עירובין ע א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ליגזר דילמא אתי לבטולי להו קמ"ל:
ואין נוטלין רשות:
למה לי לא צריכא אאף על גב דאמרי ליה קני על מנת להקנות בעא מיניה אביי מרבה חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב כשהוא מבטל רשותו צריך לבטל לכל אחד ואחד או לא א"ל בצריך לבטל לכל אחד ואחד איתיביה גאחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב שנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו או לאחד שלא עירב אבל לא אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו קתני מיהת רישא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב ה"ד אי דליכא אחרינא בהדיה בהדי מאן עירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה וקתני לאחד שעירב ורבה הכא במאי עסקינן דהוה ומית אי דהוה ומית אימא סיפא אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ואי דהוה ומית אמאי לא אלא פשיטא דאיתיה ומדסיפא איתיה רישא נמי איתיה מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא תדע דקתני סיפא דרישא ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו לשנים אין לאחד לא ואביי אמר מאי לב' לאחד מב' אי הכי ליתני לאחד שעירב או לאחד שלא עירב קשיא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב לאביי דאיתיה וקמ"ל דאין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד לרבה דהוה ומית ולא גזור זימנין דאיתיה ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב פשיטא מהו דתימא כיון דלא עירב ליקנסיה קמ"ל וב' שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו לרבה תנא סיפא לגלויי רישא לאביי ב' שלא עירבו איצטריכא ליה סד"א לגזר דלמא אתי לבטולי להו קמ"ל או לאחד שלא עירב למה לי מהו דתימא הני מילי היכא דמקצתן עירבו ומקצתן לא עירבו אבל היכא דכולן לא עירבו ליקנסינהו כדי שלא תשתכח תורת עירוב קמ"ל אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב לאביי תנא סיפא לגלויי רישא לרבה איידי דתנא רישא תנא נמי סיפא ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו הא תו למה לי לא צריכא דבטיל ליה חד מינייהו לחבריה מהו דתימא לשתרי ליה קמ"ל כיון דבעידנא דבטיל לא הוו ליה שריותא בהא חצר לא ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו הא תו למה לי לא צריכא דאמרי קני על מנת להקנות בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות
רש"י
[עריכה]
ליגזר - דאי מבטלי אינהו ליחיד אתו למימר נמי יחיד מבטל לשנים:
ואין נוטלין רשות למה לי - הא תנא ליה היו שנים אוסרין זה על זה:
לא צריכא - משנה יתירה לאשמועינן דאפי' אמרו ליה קמאי קני על מנת להקנות והדר איהו ובטיל לחבריה לא משתרי האי בתרא דמהו דתימא שליחא שווינהו קא משמע לן כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי:
אחד שלא עירב כו' - כגון ג' דיורין בחצר השנים עירבו והשלישי לא עירב מבטל לאחד מן המערבין ומותר דהאי בהדי חבריה עירב אלמא אין צריך לבטל אלא לאחד דכולהו הוו כחד:
ושנים שלא עירבם נותנין רשותן לשנים - הדרים עמהן ועירבו או ליחיד שלישי הדר עמהן ולא עירב לא הוא ולא הן:
אבל אין אחד שעירב - עם אחד נותן רשותו ליחיד שלישי שדר עמהן ולא עירב דכי בטיל ליה איהו רשותיה אכתי איכא חבריה דאסר עליה:
לשנים שלא עירבו - כדאמרינן לעיל שנים אין נוטלין רשות:
דהוה ומית - ועל כרחך דרבה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה חצר ונטו שם איש אהלו מוקי לה דכי מת אין ליורשיו שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשין וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה אסר אינהו נמי אסרי:
תדע - מרישא דהוה ומית עסקינן דאי איתיה צריך להאי לבטוליה ליה:
סיפא דרישה - מרישא דמתניתא עד אבל כו' חדא בבא היא הלכך סיפא דההיא קרי ליה סיפא דרישא:
לאחד לא - דצריך לבטל לכל אחד ואחד:
אי הכי ליתני לאחד שעירב - כדתנא ברישא ואנא ידענא דתרי נינהו דאין עירוב בלא שנים:
או לאחד שלא עירב - סיפא דההיא היא דהכי תנא: לשנים שעירבו או לא' שלא עירב:
אחד שלא עירב כו' - השתא מפרש לה לכולה אמאי אצטריך למיתנייהו לכולהו:
ולא גזרינן כו' - כלומר אי קשיא כיון דמית פשיטא דמבטל ליה להאי דפייש דהא קתני לה סיפא דאפי' שנים מבטלין ליחיד:
ושנים שעירבו כו' - פשיטא דהכא ליכא למגזר דלמא אתי יחיד לבטולי להו דאי מבטל להו שפיר דמי דהא עירבו וכיון דאורי ביחיד דמצי לבטולי. מה לי חד מה לי תרי:
כיון דלא עירב ליקנסיה - דמרישא לא נפקא לן דרישא איירי דהאי דלא עירב בטיל להנך דעירבו:
תנא הך סיפא לגלויי רישא - דבדהוה ומית עסקינן רישא דקתני לאחד שעירב דאילו איתיה לאידך בעי לבטולי ליה כדקתני בהך סיפא:
ולאביי - דמתרץ הך סיפא מאי לשנים לאחד משנים למה לי דתנייה הא תנא ליה רישא דיחיד מבטל לאחד משנים מה לי חד מבטל מה לי תרין מבטלין:
הני מילי כו' - דכל הני בטולין דלעיל איכא מקצתייהו דעירבו:
תורת עירוב - תורת עירוב מן התינוקות הבאים אחרי כן:
לאביי תנא הך סיפא - דלא איצטריך דהא פשיטא דאיכא חד דלא בטיל ליה רשותיה אלא להכי תנייה לאשמועינן דכולה מתניתא בדאיתנהו לתרוייהו המערבין עסקינן ואפילו הכי קתני רישא דרישא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב דאין צריך לבטל רשותיה לכל אחד ואיהו לא אסר אחבריה:
איידי דתנא רישא - אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב תנא הך סיפא דאיפכא לא ולעולם רישא בדהוה ומית וסיפא בדאיתנהו:
הא תו למה לי - פשיטא דאסרי אהדדי:
הכי גרסינן כיון דבעידנא דבטיל להו הנך כו' - ולעיל פרישנא לה:
קני על מנת להקנות - ממשנה יתירה נפקא לן דאי לאו הכי לא איצטריך למיתנייה ולעיל פרישנא לה:
יורש - ששכח אביו ולא עירב ומת בשבת ולא ביטל רשותו מהו שיבטל היורש:
תוספות
[עריכה]
בעא מיניה אביי מרבה כו'. לא שמיע ליה ברייתא דלעיל דסוף פ"ב (דף כו:) כשהוא מבטל רשותו אין צריך לבטל לכל אחד ומשמע התם דפלוגתא היא דר"א ורבנן וההוא ברייתא כר"א ואין לומר דלרבנן מיבעיא ליה ופשט ליה דצריך לבטל דאם כן מאי פריך מברייתא דבסמוך:
הכא במאי עסקינן דהוה ומית. פירש רש"י דעל כרחך דרבה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה חצר ונטו בה איש אהלו מוקי לה דכי מת אין ליורשיו שם כלום דאי בחצר ממש איכא יורשין וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה אסר אינהו נמי אסרי ובחנם דחק דאין היורש אוסר אלא א"כ הולך לדור שם דלעיל בפ' מי שהוציאוהו (דף מז.) פסקינן כר"ש דתנן לקמן פרק כיצד משתתפין (דף פו.) ר"ש אומר אפי' הניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיח מלבו ומיהו אי בעו לאוקומי כר"מ דאמר כשהלך לשבות בעיר אחרת א' נכרי ואחד ישראל אוסר וקאמרינן נמי לקמן בפירקין (דף עב:) בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו צריך לאוקומי בשיירא שחנתה בבקעה א"נ כגון שזה עצמו שעירב הוא יורש:
יורש מהו שיבטל. בשלא עירב האב מיירי כדפי' בקונט' דאם עירב הא תני לקמן (עמוד ב') א' מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק משחשיכה אינו אוסר ואיירי כגון שבא היורש לדור שם בשבת דאם לא כן לא בעי ביטול דהוי כמו בית התבן ובית הבקר דלא אסר כדאמר רבי יהודה לקמן בפירקין (עב:) דאינו אוסר אלא מקום דירה ור"ש דפסיק פרק מי שהוציאוהו (לעיל מז.) כוותיה קאמר דאפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר ומיהו אם היה היורש דר באותה חצר שמא היה אוסר להם בית אביו כשירש בשבת אע"פ שלא בא לדור שם אפילו עירב עם חביריו בערב שבת אפילו הכי בעי ביטול ולא מהני עירובן לגבי אותה חצר שירש
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ו (עריכה)
נח א טור ושו"ע או"ח סי' ש"פ סעיף ד':
נט ב מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' ש"פ סעיף א':
ס ג מיי' פ"ב מהל' עירובין הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' ש"פ סעיף ד':
ראשונים נוספים
בעא מיניה אביי מרבה ה' ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד אי לא א"ל צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד איתיביה אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב.
היכי דמי אי ליכא אחריני בהדיה [בהדי] מאן מערב דקתני לאחד שעירב אלא פשיטא דאיכא אחרינא ועירב בהדיה [ותירץ רבה דבתר] (ובתר) הכי מת.
ואקשינן אימא סיפא אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב ואי איהו דעריב בהדיה מת והשתא ליכ' אחרינא בהדיה אמאי לא אלא פשיטא דאיתיה ואסר עליה ומדסיפא איתיה רישא נמי איתיה ודחי רבא מידי איריא סיפא איתיה רישא ליתיה תדע דבעינן לכל חד וחד דקתני סיפא דרישא ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו [מאי לאו] שנים ממש.
בעא מיניה אביי מרבה חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב צריך לבטל לכל אחד ואחד או אינו צריך: אביי לא שמיע ליה ברייתא דבשלהי פסין (כו, ב) דקתני בהדיא חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב אין צריך לבטל לכל אחד ואחד כשהוא מבטל רשותו. וליכא למימר דההיא ר' אליעזר ואיהו לרבנן קא מיבעיא ליה, דא"כ מאי קא מותיב מברייתא דקתני אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, דדילמא ההיא ר' אליעזר היא. וכתב הראב"ד ז"ל: דרבה דקא מתרץ ליה כגון דהוה אחרינא בהדיה ומית, הוא הדין דהוי מצי לתרוצי הא מני ר' אליעזר היא. ומסתברא לי דעל כרחיה תירץ ליה הכין כדמפרש ואזיל דסיפא דרישא אקשיתיה דקתני ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו לשנים אין לאחד לא. אבל לאביי לא הויא הוכחה דתיהוי כרבנן ולא כר' אליעזר דמאי שנא לאחד משנים.
הכא במאי עסקינן דהוה ומית: פירש רש"י ז"ל: וכגון שיירא שחנתה בבקעה והקיפה חצר ונטו בה איש אהלו, דכי מת אין ליורשין שם כלום. דאי בחצר ממש הא איכא יורשין, וכיון דאילו הוה אבוהון הוה אסר אינהו נמי אסרי. ואינו מחוור, דהא קיימא לן כר' שמעון דאמר (לעיל מז, א) אפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיעה מלבו, והלכך אפילו בעיר נמי אין היורשין אוסרין אם אינם דרים שם. ורש"י ז"ל נקט לה כמאן דאמר (לקמן עב, ב) בית התבן ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו.
הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל: כבר כתבנו למעלה (סז, א ד"ה והראב"ד ז"ל) משמו של הראב"ד ז"ל דאליבא דשמואל דאמר אין שוכרין בשבת הוא דבעי לה ואליבא דרב המנונא דאמר לעיל (שם) מת גוי בשבת אין מבטלין, אבל לר' יוחנן דאמר שוכרין ומבטלין לא מיבעי ליה אפילו מת גוי בשבת אמר איהו מבטלין וכ"ש בישראל. ולרב ששת נמי אפילו לשמואל אי אתא גוי מאתמול כדאיתא לעיל. והא דאמר ליה רב נחמן אני אומר מבטלין והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין, הכי קאמר אני אומר דאפילו לשמואל מבטלין, והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין.
ובעיא דרבא בשלא עירב האב דאי בשעירב אע"ג דמת בשבת הרי הותר למקצת שבת והותר לכל השבת, וכדקתני בסמוך בברייתא אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק משחשיכה אינו אוסר. וכן נמי א"א לומר דבשהיורש דר עם אביו בביתו דאילו כן פשיטא דמצי מבטל דהא אי בעי מערב מאתמול, דהוה ליה כחמשה שגבו את עירובן דחד מוליך עירוב ע"י כולן, וכדאמרינן לקמן (עב, ב) גבי האחין שאוכלין על שלחן אביהם דעבדינן להו כחמשה שגבו את עירובן, ואפילו בישנים בבתיהם אלא שמקבלין פרס מאביהן. ועד כאן לא אמרו התם במוליכין את עירובן שצריכין עירוב לכל אחד ואחד אלא בישנים בבתיהם ומקבלין פרס מאביהם ואיכא אחרים בהדייהו, ומשום דמיגו דהני אסרי הני נמי אסרי כדאיתא לקמן, הא בשאוכלין על שלחן אביהם עירוב אחד לכולן ואחד מוליך ע"י כולן כחמשה שגבו את עירובן. ועוד ראיה דלא גרע משכירו ולקיטו שנותן עירובו ודיו דכשתמצא לומר דשכירו ולקיטו אפילו דישראל נותן עירובו ודיו.
ומיהו אפילו היורש דר באותו חצר הוא דמיבעיא ליה, ואע"ג דעירב היורש עם שאר בני החצר מבעוד יום, אפילו הכי צריך ביטול רשות, דהא קיימא לן צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, וזה לא ביטל אלא ליורש בלבד, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והכי נמי תניא בברייתא אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר משחשיכה הרי זה אוסר.
ואני תמה אם היורש כמי שביטל לו המוריש רשותו, ולפיכך אוסר משום דהוה ליה כמי שביטל רשותו לאחד מבני החצר דלא עשה כלום עד שיבטל לכל אחד ואחד, וא"כ היורש היאך אפשר לו לבטל אצל האחרים, דכיון דמעיקרא לא הוה לה שריותא להאי חצר (לו) [לא] כדאמרינן לעיל. ובודאי כן הוא דאחד ששכח ולא עירב וביטל רשותו לאחד מבני החצר אין אותו שביטל רשותו לו יכול לבטל אצל האחרים, ואפילו אמר לו על מנת שתבטל אצל האחרים, כיון דהא [לא] הוה ליה שריותא מעיקרא וכדאמרינן לעיל. ואם אתה עושה את היורש כבעלים ממש מכיון שנתרוקן זכות האב לו והוא כבר עירב עם הא' בני החצר הרי זה כאילו ביטל אצל כולם. וי"ל דודאי לענין שיכול הוא לבטל אצל האחרים הרי הוא כאביו ממש דכרעא דאבוה הוא, ואינו דומה לנוטל רשות דלית ביה בחצר כלום אלא לשעה מחמת ביטולו של זה שבא להתירו בביטול זה, וכיון דלא הוה ליה שריותא מעיקרא לאו מידי עבד וכמי שלא ביטל לו כלום דמי. ומיהו לענין התירן של בני חצר כיון דמעיקרא לא נכנסה רשותו של אב בתוך עירובו ונאסר למקצת שבת נאסר לשבת עד שיבטל זה אצל בני החצר. ודוקא בשבא היורש ודר באותו בית של מורישו הא לאו הכי לא, דכיון דאיהו דר שם אינו אוסר דקיימא לן כר' שמעון דאמר אפילו הלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר.
וחוזר אני בי בדבר זה אלא אפילו לא בא היורש לדור בו באותה שבת, לפי שכבר נאסר למקצת שבת, וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת חוץ ממבטל רשות, וכיון שכן א"א בלא ביטול. ואינו דומה למת גוי בשבת דנסתלק רשותו והותר להן, דשאני התם דדירת גוי לא שמיה דירה, וכל שמת ונסתלק הוא הותרה להן רשותו כל שאין היורש דר שם, אבל ישראל כל שנאסר למקצת נאסר לכולה שבת, וכשאמרו (לקמן פו, א) הלך לשבות אצל בתו, לא כשהלך בשבת אלא מערב שבת. כך נראה לי עיקר.
בעא מיני' אביי כו': פי' ואע"ג דבשלהי פ' פסין תניא מתניית' שאין צריך לבטל רשות לכל אא' אפשר דאביי לא שמעא ליה ההיא מתנייתא ורב' לא פשיטא ליה מינה ואע"ג דשמעא ליה מינה ותלמודא כמי לא אותיב מינה לרבה משו' דההיא כר' אליעזר אוקימנה ורבה דאמר כרבנן וכי אותביה לרבה מברייתא דלקמן לא מצי לדחויי דההיא ר' אליעזר היא דקושטא דמילתא תריץ לה דהב"ע דהוה ומת כדאכרח' מסיפא דרישא עוד אפשר לומר דאביי שמיעא ליה מתניתא דפרק פסין אלא דאיהו לרבנן מבעיא ליה אי פליגי בההיא על ר' אליעזר או לא ומשום דהלכתא כרבנן סתים ליה לבעייה סתומי ומאי דלא דחי רבה ברייתא דלקמן לאוקומה כר' אליעזר היינו מטעמא דאמרן דסיפ' דרישא מכרחא ליה דרבנן היא ובדהוה ומת מיירי.
איתיביה כו': כלה מפרש לה לקמן. ורבה הב"ע דהוה ומת פי' דהוה בהדיה אחרינא בבין השמשות ומת בשבת. פרש"י ז"ל ועל כרחין מיירי בשיירא שחנתה בבקעה והקיפום מחיצה ונטה שם כל אחד אהלו דכי מתפקע רשותיה ואין ליורשים שם כלום דאי בחצר ממש הא איכא יורשים וכי היכי דאיהו אסר אינהו נמי אסרי ע"כ. ורבי' ז"ל כתב כן לטעמיה שכתב לקמן בכמה מקומות דישראל אע"ג דליתיה אוסר דס"ל כבית התבן וכבית האוצרו' שהוא אוסר. ולפי שטה זו יכול הוא עדיין להעמידה בחצר ובגר שאין' לו יורשים וכדתניא לקמן בישראל וגר שהיו דרין במגורה אחת ומת הגר משחשכ' כי אע"פ שמחזיק ישראל אחר בנכסיו אינו אוסר אלא דניחא ליה לפרושא בגר מדלא קתני גר כדקתני לקמן. ולא היה רבי' צריך לכל זה דאנן הא קי"ל כר"ש דאמר שאפילו הולך לשבות אצל בתו אינו אוסר שכבר השיאן מדעתו וכבר אמר רב הלכה כר"ש. ועוד דהלכה כדברי המקל בעירוב הילכך מתנייתא אתיא אפילו בחצר ובישראל וכן פר"י ז"ל:
לשנים אין לא לא. פי' דלהכי ודאי תנייה לאשמעי' דצריך לבטל לשניהם ומתנייתא רבנן היא דס"ל דצריך לבטל לכ"א ואחד. אי הכי ליתני לאחד שערב פי' דהא פשיטא דאחרי' הוה בהדיה דאי לא בהדיה מאן ערב והוה שמעי' דקתני לא' לאשמעי' דמבטל א' סגי וכיון דקתני להדיא לשנים ודאי לא קני ליה אלא משום דס"ל דלשניהם צריך לבטל ורבנן היא קשיא. ומהאי טעמא לא מצי לשנויי רבה דהא ר' אליעזר הא ולא כמו שפי' הראב"ד ז"ל דבדין הוא דמצי לדחויי דר' אליעזר היא ושנים שערבו נותנין רשות לא' שלא ערב למה לי. פרש"י ז"ל דליכא למימר דקמ"ל דלא גזרינן דילמא אתי לבטולי להו דהכא שפיר מצי לבעילי להו כיון דערבו וכי אמרינן שאין שנים נוטלין רשות היינו בשלא ערבו ומשום דאינהו גופייהו אסרי אהדדי אימא נקטינהו כו' פי' קמ"ל דלהא ליכא למיחש דכיון שהמבטלין עדיין הם אסורין מביתם לחצר לכל הפחות לא סגיא שלא יערבו.
בעא מיניה כו': פרש"י ז"ל יורש ששכח אביו ולא ערב ומת בשב' מהו שיבטל היורש רשותו לאותן שערבו ויפה כיון ז"ל דאי בשעירב אביהם ומת בשבת אינם צריכין ביטול דכיון שהותרו למקצ' שבת הותרו בכלה וכדאמרינן לקמן בשמעתי' בא' מבני חצר שמת משחשכה והניח רשותו לא' מן השוק שאינו אוסר. ואיכא למידק היורש הזה היכן היה דר שאם היה דר עם אביו בבית הזה פשיט' דמצי מבטל דהא אבעי לערובו מאתמל מצי מערב דלא גרע משכירו ולקיטו שנותן את עירובו ודיו וההיא אפי' בישראל היא לענין נתינת ערוב מיהת כל שיש לו שם מקום פיאה או מקום לינה ועוד דהא תנן לקמן גבי חמשה ששבתו בטרקלין דא' מערב לכלן וגדולה מזו חמש' שגבו את ערובן כלומ' שעירבו ביניהן שמולך עירוב א' ע"י כלם אם רוצין לערב עם שאר בני חצר או עם בני חצר אחרת. ואם כשהיורש אינו דר בכאן למה לי ביטול דהאי קי"ל כר"ש דאמר כל היכא דליתיה אינו אוסר ואע"פ שהלך לשבות בעיר אצל בתו:
תירצו בתוס' דמשכחת לה בשהיה דר בחצר בבית אחר ולא היה דר עם אביו דאפי' ערוב עם בני חצר על ביתו שלא מבעוד יום עכשו שמת מורישו מבעיא לן אם יכול לבטל על הבית שיירש כיון שלא היה דר עם אביו ולא היה יכול לערב עליו מבעוד יום ואלו משום דערוב עם בני חצר לא מעלה ולא מוריד לגבי בית זה שהרי לא עירב אלא על רשות שהיה לו באותה שעה אי נמי משכחת לה שלא היה דר בחצר כלל ובא בשבת לבית ירושתו לדור ולפי' אוסר עליהם כיון שלא עירב אביו מבע"י ומסתברא דאע"ג שהיורש דר בחצר אחרת ולא בא לכאן בשבת זו וקא מבעיא ליה דכי אמרי' שאם הלך לשבות אצל בתו אינו אוסר דוקא שהולך לשבות שם מבע"י אבל אם היה בכאן מקצ' היום ואסור עליהם אע"פ שהלך מקצת היום הנשאר לשבות אצל בתו אוסר הוא עליהם דהואיל ונאסרו ע"י נאסרו ולא נעקרה דירתו מכאן מכיון שקנה בו שביתה לאחר שקדש היום מפני שהלך לשבות מקצת שבת אצל בתו בעיר. ואע"ג דגבי עכו"מז שמת בשב' אמרי' דנסתלק והותר להם שאני התם דדירת עכו"מז לא שמה דירה ומשום קנסא בעלמ' הוא דעשאוה כדירה וכיון שמת נסתלק לאותה שבת ולא גזרו בו כל שאין היורש דר שם אבל בישראל אינו כן וזה טעם כעיק' וכן דעת רבותי. ומיהו מה שכתבו בתוס' שאם היורש היה דר באחד מן הבתים שבחצר כי צריך הוא לבטל מפני בית ירושתו זה ודאי דין אמת או דילמ' יורש כרעא דאבוה הוא פי' לאו דוקא משום דהוי יורש ממש דחשבי' ליה בכל דוכתא דהא לקמן אקשי' למ"ד מבטלין מההוא דגר שמת ובא אחר והחזיק בנכסיו אלא כל שעמד ברשותו וזכה בביתו ואמרי' שהוא כיורש וקם בחריקיה וכתב הראב"ד דבעיא דרבא אליבא דשמואל ורב המנונא הוא דס"ל לעיל דאין שוכרין מן העכומ"ז בשבת ואין מבטלין כיון שאין מערבין מבע"י אבל לר' יוחנן דס"ל ששוכרין ומבטלין בשבת הכא דעבדי חדא ומבטלין ותדע דהא לקמן בסוגיין אמרי' זה הכלל דסיפא לאתויי מת עכומ"ז בשבת שהוא אוסר לכלו שבת וההיא על כרחין לאו לר' יוחנן היא דהא לעיל אמרי' בהדיא דאליבא דמ"ד שוכרין לא תבעי לך דודאי מת עכומ"ז בשבת מבטלין אלא ודאי דסוגיין הכא לשמואל ורב המנונא היא ומאי דתריץ ר' יוחנן מתנייתא לקמן אפי' אליבא דידהו תרתי להו דהכא מיהת מבטלין דיורש כרעא דאבוה הוא והא דא"ל רב נחמן אני אומ' מבטלין והני דכי שמואל תנא אין מבטלין ה"פ אני אומר דאפי' אליבא דשמואל מבטלין והני דבי שמואל אמרי אין מבטלין זו שטת הראב"ד ז"ל ומקצת רבותי שיחיו אבל בתוס' פי' דרבא לדברי הכל בעי לה ואפי' לר' יוחנן ורב ששת דאמר דשוכרין ומבטלין דילמ' שאני סתם שלגבי רשות זה שהם מבטלין יכולין היו לערב כי שלהם היה אלא דאריא דעכומ"ז רבוע עליה ומבטלי עריבו עד שישכיר מה שאין כן בזו שהרשות שנפל ליורש סיום לא היה לו בו שום רשות מבעוד יום ולא היה בר ערוב כלל:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו (עריכה)
חמשה ששרוים בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב כשהוא מבטל רשותו צריך לבטלו לכל אחד ואחד והוא שיאמר רשותי מבטלת לך וכו' בין ברשות חצרו בין ברשות ביתו וכבר ביארנוה בפרק שני. וזה שאמרו בסוגיא זו אחד שלא עירב נותן רשותו לאחר שעירב ועל כרחך זה שעירב (אסר) [אחד] היה שם שעירב עמו ונמצאו שנים וזה ששכח ולא עירב נותן רשותו לאחד מאותם שעירבו אעפ"י שלא נתן רשותו לשני שמשמע שאין צריך לבטל לכל אחד. פרשוה בגמרא שזה שעירב עמו מת לו ונמצא שאינו נותן רשותו אלא לאחד. ויש מפרשי' שמת לאחר הבטול ואעפ"י שבשעת הבטול לא הועיל עכשיו מיהא מועיל:
אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב כיצד הרי שהיו שלשה דיורין בחצר והשנים עירבו והשלישי לא עירב עמהם הרי זה מבטל רשותו לאחד מן השנים שעירבו וכבר ביארנוה בשמת האחר ואינו אוסר עליו וכגון שאין היורש בכאן שיאסור או אתה מפרשה בשיירא שחנתה בבקעה והקיפוה מחיצה ונטו בה איש את אהלו שכשמת אחד מהם אין ליורשיו בו כלום ואין גוזרין שמא יארע כן כשחברו לשם ונמצא שאינו כלום שהרי צריך לבטל לכל אחד ואחד ושנים שעירבו נותנין רשותם לאחד ואין קונסין אותו על שלא עירב:
שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שעירבו אבל לא לאחד שהרי הוא צריך לבטל לכל אחד ואחד ואין חוששי' שיבאו לטעות שיבטלו אותם שעירבו לאותם שלא עירבו וכן שנים שלא עירבו מבטלין לשלישי שלא עירב גם כן ואין אומרין שאין בטול רשות אלא בזמן שמקצתן עירבו ומקצתם לא עירבו אבל כל שלא עירב אחד מהן קונסין אותן ולא יבטלו אף לאחד כדי שלא תשתכח תורת עירוב אלא אף בזו מבטלין. אבל אין אחד שעירב עם השני נותן רשותו לשלישי שלא עירב שהרי עדיין השני אוסר לו. וכן אין שנים שעירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו שהרי עדיין יאסור אחד על חברו ואפי' חזר אחד מהם ובטל לחברו כמו שהתבאר ואפי' אמרו לו קני על מנת להקנות וכן אין שנים שלא עירבו נותנין רשותם לשנים שלא עירבו שאף באלו אחד אוסר על חברו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה