מלאכת שלמה על עירובין י
<< · מלאכת שלמה · על עירובין · י
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המוצא תפילין וכו': עד וכן בנו פי"ט דהלכות שבת סי' כ"ג כ"ד ומייתי לה בגמ' ספ"ק דביצה וכתב שם רש"י ז"ל המוצא גרסי' ולא גרסי' המוציא המוצא תפילין בשבת ע"כ וצ"ע מה מלמדנו: וקאמר התם אביי דאי מנטרן מחמת כלבי ולא מנטרן מחמת גנבי אם היו כבר מונחים בראשו יוליכם עד ביתו ולא אמרי' רוב ליסטים ישראל נינהו ולא מזלזלו בהו אבל אם מצאם במקום שהן נשמרין מן הכלבים אע"פ שאין נשמרין מן הגנבים לא יזיזם ממקומם כיון דלא הוה לביש להו מעיקרא והיכא דלא מנטרן לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי אפי' מחתן בארעא ומשכח להו ממטו להו דרך מלבוש עד דמטי לביתיה והיינו מתני' דהכא ואיכא בתוס' פ' התכלת (מנחות ד' מ"ג ע"ב) ובטור א"ח סוף סי' ש"א: וכתבו תוס' ז"ל המוצא תפילין הך פירקא במסכת שבת וכו' ומפרש בגמ' דקאי אסוף מי שהוציאוהו ע"כ: ושם נפל ט"ס או טעות דפוס שכתוב אסוף פ' כיצד מעברין ותימה ע"ס תי"ט שהעתיקו כטעותו:
מכניסן זוג זוג: בספ"ק דביצה מוכח דאיירי דלא מנטרי מחמת כלבי אבל מנטרי מחמת כלבי אע"ג דלא מנטרי מחמת גנבי לא תוס' ז"ל והוא מאי דכתיבנא: ולשון רש"י ז"ל בכאן בשדה מקום שנאבדין דמשמע נמי שנאבדין לגמרי ולכן התירו אבל משום גנבים לא התירו: ובגמ' מכניסן זוג זוג דקסבר שבת זמן תפילין הוא כדפי' ר"ע ז"ל ובעי בגמ' מאן שמעת ליה שבת זמן תפילין הוא ומסיק דהאי תנא הוא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה אחד חדשות ואחד ישנות דברי ר"מ ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות ע"כ ל"פ אלא בחדשות וישנות אבל באשה ל"פ ש"מ מ"ע שלה"ג הוא וכל מ"ע שלה"ג נשים חייבות ומתני' אתיא כר"מ ור' יהודה דתרוייהו ס"ל דאפי' שבת הוי זמן תפילין. ודייקי' תו בגמ' זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתמא דלא כר"מ דאי ר"מ הא אמר לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף וההיא סתמא ר"מ היא כדכתבינן התם בפ' כל כתבי ותירץ רבא אפי' חימא ר"מ התם דרך מלבושו כחול שויוה רבנן והכא דרך מלבושו כחול שויוה רבנן התם דבחול כמה דבעי לביש לענין הצלה נמי שרו ליה רבנן הכא דבחול נמי זוג א' אין טפי לא לענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא:
ר"ג אומר שנים שנים: בפי' ר"ע ז"ל לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין. אמר המלקט מימרא דרב שמואל בר רב יצחק היא בגמ': וכתב הרא"ש ז"ל בסדר תקון תפילין שר"י דקדק דשיעור רוחב תפילין הוי לכל הפחות יותר מאצבע דאם לא היו רחבות אלא אצבע א"כ יש מקום בראש להניח שלש תפילין וא"כ למה שנינו בפ' המוצא תפילין שמכניסן זוג זוג ולא ג' ג' וטעמא דשמושא רבא כיון דאמרי' מקום יש בראש להניח שני תפילין וציץ היה רחב שתי אצבעות ומונח במקום תפילין ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין מסתמא אותו מקום של תפילין היה שתי אצבעות כרוחב הציץ ע"כ:
אבל בחדשות פטור: ובגמ' אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דקתני חדשות פטור דחיישי' דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבתא עלייהו אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין וכו' והיא ברייתא דכתיבנא לעיל בסמוך ר"מ דאמר אחד חדשות סבר שאין אדם טורח ור' יהודה סבר טרח אינש הילכך בחדשות אסור דשמא קמיע נינהו והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות שיש בהן רצועות ולא מקושרות כעין קשר של תפילין העשוי כמין אותיות וכן הוא קבוע תמיד אלמא טעמא משום קשר הוא דקשירה אב מלאכה ואסור לקשור קשר של קיימא בשבת ולעולם דכ"ע לא טרח אדם בקמיע לעשותו כמין תפילין דטעמא דחדשות לאו משום קמיע אלא משום שצריך לעשות הקשר קודם לבישתם ובשבת אי אפשר ופריך וליענבינהו מיענב ומשני זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין אביי אמר ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' ואלו קשרין עניבה קשירה מעלייתא היא וכדכתבינן התם הא לאו הכי עניב להו כעין קשירה דידהו דקשר של תפילין הלכה למשה מסיני:
מצאן צבתים: כמו שול תשולו לה מן הצבתים:
או כריכות מחשיך עליהן: תימא בחדשות נמי דאי אפשר לקשור אמאי לא יצטרך להחשיך עליהן משום בזיון דתפילין וי"ל דבישנות דוקא דחזו להכניס זוג עשו תקנה אפי' כשהן מרובין דאין כלות קודם שקיעת החמה תוס' ז"ל:
רש"א נותנן לחברו: ואינו מוליכן פחות פחות מארבע אמות עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' דקאי ר"ש אחסורי מחסרא שכתב ר"ע ז"ל במתני' דלעיל וגזר ר"ש שלא יוליכם פחות פחות מד' אמות גזרה שמא יעבירם וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ות"ק סבר פחות פחות מד' אמות עדיף. וכתבו תוס' ז"ל ה"ג וכן בנו ואפי' הן מאה. ולא כספרים דגרסי ואפי' הן מאה וכן בנו דבגמ' מוכח דאפי' הן מאה אבנו קאי דמפר' טעמא אע"ג דקשי ליה ידא כשמטיל אותו מיד ליד ע"כ:
ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וכו': ביד פ' שנים עשר דהלכות שבת סי' י"ז ובטור א"ח סי' שמ"ט. ופי ה"ר יהונתן ז"ל נותן אדם וכו' אם יש אדם צמא שיצא חוץ לתחום או שעומד בסוף תחומו ואין לו מים לשתות או חולה יתקבצו הרבה בני אדם שקנו תחומן בעיר ויבואו אחרים מתחום אותו החולה או אותו הצמא ונותנין זה לזה ואין שם חלול שבת ע"כ:
א"ל לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה: ריב"נ הוא דאמר לה דשמעי' ליה לעיל פ"ד דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן והוא תירץ רב אשי במסקנא דבגמ' פריך ולית ליה לר' יהודה הא דתנן בפ' בתרא דביצה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דאם ערבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום ומוקי לה רבא דבחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה עסיקינן דבטלה חבית לגבי מים כגון מים שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם ובטלה חבית לגבייהו מפני שהיא טפלה להן כדתנן בשבת פ' המצניע את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ורבנן פליגי עליה למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו ואותיב ליה רב יוסף מהא דתניא ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו בשיירא אין שלא בשיירא לא ומשני רב יוסף גופיה אלא כי תנן נמי במתני' בשיירא תנן ואביי תירץ בשיירא ואפי' חבית שקנתה שביתה ומים שקנו שביתה שלא בשיירא חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה ורב אשי מוקי לה בחבית של הפקר ומים דהפקר כדפי' ר"ע ז"ל וכדכתיבנא וכתבו תוס' ז"ל הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסיקינן דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה אפי' חוץ לתחום היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של הזוכה בהן תחלה לא יוליכו אותן למאי דפרי' לעיל בפ' מי שהוציאוהו דכרגלי כל אדם דקתני גבי נהרות המושכין היינו כרגלי הממלא שאפילו אם נתנם לאחר הרי הן כרגלי הראשון הממלא והא דקאמר נותנו לחברו וחברו לחברו לאו משום דלא מצי אזיל התם אלא משום דאסור להעביר ד' אמות בר"ה ועי"ל דיכול להוציאם חוץ לתחום של אותו שזכה בהן תחלה וכגון שלא נתכוין לזכות בהן לא לעצמו ולא לאחרים בהגבהתו אלא מה ששותין וכענין זה אפי' בי"ט שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו אע"ג דליכא איסור ד' אמות ע"כ:
הקורא בספר על האסקופא: בפ"ק דשבת מייתי לה בדף ה' וכתבו שם תוס' ז"ל דלרבא דלא גזר התם בכרמלית גזרה לגזרה גבי לא יצא החייט במחטו הא דנקט הכא ספר לאשמועי' דאפי' ספר אם אין איגודו בידו אסור לאפוקי ר"ש דאמר כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש ע"כ: ואיתא נמי בפירקין דף ק"ג וביד פט"ו דהלכות שבת סי' כ"א וכתב שם הרב המגיד דמתוך הסוגיא משמע דדוקא כתבי הקדש אבל שאר דברים מכי נחו להו אסור אפי' תוך ד' אמות והיא דעת הרשב"א ז"ל: ובטור א"ח סי' שנ"ב: ובגמ' האי אסקופא היכא דמיא אילימא אסקופא רה"י ולפניה רשות הרבים וקאמר מתני' אע"ג דמונח ראשו אחד בר"ה גוללו לרה"י ולא גזרינן דילמא נפיל כוליה מידיה דאיכא חיוב חטאת ואתי לאתוי מני ר"ש היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש דאי ר' יהודה הא אמר אם מסולק מן הארץ מלא החוט גוללו אצלו דליכא למיגזר מידי אבל הונח כל דהו אסור דגזרי' אגדו בידו אטו היכא דנפיל כוליה אימא סיפא ר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ וכו' ר"ש אומר אפי' בארץ עצמו גוללו אצלו רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר' יהודה אמר רב יהודה אין רישא וכו' רבה אמר הכא באסקופא נדרסת עסיקי' ורה"י אבל נדרסת היא פי' דרגל הרבים עוברת עליה ומשום בזיון דכתבי הקדש שריוה רבנן ול"ד לקורא בגג דהתם ליכא בזיון כולי האי מש"ה גזר ר' יהודה אבל בהא מודה דכיון דאגדו בידו ושבות בעלמא הוא לא גזרינן איתיביה אביי תוך ד' אמות גוללו אצלו חוץ לד' אמות הופכו על הכתב ואי אמרת באסקופא נדרסת עסיקי' מה לי תוך ד' אמות מה לי חוץ לד' אמות הא כולה שבות הוא אלא אמר אביי הכא באסקופא כרמלית עסיקינן ור"ה עוברת לפניה תוך ד' אמות דאי נפיל ומייתי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן חוץ לד' אמות דאי מייתי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא שרו ליה רבנן ופרכי' אי הכי תוך ד' נמי ניגזור דילמא נפיל כוליה מידיה ואזיל ומעייל ליה מר"ה לרה"י ומשני הכא באסקופא ארוכה דאדהכי והכי מידכר ואב"ע באסקופא שאינה ארוכה וסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ומנח להו וא"נ מעיין בר"ה ועייל להו להדיא לרה"י הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד וליכא למיחש דילמא זריק להו דמודה בן עזאי בזורק דהא אין מזרקין כתבי הקדש:
היה קורא בראש הגג וכו': תוס' פ"ח דשבת דף פ' ודפ' הזורק דשבת דף ק':
הופכו על הכתב: להגן על האותיות שלא יעלה אבק עליהם ובגמ' פריך והתניא כותבי ספרים תפילין ומזוזות לא התירו להן להפוך יריעה על פניה אלא פורס עליה את הבגד התם אפשר הכא לא אפשר לפרוס עליה סודר שיוסיף על חטאתו פשע ואי לא אפיך איכא בזיון טפי:
אלא מלא חוט: כך צ"ל:
בפי' ר"ע ז"ל ומתני' חסורי מתסרא וכו'. אמר המלקט פי' דפרכי' בגמ' אי הכי דבכותל משופע עסיקי' אימא סיפא ר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו ואמאי והא נח ומשנינן חסורי מחסרא וכו'. ובירושל' מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר אסור להשתמש באויר עשרה וכא אמר הכין א"ר יוחנן לית כאן ר' יהודה אלא ר"מ ע"כ:
זיז שלפני החלון וכו': ביד פט"ו דהלכות שבת סי' ד' ובטור א"ח סי' שנ"ג. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וכמו כן אם יוצא הנסר על חצר חברו נמי לא שרינן להשתמש העליון עליו אלא כלים הנשברין דדילמא אתי לאשתמושי מרשות חברו שלא ערב עמו לרשותו או שמא יוציאנו מרשות חברו לר"ה ויחזירנו אח"כ לביתו ע"כ:
עומד אדם ברה"י וכו': ביד שם ר"פ ט"ו ובטור א"ח סי' ש"נ. ובגמ' מתני ליה רב חיננא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד אדם ברה"י ויטלטל בר"ה א"ל שבקת רבנן ועבדת כר"מ דאיהו הוא דגזר שמא יביא אצלו לקמן בפירקין בההיא דתנן לא יעמוד ויפתח כפי פי' רש"י ז"ל והוא סבר מדסיפא ר"מ רישא נמי ר"מ ולא היא סיפא ר"מ רישא רבנן וכתבו תוס' ז"ל פי' בקונט' סיפא ההיא דלא יפתח דאיירי בה ר"מ וק"ק דהיא רחוקה יותר מדאי ונראה לר"י דסיפא דלא ישתין ולא ירוק דפליג עלה ר' יהודה וסתם בר פלוגתיה דר' יהודה ר"מ ומיהו קשה וכו' ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל עומד צריך להגיה שם עומד אדם ברה"י בבית או על הגג ונוטל חפץ מכאן וכו': ובירושלמי לא סוף דבר עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה בר"ה ומטלטל ברה"י ע"כ אפשר שר"ל לא סוף דבר מטלטל מעומד שהוא דרך עראי אלא אפי' דרך קבע א"נ ר"ל לא סוף דבר עומד וכו' כלומר שאינה מוסכמת דר"מ פליג עלה כמבואר לעיל בסמוך בבבלי:
ובלבד שלא יוציא חוץ מד' אמות: ארישא קאי דמטלטל בר"ה קתני שלא יטלטלנו ד' אמות בר"ה ובגמ' בלשון שני הא הוציא פטור אבל אסור לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב ואע"ג דהעבירו דרך מקום פטור על ראשו אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן ומשנינן מי קתני פטור אבל אסור דילמא אם הוציא חייב חטאת:
לא יעמוד אדם ברה"י וישתין וכו': ביד פי"ג דהלכות שבת סי' ג' ובטור א"ח סי' ש"נ ובגמ' פ' עושין פסין (עירובין דף כ'.) והרא"ש פ' במה אשה דף קפ"א כתב דבהא דלא יעמוד ברה"י וישתין וכן לא ירוק מודו כ"ע דה"ה בכרמלית:
וישתין בר"ה: דמפיק וכו' לשון ר"ע ז"ל ע"כ. אמר המלקט דמחשבתו משויא ליה מקום:
ר' יהודה אומר אף מי שנתלש רוקו מפיו: אע"ג דאמרינן בפ' המצניע המוציא כלי בפיו ובמרפקו פטור ל"ד דהתם אין דרך להוציא כלים בפיו אבל הרוק או דברים שדרכן בכך מיחייב חטאת כדאמרי' בכריתות פ' אמרו לו אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב חטאת ה"ר יהונתן ז"ל: ובעל הטורים בא"ח ס"ס ש"נ ס"ל דר' יהודה לא פליג את"ק ולפיכך פסק כמותו: ובגמ' פריך אע"ג דלא הפיך מחייב ר' יהודה והתנן פ"ח דמסכת כלים היה אוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור ר' מאיר מטמא ור' יוסי מטהר ר' יהודה אומר אם היפך טמא אם לא היפך טהור ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה פי' החליף ר' יהודה שיטתו ויצא הימנה והכי קאי במסקנא. ועי' במה שכתבתי בשם ה"ר שמשון ז"ל שם פ"ח סי' י':
וכן לא ירוק: גרסי' בחולם:
רוקו: גרסי' הרי"ש בשורק כמו עד בלעי רוקי:
לא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה וכו': כולהו מתני' בפט"ו דהלכות שבת סי' ב' ג' ובטור א"ח סי' ש"ו ושנ"א ומייתי לה בגמ' דשבת פ"ק דף י"א ובפ' עושין פסין (עירובין דף כ'.) ובגמ' רישא רבנן דהכי אוקימנא לעיל להא דקתני עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה כדכתבינן לעיל ולא גזרי' שמא יכניס והכא גזר שמא יכניס כר"מ א"כ סיפא ר"מ אמר רב יוסף בחפצים הצריכין לו אפי' רבנן מודו דגזרינן בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרי' דילמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מר"ה לרה"י כמו משתין ורק מר"ה לרה"י ורש"י ז"ל תירץ לקמן דל"ד למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקים נחים בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע"ג דבמקום שאין [בו] ד' (אמות) על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלע אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הם במקום אחד ולפירושו זה היה מותר להוציא [ראשו] ברה"ר ולרוק [כיון] דפיו במקום אחר הוי מקום פטור תוס' ז"ל שם פ' עושין פסין ועיין עוד שם ויש מזה בפסקי הרא"ש ז"ל: ועיין בהר"ן ז"ל פ"ק דשבת דף ק"א ושם בשלטי הגבורים ורמזתיו בפ"ק דשבת סי' ג':
וכן בגת: אביי מוקי לה בגת שאינה גבוה עשרה דהיא כרמלית דאי רה"י הא תנא ליה ואמר רבא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזרה לגזרה אלא וכן בגת לענין מעשר כדפי' ר"ע ז"ל ופי' רש"י ז"ל ומתני' דקתני וכן בגת ר"מ היא וה"ק לא יעמוד ע"ג קרקע וישתה בגת בלא הפרשת מעשר אא"כ הכניס ראשו ורובו לגת. וכן פירשו תוס' ז"ל דהיינו כר' מאיר:
קולט אדם וכו': בטור א"ח סי' שנ"א:
למטה מעשרה טפחים: גרסי' וה"ק וכוליה לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט וכן הוכיחו רש"י ותוס' ז"ל וכתוב בב"י שם סי' שנ"א ודברי רבינו יעקב בזה הם על פי פירוש רש"י ז"ל דקולט אפי' למעלה מעשרה שרי והא דתני למטה מעשרה משום שריותא דצנור במצרף הוא דמצרף היינו שמחבר ידו לצנור לא שרי אלא דוקא למטה מעשרה דליכא למיגזר באינו רחב ד' אטו רחב ד' משום דאפילו אם הוא רחב ד' כרמלית היא כיון שאינו גבוה עשרה אבל למעלה מעשרה אסור לצרף אפי' אינו רחב ד' גזרה אטו רתב ד' דהוי רה"י כיון שהוא למעלה מעשרה ע"כ ומבוארין בפי' רש"י ז"ל בגמ'. ואית דגרסי למעלה מעשרה ובסיפא דמתני' נמי אית דגרסו ומן הצנור ומכל מקום בוי"ו וכבר דחה אותם רש"י ז"ל אלא ה"נ מ"מ וכדפי' ר"ע ז"ל: והרי"ף והרמב"ם וה"ר יהונתן ז"ל גרסי למעלה מעשרה טפחים ומן הצנור מכל מקום ושותה ומפני אהבת הקיצור לא העתקתי פירושו דרבינו יהונתן ז"ל אבל בגרסת הגמ' דגרסי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאוקי לה רב נחמן במזחלה של שלשה עשר טפחים ולא יותר נראה דלא גריס ה"ר יהונתן ז"ל כותייהו אלא כגרסת רש"י ז"ל דגריס הכא במזחלה פחות משלשה עסקינן וכו' וכן ראיתיה ג"כ בהרא"ש ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל ובגמ' מוקי לה כשאין בצנור ד' על ד'. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל דאם יש בצנור ד' ברוחב אסור לצרף ואע"ג דלמטה מעשרה הואי ולבוד נמי ליכא אפ"ה כרמלית מיהא הוי ומפיק מכרמלית לר"ה ע"כ פי' שהרי חלק רשות לעצמו:
בור בר"ה וחוליתו גבוהה: ביד שם פט"ו סי' ט' י' ובטור א"ח סי' שנ"ד ומייתי לה בפ"ק דעירובין דף ה'. ובגמ' במאי עסיקי' אילימא בסמוכה לכותל בחוך ד' טפחים למה לי חוליא עשרה בור גופיה רה"י הוא ואין כאן ר"ה מפסקת דכיון שאין ד' טפחים בין החוליא לכותל לא דרסי ליה רבים כלל והוי מקום פטור ומוקי לה רב הונא במופלגת ד' טפחים מן הכותל ואי לאו דאיכא חוליא עשרה קמטלטל מרה"י לרה"י דרך ר"ה ור' יוחנן אמר אפי' תימא בסמוכה מתני' לאו כדס"ד דתהוי חוליא עשרה לבד מבור אלא ה"ק בור בר"ה וחוליתו סביביו וסך הכל גבוה עשרה מקרקעות הבור רה"י וממלאין ממנה לחלון והא קמ"ל דבור וחוליתו מצטרפין לעשרה ופי' ה"ר יהונתן ז"ל דהא קמ"ל דאע"פ שאין החוליא העומדת סביביו חזקה ובריאה שיוכל איש להשתמש בה כרצונו כל דבר קל וכבד אפ"ה מצטרפת לבור להיותו רה"י שאם לא היה עמוק עשרה מיקרי כרמלית שהרי יש ברחבו ד' ואסור לשלשל דליו שם דמכרמלית לרה"י קמטלטל ע"כ:
אשפה בר"ה וכו': בפ' מבוי (עירובין דף ח') והתס הגירסא זורקין לה בשבת וכן הוא בהרי"ף ובהרא"ש ז"ל: וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל וכן אשפה וכו' אשפה הסמוכה לכותל בין שהיא סמוכה בתוך ד' טפחים בין שהיא רחוקה יותר מותר להשליך שם שופכין שלו דכיון שהיא גבוהה עשרה טפחים מרה"י לרה"י בדרך אויר מקום פטור קא מטלטל שאם לא היתה גבוהה עשרה מקרייא כרמלית ואסור לזרוק מרה"י לכרמלית ואע"פ שתהיה סמוכה לכותל לגמרי כ"ש אם תהיה רחוקה ממנה ד' דקא מטלטל נמי באויר ר"ה ע"כ: וראיתי להעתיק הנה כל לשון ספר לבוש החור בסי' שנ"ד שממנו מתבארת מתני' יפה וזהו בור בר"ה וחוליתו סביבו אפי' אין החוליא גבוהה עשרה והבור היא עמוקה עשרה עם החוליא שהיא רה"י בפני עצמה אם הבור עומד בתוך ד' טפחים לרה"י מותר למלאות ממנו מחלון של רה"י מפני שראש החוליא שסביבו הוא מקום פטור והרי הוא שואב מרה"י לרה"י דרך מקום פטור וה"ה אפי' אם אין החוליא גבוהה שלשה או אפי' אין שם חוליא כלל והבור בפני עצמה היא עמוקה עשרה מותר שכיון שאין בינה לבין הכותל ד' טפתים לא דרסי לה רבים כלל וה"ל מקום פטור וממלאים ממנה לרה"י ואע"ג דאמרי' לעיל סי' שמ"ה סעיף י"ט דמקום שאין בו ד' לא הוי מקום פטור אלא כשהוא גבוה ג' שאני הכא דכל הפסק שהוא בין בור וכותל שהוא פחות מד' לא דרסי לה רבים כלל וכיון שכן אע"פ שהוא סמוך לר"ה מקום פטור הוא ככל מקום שאין בו ד' וגבוה עשרה אבל אם הבור הוא רחוק מרה"י ד' טפחים אין ממלאין ממנה לרה"י דה"ל מוציא מרה"י לרה"י דרך ר"ה או דרך כרמלית שאסור ואע"ג דאמרי' לעיל ריש סי' שנ"ג שמותר לכתחלה לזרוק מרה"י לרה"י דרך ר"ה דוקא לזרוק מותר שלא מצינו שהיה במשכן כמו שנתבאר שם לעיל אבל להושיט אסור שכן מצינו במשכן שהיו מושיטים הקרשים מעגלה זו לעגלה זו דרך ר"ה והעגלות היו רה"י אבל לא היו זורקים אותן שאין הקרשים נזרקים מפני כובדן לפיכך זריקה מותרת והושטה אסורה מן התורה ומלוי מים מן הבור העומד בר"ה לבית דמיא להושטה מרה"י לרה"י (דרך ר"ה) ואסורה אא"כ תהא החוליא שסביב הבור גבוה י' שאז יהי' הכל רשות היחיד מעומק הבור עד שפת החוליא ושפת החוליא היא למעלה מי' של ר"ה שהוא מקום פטור ואז כשמוציא המים מן הבור דרך ראש החוליא לבית הוי מוציא מרה"י לרה"י דרך מקום פטור שמותר לכתחלה: אשפה בר"ה שהיא גבוה עשרה ורחב ד' אם היא של רבים מותר לזרוק לה מרשות היחיד הקרוב לה שכיון שהיא גבוה י' ורחב ד' אף על גב שהיא של רבים מ"מ רה"י הוא וכבר אמרנו למעלה שמותר לזרוק לכתחלה מרה"י לרה"י דרך ר"ה ואע"ג דרה"י דהכא הוא גבוה ממנו או נמוך ממנו מותר ולא חיישי' הכא שמא יתגלגל לר"ה מה שישליך בתוכה וילך ויטלנו כדחיישי' לעיל גבי ב' בתים שבצדי ר"ה לפי שאין מטילין לאשפה כלי אשר חפץ בו אלא כלים ודברים מאוסים או שברי כלים א"נ י"ל דמיירי שרה"י סמוך לה פחות מד' והויא לה מקום פטור כמו שנתבאר בסמוך גבי בור וה"ל מטלטל מרה"י לרה"י דרך מקום פטור ושרי ואם האשפה של יחיד אסור לזרוק לה משום דיחיד עתיד לפנותו אשפתו ויבואו לשפוך שם כדרכן גם אחר שפינהו ונמצאו שופכין לר"ה ממש ע"כ:
אילן שהוא מיסך וכו': ביד שם ספט"ז ובטור א"ח סי' שס"ב ובגמ' פ"ק דמכלתין דף ט"ו ובפרק הישן (סוכה דף כ"ד:)
היו שרשיו גבוהין מן הארץ: ביד שם פכ"א סי' ח' ובטור א"ח סי' של"ו. ובגמ' אתמר שרשי אילן היוצאין למעלה משלשה לתוך שלשה פי' דלאחר שהגביהו שלשה חזרו וכפפו רבה אמר מותר להשתמש בהן דכל פחות משלשה דארעא ארעא הוא ורב ששת אמר אסור להשתמש בהן כיון דמכח איסור קאתו אסורין ופרכי' לרבה ממתני' דקתני שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן ה"ד אי דלא הדרי כייפי פשיטא אכתי לא אשמעי' תנא במס' ביצה פ' בתרא אלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' אלא לאו אע"ג דהדרי כייפי ואשמעי' דלא ישב על הכפיפה ומשני לא לעולם דלא הדרי כייפי והא קמ"ל אע"ג דצדו אחד שוה לארץ שהקרקע גבוה בצדו אחד ומודה רבה היכא דשלשת צדדיו גבוהין מן הארץ דאסורה צד השוה לארץ:
הדלת וכו': ביד שם פכ"ו סי' ח' ובטור א"ח סי' שי"ג והאי דלת מיירי דלא היתה קבועה בציר דאם היתה קבועה בציר אע"פ שאין לה ציר עכשיו אמרי' בגמ' נועל בה אע"פ שאינם גבוהין אם קשורין ותלויין: ופי' הרי"ף ז"ל הדלת שבמוקצה פי' דלת שבמקום מוקצה כגון דגבוה מכרמלית דנעשה מוקצה ממנה והוא כגון דיר וסהר דעשה לו דלת וה"ר יהונתן ז"ל פי' שבמוקצה הדלת שהוא מוקצה בחצר לצניעות ועשה לו מחיצה של קשין ודלת של קשין ע"כ:
אא"כ היו גבוהין מן הארץ: פי' ה"ר יהונתן ז"ל גבוהין שלשה טפחים: ושם בטור כתב בית יוסף דבספרי רבינו יעקב ז"ל היה כתוב אין נועלין בהם אא"כ הם גבוהין מן הארץ ג' טפחים וטעות הוא שנפל בספרים דבהדיא אמרי' בברייתא בגמ' דבגבוהין מן הארץ מלא נימא סגי וכן מצאתי בקצת ספרי רבינו שלא היה כתוב בהן אלא אין נועלין בהם אא"כ הם גבוהין מן הארץ עכ"ל ז"ל: וא"כ אפשר דגם בפי' ה"ר יהונתן ז"ל נפל טעות: וע"ש עוד במה שכתב בשם הרא"ש ז"ל אי האי דלת הוי תוספת אהל עראי או תוספת אהל קבע ואי הוי תוספת אהל עראי קשה אמאי אין נועלין בהן אא"כ היו גבוהין מן הארץ הא קיימא לן כר' יהודה וכרשב"ג דאמרי מוסיף אהל עראי מותר וע"ש עוד אי מוקצה דנקט במתני' דוקא או אורחא דמילתא נקט כדמשמע מדברי רש"י ז"ל ופליג אמה שכתב הרא"ש ז"ל: ועיין במ"ש בסמוך בשס תוס' ז"ל בסי' י': ואית דגרסי הדלת שבמוקצה והחדקים שבפרצה והמחצלת וכו':
ויפתח וכו': ביד שם רפט"ו:
אלא א"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים: פי' רש"י ז"ל אסיפא קאי דלא יעמוד בכרמלית ויפתח ברה"י אא"כ עשו לה לגנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים דהשתא כי קאי בגנה דהיינו כרמלית קאי ברה"י בעבור המחיצה שעשה דאויר רה"י עולה עד לרקיע. ומכח ההיא ברייתא דמייתי בגמ' מוכיח רב ביבי בר אביי ש"מ דהדר ביה ר"מ משערי גינה ולא גזר בעומד בר"ה או ברה"י שלא יטלטל בכרמלית או איפכא: מה שכתב בדפוס בפי' ר"ע ז"ל אדם ברשות היחיד לפי מה שבינותי בספרים וכמו שאעתיק נלע"ד שצריך להעביר עליו הקולמוס ולכתוב במקומו אלא דין כרמלית יש לה והחלון וכו':
של פטמים: פירוש בערוך וכן בהרי"ף ז"ל מוכרי עופות וכדאמרינן בסוף פרק אין צדין אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד עד כאן: וכן פי' הרמב"ם ז"ל וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל בכולה מתני' לא יעמוד אדם ברה"י ויפתח בר"ה וכו' כלומר ויקח מפתח המונח בר"ה ויפתח בו פתח חנות שבר"ה ואע"פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ד' אמות גזרה שמא יכניס המפתח בידו וכן לא יעמוד בר"ה ויושיט אצבעו למעלה לרשות גבוה עשרה ורוחב ד' כגון שהיה מפתח החנות מונח על גבה ויטיל אותה משם ויפתח בה החנות והוא גבוה למעלה מעשרה גזרה שמא יביאנה אצלו לתוך עשרה: אא"כ עשו לו מחיצה ויעמוד בתוכה ובין אסיפיא ובין ארישא קאי שאם יעשה מחיצה סמוך לפתח מבחוץ מרה"י לרה"י קא מטלטל ואמרי' בגמ' דחסורא מחסרא מתני' ממקום זה וה"ק וכן לא יעמוד ברה"י ויפתח בכרמלית כגון שערי גנה שהגנה כרמלית אע"פ שיש לה מחיצות נעשות ע"י אדם לפי שהזרעים מבטלין המחיצות וקאסר ר"מ לעמוד בה ולהושיט ידו על מקום גבוה עשרה ורוחב ד' שהוא רה"י וליטול מפתח ויפתח המנעול מתוך הגנה שמא ימשוך המפתח אליו דמחמיר ר"מ אפי' ברשויות דרבנן וסתם שערי גנה מנעוליהן גבוהין עשרה ורחבין ד' ורה"י הן: אמרו לו וכו' רבנן פליגי עליה דר"מ אפי' ברשויות דאורייתא כגון רה"י ור"ה דלא בעי ראשו ורובו למקום שהוא מטלטל בו דלא גזרינן שמא ימשוך חפצים שאינם צריכין לו מבחוץ שאם היו חפצים הצריכין לו אפי' רבנן מודו דגזרינן אלא כיון שאין המפתח צריך לו אלא לפתוח החנות לא גזרינן שמא יביאנו אליו וכ"ש בשערי גנה שהיא כרמלית ומנעוליהן ברה"י ומייתי ראיה משוק של פטמים שהיה בירושלים. וירושלים כרמלית הוא דכיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקרייא ר"ה אלא דין כרמלית יש לה ואפ"ה היו עומדין בקרקע שהוא לפני החנות שהוא כרמלית ומניחין המפתח בחלון שהוא ע"ג הפתח שהיה רוחב ד' ונוטלו משם ופותח ונועל בו החנות אע"פ שרגליו עומדות בכרמלית ש"מ דלא גזרינן ברשויות דרבנן. ר' יוסי אומר שוק של צמרין היה ולא פליג ר' יוסי ואמרו לו אלא שניהם חולקין עם ר"מ עכ"ל ה"ר יהונתן ז"ל:
נגר שיש בראשו גלוסטרא: ביד שם פכ"ו סי' ט' ובטור א"ח סי' שי"ג:
ר' אלעזר אוסר: גרסינן בלא יו"ד שהוא ר' אלעזר בן שמוע חברו של ר' יוסי: ובגמ' בניטל באגדו כשהוא קשור ותלוי בחבל של קיימא וראוי לטלטל ע"י אותו חבל ואינו נפסק בידים כ"ע ל"פ דשרי דכיון דקשור ותלוי יפה מוכחא מילתא דלנעול קאי ולא מיחזי כבונה כי פליגי בשאינו ניטל באגדו שהחבל דק ואם היה רוצה לטלטלו משיטלטלנו באותו חבל מיד נפסק דמ"ס כיון דיש בראשו גלוסטרא תורת כלי עליו ומ"ש כיון דאינו ניטל באגדו לא ופירשו תוס' ז"ל דס"ל לר' יוסי כר' יהודה דשרי בנגר והכא איירי בקשור בעברא דדשא דמודה ר' יהודה בשאינו ניטל באגדו כדמוכח בסמוך בגמ' ומש"ה בעי במתני' שיהא בראשו גלוסטרא ומתני' דלעיל דדלת שבמוקצה וחדקין שבפרצה דבעי שיהו גבוהין מן הארץ נראה לפ' אע"ג דיכול לעמוד ע"י אותו חבלי מ"מ אינו ניטל באגדו שאם היו רוצין לטלטלו ממקום למקום ע"י אותו חבל היה נפסק מש"ה צריך שיהיו גבוהין מן הארץ ואתיא נמי כר' יהודה דכותיה פסקינן דאי הוה ניטל באגדו אפי נגרר ובלא גלוסטרא ואפי' קטיר בעברא דדשא מתיר ר' יהודה כדמוכח הכא בגמ' ע"כ:
א"ר אלעזר מעשה בבית הכנסת של טבריא וכו': שלהי האשה רבה אמרי ר' אמי ור' אסי כל כך נחלקו בהאי נגר בבית הכנסת של טבריא עד שנחלק ס"ת בחמתן וא"ר יוסי בן קסמא תמה אני אם יהיה בית הכנסת זה ע"ז וכן הוה רחמנא לישזבן: ובירושלמי דשקלים פ' שני קאמר בבית הכנסת של טרסיים אפילו בירושלמי מכתיבת יד: ר' יוסי אומר איסור היו נוהגין בו והתירוהו להם וא"ת והא אמרי' בנדרים בפ' ואלו נדרים ובפ' מקום שנהגו דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בשניהם וי"ל דהיינו כשיודעין שמותר ומחמירין על עצמן שלא ירגילו בני אדם להקל ויבואו להתיר איסור אבל אם מחמירין מחמת טעות מותר להתיר בפניהם תוס' ז"ל:
נגר הנגרר נועלין וכו': שבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ו א)"ר יהושע בר אבא משמיה דעולא מאן תנא נגר הנגרר ר' אליעזר היא דאמר התם פ' כל הכלים גבי פקק החלון תרתי בעינן קשור ותלוי אבל ס"פ בתרא דשבת סתם לן כחכמים וכמו שכתבתי שם וסמכינן אההיא סתמא משום דמעשה רב: וכתבו תוס' בשם ר"ת ז"ל שכתב בספר הישר דמדנקט תנא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בפקק החלון דשייך ביה תוס' אהל ש"מ דפליגי באהל וליכא למימר דדוקא באהל פליגי ולא בטלטול דהא בההיא דנגר לא שייך אלא איסור טלטול ואפ"ה איפלוג בה ר"א ורבנן דע"כ איבעי לן למימר דת"ק דנגרר היינו ר"א דרבנן שרי אפי' בפקק החלון כ"ש בנגר דלא שייך איסור אהל אלא איסור טלטול אלא ודאי בתרתי פליגי דר"א אסר בפקק החלון ומשום טלטול בשאין תורת כלי גמור עליו ואפי' יש עליו תורת כלי גמור כגון שיש לו בית יד אסר מכל מקום משום תוספת אהל עראי כיון דבטליה בפקק ורבנן דשרי אפי' אין עליו תורת כלי דלית להו אלא משום טלטול ולא משום אהל עכ"ל ז"ל:
והמונח כאן וכאן אסור: היינו שאינו לא קשור ולא תלוי כלל: וביד שם סי' י':
מחזירין ציר התחתון וכו': בהלכות שבת פכ"ב סי' כ"ה ופי' בערוך וגם רד"ק בשרש צור פי' ציר נוקבין הדלת וקובעין בו עץ חד כדי להכניסו באדן לחזור לכאן ולכאן ואם יצא מן הדלת מחזירין אותו בשבת ועיקרו שתי ידות תרגימו תרין צירין ופי' הצנור הוא החור שבאדן ע"כ: ור"ע ז"ל פירשם בספ"ק דמועד קטן:
והעליון כאן וכאן אסור: דכיון דיצא עליון כולו נופל וה"ל כבונה עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט דקסבר יש בנין בכלים ומלאכה לא הותרה במקדש דעל שידה תיבה ומגדל מפרשינן לה בגמרא אבל בדלתות בתים ובורות ויציע אפי' במקדש אסור בין עליון בין תחתון ור' עובדיה ז"ל שכתב סתם ציר התחתון של דלת לאו דוקא ודאי וכדכתיבנא:
מחזירין רטיה במקדש וכו': פכ"א דהלכות שבת סי' כ"ז ובטור א"ח סי' שכ"ח ומייתו לה תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס"ד) ובפ"ק דביצה דף י"א וכתב רש"י ז"ל זה אחד משלשה דברים האמורים במס' ביצה שהתירו סופן משום תחלתן ע"כ: פירוש אבל כהן דלאו בר עבודה הוא דלא שייך האי טעמא לא:
אבל לא במדינה: מן הגמ' משמע דמתני' מיירי שניטלה משם בכונה אבל אם פירשה מאלי' שהוא לא נטלה מדעתו מחזירין דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן מה"ר יהונתן ז"ל: וכתבו תוס' ז"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה. פי' בקונט' גזרה שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילוה וקשה דבפ' במה אשה אמרי' אשה יוצאה בפלפל ובגרגר מלח ואם נפל לא תחזיר ואמאי כיון דכבר הוה עילוה וי"ל דהתם טעמא הוי לפי שנראה כמי שמתכוין להוציא לחוץ ואתי למישרי הוצאה והר"ר יוסף פירש לשם הטעם משום שחיקת סמנים וכן יש לפרש בשמעתין ונקיט רטיה לרבותא דאע"ג דאיכא למיחש לשחיקת סמנים אפ"ה מחזירין במקדש ע"כ:
בסוף לשון ר"ע ז"ל המתחיל ואם בתחלה שלא היתה קשורה וכו' דקאמר מותר להחזירה בכל מקום. אמר המלקט כתבו ע"ז תוס' ז"ל וא"ת ומ"ש דאמרי' גבי פלפל וגרגר מלח נפל לא יחזיר וי"ל דהך דפלפל איירי שנפל ע"ג קרקע והכא שנפל ע"ג כלי ועי"ל ההיא דגרגר מלח אתי כר' יהודה דאסר הכא בברייתא בגמ' ע"כ:
קושרין נימא במקדש: ואע"ג דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת רש"י ז"ל: וביד שם פ' עשירי סי' ו' ובגמ' ורמינהי נימת כינור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה ומשני לא קשיא הא ר"ש הא רבנן דתניא בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה ר"ש אומר עונבה מתני' רבנן דס"ל כר' אליעזר בחדא דמכשירי מצוה דוחין כגון בשאי אפשר לו לעשות מאתמול כדקתני שנפסקה לו נימא בכנורו ופליגי עליה בשאפשר לעשות מבעוד יום הלכך בתחלה אסור ואב"א הא והא רבנן דמכשירין שא"א מבע"י דוחין והא דקתני מתני' קושרה כשנפסקה באמצעית שאלמלא עונבה לא תשמע קולה והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשה שאין צריכה שם חזוק כ"כ וסגי לה בעניבה ואב"א הא והא באמצע הא ר"ש הא רבנן וברייתא דקתני לא היה קושרה מדאורייתא שרי דס"ל נמי ר"ש מכשירין דמצוה דוחין היכא דלא אפשר להו מאתמול ומשום גזרה הוא דגזר אמצע אטו מן הצד אבל בעלמא דליכא למגזר מידי דחי ורבנן סברי לא גזרינן ע"כ: ובירושלמי א"ר יוסי ב"ר בון דר"ש בן אלעזר היא דתניא רשב"א אומר נימא נפסקה מן הכנור אם קשורה היא אינה משמעת את הקול אלא משלשלו מלמעלה ועונבו מלמטה ע"כ: ואיתא בגמ' בסוף ברייתא דבן לוי שכתבתי בסמוך: וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי שאם היתה עיקר שירה בפה לא היו מתירין במקדש אפי' קשירה באמצע ע"כ:
ואם בתחלה: כתבו תוס' ז"ל דר"י מפרש לכתחלה אפי' נפסקה היום ורוצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחלה ע"כ.
חותכין יבולת במקדש: פירשו רש"י וה"ר יהונתן ז"ל יבולת דמתניתין הוא שם המום ויבלת דקרא הוא שם התואר על משקל עורת דלא כתי' עורון וכן שבור תואר דלא כתיב שבר ע"כ וז"ל רד"ק ז"ל בשרש יבל ובמשנה חותכין יבולת במקדש אבל יבלת דקרא הוא תואר לבהמה שיש לה יבלת כמו חרוץ שהוא תואר והכתוב במשנה הוא שם דבר ליבלת עצמו ע"כ: ונראה דלא אתו למימר שמשתנית גירסת יבלת דמתני' מקריאת יבלת דקרא בנקודות אלא רוצין לומר שאע"פ שיבלת דקרא היינו שם תואר לבהמה דומיא דהנך אחריני מ"מ יבלת דמתני' הוא שם המום עצמו דהא ליכא לפרושי שחותכין הבהמה שיש בה היבלת אלא המום עצמו הוא שחותכין כך נלע"ד. אכן ק"ק לפירוש זה לשון רש"י ז"ל שכתוב שם יבלת דקרא קרינן יבלת שאינו שם דבר וכו' דמשמע שצריך לתת קצת הבדל גם בקריאה: ולשון רש"י ז"ל בפי' החומש פרשת אמור עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ע"כ ועיין ברב המזרחי ז"ל ובספר קרבן אהרן שם סוף פרשה ז': אח"כ מצאתי בביאורים שעל רש"י ז"ל שיסד מהר"ר ישראל ז"ל וז"ל פי' רש"י ז"ל עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ובפ' בתרא דעירובין פי' רש"י ז"ל דעורון אינו שם דבר אלא כמו חגרת או יבלת דהא קרא כתיב שבור ולא כתיב שבר וי"ל דהכא דחקה לרש"י ז"ל לפרש כך בלשון שם דבר דאי כמו חגרת הוה ליה למכתב ג"כ שבורה חרוצה אבל לא קשה אי שם דבר הוא ליכתוב ג"כ שבר דכיון דלא דומין דשל זה נקבה ושל זה בלשון זכר לא כתב בחד לשון ובעירובין דחקו לרש"י ז"ל דע"כ לאו שם דבר הוא דהא כתיב בדוכתא אחרינא בשגעון ובעורון ואין נראה לחלק בין מום דגבי אדם למום דגבי בהמה ואפשר דחד פירוש דידיה וחד דרביה עכ"ל ז"ל: ומאי דקשה אמתני' מההיא דפסחים ר"פ אלו דברים נכתב שם והביאוה תוס' ז"ל פ' על אלו מומין (בכורות דף ל"ח:)
אבל לא במדינה: כתוב בסמ"ג בסי' ס"ה דהנך בבות כולהו הוו טעמייהו גזרה אטו מאי דאמרי' בסיפא ועוד פי' אמתני' דבסמוך כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה דלצדדין קתני אבל לא במדינה גמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם ע"כ וביד פ"ט דהלכות שבת ס"ח:
כהן שלקה וכו': פ' עשירי דהלכות כלי המקדש סי' ט' ומייתי לה פ' קבלה דף י"ט:
כורך עליו גמי וכו': גמ' בלישנא בתרא אמר רב יהודה בריה דר' חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן חוצץ ור' יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש אינם חוצצות וה"ה דה"מ תנא דמתני' למיתני כהן שלקה באצבעו כורך לו צלצול בין במקדש בין במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור והא דנקט תנא דמתני' גמי מילתא אגב אורחא אתא לאשמועי' דגמי מסי משום לשון חכמים מרפא ואפ"ה שרי במקדש:
אבל לא במדינה: פרק כ"א דה"ש סי' כ"ה:
בוזקין וכו': ביד פ' ששי דהלכות תמידין ומוספין סי' ב' ופי' כאן בפי' המשנה בוזקין כמו זורקי' והוא מגזרת כמראה הבזק ר"ל שהוא כמי שזורק דבר בידו פעם אחר פעם שלא יחליק כדי שלא תמעד רגלו בסבת שמנונית הבשר הזב שם כי הבשר היו צוברין אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו וכבש שם המעלה שהיו עולין בה למזבח ע"כ: ובגמ' רמי ליה רב איקא מפשרוניא לרבא תנן בוזקין מלח ע"ג הכבש בשביל שלא יחליקו במקדש אין במדינה לא ורמינהי חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ומרבה בה שאני תבן דלא מבטל ליה וליכא משום אשוויי גומות דמלאכה היא בשבת דהוי כבנין דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומר לא מבטל ליה התם אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי ומסתמא מבטל ליה ובמדינה אסור: ובגמ' פריך ואי דקא מבטל ליה הא הויא חציצה ומשני בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהלכות תמידין ומוספין. וקשה לע"ד והא בשאר עבודות כגון כשמעלין האברים למזבח הויא חציצה בין רגלי הכהנים לכבש ודוחק לומר שמסלקין אותו המלח בשעת שאר עבודות:
וממלאין כו': ירושלמי ר"פ עושין פסין:
בגלגל: י"מ בגלגל קטן כאותם שבבתים:
בור הגולה: כך שמו מלשון וגולה על ראשה וכמו גולת הזהב:
בור הגדול: כך שמו ולא מצינו לו עיקר בעזרא חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור שלא יהיו מימיו נפסלין כי בבור הגולה מאחר שהגלגל נתון עליו היאך יכול הכיור להשתקע בתוכו ע"י מוכני ולא יתכן אלא בבור ארוך מאוד ואפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין אותו ה"ר יהונתן ז"ל:
ומבאר הקר: מלשון כהקיר בור מימיה והרמב"ם ז"ל נראה דגריס חקר בחי"ת שפירש חקר והקר שוין והכי משמע בגמ' וכדפי' בערוך ערך בייר:
ועל מה שפי' ר"ע ז"ל אף במדינה כתב הר"ס ז"ל לא דק שלא התירו אלא זה בלבד לעולי רגלים עכ"ל ז"ל: ופי' הרמב"ם ז"ל וז"ל. והיו על אלו שני הבורות הנזכרים גלגלים והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותם הבורות באותם הגלגלים ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים ולא העתיקו הדין לבורות אחרים ע"כ. ונראה שהוא ז"ל היה גורס מבור הגולה בשבת ומבור הגדול ומבאר הקר בי"ט וכן מצאתי מוגה אח"כ וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל ותימה הוא דמן הגמ' מוכח דלא קאי התרת הנביאים רק אבאר הקר וז"ל סוף סוגית הגמרא תנא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה נביאים שביניהם להם ולא נביאים שבהן התירוה להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ע"כ ועיין עוד שם וצ"ל דגם בגמ' היה לו גירסא אחרת דו"ק:
שרץ שנמצא וכו': ביד פ"ג דהלכות ביאת מקדש סי' כ':
שלא לשהות את הטומאה דבדי ד' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר וכו': ירוש' אמרו לו לר"י בן ברוקא לא נמצאת מרבה בטומאה א"ל לא נמצאת משהה בטומאה א"ל מוטב לעבור על מל"ת שלא באה לידו ממצות ל"ת שבאה לפניו:
מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם: אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בפסכתר ומניחו עד שתחשך עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב ה"ר יהונתן ז"ל ואע"פ שהעזרה קדושה כמו ההיכל ובין האולם ולמזבח שאסור ליכנס טמא לשם אפ"ה החמירו בקדושת היכל ואולם ע"כ:
ר' עקיבא אומר מקום וכו': גמ' א"ר יוחנן ושניהם ר"ש בן ננס ור' עקיבא מקרא אחד דרשו דכתיב ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה פי' ויוציאו הכהנים עבודה זרה ותקרובותיה שהן מטמאין באהל מן ההיכל לעזרה ומשם קבלו הלוים להוציאם אל נחל קדרון לוים הוא דמיטמאין מן העזרה ולחוץ ולא כהנים אחרים אע"פ שהיו צריכין לאנשים הרבה אלו להוציא מן ההיכל לעזרה ואלו להוציא משם ולחוץ אעפ"כ לוים אין כהנים לא בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים ש"מ היכא דאית בעזרה לא מפקי' ליה בעבירה אלא מהדרינן אהיתרא ובשבת נמי לא דחינן שבות. ומר דהיינו ר' עקיבא סבר היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים דהיינו מן ההיכל. ובעזרה דאפשר בלוים לא מטמאינן לכהנים אבל לשהויי טומאה בעזרה עד אורתא לא: וכתב הר"ס ז"ל מדברי רש"י ז"ל משמע שגורס דברי ר"ע בן ננס אומר מקום וכו' ע"כ:
כופין עליו פסכתר: בערוך גריס פסקטר בקו"ף וטי"ת:
בפי' ר"ע ז"ל ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא וכו'. אמר המלקט לשון הגמ' וא"ל ר"ש עונבה עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן ופירש"י ז"ל קשירה דאתי לידי חיוב חטאת במדינה גזירה שמא יקשור קשר של קיימא עד כאן:
שלא התירו לך: ס"א לא גרסי מלת לך:
סליק פרקא וסליקא מסכת עירובין בעזר היוצר שחרים וערבין:ובעזרתו שהוא רופא חולים ופסחים. נתחיל מס' פסחים: