רבינו חננאל על הש"ס/עירובין/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו חננאל | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף מא עמוד ב[עריכה]


מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות.

החזירוהו כאלו לא יצא כו':

נכרים ורוח רעה ועניות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת המקום. פי' נכרים ורוח רעה כופין אותו בעל כרחו. עניות נמי דכתיב פן אורש וגנבתי למאי נפקא מיניה לבקש רחמים ויצילהו הקב"ה מהן ועוד דקדוקי עניות וחולי מעים והרשות כיון שיש להן יסורין בעוה"ז אין רואין פני גיהנם.

וי"א אף מי שיש לו אשה רעה למנ"מ לקבולי מאהבה. פי' הרשות עבודת השרים והשלטונים. זוותא תכריכין.

אמר רב נחמן אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ד' אמות אסיקנא היכא דיצא לדעת אע"פ שהחזירוהו נכרים בע"כ כיון דיציאתו לדעת היתה אין לו אלא ד' אמות.

בעו מיניה מרבא כיון דתנן מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות אם הוצרך לנקביו פי' השתנת מים והוצאת רעי מה יעשה ופשיט ליה יצא חוץ ויעשה צרכיו דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר באבדה (אחר) [במקום אחד] לא תוכל להתעלם וכת' והתעלמת מהם ואמרו חכמים פעמים שאתה מתעלם. כיצד זקן ואינו לפי כבודו. הנה התירה התורה לזקן להתעלם ואע"ג דכתיב בה לאו.

אמרי נהרדעי ואם זה שהוצרך לנקביו הוא חכם ויודע שהנכנס בתחומו אפי' מזיד כיון שתחלתו אנוס הוא אם חזר בתחומו כאילו לא יצא ויש לו אלפים אמה לכל רוח וילך ויעשה צרכיו באותו מקום שיצא ממנו ואם יזדמן לו ליכנס בתחומו ונכנס בתחומו ישב שם ודומה כאילו הנכרים החזירוהו ויש לו אלפים אמה לכל רוח וזהו פי' כיון דעל על ואמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן.

מ"ט אנוסים נינהו כלומר לאו בני דעה נינהו ומותבי על רב פפא מדברי ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב ופריק תנאי היא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו כו' ואסיקנא דכ"ע מזיד לא והכא בשוגג שלא במקומן פליגי ת"ק סבר דשוגג שלא במקומו שרי ור' נחמיה אמר אפילו בשוגג נמי במקומו אין שלא במקומו לא.


דף מב עמוד א[עריכה]


איני והא מדקתני בהאי ר' נחמיה ור' אלעזר בן יעקב אומרים לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין. מכלל דת"ק סבר במזיד נמי שרי אלא לאו ש"מ תנאי היא ש"מ.

אמר רב נחמן אמר שמואל מי שאינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזהו תחום שבת:

ועוד אמר רב נחמן אמר שמואל שבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצה בעביטין ואוכפות ומשואות וכיוצא בהן בשבת מהלך בה אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה.

רב הונא אמר מהלך בה אלפים אמה דאינון תחומיה ומטלטל בה בד' אמות דאע"ג דניקפה מחיצה נעשית כאילו נפרצה המחיצה הרביעי' במלואה למקום האסור לה שהוא חוץ לתחומו ואילו היתה ההקפה באלפים אמה או פחות היה מותר לטלטל בכולה אבל כיון שהיא יתר נעשית כאלו נפרצה במקום האסור לו וע"י זריקה נמי אינו מטלטל גזרה שמא ימשוך אחר חפצו ויצא חוץ לתחומו ואסיקנא וכן א"ר חייא בר רב כרב הונא.

א"ל רב נחמן לרב הונא לא תפלוג עליה דשמואל דאמר מהלך בה אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה דהא תניא כוותיה היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר כולה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו.


דף מב עמוד ב[עריכה]


ופי' ובלבד שלא יעבור חצי העיר [השניה] ממקום שכלתה מדתו שם ואקשינן וכי מאחר שאינו עובר חצי העיר היאך מטלטל בכל העיר כולה אלא לאו ע"י זריקה הוא דמטלטל בכל העיר ש"מ. ולענין הילוך ברגליו כ"ע לא פליגי שאין לו להלך ברגליו אלא כמה שקנה שביתה מבעוד יום ומחיצה שנעשית בשבת לא מהניא ליה להילוך כי לא שבת מעיקרא באויר מחיצות כי פליגי בטלטול שמואל סבר דינה כי השתא כיון דהשתא מוקפת מחיצות שרי לטלטולי בכל המחיצות כולן מיהו עד אלפים אמה במקום שיש לו רשות להלך מטלטל כדרכו. א) וחוץ לאלפים אמה עד סוף המחיצות מטלטל ע"י זריקה ורב הונא דאמר אין מטלטל אלא בד' אמות קסבר כל מחיצה שנעשית בשבת ב) לאו מחיצה היא דאע"ג דחייא בר רב קאי כרב הונא קיי"ל כשמואל דתניא כוותיה.

אמר רב הונא היה מודד ממקום שקנה בו שביתה אלפים אמה ובא וכלתה מדתו בחצי חצר יש לו חצי חצר ולא גזרינן דלמא אתי לטלטולי בכולה חצר אמר רב נחמן מודה לי הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בשפת תקרה מותר לטלטל בכל הבית ג) הואיל ותקרת הבית חובטת. פי' כיון שנכנס מן הבית המקורה מקצתו בתוך מדתו הותר לו לטלטל בכל הבית ד) כשם שאם כלתה מדתו תחת חצי התקרה יש לו לטלטל לבעל התחום עד סופה כך אם כלתה מדתו בסוף העיר ונותר בקצה העיר כלום נשכר אותו בעל התחום וישנה לו עד סופה דתנן (לקמן סא) היה מודד ובא [נותנין לו אלפים אמה שאפילו סוף מדתו כלה במערה] אמר רב הונא בריה דרב נתן כתנאי דתנן הוליכוהו לעיר אחרת ונתנוהו לדיר או לסהר כו' מאי לאו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה דאמרי מהלך את כולה דלא גזרו הילוך דדיר וסהר דאינון מוקפין מחיצות אטו בקעה.

ומדהילוך דבקעה אטו הילוך לא גזרו טלטול נמי אטו הילוך לא גזרי ושמואל דאמר כוותיהון ור' יהושע ור' עקיבא דאמרי אין לו אלא ד' אמות דהיינו טעמא משום דגזרי הילוך דדיר דהוא מוקף מחיצות אטו בקעה דאינה מוקפת מחיצות ומדהילוך אטו הילוך גזרי טלטול אטו הילוך נמי גזרי ורב הונא דאמר כוותייהו ודחינן ממאי דלמא כי לא גזר רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הילוך דדיר אטו הילוך דבקעה משום דדיר ובקעה ב' מקומות נינהו דיר לחוד ובקעה לחוד ולא גזרי מקום אטו מקום אבל טלטול אטו הילוך דחד מקום הוא אמרינן גזרה שמא ימשך אחר חפצו הכי נמי דגזרי.


דף מג עמוד א[עריכה]


ור' יהושע ור' עקיבא נמי ממאי דמשום דגזרי הוא דלמא משום דסברי כי אמרינן כל העיר כד' אמות דמיא היכא דשבת באויר מחיצות מבע"י אבל היכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום כגון האי שנתנוהו בזה הדיר גוים בשבת אין לו אלא ד' אמות ולאו משום דגזרי הילוך דיר אטו הילוך דבקעה. וכן טלטול אטו הילוך נמי לא גזרי ולא קמה הא דרב הונא בר נתן:

אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה שמהלך את כולה. ושמואל אמר הלכה כמותו בספינה בלבד שמהלך את כולה מ"ט רבה אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבע"י שהרי הוא יושב מע"ש בזו הספינה ר' זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו מתוך ד' ומנחתו לסוף ד' ולעולם לא עקר והניח חוץ לד' אמות ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו שנפחתו דופני הספינה לרבה אסור לר' זירא מותר אי נמי בקופץ מספינה לספינה לרבה דאמר הואיל ולא שבת באויר מחיצות מבע"י אסור האי נמי דקפץ לאו באויר הני מחיצות שבת דהא מספינה אחרת קפץ ולר' זירא מותר. רבה אמר בספינה מהלכת כ"ע לא פליגי דשרי. כי פליגי בעומדת. ודייקא מתני' כוותיה דקתני והפליגה ספינתן בים אי אמרת בשלמא במהלכת לא פליגי היינו דקתני רצו להחמיר על עצמן מכלל דשרי אלא אי אמרת פליגי האי רצו איסורא הוא.

ורב אשי נמי דייק מדקתני לספינה גבי דיר וסהר דומיא דידהו מה דיר וסהר דקביעי וקיימי אף ספינה נמי קביעה וקיימה ואע"ג דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי בהא קי"ל כשמואל דהא תניא כוותיה דתניא חנניא אומר כל אותו היום ישבו ודנו בהלכה לאמש הכריע אחי אבא בינייהו וא' נראין דברי ר"ג בספינה ודברי ר' עקיבא בדיר וסהר:

בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מי' טפחים אם לא בעמוד גבוה י' ורחב ד' לא תיבעי לך דכי ארעא סמיכתא דמי כי תיבעי לך עמוד גבוה י' ואין רחב ד' טפחים אי נמי דקא אזיל בקפיצה ואתינא ממתני' למיפשטא דקתני והפליגה ספינתם בים וקתני רצו להחמיר על עצמן בשלמא אי אמרת יש תחומין למעלה מי' היינו טעמא דרצו להחמיר חיישינן דלמא עמדה דבמהלכת כ"ע לא פליגי דשרי ומשום חשש שמא עמדה ויש תחומין למעלה רצו להחמיר אלא אי אמרת אין תחומין למעלה מי' ואפי' עמדה שרי אמאי קתני רצו. ואוקימנא מתני' בספינה המהלכת ברקק שפחות מי' טפחים מים.

ת"ש פעם אחת לא נכנסו לנמל עד כו'. ואי אמרת אין תחומין למעלה מי' [כי לא היינו בתוך התחום מאי הוי] ואוקמה רבה בספינה שהיתה מהלכת ברקק מקום שאין שם מים י' טפחים וכאלו בקרקע הים נמשכת. ת"ש מהנך שמעתתא.

דאיתאמרן בצפרא דשבתא בסורא בי רב חסדא ובהדי פניא איתאמרן בבי רבה בפומבדיתא לאו אליהו אמרן. ובקפיצה הלך.

וש"מ אין תחומין למעלה מי' טפחים ודחינן לא יוסף שידה אמרן.


דף מג עמוד ב[עריכה]


ת"ש הריני נזיר יום שבן דוד בא בו אסור לשתות יין כל ימות החול דכל יומא איכא למימר האידנא לייתי ומותר בשבתות וי"ט דליכא למיחש דלמא אתי ש"מ יש תחומין בקפיצה למעלה מעשרה ודחינן לא משום דבעי מיתא אליהו מאתמול כו' ופשוטה היא מינה דאין תחומין דאי יש תחומין כיון דאליהו לא אתא בשבת משיח נמי לא אתא [בחד] בשבת בחד בשבת מיהו נשתרי.

ואמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכי והכי דקאי אימת ונדר אי נימא בחול כיון דחל נזירות עליה היכי אתיא שבת ומפקעה ליה דקתני ומותר בשבת אלא בשבת נדר או בי"ט וההוא יומא בלחוד הוא דשרי מיכן ואילך אסור ואפי' בשבתות וי"ט:

מתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה כו'. מנא ידע תנא שפופרת היתה לו לר"ג שהיה צופה ומביט בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים בים. פי' כעין שפופרת עשויה מנחושת היתה לו לר"ג ושיער בה אלפים אמה ביבשה והיתה אצלו לשער בה בים. ומפורש כך בירושלמי מצופית היתה לו לר"ג והיה משער בה עיניו למישור אלפים אמה והיה משער בה בים ולמה ליה למימר והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה והא ר"ג שרי משחשיכה אם נכנסו לנמל כגון דיר וסהר תפתר כשהיה (בלמין) [בנמל] יתר מבית סאתים ולא יהיו מחיצות גבוהות עשרה ולא יהיו פרצות יותר מעשר ולא יהא עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ.

הרוצה לידע כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה קרקעית הגיא וחוזר וצופה ומביט בה למעלה במישור. אם רואה במישור ק' אמה יודע שעומקו של גיא ק' אמה. וכן כשיעור הזה הרוצה לידע גובהו של דקל. תני ר' חייא הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קברו נועץ קנה משעה רביעית ביום ורואה היכן נוטה צילו משפיע ועולה משפיע ויורד פי' משעה ד' כיום החמה נכנסת לישוב והבריות מבקשות הצל ומשפע ועולה כלומר מיצר מלמעלה ויורד כגון מדרון שלא יהא לו צל כל היום כולו.

נחמיה בר רבא בר חנילאי משכתיה שמעתא בשבת ויצא חוץ לתחום. א"ל רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער חוץ לתחום א"ל לך ועשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס דקי"ל דמחיצה שנעשית בשבת הויא מחיצה.


דף מד עמוד א[עריכה]


רב נחמן כשמעתיה. ואסיקנא לעולם פשיטא ליה לרב חסדא דהלכתא כר"ג דשרי להלך בכולה ולא בעיא אלא הכא דלא מלי גברא עד התחום וא"ל רב נחמן זיל עביד ליה מחיצה של בני אדם ויהלך נחמיה עד שיגיע בב' אמות קרוב לתחומו ויכנס אלו ב' אמות בלא מחיצה כר' אליעזר דאמר מי שיצא חוץ לתחום ב' אמות יכנס. ג' לא יכנס. ומותבינן עליה מהא דתניא נפלה דפנה לא יעמיד בה לא אדם ולא בהמה ולא כלים כו' הנה אין עושין מחיצה מבני אדם בתחלה ביו"ט ק"ו בשבת א"ל איני והתניא עושה אדם את (חביתו) [חבירו] דופן כד שיאכל וישתה וישן (ואכוף) [ויזקוף] המטה ויפרוש עליה סדין כדי שלא תפול חמה על המת ועל האוכלין ואמרינן אי הכי קשיין אהדדי. ואתינן לפרוקי הא ר' אליעזר הא רבנן ונדחה הדין פירוקא. ואסיקנא הא דתניא עושה אדם את (חביתו) [חבירו] דופן ר' מאיר היא (דתנן) [דתניא] עשאה לבהמה דופן לסוכה ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר ר' מאיר דפסיל התם ואמר לאו מחיצה הוא קא שרי הכא דלא עביד ולא כלום.

לר' יהודה דמכשיר התם אלמא מחיצה היא (הכא דקתני) [קתני הכא] לא יעמיד בה אדם דמחיצה היא דעביד ואסירי ואקשינן ותסברא דלר"מ ולר' יהודה נינהו אימור דשמעת להו דפליגי בבהמה אבל אדם וכלים מי שמעת להו דעבדי בהו מחיצה ונדחה גם זה. ואסיקנא אלא הני מתניתא תרווייהו לרבנן נינהו [דפליגי] על רבי אלעזר [וס"ל] דשרי להוסיף אאהלי עראי בשבת וכ"ש ביו"ט וכלין אכלין ל"ק הא דתניא אין עושין בדופן שלישית אדם אאדם נמי ל"ק הא דתניא עושין שלא לדעת כלומר שלא יתכוין בתחלה לעשות מחיצה והא דתניא לא יעשה לדעת.


