משנה פסחים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסחים פרק א', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ראשון ("אור לארבעה עשר") · >>

פרקי מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

אור לארבעה עשר, בודקין את החמץ לאור הנר.

כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה.

ולמה אמרו שתי שורות במרתף? מקום שמכניסין בו חמץ.

בית שמאי אומרים, שתי שורות על פני כל המרתף.

ובית הלל אומרים, שתי שורות החיצונות שהן העליונות.

משנה ב

אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן, מחצר לחצר ומעיר לעיר, אין לדבר סוף.

משנה ג

רבי יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור.

וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר.

לא בדק בארבעה עשר, יבדוק בתוך המועד.

לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחר המועד.

ומה שמשייר, יניחנו בצנעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.

משנה ד

רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש, ושורפין בתחילת שש.

ורבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחילת שש.

משנה ה

ועוד אמר רבי יהודה: שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גג האצטבא.

כל זמן שמונחות, כל העם אוכלים.

ניטלה אחת, תולין, לא אוכלין ולא שורפין.

ניטלו שתיהן, התחילו כל העם שורפין.

רבן גמליאל אומר: חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחילת שש.

משנה ו

רבי חנינא סגן הכהנים אומר: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.

הוסיף רבי עקיבא ואמר: מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת, אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.

משנה ז

אמר רבי מאיר: מדבריהם למדנו, ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח.

אמר לו רבי יוסי: אינה היא המידה.

ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע, ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה.

על מה נחלקו? על התלויה ועל הטמאה, שרבי אליעזר אומר, תישרף זו לעצמה וזו לעצמה.

ורבי יהושע אומר, שתיהן כאחת.

(א) אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר.
כָּל מָקוֹם שֶּׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה.
וְלָמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בְּמַרְתֵּף, מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת.

(ב) אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לֶחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף.

(ג) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָּדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
לֹא בָּדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד.
לֹא בָּדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדֹּק לְאַחַר הַמּוֹעֵד.
וּמַה שֶׁמְּשַׁיֵּר , יַנִּיחֶנּוּ בְּצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו.

(ד) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.
וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

(ה) וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שְׁתֵּי חַלּוֹת שֶׁל תּוֹדָה פְּסוּלוֹת מֻנָּחוֹת עַל גַּג הָאִצְטַבָּא.
כָּל זְמַן שֶׁמֻּנָּחוֹת, כָּל הָעָם אוֹכְלִים.
נִטְּלָה אַחַת, תּוֹלִין, לֹא אוֹכְלִין וְלֹא שׂוֹרְפִין.
נִטְּלוּ שְׁתֵּיהֶן הִתְחִילוּ כָּל הָעָם שׂוֹרְפִין.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֻלִּין נֶאֱכָלִין כָּל אַרְבַּע, וּתְרוּמָה כָּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ.

(ו) רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ.
הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת , אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ.

(ז) אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה בַּפֶּסַח.
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה.
וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ.
עַל מַה נֶחְלְקוּ, עַל הַתְּלוּיָה וְעַל הַטְּמֵאָה, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ.
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת.


נוסח הרמב"ם

(א) אור לארבעה עשר -

בודקין את החמץ - לאור הנר.
כל מקום - שאין מכניסין בו חמץ,
אינו צריך בדיקה.
ולמה אמרו, שתי שורות במרתף?
מקום - שמכניסין בו חמץ.
בית שמאי אומרין:
שתי שורות - על פני כל המרתף.
בית הלל אומרין:
שתי שורות החיצונות - שהן העליונות.


(ב) אין חוששין,

שמא גררה חולדה -
מבית לבית,
וממקום למקום.
אם כן -
מחצר לחצר,
ומעיר לעיר,
אין לדבר סוף.


(ג) רבי יהודה אומר:

בודקין - אור ארבעה עשר,
ובארבעה עשר - בשחרית, ובשעת הביעור.
וחכמים אומרים:
אם לא בדק, אור ארבעה עשר - יבדוק בארבעה עשר.
אם לא בדק, בארבעה עשר - יבדוק בתוך המועד.
לא בדק בתוך המועד - יבדוק לאחר המועד.
ומה שהוא משייר - יניחנו בצנעה,
כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.


(ד) רבי מאיר אומר:

אוכלין - כל חמש,
ושורפין - בתחילת שש.
רבי יהודה אומר:
אוכלין - כל ארבע,
ותולין - כל חמש,
ושורפין - בתחילת שש.


(ה) ועוד אמר רבי יהודה:

שתי חלות שבתודה -
פסולות - ומונחות על גב האיצטוה.
כל זמן שהן מונחות - כל העם אוכלין.
ניטלה אחת מהן -
תולין - לא אוכלין, ולא שורפין.
ניטלו שתיהן -
התחילו כל העם - שורפין.
רבן גמליאל אומר:
חולין נאכלין - כל ארבע,
ותרומה - כל חמש,
ושורפין - בתחילת שש.


(ו) אמר רבי חנינה סגן הכהנים:

מימיהן של כהנים,
לא נמנעו מלשרוף,
את הבשר - שנטמא בוולד הטומאה,
עם הבשר - שנטמא באב הטומאה,
אף על פי שמוסיפין לו טומאה - על טומאתו.
הוסיף רבי עקיבה:
מימיהן של כהנים,
לא נמנעו מלהדליק,
את השמן - שנפסל בטבול יום,
בנר - שנטמא בטמא מת,
אף על פי שמוסיפין לו טומאה - על טומאתו.


(ז) אמר רבי מאיר:

מדבריהם למדנו,
ששורפין, תרומה טהורה עם הטמאה - בפסח.
אמר לו רבי יוסי:
אינה היא המידה.
מודה רבי אליעזר ורבי יהושע,
ששורפין - זו לעצמה, וזו לעצמה.
ועל מה נחלקו?
על התלויה, ועל הטמאה.
שרבי אליעזר אומר:
תישרף - זו לעצמה, וזו לעצמה.
ורבי יהושע אומר:
שתיהן כאחת.


פירושים