ברטנורא על עירובין י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

המוצא תפילין - בשדה ממקום שאינן משתמרים :

דזוג זוג - אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובש בחול, והיינו זוג, וחוזר תמיד ומכניס זוג זוג עד שיכניס את כולן. קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו, ואם ילבש יותר מזוג איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי, ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא, הילכך מכניסן שני זוגות שני זוגות, דב' זוגות הוי תכשיט לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכל כמה דהוי תכשיט שרי. ומשום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא, ואין הלכה כרבן גמליאל :

בישנות - שניכר הקשר , דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן במקום בזיון. אבל בחדשות אין מחללין שבת עליהן להכניסן, דלמא קמיע בעלמא נינהו, ואין קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן:

צבותים - קשורים כל זוג זוג לעצמו:

כרוכים - הרבה ביחד:

מחשיך עליהן - יושב ומשמרם שם עד שתחשך, ומשחשיכה מכניסן כולם ביחד. וכגון שהם מרובים, שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתן קודם הלילה, שאם הם בענין שתכלה הכנסתן לבית קודם הלילה מכניסן זוג זוג כדאמרן:

ובסכנה - שגזרו שמד שלא להניח תפילין. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, בד"א בסכנה של שמד , אבל אם מתיירא לשהות שם מפני הלסטים, מוליכן פחות פחות מד' אמות :

(ב)

ר"ש אומר נותנן לחבירו - ואינו מוליכן פחות [פחות] מד' אמות כשמתיירא מפני לסטים, גזירה שמא יעבירם מתחלת ד' לסוף ד'. והלכה כר"ש:

וכן בנו - שילדתו אמו בשדה בשבת:

נותנו לחבירו - והא עדיפא מלטלטלו פחות פחות מד' אמות:

אפילו חוץ לתחום - בחבית של הפקר מיירי דאי יש לה בעלים הא קי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וסבר ר"י נכסי הפקר לא קנו שביתה:

אמרו לו - רבי יוחנן בן נורי הוא דאמר לה, דשמעינן ליה דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן:

לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה - כלומר אם היו לה בעלים ולא עירבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה, השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה. והלכה כר' יהודה:

(ג)

הקורא בספר - כל ספרים שלהם היו נגללים כס"ת שלנו:

האסקופה - כעין אצטבא שלפני פתח הבית, וכרמלית היא:

גוללו אצלו - הואיל וראשו אחד בידו :

לעשרה טפחים - התחתונים הסמוכים לקרקע של רה"ר, דאם אין אגדו בידו הוי איסור דאורייתא, וגזרינן אגדו בידו אטו שאין אגדו בידו. ובגמרא פריך והא לא נח , כלומר אע"פ שהגיע לעשרה טפחים התחתונים אין כאן איסורא דאורייתא, אפילו לא היה אגדו בידו שהרי לא נח ברה"ר, ומשני כגון שהיה שם כותל משופע, ונח הספר על בליטת הכותל של עשרה טפחים התחתונים, דהוי כאילו נח ברה"ר, ואם לא היה אגדו בידו הוי חיובא דאורייתא אם היה מביאו אצלו. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, הגיע לעשרה טפחים מן הארץ הופכו על הכתב במה דברים אמורים בכותל משופע דנח אבל בכותל שאינו משופע גוללו אצלו, דברי רבי יהודה, שרבי יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו דבעינן הנחה ע"ג משהו:

הופכו על הכתב - האותיות כלפי הכותל, שלא יהא מוטל כל כך בבזיון, ומניחו שם עד שתחשך:

דבר משום שבות - כגון זה שאגדו בידו וליכא כי אם שבות דרבנן אם בא לגוללו אצלו, שאין חייב מן התורה אלא א"כ יצא הספר כולו מידו ונח ברה"ר ובא לעקרו מרה"ר ולהניחו ברה"י. ואין הלכה כר"ש:

(ד)

זיז - אבן או עץ הבולט מן הכותל על אויר רה"ר גבוה עשרה טפחים מהקרקע של רשות הרבים:

