משנה עירובין י יג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק י · משנה יג | >>
מחזירין רטיה במקדש, אבל לא במדינה.
אם בתחילה, כאן וכאן אסור.
קושרין נימא במקדש, אבל לא במדינה.
אם בתחילה, כאן וכאן אסור.
חותכין יבלת מו במקדש, אבל לא במדינה.
ואם בכלי, כאן וכאן אסור.
משנה מנוקדת
מַחֲזִירִין רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
- אִם בִּתְחִלָּה,
- כָּאן וְכָאן אָסוּר.
- קוֹשְׁרִין נִימָא בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
- אִם בִּתְחִלָּה,
- כָּאן וְכָאן אָסוּר.
- חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה;
- וְאִם בִּכְלִי,
- כָּאן וְכָאן אָסוּר:
נוסח הרמב"ם
מחזירין -
- רטייה - במקדש.
- אבל לא - במדינה.
- ואם כתחילה - כאן וכאן, אסור.
- רטייה - במקדש.
- קושרין -
- נימה - במקדש.
- אבל לא - במדינה.
- אם כתחילה - כאן וכאן, אסור.
- נימה - במקדש.
- חותכין -
- יבולת - במקדש.
- אבל לא - במדינה.
- ואם בכלי - כאן וכאן, אסור.
- יבולת - במקדש.
פירוש הרמב"ם
רטיה - היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותו על המכה.
וכשנפלה מן המכה או שפרשה בידו ונתנה על גבי כלי, מותר לו להחזירה כל זמן שלא נפלה על גבי קרקע, אבל כשנפלה על גבי קרקע אסור להחזירה אלא לכהן במקדש. ונתינת משיחה על המכה לכתחילה אסור בין במקדש בין במדינה.
ו'קושרין נימא - הוא שקושרין היתר כשנתק יתר מיתרי הנבלים והכנורות ודומיהן מן הכלים שהיו במקדש, שהיו אומרים עליהם השיר בכל יום כאשר יתבאר במקומו [ערכין פרק ב משנה ו].
ויבלת - ידוע, והוא כמו ראש מסמר בגוף האדם, וגם כן ידוע שהעבודה אינה מותרת לבעלי יבלת:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מחזירין רטיה - כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה , מחזירה ע"ג מכתו לאחר העבודה דאי לא שריית ליה להחזירה ממנע ולא עביד עבודה :
אבל לא במדינה - גזירה שמא ימרח הרטייה, וחייב משום ממחק:
ואם בתחלה - שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה :
כאן וכאן אסור - ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה אינו אלא כשפירשה ע"ג קרקע, אבל אם לקחה בידו, כל זמן שהיא בידו, או אפילו נתנה ע"ג כלי ולא פירשה ע"ג קרקע, מותר להחזירה בכל מקום:
קושרין נימא - נימת כנור של שיר הלוים שנפסקה בשבת, דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול דהא היום נפסקה דוחין את השבת . ודוקא כשנפסקה באמצע שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קיימא אסור:
ואם בתחלה - שלא היתה שם מעולם, דיכול לעשותה מאתמול, אסור:
יבלת - היא מום בקדשים שנאמר (ויקרא כב) או יבלת, וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא שכך עושים בחול. וכשחותך מבעל חי הוי תולדה דגוזז את הצמר:
פירוש תוספות יום טוב
מחזירין רטיה במקדש. פירש הר"ב כהן שהוצרך וכו' כדי שלא תהא חוצצת כו'. ומסיים רש"י דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן. ומ"ש הר"ב דאי לא שריית ליה כו' הכי איתא בגמ' פ"ק דביצה דף י"א ע"ב דטעמא לאו משום שאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה. אלא דוקא כהן דבר עבודה הוא שהתירו לו סופו משום תחילתו ולפיכך אני תמה על מ"ש הרמב"ם בפכ"א מה"ש ומחזירין רטיה כו' שאין איסור שבות במקדש:
אבל לא במדינה. פי' הר"ב גזירה שמא ימרח וכפירש"י. ופירש שיחליק גומות שברטייה ע"כ. אבל לשחיקת סממנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה. והא דמ"ה פ"ו דשבת טעמא אחרינא כמ"ש שם תוס'. ומיהו רש"י בביצה מפרש משום שחיקת סממנים. ופירושו דהכא עיקר. כי כאן מקום המשנה:
ואם בתחלה כו'. פי' הר"ב שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה כו' וכ"כ רש"י. דס"ל דאי סלקה משום עבודה אע"ג דמאתמול הוא דסלקה מ"מ הואיל משום עבודה הוא שסלקה אי לא שריית ליה כו':
קושרין נימא במקדש. פי' הר"ב דקסבר מכשירי מצוה כו' ודוקא שנפסק באמצע כו' אבל כו' דהוי קשר של קיימא אסור. וכן כתב הר"ר יונתן. ותמיהני דכיון דס"ל דמכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש דוחין מה לי שאינו של קיימא מה לי של קיימא דכיון דאדחייה אדחייה דהא הכי איתא לר"א דס"ל הכי כדאיתא בשבת פי"ט. וכ"ש למ"ש הר"ר יונתן דקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי. ורש"י מפרש במשנה דקושרין ואע"פ דקשר אב מלאכה היא ורש"י ס"ל עיקר שירה בכלי כמו שאוכיח בר"פ בתרא דקידושין [ועי' במשנה דלקמן לתרץ מהכא אדלעיל ואדלקמן] והא דמפלגינן בגמ' בין באמצע למן הצד מפרש רש"י באמצע כשנפסקה באמצע קושרה שאלמלא עונבה לא תשמע קולה וכשנפסקה מן הצד דשם אינה צריכה חזוק כל כך עונבה ועי' בסוף פירקין. ומדברי הרמב"ם בפ"י מה"ש נראה דס"ל דמיירי דקשר שאינו של קיימא דסמיך להך מתניתין דהכא לההוא דסוף מסכת שבת דמדבריהם למדנו וכו' שקושרין ובאינו של קיימא. ונראה דלטעמיה אזיל דס"ל אין עיקר שירה אלא בפה כדפסק בפ"ג מהלכות כלי המקדש. וכן משמע דעת הר"ב במשנה ד' פ"ב דערכין ועי' ברפ"ה דסוכה. ומפירוש הר"ב דהכא שמענו ודאי דס"ל נמי דלא הותר קשר שאינו של קיימא שלא במקום מצוה. ואפי' לדברי רש"י למדנו דס"ל דלא הותר וכו' דהא מן הצד דעונבו משמע נמי דלא הותר אלא במקדש דאמקדש תנא לה בברייתא. מסייעין למ"ש בסוף מסכת שבת דלכ"ע לא הותרה קשירה שאינו של קיימא שלא לדבר מצוה:
חותכין יבלת במקדש. ברפ"ו דפסחים מפרש הר"ב דדוקא ביבשה דמפרך פרכה. ופי' נמי דבכלי אסור משום שאפשר לעשות מערב שבת:
יבלת. כתב הר"ב שנאמר או יבלת ואע"פ שלפי לשון המקרא מלת יבלת שם תואר הוא לבהמה שבה המום כמו שהתחיל עורת או שבור ולא אמר עורון או שבר שיהיה שם דבר מ"מ בלשון המשנה אי אפשר לומר כן דהיאך יאמר שיחתוך הבהמה המתוארת ונקראת יבלת ולא פי' מה יחתוך. אלא שבלשון המשנה יבלת שם דבר לאותו מום והוא נקרא בלשון אשכנ"ז וואר"ץ וקאמר שיחתכנה. כ"פ רש"י. ולא ישתנה משקלו כי נמצא שם דבר על זה המשקל כמו אדרת צמרת יבשת. ואל תתמה כי לשון חכמים לחוד ולשון מקרא לחוד. ועי' מה שכתבתי בריש מסכת תרומות. [ובפ"ק דפסחים משנה ב']:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(מא) (על הברטנורא) דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן. רש"י:
(מב) (על הברטנורא) הכי איתא בגמרא דטעמא לאו משום שאין שבות כו' ואפילו כהן דלאו בר עבודה אלא דוקא כהן דבר עבודה הוא שהתירו לו סופו משום תחלתו:
(מג) (על הברטנורא) פירוש שיחליק גומות שברטייה אבל לשחיקת סמנים לא חיישינן כיון דהוי עליה מאתמול:
(מד) (על הברטנורא) רש"י. דס"ל דאי סלקה משום עבודה אע"ג דמאתמול הוא דסלקה מ"מ הואיל משום עבודה הוא שסלקה אי לא שריית ליה כו':
(מה) (על הברטנורא) ותימה דא"כ מה לי שאינו של קיימא מה לי של קיימא דהא הכי איתא לר"א דס"ל הכי. ונראה דטעמא דאין עיקר שירה אלא בפה דהכי ס"ל להר"ב מ"ד פ"ב דערכין. ועתוי"ט:
(מו) (על המשנה) יבלת. בריש פ"ו דפסחים מפרש הר"ב דדוקא ביבשה דמיפרך פריכא ובכלי אסור משום שאפשר לעשות מע"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מחזירין רטיה במקדש וכו': פכ"א דהלכות שבת סי' כ"ז ובטור א"ח סי' שכ"ח ומייתו לה תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס"ד) ובפ"ק דביצה דף י"א וכתב רש"י ז"ל זה אחד משלשה דברים האמורים במס' ביצה שהתירו סופן משום תחלתן ע"כ: פירוש אבל כהן דלאו בר עבודה הוא דלא שייך האי טעמא לא:
אבל לא במדינה: מן הגמ' משמע דמתני' מיירי שניטלה משם בכונה אבל אם פירשה מאלי' שהוא לא נטלה מדעתו מחזירין דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן מה"ר יהונתן ז"ל: וכתבו תוס' ז"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה. פי' בקונט' גזרה שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילוה וקשה דבפ' במה אשה אמרי' אשה יוצאה בפלפל ובגרגר מלח ואם נפל לא תחזיר ואמאי כיון דכבר הוה עילוה וי"ל דהתם טעמא הוי לפי שנראה כמי שמתכוין להוציא לחוץ ואתי למישרי הוצאה והר"ר יוסף פירש לשם הטעם משום שחיקת סמנים וכן יש לפרש בשמעתין ונקיט רטיה לרבותא דאע"ג דאיכא למיחש לשחיקת סמנים אפ"ה מחזירין במקדש ע"כ:
בסוף לשון ר"ע ז"ל המתחיל ואם בתחלה שלא היתה קשורה וכו' דקאמר מותר להחזירה בכל מקום. אמר המלקט כתבו ע"ז תוס' ז"ל וא"ת ומ"ש דאמרי' גבי פלפל וגרגר מלח נפל לא יחזיר וי"ל דהך דפלפל איירי שנפל ע"ג קרקע והכא שנפל ע"ג כלי ועי"ל ההיא דגרגר מלח אתי כר' יהודה דאסר הכא בברייתא בגמ' ע"כ:
קושרין נימא במקדש: ואע"ג דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת רש"י ז"ל: וביד שם פ' עשירי סי' ו' ובגמ' ורמינהי נימת כינור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה ומשני לא קשיא הא ר"ש הא רבנן דתניא בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה ר"ש אומר עונבה מתני' רבנן דס"ל כר' אליעזר בחדא דמכשירי מצוה דוחין כגון בשאי אפשר לו לעשות מאתמול כדקתני שנפסקה לו נימא בכנורו ופליגי עליה בשאפשר לעשות מבעוד יום הלכך בתחלה אסור ואב"א הא והא רבנן דמכשירין שא"א מבע"י דוחין והא דקתני מתני' קושרה כשנפסקה באמצעית שאלמלא עונבה לא תשמע קולה והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשה שאין צריכה שם חזוק כ"כ וסגי לה בעניבה ואב"א הא והא באמצע הא ר"ש הא רבנן וברייתא דקתני לא היה קושרה מדאורייתא שרי דס"ל נמי ר"ש מכשירין דמצוה דוחין היכא דלא אפשר להו מאתמול ומשום גזרה הוא דגזר אמצע אטו מן הצד אבל בעלמא דליכא למגזר מידי דחי ורבנן סברי לא גזרינן ע"כ: ובירושלמי א"ר יוסי ב"ר בון דר"ש בן אלעזר היא דתניא רשב"א אומר נימא נפסקה מן הכנור אם קשורה היא אינה משמעת את הקול אלא משלשלו מלמעלה ועונבו מלמטה ע"כ: ואיתא בגמ' בסוף ברייתא דבן לוי שכתבתי בסמוך: וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי שאם היתה עיקר שירה בפה לא היו מתירין במקדש אפי' קשירה באמצע ע"כ:
ואם בתחלה: כתבו תוס' ז"ל דר"י מפרש לכתחלה אפי' נפסקה היום ורוצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחלה ע"כ.
חותכין יבולת במקדש: פירשו רש"י וה"ר יהונתן ז"ל יבולת דמתניתין הוא שם המום ויבלת דקרא הוא שם התואר על משקל עורת דלא כתי' עורון וכן שבור תואר דלא כתיב שבר ע"כ וז"ל רד"ק ז"ל בשרש יבל ובמשנה חותכין יבולת במקדש אבל יבלת דקרא הוא תואר לבהמה שיש לה יבלת כמו חרוץ שהוא תואר והכתוב במשנה הוא שם דבר ליבלת עצמו ע"כ: ונראה דלא אתו למימר שמשתנית גירסת יבלת דמתני' מקריאת יבלת דקרא בנקודות אלא רוצין לומר שאע"פ שיבלת דקרא היינו שם תואר לבהמה דומיא דהנך אחריני מ"מ יבלת דמתני' הוא שם המום עצמו דהא ליכא לפרושי שחותכין הבהמה שיש בה היבלת אלא המום עצמו הוא שחותכין כך נלע"ד. אכן ק"ק לפירוש זה לשון רש"י ז"ל שכתוב שם יבלת דקרא קרינן יבלת שאינו שם דבר וכו' דמשמע שצריך לתת קצת הבדל גם בקריאה: ולשון רש"י ז"ל בפי' החומש פרשת אמור עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ע"כ ועיין ברב המזרחי ז"ל ובספר קרבן אהרן שם סוף פרשה ז': אח"כ מצאתי בביאורים שעל רש"י ז"ל שיסד מהר"ר ישראל ז"ל וז"ל פי' רש"י ז"ל עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ובפ' בתרא דעירובין פי' רש"י ז"ל דעורון אינו שם דבר אלא כמו חגרת או יבלת דהא קרא כתיב שבור ולא כתיב שבר וי"ל דהכא דחקה לרש"י ז"ל לפרש כך בלשון שם דבר דאי כמו חגרת הוה ליה למכתב ג"כ שבורה חרוצה אבל לא קשה אי שם דבר הוא ליכתוב ג"כ שבר דכיון דלא דומין דשל זה נקבה ושל זה בלשון זכר לא כתב בחד לשון ובעירובין דחקו לרש"י ז"ל דע"כ לאו שם דבר הוא דהא כתיב בדוכתא אחרינא בשגעון ובעורון ואין נראה לחלק בין מום דגבי אדם למום דגבי בהמה ואפשר דחד פירוש דידיה וחד דרביה עכ"ל ז"ל: ומאי דקשה אמתני' מההיא דפסחים ר"פ אלו דברים נכתב שם והביאוה תוס' ז"ל פ' על אלו מומין (בכורות דף ל"ח:)
אבל לא במדינה: כתוב בסמ"ג בסי' ס"ה דהנך בבות כולהו הוו טעמייהו גזרה אטו מאי דאמרי' בסיפא ועוד פי' אמתני' דבסמוך כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה דלצדדין קתני אבל לא במדינה גמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם ע"כ וביד פ"ט דהלכות שבת ס"ח:
תפארת ישראל
יכין
עז) מחזירין רטיה [פפלאסטער] שעל המכה.
עח) במקדש כהן שעובד ולוקח הרטיי' מעל מכתו שלא תחצוץ בין בשרו לבגדו [כזבחים י"ט א'], מותר להחזירה לאחר עבודתו על מכתו, דבכהן שאינו עובד אסור, אע"ג שהיא רק שבות, הרי אינו צורך עבודה, והרי אפילו לצורך עבודה גזרו על כמה שבותין במקדש [כתוס' שבת דצ"ה א', ותוס' פסחים דפ"ה א'], וכמו כן לא התירו לטלטל נרות במקדש [כרתוי"ט תמיד פ"א מ"ג], וכמו כן בגחלים שם שנתפזרו לא התירו לכבותן, אף דהוה מלאכה שא"צ לגופה [כלשם פ"ה מ"ה], רק בכהן העובד הכא, התירו סופן משום תחלתן, דאי לא שרית לי' להחזירה, לא יסירנה.
עט) אבל לא במדינה גזירה שמא ימרח רטייתו, דהוא תולדת ממחק. וקיי"ל [שכ"ח סכ"ה] דדוקא בתרתי לטיבותא שנפלה הרטייה מעצמה, ולא נפלה רק ע"ג כלי, ולא על הארץ, אז מותר להחזירה, וע"י עובד כוכבים דוקא במצטער הרבה מותר להניח רטייה [ט"ז שם סק"כ], אבל למרח רטייה ע"י עובד כוכבים, דוקא בחלה כל גופו שרי [מג"א שם סקכ"ט].
פ) אם בתחלה שלא היתה עליו מבעו"י.
פא) כאן וכאן אסור ולא שייך אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא.
פב) קושרין נימא [זאייטע] שבכנור שניתק בשבת.
פג) במקדש לשיר, דס"ל עיקר שירה בכלי, ומדאי אפשר בלא"ה, שרי. ודוקא באמצע שאי אפשר לעונבה שם, שע"י העניבה יפסד קולה, אבל סמוך ליתדות. הרי יכול לעונבה שם ולא יפסד הקול, להכי אסור לקשור.
פד) אם בתחילה שניתק מאתמול.
פה) כאן וכאן אסור מדהיה יכול לקשרה מדאתמול. וחייב עלה ב' משום קושר ומשום מכה בפטיש.
פו) חותכין יבלת [ווארצע] שהוא מום בקדשים.
פז) במקדש ומיירי ביבשה שמפרכה בידו, ואפ"ה במדינה אסור [כך משמע בא"ח ש"מ ס"ב, וע"ש].
פח) ואם בכלי כאן וכאן אסור דהו"ל תולדה דגוזז.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת