תוספות רי"ד על הש"ס/עירובין/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מהדורא תניינא[עריכה]

דף מא עמוד ב[עריכה]


גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה פי' כדילפינן מוהתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו ואמרה תורה דמשום כבודו ידחה לאו דלא תוכל להתעלם והם הכי ילפי' מהתם דדחו רבנן לאיסורייהו משום כבוד הבריות:

תנאי היא דתניא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו ר' נחמי' אומר במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו כך הגירסא כתובה בכל הספרים וכן עיקר מאי במקומון אי לימא במזיד פי' ובהא פליגי דת"ק סבר אע"ג דחזרו דוקא בשוגג יאכלו אבל במזיד לא יאכלו ור' נחמי' סבר דבמקומן אפילו במזיד יאכלו והא קתני ר' נחמיה וראב"י אומר לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין פי' אם בע"כ האי דקאמר ר' נחמיה במקומן יאכלו בשוגג קאמר ולא במזיד ואי הכי היינו ת"ק ובמאי פליגי אלא ודאי חסורי מיחסרא והכי קתני כו' והמורה אמר דל"ג וחזרו ואינו נ"ל דדאי ל"ג וחזרו מנ"ל למימר חסורי מיחסרא ולאקומי פלוגתייהו במזיד במקומן והא שפיר משמע דפליגי בשוגג שלא במקומן ואתא ר' נחמיה למימר דדוקא במקומן יאכלו שוגג אבל שלא במקומן לא יאכלו כלל אלא ודאי מדקאמר חסורי מיחסרא ש"מ וחזרו גרסי' ומשום דמשמע דחדא מילתא קא אמרי איצצטריך למימר חסורי מיחסרא כו' ואתיא פלוגתייהו במזיד במקומן וכי אמרינן חסורי מיחסרא בודאי ל"ג וחזרו ודחי לא במזיד במקומן דכ"ע ל"פ דאסור והכא בשוגג שלא במקומן קא מיפלגי דת"ק שרי כו' פי' והאי דתני וחזרו ה"פ או שחזרו וה"ק ת"ק בין אם יצאו ועודין בחוץ בין אם חזרו דין אחד להם דבשוגג יאכלו אפילו שאל במקומן ובמזיד לא יאכלו אפילו במקומן ואתא ר' נחמי' למימר דוקא במקומן יאכלו שוגג אבל שלא במקומן לא:


דף מב עמוד ב[עריכה]


אמר רב הלכה כר"ג בדיר וסהר וספינה ושמואל אמר הלכה כר"ג בספינה אבל לא בדיר וסהר וקיי"ל הלכה כרב באיסורא וא"נ אלו הבאין בספינה ומוציאין אותן הגוים בשבת על הנמל בתוך העיר רשאין והלך בכל העיר ובלבד שלא יצאו חוץ לשערי העיר ויש עוד לומר שאע"פ שלא הוציאוהו מן הספינה כיון שנכנסה הספניה בתוך הנמל שהיא בתוך העיר כל העיר כולה היא לו כארבע אמות ויכול לירד ולהלך בכל העיר אבל ודאי לצאת חוץ לעיר אסור ומעשה דספינה דר"ג יש לומר כגון שלא הי' הנמל בתוך העיר א"נ לדידהו דלית להו שכל העיר הוא לו כד"א:

ובירושלמי גרסינן ולמה לי עד שלא חשיכה ואפי' משחשיכה ולאו ר"ג ה יא תפתר שהי' כל מין יתר מבית סאתים לא יהו מחיצות גבוהות עשרה אלא יהו פרוצות יתר מעשר לא יהא עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ נ"ל דה"ג או לא היו מחיצות גבוהות עשרה לא היו פרוצות יתר מעשר או לא הי' עומד כנגד הפרוץ וזה מוכיח כדברי ולא היא שהנמל היא כרמלית ודווקא בעיר מהלך את כולה ולא בכרמלית:


דף מד עמוד א[עריכה]


