משנה עירובין י ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק י · משנה ו | >>
לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.
וכן בגת.
קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים.
ומן הצינור, מכל מקום שותה.
לֹא יַעֲמֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
- בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
- אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לַמָּקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה.
- וְכֵן בַּגַּת.
- קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָּה מֵעֲשָׁרָה טְפָחִים,
- וּמִן הַצִּנּוֹר מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה:
לא יעמוד אדם -
- ברשות היחיד - וישתה ברשות הרבים.
- ברשות הרבים - וישתה ברשות היחיד.
- אלא אם כן, הכניס ראשו ורובו - למקום שהוא שותה.
- וכן - בגת.
- קולט אדם -
- מן המזחילה - למטה מעשרה טפחים,
- מן הצינור,
- ומכל מקום,
- ושותה.
זה שאסרנו לעמוד ברשות אחד ולשתות ברשות אחר, בתנאי שתהיה השתיה בכלים נאים שהוא צריך אליהם ואי אפשר לו להניחן מפני חשיבותם, שאם נתיר לו לשתות מהם נחוש שמא יוציאם מרשות לרשות, אבל אם אין לשם כלים חשובים אצלו מותר לשתות, ואפילו לא הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.
ואמרו וכן בגת - הוא עניין אחר רוצה לומר לעניין מעשרות, כי מותר לו לשתות קודם הוצאת המעשר עראי ויש לו לשתות תוך הגת, אבל חוץ לגת אינו שותה עד שיוציא מעשר, וכבר נתבאר זה העניין בעיקריו וענפיו במסכת מעשרות.
ואחר כן חוזר לעניין שבת ואמר שקולט אדם המים - כלומר מקבל ממקום שפיכת המים, ומן הצנור כשיקבלנו מן המים עצמם, אבל אם נגעה ידו במזחילה כדי שיתקבצו המים בכפו וישתה אסור, אלא אם כן היה למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור, ובלבד שלא יהיה במזחילה ארבעה טפחים שהוא שיעור מקום פטור, ובתנאי אחר שלא יהיה בין המקום שמתקבצין ממנו המים ובין הגג היורדין ממנו המים פחות משלשה טפחים, כי העיקר אצלנו "כל פחות משלשה - כלבוד דמי", וכאילו קיבל המים מן הגג שהוא רשות היחיד והוציאן לרשות הרבים.
ודע כי "זוחלין" נקראו המים הניגרים מן הנהרות, והמעיינות הנובעות הניגרים על הארץ, והוא מלשון "זוחלי עפר"(דברים לב, כד) עניינו הנחשים והשרפים הנגרים על הארץ, ומזה קראו המקום שירדו בו המים מזחילה.
וצנור - ידוע:
וישתה ברה"ר - וה"מ בכלים שהם צריכין לו, דגזרינן דלמא אתי לאתויינהו, אבל בכלים שאין צריכין לו מותר , ואפילו לא הכניס ראשו ורובו ברה"ר:
וכן בגת - לענין מעשר, שאם הכניס ראשו ורובו בגת שותה בלא מעשר דהוי שתיית עראי, וחוץ לגת אינו רשאי לשתות בלא מעשר דהוי שתיית קבע:
קולט - תופס, כלומר מקבל מן המים הנזחלים ושותה:
המזחלה - כמין בנין מדרון עשוי סמוך לכותל שזוחלין בו המים. ולהכי נקראת מזחלה שכל דבר המהלך ורוחש ע"ג הכותל או ע"ג קרקע נקרא זוחל כד"א (דברים לב) זוחלי עפר:
למטה מעשרה טפחים - גרסינן. והכי קאמר, עומד אדם ברשות הרבים וקולט בכלי למטה מעשרה טפחים מן המים היורדין מן המזחלה . וקולט דוקא, כדמפרש בגמרא, אבל לא יצרך ויחבר פיו או הכלי למזחלה שהיא בפחות משלשה סמוך לגג, ואע"פ שהיא למטה מעשרה מ"מ הואיל ומוטלת לאורך הכותל ובתוך שלשה לגג הוי כגג והוי כמוציא מן הגג שהוא רה"י לרה"ר:
ומן הצינור מ"מ - כלומר בין קולט בין מצרף, משום דצינור לעולם בולט הוא ויוצא לרה"ר . ובגמרא מוקי לה כשאין בצינור ד' על ד' שאינו חולק רשות לעצמו :
לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר. פירש הר"ב בכלים דהם צריכין לו הכי איתא בגמ' לא תקשה מסתמא דמשנה ד' דמותר לעמוד ברה"י ולטלטל [ברה"ר] אלא דלעיל בכלים שאינן צריכין לו והכא בצריכין לו. וכתב רש"י והא ליכא למימר דשתיית המים תיהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקעביד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחד רשות דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו נחין מיד ע"כ. וכתב הרא"ש ואע"פ שהן חוזרין ונבלעים במעיו אין חשש הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור ע"כ:
וכן בגת. עי' במשנה ד' פ"ד דמעשרות:
למטה מי"ט. פי' הר"ב וה"ק עומד כו' וקולט בכלי למטה מי' טפחים מן המים היורדים מן המזחילה. לשון מסורס הוא דמ"ש למטה מי"ט קאי אמזחילה דמסיים. וסרסהו פרשהו כך. וקולט בכלי מן המים היורדים מן המזחילה שהיא ולמטה מי"ט. וכתב רש"י דהה"נ אם המזחילה למעלה מעשרה דשרי לקלוט כל שאינו מצרף ומחבר הכלי והא דתני במתניתין למטה משום שריותא דצינור במצרף כמ"ש לקמן בסמוך. ומ"ש הר"ב אבל יצרף כו' למזחילה שהוא בפחות מג' כו' כלומר דבהכי עסקינן דסתם מזחילה היא בפחות מג'. ומ"ש הר"ב ואע"פ שהיא למטה מי'. כלומר דאילו למעלה מי' לא משכחת שום צד היתר בצירוף כמ"ש לקמן בסמוך:
ומן הצינור מ"מ שותה. כתב הר"ב כלומר בין קולט בין מצרף משום דצינור לעולם בולט הוא כו'. כלומר ג' טפחים דלא הוי כלבוד לגג. ומשום דסתם צינור כן הוא הלכך נקט תנא דמתניתין הך שריותא בצינור אבל ה"ה למזחילה הבולטת ג"ט דדינא הכי. ומ"ש דכשאין בה ד' על ד' כו' דאע"ג דמתניתין בלמטה מי' ולבוד נמי ליכא כדאמרן אפ"ה ד' על ד' למטה מי' כרמלית הוי [כדפי' ברפי"א דשבת] ומפיק מכרמלית לרה"ר כן פירש"י. ומש"ה נמי לא שרינן צירוף אע"ג דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אלא בלמטה מי' משום דאי למעלה מי' אף על גב דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אסור לצרף גזירה משום דיש בה ד' על ד' דהוי רשות היחיד כשהוא למעלה מעשרה כזיז דמשנה ד' כדפי' הר"ב שם אבל למטה מעשרה ליכא למגזר דאי נמי הוי ארבע על ארבע אכתי כרמלית היא נמצאת למד דאין בין מזחילה לצנור אלא שדברו חכמים בהווה:
(טז) (על הברטנורא) הכי איתא בגמרא דלא תקשה ממ"ד דמותר לעמוד ברה"י ולטלטל ברה"ר אלא דלעיל בכלים שאינן צריכין לו והכא בצריכין לו:
(יז) (על הברטנורא) וסרסהו ופרשהו כך. וקולט בכלי מן המים היורדים מן המזחילה שהיא למטה מי"ט וכתב רש"י דה"ה למעלה מי' שרי ונקט למטה מי' משום שריותא דצנור במצרף:
(יח) (על הברטנורא) כלומר דבהכי עסקינן דסתם מזחילה היא בפחות מג':
(יט) (על הברטנורא) כלומר דאלו למעלה מי' לא משכחת שום צד היתר בצרוף:
(כ) (על הברטנורא) כלומר ג"ט דלא הוי כלבוד לגג. ומשום דסתם צנור כן הוא הלכך נקט בצנור. וה"ה נמי למזחילה הבולטת ג"ט דדינא הכי:
(כא) (על הברטנורא) דאע"ג דמתניתין בלמטה מי' ולבוד נמי ליכא כדאמרי' אפ"ה ד' על ד' למטה מי' כרמלית הוי ומפיק מכרמלית לרה"ר. רש"י. ומש"ה בלמעלה מי' אסור גם בצנור לצרף אע"ג דאין בו ד' על ד' גזירה משום יש בה ד' על ד' דהוי רה"י דאורייתא:
לא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה וכו': כולהו מתני' בפט"ו דהלכות שבת סי' ב' ג' ובטור א"ח סי' ש"ו ושנ"א ומייתי לה בגמ' דשבת פ"ק דף י"א ובפ' עושין פסין (עירובין דף כ'.) ובגמ' רישא רבנן דהכי אוקימנא לעיל להא דקתני עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה כדכתבינן לעיל ולא גזרי' שמא יכניס והכא גזר שמא יכניס כר"מ א"כ סיפא ר"מ אמר רב יוסף בחפצים הצריכין לו אפי' רבנן מודו דגזרינן בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרי' דילמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מר"ה לרה"י כמו משתין ורק מר"ה לרה"י ורש"י ז"ל תירץ לקמן דל"ד למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקים נחים בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע"ג דבמקום שאין [בו] ד' (אמות) על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלע אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הם במקום אחד ולפירושו זה היה מותר להוציא [ראשו] ברה"ר ולרוק [כיון] דפיו במקום אחר הוי מקום פטור תוס' ז"ל שם פ' עושין פסין ועיין עוד שם ויש מזה בפסקי הרא"ש ז"ל: ועיין בהר"ן ז"ל פ"ק דשבת דף ק"א ושם בשלטי הגבורים ורמזתיו בפ"ק דשבת סי' ג':
וכן בגת: אביי מוקי לה בגת שאינה גבוה עשרה דהיא כרמלית דאי רה"י הא תנא ליה ואמר רבא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזרה לגזרה אלא וכן בגת לענין מעשר כדפי' ר"ע ז"ל ופי' רש"י ז"ל ומתני' דקתני וכן בגת ר"מ היא וה"ק לא יעמוד ע"ג קרקע וישתה בגת בלא הפרשת מעשר אא"כ הכניס ראשו ורובו לגת. וכן פירשו תוס' ז"ל דהיינו כר' מאיר:
קולט אדם וכו': בטור א"ח סי' שנ"א:
למטה מעשרה טפחים: גרסי' וה"ק וכוליה לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט וכן הוכיחו רש"י ותוס' ז"ל וכתוב בב"י שם סי' שנ"א ודברי רבינו יעקב בזה הם על פי פירוש רש"י ז"ל דקולט אפי' למעלה מעשרה שרי והא דתני למטה מעשרה משום שריותא דצנור במצרף הוא דמצרף היינו שמחבר ידו לצנור לא שרי אלא דוקא למטה מעשרה דליכא למיגזר באינו רחב ד' אטו רחב ד' משום דאפילו אם הוא רחב ד' כרמלית היא כיון שאינו גבוה עשרה אבל למעלה מעשרה אסור לצרף אפי' אינו רחב ד' גזרה אטו רתב ד' דהוי רה"י כיון שהוא למעלה מעשרה ע"כ ומבוארין בפי' רש"י ז"ל בגמ'. ואית דגרסי למעלה מעשרה ובסיפא דמתני' נמי אית דגרסו ומן הצנור ומכל מקום בוי"ו וכבר דחה אותם רש"י ז"ל אלא ה"נ מ"מ וכדפי' ר"ע ז"ל: והרי"ף והרמב"ם וה"ר יהונתן ז"ל גרסי למעלה מעשרה טפחים ומן הצנור מכל מקום ושותה ומפני אהבת הקיצור לא העתקתי פירושו דרבינו יהונתן ז"ל אבל בגרסת הגמ' דגרסי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאוקי לה רב נחמן במזחלה של שלשה עשר טפחים ולא יותר נראה דלא גריס ה"ר יהונתן ז"ל כותייהו אלא כגרסת רש"י ז"ל דגריס הכא במזחלה פחות משלשה עסקינן וכו' וכן ראיתיה ג"כ בהרא"ש ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל ובגמ' מוקי לה כשאין בצנור ד' על ד'. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל דאם יש בצנור ד' ברוחב אסור לצרף ואע"ג דלמטה מעשרה הואי ולבוד נמי ליכא אפ"ה כרמלית מיהא הוי ומפיק מכרמלית לר"ה ע"כ פי' שהרי חלק רשות לעצמו:
יכין
לד) וישתה ברשות היחיד ה"נ מיירי בשותה בכלי הצריך לו בפנים כסי' כ"ט. דאל"כ שרי. דלא דמי למשתין ורק דאסור לעיל סי' ל"א. דהתם עוקר ברשות זה משא"כ הכא העקירה וההנחה שניהן ברשות א', והרי פיו מקום פטור הוא.
לה) וכן בגת דדוקא בהכניס ראשו ורובו לגת, שותה וא"צ לעשר, דארעי הוא, משא"כ חוץ לגת קבוע הוא.
לו) קולט [אויפפאנגען].
לז) אדם מן המזחילה הוא דף שמונח בשפוע על ראש הכותל שבקצה הגג, כדי שיזובו מעליו הגשמים למטה.
לח) למטה מעשרה טפחים ר"ל העומד בר"ה. מותר לקלוט בכלי מים שזוחלין מהמזחילה, אף שאין פיה בולט מהגג ג"ט, דאז דינו כהגג להיות רה"י, ואפי' עומד וקולט למטה מי' טפחים, דשם ר"ה היא אפ"ה שרי. ודוקא קולט, אבל לא יחבר הכלי לפה המזחיל', דמדאין פיה בולט ג' טפחים, הו"ל כמוציא מגג רה"י לר"ה.
לט) ומן הצינור [דאכרעננע] שבולט פיה ג' טפחי' מהגג, ואינה רחבה ד' על ד' טפחים.
מ) מכל מקום שותה ר"ל אפילו מחבר הכלי לפי הצנור שרי, דמדבולט, דין הצנור כר"ה.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת