חידושי הריטב"א על הש"ס/עירובין/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק רביעי מי שהוציאוהו

דף מא עמוד ב[עריכה]

מי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות או רוח רעה:    פירש חוץ מתחומו אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו לתחומו הרי הוא כאלו לא יצא ואסיקנא בש"ס דדוקא שהיתה היציאה והחזרה שלא לדעת אבל אם היתה היציאה או החזרה לדעת אין לו אפילו בחזרתו אלא ד' אמות בלבד הוליכוהו לעיר אחר' או נתנוהו בדיר וסהר פי' מקים שהוא מוקף מחיצות. ר"ג ור' אליעזר אומרים מהלך את כלה פי' דסבי' להו דכל מקום מוקף מחיצות כד' אמות דמי אף לענין זה ומוכח בירוש' לקמן שאין זה אלא במקום שמוקף לדירה אי נמי במקום שאינו מוקף לדירה ויש בו עד בית סאתים אבל אם מוקף שלא לדירה ויש בו יותר מבית סאתים אין לו אלא ד' אמות ובש"ס דהא דקתני הכא נתנוהו בדיר וסהר או בעיר אחרת לאו דוקא אלא ה"ה שיצא לדעת יש לו בבקעה ארבע אמות כדמוכח בש"ס וכיון דכן כך יש לו כל מקום מוקף מחיצות שדינו כד' אמות ולא גזרו בזה נתנוהו אטו החזירוהו דנימא כי היכי דביצא לא שני בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת ה"ה בחזרה דהא לא דמו אהדדי והא דלקט נתנוהו עובדי כוכבים ומזלות אגב רישא נקט לה ומשו' כחן דר' עקיבא ור' יהושע נמי רבי' ז"ל: מעשה שבאו מכל גרסין וכו' בש"ס מפרש לה:

גמרא אמר רב נחמן אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ד' אמות ופרכי' השתא מי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות וכו':    מהא שמעי' דלכ"ע אפי' ליוצא לדעת יש לו ד' אמות דהא עד כאן לא מתמהינן עליה דשמואל אלא דלא קמ"ל מידי: ותו שמעינן מינה שהיוצא לדעת נכנס בדיר וסהר קנה את כלה לר"ג ור' אלעזר דאי לא אדשקלי' וטרי' להפוכי מימרא דשמואל נימא דהא קמ"ל שהיוצא לדעת אין לו אלא ד' אמות ואפי' נכנס בעיר או דיר וסהר א"ו כדאמרן: אימא יצא לדעת והחזירוהו עובדי כוכבים ומזלות אין לו אלא ד' אמות לעולם כלומר ואפי' בחזרה ואע"פ שהחזירוהו עובדי כוכבים ומזלות: הא נמי תנינא וכו' פי' דמסתמ' כי קתני סיפא החזירוהו כאלו לא יצא ארישא קאי שהוציאוהו שלא לדעת:

מהו דתימא לצדדין קתני וכו' פי' דדילמא תנא דמתני' מילי קתני דמי שהוציאוהו משם אין לו אלא ד' אמות ואע"פ שהחזירוהו דחזר לדעת וכן אם יצא לדעת והחזירוהו עובדי כוכבים ומזלות הרי הוא כאלו לא יצא כלומר דכלא מילתא תליא בחזרה שאם הוא לדעת אין לו אלא ד' אמות ואע"פ שהיציאה שלא לדעת ואם היא שלא לדעת קנה מקומו ואע"פ שהיתה היציאה שלא לדעת והיינו דטרחי' לפרושי ברישא דה"ק מי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות וחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות ולא אמרי' דרישא לא איירי אלא ביציאה בלחוד כנ"ל וכתבו בתוס' דהשתא דאתי' להכי ה"ה דכי פרישנא מימרא דשמואל דה"ק חזר לדעת אין לו אלא ד' אמות ופרכי' דמאי קמ"ל תנינא וכו' לשנויי דלצדדין קתני והא דקתני החזירוהו כאלו לא יצא הא חזר לדעת אינו כאלו לא יצא דהיינו בשיצא לדעת דסופא ביוצא לדעת מיירי ולאו ארישא קאי אבל יצא שלא לדעת אע"פ שחזר לדעת הרי הוא כאלו לא יצא קמ"ל והא דלא משנינן הכי משום דכל דאיפשר לשנויי באנפא אחרינא לא משנינן לה דהוה סיד לצדדין קתני דתלינן כלא מילתא בחזרה אבל בההיא דלעיל דהוה מוקמי' לצדדין ונימא דאע"ג דחזרה לדעת יקנה מקומו מפני שיצא שלא לדעת הא ליכא למימר. הוצרך לנקביו מהו פי' יכול לצאת חוץ מד' אמות א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה כלומר לאו דלא תסור ותחומין דרבנן נינהו הילכך יוצא לנקביו עד שיהא במקום הצנוע.

ואי פקח הוא עייל לתחומו:    פי' מחזר אחר המקום הצנוע כלפי תחומו: כיון דעל על. והוא שיצא שלא לדעת דכשהוצרך לנקביו ה"ל כחזרה שלא לדעת כיון דברשות ב"ד חזר וכל שיצא וחזר שלא לדעת הרי הוא כאלו לא יצא וזה ברור: אמרי רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן פי' והרי הם כרגלי הבעלי' כמו שהיו בתחלה ובי"ט עסקי' שיכול חדם להוליכן בכל התחום דאלו בשבת אסור להעבירן ד' אמות ברשו' הרבים: ובהא מתרצא מאי דמקשו הכא היכי אמרי' דאפי' החזיר במזיד יהו מותרין לטלטל דאכלו במקומן וכדקתני לקמן דהא קי"ל שהמבשל במזיד בשבת לא יאכל ואפי' לר' מאיר דמקל וה"ה דכל מעשה שבת אבל י"ל דהתם הוא בשבת אבל הכא בי"ט עסקי' דליכא אלא איסור תחומין דרבנן ומשום איסור תחומין לא קנסי' ליה שלא יאכלו ולפי' מה שכתבו בפ' ר' אליעזר דמילה לדעת הרב ר' יונה ז"ל אפי' בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תקון בגופו שזה נקרא מעשה והיינו דנקטי' בכל דוכתא מעשה שבת וטעמאדמסתבר הוא. ודעת מורי הרב ז"ל דהא דרב פפא לא נצרכה אלא אפי' בשיצאו חוץ לתחום במזיד ע"י הבעלים דסד"א בתרוייהו בהדי וכיון שהחזירום במזיד כשם שאין להם אלא ד' אמות כך פרותיהן אין להם אלא ד' אמות קמ"ל דפירות גופייהו אניסי ולא הפסידו מקומן ואוקמנא כתנאי אבל היכא דהוציאום אחרים שלא לדעת הבעלים הא דכ"ע היא שלא הפסידו מקומן כשחזרו דאנוסין נינהו דלאו כל כמינייהו לאוסרינהו אבעלים:

איתיביה כו':    לעולם אסורין עד שחזרו למקומן שוגגין נקוט האי כללא בכלא שמעתין דכל היכא דאמרינן שהם מותרים אי נמי יאכלו אם הוא שלא במקומן מותרין בד' אמות בלבד ואם הוא במקומן כגון שחזרו הם מותרים בכל תחומין הראשון כאלו לא יצאו דוק ותשכח: ה"ג דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום בשוגג יאכלו וכו' ולא גרסי' שיצאו חוץ לתחום וחזרו דהאי לקמן אתי למימר דרבנן ור' נחמיה בשוגג שלא במקומן פליגי דאלמ' ת"ק לא מיירי בחזרה למקומן והכי מוכח' כלא שמעת': ורש"י ז"ל לא גריס ליה: והא דקתני במזיד לא יאכלו ולא קתני לא יאכל משמע שלא יאכלו לשום אדם ואפי' למי שלא באו בשבילו וא"ת ומ"ש מיה' דקי"ל באיסור תחומין שהביא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר: י"ל דשאני הכא דאתעביד בהו איסורא ע"י ישראל ובעי' למקנס טפי: וכי קאמרי' שיאכלו חוץ למקומן מיירי למי שקנה שם שביתה שהם תוך לתחומו. אי נמי אפי' לבעלים שיצאו בשוגג או שהוציאום שלא לדעת. מאי במקומן כלומר האי דשרי ר' נחמיה כשחזרו למקומן ה"ד אלימא במזיד והא עלה קתני פי' עלה דריש' דמתניית' קתני במתניית' אחריתי ר' נחמי' ור' אליעזר וכו' ומסתמ' לא פליגי' מתניית' אהדדי:


דף מב עמוד א[עריכה]

אלא לאו חסורי מחסר' וכו':    תמיה' מילת' נהי דאכרח שפיר דבמקומו דקתני ר' נחמי' בשוגג מיירי למה ליה לחסורי מתני' כי היכי דלוקמ' כתנאי בדרב פפא דהא איפש' לומר דמתניית' כפשוט' ובשוגג שלא במקומן פליגי וכדאקשי' בסמוך וי"ל דתלמוד' אפרוק' דלקמן סמוך דמכרחי' דת"ק במזיד נמי שרי: והא מדקתני סיפ' לעולם אסורין פי' דשמעי' לת"ק דסגי ליה למשרי כל היכא דאיכא חד' לקול' כגון דהו' שוגג שלא במקומן או מזיד במקומן דלהכי קתני עלה ר' נחמיה דלעולם אסורים עד איכא תרתי לקולא עד שיחזרו למקומן שוגגין ופליגי בתרתי דאי ת"ק לא שרי אלא בחד' בלחוד דהיינו שוגג שלא במקומן אסורין אמאי קתני לעולם אסורין: ואין פי' זה מחוור כל הצורך דדילמ' האי תנ' לישנ' קליל' ולישנ' דכייל בעי למנקט ושפיר קאמר לעולם אסורין ואפי' בשוגג עד שיחזרו למקומן: והפי' שנראה נכון דדייק ליה מלישנ' יתיר' דקתני שוגגין דאם אית' דת"ק לא איירי התור' אלא בשוגג שלא במקומן ואתי ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב לומר שאינן מותרין לעולם ואפי' בשוגג עד שיחזרו למקומן לתני לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן וממיל' שמעי' דאשוגג דשרי ת"ק קיימי למה לי למתני שוגגין אלא ודאי מהאי לישנ' שמעי' דת"ק דשרי בתרתי כיון דאיכא חדא לקולא בין בשוגג שלא במקומן או במזיד במקומן וכיון דכן לא סגיא דלא נימא דמתניתא חסורי מחסרא כדאמרי' לעיל ודרב פפא תנאי היא וכיון דקאי רב פפא דהוה בתרא כת"ק הלכתא כוותיה שאם חזרו למקומן אפי' במזיד הרי הם כאלו לא יצאו ולענין מאי דפליג ת"ק ור' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב בשוגג במקומן: י"א דכיון דרב פפא לא איירי בהא הדרי' לכללין דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפילו בברייתא אבל בתוספות כתבו דכיון דקי"ל כת"ק בחדא ה"ה באידך דרב פפא דעדיפא נקט דאפילו בהא דבמזיד הלכתא כוותיה וכ"ש באידך דהוי שוגג וכן נראה עיקר:

מהלך אלפים פסיעות בינונית:    פי' דפסיעה בינונית אמה בקרוב ואפילו בשבת יכול למנות ולעשות כן הוא צריך ללכת אותם בשבת לשום צורך בשבת ומונה אותם בינו לבין העיר עצמו והויא לה כמדידה דמצוה דשריא כדאי' בשלהי מסכת שבת:

ואמר רב נחמן אמר שמואל שבת בבקעה:    פי' וקנה שם שביתה אלפים אמה לכל רוח והקיפוהו עובדי כוכבים ומזלות מחיצה פי' שעשו שם עובדי כוכבים ומזלות מחיצה גמורה סביבותיו ופרש"י ז"ל דמיירי שעשאוה לדירה דהא קאמר דמטלטל בכלא ע"י זריקה ואי במחיצה שלא לדירה אם יותר מבית סאתים אסור לטלטל בה כלום אלא בד' אמות. מהלך אלפים אמה כשיעור תחומו והיה נראה דהא אתיא דלא כר"ג ושמואל לטעמי' דאמר לקמן שאין הלכ' כר"ג בדיר וסהר דאלו לר"ג הא קתני שאם הוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות אפילו מכל תחומו ונתנוהו בדיר וסהר שמהלך כלא דכלא היקף כד' אמות דמי וכ"ש בזה שההיקף הוא סביב תחומו. אבל רש"י ז"ל כתב דהא אפי' אליבא דר"ג היא דהא רב הונא וחייא בר רב דאיירי בה תלמידי דרב נינהו דפסק הלכה כרב בדיר וסהר ועד כאן לא קאמר ר"ג שאם נתנוהו בדיר וסהר שמהלך את כלה אלא כשהוציאוהו חוץ ממקומו שנעקרה שביתתו הראשונה ולפי' הקלו עליו לתת לו שביתה בכאן שיהא כל ההיקף כד' אמות: אבל כששביתתו הראשונה קיימת אין לו אלא תחומו שקנה תחלה וטעם נכון הוא וכן אמר בירושל' על האי פלוגת' דרב נחמן ור"נ הוינן בעיין מימר מה פליגין ביה ר' עקיבא ור' יהושע ברם כר"ג ורבי אליעזר בן עזריה לא פליגין ואפי' כר"ג וכר' אלעזר ב"ע פליגין קל הוא שקנה לו שביתה ממי שלא קנה לו שביתה ע"כ והרי זה הירושל' מבואר כדברי רבי' ז"ל וכן העלו בתוספות אלא שלקמן חזר בו רש"י ז"ל ולפי זה היה נראה שאם הוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות מן האלפים אמה שלו לשאר ההקף שמהלך את כלו דהא הויא לה כהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות ונתנוהו בדיר וסהר:

אבל הרב מורי ז"ל אומר דהתם שההקף כלו חוץ לתחומו אבל בכאן שזה ההקף הוא סביב תחומו ומתחלתו נאסר באותו ההקף שלא היו לו אלא האלפים שלו כשהוציאוהו לאותו קצת. שנאסר בו לא חשיב כנתנוהו בדיר וסהר ואין לו אלא ד' אמו' וכן אתה אומ' במי שכלתה מדתו בחצי העיר וחזרו והוציאוהו לחציה האחר שאין לו אלא ד' אמות אבל הוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות מתחומו ואחר כך הקיפיהו מחיצה הרי זה כנתנוהו בדיר וסהר שזה בשעת ההקף לא היתה לו שביתה ולא נאסר לעולם בהקף זה:

ומטלטל בכלא ע"י זריקה:    פי' דשורת הדין כי מותר לטלטל בכלו לגמרי דכיון שהוקף מחיצה לדיר' ה"ל רשות היחיד שכל מחיצה שנעשית בשבת שמה מחיצה וכשהיא בשוגג מותר לטלטל בה כדאי' בשבת ובפרקין קמא והרי כשוגג הוא ואפי' למ"ד בפ"ק דשבת גורמת ולא דיורין גורמין התם הוא דליכא מחיצות גמורות אבל הכא דאיכא מחיצות גמורות לשם דירה אע"ג דאתעבידו בשבת מהני ומה שלא התיר שמואל לטלטל בכלא אלא ע"י זריקה מפני שא"א לו לצא' חוץ מתחומו ותדע שהרי הות' לו ע"י זריקה לזרוק כרצונו ואפי' ביותר מד' אמות והיינו מטעמא דחשיב כרשות היחיד ואפי' מדרבנן ומזה אתה למד כי בתוך האלפים אתה שיש לו רשו' להלך מטלטל בהם כרצונו. וכן פרש"י ז"ל ורב הונא אמר מהלך באלפים ומטלטל בד' אמות פי' שאין מתירין לו לטלטל דאלו הותר בזריקה הותר נמי כדרכו דכל תוך אלפים שמותר להלך בשם אין בין טלטול כדרכו לטלטול בזריקה: ולטלטל בכלא ע"י זריקה ולא לומר קושיא פרכי' הא מעיקרא הכי לא שרית לטלטל ואפי' בתוך אלפים אדרבא ליטלטל בכלא ע"י זריקה דהא רשות היחיד גמורה היא. ומהדרי' גזירה שמא ימשך אחר חפצו כלומר ויבא לצאת חוץ למקומו:

באלפים אמה מותר ליטלטל כדרכו ואפי' חוץ לד' אמות ופריק משום דהויא כמחיצ' שנפרצה במלואה למקום האסור:    פי' דכיון דחוץ לאלפים מתסר ואפילו ע"י זריקה הרי שהוא תוך אלפים נפרץ במלואו למה שהוא חוצה לו שהוא מקום האסור וע"כ הא בשבת מיירי דאלו בי"ט מודה רב הונא דשרי לטלטל בכל האלפים ולא הוי נפרץ במלואו למקום האסור דדבר פשוט הוא שמותר ששרות בי"ט וכן כתבו בתו': כמאן לא כרב נחמן ולא כרב הונ' פי' ועל כרחין א"א למעבד דלא כחד מנייהו דמה נפשך אי לא גזרי' שמא ימשך אחר חפצו יטלטל בכלא ע"י זריקה ואי גזרי' לא יטלטל אלא בד' אמו' ואפי' בתוך אלפים דהא נפרץ במלואו למקום האסור. ופרקי' אומ' בד' פי' מאי מטלטל באלפים דקאמר שמטלטל בהם בתוך ד'. ולאפוקי דחוץ לאלפים לא מטלטל כלל:



דף מב עמוד ב[עריכה]

במאי מטלטל לאו ע"י זריקה:    פי' דטלטול כדרכו לא איפשר דהא קתני שלא יעבור את התחו' ואם כן ש"מ דלא גזרינן שמא ימשך אחר חפציו: יש ספרים דגרסינן לא ע"י חשיכה: ופרוקא הוא דמיהא ליכא סייעתא לשמואל דהא קתני והמטלטל בכלא ע"י משיכה הוא. שמותר למשך חפץ חוץ לאלפים לתוך אלפים דליכא למגזר שמא ימשך אחר חפצו דלאו חפצו הוא עד דמייתי ליה. כן פרש"י ז"ל הגרסא הזאת אבל ליתא בנוסחי דוקני והוא ז"ל לאגרי' ליה: והא דקתני שאין לו אלא חצי העיר היינו נפי שבאת העיר לסוף המדה אבל אלו באת בתוך המד' אינ' נמשכה אלא כד' אמו' ומודדין מחוצ' לה תשלום האלפים אמה וכדאמרי' בפ' כיצד מדת העיר עול' לו והדין למי שלא שב' בתוכה שאלו שב' בתוכו היו לו אלפים אמה לכל רוח וזה ברור:

גרש"י ז"ל אמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצרו אין לו אלא חצי חצרו. ולא גרסי' בחצי העיר דא"כ מאי קמ"ל רבי הונ' דיש לו חצי העיר מתני' היא בפרק כיצד מערבין כלתה מדתו בחצי העיר יש לו חצי העיר אלא ודאי הא קמ"ל רב דאפי' בחצר דאיכ' למגז' טפי שמא ימשך לחציו האחר לא גזרי' אע"ג דהא קתני התם נמי שאם כלתה מדתו בחצי מערה יש לו חצי מערה אפי' הכי אצטריך לאשמועינן חצר דשכיחי ביה כלים ואיכא למגזר טפי דילמא אתי לטלטולי בכלא כן פירשו בתו'. מהו דתימא ניחוש דילמא אתי לטלטלולי בבלא. וה"ה שהיה יכול לומר ניחוש דילמא אתי להלוכי בכלא. אלא ודאי הא מההיא דמערה שמעינן לה ולהכי נקט חצר דהכא שכיחא חששא דטלטול משום דשכיחי בה כלים ואגב טלטול נמי שכיח' הלוך ואפ"ה אשמועינן רב הונא דלא חיישינן להכי. וק"ל דכיון דקאמר ניחוש דילמא אתי לטלטל בכלא דהיינו חוץ לאלפים מכלל דבתוך אלפים מותר לטלטל כדרכו חוץ לד' ואלו רב הונא גופיה אמר לעיל שאין מטלטלין באלפים אלא בד' אמות: ר"ל דאין ה"נ ומשום דלא אסרי באלפים אלא משום גזירה דכלא נקט מכלא כן פי' בתוספת. הואיל ותקרת הבית חוצבת פי' דהא איכא הכירא כאלו תקרת הבית יורדת וסותמת וליכא למיחש שמא ימשך לפנים. דלא גזרי' הלוך דיר וסהר אטו הלוך דבקעה פרש"י ז"ל דאע"ג דהוציאוהו' עובדי כוכבי' ונתנוהו בבקעה אין לו אלא ד' אמות. כשנתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלא ולא גזרי' דיר וסהר אטו בקעה ומדהלוך אטו הלוך לא גזרי' הכא טלטול אטו הלך לא גזר כדרב הונא ודחי' דלא דמי דהתם בבקעה ודיר וסהר שני מקומות והכא מקום אחד: ואין פי' זה מחיור כל הצרך חדא דהיכי ס"ד מעיקרא לרב הונא בריה דרב נתן לדמויי הא דלא גזרי' דיר' וסהר אטו בקעה לאידך שהוא במקום א' ובאדם א': ועוד דהכי הל"ל ומדלא גזרי' דיר' וסהר אטו בקעה טלטול אטו הלך לא גזרי אלא שבזו י"ל דאיידי דבעי למימר טלטול אטו הלוך לא גזר נקט בהא הלוך אטו הלוך. ואחרים פירשו דר"ג כיון דס"ל שאם כלתה מדתו בחצי חצר או בחצי דיר וסהר אין לו אלא חציו וכדפריש לעיל כך היל"ל כי כשהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות ונתנוהו בדיר וסהר שלא יהלך בו אלא בד' אמות דניחוש דילמא אמר האי גברא כיון שנתנוהו לו כל הסהר בודאי שביתה גמורה נתנו לו כאן לפי שיציאתי חוץ לתחומי ואתי להלך חוץ לדיר וסהר כאלו קנה שם שביתה מבעוד יום והשת' אמרינן שפיר דכי היכי דבהא לא גזר ר"ג הלוך דיר וסהר בפני' אטו הלוך בחוץ ה"ה נמי דלא גזר בחצי חצר וחצי דיר וסהר טלטול אטו חוץ ממנו אטו הלוך חוצה לו. ודחי דשאני התם דהוו להו שני מקומות ויש מחיצות חוצצות בנתיים והכירא שלא יבא להלך חוץ לעיר לדיר וסהר כלל מה שאין כן בזו שהכל חצר אחת ודיר אחת וכן פירש מורי הרב ז"ל:

אבל טלטול אטו הלוך ומקום אחד הכי נמי דגזרי מכאן ראיה גמורה למה שפרש"י ז"ל למעלה דההיא דשמואל אפי' ר"ג מודה בה וכן כל מאי דתניא לעיל שהמודד וכלתה מדתו בחצי דיר וסהר אין לו אלא אותו חצי בלבד שאם לא כן מאי טלטול אטו הלוך איכא למגזר הכא דהא לר"ג מותר להלך בכלו כיון שמוקף מחיצות דהא אדשמואל ורב קיימי' דמיירי כשהקפוהו עובדי כוכבים ומזלות מחיצה וזה ברור. ומיהו רש"י ז"ל פי' כאן טלטול אטו הלוך לא גזר כגון ששבת בבקעה בי"ט בלא מחיצות לא גזרי' טלטול דזריקה חוץ לאלפים אטו חוץ הלוך כרב נחמן ואע"ג דשבת בבקעה לא סביר להו כוותיה דהא לדידהו נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כל' אע"פ שלא שבת באויר מחיצות: ואין זה נכון חדא דשבת בבקעה מאן דכר שמה דאנן ההיא גופא דאפליגו שמואל ורב הונא אתיא לאוקמי כתנאי אי גזרינן טלטול אטו הלוך או לא ועוד דביום טוב מודה רב הונא שמותר לטלטל בכל האלפים כדכתיב לעיל וליכא למימר דנוקים פלוגתא דרב הונא ושמואל בשבת ונוקים הא דהכא בי"ט אלא ודאי שהסוגיא באה כפשוט' לפי מה שפרש"י לעיל: ולא ידענו מה היה לו לפרש כאן כמו שפי'. וי"ל דמרן ז"ל הכא אשמעי' דמסוגיין ליכא ראיה ולעיל אשמעי' עיקר דינא. אבל הכא דלא שבת באויר מחיצות לא. וא"ת והא ספינה דאפליגי בה במתני' ששבת בה באויר מחיצות מבעוד יום י"ל דבהאי דחויא סביר לן כדאמרינן לקמן אליבא דר' יהודה דמחיצות ספינה כיון דלהבריח מים עשיות לא חשיבי מחיצות:

והלכתא כשמואל דתניא כוותיה ורב נחמן מכרח כוותיה: אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה ושמואל אמר הלכה כר"ג בספינה אבל לא בדיר וסהר: דכ"ע מיהת בספינה הלכה כר"ג מ"ט כלומר מ"ש ספינה מדיר וסהר דהא בכלהו איכא הקף מחיצות: אמר הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום פי' דביון דקנה שביתה בספינה זו ובאותה שעה דכ"ע כלא כד' אמות דמיא כדין השביתה בתוך העיר אף עכשיו לבסוף לא נפקא מדינה ונדונת כאן בסופ' כד' אמות ומיהו ר' עקיב' ור"י סברי דכיון שנכנס שם על דעת שהמהלך הספינה ותוציאנו מתחומו גם דספינה נידא מכיון דנפקא מתחומו בטל דינא דמעיקרא והוי כאלו לא שבת שם:

ר' זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ד' ומניחו בסוף ד':    פירשו הראשונים ז"ל דר' זירא סבר דכי קתני ר"ג שמהלך את כל הספינה היינו בשמהלך בהפך הליכ' של ספינה שהספינה הולכך לצד מערב והוא מהלך בה כלפי מזרח כי בכל פסיעה שהוא הולך בה לצד מזרח הספינה מוליכתו כלפי מערב לתוך ד' אמותיו וכאלו לא יצא ממקומו הראשון דמי ונמצא שלא נתנו לו אלא ד' אמות: ורש"י ז"ל דחה פי' זה דהא מתני' סתמא קתני שמהלך את כלא ואפילו במהלך כפי הליכה של ספינה: והוא ז"ל פי' דה"ק דכיון דהספינה נידא ומהלכת ובכל פסיעה ופסיעה שהוא מהלך בה עוקרתו ומליכתו לסוף ארבע אמות אין לו תורת ארבע אמות שהרי לא עמד תוך ארבע אמות משיצא חוץ מתחומו אלא במידי דקביע והרי כל הספינה כד' אמות ור' עקיבא ור' יהושע לית להו האי טעמא כיון דספינה מינח ניחא ומיא הוא דקממטי לה כך יש לפרש לפי פי' ז"ל. ובתוס' פי' דכיון דספינה מהלכת היא ועל כל פסיעה ופסיע' עוקרתו הספינה ממקומו הרי הוא נדון בכל פסיעה ופסיעה כאלו הוצאתו תמיד מתחום לתחום שיש לו בכל א' מהם ד' אמות וכיון דכן שפיר יכול להלך את כלא ור' עקיבא ור' יהושע אמרי דספינה מינח ניחא וכדפרישית. והפי' הזה נכון. ולכלהו פירושי לא אתיא הא דר' זירא אלא במהלך בספינה בעוד שהיא מהלכת ובהא הוא דשרי' להלוך את כלא והיינו דאמרי' בסמוך:


דף מג עמוד א[עריכה]

ורבה מ"ט לא אמר כר' זירא ופרקי' דבמהלכת כ"ע לא פליגי דאלמ' ליכא למימר טעמ' דר' זירא אלא במהלכת ופשוט הוא מאי בינייהו איכ' בינייהו שנפתחו דופני הספינ':    פי' מבעוד יום דהשתא לא שבת באויר מחיצות לרבה ליכא לר' זירא איכא אי נמי בקופץ מספינה לספינה פי' ששבת בספינה אחת וקפץ אחרי כן לספינה אחרת ובא להלך בכלא כשהיא מהלכת דלרבה אינו יכול להלך בה ולר' זירא יכול להלך. ולישנא דקופץ משמע שקפץ מדעת. ושמעי' מינה דכל שנכנס בדיר וסהר ומקום שמוקף מחיצות אין הפרש בין שנכנס לדעת או שלא לדעת לענין שיהא כלא כד' אמות וכדפרשית במתני':

במהלכת דכ"ע לא פליגי:    פי' דבמהלכת לדברי הכל מותר להלך בכלא מטעמא דר' זירא ובהא לא אפיליגו ר' יהושע ור' עקיבא וכשמהלך בה בעודה עומדת הוא דאפליגו ר"ג ור' יהושע ור' עקיבא ובעומדת הוא שאמרו הלכה כר"ג בספינה והתם לא שיך טעמא דר' זירא כלל אבל ר' זירא הוה סבר דכשעמד דכ"ע לא פליגי שאינו יכול להלך את כלא דמחיצות להבריח עשויות ולא חשיבי כלום ובמהלכת הוא דפליגי אשתכח השתא לפום הא דהדרי' ממאי דהוה אמרי' דאיכ' בין רבי ור' זירא שנפחתו מחיצות אי נמי בקופץ מספינה לספינה דה"ד אי במהלכת אפי' רבה מודה שיכול להלך בה: ואי בשעומדת אפי' ר' זירא קאמר שאינ' יכולה להלך בה אלא בד' אמות: אא"ב במהלכת לא פליגי היינו דקתני רצו כלומר דמיירי בספינה מתהלכת ואע"ג דמדינ' שריא חששו דלמ' עמד' פורת' בשעת שמהלכין בה: אלא א"א דבמהלכת פליגי אבל בשעמדה דברי הכל אין מהלכין בה וכדסבר ר' זירא מאי רצו: איסורא הוא לר' עקיבא ור' יהושע ומיהו ליכא מהא תיובתא לר' זירא דיכול לומר דלעולם במהלכת פליגי והא דקתני ר"ע משו' דאינהו ספוקי מספק' להו עיקר דינ' ושורת הדין דספיקא דרבנן לקולא: וכ"ש שר"ג מתיר בודאי אלא שרצו להחמיר על עצמן נחוש לספקא והיינו דלא אסיקנא בתיובתא עליה ומיהו דיקא מתני' כוותיה דסתמא דלישנא משמע שרצו להחמיר אפילו על עצמן על מה שהיה בריא להם להתירא ואידך נמי דאמר רב אשי דיק' נמי דקתני דומיא דדיר וסהר לאו הכרחה הוא דאיכא למימר הא כדאי' והא כדאי':

א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכה כר"ג בספינה הלכה מכלל דפליגי: שאלה הוא שהיה שואל רב אחא מרב אשי היכי קאמ' הלכה כר"ג בספינ' דמשמע דפליגי בה דהא לפום פשטא דמתני' לא אפליגו בספינה כלל וא"ל אין דהא תני' חנניה וכו':

ולענין פסק הלכה: פסק ר"ח הלכה כשמואל כדברי המכריע הזה שהכריע כרב בספינה ואינו מחוור שאין למדין הלכה מפי משנה: ואי משום דקי"ל הלכה כדברי המכריע ה"מ במתני' אבל בברייתא לא כדאיתא בפרק כירה: ועוד שהמכריע הזה הוא ר' יהושע כדפרש"י ז"ל ואין הכרעת בעל דין הכרע' הלכך הדרי' לכללין דרב ושמואל הלכ' כרב באיסורי הילכך קי"ל כדפסק רב הלכ' כר"ג בדיר וסהר וספינה ולקמן במעשה דנחמיה אמר תלמודא בהדיא והא אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר דאלמא פשיט להו שכן הלכה והכין נמי אמרי' לקמן גבי בתרי דאתו למצרכת' דכלא כד' אמות דמיא וכן פסק רב אלפס ז"ל:

בעי רב חנניא יש תחומין למעלה מי':    פי' ונפק' מינה שאם לא קנה שביתה בבין השמשות אלא למעלה מעשרה דאי אמרת אין למעלה מעשרה שיכול לילך בקפיצה או בספינה כמו שירצה וכשיעמד בשום מקום לקנות שביתה יש לו אלפים לכל רוח וה"ה שאפי' קונה שביתה בין השמשות לאחר כן למטה מעשרה פי' אם בא לצאת מתחומו כשהוא בתוכו וללכת בקפיצה כמו שירצה הרשות בידו: ומיהו כל שחזר ונח למטה מעשרה לא יזוז ממקומו ממקום שביתתו אלפים אמה כשיעור תחומו והכין מוכח לקמן גבי הא דתניא גשמים שירדו ביום טוב הרי הם כרגלי הממלא דאקשינן ואמאי לקנו שביתה באוקינוס פי' שהרי קודם שבאו בעבים קנו שביתה באוקינוס דאפילו למ"ד שאין תחומין למעלה מעשרה מים ע"ג מים זו הנחתן והמים העליונים דינם כאלו הם גוף אחד עם אותם שהם בקרקע הים ולא אמרו בשמעתין לקמן שהים חשוב למעלה מעשרה אלא לגבי ספינה וזה ברור ולהכי פרכי' התם דכיון דקנה שביתה באוקיינוס למטה מי' אע"פ שעלו אחריו כן בעבים ויצאו מתחומין דלמעלה מעשרה מ"מ כשחזרו ולאו בארץ והרי הם חוץ למקומן לא יזיזם מד' אמות. וקושיין התם סתמא נקטי' לה ואפי' למאן דסבר אין תחומין דאי לא הוה לן לפרושי ולמימר שמעת מינה אין תחומין וכדאמרינן גבי לקנו שביתה בעבים אנא ודאי כדאמרן:

כי תבעי לך עמוד גבוה עשרה ואינו רחב ד':    פי' והוא עומד מקצתו תוך התחום ומקצתו חוץ לתחום דאי אמרת אין תחומין יכול להלך בכלו וללכת כן מעמוד לעמוד כמו שירצה ואע"פ ששבת בתחלה למטה מעשרה וכדפרישנא. ואי נמי בקפיצה דספינה וכדמוכחא שמעתין. אא"ב יש תחומין שפיר: פי' דכיון דבעמדה איכא איסורא משום תחומין החמירו על עצמן במהלכ' דחששו שמא תעבר אלא א"א אין תחומין ולמעלה מעשרה הרי לא קנו שביתה בספינה כלל בין שעמד' בין שהלכה ולמה אין מהלכין את כלא. ופסקי' הב"ע במהלכת ברקק פי' רקק נקרא מקום שהוא בשפת הנהר שאינו גבוה עשרה וכדאמרי' התם בפרק הזורק וכמה רקק מים פחות מעשרה ואע"ג דאמרי' בפ' הזורק גמירי שאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה. התם ה"ק שאין ספינה מהלכת מן הסתם הלוך כדרכה בפחות מעשרה אבל ספינתו של ר"ג לפום האי אוקמתא דרבא גוששת היתה שאין דרכו של נמל להיות בו רקק כן פיר' רבינו הגדול ז"ל. והראב"ד ז"ל פי' רקק של מים שהם כטיט הנרוק דחשיבי כארעא סמיכתא ואין צריך. כי לא היו בתוך התחום מאי הוי פי' דכיון שלא קנו שביתה במים כלל שהוא למעלה מעשרה כל שהגיעו ליבשה שם קונים שביתה וכשמגיעים לתחו' העיר דינם כבני העיר ומכאן ראיה למה שכתבתי למעלה:

ת"ש הריני נזיר ביום שבן דוד בא בו:    פי' לא סוף דבר שבא בו ממש דהא אמרי' לקמן דאי קאי בימות החול כי קאמר הכי הוי נזיר מכאן ואילך ואפי' בשבתו' וי"ט דכיון דחייל' תו לא פקעא ואם איתא היכי חייל' דהא אגלו מלתא שלא בא בן דוד. אלא ה"ק הריני נזיר ביום שבן דוד אפשר לבא בו ולה"ק מותר לשתות יין בשבתות וי"ט לפי שאין בן דוד אפשר לבא בהם כדמפרש ואזיל:



דף מג עמוד ב[עריכה]

אמרינן לב"ד הגדול אתא:    פי' ללשכת הגזית מקום ב"ד הגדול כי שם יגלה בתחלה מפני הטרח. פי' שיטריחנו להקביל פניו וימנעו מלהכין צרכיהם וא"ת ודילמא אתא אליהו בחמישי ואתא משיח בע"ש: הא לא קשיא הכא דאיהו לאקיבל עליה נזירות אם כבר בא משיח קודם נדרו הילכך אי קאי בע"ש הוי נזיר אבל אי קאי בשבת לא הוי נזיר דאיהו ביום שבן דוד בא בו מנדרו ואילך קאמר ועוד דכיון דאיהו ביום שבן דוד ראוי לבא בו קאמר הרי אינו ראוי לבא בשבת ממש אלא קודם שבת או לאחריו:

בחד בשבא לשתרי תפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לשתרי:    פי' דהא כיון דיש תחומין לא אתי אליהו בשבת כי היכי דליתי משיחא בחד בשבא אבל כשאתה אומר אין תחומין אתי אליהו בשבתא ואתי משיחא בחד בשבא ולפי' אסור ומהדרי' האי תנא ספוקי מספק' ליה לחומרא פרש"י ז"ל מספק' ליה אי יש תחומין או אין תחומין לחומרא קאמר דאין תחומין הילכך מפשיט לא תפשוט מינה דתילף מינה התירא. נראה מדברי רש"י ז"ל דאפי' לגבי עירוב שבת אזלי' בהא לחומרא: ועוד דלמ"ד אין תחומין מתוקמי מתני' דלעיל ברקק ושנויא דחיקא היא דמסתמא אין חלוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן חכם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו ולא מפלגינן בין מים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה דאלמא יש תחומין למעלה מעשרה וראיות כלם דחויות דההיא דרקק הא פרישנא שפיר. וההיא דחכם אינה כלום דהא פרישנא לעיל דלגבי מים עצמן לא חשיבי אלא למטה מעשרה: ותדע דאם איתא כדבריו היכי לא מייתי לה לההיא דשמעתין ונפשוט מינה דיש תחומין ומאי דאמרי' הכא ספוקי מספקא לן ולחומרא דינמא לגבי נזיר איתמרא דה"ל ספיקא דאורייתא אבל בתחומי שבת ספקא דרבנן היא ולקולא וכן הגיה עליו רבי' הגדול ז"ל ופסק הוא ז"ל דלקולא נקטי' לה דספיק' דרבנן הוא וכן כתב הר"ז ז"ל ועל כן התיר רבי' ז"ל ליכנס בספינ' של עובדי כוכבי' בשבת וכן לירד ממנה בהגיען ליבשה בשבת שהרי לא קנו שביתה בים למעלה מעשרה וכן פסקו בתוס':

ומה שנהגו העם כשרוצים ליכנס בספינה בשבת שהולכים ומקדשים שם מע"ש כדי שיקנו שם שביתה למעל' מעשר' לא הי' צריך דכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי בלא זה יכולים ליכנס שם בשבת אלא שהם רוצים לקנו' שביתה למעלה מעשר' כדי שאם יגיעו למחר בנמל שיהו רשאין ליכנס שם ויהיו כבני העיר ואלו היתה שביתתם בביתם לא היו זזין ממקומן מתוך הספינה שהרי חזרו למטה מעשרה והרחיקו מתחומן וכההיא דכתיבנא לעיל. כן כתבו בתוספות. ואף לפי שטה זו צריך היה כי אותן שקדשו בספינה שלא יחזרו אחרי כן ליבשה בשבת שא"כ כיון שלא קנו שביתה בספינה למעלה מעשרה הרי הם קונים שביתה ביבשה ומה הועיל להם מה שקדשו בספינה הא ודאי לא מעלה ולא מוריד ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין דהא אנן קולא בעי' למפשט מההוא דנזי' דאין תחומין למעלה מי' ללמוד משם קולא לגבי עירובי והתלמוד דחא דתנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אתיא דלגבי תחומי ספקא לקולא לגמרי מה הועיל בעל הש"ס כשדחק הברייתא הזאת והוציאה מן הודאי אל הספק דהא לגבי נזיר בין בזה ובין בזה ולחומרא היא לומר אין תחומין. ולגבי תחומי שבת בין בזה ובין בזה לקולא היא זו הקשה מורנו הרשב"א שיחיה. וי"ל דמשום דאיכא ר' עקיבא וכמה תנאי דסבי' להו תחומין דאורייתא לפי' העמידה בספק דלמ"ד תחומין דאורייתא אזלי' בה לחומרא וחיישינן שמא יש תחומין למעלה מעשרה כנ"ל. אבל מורינו ב"ר נר' פי' דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורצה להפליג מיבשה בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה אי נמי בקפיצה דאי אמרת דפשי' לן דאין תחומין שרי אבל השתא מספקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא חזקה דתחום ביתו וכל שיש שם חזקה לא אזלינן בתחומין בספקן להקל וכדמוכח לעיל גבי ספק עירוב בשר וכו' הא כל שלא קנה שביתה ביבשה מותר הוא בספינה: דבכי הא ספק עירוב לקולא הילכך מי שבא בספינה בשבת ולא יצא משם לייבשה מבין השמשות ועד עכשיו הרי הוא מותר לצאת ליבשה ודינו כבני העיר אם הנמל תוך תחום העיר ואם לאו יש לו ביבשה אלפים אמה וכן אם בא ליכנס בספינה למחר והלך שם מבין השמשות ולא יצא משם רשאי להפליג למחר לכתחלה. אבל אם קנה שביתה ביבשה אינו יכול להפליג בספינה בשבת דכיון שיש לו חזקה דביתו ספק תחומין לחומרא. והמקדשים בספינה כבר אמרנו דינם שאם חזרו ויצאו ליבשה הרי הם קונין שביתה ביבשה דכל שלא קנה שביתה מע"ש מחמת שקנה למעלה מעשרה כשיגיע למטה מעשרה לשם היא קונה שביתה. כל זה פסק רבי' שיחיה אבל מורי המובהק ז"ל פסק כדברי רבי' ז"ל דספק תחומין לקולא לגמרי ואפי' השובת ביבשה מותר להפליג בספינה. ולענין הא דתניא בפ"ק דשבת שאין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת אין ללמוד משם איסור למה שנהגו להפליג בספינה וכדכתיב התם בס"ד ולענין לצאת חוץ לתחום שבת ע"י קרון אם הוא רחב אע"פ שהוא גבוה עשרה או יותר דארעא סמכתא היא וכדאמרינן לעיל גבי עמוד. ואע"ג דממילא אזיל או שהעובדי כוכבים ומזלות מוליכו אין בכך כלום דספינה נמי מנפשא אזלא ואפ"ה קא מתסר למ"ד יש תחומין למעלה מעשרה אלא כמי שהוא בתוך הים אפי' למ"ד יש תחימין כדמוכח לעיל הולך שם דה"ל כמי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות או רוח רעה אלא דכשעמד לא יזוז ממקומו ליבשה ולר' עקיבא לא יהלך בספינה אלא בד' אמות והרשב"ם היה מתיר לילך בקרון בשבת כיון שהעובדי כוכבים ומזלות בעצמו מוליכו חוץ לתחום ואיהו לא מידי קא עביד ואינו נכון ועוד אסר ר"י ז"ל מטעם שהוא משתמש בבעלי חיים כדאמרינן התם היושב בקרון סופג את הארבעים וגם הרשב"ם חזר בו ואסור מטעם שמא ירד מן הקרון ואין לו אלא ד' אמות וישכח ויעבר את התחום ומיהו בספינה אין לאסור שמא ימצא יבשה כיון דלא שכיחא. ע"כ תורף דבריו ז"ל ולא הודו לו כלל. מתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה אמרו לו לר"ג מה אנו לירד אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה ולפום פסק' דלעיל דוקא במהלכת ברקק כדאמרי' הא לאו הכי לעולם מותרין לירד והקשו בירו' לאו ר"ג מתני' היא כלומר ואיהו ס"ל שאם נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה וסתם נמל מוקף הרים ודינו כדיר וסהר ופירקו שהיה נמל יותר מב"ס פי' וכיון שלא הוקף לדירה אינו נדון כד' אמות וכדכתיב לעיל בריש פירקן ומכאן אנו למדין דין זה ונראין דברים כי הירושלמי חדא מתרי תלת טעמי פריק וניחא ליה לאשמעי' האי דינא דיותר מב"ס דהא בלאו הכי נמי איכא לתרוצי כי ר"ג לפי שטתם השיבם לר עקיבא ור' יהושע דפליגי עליה בדיר וסהר כי הם ג"כ לפי שטתם שאלו ממנו ולא שעשה להם הוראה דהא ידעי דפליג עלייהו: אלא מפני שהיה יודע היכן הגיעו בבין השמשות שאלו ממנו מהו לירד כלו' אם תוך התחום. ועוד דאפי' לר"ג אלו לא הגיעו תוך התחום בבין השמשות כיון שהספינה מהלכת ברקק אי נמי שיש תחומין למעלה מעשרה הרי קנו שביתה שם. ויש להם למדוד משם אלפים אמה ואם כלתה מדתם עצמו אין להם לזוז מאותו מקום שכלתה המדה כדאיתא לעיל ואפי' לר"ג כדפרש"י ז"ל וכשהיו בין השמשות בתוך התחום הרי הם כבני העיר וכשהגיעו לנמל יורדין ונכנסין בכל העיר. וכן פירש"י ז"ל מה אנו לירד ולהכניס בעיר ואפי' לר' מאיר דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר ולא היתה כוונתו לכן לא יכנס הכא מודה שיכולין להכנס אם היו בתחום העיר בין השמשות דהכא כוונתם לכך היתה מתחלתם שאם היו תוך התחום שיהו כבני העיר וע"ז שאלו לר"ג מה אנו לירד. ומשום דאפשר לתרוצי הכין לא הקשו בש"ס דילן כמו שהקשו בירושלמי:

ועוד כתב הראב"ד ז"ל שאפי' לא היה נמל יותר מב"ס אם הוא נפרץ לים ביותר מעשר הרי הוא נפרץ במלואו למקום האסור לו וכיון שאין מטלטלין בו אלא בד' אמות אף הוא אינו מהלך בו אלא בד' אמות: ולפי זה מה שלא תירץ כן בירושלמי קושטא דמילתא נקט שהיה נמלך יותר מב"ס אי נמי חד מתרי תלת טעמי נקט רבינו ז"ל:

נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי:    משכתי שמעתא ונפק חוץ לתחום א"ל רב חסדא לרב נחמיה נחמיה תלמידך שרוי בצער א"ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי' דכל שיצא חוץ לתחום והוא במקום המוקף מחיצות הרי כל ההקף חשיב כד' אמות ויכול להלך בכל ההקף אליבא דר"ג דאמר במתני' הוציאוהו לתוך העיר או שנתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה: ואין חלוק בזה בין שהכניסוהו למקום המוקף מחיצו' מקודם לכן או שהקיפוהו מחיצות אחר שיצא כיון שכבר היה חוץ לתחום וכמו שכתבנו שם: ולא עוד אלא שאם ההקף הזה מגיע עד תחומו הראשון אמרי' כיון דעל על והרי הוא כמות שהיה וכדאמר תלמודא לעיל במי שהוצרך לנקביו והיינו דאמר רב נחמן הכא עשה לו מחיצה מכאן ומכאן של בני אדם ויכנס לתחומו ויהא כמו שהיה שאם אינו חוזר לעירו כמות שהיה עדיין צערו קיים ומה לי שיבא עד תחומו אם לא יזוז משם אלא ודאי כדאמרן דכיון שהותר במחיצה ההיא כר"ג והובלעה אותה מחיצ' בתחומו הראשון ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר ולית להו הבלעת תחומין בהא מודה כדמוכח שמעתין וטעמא נפרש לקמן בס"ד:

יתיב רב נחמן בר יצחק אחורי דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן:    פי' ורב נחמן סתמא היינו רב נחמן בר יעקב כדמוכח במסכת גיטין וכדכתיבנא התם. ויתיב רב נחמן בר יצחק וקאמר ליה לרבא מאי קא מבעיא ליה לרב חסדא כלומר מה היה ספיקו אלימא במלו גברא עסקי' פי' דהיה חוץ לתחום בני אדם מרובים שערבו שם והיה בהם די לעשות מחיצות עד תוך תחומו של נחמיה וקא מבעיא ליה אם הלכה כר"ג דשרי להלך בכל ההקף כדאיתא במתני' או אין הלכה כר"ג דאם תמצא לומר הלכה כר"ג היה יכול ליכנס עד תחומו וכיון דעל על:



דף מד עמוד א[עריכה]

או דילמא בדלא מלו גברי עסקי' וקא מבעיא ליה הלכה כר' אליעזר או אין הלכה כרבי אליעזר:    פי' או דילמא דבדמלו גברי לא מספקא ליה דודאי הלכה כר"ג אלא עובדא כי הוה בדלא מלו גברי לעשות מהם מחיצה עד התחום אלא עד שתי אמות סמוך לתחום ואלו במתני' תנן מי שיצא חוץ לתחום עד שני אמות יכנס דברי ר"א דסבי' ליה לר' אליעזר דכל שיצא מחוץ לתחום יש לו ד' אמות והוא באמצען וכיון שהשתי אמות שיש לו לצד תחומו נבלעו' בתחומו יכנס עד תחומו וילך בכלו דכיון דעל בהתירא על ורבנן פליגי עליה וסבי' להו דכל שיצא חוץ לתחום יש לו ד' אמות לכל צד ומיהו אע"פ שאותם ד' אמות שהם לצד תחומו נבלעות מחיצתן בתוך תחומו לא יכנס בתחומו אלא באותן ד' אמות בלבד: וא"כ זה שעושין לו מחיצה עד סמוך לתחומו שתי אמות הוי כפלוגתא דר' אליעזר ודרבנן ושמעי' מהכא דלר' אליעזר אפי' המוקף מחיצה חוץ לתחומו יש לו שתי אמות חוץ למחיצה שאם לא כן הכא דלא מלו גברא ונשארו שתי אמות היאך יכנס באותן שתי אמות וכי תימא דטעמא דר' אליעזר משום דשתי אמות הסמוכים לתחום לא חשיבי הא ליתא דלקמן אמרינן בהדיא גמר מי שיצא ברשות דטעמא דר' אליעזר משום הבלעת תחומין. והכי נמי אמרו' בסוף פרקין דר' אליעזר כגון דקאי בתרתי ועייל חדא ואם כן הא דר' אליעזר עדיפא מדר"ג ושמעינן מהכא נמי דכל היכא דסבי' לן כר"ג אי דמלו גברי עסקי' יכול הוא ליכנס ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"ג ויהא מותר בכל תחומו הראשון דהא עד כאן לא אמרינן דאיכא לספוקי בדר' אליעזר אם הלכה כמותו אם לאו אלא בדאמלו גברי מודו רבנן לר' אליעזר דהבלעת תחומין מילתא היא והיינו מאי דכתיב' לעיל דמוכח' שמעתין והה"ד דמודו רבנן בההיא דמי שהוצרך לנקביו דלעיל וכדבעי' לפרושי טעמא לקמן ושלא כדברי רש"י ז"ל:

א"ל רבא פשט דבדלא מלו גברי עסקי' דאי ס"ד בדמלו גברי עסקינן הא אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה: כלומר דבדר"ג ליכ' לספוקי דודאי הלכתא כוותיה. ושמעי' מהכא שהלכה כר"ג כדכתיב' לעיל: והקשו התוספות אי לא מלו גברי יקחו מהראשונים ויאריכו המחיצות ותירצו דא"כ יפרישו גברי וה"ל מחיצה עושה מחיצה בבני אדם לדעת דאסור כדאית' לקמן ומיהו אם באו בתחלה שלא לדעת ואח"כ הבינו אין לחוש לכך: דייקא נמי דאמר יכנס להו במחיצה: פרש"י ז"ל דדייקינן ליה מלישנא יתירא דהא מסתייה לרב נחמן דילמא עשה לו מחיצה של בני אדם וממילא ידענא דלהכניסו לתחומו עביד לה דעלה קא שייל ואמר תלמידך שרוי בצערי למה ליה למימר תו ויכנס. אלא ודאי ה"ק עשה לו מחצה עד סמוך לתחום ואח"כ יכנס מעצמו בלא מחיצה ולפום פשטא בעי' שמעינן דהלכה כר' אליעזר דהא רב נחמן אליבא דרבי אליעזר פשיט ליה ורב חסדא ורבא עבדו בה עובדא ומיהו איפשר לומר דכי אורי רב נחמן למעבד מחיצה ולהכנס לאו משום דר' אליעזר דוקא אלא משום דס"ל דבהא אפילו רבנן מודו דמשכתיה שמעתא והיה אנוס בדבר מצוה והויא ליה כי הא דאמרינן לקמן דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו והא דאמרינן דמבעיא לן לרב חסדא אם הלכה כרבי אליעזר או אין הלכה כר' אליעזר ה"ק אם הלכה כרבי אליעזר ממש או אם הלכ' כמותו בזו מיהת משום דאמרי' דמודו בה רבנן ונקט ר' אליעזר משום דמפרשא מלתיה. ואפ"ה פשטא דשמעתא כרבי אליעזר רהטא וכן עיקר:

איתיביה רב נחמן בר יצחק לרבא:    פי' משם דשרי רב נחמן לעשות מחיצה לכתחלה בשבת. נפל דופנא: פרש"י ז"ל דופנא של סוכה וע"כ בסוכה של מצוה עסקי' כדפרש"י ז"ל דהא אוקמנא לקמן בדופן שלישית שהו' מהכשר סוכ' ודייקינן לה מדקתני דופנ' כלומר הדופן הצריך לה ובא להכשירה והא ליכא למימר אלא בסוכה של מצוה. ועוד דאמרינן לקמן דבדופן שלישית אסור דה"ל כעושה בנין עראי לכתחלה דאסור ובדופן רביעית שרי דה"ל תוספת אהל עראי בעלמא דשרי: ואי בסוכה דלאו מצוה עסקינן ליכא הפרשה בין דופן רביעית לדופן שלישית דאי דעביד ליה בכרמלית או ברשות הרבים אפי' דופן רביעית אסור דהא בדופן רביעית מתקנה לטלטל בה דאלו לשלש מחיצות אינם רשות היחיד אלא לזרוק אבל לטלטל אסו' מדרבנן. ואי דעביד לה ברשות היחיד אפי' מחיצה שלישית נמי שרי דלא כלום קא עביד אלא על כרחין מיירי בסוכה של מצוה דעביד לה בגנו או בביתו דה"ל רשות היחיד לא יעמוד בה אדם וכלים ולא יזקוף את המטה: פרש"י ז"ל דרבותא קאמר שאפי' לזקוף המטה אסור משום עושה דופן ואע"ג שנראה כמתכוין לפרוס לו מקום בסוכתו: והא דקאמר לפרוס עליה סדין אם במטה שיש עליה חבלים מיירי אורחא דמילתא נקט כדי שתהא סתומה לגמרי דבלאו הכי חשובה מחיצה: ואם במטה שאין בה חבלים מיירי בלא סדין לא מתסר דבלאו דידיה לא חשיבא מט' מחיצה: לפי שאין עושין אהל עראי וכו' כלומ' וא"כ היכי שרי רב נחמן למעבד מחיצה בשבת לכתחלה. א"ל רבא את אמרת לתיובתא מיהא ואנא אמינ' לך מאידך ברייתא דקתני שמותר לעשות מחיצה בשבת דתניא עושה אדם את חבירו דופן וכו' כדי שלא תפול חמה וא"ת והא אמרי' במס' שבת שאין עושין מחיצה בשביל מת תירצו בתוספות דהכא נמי כדמפרש התם שעשה בה בשביל חי אי נמי דהכ' מיירי שהמת אצל דופן סוכה שנפלה שאם תפול עליו חמה יסריח ויזקק זה להניח סוכתו דה"ל כעושה בשביל חי. קשיין אהדדי פי' רב' קאמר לה לרב נחמן בר יצחק. כלומר ולטעמיך קשיין מתני' אהדדי אלא לא קשיא הא ר' אליעזר דאס' לעשות אהל עראי בשבת והא כרבנן דשרי ורב נחמן בר יעקב דעבד כרבנן דתנן פקק החלון וכו' כבר פירשתיה יפה במקומה בס"ד. והשתא ס"ל לרבא דרבנן דשרו בשאינו קשור ותלוי שרי נמי כעוש' בנין עראי לכתחלה והיינו דאהדר ליה רב נחמן בר יצחק והא אתמר עלה אמר רבה בר בר חנה וכו' כלומר דלא שרו רבנן אלא משום דה"ל תוספ' אהל עראי אבל בעושה אותו לכתחלה מיסר אסרי ומתנייתא לא קשיין אהדדי דהא ר' מאיר והא ר' יהודה וכו' כדמפרש ואזיל. והקשו בתוס' דא"כ עובדא דר' נחמיה היכי מתרצא אי דס"ל לרב נחמן דמחיצה של בני אדם שמה מחיצה אסור לעשותה לדברי הכל ואי לא חשיב' מחיצה דהא מדמי אדם לבהמ' וס"ל כר' מאיר א"כ מה הועילו לדמיה מחיצות אלו ליכנס בהם ותירצו דודאי חשיבי מחיצו' גמורו' ומיהו לענין איסור שבת לא מתסר לעשותם דכיון שאינו עושה אלא לפי שעה ועומדת להסתלק לאלתר אין דרך בנין בכך וכן תירץ רבינו ז"ל: ונראין דברים דקושיא מעיקרא ליתא דהשתא רב נחמן בר יצחק הוא דמשני להון למתנייתא ואיהו לא חייש לתרוצה לדרב נחמן בר יעקב אדרבה מדחא דחי שנויא דסבר רבא לסיועי לרב נחמן וקא"ל דמתנייתא ודאי לא מיתרצן כדקאמר איהו: אלא דמתנייתא בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה פליגי ובהא הוא דמתרצין אבל דרב נחמן אכתי לא מתרצא כלל. ואהדר ליה רבא ותסברא וכו' וכתב רש"י ז"ל דה"ה דמצי למפרך ליה א"ה דמתנייתא דקתני עושה אדם את חבירו דופן לסוכה כרבי מאיר הוא דפסיל ולא חשיב להמחיצה היכי קתני כדי שיאכל וישתה וישן בסוכה דהא ג' דברים אלו הם הצריכים לעשות במצות סוכה ואי לאו מחיצה היא היאך יאכל וישתה וישן אלא משום דלא קמא האי אוקמתא דר"נ בר יצחק ודחי' לה מטעמי אחריני לא חש לאקשויי ליה מיה' ונכון הוא. ולא כמו שפי' הראב"ד ז"ל דהא מתנייתא (לא) בסוכה של מצוה מיירי דהא ליתה מדאוקימנא לקמן בדופן רבעית דוקא והא ליכא למימר אלא בסוכה של מצו' כדפרישנא לעיל. אבל י"ל לפי שעה זו דמשום הכי לא אקשי ליה מהא משום דחייש דילמא מדחי ליה דמיירי בסוכה שאינה של מצוה והא דקתני כדי שיאכל וישתה וישן אורחא דמילתא קתני הילכך עדיפא ליה לאקשוייה ליה מאידך דאקשי ליה. אימר דשמעת ליה בהמה אדם וכלים מי שמעת ליה פי' דהא טעמא דר"מ בבהמה משום דחיישינן שמא תברח ומיהו עיקר קושיין השתא מכלים היא דאלו באדם הא איכא למימר דלר' מאיר דינו כבהמה בענין זה דטעמ' דרבי מאיר משום דחייש למיתה או משום שאין עושין מחיצה מדבר שיש בו רוח חיים וכדקס"ד התם במסכת סוכה: ותו ר' מאיר דאמר כמאן פרש"י ז"ל דנהי דלר' מאיר האי מחיצה פסולה היא לסוכה ומדין תורה לא עבד כלום מ"מ הא הוה ליה אהל דלאו הכשר סוכה ואהל דלאו הכשר מצוה אליבא דמאן שרי ליה ר' מאיר לא ר' אליעזר ולא רבנן דהא כי האי גונא לאו תוספת אהל חשיב אלא בנין עראי דאסור אפילו לרבנן ע"כ תורף דבריו ז"ל. ובכאן חזר בו רבינו ממה שכתב במסכת שבת גבי הא מתני' דפקק החלון דלא אסור משום אהל עראי אלא בפורס כעין גג אבל לא בעושה כותלים ומתני' דפקק מיירי בחלון שעל הגג כעין ארובה ואלו בכאן הוא מפרש דאפי' במחיצות אסרי רבנן משום אהל עראי ואפילו בדליכא הכשר מצוה והוא רבינו ז"ל מודה על האמת וכדמוכחא כלא שמעתין וכדכתיבנא התם דודאי סתם חלון בכותל הוא דאידך ארובה הוא דקרי ליה תנא בכל דוכתא וכדתנן משילין פירות דרך ארובה בי"ט ומיהו אפ"ה אין פי' זה מחוור דהא לכשתמצא לומר שאין כאן הכשר של סוכה כסברת דרבי מאיר. תו ליכא למיסר משום אהל עראי דהא לאו מידי קא עביד אלא א"כ תאמר דהשתא הוה סבי' לן דמיירי כשהיתה סוכה זו בכרמלית או ברשות הרבים וכשהוא מעמיד דופנא הרי הוא עושה רשות היחיד ומיהו אין זה מחוור דמנא ליה דמתנייתא בהכי מיירי עד דפרכינן הכי להדיא אדרבה סתם סוכה אינה אלא בגנו או בחצרו ולאו מידי קא עביד. וי"ל דהאי ותו אינו עיקר קושיא אלא סניפין בעלמא והראב"ד ז"ל פי' ותו ר' מאיר דאמר כמאן דהא ליכא לתרוצי כדקא מתרצת דהא בריתא שריא בכלים כדקתני ויזקוף את המטה ובהא ר' מאיר דאמר כמאן דהא לכ"ע מחיצת כלים מחיצה גמורה היא לענין סוכה ואם אתה אומר כי אע"פ ששמה מחיצה מותרת לעשות בשבת ר' מאיר דאמר כמאן לא כר' אליעזר ולא כרבין דאפי' זה י"ל דתלמודא לישנא קייטא נקיט. ואע"ג דהא כבר אקשי לה מכלים כדקאמר אדם וכלים מי שמעת ליה ה"ק דאפי' תימא דלא ראינוה אינה ראיה מ"מ אליבא מאן הוה שרי לה ד' אמות ר' מאיר מחיצה בכלי' לא כרבי אליעזר רבו ולא כרבנן ומיהו אין פי' זה מחוור בלשון הש"ס ויותר נראה לפרש דה"ק ותו אליבא דמאן א"ר מאיר עושה את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה דהא על כרחין מדקאמר כדי שיאכל וישתה מחיצה חשובה היא וא"כ אליבא דמאן שרי לה. וא"כ מצינן שהקשה הספר מאי דקאמר רש"י ז"ל לעיל. ועדיין אין לשון הש"ס מתישב יפה לפי' זה דהוה ליה למימר ותו הא כדי שיאכל וישתה קתני וצ"ע:

אלא הא והא רבנן כלים אכלים לא קשיא הא בדופן שלישית והא בדופן רביעית:    פי' דמתניתא קמייתא בדופן שלישית דה"ל עושה הכשר סוכה וחשיב בנין עראי לכתחלה דאסור אפילו לרבנן ומתנית' בתריית' בדופן רביעית דלא אתי' להכשיר סוכה אלא לצניעות' בעלמא וה"ל תוספת אהל עראי דשרי אפי' לרבנן ושמעינן מהכא מה שפי' ר"ת ז"ל דאפי' במוסיף מחיצה על מחיצות העשויות כבר חשוב כדין עראי לכתחלה כשהוא מתקן הדבר באותה מחיצה להכשירה למצוה או לעשותה רשות היחיד וכדאמרי' הכא בדופן שלישית. הילכך עושה שתי מחיצות דליכא שום הכשר סוכה ולא הכשר רשות אפילו משום תוספת ליכא וכל דעביד מחיצה שלי שי' בסוכה דמצוה או מחיצ' רביעית בסוכה דלאו מצוה ברשות הרבים או בכרמלית ה"ל בנין עראי לכתחלה ואסור לכ"ע והעושה מחיצה רביעית לצניעותא בעלמא הוה ליה תוספת אהל עראי דלרבנן שרי ולר' אלעזר אסור. והיינו ההוא עובדא דאמרי' לקמן פ' כל גגות דרב ושמואל הוו קיימי בההוא חצר ונפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל נגודו לי גלימא ואהדרינהו רב לאנפיה ופרכי' ושמואל למה ליה למעבד הכי פי' דהא ס"ל דכותל מחיצה שנפל' בשבת. בשב' מטלטל עד מקום המחיצ' כדמעיקר' דשבת גורמת והא דלא פרכי' ליה היכי שרי למעבד הכי פרש"י ז"ל משום דמחיצה לא מתסרא משום בנין עראי והא לית' כדמוכחא סוגיין אלא טעמא משום דלשמואל כיון דבלא מחיצה שרי לטלטל שם הא לא עביד ולא מידי ולהכי פרכינן ליה אלא למה ליה למעבד הכי ופרקינן דאיהו דעבד לצניעותא בעלמא כלומר וה"ל תוספת אהל עראי דשרי ורב דאהדרינהו לאפיה אזדא לטעמיה דס"ל דכיון שנפלה מחיצה אסור לטלטל בה דדיורין גורמין וא"כ כי עביד שם מחיצה ה"ל מתקן לטלטל וה"ל בנין עראי לכתחלה דאסור אפי' לרבנן וזה ברור בשטת ר"ת ז"ל:



דף מד עמוד ב[עריכה]

אדם אאד' ל"ק:    פי' דגבי אד' ליכא לתרוצי כדתרצי גבי כלי' דברית' בתריית' בדופן רביעית מיירי דהא קתני כדי שיאכל וישתה ויישן מכלל דלהכשר סוכה אתי ודופן שלישית ומ"ה עבדי' בה תירוצה אחרת: כאן לדעת וכאן שלא לדעת. פרש"י ז"ל ובתוס' באדם לדעת אסור לעשותו מחיצה דה"ל כבנין אבל שלא לדעת נהי דחשיבא מחיצה גמורה לא מתסר לעשותה בשבת שאין דרך בנין בכך והיינו דקתני עושה אדם את חבירו דופן לסוכה דמיירי בעושה שלא לדעת דאיסורא בשבת ליכא ואפ"ה מתכשרא סוכה בהכי כדקתני כדי שיאכל וישתה והיינו נמי עובדא דעבדו רב נחמן ורב חסדא כדמפ' ואזיל דסתם שלא לדעת הוו י מעתה הא מתנייתא בתרייתא לצדדין קתני דרישא דאדם בדופן שלישית וסיפא דכלים בדופן רביעית ולאו שנויא דחיקא הוא דהא מוכח מתוכה דבהכי מיירי דקתני רישא כדי שיאכל וישתה ויישן וסיפה קתני כדי שלא תפול חמה על המת. ומתניתא קמייתא דקתני לא יעמד בה אדם ובהמה מוירי בעושה את. האדם מחיצה שלא לדעת ולא הוי דומיא דבהמה דקתני בהדיא. מאי כאלו לא יצא פי' דהא כיון שהוא עייל בתוך התחום הרי לא יצא כלל גרש"י ז"ל אמר רבה ה"ק אם היה בתוך התחום כאלו לא יצא מביתו כלומר דהא דקתני כאלו לא יצא לאו אתחומו קאי אלא כאלו לא יצא מביתו לומר כי מביתו מודדין לו אלפים אמה של תחומו כדמעיקרא ולא מן המקום הנאמר לו ופרכי' פשי' כלומר נהי דמתרצת שפיר לישנא דמתני' מ"מ אכתי תקשי לן מאי קמ"ל פשי' דכיון שלא יצא מתחומו אין לו אלא תחומו הראשון ומהדרי' דטובא קמ"ל דמהו דתימא כיון דעקר מתחומו ברשות ב"ד עקר שביתתו הראשונה ויקנ' שביתה במקום שנאמר לו כבר נעשה מעשה ויוכל ללכת משם אלפים אמה לכל רוח קמ"ל דלא:

רב שימי בר חייא אמר ה"ק אם היה תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו כאלו לא יצא מתחומו:    פי' דסיפא דמתני' מיירי בשיצא מחוץ לתחום שכותבין לו אלפים אמה וקאמר שאם היו אלו האלפים אמה שנתנו לו עכשו נכנסין בתוך התחום הראשון הרי הוא כאלו לא יצא מתחומו הראשון מיהת לענין שיכול ליכנס עד ביתו ע"י הבלעת תחומין ויהא כבני העיר כמו שהיה בתחלה ומיהו כיון שחזר לתחומו הראשון שוב אין לו התחום השני שנתנו לו ואמרי' במאי קא מפלגי רבה ורב שימי כלומר אמאי לא מפרש לה למתני' כמו רב שימי ומהדרי' דמר סבר הבלעת תחומין מלת' היא ומר סבר הבלעת תחומין לאו מלתא היא פיר' דרב שימי סבר הבלעת תחומין הבלעה היא למחשבינהו כתחום א' שיוכל להכנס עד ביתו ורבה סבר דלאו מלתא היא וכת' רש"י ז"ל דרבה לי' ליה הא דאמרי' לעיל במי שהוצרך לנקביו כיון דעל על. וההיא כר' אליעזר אתיא דאית ליה הבלעת תחומין וכרב שימי ולא נהיר דכיון דנקטיה לעיל להדיא ולא תלינן לה בדר' אליעזר משמע דדברי הכל היא והנכון כמו שפי' ר"י ז"ל דעד כאן לא אמרו חכמים דהבלעת תחומין לאו מילתא היא אלא במי שנתנו לו חכמים כבר תחום או גבול מסויי' כמו הא דרב שימי. אמאי כמי שיצא מחוץ לתחום שנתנו לו חכמים ד' אמות לתחומו שאע"פ שהם מובלעים בתחומו הראשון אמרי רבנן לא יכנס שכבר נעקר תחומו הראשון. הכא במקו' הזה בהלוכו. אבל כל שיצא לו מתחומו ואינו חוזר חוצה בגבול מסויים אלא בדבר שאין לו גבול כיון שנכנס ע"י מחיצות כעובדא דנחמיא או הוצרך לנקביו שאין לדברים אלו שיעור כי זה היה יכול ליכנס במחיצות עד עירו וזה היה יכול ליכנס הרבה עד שימצא מקום צנוע בהא ודאי כיון דעל על ויש לו הבלעת תחומין והיינו מאי דברירנא לעיל דכל היכא דמלו גברי דמודו רבנן שיכנס לעירו ודבר זה ברור ונכון וכן דעת רבותי ובנסחי הראשונים ז"ל היתה גרסא אחרת שגורסים אף בדברי רבה שאם היתה תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו כמו שהוא בדברי רב שימי. אלא דברבה גרסי' כאלו לא יצא מביתו ובדרב שימי גרסינן להו דכיון דעל על ויכול ליכנס עד ביתו אלא דסבר רבה דכיון שנכנס לתחומו הראשון חזר כבני עירו כבתחלה ואיבד תחו' שנתנו לו חכמי' ורב שימי סבר דהבלעת תחומין שנתנו לו מילתא היא ונעשה הכל כתחום אחד ויכול להלך את כלו ויהיו לו אלפים אמה בעירו לכל רוח ואלפים אמה לכל רוח במקום שנאמר לו ולהאי פירושא והאי גרסא קשיא הא דאותביה רביי לרבה מדתנן רבי אליעזר אומר שתים יכנס ומאי קושי' דהא אפילו רבה מודה הוא שיכול ליכנס עד ביתו. ותירץ רש"י ז"ל דלהאי פירושא קס"ד דכיון דהתם שאין השתי אמות מובלעו' בתחומו הראשון כלל אלא שהם דבוקות עמו. א"ר אליעזר שיכנס דין הוא דהכא דאיכא הבלעת תחומין גמורא שיהא הכל תחום אחד לגמרי ליכנס ולהלך בכלו והשיבו על זה בתוס' דהא ודאי הא דקתני רבי אליעזר שתים יכנס במובלעות מיירי שהוא עומד באמה שנייה וכדאמרי' בסוף והא דתניא רבי אליעזר אומר לא יכנס ופרקי' דמתני' דעקר חדא וקאי בתרתי ואידך דעקר תרתי וקאי בתלת אבל הנכון כגרש"י ז"ל וכמו שפירשנו:

ומה אלו שבת במערה שתוכה ד' אלפים אמה ועל גגה פחות מד' אלפים לא נמצא מהלך:    פי' המערה הזאת היא ברשות הרבי' וסתם מערה מטלטלה כדאי' בפרק שור שנגח והמערה הזאת יש לה שני פתחים בשני ראשיה א' למזרח ואחד למערב וגגה רשות הרבים גמורה הוא כי שוה הוא לרשות הרבים ויש בחללה ד' אלפים אמה אבל אין בגגה אלא פחות מכאן ולא מפני מקום פתיחת הפתחים. כי פתח המערה דרך הוא לעשותו משופע כעין פתח ארובה. אלא דרך כתלי מערה לעשותם משופעים לצד הגג כדפרש"י ז"ל וקבלה היתה בידם כי השובת במערה זו יש לו אלפים אמה לצד מזרח לפתח מזרחי ואלפים אמה למערב לפתח מערבי אעפ"כ רשאי להלך על פני כל הגג ולצאת מפתח זה ולהכנס בפתח האחר והא אמאי שהרי אין לו לכל פתח ופתח מהם כלפי הפתח השני אלא אלפים אמה וכשהלך על הגג אלפים אמה היה לו לחזור לאחוריו כנגד העקב ולהכנס בפתח אשר יצא אלא ודאי הטעם משום הבלעת תחומין כי האלפים שיש לכל פתח כלפי צד הפתח השני הם מובלעין ורוכבים על זה כיון שאין בגג ארבעת אלפים אמה שלמות וש"מ דהבלעת תחומין מילתא היא להיות הכל תחום אחד ממש וקשיא לרבה ואפי' לגרסת הראשונים ז"ל דהא הכא ע"י הבלעת תחומין זוכה להלך בכל הגג המערה ואלפים אמה עוד לכל רוח ויש לו קרוב לשני תחומין וק"ל מאי קושיא דהכא אין אנו צריכין להבלעת תחומין כלל דכלו מערה חשיבא כדיר או סהר או עיר כי השובת שם מהלך את כלה ויש לו אלפים אמה לכל רוח. וי"ל דהתם מהלך בפנים שהוא רשות היחיד גמורה אבל גג מערה זו רשות הרבים גמורה היא. וכמה שהוא חוץ לדיר וסהר וחוץ לעבורא של עיר דמי:

א"ל רבה לאביי ולא שני לך בין היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום להיכא דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום:    פרש"י ז"ל דלא דמי דהתם ודאי מודו רבנן וכ"ע דעבדינן הבלעת תחומין ללכת ולחזור בכל הגג מפני ששביתתו למטה מן הגג באויר מחיצות וכיון שקנה כל המערה בתוכו להיות לו לבית ולשביתה דין הוא שיזכה למעלה ג"כ לא מדין רשות היחיד דא"כ אפי' יש בו ד' אלפים אמה נמי ואינהו הכי גמירי להו דליתיה אויר מחיצות להאי דינא אלא אלפים אמה בפחות מד' אמות אלא טעמא משום הבלעת תחומין אבל בהא דידן דליכא אויר מחיצות לקנות שביתה לא עבדינן הבלעת תחומין זו תורף פרש"י ז"ל. ומה שפי' הראב"ד ז"ל בזה יש עליו כמה גמגומין והיכא דלא שבת לא:



דף מה עמוד א[עריכה]

והא תנן ר' אליעזר אומר שתים יכנס:    פי' יכנס לעירו אלמא הבלעת תחומים מילתא היא למימר כיון דעל על והיינו דאמרי' מאי לאו ר' אליעזר לטעמיה דאמר הוא באמצען כלומר דארבע אמות שנתנו חכמים למי שיצא חוץ לתחום הוא עומד באמצען ויש לו שתי אמות לכל צד ונמצאו אמותיו של זה מובלעים בתחומו דעקר חדא וקאי בתרתי וזה שהצרכנו לומר ר' אליעזר לטעמיה פירשו בתוס' דאי הוה סבר שיש לו ד' אמות לכל רוח מצי' לומר דהא דקתני שתים יכנס לאו בהבלעה הוא אלא משום דשתי אמות לא חשיבי כלום וכאלו לא יצא דמי אבל השתא דס"ל שהוא באמצען הא ודאי שתי אמות חשיבי וטעמא דנכנס היינו משום דהבלעת תחומין.

ומדר' אליעזר קא מותבת ליה למר כלומר מאי קושי' מיחידאה דפליגי רבנן עליה ופרקי' דשמיע ליה מיניה דרבה גופיה דמודו רבנן בדבר מצוה כלומר שמי שיצא מתחומו. והוא רחוק שני אמות שיכול ליכנס לתחומו לדבר מצוה ומשנתינו שהלך לדבר מצוה אף חזרתו צורך דבר מצוה חשיב דבדבר מצוה החזרה כהליכה וא"כ ה"ל לרבה למימר בה הבלעת תחומין. וא"ת מ"מ מה שקשה לו בתחלה ממערה דדילמא ההיא רבי אליעזר היא דעבוד הבלעה בדבר הרשות דקים ליה דההיא דכ"ע היא. וי"מ דלאו דוקא דבר מצוה אלא לכל שיצא ברשות ודר' אלעזר יצא באיסור אבל מערה ומשנתינו יצאו בהיתר כי במערה יש לו שני תחומין בשני הפתחים ובמשנתינו נתנו לו חכמים תחום שני תוספות:

ולענין פסק י"א שאין הלכה כרבי אליעזר דהא אמרי' הכ' באתמהה ומדר' אליעזר מותבת ליה למר. ועובדא דנחמיה אפילו לרבנן הוא כדכתיבנא לעיל ואחרים פוסקים כרבי אליעזר משום דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב ואפי' במקום שנחלקו יחיד ורבים כדאיתא לקמן בפרקין. ובשמעתין הכי אמרינן היכי מותבת לרבה מדרבי אליעזר דאיהו אמר לך דכרבים ס"ל ולית ליה הלכה כדברי המקיל בעירוב. ודילמא להציל שאני. פי' שהקלו בפקוח נפשות טפי וכי קתני היוצא ברשות היינו בשיוצא לעדות החדש אי נמי בחכמה הבאה לו לילד דאיכא סכנה כולי האי דאלו ביוצא להציל שמא ירדפו עכומ"ז אחריהם וצריכים לחזור עד עירובו:

תנא קעילא עיר הסמוכה לספר היתה:    וא"ת ומנ' לן דשבת היתה דאי משום דכתיב וישאל דוד ביי' הא אוקמנ' דשייל אי מצלח או לא (למה כתבי') אלא ודאי לענין שבת קמ"ל אי נמי דאפילו תימא דבחול היה מעשה מ"מ שמעינן ממה שמסרו עצמן על עסקי תבן וקש משום דסמוכה לספר היתה. ומינה דכל שהיא סמוכה לספר עסקי ממון כעסקי נפשות ויוצאין עליו להציל אפי' בשבת:

מתני' מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר:    פי' מי שישב בדרך בין השמשות והיה נעור אלא כי מפני שהיה יושב לא הכיר שהיה קרוב לעיר וכשעמד על עמדו אחרי שחשכה ראה שהיה בתוך תחום העיר בין השמשו' לא יכנס פרש"י ז"ל לא יכנס לעיר להיות כבני העיר ושיהיו לו אלפים אמה לכל רוח של עיר אלא יקנה שביתה במקומו למדוד משם אלפים לכל רוח ובמקום שכלתה מדתו לא יזוז ממקומו ואפי' כלתה מדתו בתוך העיר וכדאי' לעיל ומיהו מנין שלא תכלה מדתו אלא חוץ לעיר ואע"פ שהוא עומד בתוך תחום העיר וכדאי' לעיל מפני עבור של עיר שאינו במנין תחום העיר והוא במדת תחומו של זה ולהכי קתני לא יכנס. ד"ר מאיר פי' דס"ל לר' מאיר דכיון דנעור היה לא נתכוון להיות כבני העיר הרי שביתתו במקומו ואפי' לא אמר כלום ולא דמיא לההוא דר' יהושע ור' עקיבא היו באין בספינה שאמר להם ר"ג צופה הייתי והיינו בתוך התחום בבין השמשו' חדא דהתם כיון שספינה מהלכת ודעתם להתקרב לעיר בכל כחם מסתמא דעתם על העיר כל זמן שהם בתוך התחום מה שאין כן בזה דכיון שישב מסתמא דעתו לקנות כאן שביתה כיון שהיה סבור חוץ לתחום נתנו שביתתם לפי שהיה מסתכל בשפופרת וכוונתו שהיתה לו כשהגיעו בתוך התחום הרי הוא בכוונתם וכדכתיבנא לעיל. ר' יהודה אומר יכנס דקס"ד כי אע"פ שישב זה כאן ודעתו לקנו' שביתתן כאן אנן סהדי דכיון שדעתו ללכת אל העיר כי רצונו להיות כבני העיר כל מה שאיפשר לו ואלו היה יודע שהוא בתוך התחום היה נכנס וכיון שכן כל מה שנתכוון לשבת כאן אינו אלא טעות וכוונת לבו היתה שיקנו שביתה עם בני העיר כל מה שאיפשר ואחר כוונת לבו הולכין וכת' הרא"בד ז"ל דדוקא בשלא אמר בשפתיו תהא שביתתי כאן שאלו הוציא בשפתיו הוה נחית לספקא ועיקר שביתתו בפיו מן העיר וקונה שם שבית' והבי' ראיה מהא דתנן לקמן האומ' תהא שביתתי תחת האילן לא אמר כלום ואמר רב התם שלא יזוז ממקומו מפני שהו' עוקר בפיו שביתתו ממקום רגליו ואע"פ שעשה כן כסבור שיקנו שביתה תחת האילן והיה טועה בדבר אין אנו מתקנין טעותו שיקנה שביתה במקום רגליו הואיל ועקר שביתתו משם בפיו בפי' הכא נמי לא שנא.

מתני' מי שישן בדרך:    פי' בבין השמשות ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים לכל רוח פי' דסבר ר' יוחנן בן ערי דאפי' שלא לדעת אדם קונה שביתה וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות דסבי' להו שהישן אינו קונה שביתה וכיון שלא קנה שביתה בבין השמשות שוב אינו קונה אחר שחשכה ואע"פ שנעור וא"ת ומ"ש מספינה שאע"פ שלא קנתה שביתה בין השמשות לפי שהיתה למעלה מעשרה שהוא קונה שביתה בשבת כשהגיע לרקק או ליבשה כדמוכחא שמעתא דלעיל דאמרינן ואי ס"ד אין תחומין למעלה מעשרה כי לא היו בתוך התחום מאי הוי י"ל דשאני התם שהיו בבין השמשות למעלה מעשרה מקום שאינו ראוי לקנות שבית' אבל בכאן שהיה במקום הראוי לשביתה אלא שאבד שביתתו מפני שישן לו מכיון שלא קנה בבין כשמשות שוב לא יקנה. ר' אליעזר אומר והוא בעומד באמצען פי' דד' אמות שנתנו לו לא לצד אחר אלא שנותנין לו שני אמות לכל צד וגם הוא מן המנין עומד באמצען. ר' יהודה אומר וכו' בש"ס מפרש מאי איכא בין לרבנן ור' יהודה:



דף מה עמוד ב[עריכה]

גמרא בעי רבא מאי קסבר ר' יוחנן בן נורי מי סבר חפצי הפקר קונין שביתה ובדין הוא דלפלגו בכלים דהפקר והא דקא מפלגי באדם להודיעך כחן דרבנן.:    וא"ת אדרבה לפלגו בכלים להודיעך כחו דר' יוחנן בן נורי דהוי לקול' שהם קונים שביתה. וי"ל דהאי חומרא היא דאלו לרבנן כיון שאינן קונין שביתה עכשיו במקומן הרי הם נגררין אחר המוצאן והם כרגלי המוצא להוליכן לכל מקום שהוא הולך מה שאין כן לרבי יוחנן שאינו יכול להוליכו אלא אלפים אמה ממקומן והכי אמרינן לקמן להדיא מהו דתימא הלכ' כר' יוחנן בין לקולא ובין לחומרא קמשמ' לן דאלמא שביתת כלים חומרא היא לר' יוחנן בן נורי. אמר רב יוסף ת"ש גשמי' שירדו בעי"ט יש להם אלפים אמה לכל רוח פי' לפי שהם קונים שביתה במקומן. ומהכא הוא דבעי רב יוסי לאוכוחי דנכסי' הפקר קונין שביתה במקומן לר' יוחנן בן נורי. ואם ירדו בי"ט הרי הם כרגלי כל אדם פי' דכיון שלא קנו שביתה בבין השמשות. שוב לא יקנו שביתה לעצמן לאותה שבת ואפי' למ"ד דחפצי הפקר קונין שביתה וכיון שאין קונין שביתה לעצמן הרי הם נגררין אחרי המוצאן להיותן כרגליו וכדאמרי' רבנן בנכסי הפקר שהם כרגלי המוצאן וא"ת ומ"ש מאדם הבא בספינה למעלה מעשרה בבין השמשות שלא קנה שביתה מפני שהיה במקום שלא היה ראוי לקנות שביתה למ"ד אין תחומין למעלה מעשר' ואע"פכ הם קוני' שביתה כשיגיעו למטה מעשרה והכא נמי נימא הכי כיון שהיו הגשמים בבין השמשו' במקום שלא היו יכולין לקנות שביתה וי"ל דשאני התם אדם שהוא הולך אחר דעתו ועצמו וכל שאינו ראוי לקנות שביתה בתחלת שבת הוא קונה אחרי כן כיון שדעתו עכשיו לקנות שביתה אבל מים וכלים שאינם לדעתם שלא קנו שביתה בבין השמשות לא יקנו שביתה לעצמן והרי הם נגררין אחר אדם המוצאן:

לא ס"ד דנימ' דלדברי הכל חפצי הפקר אין קונים שביתה דלהוי טעמא דמתני' דגשמים משום בני העיר דהא אשכחן מתני' דמוכח מינה דנכסי הפקר קונין שביתה דתנן וכו' בור של יחיד כרגלי היחיד פירש ודוקא נקט בור מפני שמימיו מכונסין אבל מים נובעים דניידי אינן קונין שביתה כלל והרי הם כרגלי הממלא וכדתניא לקמן גבי נהרו' ומעינו' והכי איתא במס' י"ט:

ושל אנשי העיר כרגלי אותה העיר:    פרש"י ז"ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח של עיר ואם עירב אחד מהם לצפון או לדרום אינו יכול להוציאם חוץ לאלפים אמה. ואין פי' זה נכון דהיינו למ"ד אין ברירה אבל כיון דקיימא לן בדרבנן יש ברירה הרי הם לכל אחד בני העיר כרגלי הממלא דאמרי' הוברר הדבר שזה חלקו המגיעו והדין מוכח בשלהי פ' בתרא די"ט בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים ונתן לחבירו דרב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלא ורב ששת אמר כרגלי הממלא וקא מוקים תלמודא פלוגתייהו מעיקרא ברור אי דהפקרא הוא או דשותפי כי הא דרב נחמן סבר בירא דשותפי הוא ומ"ה הם כרגלי מי שנתמלא ליה דקסבר דבדרבנן יש ברירה ומר מדיליה קא ממלא ומר מדייליה קא ממלא וכדאי' התם הילכך הפי' הנכון דהא דקתני כרגלי אותה העיר היינו שהם כרגלי הממלא ואם זה עירוב לצפון הוליך עמו לצפון ואם זה עירוב לדרום מוליך עמו לדרום ואם א' שאינן מבני העיר מלא מהם אם לא עירב אחד מבני העיר לשום מקום הרי זה מוליכו בכל תחום העיר כרגלי בני העיר שהם רגלי הבעלים ואם אחד מבני העיר עירב לצפון אין זה מוליכם אלא לאלפים אמה לרוח צפון ואם אחד מבני העיר עירב לצפון וא' מבני העיר עירב לדרום נעשה זה שאינו מן העיר חמר גמל ולא יזיזם ממקומם אלא א"כ מילא אחד מבני העיר ונתן לו וכן פי' הראב"ד ז"ל.

ושל עולה בבל כרגלי הממלא:    פרש"י ז"ל דכל מילי דהפקרא מאן דנקיט ליה קני ליה והם כרגליו אליבא דרבנן דסבי' להו דחפצי הפקר אינן קונים שביתה ואפי' נתן מהם לאחרים אחר שמלא אותן לצרכו הרי הם כרגליו של הממלא וכן פי' בתוספות וטעמא דמילתא דמידי דהפקרא לרבנן כיון דלא קני שביתה לנפשיה כי מטא לידי דמאן דזכי ביה ס"ל כבעלים דאמרי' יש ברירה וכיון דהוברר הדבר דלדידיה נינהו הרי הן כרגליו כדתנן הבהמה וכלים כרגלי הבעלים והכין מוכח' בפלוגת' דרב נחמן ורב ששת גבי מלא מים נותן לחבירו לפום פשטא לכלא נסחי דגרס' התם וכדכתיבנא התם בס"ד:

ויש מקשים מהא דתנן לקמן בפרק המוצא תפלין ר' יהודה אומר נותן חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפי' חוץ לתחום אמר לו לא תהלך זו יותר מרגל בעלה ואוקמא רב אשי בחבית דהפקרא ומיא דהפקרא ורבי יהודה סבר כרבנן דהכא דבחפצי הפקר אינם קונים שביתה ואמר לו סבי' להו כר' יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונים שביתה אלמא לרבנן דאמרי נכסי הפקר אינם קונים שביתה לא קנו שביתה גמורה אף כיד המגביה הראשון ואם נתנם לאחר ואחר לאחר הרי הם כרגלי מי שחזר וזכה בהם ואפי' הם מאה או יותר ומפני כן פי' הראב"ד ז"ל. שלא אמר כאן כרגלי הממלא אלא בעודם ברשותו אבל אם נתנם לאחר הרי הם כרגלי אותו וכו' הטעם בפרק המוציא תפלין שאומר בדבר שאדם זוכה מן ההפקר יש ברירה שאלו כן הא ודאי מיד הוה כרגליו לכל אותו היום אבל ודאי לא שייך לומר ברירה אלא בדבר הבא בחלוקת השותפין וכיוצא בה. וא"ת א"כ אפילו כשהיו ברשותו של ממלא למה הם כרגליו אחר שלא הוברר הדבר שהוא שלו ועוד דכיון דאמרת דכשהיו ברשותו קנו שביתה היאך נתבטלה אותה שביתה באמצע י"ט וקנו שביתה אחרת אלא על כרחך אם קנו שביתה בידיו של ראשון שוב לא תתבטל כל אותו היום ואם לא קנו שביתה בידו כשהגביהן מפני שלא הוברר לו אף כשהן בידו וברשותו יהיה כרגלו כל אדם הנוטלין. והוא תי' ז"ל דמאי אין ברירה בדבר שאם זוכה מן ההפקר אלא דכיון שלא קנו שביתה לעצמן הכניסום בכלל נכסיו מיהת בעודן ברשותו וכשחזר ונתנן לאחר נתבטלה שביתו וקנו שבית' כרגלי מי שבאו לידו ואין אומרים שלא תתבטל שביתת בעלים בי"ט אלא במי שהיו בעלים גמורים מערב י"ט ממש או על ידי ברירה. ואין דברים אלו מחוורים בעיני רבותי. ויותר נראין דברי רש"י ז"ל ובעלי התוספות ז"ל. וההיא דבפרק המוציא תפלין כבר פירשוה בתוספו' דההוא מיירי במגביה החבית שלא לזכות בכולה אלא במי שישתה ממנה בלבד וכן כל אחד ואחד מן הבאים אחריו לא נתכוון לזכות אלא במה ששות' ובענין זה שייך לומר שפיר שנותנה לחבירו וחבירו לחבירו וכל אחד מוליכה כרגליו בעודה ברשותו ומוציאין אותה כמה פרסאות חוץ לתחומו של ראשון. ואתיא סוגיא מס' י"ט דפלוגתא דרב נחמן ורב ששת כפשוטה אע"פ שכבר פירשה הראב"ד ז"ל שטתיה וכדכתבנ' התם בס"ד. ותניא בבריתא בור של שבטים יש להם אלפים אמה לכל רוח קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ הא רבי יוחנן בן נורי והא רבנן וא"ת ולא הוצרך להביא אלא הבריתא הזאת דקתני בהדיא שיש להם אלפים אמה לכל רוח דאלמא נכסי הפקר קונין שביתה ועל כרחיך הא מני ר' יוחנן בן נורי הוא. וי"ל דאי מהא בלחוד הוה דחי ליה בטעמא משום דבני העיר דעתן עליהם וכגון שהם בסמוך חוץ העיר תוך התחום אבל השתא דקתני במתני' ושל עולי בבל כרגלי הממלא ואלו של עולי בבל היינו בור של שבטים אלמא לא היו אנשי העיר דעתן עליהם כי רחוקים הם מן העיר הילכך על כרחין הא ר' יוחנן בן נורי והא רבנן. ואמאי לא תימא ליה מגופה דאי ס"ד בגשמים הסמוכים לעיר עסקי' האי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע הגשמים גופייהו קנו לה לשביתה ולאו מדעת בני העיר דאי משום דעתן של בני העיר האי לישנא בעי למימר הרי הם כרגלי אותה העיר דהיינו נמי אלפים אמה לכל רוח ע"כ ואזדא רבינו ז"ל לפיר' שפיר' למעלה דכי אמרינן כרגלי אותה העיר פירשו שיש להם אלפי' אמה לכל רוח של עיר וכבר כתבנו לעיל שאין פירושו נכון ואף לפי שטתו אין הפיר' נכון דאכתי איכא הפרשה בין כשאומר אלפים אמה לכל רוח או כשאומר כרגלי אותה העיר דכי קתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע שמודדין אלפים ממקומן ובמקום שכלתה המדה ואפי' באמצע העיר לא יזיזם ממקומן וכן היה לו לפר' דאי יש להם אלפי' לכל רוח דמשמע שמודדין ממקומן כרגלי אנשי העיר מבעי לי' דהיינו להוליכן בכל העיר ואלפים אמה לכל רוח. ולפי מה שפירשנו למעלה כרגלי אותה העיר ה"פ דהכא דהאי יש להם אלפים אמה לכל רוח דמשמע דאינם כרגלי הממלא. כרגלי אותה עיר מבעי ליה ויהא כל אחד מבני העיר יכול להוליכן למקו' שביתתו ואמאי לקנו שבית' באוקיינוס פי' כי אע"פ שהמים עמוקים למטה מעשרה ומן הסתם אין העבים מעלין אלא מאותם שעל פני אוקיינוס למעלה מ"מ אפי' באותן מים של מעלה יש בהם שביתה ואפי' למ"ד אין תחומין למעלה מעשרה דמים ע"ג מים זו היא הנחתן כדאי' בפ"ק דשבת וכגוף אחד חשיבי והיינו דפרכי' לה הכא להדיא ולא אמרי' בה תפשוט דאין תחומין למעלה מעשרה כדאמרינן בסמוך וה"נ שמעינן ממאי דכתיבנ' בפרקין לעיל דאפי' למאן דאמר אין תחומין למעלה מעשרה מי שקנה שביתה למטה מעשרה ויצא מן התחום למעלה מעשרה בקפיצה או בספינה כשחזר אחרי כן ליבשה שוב לא יזוז ממקומו דהא לכ"ע פרכי' הכא דלקנו שביתה באוקיינוס מעיקרא וכשחזרו ובאו ע"י העבים למעלה מעשרה ויצאו מתחומן הראשון והגיע בכאן למטה מעשרה שלא יזוז ממקומם וכדפרש"י ז"ל. לימא דלא כר' אליעזר דאי ר' אליעזר הא אמר כל העולם כלו ממי אוקיינוס הוא שותה. וא"ת ואפי' תהא למ"ד יש תחומין למעלה מעשרה דהכא לכ"ע פרכי' לה וי"ל דשאני התם דכיון שלא הי' לעולם למטה מעשרה ותמיד היו תלויים למעלה במאמר באויר דכ"ע לא קנו התם שביתה ופרקינן בעבים שנתקשרו מעי"ט ופי' ולא קנו שביתה באוקיינוס שכבר עלו לעבים שהם למעלה מעשרה קודם בין השמשות והיינו דפרכינן בסמוך דמ"מ לקנו שביתה בעבים למ"ד יש תחומין למעלה מעשרה ופרקי' מים בעבים מבלע בליעי פי' ולא חזו למקני שביתה ופרכי' דא"כ כ"ש דהוה להו נולד ואסור לטלטל ואפי' תוך ד' אמות וקושיין אפילו לר' שמעון דלית ליה מוקצה ולא נולד ואפי' בביצה שנולדה וכדאיתא בשמעתא קמייתא די"ט. וטעמא דמילתא משום דמודה ר"ש בנולד כזה שלא היה בעולם בע"ש ולא מינכרי בעבים כלל. והוו להו דבר מחודש לגמרי מה שאין כן בביצה שהיתה בעולם במעי אמה מיהת:



דף מו עמוד א[עריכה]

אלא מים בעבי' מינד ניידי:    פרש"י ז"ל וכל מים דניד לא קני שבית' ואפי' הם של יחיד וכדתניא נהרות המושכין וכו' ולמדנו מדבריו ז"ל דהא נהרות המושכין אפי' בנהר ומעין של יחיד הם והכין מוכחא בשמעתין דאי לא היכי דייק מינה דמשום דנדי לא קנו שביתה דילמא משום דהוי דהפקר' ורבנן היא דאמרי נכסי הפקר איני' קונין שבית' אלא ודאי סתמא הוא אפי' כשהם של יחיד וכן פירשו בתו' והביאו ראיה דהא במס' י"ט פרכי' מינה להא דתנן בור של יחיד. והא דקתני כרגלי כל אדם וכן לעיל גבי גשמים שירדו בי"ט פירשו שהם כרגלי הממלא וכן פירשו בתוספות והכין תני לה מתנייתא בהדיא בתוספת' במסכת ביצה וש"מ דרגלי הממלא ורגלי כל אדם חדא מילתא היא. ומיהו ק"ל אמאי נקט האי לישנא ולא נקט כרגלי הממלא כדקתני גבי בור של עולי בבל וי"ל דבנה' או מעין או גשמי' שהולכין ומתפשטין בהרבה מקומו' וזה ממל' כאן וכו' נקט לישנ' כרגלי כל אדם כלומר שכל מי שממל' מה' ואפי' הם אלף מוליכן כרגליו אבל גבי בור שהם מכונסי' במקום אחד ואין שנים ממלאים ביחד נקט לישנא כרגלי הממלא. אבל הראב"ד ז"ל פי' דכי קתני כרגלי כל אדם היינו כל אדם ממש שאפי' מלא מהם ראובן יכול שמעון להוליכן כרגליו ואפי' הם ברשותן של שמעון מה שאין כן בבור של הפקר דקתני שהם כרגלי הממלא דבעודם ברשות ממלא מיהת שלא נתנם לאחר הרי הם כרגלי הממל' לכל אדם שבא להוליכם וטעמא דמילתא דגשמים היורדים בי"ט ונהרות המשוכין כיון שלא היו נוחין בבין השמשות אינן ראויות לקנות שביתה כלל ואפי' יש להם בעלים דלא עדיפו מימיו של אדם מגופו שאינו קונה שביתה במהלך בבין השמשות וכיון שכן אף נכסים כן אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה בבין השמשות אלו היו להם בעלים כל שבא זה ומילא מהם נעשו כנכסיו בעודו ברשותו מיהת והיינו דהכא קתני הרי הם כרגלי כל אדם והתם קתני הרי הם כרגלי הממל' ע"כ והרי פי' זה דחוי מעיקרו מן התוספת' כמו שכתבנו.

ולימא הלכה כדברי המקיל בעירוב:    פי' דאע"ג דהא לא בעירוב מיירי אלא בתחומין מ"מ קים לן דכי אמרינן הלכ' כדברי המקל בעירוב לאו בעירוב ממש בלחוד קאמר אלא בכל דבר שהוא ניתר בעירוב ושהוא מתולדות עירוב וזה ברור הוא. בין לקולא בין לחומרא פי' בין גבי אדם ישן דהוי לקולא שהוא קונה אלפים אמה לר' יוחנן בן נורי דאלו לרבנן אין לו אלא ד' אמות בין לחומרא כגון גבי כלים הפקר דלר' יוחנן קונין שביתה במקומן ואלו לרבנן הרי הם כרגלי הממלא וכדכתיבנא לעיל וכן פרש"י ז"ל. קמ"ל הלכה כר' יוחנן בן נורי לקולא דהיינו גבי אדם אבל לא לחומרא גבי כלים וא"ת אי נקטי' באדם לקולא כר' יוחנן בן נורי ובכלים כרבנן לקולא ה"ל כקולי דמר וכקולי דמר והוו תרוצי דסתרי אהדדי י"ל דהא ליתא דאנן כי פסקי' כר' יוחנן בן נורי להלכתיה ולאו מטעמיה הוא דטעמא דידיה משום דחפצי הפקר קונין שביתה ואנן נקטינן דטעמא משום דכיון דאלו נעור קני ישן נמי קני וכדפרש"י ז"ל. אי חמר הלכה כדברי המקל בעירוב ה"א ה"מ יחיד אצל יחיד קמ"ל מאי דפסק כר' יוחנן בן נורי דאפי' במאי דהוי יחיד אצל רבים הלכה כדברי המקיל בעירוב. ואיהו ודאי לכך נתכוון בתחלה ולפי' סתם לשונו ולא אמר דבר כללי הלכה כדברי המקיל בעירוב ואפי' במקום רבים וכשראה שהיו למדין בלשונו למסבר דדוקא ביחיד אצל יחיד לא היה יכול לתקן הלשון הראשון ולהוסיף בו והוצרך לפסוק בפי' הלכה כר' יוחנן ועל זה הדרך יש לפ' כלהו פרוקי דסוגיין דעבדין אמוראי בהא מילתא. סד"א ה"מ בעירובי חצרות פי' דקולי דליכא אל עירובו רשותא בעלמא. ומנא תימרא דשני לן בין עירובי חצרות לעירובי תחומין דתנן א"ר יהודה בד"א שאין מערבין לאדם אלא לדעתו בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין בין לדעתו ובין שלא לדעתו והקשו בתוס' והיכי שמעי' מהכא דעירובי' חצרות קלי טפי מערובי תחומין דהא לאו משום קול' וחומרא הוא אלא בתורת טעמא. ותירצו שהטעם הזה שתפס ר' יהודה קושטא דמילתא נקט לפי הנוהג ברוב בני אדם אבל אינו עיקר הטעם דהא אע"ג דאיכא איפכא לא משתני דינא דבעירובי תחומין אע"פ שידענו דניחא ליה כגון ששמענו ממנו בע"ש שרוצה ללכת כלפי מקום העירוב והוא אומר עכשיו בשבת דניחא ליה אפ"ה אין עירוב קונ' לו שלא מדעתו וגבי עירוב חצרות נמי אע"פ שעירובו לו בפתו בעל כרחו עירובו עירוב כדאמר לקמן במכלתין.



דף מו עמוד ב[עריכה]

ה"מ בשיירי עירוב:    פי' כגון שהניח עירוב לשבתו' הרב' ובאמצע השבתו' נאכל מקצתו. ולא סוף דבר שיירי עירוב ממש דמשום הא בלחוד לא הוה עביד ר' יהושע בן לוי האי כללא אלא כל הלכו' שהם בסוף עירוב או בסוף תחומין דהיינו בתר דאיתחזק קרי שיירי עירוב והיינו דמדמינן הא דידן לתחל' עירוב. ולא אמרו לערב בחצרו' אלא שלא לשכוח את התינוקו' יש שפירשו להכי לא אמרו לערב בחצרו אלא שלא לשכח התינוקו' עירובי תחומין ולא נהיר והנכון כמו שפירשו הגאוני' ז"ל ולא אמרו לערב בחצרו' כשעושין שתופי מבוי אלא שלא לשכח התינוקות תורת עירובי תצרות כשאין שם שתוף מבוי לפי' אף זה בעירוב הי' כשיירי עירוב ואין צריך שיעור:

רב אמר הלכה ר' חייא בר אבא אמר מטין ר' יוסי בר חנינא אמר נראין:    פרש"י ז"ל דלמ"ד הלכה דרשי' לה בפרקא ואורויי מורי' ליחידים ולמ"ד נראין אורויי נמי לא מורינן ומיהו אי עבד כר' עקיבא לא מהדרי' עובדא והקשו עליו בתוס' חדא דר"פ הכותב משמע דלמאן דאמר מטין דרשי' לה בפרקא ועוד כי לפי פי' זה למ"ד נראין מה מרויח ר' עקיבא מפני שאמרו שנראין דבריו מחבירו דהא בלאו הכי נמי כיון שחברי' הם ולא איתמ' הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עבד ודעבד כמר עבד דמאי טעמא מהדרי' עובדא ואין צ"ל דרשי' לה בפרק' ולמ"ד מטין לא מדרש דרשי' בפרקא ומיהו אי עבד כאידך לא מהדרי' עובדא ולמ"ד נראין לא דרשי' בפרקא אלא דמורי' הכי למי שבא לשאול ואומרי' לו נראין לנו דברי ר' עקיבא ומיהו אי בעי למעבד כאידך לא מחי' בידיה:

משל למה הדבר דומה וכו' לקמן מפרשי' לה בס"ד והא אמרת ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וא"ת ומאי קושיא דהכא משום הכי הלכ' כר"ש מפני שר"ש מקל והלכה כדברי המקל בעירוב. וי"ל דלאו מהאי טעמא הוא דא"כ למה הוצרך לפסוק הלכה כמותו לשבקה אי נמי לימא בהדיא כדאמר ר' יהושע כללא הלכה כדברי המקל בעירוב. ומיהו רש"י ז"ל כתב לקמן מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב פסק רב הלכה כר"ש. ולפי דבריו י"ל דהכא בדין הוא דלימא ליה הכי אלא דבעי' לשנויי ליה דעדיפא מינה דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר פי' שלא נאמרו הכללות אלא במקום שלא נפסקא בו הלכה בפי' ומפני שנפסקה הלכה בשום מקום כנגד הכלל לא נסתור הכלל דהיכא דאיתמר הלכה כפלו' איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר והדרי' לכללין:


דף מז עמוד א[עריכה]

ומאי קושיא דילמא הכא נמי היכא דאיתמר איתמר וכו':    ואפשר דלאו כי הדדי איתמר הכי פרכי בו מדריש' א"נ דמאן דקשי להו סבר דכיון דבתרתי תלת דוכתי אפסיקא הלכתא בהדיא כר"ש דהוי חזקה שהלכה כמותו בכל מקום במקום רבי יהודה. ומאי קושיא דילמא רב לית ליה הני כלל. דרבי יוחנן. בדין הוא דבהא מלי מתרץ קושי' דלעיל אלא דכל היכא דמצינא לתרוצי בענין דלא לפלגו רב ורבי יוחנן הוה עדיפא לן טפי. והכא דלאו אפשר משנינן דדילמ' רב לית להו הני כללי דר' יוחנן ומשום דרב לית ליה הכי לית ליה לרב משרשיא למפסק ולמימר דליתנהו הני כללי דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. אלא מיהא וכו' כלומר דכי אמר רב משרשיא דלתנהו להני כללי היינו משום דאשכחן דר' יוחנן גופיה משמע דלא סבר להו כדתנן היבמה לא תחלוץ וכו' מכלל דיחידא' פליג עליה אין והתניא וכו' מהא שמעי' דלא גרסי' במתני' דברי רבי מאי' כדגרסי' במקצת נסחי והכין נמי מוכח ביבמו' דאקשי' מאי נפקא דפסק ר' יוחנן הלכה כר' יוסי ואלו בעלמא קאמר הלכה כסתם משנ' ופרקי דהכא סתם ואח"כ מחלקת היא.

למה לי והא אמרת ר' יהודה ורבי יוסי הלכה כר' יוסי לאפוקי מהתם משנה אע"ג דלא חשיבא סתם משנה כיון דמחלוקת בצדה כדאסיק ביבמות וליכא למפרך מינה למאי דכייל ר' יוחנן הלכה כסתם משנה מ"מ בדוכתי טוב' חשיב' לן סתמא למפסק כוותיה כדברירנ' התם וכדמוכ' בשמעתא קמייתא די"ט דאמרי' דגבי י"ט סתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין וכו' וסתם מחלוקת בצדה דפליג עליה ר' יהודה וי"ל דעדיפא מינה בעי לשנויי ליה הכא דאע"ג דאמוראי בתראי חשיבא להו סתמא אע"פ שמחלוקת בצדה הא לר' יוחנן לא שמעי' ליה הכי מדלא כייל שתהא הלכה אלא כשהוא סתם משנה לגמרי בלא שום מחלוקת:

הולכין לדיר של עכו"מז ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות:    פרש"י ז"ל דלמעוטינהו שרי והפי' הנכון מפני שדברים אלו הם צריכין לו לתשמיש ביתו ואינם נמצאים לימכור וה"ל כדבר האבד ובכי הא לא גזור והכי מוכח פי' במסכת משקין ובמקומה הארכתי בה בס"ד.


דף מז עמוד ב[עריכה]

אלא ה"ק הני כללי לאו דברי הכל היא דהא רב לית ליה הני כללי ומי' אנן כיון דקיימ' לן דרב ור' יוחנן הלכ' כר' יוחנן סמכי' אהני כללי כל היכא דלא פסקו בתראי הלכת' דלאו כוותייהו ואפ"ה במאי דפסק רב לעיל הלכ' כר' שמעון לא דחי' להו דאפשר דמוד' בהו ר' יוחנן דהיכ' דאתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא אתמר ודקא משנינן לעיל כדהו' ס"ד דרב אית ליה הני כללי ועוד דבכל הנהו דלעיל ר"ש לקולא וא"ר יהושע בן לוי הלכה כדברי המקל בעירוב ואפי' תימא דר' יוחנן פליג אההוא כלל' כיון דרב סובר בהני תלת דהלכ' כר"ש ה"ל ר' יוחנן יחידא' וכ"ש לפי מה שסובר ר"ת ז"ל דר' יוחנן וריב"ל הלכה כרי"בל דקשיש מיני' טפי ודייק לה במס' מגיל' גבי (ואתבי גבול שרף כאש) וכן כתבו בתו' בהרב' מקומו' וחדא מנייהו לקמן בעובד' דר"ל ותלמידי ר' חנינא שנכנס לפונדק וכ"ש דבמאי דלא אשכחן להו דאיפלגו בהדי' לית לן לשוויי פלוגתא בינייהו הילכך הלכה כר"ש בהנהו דלעיל:

אמר רב יהודה אמר שמואל חפצי העכו"מז אינם קונים שביתה:    פי' וכל אדם הנוטלן מוליכן כרגליו דחפצי הפקר לרבנן למאן אמר שמואל אלימא לרבנן פשי' השתא חפצי הפקר דלית להו בעלים אמור רבנן לא קנו שביתה חפצי העכו"מז דאית להו בעלים מבעיא פי' דודאי כל נכסי' דאית להו בעלים דלאו הוו בני שביתה כגון עכו"מז דלאו בני שביתה נינהו גריעותא הוא גבי נכסים דהא סתם נכסים בתר בעלים גרירי ולא עדיפי מיניה אלא כי אתמר דשמואל אליבא דר' יוחנן בן נורי אתמר דבהא מודה ר' יוחנן בן נורי לרבנן:

מתיבי רש"בא אומר השואל כלי מן העכו"מז בי"ט וכן המשאיל לו מעי"ט והחזירו לו בי"ט והכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום יש להם אלפים אמה לכל רוח:    פי' האי יש להם אלפים לכל רוח אכלהו קאי והא פשי' וס"ל להאי תנא בחפצי העכו"מז קונין שביתה ומ"ה קתני כי השואל כלי מן העכו"מז יש לו אלפים אמה לכל רוח מביתו של עכו"מז דהא קנה שביתה התם ולא עוד אלא אפי' השאיל לו ישראל כליו מעי"ט שאלה קני' ליה וה"ל כשאר חפציו שקונין לו שביתה במקומן ממש והדר כייל דינא אחרי' דה"ה לכלים ואוצרות ששבתו בתוך התחום שיש להם אלפי' אמה לכל רוח ופרש"י ז"ל ואפי' הם של הפקר דנכסי הפקר קוני' שבית' ודקדקו עליו בתוס' דהא מדקאמר כרגלי הבעלים דהכא לאו בשל עכו"מז עסקי' ותרצו דמיירי דבעלים דומיא דהפקר כלומר שלא היו מכלים הללו בתחומין של בעלים וכיון שכן הרי אינן כרגליו ואפ"ה קונין שביתה לעצמן טפי מנכסי הפקר דכיון דאית להו בעלים דהוו בני שביתה דין הוא שיקנו ג"כ הם שבית' וא"ת ולמה ליה למתני ששבתו בתוך התחו' דהא לקנו' שבית' במקומן בין בנכסי הפק' בין בנכסי בעלי' כיוצ' באלו כך לי ששבת חוץ לתחום כמו ששבתו בתוך. ויש שתירצו כפי שיטות רש"י ז"ל דמשום נכסי' שיש להם בעלי' שלא היה בתחומין נקט הכי דכיון שאין קונין שביתה עם הבעלים חלקו רשות לעצמן. אינן קונין שבית' לעצמן אלא בששבתו בתוך התחום דדעת הבעלי' מן הסתם שיקנו שביתה עם בני העיר אבל חוץ לתחו' העיר לא וכדסברי רבנן ור' יוחנן בן נורי לקמן גבי הישן בעיר ואע"פ שאם ישן בדרך לא קנה שבית' וא"ת גבי נכסי הפקר מיהת כיון שבתוך התחו' הן למה היו דינם כאנשי העיר למדוד להם אלפים אמה לכל רוח מעיבור' של עיר (ושל עיר) ונימא דכיון שהם בתוך התחו' דעת בני העיר עליה' דההיא לא אפריכא מהאי טעמא וכדאמרי'. לעיל גבי גשמים שירדו מעי"ט תירצו בתוספו' שלא אמרו כן אלא בגשמים דאיכא תרתי חדא שהם ידועים לכל ודעת כלם עליהם ועוד שהם ראויים לכל בני העיר מה שאין כן בכלים אנו דליכא חדא מהני דהא אינם ידועם לכל ואינם ראויים לכל וכל חד וחד אמ' שמא יקדימני חברי לזכות בהם וכל א' וא' מסלק דעתו מהם ונ"ל דהשתא דאתית להכי הא דקתני ששבתו בתוך התחום לרבות' נקטה משום נכסי הפקר דאע"ג ששבתו בחוך התחום יש לעצמן אלפים אמה לכל רוח ולא אמרי' דעת בני העיר עליהם ויהיו כאנשי אותה העיר:

ויש שפירשו בתוס' דהכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחו' בנכסי הפקר בלחוד מיירי ומאי דקתני שיש להם אלפים אמה לכל רוח לא ממקומן קאמר אלא מעיבורא של עיר כדין אנשי העיר. וא"ת א"כ כאנשי אותה העיר מבעי ליה כדפרכי' לעיל גבי גשמים י"ל דשאני הכא דקתני בתוך העיר התחום והרי זה כאלו פי' שרוצה לומר שיש להם אלפים אמה של תחום העיר. וא"ת א"כ לצדדין קתני דהא על כרחין ארישא נמי קאי ואלו חפצי עכו"מז אינן קונים שביתה אלא במקומן דומיא דנכסי הפקר. ויש שתירצו דהכא בעכו"מז בן עירו כדפרש"י ז"ל והם קונים עמו שביתה כאנשי העיר וליתא עכו"מז לעולם אינן קונה שביתה כבני העיר דישראל וה"ה לחפציו שאין קונין שביתה אלא במקומן כנכסי הפקר וכן פרש"י ז"ל על עכו"מז שהביא פירות מחוץ לתחום ולפי' אין הפי' הזה נכון. והר"ם בר שניאור ז"ל דחק דהכא בנכסי הפקר דוקא כדפרש"י ז"ל ומיהו כי קתני בתוך התחום לאו אשבתו סמיך. אלא ה"ק הכלים והאוצרת של הפקר ששבתו לעצמן ברחוק מן העיר הרבה כמה תחומין אם הם עדיין בתוך התחום שני עצמן יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שביתתו אבל עכו"מז שהביא פירות שהוציאן מתחומן לא יזיזם ישראל ממקומן וזה פלפול רחוק מאוד. ומה שפירשנו הוא הנרא' נכון. ועכו"מז שהבי' פירו' מחוץ לתחו' הרי זה הישראל לא יזיזם ממקומן כלומ' מתוך ד' אמו' שלהם ואע"פ שלא באו בשבילו דאלו באו בשבילו אסורים הם לו לגמרי באכילה ובטלטל. והא דאמרינן התם הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר בתוך ד' אמות קאמר אי נמי כשהביאום לעיר או לכל מקום שהוא מוקף מחיצות דה"ל כליה בד' אמות וכדאמרי' בסמוך גבי מברכתא והכין פרישנא לה. בדוכתא בס"ד. ומדקתני הכא עכו"מז שהביא פירות מחוץ לתחום כו'. דדוקא שהביאן ודאי מחוץ לתחום הא ספק תחומין לקולא ותולין שבאו ממקום קרוב ומיהו איכא לדחויי דתנא לא דק וה"ק שהביא פירות מחוץ לעיר שסתמן מחוץ לתחום ומיהו מדאיירי רישא בשואל כלי מן העכו"מז וקאמר שיש להם אלפים אמה לכל רוח ומיירי ודאי בעכו"מז בן עירו כדפרש"י ז"ל שמעינן דכל פירות אוכלים שהביא לו עכו"מז בן עירו ויש כיוצא בהם בעירו אין חוששין להם שבאו מחוץ לתחום אלא הרי הם במקום מציאתם וכדכתיבנ'. לעיל בפ' כיצד וכן במס' שבת גבי עכו"מז שהבי' חלילין.

והנהו דברי דאתו למברכתא שרא להו רבא לבני מחוזא למזבן מינייהו:    פי' למימר' דאפי' לבני מחוזא שרי למזבין ולהוליכן עמהם דס"ל דנכסי העכו"מז אין להם שביתה והרי הם כרגלי הזוכה בהם: א"ל רבינ' מאי דעתיך דאמר שמואל חפצי העכו"מז אין קונין שביתה הא' ר' יוחנן חפצי העכו"מז קונין שביתה ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וקבלה מיניה רבא והדר ביה ואמר לזבינינהו לבני מברכתא בלחוד דכלא מברכתא כד' אמות דמיא פרש"י ז"ל לפי שהיתה מוקפת מחיצות וכר"ג גבי נתנוהו בדיר וסהר ופסקי' לעיל הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה וה"ה לעיר שיש בה מחיצות ע"כ וכן עיקר. ושמעינן מהכא דהלכת' כר"ג כדפסק רב דהא רבא דבתרא הוא הכין ס"ל והקשו בתוספת מיהא דאמרי' במסכת ר"ה גבי עדות החדש מקום גדול היה בירושלים ובית יעזק היה שמה ולא היה עדים זזים משם. בית יעזק תנן או בית יזק ומאי קושיא דאי מוקף מחיצות היה הרי יכולין להלך את כלו ואי לאו מוקף מחיצות היה אין להם אלא ד' אמות וכדאי' לעיל. ותירצו לפי שבירושלם נפרצו פרצות וכל שיש פרצה ביותר מעשר ה"ל כאלו כלו פרוץ. מספקא להו אם היתה התקנה לאחר שנפרצו בם פרצות או קודם לכן. ושמעי' מהכא דהלכתא כר' יוחנן דאמר נכסי העכו"מז קונין שביתה דהא רבא ור"י הכין סבי' להו ואין סומכין על הכללות אלא היכא דליכא פסקא דבתראי אבל יש אומרים דכיון דרבי יוחנן פוסק כאן דחפצי העכו"מז קונין שביתה לית ליה כללא דר' יהושע ב"ל וכיון דכן ליתיה לההוא כללא לפי מה שפוסקים הגאונים ז"ל בכל מקום דהלכה כר' יוחנן במקום ר' יהושע ב"ל: ואין זה נכון דלית לן לאפושי פלוגתא בכדי ואפשר דבעלמא מודה ר' יוחנן לר' יהושע ב"ל ולא נאמרו הכללות אלא על הרוב דהא תלמיד יחיד ורבים הלכה כרבים ואפ"ה זמנין דהוי הלכתא כדברי היחיד וכן בכלהו כללי וכדאי' בסוגיין דלעיל ואחרים פירשו דהא דר' יוחנן לא פליגא אדר' יהושע ב"ל שלא נתן רבי יהושע ב"ל כלל זה אלא על מחלוקת התנאים אבל לא במחלוקתן של אמוראין שהרי הוא לא שמע מחלוקתן והיאך יפסוק הלכה על מה שלא שמע וזה טעם נכון:

תני ר' חייא חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצ' של ברזל להפסיקו פרש"י ז"ל חרם שהוא מצודת דגים מלשון מצודים וחרמים וגדר של קנים הוא וחרם זה הוא בין שני תחומין של שתי עיירות וצריך לעשות אותו של ברזל כדי שלא יעברו מים של תחום זה לתחום זה דכל מה שבתוך תחום העיר אין לו שביתה במקומו להיות לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח אלא בתר קרתא גריר ואם הוא בסוף התחום אין יכול לזוז משם וכל שאין שם מחיצה של ברזל אפי' בני התחום עצמן אינן יכולים למלאת בתוך התחום מפני עירוב מים של התחום האחר עכ"ל. ודקדקו בתוספת מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש שיהיו התחומין של שתי העיירות ולמנקט טעמא דמה שהוא תוך התחום בתר קרתא גריר והלא בלאו הכי נמי לחוש לה צריך מחיצה כי אם החרם יוצא חוץ לתחום של עיר הרי מה שהוא חוץ לתחום קונה שביתה במקומו וא"א להביאם לעיר ולפי' צריך מחיצה להפסיק ביניהם וכן מה שתוך התחום מפני עירוב המים. ותירצו דלישנא דמתנייתא קשיתי' למר"ן ז"ל חדא מדקתני חרם שבין תחומי שבת ולא קתני חרם שמקצתו תוך התחום ומקצתו חוץ לתחום צריך מחיצה של ברזל להפסיקו. ועוד שאם המים האלו קונין שביתה במקומן ולא אמרי' דבתר קרתא גרירי כי עבדי' מחיצה של ברזל מאי הוי והלא המים שבתוך התחום עצמן לא יוכל להביאם אל ביתו כי האלפים שלהם כלתה מדתם בעבורא של עיר כיון שהם בתוך התחום ואפילו כלתה המדה בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר כדאיתא לעיל ולפום פשטה משמע דע"י המחיצה יש תקנה גמורה שיוכלו להביא מן המים שבתוך התחום לכל העיר ולפי' פי' רבינו ז"ל דבתר קרתא גרירי. ומ"מ איכא למידק טובא דהא בסמוך תלי' הא דר' חייא משום דס"ל כר' יוחנן בן נורי לחומרא דנכסי הפקר קונין שביתה ולפום מאי דפי' רבי' ז"ל דטעמא משום דכל מה שבתוך התחום בתר קרתא גריר אפי' רבנן מודו בה כדאמרי' לעיל שאר גשמים שירדו מעי"ט דדעת בני העיר עליהם ואפי' מאן דסבר דנכסי הפקר אינם קונים שביתה מוד' באלו דדינם כאנשי העיר ותירץ הר"ם שניאור ז"ל כי מה שפרש"י ז"ל דבתר קרתא גריר אינו משום דדעת בני העיר עליהם אלא מפני שכל דבר שהוא בר שביתה והוא בתוך תחום העיר מושבתו לשביתתה וכדאשכחן גבי הישן בתוך התחום שדינו כבני העיר ואע"פ שאין כן כשהוא חוץ לתחום וכן מי שישב בדרך אליבא דר' יהודה דכיון דבר שביתה הוא העיר מושבתו וכן בנכסי הפקר אליבא דרבי יוחנן בן נורי דסבר דבני שביתה נינהו אבל לרבנן דסברי דלאו בני שביתה נינהו אין העיר מושבתן לשביתתה כל היכא דלא תימא דעת בני העיר עליהם וק"ל גבי כלים ואוצרות ששבתו בתוך התחום למה לא אמר שהעיר מושבתן ויהיו כבני העיר דהא ההוא תנא נכסי הפקר קונין שביתה ס"ל: וי"ל שאין העיר מושבת אלא באדם שדעתו מן הסתם ליכנס לעיר אי נמי במה שראוי לכל בני העיר דומיא דגשמים וכגון חרם זה. ומיהו אכתי ק"ל מנא ליה לתלמודא דטעמא דר' חייא מפני שהעיר מושבתן וכר' יוחנן בן נורי דילמא מפני שדעת בני העיר עליהם ואפי' כרבנן וי"ל שלא אמרו דעת בני העיר עליהם אלא במה שהוא הרבה בתוך התחום אבל לעצמה שעמד בסוף התחום אי נמי דכיון שנמשכין לשני תחומין של שתי עיירות הרי אלו מבטלין דעתם מפני אלו. והיינו דנקט בין שתי תחומי שבת. ור"י היה מפרש דחרם שבין תחומי שבת לאו דוקא אלא שחציו חוץ לתחו' ומיא לאו בתר קרתא גרירי אלא שקונין שביתה במקומן ואפי' מה שבתוך התחום אין מביאין אותו אלא עד המקום שתכלה המדה של אלפים אמה ודעת בני העיר לא שייך בהא כיון שהוא במקום רחוק וצריך מחיצה של ברזל כדי שלא יביא עירוב במים שחוץ לתחום עד מה שבתוך התחום עד סוף אלפים אמה שלהם ונמצא מביא מה שחוץ לתחום חוץ לאלפים אמה ופרש"י ז"ל יותר נכון בלישנא אחרינא דמתנייתא: ויש שהוא מיישב לשון ה"ג כפי שטת ר"י ז"ל דהכא מיירי בנהר או אגם מים שהולך חוץ לעיר לאורך העיר ולמעלה ולמטה ממנו. יותר מאלפי' לכל רוח והיינו דקתני שיעמוד בין תחומי שבת כלומר לשני תחומי העיר. ולפי שנמשך לכל צד יותר מאלפי' אמה צריך להפסיק לכל רוח במקו' שכלתה מדת אלפי' אמה של תחו' העיר כדי שלא יתערבו עמה' המים שהם חוץ לתחו' ויביאו אותם לעיר וכי עבדי מחיצה איכא תקנתא לכל בני העיר דהשתא ודאי נהר זה הנמשך לעיר הרי כרגלי העיר וה"ל כבור של אנשי העיר:


דף מח עמוד א[עריכה]

אלימא משום דסבר דהלכה כר' יוחנן בן נורי בנכסי הפקר שהם שבית' ואשתכח דהלכ' כר' יוחנן בן נורי בכלים דהוי לחומרא ואלו ר' יוסי בר חנינא ס"ל דלקולא בלחוד הלכה כר' יוחנן בין נורי ואלא משו' דתניא נהרות המשוכין וכו' דכיון דניידי לא קנו שבית' כלל ואפי' הם של יחיד והרי הם כרגלי הממלא: ודילמא במכונסין פי' במכונסין מיירי דקנו שביתה לר' יוחנן בן נורי והא דנקט דילמא לא דק דודאי בהכי מיירי ויש כיוצא בו בריש מכלתין כדכתיבנא התם בס"ד.

אלא משום דקל הוא שהקלו חכמים במים:    פי' דלהכי מוכח עלה משום דרבנן הקלו במים להפסיקם אפי' במחיצה תלויי' שאין בה אלא עשרה טפחים והמים מתערבין למטה וא"כ היאך נצריך שתהא המחיצה ההיא של ברזל הא ודאי חומרא. ובודאי דר' חייא שפיר ידע דמחיצה תלויי' מתרת במים גבי גזוזטרא דהא מתני' היא לקמן בפ' כיצד משתתפין בור שבין שתי חצרות וכו' אלא דר' חייא סבר שלא הקלו אלא בההיא בלחוד. ותלמודא מוכח מההיא דר' טבלא דבחרבה הוא דלא הקלו אבל בכל מים הקלו והיינו דמיית' הא דר' טבלא ולא מייתי' דבפרק בכל מערבין כנ"ל: ומה שקלו שהקלו חכמי' במים. פי' הרא"בד ז"ל משום דסתם חריץ עמוק עשרה והמים של מעלה אינם בני שביתה שלא אמרו מים ע"ג מים זו היא הנחתן אלא לענין עקירה והנחה אבל לא לגבי תחומין ולפי' הקלו לשאוב אפילו בשוקע דלא למטה מעשרה. וליתא דא"כ תפשוט מהכא לעיל שאין תחומין למעלה מעשרה וה"ל לאתוייה לעיל גבי ההיא בעיא והכא נמי הוה לן למימר הכי:

והנכון שהקלו במים מפני הצורך שא"א לתקנו ופעמים שיש בור בין שתי חצרות וגזוזטרא על המים והוא טורח גדול לעשות מחיצה למט' וכיון שהוא מצוי תדיר הקלו ועשו מחיצה תלויה כאלו היא מחיצה גמורה של ברזל יורדת עד התהו' דהא מדרבנן הוא והם אמרו הילכך ליתא לדר' חייא ואף לדברי ר' יוחנן בן נורי וכ"ש לדידן דקי"ל שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי לחומרא כדאיתא לעיל. גרש"י ז"ל ר' יהודה היינו ת"ק והקשו בתוספות מאי קושיא דאין הכי נמי דר' יהודה היינו ת"ק דדילמא ר' אליעזר ור' יהודה לפ' דברי ת"ק באו ותירצו דעל כרחין ר' אליעזר לאו מפרש הוא דמסתמא הא דקתני וחכמים אומרי' אין לו אלא ד' אמות לאו באמצען קאמרי דהא דומי' דאלפי' אמה דריש' מיירי והנהו לאו בעומד באמצען וכיון דר' אליעז' אינו מפרש דברי ת"ק אף ר' יהודה ג"כ חולק הוא ולא בא לפרש ור"ת ז"ל גריס חכמי' היינו ת"ק ופריש דהיינו ת"ק דריש פרקין דאמרי מי שהוציאוהו עכו"מז או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות ותימא דהא חכמי' לאו אהא קיימי כלל שאפי' ר' יוחנן בן נורי לאו מפקא מההיא כלל דהתם יצא מתחומו ונתנוהו במקו' אחד. ואלו הכא עומד בתחומו וי"ל דכיון דמצי למתני וחכמי' אומרי' לא קנה שביתה וקתני אין לו אלא ד' אמות משמע לן דה"ק אין לו אלא ד' אמות כדין היוצא מתחומו ופרש"י ז"ל וגרסתו יותר נכון. איכא בינייהו: פי' דלת"ק נותנין לו ד' אמות לכל רוח ולר' יהודה אין לו אלא ד' אמות רוח אחת איזה שירצה. ואם תאמר ודקארי לה מאי קא מקשי דהא מסתמא ארבע אמות דאמרי רבנן לכל רוח ורוח הם דומיא דאלפים אמה דר' יוחנן בן נורי וי"ל דאיהו קסבר דמסתמא אין נותנין לו אלא ד' אמות בלבד הראויין לטלטל ברשות הרבים והיינו דקאמ' אין לו אלא ד' אמות הידועות ברשות הרבים. והשתא משנינן דלכל רוח קאמרי דומיא דאלפים אמה דר' יוחנן בן נורי:

אבל לטלטל דברי הכל ד' אמות אין טפי לא:    פי' הראב"ד ז"ל שאין מטלטל בבת אחת אלא בתוך ד' אמות בלבד אבל כל שאינו מטלטל בפעם אחת ד' אמות יכול הוא לטלטל בכל השמונה שהרי מקומותן. וק"ל דא"כ מאי קמ"ל פרש"י דהא רשות הרבים היא או כרמלית. ונ"ל דבכרמלית דרבנן אצטריך סד"א כיון דלמקומו הוא שרו ליה רבנן לגמרי כאלו הוא מקום מיותר לו קמ"ל:

איכא בינייהו ד' אמות מצומצמות:    פרש"י ז"ל דפשוט ידים ורגלים טפי מאמה אחת היא וכן עיקר. או באמה של קדש יהבי' לה פי' באמה של בנין שהיא ששה טפחים דהא מדת קרקע היא. דאיכא ננוס באיבריו פי' שהוא גדול בגופו וננס באיבריו דבאמות דידיה לא מצי יתיב הילכך משערין לו באמה של קדש. ודוקא כנוס שאינו גדול באיבריו הוא ננוס בגופו וגדול באיבריו וכן שאר כל אדם כאמות דידיה משערין ליה וכן הלכתא:

מתני' היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה:    פי' כגון שעומדים בשש אמות זה בתתלתן וזה בסופן ונמצאין משותפין בשתי אמות אמצעיות מביאין ואוכלין באותן שתי אמות שבאמצע ובלבד שלא יוציא אחד מהם כלום לשתי אמות המיוחדות לחבירו היו שלשה והאמצעי מובלע בנתי' פי' כגון שהיו שלשתן בשמנה אמות זה בתחלה וזה בסוף והאמצעי בתחלת אמה שלישית של הרוח האחת והשנים החיצונים בררו אמותיהן כ"א כלפי חבירו ואפ"ה אינ' משותפין כלל והאמצעי פונה לגבי אותו שרחוק ממנו שש אמות נמצא משותף בשתי אמות עם זה ובשתי אמות עם זה לפי' הוא מותר עמהם והם מותרין עמו כלומר להשתמש עם כל אח' מהן באותן שתי אמות שהוא משותף עמהם ושנים החיצונים אסורים זה עם זה ואפילו הכי לא גזרי' באמצעי אטו חיצוני זה עם זה וזהו שאמר להם ר"ש משל לה"ד וכו' פי' ור' שמעון מודה להם בעיקר הדין ואומר שזה ודאי דומ' לג' חצרות דלא גזרי' טלטול אמצעיות אטו חצונות אבל שמעי' להו לרבנן דפליגי גבי חצרות וסבי' להו דשלשתן אסורו' משום גזירה וז"ש להם כיון שזה דומה בצורתו לג' חצרות מפני מה אתם מתירין בזה ואסורין בג' חצרות והכי מפרש בש"ס ובהדיא תניא לקמן עלה זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות. גמרא למה ליה למימר למה הדבר דומה כלומר מה ענין זה לומר ר"ש המשל הזה. הכי קאמר להו כבר פירשתים במשנתינו. גרש"י ז"ל התם אושי דיורין הכא לא אושי דיורין ופי' הוא ז"ל דיורי חצרות רבים ולא יוכלו להזהר ואתו לטלטולי כלים ששבתו בחיצונה אחת לחיצונה האחרת אבל הא גבי שלשה אנשים יכולין להזהר במועטין נינסו וא"ת א"כ ליתא לההיא דתנו רבנן בחצרות אלא כשהן של רבים אבל כשהם של יחידים מודו וא"כ הוה להו לאפלוגי בין דיחידים לשל רבים כמו שחלקו בפ' הדר במשנת שכח אחת מן החיצונה וי"ל דבהא דהכא סבי' להו לרבנן דאיכא למגזר טפי וגזרו אפי' בשל יחידים כיון דרובה שכיחי בה דיורין הרבה. והראב"ד ז"ל פי' התם בחצרות אנשי דיורין באמצעיות דכל האמצעות מותרת לזה ולזה וכיון שכן לא יהיה להם היכר ויבאו לטלטל מזו לזו אבל הכא שאין כל חלק האמצעי מותר לשני החיצונים ובמקום שזה משתמש וגם האמצעי אין חבירו משתמש יש להם היכר ולא יצאו ויש גורסין והיא גר"ח ז"ל התם לא אושי דיורין הכא אוושי דיורין ופי' הוא ז"ל בחצרות אפשר שישכחו בעלי החצרו' ויטלטלו מזו לזו ולא ירגישו אבל הכא בשלשה אנשים שהם יושבים ביחד אם יבואו החיצונים לטלטל מזה לזה מרגיש ומזכירין והם נתנעין ופי' רבינו ז"ל אושי מלשון ריאה דאושא כלומר שהיא משמעת קול: וגרש"י ז"ל היא הנכונה יותר והיא ברוב הספרים הישנים: (ותו לא מידי):

אמאי כיון שעירבו חצונות עם האמצעות וכו':    יש בכאן נוסחאות משונות זו מזו אבל הנוסחא הנכונה שבכאן היא גרש"י ז"ל וכן גורסין בתוספות. וה"ג אמאי כיון דערבו חצונות עם האמצעית הווין לה חדא ול"ג וכי הדרא עירבה בהדי אידך שליחותא ולקמן הוא דגרסי' לה אמר רב יהוד' אי נתנו עירובן באמצעי' הכי נמי הכא במאי עסקי' כגון שנתנה אמצעית עירובה בזו ועירובה בזו רב ששת אמר אפי' תימא שנתנו עירובין באמצעית וכגון שנתנוהו בשני בתים וה"פ דאנן אקשי' אמאי תנן דשתים החיצונות אסורות זו עם זו דהא מסתמא כיון שעירבו כלם עם האמצעית באמצעית הניחו עירובן שכן דרך מערבי חצרות דעלמא כשבאין לערב שנותנין עירוב כלם באחד מן הבתים וכיון שנתנו עירובן באחד מבתי החצרות חשובות כל הבתים כאלו כל דיורם הוא באותו בית וכאלו אין כאן דיורין חלוקין כלל אלא שסמוכין על שולחן אחד וס"ס גבי חצרות כיון שנתנן כלן עירובן באמצעית נעשו כלן כאלו כל דיוריהן באמצעית ותשובות כבית אחד ודיור אחד ופריק רב יהודה דאלו שתים החיצונה החיצונות עירובה בזו ועירובה בזו דהשתא דיורי אמצעית בכל אחת מן החיצונות ולפיכך מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה אבל חצונות עצמן אין להם דיור זו עם זו ולפיכך אסורות זו בזו:

ורב ששת אמר דאפילו תימ' שנתנו החיצונות עירובן באמצעית משכחת לה שפיר דשתי החיצונו' אסורו' זו עם זו כגון שנתנוהו בשני בתים דהשתא אין לשתי החיצונות דיור אחר ופרכי' אדרב ששת כמאן כב"ש דתנן חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים:    פי' חמשה בתים שבחצר שגבו עירובן מכל א' וא' ונתנוהו בשני כלים ב"ש אומר אינו עירוב וב"ה אמר הרי זה עירוב וקס"ד דסתמא קתני דכל ב' כלים א"נ דבשני כלים היינו בשני בתים דמסתמ' אלו הניחוהו בבית אחד לא היו מניחין אותו בשני כלים ולהכי פרכי' דא"כ לפוסאהא דרב ששת אתיא מתני' כב"ש ודלא כב"ה והא לא אפשר. ופרקי' דאפילו תימא ב"ה עד כאן לא שרו ב"ה אלא בבית אחד אבל בשני בתים מודו דלא הוי עירוב ומסתברא ודאי דרב ששת אית ליה דרב יהודה ולית ליה מאי דהקשו לקמן עלה דרב יהוד' כי הוא לא בא אלא לחדש ולהוסיף דמשכחת לה למתני' בשנתנו עירובן באמצעית והכי מוכח בהדיא לישנא דקאמר אפילו תימא שנתנו עירובן. אבל רב יהודה לית ליה דרב ששת דא"כ לא הוה מוקים לה מתני' בשלא נתנו באמצעית דהא פשטא דמתני' ואורחא דמילתא הכין הוא ליתן באמצעית וכדמוכח ממאי דפריך תלמוד' בהדיא ואמאי כיון דעירובן חיצונו' עם האמצעית הויין לה חדא דקושיין הוי משום דקס"ד דבאמצעית הניחו עירובן אלמא סתמא דמילתא הכין וכיון דנאיד רב יהודה מהכי ואוקמא באוקמתא אחריתי הא ודאי לית ליה דרב ששת. ומיהו לאו משום דס"ל דבשני בתים דינם כבית אחד דהא רב יהודה גופיה אמר לקמן בשמעתין דאפילו בשני כלים לא שרו ב"ה אלא בדמלייה לחד מנא ואייתר וכ"ש דאית ליה דבשני בתים אין עירובו עירוב אלא היינו טעמ' דרב יהודה לית ליה כרב ששת משום דסבר לה כדפריך תלמודא לקמן עלה דרב ששת דכל כה"ג כלן אסורות דה"ל כחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב ואע"ג דרב ששת תריץ דאם אמרן דיורין להקל לא יאמרו דיורין להחמיר רב יהודה לית ליה ההוא אלא קסבר דאמרו דיורין להקל לא יאמרו דיורין ולהחמיר כן פירשו בתוס' והוא הנכון: וכרב ששת קי"ל דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב: ועוד דרב יהודה ורב ששת הלכה כרב ששת לפי מה שכתוב בסדר הגאונים ז"ל. ודברי הר"ז הלוי בזה אינם מכוונים שהוא סובר דרב ששת לית ליה דרב יהודה ורב יהודה אית ליה דרב ששת והלכה כרב יהודה לקולא: ואלו דברים של תימא גדול:



דף מח עמוד ב[עריכה]

א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי לרב יהוד' קשיא ולרב שש' קשיא:    פי' לפום אוקמת' דרב יהוד' קשיא אסור' דמתני' למה אסורו' זו עם זו אבל בהתיר' דתני לא קשיא וכדמפרש ואזיל לרב יהודה קשיא כיון שנתנ' אמצעי' עירוב' באח' מהן הויא להו חדא וכי הדר ערבו בהדי אידך שליחותא קא עבדי פי' והרי הוא כאלו ערבו שתיהן עם החיצונ' בביתה והוו להו כלהו דיור אחת ותו לא צריכי כלל לעירובה קמא ולא בא אותו העירוב אלא למעבד כעין שליחות לאמצעית ויש שהיו גורסין שליחותא קא עבדא ואידך מהא תשתרי כלומר דאשתרי החיצונים הראשונה לשמש בחיצונה האחרונה וליתא להאי נוסחא כלל דכל היכא דאמרת שליחותא קא עבדא כלהו הוויין בחדא ממש וכן מחק אותה רש"י ז"ל והאי קושיא לא הוה איפשר לאקשויי עליה דרב ששת דלדידיה כיון שהלכו חיצונות לערב באמצעית והקפידו שלא לערב בבית אחד הא גילו אדעתייהו דלא ניחא להו לערובי בהדי הדדי מה שאין כן בדרב יהודה דליכא גלויי דעת דקפדן חיצונות אהדדי שהרי האמצעית הוא שהלכה עם כל אחת מהם. ועוד בשלמא בדרב יהודה כיון דעירובה אמצעית בחיצונה והויא טפלא לה וכאלו דרה בחיצונה איכא למימר דכי הדרא וערבה בהדי אידך הויא לה כאלו בני חיצונה עצמה באו לערב עם אידך חיצונה מה שאין כשעירב חיצונ' באמצעית. ולרב ששת קשיא התירא להוו כחמש' השרויין בחצר אחת ושכח אחת מהן ולא עירב דאסרי אהדדי פי' חמשה בעלי בתים שהיו שרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב עם כלם שאע"פ שעירוב עם מקצתם הרי הם כלם אסורין דכיון שכלם דרים בחצר אחד היו צריכין לעשות כלם עירוב אחת כדי שיהו כלם דיור אחד וכדאמרי' לעיל שאם הניחו עירובן בשני בתים אין עירובן עירוב והכא נמי אליבא דרב ששת כיון שנתנו כלם עירובן באמצעית אע"פ שבשני בתים הם. מ"מ הרי קבעו להם דיור אחד באמצעית והוה להו כשני או שלשה בעלי בתים שדרין בחצר אחד כל אחד בביתו: וכשם שהם חשובין שדרות בחצר האמצעית היו צריכות לעשות עירוב אחד בבית אחד וכיון שלא עשו כן אלא שעירבו שתים לעצמן ושתים לעצמן הרי הן אסורות זו על זו וכלן אסורות והא לא קשיא אלא לרב ששת דאלו לרב יהודה כיון שלא נתנו כולם באמצעות הרי לא נעשו חיצונות מעולם בני חצר אחת כדי שתאסור זו על זו בעירוב שעשתה עם האמצעית שאין לומר כן אלא בבני חצר אחת. ובסמוך פריכי' דהא אפי' לרב ששת לא קשיא דאיהו סבר כי העירוב שנתנו חיצונות באמצעית אינו דיור גמור ואם אמרו חכמים דמשום עירובו בעלמא דעבדי בעלי חצר בבית אחד או בעלי חצרות בחצר אחת יהא חשוב דיור להקל ולעשותן כאלו סמוכו' כלן בשלחן אחד כשערבו כלם ביחד אינו חשוב דיור גמור להחמיר מפני זה שיהו נדונים כבני חצר ממש לאסור אלו על אלו כשערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן:

אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים רשות אחת משתמשת לשתי רשויות ואין שתי רשויות משתמשו' לרשות אחת כי אמריתה קמיה אמר לי אף זו דברי ר"ש אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות:    פרש"י ז"ל רשות אחת דהיינו אמצעית משמשות לשתי רשויות דהיינו החיצונות ואין החיצונות מתירות לאמצעי לומר שהם מותרים עמה להוציא ולהכניס כליהם לאמצעית אבל האמצעית אסורה להכניס ולהוציא לחיצונות כלים ששבתו בתוך חצרה ופי' הוא ז"ל הטעם דכיון דשתי החיצונות לא ערבו יחד לעשות רשותן רשות אחת והן רשויות חלוקות ואסורות זו עם זו אין כח באמצעית להשתמש לא בזו ולא בזו כי זו מושכתה לכאן ועושה אותה לעצמה וזו מושכתה לכאן ושתי דיורות לא יהבינן לה ע"כ ואין טעם זה נכון אף לפי שטה זו אבל הטע' הנכון דכי משתמשות חיצונות באמצעית כל אחת בכלים שלה ליכא למיחש להכי. אבל אם אנו מתירין לאמצעית עם כל אחת מהן בכלים שלה בחיצונות אתיא לאשתמושי בה ובכלים ששבתו בחיצונות לאחר שבאו הכלים לרשותה דאמרי בני אמצעית היאך אפשר לשני כלים בחצר אחת שיהא זה אסור וזה מותר:



דף מט עמוד א[עריכה]

כי אמרית' קמי' דשמואל אמר לי אף זו דברי ר"ש:    פרש"י ז"ל בלשון א' אף היתר זה שמותרו' חיצונו' באמצעי' דברי ר"ש היא מפני שהוא מתיר את האמצעית ג"כ בחיצונות וכדאית' במתני' אבל חכמים אומרים שלשתן אסורות והא דאמרי' תניא כוותיה דשמואל לאו מדר' שמעון קא אמרי' דהא בדר' שמעון לא פליגי רב ושמואל כלל אלא מדרבנן קא מייתי' דקתני שלשתן אסורות כדקאמר שמואל והא דאמרי' אזדא שמואל לטעמיה היינו מדקתני עירבה עם שניהם אסורה עם שניהם לאו אליבא דר"ש דהא לדידיה הן מותרות עמה והוא מותרות עמהם אלא אליבא דרבנן דסברי שלשתן אסורות והכא נמי ה"ק שהיא אסורה עם שניהם לגמרי כי גם הן אסורות עמה: והקשה רש"י ז"ל על פי' זה דא"כ מאי ואזדא שמואל לטעמיה דהא אלו ס"ל לשמואל כרבנן דאמר שהוא אסורה עמהם והן מותרות עמה כ"ש דאזדא טפי לטעמיה דאמר הכא אסורים עם שניהם דמשמע טפי שהיא אסורה והן מותרות. ומפני קושיא זו פרש"י ז"ל לשון אחר דשמואל פליג על דברי רב אפי' בדברי ר"ש וה"ק אף זה דברי ר"ש שהוא סובר שהן מותרות עמה בלבד אבל היא אינה מותרת עמהם אבל חכמים אומרי' שלשתן אסורות וכי אמרי' תניא כוותיה דשמואל היינו בין בדר"ש בין בדרבנן דאפילו ר"ש לא קתני אלא שהחיצונות מביאות מן האמצעי לתוך ביתם ואוכלות ומחזירות מותרין לאמצעית אבל האמצעית אינה מותרת עמהם כלל ואמרי' דאזדא שמואל לטעמי' דקאמר עירבה עם שתיהם אסורה עם שניהם דמשמע היא אסורה עמהן אבל הן אינן אסורה עמה ואליבא דר"ש קאמר לה והיינו דאזדא לטעמיה וקאמר לעיל כי לר' שמעון היא אסורה עמהם אבל הם אינן אסורות עמה שאלו היה סובר כרב דאמר דלר"ש אף היא מותרת עמהן לא היה אוסר שמואל בזו המימר' דיליה משום דרבנן אסרי דהא קאמר שמואל הלכה כדברי המקיל בעירוב כך פי' רבי' ז"ל והקשה הוא ז"ל לעצמו דא"כ היכי קאמר שמואל אף זו לדברי ר"ש זו דברי ר"ש מבעי' ליה דאף משמע דשרי בתרווייהו כלומר אף בזו מתיר כמו בזו. ותירץ הוא ז"ל דאף זו לאו אהתירא קאי דהא לא שרי אלא בחדא אלא אאיסור' קאי וה"ק אף אסור זו של אמצעית בחיצונה שאתה אומר שלא אמרו אלא לרבנן ר"ש אמרו ע"כ פי' ר"ש אאיסורא קאי כאלו אמר אף ר"ש אוסר בזו דהא לישנא דאף זו דברי ר"ש לא משמע שאינו מוקף לדירה והרי הוא כאלו אין כאן מחיצות ואין קונה שביתה שם אלא בד' אמות וצריך שם לסיים שם מקום.


דף נ עמוד א[עריכה]

אבל מקו' שאינו מסויי' אין לו אלא ד' אמות:    פי' א"א לקנות שם שבית' אלא בד' אמו' ואע"פ שאמר שם תהא שביתתי אין לו אלא ד' אמו' ומש' ואילך אלפי' אמ' לכל רוח ועל' קתני סיפ' דבד"א שיש לו שם ד' אמות כאלפים אמה לכל רוח בשסיים ד' אמות שקבע אבל אם לא סיים ד' אמות אלא שביתתי במקום פלוני דרך כלל לא יזוז ממקומו דכיון דלא סיים מקום לא קנה שביתה שם אלא במקום רגליו וגם כאן לא קנה שביתה שהרי נעקר משם כשאמר שביתתי במקום פלו' והיינו מאי דאמרי' דתניא כוותיה דרב:

ואמרי' לימא תיובתא דשמואל:    ופרקי' אמר לך שמואל הכא במאי עסקי' כגון דאיכא ממקו' רגליו עד עקרו תרי אלפים אמו' כתחום שבת וד' אמות דשביתה דכל היכא דלא סיים מקום שיקנה שביתה בעיקרו אפי' שמואל מודה דלא יזוז ממקימו דדילמא בנופו האחרון שהוא חוץ לעיקרו קנה שביתה וכשתמצא לומר דקנה שם שביתה אין זה יכול לזוז ממקומו שהרי מקום רגליו הם חוץ לתחומו ולא אמר שמואל דאע"ג דלא סיים מקום תחת האילן קנה שביתה אלא כשהאילן כלו הוא תוך אלפים וד' אמות ממקום רגליו וכדפרישנא לעיל:

תניא כוותיה דשמואל טעה ועירב לשתי רוחות כסבר שמערבין לשני רוחות וקונין שביתה בשתיהן מהלך לצפון בעירוב לדרו' ולדרו' בעירובו לצפון:    פי' מהלך לצפון כפי מה שיכול להלך שם מחמת עירובו של דרום ולא יותר דדילמא לא קנס עירוב אלא בדרום ועירובו של צפון אינו כלוים וכן מהלך לצד דרום כפי מה שיוכל להלך שם מחמת עירובו שבצפון לא יותר שאם הניח עירובו בצפון לסוף אלפים אמה של ביתו וכן לדרום לסוף אלפים אמה אינו יכול ללכת חוץ מביתו לדרום או לצפון אלא אלף אמה ונעשה חמר גמל בין שני העירובין ואם הניח כל א' מן העירובין לסוף חמש מאו' אמה מביתו יכול להלך חוץ ממקו' העירובין אלף אמה ואם מצעו עליו את התחום כלומר שהניחו כל א' מן העירובין לסוף אלפים מביתו ונמצא ביתו באמצע שני התחומין לא יזוז ממקומו שהרי אולי קנה שביתה בדרום ואינו יכול ללכת כלים מביתו לצפון כי סוף תחום שעשה בדרום כלה בביתו. ואם אולי קנה שביתה בצפון הרי ערובו ג"כ כלה בביתו וכדאמרי' לעיל ולקמן שאם כלתה מדתו בחצי העיר או בחצי בית אין לו אלא חצי ביתו ואפי' לר"ג דאמר דדיר וסהר כד' אמות דמי וכדכתבנ' לעיל. ופרש"י ז"ל דסייעתא דשמו אל מרישא דאי כרב למה מהלך בדרום בערובו לצפון דהא כיון דלא ידעי' היכן קנה ערוב אין לו מקום מסויים לעירובו וכיון שכן היה לנו לומר שלא יזוז ממקומו דומיא דסיפא דהא במקום העירוב לא קנה שביתה כיון שאין מקומו ניכר אם בצפון או בדרו' ובביתו לא רצה לקנות ואין זה נכון לפי מה שכתבנו למעלה שאין אדם עוקר משביתת ביתו כל יומן שלא קנה שביתה במקום עירובו אלא ס"פ דאם איתא לדרב היה לנו לומר בין ברישא בין בסיפא שיהא כבני עירו וכן פירשו בתוס': והקשו בתוספת לרבה דאמר בכל דוכתא כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו אמאי לא יזוז ממקומו היה לו להיות כבני עירו וכדאקשי' הכא ואליבא דרב והיכי לא אותבינן ליה מהא ברייתא במס' קדושין ודוכתי אחריני בש"ס רבה להאי מימרא ותירצו התם דלא שייך לומר שאינו בבת אחת אלא בדבר שהוא מעורב ממש אבל בכאן שהם שני מקומות אנן סהדי שכך היתה כוונתו שאם לא יקנה לו עירוב בשניה' שיקנה באחד מהם ומאי דאקשי' הכא לרב אינו אלא לפום לישנא קמא דפריש רבה טעמא דרב משום דלא סיים מקו'. רב תנא הוא ופליג.

ולענין פסק הראב"ד ז"ל פסק הלכה כרב משו' דרב ושמואל הלכתא כרב באסורי ואע"ג דתניא כוותיה דשמואל הא תניא כוותייה דרב דמאי דפרישנא לה אליבא דשמואל דחויה הוא דברייתא סתמא תניא אע"פ שכל האילן תוך אלפי' וד' אמות. ועוד דהא חזינן לאביי ולרב הונא ולרבה דשקלו וטרו אליבא דידיה ורבי' אלפסי ז"ל פסק הלכה כשמואל דתניא כוותייהו תיובתא דרב ואלו ברייתא דרב לא קשיא לשמואל וכן פסק הר"ז ז"ל והרמב"ם ז"ל וכן נראה עיקר וכ"ש למי שסובר דקי"ל הלכה כדברי המקיל בעירוב אפילו בדברי האמוראין ועובדא דרבה ורב יוסף דלקמן דאמרו תהא שביתתנו תיתי דקלא כשמואל אתיא דהא לא סלקו סיימו מקום וכן פסקו בתוספות היכן כתיב כן. פי' היכא רמיזו והיכא אסתורינהו רבנן למאי דקי"ל דתחומין דרבנן. ה"ג והא גרש"י ז"ל למדנו מקום ממקו' ומקום מניסא וניסא מניסא וניסא מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ ומדותם מחוץ לעיר. וה"פ כי ד' מקראות הם חד אל יצא איש ממקומו וחד ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וה"ג מחוץ לגבול עיר מקלטו אשר ינוס וה"ד ומדותם מחוץ לעיר הילכך עבדינן ג"ש מקום מדכתי' כאן לא יצא איש ממקומו וכתיב הת' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה וכיון דעבדינן ג"ש זו הרי הוא כאלו כתיב כאן ניסא והדר דיינינן ניסא זו מניס' שכתיבה בכתוב מחוץ לגבול מעיר מקלטו אשר ינוס שמה. ועל ידי ג"ש זו דניסא ניסא לפי' גבול וחוץ הכתובים שם כאלו הם כתובים כאן וסדר גמרי' חוץ מחוץ מדכתיב ומדותם מחוץ לעיר. ובדין הוא דלא צריכינן למילף ניסא מחוץ אלא כיון דבתחומין מדרבנן ניחא לן למנקטה ומיהו לא גרסי וגבול מגבול כדגרסי במקצת נסחי שהרי אין כתוב גבול אלא במקרא האחד בלבד. ואין כתוב גבול גבול לעשות ג"ש:


דף נא עמוד א[עריכה]

זו היא שיבה זו היא ביאה:    פי' בנגע כתי' כתב רחמנ' בהסגר ראשון ושב הכהן ביום השביעי והנה פשה הנגע וצוה הכהן וחלץ וגו' וכתב בתר הכי אם ישוב הנגע ופרח בבית וכו' ובתריה כתיב ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו' ובתרי' כתיב ונתץ את הבית וכו' ואותו הפסוק של ובא הכהן כו' כתוב שלא במקומו דבפריחה לא בעי' פשיון כדמוכח בספר מקרא והמקרא ההוא אינו מדבר אלא דפשה קודם שחלץ וקצה וטח. בשעמד בראשון ופשה בשני והייתי סבור דלהכי כתביה רחמנא הכא ללמדנו דכל כה"ג נותץ מיד ואינו חולץ וקוצה וטח אלא כשפשה בראשון וכבר אמרו חכמים שאף כשעמד בראשון ופשה בשני כך הוא דינו שחולץ וקוצה וטח. ואם חזר ופרח דנין אותו כדין מי שפשה בראשון וגמרה ליה מג"ש. שנאמר בפשיון שני ובא הכהן ונאמר בפשיון ראשון ובא הכהן מה להלן חולץ וקוצה וטח ואח"כ נותץ אם פרח אף כאן חולץ וקוצה וטח ואחר כך נותץ אם פרח ואע"ג דהכא כתיב ביאה והתם שיבה תאנא דבי ר' ישמעאל זו היא שיבה וזו היא ביאה מפני שהכל ענין אחד:

מי לית ליה ג"ש:    פי' מי לית ליה דעבדינן האי ג"ש לתחומין שלהם בלי שיהא להם שום סמך מן המקרא. אמר רב אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעבור הם ואלכסונם פי' עד שיעביר ברשות הרבים חמש מאות וג' חומשין כשיעור אלכסונם לחשבון כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונה. פרש"י ז"ל טעמו משום דדריש בזה כל שובתי שבת וגם העברה ליכא למיתן פיאות. דהא לא שייך בה לא עיגול ולא רבוע וכיון שכן מרבין בשעורו שלא יהא חייב עד שיעבור שיעור אלכסונם ונראה מדברי רבי' ז"ל דהאי דינא איכא בכל מעביר ד' אמות ברשות הרבים אבל באלפים אמה של תחומין דאפשר בפיאות וזויות אין לנו להרבות במדה מה שמוסיף באלכסון. ור"ת ז"ל כתב דה"ה לתחומין שמוסיפין עליו האלכסון והוי שיעורו אלפים ושמונה מאות. דאל"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והרי בשום מקום לא הזכירו חכמים אלא ד' אמות ברשות הרבים ואלפים אמה לתחומין. י"ל שאין התלמיד מזכיר אלא העיקר שממנו יוצא האלכסון. ורשב"ם ז"ל פיר' דכל שזורק או מעביר ברבועו של עולם ממזרח למערב או מצפון לדרום הרי הוא חייב בד' אמות. אבל כל שזורק או מעביר שלא ברבועו של עולם אלא לאלכסונו של עולם אז אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונם כי לא חייבה תורה אלא בזורק או מעביר ד' אמות ברשות הרבים מרבועו של עולם הילכך עושין ד' אמות מרובעות כרבועו של עולם. ואם העבירם כדרך רבועם חייב בד' אמות. ואם העבירן באלכסון אינו חייב עד שיעבור כל האלכסון שאל"כ עדיין הוא בתוך ד' אמות. ותדע דרבועו של עולם עיקר דהא עיר עגולה שמרבעין אותה אין מרבעין אותה אלא ברבוע של עולם כדאיתא לקמן בפרק כיצד מעברין. ואע"ג דכשהיא מרובעת אין לרבע אות' ברבועו של עולם כדאי' התם בהדיא גבי הא דתניא מרובעת אין עושין לה זויות התם הוא בתחומין דרבנן דכיון שכבר יש לה פאות אין לנו לשנותה לגבי חיוב ד' אמות דאורייתא שנתנה להם תורה פאות לא נתנם אלא ברבועו של עולם ואינו חייב עד שיצא מאותן ד' אמות הן בדרך הקו הישר הן בדרך אלכסון. כנ"ל לפי שיטת רשב"ם ז"ל. וגם הראב"ד ז"ל כמודה לשטה זו כי הוא ז"ל כתב שכל המעביר כנגדו ביושר כדרך הלוכו חייב בד' אמות אבל כל שהוא זורק או מעביר לאלכסון עצמו אינו חייב עד שיעבירנו מכל האלכסון של המרובע שלו ודנין את מקומו כאלו הוא מרובע בין שמקומו. ברבועו של עולם בין שאינו ברבוע של עולם וגם זה נכון לפי שטה זו. ומיהו בין לפי' רשב"ם בין לפי' דידיה קשיא טובא דהא מילתא פסיקתא נקט רב אחא בר יעקב דמשמע שכן דנין בכל מקום שאל"כ היה לו לפרש שאין דרך האמוראין לסתום דבריהם כל כך. גם מה שפר"ת ז"ל שהדין הזה לעולם בכל אלפים אמה של תחום שבת הוא דבר קשה מאד היכי לא אישתמיט שום תנא ושום אמורא לפרש כן גבי אלפים אמה כדפריש רב אחא בד' אמות. ועוד דהא רבנן דמתני' דאית להו הא דתני רב חנניא לא חזי' להו תנו במתני' אלא שיהו האלפים אמה מרובעות אבל תוספת אמות לא הזכירו ועוד דכיון דמערי הלוים. ילפי' להו דיו לבא מן הדין להיות כנדון. והתם אלפים אמה בלבד יש להן אלא שנשכרין את הזויות ועוד דהא ודאי אם אתה מרבה כשיעור תחומין שיהיו אלפים אמה ושמנה מאות אין לך לעשותן מרובעות. חדא דמנא לן לתת פיאות לזויות ולתת שיעור הפיאות לקו הישר. ועוד דא"כ אתה נותן לאלכסון ואין אתה נותן להם זויות כיון שכבר הוספנו שיעור הזויות בקו הישר. והא"א לומר חדא דהא מנא תיתי לשנות את הפאות ולעוקרן ממקומן כדי להרבות בשיעור. ועוד שזה הפך משנתנו דקתני שעושין אותן מרובעות כדי שיהא נשכר את הזויות ואם אתה מסלק את הזויות אין זה נקרא מרובעות מכל אלו הצדדין נ"ל שאין הפי' הזה נכון. והיותר נכון בעיני וגם בעיני רבותי כדברי רש"י ז"ל והוא דעת הרמב"ם ז"ל דבכל ד' אמות הדין כדברי רב אחא ולפי שאי אפשר לתת להם שם זויות באנפא אחרינא אבל באלפים אמה שאפשר בפאות אין לנו אלא פאות וכ"ת א"כ היאך נפרש הכוונה לצדדין. הא לא קשיא כי כשדבר הכתוב וזה יהיה לכם פאת ים היה מדבר באותו אלכסון של פאה ואמר כי זה האלכסון תתן לכל שובתי שבת. וכל שאפשר ליתנו בזויות ממש דערי הלוים נותנין אותם שם. וכל שא"א כגון ד' אמות ברשות הרבים שאין לנו לחלק בין המעביר באלכסון למעביר ביושר נותנין אותם לכלם בקו היושר דאין מחייבין אות' אלא כשיעור האלכסון שכן אמרה תורה טול מדה זו ושובתי שבת.

אמר רב פפא בדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ד' צריך הם ואלכסונם או לא. ואמרו ליה לאו היינו רב חנניא כזה יהיו כל שובתי שבת:    פרש"י ז"ל מבעיא שיהא עמוד מרובע בזויות כענין שיהא בו אלכסונם של הד' טפחים או לא בעי' זויות אלא אפי' ד' טפחים עגולות בלא זויות ואמרו ליה דודאי בעי' להו מרובעות באלכסונם דהיינו בכלל מאי דתני רב חנניא כזה יהיו כל שובתי שבת. ויש מקשים על פי' זה חדא דאמאי נקט האי לישנא הל"ל צריך שיהו מרובעות או לא. ועוד דלמה להו לאתויי מדתני רב חנניא לפשטוה ממתני' דקתני מרובעות ולפי' פי' דה"ק צריך הם ואלכסונם ולא יהא חשוב רשות עד שיהא בו כתוס' האלכסון שיהא רחב ה' טפחים וג' חומשים וגם רשב"ם ז"ל כך הוא מפ' אלא דמוקי' לה בעמו' שאין רבועו נתן לרבועו של עולם אלא באלכסון של עולם וכיון שכן יש לנו לרבעו כרבועו של עולם עקר. ואין הפי' הזה נכון יען הטעמי' שכתבנו למעלה גבי אלפים אמה דתחומין ועוד דבשלמא המעביר ד' אמות ברשות הרבים היה אפשר לומר דכיון שלא העבירו מד' אמות של עולם אין כאן העברת ד' אמות וכאלו לא יצא ממקומו דמי אבל לא לענין לעשות מקום להיות רשות היחיד ברבועו של עולם: ואף אם נאמר כן היה לנו לומר שלא יהא חייב אלא כשהיא ברבועו של עולם אבל מה טעם להוסיף בשיעור ולעשות הקוים הישרים מחמש אמות ושלש' חמשים זה דבר שאין לו טעם. והנכון כפי' רש"י ז"ל והאי דנקטו להו האי לישנא דהן ואלכסונן סרכא דלישנא דרב אחא תפסו להו ולא פשטוה ממתני' משום דהתם הוא דהוי מדרבנן ודילמא התם הקלו. ועוד דהתם הוא כדרב אחא כדי שיהא נשכר את הזויות הן במקום הזויות עצמן הן להוסיפן על השיעור אבל לגבי רשות היחיד דאין כאן שכר זויות דילמא לא קפיד קרא על הרבוע כלל. והיינו דפשטיה ליה דכיון דחיישי' בזה יהיו כל שובתי שבת כללא הוא לכל שובתי שבת לתת להם זויות כנ"ל:

אמר רב נחמן מחלוקת במקומו:    פי' באומר תהא שביתתי במקומי כלומר שהוא מעורב במקום רגליו דר' מאיר סבר עיקר עירב בפת. פי' עיקר עירובו רבנן בפת הוה משום דמיחזי טפי כקונה שם שביתה.



דף נא עמוד ב[עריכה]

ועני אין עשיר לא:    פי' וכיון דעיקר עירוב בפת לא הקלו לערב ברגל אלא לעני אבל עשיר לא. ורבי יהודה סבר עיקר עירוב ברגל וכיון דכן א' עני וא' עשיר מערב ברגליו במקום רגליו אבל במקום פלוני פי' שאין כאן לא פת ולא רגל דברי הכל עני אין עשיר לא. והוי יודע דעני ועשיר האמורים בענין זה לא עני עני ממש ולא עשיר עשיר ממש דהא לקמן במעשה דאכתי בית ממל שהיו באין עניי כפר שיחין וכפר חנניה להחשיך על התחום שיהו מחלקין להם גרוגרות וצמוקים בשני בצורת חשיב להו תלמודא עשירים לערב במקומם לר' יהודה אליבא דרב נחמן אלא שכל שעיקר יציאתו לא היתה לקנות שביתה אלא מקרה הוא שיהיה לו מפני שחשכה לו בדרך זהו הנקרא עני ואפילו בשיש לו פת בסלו דכיון דרובה אין להם פת בסלם תו לא פלוג רבנן ונתנו להם רשות לערב ברגליהם כדי שיוכל לאכול את פתו. וכל שעמד בעירו ובא לקנות שביתה במקום אחר או שיצא כדי לקנות שביתה במקו' אחר זה הנקרא עשיר לענין זה ואפי' כשאין לו פת בסלו דרוב היושבים בביתם או היוצאים מביתם מערב שבת לקנות שביתה יש להם פת או שום אוכל אח' בסל' לערב וכיון שכן תו לא פליג בהו רבנן וכן פר"ח ז"ל וכן נראה עיקר מלשון רש"י ז"ל בשמועתינו דוק ותשכח.

גרסת רוב הספרים והיא גרש"י ז"ל זהו שאמרו מאן קתני לה רבי מאיר והיכא קאי אאינו מכיר. פי' דכל שאינו מכיר מיירי במערב במקומו ואפ"ה קתני דדוקא העני מערב ברגליו אבל עשיר לא. וא"כ סתמא כרבי מאיר היא. וא"ת ואמאי לא אוקמא בשהוא מכיר גדר מסויים ובא לערב במקום הגדר ואתיא לכ"ע. י"ל דניחא ליה טפי לאוקמתיה כל היכא דאפשר דקאי אסיפ' דמתני' דסליק מיניה דמיירי בשאינו מכיר אי נמי דלא ניחא ליה להפוכי מתני' דזהו שאמר מיירי במכיר וכו' ובתר הכי תני פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בשאינו מכיר וניחא ליה טפי למימר דהא נמי בשאינו מכיר וסתם לן כרבי מאיר דסתם מתני' כוותיה והדר קאמר דהא דאמינא לך לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת רבי מאיר ורבנן. ור"ש פי' דלישנא דזהו שאמרו משמע ליה לרב נחמן שאין עיקר התקנה אלא קל שהקלו ואמרו חכמים בכאן. וא"כ לאו היינו דרבי יהודה עיקר עירובו ברגל באומ' במקומו מיהת ונכון הוא ועי"ל דרב נחמן משמע ליה דכל היכא דאפשר לאוקומו לישנא דמערב ברגליו כשהוא מערב במקום רגליו הכי עדיפא דהכי דייק לישנא טפי:

ולא אמרו מערבין בפת להקל מאן קתני לה רבי יהודה:    פיר' דאלו לרבי מאיר עיקר עירוב בפת. ורב חסדא אמר מחלוקת במקום פלוני וכו'. וזהו שאמרו מאן קתני לה רבי מאיר ואהיכא קאי אמר שבא בדרך פי' דמיירי במי שמכיר אילן או גדר ואומר שביתתי במקום פלוני ואליבא דרבי מאיר דבמקום פלוני עני אין עשיר לא. דאלו לר' יהודה אף במקום פלו' עני ועשיר שוים. וכתב רש"י ז"ל דלאו משום לישנא דזהו שאמרו במשמע לו אין זה עיקר התקנה אוקמ' כר' מאיר דוקא וכדפריש איהו ז"ל באוקמתא דרב נחמן דהא ודאי בהא דמערב שלא במקומו אף רבי יהודה מודה דעיקר עירוב בפת כיון שאין כאן רגל אלא משום דקתני העני מערב דמשמע העני ולא עשיר הוכרח לאוקמה כרבי מאיר. ע"כ תורף דבריו ואם הם שלא כלשונו והוצרך רבי' ז"ל לומר כך מפני זה הפי' שפי' למעלה בדרב נחמן ואף אנו לומר ג"כ לפי הפי' האחרון דאע"ג דלישנא דמערב ברגליו לא דייק אלא במערב במקום רגליו הוכרח לאוקמה ובשאינו מערב במקומו משום דמשמע ליה דכל במקומו ליכא למ"ד עשיר לא דודאי עיקר והעירוב ברגלי ומשום דכל שהוא מערב ברגליו חוץ ממקום רגליו אינו קונה עירוב אלא בדמצי מטי התם ברגליו כי רהיט קודם חשיכה קרי ליה מערב ברגליו ולא אמר אלא להקל. למאן קתני לה דברי הכל פי' דהא כלהו מודו דעיקר עירוב ברגל היא במקומו מיהת. וא"ת ואליבא דר' יהודה שסובר שאפי' העשיר יכול לערב בלא רגל ולא פת במקום פלוני מה זה ששנינן שאמר להקל על העשיר לערב בפת וי"ל דאצטריך להיכא דאינו מכיר מקום מסויים שאינו יכול לערב ברגליו עד שילך שם והקלו עליו שיוכל לערב בפת על ידי שלוחו:

ויוצא עשיר חוץ לתחום ואומר תהא שביתתי במקומי:    פרש"י ז"ל לאו דוקא חוץ לתחום דא"כ לא יוכל העשיר הזה לחזור לביתו ולא בסוף התחום קאמר אי נמי חוץ לתחום ובאותן ד' אמות שנתנו חכמים למניחי עירוב יותר על האלפים אמה. ובתוס' פי' עוד שאף בסוף התחום ממש אי אפשר לומר דלישנא דסוף התחום משמע סוף תחום שמודדין מעיבורה של עיר. ואיהו כיון דתני שביתה חוץ לעיר ומשם תחלת מדתו. כל שכלתה מדת אלפים שלו בחומת העיר שוב לא יוכל להכנס לביתו ואע"פ שהיא סמוכה לחומת עיר וכדתנן לקמן למודד שאמר אפילו כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה. אלא הבא בתוך התחום צריך להניחו ואע"פ שהוא בתחלת תחום שבו וחוץ לתחום דנקט משום רבותא דרבי מאיר נקט ליה ברישא דמתניית' דאע"ג דנקט ליה חוץ לתחו' כיון שעיקר יציאתו לקנות שביתה לא קרי ליה עני: ואפי' במערב במקומו ואפי' רוצה ללון שם בתוך התחו' ואיידי דתנא הכי לרבי מאיר משום הא רבותא תנא נמי ר' יהודה חוץ לתחו'. ועוד פירשו בשם הרב ז"ל דהכי קתני יוצא עשיר חוץ ללכת לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי. ובאין עניי כפר שיחין ומחשיכין על התחו' פי' להחשיך על התחו' כדי לערב במקום רגליהם. אבל לערב מן העיר לא משום דלענין זה עשירים הם דאלמא לא שרי רבי יהודה לערב לעשיר באמירה בעלמא חוץ למקומו והיינו דלא כרב חסדא דאמר רב אשי מתני' נמי דיקא. ואמר רב הונא הב"ע כו' לקמן בדוכתה נפרש לה בס"ד:

אלמא כל מקום פלוני עני אין עשיר לא ואפי' לר' יהודה: והקשו בתוס' ולרב חסדא תהוי מתני' תיבותא והיאך טעה במשנ' מפורשת שהרי א"א לחלק בין זה זה לבני העיר אלא משום טעמא דרב הונא ותירצו דרב חסדא חסדא אמר לך דליתא לדרב הונא וטעמא דבני העיר אסורין לילך מפני שלא אמר כלים וכל שלא יצא ממקומו ובא לערב במקום אחר דכ"ע אינו מערב בשתיקה וצריך הוא לומר תהא שביתתי פלוני. וא"ת א"כ מאי סייעתא דרב נחמן. י"ל דאי משום דלא אמרו כלום אסורין לילך מאי קמ"ל דקתני וכל בני העיר אסורין פשי' אבל רב חסדא אמר לך דאין הכי נמי דפשי' וכדי נסבה שלא בא כאן אלא להשמיענו דין מי שיצא לילך לעיר ולמיתני ביה פלוגתא דרבי מאיר ור' יהודה ומשום דעדיף טפי לומר דאשמועינן חדושא אף בבני העיר וכדרב הונא הא אמר רב אשי האמר רב נחמן דדייקא כוותיה דרב נחמן. ותדע לקמן אמר תלמודא ותניא כוותיה ולא אמרי' ותנן כוותיה דעדיף טפי והיינו מטעמא דאמרן:


דף נב עמוד א[עריכה]

רב' בר בר חנין הוה אתי מארטוני' לפומבדית' והוה יושב ע"ש ואומר שביתתי בביזתא. ע"כ פי' לפירושו דליכא למימר כי באותו ע"ש היה הולך מארטוניא לפומבדית' ובעודו בדרך אמר שביתתי בביזתא דכיון שעיקר יציאתו לא היתה לקנות שביתה אלא שחשכה לו בדרך אין זה עשיר והיכי דיינינן ליה כעשיר אלא ודאי כדאמרן. האי להקל להחמי' הוא פי' שהוא מפסיד ד' אמות. וא"ת ותקשי לשמואל דאמר לקמן בשילהי פ' מערבין שאם שבת בעיר חרבה מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה ואם עירב שם בפת אין לו מקום עירובו אלא אלפים אמה וא"כ נותן את עירובו להחמיר הוא וכן לכ"ע בנותן את עירובו בתל או נקט עד בית סאתי' אמרי' בשילהי פ' מערבין שאם שבת שם מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה ואם נתן את עירובו אין לו אלא אלפים אמה ממקום ערובו נמי שאינו ראוי לדידה. וי"ל דההיא לא קשיא ומילתא דדחיקא היא ודלא שכיחא כלו האי ולא חששו לאותה חומרא ומשום הא לא מיפרך כללין שיש להקל בכל נותני עירוב שלא יטרחו ללכת שם אבל אם איתא דבכל נותני עירוב אין להם ד' אמו' הא הוה ס"ד דחשיבא חומר' ואפי' בהא פרקי' דאפ"ה ניחא ליה דלפסיד ד' אמות ולא ליטרח וליפוק

מתני' מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חבירו הוא מותר וכל בני עירו אסורין דברי רבי יהודה ר' מאיר אומר כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל:    פי' מי שיצא מעירו מע"ש כדי לילך לעיר אחרת שהיא קרובה לעירו שכל אדם יכול לילך שם אפי' בשבת ע"י עירוב ומ"מ לא היה דעתו של זה אלא להגיע שם בע"ש. ואחר שהחזיק בדרך החזירו חבירו לעיר מפני שאמר לו שלא ילך שם היום כי עת חמה היא ועת צנה היא. הרי הוא מותר לילך שם בשבת שלא ע"י עירוב אבל כל בני עירו אסורין לילך שם ומפרש הש"ס טעמא דאיהו ה"ל עני והרי הוא קונה שביתה מעירו על התחום ואע"פ שלא החשיך שם וכל בני עירו עשירי' נינהו וכיון שלא החשיכו על התחום לקנות שם שביתה אינם קונים שם שביתה ממקומם ואע"פ שאמרו שביתתנו במקום פלו' והא דקתני שהוא מותר לילך שם למחר פרש"י ז"ל בלשון הראשון. דעל כרחין מיירי אפי' לא אמר בע"ש שביתתי במקום פלוני דכיון דאנן סהדי דבעי למיזל התם כמ"ד דמי. חדא דקתני מתני' סתמא מותר ולא קתני ואמר שביתתי במקום פלו'. ועוד מדפליג עלה ר' מאיר לומר הרי זה אמר גמל ואי ס"ד דאמר שביתתי במקום פלו' היאך היה רבי מאיר אומר כן דהא מודה רבי מאיר בעני כדאיתא לעיל וכי תימא דרבי מאיר חשיב ליה עשיר מכיון שחזר לעיר. מ"מ למה יהיה חמר גמל דהא בעירו אין לו שביתה כלל בין שקנה שביתה על התחו' ובין שלא קנה שהרי כבר עקר שביתתו מן העיר כשאמר בפי' שביתתי במקום כלו'. וכיון שאינו יכול לילך שם מפני שהוא עשיר. א"כ דינו שלא יזוז ממקומו ואפי' תימא דמספקא ליה אם ידונו כעשיר או כעני מ"מ ליכא למימר חמר גמל כיון דודאי אין לו שביתה בעיר שאין דין זה נאמר אלא במי שהוא מסופק אם קנה שביתה בכאן או בכאן. ועוד דהא בש"ס אוקימנא כגון שיש לו שני בתים בשתי עיירות אלו ולמה לי למימר שיש לו בית בעיר אחרת אלא לאשמעינן ודאי דכיון שיש לו שם בית אנן סהדי שדעתו לילך שם למח' ואע"פ שלא אמר שביתתי כמקום פלוני כמי שאמר דמי. ומיהו אהניא ליה שתיקתו שלא נעקרה שביתתו מעירו בחנם. וכשת"ל שלא קנה שם שבית' על התחום דינו כבני עירו ולר"מ מספק' לי' משו' דלא אמר אם קונה בשבית' או לא קונה והרי הוא כבני עירו. ומפני זה לעשה חמר גמל ואתי' מתני' כפשט' מילת' פסיקת' דלר' יהודה הוא מותר לילך ואע"פ שלא אמר משום דה"ל עני וגלויי דעתא איכא דחשיב כאמירה. וכל בני עירו אסורין ואע"פ שאמר משום דהוו להו עשירים ע"כ תורף הפי' הראשון שפי' ר"ש ז"ל וסוגיית הגמ' אינה מתפרשת יפה לפי פי' זה כדבעי' למימר קמן גם אין הענין נוח בעצמו דהא כל שמערב שלא במקומו שאין כאן לא פת ולא רגל עירוב קל הוא אלא שחכמים הקלו על העני בכך ודיינו לומר כן באומ' שביתת במקום פלו' אבל היאך יקנה שביתה בלא אמירה בשום גלויי דעתא כל כה"ג הבו דלא לוסיף עלה הוא ואע"ג דאמרי' הכי בגמ' לרבי יוסי בר' יהודא אליבא דרב יוסף התם מפני שפי' ואמר יתר על כן אבל מן הסתם אין לנו לומר כן והא דלא קתני במתני' ואמר שביתתי במקום פלו' לא הוצרך לפ' דהא פשיטא וסמיך ארישא דמתני' דקתני הכי גבי מי שבא בדרך והיה מכיר אילן או גדר והא דאוקמה בש"ס שיש לו שני בתים אפי' בשאמר שביתתי במקום פלו' אצטריך דאל"כ כיון שחזר לעירו והרי הוא בביתו שורת הדין שיהא דינו כעשיר אבל כשיש לו בית בעיר אחרת ונעקר משם בע"ש כדי לילך שם אנו חושבין אותו באלו הוא מן העיר האחרת לענין זה ושדינו כדין מי שהוא חוץ לעירו וחשכה לו בדרך דחשיב אע"פ שיש לו פת בסלו ור' מאיר דאמר שהוא חמר גמל י"ל משום דמספקא ליה אם דינו כעני או כעשיר ואת"ל שדינו כעשיר ולא קנה שביתה על התחום הרי הוא כבני עירו שאין אדם מאבד שביתת עירו בקל כדפרישנא לעיל וכדמוכח במתני' דנתגלגל חוץ לתחום דאם לא קנה עירוב חזר כבני עירו וכשהוא ספק נעשה חמר גמל כדקתני התם לר' מאיר ור' יהודה. הילכך הפי' הנכון כפי' השני שכתב ר"ש ז"ל בשם הראשונים נוחי נפש דמתני' מיירי בשאמר שביתתי במקום פלו' וכן פי' כל הגאונים ז"ל וכל המפרשיים ז"ל והא דקתני סיפא ר' מאיר אומר כל שיכול לערב ולא עירב נעשה חמר גמל ק"ל למה לי למתני האי כללא מכדי דליתיה להאי דינא אלא בזה לבדו שיצא לדרך והחזירו חבירו ומספקא לן אם הוא עני או עשיר וכיון דכן הכי ה"ל למתני ר מאיר אומר הרי זה תמר גמל ורש"י ז"ל דקדק מן הלשון הזה פי' השני בשם הראשונים ז"ל דהא לרבי מאיר כעשיר הוא כיון שחזר לעירו דקסבר ר' מאיר דכל עשיר שהוא בביתו ויכול לערב ולא עירב אלא באמירה הפסיד באמירתו מזכות עירו אלפים אמה שהיו לו לערב הלז מביתו ובמקום שביתתו לא קנה כלום דכיון דעשיר הוא צריך היה להחשיך ומשום הכי כייל ואמר דכל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר גמל ולרבי מאיר אין הפרש בזה בין זה לשאר בני העיר וכלן עושין חמר גמל אם אמרו שביתתי במקום פלו' ואין פי' זה נכון חדא כי מי סילק לנו שביתת עירו לומר דבאמירה דאמר שביתתי במקום פלו' הפסיד הזכות שהיה לו בעבר הלז. ולא הפסיד זכות שהיה לו כלפי מקו' עירובו. וכי תימא כן היה בדעתו מפני שהוא לא היה צריך לילך אלא למקו' עירובו. וכי בדעתו הדבר תלוי לקנו' חצי שבית' ועו' דבכל כה"ג ה"ל למתני בהדי' מושה הוא ובני עירו חמר גמל והנכון דרבי מאיר ספוקי מספקא ליה אם דינו של זה העני או עשיר. וכדפרישית לעיל וכדי ליתן את האמור של זה טעם לספקו אמר דכל כיוצא בזה שהיה יכול לערב כשחז' לעירו ולא עירוב אולי הוא כעשיר. ודינו להיות על הספק חמר גמל. וכל בני עירו אסורין כדקאמר רבי יהודה דאינהו עשירים נינהו.

גמרא מ"ש הוא ומ"ש אינהו:    פי' דהא כיון שחזר לעיר אין טעם זה לחלק בינו ובין בני העיר אמר רב הונא כגון שיש לו שני בתים זביניהם שני תחומי שבת כבר פירשנו דעל כרחך אצטריך לומר שהיו לו שני בתים כי מפני כן דן אותו רבי יהודה כעני והא דאמרי' איהו כיון דנפק באורחא ה"ל עני ואידך עשירים נינהו לאו דתליא מילת' במפיק לאורח' בלחוד אלא הפי' איהו שיש לו שני בתים כיון דנפק לאורחא ס"ל עני בכך אפי' נפק לאורחא (ואידך) הוו להו שירים וזה ברור. והא דקאמר וביניהן שני תחומין שבת פי' בין שני הבתים יש שני תחומי שבת דהיינו ד' אלפים אמה שאלו היה בין העיירות שני תחומין היאך היה זה יכול לילך לביתו דהא כל מקום שכלתה המדה שוב לא יזוז ממקומו ואפי' כלתה בחצי העיר דכתיב לעיל וכדכתיב לקמן למודד שאמרו וכלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה אלא ודאי כדאמרן. תניא נמי הכי וכו' יתר על כן וכו' בסמוך נפרש מאי יתר על כן בס"ד:

אמר רבה לומר דכ"ע לא פליגי וכו':    לפי הכי' הנכון השני שכתבנו במשנתינו אתיא כלה סוגיא כפשוטה דמשום הא מתנייתא שאמר שביתתי במקום פלו' בה רבה ואמר כלומר שביתתי במקום פלו' כ"ע לא פליגי שהוא צריך ולא הזכירו כן התנאים האלו משום דהוי דבר פשוט כי פליגי להחזיק כלומר אם צריך לצאת ולהחזיק בדרך דר' יהוד' סבר דדוק' שיצא והחזיק בדרך זה והחזירו חבירו אבל אם מצאו חבירו בביתו שהיה רוצה לילך וא"ל אל תלך שם הלילה כי עת חמה היא הרי דינו כבני העיר ולא קנה שביתה. ור' יוסי בר' יהודה סבר שאפי' מצאו חבירו בבית וקודם שיצא נאמר לו לין פה וכו' דינו כעני וקנה שביתה על התחום כמ"ש.

ורב יוסף אמר להחזיק כ"ע לא פליגי דאפי' לר' יוסי בר' יהודה דוקא שהחזיק בדרך והא דקאמר שמצא חבירו וא"ל לין פה היינו שמצאו בדרך ולין פה בעיר קאמר ליה כי פליגי באומר שביתתי במקו' פלו' דר' יהודה סבר צ"ל כן דר' יהודה אמתני' קאי דקתני התם ברישא ואמר שביתתי במקום פלו' ור' יוסי בר' יהודה אמר יתר על כן דכיון שמצאו חבירו והחזירו. משכים והולך ואע"פ שלא אמר כלום דגלויי דעתא איכא. ולפי הפי' הראשון שכתבנו במשנה א"א לפרש כמו שפירשנו כאן דהא הכא בין לרבה בין לרב יוסף צ"ל שביתתי במקו' פלו' לר' יהודה מיהת אבל הראשוני' פירשו לפי הפי' ההוא דהאי לומר דאמרי' בשמעתין היינו אם צריך שיחזירו חבירו בטענה שיאמר לו לין פה או אם אינו צריך אלא שחזר הוא מעצמו מפני שהיתה עת חמה ועת צנה דרבה סבר יש לומ' כן כ"ע לא פליגי שהו' צריך ואם חזר מעצמו דינו כעשיר דאמרי' נמלך הוא ורב יוסף סבר דבהא הוא דפליגי דר' יהודה סבר דאפי' חזר מעצמו מפני החמה או מפני הצנה דינו כעני. ורבי יוסי סבר דדוקא שהחזירו חבירו ואמר לו לין פה. (והא דקאמר דלהחזיק כ"ע לא פליגי משום דאפילו) והקשה להם ז"ל דא"כ מאי יתר על כן דקתני רבי יוסי דסא מחמיר הוא ותירצו כי אע"פ שמחמיר באמירה זו מקל הוא בחזקת הדרך דלרבי יהוד' דוק' שיצא והחזיק בדרך טובא ולר' יוסי סגי ליה שיחזיק בדרך פורתא והיינו דקתני יתר על כן א"ר יוסי בר' יהודה שאפי' מצאו מיד שיצא מביתו וא"ל לין פה. והא דקאמ' דלהחזיק כ"ע לא פליגי משום דאפי' ר' יוסי בר' יהודה בעי שיצא מביתו והחזיק בדרך כל שהוא. ואין פי' זה נכון שהרי התלמוד אומ' דלהחזיק כ"ע לא פליגי דמשמע לא פליגי בי' כלל וכי פליגי באומר ואתה אומר דבלהחזיק פליגי וכי עיקר מאי דקתני יתר על כן היינו משום מאי דפליגי בלהחזיק האי ודאי אין זה נכון. והפי' הראשון שכתבנו לעיל הוא הנכון והאמתי. והראב"ד ז"ל הקשה היאך אפשר שיאמר שום אדם דלא בעי לומר שביתתי במקו' פלו' דהא איכא כמה סתמו' דעל כרחין דצ"ל ולא נחלק שם לא ר' יוסי ולא שום אדם. דתנן לעיל מי שישב בדרך ועמד והרי הוא קרוב לעיר הואיל ולא היתה כוונתו בכך לא יכנס דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר יכנס ודוקא בשסמוך לעיר נחלקו הא רחוק שלשת אלפים שאינו יכול ליכנס אלא ע"י עירוב לא. ואמאי נימא דאנן סהדי דאלו ידע קנו והשתא נמי ליקני: ועוד דתנן במי שהיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי במקו' פלו' שאם לא סיים מקום לא קנה. ואמאי הרי גלויי לכל העולם שזה רוצה לילך לביתו לכל צד שיוכל והרי גלה דעתו וליקני שביתה במקום עיקרו ונימא דודאי לעיקרו נתכוון כשעמד תחתיו ואע"פ שלא אמר כמי שאמר דמי אלא ודאי אין לנו אלא כפי מה שהוציאו בשפתיו לאלו הקשה רבינו ז"ל וזה פלא גדול פה קדוש היאך הקשה כן דמתני' קמייתא דמי שישב בדרך ועמד אינה ענין לזה כלל שלא אמר ר' יוסי בר' יהודה דנימ' דאנן סהדי שרצה לקנות שביתה ואינו צריך אמירה אלא לזה דוקא שיצא מעירו והיה מכיר אילן וגדר מסויים באמצע ראוי לקנו' שביתה אבל במי שאינו מכיר באמצע שום מקום מסויים לקנות שביתה ולא היה דעתו מעולם על מקום מסויים לקנות שביתה היאך יקנה לו שביתה גם הקושיא האחרונה אינם דבכמ' דוכתי אמרינן דיפה לאדם שתיקחו מדבורו וכל שאמר בפיו שביתתי תחת האילן והיה יכול לפ' בעיקרו ולא פי' אין לנו לתקן לשונו ולהוציאו ממשמעותו אבל זה ששתק ולא אמר כלום אפשר דאזלי' בתר אומדן דעתיה והוו להו דברים שבלבו ובלב כל אדם.

כמאן אזלא הא דאמר עולא מי שהחזיק בדרך וכו' כמאן כרב יוסף ואליבא דר' יוסי בר' יהודה. לפי הפי' הנכון ה"פ כמאן אזלא הא דעולא ש"מ דלא בעינן שיאמר שביתתי במקום פלו' דאלו היה צריך לומר כן היה לו לעולא לפ' ואע"ג דתנאי לא פירשו שאין דרך האמוראין לסתם דבריהם אלא לפרש כדאמרינן דלא אתיא הא דעולא אלא כרבי יוסי בר' יהודה אליבא דרב יוסף אבל לפי הפי' האחר יש להם לפרש כמאן אזלא הא דעולא דבעי תרתי שיחזיקנו חבירו ולא סגי כשחזר מעצמו כמאן כר' יוסף אליבא דרבי יוסי בר' יהודה. ובדין הוא דיכול למימר נמי כרבה ואליבא דר' יהודה אלא דחדא מינייהו נקט ואין זה נכון דבכה"ג דאתי לסיימי כמאן לא היה לו לסיים לזה יותר מזה. ולא עוד אלא דהוה ליה למימר טפי לרבה אליבא דר' יהודה אי משום דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה אי משום דר' יהודה ובנו הלכה בר' יהודה.

והא דפרכי' אי מוחזר למה מוחזק ואי מוחזק למה מוחזר. ה"פ דמוחזר ממש שהוא כבני עירו וה"ל עשיר. ומוחזק ממש שהוא כמו שהיה בתחלה כשהחזיק בדרך שדינו כעיר והוה להו תרתי דסתרן אהדדי. וכי תימ' ודילמא ה"ק שדינו בשניה' לחומרא דמספקא ליה אם דינו כעני או כעשיר. הא ליתא דא"כ הוה ליה למימר הרי זה חמר גמל כלישנא דמתני' לרבי מאיר. ועוד למה הלכה כר' מאיר כי מה שלא פסק הלכה כרבי יוסי בר' יהודה משום דלא אתפריש שפיר במאי פליגי הוא ואבוה דפלוגתא דאמוראי היא. רב יהודה בן איש תותא כו' שבקיה עד דנחית דרגא פי' כדי שיחזיק בדרך. כרב יוסף ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה. פי' דהכא נמי לא הצריכו לומר שביתתי במקום פלו'. ולפי הפירוש האחר יש לנו לפרש דמשום שלא הצריך שיהא מחזיק בדרך אלא פסיעה אחת שיצא מביתו קאמרינן דאתיא כרב יוסף אליבא דר' יוסי בר' יהודה. ומסתברא דכיון דהני אמוראי אית להו כרב יוסף ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דהלכתא כוותיה ודכ"ע דוקא שיחזירנו חבירו בטענה הא לאו הכי הרי הוא כבני עירו.



דף נב עמוד ב[עריכה]

תנינא חדא זימנא:    פיר' והכא נמי איר' מאיר לאפוקי מדרבי יהוד' קא אתי מסתיי' דליתני הרי זה ספק דהא ידעינן דכל ספק עירוב לכ"ע הרי זה חמר גמל והאי נמי טעמ' של ר' מאיר משו' ספק הוא לפי הפירוש הנכון והא דמפרקי' דאצטריך משו' דסכא ודאי לא עירוב. ה"פ דאין ספק זה שלא עירב לא בפת ולא ברגל שהוא עיק' העירוב בספק דהת' שעירב בפת ובכה"ג הוה ס"ד דספק עירוב פסול לדברי הכל ולפי מה שפרש"י ז"ל בפי' האחרון דלר' מאיר ודאי עשיר משוי' ליה וכללא כייל ר' מאיר לכל העשירים. יש לפרש השמועה כך למה לי' למתני הרי זה חמר גמל לימא כל שיכול לערב ולא ערב נדון בספק ופרקינן מפני שזה בודאי לא עירב ואינו ספק נדון הוצרך לפ' בו ולומר דאפי' הכי חמר גמל כי אע"פ ששנינו בו שהוא בספק לא היינו דנין בו אלא שלא קנה כלל. הא דעקר חדא וקא בתרתי. פי' העומד בתוך אמה שנית ונמצאו שתי אמות שיש לו בכל צד מובלעות בתוך תחומו. ורבי אליעזר אית להו הבלעת תחומין. הא דעקר תרתי וקאי בתלת פי' דכיון ששתי אמות שלו אינן מובלעות בתוך התחום אע"פ שדבוקו' בו לא הויא הבלעה ואפי' לרבי אליעזר: כי תניא ההוא למודד. פי' שאין דברינו אלא כמי שיצא מחוץ לתחום. אבל כל שהוא מודד תחומו והולך אע"פ שאינו רחוק מביתו אלא לפעיסה אחד מסוף תחומו אין מתירין לו ליכנס כלל שאפי' כלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה:

תנא מפני טועי המדה:    פרש"י ז"ל בלשון האחרון דקי"ל שאין מודדין אלא בחבל של חמשים ודרך להכין לזה חבל של חמשים אמה ועושין בשני ראשיה בית שהוא בית אחיזה ואותו בית אחיזה הוא מכלל החמשי' אמה ודרך המודדין שמודדין בחבל לבדו בלא בית אחיזה נמצא שחסר מן המדה שמנים בתי אחיזות כי אלפים אמה הם מ' חבלים ובכל חבל מפסידין שתי אחיזות ויש באחיזה טפח וחצי אצבע ושמנים חצאי אצבע הם מ' אצבעות שהם עשרה טפחים הוסף אותם על שמנים טפחים הרי השנים טפחים שהם ג' פעמים ל' טפחים הם חמש אמות שהם בין הכל ט"ו אמות: ותו לא מידי.