רבינו חננאל על הש"ס/עירובין/פרק י

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צה עמוד ב[עריכה]


המוצא תפילין מכניסן זוג זוג כו'. זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתם דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר האמר כל מאן דבעי מציל דתנן ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כו'.

אמר רבא אפילו תימא ר' מאיר כדרך מלבושו בחול התירו לו להוציא בשבת התם דבחול כמה דבעי לביש אצולי נמי כמה דבעי מציל הכא דבחול כו'.

רבן גמליאל ב' ב' כו'. אוקימנא דר"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום בזיון כתבי קודש שרו ליה רבנן וכי שרו ליה רבנן לא שרו ליה אלא דרך מלבוש במקום תפילין וסבר לה כר' שמואל בר רב יצחק דאמר כו' וגם בזרועו נמי יש בו מקום להניח [שני] תפילין. פי' קיבורת הזרוע שכנגד בית השחי והיא בצעת אדרע וי"א טהר או כף. פי' צבתים מעוכין אלו על אלו מלשון וגם שול תשולו לה מן הצבתים ולישנא דרבנן שנים מדובקין זה על זה נקראין צבותין מלשון צבת בצבת עשויה והן אחד כל בתי זו הני צבותין מתקיימה לימא תנן סתמא ור"ג בהא דר' שמואל בר רב יצחק פליגי ודחינן לא דכ"ע אית להו דר' שמואל בר רב יצחק ובשבת זמן תפילין פליגי דת"ק סבר שבת זמן תפילין הוא ולא שרי אלא זוג אחת בלבד.

ור"ג סבר שבת לאו זמן תפילין הוא ומשום כתבי הקודש שרו ליה רבנן דרך מלבוש כדרך שראוי לו ללבוש וכיון שיש לו מקום ללבוש בו ב' תפילין התירו לו שנים איכא דאמרי כ"ע שבת זמן תפילין הוא ובלצאת בעי כוונה פליגי ת"ק סבר לצאת לא בעי כוונה ור"ג סבר לצאת נמי בעי כוונה איכא דאמרי כ"ע [לצאת] לא בעי כוונה ובלעבור משום בל תוסיף פליגי ת"ק סבר לעבור משום בל תוסף לא בעי כוונה ור"ג סבר אינו עובר עד שיתכוון לעבור ואיבעית אימא אי סבירא לן דשבת לאו זמן תפילין.


דף צו עמוד א[עריכה]


(ספר אחר זמן תפילין היא) לא לצאת ולא לעבור (ולא) בעי כוונה והכא בלעבור שלא בזמנה פליגי.

אי הכי לר' מאיר דאמר שבת לאו זמן תפילין היא לא לצאת ולא לעבור ולא בעי כוונה אלא אע"פ שאינו מתכוין לא לצאת ולא לעבור חייב אפי' זוג אחד אסור.

וכן הישן בשמיני בסוכה ילקה שעובר על בסוכות תשבו שבעת ימים והוא ישב ח' הוסיף על ז' ימים שבתורה ואע"פ שלא נתכוון לעבור אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומתני' דלא כר' מאיר. מאן תנא הוא דסבר שבת זמן תפילין הוא ר' עקיבא הוא דתניא ושמרת כו' עד אלא לפסח בלבד אבל תפילין אפילו בשבתות וי"ט.

ואקשינן אלא הא דתנן בכריתות פ"א הפסח והמילה מצות עשה הן דלא כתיב בהו לאו כיון דאוקמה לפרשה זו בפסח דכתיב בה ושמרת שמירה זו לאו היא כר' אבין א"ר אלעאי הנה גם בפסח יש בו לאו. ופרקינן ר' עקיבא סבר שמירה דלאו היא לאו והאי שמירה דעשה הוא.

וסבר ר"ע שבת זמן תפילין והתניא כו' ונתברר כי ר' עקיבא סבר שבת לאו זמן תפילין היא דשבת גופה אות היא.

אבל לילה זמן תפילין היא מדקאמר פרשה זו כולה בפסח נאמרה. ואתינן למפשט דר' נתן הוא דסבר שבת זמן תפילין הוא מדקתני היה נוער בלילה רצה חולץ רצה מניח ש"מ דלילה זמן תפילין הוא סבירא ליה. ודחינן להא דוקיא אלא האי תנא הוא דתניא מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין בלילה ולא מיחו בה חכמים לאו משום דסברי תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא היא כלומר זמנם בכל יום ואפי' בשבתות וי"ט לפיכך לא מיחו בה חכמים ש"מ דשבת זמן תפילין סבירא להו.


דף צו עמוד ב[עריכה]


ודחינן ודלמא חכמים סבירא להו הנחת תפילין בנשים רשות כדאמרינן נשים סומכות רשות דאי לא תימא הכי רגלים מי איכא מ"ד לעלות ברגל מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אלא ודאי מ"ע שהזמן גרמא הוא ולמה לא מיחו בידה משום דסבירא להו עליית נשים ברגל רשות.

אלא האי תנא הוא דסבר שבת זמן תפילין הוא דתניא המוציא תפילין כו'. עד ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות לפי שאין אדם טורח. ודייקינן מדלא פליג באשה ש"מ דסברי מ"ע שלא הזמן גרמא היא ואפי' בשבת זמנם הוא ודחינן ודלמא הני נמי סבירא להו נשי [במ"ע שהז"ג] רשות כר' יוסי דאמר נשים סומכות רשות ודחינן לא יכלת למימר דר' מאיר ור' יהודא כר' יוסי סבירא להו דסבר נשים במצות עשה שהזמן גרמא רשות דתנן אין מעכבין כו' ש"מ דר"מ ור' יהודה לא סבירא להו הא דר' יוסי (לא אתבריר) לן מאן האי תנא דסבר שבת זמן תפלין היא:

א"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק [לשונות] (לשתות) פסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו אבל אם מצא חוטין תכלת שזורין פי' כפולין ומפוסקין בקרנתא כשרין לציצית דכולי האי לא טרח איניש לעשותן למלאכה כגון עשיית שפתא דגלימא וכיוצא בה. ואע"ג דאמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפלין [דתנן] בד"א בישנות אבל בחדשות פטור דחיישינן שמא קמיע נינהו. הא אסקה רבא טריח ולא טריח תנאי היא דתניא המוצא תפלין מכניסן זוג זוג.


דף צז עמוד א[עריכה]


ר"י סבר בישנות מותר דכולי האי לא טרח אלא בחדשות טרח ר' מאיר סבר אפילו בחדשות לא טרח והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות שיש בהן רצועות ואינן מקושרות אמר משמיה דרב קשר של תפילין הל"מ אמר רב נחמן ונוייהו לבר (ואי) איכא למימר דעניב להו כעין קשירה דידהו אמר רב חסדא זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין אמר רב חסדא הלוקח תפילין כו' ואוקימנא בדזבין מחד גברא ובעינן עד (דמנחי) [דמתמחי] בשל יד ובשל ראש והא דתני רב כהנא בתפילין בודק שתים בשל ראש אוקימנא לר' דאמר בתרי זימני הוי חזקה ומודה ר' בצבתין דמתרי תלתא זבין הלכך צריך לבדוק בכל צבת שתים כדקתני סיפא וכן צבת שני וכן צבת שלישי ואפי' רביעי ואפילו חמישי דינם שוין והא דקתני שלישי לאפוקי מרבי חזקיה ואפילו רביעי ואפילו חמישי הכי דינייהו.

מצאן צבתין או כריכות. אמר רב יהודה כו' מחשיך עליהן ומביאן כולן כאחת ובסכנה מכסן והולך לו.


דף צז עמוד ב[עריכה]


אוקימנא בד"א בסכנת עכו"ם כגון שמד אבל בסכנת לסטים מוליכן פחות פחות מארבע אמות ר"ש אמר בשעת סכנת לסטים [אינו] מוליכן פחות פחות מד' אמות זמנין דמשתלי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר [אלא] נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה הא עדיפא דהא דאמר פחות פחות מד' אמות זמנין דמשתלי ואתי לאתויינהו ד' אמות ברה"ר ות"ק סבר הא עדיפא דהא כר' שמעון אוושא מלתא ומתיידע לכל.

וכן בנו נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. מאי בעי התם תנא דבי שמואל בשילדתו אמו בשדה. ואע"ג דקשה ליה לתינוק השלמתו מיד ליד הא עדיפא ליה מלהוליכו פחות פחות מד' אמות.

ר' יהודה אמר כו' אתינן לאוקומי לאו חבית ממש אלא מי החבית ובמערה מחבית לחבית [והחבית] קני שביתה ואסור. אבל מיא לית בהו ממש.

ור' יהודה לטעמיה דתנן ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש.

ודחינן אימור דשמעת ליה לר' יהודה במיא דלית בהו ממש במיא דבליעי בעיסה במיא בעינייהו מי שמעת ליה והא איהו דאמר מים ומלח אין בטילין בקדירה מפני שהיא רוטבא ואוקמה רבא בחבית שקנתה שביתה ונתמלאת בשבת ממעיין נובעין כיוצא בהן דלא קנו שביתה דבטלה לה חבית לגבי מים ומטלטלת אגב מימיה. כדתנן את החי במטה כו'.

ואוקמה רב יוסף למתני' בשיירא כדתניא ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו ואתא רב אשי ואוקמה בחבית (דאפקר) [דהפקר] ומים (דאפקר) [דהפקר] ומאן אמרו לו רבי יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין להן שביתה והכי קאמר ליה לר' יהודה לא תהלך זה יותר מן הכלים שיש להן בעלים וקי"ל כרב יוסף דתניא בהדיה כוותיה.

היה קורא בספר כו' אוקמה רב יהודה באיסקופה רה"י וקמה עוברת רה"ר.


דף צח עמוד א[עריכה]


ולא גזר דלמא נפיל לרה"ר ואתי לאתויי ומתני' ר' שמעון היא דאמר אין דבר משום שבות כגון זה דגולל עומד בפני כתבי הקודש ורישא וסיפא ר' שמעון ומציעתא ר' יהודה ורבה אוקמה באיסקופה נדרסת ומשום דלא נדרסי כתבי [הקודש] שרו רבנן ונדחו דברי רבה ואוקמה (כאביי) [אביי] באיסקופה כרמלית ורה"ר עוברת לפניה. תוך ד' אמות לרה"ר דאי נפיל ומייתו לה לא אתי לידי חיוב חטאת לא גזור רבנן לגוללו אצלו (ככרמלית) [בכרמלית] חוץ לד' אמות ברשות הרבים דאי מייתי ליה נמצא מעביר ד' אמות ברה"ר וחייב חטאת גזור רבנן לגוללו אצלו (ככרמלית) [בכרמלית]. ואקשינן תוך ד' אמות ברה"ר נמי נגזור דלמא מעייל ליה (ולרה"ר) [מרה"ר] לרה"י.

וכי תימא כיון דמפסקא ליה כרמלית בין רה"ר לרה"י אי מעייל ליה דרך כרמלית לא מחייב. והא אמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב (והוא) [והא] המעביר דרך עליו כאלו מעביר למעלה מעשרה (כרה"ר) [ברה"ר] הוא שהוא חשוב כמקום פטור. ואפ"ה חייב ופריק באיסקופה אריך עסקינן דאדהכי והכי מדכר דשבת הוא ולא אתי לאתויי מרה"ר לרה"י ואע"פ שהוא דרך כרמלית אלא ע"י גלילא איבעית אימא באיסקופה שאינו אריך וסתם כתבי קודש עייוניה מעייני בהו וע"י גלילה הוא העיון לפיכך לא חיישינן דלמא מעייל להו בידים.

וניחוש דלמא מעיין בהו ברה"ר והשלים מלעיוניה ומעייל להו (בידיה) [בהדיא] לרשות היחיד. ודחינן כיון שלא נתכוון לעקור כדי להניח אלא כדי לעיין אע"פ שנמלך והכניסן לא מיחייב אי נמי כבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי ואפילו עמד בכרמלית (והניח) [והביא] מרשות הרבים לכרמלית (והכרמלית) [ומכרמלית] עקר והניח ברה"י דכי האי גוונא לא מיחייב. ואקשינן וניחוש דלמא זריק להו מרה"ר לרה"י שאין שם עמידה דהאמר ר' יוחנן מודה בן עזאי בזורק שחייב.


דף צח עמוד ב[עריכה]


ופרקינן זאת אומרת אין (מזריקין) [מזרקין] כתבי קודש:

היה קורא בראש הגג כו' ואוקימנא מתני' כולה ר' יהודה היא והכי קתני בד"א בכותל משופע דהא נח לפיכך הופכו על הכתב ומניחו. ואע"ג דלא התירו חכמים לכותבי ספרים להפוך יריעה על פניה. אלא אם פירש עליה בגד הכא משום [בזיון] כתבי הקודש התירו להפוך הספר על פניו והני מילי בכותל משופע דנח הספר עליו.

אבל בכותל שאינו משופע אפילו למטה מג' טפחים גוללו אצלו דברי ר' יהודה שר' יהודה אמר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו דבעינן הנחה ע"ג משהו וכן אמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו:

[מתני'] זיז שלפני החלון כו' אוקימנא בזיז היוצא לרה"ר ונוטלין ממנו. דהא למעלה מי' הוא וכרה"י דמי:

ירושלמי א"ר יוחנן זיזין וכתלים שגבוהין י' ורחבין ד' מותרין לכאן ולכאן ובלבד שלא יחליף ומאי נותנין עליו דקתני כלים שבורין דאי נפלו לרה"ר לא חיישינן דלמא מעייל להו לרה"י תניא נמי הכי זיז היוצא כו' ועד אין בין זיז לזיז י' אין משתמש בזיז אלא כנגד חלונו ופרשה אביי כגון דאית ביה בזיז ד' טפחים שנעשה (רה"ר) [רה"י] ועליון (דלית) [לית] ביה ד"ט וחלונו משלמתו לד' כנגד החלון שרי ליה לאשתמושי (דחודו) [דחורי] של חלון נינהו. אבל יתרון רחב הזיז דנפיק למעדיף על רוחב החלון (שכנגד החלון בלבד מותר אבל המעדיף) בהאי גיסא ובהאי גיסא אסירי:


דף צט עמוד א[עריכה]


[מתני'] הא דתנן עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר אוקימנא לרבנן ודלא כר' מאיר דתנן לא יעמוד אדם ברשות הרבים וכו' ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות דייקינן מינה ללישנא בתרא הא הוציא פטור אבל אסור נימא תהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' אם העבירו דרך עליו חייב. ודחי רבא מי קתני בהדיא אם הוציא פטור אבל אסור אבל לעולם אימא לך אם הוציא חייב חטאת:

לא יעמוד ברה"י וישתין כו' וכן לא ירוק מרשות לרשות. אמר רב יוסף השתין או רקק בשוגג חייב חטאת ואע"ג דלא עקר מע"ג מקום ד' דהא פיו ופי אמה שלו אין בהן ד' טפחים מחשבתו שחשב כדי לעקור מהן להנאתו משויא להו כמו שיש בו ד' טפחים וכדרבא דאמר רבא זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב דמחשבתו שויא לפי הכלב ולפי הכבשן [כמקום ד'] הכא נמי פיו ופי אמתו מחשבתו משויא להו כאילו מקום ד' הן.

בעי רבא הוא ברשות הרבים ופי אמתו ברשות היחיד או הוא ברה"י ופי אמתו ברה"ר מהו בתר עקירה אזלינן ומרשות לרשות הוא או דלמא בתר יציאה אזלינן ורשות חדא היא ועלתה בתיקו. וקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא.

ר"י [אומר] אע"פ שנתלש רוקו בפיו כו' ואע"ג דלא אפיך ברוק נתלש נקרא והתניא האוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר' מאיר מטמא שכבר נכשרה ברוקו ונגע בה וידיו מסואבות ור' יוסי מטהר שאין זה הכשר ר' יהודה אמר היפך ברוקו הנה נתלש והכשיר לא היפך טהור פי' לא נתלש עדיין ואינו משקה להכשיר דתנן במכשירין פ"ו ואלו מטמאין ומכשירין זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית מן המת ודם נדה ר' אלעזר אומר ש"ז אינה מכשרת.

א"ר יוחנן מוחלפת השיטה. פי' חלוף ואומר במשנה ר' מאיר אומר היפך בו טמא ר' יהודה אומר אע"פ שלא היפך טמא ובא ר"ל ואמר לעולם לא תיפוך והא דתניא בברייתא רוקו ומשנתנו כיחו. פי' כיחו ליחה עבה שהיא כמו חתיכה. ואקשינן עליה והתניא כיחו וכן רוק שנתלש עמו. אם הלך בו ד' אמות חייב אלא מחוורתא כר' יוחנן.

אמר ר"ל כיח ורק כו':

לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר כו' ואמרינן רישא דקתני עומד ברה"ר ומטלטל ברה"י כו' רבנן סיפא דקתני לא יעמוד אדם כו' ר' מאיר ופריק רב יוסף בחפצין שצריכין לו לגופו ואפילו רבנן מודו דכי האי גוונא לא שרי ליה אלא מכניס ראשו ורובו למקום שהחפצין נתונים בו.

איבעיא להו כלים שצריכין לו והן בכרמלית מהו שיעמוד ברה"ר או ברה"י אמר אביי היא היא. כלומר אסור.


דף צט עמוד ב[עריכה]


רבא אמר היא גופא מרשות הרבים לרה"י גזירה היא שמא יוצא מרשות לרשות והיא איסורא דאורייתא ניקו ונגזור נמי כרמלית אטו רשות הרבים גזירה לגזירה לא גזרינן ודייק אביי מדתנן וכן בגת והגת ככרמלית היא. ודחי רבא ואמר וכן בגת לא קתני לענין שבת דלענין שבת מן הגת שרי ואע"ג דלא מעייל רישיה ורובו התם. כי קתני וכן בגת לענין מעשר דפטור כר' מאיר דתנן שותין על הגת בין בחמין ובין בצונן ופטור דברי ר' מאיר ר' אלעזר בר צדוק מחייב.

וחכ"א על החמין חייב לעשר שאינו זה עראי אלא קבוע על הצונן פטור כי עראי הוא מפני שמחזיר המותר לו בכוס. משא"כ בחמין:

קולט מן מזחילה למעלה מי' טפחים ומן הצנור מכל מקום ושותה. פי' קולט מקבל ותופש מן המים היורדין מלמעלה ושותה אבל מצרף לא כלומר לערב המים היורדין מלמעלה עם המים שכבר נחו בקרקע מ"ט אמר רב נחמן הכא במזחילה פחות מג' טפחים סמוך לגג עסקינן דכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי. ואלו המים שקלט מן הגג קלטם שהוא רה"י ולפיכך אינו רשאי לצרפם עם התחתונים שהם ברה"ר תניא נמי הכי כו' ותניא אידך לא יעמוד ברה"ר כו':

ירושלמי סילון העומד ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד' אין שופכין בתוכו מים שמתגלגלין ויורדין:

בור ברה"ר וחולייתו וכו'. אמרינן אי בסמוכה אפי' פחות מי' טפחים כרמלית הוא ושרי ואוקימנא בבור המופלג מן הכותל ד' טפחים אם אין בחולייתו י' טפחים הרי האויר דביני ביני עד הכותל רה"ר נמצא מטלטל המים מן הבור שהוא רה"י לבית שהוא רה"י דרך חלייתו על ד' טפחים שהן רה"ר אבל אם חלייתו גבוהה י' טפחים נמצאו המים כשעולין מפי החוליא למעלה מי' טפחים שהוא רה"י לרה"י ר' יוחנן אמר אפילו תימא בסמוכה לא אמרינן וחולייתו גבוהה י' טפחים אלא ללמד דבור וחולייתו מצטרפין לי'.

אשפה ברה"ר כו'. ואקשינן וניחוש שמא תנטל אשפה וישאר המקום רה"ר דהא אמרו משמיה דר' יצחק מעשה במבוי כו' פי' שירטון רפש וטיט וכשייבש נעשה ארץ ובני אדם עוברין ובאין עליו ויעשה המקום רה"ר ונמצא המבוי [פתוח] לרה"ר ופרקינן אשפה דמתניתין אשפה דרבים היא שאין עשויה לפנות ואשפה דמבוי אשפה דיחיד דעבידא לאיפנויי:

אילן המיסך על הארץ אם אין גופו גבוה שלשה טפחים מטלטלין תחתיו. פירוש כיון שאין גופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים חזינן להאי נוף כמאן דמטי על הארץ דכל פחות מג' כלבוד דמי. והא הוי מחיצות לתחת האילן לפיכך נעשה תחת האילן רה"י ומותר לטלטל בכולו.


דף ק עמוד א[עריכה]


אמר רב הונא בריה דר' יהושע אין מטלטלין בה יתר מבית סאתים כו' שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן בשב' שנמצא [משתמש] באילן אבל אם היו שרשיו גבוהין מן הארץ פחות מג' טפחים הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן.

אתמר שרשי האילן הבאין למעלה מג' טפחים וחוזרין ונכפפין לתוך ג' רבה אמר מותר לישב עליהן דכל פחות מג' טפחים דארעא כארעא הוא. רב ששת אמר אסור.

כיון דמכח איסורא קא אתי אסור. דמו למשוניתא.

פי' ההוא דיקלא דהוה לבי רב ביבי בר אביי דהוה סליק באיפומא פי' היה עולה אותה תמרה עד הגג ובגג היה לול ויצא מן הלול ועלה באויר הגג והיא עכשיו ענפיה בפחות מג' לגג אתא לקמי (דרבא) [דרב] (רב) יוסף שרא ליה לישב עליו אמר ליה רב אחא בר תחליפא הני דשרו לך כרבה שרו לך דאמר כל פחות מג' לארץ ארץ היא הכא נמי כל פחות מג' לגג גג הוא ואמרינן פשיטא מהו דתימא אפילו לרב ששת ביתא כמאן דמלי דמי [קמשמע לן] היכי דמי אילימא דלא הדרי כיפי צריכא למימר אלא לאו אע"ג דהדרי כיפי שרו.

[ומשני לעולם דלא הדרי כיפי] והא קמשמע לן דאף על גב דצידו אחד שוה לארץ אסור דתניא שרשי אילן שגבוהין מן הארץ ג' טפחים או שיש חלל כו'.

תני חדא אם עלה באילן ירד והני מילי מבעו"י אבל אם עלה משחשכה אסור.

איבעית אימא לעולם בשעלה משחשכה ואם בשוגג ירד במזיד לא ירד.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע כתנאי דתניא בשחיטת קדשים פ"ח הניתנין מתן ד' כו' לר' אליעזר דאמר התם קום עשה עדיף מותר לירד מן האילן לר' יהושע דאמר שב ואל תעשה עדיף עלה אסור לירד. ודחינן ממאי דלמא עד כאן לא אמר ר' אליעזר התם דכי קא יהיב מצוה קא עביד אבל הכא דכי נחית מן האילן לא עביד [מצוה] הכי נמי לא ירד אבל הכא דיתיב באילן עביד איסורא הכי נמי דירד.


דף ק עמוד ב[עריכה]


תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש אסור להשתמש בו ותניא אידך בד"א בלח אבל ביבש דלא משיר עליו מותר ופריק רב יהודה הא דתני אסור כשאין גזעו מחליף והא דתני יבש מותר בשגזעו מחליף. והא דתני אסור בימות הגשמים דאיכא עלין ומשירן. והא דתני יבש מותר בימות החמה ואקשינן בימות החמה הא קא משיר פירי ודחינן באילן דלית ביה פירי. והא איכא קינסי פי' עצים יבשים דקים שנפרכין ברגל או ביד כשעולין או כשיורדין מן האילן ודחינן באילן גררא פירוש אילן קרח שאין לו עליו לא עלין ולא אמירין אלא הוא יבש כדגרסינן במועד [קטן] ואין משקין שדה גריר במועד.

איני והא רב אסר באילן גררא בשבת ופרקי רב בקעה מצא וגדר בה גדר כלומר מקום שלא היתה בו תורה כמו בקעה ואסר להן אפי' דבר המותר. פ"א קיסני פירוש עלה האילן.

תני חדא אסור להלך ע"ג עשבים בשבת שנאמר ואץ ברגלים חוטא ותניא אידך מותר ופרקינן הא דתני אסור ר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והא דתני מותר ר"ש.

ואמרינן אי בעית אימא הא והא ר' יהודה ולא קשיא הא בימות החמה והא בימות הגשמים. [ובדאית להו] שראני עשבים יבשים והן כגון פרוע מתלעתה או דסים מסאני דאית בהו עקוסא בהיזמי והיגי ואסקינ' והשתא דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי בין בימות החמה בין בימות הגשמים בין אית להו שראני בין לית להו שראני בין מסיים מסאני בין לא סיים. בין אית להו עקוסא בין לית להו. בין בהזמי והיגי בין בשאר ציבי בכלהו שרי.

אסור לאדם לכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא וכל הכופה הוויין לו בנין שאינן מהוגנין דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב נפש היוצאה מביניהם לא טובה.

כל אשה שתובעת בעלה כגון לאה שכתוב בה ותצא לאה לקראתו וגו' ונפק מיניה יששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. ובדורו של משה כתיב ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואילו נבונים לא אשכח והא דאמרן דתובעת בעלה לאו תובעת ממש תביעה בפה אלא דמרציא ארצויי קמיה בלבישת [בגדים] נאים ותקונם של גוף ודברים בניחותא שמרגילין את האדם לדבר מצוה:

י' קללות נתקללה חוה הרבה ארבה כו'.

ומנודה מכל אדם דאשה אחת אסורה להינשא לשני אנשים כאחד.

א"ר יוחנן אלמלא לא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול שאינו בועל אלא במקום סתר. גזל מנמלה שמכינה בקיץ לחמה. עריות מיונה שאינה מקבלת עליה זכר אלא זכר המיוחד לה. דרך ארץ מתרנגול שמפייס ומראה לתרנגולת בכנפו דזוגא דכיפי עבידנא ליכי גדולים עד דמטו מאוניך עד לארעא.


דף קא עמוד א[עריכה]


ונשבע לה אם תשיג ידו ולא יעשה לה יהי רצון דנשמטיה שונרא לרישיה דההוא תרנגולא:

הדלת שבמוקצה וחדקין שבפרצה כו'. מקום מוקצה שאינו שוה לכרמלית וגבוה ממנה שנעשה מוקצה מן כרמלית והיא כמין דיר וסהר ועשה לאותו מקום דלת. חדקין שבפרצה כדכתיב טובם כחדק והן הקוצין שסותמין בהן הפרצה שלא ליכנס בדיר גנב או חיה רעה והמחצלאות כמשמען אין נועלין בהן אא"כ גבוהין מן הארץ:

ורמינהו דלת הנגררת וקנקן הנגרר בזמן שקשורין ותלויין נועלין בהן בשבת ואין צריך לומר בי"ט. הנה אע"פ שאין גבוהין נועלין בהן.

ופריק אביי כשיש בהן ציר. כדכתיב הדלת תסוב על צירה והיא עקב אלברוב. רבא אמר כשהיה להם ציר כלומר כיון שהיה להן ציר אין סוגרין להן בדוחק. לפיכך אין חורצין חריץ בעת שסותמין לפיכך מותר. ומותבינן עלייהו דלת הנגררת ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר בזמן שיש להן ציר וגבוהין מן הארץ אפי' כמלא נימא נועלין בהן ואם לאו אין נועלין בהן אביי מתרץ לטעמיה בשיש להן ציר או גבוהין מן הארץ.

רבא מתרץ לטעמיה כשהיה להן ציר או כשהיו גבוהין מן הארץ.

ת"ר סוכי קוצין וחבילי עצים שהתקינן לפרצה שבחצר [בזמן] שקשורין ותלויין נועלין בהן בשבת:

ה"ד דלת אלמנה אמרי לה דחד שיפא. פי' לוח אחד כדכתיב וכפיס מעץ יעננה ומתרגמינן שיפא ואמרי לה דלית לה כשימי ויש שגורסין שיכא פי' שיבא שאינה נצמדת משתי צדדיה והוא מלשון צמידים דמתרגמינן שבכין. פי' גשמא בית קבול של ציר שהוא כמלבן אלא יורדת ומשתקעת בארץ.

אמר רב יהודה האי מדורתא כו' שמועה זו עיקרה בי"ט וכבר פירשנוה שם בענין אין מקיפין ב' חביות לשפות עליה את הקדירה ואין סומכין את הקדירה בבקעת. וכן הדלת כל זה שאיסורו משום תולדות בנין וכיון שהזכיר בזה המקום סמיכת הדלת מושכת גם אלו שהן אסורין משום בנין בשבת. ואמר רב יהודה אם שינה מדרך בנין האי מדורתא ביו"ט ונתן העצים שעליה ממעלה למטה כגון שנתן עץ אחד תלוי בידו למעלה [מן] הכירה ונתן תחתיו עץ אחר עד שהגיע לכירה הרי אלו העצים נתנו בכירה שלא כדרך בנין מותר אבל אם נתן עץ אחד על חבירו ממטה ועלה למעלה הרי זה דרך בנין ואסור וכן קדירה אם אוחזה בידו ומניחה אבנים תחתיה שרי ואם נותן אבנים ושופת הקדרה עליה אסור. וכן ביצים שצריך לצלותן אם אוחז העליונה בידו ונותן אחרות תחתיה שרי ואם זו על זו אסור.

וכן חבית כשיבקש להטותה ולסנן יינה מן השמרים אם אוחזה תלויה ומניח אבנים תחתיה נמצאת שלא כדרך בנין ושרי ואם נותן החבית על האבנים אסור וכן פוריא מפורקת לא יחבר העצים התחתונים תחלה אלא אוחז העליונים ומניח התחתונים תחת העליונים ומותר. ואם נותן התחתונים ואח"כ נותן העליונים הרי אלו דרך בנין ואסור:

טובם כחדק. פי' טובם שבישראל מחדקין את עובדי כוכבים בגיהנם שנאמר קומי ודושי בת ציון כי קרנך אשים ברזל ופרסותיך אשים נחושה והדיקות עמים רבים וגו':

מתני' לא יעמוד ברה"י ויפתח ברה"ר כו' ומקשינן תני ר' מאיר רה"ר ומהדרי ליה רבנן שוק של פטמין שהיה בירושלים שהיא כרמלית דא"ר יוחנן אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רה"ר ופריק רב פפא לא אהדרו ליה ירושלים אלא לאחר שנפרצו בה פרצות יתר מעשר שהיא רה"ר.


דף קא עמוד ב[עריכה]


וכן שערי גינה לא יעמוד בכרמלית ויפתח ברה"י או ברה"י ויפתח בכרמלית דברי ר' מאיר. אמרו לו מעשה בשוק של פטמין כו':

ת"ר פתחי גינה בזמן שיש לה שער מבפנים כו' האי מנעול היכי דמי אי דלית ביה ד' מקום פטור הוא.

אי דאית ביה ד' בהא נמרו רבנן למעלה מעשרה למחר פותח ונועל בו ומחזירו לאיסקופה הא קא מטלטל מכרמלית לרה"י ופריק אביי לעולם דלית ביה ד' ויש בה לחוק ולהשלימו לד' ר' מאיר סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים ובמקום פטור הוא אמר רב ביבי בר אביי ש"מ מהא מתני' תלת כו':

מתני' נגר שיש בראשו גלוסטרא רבי אליעזר אוסר ורבי יוסי מתיר בנגר הניטל באיגודו פי' הניטל באיגודו אם קשור בדלתיה בדבר שיכול להעמידו דברי הכל מותר כי פליגי בשאינו ניטל באיגודו כגון שהיה קשור בגמי ר' סבר כיון דיש בראשו גלוסטרא.


דף קב עמוד א[עריכה]


פי' רומנא והיא כמין אחיזת מאנא תורת כלי עליו ומותר לטלטלו. ור' אלעזר סבר כיון דאינו ניטל באיגודו לא מטלטלינן ליה. ומפורש בתלמוד א"י אמר רב יוסי מי שמתיר עושה הנגר טפל לגלוסטרא והאוסר עושה לגלוסטרא טפילה לנגר. איזהו נגר א"ר יוחנן קשור אעפ"י שאינו תלוי ודברי הכל כי הגלוסטרא כלי הוא:

נגר הנגרר נועלין בו במקדש אבל לא במדינ'.

והמונח כאן וכאן אסור. ר' יהודה אומר המונח במקדש כו':

ת"ר איזהו נגר הנגרר שנועלין בו במקדש כו' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה.

אמר רב יהודה והוא שקשור ותלוי בדלת.

ואם ניטל באיגודו אפי' תלוי אלא בבריח של דלת מותר כר' טבלא. רב הונא איקלע לנהרדעא חזייה לנגר דהוה קטיר בגמי.

אמר דין אינו ניטל באיגודו שאינו קשור בדבר שיכול להעמידו. וכיון דאינו ניטל באיגודו לא ניקטור. כלומר אין סוגרין כדגרסינן טרוקו גלי סגרו הפתחים. פי' ניקמן.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה דאוסר (בניקמן) [בנקמז] משום דמיחזי כבונה (דמפורש) [ומפורש] בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם רבנן מדדו זהו הנקמן בראשי אצבעותיו וכיון דמדדהו נראה כי בונה אמר שמואל ואם עשה לו בית יד נעשה (ככוכנא) [כבוכנא] ושרי:

ההיא שריתא [כו']. פי' דהוה שקלי לה עשרה ושדו לה אדשא והוה חזי להו ר' פדת ולא אמר להו ולא מידי אמר זו תורת כלי עליה והוא הדין לאסיתא שהיא מכתשת גדולה מחזקת אדרב ואמר מר שמוא' תורת כלי עליה ושרי לטלטולה.

פי' הני כיפי דארבא כמין קרשים כפופין ע"ג הספינה. ויש טבעות קבועות וכשתהיה החמה קושרין באותן טבעות מחצלאות ופורסין אותה ע"ג הספינה מפני החמה. (עכשיו) ואי הני כיפי דארבא בהן טפח הנה הן חשיבין כאהלים דקי"ל אוהלי טומאה טפח. ואם אין בכל אחד מהן רחב טפח ואין בין זה הקרש לזה הקרש ג' טפחים כיון דקי"ל כל פחות מג' כלבוד דמי נעשו כל הקרשים כולן כאילו לבודין והנה הם אהל למחר בשבת מביא מחצלת ופורס עליהן דמוסיף על אהל עראי הוא ושרי:


דף קב עמוד ב[עריכה]


הנך דכרי פי' אלים דהוו לרב הונא ביממא בעי טולא ובלילה בעו אוירא ואתא לקמיה דרב וא"ל זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח (פרוס) [פירוש] ושדייה (לדיר) [לבודייא] ע"ג עצים מע"ש וליהוי הבודיא כרוכה על גבי העצים לילי שבת כדי שיהא האויר נכנס על הצאן ומחר בשעת החמה פרוס גם שאר הבודיא וכסה בה העצים להיות להן צל דכיון דהוה בה מאתמול פריסה מקצת הבודיא טפח נעשה אותו טפח מאתמול אהל עכשיו מוסיף על אהל עראי אתה ושרי לך. וילון פי' פרוכת. אמר שמואל משום ר' חייא כילת תנים מותר לנטותה כו' אבל יש בגגה טפח או פחות מג' סמוך לגג רחב טפח או נחתא מפוריא טפח או אית בשיפועא טפח. אי אית חד מהנך אסיר ושיפועי אהלים כאהלים דמו. סייאנא. פי' הכובע שעל ראש האדם שיש לו כנפים יוצאות כגון שפתים פשוטות גועות על הפנים מפני השמש אם מהדק אפי' יש בו טפח שרי ואי לא אסיר:

מתני' מחזירין ציר התחתון במקדש.

ת"ר ציר דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל כו'. פי' שמא יתקע בה מסמר.

יהודה אמר פרשה אין מחזירין אותה כלל אלא הוחלקה במכה למטה דוחקה למעלה על גבי מכה וכן אם הוחלקה למעלה דוחקה למטה ומגלה מקצת רטיה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת רטייה ומקנח פי המכה כו'. אמר רב חסדא לא שנו אלא שפירשה ע"ג כלי דת"ק מתיר להחזירה ור' יהודה אוסר. אבל פירשה ע"ג קרקע דברי הכל אסור להחזירה.

אמר מר בר רב אשי הוינא קאים קמיה אבא כו'. וקי"ל כרב אשי דהוה בתרא.


דף קג עמוד א[עריכה]


ואם בתחילה [להניח] רטיה [אפילו] במקדש אסור כל שכן במדינה קושרין נימא במקדש כו' ורמינהו (נימא) [נימת] כנור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה ופרקינן לא קשיא מתני' ר' אליעזר ברייתא ר' עקיבא דפליגי במכשירי מילה ובמכשירי פסח ר' אליעזר סבר מכשירי מצוה דוחין את השבת כו' ונדחה ואסיקנ' אלא ל"ק הא ר"ש הא רבנן דתניא בן לוי שנפסקה לו נימא בכנורו קושרה קשר של קיימא כו'.

איבעית אימא הא והא ר' שמעון ולא קשיא מתניתין באמצע בריית' מן הצד איבעית אימא הא והא באמצע ות"ק סבר לא גזרינן באמצע אטו מן הצד ותנא (כד"א) [דברייתא] סבר גזרינן:

מתני' חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור. והתנן בפסח חתיכת יבלת אינה דוחה את השבת. ופרקינן מתני' ביבישה ומתני' דפסח בלחה. ואיבע"א לעולם בלחה ומתני' ביד. ומתני' דפסח בכלי.

מ"ד הא ביד הא בכלי מ"ט לא אמר הא בלחה הא ביבישה. יבישה מיפרך פריכה אין צריך חתיכה. ומ"ד הא בלחה הא ביבשה מ"ט לא אמר הא ביד הא בכלי.

אמר לך בכלי א"צ למיתנייה התם [הא] קתני במתני' ואם בכלי כאן אסור בין במקדש בין במדינה אסור ואידך אמר לך הא דקתני התם משום דבעי איפלוג ר' אליעזר ור' יהושע. ואקשינן והא חתיכת יבלתו דומיא (דהכרתו) [דהרכבתו] והבאתו מחוץ לתחום קתני מה הללו משום שבות אף חתיכת יבלת משום שבות ואי בכלי איסור מלאכה הוא.

ופרקינן הרכיבו דלא כר' נתן דאמר החי נושא את עצמו והא דר' נתן מפורש בשבת פרק [המצניע דף צ"ד] הבאתו מחוץ לתחום כר"ע דאמר תחומין דאורייתא ומפורש (בסוכה) [בסוטה] פרק [כשם שהמים דף כ"ז] ואילו נמי איסור מלאכה נינהו ומותבינן איני דהני איסור מלאכה נינהו והתנן א"ר אליעזר ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה שבת אלו שמשום שבות [וכו'] מיהו שבות דמקדש במקדש התירו אבל האי דפסח שבות דמקדש.


דף קג עמוד ב[עריכה]


[במדינה לא התירו] על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו והא הכא שבות (דכתיבי) [דכתבי] הקדש במדינה הוא ולא גזרינן דילמא נפיל ואתי לאיתויי. אמר ליה ולאו מי אוקימנא לההוא באסקופה כרמלית ורה"ר עוברת לפניה דכיון דאיגודו בידו שבות נמי ליכא. איתיביה משלשלין הפסח בתנור עם חשיכה והא הכא דשבות דמקדש במדינה היא ולא גזרינן שמא יחתה בגחלים. ופריק רב יוסף בני חבורה זריזין הן לפיכך לא גזרו ואביי כהנים זריזין הן אמרי' בני חבורה זריזין הם לא אמרינן רבא אמר ר' אליעזר לטעמיה דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת ומודה ר' אליעזר דכמה דאפשר לשנויי משנינן ומנא תימא דתניא כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה לו (בשיש) [בשיניו] חבירו אין איהו לא. בשיניו אין בכלי לא מני הא אילימא רבנן כיון דאמר משום שבות מה לי הוא ומה לי חבירו.

אלא לאו ר' אליעזר היא דאמר בעלמא חייב חטאת כו':

מתני' כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה.

א"ר יהודה בריה דר' חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן חוצץ.

ור' יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות מג' אצבעות אלא במקום בגדים אבל אצבע וכל כיוצא בה שאינה מקום לבישת בגדים עליה שלש על שלש חוצצות פחות משלש על שלש אינן חוצצות.


דף קד עמוד א[עריכה]


והיינו דרבא אמר רב חסדא במקום בגדים אפילו נימא אחת חוצצת שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות מיכן אינן חוצצות נימא הא דרבא אמר רב חסדא פליגא אדר' יהודה בריה דר' חייא דאמר באצבע אפילו צלצול קטן חוצץ ודחינן כגון א) שלקה בשמאל אי נמי שלא במקום צורך עבודה בשלמא לר' יהודה בריה דר' חייא היינו דקתני במתני' גמי מכלל דחתיכת בגד חוצצת אלא לרבי (אחא) [יוחנן] ניתני צלצול קטן וכיוצא בו ופרקינן הא קא משמע לן דגמי מסי:

פיסקא בוזקין מלח ע"ג כבש בשביל שלא יחליק.

ורמינהי חצר שנתקלקלה בימות הגשמים מביא תבן (וממדה) [ומרדה] בה ב) תבן אין מלח לא. ופרקינן אמאי לא בזיק תבן ע"ג הכבש משום דתבן לא מבטיל ליה וכיון דלא מבטיל ליה חוצץ ואשתכח דלא מסגי בכבש ואמרינן האי מלח היכי דמי אי דמבטיל ליה אשתכח דמוסיף על בנין. ואי לא מבטיל ליה הוי חציצה ופרקינן אין בוזקין המלח על הכבש אלא בהולכת אברים לכבש דלאו עבודה היא והא מתניתא והקריב הכהן את הכל המזבחה זו הולכת אברים לכבש. ומדבעיא כהונה ש"מ עבודה היא ואוקימנא בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא.

דרש רבא חצר שנתקלקלה מביא תבן ומרדה.

וכשהוא מרדה אינו מרדה לא בסל ולא בקופה (ולא) [אלא] בשולי קופה:

מתני' ממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדל בגלגל בשבת. תנן בסוף מדות לשכת הגולה והגלגל נותן עליו [מים] ומשם מספקין מים לכל העזרה והגלגל הזה כשממלאין בו מוצא קול גדול. כדתנן מיריחו היו שומעין קול שעשה בן קטין מוכני לכיור וזה לא התירו אלא במקדש לפיכך כשראה עולא לאותו האיש שהקיש והכה הדלת בשבת והשמיע קול בהקשתו אמר ליתחיל גופיה דההוא גברא דקא מחלל שבתא וא"ל רבא לא אסרו השמעת קול עץ כי האי גוונא אלא למקיש ומשמיע קול של שיר בלבד איתיביה אביי מעלין בדייפין ומטיפין מאדק לחולה בשבת פי' להודיע שמותר לעלות יין מחבית בדייפי. פי' דייפי כגון מניקות שיש לה שני פיות ומכניס פיו האחד בחבית ושואב בכד ומעלה היין בכחו ויש פה אחר למעלה מזה פתח הדייף הנתון בפיו כמין דד שהיין בהגעתו לדד מקלח ויוצא ומקבלו בכלי אחר עד שמריק כל היין שבחבית פי' מטיפין מאדק שמענו כי הוא כלי העשוי ולועא כמין כוז נקוב בקרקעיתו נקבין דקין דקין ופיו צר ממלאין אותו מים וסותמין פיו כ"ז שפיו סתום אין המים שבתוכו שותתין מן הנקבים שכח הרוח מונע את המים וכשפותחין פיו ויכנס האויר דוחה את המשקה שבתוכו ומטיף טפה אחר טפה טפות דקות ונותנין תחתיו כלי נחושת כגון ספל וכיוצא בו. וכשנופלת טפה על הכלי משמעת את הקול טפה אחר טפה או כמין קול משורר.

ואמרי' מאי לאו (להני מי יוזק) [הני מי אדק] שהתירו חכמים לחולה לאו בחולה הישן ומבקשים להקיצו ועושין לפניו זה הכלי כדי שיקיץ והנה לחולה בלבד התירו משום סכנה אבל לבריא כי האי גוונא אסור שמוליד קול בשבת. וקשיא לרבה דאמר לא אסרו אלא בקול שיר בלבד. ופריק לא לעולם בחולה הניעור ורוצה שישן דמשתמע הללו טיפי דמטיפין מאדק כי זמזומי ג) .


דף קד עמוד ב[עריכה]


מיתיבי המשמר זרעים מפני העופות שלא ירדו ויפסידום מקשאין ומדלועין מפני החיות הרי זה משמר כדרכו והולך ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שעושה בחול אמאי קאסר להו משום דאולודי קלא אסיר. ופירק רב אחא בר יעקב אליבא דרבה לא אסרו משום אולודי קלא אלא גזירה שמא יטול צרור ויזרוק עליהן ואלא הא דאמר רב יהודה משמיה דרב נשים משחקות באגוזים אסיר להו דאולודי קלא אסיר ופריק לא אלא משום דמשתמע קלא דאגוזים כי זמזומי ואלא הא דאמר רב יהודה אמר שמואל נשים משחקות בתפוחים אסור התם מאי אולודי קלא איכא ופריק התם משום דלמא אתי לאשוויי גומות וכיון שמשחקות ומושכות התפוחים בארץ גזירה שמא כשהן מושכות התפוחים אצלן יש נקב בקרקע ומתמלא. ת"ש ממלאין מים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. במקדש אין במדינה לא. מ"ט לאו משום דאולודי קלא בשבת אסיר. ופריק לא גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו ואע"ג דשני רבה כל הני תיובתא דמקשי עליה אשינויי לא סמכינן ולא דחינן לשמועה דעולא. אמימר שרא למימלא בגילגלא במחוזא אמר טעמא מאי אסרו במדינה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו הכא לא גינה ולא חורבה איכא כיון דחזא דקא תרו כינתי פי' ממלאין מים ושורין טיט לעשות ממנו כנדי [אסר להו]. וממלאין מים מבור הקר ביום טוב מאי בור הקר אמר רב יהודה אמר שמואל בור שחקרו עליה נביאים והתירוה ונדחו דבריו ופירש רב נחמן בור מים חיים כדכתיב כהקיר ביר מימיה כן הקרה רעתם.

גופא לא כל בורות חקירות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה ולא נביאים שביניהם התירוה להן אלא מנהג אבותיהם בידיהם:

ירושל' לא כל בורות חקירות התירוהו שיהו ממלאין מהן בגלגל אלא אותה הבאר שחנו עליה בלבד:

מתני' שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקה ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות הטומאה. אמר רב טוב' בר קיסנא אמר שמואל המכניס טמא שרץ במקדש חייב שרץ עצמו פטור שנאמר מזכר ועד נקבה תשלהו.

פרט לכלי חרס דברי ר' יוסי הגלילי. מ"ט פטר לאו משום דלית טהרה לכלי חרס במקוה ודחינן לא טעמא דר' יוסי הגלילי מי שנעשה אב הטומאה יצא כלי חרס שאינו עושה אב הטומאה אבל השרץ הנה הוא אב הטומאה. נימא שמואל אמרה לשמעתיה כתנאי דתנן שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו כו'.

מאי לאו בהא קמיפלגי ר' יוחנן בן ברוקה דחייש לשהייה קסבר המכניס שרץ במקדש חייב.


דף קה עמוד א[עריכה]


ור' יהודה דחייש לטומאת המיינו וא' שלא לרבות את הטומאה קסבר המכניס שרץ במקדש פטור ודחינן לא כ"ע כשמואל דאמר פטור והכא בהא קמיפלגי כו' ואלא לימא דשמואל כי הני תנאי דתנן מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דר"ש דאמר מכל העזרה מוציאין אותו כו' ועמדה כתנאי. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויבאו הכהנים פנימה בית ה' לטהר ויוציאו את כל הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא אל נחל קדרון חוצה ר"ע סבר מדאפקו הכהנים מן ההיכל עד לחצר בית ה' מכלל דעזרה לא מקבלה טומאה. ור"ש בן ננס סבר בהיכל דלא אפשר ללוים למיעל מטמינן להו לכהנים אבל בחוצה דאפשר בלוים תו לא מטמינן להו לכהנים.

ת"ר הכל נכנסין לתקן ולבנות ולהוציא את הטומאה כהנים לוים וישראלים מצוה בכהנים אם אין שם כהנים נכנסין לוים מצוה בלוים אם אין שם לוים נכנסים ישראלים.

אמר רב הונא רב כהנא דכהנא הוא ומסייע כהני. דתני רב כהנא אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח כו'. יכול [לא] יהו כהנים בעלי מומין נכנסין לבין האולם ולמזבח לעשות ריקועין למזבח ת"ל אך חלק מצוה בתמימים אין שם תמימים נכנסין בעלי מומין מצוה בטהורין אין שם טהורין נכנסין טמאין ואלו ואלו כהנים [אין] אבל ישראלים לא:

איבעיא להו טמא ובעל מום איזה מהן נכנס רב חייא בר אשי אמר רב טמא נכנס דהא אישתרי ליה עבודת ציבור. ר' אליעזר אמר בעל מום נכנס דהא אישתרי באכילת קדשים:

מתני' ר"ש אומר כל [מה] שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך. ר"ש (אומר) התם קאי (בהא) [אהא] דתנן מי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. רבי [שמעון] אומר אפי' ט"ו אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועין כלומר הניחו מקום שלא הכניסוהו במקום אלפים אמה אותם שמדדו התחום יתר מזה וכאילו מכלל תחומך הן ולפיכך התירו לך שלא התירו לך אלא משום שבות גם דבריו הללו במשנה (זו משיב) [משיב על] שאמר ת"ק קושרין.

א"ל קשירה דאתיא לידי חיוב חטאת גזרו בה רבנן עניבה דלא קשירה היא ולא אתיא לידי חיוב חטאת אלא משום שבות לא גזרו בה רבנן דכל מקום דהתירו לא התירו שם אלא מקום שהוא מותר והם שגזרו עליו משום שבות הוא אבל במקום איסורא דאורייתא לא:

הדרן עלך המוצא וסליקא לה מסכת עירובין.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רבינו_חננאל_על_הש%22ס/עירובין/פרק_י&oldid=1052708"