לדלג לתוכן

משנה עירובין י

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


עירובין פרק י', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר מועדמסכת עירוביןפרק עשירי ("המוצא תפילין")>>

פרקי מסכת עירובין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב • משנה יג • משנה יד • משנה טו • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


המוצא תפילין, מכניסן זוג זוג.

רבן גמליאל אומר, שנים שנים.

במה דברים אמורים? בישנות, אבל בחדשות, פטור.

מצאן צבתים או כריכות, מחשיך עליהן ומביאן.

ובסכנה, מכסן והולך לו.

רבי שמעון אומר, נותנן לחברו, וחברו לחברו, עד שמגיע לחצר החיצונה.

וכן בנו, נותנו לחברו, וחברו לחברו, אפילו מאה.

רבי יהודה אומר: נותן אדם חבית לחברו, וחברו לחברו, אפילו חוץ לתחום.

אמרו לו, לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה.

היה קורא בספר על האסקופה, נתגלגל הספר מידו, גוללו אצלו.

היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע לעשרה טפחים, גוללו אצלו.

משהגיע לעשרה טפחים, הופכו על הכתב.

רבי יהודה אומר: אפילו אין מסולק מן הארץ אלא כמלא מחט, גוללו אצלו.

רבי שמעון אומר: אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו, שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש.

זיז שלפני חלון, נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת.

עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות.

לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן לא ירוק.

רבי יהודה אומר, אף משנתלש רוקו בפיו, לא יהלך ארבע אמות עד שירוק.

לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.

וכן בגת.

קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים.

ומן הצינור, מכל מקום שותה.

בור ברשות הרבים, וחולייתו גבוהה עשרה טפחים, חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת.

אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים, חלון שעל גבה שופכין לתוכה מים בשבת.

אילן שהוא מיסך על הארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, מטלטלין תחתיו.

שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים, לא ישב עליהן.

הדלת שבמוקצה וחדקים שבפרצה ומחצלות, אין נועלין בהן, אלא אם כן גבוהים מן הארץ.

לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים, ברשות הרבים ויפתח ברשות היחיד, אלא אם כן עשה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, דברי רבי מאיר.

אמרו לו, מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים, שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח.

רבי יוסי אומר, שוק של צמרים היה.

נגר שיש בראשו גלוסטרא, רבי אליעזר אוסר, ורבי יוסי מתיר.

אמר רבי אליעזר: מעשה בכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו היתר, עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרו להן.

רבי יוסי אומר: איסור נהגו בה; בא רבן גמליאל והזקנים והתירו להן.

נגר הנגרר, נועלים בו במקדש, אבל לא במדינה.

והמונח, כאן וכאן אסור.

רבי יהודה אומר: המונח מותר במקדש, והנגרר במדינה.

מחזירין ציר התחתון במקדש, אבל לא במדינה.

והעליון, כאן וכאן אסור.

רבי יהודה אומר: העליון, במקדש, והתחתון במדינה.

מחזירין רטיה במקדש, אבל לא במדינה.

אם בתחילה, כאן וכאן אסור.

קושרין נימא במקדש, אבל לא במדינה.

אם בתחילה, כאן וכאן אסור.

חותכין יבלת במקדש, אבל לא במדינה.

ואם בכלי, כאן וכאן אסור.

כהן שלקה באצבעו, כורך עליה גמי במקדש, אבל לא במדינה.

אם להוציא דם, כאן וכאן אסור.

בוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו.

וממלאים מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת, ומבאר הקר ביום טוב.

שרץ שנמצא במקדש, כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקא.

רבי יהודה אומר: בצבת של עץ, שלא לרבות את הטומאה.

מהיכן מוציאין אותו? מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח, דברי רבי שמעון בן ננס.

רבי עקיבא אומר: מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, משם מוציאין אותו, ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר.

רבי שמעון אומר: מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות.

(א) הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין, מַכְנִיסָן זוּג זוּג.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנַיִם שְׁנַיִם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּיְשָׁנוֹת;
אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת, פָּטוּר.
מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְּרִיכוֹת,
מַחֲשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן.
וּבַסָּכָּנָה, מְכַסָּן וְהוֹלֵךְ לוֹ:
(ב) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,
עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה.
וְכֵן בְּנוֹ,
נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,
אֲפִלּוּ מֵאָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,
אֲפִלּוּ חוּץ לִתְחוּם.
אָמְרוּ לוֹ:
לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ:
(ג) הָיָה קוֹרֵא בְּסֵפֶר עַל הָאִסְקֻפָּה,
נִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ,
גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.
הָיָה קוֹרֵא בְּרֹאשׁ הַגַּג, וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ,
עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים,
גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.
מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים,
הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ אֵין מְסֻלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִּמְלֹא מַחַט [נ"א: כִּמְלֹא הַחוּט],
גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ בָּאָרֶץ עַצְמוֹ,
גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ,
שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ:
(ד) זִיז שֶׁלִּפְנֵי חַלּוֹן,
נוֹתְנִין עָלָיו וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת.
עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים;
בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד;
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:
(ה) לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד;
וְכֵן לֹא יָרֹק.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אַף מִשֶּׁנִּתְלַשׁ רֻקּוֹ בְּפִיו, לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת,
עַד שֶׁיָרֹק:
(ו) לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה.
וְכֵן בַּגַּת.
קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָּה מֵעֲשָׁרָה טְפָחִים,
וּמִן הַצִּנּוֹר מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה:
(ז) בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחֻלְיָתוֹ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים,
חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו,
מְמַלְּאִין הֵימֶנּוּ בְּשַׁבָּת.
אַשְׁפָּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים,
חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ,
שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בְּשַׁבָּת:
(ח) אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ,
אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו.
שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים,
לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן.
הַדֶּלֶת שְׁבַּמֻּקְצֶה, וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה, וּמַחֲצָלוֹת, אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ:
(ט) לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה [נ"א: עָשׂוּ לוֹ] מְחִיצָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אָמְרוּ לוֹ:
מַעֲשֶׂה בְּשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם,
שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין,
וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה:
(י) נֶגֶר שֶׁיֵשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר [נ"א: ר' אֶלְעָזָר] אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר.
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר [נ"א: ר' אֶלְעָזָר]:
מַעֲשֶׂה בַּכְּנֶסֶת שֶׁבִּטְבֶרְיָא,
שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר,
עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וַאֲסָרוֹ לָהֶן.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
אִסּוּר נָהֲגוּ בָּהּ;
בָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וִהִתִּירוֹ לָהֶן:
(יא) נֶגֶר הַנִּגְרָר,
נוֹעֲלִים בּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ,
אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
וְהַמֻּנָּח,
כָּאן וְכָאן אָסוּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
הַמֻּנָּח מֻתָּר בַּמִּקְדָּשׁ,
וְהַנִּגְרָר – בַּמְּדִינָה:
(יב) מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ,
אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
וְהָעֶלְיוֹן, כָּאן וְכָאן אָסוּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
הָעֶלְיוֹן – בַּמִּקְדָּשׁ,
וְהַתַּחְתּוֹן – בַּמְּדִינָה:
(יג) מַחֲזִירִין רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
אִם בִּתְחִלָּה,
כָּאן וְכָאן אָסוּר.
קוֹשְׁרִין נִימָא בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
אִם בִּתְחִלָּה,
כָּאן וְכָאן אָסוּר.
חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
וְאִם בִּכְלִי,
כָּאן וְכָאן אָסוּר:
(יד) כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְּאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶּמִי,
בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
אִם לְהוֹצִיא דָּם,
כָּאן וְכָאן אָסוּר.
בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ.
וּמְמַלְּאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְּגַּל בְּשַׁבָּת;
וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:
(טו) שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָשׁ,
כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָנוֹ,
שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻּמְאָה;
דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בִּצְבַת שֶׁל עֵץ,
שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה.
מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ?
מִן הַהֵיכָל, וּמִן הָאוּלָם, וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ,
דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
מָקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת,
מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ;
וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת, כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתָּר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לְךָ;
שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת:


נוסח הרמב"ם

(א) המוצא תפילין - מכניסן זוג, זוג.

רבן גמליאל אומר: שנים, שנים.
במה דברים אמורים? - בישנות.
אבל בחדשות - פטור.
מצאן צבתים, או כרכות -
מחשיך עליהן - ומביאן.
ובסכנה -
מכסן - והולך לו.


(ב) רבי שמעון אומר:

נותנן לחברו, וחברו לחברו -
עד שהוא מגיע - לחצר החיצונה.
וכן בנו נותנו לחברו, וחברו לחברו -
אפילו הן מאה.
רבי יהודה אומר:
נותן אדם חבית לחברו, וחברו לחברו -
אפילו חוץ לתחום.
אמרו לו:
לא תהלך זו - יתר מרגלי בעליה.


(ג) הקורא בספר על האסקופה,

ונתגלגל הספר מידו - גוללו אצלו.
היה קורא בראש הגג - ונתגלגל הספר מידו,
עד שלא הגיע, לעשרה טפחים - גוללו אצלו.
ומשהגיע לעשרה טפחים - הופכו על הכתב.
רבי יהודה אומר:
אפילו אינו מסולק מן הארץ,
אלא מלוא החוט - גוללו אצלו.
רבי שמעון אומר:
אפילו בארץ עצמו - גוללו אצלו,
שאין דבר משום שבות - עומד בפני כתבי הקודש.


(ד) זיז שלפני החלון -

נותנין עליו, ונוטלין ממנו - בשבת.
עומד אדם -
ברשות היחיד - ומטלטל ברשות הרבים.
ברשות הרבים - ומטלטל ברשות היחיד,
ובלבד שלא יוציא - חוץ לארבע אמות.


(ה) לא יעמוד אדם -

ברשות היחיד - וישתין ברשות הרבים.
ברשות הרבים - וישתין ברשות היחיד.
וכן - לא ירוק.
רבי יהודה אומר:
אף מי - שנתלש רוקו בפיו,
לא יהלך ארבע אמות - עד שירוק.


(ו) לא יעמוד אדם -

ברשות היחיד - וישתה ברשות הרבים.
ברשות הרבים - וישתה ברשות היחיד.
אלא אם כן, הכניס ראשו ורובו - למקום שהוא שותה.
וכן - בגת.
קולט אדם -
מן המזחילה - למטה מעשרה טפחים,
מן הצינור,
ומכל מקום,
ושותה.


(ז) בור ברשות הרבים,

וחוליתו - גבוהה עשרה טפחים,
חלון שעל גביו - ממלאין ממנה בשבת.
אשפה ברשות הרבים,
גבוהה עשרה טפחים,
חלון שעל גבה - שופכין בתוכה מים.


(ח) אילן, שהוא מסך על הארץ -

אם אין נופו, גבוה מן הארץ שלשה טפחים - מטלטלין תחתיו.
שורשיו, גבוהין מן הארץ שלשה טפחים - לא ישב עליהן.
הדלת שבמוקצה,
וחדקין שבפרצה, ומחצלת -
אין נועלין בהן,
אלא אם כן - היו גבוהין מן הארץ.


(ט) לא יעמוד אדם -

ברשות היחיד - ויפתח ברשות הרבים.
ברשות הרבים - ויפתח ברשות היחיד.
אלא אם כן - עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים,
דברי רבי מאיר.
אמרו לו:
מעשה, בשוק של פטמין שהיה בירושלים,
שהיו נועלין,
ומניחין את המפתח - בחלון שעל גבי הפתח.
רבי יוסי אומר:
שוק של צמרים - היה.


(י) נגר, שיש בראשו קלוסטרה -

רבי אליעזר - אוסר.
ורבי יוסי - מתיר.
אמר רבי אליעזר:
מעשה, בבית הכנסת שבטבריה,
שהיו נוהגין בו - היתר,
עד שבא רבן גמליאל, וזקנים - ואסרוהו להם.
רבי יוסי אומר:
איסור - היו נוהגין בו,
והתירוהו להם.


(יא) נגר -

הנגרר - נועלין בו במקדש,
אבל - לא במדינה.
והמונח - כאן וכאן, אסור.
רבי יהודה אומר:
המונח - במקדש.
והנגרר - במדינה.


(יב) מחזירין -

ציר התחתון - במקדש.
אבל לא - במדינה.
והעליון - כאן וכאן, אסור.
רבי יהודה אומר:
העליון - במקדש.
והתחתון - במדינה.


(יג) מחזירין -

רטייה - במקדש.
אבל לא - במדינה.
ואם כתחילה - כאן וכאן, אסור.
קושרין -
נימה - במקדש.
אבל לא - במדינה.
אם כתחילה - כאן וכאן, אסור.
חותכין -
יבולת - במקדש.
אבל לא - במדינה.
ואם בכלי - כאן וכאן, אסור.


(יד) כוהן שלקה באצבעו -

כורך עליה גמי - במקדש.
אבל לא - במדינה.
אם להוציא דם - כאן וכאן, אסור.
ובוזקין מלח,
על גבי הכבש - בשביל שלא יחליק.
וממלאין -
מבור הגולה - בשבת.
מבור הגדול, ומבאר חקר - ביום טוב.


(טו) שרץ שנמצא במקדש -

כהן מוציאו - בהמינו,
שלא להשהות - את הטומאה,
דברי רבי יוחנן בן ברוקה.
רבי יהודה אומר:
בצבת של עץ,
שלא לרבות - את הטומאה.
מהיכן מוציאין אותו?
מן ההיכל,
ומן האולם,
ומבין האולם ולמזבח,
דברי רבי שמעון בן ננס.
רבי עקיבה אומר:
מקום -
שחייבין על זדונו - כרת,
ועל שגגתו - חטאת,
משם - מוציאין אותו.
ושאר כל המקומות - כופין עליו פסכתר.
רבי שמעון אומר:
מקום שהתירו לך חכמים - משלך נתנו לךץ
שלא התירו לך - אלא משום שבות.