רבינו חננאל על הש"ס/עירובין/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו חננאל | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סא עמוד ב[עריכה]

הדר עם הנכרי בחצר הרי זה אוסר עליו.

ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שנים ישראלים כו'.


דף סב עמוד א[עריכה]


סוגיא דשמעתא דירת עכו"ם לא שמה דירה ובגזירה שמא ילמד ממעשיו פליגי. ר"א בן יעקב סבר (כגון) [כיון] דחשיד אשפיכות דמים תרי דשכיחי דדיירי בהדי עכו"ם גזרו בהו רבנן איסור עד שיערבו חד ישראל בהדי עכו"ם דלא שכיח דדייר אי מקרי דדיירי לא גזרו ביה רבנן.

ור' מאיר זמנין דחד נמי דייר ואמור רבנן אין עירוב ולא ביטול רשות מועיל בהדי עכו"ם עד שישכיר ועכו"ם אינו משכיר לישראל ואע"ג דלא בעינן שכירות בריאה כמו מוהרקי ואבורגני כגון בנין אלא אפי' שכירות רעועה דיי לן אפילו הכי עכו"ם לא משכיר לישראל דחייש לכשפים ודכולי עלמא שכירות בפחות משוה פרוטה מן הנכרי הויא שכירות דקיי"ל בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להישבון פי' בן נח נהרג על הגזל שאזהרתן זו היא מיתתן ואם יגזול בן נח פחות משוה פרוטה נהרג עליה וישראל אין חייבין עליה שאין ישראל חייבין אלא מפרוטה ולמעלה לפיכך לא ניתן להישבון שהתורה הזהירה והשיב את הגזלה אשר גזל ואם אין גזלה אין השבה:


דף סב עמוד ב[עריכה]


גופה חצרו של עכו"ם הרי הוא כדיר של בהמה מותר להכניס מתוכה לבתים ומן הבתים לתוכה ואם יש שם ישראל אוסר דברי ר' מאיר אוקימנא בזמן דליכא ההוא עכו"ם בחצר ולא חיישינן דלמא אתי ואי במקום קרוב הוא דיכול למיתא ביומיה חיישינן ולא שרי ר' מאיר ר' אלעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרין זה על זה תנא אכסנאי לעולם אינו אוסר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב רב הונא א' מנהג כר' אליעזר בן יעקב ר' יוחנן אמר נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב א"ל אביי לרב יוסף כיון דאמר הלכה כר' אליעזר בן יעקב וקי"ל משנת ר' אליעזר קב ונקי כלומר מעט ומנוקה ואין צריך לנפותו ולנקותו מהו לאורויי קמיה רביה א"ל ביעתא בכותחא בעי מינה דרב חסדא בשני דרב הונא רביה. פי' השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בכותח שיש בו ניסיובי דחלבא דלאו כבשר הן. או דלמא כבשר הן ואסור ולא פשיט לי כלומר אסור להורות אפי' כמו זה הדבר שהוא ברור בפני רבו:


דף סג עמוד א[עריכה]


רבינא סאר סכינא פי' בדק הסכין לטבח בבבל כדגרסי' האי טבחא דלא סאיר סכיניה קמי חכם כו' והוא מלשון פוקד תרגום מסער א"ל רב אשי אמאי עבדת הכי כלומר אנא רבך א"ל רבינא הא רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ורב המנונא אורי בארגז פי' שם מקום בשני דרב חסדא. א"ל רב אשי לא הורה איתמר [א"ל איתמר אורו וכו']. איתמר דאורי רב המנונא בשני דרב חסדא מ"ט תלמיד חבר הוא גבי רב חסדא אנא נמי גבי מר תלמיד חבר אנא. פי' מופלג גדול בחכמה מופלג משאר חכמים:

אמר רבא ת"ח שרוצה לשחוט בביתו מה שיאכל רואה הסכין ובודקו אבל לבודקו לטבח שישחט ויקנה ממנו לא.

אמר רבה ולאפרושי מאיסורא אפילו בפני רבו שפיר דמי כי הא דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזא לההוא גברא דהוה אסיר חמרא בצינתא. פי' בדקל. כדתנן ציני הר הברזל כשירות והוא אילני תמרים היה קושר בו החמור בשבת א"ל רבינא ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל רבינא לרב אשי כי האי גוונא מתחזי כאפקירותא אי לא א"ל לא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.

אמר רב בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ולא מתו ב' בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן.

ותלמיד היה לו לר' אליעזר ויהודה בן גודיא היה שמו שהורה הלכה בפני רבו ולא הוציא שנתו.


דף סג עמוד ב[עריכה]


וא"ר אליעזר כל תלמיד המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה וראוי להכישו נחש כו' ונקרא חוטא שנאמר בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך:

כל המשגר את מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנא' וגם עירא היאירי היה כהן לדוד:

ר' אלעזר אומר המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת כו'. כל דמותיב מלה באנפי רביה אזל לשאול בלא ולד שנאמר ויען יהושע בן נון משרת משה כו'. כלאם הטיל עליהן צרכי צבור והן כלין מאליהן וכתיב נון בנו יהושע בנו.

ופליגא דר' אבא דאמר לא נענש יהושע אלא על שביטל ישראל מפריה ורביה שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו כו' מפני שנתעצל ולא הקים המשכן בו ביום.

וגמירי כל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה:

גדול תלמוד תורה מהקרבת תמידין כו'.

כל הלן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה.

ואפילו אשתו נדה. (איירי) [אורי] אביי בההוא מבואה דהוה דייר בה המן בר (רפתק) [רסתק] ולא בעו לאוגורי להו רשותא (ליבטליה) [דליבטליה] כולהו בני מבואה רשותייהו גבי חד דליהוי ישראל אחד בהדי נכרי דלא אסר' ואמר בטלי רבים רשותייהו גבי חד מילתא דלא שכיחא היא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.


דף סד עמוד א[עריכה]


ודחאה רבא ואמר א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי וא"ל דמערבי יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי דמכרזינן בשביל שלא רצה להשכיר.

וכי אכרזתא לדרדקי.

אלא אמר רבא ניזיל חד מינייהו ויתקרב לההוא נכרי ונישול מיניה ונותיב מידי בביתיה דהוה ליה שכירי ולקיטי ואמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו. ואם יש לו ה' שכירי ולקיטי נותן אחד מהן ודיו כי לא אמרו שכירו ולקיטו להחמיר אלא להקל.

אמר רב נחמן כמה מעליא הא שמעתא:

אמר רב יהודה אמר שמואל השותה רביעית אל יורה אמר רב נחמן לאו מעליא הא שמעתא דאנא כמה לא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. א"ל רבה והא כל האומר שמועה [זו] נאה היא וזו אינ' נאה מאבד הונה של תורה שנאמר ורועה זונות יאבד הון ויאבד הונה של תורה א"ל הדרי בי אמר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו (תועבה) [תפלה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה].

רבה בר שימני ורב מנשיא בר ירמיה אמרי לא נפטר אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו פתח חד ואמר המחזיק בנכסי גר מה יעשה ויתקיימו בידו יקח מהן ספר תורה ואפי' [בעל] בנכסי אשתו.


דף סד עמוד ב[עריכה]


רבא אמר אפי' עבד עיסקא ורווח ואפי' מצא מציאה. רב נחמן בר יצחק אמר אפילו (מצא תפילין) [כותב בהו תפלין] דיו א"ר יוחנן מהאי קרא שנאמר וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם:

אמר חייא בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ולא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר מרביעית כ"ש שדרך משכרתו ושינה טרדתו.

ואקשינן דרך מיל מפיגה את היין והתניא מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך מעכו לכזיב והיה רבי אלעאי מחמר אחריו כו' עד הרבה דברים למדנו מאותו מעשה למדנו שרביעית יין האיטלקי משכר ולמדנו שהשכור אל יורה ולמדנו שאין מפירין נדרים לא רכוב ולא מהלך ולא עומד אלא יושב. קתני מיהא ויטייל אחריהן שלשה מילין ודחינן שאני יין האיטלקי דמשכר טפי כו'.

א"ר יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב כל בוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא:

אין מעבירין על האוכלין. א"ר יוחנן לא שנו אלא בדורות הראשונים שלא היו בנות ישראל פרוצות בכשפים. אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין עליהן.

תנא שלימים מעבירין עליהן פתיתין אין מעבירין עליהן פי' אין עושין כשפנות בפתיתין איני והכתיב ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ובפתותי לחם וגו' מכלל דעבדי בפתיתין ופרקינן התם בפתיתין דהוו שקלן באגרייהו:


דף סה עמוד א[עריכה]


מיום שחרב ביהמ"ק כתיב שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין מכאן אמר יכול אני לפטור את העולם מיום שחרב ביהמ"ק מדין תפלה דקי"ל שכור אל יתפלל. (והא) דתניא שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי (הן) [הוא] כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. והני מילי שלא הגיע לשכרותו של לוט.

אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום:

אמר רבי חנינא כל המפיק מגן בשעת גאוה. פי' כל המעביר מגן ומכסה יצרו בשעת גאוה כלומר בעת שמתגבר עליו טומן אותו שלא יתגבר סוגרין וחותמין צרות בעדו. לשון מפיק כאפיק נחלים יעבורו. ר' יוחנן אמר כל שאינו מפיק איתמר. כלומר כל מי שאינו מעביר ומכסה אלא מגלהו ומפיק מגן לנגדו להלחם כנגדו ולכבשו וזו הגאוה היא עת שכרותו של אדם. רבי חנינא סבר לכבשו בשינה כדי להעבירו ולהפיגו טפי עדיף ור' יוחנן אמר חיישינן שמא ישתקע בשינה (זימנן) [וימנע] מן התפלה אלא לגלותו כדי להתעסק בדרך וכיוצא בה להפיגו ואח"כ יתפלל טפי עדיף ואמרינן מכדי קראי משמעי כר' חנינא וכר' יוחנן במאי פליגי בדרב ששת דהוה מסר שינתיה לשמעיה ומזהירו כדי להקיצו בשעת התפלה ר' חנינא אית ליה דרב ששת. ר' יוחנן לית ליה דרב ששת חייש דילמא משתקע בשינה. אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל שנאמר בצר אל יורה. ר' חנינא כל יומא דהוה רתח לא הוה מצלי אמר בצר אל יורה כתיב.

מר עוקבא ביומא דשותא. פי' יום עבים לא הוה נפיק לדינא. אמר צריכא הילכתא צילותא כיומא איסתנא פי' יום שמנשבת בו רוח צפונית:

אמר אביי אי אמרה לי אם קריב כותחא לא גרסי פי' אילו היתה מעסקת אותו לתשמיש הבית והיתה נטרחת דעתו לא הוינא יכול למיגרס.

ורבא אמר אי קרצתי כינה לא גרסי כלומר אילו היה הכינים נושכין אותו לא הוינא יכול למיגרס ולפיכך עשתה לו אמו למר בר רבנא ז' חלוקים להחליף בכל יום חלוק מפני הכינים. כל הגורס ביום שמעתתיה מחדדן כר' זירא. ר' אחא הוה ישן ביום והיה ניעור בלילה וגריס.

א"ר אלעזר הבא מדרך אל יתפלל ג' ימים שנאמר ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוה ונחנה שם ימים שלשה וגו'.

אבוה דשמואל כל כי הוה אתא מאורחא תלתא יומי לא הוה מתפלל. שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית בה שיכרא.

א"ר חנינא כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח.

אמר רב כל שדעתו מיושבת עליו ביינו יש בו מדעת שבעים זקנים מ"ט יין עולה ע' וסוד עולה ע' נכנס יין יצא סוד.

לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים ולשלם שכר לרשעים שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ופליגא דר' חנינא בר פפא דאמר כל בית שאין יין נשפך בתוכו כמים אינו בכלל ברכה שנאמר וברך את לחמך ואת מימיך.

מה לחם הניקח בכסף מעשר אף הני מים דניקחים בכסף מעשר ומאי ניהו יין וקרי להן מים אלמא (איקנו) [אם נשפך] כמים אין אי לא לא.


דף סה עמוד ב[עריכה]


אמר רבי אלעאי בג' דברים אדם ניכר בכוסו בשעה שמתגבר עליו יינו אם יכול לכובשו. בכיסו כשמתעשר אם דעתו זחה עליו. בכעסו אם מושל בכעסו לבלתי הסיתו ואמרי לה אף בשוחקו:

אמר רב יהודה אמר רב ישראל ונכרי בפנימית וישראל בחיצונה אוקימנא כשעירבו הפנימית עם החיצונה ואסרום ר' ור' חייא כר' אליעזר [בן יעקב] דאמר אין אוסר עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה וכיון דעירבו הויין להו הפנימית והחיצונה כחדא ואינון תרי ישראל וחד נכרי וכר' עקיבא דאמר רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה.

בעי מיניה ר' אליעזר מרב ישראל ונכרי בחיצונה וישראל בפנימית מהו משתכח דדיירי בהדי נכרי כה"ג אי לא מהו דתימא התם הוא דישראל ונכרי בפנימית אפשר (דיירי יו"נ) [דשכיחי דדיירי] נכרי מרתת למיקטליה לישראל סבר אי אמרין לי' ישראל דהוה בהדך איכן הוא ישראל ונכרי בפנימית איך קלקלתיה (ומירתתו) [ומיראתו] לא קטיל ליה אבל הכא אי אמרין לי' ישראל דהוה הכא היכן הוא א"ל נפק אזל ליה לעלמא וכיון דלא מרתת קטיל ליה הלכך משום הא לא דאיר ישראל בהדיה ואי דאיר ישראל בהדיה לא חיישינן או דלמא הכא נמי מירתת סבר דלמא כד קטילנא ליה נפיק מן הפנימית ומשכח ליה בידי א"ל תן לחכם ויחכם עוד כלומר זו כמו זו ושתיהן אסורות.

ריש לקיש ותלמידיה דר' חנינא איקלעו לההוא פונדק דלא הוה שוכר נכרי התם משכיר כו'. פי' ההוא פונדק הוה משכיר מצי מסלק לכל מי דהוה דייר בההוא פונדק מיהו השתא לא סלקיה מהו דתימא כיון דמצי מסליק להו אגרינן מן המשכיר דרשותיה הוא או דלמא כיון דלא סלקי' לא.

אמר ר"ל נשכור ולכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל אייתו שיילוה לר' אפס א"ל יפה עשיתם ששכרתם וכן ר' חמא ב"ר יוסף ור' חייא בר אבא ור' אסא אקלעו לפונדק ולא הוה ביה נכרי ואתא נכרי בשבת ומיבעי להו שוכר כי מערב דמי מה מערב מבעו"י אין משחשכה לא אף שוכר כותיה או דלמא שוכר כמבטל רשות דמי מה ביטול רשות אפילו בשבת דתנן בית הלל אומרים אפילו משתחשך אף שוכר בשבת שרי אמר להו רבי חמא נשכור סמכו על דבריו ושכרו ואתו ושיילוה לרבי יוחנן ואמר להו יפה עשיתם ששכרתם.


דף סו עמוד א[עריכה]


איני והא"ר יוחנן שוכר כמערב דמי מאי לאו מערב מבעו"י אף שוכר מבעו"י ודחינן לא שוכר כמערב מה מערב אפי' בפחות משוה פרוטה אף שוכר אפילו בפחות משוה פרוטה. מה מערב אפילו שכירו ולקיטו אף שוכר כך. ומה מערב ה' שגבו את עירובן אחד מוליך ע"י כולן אף שוכר ה' ששרויין בחצר אחת [אחד] שוכר ע"י כולן. תהי בה ר' אלעזר בהא דר' יוחנן שעשה השוכר כמבטל רשות. וא' מה מבטל רשות אפי' בשבת כדתנן בה"א אפי' משתחשך אף שוכר מנכרי משתחשך אי הכי קשיא דשמואל דאמר כל מקום שאוסרין ומערבין מבטלין כגון ב' חצירות זו לפנים מזו אוסרין בני הפנימיות על החיצונה ויש לערב זה מזה ומותרין לפיכך כיון שהעירוב מתירן אם שכח אחד מהן ולא עירב יכול לבטל רשותו מזו לזו אבל במקום (שאין מערבין) [שמערבין] ואין אוסרין כגון ב' חצירות ופתח ביניהן כדתנן בכותל אחד שבין ב' חצירות נפרץ הכותל עד י' אמות מותר מפני שהוא כפתח (ואין) [ואם] סותמין אותו מערבין שנים כל חצר בפני עצמה ואינה אוסרת זו על זו ואם רצו ופתחוהו מערבין אחד כגון אלו אין מבטלין מזו לזו. וכן חצר שאוסרין הדרין בה ואין מערבין בה. פי' אין בה היתר בעירוב כגון דדאיר בה נכרי.

ואמר שמואל כל מקום שאוסרין ואין מערבין כענין שאמרנו אין מבטלין. חצר שאוסרין (בה) ואין מערבין בה היכי דמי לאו דדאיר בה נכרי ואי הוה נכרי מאתמול הוה למיגר מיניה מבעו"י אלא לאו דאתא נכרי בשבת וקא' אוסרין ואין מבטלין והאי ביטול שכירות הוא דהא כבר אמר בתחילת פרקין אין עירוב מועיל במקום נכרי. ואין ביטול רשות מועלת במקום נכרי עד שישכיר ש"מ.


דף סו עמוד ב[עריכה]


ואע"ג דתהי בה ר' אלעזר הלכתא כר' יוחנן דקיימא לן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מסקנא דשמעתין כל פונדק או חצר כיוצא בו דמשכיר יכול לסלוקי הני דדיירי ביה כל אימת [שרוצה] שוכר ישראל מן המשכיר וקני ליה רשותא ושרי להו לכולהו ישראל דדיירי התם לעירובי ולטלטולי ושוכרין אפי' בשבת אי לא הוה נכרי התם מבעו"י כר' יוחנן ואי לא הוה יכיל לסלוקינהו צריך לשכור מן הדיורין.

הא דאמר שמואל אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו ואמרינן לה בה דתנן אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב כו' ש"מ דבחצר אחת יכולין לבטל אבל בב' חצרות זו לפנים מזו ושכח אחד מהן ולא עירב אין יכול לבטל דהא חצר שנינו ולא חצירות ודחינן לא כי אמרה שמואל אהא אמרה דתנן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים. פי' בעינן במבוי חצירות להתירו בלחי וקורה. אבל אם אין במבוי אלא חצר אחת לא כלשון משנתנו דתני חצירות:

גופה אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר ואין ביטול רשות בחורבה. ור' יוחנן א' יש ביטול רשות מחצר לחצר ויש ביטול רשות בחורבה. וקיימא לן כר' יוחנן. וכי פליגי בב' חצירות ופתח א' ביניהן אבל בב' חצירות זו לפנים מזו מתוך שאוסרין זו על זו מבטלין.

בא רבא ואמר אפילו ב' חצירות זו לפני' מזו פעמי' מבטלין ופעמים אין מבטלין. כיצד נתנו עירובן בחיצונה כו':

נשאר לי לכתוב בכאן פירוש הא דאמר רבא פעמים מבטלין ופעמים אין מבטלין כיצד כו' ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות בהא מבטלין בפנימית למאן יבטל בא לפני פנימית ליתיה לעירוב גבייהו יבטל לבני החיצונה אין מבטלין מחצר לחצר. דברי אביי ורבא לפרושי טעמא דשמואל אינון. ויש מי שאומר אדאשקליה וטרו אביי ורבא לתרוצי טעמא דשמואל ש"מ דהלכתא כוותיה. מיהו אנן קבלינן דהלכתא כהני כולהו שמעתא כר' יוחנן שאפילו ב' חצירות שיש בכל אחת מהן כמה בתים וכמה דיורין ופתח א' ביניהן כשם שמבטל אחד מבני חצר רשותו לבני חצירו כך יש לו לבטל אפילו מחצר לחצר אחרת דהא רב חסדא ורב ששת אליבא דר' יוחנן בעו ופשטי.


דף סז עמוד א[עריכה]


רב חסדא כי הוה פגע ברב ששת הוה (מתרען) [מרתען] שפוותיה. כלומר הוה מתיירא ממנו שמא ישאלנו ממתנייתא דהוו בידיה. ורב ששת הוה (מיתרע) [מרתע] כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא שמא ישאלהו.

בעא מיניה רב חסדא מרב ששת ב' חצירות בב' צידי רה"ר והקיפום נכרים מחיצה בשבת. אליבא דר' יוחנן דאמר יש ביטול מחצר לחצר מהו מחדא לחברתה הוא דאמר דכיון דאיבעי לעירובי מאתמול הוה מצי מערב בטולי השתא מצי בטיל אבל הכא בהקיפום נכרים מחיצות בשבת דאיבעי לעירובי מאתמול לא מצי מערבי בטולי השתא נמי לא מצי מבטלי או דלמא לא שנא א"ל אין מבטלין. תוב בעא מיניה מת נכרי בשבת מהו אליבא דר' יוחנן לא תיבעי לך השתא שוכרין ומבטלין עבדי להו בשבת להני תרתי חדא אי מבטלין אי לא מיבעיא.

כי תבעי לך אליבא דשמואל דאמר אין שוכרין מאי תרתי הוא דלא עבדי אבל הכא בחצר דהוו בה דיורין ישראלים הרבה ונכרי ואסר עלייהו נכרי ולא עירבו דהא אין עירוב מועיל במקום נכרי בשבת ונסתלקה רשותו ונשתיירו ישראל מהו שיבטל אחד רשותו ויהא האחד מותר לטלטל. א"ל (אביי) [רב ששת] אני אומר מבטלין והמנונא אמר אין מבטלין:

אמר רב יהודה אמר שמואל נכרי שיש לו אפי' פתח ד' טפחים על ד' טפחים פתוח מחצירו לבקעה כבר סילק רשותו מכל המבוי ואפילו הוא מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום דרך מבוי אינו אוסר על בני המבוי. אלא כעובר דרך הוא חשוב במבוי מ"ט בההוא פתחא דמיחד לו טפי ניחא ליה ולא תימא לבקעה ממש אלא אפי' לקרפף אם פתח וסילק רשותו מכל המבוי.


דף סז עמוד ב[עריכה]


רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו נכרי בית סאתים אוסר יתר מבית סאתים אינו אוסר. פי' פתח ד' על ד' פתוח לקרפף אם יש בו בית סאתים עדיין אוסר [על] בני המבוי שלא סילק רשותו [יותר מב' סאתים אינו] (ואינו) אוסר. וכן סוגיא דשמעתא. לפי' שיירא שחנו ושבתו בקרפף שיש בו כמה סאין ושבת נכרי עמהן ההוא (נכרי) בית סאתים ששבת עליו אסר לישראל ששבתו עמו לטלטל בו אבל בשאר המקום כולו אינו אוסר. ישראל שלא עירבו בית סאתים אינו אוסר כי בלא עירוב מותר בו אבל יותר מבית סאתים שאין לו [לטלטל] אלא ע"י [עירוב] אוסר אא"כ ביטל רשותו כר' יוחנן דאמר יש ביטול ברחבה.

אמר עולא א"ר יוחנן (א"ר) קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כורים הזורק מרה"ר לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. ומותבינן עלה מהא סלע שבים גבוה י' ורחב י' טפחים אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו.

פחות מכאן מטלטלין עד בית סאתים. האי בית סאתים דקתני אפחות מכאן בית סאתים הוא דמטלטלין הא יתר מבית סאתים לא. והא פחות מי' טפחים כרמלית הוא.

והים כרמלית הוא מכרמלית לכרמלית הוא ואפי' יתר מהאי שרי אלא לאו ארישא והכי קתני סלע שבים גבוה י' ורחב ד' אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו. ועד כמה עד בית סאתים. כלומר שהוא כרה"י הא יתר מבית סאתים מטלטלין אלמא כרמלית היא. והאי סלע שבים כי קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הוא וקתני דמטלטלין מן הים לתוכו אלמא כרמלית היא. ותיובתא דר' יוחנן תיובתא ודחי רבא לעולם אין מטלטלין לא מתוכי לים ולא מן הים לתוכו. [וה"ק] בתוכו הוא דמטלטלין עד בית סאתים רב אשי אמר לעולם ארישא והן אמרו קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' אמות.

והן אמרו אין מטלטלין מרה"י לכרמלית בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה אסרי רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו מ"ט דילמא אמרי רה"י הוא ואתי לטלטולי בכוליה.

ומ"ש תוכו שכיח ולפיכך אסרו. מתוכו לים ומן הים לתוכו דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן:

ההוא ינוקא דאישתפוך המים שחיממו לו למול עליהן א' להן רבה נייתו ליה מיא חמימי מגו ביתו. והא לא ערבינן.

א"ל נסמוך על שיתוף שבמבוי אמר ליה לית לן שיתופי מבוי אמר להו אמרו לגוי וייזיל וייתי להו אמר אביי בעי לאותובי למר והא הזאה שבות היא.


דף סח עמוד א[עריכה]


ואמירה לנכרי שבות היא.

מה הזאה אינה דוחה את השבת אף אמירה לנכרי לא תדחה את השבת. א' לי ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה כגון הזאה לשבות דלית ביה מעשה כגון אמירה לנכרי.

ואי מקנה להו חד ריפתא לבני מבוי ובעי ליה חד מינייהו ולא יהבי ליה בטל השיתוף דתניא אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף.

תנא אין משתתפין באוצר אוקימנא לב"ש דלית להו ברירה והא דתניא משתתפין באוצר כב"ה דאית להו ברירה.

דתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאין נפתח אחד מהן הוא טמא וכולן טהורים חישב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ד' על ד' הציל על פתחין כולן בש"א יחשוב עד שלא ימות המת. ובה"א אף משמת המת ש"מ לב"ה אית להו ברירה. ואע"פ שאחרי שמת חישב להוציאו באחד מהן נתברר כי הוא שהיה מוכן להוציאו ממנו.

וההוא ינוקא דאשתפוך בשבת אותן המים החמין שהיו מוכנים לקטן למול אותו עליהן אמר רבא ישאלו לאמו. כלומר אם מרגשת בעצמה חולי שצריכה מים חמים נחים ליה לקטן נכרי אגב אמיה ואקשינן ליה לרבא והא חזינן לאמיה דקא אכלה קמן תמרי כמו הבריאים ואמר להו לא סמכינן אהאי דקא אכלה קמן [תמרי] תנבא הוא דנקיט לה כלומר קור החזיק בה ואוכלת בלא תיקון דעת ואי אמרה צריכנא מים חמין מחמין לה. (רב) [רבא] היו לו ב' חצרות באחת היה יושב הוא ובני אדם יוצאין ובאין אצלו ובני אדם אחרים עוד יש להן בתים באותה חצר ששוכנים בהן. ואחד מבני חצר בא למול את בנו בשבת. ואישפכן חמימי. אמר להו רבא הכינו לי כלים לישב עליהן בחצרי האחרת שהנשים יושבות בה ואלך ואשב שם ואבטל להם רשותי מזו החצר ויטול החמין שלי וימול עליהן הקטן.

א"ל רבינא לרבא והאמר שמואל אין מבטלין מחצר לחצר א"ל כר' יוחנן סבירא לי דא' מבטלין רשות מחצר לחצר א"ל ואי לא סבירא לך כשמואל לא צריכא לאיסתלוקי מחצר לחצר.


דף סח עמוד ב[עריכה]


נינח מר אדוכתיה וניבטל להו רשותיה ונשקלו חמימיה וניהדרו אינהו ונבטלו רשותייהו למר ולישתרי למר לאשתמושי בחצר כרב דאמר מבטלין מהני להני ותוב הדרי הני ומבטלי להני.

א"ל בהא כשמואל סבירא לי דאמר אין חוזרין ומבטלין. א"ל ולאו הדא היא טעמא דשמואל בקמייתא דסבר כיון דבטיל רשותיה אסתליק ליה מההיא חצר והוה ליה בן חצר אחרת. ומשום הכי אין חוזרין ומבטלין ליה דאין מבטלין מחצר לחצר. א"ל לאו מהאי טעמא אלא משום דלא מהוויין מילי דרבנן כחוכא ואטלולא. כלומר כמו שחוק אלו מבטלין להן וחוזרין אחרי שעה ומבטלין אלו לאלו:

גופא רב אמר מבטלין וחוזרין ומבטלין. ושמואל אמר אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. נימא רב דאמר כר' אליעזר דתנן וכן שמעתי מר' אליעזר אנשי חצר ששכח א' מהן ולא עירב [ביתו] אסור להכניס ולהוציאו לו אבל הן מותרין ומקשינן והא תנן אסור לו ולהן. ופרקינן הא מתני' ר' אליעזר היא וסבר המבטל רשות חצרו רשות ביתו נמי ביטל ושמואל דאמר כרבנן דתנן הכא אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור כו'. ואוקימנא כשביטל רשותו וקתני ביתו אסור לו ולהם ש"מ המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל כו'. ורב מוקים לטעמי' אפילו כרבנן ושמואל אנא דאמרי אפילו לר' אליעזר כו' ואתא רב ששת לאוקומי לרב כר' מאיר דאמר מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר. דייק כיון דבשוגג אוסר על בני החצר ש"מ דלא נסתלקה רשותו ואם יבטלו החצר לגביה חזרה רשותו אליו והותר בכל ושמואל אמר כר' יהודה דאמר בשוגג אינו אוסר. ונדחה ואסקה רב אשי דרב ושמואל בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן פליגי ודברי רבי אליעזר מפורשין בסוף פ' עושין פסין לביראות:

ירושלמי שלהם מותרין לו ולהם שביטלו רשותו (מהם) [מהו] שתחזור חלילה. תלמידי דרב משמיה דרב אמרי חוזרות חלילה הוא מותר והן אסורין פתר לה לצדדין הא מתניתא כו':

אר"ג מעשה בצדוקי אחד כו'. אוקימנא חסורי מחסרא והכי קתני צדוקי אינו כנכרי ר"ג אומר הרי הוא כנכרי ואר"ג מעשה בצדוקי וכו' עד והתניא הדר עם הנכרי וצדוקי הרי אלו אוסרין עליו. ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם ר"ג במבוי בירושלים. ואר"ג לבני מבוי מהרו והוציאו מה שתרצו להכניס שלא יוציאו (התועבה הזה) [התועב] ויאסר עליכם שהרי ביטל לכם רשות דברי ר"מ ואקשינן עלה ואי מפקי בני מבוי והדר מפיק הצדוקי מי לא אסר והתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי ר"מ. ודחי רב יוסף תני במתנית' אינו אוסר דברי ר"מ ופירק אביי פירוק אחר ואמר מתניתא בשלא החזיקו בני המבוי במבוי לפיכך אע"ג דביטל רשותו אם הוציא אוסר.

אבל המבטל רשותו וקדמו בני המבוי והחזיקו במבוי אע"פ שהוציא אח"כ:


דף סט עמוד א[עריכה]


לא אסר. וכדתניא אם עד שלא נתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל רשותו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אמר בשוגג יכול לבטל. אבל אם הוציא במזיד לאסור עליהן אין יכול לבטל.

מי שנתן רשותו והוציא (אחר) בין שוגג בין מזיד אוסר דברי ר' מאיר. ר' יהודה א' מזיד אוסר שוגג אינו אוסר. בד"א בשלא החזיקו בני המבוי במבוי. אבל אם הוציאו הכלים שלהם והחזיקו בני המבוי במבוי אע"ג שהוציא הוא בין בשוגג בין במזיד אין אוסר.

אמר מר רבי יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם אלמא נכרי הוא ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי עד שישכיר. והא אנן תנן במתני' עד שלא יוציא ויאסור עליכם אלמא לאו נכרי הוא ובביטול סגי ליה. אלא אם יוציא יאסר. ופרקינן מאי שלא יוציא דקתני במתני' שלא יוציא היום. כר' יהודה דקתני עד שלא תחשך.

איבעית אימא לא קשיא הא דקתני ר' יהודה הצדוקי אינו מבטל אלא הרי הוא כנכרי המחלל שבתות בפרהסיא והאי במומר דמחלל שבתות בצנעא והא דתניא מומר בגלוי פנים אינו מבטל רשותו כר' יהודה:

ההוא מומר דנפק בחומרתא דמדושא אקפד ר' אמי אמר רב יוסף מ"ט אקפד והתניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככלים המטלטלין בחצר וזה המומר נפיק בה בשבת ברה"ר. בהדי דחזייה לר' יהודה נשיאה כסייה להאי חומרתא כלומר נתבייש ממנו. אמר כגון זה שאינו מחלל שבת בגילוי פנים יכול לבטל רשות לר' יהודה.


דף סט עמוד ב[עריכה]


אמר רב הונא איזהו ישראל מומר זה המחלל שבת בפרהסיא וא"ל רב נחמן אי לר' מאיר אפילו עבר על אחת מכל המצות שבתורה מומר הוי אי לרבנן עד דהוי מומר לע"ז. ואמר רב אשי כי האי תנא הוא דאמר דחמיר ליה שבת כע"ז. דתניא אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מכם ולא כלכם להוציא את המומר לכל התורה כולה שאין מקבלין ממנו קרבן. מכם בכם חלקתי ולא באו"ה ש"מ (באומות העולם) שאין מקבלין קרבנות מפושעי ישראל שעברו על מקצת מצות כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר לנסך יין לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא שאלו כמומר לכל התורה כולה הן לפיכך אין מקבלין מהן. כיוצא בו ישראל מומר שמשמר שבתו בשוק ואינו מחלל אלא בסתר מבטל רשות. ושאינו משמר שבתו בשוק אלא מחלל בגילוי פנים אינו מבטל רשות מפני שאמרו ישראל מבטל רשות ונותן רשות.

ובאוה"ע עד שישכיר. כיצד אמר לו רשותי קנויה לך. רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות:

מתני' אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא כו' אוקימנא בשביטל רשותו בחצר. וקסברו רבנן המבטל רשות חצרו רשות ביתו לא ביטל. לפיכך ביתו אסור. שלהן מותרין לו ולהן כלומר בתיהן מותרין לו ולהן. כיון דביטל רשותו הוה ליה אכסנאי לגבייהו:

ירושלמי אכסנאי אינו אוסר לעולם נתנו לו רשותם הוא מותר דהא נתנו לו רשותם אבל הן אסורין דליכא למימר דאכסנאין אינון לגבייהו דחמשה גבי חד לא הוו אורחין ומוקים שמואל למתניתין הכי לא תימא דאינון דבטיל להון הוא רשותיה הדרו אינהו ונתנו לו רשותם דשמעינן מינה דמבטלין וחוזרין ומבטלין אלא הכי קתני מתני' נתנו לו הם רשותם מעיקרא והוא לא נתן להם הוא מותר והן אסורין.

היו שנים אוסרין זה על זה פי' היו ב' שלא עירבו ונתנו להם כל בני החצר רשותם אלו שנים כל חד מהן אוסר על חבירו אע"פ שאח"כ חזר האחד ונתן רשותו לשני כיון דבעידנא דבטילי להו כל בני החצר להני תרי לא הות שריותא לחצר דהא חד אסר על חבריה לא מיבטיל. והא מיפריש הכי בחיצונה דתניא ואין שנים שעירבו נותנין רשות לשנים שלא עירבו דהדר חד מינייהו ובטיל ליה לחבריה מהו דתימא נישתרי ליה קמ"ל שלא עירבו ואע"ג דאמרי להו קני ע"מ להקנות:


דף ע עמוד א[עריכה]


בעא מיניה אביי מרבה ה' ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד אי לא א"ל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד איתיביה אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב.

היכי דמי אי ליכא אחריני בהדיה [בהדי] מאן מערב דקתני לאחד שעירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא ועירב בהדיה [ותירץ רבה דבתר] (ובתר) הכי מת.

ואקשינן אימא סיפא אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ואי איהו דעריב בהדיה מת והשתא ליכ' אחרינא בהדיה אמאי לא אלא פשיטא דאיתיה ואסר עליה ומדסיפא איתיה רישא נמי איתיה ודחי רבא מידי איריא סיפא איתיה רישא ליתיה תדע דבעינן לכל חד וחד דקתני סיפא דרישא ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו [מאי לאו] שנים ממש.


דף ע עמוד ב[עריכה]


ש"מ בעינן ביטל רשות לכל אחד ואחד ודחי אביי מאי לשנים דקתני אחד (לשנים) [משנים] ואקשינן אי הכי ליתני לאחד שעירב או לאחד שלא עירב דמשמע דאיכא אחריני בהדיה ואפי' הכי בחד סגי ליה אלא מדלא קתני הכי אלא קתני לשנים שעירבו לשנים שעירבו ממש הוא שמעינן מינה דבעינן ביטול לכל חד וחד ונדחה אביי בקושיא פי' להא מתניתא פסקא פסקה פשוטה היא בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות כגון שמת אביו בשבת מאי יורש כרעא דאבוה הוא ומבטל או לא א"ל אני אומר מבטל והני דבי שמואל תנא אין מבטל ומותבינן לתנא דבי שמואל מהא דתניא זה הכלל כל שהותר מקצת שבת כגון שעירבו דרך הפתח ונסתם הפתח או דרך חלון ונסתם החלון מותר כל השבת כולה וזה הכלל למה לי לאתויי מבוי שניטלה קורתו או לחייו שמותרין בשבת כולה זה הכלל כל שנאסר למקצת שבת כגון ב' בתים בב' צידי רה"ר אע"פ שנאסר במקצת שבת משעה שביטל רשותו הותרה שאר שבת ל"ש הוא ל"ש יורש. מדקתני חוץ מן המבטל רשות דייקינן מינה כל מי שיש לו רשות עכשיו יכול לבטל ופריק תני לברייתא הכי חוץ מתורת ביטול דבר איתיה לאוסר מעיקרא והשתא בטיל רשותי' הותרה מקצת שבת ולאפוקי יורש דלא הוה ליה רשותא הכא בעידנא דקדש היום ולא הוה ליה לערובי דלא אתמר תורת ביטול אלא היכא דליכא עירוב ומאן דלא יכול לערוב לא יכול לבטל רשותיה. תוב אהדרינן ומותבינן לרב נחמן אחד מבני חצר שמת כו' עד אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר מת מבע"י בע"ש וזכה בן החצר בנכסיו אינו אוסר שכבר עירב עם בני החצר [גם] הוא.

מת משחשיכה אוסר שכבר נאסר במקצת שבת ואמאי אוסר אי אמרת יורש מבטל יבטל השתא ונשתרו ופריק רב נחמן מאן אוסר נמי דקתני עד שיבטל אבל אם (לא) ביטל הותרו בני החצר לטלטל:

ת"ש ונכרי ששבתו במגורה. פי' בדירה אחת מלשון לגור בארץ וי"א מלשון נהרסו ממגורות כי הוביש דגן.


דף עא עמוד א[עריכה]


ומת הגר מבע"י אע"פ שלא בא ישראל והחזיק בחלקו של גר מבע"י אלא משחשיכה כיון דהוה ליה להחזיק מבע"י אע"פ שלא הוחזק מבע"י אלא משחשיכה אוסר. מת הגר משחשיכה ובא ישראל אחר והחזיק כיון דלא הוה ליה להחזיק מבע"י אינו אוסר.

קתני מיהת רישא אוסר אמאי יבטל רשותו ופרקינן הכי נמי קאמר אוסר עד שיבטל ר' יוחנן אמר הני מתנייתא דדייקי אין ביטול רשות בשבת [ב"ש היא] דתנן מאימתי נתינת רשות בש"א מבע"י קסברי ביטול רשות מקנא רשותא הוא ומקנא רשותא בשבת אסירי.

ובה"א אפי' משתחשך קסברי ביטול רשות איסתלוקי הוא ואיסתלוקי בשבת שפיר דמי:

ירושלמי רב חסדאי אמר י' ישראלין הדרין בבית אחד כל אחד ואחד צריך לבטל רשותו וכן עשרה נכרים הדרים בבית אחד צריך להשכיר כל אחד רשותו ור' יסא בשם ר' יוחנן אמר ישראל ונכרי שדרין בבית אחד הלכה ישראל צריך לבטל רשותו ונכרי צריך להשכיר ואסיקנא [אפי'] באגוז ואפילו בתמרה. ומעשה באשתו של פרסי (א"ר) [אחד] שהשכירה חצרה בלא דעת בעלה ושרא ר' שמואל סברין למימר אפי' שמשו ולקיטו:

מתני' בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין אוקימנא בזמן שהיין של שניהם הוא בכלי אחד ובא אביי ודחה ואמר אפי' בשני כלים הואיל וראויין לערבין אין צריכין עירוב אחר ולא דמי ליין ושמן שהיין והשמן אין ראויין לערבן ר' שמעון אומר אפי' לזה ביין ולזה בשמן אינן צריכין לערב אוקמה רבה בחצר שבין ב' מבואות וכגון שיש לחצר עם זו המבוי האחר שותפות בשמן ורבי שמעון לטעמיה דאמר בני החצר מותרין עם זה המבוי.

דתנן אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות שפתוחות זו לזו כו' ודחי אביי מי דמי התם קתני ב' החיצונות אסורות זו עם זו הכא קתני אין צריכין לערב כלומר אין צריכין עירוב אחר. מכלל שכולן מותרות הן ושני ליה מאי אין צריכין לערב דקתני במתני' אין צריכין לערב שכינין ובעל הבית. אבל השכינין החיצונין בהדי הדדי צריכין לערב דקתני במתני':


דף עא עמוד ב[עריכה]


רב יוסף אמר ר"ש ורבנן בהא פליגי דתנן שמן שצף ע"פ (המים) [היין] ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן. ר' יוחנן בן נורי אמר שניהן חיבורין זה לזה. רבנן כת"ק.

ור' שמעון כר' יוחנן בן נורי ודבריו פשוטין הן. תניא בעה"ב שהיה שותף לזה ביין [ולזה ביין] (אין) צריכין לערב.

אמר רבה זה בא בלגינו ושפך וזה בא בלגינו ושפך כ"ע לא פליגי דהוו עירוב דהא ידיע חמרא דכל חד וחד כי פליגי כגון שלקחו חבית בשותפות רבנן סברי יש ברירה ואלעזר בן תדאי סבר אין ברירה ולא נקרא עירוב אלא דהוו ידיע ונתערב עכשיו ורב יוסף אמר כגון ששתפו במבוי בזה היין (ובסמוכין) [ובסומכין] (בעו) לעירוב בשיתוף פליגי רבנן סברי סומכין.

ואלעזר בן תדאי סבר אין סומכין אלא צריכין עירוב אחר.

אמר רב יוסף מנא אמינא לה דאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' מאיר דתניא מערבין לחצרות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין שאין עירוב ביין משתתפין במבוי ביין ואם רצו להשתתף ביין משתתפין מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי כדי שלא תשתכח תורת עירוב דברי ר' מאיר. ש"מ דאע"ג דנשתתפו במבוי מערבין ואין סומכין על עירוב במקום שיתוף. ורב ברונא אמר רב הלכה כאלעזר בן תדאי לאו משום דאלעזר בן תדאי ור' מאיר תרווייהו טעמא חדא נינהו ודחינן ואי חדא טעמא נינהו תרתי הלכתא למה לי ושנינן הא קמ"ל דאלעזר בן תדאי כר' מאיר סבירא ליה ועבדינן כתרי חומרי בעירובין.


דף עב עמוד א[עריכה]


וחכ"א מערבין או משתתפין אוקמוה משמיה דרב הכי קתני או מערבין בחצרות בפת או שכח אחד מהן ולא נשתתף ובטיל רשותו לר' מאיר אית ליה ביטול ומותרין כאן וכאן או משתתפין במבוי ביין ושכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן ואסיקנא לכ"ע עירובי חצרות בפת דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף דאמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' מאיר ורב ברונא אמר רב הלכה כאלעזר בן תדאי:

מתני' חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד. פי' בירה אחת כו'.

אוקמיה רב נחמן מחלוקת ב"ש ובית הלל [בששבתו בבירה אחת] חלוקין וחלוקין במסיפס פי' פיסקא דארזי אבל אם הם חלוקים במחיצה י' טפחים ד"ה עירוב לכל חבורה איכא דאמרי אמר רב נחמן אף במסיפס מחלוקת פליגי בה ר' חייא ור' שמעון ב"ר חד אמר מחלוקת במחיצות שאין מגיעות לתקרה כו'.


דף עב עמוד ב[עריכה]


מיתיבי א"ר יהודה הסכך פי' גדיל סבכה על שם עירו לא נחלקו ב"ש וב"ה על מחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה על מה נחלקו על מחיצות שאינן מגיעות לתקרה שב"ש אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה וב"ה אומרים עירוב אחד לכולן.

אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דקתני מודין בזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה ואוקימנא כעין חדרין וכעין עליות ומאי נינהו מחיצות המגיעות לתקרה.

תנא בד"א במוליכין עירובן למקום אחד. אבל אם היה עירובן בא אצלן דברי הכל עירוב אחד לכולן והא דתניא ה' שגבו את עירובן כשמוליכין אותו במקום אחד אחד מוליך ע"י כולן כמאן כב"ה:

מתני' האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהן כו' אוקימנא במקבלי פרס שנו. פי' לאו אוכלין על שלחן אביהן ממש אלא מקבלין פרס משלחן אביהן ואוכלין אותו בבתיהן שנמצאת אכילה ושינה בבתיהן:

ת"ר מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו הרי זה אינו אוסר עליו כו' עד ובא מעשה לפני חכמים ולא אסרו אלא מקום בית דירה כו' דירה בלבד.


דף עג עמוד א[עריכה]


מאי מקום בית דירה רב אמר מקום פיתא ושמואל אמר מקום לינה ומותבינן לרב מהא הרועין והקייצין והבורגנין. פי' שומרי הקייצות או שומרי הבורגנין ושומרי פירות תלושין בזמן שדרכן ללון בעיר הרי הן כאנשי העיר ויש להן אלפים אמה לכל רוח.

דרכן ללון בשדה אין להן אלא אלפים אמה בלבד. פי' ממקום שקנו בו שביתה. ואפילו מדתן כלה בעיר אין להן אלא אלפים אמה בלבד ש"מ מקום לינה גורם. ודחי רב שאני התם אנן סהדי כלומר ברי לן דאי הוו ממטי להו ריפתא התם בשדה התם ניחא להו למיכרך ריפתא הלכך כאלו מקום פיתא דידהו התם בשדה היא.

ת"ר מי שיש לו [חמש] נשים מקבלות פרס מבעליהן ושוכנות במקום אחד מקום פיתה ומקום לינה. וכן ה' עבדים מקבלי פרס. ר' יהודה בן בתירה מתיר בנשים שיוצאות בעירוב בעליהן ואין צריכות הן עירוב כל אחת ואחת. ואוסר בעבדים. והיה מצריכם עירוב כל אחד ואחד.

ר' יהודה בן בבא מתיר בעבדים ואוסר בנשים אמר רב מ"ט דר' יהודה בן בבא דמתיר בעבדים ואוסר בנשי' משום (דמשכינים) [דשוכנים] על פתח אדוניהם וכאלו מקום אכילתם ומקום שינה שלהם שם.

וסימן ודניאל בתרע מלכא כלומר דניאל בשער המלך מקבל פרס היה ופיתה ולינה בביתיה הוה וכתיב ביה ודניאל בתרע מלכא כלומר כאלו שכונתו בשער המלך היא וסימן בבא שער ותרע שער. מאן תני תרע ר' יהודה בן בבא ששמו שער כי היכי דלא תתחלק מי הוא המתיר בעבדים בין ר' יהודה בן בתירה ובין ר' יהודה בן בבא. תרע. מי ששמו שער סמך על השער וא' דניאל בתרע מלכא. וסוגיין דשמעתין כרב וכיון דאוקימנא בן אצל אביו [דמתניתין] במקבל פרס [שנו] אמרינן תלמיד אצל רבו יוצא בעירוב רבו או לא ואסיקנא רב בבית ר' חייא ור' חייא בבית רבי הא אמרי אין צריכין לערב שהרי אנו סמוכין על שלחנו:

בעא מיניה אביי מרבה ה' שגבו עירובן כשמוליכין עירובן למקום אחד אחד מוליך ע"י כולן או כל אחד ואחד מוליך ע"י עצמו ופשט ליה אחד מוליך ע"י כולן ואקשינן עליה והא אחין כמו שגבו דמו. מדקתני סיפא אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב כלומר הן בלא עירוב מותרין כמו אחרים שעירבו וגיבו את עירובן וקתני צריכין עירוב לכל אחד ומשני התם גבי אחין כגון דאיכא אחריני בהדייהו מגו דהני אסרי אהני הני נמי אסרי אהני הכי נמי מסתברא דאיכא אחריני התם דשמעינן להא מסיפא דמתני' דאחין דקתני סיפא אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחד כו' בעו מיניה מרב ששת בני בי רב דאכלי בבגא פי' בשדה ולנין בי רב מאון מודדין להן התחום. ממקום פיתה או ממקום לינה ופשט להו מבי רב שהוא ממקום לינה ואקשינן עליה והא הנותן עירובו במקום אחד ולא אזיל נכרי התם ונותנין לו מדת התחום ממקום עירובו אע"ג דלא לן שם. ושני להו רב ששת כשיטתיה דרב לעילא התם גבי נותן עירובו אנן סהדי דאי מתדר ליה התם ניחא ליה וכאילו מקום לינה לשם הוא. הכא בבני בי רב אנן סהדי דאי איכא דמייתי להו ריפתא הכא ניחא להו שנמצא כאלו מקום פיתה ומקום לינה במקום אחד הוא ואסיקנא האב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה שהרי בתים וחצרות פתוחות לתוכו:


דף עג עמוד ב[עריכה]


מתני' חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי מני ר' מאיר היא דאמר בעינן עירוב ובעינן נמי שיתוף אי הכי אימא מציעתא נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן בחצרות ובמבוי כרבנן דאמרי או מערבי או משתתפי ופריקנא אעירוב דרישא קאי והכי קתני כיון שעירבו (או נשתתפו) [ונשתתפו] נמי במבוי מותרין כאן וכאן. אי הכי אימא סיפא שכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן.

היכי דמי אי נימא כדקתני אמאי מותרין והלא אוסר עליהן דתנן שכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור כו' ואוקימנא בשביטל רשותו בחצר כו'. ופרקינן אלא מתני' ודאי בשביטל ומדרישא בשביטל סיפא נמי בשביטל. אימא סיפא שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי ומאחר שביטל רשותו במבוי אמאי אסורין במבוי הא שמעינן ליה לר' מאיר דאית ליה ביטול רשות במבוי דתניא בענין הצדוקי הדר עמו במבוי שהרי ביטל לכם רשותו דברי ר' מאיר אלא פשיטא דלא ביטל משום הכי אסירי במבוי. ומדסיפא לא ביטל רישא נמי לא ביטל וקתני מותרין כרבנן וכי רישא וסיפא ר' מאיר ומציעתא רבנן.

ושנינן כולה ר' מאיר היא וטעמא מאי בעי ר' מאיר עירוב ושיתוף כדי שלא תשתכח תורת עירוב. הכא מציעתא דמתניתין כיון דאחד שכח ורובה עירבו לא משתכח תורת עירוב דהא רובה עירבו.

אמר רב יהודה (אמר) רב לא תני במתני' פתוחות זו לזו קסבר כל שיתוף שאין מכניסין אותו דרך פתחין למבוי לאו שמיה שיתוף ואלו הן פתוחות זו לזו מכניסות אותו מזו לזו ואין מוציאין אותו למבוי אינו שיתוף לפיכך לא תנו במתני' פתוחות זו לזו ומותבינן עליה מהא בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין וכו' ופריק כגון דאפקיה לההוא יין והדר עייליה דרך פתחין למבוי והכי נמי פריק בכיצד משתתפין במבוי כגון דאפקיה לההוא מידי דמקני להו לבני מבוי והדר עייליה דרך פתחין למבוי איני דרב אמר לא הוי שיתוף עד דמעייל ליה דרך פתחין למבוי והא רב הוא דאמר בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שע"ג השלחן סומכין עליה משום עירוב ואמרי לה משום שיתוף ואמר רבה לא פליגי אי מסובין בבית סומכין עליה משום עירוב ואי מסובין בחצר סומכין עליה משום שיתוף.


דף עד עמוד א[עריכה]


ופרקינן אלא היינו טעמא דרב קסבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא אם הוו בתים וחצירות פתוחות לתוכו והני כיון דפתוחות זו לזו נעשית כחצר אחת לפיכך לא הוה תני פתוחות זו לזו ושמואל אמר אפי' בית אחד ור' יוחנן אמר אפי' חורבה אם יש במבוי כיון שהיא ראויה לבית דירה ניתר בלחי וקורה אבל שביל של כרמים דלא חזי לדירה לא. וקיי"ל כר' יוחנן ואזדו לטעמייהו דתנן ר"ש אומ' אחד גגות ואחד חצירות [ואחד קרפיפות רשות אחת הן] לכלים ששבתו בתוכן כו'.

אמר רב הלכה כר"ש והוא שלא עירבו אבל עירבו גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר.

ושמואל אמר הלכתא כר' שמעון בין עירבו בין לא עירבו וכן א"ר יוחנן מי לחשך. פי' מלשון לחש כלומר (איש) [מי] השמיעך הלכתא כר"ש בין עירבו בין לא עירבו ולא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר ה"נ לא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דחצר לחורבה:


דף עד עמוד ב[עריכה]


אמר רב יהודה אמר רב מבוי שצדו אחד נכרי וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי פי' רב לטעמיה דלא הוה תני במתני' פתוחות זו לזו לפי שאם הם פתוחות כיון דמערבי הוו כלהו כחד ישראל ולגבי נכרי שרי לטלטולי מיהו אסר רב משום דקסבר אסור ליעשות יחיד במקום נכרי משום [הכי] קאמר רב (כי) [דכי] האי גוונא אסר במקום נכרי אפי' בחצר.


דף עה עמוד א[עריכה]


ולא מפני דסבר רב כיון דעירבו להו הוו להו כחצר (אחרת) [אחת] ודירת נכרי לא שמיה דירה (הלכתא) [הלכך] ליכא בהאי מבוי אלא חצר אחת ורב סבר אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחות לתוכו והאי לית ביה חצירות אלא משום דסבר רב אסור ליעשות יחיד במקום נכרי אמר רב יוסף לאו היינו דשמענא ליה לר' טבלא דאמר נכרי נכרי ולא ידענא מאי היא. פי' דירת נכרי לא שמה דירה ואסור לעשות יחיד במקום נכרי:

ירושלמי רב הונא בשם רב אין תורת חצר לנכרי שאם היה שרוי בעליונה אתה מורידו (לסיד) [לסור]. ואין תורת דקה לנכרי שאם דר בפנימית אתה מוציאו (לסוד) [לסור]. ר' (ולא) [לא] בשם ר"א יש תורת חצר לנכרי שאם היה ישראל ונכרי דרין בפנימית לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין ר' אבא בשם רב יהודה מי שיש לו דקה לפנים מביתו גבוה י' טפחים בישראל אינו אוסר בנכרי אוסר מחלפה שיטתיה תמן א' בשם שמואל כותל שהקיפוה סולמות מיכן ומיכן מערבין שנים ואין מערבין אחד. א"ר יוסי ב"ר אבין תמן ע"י סולמות הן נידונין כפתחין ברם הכא דרך העליונים לירד למטה ואין דרך התחתונים לעלות למעלה:

מתני' ב' חצרות זו לפנים מזו כו'.

א"ר (מינאי) [ינאי] זו דברי רבי עקיבא דאמר אפילו רגל המותרת במקומה כגון שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה והותרה הפנימית במקומה אינה אוסרת את החיצונה כך רגל האסורה אינה אוסרת כלומר אפילו לא עירבה הפנימית לעצמה אינה אוסרת את החיצונה ואקשינן עליה ממתניתין תנן עירבה חיצונה ולא עירבה הפנימית שתיהן אסורות מני אי נימא ר' עקיבא מאי איריא בשלא עירבה פנימית שהיא אסורה במקומה אפי' עירבה הפנימית שהיא מותרת במקומה אוסרת החיצונה בדריסתה לה ברגלה אלא לאו רבנן היא וטעמא דהיא במקומה אסורה. הא רגל שהיא מותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ומפרק לעולם ר"ע היא והכי קתני לא זו האסורה [במקומה] בלבד היא האוסרת אלא אפי' המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה כגון שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה ומקשינן איני והא תנן עירבה זו לעצמה כו' טעמ' דעירבו הא לא עירבו שתיהן אסורות אלמא רגל המותרת אינה אוסרת (כמי שרגל) [אבל רגל] האסורה אוסרת.

ופרקי' לעולם ר"ע היא וחסורי מחסרא והכי קתני עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה.

בד"א שעשתה הפנימית [דקה] וסילקה עצמה. אבל לא עשתה דקה החיצונה [אסורה] שר"ע אוסר החיצונה כי דריסת הרגל אוסרתה וחכ"א אין דריסת הרגל [אוסרתה] ומותבינן אסיפא דקתני אם היו של יחידים אין צריכות לערב ורבינא נמי מתיב משכח אחד מן החיצונות ולא עירב דייקינן מיניה רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה.

ופרקינן אלא כי אתא רבין א"ר ינאי ג' מחלוקות בדבר ר' עקיבא סבר אפי' רגל המותרת במקומה אוסרת שלא במקומה. ורבנן סברי אפי' רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. והאי ת"ק דתני עירבה החיצונה ולא עירבה הפנימית כו' סבר רגל המותרת במקומה אינה אוסרת ורגל האסורה במקומה אוסרת נמי שלא במקומה:

פיסקא נתנו עירובן במקום אחד מאי מקום אחד אמר רב החיצונה ואמאי קרי לה מקום אחד מקום המיוחד לשתיהן לפנימית ולחיצונה כי הפנימית (שלה) [יש לה] מעבר [על] החיצונה אבל החיצונה אין לה בפנימית לא מעבר עליה ולא דריסה.


דף עה עמוד ב[עריכה]


תניא נמי הכי נתנו עירובן בחיצונה ושכח בין מן הפנימית [ובין] מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות. נתנו את עירובן בפנימית ושכח אחד ולא עירב בין מן הפנימית בין מן החיצונית שתיהן אסורות. דברי רבי עקיבא וחכ"א בזו ששכח אחד מן החיצונית ולא עירב פנימית מותרת והחיצונה אסורה ואקשינן לרבנן מ"ש פנימית דשריא דאמרי אחדא לדשא ומשתמשא לעצמה.

לר' עקיבא נמי נימא הכי אמאי תני שתיהן אסורות ודחינן סבר ר"ע [עירוב] מרגילה כלומר עירובה מכניס רגלי החיצונה בפנימית ופרקי' רבנן סברי יכולה לומר לה לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי כי א' שליח לתקוני שיתפתיך ולא לעוותי.

ור' עקיבא אמר לך כי האי גוונא לא מקריא עוות דאמרה לה חיצונה מבטילנא לך רשותאי וכאלו הרשות כולה לפנימית והנה (יש הן) [יש כאן] מי שלא עירב ואוסר עליה ורבנן [ס"ל] אין ביטול רשות מחצר לחצר כרבנן ור' יוחנן דאמר מבטלין רשות מחצר לחצר כרבי עקיבא ופרקינן לעולם רבי יוחנן (עקיבא) ואפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן אין ביטול רשות מחצר לחצר אלא משום דאמרה להאי (מבטלת) [אדמבטלת] לי בטולי רשותיך הא (אם) [קא] אסרת עלי אבל מחצר לחצר כגון ב' חצרות ופתח ביניהן מאי קאסר עלה הלכך אפי' רבנן סברי מבטלין רשות מחצר לחצר וקיי"ל כר' יוחנן דכל היכא דפליגי רב ושמואל ור' יוחנן הלכתא כר' יוחנן:

פיסקא ואם היו של יחידים אין צריכין לערב. אמר רב יוסף אמר רב ג' אסורין פי' אין ניתרין יחידים אלא בזמן שהן ב' חצרות ובכל חצר דר אחד. אבל בג' חצירות ובכל חצר דר אחד שנמצאו כולן ג' אסורין.

ואמר רב ביבי אנא אמרתה ליה ומשמיה דרב אדא בר אהבה אמרת ליה ולא משמיה דר' ומ"ט ג' חצירות ובכל חצר שוכן יחיד אסורין הואיל ואני וקורא רבים בחיצונה כי כל שלשה רבים הם ועכשיו שנמצאו דורסין אותה שלשה והן רבים אסורין [אמר רב יוסף] מארי דאברהם רבים ברבי איחלף לי. כלומר אמר לי רב ביבי רבים ונתחלף לי וקבעתי שמועה זו ברבי ושמואל אמר לעולם מותרין עד שיהו בפנימית ב' ולא עירבו לפיכך אסורין בחיצונית שהן רגל האסורה. אר"א נכרי הרי הוא כרבים ואוסר ואמרינן מ"ש דישראל יחיד לא אסר דכל מאן דחזי ליה דמטלטל אמרינן אי ידע דיחיד הוא הא ידע ואי לא אמר בדעתיה האי דמטלטל משום דאגר מיניה.

ודחינן סתם גוי לא שתיק אלא פעי ומכריז מלשון כיולדה אפעה. כלומר צועק ואומר אנא אוגרית רשותי להאי ישראל וכיון דלא פעי ידעיה דלא אגר ואמרי מטלטל במקום נכרי הוא לפיכך אסור.

אמר רב יהודה אמר שמואל י' בתים זה לפנים מזה הפנימי נותן עירובו ודיו. פי' כיון שדורסין כולן [על החיצונים] כאילו רשותו הן ורשות אחת הן.


דף עו עמוד א[עריכה]


ור' יוחנן אמר אפי' חיצון של פנימי דסבר אע"ג דכבית שער הוא בית שער דפנימי לא הוי בית שער דהא איכא אחריני חוצה לו. ושמואל סבר אפי' בית שער דפנימי בית שער הוא. אמר [רב נחמן אמר רבה בר אבוה] משמיה דרב ב' חצירות ושלשה בתים ביניהן זה בעל החצר [בא] בדרך הבית שקרוב לו ובעל החצר האחר בא בדרך הבית האחר הקרוב לו ושניהן כאן ונתנו עירובן בבית האמצעי זה הבית הקרוב לה נעשה בית שער לחצר זו וזה הבית נעשה בית שער לחצר זו נמצאו ב' הבתים החיצונים בתי שער ואין צריכין עירוב. כדתנן הדר בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו אוסר והאמצעי הוה ליה בית שמניחין בו עירוב כי בתוכו נתנו עירובן ב' חצירות וקיי"ל כל בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת. נמצאו ג' בתים וב' חצירות יוצאין בעירוב אחד של חצר.

בדיק להו רחבה לרבנן כלומר אם הן (בקיין) [בקיאי] בהלכות עירובין שתי חצירות ושתי חורבות של אחרים ביניהן זה בא מחצירו דרך החורבה הסמוכה לחצירו ונתן עירובו בחורבה [האחרת] (שכיחי צהלה) . וכן בא זה מחצירו דרך החורבה הקרובה לחצירו ונתן עירובו בחורבה האחרת קנו עירוב או לא קנו עירוב ואמרו ליה לא קני עירוב ממה נפשך אי הני חורבות כל חדא הויא בית שער לחצר הסמוכה לה הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב ואי הני חורבות בתין נינהו נמצאו כל אחד מטלטל בחורבה הסמוכה לה בבית דלא מערב דהא (של) [כל] חד מינייהו לא יהב עירוביה אלא בחורבה הסמוכה לחברתה ואמרינן מיכדי ספיקא הוא מאי שנא מדרבה דאמר א' לשנים צאו ועירב עלינו כו'.

ודחינן הכי השתא התם בין השמשות ספק יום וספק לילה וספק (העירוב) [עירוב] כשר הכא אי לתרווייהו בית שער [או לתרווייהו בית] אבל לגבי האי בית שער ולגבי האי בית לא:

הדרן עלך פרק הדר.