דברי ר' יהודא פי' דסביר ר' יהודא דאע"ג דכה"ג מחיצה גמורה מן התורה דה"ל כאלו עומד כולו כיון דהוי בפחות מג' אפ"ה מחיצה גרועה ושל עראי כיון שאין בה אלא שתי בלבד ולפיכך לא התירו חכמים לטלטל בתוכה כשהיא יתירה יותר מבית סאתים אלא בשיירא ומיהו עד בית סאתים התירו לאחד או לשנים וכדאיתא בתלמודא להדיא דלא גרעא מחיצה זו שנעשית מע"ש לשם דיורין דשבת ממחיצת תל ונקע שלא נעשו לשם שהתירוה עד בית סאתים ובשיירא מודה רבי יהודא שהתירו להם כל צרכן משום דבדין שיירא אוקמיה אדינא דאורייתא וכמה היא שיירא ג' אדם לכל הפחות כדאיתא בתלמודא וחכמים אומרים לא דברו אלא בהווה פי' שכן התירו אפי' ליחיד כל צרכו ואפי' יותר מבית סאתים דכיון שנעשו לשם כך עדיפי מקרפף שלא היקף לדירה ואמרינן בתלמודא שלא אמרו חכמים אלא ליחיד במדבר דומיא דשיירא אבל ביישוב לא התירו לו אלא בית סאתים כדקאמר רבי יהודא:

כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה דברי ר' יוסי בר יהודה פריש בתלמודא דאפי' בשיירא קאמר שלא נתיר להן במחיצה זו כל צרכן אלא שש סאין בלבד ואם הם יותר נוסיף להן לפי חשבון זה כדבעי' למימר קמן בתלמודא אבל כשהם א' או שנים דלא חשיבי שיירא לא אסור להם אלא בית סאתים בלבד ונמצא כי ר' יוסי סבר לה כאבוה בדין יתיד ופליג עליה בשיירא כי ר' יהודא מתיר בשיירא כל צרכו ואפי' יותר מבית סאתיים כדמוכח בתלמודא להדיא וכדבעי' לפרושו התם ונראה ודאי שלא נאמרו דברי רבי יוסי בר יהודא על דברי רבי יהודא וחכמים דא"כ למה ליה לאורוכי לישניה ליתני רבי יוסי בר יהודא אומר אינה מחיצה אלא ודאי בעלמא איתמרא בפלוגתא דידיה ורבנן בתראי ורבי כתבה הכא משום דידע דרבי יוסי ורבי יהודא ורבנן בתראי פליגי אהדדי ופליגי על ת"ק ורבי יהודא והראב"ד ז"ל פירש כי רבי יוסי ברבי יהוד' בא לפרש דברי אביו שלא תאמר שלא חלק ר' יהודא אלא בקנים או בחבלים דגריעו בא ופירש לך שאפילו היא מחיצ' של קורות אם אינה שתי וערב אינה מחיצה ונכון הוא ומיהו מודה רבי' ז"ל כי רבי יוסי חולק הוא על אביו בדין שיירא דהא בתלמודא מוכח הכי להדיא:

וחכמים אומרים אחד משני דברים:    פירש דסגי לן במחיצה של ערב או של שתי אפילו ליחד להתיר לו כל צרכו ופרישנא בתלמודא דרבנן בתראי לטפויי מילתא אתו על רבנן קמאי דאפילו ביישוב נתיר גם ליחיד לתת לו כל צרכו במחיצה זו ואפי' יותר מבית סאתים מה שאין כן לרבנן קמאי דלא שרו ליחיד אלא במדבר נמצאת אומר כי ד' מחלוקות בדבר לדברי ר' יהודא בשיירא כל צרכן אבל ביחיד לא התירו אלא בית סאתים ורבנן קמאי שרו אפילו ליחיד כל צרכו במדבר אבל לא ביישוב אלא בית סאתים בלבד ורבי יוסי בר יהודא אפילו לשיירא אינו מתיר אלא בית שש סאין או לפי חשבון זה אבל לא כל צרכן ורבנן בתראי שרו אפי' ליחיד כל צרכו ואפילו ליישוב וכל מאי דשרו הני תנאי והוא במחיצת של קניס או חבלי' שהם בפחו' מג' טפחים או אפילו בעומד מרובה על הפרוץ לרב הונא או בעומד כפרוץ לרב פפא לפום מאי דפרישית לעיל גבי בעיא דרב המנונא והא דנקט תנא כשהיה בפחות מג' משום דברי רבי יהודא ורבי יוסי בנו שלא התירו ליחיד אפילו בכיוצא בזה אלא עד בית סאתים והלכת' כוותייהו בהא כדאיתא אבל בשיירא קיימא לן כרבנן דהא רבי יהודא בהא קאי כוותייהו וכדאיתא בתלמודא וכל מה שנתנו בכאן במחיצות אלו ה"ה לקרפף שלא הוקף לדיר' דחד גוונ' הוא וכן מפורש בתוספתא והכי נמי מוכח בפרק כל גגות גבי גג גדול שנפרץ לגג קטן וכדבעי' לפרושי התם בס"ד והא דאמרינן לעיל שכתב כל או נקט כו' וכן כל מקום שאמרו בקרפף שלא התירו אלא בית סאתים זהו ביחיד אבל ברבים מותר שש סאין לר' יוסי בר יהודא וכל צרכן לרבנן ורבי יהודה ומיהו מודו רבנן בקרפף שאין נותנין ליחיד אלא בית סאתים דמתניתא דאיפכא בהכי לא אוקימנא בשום דוכתא דבהיין דלא כרבנן:

גמרא בשיירא אין ביחיד לא:    פי' דקס"ד דר' יהודא לא שרי מידי ביחיד ע"י מחיצה זו ורמינן עלה מדתניא שלא התירו ליחיד אלא בסא' הא בית סאתים שרו ליה ופרקי' שלא נצרכה הארת במשנתינו בשיירא דברו אלא ליתן להם כל צרכן לומר דווקא לשיירא אבל ליחיד אינן נותנין לו אלא בסא' ומהכא שמעי' להדיא דבשיירא מודה ר' יהודה לרבנן לתת להם כל צורכן וזה פשוט. והא תניא וכו' יחיד נותנין לו בי' סאתים וקל שני פי' נותנין להם ב"ס בלבד בין שצריכין יותר או שאינם צריכין כ"כ שלשה נעשו שייר' נותנין להם בית שש סאין לפום פשט' הוא דמילת' פסיקת' קתני פי' בין שהם צריכי' יותר או שאינם צריכין כ"כ לא לגרע להם מחשבון זה ואפי' די להם בג' סאין דאיכא פנוי יותר מבית סאתי' והכי משמע מדנקיט לה סתמ' ורבנן הו' דחיישי שלא יהא פנוי בי' סאתים ולפי זה נמצאו בדברי ר' יוסי קולא וחומרא גבי שיירא מדרבנן כי הוא מתי' להם שש סאין ואפי' יש שם פנוי הרבה ואינו מתיר להם יותר מבית שש סאין ואפי' הם צריכין יותר ואלו רבנן יתירו כל צורכן ואפי' כור וכוריים ולא יתירו פנוי בית סאתים. ומיהו מסתברא דלא מפשי' פלוגתא ולא יתיר אף ר' יוסי בר יהודא פנוי בית סאתים וסיפא דברי הכל הוא והא דנקט שש סאין כשהם צריכין לכולם או ליותר מד' סאין לכל הפחות והכי משמע לקמן בסוגיין במימרא דרב:

שבקת רבנן ועבדת כרבי יוסי הדר אוקים אמורא עליה כו' יש שפירשו דמעיקר' היה סובר דאמרי' הלכ' כר' יוסי משו' דנימוקו עמו ואפי' היכא דפליג על רבנן ומתמהו עלה דבהדי רבנן לא מהני ליה נימוקו והדר ביה וליתא דרבי יוסי לחוד ור' יוסי בר יהודה לחוד וכדמוכח במסכ' שבת ובמס' נדה גבי טביל' בזמנה מצוה אלא הכא משו' דהוה מסתבר ליה טעמא דר' יוסי בר יהודא.


דף יז עמוד א[עריכה]

רישא ר' יוסי בר' יהודא וסיפא רבנן אין משו' דבריש' קאי ר' יהוד' אבוה בשיטתיה ושמעינן מהכא להדיא דבסיפא דגבי שיירא לא קאי אבוה בשיטתיה וזה מבואר אפי' לתינוקות של בית רבן: א"ל אמר רב הכי פי' אפשר שיאמר רב מילתא דתמיהא כי הא. א"ל אורייתא נביאים וכתובים דאמר הכי פי' בשבועה כך אמר. אמר רב אשי ומאי קושיא פי' כולי האי דדילמא הכי קאמר כי ג' שנצרכו לשש סאין והוקפו ז' סאין מותרין וה"ה שהיה יכול לומר שהוקפו ח' סאיו פחו' משהו דהא ליכא פנוי בית סאתי' אלא שתפס רב חשבון שלם הוצרכו לחמש והוקפו שבע אפי' בחמש אסורין. פי' דכל שיש שם בית סאתים פנוי הכל אסור ואפי' מה שצריך להם ואין מטלטלין בו מדרבנן אלא בד' אמות כמו בכרמלית ופרכי' ואלא הא קתני ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם. פירוש מאי לאו שלא יהא שם בית סאתים פנוי כי אחר שניתן לכל א' וא' מבני אדם כשיעור בית סאתים שלא ישאר שם מקום פנוי כדי אדם אחד והכי קתני נותנין לשיירא כל צרכן בין לצורך כלים או אפי' לצורך מנין בני אדם בית סאתים לכל א' הי' דנפיש טפי ובלבד שלא ישתייר שם פנוי כדי שיעור אדם אחד והכא במימרא דרב לא נשארו סאתים פנוים מאדם אצא כשהוצרכו לשש והוקפו שמנה. ופרקי' דה"ק שיתנו להן כל צרכן לפי צורך כלים דווקא ואין צריך לצמצם כי יכולין להרבות עד כדי צרכן כל זמן שלא יהא המוקף בית סאתים וכן הלכה. ולפום חדא מפירושי דלעיל הא אתיא כרבנן דוקא ולא כר' יוסי אבל לפום פי' בתרא אתיא הא אפי' כר' יוסי נמצאת למד כי לדברי הכל אין לגרוע מבית סאתים לעול' כי אפי' באדם א' א"א להיות בית סאתי' כולו פנוי:

איתמר ג':    פי' שנתנו להן כל צרכן מערב שבת מפני שהיו בשירא ומת א' מהן בשבת פי' ואינם ראוי' אלא לבית סאתים אליבא דר' יוסי בר יהודא דהלכתא כוותיה ומשכחת לה אליבא דרבנן: כי כשחזרו שנים יהיה שם בית סאתים פנוי' שנים וניתוספו עליהם פי' היו שנים ונתנו להם בית סאתים לר' יוסי בר יהודא או כל צרכן לרבנן והקרפף ששבתו בו היה עודף על השיעור ולא היו ראוין לטלטל בו וניתוספו בשבת והם ראוין לפי זה הסכמה לטלטל באותן מחיצות או באותו קרפף איפליגו בה רב הונא ורב יצחק חד אמר שבת גורמת פי' כניסת שבת גורמת קנין שביתה ובין להקל ובין להחמיר הכל הולך כפי מה שקנו בכניסת שבת וחד אמר דיורין גורמין פי' והכל כפי מה שהם אנשים דעושין דיורין גורמין בין להקל או להחמיר ואסיקנא דרב הונא דאמר שבת דהותרה הותרה ששבת גורמת:

עירב דרך הפתח:    פי' עירב עם חברו הדר בצדו שהכותל בין שניהם דרך פתח א' או דרך חלון א' שהי' ביניה' ראוי לערב בו ונסתם הפתח או החלון בשבת מהו שישתמשו זו עם זו דרך הפתחי' והחלונו' האחרים שלא היו ראויים לעירוב אמר לו הואיל והותרה שבת הותרה ומשמע דקבלה מינה רבה מרב הונא הלכך הכי הלכתא: לימא רב הונא וכו' וכן גר' רש"י ז"ל מבוי שניטל' קורתו או לחייו ולג' קורותיו ולחייו חדא דסתם מבוי אין בו אלא קור' אחת או לחי א' שאפילו הוא מפולש הכשירו בצ"פ מכאן ולחי או קורה מכאן ועוד דאפילו לר' יהודא שמכשיר מבוי מפולש בלחי או קור' מכאן למה לי שניטלו שניהם בניטל א' מהן סגי הלכך לא גרסי' ליה ובתוספ' העידו שמצאו נקוד מכתב ידו של רש"י ז"ל קורתו או לחייו:

אמר לך רב הונא אנא דאמרי' אפי' לר' יוסי עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא דליתנהו למחיצות נראה שרבותיי בעלי התוספות ז"ל סוברי' דהא לדחויא בעלמא קאמרי' לה לרב הונא לאוקומי מימרא אפי' כר' יוסי אבל קושטא דמילתא דאיהו אפי' היכא דליתנהו למחיצות אמר וזה תימא גדול הא למה לן כיון דאשכחן ליה בעובדא דדקלא לפו' פשטי' שהוא פוסל בשניטל לחיו עד שנצטרך לפרש דאליבא דרב בלחוד קאמר לה אלא ודאי המעשה ההוא מוכיח לנו דבדווקא נקטי' לי' הכא אליבא דרב הונ' מפני שראינו מה שאמ' שם באותו מעש' וכן דעת רבותי:

איכא בינייהו יחיד ביישוב כבר פרשתיו במשנתינו ורש"י ז"ל פי' דרבנן קמאי כיון דעל שיירא קאי מסתמא במדבר איירי דומיא דשיירא אבל רבנן בתראי על ר' יוסי בר יהודא אתו ואיהו לא מפליג בין יישוב למדבר ולא הזכיר שיירא ונמצינו למדים דלר' יוסי ורבנן בתראי אין הפרש בין יישוב למדבר והא איפסקא לן הלכתא ביחיד כר' יוסי בר יהודא ובשיירא אפי' רבנן קמאי מודו דאפי' ביישוב נותנין להם כל צרכן ובדאמרי' בהדי' דיחיד ביישוב בלחוד איכ' בינייהו הלכך אליבא דהלכתא אין הפרש בין יישוב למדבר:

ד' דברים התירו במחנה פי' במחנה היוצאת בארץ ישראל למלחמת הרשות ובירוש' נחלקו כמה הם מחנה יש שאמרו עשרה ויש שאמרו מאה: ותני בשם רבי יודא י"ב אלף כמחנ' ישראל ודעת הפוסקי' דהוי בעשרה כיון דבתלמוד' דילן לא אפליגו בהן ודווקא במחנ' התירו אבל בשיירא לא התירו כלו' והיינו דשבק תנא שיירא ונקט מחנה וכן מפירש בירושלמי גבי חיפה שהתירום מלערב ויש חצרות במחנה תפתר להתיר אוהלין שבמחנה כהדא דתני אוהלין שבמחנ' אינו צריכין עירוב אוהלין שבשייר' צריכין עירוב ע"כ אבל יש ששבשו הירוש' וגורסי' בהפך דבשיירא אין צריכן עירוב ובמחנ' צריכין עירוב וא"א לגרוס כן כדמוכח ממתני' ובתוספת' ג"כ אפי' כמו שכתבנו כן כת' ר' משה הכהן ז"ל הגיה על הרמב"ם ז"ל שתפס אותה גרסא והדין עמו ולענין היקף מחיצה דין שיירא ומחנ' שוין וכן אמר בתוספתא ר' יהודא או' לא ירבה ליחיד יותר מבי' סאתי' ואין שיירא פחות' מג' אחר שיירא ואחד מחנה פירוש לכולהו תנאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