פיסקא פעם אחת לא נ כנסו לנמל כו' אלא לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהדוא דתניא עשארה דופן לסוכה ר"מ פוסל כו' כמה קשה לי כל זו השיטה ופתרון המורה דכתב ר"מ פוסל מפרש במסכת סוכה שמא תברא ולא מידי קא עביד וכיון דלא מתקן לה לסוכה אע"ג דעביד אהל שרי דקסבר עושין אהלי ארעי דהואיל ולא קא מתקן סוכה האי אינו אלא אהל ארעי ושרי וסוכה איכא למיפרך עלה דהא כדי שיאכל ויישן קתנ י אלמא לתקנה לסוכה קאתי והא פרכינן עלה פרכי טובא עד דמפקינין לה מטעמי' וקשיא לי היכי סליק אדעתיה לתרוצי דהא דתני עושה אדם את חברו דופן לסוכה הוא ר"מ דפוסל ובברייתא קתני כדי שיאכל וישתה ויישן ותו דאמרינן ותיסברא אימור דשמעת ליה לר"מ בהמה אדם וכלים מי שמעת לי' ופירוש המורה אימור דשמעית ליה לר"מ דפוסל בהמה משום שמא תבורח אדם שיש בו דעת לעמוד או כלים שאינ ם זזים ממקומן מי שמעת לי' והא תנ א אדם וכלים הוא דקתני את חברו דופן ויזקוף את המטה וקשיא לי היכי מצינן למימר אדם מי שמעת לי' והא כך פוסל ר"מ אדם כמו בהמה דהכי אמרי' בפ' שני דסוכה בה' ראש האילן עשאה לבהמה דופן לסוכה ר"מ פוסל ור' יהודא מכשיר שהי' ר"מ אומר כל דבר שים בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסים לבריאות ואל גולל לקבל ואמרי' התם מ"ט דר"מ אביי אמר גזירה שמא תמות ור' זירא אמר גזירה שמא תברח הדר מקשה בין למ"ד שמא תמות בין למ"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעליא היא ורבנן היא דגזרו בה אלא מעתה תטמא מושם גולל אלמה תנן ומטמא משום גולל ור' מאיר מטהר אלא אמר רב אחא בר יעקב קסבר ר' מאיר כל מחיצה שאינה עשוי' בידי אדם א"נ כל מחיצה העומדת ברוח אינה מחיצה אלמא כך היא פסול לר""מ האדם כמו הבהמה ותו דאמרי' ור"מ אליבא דמאן אי אליבא דר"א להוסיף נמי יאסר אלא אליבא דרבנן אימור דאמרי רבנן להוסיף לכתחלה מי אמור ופירוש המורה נהי דלא מתקן לה לסוכה ר' מאיר דמוקמית לה דשריא אליבי' משום דלא הוי תיקון מצוה אהל דלאו הכשר מצוה אליבא דמאן שרי ר"מ לא כר"א רבי' ולא כרבנן דהא פקק החלון אין שם מצות סוכה ולא שרי רבנן אלא להוסיף וקשיא לי טובא דכיון דליכא בההיא דופן כשרות סוכה אמאי מיתסר משום אהל ארעי לא מקרי אהל ארעי אלא מידי דאית ליה גג אבל מחיצה בעלמא דלית לה גג שריא כדאמרינן בשלהי מכסתים בה' נגר הנגרר אמר רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו בשבת אמר שמואל מושם ר' חייא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת אמר רב ששת ברי' דרב אידי לא אמרון אלא שאין בגנה טפח אלב יש בגנה טפח אסור אלמא לא מיתסר משום אהל ארעי אלא מידי דאית לי' גג אבל מחיצה בעלמא לא ודאי אי הויא מחיצה המתרת כגון מחיצת רשה"י בשבת המתרת לטלטל ומחיצה המכשרת את הסוכה היא חשובה כמו בנין אבל העשוי' לצניעותא בעלמא או להגן מנפי החמה שריא כדאמרינן לקמן בהילכתין הא בדופן שלישית הא בדופן רביעית ולקמן בפ' כל גגות העיר בה' גג גדול אמרינן איתמר כותל שבין שתי חצרות ונפל רב אמר אין מטלטלין בו אלא בארבע ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כי הא דשמואל ורב הוו יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל נגודו לי גלימא אהדרינהו רב לאפי' אמר להו שמואל קטורי ביה הימייני' והיכי עבד שמואל הכי והאמר שמואל זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה שמואל דעבד לצניעות' בעלמ' היא דעבד ורב אי ס"ל דאסור לימא אסור. אתירי' דשמואל הוה. ומ"ט אהדרינהו רב לאפיהב כי היכי דלא לימא הדר בי' רב משמעתי' אלמא לרב דהוה מצריך מחיצה ביניהם להתירם לטלטל בחצר הוה אסור למיגד גלימא בנתיים ולשמולא דאל מצריך מחיצה ביניהן והוה עביד לצניעותא בעלמא שרי וה"נ כיון דלא משתריא סוכה בההיא דופן אמאי ליתסר משום אהל ארעי נ"ל לפרש דהאי דתירץ אלא ל"ק הא ר"מ והא ר' יהודא לאו אליבי' דרב אחא בר יעקב דפסיל לבהמה פסול תורה משום דהיא מחיצה העומדת ברוח ולא הויא מחיצה דא"F היכי קתני כדי שיאכל וישתה ויישן אלא אליב' דר' זירא תירץ דתלי טעמא דר"מ גזירה שאמ תברח ומן התורה מחיצה מעליא היא ורבנן היא דגזרו עלה שמא תברח וזה לפי שעה בעוד שיכין מחיצה כשרה עושה את חברו דופן כדי שיאכל וישתה או יישן ואח"כ יעשה לה מחיצה כשרה וכיון שאין הסוכה נכשרת בכך שהרי עתיד האו לעשות מחיצה אחרת לא הוי כמתקן סוכה מיהו אהל מיקרי שהרי הוא יוצא ידי חובה לפי שעה מסוכה באככילה ובשניה ומש"ה מקשה ר"מ אליבא דמאן וכיון דס"ל להאי מתרץ כר' זירא דאמר שמא תברח מקשינן לי' אימור דשמעית לי' לר"מ בהמה אדם מי שמעת לי' שהרי ישלו דעת ואל יברח דאע"ג דתני שהי' ר"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו דופן לסוכה לא מיירי אלא בבהמה שאין בה דעת ואל באדם וכלים ל"ג דהא בפירוש תני כדי שלא תפול חמה על המת ולע האוכלין אלמא לא מושם כשדרות סוכה עביד לה אלא להגן בעלמא ולית בה שום איסורא כדפרישית