דף מד עמוד ב[עריכה]


ואקשינן איני והא רב חסדא לדעת הוה. וא"ל רב נחמן זיל עביד ופרקינן רב חסדא שלא מן המנין הוה כלומר לא נמנה רב חסדא עם אותם דמלו להו למחיצה דהנהו כולם שלא לדעת הוו:

הנהו בני גננא. פי' בני החופה דעייל אסא מחוץ לתחום נגדינהו מר שמואל אמר להו אימור דאמור רבנן שלא לדעת. לדעת מי אמור.

הנהו (דייקינן) [זיקי] דחמרא דהוו (שרי) [שדי] בדסקרתא דמחוזא [בהדי] דאתא רבא מפירקא עיילינהו בשבת אחריתי נמי הוו בעו לעיולי אמר להו. א"כ הוו להו לדעת ואסיר.

לוי עיילו ליה תיבנא. זעירי אספסתא רב אשי מיא. והני כולהו שלא לדעת:

מתני' מי שיצא ברשות כו'.

ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא.

מאי קאמר אמר רבה הכי קאמר אם היה בתוך התחום שלו כאילו לא יצא מביתו מהו דתימא כיון דעקר רגליו לצאת חוץ לתחום אע"ג דלא יצא כמי דיצא דמי ונאסר בתחומו קמ"ל.

רב שימי אמר הכי קתני אם אותו המקום שהלך בו תחומו מובלע בתוך התחום שלו כלומר הוא פחות מאלפים אמה. כיון שנתנו לו חכמים אלפים אמה לכל רוח מהלך באותן אלפים אמה שהן כנגד תחומו ועייל בתחומו וכיון שנכנס חזר ברשות שהיתה לו מקודם שיצא. קסבר רב שימי הבלעת תחומין מלתא היא.

ורבה סבר הבלעת תחומין לאו מלתא היא.

א"ל [אביי] לרבה ואת לא תסברא דהבלעת תחומין מלתא היא. ומה אילו שבת במערה שיש בה ד' אלפים אמה ועל גגה פחות מד' אלפים אמה לא נמצא מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.


דף מה עמוד א[עריכה]


ודחי שאני הכא דהא שבת באויר מחיצות מבעוד יום ואקשינן והיכא דלא שבת באויר מבע"י לא והתנן ר' אלעזר אומר שתים יכנס והנה זה עכשיו יצא חוץ לתחום ולאו מבע"י שבת [באויר] במחיצות מאי לאו ר"א לטעמיה דאמר מי שישן ולא ידע עד שחשכה יש לו ד' אמות והוא באמצען והני ד' אמות דיהבו ליה רבנן כמאן דמיבלען בתחומיה דמי לפיכך תני שתים יכנס א"ל ומדר' אלעזר מותבת ליה לרבה א"ל [אין] דשמיעא לי מיניה דמר דרבה דאמר עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלעזר דאמרי מי שיצא חוץ לתחום אפי' [אמה] אחת לא יכנס אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו ליה ומתני בדבר מצוה היא דקתני מי שיצא חוץ לתחום אפי' [אמה] אחת לא יכנס לא לדבר הרשות. פי' ברשות ב"ד:

מתני' כל היוצאין להציל חוזרין למקומן אוקימנא חוזרין בכלי זיינם למקומן.

רב נחמן בר יצחק אמר בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם אלפים אמה ותו לא. ובזמן שיד נכרים תקיפה על ישראל אפילו טובא.

אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות של ישראל מחללין עליהן את השבת ויוצאין עליהן בכלי זיין תניא נמי הכי כו' בד"א שבאו על עסקי נפשות אבל באו על עסקי ממון אין יוצאין עליהן בכלי זיין ואין מחללין עליהן את השבת ובעיר הסמוכה לספר פי' על שפת הים.

אפילו לא באו אלא על עסקי תבן מחללין עליהן השבת ויוצאין בכלי זיין.

אמר רב נחמן בבל כעיר הסמוכה לספר דמיא תרגימא נהרדעא.

קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והן לא באו אלא על עסקי תבן וקש וישאל דוד בה' האלך כו' ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה מאי קמבעיא ליה כו':

מתני' מי שישן בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר כו' פי' כיון שהיה בדעתו מתחלה לילך בזו העיר אע"פ שעכשיו לא הזכיר כלום.

אמר רבי יהודה דינו כדין שיצא לילך בעיר שמערבין בו שמותר לו לילך עד אותה העיר. אם היה בתוך ד' אלפים אמה שנמצא כאילו עירב ברגליו וכך נכנס רבי טרפון בלא מתכוין ב' תחומי שבת כאילו עירב ברגליו.

תניא אמר ר' יהודה מעשה ברבי טרפון שחשכה לו לילי שבת ולן חוץ לעיר כו' א"ל ר' יעקב שמא ר' טרפון בלבו היה לכנס או שמא ההוא בהמ"ד מובלע בתחומו היה:

מתני' מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשכה וכו':


דף מה עמוד ב[עריכה]


בעי רבה טעמא דר' יוחנן בן נורי משום דקסבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דנפלגו בעלמא בחפצי הפקר והאי דמיפלגי הכא כו' או דלמא בעלמא סבר דחפצי הפקר אין קונין שביתה והכא היינו טעמא הואיל וניעור קנה שביתה ישן נמי קנה שביתה.

ת"ש גשמים שירדו בעיו"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם אי אמרת דסבר ר' יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה הנה גשמים שירדו (בערב שבת) [מערב יו"ט] שקנו שביתה כר' יוחנן בן נורי אלא אי אמרת ר' יוחנן בן נורי נמי סבר חפצי הפקר אין קונין שביתה הא מתניתין מאן קתני לה ודחי רב ספרא ואמר ודלמא בגשמים שירדו סמוך לעיר וקנו אותם אנשי העיר כו' ודחאה רב יוסף ואמר אי הכי כרגלי אנשי אותה העיר הוה ליה למימר. ואסיקנא מהא דתנן בור של עולי בבל כרגלי הממלא.

ותניא אידך בור של שבטים אלפים אמה לכל רוח קשיא אהדדי ופריקנא ברייתא לר' יוחנן בן נורי דסבר חפצי הפקר קונין שביתה לפיכך יש להן אלפים אמה לכל רוח. מתניתין דקתני כרגלי הממלא לרבנן:

ביו"ט כרגלי כל אדם אקשינן אמאי לריב"נ ליקנו שביתה באוקייאנוס דהא א"ר אלעזר כל העולם כולו ממי אוקייאנוס הוא שותה.

ופריק רב יצחק בעבים שנתקשרו מעיו"ט. כלומר כבר נעקרו המים מאוקייאנוס ונבלעו בעבים וכו'. ואסיקנא כל מידי דנייד לא קני שביתה ומיא דאוקייאנוס מינד נייד. לפיכך לא קני להו שביתה דתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם:


דף מו עמוד א[עריכה]


א"ר יעקב בר אידי אריב"ל הלכה כריב"נ במי שישן ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח ותוב אריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב. ש"מ דלית הלכתא כר' יוחנן אלא לקולא אבל היכא דאיכא לחומרא כגון חפצי הפקר דקנו שביתה ולית ליה למוצאם להוציאם חוץ לאלפים אמה שלהן לא אלא כרגלי כל אדם. ולא פי' הלכתא כריב"נ אלא משום דפליג בהדי רבים.

אמר רבה מכדי עירוב דרבנן הוא מה לי יחיד במקום יחיד ומה לי יחיד במקום רבים הכל אחד הוא. ואמרינן וכל מדרבנן לא שאני לן בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים והתנן בתחלת נדה ר' אלעזר אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות פי' הווסת שלה שהיתה ווסתה לראות כל ט"ו יום הפסיקה ועכשיו עברו עליה ג' פעמים ט"ו יום ולא ראתה ואע"ג דאינה זקינה שיש לומר נסתלקו דמים חדל להיות לה אורח כנשים. ואח"כ ראתה דייה שעתה ואין מטמאין אותה מעת לעת ותניא מעשה ועשה רבי כר' אליעזר סבר יחיד פליג עליה לאחר שנזכר עליה ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. אמר כדי ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. מאי שעת הדחק פירשוה רבנן אשה שהפסיקה ג' עונות ואמרינן עונה בינונית שלשים יום אפי' שהעבדה טהרות ואח"כ ראתה דם. איכא דאמרי שנת בצורת היתה ועשתה טהרות ונדחק הדבר לרבי להפסידם. ולהחזיקה בטומאה לאחר מעת לעת ופסק כר' אלעזר דייה שעתה. והנה זה מדרבנן הוא דאמר רבא מאי דרבנן כדרב יהודה אמר שמואל דאמר חכמים תקנו לבנות ישראל להיות בודקות עצמן שחרית וערבית בשחרית להכשיר טהרות שעשתה בלילה. בערבית להכשיר טהרות שעשתה ביום וזו הואיל ולא בדקה הפסידוה עונה יתירה וטומאות מעת לעת (הני) [הוא] מדרבנן ושני בין יחיד ליחיד ובין יחיד לרבים ותוב אתו רבנן אחריני למידק ולאחוויי דשני (כדתנן) [בדרבנן] בין יחיד ליחיד בין יחיד לרבים מהא דתניא שמועה קרובה שהיא בתוך שלשים יום נוהגת ז' ימי אבילות ולגיהוץ כיוצא בו ל' יום.

ושמועה רחוקה שהיא לאחר ל' יום אינה נוהגת אלא יום אחד דברי ר"ע וחכ"א בין קרובה בין רחוקה נוהגת ז' ול'.

ואמרינן כ"מ שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כרבים חוץ מזו שאע"פ ר"ע יחיד הוא במקום רבים ומיקל הלכתא כוותיה.

דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל [באבל] באבילות הוא דאקילו רבנן (ואמרינן כיחיד) [אפי' ביחיד] במקום רבים אבל בעלמא לא.


דף מו עמוד ב[עריכה]


ואפי' בדרבנן הרי שני בין יחיד ליחיד ליחיד ורבים ופריק רב פפא לכולהו ואפילו למאי דאקשינן איהו נמי וא' איצטריך ר' יהושע למימר הלכתא כריב"נ אפי' בעירובי תחומין דאי לא פריש הוה אמינא כי אריב"ל הלכתא כדברי המיקל בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין לא קמ"ל דהלכתא כריב"נ אפילו בעירובי חצרות ומנא תימרא דשני לן בין עירובי תחומין לעירובי חצרות דלא משמע בהאי וה"ה להאי דתנן א"ר יהודה בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות כו'.

רב אשי בא לומר איצטריך לומר הלכה כריב"נ שלא תאמר בשירי העירוב אריב"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אבל בתחלה אימא לא קמ"ל הלכתא כריב"נ דהוא כמו תחלת העירוב:

ר' יעקב ור' זריקא אמרי הלכתא כר"ע מחבירו. וכר' יוסי (מחבירו) [מחביריו]. וכרבי מחבירו ר' (יוסי) [אסי] אמר הלכת' אתמר ר' חייא בר אבא אמר מטין אתמר. ור' יוסי בר' חנינא אמר נראין אתמר. א"ר יעקב בר אידי משום ר' יוחנן ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ר' יהודה ור' יוסי הלכתא כר' יוסי. וכ"ש ר"מ ור' יוסי הלכתא כר' יוסי.

ור' אבא אמר רבי יוחנן ר' יהודה ור"ש הלכתא כר"י.

אמר רב אשי ר' יוסי ור"ש הלכה כר"י אבעיא להו ר"מ ור"ש הלכתא כמאן תיקו. בא רב (אשי) משרשיא לדחות דברי ר' אבא שאמר משמיה דר' יוחנן ואמר ליתנהו להני כללי מדתנן אמר ר"ש למה הדבר דומה לג' חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרה"ר ועירבו שתיהן עם האמצעית כו' ואמר (רבא) [רב חמא בר גוריא אמר רב] הלכה כר"ש מאן פליג עליה ר' יהודה. והא"ר יוחנן ר"י ור"ש הלכה כר"י [ומאי קושיא] היכא דלא איתמר עלה בפירוש הלכה (כר"ש) [כר"י] אבל היכא דאתמר לא א"ר יוחנן.


דף מז עמוד א[עריכה]


ואקשינן נמי מהא דתנן ר"ש אומר ג' חצרות של ב' בתים כו' ופרקינן כדפרקינן לעילא.

ואקשינן מהא דתנן ר"י אומר אחד עני ואחד עשיר לא אמרו מערבין [בפת] אלא להקל על העשיר שלא יהא צריך לצאת ולערב ברגליו ומתני ליה רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה דרב אחד עני ואחד עשיר וא"ל רב אתניה הלכה כר' יהודה כלומר קבעה במשנתנו הלכתא כר' יהודה ואי איתא להא דר' יוחנן למה ליה למתנייה במתני' אע"ג דלא תנא הא ידוע דהלכתא כר' יהודה דהא ר' מאיר פליג עליה ודחינן דלמא רב פליג על ר' יוחנן ואמר ליתנהו להני כללי ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אלא מהא דתנינן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהו לה ג' חדשים וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד אלמנות ואחד גרושות כו' ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול. וא"ר (יוסי) [אסי] א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי ואמר מכלל דיחיד פליג עליה אין והתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה או שהיתה לה כעס מבעלה או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה [היא] חולה או קטנה או איילונית או עקרה או זקנה שאינה ראויה לילד והמפלת לאחר מיתת בעלה צריכה להמתין ג' [חדשים] דברי ר"מ ר' יוסי מתיר ליארס ולהנשא מיד למה ליה לר' יוחנן למימר הלכה כר' יוסי והא ר' יוחנן הוא דאמר ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכ"ש ר"מ ור' יוסי שהלכה כר' יוסי אלא ש"מ ליתנהו להני כללי ודחינן (למאי) [ומאי] קשיא ודלמא לעולם איתנהו להני כללי ר' יוחנן לא אצטריך למימר הכא הלכה אלא כדי לאפוקי מרב נחמן אמר שמואל דאמר הלכה כר"מ בגזירותיו. והא גזרה היא דגזר עקרה ואיילונית ומי שאינה ראויה לילד ואפי' המפלת לאחר מיתת בעלה אטו ראויה לילד אתא לדחויי מהא דרב נחמן אמר שמואל ואמר הלכתא כר' יוסי (ופליג) [דפליג] על ר"מ אלא מהא דתניא הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה עד (דמטי) [ומטמא] ללמד תורה ולישא אשה.


דף מז עמוד ב[עריכה]


אר"י אימתי בזמן שאינו מוצא ללמד בטהרה יטמא [ר"י אומר אף בזמן שמוצא ללמוד נמי יטמא] לפי שאין מכל אדם זוכה ללמוד וא"ר יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה וא"ר יוחנן הלכה כר' יוסי למה לי למימר הלכה כר"י והא רבי יהודה פליג עליה ואיהו הוא דאמר ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ופרקינן אלא אמר רב משרשיא הכי קאמר הני כללי לאו דברי הכל הן דהא רב לית ליה הני כללי אבל רבי יוחנן אית ליה. ורב הוא דפליג עליה וקיי"ל כר' יוחנן:

אמר רב יהודה אמר שמואל חפצי הנכרי אין קונין שביתה. פי' אם תשאל מן הגוי ביו"ט הרי הוא כרגלי השואל ואין אומרים שקנה שביתה. ואמרינן אי לרבנן פשיטא אלא אפי' לריב"נ ומותבינן עליה ר' שמעון בן אלעזר אמר השואל כלי מן הנכרי וכן נכרי ששאל כלי מישראל בעיו"ט והחזירו ביו"ט וכלים ואוצרות ששבתו בתוך התחום יש להן אלפים אמה לכל רוח וכן הנכרי שהביא פירות מחוץ לתחום הרי זה לא יזיזם ממקומם אי אמרת בשלמא ר' יוחנן בן נורי סבר חפצי הנכרי קונין שביתה היינו דקתני יש להן אלפים אמה לכל רוח אלא אי אמרת אין קונין שביתה אמאי כו'. ואסיקנא דודאי ריב"נ סבר חפצי הנכרי קונין שביתה ורשב"א דאמר כריב"נ ושמואל דאמר חפצי הנכרי אין קונין שביתה כרבנן. (ואמרינן האי נמי) [ודקאמרת הא] פשיטא. ופרקינן אצטריך מהו דתימא גזרינן בעלים דנכרי לקנות להן שביתה אטו בעלים דישראל שאם תאמר חפצי הנכרי דאית להו בעלים לא קנו שביתה אתי למימר אפילו חפצי ישראל דאית להו בעלים לא קנו שביתה קמ"ל דלא גזרינן אלא חפצי הנכרי אין להם שביתה.

רב חייא בר אבין אמר ר"י חפצי הנכרי קונין שביתה גזירה בעלים דנכרי אטו בעלים של ישראל:

הנהו דכרי דאתו למברכתא. פי' מברכתא שם הכפר. והביאו שם נכרים אלים בשוק של בהמות למכור ביו"ט שרא להו רבא לבני מחוזא שבאו ע"י עירוב למברכתא למזבן מינייהו ולאייתינהו למחוזא כשמואל דאמר חפצי הנכרי אין קונין שביתה אלא הרי הן כרגלי כל אדם א"ל רבינא והאמר ר' יוחנן חפצי הנכרי קונין שביתה ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן והדר רבא ואסר להן לבני מחוזא דלא הוו אתו למברכתא אלא ע"י עירוב. [כי] בין מברכתא למחוזא יותר מאלפים אמה הוה. ואפילו אם היו בתוך התחום (א') [אחר] כי (אלו) הצאן קנו שביתה בחוץ קודם שיבואו למברכתא ושרא רבא לבני מברכתא למזבן מינייהו דאע"ג דאיכא למימר הני דיכרי קנו שביתה במקום רחוק מ"מ יש להן לטלטל אותן בד' אמות ומברכתא כולה כמו ד' אמות היא הלכך שרי להו למשקל מינייהו.


דף מח עמוד א[עריכה]


תני ר' חייא. חרס פי' כמו חריץ שבין שני תחומי שבת מלא מים צריך מחיצה של ברזל להתיר המים חציין לתחום זה וחציין לתחום זה.

מחיך עלה ר' יוסי בר' חנינא ואמרינן אמאי מחיך אי נימא משום דר' חייא סבר לה כריב"נ דאמר חפצי הפקר קונה שביתה. והני מיא קנו שביתה. ור' יוסי ס"ל לקולא. כל דמתנא להו לחומרא (מתיר) [מחייך] עליה. אלא אמאי מחיך משום הא דתניא בהדיא נהרות המושכין ומעיינו' הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. ודלמא מיא דבחרס שבין ב' תחומי שבת מכונסין הוו ומשום הכי תני דקנו שביתה אלא למה הוה מחיך משום דא' צריך מחיצה של ברזל.

ואנן קיי"ל שהקילו חכמים על המים דאפילו תלויה מחיצה מתרת:

מתני' וחכ"א אין לו אלא ד' אמות ואקשינן היינו ת"ק דתנן מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות. ש"מ דכל השבת שלא לדעת אין לו אלא ד' אמות ופריק רבא ח' על ח' איכא בינייהו והכין הוא (בונכא) [כוונת] דמתני' וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות לכל רוח. שהן ח' על ח' ופריש בתלמוד א"י [מי] שבירר לו מבעו"י וקדיש עליו היום. ושמעיניה מן הדא דלא יכנס דברי ר"מ ר' יהודה אמר [יכנס] לא על הדא אתאמרת אלא ארישא דפירקא. מי שהוציאוהו עכו"ם או רוח רעה איתאמרת עליה. א"ר בון מודה ר' יודה שאם בירר לו שאינו יכול לחזור בו תנ"ה יש לו ח' על ח' דברי ר' מאיר כלומר ד' אמות לכל רוח ישנן ח' על ח' אמות.

אמר רבה מחלוקת להלך פי' אפילו רבי יוחנן בן נורי לא התיר לו (להלך אלא) [אלא להלך] אלפים אמה. אבל לטלטל דברי הכל ד' אמות אין טפי לא. והני ד' אמות היכא כתיבי כדתניא שבו איש תחתיו.

כתחתיו. וכמה תחתיו. גופו ג' אמות ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו והני ד' מצומצמו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אמה אחת כדי שיהא נוטל חפץ ממראשותיו ויניח מרגלותיו. והני ד' מרווחות ולא מצומצמות ובעו לה הני ד' אמות דיהבי ליה באמה דידיה או באמה של קודש. ואי אמרת באמה דידיה אמאי לא תני לה במס' כלים פרק ט"ז יש שאמרו הכל מה שהוא אדם קומץ מנחה וחופני הקטורת והשותה מלא לוגמיו ביוה"כ כו' ליתני בהדייהו ד' אמות באמה שלו ואי משום דאיכא ננס באבריו. פי' יש אדם ארוך ואמתו קצרה שאינו ד' אמות באמתו כתחתיו ניתני במשנה חוץ מן ננס באבריו שאין נותנין לו באמתו ואסיקנ' א"ל רב פפא לבריה דרב משרשיא אי אתינא לדקדק כולי האי לא תנינן:

מתני' היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה מביאין באמצע שלא יוציא כו' עד ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. פי' כגון שיש ביניהן ג' אמות וכל אחד מהן יושב בב' אמות שלו ונשאר לו ב' אמות בזה הצד שביניהם וכל אחד ואחד מותר לו לטלטל בב' אמות הקרובות לו נמצא באחת האמצעית שביניהן מותרין לטלטל.

ה"ק להו ר' שמעון לרבנן מכדי למה"ד לשלש [חצירות כו'] מ"ש הכא דלא פלגיתו ומ"ש התם בעלמא פלגיתו עלי ורבנן התם בחצרות לא אוושי דיורין כלומר יתכן שישכחו בעלי חצרות ויטלטלו החיצונות מזו לזו.

הכא אוושי דיורין כי אלו ג' האנשים הנה הם יושבים שלשתן ביחד ואם יבואו החיצונים לטלטל זה מזה לזה האמצעי מזכירין כי אסורין לו ונמנעים משום דאוושי דיורין. אבל בחצרות חיישינן דלמא מטלטל ולאו אדעתייהו:

ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. אקשינן עלה אמאי כיון דערביה לה חדא מן החיצונות בהדי אמצעית הויא לה כאלו הכא דרא לשתריא בהדי אמצעית ופריק רב יהודה כגון שנתנה האמצעית עירוב בזו ובזו דלא מכרעא היכא היא דיירה.


דף מח עמוד ב[עריכה]


רב ששת אמר אפי' תימא שנתנו עירובן אחת מהן באמצעית וכגון שנתנו בו בב' בתים כדתניא ה' שגבו עירובן כו' עד כאן לא אמרי ב"ה דהוי עירוב אלא בב' כלים בבית אחת דבית אחת מצרפן אבל בב' בתים דברי הכל עירוב ואמרי' לר' יהודה קשיא דדחי שנתנה האמצעית בעירוב בזו ובזו. אמאי כיון שעירבה האמצעית בהדי חדא מן החיצונות הויא להו תרווייהו חדא רשותא כי הדרא מערבא בהדי אידך שליחותא קא עבדא.

ולרב ששת נמי קשיא כיון שחלקה ונתנוהו בב' בתים מכל מקום הויין להו כב' בתים. ניהוי כה' ששרויין בחצר אחת ושכח אחת מהן ולא עירב דאסרי אהדדי ופרקינן לרב יהודה לא קשיא כגון במערבא (באמצעית) [אמצעית] בהדי חיצונה ולא אזלא הא חיצונה בהדיה גלאי דעתא בהדי אמצעית לחודא היא דניחא לה לעירובי אבל בהדי אידך חיצונה לא לפיכך לא אמרינן שליחותא קא עבדא.

לרב ששת נמי לא קשיא אם באו הללו ג' אמות של זה בתוך ג' של זה מותרין החיצוני' והקילו עליהם משום דאוושא דיורין כמו שאמרנו נחמיר עליהן כמו ה' ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב כולם אסורים שיהו גם אלו אסורין אם חשבנום כחצר אחת להקל נחשבת כחצר אחת להחמיר.


דף מט עמוד א[עריכה]


אמר רב יהודה אמר רב דברי ר' שמעון כי שתים החיצונות אסורות אבל חכ"א רשות אחת משתמש עם ב' רשויות אין ב' רשויות משתמשות עם רשות אחת ושמואל אמר לדברי חכמים שלשתן אסורות תניא כשמואל אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות הפתוחות זו לזו כו' עד חכ"א שלשתן אסורות ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל חצר שבין ב' מבואות עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם כחכמים דאמרי שלשתן אסורות זו עם זו.

לא עירבה עם שניהן אוסרת על שניהן.

במבוי אחד רגילה לערב עמו ובא' אין רגילה. המבוי שהיא רגילה לערב עמו אסור והאחד שאינה רגילה עמו מותר ואם חזרה חצר זו וערבה עם מי שלא היתה רגילה לערב עמו הותר המבוי שהיתה רגילה בו שכבר סילקה עצמה מן המבוי הזה וחזרה על האחר. ואם עירבו בני המבוי שהיתה רגילה חצר זו לערב עמהן וזו החצר לא עירבה עמהן ולא עם בני מבוי האחר. וגם בני אותו מבוי אפי' לעצמם לא עירבו. דוחין זו החצר שלא עירבה עמהם אצל המבוי שלא עירב וא' מכלל אותו מבוי הוא שבני אותו מבוי אין מפסידין כלום [כי] בלא זו נמי אסורין הן דהא לא עירבו כי מצטרפא בהדייהו למשרא בני המבוי שהיתה רגילה בו שפיר דמי דכגון זה כופין על מדת סדום.

אמר שמואל המקפיד על עירובו פי' המדקדק שלא יתערב לו עם אחרים כדי שלא יקח פחות משלו אינו עירוב לפי שלא נקרא עירוב אלא שמתערב ר' חנינא אמר עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי וורדינא פירוש אנשי וורדאן היו ידועין בציקנות ובצרות עין.

אמר רב יהודה אמר שמואל החולק עירובו בב' כלים אפילו לב"ה אין עירובו עירוב ע"כ לא קאמר ב"ה דעירובו עירוב אלא היכא דמליא למנא ואותיר אבל (פלגיא הוא) [היכא דפלגיה] מיפלג אין עירובו עירוב.

ומי אמר שמואל הכי שהחולק לעירוב אינו עירוב והא אמר שמואל בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת עמהן מ"ט לאו משום דאמרינן פת דמנחא בסלא כמאן דמנחא בהדי עירוב דמי ושנינן לא הכי קאמר שמואל אין צריך להיות לו פת בבית מ"ט כולהו אחת דיירי כלומר (עירובין) [כל העירובין] קיבצם אצלו בזה הבית לפיכך הוא א"צ כלום.

אמר שמואל עירוב משום קנין מקום. (וא"ת מה אמר) [מפני מה] אין קונין במעות לפי שאין מצויין בע"ש ואקשינן אי הכי אי עירב במעות ליהוי עירוב. אלמ' הנותן מעה לנחתום כדי שיזכה בעירוב כו' ודחינן דלמא אתי למימר מע' עיקר וזימנין דליכא מע' ולא מיערב בפת.


דף מט עמוד ב[עריכה]


רבה אמר עירוב משום דירה איכא בינייהו שנתן לשכנו כלי שאין בו שוה פרוטה לשמואל [הוי עירוב] דהא קנין איתיה בפחות משוה פרוטה לרבה לא הוי עירוב אי נמי קטן לשמואל לא הוי עירוב דאין קנין לקטן לרבה הוי עירוב דהא משום דירה הוא וקטן נמי אית ליה דירה ומקשה אביי על תרווייהו מהא דתניא ה' שגבו את עירובן כשמוליכין אותו למקום אחר אחד מוליך ע"י כולן למ"ד משום קניין האי דמוליך העירוב (לא) קא קני (ולא) וקא דייר [ותו לא]. ופריק רבה אליבא דידיה ואליבא דשמואל שליחותא דכולהו קא עביד.

אמר רבה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כרבי [שמעון] דאמר הא למה זה דומה לג' חצרות וכו':

מתני' מי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום מאי לא אמר כלום רב אמר לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל דהא (עיקר) [עקר] שביתתו ממקומו באומרו שביתתי תחת האילן פלוני ותחת אותו אילן לא קנה שביתה דהא לא סיים מקום שביתתו דמקום שביתתו הן הד' האמות המקום שמותר לו לטלטל ומשם מודד תחומו וכיון שאין לו מקום אין לו תחום ושמואל אמר לא אמר כלום שאינו יכול להלך מן האילן לביתו אם הוא בתוך אלפים אמה מן האילן אבל אל האילן יש לו להלך קסבר שמואל אם במקומו קנה שביתה יש לו להלך אלפים אמה עד תחתיו של אילן. ואם תחת האילן קנה יש לו להלך שם אבל כיון שיגיע אל תחת האילן אין לו לזוז ממקומו בא למדוד מן הצפון אומר לו מן הדרום תחומך.


דף נ עמוד א[עריכה]


אמר רבה מ"ט דרב דאמר לא אמר כלום כל עיקר משום דלא מסיים אתריה קסבר כל מאן דלא מסיים אתריה לא קנה שביתה במקום. ומי שלא קנה שביתה במקום ידוע ומסויים דומה למי שיצא חוץ לתחום מאחר שקדש היום שאין לו אלא ד' אמות בלבד.

איכא דאמרי טעמא דרב משום דכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. פי' כיון שאין לאדם לקנות ד' אמות מקום שביתה אחרי שקנה במקום אחר כך אין לו לקנות שיעור ב' מקומות בבת אחת והוא תחת האילן שיש תחתיו שיעור כמה מקומות כל ד' אמות מקום ולברור אחר כך איזה מקום שירצה. והוא כגון קידושי אשה ובתה כשם שאחר שיקדש אחת מהן אינו יכול לחזור ולקדש האחרת. כך אם יאמר בבת אחת (מכם) .

ואמרינן מאי איכא בין תרי לישני דרבה איכא בינייהו כגון דאיכא תחתיו דאילן ח' אמות ואמר שביתתי תחת ד' אמות מהני ח' למאן דאמר דהא לא מסיים אתריה האי נמי לא מסיים אתריה דלא אמר לא בצפון ולא בדרום.

ולמאן דאמר כל שאינו בזה אחר זה כו' כיון דאמר ליקניין לי ד' אמות מהני ח' הרי כאילו בזה אחר זה קאמר דראשון מיהא קני ולא דמי לבת אחת. ומותיב אהא דרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו [מהא דתניא] המרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין הנה אם הוציא מן הכור מעשר שלו איפה אחת וחזר אח"כ והפריש איפה אחרת השניה חולין הנה המעשר אינו בזה אחר זה ואם הפריש בבת אחת ב' איפות קנה מעשר וישנו בבת אחת מדקתני פירותיו מתוקנין קשיא לרבה. ופריק רבה שאני מעשר הואיל ואיתיה לחצאין דאי אמר תקדוש פלגא דחיטאתא קדשה כאלו ישנו בזה אחר זה. פי' אילו אמר חצי כל חטה מאילו ב' איפות מעשר הן קדשו וכיון שאי אפשר לברר איזהו חציו הקדוש נתפס גם חצי האחר. ומשום דמשכחת לה דמקדש זה אחר זה. משום הכי מקדשו בבת אחת. ואקשינן והרי מעשר בהמה דליתא לחצאין דנוקמה בזה אחר זה ואיתנהו בבת אחת כדרבא דאמר עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה.


דף נ עמוד ב[עריכה]


ושנינן מעשר בהמה שאני דמשכחת לה בזה אחר זה בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי כו' ואקשינן תוב והרי תודה דליתה בטעות ולא בזה אחר זה ואתמר תודה ששחטה על פ' חלות חזקיה אמר קדשו מ' מתוך פ' ופירק רבא הא אתמר עלה א"ר זירא הכל מודים היכא דא' קדשו מ' מתוך פ' דקדשי כי היכי דאמינא אנא היכא דאמר ליקנו לי ד' אמות מהני ח' דקני ופריק רבא ואוקמה לטע' [דרבה] אמר אביי לא שנו אלא באילן שיש תחתיו י"ב אמה שיש לומר כל ד' אמות מקום בפ"ע ואינו מסיים איזהו אבל באילן שתחתיו י"א אמה הרי מקצת ביתו ניכר כיון שאין תחת האילן שיעור ג' בתים ד' אמות לכל בית יש לומר ד' אמות שבאמצע הן מקום שביתתו ואם תתן לו מקום שביתה באמצע הרי כל ביתו ניכר אלא אם תנוח ד' אמות מצד אחד ותתן לו הז' אמות שנשארו (תתן לו) אם ד' אמצעיות תתן לו נשארו ג' החיצונות. ואם ד' החיצונות תתן לו נשארו באמצע ג' אמות מכל פנים נמצאת אמה אחת מכל בית. ודחינן ממאי דמד' מציעתא קא מסיים ולא אפשר דלא מינכר מקצת בייתיה דלמא מארבעי דבצפון או דארבעי דבדרום קא מסיים אבל במיצעי כלל לא דליכא מקצת ביתו ניכר. ואסיקנא לא שנו [אלא] באילן שתחתיו ח' אמות אבל באילן שתחתיו ז' אמות כיון דבית שביתתו לא פחות מד' אמות בין מצד אחד ובין מצד אחר אתה מודד לו ד' אמות אמה אחת מביתו ודאי ניכר תניא כוותיה דרב מי שהיה בדרך והיה מכיר אילן או גדר כו'. עד בד"א שסיים ד' אמות שקבע אבל לא סיים ד' אמות שקבע הרי זה לא יזוז ממקומו.

לימא תהוי תיובתא דשמואל ומוקים שמואל להא ברייתא כגון דהוי ממקום רגליו ועד עיקר האילן תרי אלפי גרמידי וד' גרמידי וכיון דאמר שביתתי תחת האילן והוא ממקום רגליו ועד עיקר האילן אלפים וד' אמות נמצאו ד' אמות שתחת האילן חוץ לתחומו ואין אדם קונה שביתה חוץ לתחומו לפיכך אין לו אלא ד' אמות (דתניא) [והא דתניא] הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה אימתי בזמן שהוא בתוך אלפים אמות שלו אבל אם היה אותו מקום חוץ לאלפים אמה שלו אין לו אלא ד' אמות שהוא עומד בהן אבל (הן) [אם היו] ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים מכוונות מהלך את כולן עד שמגיע תחת האילן ונעשה שם חמר גמל דהא לא סיים מקום שביתתו ויש לומר שבאותן ד' אמות שהיה עומד בהן מבעו"י שהן עכשיו לו לאלפים אמות בהו קנה שביתה ועכשיו יצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות בלבד.

תניא כוותיה דשמואל טעה ועירב לב' רוחות כמדומה שמערבין לב' רוחות או שאמר לעבדיו צאו ועירבו עלי אחד עירב לו לצפון ואחד עירב לו לדרום מהלך בצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום וכו'. הנה טעה ועירב לב' רוחות דומה לזה שטעה ועירב ברגליו לקנות שביתה תחת האילן ולא קתני לא יזוז ממקומו אלא אומר מהלך בצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום כשמואל דאמר מהלך אלפים אמה קשיא לרב. ופרקינן רב תנא הוא וחולק תנא על תנא. ונתברר לדברי רב כי אם יש תחת האילן מז' אמות ולמטה כיון שיש לו מכללם ד' אמות מכל פנים מקצת ביתו ניכר שקנה שביתה והוא כגון תל גבוה עשרה טפחים שהוא מד' אמות ועד בית סאתים או נקע עמוק י' טפחים וכל מי שאין שביתתו ידוע סבר שאין לו מד' אמות שלו [כלום].

פי' מיצעו עליו את התחום. כגון שערבו לו בתוך אלפים שבצפון והעתיקו ממנו האלפים אמה שהיה לו בדרום ונתנום לו האלפים שבצפון לילך בצפון ד' אלפים ולא נשאר לו בדרום כלום נמצא אסור בכל הדרום. וכן עוד עירב עליו כענין הזה שפירשנו בדרום ולא השאיר לו (בדרום) [בצפון] כלום נמצא עירובו ספק כאן וספק כאן ואסור בצפון ובדרום שכשיבא לילך בצפון אומר לו עירובו בדרום ואין לו בצפון כלום וכשיבא בדרום דוחין אותו ואומר עירובו בצפון לפיכך לא יזיז ממקומו אבל אם נתנו עירובו בתוך אלפים מהלך בצפון כשיעור המקום שנתנו עירובו בדרום.


דף נא עמוד א[עריכה]


פי' אם נתן עירובו בצפון בסוף אלף אמה יש לו לילך בצפון ג' אלפים אמה אלפים תחומו שבצפון ואלף שהעתיק לו מן הדרום נשאר לו בדרום אלף אמה וכענין הזה בצפון:

פיסקא מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה.

אמר רבה והוא כי רהיט מטי תותי האילן קודם שקדש היום והאי דקתני והיה ירא שמא תחשך לביתו אבל לאילן מצי אזיל. אי נמי כי מסגי קליל קליל.

אבל אם רהיט מטי.

פי' דקלא דסבילא דקל נפל על דקל אחר והיה עמסו והיה נקרא דקלא דסביל אחוה. דקלא דפריק מריה ביה דקל גדול והיה עושה פירות הרבה והיה בעליו מוכרם ופורע המס שעליו. והיה נקרא דקלא דפריק מריה. כלומר פודה בעליו מן המס שעליו. הא דא"ל רבה לרב יוסף משום דר' יוסי תניא ר' יוסי אמר [אם היו] שנים אחד מכיר אילן או גדר או מקום ואחד אינו [מכיר] מוסר שביתתו למכיר.

והמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני זו הברייתא לא שנאה ר' יוסי אלא אמר רבה משום דר' יוסי כדי שיקבלוהו ממנו רב יוסף משום דר' יוסי נימוקו עמו:

מתני' אם אינו מכיר או אם אינו בקי בהלכות כו'.

הני אלפים אמה היכא כתיבן דתניא שבו איש תחתיו אלו ד' אמות אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה מנ"ל אמר רב חסדא למדנו מקום ממקום כתיב הכא אל יצא איש ממקומו ביום השביעי וכתיב התם ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה מה זה מקום שיש בו ניסה אף זה מקום (אילן יש בו כתוב) [הוי כמו שכתוב בו] ניסה וילפינן ניסה מן ניסה כתיב הכא ניסה וכתיב התם ואם יצא יצא הרוצח אל גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה מה ניסה זו יש בה גבול אף ניסה זו יש בה גבול ויליף גבול מגבול כתיב הכא גבול וכתיב התם ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ויליף מחוץ ממחוץ ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה וגו' ואקשינן אדיליף מחוץ ממחוץ באלפים נילף מחוץ מחוצה אלף אמה סביב שנא' מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ודחינן דנין מחוץ ממחוץ ואין דנין מחוץ ממחוצה. ואקשינן על ר' חנינא בן אנטיגנוס דתני במתני' אלפים אמה לכל רוח עגולות מה נפשך אי בג"ש גמר מהני אלפים אמה מרובעות הוה ליה למימר דהא בקרא פאת כתיבי.

פי' פאת קדמה ופאת נגב ופאת ים ופאת צפון ולא אשכחת לה פיאות אלא (בקובע) [במרובע] ואי לא גמיר גזירה [שוה] אלפים תחום שבת מנא ליה ופרקינן לעולם גמיר ג"ש ושאני מגרשי ערי הלוים דכתיב בהו זה יהיה לכם מגרשי הערים כלומר לזה אתה נותן פיאות ועושה אותן מרובעות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת דגמירי מיניה. ורבנן דבעי מרובעות סברי כדתני רב חנינא זה יהיה לכם כזה יהיו כל שובתי שבת. פי' רבנן סברי פיאות הן הזויות וקיי"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא הלכך ד' אמות שאמרו חכמים הן ה' אמות וג' חומשי אמה וכן למדידת ד' אלפים אמה תחום שבת.

אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברה"ר אינו חייב עד שיעביר ד' אמות ואלכסונן שהן ו' אמות פחות ב' חומשין.

אמר רב פפא בדיק לן רבא עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' אי בעינן הן ואלכסונן אי לא ואמר לן לאו היינו דתני רב חנינא כזה יהיו כל שובתי שבת:


דף נא עמוד ב[עריכה]


מתני' וזהו שאמרו העני מערב ברגליו ר"מ אומר אין לנו אלא העני ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר לא אמרו מערבין [בפת] אלא להקל על העשיר וכו' אמר רב נחמן מחלוקת (במקומו) [במקומי] דכיון דאמר שביתתי במקומי דין אין צריך עירוב אחר בפת דר' מאיר סבר עני אין עשיר לא ור' יהודה סבר אחד עני ואחד עשיר אבל במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא. אלמא קסבר ר' מאיר עיקר עירוב בפת וזהו שאמרו אאינו ניכר או אינו בקי בהל' קאי ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר ר' יהודה קתני לה והלכה כר' יהודה וקיי"ל כרב נחמן דתניא כוותיה דתניא זהו שאמרו (מפני) העני מערב ברגליו ולא יצא העשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקומי לפי שלא התירו לערב ברגליו אלא למי שבא בדרך וחשכה לו דברי ר"מ. ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל ויוצא העשיר חוץ לעיר לתחום (ואמר) [ויאמר] שביתתי תהא במקומי וזהו עיקרו של עירוב והתירו לבעל הבית לשלח עירובו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו בשביל להקל עליו אמר רב אשי אף אנן נמי תנינן להא דרב נחמן דתנן מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה פירוש שיש לו לילך בה ע"י עירוב והחזירו חבירו [הוא] מותר שעירב ברגליו וכל בני העיר אסורין.

ופירשה רב הונא כגון שיש לו ב' בתים וביניהם ב' תחומי שבת שהן ד' אלפים אמה. איהו דעקר נפשיה הוה ליה כעני דכל הבא בדרך עני הוא חשוב שאין פת מצויה לרוב עוברי דרכים וכבר הותר לו לערב ברגליו. וכיון שאמר שביתתי במקום (ב') התחומין קנה לו התם שביתה ויש לילך מביתו זה (שלזבו) [שלן בו] לביתו האחר בסמוך אלפים אמה אבל בני העיר כיון שלא החזיקו בדרך הוו להו עשירים. ואף על גב (דאמרינן) [דאמרי] שביתתנו במקום פלוני לא קנו שביתה התם דלא התירו לערב במקום פלוני בדבור אלא עני אבל עשיר לא. תניא כפירושא דרב הונא:

מתני לה רב חייא בר אשי לחייא בר רב אחד עני ואחד עשיר א"ל רבא תנייה הלכתא כרב יהודה.


דף נב עמוד א[עריכה]


רבא בר חנן רגיל דאתא מאנטוכיא לפומבדיתא לפירקיה דרב יוסף ואמר שביתתי במתא פלוני א"ל אביי כמאן כרב חסדא דאמר מחלוקת במקום פלוני ור' יהודה מתיר והא רב נחמן [פליג] עליה ותניא כוותיה.

א"ל הדרי בי אמר רמי בר חמא הרי אמרו שבת יש לו ד' אמות. פי' המניח עירובו יש לו ד' אמות אי לא ופשיט רבא דיש לו מדתנן לא אמרו לערב בפת כלומר להניח עירובו בפת אלא להקל על העשיר מכלל שזה וזה שוין ואי אמרת המניח עירובו אין לו ד' אמות האי להקל הוא להחמיר הוא שהרי הפסיד ד' אמות אלא ש"מ יש לו ורמי בר חמא (סברא) [סבר] הא ניחא ליה דלא נטרח:

מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה כו' כבר פירשנוה למעלה. תניא כוותיה דרב הונא מי שיש לו ב' בתים וביניהן ב' תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב במקום שסיים שביתתו דברי ר' יהודה יתר על כן (ור') [אמר ר'] יוסי ב"ר יהודה אפי' מצאו חבירו וא"ל לין פה עת חמה או עת צנה הוא.

למחר משכים והולך.

אמר רבה אם החזיק שצריך לומר שביתתי במקום פלוני כ"ע לא פליגי דצריך דכיון דהוא אזיל באורחא אע"פ שהחזיק צ"ל. כי פליגי במי שאמר שביתתי במקום פלוני אם צריך להחזיק ר' יהודה אמר צריך. ר' יוסי ב"ר יהודה אמר אינו צריך.

ורב יוסף אמר האומר שביתתי במקום פלוני שצריך נמי להחזיק כ"ע לא פליגי דודאי צריך כי פליגי במחזיק אם צריך לומר נמי שביתתי במקום פלוני אי לא ר' יהודה אמר צריך ר' יוסי ב"ר יהודה אמר (אינו צריך) כיון שהחזיק בדרך אע"פ שלא אמר שביתתי במקום פלוני קנה שביתה במקום.

ואסיקנא כרב יוסף דרב יהודה בר אישתיתא אייתי לרב נתן בר הושעיה כלכלה דפירי כי אזיל שבקיה עד דנחית לדרגא והחזיק להוליכה.


דף נב עמוד ב[עריכה]


א"ל בית הכא וקדים זיל כדרב יוסף אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה.

ר' מאיר אומר כל מי שיש לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל הא תו למה לי תנינא ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים הרי זה חמר גמל ופרקינן אצטריך סד"א התם דהוא ספק אמרי חמר גמל אבל הכא דודאי לא עירב לא אלא הרי הוא כבני העיר [קמ"ל] כיון שיצא לילך והחזיק בדרך עקר רשותיה מן העיר ובמקום שרצה לילך לא קנה שביתה דהא לא עירב בפת ולאו עני הוא דקתני (כמחזיק) [החזיק] הלכך לא יזוז ממקומו.

מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת כו' איכא דאמר א"ר חנניא רגלו אחת בתוך התחום והאחרת חוץ לתחום יכנס.

שנאמר אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן.

והתניא לא יכנס ההיא אחרים היא דא' למקום שכלו (ט"ז):

פיסקא ר' אליעזר אומר ב' יכנס ג' לא יכנס והתניא ר' אליעזר אומר א' יכנס ב' לא יכנס. ופרקינן הא דקתני אחת יכנס ב' לא יכנס כגון שיצא אמה אחת ועומד בשניה יכנס אבל אם מצא שתים ועומד בשלישית לא יכנס ומתני' נמי הכי קתני ב' פי' אם עומד בשתים יכנס עומד בשלש לא יכנס והא דתניא אפילו אמה אחת לא יכנס במודד כלומר אין לו להוסיף על מדתו.

כדתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים ומודד:

הדרן עלך מי שהוציאוהו.