מתירין בשל עצי':    פי' לא דק בלישנא וה"ק מותרין בנטילת עצים מן השדות ואע"ג דבעלמא חשוב גזל ואסיקנא בתלמודא. שהם מותרין בהם אפי' הם תלושים ויבשים שנראה שהכינם הבעלים לצורך עצמן ובירוש' אמ' שאם עשויין חביל' אסורי' ואפשר שאין זאת שטת תלמודא שלנו כיון דפרישו טובא בהאי ענינא ולא מדכרו הא מילתא: הא תקנתא דיהושע היא: פירו' בכל אדם ומאי רבותא דמחנה: א"נ התם במחוברין פריך ובהיזמי והיגי דווקא דהכי מוכח בפ' מרובה שלא תיקן יהושע אלא בהזמי והיגי ובעי' תלתא לגריעות הזמי והגי ומחוברין ולחין ובמחנה התירו אפי' בשאר עצים ותלושין ויבשין דעדיפי טפי וכן הלכה:

מת מצוה קונה מקומו פי' לקברו במקום שהוא מת: איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין כו' פירשתיה ביבמות בס"ד: מפנהו לכל רוח שירצה פירוש קס"ד שר"ל שמפנהו משדה לשדה ופריק רב ביביא דהכא במת מוטל על המצר שא"א שלא ליטלו משם מפני שהוא הילוך בני אדם ויכשלו כהנים ועושי טהרות ובכי הא לא קלה מקומו שם וכיון שנותן לו רשות לפטרו מפנהו לכל רוח שירצה פי' ובהא הוה דקתני מציעתה ההפרש שיש בין שדה זרוע לשדה ניר או שדה בור ולא כשהיה מוטל בתוך השדה דההוא לעולם קנה מקומו ואינו מפנהו משם:


דף יז עמוד ב[עריכה]

אבל מים האחרונים חובה:    פי' חובה מפני מלח סדומית מלבד מה שיש בדב' מצו' מדרבנן כמו במי' ראשונים וכדאמרי' והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואומר בתוס' כי נהגו העולם להקל בזה מפני שאין לנו עכשיו מלח סדומית ובודאי שאין זה מספיק לצאת מידי מצות והייתם קדושים אלא דההיא ליתא אלא על המברך וכמ"ש במסכת ידים דידי' מזוהמות פסולות לברכה ויש מקילין לומר דההיא נמי לא איתמרא אלא כשהיו נוהגין לסוך ידיהם בשמן ערוב כדאמרינן אני ה' אלהיכם זה שמן הטוב ובמסכת ברכות פירשתי ת"ל יתב'. דמאי בירושלמי נחלקו יש שהתיר אפילו לאכסניא נכרים ואע"פ שנראה כפורע חובי בטבל שהוא אסור הקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם:

אמר רב הונא תנא ב"ש אומר כו':    ואם תאמר וכי רב הונ' דבית שמאי אתא לאשמועינן וי"ל דהא קמ"ל דכל היכא דמשכחת אין מאכילין לב"ש היא ואינה הלכה שלא תאמר דתנאי פליגי בה אליבא דב"ה. אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא עירובי חצרות פי' בין אוהלין שבמחנה ומשום דהכי עירוב דרבנן אבל בעירובי תחומין חייבין פי' דהוי דאורייתא דתני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה פי' אל יצא איש ממקומו וק"ל היכי מוקים רבי ינאי מתני' כרבי חייא ומה עסק לרבי חייא במשנה והא סוגיין בכוליה תלמודא דתחומין דרבנן וי"ל דרבי ינאי לאו כרבי חייא מוקים לה אלא כרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא כדאיתא במסכת סוטה בו ביום דרש רבי עקיבא כו' וכדאמרינן בבל דוכתא מוקים לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא וקי"ל דכולהו סתמי אליבא דרבי עקיבא והיינו דפרכינן בסמוך מלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו דהא פלוגתא היא כדאמרינן בפרק מי שהחשיך אלא משום דרבי עקיבא סבר לה הכי במסכת מכות וסוגיין לרבי עקיבא נקט לה סתמא וא"ת ואמאי לא נקט רבי ינאי לרבי עקיבא דהוה תנא דמתני' ונקט רבי חייא תנא ברא וי"ל משום דרבי חייא פרשה לנו שיש בו מלקות מן התורה דאלו מדרבי עקיבא לא הוה שמעינן לפום פשטא אלא לאו הבא מכלל עשה מדכתב ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה ודכוותה בתלמודא וא"ת והיכי רבי ינאי לאוקומי מתני' כרבנן דהלכתא כוותיה ומוקים לה כרבי עקיבא י"ל דרבי ינאי כרבי חייא וכרבי עקיבא הוה ס"ל:

אלא מעתה מעשה אין לוקין עליו או משום דעקומת פיו הוי מעשה או משום הקשת זרועותיו כדאיתא התם. ר' יונתן הכי קשיא ליה לאו שאין בו מעשה הוא ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:    פירש"י ז"ל דס"ד דהאי אל יצא איש אל יוציא הוה ומהתם נפקא לן הוצאה מרשות לרשות שהוא אב מלאכה שממיתין עליה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו ואפילו לא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות ואע"ג דליכא קטל' ולא לקי דלאו זה לאזהרת מיתת ב"ד ניתן ולא למלקות ופריק רב אשי אל יצא כתי' ואין כאן לשון הוצאת משוי ע"כ והקשו עליו בתוס' דמשמע מלישנא דמר"ן ז"ל דר' יונתן הוה ס"ד דאל יצא איש אין בו אלא איסור הוצאה מרשות לרשות והא מנא ליה למפרך מיניה לרבי חייא דסבר תחומין דאורייתא ומאי הכרח אית ליה דלא נוקים קרא כפשוטי' לאיסור תחומין ועוד כיון דהכי ס"ל לרבי יונתן למה לי למפרך מטעמא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליו תיפוק ליה דליכא משום לאו בתחומין כלל. ועוד היכי תירץ רב אשי לבריה דאל יצא כתיב אין כאן אלא לשון הוצאת משוי א"כ קשיא האי קרא לרבנן דסברי תחומין דרבנן אלא ודאי דאינהו מוקמי ליה להוצא' משוי דוקא וה"ק קרא שלא יצא בכליו ללקוט המן כמו שהיו רגילין ואע"ג דהא כתב באיסור הוצאה ויכלא העם מהביא תרווייהו איצטריכו כדפריש במסכת שבת בס"ד. והנכון כמו שפירשו בתוס' דר' יונתן הוה סבר דאפילו לרבי חייא דדריש אל יצא כפשוטו לאיסור תחומין מודה הוא דאתא נמי לאיסור הוצאת שבת מרשות לרשות לומר שלא יצא הוא וכליו ולא עוד אלא דהוצאה היא עיקר דחמירא טפי וכיון שכן הרי יש בלאו זה אפילו לרבי חייא ורבי עקיבא אזהרה להוצאה שהיה במיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו לרבי עקיבא ואפי' על אותו פרט הנכלל שאין בו מיתה דכיון שכללם הכתיב ביאר כשם שאין לוקין על זה בך אין לוקין על זה וכדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי לאו דמחמר דרב אשי תריץ ליה אליבא דרבי חייא דשאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון אל יצא ועשה מאזהרת תחומין עיקר וכיון שכן לוקין עליו כי אזהרת הוצאת הנכלל בו שיש בה מיתה טפלה היא בלאו זה ואין העיקר נגרר אחר הטפל. ולעניין פסק לית הלכתא כרבי עקיבא וכר' חייא והנטפלים להם דסבר תחומין דאורייתא דסוגיין בכולי תלמודא דתחומין דרבנן ומאי דמשני רב אשי לעיל אליבא דרבי חייא ורבי ינאי הוא משני וליה לא ס"ל אבל יש מן הגאונים ושאר רז"ל שכתבו דהני מילי תחומין של אלפים אמה ועד ג' פרסאות אבל מג' פרסאות ואילך תחומין דאורייתא ואפי' לרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא דהא קרא דאל יצא איש ממקומו דאיפשר למקרא כפשוטו של מקרא דמשמע לאיסור תחומין ואליבא דרבנן מוקמינן ליה שלא יצא חוץ לשיעור מחנה ישראל שהיתה ג' פרסאות וסמכו על מה שאמרו בירושלמי הגיעוך סוף תחומי שבת אינם מחוורים דבר תורה פי' דהא דכתב אל יצא איש ממקומו כמה הוא שיעורו ואסיקנא ר"ש בר חנה אמר בשם רבי אחא אין לך מחוור שבכולן אלא תחום י"ב מיל כמחנה ישראל ועל הירושלמי הזה נראה שסמך רי"ף ז"ל והראב"ד ז"ל ואחרים עמו סמכו סברא זו על מה שאמרו בתלמוד' דפ' מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ואמרי' דכתי' אל יצא איש ממקומו וגמרי' מקום ממקום כו' אלמא תחומין אית להו עיקר מן התורה וקרא בהדיא משתעי נמי. ועוד כתב הראב"ד ז"ל דהא דתני רבי חייא ור' ינאי שלוקין על תחומי שבת דבר תורה אפי' אליבא דרבנן היא ועל ג' פרסאו' דאי אינם דבר תורה היאך העמיד ר' ינאי משנתינו דקתני פטורים מלערב בעירובי חצרות דווקא לוקמה כפשטא אפי' בעירובי תחומין ותוך ג' פרסאות כסתם עירוב הרגיל והנאמר בכל מקום ועוד דודאי לרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא אין תחומין מן התורה כלל לפי שיטת תלמוד' דילן וכדמוכח בפ' כלל גדול דאמרי' דידע לה שבת במאי ופרקי' דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא אלמא לרבנן לית ליה שום ידיעה בתחומין ובפרק מי שהחשיך נמי דאמרינן בתחומין אליבא דר' עקיבא בהבערה ואליבא דר' יוסי ובפ' בכל מערבין דאמרי' ספק עירוב כשר משום דתחומין דרבנן אמרי' גבי ספק טומאה שהוא להחמיר שאני טומא' דרבנן דאית לן עיקר מדאורייתא וזו ראיה גמורה דעירובי תחומין אין להם שום עיקר מן התורה ומאי דאמרינן בפ' מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכן כתיבן ה"ק אהיכא אסמכוה רבנן ועל כרחיך יש לומר כן דבההיא ג"ש דמייתי אינה אלא אסמכתא דהתם מייתי' ג"ש לאלפים אמה ואפי' לשטתם ולשטת הירוש' אין לנו מן התורה אלא חוץ לג' פרסאות אלא ודאי קרא וג"ש אסמכתא דרבנן היא אליבא דרבנן ולר' עקיבא הוא דהויא מדאורייתא ממש הילכך קרא לרבנן אינו אלא לאיסור הוצאה שלא יצא איש ממקומו עם כליו ומשאו וזה ברור הלכך קי"ל כרבנן דכל איסור תחומין ואפי' חוץ לאלף פרסאות אינו אלא מדרבנן וליתא לדרבי ינאי ולא למאי דמוקים מתני בעירובי חצרות דווקא אלא מתני' כפשטא שהם פטורים מלערב בין ערובי חצירות בין ערובי תחומין: ותו לא מידי: