חידושי הריטב"א על הש"ס/עירובין/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שמיני כיצד משתתפין

דף פב עמוד א[עריכה]

כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבי':    פי' בין של אוכל בין של משק' כדברירנ' בפ"ג. ואומר הרי זו לכל בני עירי. וקי"ל לעיל בפרק חלון דצריך לזכו' לכל מי שילך לבית האבל או לבי' המשתה פי' שהוא דבר מצוה דקסבר שאין מערבין אלא לדבר מצוה כדאית' בש"ס והקדים אבל לבית המשתה משו' דכתיב טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה: והא דאמרינן במכלתין לעיל אם באו עובדי כוכבים ומזלות למזרח עירובי למזרח מיירי שהולך שם לדבר מצוה לפקח על עסקי רבים או יחיד או כגון דאתי בהדיהו מותיב פרקי או מקריאת שמע או שום חכם שאין מערבין משתחשך פי' ואפילו בבין השמשות כדאית' בפרק במה מדליקין וכדאיתא וכדפריש' סתם ובשלטי פרק הדר לדעת ר"י ז"ל:


אמר רב יוסף וכו':    פי' והא מדרבנן דאלו בדאורייתא לא שאני לן תדע דר' נחמן דאית ליה תחומין דחשיב ליה מקומו והרי הוא כעירו ככל שבעירו אפילו לדבר הרשות יכול לילך ולצאת אלא ודאי מדרבנן היא דאמור הכי משום כבוד שבת כנ"ל. מאי קמ"ל תנינא הו' ולא אמרינן מאן דפליג עלה וההוא פלוגתא דרבנן ור' יהודה במערבין בבית הקברות שהוא בפרק בכל מערבין הא אסיקנא התם אליבא דרב יוסף דלכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ואפילו הוו פליגי בהא כדס"ד התם מעיקר' הלכה כסתם מתני' דהכא וא"כ מאי קמ"ל: מהו דתימא כו' פי' שאין דרכן של רוב בני אדם לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה אבל ה"ה דשרי לדבר הרשות קמ"ל וכן הלכה:


כל שקבל עליו מבעוד יום מותר ושלא קבל עליו אסור ש"מ דאין ברירה:    פי' דס"ד דה"ק שאע"פ ששמע חבירו שזה עירוב לכל מי שירצה אם לא קבל עליו אלא משתחשך לא קנה עירוב דאמרינן דילמא לא הוה ניחא ליה מבע"י אלמא אין ברירה אפי' בדרבנן דאי ס"ד יש ברירה נימ' מדהשת' ניח' ליה מבע"י נמי הוה ניחא ליה וקנה עירוב ומהדרינן דלעולם אימ' לך יש ברירה והודיעוהו פירש דבהא דקתני קבל עליו לא סוף דבר קבל עליו ממש אלא אפילו הודיעיהו מבעוד יום בהכי סגי ואע"פ שקבל משתחשך דאמרינן יש ברירה ומיהו על כרחך בעינן הודעה מבעוד יום לפי שאין מערבין ערובי תחומין אלא לדעת ולגבי מאי דלא ידע מבעוד יום ליכא למימ' ברירה עד שיהא הערוב לדעת מבעוד יום וזה ברור כן פרש"י ז"ל והוא הנכון וכן הלכה דהא קי"ל במס' י"ט דבדרבנן יש ברירה ועירובי תחומין דרבנן היא. והראב"ד ז"ל פי' בענין אחר דאנן הוה ס"ד דכי קתני כל שקבל עליו מבעוד יום אמערב קאי שאם לא קבל לזה מבע"י אפילו אע"פ שאמר סתם הריני מערב לכל מי שירצה אין עירוב קונה לזה דלא אמרי' הוברר הדבר שכיון לערב על זה ומהדרי' דלא קאי אלא על מי שערבו עליו דבעינן שיודיעוהו מבעוד יום וקבל עליו כדי שיהא ערוב לדעת ואם לא הודיעוהו וקבל עליו מבע"י הוי ערוב שלא לדעת ואין חבין לאדם שלא בפניו דעירובי תחומין חוב הוא ופרש"י ז"ל יותר נכון:


אמר רב אסי ה"ג ר"ל אמר כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא:    פירש שאינו קורא כן ואפילו פעם אחת ואז חשוב שאינו צריך לאמו. ופרכינן אימא גדול נמי הכי קרי פירש שאפילו הבן הגדול קורא פעם אחת אימא כשנעור משנתו והיאך יהא זה ראיה לדון בקטן שאין צריך לאמו כל מי שאינו קורא אימא אלא כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא פירש דקטן הצריך לאמו כל שניער משנתו קורא הרבה פעמים אימא אימא עד שיהא באה לפניו. וכמה כלומר כמה חשוב שאינו צריך לאמו כבר ארבע וכבר חמש כלומר לכל חד וחד כפום חורפיה. מ"מ כל שהוא בן חמש אינו צריך לאמו כלל והיכי אמר רב אסי דקטן בן שש יוצא בעירוב אמו ואנן בעינן קטן הצריך לאמו. א"ר יהושע בריה דרב אידי הב"ע כגון שעירב עליו אביו לצפון ואימיה לדרום כלומר דלעולם אינו יוצא בעירוב אמו מן הסתם בשלא ערבה עליו בפי' אלא כל שהוא פחו' מבן ד' או מבן ה' והא דרב אסי בשערב' עליו בפי' והא קמ"ל דאע"ג דערב עליו אביו לרוח אחרת אינו נגרר כל שהוא בן שש שנים אלא אחר אמו דבצוותא דאמה ניחא ליה טפי ומשם ואילך נגרר אחר אביו:


מתיבי:    פי' דלא מצינן לאוקמה להא בשערב עליו אביו ג"כ דהא בהא קתני עד בן שש כלומר מיום לידתו עד בן שש ואלו בן ד' לא בעי זכוי ופעמים אינו צריך וכו'. וא"ת והא לקמן דתרוצ' דמיירי דליתיה לאבוי במתא ומשם ואילך עד בן שש בדליתיה לאבוה במתא דוקא. י"ל דהא לא חשיב לצדדין כיון שלא חלקנו בגופו של עירוב דבכלהו שש שנים מיירי בשלא זיכתה עליו. כן פי' בתוספות.


דף פב עמוד ב[עריכה]

לימא תהוי דרב אסי:    פירש דהוה משמע ליה דעד ולא עד בכלל קאמר מכיון שסתם דבריו דתפסת מרובה לא תפסת ופרכינן דעד ועד בכלל הוא. ואמרינן ליהוי תיובתיה דר' ינאי: ות"ל פי' דהכא ודאי כיון שיוצא בעירוב אמו היינו משום דחשיב צריך לאמו עד בן שש הילכך אפילו תימא עד ולא עד בכלל קשי' להו דאמרין דבן ד' ובן ה' אינו צריך לאמו ופרקינן דלא קשיא דההיא דמס' סוכה בשישנו לאביו במתא דהכין סתמא דמילתא דאם לא כן מי הוא שחייב לחנכו בסוכה הילכך מבן ד' ומבן ה' חשוב שאינו צריך לאמו והא דגבי ערוב מיירי בליתיה לאבוה במתא והכין סתמא דמילתא כיון שהאם היא המערבת וכיון דכן נגרר אחר אמו עד בן ה' ועד בכלל ויוצא בערובה אע"פ שלא זיכה לו והא דלא מתרצי' הכי אליבא דרב יהושע פרש"י ז"ל דאם איתא דרב יהושע אית ליה האי סברא הכי הוה משני לה לדרב אסי בדליתיה לאבו' במתא אע"פ שלא זיכה לו ולא הוה דחיק נפשיה לתרוצה בשערב' עליו לצפון וערב עליו אביו לדרום:


ת"ר:    פי' מערב אדם בשביל בנו ובתו הקטנים ושלא מדעתם וקאמר אפי' מיחו בפירש או שערבו לעצמן שהוא כמחוי דאלו בשלא מיחו ולא ערבו לעצמן אפילו באידך דסיפא נמי וכדאסקי' להדיא בשמעתין ומיהו אפי' בעבדו ושפחתו הכנעני' דדוקא בשערב עליהם בפירש ואע"ג דקי"ל שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים שאני הני דשייכי במצות וקטנים וגדולים האמורים כאן קטנים ממש וגדולים ממש ואפילו לדברי ר"ת ז"ל שכתב גבי זכוי לעיל בפרק חלון סתם הוא דכל שמזכה לאחרים ע"י בנו הסמוך לשלחנו אפילו הגדול נרא' כאלו לא יצא העירוב מרשותו אבל לענין שיהא מערב על בן הגדול בעל כרחו אין לומר כן ואע"פ שהוא סמוך על שלחנו כיון שהוא גדול ובר מצוה וכן דעת כל רבותינו.

אמר רבה אשם וכל דכוותה:    פירש וסיפא לא אתא לאשמעי' אלא דכל שערבו לעצמן חשוב שלא מדעתן אע"פ שלא מיחו שאין לך מיחוי גדול מזה.

מתני' כמה הוא כולי לכ"א ואחד:    פי' בין מרובין בין מועטין מזונו לחול כולי והא מתני' איתא במס' כלים דתנן ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא חפניו קטרת מלא קמצו מנחות מלא לגמיו ליום הכפורי' ומזון שתי סעודות לעירוב מזונו לחול ולא לשבת דברי ר' מאיר כו' ובפרקין בכל מערבין מייתי' לה למשנת כלים ואוקימנא דלהקל אמר כן לענין חולה או זקן שמשערין בו לפי מה שהוא אבל רעבתן דינו כשא' כל אדם ועל רעבתן ושאר כל הדם שאלו לקמן בש"ס אליבא דר' מאיר ור' יהודה כמה מזון שתי סעודו' ומיהו כי קתני פלוגת' דמזונו לחול ולא לשבת דבין רבי מאיר ור' יהודה אכלהו קאי ואפילו לחולה או זקן דקתני רישא הכל לפי מה שהוא אדם דבדידהו נמי שייך לפלוגי בין חול לשבת וזה ברור ר' יוחנן בן ברוקה אומר ככר בפונדיון ואמר בש"ס מהם מחצה לחנוני ה"ל ככר זה רובע הקב דהיינו לוג שהוא ששה ביצי' ר"ש כולי פירש שיש בככר לוג ושליש דהוו ליה שמנה ביצים חציה פירש חצי הככר דר' יוחנן או דר"ש לבית המנוגע וזו היא אכילת פרס המוזכרת בכל מקום כלומר חצי ככר ולר' יוחנן ס"ל אכילת פרס שלשה ביצים ולר"ש ד' ביצים וחצי חצייה לפסול את הגויה פירש שאם אכל אוכלין טמאין נפסל גופו מלאכול בתרומה עד שיטביל או מדאורייתא או מדרבנן וכדאיתא במסכת חגיגה והשיעור הזה הוא לר' יוחנן בן ברוקה מחצה ומחצה לר' שמעון שני ביצים ומסתברא דהלכתא כר' יוחנן בן ברוקה דרב פפא ב"ג קרי ליה בלשון חכמי' למימרא דהלכתא כוותיה וכבר הארכתי בזה במקום אחר.

גמרא וכמה מזון כולי:    פי' לר' מאיר ור' יהודה. דאלו לר' יוחנן ור"ש מפורש הוא במשנתנו אלא אמר רב חסדא כולי פירש לאו דסתרי' לאידך דרב חסדא ולומר דלא אמר רב חסדא אלא כך דא"כ היכי מקשי' ומתרצי' בסמוך מדרב חסדא אלא ודאי ה"ק דמתני' לא אתיא אנא כאידך מימרא דרב חסדא ואתיא מתני' באתרא דלא יהיב ציבי לחנוני שהוא משתכר חציה תנא כולי פירש דהוי שמינית הככר לטמא טומאת אוכלין פרש"י ז"ל דלר' יוחנן הוי ביצה חסר רביע ולר"ש ביצה שלימה משמע דס"ל דהא נמי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ש וכדאוקי' לקמן פלוגתא בינייהו בחצי חצייה של פסול גויה ואינו מחוור דסוגיין בכלה תלמודא דביצה לטמא טומאת (אהלים) אוכלין ולא אתיא דלא כר' יוחנן בן ברוקה אלא ודאי דהא לענין טומאת אוכלין אתיא לר' יוחנן בן ברוקה היא שהוא מודה דשמינית הככר לחם לטומאת אוכלין. וכן פירש בתוספות משום דלא שוו שיעורייהו אהדדי פי' שאין שיעור טומאת אוכלין חצי חצי חצייה בצמצום וכדמפרש ואזיל דאלו פסול גויה לר"ש הוא או שיעור שתי ביצים שוחקות לר' יוסי וא"כ הוה לן למימר לטומאת אוכלין פלגא דהאי ונימא שהוא ביצה חסר קימעא או ביצה שוחקת ואלו אנן לא תנינן הכי אלא ביצה חסר קליפה לרבנן והרי היא חסרה מקימעא או ביצה וקליפה לר' דוסא דהיינו ביצה מצומצמת לא חסרה כלום אלא שוחקת גרש"י ז"ל וכמה ועוד א' מעשרים בביצה וכן הגרסא בנוסחאות מדיוקות ופירושו אחד מעשרים לכל ביצה וביצה דהוה ליה לשתי הביצים אחד מעשרה ויש שהיו גורסין כמה ועוד אחד מארבעים בביצה שהיו מפרשין אותה גירסא אחד מארבעים בביצה לשתי הביצים דה"ל אחד משמונים בביצה הוצרכו לפרש כן משום סוגיא דלקמן וכבר דחאה רש"י ז"ל וכדבעי' למימר קמן בסמוך בס"ד:


דף פג עמוד א[עריכה]

קצטרסא כולי:    פי' מדת סאה שלהם לפי שהיו מוחזקין בה שהיתה מדוייק' מימות הראשנים שיער ד' ואשכח בה האי סאה דהיכא פירש לאיזו מן המדות נעשית אי לפי חשבון סאה מדברית מאה וארבעין הויא פירש שהסאה ששה קבין ובכל קב כד' בצים שהרי הקב ד' לוגין ולוג ד' רביעית וכל רביעית ביצה ומחצה נמצא הלוג ששת ביצים ובכל קב כ"ד ביצים וכ"ד ששה פעמים הרי קמ"ד.

אי דירושלמי:    פירש שהוסיפו עליה שתות מלבר כדאי' לקמן מאה ושבעין ותלת הויא פירש דשתות מאה הוא עשרים ושתות הארבעים הוא ח' ושתות הד' ביצה חסר חומש הוי להו כלהו קע"ג חסר חומש ולא דייקינן בחושבנה ונקטינן להו קע"ג שלמים ואי דצפורי פירש שהוסיפו בה על הירו' שתות מלבר כדלקמן מאתן ושבע הויין פירש כי המאה הוסיפו כ' והשבעים הוסיפו ג' חומשים הוו להו כלהו מאתין ושבע וג' חומשים ולא דייקינן בחושבנא ומבצרי' השלשה חומשים דל לך החומש שהוספנו פשו להו בכאן שני חומשים יותר מן הראוי דלא דייקינן בהו:


לעולם דצפורי אייתי חלתה ושדי עליהו:    פירש כי הסאה הזאת היו בה שיעור החלה הראויה לבעל הבית שהוא חלק אתד מעשרים וד' כדאי' בדוכתה ולעיל בפרק חלון והוינן בה חלתה כמה הוי תמניא בצים פירש כשתוסיף עליו חלק אחד מעשרים וארבעה יעלו הקצ"ב ביצים לשמנה בצים ומה שיש מקצ"ב ועד מאתן ושבע דהיינו ט"ו ביצים לא מחשבי' ליה משום דלא הוי כביצה ואם כן טול תמניא ביצים ושדי על מאתן ושבע ואכתי מאתן וחמסר בלחוד הוא דהויין:


גרש"י ז"ל אלא אייתי ועוד ושדי עלייהו כלו' לא תימ' אייתי חלתה ושדי עליהו אלא אימא אייתי ועוד דר' חייא ושדי עליהו:    פיר' כי סאה דמן נאנסה היתה של מידת צפורי אלא שהיתה שוחקת מאד שהוסיפו עליה כשיעו' ועוד דר' חייא ושדי להו על סאה של צפורי וסליק לך לחושבנ' כיצד סאה של צפורי מאתן ושבע כשתטול מן המאתן אחד מעשרים יעלו בידך עשרה ביצים כי במאתים יש עשר פעמים עשרים תן עשר' על מאתן ושבע הרי מאתן ושיבסרי ופרכינן דאם כן פשו להו ועודת דשבע ופשו להוי נמי שני חומשים העודפים למעלה ופרקינן דכיון דלא הוי כביצה לא חשיב להו. ויש נסחאות דלא גרסי' אלא אייתי ועוד דר' וגרסי הכי אייתי ועוד דר' חייא ושדי עלייהו וה"ק מלבד השמנה שהוספת מתחלתן הוסיפו עוד ועודת דר' חייא ועודת דר' חייא הם שני ביצים לפי הגרסא שגורסין למעלה א' מארבעים בביצה לשתי ביצים שהוא אחד משמנים תוסיף למאה וששי' שתי ביצים פשו להו עד מאתן וז' מז' ביצים ואין בהם ועוד שלם ולא חשבינן ליה מ"מ כשתוסיף על מאתן ושבע דצפורי שמנ' דביצים וחולתן ושני ביצים של ועדות דר' חייא הוו להו מאתן ושבע ופרכי' דאי הכי טפי הוו כלומר שיש לנו להוסיף ועודת של מ"ז ביצים ופרקינן דכיון דלא הוו כביצה לא קחשיב ליה ורש"י ז"ל דחה פירש זה דהא ודאי איכא טפי מכביצה שהרי עודפין למעלה שני חומשין ועודפין משיעור החלה הראוי לט"ו ביצים שהוא יותר מחצי ביצה ועודפין ועודת של מ"ז ביצי' שהוא יותר מחצי ביצה לפי' אין לנו אלא כגרש"י ז"ל שגורס לעיל וכן בכאן.

ת"ר כילי:    פירש שהוסיפו בירושלם על המדות שתות מלבר וכן בצפורי הוסיפו עוד על ירושלמית היא מאה ושבעים ותלת חסר חומש בדברירנא לעיל ואלו היו קע"ד היה שליש יותר חמשין ותמני בצרו מינה ביצה וחומש דלא דייקי' בה ולרבותא נקטיה דלכל היותר אין בשליש דידה אלא חמשין ותמני וע"ד האמת אפילו חמשין ותמני לא הוי אלא אמר רבא כולי פירש סאה מדברי קמ"ד מחציתם ע"ב ביצים וסאה של צפורי בועודת דר' דהיינו סאה קונטרסא של נאנסה מאתן ושבסרי ושלישיתם ע"ב ושליש. מכאן אמר' פי' ז' רביעם מרובים הקב דהיינו ז' לוגין שהם מ"ב ביצים והועד הוא ביצה וחומש כי האיפת ג' סאין שהם י"ח קבין שהם ע"ב לוגין טול מהם חד מן עשר מן ה"ט תטול ז' לוגין ומן השני לוגין שהם י"ב ביצי' ביצה וחומש ביצ' והכל מפורש יפה כפרש"י ז"ל:


דף פג עמוד ב[עריכה]

הרי זה ברור ומבורך ורש"י גור' הרי הוא בריא ומבורך ומפריש רבינו תם ז"ל דלישנא דייק שהנשאר מעיסתו אחר שהפריש החלה שיהא כשיעור הזה ואתיא כמ"ד חמשה פטורי' חמשה ועוד חייבין והועוד הוא שיעור החלה דהיינו חלק אחד מכ"ד ובהלכות חלה כתבנו יותר בס"ד:

מתני' ה"ג וכן גרש"י ז"ל אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא ערבו פירש. ועולין מן החצר למרפסת בסולם הקבוע בחצר והעליות פתוחות למרפסת שלפניהם ויורדין אל החצר דרך הסולם ומן החצר יוצאים לרשות הרבים. והא דקתני ששכחו ולא ערבו פירש שלא ערבו אלו עם אלו אבל ערבו בני חצר לעצמן ובני מרפסת לעצמן שאם לא כן מאי האי דקתני כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכן לחצר והלא הם עצמם אוסרים זה על זה אלא ודאי כדאמרן וכן פרש"י ז"ל. כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פי' שאם היה שם תל או עמוד גבוה י' טפחי' בני מרפסת משתמשין בו בלבד ולא בני החצר מפני שהו' נדון עם המרפס' שתשמישו להם בנחת ולבני החצר בקושה ואם הוא פחות מעשר' הרי תשמישו בנחת גם לבני החצר ולפי' הוא לחצר ופירש' רב בש"ס דאף לחצר קאמר לומר שבני החצר ראויין להשתמש בו כמו בני המרפסת וכיון שלא ערבו אלו עם אלו אסורים להשתמש בו ופירשו בתוספות בכאן וכן פרש"י ז"ל בש"ס דהא מיירי בשהוא רחב ד' על ד' שאם לא כן מקו' פטור הוא ואחד זה ואחד זה מותר להשתמש כו והכין מוכח' בפ' חלון גבי כותל שבין שתי חצרות ואין בו ד' שאע"פ שהוא גבוה עשרה אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין ואליבא דר' יוחנן דהלכת' כותיה ואפי' רב לא פליג אלא בכתל עשרה והא דקתני למרפסת דאסור לבני החצר ה"מ לכלים ששבתו בבתים אבל כלי' ששבתו בחצר מותרין במרפס' אליבא דר"ש דאמר גגות וחצרות וקרפפות רשות אחת הם והלכתא כוותיה וה"ה לחצ' ומרפסת. והכא לבני חיצונות בעי' למימר ושמעי' ממתני' דאע"ג דלא ערבו בני חצר ובני מרפסת בני חצר מותרין בחצר ובכל הטפל לה ובני מרפסת מותרין במרפסת להוציא מן העליות למרפסת ולכל הטפל לו ואין אלו אוסרין על אלו להוציא מן הבתי' לשם ואע"פ שכלן נכנסין בפתח אחד ומשתמשין בחול אלו באלו: ופרש"י ז"ל הטעם משום דהתם מרפסת גבוה עשרה טפחים וכיון שכן הסולם שעולין בו למרפסת הרי היא כמחיצה גבוה עשרה טפחים שאם רצו מערבין שנים והכין אמרינן בפרק כיצד מעברין סולם תורת פתח עליו ותורת מחיצ' עליו ושניהם להקל והכא יהבינן לה תורת מחיצה לענין זה וה"ה שאם רצו היו מערבין אחד ותורת פתח אלא ששכחו ולא ערבו וקש' לפירושו למה לי האי טעמ' תיפוק לי דכיון שערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן הא קי"ל דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואפילו בשתי חצרות זו לפנים. מזו תרצו בתוספות שתפס רבינו ז"ל הטעם הזה לאוקומי סתם משנה אפי' כר' עקיב' דאמר רגל המותרת אוסרת ועוד הקשו בתוספות דאפילו גבוה המרפסת מן החצר עשרה היאך אפשר שלא יאסרו אלו על אלו ואפילו בשערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כיון שבאין אלו על אלו להשתמש בדרך סולמות דהא שתי גזוזטראות זו למעלה מזו ועשו לעליונה ולא עשו לתחתונה דקתני שתיהן אסורות פרישנא בש"ס טעמא דאסרו אהדדי אפילו בגבוה עשרה בבאין בני התחתונה דרך עליונה למלאת שאוסר' התחתונה על העליונה וסתם אפילו בשערבו אלו לעצמן ואלו לעצמן מיירי ותרצו דהתם הוא בשעשו סולם מחיצ' העליו' בשותפו' כדפרשי' בפרקין לקמן אבל הכא המרפס' של בני העליונה והחצר של בני החצ' וכיון שגבוהין עשרה זו מזו אינ' אוסרין אלו על אלו דרך סולם והיינו אפילו לרב נמי דאמר בש"ס לזה בשלשול ולזה בזריקה לפי המרפסת של בני העליונת ואין זריקת בני החצר אוסרתה עליהם והני תל ועמוד ובור וסלע הן של בני החצר ובני מרפסת בשותפות שאם היה כלו לאחד מהם לדידיה יהבינן ליה דיש דין גזל בשבת כדאי' בסוף פרקין ע"כ תורף דבריהם.

חוליית הבור והסלע כולי היינו דינא דרישא כלו אלא דכייל תנא והדר פריט. בד"א דגבוה עשרה למרפסת בסמוכה אבל במופלג':    פי' שהחול או הסלע או הסל רחוקי' מן המרפסת ד' טפחים אפילו גובהים עשרה לחצר. ובש"ס ל"פ אי לחצר דווקא או כיוצא בו שעומד בין שתי חצרות ולכ"א מהם תשמישו בנחת שאינו גבוה לאחד מהם עשרה טפחים פשי' לן דיניה שהרי אסורין להשתמש בו דכלהו אסרי ביה אהדדי דנפקא לן מהא דתנן לעיל חלון שבין שתי חצרות רצו מערבין א' פרש"י ז"ל ואם לא ערבו ביחד שניהם אסורין להשתמש בו בעוביו של חלון אם יש בו ד' טפחים. וא"ל דאסרי אהדדי מההיא דכתל שבין שתי חצרות שהוא רחב ד' דקתני ובלבד שלא יורידו למט' דאלמא כל מקום שהוא שוה לשניהם אסרי אהדדי ותמיהא לן אמאי נקיט היינו חלון דהא הכא לא נפקא לן דינא מחלון אלא מכתל וה"נ ה"ל למימר היינו כתל כדאמרי' בסמוך באידך: וי"ל דהכי קאמרינן דהא פשי' לן ולא אצטרכינן לפרושה כדלא אצטריך תנא לפרושי הא גבי חלון שהוא בתוך עשרה וגבי כותל שגבוה עשרה שנר' כחולק רשו' לעצמו אצטריך לפרושי שלא יורידו למטה דאסרי ביה אהדדי דאלו גבי חלון לא מצטריך למימר אלא שמערבין אחד דכיון דכן פשיט לן דאסרי ביה אהדדי אם יש בו ד' טפחים. לזה בזריקה ולזה בזריקה. פירש שהוא גבוה עשרה לכאן ולכאן ואין משתמשין בו אלא בזריקה גובה. הא נמי פשיטא דאסרי אהדדי דהיינו כתל שבין שתי חצרות. לזה בשלשול ולזה בשלשול. פירש שיש בין שתי חצרות מקום שהוא נמוך לשתיהם עשרה טפחים שאין משתמשין בו אלא בשלשול עשרה טפחים היינו חריץ כו' לזה בשלשול ולזה בזריקה שהכתל שהוא עומד באמצע הוא גבוה עשרה ונמוך עשרה לאחד מהם.

אמר רב שניהם אסורים דקסבר דשלשול וזריקה תשמישתן שוה ואסרי ביה אהדדי. ושמואל וכו' כדמפרש טעמא ואזיל. וכלו מיירי בשהמקום הזה משותף לשניה' דאי הוו לחד מינייהו לדידיה יהבינן ליה לעולם דהא קי"ל שיש דין גזל בשבת. תנן כו' פירש קס"ד דתנא מילתא פסיקתא נקט ואפילו במרפסת שעולין ממנו לעליות בסולם גבוה י' דה"ל תל שבחצר הגבוה נמוך עשרה לבני עליות דה"ל לבני חצר בזריקה ולבני מרפסת הדרים בעליות בשלשול ואפ"ה קתני שהוא נדון לבני עליות ואין בני חצר אוסרין עליה דאלמ' לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנין אותו לזה שבשלשול כדקאמר שמואל. וקשיא לרב. והקשו בתוספות מאי קושיא והלא בני עליות כשבאין להשתמש בתל הזה יורדין דרך עליות למרפסת וכשהן שם התל להם בפחות מעשרה שהוא כפתח. וכדאמרינן לקמן דבאין בני תחתונה למלאת דרך עליונה. ויש שתרצו דמתני' מילתא פסיקתא נקט ואפילו בשהמרפסת אינה אלא מרוח אחת. וקתני מתני' דכל שגבוה עשר' טפחים למרפסת דהיינו לבעל העליות ואפילו בשעומדת תל מצדדי' אחרים שאין משתמשין בו אלא מן העליות. ומקצת רבותי ז"ל שזה נכון ואמת הוא כדבעינן למימר אבל בלאו הכי נמי לא קשיא כלל דודאי מ"ש התנא כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת והם אוסרין אותו בתשמישן על בני חצר אינו מפני תשמיש שעושין מן המרפסת דהא מרפסת וחצר רשות אחת הם אליבא דר"ש דקי"ל כוותיה ולקמן נמי תנן שאין המרפסת אוסרת על החצר ועל כרחין אין האיסור בכאן אלא מפני תשמיש הדיורין שהן פתוחין למרפסת וכיון דס"ד דמרפסת היינו בני עליות ס"ל לזה בשלשול ולזה בזריקה וקשיא לרב ומיהו עדיין אנו צריכין לתירוץ הראשון דמתני' מיירי אפי' בתל שהוא מן הצדדין דאלו לא תימא הכי תקשי לן דאפילו לשמואל היכי ניחא מתני' דהא כיון דמאי מרפסת בני עליות ס"ל תל שבחצר לבני חצר בזריקת גובה ולבני עליות בשלשול וזריקת אויר דהאי מופלג מהם כדי רוחב המרפסת וכל שהוא מופלגת הרי הוא לחצר כדקתני סיפא דמתני' אלא על כרחין כשעומד מן הצד. כדאמר רב הונא כו' פרש"י ז"ל הדרים במרפס' כגון שיש שם דיורין ואיכא למידק דהא קי"ל שהדר במרפסת אינו אוס' כדאי' לקמן וי"ל דה"ק דמתני' בשהעליות פתוחות למרפסת בהדיא בלא סולם ואפילו מאותן דיורין קרובים לתל שבחצ' בפחות מעשרה והשתא קרו ליה שפיר בני מרפסת מפני שפתוחין לו ממש ואפשר שאף רש"י ז"ל לזה כיון בפירושו אי הכי וכו' דמסתמא אין המרפסת גובה כ"כ שיהא ממנה עשרה טפחים עד ראש התל ולא מן הדיורין הפתוחין לה אבל לשמואל דאמר מאי מרפסת בני עליות אתיא שפיר דה"ל לבני עליות בשלשול ולבני חצר בפתח ופרקי' אליבא דרב מאי לחצר אף לחצר ושתיהן אסורין בו דה"ל לזה ולזה כפתח:


דף פד עמוד א[עריכה]

אילימא לחצר דהיתרא:    פירש שמותר לחצר ולא אסרי עלייהו בני מרפסת אמאי רשותא דתרוייהו הוא פרש"י ז"ל דאפילו לשמואל רשותא דתרוייהו הוא דאע"ג דלשמואל מאי מרפסת בני עלי' וה"ל תל זה לבני חצר בזריקה ולבני עליו' בשלשול וזריק' הפלגה ונראה כאלו היא לבני חצר בנחת ולבני עליו' בקוש' אפ"ה כיון דלשמואל חשוב שלשול שהוא נחת לגבי זריקת גובה השתא דאיכא שלשול וזריק' הפלגא שוים הם לזריקת גובה של בני החצר ואסרי אהדדי ויפה דקדק אבל בתוס' אמרו שלא היה צריך לכך שאפילו לרב שהוא משום שלשול לזריקה כל שיצא מתורת פתח לשניה' לא שני לן בין כח אחד לב' כחות ושלשול וזריקה דחד גיסא וזריקה דאידך גיסא שוים הם וכדרהטא סוגיין לקמן גבי חוליית הבור והסלע ודוכתי אחריני כדבעי' לומר בכל חד וחד אלא מאי לחצר אף לחצר ושניהם אסורים בו פי' דשוים הם בתשמישן ואסרי אהדדי והקשו בתו' דהא אנן אליבא דרב מתרצי' וא"כ היאך אוסרין בני המרפסת על בני החצר במה שהוא מופלג ד' דהא ה"ל תשמיש אויר כדלקמן וסבר רב שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר כדאי' לקמן. ותירץ ר"י ז"ל דהכא מתרץ לה רב אליבא דשמואל דסבר אדם אוסר על חבירו דרך אויר והכין קאמר ליה דעל כרחין סיפא לשמואל מאי לחצר אף לחצר וא"כ אל תתמה לדידי דאמינ' דלחצ' דרישא אף לחצר קאמר וקשיא לי היכי שייך לומר הכי נמי מסתברא ולאכרוחי רישא מסיפא דלהוו בחדא גוונא לפום מאי דאמרן וי"ל דרב ה"ק דלשמואל ה"נ מסתברא דלודי ברישא דאף לחצר קאמר כיון דסיפא לדידיה על כרחין אף לחצר קאמר ועדיין הוא דחוק. ומקצת רבותי תירצו דאפילו לרב מפרשי הכא דאף לחצר קתני דע"כ לא קאמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר אלא בדב' שאינו משותף ממש ביניהם כגון ההיא דג' חורבות שבין שתי חצרות אבל הכא התל והעמוד משותף הוא ממש בין החצר ומרפסת דאי לא לא אסרי ליה בני מפרסת על בני החצר דיש דין גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים וכיון שהם בשותפות ומשתמשין שם בחול בעמוד בשותפו' לאו תשמיש אויר הוא חשוב אלא תשמיש גמור וכאותה שדחו לקמן גבי גג הסמוך לרשות הרבים דילמ' כדרב פפא דאמר בשרבי' מכתפין עליו בכומת' וסודרא והתירוץ הזה נכון. אלא דקשיא לי עליה דהא לקמן אתי' למידק והא דרב דסבר שאין אדם אוסר לחבירו דרך תשמיש אויר מדאמ' רב גבי גזוזטראות לא שנו אלא בסמוכה אבל במופלגת ד' טפחים עליונה מותרת והא סתם שותפו' יש בין שתיהן דהא אוקימ' בשעשו מחיצה בשותפות ואפ"ה ס"ד דטעמ' דעליונה מותרת מפני שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר. וי"ל דאין הכי נמי לפום מאי דס"ד למידק לה מהתם אבל ההיא כבר אדחיא לה ולא נפק' לן סבר' דרב אלא מההיא דג' חורבת שאינן משותפות ממש להשתמש לבני חצרות כנ"ל לתרץ לפי תירוץ זה של רב"י שיחיה. אבל אין זה דעת ר"י ז"ל כי הוא כתב לקמן דמאי דדחי' התם דילמא שאני סתם דכיון דלוה בשלשול וכו' דחוי' בעלמא הוא ואין טעמו של רב אלא כמסקנא דשמעתין לפי שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר ולדברי רב"י ז"ל אפילו בדבר שעשו בשותפות סובר רב דאין אדם אוסרו לחבירו בתשמיש אויר.

ת"ש חוליית וכו':    פירש וקושיין הכא כקושיין דלעיל דקס"ד דמאי מרפסת בני עליות ומפני שהזכרנו זה למעל' קצרו בכאן והא אתמרא מעיקרא בבי מדרשא מדאמרינן לעיל כדאמר רב הונא אלא שרבינא ורב אשי כשחברו התלמוד סדרו הקושיות כסדר המשנה ויש כיוצא בזה הרבה בתלמוד.

התינח סלע בור בור מאי איכא למימר:    פירש דהא סתם בור עמוק עשרה טפחים ואפילו לאותם הדרים במרפסת צריך שלשול עשר' טפחי' וה"ל לזה בגוב' ולזה בשלשול ואפילו הכי קתני למרפסת וקשיא לרב ואע"ג דלבני מרפס' צריך שלשול וזריקת אויר דהפלגה מקשי' מינה משום טעמא דכתיבנ' לעיל דאפילו לרב לא שני לן בין כח א' לשתי כחות. תירץ ר"י ז"ל דהתם בדחוייא בעלמא איתמ' דהא למסקנ' טעמ' דרב לפי שאין אדם אוס' על חברו בדרך אויר ואין זה מחוור דכיון דהת' איתמ' כל ההוא טעמ' ולא איפוך היכי פרכי' הכא להדי' לרב ולא דחי' כדדחי' התם אבל הנכון בתירוץ קושיא זו מה שפרש"י ז"ל שם דהתם ג' כחות איכא מחד גיסא דלבני תחתונה צריך שלשול וזריקת גובה וזריקת הפלג' ולבני עליונה בשלשול לחודיה ודכ"ע כל שהוא לזה בכח אחד ולזה בשלש כחות ה"ל כלזה בפתח ולזה בזריקה אבל כח אחד ושתי כחות שוים הם כדאמרי' הכא והכין נמי מוכח התם ואיכא למידק טובא מאי מקשי' הכא מקרקעיתו של בור שהוא עמוק עשרה לבני מפרסת דהא אנן במאני' בחוליית של בור עסקינן כדקתני בהדיא דה"ל חולית הבור כפתח לאותם סדרים במרפסת ולפיכך אוסרין אותו על בני החצר ומצאתי שהקשו כן בתו' ותירצו דסתם חוליית הבור אינה רחבה ד' טפחי' וכל שהוא פחות מד' בטל הכא והכא ולא אסרי ביה אהדדי. וא"כ מתני' לגבי גופו של בור קתני דהוי למפרסת ועוד תירצו דחוליא טפילה היא לבור ועיקר תשמישו של בור אינו אלא למילוי לא חשיב תשמיש לדונו כפתח לאלו ולאלו.

בבור מליאת מים עמוקי':    פירש והמים העליוני' שיש בבור קרובים לבני מרפסת בפחות מעשרה דה"ל כפתח. הקשה ר"י ז"ל דמשמע מכאן דלשמואל בבור עסקינן משום דס"ל כשילשול לבני מפרסת וא"כ על כרחין כי קתני פחות מכן לחצר היינו אף לחצר דהא רשותא דתרוייהו היא ואסרי אהדדי כי אע"פ שהחוליא פחותה מעשרה לחצר מ"מ הבור הוא עמוק עשרה וה"ל לזה ולזה כשלשול ואין הפרש בין שלשול גדול לשלשול קטן כל שיש בו שלשול עשרה טפחים וא"כ כי אמרינן לעיל הכי נמי מסתברא דאף לחצר קאמר ומייתי' לה מסיפ' דסיפ' הוה לן לאתויי מהא מציעתא ותירץ ז"ל דכיון דלגבי סלע ולגבי חוליא דבור איכא לפרושי דלחצר דוקא קאמר דה"ל לזה בפתח ולזה בשלשול ניחא לן לאתוייה מסיפא.

והא חסרה:    פירש וכי חסרה הויא לן למפרסת בשלשול ולחצר בזריקה וקשיא לרב ופרכינן כיון דכי לא מסרה שריא כי חסרה נמי שריא אדרבא כיון דכי חסרה אסורה כי לא חסרה נמי אסורה ומסתבר לי דבהא פלגינן דאנן פרקי' דכיון דכי לא חסרה בבין השמשות שריא לבני מרפסת כי חסר' נמי שריא דאמרי' דשבת כיון דהותרה הותרה ואפילו למאן דפליג בהא לעיל במכלתין לענין מחיצות שבת הכא לגבי תשמיש בני חצר ובני מרפסת בדבר המשותף בין שניהם מודה הוא דלמאן דשרי ליה בבין השמשות לדידיה יהבי' ליה בכוליה שבת ופרכינן דאדרבא אפילו למ"ד בעלמא דשבת הואיל והותר' הותרה שאני הכא דהכא דחסרה ולהכי נמי קיימ' וכיון שכן מעתה חשבינן ליה כמחוסר ורשות שניהם שולטות בו ואסרי אהדדי:


כטבלא:    פי' שהם מוקצים מלטלטל ולאו לחצר קיימי ואע"ג שעבד ותקנן מתוקן הילכך כמלא דייניינן ליה וכיון דהותרה הותרה אפילו עבר ותקנו וא"ת והא בפרק חלון אמרינן דאפילו עבר והותיר לפנותו לא חייץ ולא מבטל מחיצה דחריץ שבין שתי חצרות וי"ל דשאני הכא דלמעט עומק הבור ולעשותו תשמיש נוח לבני מרפס' דכיון דאינו ניטל בשבת והוא תשמיש נוח להם לדידהו יהבי' ליה כן תרצו בתו' דייקא נמי דקתני דומיא דבור וסלע פירש לאו דיוקת' גמו' הוא דהא איכא למימר דבור ריקן הוא ותנא בור לעומקה ותנא סלע לגובהה כדאמרי' בעלמא למה לי ליתני סלע ולא ליתני בור דהא סוף סוף בור דומיא דסלע הוא דקתני וקושיין אמאי קתני בור והיינו דלא עבדינן צריכותא אלא לבור דאלו סלע איצטריך לפרושי בור דומיא דסלע כדפרש"י ז"ל הא דביני ביני אסור פירש ואע"ג דלבני עלייה בשלשול ולבני חצר בזריקה אסירי אהדדי וקשיא לשמואל וא"ת ולמה ליה למידק דביני ביני אסור אדרבה קתני למעלה מעשרה בני עליה משתמשין בו ומשמע כל למעלה מעשרה מן הארץ ואפילו יש ממנו עד בני עליה שלשול גדול דהא ליתה דהא ברישא קתני אנשי עליה משתמשין כעשרה עליונים אלמא דביני ביני אסור וכי קתני סיפא למעלה מעשרה איו מודדין מן הקרקע אלא מעשרה עליונים קאמר וכן פרש"י ז"ל אמר רב נחמן וכו' פי' דהשתא כי מוקים לה ביני ביני ה"ל בתשעה ומחצה לזה בט' ומחצה לזה דה"ל לזה בפתח ולזה בפתח ולפי' אסור וק"ל אמאי לא אוקמה בכותל עשרים דהתם נמי כי מוקמת ליה באמצע הוה פחות מעשרה לכל צד כי הזיז ממעט מכאן וי"ל שהוא בא לשער הכתל בלא מקומו של זיז דהשתא ודאי אי מוקמת ליה בכתל עשרים ומוקמת ליה לזיז באמצע ס"ל לחצר בזריקה ולבני עליה בשלשול והדרן קושיין לשמואל וכן תירץ רש"י ז"ל אלא שצריך פי' לפירושי כמו שכתבנו.


דף פד עמוד ב[עריכה]

ת"ש וכן שתי גזוזטראו' זו למעלה מזו ושתיהן בדיוט' אחת ועשו לעליונה מחיצה כדתנן גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוהה י' טפחים בין מלמעלן בין מלמטן ולא עשו מחיצה זו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו פירש לפי שבני תחתונ' דולין בחול בדרך העליונה ועשו מחיצות עליונה בשותפו' דאי לא יש גזל בשבת וחורב' חוזר' לבעלי' וכיון שבני תחתונה משתמשין בה אוסרי' על בני העליונה והא הכא דלבני עליונה בשלשול ולבני תחתונה בזריק' ושלשול ואפ"ה אסרו עלייהו וכ"ש כשהו' לזה בשלשול ולזה בזריקה לבד וקשיא לשמואל ופרקינן אמר רב אדא כו' פרש"י ז"ל שעולין לעליונה דרך סולמות למלאת דה"ל לתרוייהו בשלשול ולפום האי פירוקא דרב אדא כי קתני שעשו לעליונה היינו כשעשו לה מחיצה מלמטה דאי בשעשו למעלה האיך עולין שם דרך סולם שהניחו מקום מן הצד כנ"ל לפי מה שפרש"י ז"ל לקמן במחיצה שהיא למעלה מן הגזוזטרא אביי אמר וכו' פירש דקיימן בגו עשרה דהדדי שאין העליונ' גבוה עשרה מן התחתונה ואע"ג דאכתי לזה בנחת ולזה בקשה שהרי יש מקצת זריקה עם השלשול ושמואל כל שהוא נחת לזה מזה נותנין לזה שבנחת ואעפ"י שיצא מדין פתח כגון שלשול וזריקה לא תקשי דטעמא דהכא לא משום תשמיש הוא אלא משום דכל דקיימי בגו עשרה אין רשות שלישי לזו מזו ואפילו לזו בפתח ולזו בזריקה כיון שאין חלוק רשויות ביניהן דכי אמרינן רשות שלישי הסמוך לשתים נותנין אותו לזה שבפתח ה"מ כגון ששתי רשויו' עצמן חלוקין בגובה כגון חצר ועליה או שהן חלוקין במחיצה כגון כותל שבין שתי חצרות עכ"ל רש"י ז"ל ולא מבעיא קאמר כלומר וכי תימא הואיל ובגו עשרה קיימי וטעמא משום דאין לזו רשות בלא זו ולאו לאשמעינן דלזה בשלשול ולזה בזריקה אין נותנין אותו לזה שבשלשול מה לי עשו לתחתונה ומה לי עשו לעליונה לא מבעיא קאמר לא מבעיא עשו לתחתונה ולא עשו לעליונה דאיכא לאו ומי טעמא דאיסורא משום תשמיש השוה דהא חתורות הן בתוך כותל בתוך ד' טפחים כדאוקימנא לן לקמן וגובהה נמי בגו עשרה דהדדי אלא אפי' עשו לעליונה דה"ל לזה בשלשול ומקצת זריקה ולאו בשלשול לחוד ויש נחת לזה מזה קמ"ל דאסרי אהדדי בלא שום תשמיש כיון דבגו י' קיימן וגם זה מלשון רש"י ז"ל ונר' מדברי רבי' ז"ל שהוא סובר דאביי מוקים לה למתני' דשתי גזוזטראו' בסמוכה תוך ד' טפחים וכדאוקמה רב לקמן ותמה למה הוצרך אביי להאריך כ"כ לאשמעינן דכל היכא דבגו עשרה דהדדי קיימי אסרי אהדדי והביא ראיה לדבריו מההוא דגו דרב נחמן דהא כל סוגיין הכי היא דתנן פחות מכן לחצר ואפי' הוא למרפסת בטפח או טפחים ולחצר בט' טפחים ומחצה שיש נחת לזה מזה ועוד מאי דאמרינן לא מבעיא עשו לתחתונה דכיון דבגו עשרה דהדדי קיימי אסרי אהדדי דהא ודאי אע"ג דלא קיימי בגו עשרה דינא הוא דאסרי אהדדי דהא לזה ולזה בשלשול לחודיה הוא ואין הפרש בכלה שמעתין בין שלשול עשרה לשלשול עשרים או יותר לפירש הנכון דאביי מתרץ לה למתני' אליבא דשמואל אפי' במופלגת התחתונה מן העליונה והיינו דחוית לן דאפי' בהא כל היכא דבגו עשרה קיימי אסרי אהדדי ואע"ג דאיכ' לתחתונה זריקת הפלגה ושלשול ומקצת זריקת גובה. והינו נמי דאיצטרך לומר דכיון דבגו עשרה קיימי אסרי אהדדי ואע"ג דמופלג' ארבע טפחים או יותר וצריך לבני העליונה שלשול גדול וזריקת הפלגה גדולה והא דמייתי ראיה מדרב נחמן בגג הסמוך לרשו' הרבים התם נמי זריקת הפלגה איכא לבני רשות הרבים דסתם רשות הרבים אית תמן חפופי וכדפרש"י לקמן כדאיתא לקמן למידק מינה לשמואל סבר אדם אוסר לחבירו דרך אויר א"נ מטעמא דלקמן אבל לשמואל אפי' במפלגת מיירי דאדם אוסר לחבירו דרך זריקה ואנן לשמואל מתרצינן הכא א"נ דאפי' רבי לא קאמר אלא בשגבוה עשרה דהשתא בעינן שתהא סמוכה אבל בשאין גבוה עשרה אפי' במופלגת. וכן פירש בתוס' האחרונות.

דאמר רב נחמן כו':    פרש"י ז"ל גג שאינו מוקף חצר בכל צדדיו אלא צד אחד רשות הרבים וסתם גג גבוה עשרה טפחים ויש שם מרפסת דלא גבוה עשרה טפחים מרשות הרבים ועולין ממנה לגג והגג הוא בפחות מעשרה למרפסת דכי עבד ליה הסולם קבוע גלי אדעתיה דסלקיה לגג מרשות הרבי' ואיהו ניחא ליה לאשתמושי ביה וכגון שהמרפסת הזו מגופפת למעלה ויש לה פתח בעשר אמות לרשת הרבים דאי לאו מגופפת היא סביב הא כיון דלא גבוה עשרה כרמלית היא וסולם קבוע לא מהני בה ואפי' בהאי סולם קבוע אין סולם עראי לא מ"ט לאו משום דכיון דגבוה עשרה דהדדי קיימי אסרי אהדדי פי' אביי הוא דקאמר מ"ט מצי' למימר דסולם עראי לא מהני להתירו לאו משום דבהכי עסקינן דלא גבוה מרפסת עשרה לרשות הרבים ואסרי אהדדי בני רשות הרבי' על המרפסת שאסור לישתמש מן הגג למרפסת ומן המרפסת לגג דאי לאו האי טעמא מאיזה טעם ליתסר עכ"ל רש"י ז"ל אלא שטרחנו מעט לישבו לפי לשון התלמיד והקשו בתוספות דהא כל דינא דגג ואיסורו הוא מפני המרפסת שהי' לו תוך עשרה ושהיא ג"כ בתוך עשרה לרשות הרבים ואם כן היאך לא הזכירה רב נחמן בדבריו כלל וכי לא סגי לגג הסמוך לרשות הרבים בלא מרפסת לפיכך פירשו הם והוא הנכון דהכא ליכא מרפסת כלל אלא שבגג הוא בתוך עשרה לרשות הרבים ואע"פ שהוא גבוה עשרה לבית כסתם גג כגון שרשות הרבים גבוה קצת ובהא קאמר דכי ליכא סולם קבוע אסרי' עליה בני רשו' הרבי' ומיירי בגג שהוא מגופף כדפרש"י ז"ל במרפס' שלו ולכלהו פירושי היינו סייעתא דמייתי אביי מדרב נחמן דהאי גג ודאי יותר הוא נוח לבני החצר מלבני רשות הרבים דאיכא קצת גובה והפלגה ואפ"ה אסרי על בני החצר משום דכיון דבגו עשרה קיימי אסרי אהדדי. ואיכא למידק לכלהו פירושי היאך יאסרו בני רשות הרבים בכאן כלום דהא אמרי' בשלהי פרקין דיש דין גזל בשבת ועוד דא"כ כל מבוי או חצר שהוא סמוך לרשות הרבים לא להני ליה הכשר דהא אסר ליה בני רשות הרבים ואנן קי"ל דלא מחסרי אלא בשיש שם פרצה ביותר מעשר וי"ל דשאני לתשמיש גג או מרפסת לא חשיב כולי האי לחצר וכי משתמשי ביה בני רשות בחול לא קפדי עלייהו וה"ל כחצר שהחזיק בו רבים ברשות שאסור לקלקלו משא"כ בחצר ומבוי שמשתמשין שם תדי' מן הדיורין הסמוכין להם וכי משתמשי בהו בני רשות הרבים אנן סהדי דקפדי ולא מחלי וכיון שכן אין נוח להם לאסור עליהם דגזל הוא וחוזר לבעליו בשבת והיינו טעמ' נמי דכי עשה לגג סול' קבוע דאחשבי לתשמישי למעבדי תשמיש תדיר וחשוב לבני חצר וסלקיה מבני רשות הרבים ומ"ה לא אסרי עליה וכן תירצו בתו':


מתקיף לה וכו':    כרש"י ז"ל לעולם אימא לך דכל שהוא תשמיש נוח לזה מזה אע"פ דבגו י' קיימי לא אסרי אהדדי ושאני הכ' דאפי' לבני רה"ר תשמיש נח והגון להם שמשתמשין בו לחול ולתת שם קובעי' וסודרים כ"א באי' עיפין בימות החמה ולתשמיש קל היה תשמיש נוח הוא ואע"ג דבפ"ק דשבת מוכח דלא חזי לכתוף הרבים אלא עמוד שהוא גבוה תשעה מצומצמות התם הוא לכתוף משא כבד אבל לכתוף דברים קלים ככומתא וסודרא חזי אפי' ביותר מתשעה ואפי' לאוקימא מרפסת בגו עשרה ולא דמי לרשות שבין שתי חצרות לזה בפתח ולזה בזריק' דקי"ל שנותנין אותו לזה שבפתח ואע"ג דחזי ליה שבזריק' ככומתא וסודרא דשאני התם דחצר לאו תשמישיה בדברים קלים אלא בכלים כבדים וכי גבוה עשרה לא חזי לתשמיש דהאי חצר ונותנין לזה שבפתח ע"כ ואין התירוץ שתירץ רב"י ז"ל בההיא דכותל שבין שתי חצרות מחוור והנכון שלא אמר רב פפא דתשמיש כומתא וסודרא חשוב תשמיש נחת אלא לגבי הא דגג דלכלהו פרושי תשמיש בני רשו' הרבים הוא בפחות מעשרה אבל למה שהוא גבוה עשרה טפחים לא חשיב תשמיש. ה"ג וכן גרש"י ז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל בור שבין שתי חצרות בור שברשות הרבים והנכון בזה מה שפרש"י ז"ל וכן פי' בתו': בור שבין שתי חצרות הפרודות מזו לזו ומפסיק ביניהן כעין מבוי קטן ואין דיורין פתוחין לו והבור באותו הפסק מופלג מכתל זו ד' טפחים ומן הכתל של חצר האחרת ובני החצרו' דולין מן הבור ההוא דרך חלונות ואלו בבור שבין שתי חצרות ממש שתשמישן נוח ופתוח לבור קי"ל דכתל שלא ערבו בני החצרות אוסר למלאת ממנו בשבת אלא א"כ עשו בתוך הבור מחיצה עשרה וכדאיתא לקמן והכא נמי אלו דלא היה הבור הזה מופלגת מן החצרות היה תשמישו נוח והיה דינו כבור שבין שתי חצרו' ממש אבל עכשיו שהוא מופלגת ד' טפחים לא שלטי בה אויר חצרות אלא כדי לאסור ואי משום שיש לשניהם רשות למבוי הזה הא ליתה דהא אין דיורין פתוחין לו ובדין הוא דכל כה"ג מותר לדלות ממנו בשבת בלא שום זיז כל שהוא משום היכרא שלא ישתמשו בחצר אחרת של שנים בלא עירוב וכההיא דאמרי' בפרק הזורק גבי ספינה דאמר רב הונא מוציא זיז כל שהוא וממלא ופרישנא התם דהם מקום פטור הוא דכרמלית מארעא משחי' אלא דעבדינן זיז להיכרא בעלמא הכא נמי לא שנא כל זה פרש"י ז"ל:


דף פה עמוד א[עריכה]

וזיז כל שהוא דקאמר שמואל י"א דלאו דוקא דכ"ש אם הוא גדול יותר דהוי היכרא טפי וכן נרא' מלשון רש"י ז"ל ויש שפירשו דדוק' נקט זיז כל שהוא דאלו יש בו רחב ד' הרי הוא כחלון עצמו וכאלו מוצי' מרשות שניהם לרשות היחיד וליכא היכר' ודיקא נמי דלא קאמר מוציא ממנו אפי' זיז כל שהוא:


ורב יהודה אמר אפי' קניא:    וא"ת ומה הוסיף רב יהודה בזה על דברי שמואל תירץ מורי הרשב"א דאנן דילמא הוה ס"ד דזיז כל שהוא היינו שיש בו טפח דחשיב קצת ועביד היכרא וכאותה שאמר בפרק חלון וכמה כל שהוא קמ"ל דאפי' קניא בעלמא וכל שהוא ממש קאמר ואינו מחוור בעיני דכיון דשינה לשונו מזיז דקניא משמע שהשנוי הוא בגופם ולא בשעורם לכך נראה לי דזיז כל שהוא משמע דבר קבוע כעין סתם זיז ורב יהודה פירש אפי' קניא שנתנו שם עראי לפי שעה כסתם קניא א"ל אביי כו' פי' אין אדם אוסר לחבירו בדבר שאין תשמישו אלא בדרך אויר כלומר בהפלגת אויר ד' טפחים כי הכא שמפלגת החלון מן הכתל ד' אבל בזריקת גובה אויר ודאי אוסר כשאינה מופלגת ואפי' לזה בשלשול ולזה בזריקה אוסר לרב אלא ודאי כדאמרן ופשוט הוא אלא שראיתי לא' מן הגדולים שהוקשה לו כתל שבין שתי חצרו' גבוה עשרה ורחב ד' ששניהם אסורין ואע"פ שהם משתמשים בו דרך זריקה ולפום חורפיה לא דק בה מרן דהתם זריקת גניבה והכא זריקת הפלגה וכדמוכח' סוגיין כלה דשמואל מאי היא פרש"י ז"ל כי כשנאמרו דברי רב יהודה לפני אביי ורב יוסף לא נאמרו עם דברי שמואל אלא באנפי נפשייהו בלחוד.

אילמא מהא וכו':    פי' וקס"ד דטעמא משום דאסרי עלייהו בני רשות הרבים בתשמישם פרש"י ז"ל ואע"ג דאיכא זריקת אויר דהא איכא חפופי ד' סמוך לכתלים ומתרחקים על כרחם אלמא אדם אוסר על חבירו דרך אויר ומהדרינן ודילמא התם כדרב פפא דכיון דמכתפי עלה בכומת' וסודרא תשמיש נוח והגון הוא ולא תשיב תשמיש אויר:


אלא מהא וכו' ואלו לרב אין צריך כלום דאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר אלימא וכו' ואמר רב וכו':    פירש דכיון דמופלגת ד' טפחים ה"ל תחתונה שבעליונה בדרך זריקת הפלג' אויר ואין אדם אוסר בכך על חבירו ודילמא שאני התם כו' פירשנו לעיל הפי' הנכון שפרש"י ז"ל דה"ק דכיון דלבני תחתונה בזריקת גובה וזריקת הפלגת אויר וגם בשלשולו לעליונה בשלשול לחודיה ה"ל לזה כפתח ולזה בזריקה דמי:


אלא מהא דאמר רבה כו':    והראי' שאנו מביאין מכאן לומר דרב סבר אין אדם אוסר על חבירו בדרך אויר הוא מן המסקנא דאוקימיא משום דעבידא כחצובא דאי עבידא כשור' אפילו אמצעי מות' לפי שתשמיש שניהם בדרך אויר הוא והיינו דאמרי' ויתיב בר ברונא וכלה גרסי' לה בווין עד סיפא והא דקאמר ב' בתי' וג' חורבות ביניהם מיירי בשאין הבתים פתוחים שם אלא שמשתמשין בהן מן הבתים האלו דרך חלונות ופרש"י ז"ל כי החורבו' האלו מחיצותיהן פרוצות זו לזו ואין בהם דיורין ואין להם בעלים אלא בני הבתים האלה שמשתמשין בהם דרך חלונות ודקדקו בתוספו' כי נר' מדבריו שאלו היה להם בעלים היה אסור לאלו להשתמש בהם בשבת כלל כשם שאסור להוציא מרשות חבירו לרשותו כל זמן שלא ערבו דאע"ג דחורבא אינה אוסרת דגריעא מבית התבן דקי"ל שאינו אוסר מ"מ אסורה היא ויש מביאין ראיה לדברי רש"י ז"ל דהא קי"ל שאפי' הלך לשבות אצל ביתו בעיר אינו אוסר ולא מסתברא שתהא ביתו מותרת להם אלמ' פעמים אינו אוסר מפני שאין בה דיורין ואעפ"כ היא אסורה וזו אינה ראיה דהתם נמי דילמ' כשם שאינו אוסר קאמר כך אין ביתו אסורה כיון שאין בה דיורין היום ועוד הביאו ראיה מדאמרינן פרק הדר דלר' מאיר אע"ג דעובד כוכבי' ומזלות כי ליתיה אינו אוסר ביתו אסור להוציא ולהכניס וגם זו אינה ראיה דההיא אליבא דר"מ דס"ל דדירה בלא בעלים שמה דירה אלא דבעובדי כוכבים ומזלות האלו היכא דליתיה מפני שהיא כדיר של בהמה שלא יאסור וביתו אסורה דסוף סוף דירה הוא אבל אנן דקי"ל כר' יוסי ור' שמעון דדירה בלא בעלים לא שמה דירה שאינו אוסר כך אינה אסורה בין בעובד כוכבים ומזלות בין בישראל ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בפרק הדר גבי מבוי ורבי יוחנן אמר אפילו בית וחרבה ושקלינן וטרינן עליה ואמרינן דרבי יוחנן לא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה מפני השתוף דאלמא אסור להכניס ולהוציא כלי ביתו לחורבתו של חבירו וזו ראיה מחוורת אבל ר"י ז"ל דחה אותם דהתם בשיש לבעל החורבה בית סמוך לה והוא משתמש בה ולפיכך היא אסורה וא"ת וא"כ תיפוק לי שמכשירין המבוי בלתי וקורה משום אותו בית והיינו דשמואל דאמר אפילו בית אחד וחצר אחת י"ל בשהיתה בית פתוח למבוי אחד ואינו רגיל לצאת ולבא בפתח שבחורבה ולעולם חורבה בעלמא וכן כל שאינו אוסר בחצר או במבוי מפני שאין בו דירה כך אינו אוסר להם שלא אסרו חכמים אלא רשות חבירו שיש בו דירה ובירושלמי יש בכאן קצת סיוע לסברא זו של ר"י ז"ל דבכל ההיא דפרק הדר דש"ס דילן נדחקת מאד לפר"י ז"ל ויש מקשים על דברי רש"י ז"ל מדאמרינן בשלהי פ' הדר עשרה בתים זו לפנים מזו אינו אוסר ונותן את ערובו אלא הפנימי בלבד ואידך הוו להו כבי' שער שאינו אוסר וע"י עירובי הפנימי משתמשין בשאר הבתים דאלמא כשם שאין בית שער אוסר כך אינו אסור להם ולאו קשיא היא כלל דשאני התם שנתנו כלם בערובו של פנימי כיון שהם לו כבית שער.

זה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה:    פרש"י ז"ל משום דלדידיה תשמישו בחול בשלשול לחוד כיון שהוא סמוך לו ולגבי חצרו אין משתמש שם אלא בזריקת הפלגה שהרי מופלגת ממנו הרבה וה"ל לדידיה בנחת ולחבירו בקשה וכאלו לזה בפתח ולחברו בזריקה והיינו דפריך ליה ר' אליעזר בסמוך משום דשרי בהא והא את הוא דאמרת לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אוסרין וא"כ הא דקאמר זה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה ברבותא נקט שמשתמש בכל אותה חורבה ואפי' בצד שהוא רחוק ומופלג ממנו ולא דמי לבור שבין שתי חצרות ומופלגו' מכתל זה בד' דסתם אינו משתמש בבור כלל אלא בזריקה ומבוי שלפניו מקום אחר הוא אבל הכא כיון שהותרה לו החורבה כשורה כלומר שהשלש חרבות בשורה אחת שנמצאת האמצע מופלגות משניהם ואין משתמשין בה בזריקת אויר וה"ל לזה בזריקה ולזה בזריקה וש"מ דלרב כך הוא זריקת אויר דהפלגה כזריקת אויר בגובה למיסר אהדדי וא"כ היא הנותנת שיהא כל אחד אסור אפי' בסמוך לו דאע"ג דלדידיה בשלשול ולחברי' בזריקת אויר הא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורים ואף על גב דההוא בזריקת גובה איתמרא מאמצעי אסור דייק לן דזריקא משך כזריקת גובה והראיה דהיינו קושיא דר' אליעזר מדאהדר ליה רב מי סברת דעביד' כשורה לא בחצובה כלומר דלדידי זריקת משך אויר אינה אוסרת כלל וכל דעבידי כשורה אפילו אמצעי מותר והא דאמר אמצעי אסור' דעבידה כחצובה שהאמצעי סמוך לשניהם ומשתמשין בו בשלשול ולפי' אוסרין זה על זה ומדקא דייקי' לעיל דס"ל לרב שאין אדם אוסר על חבירו בדרך אויר דהפלגה ופירושא דעבידא כחצובה לומר שהם כעין שלשת רגלי קנקן שני' כשור' ואחת למטה בין שניהם כעין סגול כגון זה inset והבתים האלו ראיתי לאחד מרבותי שיחי' שמצייר אותה שהם תחת החורב' הג' כגון זה inset ולפי צורה זו אף החורבות השתים הם מופלגות מכל אחד מהם ודין אחד מהם משתמש בה אלא בדרך אויר וקשיא ליה דא"כ למה אין שניהם משתמשים בהם לרב דאמר אדם אוסר על חבירו דרך אויר שהוא דבור המופלגות מכתל זה בד' ומכתל זה בד' ותירץ הוא נראה דמיירי בשחרבה שבימין מיוחדת לראובן ושל שמאל מיוחד' לשמעון ולא אמר רב שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר אלא באויר משותף כההיא דבור וחורבה אמצעית ואויר רשות הרבים אבל באויר שהוא מיוחד בהם ודאי אוסר אפי' לרב ע"כ ולא ירדתי לסוף דעתו כי המימרא פשוטה היא לפנינו כי השני בתים עומדים משני צדי החרבה האמצעית ונמצאו שתיהן סמוכות לאמצעי והאחד סמוך לחרבה שבצדו ומופלג מן החרבה שהיא סמוכ' לבית חבירו וכדקאמר זה משתמש בסמוך לו בשלשול כמו שפירשנו למעלה וחבירו משתמש שם בזריקה ולפיכך הוא אוסר על חבירו ואין חברו אוסר עליו כגון זה inset ואע"פ שהג' בתים בנתים מ"מ השלש' חרבו' בחצבה הם והם נראין לי פשוט וכן נראה מפרש"י ז"ל והא דפרכינן לעיל והא לזה בשלשול ולזה בזריקה הא לאו דוקא לזה בזריקה לחוד דהא אין חבירו משתמש בסמוך לו אלא בשלשול וזריקת אויר אלא דס"ל שאין הפרש לרב בין שתי כחות לכח א' כיון שאינו כפתח לא' מהם וכדפרישנ' לעיל:


דף פה עמוד ב[עריכה]

לימא שמואל לית ליה דרב דימי:    פרש"י ז"ל דהא תשמיש שאין בו ד' על ד' כיון שאין בו הנחה גמורה הרי הוא תשמיש גרוע וכתשמיש אויר חשוב ואפ"ה אשכחן שהוא מותר לזה ולזה בלא הכירא דזיז וקניא שאני הכא וכו' ורב למה הוא מתיר בלא היכרא דלא אשכחן ליה כי האי סברא בריש פרק חלון דרב דימי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן חכמים עשו חזוק י"ל דרב סבר דתשמיש אויר גריע טובא ולא חשיב תשמיש כלל ולא בעי היכרא וחזוק מי אמר רבה שאין אדם אוסר לחבירו דרך אויר והא איתמר וכו' פירש ושניהם לאדם אחד רב אמר אסור לזרוק מזו לזו פירש והשתא משמע לן דכיון דמרשותו לרשות שלו הוא זורק ודרך מקום פטור שהוא למעלה מעשרה לרשות הרבים ע"כ ליכא טעמא למיסר אלא משום דאויר רשות הרבים שולט ביניהם כי בני רשות הרבים משתמשין באותו אויר לפעמים ואוסרין אותו עליו וכאלו זורק בדרך חצר המשותפת ומ"ה פרכי' מינה לרב בכל דכן דכיון דתשמיש אויר כזה אוסר עליו כ"ש תשמיש אויר דלעיל דחשיב טפי והיינו דלא פרכינן מינה דשמואל אדשמואל דלעיל אסר והכא שרי א"ל ולאו מי אוקימנא כגון דמדלי חד ומחתי חד ושמואל דלא גזר בהכין לטעמיה דאמר רב רשויות דאורייתא לא גזרינן וכן פרש"י ז"ל והלכתא כרב דהלכתא כרב באסורי והא לאו מהלכות עירוב הוא דנימא הלכה כדברי המקל וכן שהוגנין משופעין ביום כאלו מדלי חד ומחתי חד נראין דברי הראב"ד ז"ל שסובר שלא אמר רב אלא בכלים שאם נופלין בארץ אינם נשברין דאלו בכלים הנשברים ליכא למיחש דאי נפלי ומתברו דאתי לאתויי הנשברים דהתם כלים הנשברים הם כלי חרס כלי סרית דלא חייש על הנשברים וקי"ל נמי שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר הילכך א"צ אפילו קנה בבור שבין שתי חצרות כדלעיל. וק"ל נמי כרב דאויר דלזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורים אפי' בשני כחות וכח אחד וכדכתיבנ' לעיל: חוץ מבית שער דיחיד פי' שאע"פ שאינו אוסר ראוי הוא להניח בו עירוב כיון שאינו בית שער לרבים וכן הלכה אבל מניחין בו שתוף פי' דערובי חצרות לעירובי בתים הוא בא וכאלו כלם דרים בבית שהעירוב שם ולפיכך בעינן בית דירה אבל שתוף שאינו אלא לערב החצרות לא בעינן אלא שיניחוהו במקום המשתמר ושאר כל הסוגיא כבר פירשנוה בפר' הדר בס"ד.

כגון חצרו של בן בונינוס:    פי' שהיה עשיר גדול וכשהיה משאיל או משכיר בתים היה מניח שם כליו בדרך קבע כל השנה וכאלו לא נתרוקנה רשותו משם דמי ולפיכך הדר שם עמו בחצר אינו אוסר ואסיקנא דאפי' לא הניח שם אלא יתד של מחרישה או כיוצ' בו מדבר שאינו ניטל בשבת שוב אין הדר שם אוסר עליה ואסיקנ' דהלכתא כר"ש דאפי' הלך אצל בתו בעיר אינו אוס' ודוק' אצל בתו אבל הלך אצל בנו וכ"ש שאר הקרובי' שבעיר הרי זה אוס' ובהולך אצל בתו וחזר אצל בתו בשבת נחלקו המפרשים ז"ל אם הוא אוסר עליהם באותו יום או אמרי' כיון שהותר' שבת הותרה וי"א שהיא אוסר דהא עובדי כוכבים ומזלות כי ליתיה לא אסר ואם בשבת אוסר וכן המבטל רשו' דקי"ל שאם הוציא במזיד אוס' ואחרי' פירשו דאינו אוס' דשאני הכ' שהסיע דירתו מדעתו לגמרי באותו שבת משא"כ בעובדי כוכבים ומזלות דלא הסיע מלבו דכיון דאפשר ליה דאתי ביומיה ומבטל רשות כיון שחזר בו הרי גלה דעתו שלא הסיע דירתו מלבו. והטעם הראשון נ"ל יותר נכון:


דף פו עמוד א[עריכה]

מתני' בור שבין כו':    ה"ג בין מלמט' בין מתוך הוגנו פיר' בין מתוך שפתיו של בור ולאפוקי מחיצה שהוא על שפת הבור דליכא היכרא ודלא כר' יהודה דאמר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניה' אמר רשב"ג אמר ר' יהודה ולית הלכתא כר' יהודה דבעירובין אמרו הלכ' כר' יהוד' ולא במחיצ' כדאי' בשלהי פרק חלון. אמר רב הונ' כו' פירש אדרשב"ג קאי דלמטה דקאמרי ב"ש למטה ממש בסוף הבור סמוך למים אלא דלא בעינן שתהא משוקעת במים כלל אבל אם אינ' סמוכה למים ממש לא מהניא לב"ש ולמעלה דקאמרי ב"ה למעל' ממש אפי' גבוה הרבה מן המים ובלבד שתהא תוך שפתו של בור ובין לב"ש ובין לב"ה לא חיישי למאי דמערבי מיא דבבור מחיצה בעלמא סגי לן ובהא פליגי דב"ש סברי דלא הוי היכרא אלא למטה. וב"ה סברי דאפי' למעלה איכא היכרא ולפום סברא דרב הונא לא פליגי רשב"א ות"ק אלא ה"ק דבר זה מחלוקת ב"ש וב"ה היא וב"ה בלחוד הוא דשרו מתוך הוגנו הלכה כמותם.

ורב יהודה אמר למטה למטה מן המים כו':    פרש"י ז"ל למטה דב"ש למטה מן המים שתה' נתונ' בקרקעיתו של בור כי היכי דלא ערבי מיא דידיה וחבריה ולמעלה למעלה מן המים כלומר סמוך לשפת המים דומיא דלמט' דקאמר רב הונא ופרכינן לרב יהודה מ"ש למטה ממש כדקאמר רב הונא דלא דעריבי מיא מלתחת למעל' מן המים נמי אכתי עריבי מלעיל ופרקינן לא שמיע לך כו' כלומר דלמ"ד למטה מן המים דחייש לערובי מיא צריך שתהא המחיצה תחובה מקרקעית של בור ועל' למעלה מן המי' טפח ולאו למימרא דאכתי לא עריבי מיא כלל דהא ודאי אפי' מחיצ' של ברזל אינה מצלת בכך כדאמרינן במתני' לעיל גבי חרם שבין שני תחומי שבת אלא דמ"מ עבדי' מאי דאיפשר להדיא שיהא נראה כאלו נחלקו המי' ואין אחד מהם דולה משל חבירו היינו טעמייהו דב"ש אבל ב"ה סבר כי די לנו במחיצה עשרה למעלה ושתהא משוקעת במי' טפח וכדפריש יעקב קדונאה ולדברי רב יהודה רשב"ג ות"ק פליגי דאלו לרשב"ג לא שרי בדברי ב"ה ות"ק שרי בשתהא מחיצה למעלה ממש מתוך סוגנו זו שטת רש"י ז"ל והקשו עליו דהיכי אפשר דלרב יהודה אליבא דב"ש דבעי למטה מן המים צריך מחיצה מקרקעיתו של בור עד למעלה מן המים טפח דא"כ אין למחיצה זו שיעור ידוע אליבא דב"ש והכל לפי עומק המים פעמים הוא פחות מעשרה ופעמים תהא יותר מעשרה ואלו במתני' משמע דלכ"ע במחיצה עשרה סגי ולא נחלקו אלא במקום המחיצה וי"ל לפי שטה זו דרשב"ג לאו אשיעור מחיצה קאי אלא אמקום מחיצה קאי וה"ק רשב"ג אומר ב"ש אומר למטה מן המים צריך לעשות מחיצה כפי מה שתהא וב"ה אומר למעלה כנ"ל. ומקצת רבותי פירשו וכן בתוספות דאפי' לרב יהודה דאמר למטה למטה מן המים היינו שישקענה בתוך המים בתחלתם ופרכינן מ"ש למטה ממש דלא כדקאמר רב הונא למעלה מן המים נמי ערובי מיא כלו' מה שתחת המחיצה א"ל האמר רב ומטו ביה משמיה דר' חייא צריך שיראו ראשי קינים למעלה מן המים טפח ולהאי פירושא קשה מאי פרקי' אכתו דנהי דעולים קנים טפח למעלה מן המים אכתי עריבי מיא מתחת המחיצה והקושיא במקומה עומדת. וי"ל דאנן הכי פרכינן למטה מן המים נמי עריבי מיא אשתכח שלא הועלנו כלום לענין תערובת המים וחלוק מים אין כאן והיכר מחיצה אין כאן ופרקינן דהא אמר רב יהודה צריך שיראו ראשי קנים טפח והא סגי לן להיכרא ואהני לן חלוק מחיצה למטה מן המים שלא יהא כלה משל חבירו להביא שהרי אין הכלי יורד למטה מן המחיצה ואע"פ שכל המים מעורבין הם מ"מ האי איכא היכרא לחלוק מים כנ"ל ולהאי שטתא בין לב"ש ובין לב"ה חיישינן דלעביד היכר מחיצה ודנעביד חלוק מים קצת שיהא נראה כאלו היה כלו משל חבירו להדיא אלא לב"ה בעירוב ההיכר למעל' סגי להו בטפח לחלוק המים וב"ה אמרי איפכא דבעי' חלוק המים במחיצ' טובא וסגי לן למעלה מן המים בהיכר טפח וגם לשטה זו רשב"ג ות"ק מפלג פליגי ודע' מקצ' רבותי בעלי התוספות שאותו טפח שצריך לעלות למטה מן המים לב"ש והטפח שצריך לפקע בתוך המים לב"ה הוא מלבד המחיצה עשרה ולכ"ע צריך מחיצה גבוה אחד עשר ולפי דבריה' לא מנה התנ' הטפח למעלה או המשוקע ולא נהיר מדקתני מחיצה עשרה ולא קתני מחיצה אחד עשר אלא ש"מ שהטפח ההוא ממנין העשרה וכן פי' הרי"ף ז"ל ושאר כל המפרשים: ויש לדקדק למה הוזכר בדברי רב הונא למטה ממש כי יותר היה הגון זה הלשון בדברי רב יהודה שמשפיל המחיצה למטה הרבה ואלו הקדים למעלה למעלה ממש היינו אומרים דאיידי דקאמר למעלה ממש נקט למטה ממש אבל עכשיו שהקדים למטה מה נאמר. וי"ל דכיון דדברי רב הונא נאמרו קודם דברי רב יהודה תפס למטה ממש ולמעלה ממש שלא נאמר למעלה היינו על הוגנו מלמעלה דכיון שנעשית לשם כן עדיפא מן הכתל שבחצר וא"כ למטה היינו למטה מהוגנו ולהכי קאמר למטה למטה ממה מחללו של בור סמוך למים ולמעלה למעלה בחללו של בור ממש ואפי' הוא רחוק הרבה מן המים שלא תאמר עכשיו כי למעלה היינו למימרא שאינה מגעת במים ובלבד שתהא סמוכה לו כדברי ההולך למעלה קמ"ל למעלה ממש אפי' בתוך הוגנו ממש כנ"ל ואקשי' לרב יהודה דאפי' לב"ה דאמר למעלה צריך לשקע המחיצה בחוך המים טפח אלא הא דאמר רב יהודה קורה ד' מתרת בחורבה ורב נחמן וכו' וקושיין לרב יהוד' מדרב' בר אבוה דקשיש מיניה ולא חייש לערובי מיא כלל:

וקים לה דרבה בר אבוה להכי נקטה סתם לומר דבין לת"ק בין לב"ה אליבא דרשב"ג קורה זו מתרת במים דאי לא מאי קושיא נימא דאיהו דאמר כת"ק דרשב"ג אלא ודאי כדאמרן כנ"ל גרש"י ז"ל תותי קורה מיהא עריבי מיא אלא קל הוא שהקלו חכמים ופירש הוא ז"ל אלא ודאי ליתא לדרב יהודה דהכא פליג עליה ורב הונ' קי"ל דלא חייש לערובי מיא כלל וקל הוא שהקלו חכמים במים דסגי בהיכר מחיצה או במחיצה גבוה עשרה למעלה ממש או בקורה רחבה ד' שתהא נתונה על שפתו של בור לרחבה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם וכדבעא מינה ר' טבלא מרב מחיצה תלייה מהו שתתיר בחרבה א"ל אין מחיצ' תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקלו חכמים במים ובמים מתרת אפי' היא תלויה לגמרי שאינה נוגעת במים דקל הוא שהקלו חכמים ולפי זה נדחית מילת' דדב יהודה וקיימא לן כרב יהודה וכתבו בתוספות כי על זה סומכין העולם שיש להם בתי כסאות על המים ושופכין שם ושופכין בשבת ואע"פ דאמרינן לקמן גבי גזוזטרא שעשו לה מחיצה לא שנו אלא למלאת אבל לשפוך אסור כלישנא בתר' קי"ל דמחיר אפי' לשפוך דבשל סופרים הלך אחר המיקל והשתא להאי שטתא מתני' דגזוזטרא דלא בעי' מחיצה נוגעת במים אתיא אליבא דהלכתא אפי' כרשב"ג ואליבא דב"ה נמי דאנו לדברי רב יהודה לא אתיא אליבא דרשב"ג ולא פרכי' ליה מיניה לעיל משו' דמוקי' לה כתנא קמא דרשב"ג והגאונים ז"ל כלם פסקו כרב יהודה דסוגייא דשמעתא כוותיה דהא רב ורבי חייא ייעקב קדונא כוותיה קיימי ואי משום הא דא"ל רב לרבי טבלא ההיא מוקים לה רב יהודה במשוקע חיך המים בטפח ובזה הקלו בה במים דאי לא תימא הכי קשיא דרב אדרב דהא רב אמר לעיל בחד לישנא צריך שיראו ראשי קנים ואזיל בשטתא דרב יהודה והכא ה"ג קל הוא שהקלו חכמים במים ול"ג אלא ולא סתרי' לדרב יהודה כלל וה"פ דאנן פרכי' מעיקר' מדרבה בר אבוה דלא חייש לערובי מיא ופרקי' דהתם נמי כיון דאיכ' קורה נמי רחבה ד' נתונה על הבור הא כדשקיל לאו מחבריה שקיל' שאין דלי הולך יותר מד' טפחים וחלק המיוחד לבדו הוא מחודו החיצון של קורה שעל פי הבור דחודו פי יורד וסותם ופרכי' דסוף סוף מיא דתותי קורה עריבי והם משותפים בין שניהם וכ"א מהם דולה משם ופרקי' קל הוא שהקלו חכמים במים דמסתיין שאינו דולה להדיא מן החלק המיוחד לחבירו ואע"פ שדול' ממה שתחת הקור' שנרא' כמשותף לא חיישינן להכי כיון דאיכא היכר קורה שרחבה ד' שנראה כאלו שני חודיה יורדין וסותמין דהא איכא היתר מחיצה שאינו דולה להדיא משל חבירו ולפי הפסק הזה אין לנו להתיר אותן בתי כסאות שהן למעלה מן המים שאין המחיצות נוגעת במים אלא א"כ הניח קורה שעל צדי הנקב שתהא רחבה טפח דנימא חודיה יורדין וסותמין ויהא הכלי דולה מתותי תקרה וכסברא דרבה בר אבוה ומיהו קשה לספק בה שתהא ההיא דגזוזטרא דלא כרשב"ג וסוגיין כולה ריהטא כרשב"ג דהא עליה שקלי וטרו בכלה סוגיין וראינו לרמב"ם ז"ל שפסק הלכה כההיא דגזוזטרא שאם היתה יורדת כנגד המים רואין אותה כאלו נוגעת ויורדה עד המים ובמחיצות בור פסק כרב יהוד' דצריך לשקע ראשי הקנים במים טפח ומורי הרשב"א נראה לתרץ כי שמא נאמר שלא הוצרך רב יהודה שקוע אלא בבור וכיוצא בזה שמן המחיצה ולהלן לאחד ומן המחיצה ולצד האחד לאחר וכדי שלא ידלה משל חבירו ממש להדיא אבל גזוזטר' שעל הים שאפי' חוץ לגזוזטרא יש לבעל הגזוזטר' שותפות בי כיון דאיכא היכר מחיצ' שרי ואפילו לרב יהודה דה"ל כלים ואפילו מה שחוץ לגזוזטרא כמים שתחת הקורה דערבי מיא ואפ"ה כיון דמחד לחד מינייהו ויד שניהם שוה בהם הקלו בהם חכמים והתירו והכא נמי רבותא היא ולפי זה אף לשטת הגאונים ז"ל יש להתיר אותם בתי כסאות שעל המים ואע"פי שאינם מגיעות מחיצות עד המים ובלבד שיהו להם מחיצות גבוהות עשרה למטה מהם כנגד המים בין למעלה סמוך להם כנגד המים ובין למטה ממש סמוך למים כדברי רב הונא ע"כ לשון רבי' נר"ו ועוד י"ל דגבי בור שהוא משותף ממש ואויר. שביניהם שולטות בו ונרא' כחצר של שותפין החמירו להצריך משוקעת במים ואפילו בזה הקלו בקורה רחבה ע"פ הבור שנראה כאלו חודיה סותמין ועביד היכרא אבל במים דרבים שהם ככרמלית ואינם נראין כמשותפין כ"כ ועבדי' גזוזטרא של ארבע מחיצות דעבדא היכרא רבא לא גריע האי היכרא לשם מקורה רחבה ד' טפחים שעל שפת הבור כנ"ל וכן דנתי לפני מורינו הרב המובהק הר"ז הלוי ז"ל.

והא דאמר רב יהודה קורה ד' מתרת בחורבה:    פרש"י ז"ל דרך חורבות הנופלים נשארים בהם קורות עומדות על שיורי כתלים ויש ברחבה ד' טפחים והיא מוטל' על רחבה מותר לטלטל תחתיה דאמרינן שני חוריה יורדין וסותמין וסבר לה כרבי ישמעאל בר' יוסי דאמר מחיצה תלויה מתרת בכל מקום ולית הלכתא כוותי' ולהכי נקט רחבה ד' טפחים דכי אמרינן חודיה יורדין וסותמין יהא בין חלל המחיצות ד' טפחים שכל מחיצה העשויה לפחות מחלל ד' אינה מחיצה ע"כ והקשו עליו בתו' דאתיא הא כרבי ישמעאל בר' יוסי ליתה דע"כ מאן דשרי הכא לא שרי מטעם מחיצה תלויה אלא מטעם פי תקרה יורד וסותם דהא הכא ליכא מחיצה וענין פי תקרה יורד וסותם לחוד וענין מחיצה תלויה לחוד ותדע במחיצה תלויה ליכא מאן דשרי אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי ואלו בפי תקרה ליכא מאן דפליג והרי רב דאמר הכא אין מחיצה תלויה אלא במים ואיהו ס"ל לקמן גבי אכסדרה בבקעה שפי תקרה יורד וסותם כדאיתא בפרק כל גגות. גם מה שכתב רבינו ז"ל דלהכי נקט רחב' ד' כדי שתהא מחיצ' לחלל ד' א"כ כל שנשאר ברחבה חלל ד' בכתלים תו לא בעינן קורה ד' וליתה שהרי בבור אין קורה פחותה מד' מתר' והתם הא איכא מחיצות וכי תימא שהתם כדי שיהא דלי מהלך תותי קורה. והא לפי שטת רש"י ז"ל שכתבנו למעלה אדחי ליה ההוא טעמא ואין קורה באה אלא לעשות מחיצות בלבד ועוד א"כ דבכל קורה אמרינן פי תקרה יורד וסותם תהא קורה מתרת בכל מבוי ואע"פ שארכו כרחבו ואע"פ שאין בתים וחצרות פחותות לתוכו ותהא מתרת ג"כ בחצר לכך פירש בתוספו' דהא דרב יהודה אתיא לדברי הכל ואפילו למאן דסבר שאין מחיצה תלויה מתרת ברחבה ולהכי בעינן רחבה ד' דקים להו דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא בשרחבה ד' טפחים דהויא לה תקרה חשובה ופי תקרה אמרינן פי תקרה לא אמרינן ואפילו לאביי דאמ' בפ"ק בחד מן לישני דקורה (משום דקורה) משום מחיצה וחודו יורד וסותם לאו מדאורייתא קאמר אלא שהקלו בה חכמים שתהא סותמת בקורה טפח כשם שסותמות מדאורייתא קורה רחבה ד' והכין מוכח בפרק כל גגות גבי ההיא דיתר על כן אמר רבי יהודה. א"ר יוחנן רבי יהודה בשטת רבי יוסי אמרה פי' כשם שהקל רבי יוסי להתי' מחיצה תלויסה ברחבה דחמירא ואיכא בקיעת גדיים הקל הוא להתיר מחיצה תלויה בבור אפילו מכחל שעליו:


דף פו עמוד ב[עריכה]

ע"כ לא קאמר רבי יוסי כו':    לפום האי טעמא מחיצ' תלויה מתרת היא דבר תורה דכיון דשם מחיצה אחת היא היכי פליג בדאורייתא בין מצות עשה לאיסור סקיל' א"ו דאין זה אלא מדרבנן דגבי סוכ' אוקמוה אדאורייתא ג"ה לא ע"פ ר' יוסי ולא ע"פ ר' יהודה שהם הביאו ס"ת דרך רה"ר ור' יהודה לא שרי אלא בדרבנן ואע"פ שאין צפורי מקומו של רבי יהודה דרך התלמוד לומר כן לומר שלא נעשה ברצונו ובדעתו. ורש"י ז"ל מוחק דלא גרסינן ולא ע"פ ר' יהודה שאין צפורי מקומו ועוד דהתם בדרך חצר שאינה מעורבת הביאוהו וכדברי ר' יהודה. וה"ג לא ע"פ ר' יוסי שהיה מקומו בצפורי אלא ע"פ ר' ישמעאל בנו לאחר מיתת אביו. ג"ה וכן גרש"י ז"ל בכאן פורסו ואפילו לכתחלה היכי פרסי כלומר דהא עשיית אהל עראי הוא לכתחלה והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי אבל במס' סוכה יש לרבי' ז"ל גרס' אחרת ופירוש אחר ושם פירשתי שאינו נוטלת וכדכתיבנ' נמי במס' שבת ולעיל במכלתין בס"ד גזוזטרא שיש בה ד' אמות על ד' אמות שהם כ"ד טפחים על כ"ד טפחים באמת ו' טפחים חוקק בה ד' על ד' פירש באמציעתה לפי שאין מחיצה לפחות מחלל ארבע טפחים. וממלא פי' דאמרינן בכל מה שהוא חוץ לנקב מכל צד נוף וגוד והרי יש מחיצות י' מכל צד ואמרינן גוד אחית מחיצת' ומפני שזו קולא גדולה ודברי רבי יהודא ג"כ קולא גדולה דהא בחדא מינייהו ליכא היכר מחיצות כלל מ"ה קאמר אמרו דבר אחד כלומר דודאי דמקל בהא מקל בהא ואף על פי שאין זו דומה לזו בצורת הענין כלל כנ"ל:


דף פז עמוד א[עריכה]

עד כאן וכו':    פי' דהכי תניא לקמן: אמר אביי וכו' פי' שיש בתל על שפת הים או הנהר בפחו' מג' צריך שיהא בארכה ד' אמות ורחבה אחד עשר טפחים ומשהו. פי' ונותנה לאורכה ע"ג זיזן שיש בין זה לזה ד' טפחים ארך ברחב טפח ומשהו וכשנאמר כוף לכל רישיה סביב הנקב ממש כופו כלפי למטה עשרה טפחי' לכ"א ואחד מג' צדדין וישאר מרחבה טפח ומשהו לאותו שהו' נקוב כלפי הכותל ובפחו' מג' שיש מן הנסר עד הכתל הוו להו ד' טפחי' של חקק ומחיצותיה שמכאן ומכאן כנג' צדי הכתל כשתכוף אות' ג"כ לא יהא בהם ברחבם אלא טפח ומחצה ותשלים אותם לד' על ידי לבוד פחות מג' שיש מהם עד הכתל כזה inset היתה זקופה וכו' פי' ויעמידנה זקופה כנגד הכתל ברחוק ד' טפחים רחב' כנגד רחב הכתל וכשתאמר לכל אחד משני צדדיה שיכוף מהם טפח ומשהו כלפי הכותל ישאר מהם עד הכתל פחות מג' שהם כלבוד וישאר מרחב' כנגד הכתל ד' טפחים והרי כאן ד' טפחים לכל צד בגוב' עשרה הית' עומד' בקרן זוית כלומר שיש סמוך לים שני כתלים כמין גם צריך שיהא בגבהה עשרה ורחבה שני טפחים ושני משהויין פירש ויעמידנה זקופה כנגד היוצא תוך ג' טפחים לכתל הא' וברחוק ד' טפחים לכתל האחר וכשנאמר בה שתכוף ותהא כעין דיומד תכוף כלפי ראש הכתל האחד טפח ומחצה לאותו כתל שהיא רחוקה ממנו ד' טפחים ונמצא שיש ממנ' טפח ומשהו כלפי כתל זה וטפח ומחצה כלפי כתל זה ועל ידי לבוד פחות מג' הא בכל אחד מהם ד' טפחים בגובה עשרה:


אלא דר' חייא כו':    פירש שהכתל שעל שפת הים היא רחוקה מן הנהר ואז צריך גזוזטרא של כ"ד על כ"ד ולחוק בה ד' על ד' ותהא נקובה באמצע ממש כעין אסיתא והיא נתונה ע"ג יתדות או זיזין ודולין מתוכה מן החלונות ע"י זריק' או שעושין מהלך מן החלונו' עד הגזוזטרא ללכת ולשאוב ואיכא למידק למה לי למימר בגזוזטרא הזאת נוף וגוף והלא בכל שהוא רחבה ד' טפחים אמרינן פי תקרה יורד וסותם ולפי מה שכתב ר"ת ז"ל לקמן בפרק גגות גבי אכסדרה בבקעה דאפילו לרב לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא כשיש כאן לכל הפחות שתי מחיצות דעריבן ניחא. דהא גבי גזוזטרא הסמוכה לכתל ליכא אלא מחיצות הכתל בלבד שתהא שלמה. אבל רש"י ז"ל שכתב דלרב אמרינן פי תקרה יורד וסותם אפילו בד' רוחות קשיא טובא הא בר' חנינא בן עקיבא וכן מתני' דגזוזטרא דלקמן דטרחינן למעבד מחיצות עשרה לכל רוח ורוח וי"ל דלדבריו ז"ל מיירי כגון דעבידא כי ארזילא שפירש הוא ז"ל שהיא עשויה במדרון וכל שהוא משופע אין אומרים בו פי תקר' יורד וסותם: א"נ י"ל דגזוזטרא דהכ' ודמתני' מיירי בשאין פיה חלוק אלא פגימות פגימות שאין לומר בה פי תקרה יורד וסותם אבל אין זה נכון דא"כ ליתני אין ממלאין ממנה אלא בשפיה חלוק או שעשו לה מחיצה עשרה: ול"נ דתנא מיירי בפירש שהחלון גבוה יותר מעשרים אמה על שפת הים וקי"ל שאין אומרים פי תקרה יורד וסותם במה שיש תחתיו חלל יותר מעשרי' אמה וכמו שכתבו מקצת רבותי ז"ל בפ"ק דמכלתין.

מתני' אמת המים שעוברת בחצר:    פירש ונכנסת בחצד מן הצד האחד ויוצאת משם מן האחר בנקבים שיש תחת הכתלים ולפי' כל שהיא עמוקה י' ורחבה ד' אין ממלאין ממנה בשבת אלא א"כ עשו לה מחיצה בחצר דנכנסת ויוצא' בתוך האמה שתהא גבוה עשרה טפחים דהוה ליה במטלטל מכרמלית לרשות היחיד ואין זה דומה ללשון ים הנכנס לחצר ואין לו מוצא מן הצד הא' לצאת וכדפרישנא בפ"ק דמכלתין: ומיהו כל שאינה עמוקה עשרה ורחבה ד' אינה חולקת רשות לעצמה ובטיל לה לגבי החצר ומותר למלאת ממנה וה"ה אם אין הנקבים שנכנסת ויוצא' בהם רחבי' ג' טפחים דכל פחות מג' כלבוד דמי ומותר למלאת ממנה בלא עשיית מחיצה:


גמרא אלימא באמת המים:    פירש דלרבנן כל שרחבה ג' טפחים חשיבא כרמלית ולרשב"ג לא הוה כרמלית עד שתהא רחבה ד' אלא הא דכי כו' לימא כתנאי אמרה לשמעתיה כלומ' דרשב"ג בלחוד היא ודלא כרבנן ואלא באגפיה ולהחליף פירש ודכ"ע צריך שיהא ברחבה ד' טפחים ולענין אגפיה שעשה לה מכאן ומכאן פליגי רבנן ורשב"ג דרבנן סברי דאם יש ברחבה פחות מג' בטלה לכאן ולכאן ומותר למלאת מן האמה ולהניח באגפים ואח"כ להכניס מן האגפים לחצר או לחלון אבל אם יש בה ג' טפחים אסור ורשב"ג סבר דפחות מד' מותר ובארבע אסור ואע"ג דאשכחן בעלמא לרבנן דכל פחות מד' טפחים חשוב מקום פטור וכדאשכחן מהא דרב דימי תי' רש"י ז"ל דגבי רשויות דאורייתא דחשיבי הוי פחות מד' הסמוך להם בטל אצלה אבל הכא גבי כרמלי' לא בטיל (אי) הוי רחב ג' ועי"ל דהכא כיון דתוך רשות היחיד קיימי והם מוקפין מחיצות דסבירו להו לרבנן דכל שיש בהם ג' טפחים שיצאה מתורת לבוד נופלים לגבי רשות היחיד ואסור לטלטל מהם לכרמלי'. והא כי אתא רב דימי אמ' עובדי כוכבים ומזלות ובלבד שלא יחליפו. פירש ואלו בהא מתנייתא בין לרבנן ובין לרשב"ג מותר להחליף כל היכא דאית ביה שיעורא למהוי הכא מקום פטו' וא"כ ההיא דרב דימי א"ר יוחנן לא רבנן ולא רשב"ג. ופרקי' דאמר לך רב דימי דהתם הוא ברשויות חלוקות דאורייתא הקלו וברשויו' דרבן עשו חזוק יותר וכדאמרי' לרב בריש פ' חלון ואמרי' לשמואל לעיל בשמעתא דבור שבין שתי חצרו' ופרכי' והא ר' יוחנן בדרבנן נמי אסור להחליף:


דף פז עמוד ב[עריכה]

דתנן כתל וכו' ור' יוחנן אמר ואלו וכו':    פירש מעלין מכאן ומכאן אין אבל לחלופי מחצר לחצר בדרך הכתל לא. וכדאמרינן עלה ואימא ר' יוחנן לטעמיה וכו' ופרקינן דההיא דפרק חלון דאמרינן לר' יוחנן דאסו' להחליף ברשויו' דרבנן זעירי תלמידו של ר' יוחנן אמרה ורב דימי פליג עלה דסבר דברשויות דרבנן מותר להחליף לר' יוחנן ואמוראי נינהו ואליבא דר"י ואמרינן מ"מ דזעירי גופה תקשה הא מתנייתא לר"י דהא הכא קתני דלכ"ע מותר להחליף ברשיוות דרבנן ופרקינן דהא מתנייתא לאו באנפי נפש' ולהחליף מוקי' לה זעירי דבהא דכ"ע אסור להחליף ומתנייתא ברחב אמת המים גופה פליגי רבנן ורשב"ג בכמה תהא חשובה כרמלית ורב דימי דאמר לעיל אין כרמלית פחותה מד' טפחי' תנאי היא ורשב"ג היא:

ופרכי' ותהוי כחורי כרמלית כלו' לזעירי דמוקים לה באמת המים גופה פחות מג' לרבנן ופחות מד' לרשב"ג למה מותר למלאת נהי דלית באמה שיעור כרמלית במה שנכנס ממנה לחצר מ"מ הרי היא חוץ לחצר לרחבה הרבה ודינה ככרמלית דקס"ד דכי היכי דחורי רשות היחיד כרשות היחיד וחורי רשות הרבים כרשות הרבים הכי נמי חורי כרמלית ככרמלית גופה אמרינן אין חורין לכרמלית שלא גזרו חכמים אלא בכרמלית גופה ולא בחורין שלה. רב אשי אמר וכו' דכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון התם בסמוכה הכא במופלגת פי' דלא אמרי' חורין רשות כרשות עצמה אלא בשסמוכין לה תוך ד' טפחי' מן הכתל ולישנא משמע שאלו היתה סמוכה הכי נמי דהוו ככרמלית ואע"פ שאין ברחבה ד' בחצר ומשום דרוב אמת המים הנכנסת לחצר היא מופלגת נקט' תנא סתם ויש שפירש דכיון דרובה מופלגת לא פליגי רבנן ואפילו בסמוכה מותר ומסתברא דרב אשי רבותא אתא למימר דאפי' תימ' דיש חורין בכרמלית דעלמא הכא במופלגת אין חורין אבל שור' הדין דאין חורין לכרמלית בשו' מקום ואפילו רב אשי הכין ס"ל ואי נמי מספק ליה הא פשיטא להו לאביי בר אבין ורב חיננא בר אבין והלכת' כוותי' וכן פסקו רבותי ויש שפסקו כרב אשי דיש חורין לכרמלי' בסמוכה דרב אשי מפלג פליג והלכתא כוותיה דבתרא הוא. והראשון הוא יותר נכון.

רבינא אמר כגון דעבד לה נפקי אפומא כן גורס רש"י ז"ל ולג' דנפקי דהכל דרך א'. ורבי חזר לפ' עיקר הברייתא דלא פליגי באמת המים ולא באגפיה אלא מילתא אחריתי היא שעשתה בכניסה ויציאה של האמה הזאת בתוך האמה שני גפופין מכאן ומכאן והניח ריוח ביניהם כדי שיכנסו המים ויצאו ביניהם. ואזדו רבנן לטעמייהו ורשב"ג לטעמיה דאפליגו בפ"ק בדין לבוד דרבנן סברי דכל פחות מג' הוי כלבוד ורשב"ג סבר דכל פחות מד' הוי לבוד. וי"א דכיון דאיתיה להא דרבינא אידחיא לה סוגיא דלעיל דאוקימנא שיעור כרמלי' דרב דימי כתנאי ואוקימנ' פלוגת' בין דרב דימי לזעירי והדרינן לקושטא דמילתא דלכ"ע אין כרמלית פתוחה מד' ואפילו לרב כיון שאסור להחליף ברשויות דאורייתא כ"ש שאסור להחליף ברשויות דרבנן כדאמרי' לר' יוחנן בריש פ' חלון וכדאמרי' נמי אליבא דר' ושמואל דלית לן לטפויי פלוגתא בכדי וכל מאי דשקלינן וטרינן לעיל היינו משום דלא הוו משתכחי למתנייתא פתרי אחריני וכיון דאתא רב נחמן ואשכח להני פתרי לא משבשי' ומוקמי' פלוגתא בין אמוראי ולאוקומי דר' יוחנן בפלוגתא דהוה עבדי' לעיל הילכך אפילו לרב דמי אסור להחליף ברשויות דרבנן. והר"ז הלוי ז"ל הביא ראיה לזה מהא דאמרי' בפרק בתרא ש"מ איתי לרב דימי דאמר שלא יחליפו וההיא גבי רשויות דרבנן אמרינן לה דאלמא דרב דימי אוסר להחליף ברשויות דרבנן אבל הרי"ף ז"ל ומקצ' בעלי התוס' סברין דלא אידחיא סוגיא דלעיל משום הא דרבינ' דמאי דאמרי' לעי' בדוק' איתמר והכין קים להו וכדאמרינן להדיא ההיא זעירי אמרה דאלמא הכי קים להו וכיון דזעירי ורב דימי פליגי בה קי"ל כרב דימי שהוא מקל והילכך מותר להחליף ברשויות דרבנן ואע"ג דרב ושמואל סבי' להו דבשל דבריהם עשו חוזק הא ק"ל כדברי המקל בעירוב. ועוד דלית הלכתא כרב ושמואל לגבי דר' יוחנן והא דאמרי' בפרק בתרא איתא לדזעירי דאמ' ובלבד שלא. הכי קאמרי' ש"מ דהא ברייתא סוברת כרב דימי ודאי שאסור להחליף דהא עדיפא מדידיה דאפי' ברשויות דרבנן קתני לה והא דלא קאמרי' ש"מ איתיה לדרב זעירי משום דלא אשכחן לזעירי דאמר להדיא הכי בש"ס ויש להם על מה שיסמוכו קצת במסכת שבת בפרק הזורק גבי פלוגתא דר' יהוד' ורבנן דתניא אנן מטלטלין מן הספינה לים ועם כל זה האמת מור' דרכו כי השטה הראשונ' עיקר ונכונה וליכא למנדא מינא וכן דעת רבותי ותו לא מידי:


מתני' גזוזטרא שהיא למעלה מן המים:    פירש ושיהא בין חלל המחיצות ד' על ד' כדי שתהא כרשות היחיד וכדפרש"י ז"ל לעיל גבי גזוזטרא דר' חנינא בן עקיבא והא דבעי' מחיצות ולא סגי לן בתקרה רחבה ד' דנימא פי תקרה יורד וסותם. כבר פירשנו הטע' למעל'. בין מלמעלן ובין מלמטן פרש"י ז"ל למעלה על הגזוזטר'. ולמטה למטה מן הגזוזטרא מחוברת לה מתחתיה דאמרי' גוד אחית מחיצתא והקשו עליו בתוספות דהא כשהו' למעלה הן המים הגזוזטר' אינה נכרת שיהא עשויה לשם המים אלא להשתמש בחללה למעלה ולכלהו תנאי בעינן שתהא מחיצה נכרת לשם המים חוץ מר' יהודה שמכשיר גבי בור במחיצת הכתל ואין הלכה כמותו ותירצו דהכא כיון שהמחיצות הם סביבו' הנקב וכדפרש"י ז"ל ואין שם חלל אחר להשתמש בו הא איכא היכרא שלא נעשו אלא בשביל המים שנאמר גוד אחית מחיצתא ובתוס' פירשו למעלה שיהא מחוברת בגזוזטרא מתחתיה שרואין כאלו יורדת עד המים ועושה הכל רשות אחת ולמטה שהיא משוקעת במים ועולה כנגד הגזוזטרא ואמרי' גוד אסיק וכאלו מגעת עד הגזוזטרא וזה נראה יותר נכון. והקשו בתוס' מ"ש מהא דאמרינן בפרק הזורק ספינה שעל המים רב הונא אמר מוציא זיז כל שהוא וממלא ורבה בר רב הונא אמר עושה מקום ד' על ד' וממלא דכ"ע מיהת לא בעינן מחיצה ותרצו דהתם הא אמרינן לרב פפא טעמא דס"ל דכרמלית מארעא משחי' וכי שקיל ממקום פטור קא שקיל ואפי' זיז לא הוה צריך אלא להיכר' בעלמא עביד ליה וכיון שאין ספינ' מהלכת בפחות מי' איכא למימר דכי שקיל ממקו' פטו' קא שקיל אבל הכא פעמי' שהמי' שתחת הגזוזטרא אין בהם י' והוו להו כרמלי' ורובם כך הם על שפתו וכיון דכן הצריכו בכלם מחיצה עשרה ולרבה בר רב הונא דס"ל דלעולם המים רדונון ככרמלית הא דאמר התם עושס מקום ד' על ד' כדינא קאמר כלומר מקום חקק ד' על ד' במחיצותיה אלא שקצר לשונו דסמך אמתני' דהכא: עי"ל לדעת רש"י ז"ל דהתם משום דהוי תוך עשרים אמה ואיכא למימר פי תקרה יורד וכותם דכרב סבי' להו דאמרינן פי תקרה יורד וסותם. ג"ה וכן שתי גזווטראות כו' ורש"י ז"ל לא גריס וכן דהא מילתא אחריתי קאמר. וי"ל דה"ק כשם שאמרתי לך דגזוזטרא יחידה שאם לא עשו לה מחיצה אסור למלאת ממנה כן שתי גזוזטרות שלא עשו לאחרונה גם כן אסור למלאת ממנה ושתיהן אסורות. ואוקימנא בשעשו בשותפות ולעיל פירשו בש"ס טעמא.

גמרא מתני' דלא וכו' וטומנין בעצה:    פי' טומנין פירותיהן בספל של קטני' ואע"פ שהטל נופל בהם אינו מכשיר' לקבל טומאה ומסתפגין באלונטית ולא חיישינן דאתי לידי סחיטה שהוא תולדה של מלבן כדפרי' במסכת שבת ואיסורא דאורייתא הוא. וסתרי אינשי כו' פרש"י ז"ל כי בעלי מלאכה היו ולא היו משכימי' משום דניחא להוי כטל אלא כדי שלא יבטלו ממלאכתן ואינו מחוור בעיני רבותי דא"כ מאי כשבשביל אלא ה"ק שהיו אנשים מעונגין ולדרך תענוג היו משכימי' דקים לן כי פירותיהן היו רטובי' ולא היו צריכין טל. מסתפג כו' פי' בי"ט כדרכו ובשבת דרך חצרות וקרפפות אמר רבה בר רב הונא לא שנו כלומר דשאני בגזוזטרא ומחיצותיה אלא למלאת דכיון דאיכא מחיצה עשרה ואמרי' גודא נעשה הים והגזוזטרא ר"הי וכי ממלא מר"הי לרה"י קא ממלא אבל לשפוך כו' פי' מפני שהנהר מוליך שופכין חוץ לגזוזטר' שהיא כרמלי' ואע"ג דאיהי לתחת הגזוזטרא שפיך להו דה"ל רשות היחיד מ"מ הא אזיל מכחו לכרמלית.


דף פח עמוד א[עריכה]

מתקיף להו כו':    פי' דאמרי' לקמן דמותר לשפוך מים לגומ' שבחצר ואע"ג שנתמלא' בע"ש ומה ששופך שם בשב' שופע ויוצא לרשו' הרבים דה"ל כחו ברשות הרבי' דחמיר טפי ופרקינן התם תיימי מיא פי' דהתם גבי עוקה רוב הפעמים נבלעין במקומן שעל דעת כן נותנין וכי נפקי שלא לרצונו נפקי ואין דעתו לכך וכיון שהוא דבר שאין מתכוין אפי' כשהוא פסיק רישיה ולא ימות מותר שהרי אסרו בכחו כדבר שאין מתכוין אבל סכא לא תיימי לעולם תחת הגזוזטרא וא"א שיתערבו שם כלל ולפיכך אסור: איכא דאמרי כו' אפי' לשפוך שרי וכן הלכה דבשל סופרים הלך אחר המקל בכל שתי לשונו' שבתלמוד וכדכתיב' במסכת עובדי כוכבי' פשיט' היינו עוקא פי' מהו דתימ' וכו' פרש"י ז"ל משום דאיהו לא איכפת לה דליפקו לברא הקשו בתוס' דהא בפרק הזורק תניא ספינ' שבים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה ר' יהודה אומר עמוקה עשרה ואינה גבוהה עשרה מטלטלין מתוכה לים אבל לא מן הים לתוכה ואמרי' מ"ש מתוכה ליה דשרי ופרישנא דאחורה שפיך להו והם יורדין מאיליהן לים דה"ל כחו בכרמלית וכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן דאלמא אפי' בשיודע ודאי דלפלגו בכרמלית ושופכן על דעת כן לא גזרו כח בכרמלי' וקשיא אפי' ללישנא בתרא דהכא וכ"ש ללישנ' קמא וי"ל דההיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דהכא דקי"ל כוותיה והכא ה"פ מהו דתימא הת' קיימי מיא הכא לא קיימי מיא קמ"ל דאפ"ה שרי משום דכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן וכן פירשו מקצת רבותי י"א ועדיין אינו מחוור בעיני דכל כה"ג ה"ל לפרושי האי טעמא דכחו ככרמלית לא גזרו ביה רבנן וכדקא מפרשינן בפרקי חבית ובתוספת תרצו דהתם גבי ספינה לא גזרו בכחו בכרמלית לפי שאין דרכה להיות סמוכה לרשות הרבים אבל בגזוזטרא שבבית לרשות הרבים גזרי' כחו בצד זה שעל הכרמלית אטו הצד האחר שעל היבשה דהוי כחו ברשות הרבים. והקשו על זה מהא דאמרינן בפרק חבית האי מאן דסחי מיא בנהרא לנגיב נפשיה והדר ליסק פי' דילמא אתי לאפוקי מיא ד' אמות בכרמלית ופרכינן אי הכי כי נחית נמי קא דחי מיא ופרקינן כחו בכרמלית היא וכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן. ותרצו דשאני התם דדחיית המים בגופו כח גרוע הוא וכלאחר יד וכחו בכרמלית כלאחר יד לא גזרו והא דנקיט מילתא פסיקתא כחו בכרמלית לא גזרו הכי פרושה כחו כה"ג בכרמלית לא גזרו ביה רבנן ולישנא קלילא נקט כוותיה בתלמודא לא שנו אלא בסמוכה כו' פירשנוה למעלה הא גופא קשיא אמרת יש גזל בשבת דאלמא אע"פ שמשתמש בשל חברו בחול שלא ברשות אוסר עליו בשבת עד שיערבו והדר אמרת וחורבה מחזיר לבעלים דאלמא אינו אסור עליו ופרקינן דה"ק יש דין גזל בשבת כלומר שעושין דין השבת גזל בשבת. הא כיצד שהחרבה מחזיר לבעלים ואינו אוסר וכן הלכה וההיא דגג הסמוך לרשו' הרבים דאמרי' לעיל כבר פירשנו' שם בס"ד.

ואי אמרת יש דין גזל בשבת אמאי אסורות:    פי' דבשלמא אי אמרת יש גזל בשבת ניחא. אמר רב ששת כו' פי' דאפי' בחול בדידהו משתמשי א"ה כו' פי' דבשלמא לדידי מתני' בשלא עשו מחיצה עליונה בשותפות וטעמא דרישא משום דיש גזל בשבת ומיהו סיפא כיון דעשו מחיצה לתחתונה שוב אינם רוצים לגזול לעליונה ונסתלקו אבל לדידך דאמרת כיון דשותפות יש להם בעליונה כי עבדי תחתונה אמאי לא אסרי בעליונה ופרקינן דכיון דעובדא תחתונה גליי' אדעתא דסלק נפשה מן העליונה וכאותה שאמרו בחצר שבין שני מבואות בא' רגיל ובשני אינו רגיל:


מתני' חצר שהיא פתוחה וכו':    בש"ס מפ' טעמא דכל היכא דליכ' עוקה אדם שופכן ונפקי לרשות הרבים וה"ל כחו ברשות הרבים ואסור מן הנקב ולמטה. פירש באותן שהן קמורין שיחזיק סאתים בחללה דהיינו מן הנקב שהו' פתוחה למטה אלא שמבחוץ צריך לקמור פי' צריך לכסות כדאמרינן בספרי שיש עגלות צב קמורות כלומר מכוסות כתרגומו. ופרש"י ז"ל כי לכך צריך לכסות כשהביב מבחוץ כדי שיפלו המים מידיו למקום פטור פירש לפירושו כי כשהוא ברשו' הרבים אם הוא מגולה פעמים שיעלה בקרקעות העוקה טיט ורפש וכיוצא בו ויתמעט גובהו מעשרה ונמצא שהוא כרמלית ואולי יפחת עד פחות משלשה שהוא רשות הרבים וכי זריק התם הרי הוא שופך מרשות היחיד לכרמלית או לרשות הרבים אבל כשהוא מכוסה כלו מבחוץ ויעשו פיו ברשות היחיד לעולם דינו כרשות היחיד דחורי רשות היחיד הוא וכי שופך מרשות היחיד לרשות היחיד שפך וזה הטעם בעצמו פירש הראב"ד ז"ל אבל בתוספות פירשו בשם רשב"ם ז"ל דטעמא משום חשדא דמראי' העין שלא יאמרו בית של פלו' מקלח מים בשבת. ולפי זה הטעם פירשו הא דקתני סיפא ר' אליעזר אומר ביב שהוא קמור ד' אמות לרשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת דכיון שהיא מכוסה ד' אמות סמוך לביתו וראשו רחוק מן החצ' תו ליכא חשדא שהרי אינו ניכר שיוצאין מחצרו ואין זה נכון דהא בש"ס אתיא למימר להדיא דטעמא דר' אליעזר משום דס"ל וימיתם תיימי מיא לכך הנכון כדפרש"י ז"ל דה"ק ביב שהוא קמור ד' אמות על ד' אמות אפי' ברשות הרבים שופכין בתוכו מים בשבת ולא חיישינן שמא יצאו המים מכחו לרה"ר דכיון שיש בו ד"א על ד' אמות מיתם תיימי מיא של בית סאתים התם וכן הכריעו בתוס':


וחכמים אומרי' אפי' גג או חצר מאה אמה פירש ועשה שם ביב לארך כל הגג או כל החצר לא ישפוך ע"פ הביב:    פי' דסברי רבנן דכל ששופך לתוך הביב נראה כמתכוון לשפיכה ושיצאו לחוץ הילכך אע"פ דתימי מיא התם אסור ולא התירו אלא כששופכן ברשות הראוי לזילוף שנראה כנראה אין דעתו לזלף וז"ש אבל שופך הוא לתוך הגג והן יורדין לביב דהשתא נר' כמזלף והכי פריש לא בש"ס החצר ואכסדרה מצטרפין לד' אמות בש"ס מפרש ליה:


גמרא מ"ט וכו':    פירש וכי מסתפק טפי מילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן בה בד' אמות. אדם רוצה לזלפן פירש דחצר שיש בה ד' אמות על ד' אמות ראויה היה לזלוף מפני שמשתמשין בה דרך כבוד ושלא יעלה האיבה הילכך אפי' בשנותין שם דרך שפיכה וסמיך לרשות הרבים אנן סהדי שאין דעתו אלא שיתפשטו בחצר וימנעו האיבה ועוד בשפיכתם לא שכיחא ואין דרך אלא לזלף וכיון דכן לא גזור בה רבנן ואפי' לשפוך שופך במקום שירצה. פחות מכאן אין אדם רוצה לזלפן פי' שהרי אינ' ראוי' לזילוף כי אינ' ראוי' לתשמיש של כבוד וכיון שכן אין מזלפן אלא שופכן במקום שיצאו לחוץ כדי שלא יטנפו חצרו ולפי' אסרו אפי' לזלפן שם דזלופן מלתא דלא שכיח' היא ומסתמ' דעתו שיצאו לחוץ ומתכוון לכך והרי הוא כאלו שופכן ממש כדי שילכו מכחו וכחו כי הא גזרו ברשות הרבים ושוב לא חלקו חכמים בין כרמלי' לרשות הרבים:


דף פח עמוד ב[עריכה]

מאי בינייהו כו':    עיקר הפי' כפרש"י ז"ל שהיה החצר ארוך וקצור והוא שתי אמו' על ח' דהשת' יש בו מדת ד' אמו' על ד' אמו' אלא שאינו כצורתו. לר' זירא אינו צריך עוק' דהכא נמי לא תיימי מיא לרבה צריך עוק' שאין דרך לזלף חצר כזה שאין משתמשין בו תשמיש של עיקר וכן הלשון מתפרש בפרק פסין וכדפרישנ' בס"ד ולא כמו שפירשו בכאן ר"ח והראב"ד ז"ל שיש בו ארך אמו' (ח') אלא שאין בו רחב ד' אמו' בשלמ' לר' זירא ניחא אלא לרבה קשיא פירש דקס"ד שהאכסדרה הוא מן הצד הא' והשלים החצר למדת שני אמות על שמנה. וכיוצא בו כגון שהיתה כו' פירש שהשלים החצר לד' אמות על ד' אמות. הא מני רבנן היא פירש דסבי' להו טעמא דזלוף וכדפרי' במתני' ואהא דאמרינן לר' אליעזר בן יעקב דרישא דמתני' נמי כר' אליעזר בן יעקב היא.

ואקשי' ומאי דוחקיה דר' זירא לאוקומי רישא כר' אליעזר בן יעקב:    וא"ת ומאי קושיא דהא אמרי' משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ויש למדין מכאן דההיא לאו כללא היא ותדע דהא ר' יוחנן ורב יהודה סבי' להו הכין דאמרי' בפרק הדר ר' יוחנן אמר נהגו העם כר' אליעזר בן יעקב ורב יהוד' אמר מנהג ולית להו שנאמר הלכ' כר' אליעזר בן יעקב אבל הגאונים ז"ל כתבו דההוא כללא דוקא הוא וסומכין עליו בכל מקום שאין סוגיית התלמוד כנגדו. ותדע שהרי אמר אביי בריש פ' הדר והשתא דאמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב דקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי דאלמא כללא דוק' הוא ומיהו לא נאמרו הכללות אלא על הרוב ולפיכך ומנין שהלכה כיחיד במקום רבים והוצרכו ג"כ לפעמים לפסוק הלכה כרבים משום דהוה מסתבר טעמא דיחידאה דפליג עלי' וכיוצא בזה פעמי' שאומ' התלמוד שאין הלכה כר' אליעזר בן יעקב ופעמים שהוצרכנו לפסוק הלכה כמותו כדפסק שמואל בפרק הדר וכדפסקי' במס' נדרים ובמקומות אחרים והא דהכא להכי קשיא לן מאי דמוקים לה כר' אליעזר משום דכיון דסיפא ר' אליעזר צריכינן לדחוקה ולמימר דחסורי מחסרא וכדפרשינן תלמודא בסמוך: ופרקינן דמתני' קשיתיה דא"כ איתא דאינה חסרה אלא רבוע ליתני חצר שאין בה ד' אמו' על ד' אמו' אבל כיון דקתני חצר שפחות' משמע האי לישנא שהיא חסרה שיעור בה מדת ד' אמות על ד' אמות וזהו האמת הילכך בהא נמי הלכה כר' אליעזר ב"י וכדברי ר' זירא ועוד דהא קי"ל הלכה כדברי המקל בעירוב והא מילת' דחצרו' היא וכן פסקו בתו': מתני' דלא כחנניא יש שפירשו כי מתני' דנקט אפי' חצר ואפי' גג דלא כחנני' דלא קאמ' אלא בגג לפי שאין הגג עשוי אלא לזלף ואין זה נכון כלל. אלא הפירש מתני' דקתני דשרו רבנן לשפוך לגג והם יורדי לביב דלא כחנניה דאיהו סובר שאין שופכין אפי' לגג לפי שאינו עשוי לבלע אלא לקלח וכן פירש"י ז"ל.

תנא בד"א כו':    פירש"י ז"ל דארישא דמתני' קאי וה"ק בד"א דחצר שאין בה ד' אמות צריך עוקה בימות החמה שאיהו רוצה שלא תטנף חצרו במים והוא שופכן כדי שיצאו לחוץ אבל בימות הגשמים שאין אדם מקפיד אין צריך עוקה ופרכינן והרי שופכין שאדם רוצה שיבלעו מים במקומן וקתני לא ישפוך דאלמא אין הפרש בזה בין ימות החמה לימות הגשמים ומהדרינן סתם למאי ניחוש לה כלומר דאם איתא דבימות הגשמים אסרו לשפוך למאי חששו אלא על כרחין אף היא אינה אלא בימות החמה שאין דרך צנורות לקלח בימי גשמים ויאמר העולם צנורו של פלו' מקלח מים לחוץ ואיכא מפני מראית העין וסבורין לומר דליכא הפרשה בין שופך דרך צנור לשופך דרך ידיו ממש לרשות הרבים אבל בימות הגשמים ודאי שרי: וקשה קצת לפי זה למה הביאוה לזו בכאן בש"ס ולא הביאוה על רישא דמתני' לכך כר"ת ז"ל דאסיפא דמתני' שלא ישפוך קאי והא דא"ל אביי והא שופכין לאו דמייתי לה מתני' אחריתי אלא ה"ק והא כל שופכין שאדם שופך בבית אפילו בימות החמה אדם רוצה שיבלעו במקומן וקתני לא ישפוך ומה לי ימות החמה או ימות הגשמים. ופרקינן שנא ושנא דהתם בימות הגשמים למאי ניחוש לה ולעולם משנתינו דוקא בימות החמה מטעמא דפרישנא ויש מקשים על פירש זה דא"כ מאי קא מפרש רבא טעמיה לפי שאדם רוצה שיבלעו מים במקומן דהא אפי' בימות החמה איתא לההוא אעמא וה"ל לרבא למימר מ"ט משו' דסתם צנורות מקלחין מים בימות הגשמים דהכ' היינו טעמ' דשריות' בימות הגשמים והיינו טעמא דאסור בימות החמה:


לשון והרי שופכין כו':    יבא דחוק ומשונה לפי זה והנכון כמו שפי' הראב"ד ז"ל דיכולה קאי בין אחצר פחותה מד' אמות או אביב קמור ולהכי מסדר לה בתר כלה מתני' והכא דפרכינן והרי שופכין וכו' אתי שפיר כלומר דהאי טעמא אינו מספיק לגבי סיפא דמתני'.

אמר רב נחמן כו':    פרש"י ז"ל דסאתים דנקט דוקא הוא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ואע"ג דתניא לעיל דבימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע שופך ושונה כדי מדתה האמו' דס"ל לרב נחמן דברייתא בעוקה קטנה מחזקת סאה ושופך ושונה עד כדי סאה ואביי אמר דכיון דמחזקת סאתים כשיעור מים שאדם מסתפק מהם בכל יום שופך אפי' כור ואפי' כוריים ולאביי מתנייתא לעיל במחזקת סאתים ושופך ושונה עד כדי שירצה ואפי' כור ואפי' כורים ואין פי' זה נכון חדא דדחיקא מתנייתא דלעיל לרב נחמן ולישנא לא משמע הכין וכל כה"ג ה"ל לתלמוד' לאקשויי ולתרוצי הכין ועוד דא"כ הא דתניא לקמן אחת עוקה ואח' גסטרא ברכה וערבה אע"פ שנתמלאו מים מע"ש שופכין מים לתוכן בשבת לא אתיא אפי' לאביי אלא בימת הגשמים וא"כ היכי מותיב מינה אביי לרבא על מאי דפריש במתני' דהא מתני' בימות החמ' היא כדתנ' לעיל והנכון כמו שפירשו דבמחזק' סאתים מודה רבי נחמן ששופך כל צרכו דטפי מסאתים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה כלום וסאתים דנקט לאו דוק' אלא שמן הסתם אין אדם מסתפק יותר ומחזקת סאה נותנין שם סאה דוקא ואפילו בימות הגשמים לא נתן שם כל עיקר גזירה שמא יתן סאתים שהוא השיעור שאדם מסתפק בכל יום ואי שרית ליה מקצת אתי לשפוך כל שיעורו. אביי אמר הילכך כל בימות הגשמים אפי' מחזקת סאה בלבד נותנין שם אפי' כור ואפי' כוריים ולאביי מתניתא דלעיל מיירי אפילו בעוקה קטנה אבל לרב נחמן אתיא במחזקת סאתים ודכ"ע שופך ושונה כמו שירצה קתני והלכה אביי דבתר' הוא ומסתב' טעמיה ודברי הרמב"ם ז"ל נוטין לפרש"י ז"ל דוק ותשכח הא דאמרי' דסתם צנורות מקלחין מים בימות הגשמים פירש שמקלחין כן מפני הגשמים שאפי' שלא בשעת הגשמים מתמצין והולכין אחר הגשמים: וכן שתי דיוטות. פירש כגון שתי עליות ולפניהם חצר שהיא פחותה מד' אמות על ד' אמות ועשתה אחת מן העליות עוקה לעצמ' סמוכ' לעלייתה והאחרת לא עשתה כלום אותה שעשת' עוקה מותרת לשפוך מים ואותה שלא עשתה אסורה וכטעמא דפרישנא בש"ס והא דנקט' תנא בדיוטות לאשמעי' דאפי' בהא חיישינן דילמא אתי לאפוקי מאני דעליות למטה בחצר וכן פירשו כל המפרשים ז"ל. וקשה לפי זה הא דנקט מקצתן עשו עוקה דה"ל למתני עשו לאח' ולא עשו לשניה' וכדקתני גבי שתי גזוזטראות ומיהו טעמים שאין התנא מדקדק בכך והראב"ד ז"ל פירש דהא מתני' תרתי מילי קתני והא דקתני וכן שתי דיוטות קאי אמאי דקתני חצר ואכסדרה מצטרפין לד' אמות ועלה קתני דה"ה אם היו שתי דיוטו' לפני עליה אחת והיו הדיוטו' זו כנגד זו שלא היו זו למעלה מזו ופתח אחד של העליה פתוח לדיוטא זו ופתח אחר פתוח לדיוטא השניה אע"פ שאין בזו ד' אמו' ולא בזו ד' אמות כיון שיש לפני עליה שתי דיוטות שבין שתיהן ד' אמות מזלף כאן וכאן ואינו שופכן בחוץ אבל אלו לא היו זו כנגד זו פעמים שיראה האחת מתקלקלת במים ויצטרך לחזור על האחרת ויכבוד עליו וישפוך בחוץ הדר קתני דינא אחרינא מקצתן עשו עוקה ועכשיו חזר לדין החצר דאיירי ביה מעיקרא דחצר פחותה שאמרו שהיא צריכה עוקה ומקצת בני החצר עשו עוקה לפניה' ומקצתן לא עשו אותן שעשו מותרין לשפוך ואותן שלא עשו אסורין מטעמא דמפרש בש"ס והפי' הזה דחוק מאד מטעמא דמפרש בש"ס ופרש"י ז"ל מחוור ממנו:


מ"ט אלימא משום דנפישי מיא:    פירש דהתם עוקה זו אינה אלא סאתים כדינא דלעיל ושתי הדיוטות יש להן ד' סאין לשפוך כל אחת בית סאתים ויצאו המים לחוץ והתניא אחת לי עוקה כו' אלא אי איתמר וכו' ופרכי' כי לא ערבו אמאי אסורין הקשו בתוס' אדרבה תקשי לן כי לא ערבו אמאי מותרין אפי' אותם שעשו עוקה דהא קא שפכי מרשותם לחצר המשותפת בלא עירוב ותרצו דקים לן דמתני' דקתני את שעשו מותרין היינו שישפכו בפנים בבתיהם או בדיוטא שלהם ויורדין מעצמן לעוקה דכחו בחצר המעורבת לא גזרו חכמים ומשום הכי פרכי' דכי לא ערבו אמאי לא נתיר לעשות כן אפי' לאותן שלא עשו העוקה ואמרי' אמר רב אשי גזיר' דילמא אתו לאפוקי מאני דבתים לחצר פי' דכיון שהעוקה רחוקה מהם אם באים לשפוך בדיוטא שלהם לא ילכו המים מאיליהן יפה לעוקה ונתקלקל דירתם ויוצאין המים בכליהם מחוץ לעלייתם אל החצר שאינה משותפות כדי לשופכם לעוקה יפה והא דאמרי' מאני דבתים בלאו מאני נמי איכא למיחש משום מיא גופייהו אלא דלאו ארחא לשפוך מים ולהוציא' אלא בכלים.