נותנין עליו - בני עליה, ונוטלים ממנו, שאויר רשות הרבים אינה הולכת אלא עד עשרה. ודוקא כלים הנשברים כגון כוסות וצלוחיות הוא דנותנים עליו. אבל כלים שאינם נשברים לא, דלמא נפלו ברה"ר ואתי לאתויינהו:

עומד אדם ברה"י - בבית או על הגג, ונוטל חפץ כאן ומניח כאן ברה"ר, ואעפ"י שאין ראשו ורובו עומד ברה"ר במקום החפץ, ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו:

ובלבד שלא יוציאנו - מד' אמותיו שהיה מונח בו:

(ה)

וישתין ברה"ר - דמפיק מרה"י לרה"ר. ואם השתין חייב חטאת. ואע"ג דבעינן עקירה מע"ג מקום שיש בו ד' על ד', השתן וכן הרוק הוו כמונחים במקום שיש בו ד' על ד' :

משנתלש רוקו - והוא שנתעגל ונתהפך בפיו. ואין הלכה כר"י:

(ו)

וישתה ברה"ר - וה"מ בכלים שהם צריכין לו, דגזרינן דלמא אתי לאתויינהו, אבל בכלים שאין צריכין לו מותר , ואפילו לא הכניס ראשו ורובו ברה"ר:

וכן בגת - לענין מעשר, שאם הכניס ראשו ורובו בגת שותה בלא מעשר דהוי שתיית עראי, וחוץ לגת אינו רשאי לשתות בלא מעשר דהוי שתיית קבע:

קולט - תופס, כלומר מקבל מן המים הנזחלים ושותה:

המזחלה - כמין בנין מדרון עשוי סמוך לכותל שזוחלין בו המים. ולהכי נקראת מזחלה שכל דבר המהלך ורוחש ע"ג הכותל או ע"ג קרקע נקרא זוחל כד"א (דברים לב) זוחלי עפר:

למטה מעשרה טפחים - גרסינן. והכי קאמר, עומד אדם ברשות הרבים וקולט בכלי למטה מעשרה טפחים מן המים היורדין מן המזחלה . וקולט דוקא, כדמפרש בגמרא, אבל לא יצרך ויחבר פיו או הכלי למזחלה שהיא בפחות משלשה סמוך לגג, ואע"פ שהיא למטה מעשרה מ"מ הואיל ומוטלת לאורך הכותל ובתוך שלשה לגג הוי כגג והוי כמוציא מן הגג שהוא רה"י לרה"ר:

ומן הצינור מ"מ - כלומר בין קולט בין מצרף, משום דצינור לעולם בולט הוא ויוצא לרה"ר . ובגמרא מוקי לה כשאין בצינור ד' על ד' שאינו חולק רשות לעצמו :

(ז)

וחולייתו י' חלון שעל גביו ממלאין ממנה - כיון דחולייתו שהיא השפה אשר סביבותיה גבוהה עשרה טפחים, וקיי"ל דאין רה"ר למעלה מעשרה טפחים, אלא מקום פטור, לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת, דהוו מוציאין מרה"י לרה"י דרך מקום פטור. ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ד' טפחים , ממלאין ממנה, שאין כאן רה"ר מפסקת מן הבור לחלון בשעה שממלאין מים אלא מקום פטור בלבד:

וכן אשפה ברשות הרבים גבוהה י' טפחים - רשות היחיד היא, ולא חיישינן שמא תנטל אשפה ותעמוד על פחות מעשרה ואתי למשרי כדמעיקרא. ודוקא באשפה של רבים שאינה עשויה להפנות, אבל אשפה של יחיד העשויה להפנות אין זורקין לה בשבת , דחיישינן דלמא מפנה לה והויא לה רה"ר:

(ח)

המיסר - שנופו. נוטה למטה מכל צדדיו סביב:

מטלטלין תחתיו - דכיון דאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים הוי להו כלבודים לארץ ונמצאו כמחיצות , לפיכך מותר לטלטל תחתיו. ומכל מקום צריך למלאות אותו אויר שבין הנוף לארץ בתבן וקש וכיוצא בו, ולקשור הנופות שלא יזיזם הרוח, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואין מטלטלין בו אלא בבית סאתים שהם שבעים אמה ושירים, שכל מחיצה שתשמישה לאויר כלומר לשמור אויר השדות והכרמים ולא לדור בה אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים:

לא ישב עליהן - שאסור להשתמש באילן גזירה שמא יתלוש. ואי לא גביהי שלשה הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן:

הדלת שבמוקצה - רחבה שאחורי הבתים, והדלת שלה אינה קבועה בציר כשאר דלתות אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטיל הדלת על הארץ:

וחדקים - קוצים שהתקינן כדי לסתום בהם פרצה. וכן מחצלות. של קנים, כל אלו אינם קשורין ואינן קבועין במקומן אלא כשבאין לפתוח מטילין אותן על הארץ, לפיכך אין נועלין בהם, דמיחזי כבנין, אא"כ גבוהים מן הארץ דאז לא מיחזי כבנין ונועלין בהן:

(ט)

לא יעמוד אדם ברשות היחיד - ויטול מפתח המונח ברה"ר ויפתח בו פתח החנות המונח ברה"ר. ואף על פי שאין ממקום המפתח עד הפתח ארבע אמות, גזירה שמא יכניס המפתח אצלו:

אא"כ עשו לו מחיצה - ועמוד בתוכה ויפתח וינעול:

אמרו לו והלא מעשה בשוק של פטמים - שמעוהו רבנן לר' מאיר דכי היכי דאמר לא יעמוד ברה"י ויפתח ברה"ר וכו' ה"נ קאמר לא יעמוד אדם בכרמלית ויפתח ברה"י, ברה"י ויפתח בכרמלית ומשום הכי קא מותבי ליה משוק של פטמים שהיה בירושלים דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקריא רה"ר , והחלון שמניחין בו המפתח היה רה"י והיו עומדין בכרמלית ופותחין ברה"י:

פטמין - טבחים שמפטמים בהמות לשחוט. ואין הלכה כר"מ לא ברה"ר ולא בכרמלית:

של צמרים - מוכרי צמר:

(י)

נגר - כעין בריח שתוחבים בכותלים או באסקופה לנעול בו הדלת:

גלוסטרא - שראשו עבה ועגול כמין רמון ועשוי כבוכנא שראוי לדוך בו פלפלין. ואע"ג דתורת כלי עליו אוסר ר' אליעזר אא"כ קשור ותלוי בדלת ור"י מתיר והל' כר"י:

(יא)

נגר הנגרר - בריח הקשור בדלת אבל אינו תלוי בו שהחבל הקשור בו ארוך והבריח נגרר ע"ג קרקע ובנגר שאין בראשו גלוסטרא עסקינן. דביש בראשו גלוסטרא הא שרי ליה רבי יוסי לעיל אע"פ שאינו קשור והלכה כמותו :

נועלים בו במקדש - דשבות בעלמא הוא ואינו בונה ממש הואיל וקשור הוא אלא מפני שנגרר מיחזי כבונה ואין שבות במקדש:

והמונח - שאינו קשור כלל הוי בנין ממש. ור' יהודה סבר לא הוי בנין ממש אלא מיחזי כבנין, ובמקדש לא גזרו משום שבות. והנגרר אף במדינה מותר הואיל וקשור אע"פ שאינו תלוי. והלכה כר' יהודה :

(יב)

מחזירין ציר התחתון - של דלת , שכל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין:

אבל לא במדינה - גזירה שמא יתקע , דהוי מלאכה:

והעליון כאן וכאן אסור - דכיון דיצא עליון כולו נופל והוה ליה כבונה :

רבי יהודה אומר כו' - דס"ל אין בנין בכלים וליכא אלא שבות ובמקדש לא גזרו על השבות. ואין הלכה כר"י:

(יג)

מחזירין רטיה - כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה , מחזירה ע"ג מכתו לאחר העבודה דאי לא שריית ליה להחזירה ממנע ולא עביד עבודה :

אבל לא במדינה - גזירה שמא ימרח הרטייה, וחייב משום ממחק:

ואם בתחלה - שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה :

כאן וכאן אסור - ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה אינו אלא כשפירשה ע"ג קרקע, אבל אם לקחה בידו, כל זמן שהיא בידו, או אפילו נתנה ע"ג כלי ולא פירשה ע"ג קרקע, מותר להחזירה בכל מקום:

קושרין נימא - נימת כנור של שיר הלוים שנפסקה בשבת, דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול דהא היום נפסקה דוחין את השבת . ודוקא כשנפסקה באמצע שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קיימא אסור:

ואם בתחלה - שלא היתה שם מעולם, דיכול לעשותה מאתמול, אסור:

יבלת - היא מום בקדשים שנאמר (ויקרא כב) או יבלת, וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא שכך עושים בחול. וכשחותך מבעל חי הוי תולדה דגוזז את הצמר:

(יד)

כורר עליה גמי - ואעפ"י שהגמי מרפא את המכה, הואיל והשתא מיהא צורך עבודה הוא, דלאו אורח ארעא שתהא מכתו נראית עם העבודה ומכסה אותה בגמי:

אבל לא במדינה - דרפואה בשבת שבות היא ואסור:

ואם להוציא דם - שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה:

כאן וכאן אסור - דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא אשתרי במקדש :

בוזקים מלח - כותתים ומפזרים מלח על גבי הכבש שעולים בו למזבח, מפני שחלק הוא ופעמים נופלים ממנו שמחליקים רגליהם בו. בוזקים, לשון כתיתה:

אבל לא במדינה - מפני שהוא מתקן:

ממלאים מים מבור הגולה ומבור הגדול - כך שמן, ושניהם היו בלשכות העזרה:

בגלגל - העשוי להעלות בו הדלי על ידי חבלים. ומשני בורות הללו בלבד התירו למלאות מים בגלגל בשבת, אבל בשאר בורות אסור, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו מתוך שממלאין בלא טורח אתי להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת. ובמקום דליכא למיגזר שמא ישקה מים לגינתו ולחורבתו מותר למלאות בגלגל, ולא חיישינן מפני שמשמיע קול, שלא אסרו אלא קול של שיר בלבד. והכי נמי שרי למיטרף אבבא ומיקש על תרעא בשבת ואין בכך כלום:

ומבור הקר - על שם שהיה באר מים חיים קורא ליה בור הקר , לשון מקור. ובור זה היה צריך לבני הגולה ברגל, והתירו להם נביאים שביניהם חגי זכריה ומלאכי למלאות ממנו בגלגל ברגל, ונשאר בהתירו שממלאים ממנו ביו"ט בגלגל אף במדינה, מה שאין כן בשאר בארות הנובעים:

(טו)

כהן מוציאו בהמיינו - בשבת. ולא חיישינן לטלטול, דאין שבות במקדש:

בהמיינו - באבנטו . ואף על גב דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:

צבת של עץ - שהיא פשוטי כלי עץ ואין מקבלים טומאה:

שלא לרבות את הטומאה - לטמא אבנט הטהור, ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטומאה. והלכה כר"י:

מהיכן מוציאין אותו - בשבת:

מן ההיכל ומן האולם - אבל בעזרה אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך:

כל מקום שחייבין על זדונו כרת - אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כל העזרה, משם מוציאין אותו:

ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר - סיר של נחשת. תרגום של סירותיו פסכתרוותיה. לכסותו עד שתחשך. והלכה כר"ע:

ר"ש אומר מקום שהתירו לד חכמים וכו' - ר"ש פליג את"ק דלעיל דאמר קושרים נימא במקדש , וסבר דאין קושרים נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה שהיא אסורה משום שבות בלבד וא"א שיבא בה לידי חיובא דאורייתא, אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא ואמר ליה ר"ש לת"ק, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן וגבי תחומין אני מיקל טפי ואומר שאפילו יצא חוץ לתחום ט"ו אמה יכנס, דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם ט"ו אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגווייהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין, ומשום הכי אני מיקל בתחומים, אבל לקשור נימא במקדש שלא התירו במקדש אלא איסור שבות לא חיובא דאורייתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה איסור שבות התירו, אבל לקשור קשר ממש שפעמים יש בו חיובא דאורייתא לא. ואין הלכה כרבי שמעון: