חידושי הריטב"א על הש"ס/עירובין/פרק י

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק עשירי המוציא תפילין

דף צה עמוד א[עריכה]

המוציא תפילין מכניסין זוג זוג:    פי' המוציא תפילין במקום שאינם נשמרים מחמת כלבים או מחמת גנבים כדאיתא במסכ' י"ט חייב להכניסן זוג זוג כדי שלא יתבזו והראי' דחוב' קתני מדקתני סיפא אבל בחדשו' פטור ולא עוד אלא דהתם ה"ל למתני אסור וכדתניא בברייתא רבי יהודה אוסר בחדשות אלא דאיידי דקתני הכא מכניסן בחיוב תנא סיפא בחדשות דפטור והא דשריתא להכניסן אתיא למ"ד שבת זמן תפילין הוא ורבנן גזרו בהו. וכן למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא דאפילו לדידיה ליכא חיוב חטאת כיון שמוציאין דרך מלבוש כדרכו בחול כדאי' בש"ס ופלוגתא דר"ג ורבנן ושאר מתני' כלה מפורש בש"ס.


דף צה עמוד ב[עריכה]

גמרא טפי לא:    וא"ת והיאך אפשר לומר דאתיא דלא כרבי מאיר דהא בהדיא תניא בברייתא מכניסן זוג זוג דברי רבי מאיר. י"ל דלא שמיעא להו ההיא ברייתא לא למקשה וגם לרבא נמי מדנקט בלישניה אפילו תימא רבי מאיר דמשמע דלא קים לן ודאי דתהוי ר"מ. ועי"ל דשמיע להו בריית' כיון דלקמן חזינן דשקיל וטרי בה תלמודא כולי האי והכא לאו דוקא נקטי האי לישנא אלא כאלו אמרי יש לנו לומר שתהא משנתינו דלא כרבי מאיר דהא למאי דתניא בברייתא דרבי מאיר תני הכי קש' מתניתין אהדדי ופריק רבא דאפילו תימא דרישא דמתני' רבי מאיר היא וכדתניא בברייתא לא קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ומיהו רישא דמתני' הוא דמתוקמא כרבי מאיר דאלו בסיפא מיפלג פלוג דהא קתני בברייתא אחד חדשות ואחד ישנות.

לובש וכו':    גבי הצלת דלקה וא"ת מאי קושיא דשאני התם דמפיק ליה לרשות היחיד כגון חצר מעורבת מה שאין כן בזו דמייתי ליה דרך רשות הרבי' ועוד אמאי לא רמ' מהא דתנן התם בתפילין גופיהו שמצילין תיק וגם התפילין ואפילו שיש בתוכה מעות ואין צריך לומר שמציל כמה תפילין ביחד ואפילו בדרך משוי וי"ל דקושיא קמיית' אע"ג דליתה דההיא לרשות היחיד היא משום דלהצלת ממון לא התירו להוציא לרשו' הרבים וגם לא התירו לרשות היחיד אלא בדרך מלבוש: מ"מ חזינן דכיון דשרו בדרך מלבוש שרו לגמרי ולא חלקו בין רב למעט הכא נמי כיון דמשום כבוד תפילין ראוי להתי' בדרך מלבוש אין להתיר בין רב למעט ומההיא דמצילן תיק של תפילין ליכא למימר כלל דהתם כיון דאיכא דליקה א"א להמתין לו להוציא דרך מלבוש ולא להוצי' בזה אחר זה דילמ' קדמה ואתיא דליקה ולפיכך הוצרכו להתי' דרך משוי וכל שבדרך משוי ודאי ממעטי' בהלוכה ועבדי' בשעה אחת ולהכי לא רמיא אלא מההיא דכלו שריותא לא הוה אלא בדרך מלבוש וזה ברור.

וההיא סתמא ממאי דרבי מאיר היא:    פירש דאע"ג דסתם מתני' רבי מאיר שאני הכא דאיכא סתמא דפליגא אהאי ותלי' לה לההיא בתנא אחרינא דלא לקשו אהדדי. אמר רבא אפילו תימא פי' דליכא אסורא במילתא ועוד כי לעתים אדם לובש בחול אפילו יותר מי"ח כלו' משום הצלה נמי שרי ליה. הכא דבחול נמי זוג אחד אין טפי לא. פירש דאפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא דבשתי זוגות ליכא משום בל תוסיף דשלא בזמנו לעבור בעי כוונה אפ"ה לא שרו ליה אלא בדרך. שמותר בחול: ובדין הוא דבלאו הכי נמי מצי לשנויי דשאני הכא משום דס"ל דשבת זמן תפילין ואי לבוש טפי מזוג אחד איכא משום בל תוסיף דכל בזמנו לעבר לא בעי כוונה אלא דניחא ליה לתרוצה אפילו למ"ד שבת (לאו) זמן תפילין הוא מאי קעבר כו' פי' דכל בזמנו לעבור נמי לא בעי כוונה. ואי קסבר שבת לאו זמן תפילין הוא פי' וכל שלא בזמנו לעבר בעי כוונה וליכ' משו' בל תוסיף ומשום הצלה שרו ליה רבנן דרך מלבוש כלומר ואפילו יותר ממה שדרכו בחול אפילו טפי נמי שרי ליה ואמאי שתי זוגו' ותו לא ופרקינן דלעולם שבת לאו זמן תפילין ומיהו לא שרו ליה דרך מלבוש אלא מאי דמצי לבוש: וסבר לה כו' וכן בזרוע. וכתבו בתוספות דמדקאמר מקום יש בראש להניח שני תפילין מכלל דשיעור יש בתפילין ולא ידעינן מאי קאמר משום יש בראש להניח שני תפילין דהא יש גדולים ויש קטנים אלא על כרחין דאיכא שיעור ולא נתפרש שיעור זה אבל במדרש נתנו להם שיעור שתי אצבעות וסמך לזה ציץ שהוא רחב שתי אצבעות כדאיתא בפ"ק דסוכה ונחלקו הגדולים ז"ל אם השיעור הזה למעלה או למטה: והנה נראה לרבותי בעלי התוספות ז"ל כי שיעור למטה הוא מדקתני מקום יש בראש להניח שני תפילין אבל טפי משני תפילין ליכא והיינו נמי דקתני שתי זוגות ולפי זה ראוי שלא לפחות מרחב שתי אצבעות ואין להוסיף על רחב ד' אצבעו' כשיעור המקום וי"א כי השיעור למעלה הוא אבל למטה אין להם שיעו' ולפיכך נהגו לעשותם פחות משתי אצבעות והפירש הראשון נראה עיקר. וכתבו בתוספות שנראה שאין השיעור הזה אלא למטה ואם פחות לא נפסלו ואפשר שהמעברתא בכלל כיון שהוא הלכה למשה מסיני ולפי זה כל התפילין יש להם שיעור ירך או קנבורת פי' לשון קנבורא דאהיני כלומר מקום קבורת בשר ויש מן הראשונים ז"ל שהיו סבורים שהמקום הזה הוא קבוצת הבשר שיש תחת המנפק הנקרא קובדו בלע"ז ואינו נכון אלא כמו שנהגו לתתם בקצובת הבשר שעל הקובדו ור"ח ז"ל הביא ראיות ברורות על זה כי בכל התלמוד תפילין של יד בזרוע וכדאמרי' הכא בשמעתין ואותו שלמטה מן הקובדו הוא ולא זרוע וכדמוכח במסכת אהלות שהוא מונח שם רמ"ח אברים שיש באדם וקתני שנים בקנס שנים במרפק אחד בזרוע ואחד בכתף ולפי הסדר מונה והולך כי הקנ' הוא עצם היד והמרפק הוא הקנבוי שעליו וכדאמרי'. בערכין האומר משקל ידי עליו מכניס ידו עד מרפקו והיינו עד הקובדו וכדקתני בבריית' על העצל והעצל הוא הקובדו כדאמרי' במסכת סופרים לא ישמיע אדם ס"ת מחיקו ולא יתן אציליו על הספר היינו הקובדו שדרך להשען עליו ואע"פ שיש מקומות שקורין לאציל לא שי"לייש ש"ובקו בלע"ז מ"מ בכאן מוכרח שהוא הקובדו ואין בזה בית מיחוש וכבר האריכו בזה בתוספות ומנהגן של ישראל בכיוצא בזה תורה היא ולא עוד אלא דבעי שתהא שומא כנגד הלב ואין זה אלא על הקובדו וזה ברור:


והכא בשבת זמן כו':    פיר' ת"ק סבר שבת זמן תפילין וכל בזמנו לא בעי כונה לעבור הילכך אי לביש שתי זוגות עובר משום בל תוסיף ואידך דהיינו ר"ג סבר שב' לאו זמן תפילין ושלא בזמנו בעי כוונה לעבור ואי בעית אימא דכ"ע שבת זמן תפילין והכא כו' פירש דר"ג סבר דבעי' כוונה לצאת ואם לא נתכוון לצאת לא יצא אינו עוב' על בל תוסיף שאין בל תוסיף אלא כשיוציא באחר והוא מוסיף זוג שני אבל זה שמתכוון להציל ולא יצא בא' מהם אין כאן בל תוסיף ואידך דהיינו ת"ק סבר דלצאת לא בעי כוונה וכיון שכן אע"פ שנתכוון זה להציל בעלמא יצא בזוג אחד ועובר על בל תוסיף בזוג שני: וא"ת כו' ת"ק סבר לא בעי כוונה ואי בעית אימ' כו' אנא דכ"ע שבת לאו זמן תפילין הוא וס"ל שלא בזמנו ולעבור שלא בזמנו פליגי איבעי כונה אי לא ר"ג סובר בעי כוונה ור' יהודה סבר לא בעי כוונה ואף בלא כוונה עובר על בל תוסיף ופרכי' לרבי מאיר חד נמי לא פירש דהא שלא בזמנו חד נמי בל תוסיף איכא שהוא מוסיף על זמן תפילין שאמרה תורה ואמאי שרי להכניס ולהוציא זוג אחד דאם איתא דשלא בזמנו לא בעי כוונה לר' מאיר.


דף צו עמוד א[עריכה]

הישן בשמיני בסוכ' ילקה לרבי מאיר ואנן קי"ל דלא לקי והני תרי פרכי חדא ועוד דלא צריכין להדדי. אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא כלומר דפליגי בחד מאידך אוקמת' וקשיא להו לרבנן דהכא משמע שהמניח שני זוגות בתפילין עובר משום בל תוסיף או בכוונה או אפילו שלא בכוונה למאן דסבר דבזמנו לא בעי כוונה ומ"ש מד' מינין שבלולב דיהיב רחמנא שיעורא אתרוג א' ולולב א' ולרבי עקיבא הדס אחד וערבה אח' ולרבנן ג' הדסים ושתי ערבו' ומות' להוסיף עליהם וכדמוכח מההיא דאמרינן התם אשוו זיבינייכו ואי לא דרשי' לכו כרבי עקיבא וכן נהגו העולם ויש מתרצים מרבותי דכל שמוסיף בהדס וערבה לנוי הוא וכל שהוא נותן לנוי אין בו משום בל תוסיף ואין צריך לכל זה דהת' קים להו כי שיעורין שנתנה תורה בד' מינין אינם אלא למטה אבל למעלה אין לו שיעור וגבי תפילין קים לן שהתור' נתנה שיעור בין למעלה בין למטה ולא עוד אלא שנראה כשתי רשויות וזה ברור כנ"ל:

רבי עקיבא אומר לא נאמרה חוקה אלא כנגד הפסח הכתוב מדבר וסכין הלכתא כדאיתא בפסח שני ונפקא מינה שאין לברך כשחוצץ תפילין לשמור חוקיו כדמברכי בני מערב' דההיא כמ"ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר כדאיתא בירוש' וכבר כתבתיה במס' ברכות ובמס' נדה בס"ד.

ואלא הא דתנן במס' כריתות הפסח והמילה מצות עשה ועומדים עליהם בהכרת פירש ואעפ"כ אין בשגגתן חטאת שאין מביאין חטאת על שגגת כרת אלא כשיש בו לאו כדאיתא התם. אפילו תימא רבי עקיבא השמר בעשה עשה הקשו בתו' דהא אמרינן במנחות דלמ"ד בחוקת תפילין הכתוב מדבר המניח תפילין בלילה עובר בלאו מדכתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה אלמא השמר דעשה נמי לאו הוא. ותרצו דלא דמי דכל דדרשי' קרא בחקת הפסח פשיט' שלא בא הכתוב אלא לזרז על העשה עצמו כלומר שישמור שיעשה הפסח בזמנו וה"ל השמר דעשה אבל כל היכא דדרשי' קרא בחקת תפילין כוונת המקרא לזרז שלא להניחן אלא בזמנו וכאלו אמר הכתוב השמר שלא תעשה מצוה זו אלא ביום ולא בלילה וה"ל השמר דלאו וכיוצא בזה הא דאמרינן בפרק מילה דאזהרה שלא יקוץ בהרתו מדכתיב השמר בנגע הצרעת ואמאי דהא לשמור ולעשות כתיב אלא ודאי דההיא נמי השמר דלאו חשוב שאין הכתוב בא לזרז לעשות במראות נגעי' בדברי הכהן אלא לזרז בכל אשר יורו ולא בעי' אחר כלומר שלא יקוץ בהרתו והויא לה אזהרה דלאו.

יצאו שבתות כו':    פירש דהא גבי שבת כתי' אות וה"ה לימים טובים דכלהו שבתון נינהו כדכתיב תשבתו שבתכם ונחלקו המפרשים ז"ל אם חולו של מועד כנגד ימים טובים או לאו י"א שאין זמן תפילין שאף בחולו של מועד יש אות דבפסח איכא איסור אכילת חמץ ובחג חובת סוכה. ואחרים כתבו שהוא זמן תפילין דאשכחן בירוש' שכותב אדם תפילין לעצמן במועד ואם לא היה זמן תפילין במועד היה אסור כדמוכח התם במכילתן: וליכא למימ' דההיא אתיא כמ"ד שבתות וי"ט זמן תפילין דדוחק הוא לאוקומי כל הנהו אמוראי דשרי לכתוב תפילין במועד דשרי תפילין במועד דלא כהלכת' דהא קי"ל כר"ע דאמר שבתו' וימי' טובים לאו זמן תפילין וכדעת הזה נ"ל חדא דבכל דוכתא דאמרינן בש"ס בכמה דוכתי שבתות וימי' טובי' אין חולו של מועד לא וכדמוכח נמי בפ' כיצד מברכין ובפרק שלשה שאכלו לאחת דמני שבתות וימים טובים לחוד וראשי חדשים וחולו של מועד ועוד דהא אות דכתיב גבי שבת בשמירת מלאכ' היא ודכות' אות דימים טובים היינו מפני שהם עצורי' ממלאכה וכדתנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואלו חולו של מועד מותר מן התורה בכל מלאכת דבר האבד ובכל שהוא לצורך המועד ואפי' בפרהסיא ושלא בשנוי וכל מה שאסרו בו אינו אלא מדברי סופרי' וכדבריר' בדוכת' ואעפ"כ ראוי לחוש לדברי האומרים שאין זמן תפילין במועד ומניחן בלא ברכה מפני הספק וליכא למימר דשמא אינו זמנן ועובר משום בל תוסיף דכל שעושה מפני הספק אין בו משום בל תוסיף כדברירנ' במסכת ר"ה ותדע דהא קי"ל דכל שלא בזמנו בעי כוונה והכא כן דעתו שאם היינו זמנן שלא תהא הנחה למצות כלל וקי"ל כרבי עקיבא וכדאידך תנאי דסבי' להו דשבתו' וימים טובים אינם זמן תפילין וקי"ל נמי כרבי עקיבא דלילה זמן תפילין דהא דכתיב ושמרת את החקה הזאת בחקת הפסח הכתוב מדבר והכין אפסיק הלכתא בהנחו' דתפילין בלילה הלכה ואין מורין כן דרבנן גזרו בהו בלילה שהוא זמן שינה גזרה שמא יפיח בהם ולא עוד אלא שאסור להניחם בשחר עד שיראה את חבירו ברחוק ד' אמו' ויכירנו כדאמרי' בפ"ק דברכות אמ' אביי תפילין באחרי' מפני שעד הזמן ההוא זמן שינה שגזרו חכמי' וכן פסק רבי' ז"ל בסלוקן כרב אשי ובהנחתן כאביי וכן עיקר מדלא מחו בהם כו' כלומר דקים לן כי לכך לא מיחו בהם לפי שהיו עושות ברשות חכמים ולא כאותה ששנינו בפרק מקום שנהגו בדברי' שעשו אנשי יריחו דקא תני התם וגודשין לפני העומר שלא ברצון ולא מיחו בהם חכמים ויש מקשים ודילמא הא דסברי רבנן שהנשים מניחות תפילין לאו משום דהויא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא משום דאתקוש תפיילין למזוזה שהנשים חייבו' ונ"ל דהא לא קשי' דהא אתקיש נמי תפילין לתלמוד תורה וכיון דאיכא היקשה הכא והכא אין לנו לסתור הכלל שבידנו דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות על כרחין אין חיובן אלא שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא (נשים פטורות) ובירו' נחלקו אמוראין על ברייתא זו ואיכא מאן דתני אשתו של יונה הושבה ובתו של כוש ומיחו בידה חכמים ובש"ס דלן קים להו דהא מתרצא וקושטא ולהכי אקשו מינה להדיא.

מיכל בת כוש:    פרש"י ז"ל מיכל בת שאול דכתי' ביה על דברי כוש בן ימיני. אבל באשה לא פליגי. פירש אלמא נשים חייבו' בתפילין בחול וה"ל שבת דרך מלבוש בחול ושרי דאי ס"ד נשים פטורות מתפילין הא אינו דרך מלבושן כלל ומשוי הוא להם כיון שהוא מלבוש לאיש ולא לאשה וכמו ששנינו בפרק במה אשה יוצאה גבי טבעת וחלופיהן באיש. ודילמא סבר לה כמ"ד נשים סומכות רשות כלומר דבכל מצות עשה שהנשים פטורות אם רצו לעשות הרשות בידן וכיון דכן אף לדידהו הוו נמי תפילין בשבת כדרך מלבושן בחול ולא משוי הוא ומשום הכי שרו להכניסן להצלת תפילין. ואין בנות ישראל סומכות. נראה מדברי רש"י ז"ל כי לדברי רבי יהודה אם עושות עוברו' על בל תוסיף והקשו בתוספות דהא סוכה שהנשים פטורות ממנה ואשכחן לר' יהודה דסב' שהנשים יושבות בה דקאמר בפ"ק דסוכ' מעשה בהילני המלכה שהית' יושבת בסוכה ושבעה בניה עמה:

ויש שתרצו דהתם לא היתה יושבת אלא בשביל בניה וכה"ג אין בל תוסיף. ור"י ז"ל אומר דבכל המצות כיון שהאנשים חייבים אף הנשים שאינ' חייבות אין לו משום בל תוסיף דקל הוא שהקנה תורה בנשים דומיא דסומא שפטור מכל מצות ואין בו משום בל תוסיף ולא אסר רבי יהודה אלא במצות שיש שם חשש נדנוד איסור כגון תקיעת שופר שיש בו משום שבות והנחת תפילין לפי שצריכין גוף נקי ולשמור מהסח הדעת ועולת ראייה מפני שנרא' כמביאה חולין לעזרה כשמביאה עולת ראיה א"נ משום ראיית פנים בעזרה שאין נשים נכנסות לעזרה שלא לצורך ועד ירושלם באה משו' שמחה אבל להר הבית אינה צריכה לעלות מפני כן וסמיכה מפני שנראה כמשתמש בקדשים ואפילו למ"ד דסמיכה באקפיית יד אבל בסוכה וכיוצא בה דליכא שום נדנוד איסור בעשייתה לא אסר רבי יהודה כלל והא כתיבנא לי' במסכת סוכה ובמסכת ר"ה בס"ד בשם רבי' הרמב"ן ז"ל וכן עיקר ומיהו הא קי"ל דנשים סומכות רשות כרבי יוסי ורבי שמעון. דרבי יהודה יחידאה הוא ועוד דרבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי.



דף צו עמוד ב[עריכה]

בשזורין ושמעי' מהכא דחורי ציצית צריכין להיות שזורין:    וכי אדם טורח לעשות כו' פי' דקס"ד דבין חדשות בין ישנות חינם מקושרו' אלא שבישנות נרא' רושם הכשר וניכר בו שהם תפילין והחדשו' אין רושם הכשר ניכר בהם וכדפריש"י ז"ל ולפי' היה אוס' דחיישי' דילמ' קמעו' נינהו דהא לא טרח איניש אלא בהכין אלא טעמא דידיה מפני שהחדשות אינם מקושרות ואסור לקושרו בשבת ואם מניחן בלא קשר אין זה כדרך מלבוש בחול וה"ל משוי ורבי מאיר דשרי בחדשות משום דסבר דמות' לקשרן בשבת קשר שאינו של קיימא כלומר קשר מרופה וא"ת ולאבוה דשמואל כיון דלא מספקינן להו בקמיע נסי דאינו מניחן יחשיך עליהם כדעבדי גבי צבתין וכסתות וי"ל דכיון שלא נגמרה מלאכתן לא חשו להם כ"כ דהא אפילו במקושרות צריכין הם בדיקה כל זמן שאינו יודע בהם שהם מן המומחה אלא שלענין הצלה לא חששו כ"כ ואמרו להציל על הספק אכל כשאינו מקושרות חששו כנ"ל ומינה כל שחסרות מעברתא או תקנתא ושום דבר המעכב בתפילין שא"א לעשותו בשבת אין מכניסין אותם ולא מחשיך עליהם וכדמוכחא שמעתין דוק.


דף צז עמוד א[עריכה]

ופרכי' ולרבי יהוד' עבדינהו מערב ומהדרי' אמר רב חסדא כו':    אביי אמר פירש וכדאיתא בהדיא בפרק אלו קשרים וקשה לי דקארי לה מאי קארי לה ורב חסדא נמי איכא למידק מהא דעניבה פסולה בתפילין כיון דאשכחן לרבי יהודה דסבר דעניבה קשירה היא וי"ל דאינהו סבי' להו דכי אמ' רב יהודה דעניבה קשירה היא ה"מ בעניבה שאפשר שתתקיי' כן אבל עניבה דהכא שאינה אלא לשעה כי למחר מתירה ועושה קשר שלהם גריעא טובא ולאו קשר הוא ואביי אמר דעניבה לרבי יהודה קשירה היא וכיון דלדידיה קשר שאינן של קיימא ממש אלא שהוא של קיימא קצת אסור כדאי' בפרק אלו קשרים אף עניבים כן. ולרבי מאיר דשרי הכא בחדשות לאו משו' דעניב להו מענב דהא בפרק אלו קשרים אבעיא להו עניבה לרבי מאיר קשירה היא או לא וסלקא בתיקו אלא טעמא דרבי מאיר משום דשרי לעשות שם קשר מרופה א"נ דלרבי מאיר דשרי לעשות עניבה שאינה מהודקת ודאי כיון דשרי בקשר מרופה וכי איבעיא לן התם היינו בעניב' מהודק' וכן פי' בתוס' ואנן קי"ל דעניבה אפילו מהודקת לאו קשירה היא ושריא וקי"ל נמי דקשר מרופה שרי וכיון שכן קי"ל דאפילו חדשות מותר להכניס דקי"ל כי הא דתני אבוה דשמואל אבויה דרב יצחק דחדשו' כל שאינן מקושרות. ולקמיען לא חיישינן דלא טרח דהא כולהו אמוראי דשמעתין הכי סבי' להו וברייתא דמתני' ר' זירא לאתבא בריה הכי אתיא ורבא דפליג בהא דאמר דטרח ולא טרח תנאי היא יחידאה הוא לא סמכינן עלה וזה ברור הוא ושלא כדברי הרי"ף ז"ל הילכך המוציא תכלת לשונות פסולה חוטין כשרה כרבי אליעזר וכמתנייתא דתני רבי חייא משמעתין הביא ר"ת ז"ל ראיה שאין צריך לקשר בכל יום בשעת הנחה קשר של תפילין כמו שהיה אומר רבינו אליהו מפריש ז"ל דאם כדבריו ז"ל שצריך לקשור ולהתיר בכל יום אין זה קשר של קיימ' כלל ולכ"ע היה מותר לקושרן ועוד הביא ר"ת ז"ל לדבריו ראיות אחרו' והא דאמרי' במסכת ברכות שמברכין על התפילין על שעת קשירה להדוק קרי קשירה ורבי' שמשון ז"ל היה רוצה להכריע דשל יד קושר ומתיר בכל יום אבל לא של ראש ואחרי כן חזר בו מפני משנה ששנינו במסכ' מקואות וכן עיקר ואין זה מקומו להאריך יותר:


קשר של תפילין הלכה למשה מסיני:    פרש"י ז"ל שיעשה קשר לראש כעין דלת ובקשר של יד רצועה קטנה וראשה כפוף כמין יו"ד ועם השי"ן של קמט תפלה של ראש יהא עולה לשם שד"י ונוייהן לבר פרש"י ז"ל דשי"ן של קמט תפלה של ראש שיעשה אותה כלפי חוץ ושם נראית למראית העין ולא שיעשה אותה בין הבתים בתוס' הקשו עליו דהא אמרינן במנחות דמר זוטרא איתהפיכה ליה רצועה.

א"ל רב אשי ולא סבר לה מר ונוייהן לבר דאלמא מודו דרצועה היא ובמסכת מנחות פרש"י ז"ל השחרו' שברצועו' שהוא הלכה למשה מסיני שיהא לבר ובהפוך פי' רש"י נוי הקשר כלומר שיהא הצד הנראה כמין דל"ת לחוץ וכן הכריעו בתוספו' דכיון דמייתי לה הכא גבי קשר מכלל דמידי דקשר הוא וגם לזה פרש"י ז"ל במס' מנחות. הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה פי' בתוס' דאע"ג דתניא במנחות דתפילין אינן נקחין אלא מן המומחה הא אמר לכתחלה דילמא לא טרח לבדקן ועוד מפני שנראה כבזיון תפילין כשהוא קורע התפר ומוציא התפילין לבדקן אבל בדיעבד כשרין בבדיקה ואפילו לכתחלה נמי כל היכא דלא משכ' מן המומחה ליקח ממי שאינו מומחה ובודק ודיו והא תני רב כהנא בתפילין בודק שתים בשל יד ושל ראש כלומר אחת של יד ואחת של ראש ופרקינן הא מני רבי הוא דאמר בתרי זמני הויא חזקה. ופרכי' אי רבי פי' בשלמא לדידי רשב"ג היא ומיהו גבי תפילין הקל דמסמך על תרי משום דסתם מצויין אצל תפילין מומחין הן ובתרי זימני הויא חזקה אלא שבצבתין בעי תלת' להחזיק כל הצבתין ופרקינן לעולם רבי ומודה רבי בצבתין אחד מתרי תלתא זבין ובדין הוא דאפילו רביעי ואפילו חמישי והא דקתני שלישי לאפוקי מחזקיה דרבי דאמר בעלמא דבתרי זימני הויא חזקה דקי"ל כרשב"ג חדא דאבוה דרבי הוא וק"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מאביו. ועוד דרב קאי כוותיה הכא וביבמות אמר נשואין ומלקיו' כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג ומילה כנשואין דספק נפשו' להקל (הא ככלהו) הרי הלכה כרשב"ג מן הטעם שאמרנו שאין הלכה כר' במקום אביו:


כאן בסכנת עובדי כוכבים ומזלות כאן בסכנ' לסטים:    העיק' כפי' השני דפרש"י ז"ל משנתינו בסכנת עובדי כוכבים ומזלות שגזרו על התפילין ולפי' מכסן בלבד והולך לו וברייתא סכנת לסטים עובדי כוכבי' ומזלות בעלמא דליכא אלא חשש בזיון תפילין והיינו דפרכינן מתני' בסכנת עובדי כוכבים ומזלות היכי א"ר יוחנן שמעון נותן לחבירו וחבירו לחבירו דהא אוושא מילתא כלומר שיתפרסם הדבר שחוששין לשמירת תפילין ויבאו לידי סכנה והיינו דלא אמרינן הכא דאוושא דמילתא דשבת כדאמרינן בסמוך דאלמא אוושא דמילתא דאמרינן הכא היינו כדפרישנא וכן הכריע רש"י ז"ל והוא הנכון. והלכתא לרבנן דבסכנ' לסטים מוליכן פחות מד' אמות.



דף צז עמוד ב[עריכה]

בנו מאי בעי התם כלומ' מה האונס שאירע לו שם כדי שיתירו לו להבי' בן דהא לא התירו חכמי' אלא ע"י דוחק. ופרקינן כגון שילדתו אמו בשדה:    פי' וצריכין להביאו לעיר (ולא) משו' שא"א לעשו' לו בשד' דברי' האמורי' בפרש' תוכחה דהא קי"ל שמחללין עליה' את השבת והיכי פליג ת"ק אהא אלא כגון שאויר השד' קשה לו וצריכין להביאו לעיר:


אימר דשמעת ליה לרבי יהודה וכו' ואיך בטלין בקדרה:    וק"ל ליישבא היכי הוי טעי בהא וי"ל דאיהו סבר דמים שבעיס' כיון דאוקומי מוקמי כמאן דאיתנהו בעינייהו דמו ודין ביטול לא שייך בהא אלא ודאי טעי וכו' משום דמים שבכד אין בהם ממש לקנות שביתה ואי משום דקתני שאין בטלין בקדרה דסתם מים שאד' נותן בתבשיל חשובין יותר ויש בהן ממש כנ"ל

אלא אמר רבא הכא במאי עסקינן כו':    פירש כגון שהיו מן הנהרו' או מי המעינו' דכיון דניידי לא קנו שביתה דבטלה חבית לגבי מים כדתנן את האי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפל' לו פרש"י ז"ל ורבנן פליגי ס"ל דלא בטלה. והקשה הראב"ד ז"ל דהא בהדיא תנן התם המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המט' ולא אשכחן לרבנן דפליגי בהא התם. ותירץ דכי אמרי' דבטל כלי לגבי אוכלין ואפילו כשהם כתות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה כגון שהאוכלין דבר חשוב מן הכלי כי האי כמו כן חשוב מן המטה אבל חבית שחשובה יותר מן המים אמרו רבנן דלא בטילא לגבי מים ואין זה מחוור דאם איתא התם הוה להו לפרושי ולאפלוגי במלתא דהא ודאי כיון דקתני התם והמוציא אוכלין פחות מכשיעור באוכלין ול"נ דרבנן סברי דנהי דמדינא דאורייתא בטל כלי לגבי אוכל שלא חייב הכתוב בהוצאת שבת אלא על דבר שעיקר הכוונה בהוצאתו אבל לענין תחומין בכלים נמי גזרו רבנן דהתם נמי פטור אבל אסור הוא:


רבי יהודה אומר בשיירה כו':    פרש"י ז"ל כגון שיירה שחנתה בבקעה דאנוסין הם שאין להם מים שרו רבנן ולא שאנוסין ממש קאמר מרן ז"ל דאם כן אפי' מרשות היחיד לרשו' הרבים נמי אלא שהם צריכין להם ומצטערין עליהם. והראב"ד ז"ל פירש. בשיירה במחנה כד' דברים שהתירו במחנה כדאיתא בפ"ק וסבר רבי יהודה שאף בתחומין התירו להם כמו בערובי חצרות דהא ודאי דרבנן היא. ורבנן דפליגי עלייהו סברי דתחומין דאורייתא וכאותה שאמר רבי ינאי בפ"ק וסבר לא שנו אלא בעירובי חצרות אבל לא בעירובי תחומין ומשום דס"ל דתחומין דאורייתא.

אביי אמר בשיירה כו':    פירש אביי בא לתרץ אליבא דרבא דמתני' שלא בשיירה כדקאמר רבה מדקתני לה סתמא ומתנייתא מילתא אחריתי קתני ורב אשי אמ' הכא בחבית דהפקרא ומיא דהפקרא פירש כגון שהיו המים מבור של הפקר וס"ל לרבי יהודה דחפצי הפקר אינם קונים שביתה וכדתניא בור של הפקר הרי הוא כרגלי הממלא והוא כתוב בפ' מי שהוציאוהו כי מכאן הביא ראיה הראב"ד ז"ל דכי תניא בור של הפקר הרי הוא כרגלי הממלא היינו כל זמן הם שלו ולא נתנם לאחר ובתוס' כתבו דכיון דתניא כרגלי הממלא אפי' נתנם לאחר אינו מוליכין אלא כרגליו והא דקתני הכא שמוליכין אותה חוץ לתחום היינו כגון שלא נתכוין אחד מהם לזכות בהם לגמרי אלא במה שישתה בלבד ולפיכך יש לכל אחד מהם להוליך ברגליו מה שנוטל לשתייתו וכדכתיב' התם בס"ד. עי"ל דהא דתנן חוץ לתחום ר"ל חוץ לתחומן של מים לפי שלא קנו שביתה ובלבד שלא יצאו חוץ לתחום הממלא. וא"ת א"כ למה הוצרך לתת לחברו וחברו לחברו אפילו הוא בעצמו יוליכו שם וי"ל דאי בי"ט ה"נ הב"ע בשבת דא"א להוליכן יותר מד' אמו' אלא ע"י שנותנן לחבירו וחבירו לחברו ודומיא דתפילין דקתני רישא. ולענין פסק הלכה ודאי לענין הולכת חוץ לתחום ולענין י"ט קי"ל כרבי יהודה והא לאוקמתא דרב אשי דהוא בתרא רבנן פליגי עליה דרבי יהודה היינו רבי יוחנן בין נורי דלית הלכתא כוותיה כדאי' בפרק מי שהוציאוהו וקי"ל דהלכתא כרב אשי דבתרא הוא לאוקמתא דרבה ורב יוסף נמי הלכה כרבי יהודה כיון דהלכה כדברי המיקל בעירוב והלכה כרבי יהודה בעירובין אבל לענין שבת שיהא נותנין לחבירו וחבירו לחבירו אין זה תלוי בהני אוקמתי דהני אמוראי ולאו מילתא דשבת הוא וכרבנן דרישא קי"ל דסבי' להו שלא הקלו לעירובין כן אפילו בתפילין מפני קדושתן משום דאוושא מילתא דשבת וכ"ש בבנו ובחבית ורבי יהודה מוסיף הוא על דברי ר"ש שהתיר כן בתפילין מפני הלסטים ובבנו ות"ק מפליג פליג עלייהו ולית הלכתא כוותייהו כן כתב רבינו הרמב"ן ז"ל והוא הנכון:

והראב"ד ז"ל והר"ז הלוי וכל הפוסקים ס"ל כר' יהודה מטעמי דכתיב' לעיל ולא נתנו לבם לחלק בין שבת לי"ט. במאי עסקי' אילימא באסקופא כו' פי' וכל היכא דלא גזרינן בהם אין בגלילתו אצלו אפילו שבות דרבנן כיון דאגדו בידו והכי מוכח האי לישנא דהכא והכין נמי איתא בפרקין גבי הא דאמר אביי דשבות מקדש אפילו במדינה לא התירו דכיון דאגדו בידו שהוא נמי ליכא. הא דאמרינן רישא וסיפא ר"ש מציעתא רבי יהודה לא דייקינן בלישנא דליכא למימ' האי לישנא אלא היכא דקתני תנא דמתני' סתם חד בבא כתנא חד ואידך כתנא אחרינא והכא נמי בעינן דהא מדסיפא ר"ש הכלל דרישא לאו ר"ש ומהדרינן דאה"נ דרישא נמי ר"ש וה"ק תנא דבר זה שאמרתי לך ברישא מחלקת רבי יהודה ור"ש היא והא דנקטינן לומ' מציעתא רבי יהודה לאו דוקא רבי יהודה דאה"נ איכא ת"ק דרבי יהודה דקתני משהגיע לעשרה תחתונים הופכו על הכתב אלא דחדא מינייהו נקט ומשום דלא אתפרש מאן נינהו ת"ק דקתני ביה קורה בראש הגג כו' באסקופ' נדרסת עסקי' פי' דכיון שבני אדם רגילין שם אם מניחו שם יתבזה הספר ולפי' הורו ת"ק ורבי יהודה גוללו אצלו ולא חלקו אלא בקורה בראש הגג דמסתמא אינו נדרס:


דף צח עמוד א[עריכה]

איתיבי' כו':    ואי ס"ד פי' דאי ס"ד באסקופ' רשו' היחיד היא אפי' תוך ד' אמו' איכא חששא דאיסו' תור' דנפיל ואתי לאתויי אלא שהתירו ד' מפני שלא יהא נדרס וא"כ ה"ה דשרי' מהאי טעמא חוץ לד' אמות. והקושיא הזאת כך היא לדברי רבי יהודה ולכל מאן דמוקים מתני' באסקופה רשות היחיד אלא דאביי בהדי רבה שקיל וטרי דהוא רביה ותלמודי' לא חש לאותובה אלא היכא דאותבה אביי.

אלא אמר אביי עד תוך ד' אמות דאי נפיל כו':    וא"ת מאי אריא דנקט תנא ספר דמשמע שהקלו חכמים בו מפני כתבי הקדש וי"ל דאלו בעלמא לא הוו מפליג רבנן בין תוך ד' אמות לחוץ לד' אמו' דכלה חדא גזיר' היא ואי שרית בהא אתי למשרי בהא ומשום כבוד הספר הקלו שלא לגזור אלא בחוץ לד' אמות כנ"ל.

וכי תימא כו':    והאמר רבה המעביר כו' פרש"י ז"ל ניחוש דילמ' מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד ומוליכו בדרך כרמלית שביניהם וכי תימא דכיון דאזיל בדרך כרמלית לא מחייב והאמ' רבה המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והוא מוליכו בידו כשהוא מהלך אלא שהגביה ידו למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור חייב אלמא כיון דלא נח במקום פטור לא מהני הכא נמי אע"ג דדריס ליה לא מהני אלא אם כן עמד עליה ליפוש ואין פירש זה נכון חדא דמותבי' עלה מדרבה. ניתי עלה מדתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב דהא ידעי' לההיא מתניתא כדאיתא בסמוך ולא ס"ד השתא דתהוי כבן עזאי וכדמוכח בסמוך ועוד דבפ"ק דשבת תניא אדם עומד על האסקופה נוטל מן בעל הבית ונותן לו נוטל מן העני ונותן לו ובלבד שלא יטול מן העני ויתן לבעל הבית מבעל הבי' ויתן לעני ואם נשא ונתן פטור ואמרינן עלה לימא תיובתיה דרבה המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ארבע והעבירו דרך עלייתם. ואלו הכא קתני פטור מאי קושיא נימא דרבא הוא דאמר כת"ק דבן עזאי ולקמן נמי אמר אדם עומד ברשו' הרבים ומייתי' לה להא דרב' הוצרך רש"י ז"ל לדחוק לפי פירושו וכדבעי' למיתנ' עלה בס"ד לכך הנכון דהכא ה"ק וכי תימא דנגזור כי בעומד שעומד על האסקופה מושיט ידו ונוטל הספר מרשות הרבים ומביאו לרשו' היחיד שבצדיו והאמר רבא העומד ברשו' הרבים ונוטל חפץ מימינו ומעבירו לצד שמאלו מתחלת ד' לסוף ד' והוא מעבירו על פני גורנו בעוד שעומד במקום אחד אפ"ה חייב ואע"ג דגופיה מינח ניח כיון שהחפץ עצמו לא נח בתוך ד' אמות והשתא אתיא הא דרבא כההיא דאסקופה דפ"ק דשב' ממש שהוא עומד נח על האסקופה ומעביר החפץ מחנות לפלטיא ואין לזה דמיון גבי ההיא דת"ק דבן עזאי והא דרבא הויא רבותא טפי דאלו בדת"ק דבן עזאי גופיה נמי לא ניח דמהלך לאו כעומד דמי. וכן פירש הראב"ד ז"ל בהגדות:


הא מני בן עזאי כו':    פירש ולדידיה כ"ש דלית ליה ההיא דרבא שהוא עומד במקום והכי קאמרי' אלא הא מני בן עזאי היא ולית הלכתא כהא מתנייתא דהא לית הלכתא כבן עזאי. ומיהו הא דאמרי' זאת אמרת שאין מזרקין כתבי' הלכתא היא ולא תליא בפלוגת' דת"ק דבן עזאי בהדי' וזה ברור.

התם אפשר הכא לא אפשר:    פרש"י ז"ל שאין לנו בגד גדול כ"כ לפרוש עליו. פי' לפירושו שאלו היה לו בגדי גדול כ"כ היה פורשו עליו ושיאחוז ראשו למעלה בענין שלא יפול למטה כלל דאי לא הא ודאי אסור הוא לפורשו שם דילמא נפל ואתי לאתויי כמו שאסור לגוללו ורבותי פירשו הכא לא אפשר שאסור לו לפורשו כמו שאסור לגוללו. אמר רבה בכתל משופע פירש דאפשר דניח התם דהשתא אלו לא היה אוגדו בידו והוא מביאו אצלו איכ' איסורא דאורייתא ולפי' גזרו היכא דאגדו בידו וש"מ דהאי כתל משופע לאו כרמלי' חשבינן ליה וכדפריש הרב רבי ישעיה ז"ל דא"כ כי נח ליכא למגזר אלא ודאי כרשות הרבים דיינינן ליה כיון שעל פני רשות הרבים עומד וכזורק דבלה שמנה בכתל למטה מעשרים טפחים שהוא חייב כדאיתא בפרק הזורק שלא אמרו פחות מעשרה שהוא פטור אלא כשזורק ונח על גביו ואפילו לרבא דאית ליה חורי רשות הרבים כרשו' הרבים דמי מפני שהחור מקום עומד לעצמו ואינו באויר רשות הרבים אבל בתל משופע זה מה שנח בו באויר רשיות הרבים עומד דומיא כזורק ונח על פני הכתלים וא"ת והא דתנן הזורק בכתל למטה מעשרה חייב ואוקמה רבי יוחנן בדבלה שמנה ופריך מינה רבא לאביי בפ"ק דשב' דאם איתא דחורי רשו' הרבים כרשו' הרבים דמי לוקמה בחור אמאי לא פריך אנפשיה דלדידיה נמי נוקמה בכתל משופע י"ל דהא לא קשיא דחור בכתל שכיח וה"ל לאוקומ' בהכי אבל בכתל משופע לא שכיח כולי האי וטפי איכא לאוקומה בדבלה שמנה ובמקומו פירשתיה בס"ד:



דף צח עמוד ב[עריכה]

לימא כתנאי אמרה לשמעתיה:    פי' לימא דאמר' לשמעתי' כיחידאה דפליגי רבנן עלי' וכדפרישנ' בפרק הזורק בס"ד: אלא כלה רבי יהודה היא כלומ' ולא פליגי רבנן עליה ור"ח ז"ל פסק הלכה כרבא ושם פירשתי' בס"ד: הא זיז דנפיק להיכ' כו' אלא אמר אביי כו' יש שפירשו דלאביי בכלי' שאינ' נשברי' אפי' בכרמלי' אסור דלדידיה כרמלי' כרשו' הרבי' והא דלא אוקמה הכא בכרמלי' דהויא רבותא טפי משום דניחא ליה לתרוצה אפילו לדברי רבא לרווחא דמילתא: ומינה שמעינן ה"ה לכרמלי'. ובתוספו' אמרו בכל מקום אמר אביי דכרמלי' כרשות הרבים דמו דהא איהו דאמר בכמה דוכתי דגזרה לגזרה לא גזרינן וכדאי' בשמעתא קמייתא דביצה ובפרק כל הבשר אלא דלקמן בעומד ברשו' הרבים ושותה ברשו' היחיד בחפצים הצריכין לו והיא גזרה מצויה וקרובה שיוציא הכלי למקום שהוא שותה עבד כרמלי' כרשות הרבים וכן במחט התחובה לו בבגדו דמייתי עלה דההיא בפ"ק דשב' אף היא גזרה מצויה דמשתני ונפל אבל בעלמא לא גזר גזרה לגזרה ומן הטעם הזה לא גזר הכא כרמלי' אטו רשו' הרבים דהא מילתא דלא שכיחא היא להשתמש בזיז היוצא והא זיז דאמרינן הכא פרש"י ז"ל דמיירי בזיז ד' על ד' ואפ"ה אין מניחין בו כלים שאינם נשברים דילמא נפיל לרשו' הרבים ואתי לאתויי והכי מוכח לכאורה מהא דאמרינן לקמן האי זיז היכי דמי אי דלית ליה ד' אפילו כנגד חלון נמי לא לשתמש וההיא דכלים הנשברים היא כדקתני רישא בהדיא נותנין עליו קערת וכוסות וצלוחיו' דילמא אפילו בכלים הנשברים לא שריא אלא בזיז שיש בו ד' הוי הנחה מעליא ולא שכיח דנפיל: וכדפרש"י ז"ל וא"כ שמעינן מינה דכלים שאינם נשברים אין נותנין אותן אפילו בזיז שיש בו ד' ועוד דאי לא אמאי דחקינן לאוקמה בזיז שאין בו ד' ובכלים שאינם נשברים לוקמה בזיז שיש בו ד' ואפילו בכלים שאין נשברין אלא ודאי כדאמרן. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב כל זיז היוצא על האויר רה"ר אין נותנין עליו ואין נוטלין ממנו אלא כלי חרס וזכוכית וכיוצא בהם שאם יכלו מרה"ר ישברו ע"כ:

ובתוספו' הקשו על זה דא"כ דברחב ארבע טפחים לא שרי להשתמש בכלים שאינם נשברים אפילו ברחב ד' אמות נמי לא נתיר דהא לענין שבת כך הוא רחב ד' אמו' ולהיות חשוב רשו' ולהיו' זכיה גמורה ברחב ד' אמות או יותר ואם אתה אומר כן יהא אסור להשתמש בגג שאין לו גדרים הסמוך לרשו' הרבים בכלי' שאינם נשברי' ואע"פ שהוא רחב הרבה וזה אינו אדרבה משמע בכל דוכתא שמות' להשתמש בגגין בכל הכלים ובלבד שלא יהא גג משופע דמגדר הארץ אגדורי ונרא' שאין זו קושיא כ"כ שלא נאמרו דברי' אלא בזיז הבולע באויר ורחב הזיזים אינם רחבים יותר מד' טפתים ורחב ד"ט אינו הנחה חשובה לדבר העומד באויר ולפי' לא התיר בשום זיז להשתמש בכלי' שאינם נשברי' אבל בגג העומד לעצמו שהמשתמש שם עומד עם כליו במקום אחר הנחתו קיימת טפי וכל שהוא גג רחב ד' טפחים מותר להשתמש שם אפילו בכלים שאינם נשברים כנ"ל ובתוס' פי' בשם ר"י ז"ל דבזיז רחב ד' טפחים נותנין בו אפילו כלים שאינם נשברים דשפיר ניתי התם ולא שכיח דנפלי והא דאוקמה אביי בכלים שאינם נשברים משום דסתם זיז אינו רחב ד' טפחים.

תניא נמי הכי כו':    ומשתמש בכתל עד עשרה התחתונים כלומר משתמש בעל החלון בכל זיז היוצא בכתל שלו לצד רשו' הרבים עד עשרה התחתוני' ולא עד בכלל לפי שאין רשות הרבים עולה למעלה מעשרה טפחי' הילכך משתמש זה עד עשרה התחתונו' בזיזין שיש שם בין שהם סמוכין לחלון או שהם יוצאין ממנו בין זיז אחר בין זיזין הרבה ובלבד כשה' לרוחב הכתל זה כנגד זה ואם יש זיז אחר למעלה למטה ממנו אינו משתמש אלא כנגד חללו בלבד פירש יש למטה מן הזיז שהזכרנו למעלה זיז אחר. ואפילו למעלה מעשרה והם עומדים זה תחת זה אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד מפני שהתחתון אוסר וטעמא מפרש ואזיל בסמוך:


האי זיז ה"ד:    פרש"י ז"ל האי זיז עליון אי דלית ביה ד' אפילו נגד חלונו נמי לא משתמש ואפי' בכלים הנשברים דאיירי ריש' דע"כ לא שריא אלא בזיז שיש בו ד' דאע"ג דמקום שאין בו ד' מקום פטור הוא ומותרין לכתף עליו בני רשות הרבים ובני רשות היחיד התם תשמיש עראי אבל תשמיש תדיר לא משתרי ביה דלאו חזי לתשמישתא ושכיחי כלים למפל לרשו' הרבים וכי שריא אפילו בכלים הנשברים ה"מ כדאית ביה ד' דלא שכיח למיפל כ"כ אבל היכא דלית ביה ד' דרובא נפלי מחוו כמאן דשרי ליה בהדיא לרשו' הרבים. ואי דאית ביה ד' מאי איריא כנגד חלון אפילו בכוליה כתל נמי לשתמש בכלים הנשברים מיהת דאיירי ברישא אמר אביי תחתון דאית ביה עליון דלית ביה וחלונו משלימתו לד' כנגד חלונו משתמש דחורי חלון כלומר זוית החלון והחברתו ולשון חור דנקיט משום דגבי שבת שייך לומר חורי רשות הרבים כרשות הרבים וחורי רשות היחיד כרשות היחיד מהאי גיסא ומהאי גיסא שאינו כנגד החלון אסור ע"כ שטת רש"י ז"ל ולא פירש לנו רבינו ז"ל מה צריך לומר טעמא משום דה"ל חורי רשות היחיד תיפוק לי דכיון דחלונו משלימתו לד' הא איכא מקום דחשוב להנחה שמתירו להשתמש בכלים הנשברים מיהת גם לא פי' לנו מה מעלה ומוריד לומר התחתון יש בו ד' טפחים ומאיזה טעם אוסר על העליון שאינו משתמש בו אלא כנגד חלונו בלבד. והרמב"ם ז"ל כתב וז"ל זיז שלפני החלון יוצא באויר שעל רשות הרבים אם היה למעלה מעשרה מותר להשתמש עליו שאין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה טפחים לפיכך מות' להשתמ' בכל הכתל עד עשרה טפחים התחתונים בד"א בשהיה זיז אחר יוצא באויר אבל אם היו יוצאין בכתל שני זיזין זה למעלה מזה אע"פ ששניהם למעלה מעשרה אם יש בזיז העליון שלפני החלון רחב ד' על ד' אסור להשחמש עליו מפני שהוא רשיות בפני עצמו והזיז שתחתיו רשות אחרת ואוסרין זה על זה מפני שאין שתי רשויות משתמשות ברשו' אחת אין בעליון ד' ואין בתחתון ד' משתמש ביניהם ואין בכל הכתל עד עשרה טפחים התחתונים היה בתחתון ד' והעליון אין בו ד' אינו משתמש בעליון אלא כנגד חלונו בלבד אבל בשאר הזיז שלפני צדי החלון אסור להשתמש מפני שזה שתחתיו חלון רשות לעצמו עכ"ל לשון הרמב"ם ז"ל. ולפי לשון זה נראה דהא דאוקימנא בתחתון דאית ביה ד' חלוק רשות לעצמו וה"ל רשות היחיד שעולה עד לרקיע וכשזה משתמש בעליון נראה כאלו משתמש ברשותו של תחתון וכאלו מוציא מזיז שבחצר חבירו אבל כשיש בעליון הסמוך לחלונו פחו' מד' נעשה טפל לחלונו וה"ל כחורי רשותו ואין רשותו של תחתון שולט שם לאוסרו על זה וכן פי' הראב"ד ז"ל שהטעם מפני שהתחתון אוסר על העליון וה"ל כמוציא זיז לחצר חבירו. ומיהו תמהני כיון שהזיזין הללו שניה' למעל' מי' וכמו שפי' הרמב"ם ז"ל היאך אוסרין זה על זה והלא שניהם שלו הם ובבי' והעליה שלו שאין אוסרין זה על זה ואם בשיש לחבירו חלון אחד בכותל ההוא למטה שהזיז ההוא שלו ה"ל לתנא לפרושי. וי"ל דהכי נמי קתני וה"ק אם יש זיז אחר שהוא של אחר אינו משתמש אלא כנגד חלונו בלבד וי"ל עוד בשאין בעלים אחרים לזה התחתון ואעפ"כ הזיזין הבולטין מן הכתל כלפי רשות הרבים אינם שלו דבזכות בני רשות הרבים עומדין ונהי דמדינ' דאורייתא אין אויר רשות הרבים עולה עד לרקיע כל אותן הזיזין שלהם הם ויש רשות לכל אחת מבני רשו' הרבים להשתמש בהם וכשיש שני זיזין זה למעלה מזה בני רשות הרבים משתמשן בתחתון ומניחין העליון לבעל החלון וכן בשאין בו אלא זיז אחד או אפילו הרבה זה כנגד זה הרי הוא לבני החלון שתשמישו תדיר בו וכאלו הוא שלו ולפי' אין אוסרין לו עליו ומשתמש כנגד הכתל כדקתני רישא. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל שאם לכ"א מהם ד' על ד' טפחים אוסרין זה על זה מפני שהרשות שבין שניה' אוסרין אותו זה על זה אינו נראה כן מלשון הש"ס מדקאמרינן ואי דאית ביה ד' מאי איריא כנגד חלון אפילו בכל כתל נמי אלא ודאי כדאמרן והטעם דכל שיש בעליון ד' שחלק רשו' לעצמו אין התחתון תופס אלא עד הזיז העליון בלבד והעליון משתמש בזיז מיהת וקי"ל לפרש"י ז"ל דהא לפי דבריו רישא דהא מתנייתא בזיז שיש בו ד' טפחים מיירי על כרחין ואלו סיפא מיירי כשאין ד' טפתים ולא אתו זיזין דרישא וסיפא בתרא גוונא. וי"ל דזיז דרישא נמי אין אנו צריכין שיהא בגופו של זיז ד' על ד' דכלום בעינן ליה אלא כדי שיהא שם לכלים מקום הנחה שלא יפלו להדיא וכל שיש בו ד' אפילו עם תשלום החלון בהכי סגי והכי פרכינן בש"ס ה"ד אי דלית ביה ד' כלל אפי' כנגד חלון לא לשתמש ותקשי רישא ואי דאית ביה ד' בין בתחתון בין בעליון כנגד כלו לשתמש בעליון מיהת ופרכינן דלעולם בדאית בתרוייהו מקום הנחה בד' טפחים אלא שהתחתון יש בו ד' בגופו של זיז ובעליון אין בו ד' אלא בהשלמת העליון וקמ"ל דאפ"ה אין התחתון אוסר עליו מפני שהחלון משלימו ועשה אותו כחורי רשות היחי' כנ"ל אבל לפי שטת התוס' שמשתמשין בכלים הנשברים אפילו בזיז שאין בו ד' ושמשתמשין בזיז שיש בו ד' אפילו בכלים שאינם נשברין יש לנו לפרש הברייתא כך תניא נמי הכי זיז שאין בו ד' על ד' ופעמים שמשתמש בכתל עד עשרה התחתונים כלומר תשמיש שלם ואפילו בכלים שאינן נשברים ולהכי נקט הכא האי לישנ' מאי דלא נקט ברישא ואם יש שם זיז אחר למטה ממנו אינו משתמש תשמיש זה אלא כנגד חלונו בלבד:

והוינן בה ה"ד כלומר סיפא דקתני משתמש בכתל עד עשרה התחתוני' אי דלית ביה ד' אפילו כנגד חלון לא לשתמש שלם בכלים שאינה נשברים כדקאמר' ואי דאית ביה ד' טפחי' מאי איריא כנגד החלון ואפילו בכל הכתל נמי לשתמש תשמיש שלם שהרי אין התחתון אוסרו כיון שיש בו ד' טפחים ופרקינן דתחתון דאית ביה ד' ועליון לית ביה ד' וחלון משלמתו לד' כדפריש' לעיל כנ"ל ורבותי מהפכין שמועה זו לגאונים והקשו על פי' התוס' כמו בכתב בחדושין שלהם ובמה שכתבתי נתיישב הכל:


מתני לה תנינא וכו':    פי' דגזרינן דילמא מעייל להו לגוונא וקא עביד מלאכה דאורייתא א"ל שבקת וכו' פי' דהא מילתא פלוגתא דרבי מאיר ורבנן היא לקמן גבי מפתח דתנן לא יעמוד אדם ברשות היתיד ויפתח ברשות הרבים כו' דרבי מאיר אסר ורבנן שרי וכיון דאמרינן הכא להדיא שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר שמעינן מינה דאין הלכה כרבי מאיר בזו ואע"ג דאמרינן התם הלכה כדברי רבי מאיר בגזרותיו לא נאמרו הכללות אלא על הרוב:



דף צט עמוד א[עריכה]

ואיהו סבר כו':    פי' איהו סבר דכלהו הני סתמי דאמרינן מהכא ועד סופה דתנן לא יעמוד אדם כו' לאו סתמו נינהו אלא כלם מדברי ר"מ ורבנן פליגי עליה דגבי מפתח לא גזרינן שיבוא להביאו אצלו דכיון שהוא צריך לפתוח ולנעול לצורך שבת לא החמירו עליו אבל בזה שעומד בפנים ומטלטל בחוץ דבר שאינו צריך לו לעשות כן גזרינן דאם הוא צריך לעשו' כן יצא ויטלטל שם:

ובלבד שלא יטלטל חוץ לד' אמות פי' ארישא קאי דקתני עומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ברשות הרבים הא הוציא חייב חטאת כלומר דהא אשמעינן במאי דקתני ובלבד שלא יוציא כלומר ובלבד שיזהר מזה שהוא איסור תורה. לימא מסייע ליה לרבא וכו' לפי' הנכון שפי' למעלה אתיא הא כפשטה דמתני' נמי עומד במקום אחד אלא שמעביר ד' אמו' ברשו' הרבים מימינו לשמאלו ורש"י ז"ל הוצרך לפרש לפי פירושו דהכא מיירי בשעומד בגג שהוא גבוה עשרה ומסתמא כשהוא מעביר החפץ ההוא מעבירו למעלה מי' לרשות הרבים שהוא מקום פטור וזה דוחק הגג מאן דכר שמיה ומ"ל דבגג קאי דנסייעיה לרבא או דנותביה מיהא:

איכא דאמרי הא הוציא פטור אבל אסור פי' דלהכי לא קתני תנא אלא ובלבד שלא יוציא כלומ' שלא יוציא לכתחלה והא קי"ל דהלכתא כרבא ובמתני' נמי אם הוציא חייב חטאת והא דתנן לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד אמרינן עלה בירושלמי לא סוף דבר עומד ברשות היחיד והם מתגלגלין ויורדין לרשות הרבים אסור.

אמר רבי יוסי חדא אמרה חלון שהוא עומד ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים גבוה עשרה ורחב ד' אין שופכין לתוכו מים בשבת מפני שמתגלגלין ובאין ע"כ וכן הלכה מחשבתו משויא ליה מקום פר"י ז"ל מחשבתו שחשב לנקות גופו ממנו ואהניא ליה מחשבתו להא משויא ליה מקום למהוי עקירה חשובה לענין שבת ודכותה הא דאמרינן בהזורק לפי הכלב או לפי הכבשן דמחשבתו שחשב לשריפה בכבשן או להאכילה לכלב אהני' דמשויא ליה מקום וה"ג זרק לפי הכלב כלומר שנתכוון לכך בלא כוונ' וכב' פירשתיה במסכ' שב' בפרק הזורק ובפ"ק בס"ד:

בחפצים הצריכים לו ודברי הכל כלומר דמודו רבנן בחפצי הצריכין לו במקום שהוא עומד דאסור לטלטלם כשהוא ברשות אחת והם ברשו' אחר' אלא א"כ הוציא ראשו ורובו למקום שהוא נסתם כלו שהוא שותה בו כלים הצריכים לו במקומו הוא שמביאו אצלו כדי לשתו' בנחת ולא בטורח כרמלי' מאי כו' כל הסוגיא פירשתיה בפ"ק דשבת בס"ד.


דף צט עמוד ב[עריכה]

מתני' קולט אדם מן המזחילה למטה מי' טפחים ואף לגרסא זו ה"ה למעלה מעשרה דהא מן האויר שהוא מקום פטור הוא קולע והא דקתני למטה מעשרה משום דוקיא דאמרו בש"ס קולט אין מצרף לא כלומר שאסור לחבר הכלי שמחבר בו המים בפי המזחילא מטעמא דמפרש בש"ס דאע"ג דסתם מזחילה אינה רחבה ד' ומקום פטור הוא מ"מ דרכה להעמידה על פני כל הגג תוך ג' והא טפלה לגג והויא לה כגג שהוא רשות היחיד ונמצא שמביא מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא עומד בו והגאוני' ז"ל גורסין קולט אדם מן המזחילה למעלה מי' טפחים ואף לפי גרסא זו כי אמרי' בש"ס קולט אין מצטרף לא ה"ק קולט אין ואפילו למעלה מעשרה אבל מצרף לא ואפילו למטה מעשרה דהא טעמא דאמרי' בש"ס לאסור הצריף דמשום דמזחילה כגג חשיבא אף במזחילה שאינה גובה עשרה איתיה דאנן בתר גג אזלינן שהוא גבוה עשרה אלא דתנא נקט למעלה לאשמעי' רבותא דקליטה ואע"פ שאין בזה רבותא כ"כ דהא פשיטא דלגבי קליטה שעורא כך הוא למעלה כלמטה ולפיכך גרש"י ז"ל יותר נכונה. יש גורסין ומן הצנור ומ"מ שותה כלומר כשם שקולט מן המזחילה כך קולט מן הצנו' ומ"מ המקלח מקלח ובלבד שלא יצרף ולא נהי' דא"כ מאי קמ"ל פשיטא ועוד דבהא פיסקא קתני בהדיא כי מן הצנו' מותר לצרף לפי' הגרס' הנכונה כמו שהכריע רש"י ז"ל דה"ג ומן הצנור ומ"מ ושותה כלה חדא וה"ק כי מן הצנור מותר ליטול מים כמו שירצה ואפי' לצרף כל זמן שאין הצנור רחב ד' טפחים שהוא מקום פטור והטעם כי המזחיל' שהיא נתונה כנגד כל הגג נעשית טפלה לגג כיון שהיא סמוכה לו בתוך ג' אבל הצנור שהוא נתון מן הצד האחד של הגג כעומד לעצמו ולא עוד אלא שמרחיקין פיו מן הגג יותר מג' כדי שיקלח כלפי תוך הרבה ולא יפסוד את הכתלים אבל כשהוא רחב ד' על ד' אז אסור לצרף דהא מרשות היחיד או מכרמלית קא שקיל כדאיתא בברייתא:


ה"ג וכן היא בספרים מדוייקי' תניא נמי הכי עומד אדם ברשות הרבים ויגביה ידו למעלה כו':    ול"ג עומד אדם ברשות היחיד דא"כ למה לא יצרף דהא מרשות היחיד לרשות היחיד דקא שקיל דאליבא דר"ש דקי"ל כוותיה גגין וחצרות רשות אחת הן ודוחק הוא לאוקומה בגג וחצר לר' מאיר או בשני גגין לרבנן ודלא כהלכת': ויש שגורסין אותה ומפרשי' לה אפי' אליבא דר"ש וה"ק שלא יצרף לה בית לבית:

ולא נהיר' דהא קתני באידך ברייתא לא יעמוד ויצרף אבל קולט ושותה דמשמע קולט ושותה במקומו ודכותה קתני שלא יצרף לשתות במקומו והא נמי מסתמא דכוותה היא ועוד דקולט נמי היאך יביא לתוך הבית דהא מהני' אפילו בגשמים שירדו מעשר' מיירי כיון דשבתו בתוך הגג בבין השמשות אסור להכניסן לתוך הבית ודוחק הוא להעמידה בגשמים שירדו בשבת דוקא: תנא ואם יש בצנור ד' על ד' אסור כלומר שאם הצנור למעלה מי' הרי הוא רשות היחיד ואם לאו הרי הוא כרמלית ואסור עם רשות הרבים:

והא דתנן בור ברשות הרבים וחוליתו גבוה עשרה טפתים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת אמרינן עלה בש"ס במאי עסקינן אי לימא בסמוכה כלומר שאין מן הבור עד הכתל ד' טפחים למה לי חוליתה גבוה עשרה טפחים פירש דמשמע דלהכי קתני חוליתה גבוה עשרה טפחים משום דכי נפיק דלי מן הבור שהוא רשות היחיד להעלות אל החלון עובר למעלה באויר רשות הרבים שהוא מקום פטור ואלו לא היתה החוליא להעלותו אל החלון עובר למעלה באויר רשות הרבי' שהוא מקום פטו' ואלו לא היתה החוליא גבוה עשרה היה עובר דרך אויר רשות הרבים ולהכי פרכי' דאפילו אינה גבוה עשר' כיון שההפסק שבין הבור והכתל אין בו ד' לא חזי לתשמיש בני רשות הרבים וכיון דכן ואין בו ד' ה"ל מקום פטור ואע"ג דמשמע במסכת שבת דתל ברשות הרבים שאין בו ד' לא הוי מקום פטור אלא כשהוא גבוה ג' וכדאיתא בפ"ק דשבת שאני הכא שכל הפסק פחות מד' בין בור וכותל לא דרסי ליה רבים כלל וכיון שכן אעפ"י שהוא סמוך לרשות הרבים מקום פטור הוא בבל מקום שאין בו ד' שהוא גבוה שלשה: אבל בתוספות פירשו למה לי חולייא עשרה בלאו הכי נמי משכחת לה כשהגביה ההפסק שבין הבור והכתל ג' טפחים ואין בו ד' והפי' הזה נ"ל שהוא דחוק בלשון הש"ס ואין צריך לכך וכדרך שפרשתיה מפרש אותם רש"י ז"ל.

אמר רב הונא במופלגת מן הכתל ד' טפחים:    פירש דהשתא לא הויא מקום פטור אלא או רשות הרבים או כרמלית בקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים. וא"ת ואפילו במופלגת למה לי גבוה עשרה דהא כיון דאגדו בידו כי מייתי לה מרשו' היחיד לרשות הרבים נמי אפילו שבות ליכא וכדאיתא בסוף פרקין. ויש מרבותי שהיו מתרצין דסוגיין כלה אליבא דרבי עקיבא דאמר קלוטה באויר כמו שהונחה דמיא ואין זה מחוור בעיני דתהוי כל האי שקלא וטריא דלא כהלכתא וגם הרמב"ם ז"ל וכל הגאונים ז"ל קבעוה הלכה ונ"ל כי דרך המשלשל דלי מלמעלה על הרוב כי כשמוציא הדלי מן הבו' ומשכו להביאו אצלו שהוא נח באמצע האויר וזמנין דמגונדר ליה דלי ונפיל באמצע ונח בקרקע וכאלו הוא אינו מעמידו כלל מחמת כובדו דה"ל כמי שאין אגדו בידו ומ"ה בעי' שתהא סמוכה לכתל כדי שתה' המקו' שבנתים מקום פטור או שתהא החוליא גבוה עשרה דמסתמא לא מגנדרא ליה כולי האי עד שתנוח בקרקע ומסיק ליה מן האויר ואזיל ומיהו הא ק"ל כיון שהבור הזה ברשות הרבים ויש בו זכות לרבי' היאך זה מותר לדלות ממנו דהא אסרי עליה בני רשות הרבים ועדיפא הא מגג הסמוך לרשות הרבים והכא לזה בשלשול ולזה בשלשול הוא:

וי"ל דבור ברשות הרבים אסור לבני רשות הרבים לדלות ממנו בשב' אלא א"כ עשו לי סביביו מחיצה גבוה עשר' וכיון שהן בני רשות הרבי' סלוקי סליקו נפשייהו מהכא לגמרי לכלהו שבתות ואחלוה לגבי האי שהוא רגיל בו תדיר וראוי בו למלא ממנו דרך חלונו והא דתנן אשפה ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת פי' נקט מים משום דארחא דמילת' בהכי אבל ה"ה שזורקין שם כלים וכל דבר מדברים הנשברים או שאינם מתגלגלין ודומיא דמים הנבלעין במקומה לאפוקי כלים שאינם נשברים דחיישינן דילמא נפלי לרשות הרבים ואתו לאתויינהו וכדמוכח' מסוגייא דלעיל בפרקין ולא חש תלמודא לפרושי הכין דסתם אשפה אין מפנין לה אלא כלים הנשברים אוכלים הנמאסים וזה ברור. ואוקימנא למתני' באשפה דרבים אבל באשפה דיחיד חיישינן שמא תנטל אשפה והוי מקומם רשות הרבים והוא יזרוק שם כבתחלה ממליך לפנות אשפתו.

מעשה במבוי כו':    פירש ראש המבוי האחד היה סתום ובתים וחצרות פתוחים שם וראשו האחר פתוח לרשות הרבים ושני צדיו לא היו שם מחיצות אלא שהיה בצדו האחד אשפה של רבים גבוה עשרה ובצדו השני היו גדודי סמוך לשפ' הים גבוהים עשרה שכל זה מן הדין חשב כמחיצו' אלא דאיכא למיחש שמא תנטל אשפה או שמא יעלה הים שרטון. אמר רב הונא אין מטלטלין בו יותר מב"ס פירש אם מה שתח' האילן הוא יותר מב"ס אין מטלטלין בו אלא בד' אמות שאפילו נטעו מתחלה להשתמש תחתיו ה"ל כקרפף יותר מב"ס שלא הוקף לדירה דכל דירה שתשמישה לאויר לא חשיבא מוקפת לדירה ומינה שאם נטעם מתחלה לדור בה דירה שלא בתשמיש אויר דמות' לטלטל בכלה ומיהו אין מטלטלין בה לעולם ואפילו כשהיא בפחות מב"ס אלא בדעביד לה בהוצא ודופנא שאין רוח מצויה מנענע אותם דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה לא שמה מחיצה וכדאי' במס' סוכה בפ' הישן:


דף ק עמוד א[עריכה]

איתמר שרשי אילן כו':    פי' כי לאחר שאכלו ג' על הקרקע כפפו לתוך ג' רבה אמר מות' להשתמש בהם ורב ששת אמר אסורין וטעמא דידהו מפר' ואזיל והלכתא כרבה וכדמוכח מעובדא דבסמוך כמו כי משוניתא כלומר שכשם שהם כסלע הזה מהם עולין ומהם יורדין ומהם שעלו מן הצדדין ונכפפו אחרי כן. וכן איגרא כלומר אילן שהוא בתוך נקע ושני צדדיו מכוסין בצדי הנקע ומה שעולה על הנקע הוא פחות מג' לרבה מותר להשתמש עליו למעלה מן הנקע וכן אקרן זוית כלומר אילן שנטעוהו בחצר בקרן זוית של חצר וג' צדיו מכוסין בכתלים ועולה למעלה על הכתלים מגולה כלו בפחו' מג' פלוגתא דרבה ורב ששת:


ההוא דקלא:    פי' שהיה נטוע בתוך הבית ועולה דרך ארובה על הגג אלא שלא היה אלא בפחו' מג' ושרי להשתמש מה שעל הגג כיון שאין נראה שם אלא פחו' מג' ואע"פ שעולה מגולה כלו בתוך הוא עולה על הגג בתר גג אזלינן וכן הלכתא. אין נתלין פי' נתלין הוא כשאדם יסמך על צדו ונסמך כשהוא נסמך שם על גביו או כרסו. ואסיקנא שאם יעלה על גבי אילן מבעוד יום או משחשיכה בשוגג מותר לירד משם אבל עלה שם משחשכה במזיד לא ירד קנסינן ליה דעל גבי בהמה לעולם לא ירד משום צער בעלי חיים ואם הניח שום דבר ע"ג דקל אפי' מבעוד יום אסור ליטלו בשב' שלא התירו אלא כשעלה הוא עצמו שם שאפילו בעמדו שם נעשה איסור דקא משתמש במחובר משא"כ בזה שאין שם איסו' בהיות כלים במחובר בשבת והכי מוכח מהא דאמרינן מניחין נר ע"ג דקל בשבת מבעוד יום ולא חיישינן דילמא אתו לטלטולי בתר דמכבה ומשתמש במחובר דבשבת מבדל בדילי אינשי מיניה דה"ל מוקצה מחמת איסור וש"מ שאסור ליטלו משם בשב' ואע"פ שניתנו שם מבעוד יום בהיתר':


מתן אחד במתן ד':    פי' במתן ד' שהוא למט' מחוט הסקרא שעוש' ב' מתנות שהן ד' דאלו במתן ד' של חטאת שהיא למעל' ליכא למימר דמתן א' היא למטה ומתן ד' היא למעלה. וקי"ל שהניתנין למעלה שנתערבו עם הניתנין למטה חכמים אומרים ישפכו לאמה. א"ר יהושע הרי הוא עובר על בל תוסיף. הקשו בתוס' אמאי לא אמרינן אתי עשה דמתן ד' ודחי לא תעשה דמתן אחת דהא בעידנא דקא עבר ל"ת מקיי' לעש' וא"כ לדברי הכל הי"לל שנתנו במתן ד' ותרצו דבקדשים לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה וכמ"ש בזבחים פרק דם חטאת גבי הא דתנן שאם פסולה היא תפסיל ואם בשרה היא תאכל בחמור שלה ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח וא' עצם שאין בו מוח דלא אתי עש' דאכילת פסחי' ודוחה לא תעש' דעצם לא תשברו בו ונראין דברים שאין צורך לכל זה בכאן לפי שלא אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה אלא כגון כלאים בציצית ומילה בצרעת שהלאו בא מעצמו על מצות עשה והיא מצוה שיש בה קום עשה וא"א לה בלא דחייה אבל הזאת מתן אח' והזאת מתן ד' כל אחת הוה לעצמ' וזה בפשיעתו גרם שיתערבו ובא לאו עם עשה ביחד שיש קיום עשה באחת ואסור לאו באח' וכיון שבשביל פשיעתו הוא אין לנו לבטל הלאו מפני קיום העשה וכזה כתב הראב"ד ז"ל ואחרים מן המפרשים ז"ל:

כאן בימות החמה כו' פירש דבימות הגשמים אסור לעלות באילן יבש מפני מראית עין כי בימות הגשמים אינו ניכר יפה בין לח ליבש כי כלם דומים ליבשים אבל בימות החמה מותר דאפילו מראית העין ליכא. והוא דלית ביה קסני כלומר שום ענף ושום פרי שנשתייר בו מן הזמן שהיה לח דכי סליק בתרי' ואיכא מפני מראי' העין ואמרינן דרב אקלע לההוא אתרא ואסר אפי' בגדורה כלומר שאסור גם בימות החמה באילן יבש ואע"פ שהיה יחידי וגדור מענפים ומפרי ופירש' דרב בקעה מצא וגדר בה גדר כלומר שלא היו בני תורה והיו מזלזלין בגזרות חכמים והוצרך לגדור עליהם ולאסור אפילו אילן יבש יחידי בימו' החמה. וכתב הראב"ד ז"ל דהשתא אנן כההוא אתרא דיינינן עלן ועל אותו גדר נינהוג ונאסור לעלות בכל אילן בין לח בין יבש שאין רוב העולם בקיאין בין אילן שגזעו מחליף לאילן שאין גזעו מחליף וכן כתבו גם מקצ' רבותי הצרפתים ז"ל: ואסיקנא דאנן קי"ל כר"ש דאמר דבר דאין מתכוין מותר:

מותר לילך בשבת ע"ג עשבים וכל שאינו קשה כעזורדין בין בימות החמה בין בימות הגשמי' בין דסיים מסאני ובין דלא מסיים מסאני דבכלהו ליכא פסק רישי' ולא גזרו חכמים להשתמש אלא באילן או כיוצ' בו שהוא קשה כעזורדין כקנים ואנודים וכיוצא בהם אבל בעשבים לא גזרו ויש מרבותי הצרפתים ז"ל אומרים כי עכ"ז אותם שאוכלין בגנו' בשב' ע"ג עשבים וירקו' יש להם ליזהר שלא ליטול עליהם ידיהם במים שאם יפלו המים על העשבי' או על הירקו' ודאי יועילו להם לגדלם או ללחלח' וכדפסיק רישיה ולא ימות הוא.


דף קא עמוד א[עריכה]

מתני' הדל' שבמוקצ' כו':    פרש"י ז"ל כי רחב' שאחורי הבתי' קרי מוקצה לפי שאין משתמשין בה תדיר ומשימן שם עצים לאוצר ואין בעל הבית חושש לתקן דלת קבועה אלא זוקפה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה על הארץ או קושרה בחבל ארוך והיא נגררת ע"ג ארץ ולפי' אין נוטלין בה בשב' מפני שנראה כבונה אבל כשהיא קשורה ותלויה באויר שגבוה מן הארץ כמלא נימא כדאיתא בש"ס נראה כאילו היא מוכנת להסגירה ודמיא לשאר דלתות הבית שפותחין אותן ונועלין בהן ואין בהן משום בנין והחרקין של הפרצה חבלות של קוצים שהתקינם לסתום בהם פרצה ואפילו פרצה שבחצר כדאיתא בש"ס וכן מחצלת אם לא היו גבוהין מן הארץ מחזי כבונה:


ורמינהי דלת הנגררת:    פירש ומדקתני שהם נגררין מכלל שאין גבוהן מן הארץ כלל ואע"ג דקתני קשורין ותלויין על כרחין לאו כשתלויין באויר כאותה שאמר גבי פקק החלון בזמן. שקשו' ותלוי דא"כ תקשי ארישא אלא לומר שהם קשורין בפתח ותלויין בה אמר אביי כשיש להם ציר עיקר פירש שיש להר ציר בפתח מתוקן לדלת דמוכח' מילתא דפתחים קבועים הם. וכשהוא פותח ונועל אינו נראה כבונה אלא כפותח ונועל שאר דלתות הבי' ולאו למימרא שיהא מותר להחזיר הדלת על צירה דהא תניא לקמן בפרקין שאם החזיר חייב חטאת אלא לומר דכי איתא בפתח ציר לא מחזי כבונה וכדפרישנא ושרי' אפילו כשאין בגובה של דלת שום היכר ציר דהא דומיא דמחצל' וקנקן קתני שאין להם ציר ורש"י ז"ל פירש בפנים אחרים שאינם מחוורים:


מיתיבי דלת כו':    כלומר ציר עשוי כפתח ד' דאלו בגופן קנקן ומחצלת כלום יש להם ציר וגבוהים מן הארץ אפילו כמלא נימא נועלין בהם ואם לאו אין נועלין בהם וקס"ד דתרתי בעי שיהא להם ד' ושגבוהין מן הארץ והיינו דקשיא בין לאביי בין לרבא דאמרי דכל שיש להם ציר או שהיה להם ציר לא בעינן גבוהים מן הארץ:

ומתרצי' דס"ק בזמן שיש להם ציר או שגבוהין מן הארץ ובודאי דלמאי דס"ד מעיקרא קשיא ברייתא רישא אסיפא דהא קתני רישא דלת הנגררת וקנקן הנגרר מכלל שלא היו גבוהין מן הארץ והדר קתני בזמן שיש להם ציר וגבוהין ובדין הוא דיכולין למימר וליטעמיך וכדכתיבנא בכמה דוכתי. רבא מתרץ לטעמיה. כשהיה להם ציר כלו' אע"פ שנטמן בעפר דמ"מ הא גלי בדעתיה דתורת פתח ודלת עביד ליה והלכתא כרבא.

ת"ר סוכי קוצים כו':    והכא דלא קתני הנגררין ודאי קשורין ותלויין דקתני היינו שגבוהין מן הארץ דומיא דפקק החלון ששנינו בזמן הקשור ותלוי שר"ל שקשור ותלוי באויר ובודאי שכיון שקשרן אין לך תקנה גדולה מזה אלא תנ' הכי קתני כי אע"פ שהתקינם מבעוד יום במחשבה או שסדרם בכך דמהני ליה להתירה בטלטול אפ"ה לענין נעילת דלת דוקא בזמן שקשרים ותלויין נועלין בהם ואם לאו אין נועלין בהם אלא בזמן שקשורין ותלויין אלא דלא חש תנא להכי. תני רבי חייא דלת אלמנה כלומר דלת שאין לה תרוצי דלת כאלמנה זו שאין לה תקוני קשוריה אין נועלין בה בשבת נראין דברים כמו שפר"י ז"ל דאפילו בשיש לה ציר קאמר דאי בשאין לה ציר ושלא היה לה ציר אפילו דלת שאינה אלמנה נמי. ויש מקשים דהא קנקן דגרע מדלת אלמנה ואפ"ה כי יש לו ציר נועלין בו ולא קשיא דאלו קנקן ומחצל' אין חסרין ממלאכתן כלום אבל דלת כשהיא אלמנה לא נגמרה מלאכתה ונראית נקי בעלמא ואינו נראה כפותח וסוגר בדלת אלא כפותח וסוגר בדף בעלמא שאין דרכו בכך אלא נראה כבונה וכתב הר"ז ז"ל ומקצת מן המפרשים ז"ל דמתני' וכלהו מתנייתא דשמעתין כלהו דלא כהלכת' משום דאזלי כלה בשטת רבי אליעזר דאמר גבי פקק החלון דבזמן שקשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו ואין הלכתא כמותו אלא כרבי יהודה דפליג עליה דאמר קשור אע"פ שאינו תלוי והא אפסיקא הלכתא כרבי יהודה בפ' הכלים וה"נ אמרינן לקמן מאן תנא נגר הנגרר רבי אליעזר היא ורבינו הרמב"ן ז"ל השיב שאין זה נכון חדא דהיכי אפשר לאוקומי מתני' וכלה סוגיין ושקלא וטריא דתנאי ואמוראי כלהו דלאו כהלכתא הא ודאי כל כה"ג הוה להו לפרושי כדאמרינן גבי נגר הנגרר דרבי אליעזר היא ועוד דאי מתני' רייא מאי האי דאמרינן דבשיש להם ציר לא בעינן גבוהין מן הארץ והלא פקק מן החלון ונגר הנגרר בפתחים וחלונות גמורים שיש להם ציר מזוזות מיירי ואפ"ה בעי ר' אליעזר קשור ותלוי מן הארץ ועוד מה הקשו בש"ס על משנתינו דבעי גבוהים מן הארץ וכדאמרינן לקמן גבי נגר הנגרר דאוקימנא בפרק הזורק כרבי אליעזר אדרבה היה לנו להקשות על גופ' דברייתא דפרכינן מינה ונימא דמשבשתא היא דמני היא דאי ר"א גבוהין מן הקרקע בעינן ואי רבי יהודה קשור אע"פ שאינו תלוי כלל שרי ואי ר' יוסי כיון דהני תורת כלי עליהם ה"ל כנגר שיש בראשו גזוזטרא דשרי לנעול בו לפי פי' הנכון דפרש"י ז"ל לקמן וגם שפי' הר"ז ז"ל אלא ודאי ש"מ שאין ענין למשנתנו וסוגיא דעלה לההיא דפקק החלון ודנגר הנגרר ומתנייתא וכלה סוגיין אפילו לר' יהודה ור' יוסי וטעמא דמילתא פירש רבי' הגדול ז"ל דהני כיון דכלים גמורים הם בדין הוא שהיה להתיר' בין לר"י בין לר' יוסי ואע"פי שאינם קשורין אלא כיון דדלת מוקצה היא דומה כמי שרוצה לסותמן בקביעות הילכך בעי' היכרא דהיינו שיהא בהם היכר קשירה ותליה ויהא בפתח היכר ציר או שיהו גבוהין מן הארץ כמלא נימא הא לאו הכי כיון דלית בהו צורת פתח מיחזי כבונה עכ"ל ז"ל ובתוס' ג"כ כך פירשו וטעמא דמילתא פירש רבי' הגדול ז"ל ובתוס' ג"כ כך פירשו דסוגיין אפי' לרבי יהודה ורבי יוסי ודלת שבמקוצה ושבפרצה שאני והרב ר' ישעיה ז"ל כתב וז"ל שכתב במשנתנו ואע"ג דלקמן פליג רבי יהודה ושרי בנגר הנגר' ואע"פ שאינו גבוה מן הארץ וכן נמי בפקק החלון הכא מודה וטעמא דמילתא דע"כ לא פליג רבי יהודה אלא בנגר ופקק שהם סוגרין ופותחין בכל יום והלכך שרי להו בחדא ולא בעי גבוהין אבל דלת שבמוקצ' וחרקים שפרצה ומחצלת שאין דרכן לפותחין בכל יום מחזי כבונה עד דאיכא תרתי גבוהין וקשורין ע"כ והראב"ד ז"ל כתב לקמן גבי נגר הנגרר ואי קשי' לך כיון דקי"ל כרבי יהודה ורשב"ג דאמרי מוסיף על אהל עראי מותר היכי אמרינן לעיל במתניתין הדלת שבמוקצה והרחקים שבפרצה ומחצלת אין נועלין בהן אא"כ גבוהין מן הארץ ואסרי' להו משום בנין והלא תוספת אהל עראי הוא ל"ק דדלת של מוקצה וחרקים שבפרצה לאו תוספת עראי הוא אלא תוספת קבוע כיון שאינו עשוי לפתחו אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו ואם היה פתחו קבוע שם אע"פ שהן נגררין מותרין ע"כ הנה חבל חכמים אלו כלם פה אחד דכלו סוגיין אפילו לרבי יהודה וכן פסקו הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל. ואי ק"ל למאי דפרישנא כי פרכינן לעיל על מתני' מברייתא דדלת הנגררות דלא קתני בה מוקצ' ופרצה מאי קושיא נימא דהתם בפתחי' דעלמא ואליבא דרבי יהודה דפליג בפקק החלון י"ל דקים לן דסתם דלת הנגררת וקנקן ומחצלת הנגררים אינם נותנין אותם אלא או במוקצה או בפרצה ועוד דתנא מילתא פסיקתא קתני שנועלין בהן ומשמ' דס"ל שנועלין בהם בכל מקו' כנ"ל:

והקנקן שהוזכרנו במשנתינו פרש"י ז"ל כי הוא יתד של מחרישה העץ הנכנס בתוך הברזל והוא עשוי כמין יתד ופעמי' שנועלין בו כמין נגר וחבירו בבבא מציעא נשבר הקנקן:

מאי דלת אלמנה איכא דאמרי דשא דחד שיבא כלומר שאין בו אלא לוח אחד בלבד כי דרך הדלתות לעשותם משני קרשים ולחברם יפה באומנות. ואיכא דאמרי דלית לה בשמי כלומר שאין לה בריחים מבחוץ אלא מחוברת במסמרים בלבד:


א"ר יהודה כו':    פי' דכל מלמטה למעלה דומה כמין בנין עראי ואסור ומשום דאיירי' לעיל בבנין עראי אייתו להא הכא וכבר פירשתיה במס' י"ט בס"ד ומה שפר"ח ז"ל דבעי כגון ג' ביצים זו אצל זו והד' עליהם אינו נכון שלא גזרו חכמים משום אהל עראי אלא בדבר שהוא צריך לאויר שתחתיו לשום תשמיש גם מה שפרש"י ז"ל בלשון אחר לסדר ביצים ע"ג הכלי שקורין גובילייוש אינו נכון וכבר דחוהו בתוספות דכה"ג לא חשיב אהל עראי כשאין שם מחיצו' כלל ועוד אפי' יש לו דפנות לא אסרו בכל כיוצא בזה שאינו אלא דמיון בנין עראי בעלמא אלא בשעושה הכלי כלומר שעושה הדפנות ונותן עליו כעין אהל אבל בכל שהדפנו' עשויות מעי"ט והוא מסדר עליהם כעין אהל לא גזרו בו בכל כיוצא בזה שבדרך אמת אפילו בנין עראי אינו אלא דמיון בנין עראי ומן הטעם הזה אנו נוהגין בכל המקומו' לשפו' הקדרה ע"ג הכירה ולא מיחה אדם בדבר מעול' ואצ"ל כי מה שנוהגין לסדר ככרות אחת על שתים או ספרי' וכיוצא בהם אין זה אסור דכל שבאוכלין וספרים אין זה דמיון בנין ועוד שאינו צריך לאויר שתחתיו וכל מה שאסרו במדוכא וחביריו אינו אלא מפני שהוא רוצה לעשות משום אויר למטה לשום צורך ומה שאסרו בעי מלמטה למעלה מיירי כשמסדר אות' ע"ג שני עצים כדי לצלותן ומלשון האחר שפרש"י ז"ל וכן כתבו החוספות:


והא דתנן לא יעמוד אדם כו':    אמר לו מעשה בשוק העליון של פיטמין כו' אמרי' עלה בש"ס א"ר מאיר רשו' הרבים ומהדרי ליה רבנן מירושלם שהיא כרמלית דא"ר יוחנן כו' כלומ' דאלמא דירושלם היו לה דלתות הננעלות בלילה ואין לה דין רשות הרבים והא דקאמרי' דירושלם כרמלית היא לא דייקי' בלישני' ונקטי' אשגרת לישנא דרגילין לומר רשות הרבים ובכרמלית דוודאי כיון שיש לה דלתות הננעלות הרי היא כחצר גמור שאע"פ שלא ערבו בה מות' לטלטל בכלה כלים ששבתו בה וכדאיתא בפ' ר' אליעזר וגם מבואות ירושלם כן הדין ואין איסור אלא שלא להכניס ולהוציא מן הבתים והחצרו' למבואו' כשם שאסור להוציא מן הבתי' לחצר שאינ' מעורבת. רבא אמ' סיפא אתאן לשערי גנה וה"ק ולאו דמחסר' ליה מתני' דא"כ ה"ל למימר חסורי מחסרא אלא דלישנא דמתניית' דייקי' דקתני אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה ואלו בפחות מעשרה דהויא כרמלית לא סגי ליה ונקטו' שערי גנה משו' דאיירי בה בברייתא דסתם גנה היא יותר מב"ס והויא כרמלית מדבריה' לפי שלא הוקפה לדירה כנ"ל.


דף קא עמוד ב[עריכה]

ת"ר וכו' פתחי גנה וכו':    פרש"י ז"ל סתם פתחי גנה היה עושין להם מנעול שהוא רחב ד' טפחי' וגבוה י' ובי' שער הזה הוא רחב ד' על ד' לכל הפחות ומחיצותיו גבוהות עשרה דהויא לה רשות היחיד וכשעומד שם ופותח ונועל המנעלי הרי הוא עומד ברשו' היחיד ומטלטל ברשו' היחיד ואם פותח ונועל מבחוץ הרי הוא כעומד ברשות הרבים ומטלטל. והא דקתני בזמן שיש שם בית שער שהוא פותח כדמפרש ואזיל הא פשיטא וכלה משו' סיפא תני לה גרש"י ז"ל אין להם בית שער לא מכאן ולא מכאן אינו פותח לו לא מכאן ולא מכאן ולפי זה גזר ר' מאיר אפילו בעומד בכרמלי' ומטלטל ברשו' היחיד ואע"ג דמסיפא דמתני' דייקי' דהדר ביה ר' מאיר משערי גנה וס"ל בכרמלי' לא גזרי' י"ל דרישא קודם חזר' וסיפא לאחר חזר' ומשנ' לא זזה ממקומ' וכן פירשו הראב"ד והר"ז ז"ל וכמ' מפרשי' ז"ל ואינו מחוור דכל כה"ג הוה להו לאקשויי בש"ס רישא אסיפ' ולתרוצי הכין כדעבדי בכל דוכת' ועוד דכיון דלא פליגא אמאי דקתני סיפא גבי חנויו' היכי קתני וכן חנויו' ולפי' הנכון כדגר"ח ז"ל דגרי' הכין אין להם לא מכאן ולא מכאן וכן חנוי' הפתוחו' לרשות הרבים בזמן שמנעיל כו' וכלה חדא היא והשתא בהאי ברייתא לא גזר ר' מאיר בכרמלית כלל והדר ביה ממאי דגזר במתני' אף בכרמלית כדדייקי' ממאי דאהדרו ליה רבנן בירושלם וניחא לן טפי למימר דהדר ביה מלמימר דברייתא פליגא אמתני' ויש לנו על מה שנסמוך שהרי כשהעידו לו חכמים ממה שהיו עושין בירושלם לא השיב להם ר' מאיר כלום ולפירש הזה הסכים ע"י מורי הר"א הלוי ז"ל ואחרי כן מצאתי למורי הרשב"א נראה שפי' כן ולפי זה הא דקתני יש להם בית שער מבפנים פותח ונועל מבחוץ ה"ה אפילו בלא בית שער אלא דדינין בעלמ' קתני ומפני שהיה דרכן בכך דכלה מתנייתא צריכותא בסיפא לאשמועי' תלת הלכתא דדייקי' מינה בסוף שמעתין וזה נ"ל ברור.

הא דקתני וחכ"א בזמן שהמנעול למעלה מי' מביא מפתח מי' איכא למידק לרבנן למה לי להניחו באסקופה דהא לקמן אוקימנא במנעול שאין בו ד' על ד' ורבנן לית להו חוקקין להשלי' וכיון דכן אף ברשות הרבים יכול להניחו וליטלו משם למחר ולפתוח ולנעול בו ולהחזירו לשם דהא מנעול זה מקום פטור הוא וי"ל דאה"נ ומשום סיפא נקט לה שאע"פ שנטלו מאסקופה לכרמלית אינו נותנו אחרי כן בחלון שיש בו ד' על ד' ולאשמועי' דאסור להחליף דרך מקום פטור ואפילו מרשות דרבנן לרשו' דאוריית' וכדדייקי' עלה לקמן ואלו קתני לה כשהניחו ברשות הרבים לא הוה שמעי' דאסור להחליף אלא ברשויות דאורייתא כך גר"י והוא גרש"י ז"ל מדקתני וכן חנויות מכלל דאסקופה בכרמלית עסקי' פי' מדמדמי ליה לשערי גנה שהיא כרמלית ובודאי דבלאו הכי נמי שמעי' לה ממילתא דרבנן דאי באסקופה רשות היחיד או מקום פטור למה אינו מחזירו לחלון שאין בו ד' על ד' דהא ודאי מותר להחזיר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור וכ"ש אם היא אסקופה מקום פטור ואם באסקופה רשות הרבים לא היה נועל משם ונועל דהא מטלטל מרשות הרבים לרשות היחיד לרבי מאיר אלא דניח' ליה לתלמודא מרישא דקתני וכן חנויות ויש ספרים שאין גורסין כן ש"מ לרבי מאיר חוקקין להשלים ק"ל מאי שמעתא דהא שמעי' לה שפיר ממתני' דכפה דההיא לית ליה פתרון אלא בהכי וכדנקטי' לה בכל דוכתא להדיא וי"ל דאפילו הכי כיון דלא מתנייתא בהדיא התם בעי' למידק לה מהכא נמי אגב דדייקי' באידך א"נ דהכא קמ"ל טפי דאמרי' לה אפילו בדלתות בעלמא שיש קצת תורת כלי עליהם אלא שמחוברין לקרקע כנ"ל:

וש"מ הדר ביה רבי מאיר משערי גנה פר"שי ז"ל דדייקי' לה מרישא דסיפ' דקתני בזמן שהמנעול למטה מעשרה מביא מפתח מע"ש ומניחו באסקופה למחר פותח ונועל בו ופירש הוא ז"ל שעומד ברשות הרבים. ונוטל מפתח מן האסקופה שהיא כרמלית ומוליכו דרך אוירה למנעול שלמט' מעשרה שהוא ג"כ כרמלית לר' מאיר שהרי יש בו ד' אליבא דרבי מאיר דאמר חוקקין להשלים ולא גזר שמא יביאנו אצלו והקשו בתוס' דאי מהא ליכא הכרחה דהדר ביה דמנלן כשהוא עומד ברשות הרבים דילמא בשעומד באסקופה דהא על כרחין סיפ' דקתני בזמן שהמנעול למטה מעשרה מביא מפתח מע"ש ומניחו על המנעול ולמחר פותח ונועל בו היינו שעומד על האסקופ' דאי בשעומד ברשות הרבים ה"ל עומד ברשות הרבים ומטלטל במנעול שהוא רשות היחיד ואלו ר"מ מכרמלית ושערי גנה הוא דהדר ביה אבל מרשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד לא הדר ביה ורש"י ז"ל ג"כ פירש דסיפא בשעומד על האסקופה לפיכך פר"י ז"ל דמההיא סיפא שמעי' ליה שעמד על אסקופה כרמלית ומטלטל במנעול שהוא רשות היחיד לר"מ ומאי דגרסי' במקצת ספרינו ברישא עומד ברשות הרבים אינו מעיקר נסחת הש"ס אלא דדפסוה בנסחי מפירש רש"י ז"ל וא"ת וכיון דאוקי' במנעול שאין בו ד' ולרבנן אין אומרי' חוקקי' להשלים וה"ל מקום פטור אדמפלגי רבנן בסיפא לפלגו ברישא דמתנייתא דלא צריך בית שער (אלא) דהא בין מבחוץ בין מבפנים במקום פטור הוא מטלטל וי"ל דלא שמעוה רבנן לרבי מאיר כדקתני לה ברישא וכי איירי קמייהו בסיפ' אתו ואפליגו עליה כנ"ל עי"ל וכן נראה מפרש"י ז"ל דמנעול חנויות אוקימנא בשאין בו ד' על ד' אבל מנעול דשערי גנה בשיש בו ד' על ד' (הוא ממש) והא דנקיט תנא סתמא משום דפסיקא ליה דסתם שערי גנה יש במנעולים ד' וסתם שערי חנויות אין במנעולי' ד' והקשו בתו' מנעול זה היאך הוא רשו' היחוד שהרי יש תחתיו בקיעות גדיים ותירץ ר"י ז"ל דיש תחתיו האסקופה אין כאן בקיעת גדיים עי"ל דהכא מטעם פי תקרה יורד וסותם רשות היחיד שהמנעול נתון בתקרה ד' וכל שאנו מתירין בפי תקרה יורד וסותם לא חיישי' לבקיעות גדיים וכדמוכח גבי אכסדרה ובכל דוכתא כנ"ל ולענין פסק הא קי"ל כרבנן דעומד אדם ברשות היחיד ונועל ברשות הרבים או בהפך ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו ומיהו מה שנהגו במקצת המקומות שיש להם פתחים יוצאין לרשות הרבים ומוציאין המפתח מתחת פתח הבית מבפנים ופותחין בו שלא כדין הם עושין דהא קא מפקי המפתח מן הבית שהוא רשות היחיד לחוץ לבית שהוא רשות הרבים או צידי רשות הרבים שהם כרמלית ואע"פ שפעמים שבולט חוץ לפתח תקרה שיש בה ד' הא קי"ל דתוך הפתח כיון שיש בו ד' או שאין בו ד' צריך פתח אחר להתירו כל היכא דלא גבוה שלשה ופתוח לכרמלית וכדאי' בפ"ק אבל אם היא גבוה ד' טפחים מותר ואף בזה היה ראוי לגזור ואף בפתחי גנה יש לאסור דהא מדינה דאורייתא גנה רשות היחיד והזורק לתוכו מרשות הרבים חייב ככל קרפף שלא הוקף לדירה ואפי' יותר מב"ס.

וש"מ איתא לרב דימי כו':    הקשו בתוספות אדרבה פליג עליה לפום מאי דאמרינן בפרק כיצד משתתפין דס"ל לרב דימי דברשויות דרבנן מותר להחליף והכא ברשויות דרבנן הוא דאסקופה כרמלית היא ותרצו דמהא דרב דימי דמייתי' הכא לאו משמע מיהת דאיהו שרי ברשויות דרבנן ואנן הכי אמרי' דודאי ממתנייתא שמעינן דאיתא להאי מימרא דרב דימי דכיון דאיתניא ליה ברשויות דרבנן כ"ש דאיתא ברשויות דאורייתא כי האי מימרא דרב דימי דהא דמתנייתא עדיפא מדרב דימי והא דלא אמרי' דאיתא לדזעירי משום דלא אשכח ליה מימרא בהדיא דאסר זעירי להחליף ברשויות דרבנן אלא דתלמוד' הוא דקים ליה דההיא דפרק חלון זעירי אמרה ולפי הפירש הנכון שכתבנו בפרק כיצד משתתפין אין צריך לכל זה והפירש ההוא נכון ומוכרע ממקומו ותו לא מידי:


מתני' נגר שיש בראשו גלוסטרא כו':    פי' יתד שתוחבין אותו אחר הדלת בחור האסקופה אם יש בראשו כמין ראש בוקנא לשחוק בו פלפלין או מלח רבי אליעזר אוסר לנעול בו אם אינו קשור ותלוי באויר ככל נגר דעלמא ובעבור הגלוסטרא לא חשבי ליה כלי וכיון דכן מחזי כבונה ורבי יוסי מתיר לנעול בו דס"ל דגלוסטר' משוי ליה כלי ובכלים לא מחזי כבונה שאין אדם מבטל כליו וידוע הוא שלא הניחו שם אלא לפי שעה ועתיד ליטלו להשתמש בו ומשמע שאף רבי אליעזר מודה בכל שהוא כלי גמור אבל בזה שהוא משמש לשני תשמישין הוא חולק וכן אמרינן בירושלמי א"ר יוסי בר אבין לדברי המתיר עושה הנגר טפל לגלוסטרא לדברי האוסר נעשית גלוסטרא טפל לנגר ע"כ והיינו דאמרי' בש"ס דבניטל באוגדו כ"ע לא פליגי משום כשניטל באוגדו תורת כלי עליו וכדבעי' לפרושי התם בס"ד וזו שטת ז"ל ובתוספות הרב רבי ישעיה ז"ל כן כתב ולפי זה הא דאמרי' גבי פקק החלון דלרבי אליעזר בעי קשור ותלוי ורבנן אמרי קשור אע"פ שאינו תלוי מיירי בשאינו ניטל באגדו ובשאין שם תור' כלי שיהא ראוי להשתמש בדברים אחרים ואינו ראוי אלא לתשמיש זה בלבד הא בשיש עליו תורת כלי לתשמישין דעלמא דכ"ע לא בעינן תלוי ולא עוד אלא דאפילו קשור לא בעינן במה שיש בו תורת כלי כדבעי' למכתב קמן בש"ס וכן פירש הרב רבי ישעיה ז"ל אבל הראב"ד ז"ל נראה שהוא סבר דלענין איסור נעילה לא מהני תורת כלי ומתני' דפקק החלון מיירי אע"פ שניטל באגדו ושיש עליו תור' כלי ומשנתינו דהכא ובש"ס דעלה לענין היתר טלטל בלחוד היא שנוים ומשום מוקצה נגעו בה דר"א אומר דגלוסטרא לא משויא לה כלי לטלטלו הא לענין לנעול בו כפלוגתא דנגר הנגרר וכפלוגתא דפקק החלון ואין זה נכון ודבר הלמד מענינו הוא שהביאוה על ענין נעילת דלתות אלמא אף היא לענין היתר נעילת דלת שנויה.



דף קב עמוד א[עריכה]

נגר הנגרר נועלין בו במקדש:    פיר' נגר שאין בראשו גלוסטרא ואין ניטל באגדו ואין עליו תורת כלי נועלין בו במקדש שאין במקדש משום שבות אבל לא במדינה דכיון דנגר מחזי כבונה ואיכא איסורא דרבנן והיינו כרבי אליעזר דפקק החלון וכדאיתא בפרק כל הכלי' מאן תנא נגר הנגרר רבי אליעזר הוא והמונח כלו' שאינו קשור בדלת כאן וכאן אסור פרש"י ז"ל משום דאיסורא דאורייתא דה"ל בונה ממש לגרום שאדם נועץ בכתלי' והבונה כל שהוא חייב והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דאלו ס"ל לת"ק דאין כאן איסור תור' הא קי"ל דאין שבות במקדש אבל בתוספו' אמרו שאינו נרא' לפי שאין בנין דאורייתא בדבר שאין דרכו להסיר כל שעה ופירשוהם דלכ"ע ליכא בהא אלא משום שבות ואע"ג דאין שבות במקדש לא כל השבותין התירו דהא תנן דסדור הקני' ונעילתן אינה דוחה את השבת וה"נ אמרינן לקמן גבי חתיכת נבלה ומיהו הא דתנן גבי חזרת רטיה דלכתחלה כאן וכאן אסור וחזרת רטיה ליכא אלא שבות בעלמא ונראה דכל שבו' שאין בו צורך גדול במקדש לא התירוהו וכן לא התירו בדבר שנראה כמלאכה דאורייתא או שהוא קרוב לבא לידי איסור תורה הילכך בהא ת"ק גזר במקדש ורבי יהודה לא גזר גמרא בניטל באגדו כ"ע לא פליגי פרש"י ז"ל כשהוא קשור בדלת ותלוי בחבל של קיימא שראוי לטלטלו ע"י דבר אותו חבל ואינו נפסק כ"ע לא פליגי כי פליגי בשאינו ניטל באגדו שהחבל דק ואם היה רוצ' ליטלו משם לטלטלו ע"י אותו חבל היה נפסק ר"א סבר כיון שאינו ניטל באגדו ה"ל כמי שאינו קשור בדלת והאי הוא ואין זה מחוור שא"כ היה להם לפרש כן ועוד דכיון דטעמא משום דגלוסטרא אינו ניטל באגדו משוי ליה כלי מ"ל קשור ומ"ל שאינו קשור שהרי נראה דכל שיש תורת כלי עליו לא בעי' קשור וכדפרש"י ז"ל גופיה לקמן גבי עשה לו בית יד לפיכך פיר' בתוספות וכן פירש הרב רבי ישעיה ז"ל דה"ק באגדו כלי שעשו לו בראשו קשר אחד שהיו נוטלין אותו בקשר ההוא ותולין אותו בכתל כשאר הכלים ולפיכך רבי אליעזר מתיר בו דכלי גמור הוא וכל שהוא כלי לא מחזי כבונה הילכך אע"פ שאינו קשור לא בדלת ולא בעבורא דדשא נועלין בו והא דאמרי' לקמן בעובדא דר' טבלא דניטל באוגדו הוה ולהכי לא אמר להו ולא מידי אע"ג דאמרי' התם דהוי תלוי בעבורא דדשא מעשה שהיה כך היה דבלאו הכי נמי שרי וכן עיקר ומיהו לגבי דלת שבמוקצה וחרקים שבפרצה לא מהני תורת כלי דהא מחצלת וקנקן תורת כלי עליהם ואפ"ה בעי' קשור ותלוי דאפילו לרבי יהודה כדכתיב התם וטעמ' כדפרישנא התם דכיון שנוטלין שם לזמן מחזי כבונה ואפילו בשנותן שם דבר שיש עליו תורת כלי וזה ברור והקשה הראב"ד ז"ל והיאך אפשר לאסור לנעול בשום נגר ואפילו הוא מונח והא קי"ל כרבנן דשרו תוספת אהל עראי בשבת וזה אהל עראי הוא ותירץ דכל שהוא קשור בדל' ואין עליו תורת כלי אינו בנין עראי אלא כבנין קבע לאסר מדרבנן מיהת.

תבנית:ד"ה מפרש ר' יהודה כו' עד ושומטו ומניחו בקרן זוית ובש"ס מוכח דכל שאינו קשור בדלת עצמה אלא בעבורא דדשא כאלו שומטו ומניחו בקרן זוית דמי ושומטו ומניחו בקרן זוית לאו דוקא ומיהו כל שניטל באגדו או שיש עליו תורת כלי לא בעי קשורה כלל כדכתיב' לדעת התוס' א"ר אמר רב יהודה כו' אמר רבא כו' פירש שאף ר' יהודה לא התיר אלא בקשו' בדלת עצמה דהשתא מוכחא מילתא דלנעילה קאי אפילו כל שקשור במקום אחר ואפי' בעבורא דדשא לא מוכחא מילתא ואסור כן פרש"י ז"ל וכן פי' רבי ישעיה ז"ל והראב"ד ז"ל פי' בו טעם אחר שאינו מחוור כתב הראב"ד ז"ל ואי קשיא לך הלכתא אהלכתא דהכא אמרי הלכה כרבי יהודה ובעי' שיהא קשור בדלת ואלו בפרק כל הכלים אמרי' הלכה כרשב"ג ואיהו גופיה הוא דאמר דבעינן תורת כלי עליו וסבר לה כרשב"ג בחדא ופליג עליה בחדא דאלו רשב"ג לא בעי תורת כלי ואלו רבי בעי תורת כלי כדאי' התם והכא דאיכא תורת כלי עליו א"ר יהודה עלי' דלא בעינן קשור וכדבעי' למימר גבי שרותה ואסיקא דלקמן ע"כ תורף דבריו ז"ל ונראה שהוא סובר כדברי התוס' דכל לא בעינן קשור ותלו אבל דברי הרי"ף ז"ל בפרק כל הכלים טעמ' שהוא סובר דאף בשיש עליו תורת כלי בעינן וכדכתיבנא התם בס"ד ודברי התוספו' עיקר כדכתיב' לעיל רב אויא אקלע לנהרדעא חזייה לההוא נגרה דהוה קטיר בגמ' אמר דין לה נטרוקי פרש"י ז"ל זה לא יועיל לנעול בו דקשירת גמי לאו כלום היא וכיון שאינו קשור כמאן דליתיה דמי ומיירי בשהיה קשור בדלת דאלו היה קשור בעבורא דדשא אפילו היה קשור בחבל אינו כלום ומיירי נמי בשאין תורת כלי עליו ואינו ניטל באוגדו דבדידהו ואפי' מונח נמי מותר לפירש התו' בעי רבי זירא נקמז מהו פרש"י ז"ל שהחור באסקופ' שנכנס בו נפחת ויוצא הנגר לצד הקרקע ונעץ בקרקע ומשום דמחזי כבונה כשהוא בקרקע ועד השתא איירי כשהאסקופה גבוהה ואין החור ניכר בארץ עד שנשמט היינו שנפסק החבל שהוא קשו' הוא בדלת והרי הוא נשמע ומונח בקרן זוית כשפותח בו וכן פירש הרב רבי ישעיה ז"ל ואחרים פירשו נקמז כמו נקמץ כלומר שהוא נקמץ בדלת עצמו ויש מהם אצלינו הרבה שמכניסין הנגר בין הבריח המחוב' בדלת והדלת ומחברין אל הנגר עץ ה' קטן ארכו כשיעו' טפח והוא הולך לכאן ולכאן ופעמים שעושין את הנגר למעלה בדלת ופעמים שעושין אותו למטה בדלת וכשעושין אותו למעלה מסבבין את העץ הקטן לצד ה' והנגר נופל והדלת נפתח: וכשזוקפין אותו אל הנגר עולה ונכנס בשקוף העליון והדלת נעול וכשעושין אותו למטה מסבבין את העץ מצד ה' והנגר נופל ונכנס באסקופה התחתונה והדלת נעל וכשזוקפין אותו אז הנגר נטלה והדלת נפתת וקא מבעיא ליה לרבי זירא כיון שאינו קשור ותלוי והוא יכול לינטל משם כנשמט ומונח דמי או לא וא"ל רב יוסף דהא תניא רבי יהודה אומר נקמז אע"פ שאינו נשמע אסור ואמר שמואל הלכה כרבי יהודה ואמרי' וטעמא מאי כלומר מאי טעמא דרבי יהודה וכי פחות הוא מן הנגרר אומן הניטל באגדו שהוא מותר לו ואמר אביי אין טעמא דרבי יהודה בנקמז משום דמחזי כבונה כי הסבוב של אותו עץ ועליית הנגר ופתיחתה ע"י אותו סבוב דומה לתקיעת מזמר ע"כ. והנה בכל הארץ נהגו היתר לפתוח ולנעול בשבת בנגר כזה ונראה דאפילו לפי זה ודאי דכל שהנגר קטן קבוע שם במסמרים כעין שלנו אין בו שום איסור ומנעול בעלמא הוא ולא אסר רבי יהודה אלא כשהוא מהודק שם בלבד אלא בענין שיוכל לינטל והנשמט הוא כל שאינו קשור ומהודק כלל וכן דנתי לפני רבותי ואם עשו לו בית יד מהו פרש"י ז"ל נגר שאינו קשו' כלל ועשה לו ביחיד שתחב יתד באמצעיתו ודומה למקבת דהשתא מוכחא מילתא שיש תורת כלי עליו מהו לנעול ואמר ליה כובנה קאמרת כלומר זה ודאי שרי:


ההיא שרותה כו':    פירש הראב"ד ז"ל דבי עשרה דאמרי בעלמ' הוי שנים צריכין לה ועשרה מסייעין להם לכך דשקלי ליה בי עשרה דאלו היה עשרה צריכין לה אסור שרא ליה רבא לאביי בתוס' כתבו וא"ת ומ"ש מחלתא בת תרי הרי דלא שרא ליה רבא לאביי לטלטולי כדאיתא במס' שבת ותירצו דהתם בחלתא אין דרכם לטלטלה והילכך כל שגדולה ע"י אדם קובע לו מקום ואסור לטלטל בשבת אבל כאן שדרכם לטלטלם כל שעה לסגור הדלת אף בשבת מטלטלין כיון שיש תורת כלי עליה וכענין שאמרו בפמוטות של בית רבי דאפילו ניטלין בעשרה בני אדם מטלטלין אותן בשבת וכן עיקר ורש"י ז"ל כן פי' שהיה בה משוי לעשרה בני אדם מטלטלין אות' בשבת וכן עיקר. זו תורת כלי עליה פרש"י זכרונו לברכה שהיתה ראויה לישב עליה: זיל ברוך בורייה ושייר בה טפי שתסתלק המחצלאות מעליהם ערב של ערב שבת לא תסלקנה כלה משם אלא הוי גללו וכורך מעל הגג ושייר בה טפח פירש דלהוי עליה שם אהל ולמחר פשטה עליה והוי תוספת אהל ושרי עכ"ל ז"ל: וכתבו בתוספו' שנראה מן הלשון הזה שהוא אומר שלא יהדק בכך המחצלת הרבה ויעשה בענין שיהא ברחב העגול טפח באהל ואמרו בתוספו' דשייר בה טפח לא משמע הכין אלא שייר טפח חוץ מן הכריכה קאמר אבל חוזר העיגול ולא מחזי כאהל ולמחר כשהיא פורסה לא מחזי כמוסיף אלא כעושה אהל לכתחלה וכן עיקר ונראה שאף לשון רש"י ז"ל אפשר להלום כפי' הזה:


וילון מותר לנטותו. ומותר לפרקו בשבת:    פי' הרב רבי ישעיה ז"ל בפרק תולין שהוילון אינו עשוי לצל כדי שיהא חשוב אהל אלא שמעמידין אותו כנגד הפתח לצניעות בעלמא או להגן מן השמש והרוח לפיכך מותר שאינו נקרא אהל אלא מלמעלה וכשהוא עושה מן הצד בעבור מחיצה כגון במחיצות סוכה או ברשות היחיד דודאי חייב מדרבנן משו' בונה אבל לצניעו' בעלמא או להגן מן הרוח והשמש מותר שאין אהל אלא מלמעלה עכ"ל ז"ל:


כילת חתני' מותר:    פירש נקט כילת חתנים מפני ששאר כילו' על הרוב הן פירושו' ע"ג קנופות שיש לד' רגלים ויש להם גג והוי אהל אבל כילת חתנים היא ע"ג נקיטין והכילה משופעת לכאן ולכאן כמין ואין לה גג ולא אמרן אלא בשפועה טפח פרש"י ז"ל כי כשתמדוד למטה שתחתיה מכנגד אמצעית הכילה עד שפת היריעה שהוא בצד המטה לא תמצא שם טפח ולפיכך מותר דהוי כלה כדופן ואין כאן אהל כלל אבל אם הרחיבה בכדי שיש טפח מכנגד אמצעיתה ועד מקום שפת הכילה הוי השפוע חשוב כאהל דשפועי כאהלים דמי והקשה הוא ז"ל כי היאך אפשר שלא יהא ברחב המטה שני טפחי' ותירץ כי המטה רחבה כמשפטה ונקלטין הרבה יוצאין לשני ראשיה ועולין למעלה סדורין אחד נמוך ואחד גבוה וקנים נתונים מנקלטה שבראש' לנקלט' שברגליה ופירש על המטה שתים שלש כילות קטנות סמוכות שאין בכל אחת טפח. וכתבו בתוספו' כי לדבריו ז"ל אע"ג דאין בין זו לזו ג' טפחים מותר לעשותן ואע"ג דלעיל גבי כיפי דארב' אמרינן דכיון שהן פחו' משלשה מצטרפין למהוי אהל דכל פחו' משלשה כלבוד דמי. התם הואי לקולא להתיר תוספת אהל עראי דחשבינן להני דעבידי מבעוד יום שנצטרפו ונעשו אהל ויהא מותר להוסיף עליה' אבל לחשבן כאהל למי שבא לפרשן כן בשבת לא אמרינן שיצטרפו בפחות משלשה להיות אהל עראי שא"כ אסור למתוח שני חוטין תוך שלשה טפחים משום עשיית אהל ואין זה עולה על הדעת. ויש מרבותי הצפרתים זכרונו לברכה שפירש דמשכחת לה אפילו בכילה אחת ובמטה א' שהיא רחבה וה"ק והוא שאין בשיפועה שלמעל' מעשר' טפחים טפח אחד ואף על גב דלמטה מעשרה טפחים מתרחב השפוע ליותר מטפח אין בכך כלום לפי שאין חשיב טפח אהל בפחו' מגוב' עשר':

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/עירובין/פרק_י&oldid=2833209"