דף מה עמוד א[עריכה]


פיסקא מי שיצא ברה"ר כו' מאי לאו מושם ר"א לטעמי' כו' פי' כיון דסבר ר"א דארבע אמות שנתנו לו חכמים הן שתים לכאן ושתים לכאן נמצאו שהשתים הן מובלעות בתוך תחומו ומש"ה אמר שתים יכנס דהבלעת תחומין מילתא היא ומשויא להו כחד אבל לר' יהודא דאמר שהן לרוח אחת אם רוצה אותן מתחומו והלאה אנין מובלעות כלל שהראי כולן הן חוץ לתחומו הילכך אפילו אמה לא יכנס אבל ודאי לרבנן דאמרי שהן שמנה על שמנ ה שנמצא שהן מובלעת ד' בתוך תחומו וד' חוץ לתחומו ומש"ה אמר ומדר"א מותבת לי' למר דהא לרבנן נמי מובלעין הוו ואפ"ה אמרינן אפילו אמה אחת לא יכנס דס"ל הבעלת תרומין לאו מילתא היא ומשני עד כאן ל"פ אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודי לי' ולא היא דהבלעת תחומין היא מפני שעומד בתוך אותן שתי אמות כדאמרינן בשלהי פרקין דעקר חדא וקאי בתרתי ואותן שתי אמות נכנסות בתוך תחומו שכשנ ותן לו ד"א והיא באמצען השתים שבצד תחומו נכנסות לתוך תחומו:


דף מו עמוד ב[עריכה]


פיסקא מי שישן כו' שלא אמרו לערב בחצרות אלא שלא לשכח את התינוקת פ' המורה אבל עיקר עירוב בתרומין היא ואינו נ"ל דמה ענין תחומין אצל עירובי חצרות אלא מושם שיתופי מבואות היא דסגי לן בשיתוף ואין אנו צריכים לערב גם בחצרות אלא מפני התינוקת ניתקן שלא תשתכח תורת עירוב מהן והכי אמרינן לקמן בפ' הדר עם ההנכרי בה' בעה"ב מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי כדי של אתשכח תורת עירוב מן התינוקת ויאמרו אבותינו לא עירבו דברי ר"מ וחכ"א או מערבין או משתתפין:


דף מז עמוד א[עריכה]


ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול פי' המורה פליג את"ק דאסר אפילו ליארוס ומדר' יהודא פליג דשרי ארוסה לינשא ובפ' החולץ פי' ר' יוסי אנשיאו' קאי וה"ק ליה לר' יהדוא כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת ולא גזרי ארוסין אטו נישואין ומיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקתה בין לאלמנה לגרושה והתרתה אלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא סבירנא לי אלמנה מן הנשואין לא תיארס כל שלשים של ימי אבלה מפני האיבול והאי כל הנשי' יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשאי דהתם כר' יהוד' ס"ל דגבי הבחנה ר' יוסי מיקל טפי מר' יהודא כדאמרן בשלהי גמרא דארבעה אחין אלא באבלו אתא לאפלוגי עלי' ונ"ל שפשט המשנה מוכיח כפי מה שפי' בפ' החולץ דהא ר' יהודא מילי קאמר הארוסות ינשאו והנשואו' יתארסו ואם איתא דר' יוסי פלגי עלי' בתרתי בין באירוסין בין בנשואין כי היכי דאיירי באירוסין אמאי לא איירי בנשואין נמי ואמר כל הארוסות לא ינשאו אלא ודאי מדלא איירי בה כלל ש"מ מודה ר' יוסי לר' יהודא בכל דבריו לא פליג עלי' אלא באיבול דהאלמנה ואי קשיא מדקאמרי' התם בפ' החולץ תניא ר' יוסי אמר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האבל וכמה אבל שלה שלשים יום וכולן לא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים דמשמע מדקאמר וכולן דקאי אפילו אארוסית ואסר להו להינשא ודלא כר' יהודא תשובה האי וכולן לא קאי אלא אכל הנשים דרישא דלא מיירי אלא בנשואות דאילו ארוסה לית לה אבל כדאמרינן התם אשתו ארוסה לא אונן ואל מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאת לו וכי היכי דכל דרישא לא איירי אל בנשיאות הם ה"נ האי וכולן דסיפא לא איירי אלא בנשואו' אבל לעולם אית ליה לר' יוסי הארוסות ינשאו כר' יהודא וה"פ המורה התם וכולן אנשואות קאי ובהילכתין נמי אמרינן לקמן הרי שהיתה רדופה לילך לבית אבי' כו' עד כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ ור' יוסי מתיר ליארוס ולינשא מיד הכא ר' יוסי גרסינן ואי קשיא כיון דר' יוסי לא פליג על ר' יהודא בנשואין אמאי אמר ר' יוחנן לקמן הלכה כר' יוסי ולא אמר הלכה כר' יוסי ור' יהודא יש לומר דפסק הלכה נמי כר' יוסי ור' יהודא יש לומר דפסק הלכה נמי כר' יוסי דאמר חוץ מן האלמנה מפני האיבול ודלא כר' יהודא ולהכי לא נקט ר' יוסי ור' יהודא אלא ר' יוסי בלחוד ומורה פי' בפ' החולץ והאי דנקט ר' יוסי ולא נקט ר' יהודא דהא ר' יהודא נמי שרי ארוסות לינשא בהדיא אלא משום דר' יוסי נימוקו עמו:

מכלל דיחידאה היא דפליג עלי' מיכן מוכיח שלא נקבעה הלכה כר' יוסי אלא מחבירו ולא מחביריו אבל המורה פי' ומעלה הלכה כר"ע היכי דיחיד פליג עלי' וכר' יוסי אפילו במקום רבים ואינו נ"ל דבכולהו כתב מחבירו כר"ע מחבירו וכר' יוסי מחבירו וכר' מחבירו ואילו כן הוה ליה למיכתב וכר' יוסי אפילו מחביריו ושמא כך מצא כתבו הגירסא בספרו ומיכן מוכיח שאינו כן:


דף מח עמוד א[עריכה]


פיסקא אין לו אלא ד' אמות וכו' ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו פי' כשהאדם עומד זקוף מכביד הגוף על הרגלים ואינו יכול לפשוט פרקי רגליו אבל כששוכב פושט הפרקים ורגליו מאריכות:

לעולם באמה דידי' נ"ל דוקא להלך אבל לטלטל באמה של קודם שהמעביר ד' אמות ברה"ר דהילכתא גמירי לה שיעור שוה יש לכל אדם בין לננס בין לענק כשהמקום החפץ והא מודד ד"א לכל צד:


דף מט עמוד ב[עריכה]


פיסקא מי שבא בדרך והי' ירא שמא תחשך כו' אמר המורה וחשיכה לו גרסי' ונראה שיותר טוב נראית גירסת הספרים שחשיכה משמע שכבר חשיכה קודם שיאמר דבר וזה לא יכתן שלאחר שהחשיך יאמר שביתתי בעיקרו של אילן א"ו מבע"י הי' והי' ירא שמא תחשך ולא יגיע שם הילכך הקדים ואמר שביתתי שם:


דף נא עמוד א[עריכה]


פיסקא אם אינו מכיר וכו' המעביר ד' אמות ברה"ר אינו חייב עד שיעביר ד"א ואלכסונו פי' המורה ד"א ושמנה חומשי אמה דאמרנין כזה יהו כל שובתי שבה פיאות הן להם וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כי האי גוונ א שנותנין להם אלכסונו דהא ליכא למימר בהן רבוע ועיגול ומשמע מדבריו שאינו חייב עד שיעביר ד' אמות ושמנה חומשים ודברי זה קשה בעיני ביותר שלא יתחייב אדם אלא בקרוב לשש אמות ובכל דוכתא תנינן ד"א ונ"ל לפרש כך שבמקום שעומד החפץ ברה"ר נותנין לו ד"א לכל צד שהן שמנה על שמנה מרובעת ואם עקרו אדם ממקומו והוליכו בדרך ישר לאורך רה"ר מזרח ומערב או לרוחבו צפון ודרום מתחייב בד' אמות הוציאו מד' אמותיו אבל אם הולכיו באלכסון ד"א פטור שדהרי עדיין החפץ בתוך ד' אמותיו עומד שבטבלה מרובעת אנו נותנין אותם לו ועדיין לא הוציאו חוץ מטבלתו עד שיוצאינו ד"א ושמנה חומשין:


דף נא עמוד ב[עריכה]


פיסקא זו היא שאמרו כו' לר"ש מתניתין ני דייקא מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה כו' פי' נ"ל דבכה"ג מיירי מתני' כגון שאמר שביתתי במקום פלוני כדרישא ובהא פליגי ר' מאיר ור' יהודא דר' יהודא סבר כיון שהחזיק בדרך (במקום פלוני) אע"פ שחזר כעני משוינן ליה וכיול היא לומר שביתתי במקום פלונ י הילכך קנה לו באמירתו והוא דהוי עני מותר לילך וכל בני העיר שהן עשירים אסורין אע"פ שאמרו דכל במקום פלוני אין עשיר לא ור"מ סבר כל המחזיק בדרך שיכול לערב ברגליו לילך ולהגיע לאותו מוקם ולומר שביתתי במקומי ולא עירב אלא חזר לעירו ה"ז חמר גמל דמספקא ליה אי חשבי' לי' עני כיון שהחזיק בדרך וקנה לו שביתה שם בדיבורו או דילמא כיון דחזר נפק לי' מתורת עני והו"ל עשיר ואין בדבריו כלום והרי הוא כבני העיר הילכך אין לו אלא אלפים שבין עירו לעירובו ודברי המורה לא נ"ל כלל ורב חסדא ודאי כי היכי דלא תקשי ליה מתני' מפרש לה כדברי המורה:


דף נב עמוד א[עריכה]


אמר רמי בר חמי הרי אמרו שבת יש לו ד"א הנותן את עירובו יש לו ד"א או אין לו ד"א פי' נ"ל דבשבת בבקעה קא מייר ידהיכא דשבת בבקעה יש לו ד"א שמודדין לו אלפים אמה חוץ לארבע אמות דיד' דכי היכי דאם שבת בעיר מודדין לו אלפים אמה חוץ לחומת העיר דכל העיר כולה היא לו כד"א ועוד מודדין האלפים אמה חוץ לאותן ד"א וזהו שלמדנו מן המקרא שבו איש תחתיו אבל הנותן עירובו אם נתן עירובו בעיר תנאי לקמן בשלהי פרקין דלקמן פלוגתא דרבי עקיב' ורבנן דרבי עקיב' סבר אין לו ממקום עירובו אלא אלפים ואל אמרינן שתהא לו כל העיר כד"א ורבנן סברי כל העיר כולה היא לו כד"א ומהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה ודוקא בנותן את עירובו בעיר אמרי רבנן דמהלך את כולה אבל הנותן את עירובו בבקעה אינו מודד אלא ממקום עירובו ואין נותנין לו ד"א ואע"ג דאמרינן כל העיר כולה כד"א דמיא דמשמע דארבע אמות אית ליה לא אמרנין הכי אלא כלומר שכל העיר כולה היא לו כביתו שאם נתן עירובו בבית אחד וקנה שביתה בההיא בית מודדין לו מפתח הבית ולא ממקום עירובו מפני שבכל הבית קנה שביתה והם הכי כל העיר חשבינן לה כד"א שבאותו הבית אבל לעולם אם נתן עירובו בבקעה אין לו ד"א ואינו מודד אלא ממקום עירובו ואל דמי לקונה שביתה ברגליו שאפילו ברגליו בבקעה מודדין לו חוץ לארבע אמותיו כדילפינן משבו איש תחתיו וגם פתרון המורה כך מוכיח שהשובת בבקעה נותנין לו תחלה ד"א ואח"כ מודדין לו אלפים אמה חוץ להן דה"פ שבת שקונה שביתה ברגליו יש לו ד"א לקנייתו לבד מאלפים לכל רוח ובשלהי פרקין גבי ולמודד שאמרו פירש למודד שחשיכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעית בינונית אולי יכנס בתחום העיר וכלו אלפים שלו אמה אחת חוץ לתחום לא יכנוס כו' עד דכיון שמדד אלפים לבד מקום שביתתו שהן ד"א אינו יכול לעבבור חוץ לאלפים וכל זה אינו נ"ל שניתן לשובת בבקעה ד"א קודם שניתן לו אלפים וידמו אותן ד"א כמו העיר ששבת בה שכל העיר כולה היא לו כד"א ומודדין האלפים אמה משער העיר שא"כ אם יצא חוץ לתחום יש לו ד"א הרי שמנה אמות ד"א בתחלת האלפים אלא וד"א בסוף האלפים וכולי האי מנלן א"ו השובת בבקעה אינו מודד האלפים אלא ממקום רגליו ואם יצא חוץ לתחום עוד יש לו ד' אמות ולא יותר ואותן ד' אמות של יוצא חוץ לתחום למדנו משבו איש תחתיו דהכי משמע שבו איש תחתיו של יצא דם תחתיו ואלו הן ד"א שבסוף האלפים שאין אדם יכול לזוז מהן אבל בארבע ראשונות הוי מהלך עדיין אלפים אמה אלא ודאי לא נאמר שבו איש מתחתיו אלא לד"א שחוץ לתחום וה"ג בירושלמי מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ד"א ומנין לארבע אמות שבו איש תחתיו אלמא לא קאי קרא אלא אד' אמות דחוץ לתחום וה"פ גם המורה לעיל אבל לעולם לכתחלה אין נותנין לו ד"א ואין מונה אלפים אמה אלא ממקום רגליו ומתניתין הכי קתני מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה אלמא אינו מונה אלפים אלא ממקום רגליו ולגבי אינו מכיר תני אם אינו מכיר או אינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח ואל תני אלפים וד"א והשובת בעיר דאמרינן שכל העיר כולה היא לו כד"א לאו למימרא כד"א לדבקעה אלא כד"א דביתו כדפרישית לעיל והאי דאמרינן הרי אמרו שבת יש לו ד"א ומבעיא לן גבי נותן את עירובו באותן ד"א דיוצא חוץ לתחום קאמר שהשובת בעיר יש לו אלפים אמה ואם יצא חוץ לתחום יש לו ד"א כדילפי' משבו איש תחתיו אבל הנותן את עירובו שנשתכר עוד אלפים אחרות חוץ לעיר יש לומר שאין לו ד"א שאם יצא חוץ לאלפים של עירובו אין לו אפילו אמת אחת שכיון שהרויח אלפים בעירובו שוב לא ניתן לו עוד ד"א ליוצא מהן: כל מה שכתבתי כאן אינו כלום ועיין במהדורא תליתאה:

פיסקא מי שיצא לילך וכו' תניא נמי הכי מי שי שלו שני בתים כו' פי' וכגון שאמר שביתתי במקום פלוני דכיון דהחזיק בדרך עני הוא חשוב וכיול הוא (לומר) שביתתי במקום פלוני אמר רבה לומר כ"ע ל"פ כי פליגי להחזיק פי' אע"ג דלא תני בהברייתא והחזירו חבירו כדקתני במתני' צריך יהא שיחזירנו חבירו ויאמר לו עת חמה האי ועת צנה היא אבל אם חזר מאליו בטלה לה חזקת הדרך והרי האו עשיר ושוב אינו יכול לומר שביתתי במקום פלוני כי פליגי להחזיק דתנא קא בעי תרתי חזקה ואמירת חבירו שיחזירנו ור' יוסי בר' יהודאה לא בעי חזקה אלא אע"פ שלא החזיק לבד שהי' רוצה להחזיק והחזירו חבירו כדבריו עני חשבינן ליה וכילול הוא לומר שביתתי במקום פלוני ורב יוסף אמר להחזיק כ"א ל"פ דצריך שיחזיק בדרך שאם לא יחזיק בדרך אינו חשוב עני ור' יוסי בר' יהוד' את"ק קאי דקתני החזיק כי פליגי לומר לו חבירו ולהחזירו דת"ק לא קתני והחזירו חבירו בברייתא דכיון דהחזיק בדרך אע"פ שחזר מאליו לא יצא מתורת עני ולא איבד חזקתו ובמתני' דקתני והחזירו חבירו לאו דוקא וברייתא אתית לפרושי מתני' דר' יהודא לא בעי והחזירו חבירו ור' יוסי בר' יהודא פלגי עלוי' ובעי תרתי חזקה ואמירת חבירו ולא שיחזור מאליו ולא תני רב יוסף יתר על כן ולא אפילו אלא הכי תני ר' יסוי בר' יהודא אומר מצאו חבירו כדפריש המורה בלישנא קמא דידי' והאו נ"ל עיקר:

כמאן כרב יוסף אליבא דר' יוסי בר' יהדוא דבעי תרתי פי' ה"ה נמי דאתי כרבה אליבא דר' יהודא אלא חד מנייהו נקט: