מאירי על הש"ס/עירובין/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | רבינו חננאל | תוספות רי"ד | מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

הקדמה[עריכה]

מס' עירובין בעזר הצור ובישועתו.

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר: זאת המסכתא ר"ל מסכת עירובין היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת שבת לסבה אשר זכרנו בפתיחת זה החבור והיא כוללת עשרה פרקים וסדרם לפי שטתנו. א' מבוי. ב' עושין פסים. ג' בכל מערבין. ד' מי שהוציאוהו. ה' כיצד מעברין. ו' הדר עם הנכרי. ז' חלון. ח' כיצד משתתפין. ט' כל גגות. י' המוציא תפלין. וענין המסכתא כלו אמנם הוא בא להשלים עניני הלכות שבת והוא שבמסכת שבת התבארו עניני המלאכות האסורות הן מדברי תורה הן מדברי סופרים והאריכו בה בפרט בעניני ההוצאה מפני שרוב עניני שבת תלויים בה. הן הוצאה מרשות לרשות. הן הושטה. הן העברה ארבע אמות ברשות הרבים. הן זריקה. הן טלטול שאף הוא מעין הוצאה. וכמו שאמרו באחרון של ביצה ובפרק כל הכלים אטו טלטול לאו משום הוצאה הוא כלומר שאין עיקר איסורו אלא שמתוך שהדבר שהוא מטלטל אינו ראוי לו לתוך ביתו שמא יוציאנו וכן בדברים שאדם מוציאם איזו נקרא הוצאה ואיזו נקרא דרך מלבוש או תכשיט. וכן התחיל לבאר שם ענין הרשויות ר"ל מהו רשות הרבים ורשות היחיד וכרמלית ומקום פטור אלא שלא נשלם שם ביאור זה אלא שביארנו שם ענינם דרך כלל על הדרך שכתבנו בראשון של שבת. וכן ביארנו שם דיניהן. איזה יש בהוצאתן וטלטולן חיוב. ואיזה פטור אבל אסור. ואיזה מותר להשתמש בו לכתחלה. ולא נתבאר שם דין קרפף שלא הוקף לדירה וחביריו שנשתנה דינם משאר הרשויות עד שמתוך כך שאלו חכמי התוספות למה לא מנאוהו ברשות חמשי כמו שביארנו שם. וכן לא התבאר שם דין גגות וחצרות ואכסדרא ומרפסת ומבוי ודיר וסהר וגינה וכל כיוצא באלו:

וזאת המסכתא כלה אמנם באה להשלים ביאור המקומות שהוצאתן אסורה ותקונן עד שיוכשרו להוציא ולטלטל בהם וכן איסור יציאה חוץ לתחום ותקון הכשרו. ועל זה הצד יחלקו עניני המסכתא לארבעה חלקים:

הראשון לבאר תקוני המבואות הן סתום הן מפולש בתקון עצמם וכן החצרות בתקון עצמם ר"ל הכשר לחיים וקורות ופסים וצורת פתח הן תקונם מתחלתן הן תקונן לאחר שנפרצו ודין פרוץ מרובה ועומד מרובה ומהו נקרא מבוי ומהו נקרא חצר וכן תקון רשות הרבים והרבה דינין שבענינים אלו:

השני בתקון הצריך להם מצד אחר כענין (דיני) עירובי חצרות ושתופי מבואות להכשר הוצאה וטלטול. ועל איזה צד יערבו חצרות הרבה ביחד. ועל איזה צד אין יכולות לערב אלא אחת אחת. ובמה מערבין עירוב זה. והיכן מניחין אותו. ומי אוסר עליהם במבוי או בחצר אעפ"י שעירבו או נשתתפו. ועל איזה צד ובאיזה [צד] יכשירו את איסורו הן בשכירות מקומו הן בבטול רשותו להם ושאר דינין שבענינים אלו:

השלישי בענין עירובי תחומין להכשר יציאה חוץ לתחום. ובמה מערבין עירוב זה. ובענין התחומי' עצמן. ודרך קניית שביתתם. והיאך אלפים נמדדות ומהיכן. ודין קידורי ההרים ורבועיהן ומדידתן ועבורי הערים והצדדים המפקיעים ממנו את תחומו מצד שביתתו ושאר דינים ארוכים שבענינים אלו:

הרביעי הרשויות על איזה צד נאסרו ומהו רשות הרבים ומהו רשות היחיד או כרמלית ומקום פטור וגנה ודיר וסהר וקרפף ודין גגות וחצרות ואכסדרה ומרפסת ומבוי. ואיזה מהם מותר לטלטל בכלן ואיזה בבית סאתים ואיזה בארבע אמות לבד ועל איזה צד מטלטלין מזה לזה. ודיני חצרות ובתים הנפרצים למקום האסור להם על איזה צד נאסרו ושאר דינין שבענינים אלו. וכבר הותחל ביאור זה החלק במסכת שבת כמו שהקדמנו:

זהו יסוד המסכתא דרך כלל. ועניניה באו בערבוב ושלא בסדר עד שאין לברר בחלקי' שהזכרנו איזה מתברר בפרק זה. ואיזה בפרק אחר אלא שהסדור יחייב להגביל מקומם מעט כפי היכולת. והוא שהחלק הראשון אמנם רובו יתבאר בפרק ראשון. וקצת ממנו בפרק פסים בענין עירוב רשות הרבים ובפרק (עבור) [מעברין] בענין עיר של יחיד ונעשית של רבים. ובפרק הדר בענין חצרות הפתוחות זו לזו אם נעשית כאחת להפקיע הכשר מבוי בלחי וקורה אם לאו. ובפרק גגות בענין חצר שנפרצה לרשות הרבים וכן חצר שנפרצה משתי רוחותיה ובית שנפחת ומבוי שנטלה קורתו. ובפרק שתוף בענין אמת המים עוברת בחצר. ודברים מפוזרים ממנו בקצת שאר הפרקים. והחלק השני יתבאר מקצתו בפ' פסים ובפרק הדר ובפרק חלון ובפרק שתוף ודברים מפוזרים ממנו בקצת שאר הפרקים. והחלק השלישי יתבאר בפ' פסים ובפ' שתוף ובפרק גגות ובפ' תפלין ודברים מפוזרים ממנו בקצת שאר הפרקים אלא שיתערבו בהרבה מקומות החלקים אחד בגבול חברו:

זהו שרש המסכתא דרך כלל. אלא שיבאו בה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כמו שיתבאר. והפרק הראשון אמנם יסוד ענינו להתחיל בביאור ענין החלק הראשון ובפרט בתקוני המבוי ורובו יסוב על שני ענינים. הראשון לבאר שיעור חלל המבוי ואם יש בחללו יתר מכשיעור כיצד מתקנין אותו ואיזה מבוי ניתר בלחי או קורה ואיזה צריך להכשר יתר ממנו וביאור עניני הקורה והלחי והצורת פתח ושאר דברים שבתקון המביאות. והשני הוא ממין זה החלק גם כן ובפרט בעניני חבלים שהוקפו למחיצות על איזה צד מטלטלין ביניהם:

זהו שרש הפרק דרך כלל. אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

דף ב עמוד א[עריכה]


והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר שיעור חלל המבוי. וקודם שתכנס בביאורה צריך שתדע דרך הקדמה שיש לנו בדין הוצאה דינין מן התורה ומכח הלכות סיני ומבית דינו של שלמה. ולפי מה שנפרש במשנה השניה יש לנו בה דין רביעי לאיסור חכמים בשתי מחיצות דעריבן כמו שיתבאר שם והענין הוא שמן התורה אין איסור הוצאה מרשות לרשות אלא מרשות היחיד גמורה לרשות הרבים גמורה וכן אין איסור טלטול והעברת ארבע אמות או יתר מארבע אמות בתוכו אלא ברשות הרבים גמורה ורשות הרבים הוא דרך שיש ברחבה שש עשרה אמה ומפולש משני ראשיו עד שיוכל אדם לעבור ביושר בלא עכוב ושאינו מקורה. וכן הצריכו בו גדולי הרבנים שיהא בו דריסת רגל לששים רבוא ולא שיהו ששים רבוא יכולין לעבור שם ביחד אלא שיהא דרך מצוי לששים רבוא ורגילים לעבור שם. ורשות היחיד הוא כל רשות גבוה עשרה או עמוק עשרה ורחב ארבעה. ויש דעות אחרות בענין רשות הרבים ולקצת רבותי' הצרפתים יתבארו במסכתא זו וכן רמזנו עליהם בראשון של שבת. ולא באנו עכשיו לבאר אלא שלא נאסר מן התורה אלא הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים או הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד או טלטול והעברת ארבע אמות ברשות [הרבים] ואין צריך לומר שמן התורה כל חצר שמתחלקת בדיורין אעפ"י שיד כולם שוה בחצר מותר לטלטל מחצר לבתים ומבתי' לחצר. אין צריך לומר טלטול והעברה (לחצר) [בחצר] עצמה. וכן מדינה המוקפת חומה עשרה ויש לה דלתות נעולות בלילה. וכן הדין במבוי הסתום והוא שיש בו כותלים משלש רוחותיו ופתוח מצד רביעי לרשות הרבים וכל שכן לכרמלית אעפ"י שאין בו כלום מצד רביעי רשות היחיד גמורה הוא בין לזרוק בין לטלטל והלכות סיני החמירה להצריך מרוח רביעי לחי או קורה להיתר טלטול. וזו היא שיטת בית הלל שהלכה כמותו ואין צריך בה ללחי או קורה כדברי גדולי המחברים. שלדעת בית הלל מן התורה שלש מחיצות הוא דבעינן בין לזרוק בין לטלטל כמו שכתבנו ואתאי הלכתא לאוסופי אטלטול ברביעית לחי או קורה כל זה היה בדין תורה עם צירוף הלכה. והוא שאמרו [ד'.] מחיצין הלכה למשה מסיני. ואעפ"י שלדעת בית שמאי מן התורה אין רשות היחיד אלא ארבע מחיצות והלכות סיני באה להקל לאוקומה לרביעית אלחי וקורה ותרוייהו בעינן. וכן שיש מי שסובר שתי מחיצות גמורות רשות היחיד מדאורייתא ואף במחיצות דלא עריבן כמו שיתבאר לדעת ר' יהודה בפרק גגות מכל מקום הלכה כבית הלל. ושלמה ובית דינו תקנו עוד שלא לטלטל מבתים לחצר אלא בעירוב לרמוז שכלם שוים באותו אוכל וכן יהו כלם שוים באותו הרשות כברשות אחת והוא הנקרא עירובי חצרות וכן לא מחצר למבוי אלא אם כן בעירוב גם כן והוא הנקרא שתופי מבואות. ועכשיו אנו עסוקים בתקון המבוי הסתום שמן התורה הוא רשות היחיד גמורה לטלטל בתוכו ולחייב בזריקה מתוכו לרשות הרבים ומכח הלכה לדעת בית הלל שהלכה כמותו נאסר שלא לטלטל בתוכו עד שיעשו בו דופן רביעית אלא שדיה בלחי או קורה מפני שאין הענין אלא משום היכר שאם לא יראו סתימה מצד רביעי יחשבו שאף [דרך המבוי מרשות הרבים ויבאו לטלטל (מתוכו לרשות הרבים] ואעפ"י שהיא מכח הלכה קראוהו לפעמים מדברי סופרים כמו שאמרו בסוגיא זו מבוי דרבנן אחר שאינו מן התורה ולפעמים קורא הלכות סיני דבר תורה כמו שיתבאר למטה בענין רובו המקפיד. ועל ענין זה באה משנה זו ר"ל מבוי שהוא גבוה ומלת מבוי הוא מענין מבוא וכמו שאתה מוציאה בלשון קבוצה בלשון מבואות ועל שם שכל בני המבוי נכנסים דרך שם הוא קרוי כן כמה דאת אמר את מבוא העיר וכל השביל הוא קרוי מבוי ולפעמים הוא קורא חלקי המבוי ותקוניו בלשון מבוי כמו שקצת פרטים נקראים לפעמים בשם הכלל ועל דרך זה הוא קורא במשנה זו קורת המבוי בשם מבוי. והוא שאמר מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. כלומר שאם עשה בו קורה לתקנו לטלטל בתוכו אלא שהיא גבוהה מעשרים אמה. ר"ל שחלל שמפי הקורה המביט לארץ עד הקרקע הוא גבוה מעשרים אמה והרי נמצא שאין העין שולט בו ואין כאן היכר ולפיכך ימעט ר"ל שישפיל הקורה עד שלא יהא בחללה יתר מעשרים או יעשה איצטבא למטה הן בסתום הן במפולש שכבר הכשירו מן הצד השני בצורת פתח.

ור' יהודה אומר אינו צריך. שהוא סובר שזה שהזקיקה הלכה למשה מסיני בקורה זו לאו משום היכר הוא אלא משום מחיצה. ומעתה הואיל ויש כאן מחיצה מכל מקום שהרי פי הקורה יורד וסותם אינו צריך כלום ואתה צריך לומר לענין פירוש שר' יהודה סובר שכל שיש שם שתי מחיצות חשובות אין רגל הנכנסים והיוצאים מבטלת מחיצה על הדרך שאמרה בשני בתים בשני צדי רשות הרבים ואף למעלה מחמשים או כמה כשרה לדעתו אבל לדעת חכמים אילו היתה קורה באה משום מחיצה לא היתה מועלת כלום שהרי הם סוברי' רגל הנכנסת והיוצאה מבטלת מחיצה בכל שאין שם שלש מחיצות של תורה ורביעית של הלכה. ומתוך כך נחלקו בפרק גגות שלר' יהודה מערבין במבוי מפולש ומטלטלין בתוכו ר"ל בהכשר לחי או קורה משני צדדיו שמאחר שיש קורה בשני ראשיו ופי תקרה יורד וסותם הרי יש כאן ד' מחיצות אבל לדעת חכמים שלש מחיצות בעינן והרביעית אינה אלא להיכר בעלמא ואין הלכה כר' יהודה לא בסתום ולא במפולש אלא כחכמים:

והרחב מעשר אמות. וכו' ומכיון שהוא רחב יותר מעשר אמות אין זה קרוי פתח אלא פרצה ואינה ניתרת בקורה שאין כאן היכר ומתוך כך ימעט. והוא שיסתום בראש המבוי קצת הרחב בכותל או בפס ארבעה עד שיעמידנו על פחות מעשר או בעשר ויעשה שם קורה או לחי ור' יהודה חולק אף בזו כמו שאמרו בבריתא לומר שאינו צריך ואין הלכה כדבריו.

ואם יש שם צורת פתח. ר"ל קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. אפי' רחב מעשר אמות אינו צריך למעט. שאין לך היכר גדול מזה. אלא שמכל מקום צריך שיהא ראוי להחזיק דלת של זמורות או של הוצין מגעת מן הקרקע עד הקורה כמו שיתבאר. וצורת פתח יתבאר בגמרא שכשם שמועיל לרחב יתר מעשר כך מועיל בגבוה יתר מעשרים שהרי יש כאן היכר. ורבותי נסתפקו אם צורת פתח מועיל לפחות מעשרה גובה שאף בו המבוי פסול כמו שיתבאר. וגדולי המחברים כתבוה כן אף בפחות מעשרה אלא שאנו מתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל במקום שאין מחיצות שכל מחיצה הפחותה מעשרה אינה מחיצה. וגדולי הדור ראיתי שמתמיהים בה מצד שאין צורת פתח מועיל יתר ממחיצה ומחיצה שאינה גבוהה עשרה אינה כלום. ואיני מבין שאף גדולי המחברים לא אמרוה אלא בשהפתח גבוה עשרה כמו שיתבאר למטה אלא שכותלי המבוי נמוכות מעשרה. אלא שאף בזה הדברים מתמיהי' כמו שכתבנו. ואם היה מבוי זה רחב עד עשרים אמה או יותר עושה פס ארבעה במשך ארבע אמות שהוא שיעור ארך מבוי ומעמידו לארכו של מבוי באמצע ונעשה כשני מבואות ואין כח באויר שמשני צדדיו לבטלו אבל בפחות מכאן אויר שמכאן ומכאן מבטלו. וכן יתבאר בגמרא. וסתם מבוי למדת ממה שכתבנו שהוא גבוה עשרה וארך ארבע אמות ומהם ולמעלה ורחבו גדולי המחברים נראה שכתבוהו משלשה ולמעלה שהרי הם כתבו מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכלו שכל פחות משלשה כלבוד דמי למדת שבשלשה מיהא צריך הכשר ומכל מקום יש פוסקים דוקא בארבעה טפחים כמו (שהתבאר) [שיתבאר]. זהו ביאור המשנה ופסק שלה. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה כמו שהתבאר במקומו. ושאלו בסוגיא זו מאי שנא דגבי סוכה תני פיסולא ומאי שנא דגבי מבוי תני תקנתא ר"ל ימעט דהא סכה נמי אית לה תקנתא. (ותירץ) [ותירצו] סוכה דפיסולא דידה דאוריתא תני פיסולא מבוי שכל עצמו אינו אלא מדברי סופרים תני תקנתא. אי נמי דאף בדאוריתא כל דאית ליה תקנתא אית ליה למתנייה אלא דסוכה נפישן מילה בההיא מתני' גבוהה למעלה מכ' ונמוכה למטה מעשרה ושאין לה שלש דפנות. ושחמתה מרובה ואלו היה שונה תקון לכלם היו הדברים יגיעים מצד שהיה צריך לשנות תקון מיוחד לכל אחד מהם [פסק ותני פסולה] אבל במשנתנו לא שנה אלא שני פיסולין ואף הם שניהם מתוקנים בתקון אחד:

כבר ביארנו בראשון של יומא סדרי בנין בית המקדש בהר הבית היאך הוא עשוי וביארנו בכלל אותם הדברים שמפתח עזרת ישראל עד פתח האולם שבעים ושש אמה ומפתחו של אולם עד סוף העזרה מאה אמה ובשבעים ושש אמה הראשונות הם י"א אמה לדריסת רגלי ישראל וי"א לדריסת רגלי הכהנים עם הדוכן ושלשי' ושתים למזבח ועשרים ושתים משפת המזבח החיצון עד האולם ומפתחו של אולם ולפנים נקרא היכל ששם היה המזבח ושלחן ומנורה ושיעורו מאה אמה עם עובי הכותלים כיצד אולם רחבו עשר אמות וכתלו שש אמות וכותל ההיכל המבדיל בין האולם למקום שנקרא היכל בפרט שש אמות וארך ההיכל ארבעים אמות ומחיצה המבדלת בין ההיכל לדביר ר"ל קדש הקדשים אמה ונקראת אמה טרקסין ובית קדשי הקדשים עשרים אמה וכותל בית קדשי הקדשי' שש אמות וחלל התא שאחריו חמש אמות וכותל התא שש אמות הרי מאה אמה ומכותל זה של תא עד כותל מערבי של עזרה י"א אמות אויר והוא אחורי הכפרת ונמצאו מאה ושמונים ושבע אמה ממזרח למערב ט"ו מעזרת ישראל עד האולם ומאה מהאולם עד כותל התא שהוא סוף העזרה והם מאה ושבעים וששה ועם האחת עשרה אמה הם מאה ושמנים ושבעה וכל הקפ"ז בכלל נקראים עזרה אבל עזרת נשים שלפני עזרת ישראל לצד המזרח והחיל שלפני עזרת נשים אינו בכלל העזרה הכל כמו שביארנו שם:

פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה ורחבו עשרים ולא היו בו עשרים וחמש אמלתראות של מילה והוא עץ הנקרא גוונ"ץ היו על גב הפתח זו למעלה מזו והתחתונה שבהן עודפת על רוחב הפתח אמה מכאן ואמה מכאן וכל אחת מן העליונות עודפת על שלמטה הימנה אמה מכאן ואמה מכאן נמצאת התחתונה ארכה הנתון לרחב הפתח כ"ב אמות והסמוכה לה כ"ד אמות והשלישית לה כ"ו והרביעית לה כ"ח והעליונה ל' ונדבך של אבנים היה בין כל אחת ואחת ופתחו של היכל לפנים מן האולם גבהו עשרים אמה ורחבו עשר אמות. ולפי מה שיתבאר במקומו לא היו שם אמלתראות ואעפ"י שאמרו בכאן דילמא תבנית היכל כתבנית אולם אינה אלא למה שעשוי לנוי:

משכן שעשה משה ארך החצר שהיה בנוי בה היה ארכו מאה אמות ורחבו חמשי' והיה המשכן בנוי בשפת חצי החצר ונשאר לפני המשכן חמשי' אמה על חמשי' אמה אויר וארך המשכן שלשי' ונשארה לאחריו רחבה עשרים ורחב המשכן היה עשר אמות לרחב החצר ונשארו בסביבות החצר רחבה עשרים לצפון (ועשאם) [ועשרים] לדרום נמצא למשכן לפניו רחבה חמשים על חמשים ובכל שאר סביבותיו רחבה עשרים אמה וגבהו היה עשר אמות והיו לסביבות החצר כלה קלעים בארך מאה אמה וברחב חמשי' ובצד שלפניה היו הקלעים מזה ומזה וריוח באמצע לצרך פתח ליכנס בחצר שלפני המשכן והיה רוחב קלעים שלפני החצר ט"ו אמה רחב מכאן וט"ו מכאן ונמצא פתח באמצע ברוחב עשרים וגבהן של קלעים חמש עשרה אמה ומה שנ' ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות שפירושו שגובה הקלעי' חמש אמות פירושו משפת מזבח ולמעלה שהמזבח גבהו עשר כגובה המשכן וקלעים חמש עשרה ונמצאו עודפות על גובה המזבח חמש אמות. ואעפ"י שנ' במזבח ושלש אמות קומתו פירושו מן הסובב ולמעלה אבל גבהו מן היסוד עשר אמות. והוא ששנינו בסדר משנת המשכן ויעש את מזבח העולה חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו רבוע ושלש אמות קומתו ממשמע שנ' חמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו איני יודע שהוא רבוע אלא נאמר כאן רבוע ונאמ' במזבח הקטורת רבוע שנ' אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו מה רבוע האמור במזבח הקטורת גבהו פי שנים ברחבו אף במזבח העולה כן ונמצא גבהו עשר אמות. וכן שנינו מזבח שעשה משה גבהו עשר ושעשה שלמה גבהו עשר ושעשו בני גולה גבהו עשר ואף לעתיד לבא גבהו עשר אם כן למה נאמר שלש אמות קומתו מן הסובב ולמעלה עד מקום המערכה והוא ששנינו במסכת מדות [פ"ג מ"א] על מזבח של בית המקדש מזבח היה שלשים ושתים על שלשי' ושתים עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד עלה חמש וכנס אמה זהו סובב עלה שלש וכנס אמה זהו מקום מערכה ומקום קרנות אמה נמצא גבהו עשר אמות ולענין רוחב המזבח נמצא היסוד שלשים ושתים על שלשים ושתים ומן היסוד ועד הסובב עשרים ושמנה על עשרים ושמנה ומקום חלק שבין קרן לקרן עשרים וששה על עשרים וששה ומקום מערכה עשרים וארבעה על עשרים וארבעה כמו שביארנו במסכת מדות. וזה שלא דברו אלא מן הסובב ולמעלה מפני שכשהיה הכהן נותן דמים על הסובב היה עומד וכמו שאמרו עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית וצרף גובה קלעי החצר על גובה המשכן הוא שאם לא היו גבוהות על גבי [גובה] המשכן והמזבח היה מתן דמים של כהן נראה מבחוץ ומתוך כך היו גבוהות חמש אמות יותר ודעת זה לדעת ר' יוסי שהלכה כמותו שנחלקו הוא ור' יהודה בענין זה במסכת זבחים [נט:] שלר' יהודה דברים ככתבן ר"ל שגובה המזבח שלש אמות לבד וגובה הקלעים חמש אמות לבד ואעפ"י שהיה הכהן נראה אמה שהרי גבהו של אדם בינוני שלש אמות מכל מקום עבודה שבידו לא היתה נראית שהרי הקלעים עודפות על גובה המזבח שתי אמות ומכל מקום אין הלכה כן אלא כר' יוסי ועל הדרך שביארנו:

מקום שחיטת הזבחים אינה שוה בכל הקרבנות והוא שקדשי קדשים שחיטתן בהיכל לצפון המזבח בתחום שביארנו בראשון של יומא. וקדשים קלים ר"ל שלמים והדומים להם שחיטתן בכל מקום בעזרה שהרי נאמר בהן ושחטו פתח אהל מועד ולא ייחד להם רוח ושמא תאמר (הם) [הא] מכל מקום צריך לשחטם בסמוך לפתח שהרי כתי' פתח אהל מועד לא נאמר מקרא זה אלא ללמד שאעפ"י שאין לשחיטתם מקום ידוע אינו שוחטם עד שיפתחו דלתות ההיכל שנ' בהם ושחטו פתח אהל מועד בזמן שדלתות ההיכל פתוחות ולא בזמן שהן נעולות ולמדת לפי דרכך שפתחו של היכל דלתות היו שם אעפ"י שפתחו של אולם לא היו בו דלתות ואם שחט את השלמים בנעילת דלתות ההיכל פסולים וכל שדלתותיו (מונפות) [מוגפות] הרי הן כנעולות אבל אם היו הפרכות עליו אינן פוסלות ושמא תאמר ומה הוצרכה לכך והרי כל שהדלתות נעולות עדיין לא קרב תמיד של שחר וקיימא לן אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת ונרות ולא מתאחר על תמיד של ערב אלא פסחים אפשר שזו אינה אלא מצות עשה וכמו שאמרו [פסחים נח:] העולה עולה ראשונה וכן עליה השלם ולא נפסלה בדיעבד אלא מצד נעילת דלתות בהיכל משכן שעשה [משה] ארכו שלשים ורחבו עשרים ופרכת היה מונח לסוף עשר אמות למערב ונמצאו עשרים אמות מפרכת ואילך כנגד הפתח ושם היה המזבח ושלחן ומנורה וזהו בדמיון היכל למקדש ופתחו הוא הנקרא פתח אהל מועד והחצר. וכבר ביארנו שפתח משכן גבהו עשרה ורחבו עשרים:

פתח זה של מבוי שביארנו שכל שהוא גבוה מעשרים אמה אינו קרוי פתח לדעת חכמים ולדעת ר' יהודה אף למעלה מעשרים הוא קרוי פתח. בגמרא שאלו מהיכן יצא לנו כן ואמרו על זה בשם רב. חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל שהיה גבהו עשרים ורחבו עשר והוא הנקרא פתח ממה שנ' פתח אהל מועד ואעפ"י שבמשכן הוא כתי' מכל מקום הרי הוא בדמיון פתח היכל למקדש והרי מצינו פתח גבוה עשרים ורחב עשר שנקרא פתח והוא שאמרו מצינו משכן שנקרא מקדש ומקדש קרוי משכן. ואין לומר שנלמוד מפתח משכן שהרי מכל מקום מצינו פתח היכל שנקרא פתח הא מכאן ואילך אינו קרוי פתח. ואעפ"י שפסוק זה בשלמים כתי' ושלמי' אינן צריכים פתח שהרי שחיטתן בכל מקום בעזרה. מכל מקום הרי פרשנו עליה בזמן שהפתח פתוח וכו'. ור' יהודה שמכשיר ביתר מעשרים למדה מפתחו של אולם ומאחר שפתחו של אולם נקרא פתח אין עוד שיעור לפתח אלא בגובה כמה ורחב כמה ואעפ"י שפסוק של פתח אהל מועד בהיכל כתי'. הוא סובר קדושת היכל ואולם חדא הוא ומכל מקום לא לענין קדושה הוא אומר כן שהרי משנה שלימה במסכת כלים [פ"א מ"ו] עשר קדושות בירושלם זו למעלה מזו ונכללו ביניהם בין האולם והמזבח מקודש הימנו שאין בעלי מום ופרועי ראש נכנסי' לשם אלא לומר שכל עבודות הכשרות בהיכל כשרות באולם ואעפ"י כן חזר בו לומר שקדושת אולם לחוד וקדושת היכל לחוד אם מפני שקדושת היכל חמורה אם מפני שהדברים שבתוך ההיכל כגון מזבח ושלחן ומנורה בכלן נאמר פתח אהל מועד. וכן שמא עבודות הראויות להיכל אין כשרות באולם עד שהביאה מאמרו פתח אולם הבית (והשים) [והשיבו] לו שר"ל הבית הפתוח לאולם והוא ההיכל.


דף ב עמוד ב[עריכה]


והקשו לשניהם לילפו מפתח שער החצר שהיה סבור מפשוטו של מקרא שלא (יהא) [היה] גבהו אלא חמש ורחבו עשרי' ולא בא לשאול לפסול ביתר מגובה חמש שהרי לא הקשה לרבנן מפני מה לא למדוה ממשכן שהרי על גדול שבשיעורין הם הולכים הואיל וקרוי פתח אלא להכשיר רחב עשרים. ואעפ"י שר' יהודה מיהא מכשיר ביתר מעשר הרי אמרו למטה שלא הכשיר ר' יהודה ברוחב אלא עד שלש עשרה אמה ושליש כענין פסי ביראות עד שפירש בהם שלא נקרא פתח סתם אלא פתח שער ואין זה כענין פתח אהל מועד שזה ר"ל פתח אהל הוא כמי שאומר פתח של בית זה אבל פתח שער אינו כן ואם אתה קוראו פתח אף אני מפרש וקומה חמש אמות משפת מזבח ולמעלה וקלעי' חמש עשרה לכתף על גובה הקלעים ולא דבר על קלעים שבצד הכניסה להיות קלעים חמש עשרה אמה מכאן וכן מכאן ופתח עשרים אלא קלעים חמש עשרה על הגובה ולא דבר על הפתח כלל אלא לא היה שם אלא פתח עשר. ומכל מקום תירוץ זה האחרון אינו לפי פשוטו של מקרא אלא גבהן חמש עשרה אמה וכן צדי הפתח לכל צד רחבן חמש עשרה אמה. ומכל מקום חזרו ושאלו לדעת חכמים אי מהיכל גמרי לא תיהני ליה צורת פתח להכשיר רחב מעשר שהרי היכל צורת פתח היתה לו ואעפ"כ לא היה בו אלא עשר אמות ריוח וכן חזרו והקשו ממקום אחר ולא נאמרה אלא משום היכר ולמעלה מעשרים אין כאן היכר. ומה שאמרו בברייתא מבוי שהוא גבוה יותר מעשרים יתר על פתחו של היכל וכו' לא נאמר אלא לסימן בעלמא וכן הלכה כמו שביארנו במשנה ולא כרב שלמדה מהיכל והיה סובר בה שמשום מחיצה היא ואין מחיצה כזו למעלה מעשרים מחיצה עד שאינה נתרת אף באמלתרא וצורת פתח שהרי על כרחך צורת פתח מועלת כמו שביארנו ואמלתרא מועלת כמו שיתבאר עכשיו:


דף ג עמוד א[עריכה]


מאחר שביארנו שהקורה משום היכר וכל שגבוהה מעשרים אמה פסולה מפני שאין כאן היכר אם היתה אמלתרא על הקורה אעפ"י שהקורה למעלה מעשרים אמה כשרה שהרי האמלתרא הבאה אחר הקורה נותנת היכר שיש שם פתח ואמלתרא זו נחלקו בה בסוגיא זו והוא שאמרו חד אמ' קיני ר"ל כמין חלונות קטנות בצורת קנים של יונים וחד אמ' פסקי דארזא ר"ל חתיכות של ארז תחובות בכותל ולא על אמלתרא של היכל שאלוה שהרי של מילת היו אלא על של מבוי. וכל שיש שם אחד מאלו אעפ"י שהקורה למעלה מעשרים כשר שהאמלתרא נותנת היכר ולא סוף דבר כשהאמלתרא בשפת עשרים אלא אף למעלה מהן הרבה שהרי הקשו למאן דאמ' פסקי דארזא וכי איזה היכר יש בהן אי משום דנפיש משכייהו ושלטא בהו עינא אע"ג דגביהי טובא והא (סכ') [סוכה] דנפיש משכה ואפי' הכי פסלינן לה למעלה מעשרים אמה אלמא אף כשהאמלתרא והקורה גבוהה כמה ומכל מקום אמלתרא בלא קורה אינה מועלת כלום ואפי' היתה מכותל לכותל הואיל ולמעלה מעשרים היא. נמצאת למד שכל שהקורה למעלה מעשרים ימעט ואם יש שם צורת פתח כשר אף בלא קורה ואם יש לו אמלתרא כשר ודוקא עם הקורה שתחיבת האמלתרא עם הקורה היא הנותנת היכר ולא סוף דבר בקורה שאין רחבה אלא טפח אלא אפי' ברחבה ארבעה צריכה אמלתרא אחר שהיא גבוהה למעלה מעשרים שכך אמרו רחבה ארבעה אעפ"י שאינה בריאה כלומ' שהיא דקה ואינה חזקה לקבל אריח ולא שאלו בריאה לקבל אריח אלא בפחותה מארבעה ועליה אמרו ואם יש לה אמלתרא וכו' אלמא אף ברחבה ארבעה צריכה אמלתרא. וגדולי הדור שואלים בה אחר שרחבה ארבעה הרי יש לה חשיבות מקום ואף בלא אמלתרא ראוי להתירה משום מחיצה לומר פי תקרה יורד וסותם וכמו שאמרוה באכסדרה בבקעה בסוף פרק פסין [כה.] ופרק גגות [צד.] וכן בראשון של שבת בענין אסקופה משמשת שתי רשויות שכל קורה רחבה ארבעה אומרין (כל) [בה] פי תקרה יורד וסותם. ותירצו בה שמאחר שאינה בריאה לקבל אריח אינה נדונת משום תקרה (שאי) [שאין] תקרה אלא הראויה למעזיבה. הא למדת שרחבה ובריאה מתרת משום מחיצה ונתרת בלא אמלתרא. ומכל מקום דוקא במבוי שאינו רחב יותר מעשר [אבל רחב יותר מעשר] ואין לו גפופין אין אומרי' בו פי תקרה יורד וסותם כמו שיתבאר.

אף הם חזרו ושאלו עוד בה הואיל והקורה אין ענינה אלא משום היכר למה הוצרכו למעט אף למעלה מעשרים אמה שהרי הקורה סמוכה היא למבוי וכמו שאמרו קורה על גבי מבוי בעינן. וכן שנינו היתה קורה משוכה או תלויה שלשה צריך להביא קורה אחרת והואיל וסמוכה למבוי הרי שולטת העין בה וכמו שאמרו בסכה לדעת הפוסל בה משום דלא שלטה בה עינא שאם דפנות מגיעות לסכך כשרה. ותירצו שהסוכה הואיל ורחבה שבעה טפחים כל שדפנותיה מגיעות לה שלטה (ביה) [בה] עינא אבל קורה שקצרה טפח או אפי' רחבה ארבעה לא שלטה בה עינא. והוציאו מזו שאם היתה רחבה שבעה אפי' דקה שאין ראויה לקבל אריח כשרה ואינו צריך למעט. ואני תמה אם כן היאך נשמט התלמוד מלהזכירה. אלא שזו של סוכה אני מפרש בה שמתוך נויין שבה אדם נותן עיניו בכותל ואינו מפסיק בהבטתו עד שיראה את כלה וכשהוא מביט בראש הדופן המחובר לסכך קצה הסכך הסמיך לו נראה עמו וישיבתו תחת הסכך ניכרת לו. ואין לתרץ סוכה דלישיבה שלטא בה עינא מבוי דלהליך לא שלטה ביה עינא שהרי בסוגיא זו אמרו לרב נחמן דאמ' משום היכר אי סבירא ליה לגבי סוכה הא [דרבה] כלומר שלא פסלוה למעלה מעשרים אלא משום דלא שלטא ביה עינא למה ליה לאפלוגי בתרתי. ותירץ צריכא דא' אשמעינן סוכה בהא אמ' ר' יהודה דכיון דלישיבה עבידא שלטא ביה עינא אבל מבוי דלהלוך אימא לא צריכא ואי אשמעינן בהא דילמא בהא קאמרי רבנן אבל בהך מודו ליה לר' יהודה צריכא. אלמא שדינן שוה אעפ"י שזו להלוך וזו לישיבה. ולענין סכה מיהא יש פוסקי' כרבה אלא שגדולי הפוסקים פסקוה מטעם דירת עראי ואף בדפנות מגיעות פסולה כמו שיתבאר במקומו:

אמלתרא זו שביארנו וגדולי המחברים כתבו שהדין כן בכל שהוא נותן היכר לקורה כגון שהיו בה ציורין וכיורין שהרי מחמת הציורין אדם מסתכל בה ונותנת היכר אעפ"י שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה שהוזכרו לשיעור גובה בין בסוכה בין במבוי. מעתה מקצת קורה למעלה מעשרים אמה ומקצתה למטה מעשרים וכן מקצת סכך למעלה מעשרים ומקצתו למטה מעשרים שניהם כשרים אעפ"י שאלו (תשעה) [תעשה] הגבוה מעשרים כנטול משם נשאר הקורה (דלה) [קלה] וניטלת ברוח ואינה ראויה לקבל אריח והסכך חמתו מרובה מצלתו. ולאו דוקא מקצתו למטה אלא אפי' כל הקורה וכל הסכך למעלה הואיל והחלל נשאר בגובה עשרים בצמצום (ולא עוד) וכן בגובה עשרה כל שאין בחלל גובה עשרה פסול אעפ"י שמקצת הקורה והסכך למעלה מעשרה. כלל הדברים חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. ובסוכה מיהא יש שואלין והרי בגבוהה מעשרים והוצין יורדין לתוך עשרים הוצרכנו להיות ההוצין מרבים עד שתהא בהם הסוכה צלתה מרובה מחמתה משמע שכל שאתה רואה מה שלמעלה מעשרי' כנטול (חמת הסכה) [יהי' חמתה] מרובה שהיא פסולה. ואין זה כלום שההוצין בדלי' מן הסכך ואין דומין לסכך אבל בזו הרי הסכך מחובר לסכך של מעלה הימנו. ואין לבא עליו מטעם מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר שאין זה סכך פסול (כלך) [כלל] שאין אנו אחראין אלא להיות תחתית הסכך בשפת עשרים ולמדת שאפי' כל הסכך למעלה מעשרים מכשירי' אותו ואלו אתה קורא אותו סכך פסול היאך היינו מכשירין והרי כלו פסול אלא כל שתחתיתו בשפת עשרים סכך כשר הוא לגמרי. ויש דוחקים בה בקצת דרכים משבשים לא נתנו ליכתב אלא שאעפ"כ כבר רמזנו עליהם במקומה בראשון של סוכה:


דף ג עמוד ב[עריכה]


אמה האמורה לענין מבוי ולענין סכה נחלקו בה בסוגי' זו שלדעת אביי בשם רב נחמן שיעורן בחמש' טפחים ושל כלאים בששה הכא לחומרא והכא לחומרא וכשהקשו עליו שאין כאן חומרא אלא לגובה המבוי שלא יהא חללו גבוה מעשרים באמה בת חמשה וכן בפרצת מבוי ר"ל מבוי שנפרץ בראשו מצדו האחד שעד עשר אמות נחשב פתח וביתר מעשר פסול ונמצאת מדידת שיעור זה בחמשה טפחים חומרא הא לענין משך מבוי ר"ל שלא להקרא מבוי להכשירו בלחי וקורה אלא במשך ארבע אמות אם תשערם בחמשה הרי זה קולא תירצו בה רוב אמות קאמ' כלומר שלענין משך מבוי מודה הוא שבששה הם נמדדות ומכל מקום לענין סוכה אין בה קולא שהרי לענין גובה ולענין דופן עקומה נמצאת מדידתם בחמשה חומרא ורחבה אינה משוערת באמות שאין הלכה כר' שאמ' כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה אלא כרבנן שאפי' אינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו כשרה.

ומכל מקום רבא בשם רב נחמן אמ' שכלן משוערות בששה אלא של סוכה ומבוי מצומצמות ושל כלאים שוחקות וכמו שאמרו אמת כלאים בת ששה ובלבד שלא יהו מצומצמות. והיתרון שבין עצבות לשוחקות יראה לגדולי הדור שהוא חצי אצבע לאמה ממה שאמרו בפסח שני פרק כיצד צולין שתי אמות היו בשושן הבירה אחת על קרן מזרחית צפונית ואחת על קרן מערבית דרומית. ושושן זה הוא מקום שהיה על חומת שער המזרחי של הר הבית ושושן הבירה היה (מצוייה) [מצוירת] שם ואמר עליהן אחת היתה יתרה על של משה חצי אצבע ואחת יתרה עליה חצי אצבע ונמצאת יתרה על של משה אצבע ואותה של משה ודאי היא היתה המכוונת והבינונית ועשו בשושן זה האחת שוחקת בערך לראשונה ומתוך שהיו אלו יתרות היו אותן של ששה נקראות בינוניות. ולגדולי המחברים ראיתי בקצת חבוריהם שפירשו במצומצמות שיהיו אצבעות מהדקים זה עם זה בשעת המדידה ובשוחקות שיהו נוגעות זו בזו ולא בהדוק אלא בדרך שיכנס האויר ביניהם. ומכל מקום אתה צריך לחקור במשך מבוי מיהא אם נשערם עצבות או שוחקות שהרי השוחק בהם חומרא. ותדע שגדולי המחברים מזקיקים בה לשוחקות ולגובה ופירצת מבוי עצבות הכא לחומרא והכא לחומרא וכן כתבוה גדולי הראשונים שבקאטאלונייא. ומכל מקום יראה לגדולי הדור שכל לענין מבוי בששה מצומצמות ואף במשך מבוי שצמצומן קולא והניחום על שיעורן שאם לא כן הרי אף לרבא יכול להקשות הכא עצבות מאי טעמא משום חומרא הא איכא משך מבוי דקולא והיה לו לתרץ רוב אמות קאמ' ולהודות במשך מבוי ששיעורן בשוחקות אלא כל שבמבוי שיעורן בצומצמות הואיל (ורבן) [ורובן] צמצומן חומרא אין לחלק במין אחד בין מצומצם לשוחק והדברים נראין. ומכל מקום בכלאים נראה לי שאין משערין אותן בשוחק אלא במקום שהשוחק בו חומרא שאם אמרוה לענין סוכה ומבוי ולענין העמדתן על מתכונתן יאמרו להרבות במדתן להקל הא ודאי לא. ושיעור הטפח לא נתבאר כאן ובמנחות פרק התכלת התבאר שטפח של תורה ארבע בגודל חמש באצבע שש בקטנה:

יתבאר במקומו לענין כלאי הכרם שהבא לזרוע בצד הכרם מרחיק ארבע אמות מעיקרי הגפני' וזורע. הא בתוך הכרם מיהא אסור אף בהרחקת ארבע אמות כל שהוא בכלל שם הכרם וגפן יחידית אינה נקראת כרם ומרחיק ממנה ששה טפחים ודיו (ממטה) [מעתה] קרחת הכרם והוא כרם שחרב באמצעו ונשאר שלם בגפניו בסביבות הקרחה משני צדדיו ר"ל למזרח ולמערב נחלקו בה בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי אין קרוי שדה אלא בשמנה אמות וכל שאינו קרוי שדה בטל הוא אצל הכרם ונקרא תחום הכרם ואסור לכתחלה אף בהרחקת ארבע אמות אבל כשקרחתה בעשרי' וארבע אמות [שכשתטול ארבע אמות לכל רוח] משני צדדיו ר"ל למזרחה ולמערבה לעבודת הכרם שהיו רגילים לחרוש בשוורים נשתיירו שש עשרה שמנה למזרח ושמנה למערב והרי הוא שדה ואינו בטל לגבי כרם. ועל הדרך הזה אתה מפרשה אם נשתייר שלם בגפניו בכל סביבותיו ולבית הלל ארבע אמות חשוב שדה ודיינו בקרחת שש עשרה שכשתטול ארבע לכל רוח לעבודת הכרם נשתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן וזורע בהן אחר שהניח לכרם כדי עבודתו הא פחות מיכן אסור לכתחלה הא בדיעבד הואיל והרחיק ארבע אמות לכל רוח לא קדש אעפ"י שהוא בתחום הכרם והלכה כבית הלל:

היתה קרחה זו שלא באמצע הכרם אלא בין הכרם לגדר והוא הנקרא מחול הכרם ואף הוא צריך ד' אמות לצד הכרם לעבודת הכרם וארבע לצד הגדר שאין דרך לזרוע ולנטוע בה אלא שאדם מניחן לילך סביבותיה ולהעמיד שם בקר וכליו וכל שיש שדה באמצע שהוא שמנה לבית שמאי וארבע לבית הלל זורע. וזהו שאמרו בית שמאי אומ' שש עשרה ובית הלל אומרי' שנים עשר והלכה כבית הלל. ואם היתה הקרחה בין הכרם לגדר אלא שיש בסביבותיה גפנים לשלש רוחות ר"ל לצד מזרחה ומערבה וצפונה והגדר לצד הדרום אתה (משמר) [משער] שישתיירו ד' אמות לכל רוח וד' אמות שדה ונמצאת משער בהן שש עשרה על שש עשרה שכשתטול ארבע לכל צד ישתיירו שמנה ארבע לכאן וארבע לכאן שאין אתה צריך ליתן ארבע לכל צד אלא מצד הגדר ובצד שכנגדו וכן הדין בקרחת אמצע הכרם שיש גפנים לכל ארבע רוחותיו אי אתה צריך ליתן ארבע לכל צד יתר על כדי עבודתו אלא לשני צדי אורך הכרם ויש חולקים בזו:

דרך הכרם להיות שורותיו נטועות ברחוק ארבע אמות ביניהן כדי להלך עגלה ביניהן וכל שנטע בפחות מכן אינו כרם אם מצד שאין לו צרכו להלוך עגלה אם מפני שיונקים הם זה מזה וכמתים הם חשובים ואם כן אינו נקרא כרם ודינו כגפן יחידית ומרחיק ששה טפחים וזורע ואין הלכה כדברי האומר רואים את האמצעיים כאלו אינם:

ולענין ביאור מיהא אתה צריך לשאול לדעת האומר כן תינח בכרם גדול אבל בכרם קטן והוא שנים על שנים ואחת יוצאה זנב שאם אתה אומר רואין אין כאן כרם כלל הרי מכל מקום שיעורן בשוחק קולא. אפשר שלא דברו אלא על הרוב. ומכל מקום אחר שפסקנו שאינו כרם ולקולא צריך אתה לשערן בצמצום ולהעמידן על (מתקונתן) [מתכונתן] כמו שכתבנו למעלה:


דף ד עמוד א[עריכה]


עשר אמות של מדת גובה המזבח מהם באמה בת חמשה טפחים ומהם בבת ששה כשאר האמות שהרי נאמר בכתוב ואלה מדות המזבח באמה אמה וטפח וחיק האמה ואמה רחב וגבולה על שפתה סביב (זרד) [זרת] האחד וזה גב המזבח ופי' הדברים מדות המזבח באמה שבשאר אמות צריכין בשיעורן אמה וטפח ואמר שחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה כל אלו היו באמה זו ר"ל אמת חמשה וחיק האמה הוא היסוד שנאמ' בו עלה אמה וכנס אמה זהו (יכווד) [יסוד] ואמ' שאמה זו בבת חמשה וכשעלה חמשה טפחים כנס חמשה טפחים וזהו יסוד. ואמר רחב זה סובב האמור עליו עלה חמש וכנס אמה זהו סובב ועליית החמש וכניסת האמה (סלן) [כולן] באמת בת חמשה וגבולו אל שפתה סביב אלו הקרנות שגבהן (אמן) [אמה] ורחבן אמה ובבת חמשה אבל הג' אמות שמשפת הסובב עד שטח המערכה בבת ששה ולא נאמר סובב לחמשה אלא בכניסתו. ומה שנ' בכתוב על הקרנות זרת האחת אין הענין ששיעור הקרן זרת שהוא חצי אמה אלא שיעור אמה בין בגבהו בין ברחבו ומה שאמ' עליו זרת האחד פירושו כשתחלוק הקרן מרחבו ליחשב אמצעיתו ברוח זה ואמצעיתו ברוח זה הוא זרת לכל רוח שהזרת חצי אמה וכן אמה על אמה שבמזבח הזהב היתה של חמשה ועליו נאמר וזה גב המזבח:

זה שכתוב בתורה לענין ארץ ישראל ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש אעפ"י שנדרש במס' ברכות [מא.] לומר שכל הקודם במקרא קודם לברכה יש בו רמז לענין אחר לשיעורין. חטה לבית המנוגע. שעורה לעצם כשעורה. גפן לכדי רביעית יין לנזיר. תאנה לכגרוגרת להוצאת שבת. רמון לטהרת כלי לבעלי בתים. זית לרוב שיעורין של תורה. דבש לשיעור כותבת הגסה ביום הכפורים. וכבר ביארנו פרטי עניניהם במסכת ברכות פרק כיצד מברכין:


דף ד עמוד ב[עריכה]


כבר ידעת ששערו חכמים במי מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות הוא שיעורו של אדם בינוני אמה על אמה לעביו ושלש אמות לקומתו וכל הטובל צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים וכל שחצץ איזה דבר בינו לבין המים לא עלתה לו טבילה. ומדברי תורה אין חציצה אלא בשחופה רוב האדם או רוב הכלי וכן שיהא מקפיד על חציצתו ליטלה הא כל שבמיעוטו אעפ"י שמקפיד עליה או אף ברבו אם אינו מקפיד עליה אינה חוצצת. ומדברי סופרים לחוץ אף במעוטו אם הוא מקפיד או אף כשאינו מקפיד אם הוא ברובו הא אם אינו מקפיד ובמעוטו עלתה לו טבילה אלא שלכתחלה הצריכו לדקדק בכך:

היתה נימא אחת קשורה בה הואיל ושערה אחת קשרה (מהודן) [מהודק] ביותר הרי הוא חוצץ אם היא מקפדת עליו הא שתי שערות נקשרות אינן חוצצות מפני שאין קשרן מהודק ונמצאו המים באין בהם ואם אינו מקפיד על קשריהן אף בקשורים אחד אחד עלתה לו טבילה עד שיהו רוב שערות קשורין אחד אחד כך כתבו הגאונים מפני שהם מפרשים רוב רוב שערו וכן בשאר מקומות רוב האבר וגדולי המחברים מכשירין אף ברוב שער וקשר אחד אחד מפני שהשער נידון כגוף ואפי' רוב שערות נקשרין אחד אחד הואיל ורוב הגוף בלא חציצה כשר אלא אם כן מצטרף עמהן חציצה אחרת לרוב הגוף. ומחלוקת זו תלויה בביאור הסוגיא. והוא שגדולי הרבנים אין גורסין בזו כי אצטריך הלכתא [לרובו] ומיעטו אלא כך הם גורסין אלא לרובו ומיעוטו ומפרשים רובו רוב שערו. והם מפרשי' דבר תורה הלכה למשה מסיני. ואעפ"י שלמעלה הוא קורא הלכות סיני דרבנן פעמים קורא אותה דבר תורה פעמים דברי סופרים כמו שכתבנו למעלה. ונראה לדבריהם שמן התורה לא היה שער חוצץ אלא בכולו ואתאי הלכתא לרוב שער וגזרו על מיעוטו המקפיד והוא שאמרו בפרק הערל [עח.] לענין גופו שמן התורה אעפ"י שברובו שאינו מקפיד אינו חוצץ כולו מיהא חוצץ ובאה הלכה לרובו ויש מפרשי' דבר תורה תורה ממש וגזרו אהלכה. ואין נראה כן שאין ראוי לומר בהלכה שלא לגזור בה גזרה לגזרה ולא לשון גזרו. ואף אלו מפרשין רובו רוב גופו ולא רוב שערו ולא ששערו לבד יחוץ אלא אם כן בהצטרפות שאר הגוף. וכן נראה מפרק הערל במה שאמרו נכרית שנתגיירה והיא מעוברת אין בנה צריך טבילה והקשו שם אמאי לא ואי משום דאמ' ר' יצחק דבר תורה רובו שאינו מקפיד אינו חוצץ הא אמ' רב כהנא לא שנו אלא רובו אבל כולו חוצץ ותירץ שאני עובר דהיינו רבותיה. וזו ודאי בכל הגוף נאמרה:

שיעורין חציצין אלו שהזכרנו כלן הלכה למשה מסיני הן וכן המחיצין כגון מחיצה עשרה וששה טפחים לאמה בינונית וגוד (ולבון) [ולבוד] ודופן עקומה ושאר דיני המחיצות כלם הלכה למשה מסיני הם. ויש פוסקין שמחיצה עשרה מן התורה היא וכמו שהביאוה מן המקראות בראשון של סוכה:

כבר ביארנו במשנה שהמבוי הגבוה יותר מעשרים יתקנהו ר"ל שישפיל הקורה לשפת עשרים ומכל מקום אם בא למעטו בהגבהת הקרקע שתחת הקורה שאלו בגמרא כמה יהא רחבו של מיעוט זה לארך המבוי והלכה שדיו בטפח רוחב לארך המבוי כרוחב הקורה שמאחר שאין קורה אלא היכר הרי היכר של מטה כהיכר של מעלה מה היכר של מעלה ברוחב טפח כדי לקבל אריח כך בהיכר של מטה ואין חוששין שמא יפחת בדריסת רגל העוברים אלא לכשיפחת יפחת וירגישו בו:

ולענין ביאור סוגיא זו יש בה בלבול בנסחאות ופירושין במה שאמרו רב יוסף אמ' טפח ואביי אמ' ארבעה. שיש גורסין לימא בהא קמפלגי דמאן דאמ' טפח קסבר אסור להשתמש תחת הקורה ולמאן דאמ' ארבעה מותר ופירשו גדולי המפרשי' לשטה זו מאן דאמ' טפח קא סבר אסור להשתמש תחת הקורה והילכך מה שתחת הקורה אינו מכלל המבוי ודיו בטפח ולמאן דאמ' ארבעה מותר והאי מה שתחת הקורה מכלל המבוי הילכך צריך שיהא ראוי להשתמש בו כעין מבוי וזהו ארך ארבעה. ויש מפרשי' לשטה זו מאן דאמ' טפח אסור וכו' והילכך לא יעשה (סטו) [מעוטו] רחב ארבעה טפחים כדי שלא יהא בו מקום להשתמש בו ומאן דאמ' ארבעה קסבר מותר וכו'. וזה שבוש שלא בא רב יוסף לפסול ביתר מטפח אלא להכשיר אף בפחות מארבעה וכל שכן שמכשיר בארבעה אעפ"י שיש כאן מקום להשתמש בו. ויש מפרשי' מאן דאמ' טפח אסור ואין לחוש שמא יפחת מאן דאמ' ארבעה מותר ולכך צריך שלא יפחת. ואין זה כלום שאם כן (היני) [היינו] מסקנת השמועה. וגדולי הרבנים גורסי' בהפך ר"ל מאן דאמ' טפח מותר להשתמש תחת הקורה והילכך מה שתחת הקורה נחשב מבוי. ונמצא המיעוט במבוי עצמו ומאן דאמ' ארבע' סבר אסור להשתמש תחת הקורה ואינו נחשב מבוי וצריך ארבעה שמאחר שאתה מוציאו מטפח אתה מניחו בדין ארבעה.

ואחר כך אמרו דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה שכך הלכה כמו שיתבאר למטה לדעת גדולי הפוסקים אלא שהמכשיר בטפח סובר קורה משום היכר וברחב טפח נתקן מקום ההיכר. (המזקיק) [והמזקיה] לארבעה סבר קורה משום מחיצה ואין שם מחיצה נופל אלא למקום ארבעה שאין מחיצה אלא לרשות היחיד ואין רשות היחיד בפחות מארבעה. ויש מפרשי' בהפך שהאומר טפח [סובר] קורה משום מחיצה שפי הקורה יורד וסותם כל שיש תחתיו מקום טפח. והמזקיק לארבעה סובר קורה משום היכר ואין היכר בפחות מארבעה. וכן פירשוה גדולי המפרשי' ושמא תאמר לדעת האומר משום מחיצה האיך מותר להשתמש תחת הקורה והרי במחיצה עצמה אסור להשתמש שאין מקום המחיצה בכלל היתר טלטול. אין זה כלום שלדעתו חודו החיצון של קורה יורד וסותם ואחר כך שנינו דכולי עלמא קורה משום היכר ובהיכר של מטה כשל מעלה קמפלגי וכו'. ויש שאין גורסין חד סבר קורה משום היכר וחד סבר קורה משום מחיצה וכו' אלא שגורסי' דכולי עלמא מותר להשתמש תחת הקורה והכא בדרב דימי קא מפלגי דאמ' מקום שאין בו ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו על הדרך שביארנוה במסכת שבת. רב יוסף לית ליה דרב דימי ואפי' טפח הוי מיעוט ומפסיק בין שתי הרשויות ואביי אית ליה דרב דימי ובהיכר של מטה כשל מעלה קא מיפלגי וכו' ואיבעית אימא דכולי עלמא של מטה כשל מעלה ובגזרה שמא יפחת קא מפלגי וכו' וכבר ביארנו שהלכה כרב יוסף ואפי' במיעוט עפר שעשוי ליפחת שאם בדבר שאין עשוי ליפחת אף אביי היה מודה לכך למסקנא זו וכן נראה לי. וגדולי הפוסקי' כתבו בזה דברים זרים שהם פירשו מיעוט זה בקורה אחרת למטה מן העליונה. ואינו מחוור שאם כן היאך יחלוק אביי וכי משום שיש אחרת למעלה הימנה בטל היכר של תחתונה ועוד איזה חשש פחותה יש כאן. ואף שאר הסוגיא אינה מתבארת יפה לדעת זה. ואף בתלמוד המערב שנאוה כפי' שכתבנו כיצד הוא ממעט עושה איצטבא על פתח המבוי כמה יהא בה ר' אחא אומר ארבעה כדי מקום ר' יוסה אומר טפח כדי קורה. ומה שאמרו למעלה כיצד הוא עושה מניח את הקורה מעשרים ולמטה פירושו בהשפלת אותה קורה עצמה ולא בנתינת קורה אחרת. ואעפ"י ששנינו בתוספתא כיצד ממעטו נותן לו קורה מעשרים ולמטה לא שיהא צריך לה על כל פנים אלא מיני הכשר הם ותפש אחד מהם. ומכל מקום גדולי המחברים כתבוה גם כן (בדברי גדול) [כדברי גדולי] הפוסקי'. ונסח דבריהם היה גבהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שהניח למטה צריך שתהא אותה קורה גם כן רחבה טפח. והדברים נראין מתמיהים אלא שיש לפרש לדבריהם שלא באו לפסול בהכשר הגבהת עפר ברחב טפח אלא שאין לעשותו (להתחלה) [לכתחלה] מחשש פחותה והביאו ההכשר הפשוט שאין לחוש בו כלל:


דף ה עמוד א[עריכה]


היה המבוי פחות מעשרה טפחים גובה ונמצא שאין הקורה מונחת על דופן שאין מחיצה פחותה מעשרה ונמצא שהוא צריך להניח את הקורה למעלה מעשרה עד שישאר בחלל המבוי עשרה טפחים אם בא לחוק את הקרקע עד שישלימנו לעשרה צריך הוא להמשיך את החקק לארך המבוי על פני כל רחבו ונחלקו בה אביי ורב יוסף שלרב יוסף דיו בהמשך ארבעה טפחים לארך המבוי ולאביי צריך ארבע אמות לארך המבוי ודיו בכך אפי' היה רוחב המבוי יותר מארבע אמות ששאר ארך המבוי מצטרף להשלים ארכו יתר על רחבו. ופסקו גדולי המחברים והפוסקים כאביי שהרי כל הסוגיא מעידה במשך מבוי שהכשרו בארבע אמות וכל שאין ארכו ארבע אמות הרי הוא כחצר ואינו ניתר בלחי וקורה ואעפ"י שלענין מיעוט דיינו בהגבהת טפח שוויי דפנא שאני שאין נעשה דופן מתחלה אלא במשך ארבע אמות. ומכל מקום לרחב מבוי יראה שהוא צריך על פני כל רחבו ואעפ"י שהכשר רחבו בארבעה טפחים מכל מקום בזו צריך שיהא כל רחבו בחקק זה עד שיהו שני שפתי הקורה על דופן וכן למעלה בענין מיעוט יראה שצריך ארך טפח על פני רוחב כל הקורה וגדולי הפוסקי' שכתבו בחקק זה ארבע אמות על ארבע אמות לא נתבררה כונתם ונראה שאינו אלא שגירות לשון. ויש אומרי' שברחבו דיו בד' טפחי' ואין נראה כן:

וצורת פתח כבר ביארנו שאינו מועיל לפחות מעשרה אלא שגדולי המחברי' כתבוה. ואין הדברים נראין כמו שביארנו במשנה. ויש מגיהים עליהם משמועת כיפה שאין ברגליה עשרה ויש בה לחוק עשרה ומשום חוקקין להשלים כמו שיתבאר הא כל שאין שם טעם זה לא. וכן כתבוה גדולי הדור. ואני תמה על דבריהם אלא שגדולי המחברים לא כתבוה כשהצורת פתח פחותה מגובה עשרה שאף הם כתבו שכל פתח שאין בה רחב ארבעה בגובה עשרה אינו פתח וכמו שהתבאר במסכתא בכמה מקומות אלא שכונתם שצורת פתח ר"ל העשוי כתקנו בגובה עשרה ורחב ארבעה מכשיר במבוי אעפ"י שאין כותלי צדדיו גבוהים עשרה אלא שאף בזו הדברים מתמיהים אעפ"י שגדולי המגיהי' מחלו להם בם:

מבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו ר"ל שנפרץ פרץ רחב מן הכותל שבצדו מאותו צד שכלפי הראש לא שכלו נפרץ שאם כן הרי הוא מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אלא שנשאר כלפי הראש מקום שהקורה קבועה בו ואמר שאם נשתייר באותו קצת שנשאר כלפי הראש פס ארבעה בארך המבוי ר"ל שנשתייר מן הכותל עצמו כשיעור זה וראש הקורה מונח עליו אותו משך של ארבעה מתיר הפרצה עד עשר אמות שמאחר שיש הכשר ארך מבוי מן הקורה עד הפרצה לא בטל תורת פתח מפתח המבוי והקורה מתירתו שעדיין קורת מבוי היא ואף אותה פרצה הואיל ואינה יתרה מעשר תורת פתח עליה ואין מבוי נפסל ברוב פתחים ולא שתאמר שהקורה מכשרת אותה פרצה הואיל ואינה יתרה מעשר שאילו היתה הפרצה צריכה הכשר אעפ"י שאינה ביתר מעשר לא היו הלחי או הקורה מכשירין אותה שאי אפשר להם להכשיר שני צדדין אלא שמאחר שאינה ביתר מעשר עדיין סתומה היא וכפתח גמור הוא ואפי' היו בני המבוי מניחים הפתח הראשון ר"ל פתח המבוי והולכים בזה לקצר דרכיהם אעפ"י כן לא בטל תורת פתח מן הראשון הואיל והקורה עומדת על כותל שלם ואע"פי שבמבוי עקום אמרו תורתו כמפולש כבר פרשוה בבקעי לה רבים וזו אין בה בקיעת רבים כגון שהיו במקום דריסת הרגל גידודי ר"ל גבשושיות מעכבות את הדריסה במקצת ואינו כמפולש לשם לגמרי ואעפ"י שביארנו בסמוך שאין הכשר ארך מבוי אלא בארבע אמות דוקא בתחלת מבוי אבל סוף מבוי ר"ל שתחלתו נעשה כתקנו במשך ארבע אמות כל שארכו עכשיו בארבעה טפחים לא נפקע ממנו דין ארך מבוי. ומכאן למדו קצת גדולי הדור שאם נפרץ קודם שתבא הקורה לשם צריכים להיות העומד כלפי הקורה ארבע אמות כשיעור מבוי וכן בלחי ודנין ממנה לקורה גבוהה עשרה טפחים ונתמעט חללה שאם נשתייר כלפי קורה חלל עשרה במשך ארבעה טפחים מותר שסוף מבוי בארבעה ואם אין. בשיור זה של כותל ארבעה טפחים אם אין בפרצה שלשה טפחי' ניתרת מדין לבוד וכל שיש בה שלשה אינה ניתרת שאין זו קורת מבוי להתירה והרי הוא מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר שאין מניחו אלא כנגד הקצר. וכן הדין אם הפרצה גדולה מעשר בטל ממנה דין פתח ואין הקורה מכשירתו ואם בא להעמיד מתחלה פס ארבעה צריך לגדור עד שלא תהא הפרצה שלשה. וגדולי הרבנים כתבו שאף במעמיד פס ארבעה מתחלה סוף מבוי הוא:

ומבוי שנפרץ מצדו שכתבנו זו היא צורתו {ציור} ולקצת רבני צרפת ראיתי שלא הותרה פרצת עשר שבכותל המבוי או החצר בפס ארבעה אלא בשחצי הכותל עדיין עומד לארך המבוי שאם לא כן הרי הוא פרוץ מרובה על העומד וכל שהדופן פרוץ שבה מרובה על העומד הוא כנפרצה כלה ואין פס או לחי שבפתח שבמבוי מתירין אותה ואפי' העמידו פס או לחי באותה פרצה אינו כלום שהרי הוא כמבוי עקום ויתר הימנו ואפי' אין באורך הכותל אלא חמש אמות ורובן נפרצו והעמיד בו פס ארבעה ועדיין הוא נפרץ הרי הוא כנפרץ במלואו ונאסר אבל כשעומד שבה מרובה או כפרוץ הרי הוא עדיין כמבוי סתום הואיל ואין הפירצה יתרה מעשר ולחי שבמבוי מתיר כל המבוי. וכללו בזה בין במבוי בין בחצר שכל מן הצד בשני כותלי ארכו אם הפרוץ מרובה על העומד ארבעה טפחים אין שום פס בחצר ושום לחי וקורה במבוי מתירו אחר שהפס או הלחי אינו מוציאו מידי פרוץ מרובה הא כל שבמשך הכותל עומד מרובה על הפרוץ או כפרוץ נתר עד פרצת עשר אבל יותר מפרצת עשר לא ויש מהם שהצריכו בזו לעומד מרובה ואין זה כלום:

אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ושיהא ארכו יתר על רחבו וכל שאין ארכו יתר על רחבו וכן שאין פתוח לו אלא חצר אחת אין לו דין מבוי אלא תורת חצר וכן כל שאין בארכו אלא ד' אמות כמו שביארנו למעלה. ובתים וחצרות אלו פרשו בו שתי חצרות אחת מכאן ואחת מכאן או אפי' שתיהן מצד אחד כמו שיתבאר בפרק הדר בשמועת חצרות הפתוחות זו לזו שכלם מצד אחד וכל שאין אתה חושבו (בחצם) [כחצר] אחת אתה מכשיר וכן צריך שיהו שני בתים בכל חצר וחצר והוא שאמרו בתלמוד המערב מבוי אין פחות משתי חצרות חצר אין פחות משני בתים. ויש מפרשים שתי חצרות ושני בתים בשתי החצרות. ואין הדברים נראין. יש בדינין אלו תנאים אחרים והן שיהא כל בית מהן של ארבע אמות על ארבע אמות וכן שיהו הפתחים הן של בתים לחצרות הן של חצרות למבוי ברוחב ארבעה טפחים ושיהו שני בתים לשני בני אדם החלוקים בדיורין וכל שאינו כן דינו כחצר ובפרק הדר ובפרק גגות יתרחבו הדברים בענינים אלו בע"ה. ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא למדת ששמועה זו מוכחת כאביי להצריך ארך מבוי לארבע אמות שאם בארבעה טפחים הרי אין פתח בפחות מארבעה ובארך ארבעה היאך יעשה פתח ברוחב ארבעה והרי צריך לפצימין מכאן ומכאן ואם אתה עושה בלא פצימין הרי מכל מקום כלו פרוץ ואם תאמר שפותחה באמצע המבוי שהוא רחב הרבה והרי לארכו יתר על רחבו אתה צריך ואם תאמר בקרן זוית והוא שיפתח בזוית כותל האמצעית טפח ושלשה בדופן המשך וכן בצדו השני דברים רחוקים הם ואין לסמוך עליהם:

לחי הבולט מדפנו של מבוי ר"ל שיוצא מן הכותל (שהפת) [שהפתח] בצדו בליטת אבני' שסותמת קצת הפתח ולא נעשית אותה בליטה לשם לחי אלא לחזוק כעין בנין עבה שעושין בפאת הכותל לחזק הכותל שקורין לה פילאר כגון זה {ציור} אם אורך אותה בליטה לצד רוחב המבוי נמשכת פחות מארבע אמות הרי אותה בליטה נידונת משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו ואעפ"י שמאליו נעשה שהרי לחי העומד מאליו הוי לחי כמו שיתבאר. ומכל מקום דוקא בשלא נשארה שם פרצה יתרה על עשר שכל פרצה יתרה על עשר אין לחי וקורה מתירין אותה כמו שיתבאר אבל אם נמשכה בליטה זו ארבע אמות לרוחב. המבוי יצא מתורת לחי הואיל ויש ברוחב זה הכשר ארך מבוי אף הוא נקרא דופן מבוי וצריך לחי אחר להתירו ואף מזו למדת שהלכה כאביי בארך מבוי שהוא ארבע אמות ואעפ"י שאפשר לתרץ לדעת רב יוסף שכל להוציאו מתורת לחי צריך ארבע אמות אבל לענין שיהא קרוי מבוי דיו בארבעה טפחים. דברים רחוקי' הם ואינן כדאי לסמוך עליהם ואעפ"י שאם עשאה לשם לחי מיהא כשר שהרי לחי משום מחיצה וכל (שרבה) [שרווח] במחיצה תקן מכל מקום הואיל ומתורת לחי אתה בא להתירו אתה צריך לאחת משתים או שיעשה לשם לחי או שיהא בו היכר לחי וכל שהוא כותל גמור אף לארך מבוי אי אתה דנו במחשבה ללחי ושמא תאמר ומה לנו בה לארך מבוי והלא בליטה זו לרוחב המבוי היא ורוחב המבוי הכשרו בד' טפחים ואם כן אף בליטה ארבעה תהא צריכה לחי אחר. אין זה כלום שכל רוחב ארבעה היכר לחי יש בו אבל כשמגיע לשיעור שיש בו הכשר לארך מבוי אין כאן לחי ולא היכר לחי וצריך לחי אחר.


דף ה עמוד ב[עריכה]


ולחי זה מניחו לצד האחר ר"ל באותו הצד שאין בו בליטה ואם רצה להעמידו סמוך לבליטה ישנה בו לעשותו גבוה מן הבליטה או קצר הימנה או עבה ממנה או דק ממנה שיהא ניכר שלשם לחי נעשה שאם יעשה שוה בשוה כל שכן שהוסיף במשך בליטתו ואעפ"י שעשאו לשם לחי בטל הוא אצל הבליטה שלא נעשית לשם לחי. ויראה לי שאם עשה הלחי מדבר אחר שלא ממין הכותל אינו צריך לכל אלו שחדושו נותן לו היכר:

זה שהוצרכנו בענין זה ללחי אחר דוקא כשהמבוי רחב יתר על שמנה אמות שכששערת הבליטה בארבע אמות עדיין הפרוץ מרובה על העומד אבל במבוי שמנה אין צריך לחי אחר ויש כאן עומד כפרוץ שהרי הלכה עומד כפרוץ כשר ומתיר בלא לחי אחר וכל שכן בפחות משמנה שהרי עומד מרובה על הפרוץ. ואעפ"י שסוגיא זו נראית בהפך שהרי אמרו לא אמרן אלא במבוי שמנה אבל במבוי שבעה אינו צריך לחי אחר (אחר) שנתר הוא בעומד מרובה על הפרוץ הא משמע שכשעומד כפרוץ מיהא צריך לחי אחר. אין זה אלא לדעת הסובר עומד כפרוץ אסור ואנו כבר ידענו שהלכה כרב פפא שסובר עומד כפרוץ כשר ואם כן מה שאמר ר' אשי במסקנת סוגיא זו אפי' במבוי שמנה אין צריך לחי אחר מה נפשך אי עומד נפיש הרי עומד מרובה אי פרוץ נפיש ר"ל שאין בבליטה ד' אמות שלמות נידון משום לחי ואם כן אתה מתירו או משום עומד או משום לחי שהרי אי אפשר לצמצם ואם על כל פנים אתה רוצה להחמיר ולאמר שמא צמצם ספק דדבריהם הוא שטלטול מבוי דרבנן הוא דבר זה לא נאמר אלא לדעת הפוסל בעומד כפרוץ אבל לדעתנו אין אנו צריכין לכך. ומכאן תמהנו על גדולי הפוסקי' שהביאוה. אלא שראיתי לגדולי הדור שתירצו בה שלמדין ממנה לבליטה שיש בה יתר מארבע אמות ואנו מספקים עדיין אם יש בו עומד כפרוץ שכל שיש בה ארבע אמות אינו נדון משום לחי ואינו מכשיר עד שנדע שיהיה בה עומד כפרוץ או יתר ובא ללמד שאין מדקדקין לטרוח ולמדוד ומכל מקום אף הם מפקפקים בה שמא לא אמרו להקל במה שאפשר למדדו אלא במקום שיש להתירו משני צדדין או בעומד מרובה או מתורת לחי אבל זה שאין בו תורת לחי ואי אפשר להתירו אלא בעומד לא וכל שהתרנו בעומד כפרוץ וכל שכן בעומד מרובה דוקא בשלא נשארה שם פרצה יתרה על עשר שכל שיש בו פרצה יתרה על עשר אינו ניתר אף בעומד מרובה ולא בלחי וקורה כמו שביארנו אלא בצורת פתח:

יראה מכאן שאפשר לצמצם כל שבידי אדם כגון זו וכך יראה במסכת חולין [כח:] שאמרו מחצה על מחצה כרוב ואם כן מה שאמרו במסכת גיטין בענין מחצה על מחצה מגורשת [ואינה מגורשת] שהקשו והא אי אפשר לצמצם בזו אין הענין במדידתו אלא בידי שמים ר"ל שבא דרך הזדמנות ולא שאדם מכוין בו למחצה על מחצה וכן אמרו ביבמות פרק ארבעה אחים לא סתם לן תנא כר' יוסי דאמ' אפשר לצמצם כמו שהתבאר בבכורות פרק הלוקח:

לקצת רבותי' הצרפתי' ראיתי שכל שיש בבליטה זו ד' אמות מצד אחד ולא מצד אחר כשר כגון שיש בה ארבע אמות לארכו לרוחב המבוי ולא ברחבו לארך המבוי או שיש ארבע ברחבו לארך המבוי ולא בארכו לרוחב המבוי (שהראשון) [שהשני] נתר בנראה מן החוץ שהרי מבפנים שוה הוא כשיעור מבוי ונראה ככותל עבה (והשם) [והראשון] ניתר בנראה מבפנים ולא נפסל בארבע אמות אלא במרובע ר"ל שיש ארבע אמות בין בארך בין ברחב ומכל מקום אנו קבלנוה ארבע לרחב המבוי. וכן ראיתי מיי שפירשה לארך המבוי ואני תמה שהרי למטה אמרו לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מד' אמות נדון משום לחי ומשתמש עד חדו הפנימי ארבע אמות [נידון] משום מבוי ומותר להשתמש בכלו וצריך לחי אחר להתירו. ולחי המושך פירושו שבליטתו לארך המבוי כגון זה {ציור} אלמא שלחי הבולט הוא בבליטה ברוחב המבוי אע"פ שאין בו ד' אמות לרחבו אלא אין ספק שכל שבארבע אמות ברחבו אעפ"י שאין ארבע אע"פ שאין בו ד' אמות לרחבו אלא אין ספק שכל שבארבע אמות ברחבו אעפ"י שאין ארבע אמות לארכו או בהפך צריך לחי ושאר הדברים אין להם שום שרש וענין. ומכל מקום זה שביארנו בלחי המושך עד חדו הפנימי הוא לדעת האומר בין הלחיים אסור ולדעת זה הוצרך לומר בארבע אמות שמשתמש בכלו שאלו היה נדון משום לחי היה אסור להשתמש בינו לבין כותל שכנגדו אבל לדעת האומר מותר וכשטת גדולי הפוסקי' כמו שיתבאר משתמש עד חדו החיצון ואפי' לא היו בו ד' אמות וכל שכן כשיש בו ד' אמות שהוא בדין מבוי והכשרו בלחי אחר אלא שראיתי מפרשי' בלחי הבולט שבולט בארך הכותל על שכנגדה כגון זה {ציור} ואף מקצת הרבנים פירשוה כן ואינו כלום שאם כן היאך אמרו ארבע אמות [נידון] משום מבוי ומותר להשתמש בכלו והרי אין כאן [אלא] מחיצה אחת. אלא שיש לפרשה [בשכותל] שכנגדו ארוכה אף כנגד הלחי ואין ביניהן אלא שבזו הלחי מסויים בעצמו וניכר שהוא לחי כגון זו{ציור} וכן פרשוה גדולי הדור שלא אמרו משתמש בכלו אלא במבוי עצמו וכן צריך לחי אחר להתירו ר"ל להתיר את המבוי ולא להתיר בין הלחי ובין שכנגדו מן הכותל ואעפ"י שלשון משתמש בכלו מוכיח שאף על הלחי ושכנגדו הוא אומר כן אפשר שדוקא על המבוי ולא עוד אלא שהעידו שמצאו גירסא מדוייקת שאין בה מותר להשתמש בכלו אלא ארבע אמות אינו נדון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו. ולגדולי (המרפש) [המפרשים] ראיתי שפירשו בו שיוצא מאמצע הכותל כגון זה {ציור} ואותה כניסת הכותל שבפתח המבוי נדון משום לחי לאותה הבליטה והבליטה נעשית לחי לשאר המבוי. וגדולי מפרשי' הלכות נראה שאין גורסין שם צריך לחי אחר ומקשין ממנה על זו שהצרכנו ללחי אחר ותירצוה בדברים רחוקים. וכן יש גורסין שם נדון משום מבוי אסור להשתמש בכלו ואין אנו צריכין להם שהגירסא הנכונה היא כמו שכתבנו:

חצר אינה ניתרת בלחי וקורה ונתרת בעומד מרובה על הפרוץ ר"ל שאם צד הפתוח שלה יש בה עומד מרובה אינה צריכה הכשר וכן בעומד כפרוץ ואין פרצה פוסלת בה אפי' בעשר אמות כל זמן שישתייר בה יתר מעשר ואינה צריכה הכשר אחר אבל פירצה יתר מעשר פוסלת בה ומבוי פרצתו גם כן מצדו בעשר כל שעד עשר ועשר בכלל כשרה מכאן ואילך פסולה:


דף ו עמוד א[עריכה]


ומראשו בארבעה ר"ל שנפסל ביתר מארבעה והוא שאמרו כאן אמ' רב חנן בשם רב מבוי (שנפרש) [שנפרץ] מצדו בעשר ור"ל שנשאר פס ד' לצד הלחי כמו שביארנו למעלה. מראשו בארבעה טפחי' וראשו זה אי אתה יכול לפרשו לצד הלחי שאם כן הרי זה צדו אחד ארוך וצדו אחד קצר. וכן אין לפרש מצדו כלפי ראשו ובלא שיור פס ארבעה שהרי אינה מתרת אלא בפרצה בפחות משלשה כמו שביארנו. וגדולי המפרשי' פירשו בו מראשו צד הפתח וכגון שהיה רחב עשרים (עשר) אמות ומיעטו בסתימה ונפרצה פירצה באותה סתימה. ואני תמה מה ענין לשער בפירצה זו כלל והרי (הצל) [הכל] תלוי אם עדיין נשארה ממעטת יתרון שעל עשר האמות או אם פירצה זו החזירה את הרוחב ליתר מעשר ואם שנפרצה הסתימה באמצעה הכל תלוי בעומד שלה אם הוא מרובה על הפרוץ אם לאו. ויש מפרשים מראשו בדופן האמצעית ואמר שפירצה יתר על ארבעה פוסלת בו והוה ליה מבוי מפולש הא בארבעה ולמטה מהם ניתר בלחיו שפתח הוא הואיל ולא נפרץ במלואו ופרשוה בשנפרץ בקרן זוית אם לפי' ראשון כגון זה{ציור} ואם לפי' שני כגון זה {ציור} ויש מפרשי' מראשו שנפרץ דופן של אורך מצד דבוקה עם דופן האמצעי בלא שיור מן הכותל עם דופן אמצעי פס ארבעה ואמר שפרצתו בארבעה ר"ל ליפסל ביותר מארבעה והוא מקשה נימא נמי פתחא היא ופירש לו שנפרץ בקרן זוית ר"ל בלא שום שיור אצל כותל האמצעי כגון זה {ציור} ואין דרך בני אדם לעשות פתח בקרן זוית ומתוך כך אין מכשירין בה אלא פרצת ארבעה טפחי' ואעפ"י שלמעלה תירצו לדעת רב יוסף דפתח לה בקרן זוית מכל מקום פתח הבא מאליו בקרן זוית אין שם פתח חל עליו הא כל שעשו בו פתח חשוב ומתוקן פתח הוא קרוי וכן כתבו גדולי המפרשי' למטה. ובתוספות ראיתי שתירצו שבאותה של רב יוסף אין אנו צריכין אלא לחצר פתוח למבוי וכל שהוא פתוח מכל מקום דיינו אבל בכאן לפתח גמור אנו צריכין ואין כאן פתח:

מבוי עקום נחלקו בו רב ושמואל בסוגיא זו שלדעת רב תורתו כמפולש ולדעת שמואל תורתו כסתום ועקום זה גדולי המפרשים פרשו בו שהוא עשוי כמן גאם וכן פירשו שלדעת רב שאמ' תורתו כמפולש וכבר ידעת במבוי מפולש שהכשרו בצורת פתח מצד אחד ולחי או קורה מצד אחר והם פרשו בכאן שהצורת פתח צריך במקום פילושו לחברו ואחר כך לחי או קורה בכל אחד משני ראשיו היוצאים לרשות הרבים או לבקעה ולשמואל שאמר תורתו כסתום דיו בלחי בכל אחד משני ראשיו שכל אחד עקמימותו עושהו סתום ולדברי הפוסקים במפולש דלת מכאן ולחי או קורה מכאן אף אתה מצריכו לשטה זו לדעת רב דלת בעקמימותו ודבר זה אף בשאין ברחב פלושו יתר מעשר שאלו היה בפלושו יותר מעשר לא היה שמואל אומר תורתו כסתום שאין הכשר לחי וקורה ברחב יותר מעשר אף בסתום אלא אף בעשר ולמטה מהם ואעפ"י כן אין אומרין שיהא פלושו לחברו כפירצה פחות מעשר שהכשרנו בצדו של מבוי שאין זה פרצה שהרי בקעי בה רבים. ומכל מקום אם לא היו בוקעים בה רבים כגון שהיה פילושו למקום המטונף או מקולקל באיזה צד דינו כפירצה ליכשר בעשר שפירצת מבוי בעשר פתח הוא וזו היא צורת{ציור} מבוי עקום לשטה זו וכבר אתה מבין שפירוש זה נופל יפה לשטת גדולי הרבנים שכתבנו בסמוך בענין נפרץ מראשו לגמרי והיה דינו ליפסל בארבעה אף בלא בקיעת רבים ואף לשטה זו גדולי הדור תמהים בה היאך יהא עקום זה לרב חמור יותר ממפולש דעלמא להצריכו צורת פתח ושני לחיים ולשמואל כסתום להכשירו בלחי. ואיני רואה בה תמה שהרי לשמואל מכל מקום אתה מודה שלשני לחיים הוא צריך הא למדת שכל אחד מהמבואות נדון כמבוי אחד בפני עצמו להצריכו לחי אחד ועקמימותו סותמו מצד השני ואף לרב הואיל והוא קורהו מפולש הרי הוא כשני מבואות מפולשים ונכשר כל אחד בלחי שבראשו וצורת פתח שבעקמימותו שעולה לכאן ולכאן ומכל מקום הם מפרשי' לשטה זו שלדעת רב אין צריך כלום בעקמימותו אלא צורת פתח בראשו האחד ולחי בראשו האחר ורואין אותו כאלו נתפשט ולשמואל לחי מכאן ולחי מכאן ונסתייעו להם ממה שאמרו בירושלמי מבוי עקום ומפולש ר' יוחנן אמ' נותן לחי או קורה וצורת פתח מכאן ור' שמעון בן לקיש אמ' נותן לחי או קורה ומתיר רב כר' יוחנן ור' (שמואל) [שמעון ב"ל] כשמואל:

ומכל מקום אפשר לי לפרש בה לחי או קורה מכאן ר"ל בכל אחד מן הראשים וצורת פתח מכאן בעקמימותו ואף הם מקשים לעצמם ממה שאמרו למטה [ח] ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרוך (בוריא) [בודיא] ואותבוה בעקמימותיה. אלמא צריך הכשר לעקמימותיה אלא שהם גורסי' ואוקמוה בשפתיה וכן גורסין אותה גאוני הראשונים וכן יש גורסים בעקמימותיה אלא שמפרשי' שלא הוצרכו להכשיר אלא עד מקום העקמימות:

ונשוב למה שפירשנו בענין נפרץ מראשו שעל כרחך אעפ"י שמבוי העשוי על הדרך שכתבנו דינו כן לענין פי' מיהא אתה צריך לפרש ענין מבוי עקום בדרך אחרת. ומצאתי לקצת חכמי' שפרשו אותו בשעקמימותו לצד המבוי כגון זה {ציור} וצריך צורת פתח בעקמימותו ולחי בכל א' משני הראשים א' בפתח הישר היוצא לרש' הרבי' וא' בפתח העקום היוצא לרשות הרבים גם כן ולשמואל דנין שניהם כסתום שעקמימות סותם ודיו בלחי בכל אחד משני הראשי'. יש מפרשים מבוי עקום עשוי כמין ח' והוא ששביל אחד הולך בארך בסופה מתעקם לשביל אחד וסוף השביל מתעקם לשביל שלישי ונמצאו שני פתחי המבוי יוצאים לרשות הרבים אחתכגון זה {ציור} ולרב צריך צור' פתח מצד אחד ולשמואל לחי בכל צד ולא בעקמימותו כלום ויש מפרשים לשטה זו לרב צורת פתח בכל עקמימות משני העקמימיות ולחי בכל אחד משני הראשים כדין מבואות המפולשים ולשמואל לחי בכל אחד משני הראשי' היוצאי' לרשות הרבי' והעקמימיות סותמין כל אחד במבוי שלו. והביאוה ממה שאמרו למטה ההוא מבוי עקום דהוה בנהרדעא רמו עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל חומרי דרב לידון כמפולש וחומרי דשמואל להצריך דלת במקום צורת פתח ואמר על זה ואצרכוה דלתות ר"ל דלת לכל אחד מן העקמימיות. אלמא לרב מיהא צריך צורת פתח לכל אחד מהעקמימיות. ומכל מקום אין נראה כן ולא עוד אלא שרבותי' הצרפתים כתבו שמבוי כזה אפי' לרב תורתו כסתום ודיו בלחי לכל אחד משני ראשיו שלא נאמר תורתו כמפולש אלא העשוי כמין גאם שרבים מצוים לבקוע בהם לקצר את דרכם שכל שהוא כמין גאם אחד מן הדרכים שכתבנו יש בהם קצור אצל קצת אבל זה העשוי כמין ח' אין בו קצור לשום אדם אלא עקום לכל ואין דרך לעקם בפנים ליכנס בזה ולצאת בזה אלא הולכין מבחוץ דרך ישר מפתח זה לראש השני ודיו אף לדעת רב בלחי בכל אחד משני הראשים הן שיהא המבוי על הצורה שהנחנו הן שיהא על צורה אלכסונית כזו {ציור} וזה שאמרו במעשה שהזכרנו ואצרכוה דלתות הם מפרשי' אותה בעקום כמין גאם וגורסין ואצרכוה דלת וכן גורסין גאוני' הראשוני' ואף לגרסת ואצרכוה דלתות מבוי עקום זה שהזכרנו גדולי מפרשי הלכות פירשו שאם עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אין אוסרין זה על זה (ומכל מקום) אעפ"י שלא עירבו שניהם עירוב אחד ואעפ"י שיש לבני מבוי זה רשות להכנס במבוי האחר מכל מקום הואיל ועירבו כל אחד לעצמו נתברר דעתם שסלקו דריסתן זה מזה וכופין זה את זה ממדת (סתום) [סדום] שלא לעבור זה על זה בשבת על הדרך שיתבאר בפרק מי שהוציאוהו בחצר שבין שתי מבואות כמו שיתבאר שם. ויש אומרים שלענין עירוב מבוי אחד הוא ואם יערבו בשנים אין שתופן שתוף על הדרך שיתבאר:

כבר ביארנו בראשון שלשים ושנים זרתות ושפתחי שני ראשיו מכונים זה כנגד [זה] עד שהדבר מצוי לרבים להיות בוקעין בהם מפתח זה לפתח זה בלא שום עקום ושלא יהא מקורה ורשות הרבים זה אין לו תקון אפי' בצורת פתח משני ראשיו אלא בדלתות גמורות ומכל מקום בדלתות ודאי הוכשרו ומה שאמרו בסוגיא זו ורשות הרבים מי מערבא והתניא יתר על כן אמ' ר' יהודה וכו' ואמרו אין מערבין רשות הרבים בכך [וכ"ת בכך] הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא וכו' שמשמע שאף דלתות אין מועילות בה תדע שפירושו בתורת דלתות שהרי בדלתות גמורות אף הוא מודה שמתערבת בכך אלא פי' כתורת דלתות ר"ל צורת פתח ולתנא קמא הוא מקשה שאמר כיצד מערבין רשות הרבי' עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן וזהו תורת דלתות אבל לחנניה שאמ' בשם ב"ש עושה דלת מכאן ודלת מכאן ובשם בית הלל דלת מכאן ולחי וקורה מכאן אינו מקשה עליו כלל ומצד שנאמרו דברי תנא קמא בסתם ושראוי לפסוק כן הוא מקשה עליהם היאך רשות הרבים ניתר בתורת דלתות ר"ל צורת פתח והא אמר ר' יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן ואמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך וכי תימא בכך הוא דלא מערבא ר"ל שאינה מתוקנת בכך הא בדלתות פי' בתורת דלתות ר"ל צורת פתח מיערבא והא אמ' ר' יוחנן ירושלים אלמלא שדלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים אלמא שאין תורת דלתות מועלת לרשות הרבים. ומכל מקום למדנו שבדלתזת (ונעלות) [נעולות] בלילה מיהא יצאו מתורת רשות הרבים בין ליום בין ללילה ולהוציא מדעת האומרים עליו שאף כשננעלות בלילה אין נעילת דלתות מועלת אלא לזמן נעילתן שאין אלו אלא דברי תמה שאין הדבר מצוי לינעל שערי מדינות ביום וכבר הגיהו עליהם גדולי הדורות משמועת של פטמין האמורה בפרק אחרון כמו שיתבאר במקומה וכמו שביארנו במסכת שבת. וענין ירושלים הוא שמבואותיה רחבים שש עשרה ומפולשים בכוון זה כנגד זה ואעפ"י שהיא מוקפת חומה מכל מקום יש בחומותיה שערים גדולי' שהם שערי העיר שכל א' מראשי המבוי מפולשים לאיזה מן השערים ונמצאו רבים מצויים לבקוע ליכנס ולצאת ביושר בלא שום עקום ולמדת שאעפ"כ דיו בדלתות נעולות שמשננעלה אין כאן בקיעת רבים ואף בזו גדולי הדור סוברים שדיו בדלת אחד מצד אחד ננעלת שמאחר שאין הדבר תלוי אלא במניעת רגל רבים הרי משנסגר שער שאצל ראשו האחד מנעו רבים רגלם מנתיבתו. ויש מפרשי' שאף לחנניה הוא מקשה ולדעת בית הלל שלא אמר אלא עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן ולא גלה בה שיהא (נועלה) [נעולה] אלא שדי לו בעשיית הדלת. משמועת ירושלם למדת שצריך לדלת ננעלת בלילה ומכל מקום בדלת אחת ננעלת דיו ויש מצר יכין לדלתות דלת מכאן ודלת מכאן וכן כתבוה גדולי המחברי' ועוד כתבו שדלתות אלו לא שיהו ננעלות דוקא אלא ראויות לינעל שכל שראויות לינעל רבים סבורים שהן ננעלות ואין בוקעין בה ונסח דבריהם שניהם כותלים ברשות הרבים והעם עוברים ביניהם עושה דלתות מכאן ומכאן ואין צריך לנעול אלא שיהו ראויות לינעל אבל צורת פתח אינו מועיל לרשות הרבים ואני תמה שהרי בגמרא לא אמרו (להקל) [להקל] בראויות לינעל אלא במבוי לדעת המצריך בו דלת אבל לא ברשות הרבי' וכמו שאמרו בירושלם דלתותיה נעולות ושמא הם סוברים שלא הצריכו ננעלות דוקא אלא במדינה שאעפ"י שמוקפת חומה עשרה אינה רשות היחיד עד שיהי' לה דלתות ונעולות בלילה ויראה שכן הדין לדעת המכשירין בדלת אחת. ומכל מקום מסוגית הגמרא נראה שרשות הרבים גמורה צריך לנעילה דוקא ולא הקלו בראויות לינעל אלא במבואות המפולשין ולדעת המצריך בהם דלת:


דף ו עמוד ב[עריכה]


מבואות המפולשים לרשות הרבי' הכשרן בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן כתנא קמא ומבואות אלו פירושן שאינן רחבין שש עשרה אמה ובתוספות שואלין בה אחר שאתה מפרש בראש השמועה כששאלו כיצד מערבין רשות הרבים שפירושה שרחבים שש עשרה אמה ומה (היאך) הוצרכו להקשות עליה משמועת ירושלם והיה לו להביאה ממשנתנו שאמר והרחב מעשר אמות ימעט אף במבוי (סתם) [סתום] שאין לחי או קורה מכשירי' בו אעפ"י שרוח שכנגדו סתום ואם כן היאך עלה על דעתו להכשיר בכאן בצורת פתח מצד אחד ולחי או קורה מצד אחר. ואעפ"י שאמרו ואם יש לו צורת פתח אינו צריך בזו הוא שסתום משלש צדדיו ורביעית דיו בצורת פתח ובזו היאך אתה מתירה בצורת פתח מצד אחד ולחי מצד אחר ומתוך כך הם מפרשים שאף בשאינו רחב מעשר היא שנויה ויש לך צד שאף בפחות מעשר נקרא רשות הרבים הואיל ויש בה בקיעת רבים כגון שפתוח מכל צדדיו לסרטיא או פלטיא וארך המבוי לארכן שנמצאו רבים נכנסין בה מכאן ויוצאין מכאן בלא שום עקום כגון זו {ציור} ואף על פי שאמצעו מתקצר לפחו' משש עשר' אין בכך כלום כלומר אחר שהיא ישרה שאי [אפשר] לרשות הרבים להתלקט במלקט וברהיטני שלא יהא בו קצת מקום קצר משש עשרה אמה ושמא תאמר ומה בין זה למבוי המפולש לרשות הרבים שהכשרנוה בצורת פתח הם פרשוהו בשאורך המבוי יוצא לרחב רשות הרבים שנראה המבוי כרשות לעצמו כגון זה {ציור} ועקר הדברי' כדעת ראשון ומשנתנו שאמ' הרחב מעשר אמות ימעט אף זו פירושה שימעט הפתח עד עשר ואח"כ יניח את הלחי או את הקורה וצורת פתח שבצדו האחר במקום סתימה וחזרה לה כמבוי הסתום וכמו שפירשנו בראשון של שבת וכן מה שהקשו על מה שהביאו זו של ר'יהודה והרי אף ר' יהודה לא התיר ברחב מבוי אלא בשלש עשרה אמה ושליש. אפשר שלא נאמרה בפסי ביראות אלא דרך דחייה שרב (אתי) [אחי] הוא שהיה סובר לאמרה ר"ל שלא אמ' ר' יהודה אלא בשלש עשרה אמה ושליש כפסי ביראות ורב אשי דחאו לאמר שאין ללמדה מפסי ביראות או שמא עדיין לא שמענו לאותה של רב (אתי) [אח'] או שמא מקל וחומר מקשה כלומר שר' יהודה ודאי לא אמרה ברשות הרבים גמורה שהרי אף במבוי סתום אינו מכשיר פתחו בראשו אלא ברוחב שלש עשרה אמה ושליש אלא לא אמרה אלא במקום שרבים בוקעין בו והוא דרך סלולה להם ואף בזו נחלקו עליו חכמי' מפני שדינה כרשות הרבים וכדעת קצת מפרשי' ופרשוה במבואות המפולשים אלא שאין בהם דרך סלולה שאם בדרך סלולה אף מחיצות לא יועילו לדעת הפוסקים אתו רבים מבטלי (מחיצאחא) [מחיצתא] כמו שיתבאר. ומכל [מקום] רשות הרבים גמורה אין הכשרה אלא בדלתות ולא עוד אלא שגדולי הרבנים מוסיפין בו שאין נקרא רשות הרבים אף ברוחב י"ו אלא (בדלתות) אם כן רגילה בו דריסת ששים רבוא. ואם כן נמצא לדבריהם במבואות שלנו (שכלם) אין להם אלא דין מבואות ואפי' היו רחבים שש עשרה אמה אלא אם כן מצויה שם דריסת ששים רבוא. אלא שזו קולא יתרה:

זה שכתבנו שהלכה כתנא קמא שמבוי המפולש הכשרו בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן כך כתבוה גדולי הפוסקים ומצד שכך הוא דעת רב (במקום שמואל) ורב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואעפ"י שהוזכר בגמרא מעשה שעשאוה כשמואל כבר ידעת שנהרדעא מקומו של שמואל היה ואין כאן ראיה. וכן מבוי העשוי כנדל הכשירוהו בצורת פתח כמו שיתבאר אעפ"י שהמבוי העקום דינו כמפולש. ומכל מקום גאוני' הראשוני' פסקו כשמואל הואיל ונשאו ונתנו לדעתו אם צריכות לינעל אם לאו. ומה שאמרו במבוי העשוי כנדל פרשו בו גדולי הדור שמא צדו אחד פתוח לכרמלית כגון שהיה פתוח לבקעה שאין שם איסור הוצאה אלא מדברי סופרים ואף חנניה מודה בו שדיו בצורת פתח וכמו שאמרו מחלוקת בסרטיא או פלטיא מכאן וסרטיא או פלטיא מכאן אבל סרטיא או פלטיא מכאן ובקעה מכאן עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ואף הם סוברים שגדולי המחברי' סוברים כן בענין שני כותלים ברשות הרבים עד שמשבשים את דבריהם במה שכתבו בה דלתות מכאן ומכאן שהרי אף לחנניה דיו בדלת מצד אחד. אלא שנראה לי שדבריהם ברשות הרבים גמורה כמו שכתבנו למעלה ואעפ"י שכתבו בה ראויות לינעל ולא מצאנוה כן ברשות הרבים גמורה לא החמירו בנעולות דוקא אלא במדינה כמו שכתבנו:

יש למקצת גאוני' שטה אחת בזה לומר שאין רשות הרבים מתערבת בשום ענין ואף בדלתות ננעלות ומה שהקשו ורשות הרבים מי מיערבא הקשו אפי' לדעת המצריך דלת מכאן ודלת מכאן ושיהו נעולות בלילה וכמו שאמר וכי תימא וכו' הא בדלתות מיערבא והא אמ' ר' יוחנן ירושלם וכו' והם מפרשי' בשמועת ירושלם אלמלא דלתותיהן ננעלות בלילה חייבין עליהן משום רשות הרבים הא מכל מקום בדלתות ננעלות אינו רשות הרבי' גמורה אבל מכל מקום יש בה איסור ואין בה תקון חכמי' והרי היא ככרמלית אלא שלדעתנו לא נאמר אלא מפני שצריכה עדיין לעירוב פת כמו שידוע בכל תקוני המבואות שאעפ"י שהוכשרו צריכים הם לעירוב פת ואף גדולי המחברי' הזכירו מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה ומבוי סתום המוכשר בלחי כאחד אלמא שבדין אחד הם. ואעפ"י שאמרו אין עירוב לכרמלית מכל מקום לא כרמלית גמורה כוונו לומר אלא לענין זה וכעין מרשות היחיד לרשות היחיד שבלא עירוב אסור לטלטל מזו לזו ככרמלית ואף הם החמירו לומר שמבואות שלנו רשות הרבי' גמורה הם שהם מקשים כדעת התוספות שהזכרנו אם ראש השמועה ר"ל כיצד מערבין רשות הרבי' אתה מפרש בשיש בה רחב שש עשרה היאך הכשירו צורת פתח מכאן ולחי מכאן והרי אמרו הרחב מעשר ימעט אלא בשאין בהם [שש] עשר' אמרוה ואעפ"י כן קראוה רשות הרבי' ולא שנצריך להיותם פתוחות לרשות הרבים ארכן לארך רשות הרבי' על הדרך שהזכרנו בשם רבותי הצרפתי' אלא אף בפתוחות לרשות הרבי' ארכן לרוחב רשות הרבי' הואיל ויש שם בקיעת רבים ואם כן לא הוכשר מבוי המפולש בתקון צורת פתח מכאן ולחי מכאן אלא במבוי ואעפ"י שרשות הרבי' עוברת משני צדדיו מכל מקום אין דריסת הרבי' בתוך המבוי ואין בו אלא דריסת רגלי יושביו. ודברים אלו מפריזים על המדות הרבה ואעפ"י שהם מביאים ראיה משמועת עיר של יחיד האמורה בפרק שני יש לפרשה לשיטתנו כמו שיתבאר במקומו:

משטתנו למדת שברשות הרבי' גמורה צריך דלתות וננעלות בלילה ומכל מקום יש פוסקי' בה שהכשרן בראויות לינעל ולדבריהם מיהא צריך שלא יהא דבר מעכב נעילתם וכל שיש שם דבר שמעכב נעילתם אסור לטלטל בו אלא אם כן מוגפות כלומר שרובן סגורות אעפ"י שלא נסגרו מכל וכל וכן למדת שמי שיש לו שני בתים מכוונים זה בצד זה ורוצה להעביר מזה לזה בשבת אם הם ברשות הרבי' צריכים דלתות ואם במבוי המפולש לרשות הרבי' צריך צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן ואם הוא מבוי סתום דיו בלחי או קורה מצד הבית החיצון ולמעלה ואעפ"י שאין הכשרו לכל המבוי שמכשירין לחצי מבוי ובלבד שיהא לחצי המבוי תורת מבוי כמו שיתבאר:


דף ז עמוד א[עריכה]


כבר ביארנו במסכת ראש השנה שכל מחלוקת שנזכר בתלמוד ונתלים באותו מחלקת דברים שהאחד הפך לחברו עד שנמצאת סברת כל אחד מהם קולא אצל דבר אחד וחומרא אצל דבר אחר כגון חסרון בשדרה הנזכר במסכת חולין [מב:] שלבית שמאי אינה חסרון עד שתחסר שתי חוליות ובבהמה אינה טרפה אלא בשתי חליות ולענין אהל לא נפקע ממנה תורת טומאת אהל אלא בשתי חליות ולבית הלל באחת וכן בגולגולת לבית שמאי כמלא מקדח ולבית הלל כדי שינטל מן החי וימות והוא כסלע והוא שיעור קטן (ממקח גדול) [ממקדח] כמו שיתבאר במסכת (ברכות) [בכורות] שנמצא לענין אהל המת בית שמאי לחומרא ולענין טרפות שבבהמה לקולא ובית הלל באהל לקולא ובטרפות לחומרא אעפ"י שבזו אין ראוי לו לעשות אלא כבית הלל הואיל והדבר ידוע שהלכה כמותו במקום בית שמאי בכל כיוצא בה מיהא ר"ל בשאר תנאים או אמוראים כל שלא נפסקה הלכה (באחד) [כאחד] מהם יש בחירה ביד התלמיד לפי שקול דעתו לפסוק כאחד מהם באחת ובשני לו באחרת [אבל לפסוק בשניהם להקל] הואיל והדברים תלויין זה בזה אינו רשאי שהרי נמצאו עכשו דבריו סותרים זה את זה ואם עשה כן אם פסק בשניהם להקל נקרא רשע ואם בשניהם להחמיר נקרא כסיל ואף במחלקת שאינה בדרך זה אלא ששניהם מצריכים איזה דבר זה לפי צד אחר וזה בא ועושהו לפי שני הצדדין שאף זה נקרא כסיל אלא יברור לו דעתו של אחד מהם הא אם בירר לו דעתו של אחד לפי מה שהוא יודע במעלתו אלא שנסתפק איזה הוא דעתו של זה ומצד אותו ספק יוצא ידי שתיהן אין זה בכלל המוזהר כיצד אתרוג הנכנס משנה שניה לשלישית שנחנט קודם שבט ונלקט לאחר שבט והרי שנחלקו בו חכמי' ור' אליעזר שר' אליעזר סובר שדינו כאילן לילך בו אחר חנטה ומתעשר כדין שנה שניה למעשר שני וחכמי' סוברי' שדינו כירק לילך אחר לקיטה ומתעשר כדין שלישית למעשר עני אם היה זה בא ומעשר שני עשורין אחד בשניה [שני'] כר' אליעזר ואחד בשלישית כחכמי' אין זה נכון והרי הוא בכלל המוזהר כמו שזכרנו הא אם דעתו לפסוק כחכמי' לפי מה שיודע ממעלתם אלא שהוא מסופק בהם היאך אמרוה אם כאילן אם כירק אין בזה כלום שכל שנולד לו ספק בגוף הדבר כך הוא ראוי לו לעשות. וכן אם נלקטו אתרוגין אלו מאחד בשבט שהוא שנה שלישית לבית שמאי עד חמשה עשר בו שהוא שנה שלישית לבית הלל והוא בא ומעשר כדין שניה למעשר שני וכדין שלישית למעשר עני הרי זה בכלל המוזהר ואפי' היה המחלקת לשאר חכמי' שלא נודע בהם הלכה כאיזה מהם הא אם הוא רוצה בה לעשות כבית הלל אלא שהוא מסופק בבית הלל היאך אמרוה כך הוא ראוי לו. וזהו שאמרו בר' עקיבא שלקט אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עישורין מעשר שני כדין שניה ומעשר עני כדין שלישית מפני שנסתפק לו בבית הלל אם באחד בשבט אמרו אם בחמשה עשר בשבט אמרו והיה דעתו לפסוק כבית הלל על כל פנים לפי מה שהיה יודע ממעלתם:

ולעיקר הענין מיהא יש לשאול היאך אפשר להפריש שני עישורין שאם הפריש את של עני תחלה ואחר כך הפריש השני לפי חשבון הנשאר אחר עשור ראשון הרי פחת במעשר ואם עשרו לפי חשבון ראשון הרי הרבה במעשר ונמצאו פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים וכן שאם הפריש תחלה את השני שמא שנה שלישית היא והראשון לעניים ונמצא אוכל ממון עניים בירושלם ומה שהוא נותן להם אחר כן מתנה אחרת היא ואף במפריש את של עני תחלה יש לחוש בכיוצא בזה שהרי הראשון שני ונמצא מאכיל שני לעניים. ומתוך כך פרשוה שהפריש מעשר שני ופדאו והעלה המעות לירושלם ואחר כך נתנו לעניים ר"ל אותו מעשר הפדוי וכן היא שנויה בתלמוד המערב בשני של בכורים. ומכל מקום לענין פסק בית הלל בחמשה עשר בו אמרו כמו שביארנו במסכת ראש השנה. וכן לענין חסרון שדרה וגלגולת הלכה כבית הלל וכבר ביארנו הענין במסכת חולין:

מבוי המפלש מצד האחד לרשות הרבים וצדו השני כלה לרחבה אינו צריך כלום מצד הרחבה ורחבה זו פרושה בשהוקפה לדירה ואם שמא לא הוקפה לדירה אתה מפרשה בבית סאתים שהוא כרשות היחיד שאם לא הוקפה לדירה והיא יתרה על בית סאתים הרי הוא פתוח לכרמלית והמבוי הפתוח לשם או שנפרץ לשם במלואו ר"ל כותל רוחב אמצעי שלו על פני כלו נפרץ הוא למקום האסור לו וצריך הכשר אבל רחבה זו פירושה רחבה המותרת על הדרך שביארנו. ואי אתה מפרשה ברחבה שלא נפרצה כלל אלא שמוקפת ארבע מחיצות שאם כן מבוי סתום לגמרי הוא ולא הוצרכה ללמדה ואי משום רחבה סתם רחבה אין בה דיורין ואינה אוסרת על המבוי עד שנצריכהו אפי' עירוב ממנה למבוי אלא אף בנפרצה כותל של רחבה לרשות הרבי' הואיל והרחבה מותרת לטלטל בה בבית סאתים כמו שביארנו אע"פ שפתוחה לרשות הרבי' אף המבוי מותר ואף ראשו המפלש אינו צריך אלא לחי או קורה כתורת מבוי סתום ואין צריך עירוב בין רחבה למבוי הואיל ואין בה דיורין ומה שאמרו למטה בשעירבו פירשו בו שכיון שאין בה דיורין הרי היא כדיורין שבמקום אחד ועירבו. זו היא שטת גדולי הרבנים ויראה שפירשוה כן מפני שאם יש בה דיורין הרי היא כחצר וצורת מבוי זה הוא כגון זה {ציור} וגדולי המפרשים פירשוה בשיש בה דיורין שהיא כחצ' אלא שאין לה דין חצר אלא דין רחבה מפני שבני המבוי נכנסין ויוצאים דרך עליה וכן שאין לה דלתות ובית שער כחצר ולפי זה צריך עירבו ממש מרחבה למבוי:


דף ז עמוד ב[עריכה]


מבוי שנפרץ במלואו לחצר ר"ל כותל אמצעי על פני כלו ונפרצה חצר כנגדו בעשר או בפחות מעשר מבוי אסור וחצר מותרת אעפ"י שלא עירבה עם המבוי שהרי החצר אינה נפרצת במלואה שרחבה היא מן המבוי ונשתיירו שם גיפופין מכאן ומכאן שהם לחיים אצלו ומתירין אותה אפי' לא נשאר אלא משהו מכאן ומכאן ואם לא נשאר אלא מרוח אחת כגון שנפרץ המבוי מצדה של חצר דוקא בשנשאר שם פס ארבעה ואפי' דורסין בה רבים ועוברים בה מכאן ויוצאים מכאן וכמו שאמרו למטה לאו מתני' היא וכו' אי מהתם הוה אמינא דוקא היכא דלא דרסי בה רבים אבל דרסי בה רבים לא קמ"ל ואין בני מבוי אוסרין עליה שאין מבוי אוסר על חצרות אבל חצרות אוסרות במבוי שדריסת רגליהן עליו וכן רשות הרבי' אינו אוסר בחצר שהרי פתח הוא והמבוי מכל מקום אסור:

ולענין ביאור הסוגיא סבור היה שאיסורו מפני שהוא כמפולש מצד פרצת החצר לרשות הרבי' ולא משום דריסת רגלי בני חצר (ואם) [שאם] כן יהא מבוי [מותר] בעירבו בני חצר עם בני מבוי (עד שיכשירוהו) עד שהקשו ממנה לכלה ברחבה שהזכרנו שאם כן יהא מבוי זה שנפרץ לחצר כפתוח לרחבה שהרי חצר זה מקום המותר כרחבה וכמו שביארנו. ותירץ שלא מצד הפרצה נאסר שאין הפרצה אוסרת כלום כמו שביארנו ברחבה אלא מצד שהחצר אוסרת למבוי מצד דריסת רגלי בני החצר למבוי ולא נאסר אלא בשלא עירבו הא עירבו מותר והחצר מותרת אף בלא עירבו שאין מבוי אוסר על חצר אבל מבוי שכלה לרחבה הרי הם כעירבו כמו שכתבנו למעלה לשטת גדולי הרבני' הואיל ואין בה דיורין ולשטת גדולי המפרשי' דוקא בעירבו ונמצא כלה לרחבה או לחצר הכל אחד ואין הפרצה אוסרת כלום אלא שצריך שתדע רוב מפרשי' שזה (שאי) [שאנו] מצריכים עירבו במבוי דוקא בשכותלי המבוי נכנסין לחצר ונמשכין שלשה טפחים או יותר לתוך החצר וכן מופלגים מכותל החצר שבצדדין ששלשה שיצאו מתורת לבוד וכדתנן חצר קטנה שנפרצה לגדולה קטנה אסורה וגדולה מותרת והעמידוה שבכותלת קטנה נכנסי' לגדולה ופירשוה במופלגין מן הכותל שלשה אבל אם אין כותלי המבוי נכנסי' לחצר ביתר משלשה אף בלא עירוב מבני חצר למבוי מותר החצר והמבוי הואיל והמבוי נשאר בהכשרו באותם הגפופין מתורת נראה מבחוץ ושכבר עירבו לעצמן ולא הוצרך עירוב אלא למבוי שלא נשארו שם גדודים כגון שנכנסו כותליו לחצר בשלשה שנמצא הוא צריך הכשר אלא שיש חולקי' לומ' שאף בזו צריך עירבו וסוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם כמו שיתבאר. וגדולי הראשונים אשר בגירונד"א פרשו בה בהפך שבשלא עירבו מותר מפני (שאחר) [שמאחר] שלא עירבו נעשו חצר ומבוי כל אחד בפני עצמו ואין פרצת החצר נחשבת כאילו היא במבוי והרי היא כמבוי שכלה לרחבה אבל כשעירבו הרי הם כאחד ורואין פרצת החצר כאילו היא במבוי עצמו והרי הוא מבוי [שנפרץ] לרשות הרבים ואסור:


דף ח עמוד א[עריכה]


ולענין ביאור הסוגיא מה ששאלו ולמאי דסליק אדעתין מעקרא דבין עירבו בין לא עירבו פליגי כך פירושו כלומר שלפי מה שתרצנו אין מחלקת בין שתי השמועות ושניהם לדבר אחד נתכונו שאין פירצת [חצר] אוסרת כלום אלא שהאיסור מצד רגל בני החצר וצריך עירבו ואין הענין תלוי אלא בעירבו ובלא עירבו ונמצא כשצרפת מה שהיינו (כדבורים) [סבורים] תחילה [שמצד] הפירצה נחלקו ואפי' בעירבו עם מה שאתה אומר עכשיו שאף במקום שאין שם פרצה או שאין פרצה אוסרת נחלקו ומצד שלא עירבו למדתי מדבריך (שדבר) [שבדבר] זה אפשר לחלוק בו בשני ענינים אם בשאין שם פירצה ומצד שלא עירבו אם בשיש שם פירצה ומצד הפירצה ומאחר שכן כל שאני סבור כרב ושמואל שנחלקים בה אף אני אומר הואיל ובסתם נחלקו שבכל מה שאפשר להם לחלוק בה נחלקו ורב אוסר בנפרצה משום פירצה ובלא נפרצה מצד דריסת החצר ובלא עירבו ושמואל מתיר בשתיהן אם נפרצה לומר שאין הפרצה אוסרת ואם לא נפרצה אעפ"י שלא עירבו מצד שאין דריסת החצר אוסרת. ומעתה הרי אני צריך לידע טעם מחלקותם. בעירבו במאי פליגי ובשלא עירבו במאי פליגי. ותירץ בשלא עירבו כלומר כשמחלקתם מצד שלא עירבו ר"ל שאין הרחבה או החצר נפרצת לרשות הרבים פליגי בנראה מבחוץ ושוה מבפנים שגידודי הרחבה העודפים על רחב פרצת המבוי נראין מבחוץ ר"ל לאותם העומדים בחצר ואינו דומה להם ככותל פרוץ במלואו אלא שהוא שוה מבפנים ר"ל שהעומדים מבפנים במבוי אין רואין אותן ונראה להם הכותל פרוץ במלואו שלדעת רב היינו אומרים שאינו לחי ופרצה היא ואינו (נחון) [נידון] בפתח מבוי ואעפ"י שעירבו בני מבוי לעצמם דיורי חצר אוסרין עליו אלא אם כן עירבו בני חצר עם בני מבוי אבל חצר מותרת שאין דיורי מבוי אוסרין בחצר ולשמואל דינם כלחי ובלבד שלא יהו רחבים ארבע אמות שיצאו להם מתורת מבוי והרי פירצה זו פתח למבוי ואין דיורי חצר אוסרין למבוי אעפ"י ששאר חצרות הפתוחות למבוי אוסרות למבוי דוקא בפתח ראוי אבל זה הואיל ואין רגילה בו שהרי סתום היה מתחלה אינה אוסרת עליו ואין צריך עירוב ממנה למבוי הואיל ובני המבוי עירבו לעצמם ובזו מיהא הלכה כשמואל שהרי אף רב מודה שאלו נשאר המבוי בהכשרו אין צריך עירוב אלא זולת בנראה מבחוץ שאינו לחי וכבר פסקנו למטה בהדיא שנראה מבחוץ הוי לחי ואין צריך לעירבו אלא בנכנסים כותלי המבוי לחצר אלא שיש חולקים לומר שאף בזו צריך עירבו שדירת החצר אוסרת אף בשאין רגילה ואין דבריהם נראין לפי סוגיא זו ובעירבו שנמצא המחלקת תלוי מצד הפלוש ובנפרצה הרחבה לרשות הרבים שלדעת רב נקרא פלוש וצריך הכשר אעפ"י שעירבו ולדעת שמואל לא נקרא פלוש ועירוב מועיל בו כשהיה לא שיהא רב עושהו מצד הפירצה כמפולש אלא שכלה באמצע רחבה אבל כלה בצדי רחבה אסור כלומר זה שאמרו בכלה לרחבה שאינו צריך כלום בשכלה לאמצע רחבה על הדרך שציירנו ומותר המבוי אחר שהרחבה מותרת שמאחר שכותלי הרחבה עודפין על המבוי משני הצדדין נראה לכל שהוא כלה לרחבה ויכיר הרואה שאינו נמשך עד רשות הרבים שכנגדו ולא יבואו להתי' מבוי מפלש דעלמא אבל כלה לצדי רחבה אסור ואעפ"י שעירבו כגון זה {ציור} שהרי הוא נראה כמבוי ארוך ומשוך עד רשות הרבים ונראה כמפולש שמואל אית ליה דרב יוסף והרי לאמצע הרחבה מיהא מותר ורב לית ליה דרב יוסף אלא אף לאמצע רחבה אסור הואיל ומכל מקום העומד במבוי רואה רשות הרבים משני צדדיו ובוקעים רבים מזו לזו אסור אף בעירבו מפני שיש לגזור אטו מפלש בעלמא. ויש מפרשי' בענין אחר כמו שיתבאר בסוף הסוגיא ובזו הלכה כרב יוסף ר"ל שאם כלה לצדי רחבה אסור הא לאמצע רחבה מותר על הדרך שביארנו אם בערבו לדעת גדולי המפרשי' ואם אף בלא עירבו לדעת גדולי הרבנים.

ומכל מקום נולדה בו אחר כן מחלקת אחרת שלדעת רב יוסף זה שהתרנו באמצע רחבה אפי' היו הפרצות זו כנגד זו מותר ובצדי רחבה מיהא אסור אפי' זה שלא כנגד זה ולדעת רבה אף באמצע רחבה אסור אלא אם כן זה שלא כנגד זה ואעפ"י שלא ראינוה לרב יוסף בהדיא עד שנראו דברי רבה כבאים לפרש את דברי רב יוסף אינו כן שהרי למטה אמר עליה רב ביבי בר אביי אי מהתם הוה אמינא זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה לא קמ"ל כלומר שאף זה כנגד זה מותר ואחר כך הקשה ולרבה דאמ' זה כנגד זה אסור מאי אלמא דעתו של רב יוסף כנגד דבריו של רבה הוא והלכה כרב יוסף הואיל ורב ביבי סובר כמהו שהרי נעשה רבה אחד אצל שנים ואם מפני מחלקת רבה ורב יוסף שהלכה כרבה כבר כתבנו במקומו שלא נאמר אלא בשמועות של בבא בתרא. ונמצא כל שכלה באמצע רחבה שהתרנו דוקא ברחבה של רבים שאין עשוין לימלך לבנותה אבל של יחיד הדבר מצוי שימלך לבנותה בתים והרי היא כמבוי שכלה לצדי רחבה ואסור בלא הכשר כמפלש וכן מבוי שצדו אחד כלה לאשפה של יחיד אעפ"י שאשפה גבוהה עשרה הרי הוא כמפלש מאותו צד שמא תנטל האשפה ובאשפה של רבים מותר שרשות היחיד היא והוא שאמרו אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה חלון שעל גבה זורקי' ממנה לאשפה שהרי הכל רשות היחיד ואין חוששין שמא תנטל אשפה ואם צדו אחד כלה לים אעפ"י ששפתו גבוהה עשרה הרי הוא כמפולש מאותו צד שהדבר מצוי להיות הים מעלה שרטון ר"ל חול ואבנים ונעשה קרקע. וזה שאמרו (מרימר) [מרימר] פסיק ליה באזלי ר"ל שמפסיק בינו ובין הים ברשתות של פשתן לסתימה:

ולענין פסק למדת שכל מבוי הכלה לאמצע רחבה או שנפרץ במלואו לאמצע חצר אעפ"י שנפרצה חצר או רחבה לרשות הרבים ואפי' כנגד פרצת המבוי מותר בין מבוי בין חצר אם הרחבה או החצר של רבים ואם של יחיד מבוי אסור ואם כלה לצדי רחבה או חצר ונפרצה חצר לרשות הרבים מבוי אסור אפי' לא נפרצה חצר כנגדו וחצר מותרת אפי' נכנסי' בה בפתח זה ויוצאין בפתח אחר. וגדולי המחברים פסקו שהים אין חוששין לו לשרטון. והילכך [אם כלה] צדו אחד לים וצדו אחד לאשפה של רבים אינו צריך כלום וכן פסקו כרבה לפסול זה כנגד זה אף באמצע רחבה ואין כאן היתר בחצר או רחבה הפרוצים לרשות הרבים אלא באמצע רחבה ושהפרצה שלא כנגד זו. ונמצאו שלשה דינין במבוי. הראשון מפלש לרשות הרבים משני צדדיו. והשני מפולש מצד אחד לרשות הרבים וצדו אחד לכרמלית וזה צריך צורת פתח ואף לחנניה דיו בכך. והשלישי כלה לרחבה ואינו צריך כלום מצד הרחבה אלא לחי מצד האחר באמצע רחבה הא בצדי רחבה צריך מיהא לחי שכל שאמרו בכלה לרחבה או לחצר שאין מתירין בו מכל מקום דיו בהכשר לחי לצד החצר. היה מבוי זה פתוח לרחבה או חצר שיש לה ד' מחיצות ואין הרחבה או החצר נפרצים לרשות הרבים אין צריך כלום מצד הרחבה או מצד החצר ואפי' נפרץ במלואו לחצר הואיל והחצר רחבה יתר מן המבוי שגיפופי החצר עולין למבוי הואיל ונראין מבחוץ ואם אין לחצר גיפופין אלא שרחב החצר כרחב המבוי ונפרץ במלואו שנראה הכל כמבוי אחד אם עירבו בני החצר עם [בני] המבוי מותר ואם לאו אסור. ולקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו בזו שזה שאמרנו אסור דוקא כל זמן שעירבו בתים זה עם זה או נשתתפו בני מבוי במבוי שחוששין שמא יוציאו לשם כלי הבתים אבל אם לא עירבו ולא נשתתפו מותר שאין זה אוסר על זה שרשות אחת לטלטל מזו לזו כר' שמעון שאמר גגות חצרות וקרפיפות רשות הרבים לכלים ששבתו בתוכן והוא הדין מבוי עם חצר:

חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת לטלטל בכלה מפני שהיא כפתחה של גדולה אעפ"י (שדורחין) [שדורסין] בה רבים וכמו שאמרו חצר שהרבים נכנסי' בה בזו ויוצאין בזו רשות היחיד לשבת שאין בקיעת רבים מבטלת מחיצות של רשות היחיד כמו שיתבאר. ורשות הרבים לטומאה. והקטנה אסורה:

כל שהכשרו בלחי צריך שיהא הלחי יכול לעמוד וכן הדין בכל מחיצה הא כל שהרוח באה ועוקרתו לשעתו אינה מחיצה ואם חברה עד שתעמוד בפני הרוח הרי זה כשר:

לענין פירוש מה שכתבנו למעלה בשעירבו קמפלגי בדרב יוסף ופרשנוה לענין אמצע רחבה והוא מה שהעמיד בו רב יוסף דברי ר' יהודה ולא בצדי רחבה שהוא מה שאמ' רב יוסף מצד עצמו יש שפרשוה בדרך אחרת להעמיד מחלוקתם בדברי ר' יוסף ר"ל צדי רחבה אסור אף המבוי מפני שהרחבה אסורה שאין פרצתא חשובה פתח. שמואל לית ליה דרב יוסף אלא אף בצדי רחבה מותר המבוי אם עירבו ורב אית ליה שהרחבה אסורה לדעתו ואין עירוב מועיל בה וקשה לפירוש זה שהרי למה שהיינו סבורים מתחלה רב יהודה ושמואל בחדא מחתא נינהו וכמו שאמ' הא דרב יהודה דשמואל היא והיאך נאמר ששמואל שהוא כרב יהודה עצמו לא סבירא ליה כרב יוסף לענין זה והלא רב יוסף כל עצמו לא בא אלא לבאר דברי רב יהודה אלא ודאי באמצע רחבה נחלקו ושמואל כרב יהודה. ומכל מקום קשה לי אף לדעת זה שהרי אמצע רחבה הן הן דברי רב יהודה לפי מה שפירשנו עכשו בדבריו והיה לו לומר בדרב יהודה קמפלגי שמואל אית ליה דרב יהודה וכו' אלא שראיתי לגדולי המפרשי' בדרך זה לא (שאנו) [שנו] אלא שכלה באמצע רחבה וכמו שפרשנו אבל לצד רחבה הכל אסור ר"ל המבוי והרחבה שהרי פתוח לרשות הרבים משני צדדיו והרחבה שהיא פרוצה למבוי המפלש וכן שהרחבה כמבוי עקום וצריך צורת פתח לפתח הרחבה ואין עירוב מועיל בזולת הצורת פתח כלל וכן שהוא כצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אבל לאמצע רחבה מותר לשמואל ורב יהודה אף בשהפלושין זה כנגד זה ואף אם לא עירב עם בני הרחבה שהרי הלחיים נראין מבחוץ וזה שהם מכשירין אף בזה כנגד זה ראיה לדבר הואיל ופוסלים מן הצד ואם זה שלא כנגד זה מן הצד מאי טעמא אחר שאין המבוי נפרץ לרשות הרבים ושכותל מגין לפלושו אלא שלא כנגד זה אף בצדי רחבה מותר אם עירבו ועוד שמאחר שרבה חולק להפריש בין זה כנגד זה לזה שלא כנגד זה למדנו על רב יוסף שאינו מפריש ביניהן אלא לדעת רב יהודה לאמצע וזה כנגד זה מותר אף בלא עירבו בני מבוי עם בני רחבה שלחי הנראה מבחוץ לחי הוא ולרב אסור שאינו לחי הילכך רחבה מותרת מצד מחיצותיה ומבוי אסור אף בעירבו מצד פלושו ולמדת מדבריהם שאף בערבו הם מעמידים דברי מחלוקתם בנראה מבחוץ ומה שהיה קשה לי לפרש על שלא אמרו בדרב יהודה קמפלגי מפני שרבה מפרש דברי רב יהודה בדרך אחרת לומר שאין רב יהודה מתיר אף באמצע אלא בזה שלא כנגד זה דהואיל וניחא תשמישתיה בקעי בה רבים ומבטלי' מחיצתא. ופסק הדברים לדעתם שבאמצע רחבה של רבים בזה שלא כנגד זה אף בלא עירבו הכל מותר שהנראה מבחוץ לחי ולצדי רחבה בזו שלא כנגד זו מותר בעירבו ובלא עירבו מבוי אסור ורחבה מותרת מבוי אסור מפני שנפרץ במלואו ואינו רשות אחת עם הרחבה ושאין לו לחיים לא מבפנים ולא מבחוץ ורחבה מותרת שהרי יש לה ארבע מחיצות ואי משום פרצתה הרי זה שלא כנגד זה הוא ואעפ"י שבמבוי עקום אמרו תורתו כמפלש אעפ"י שפרצתו זה שלא כנגד זה טעם הדבר מפני שאין שם ארבע מחיצות והואיל ודופן שלישית נפרצת אף בעשר לבד הואיל ובקעי בה רבים הם מבטלים את המחיצות אבל חצר שיש לה ארבע מחיצות הואיל וזה שלא כנגד זה ולא ניחא תשמישתייהו לא בטלי מחיצאתא ובאמצע רחבה בזה כנגד זה כתבו הם בשם גדולי הפוסקי' שרחבה מותרת אף בבקעי בה רבים ומבוי אסור מפני שהוא מפולש עד שמתמיהים עליהם מדבריהם שהרי סוברים להיות רב ורב יהודה חלוקים זה עם זה ופוסקים כרב והרי לפי המסקנא אינם חולקים אלא רב יהודה בעירבו ורב בלא עירבו ומאחר שאף רב מודה בעירבו ששניהם מותרים למדנו שכשאסר במבוי בלא עירבו לא מצד פלושו שאם כן מה הועיל בעירוב וכי ככר עושהו רשות היחיד אלא מפני שבני חצר אוסרין על בני המבוי ובעירבו הוכשרו והואיל וסבירא לן כרב יוסף אפי' זה כנגד זה באמצע רחבה מותרין חצר ומבוי בין עירבו בין לא עירבו. זהו יסוד גדולי המפרשי' לענין ביאור ולענין פסק והן הן הדברים:


דף ח עמוד ב[עריכה]


מבוי העשוי כנדל נחלקו בו אביי ורבא שלדעת אביי צריך צורת פתח בראש המבוי הגדול היוצא לרשות הרבים ולחי או קורה בכל ראשי המבואות הקטנים אחד לרשות הפתוח לרשות הרבים בצד ימין ואחד לראש הפתוח לרשות הרבים בצד שמאל ולדעת רבא עושה צורת פתח בראש המבוי האחד וכן לכל ראשי המבואות הקטנים היוצאים לרשות הרבים בצד ימין למבוי ולחי בראשיהם היוצאים לרשות הרבים בצד שמאל או בהפך וכן לחי לראש המבוי הגדול השני והלכה כרבא ונדל זה הוא שיש כאן מבוי גדול מפולש משני צדדיו לרשות הרבים ומבואות הרבה מפולשים לו בצדו מכאן ומכאן (ברגלי) [כרגלי] הנדל ואין פלושי המבואות הקטנים זה כנגד זה שא"כ הרי הוא מפלש בפני עצמו אלא מפולש שבצד ימין כנגדו בצד שמאל סתום ומפלש שבצד שמאל כנגדו בצד ימין סתום ואף רגלי הנדל כך הם שאין רגלי הצד האחד מכוונים כנגד רגליו שבצד האחר וזו היא צורתו {ציור} ומבואות אלו כולם יש בתי' וחצרו' פתוחו' לתוכו ויש מפרשים בכל מבוי עקום דיו שבין כלם יהו בתים וחצרו' פתוחו' לתוכו ומכל מקו' הרי אתה מבין בצורת הנדל שהנכנס דרך פתח המבוי הגדול ויוצא לו דרך אחד המבואות הקטני' הולך כמין גאם ודינו דין מבוי עקום לגמרי הן לצד ימין הן לצד שמאל ואם נכנס דרך מבוי אחד קטן ויוצא דרך מבוי קטן שכנגדו הולך כמין [למ"ד] שזויותיה נצבות כגון זו {ציור} וכבר ידעת שמבוי העקום פסקנו שתורתו כמפלש ואם כן אף זה דינו ודין מבואותיו כמבואות העקומים לדעת רבא וצריך צורת פתח לראש המבוי הגדול על כל פנים ולחי מצדו האחר בהכשר מבוי מפלש וכן המבואות הקטנים צריכים צורת פתח מצד אחד ולחי מצד אחר ונמצאו כלן בהכשר מבוי מפולש אם שילך כמין גאם אם כמין למ"ד על הדרך שפרשנו. וראשיהם הפתוחים למבוי פטורים מכלום ושמא תאמר והלא בהולך כמין ח' מיהא שהוא ממבוי למבוי שבאותו צד בעצמו אין כאן צורת פתח כבר ביארנו לדעת התוספות שכל העקום כמין ח' אינו צריך צורת פתח שמאחר שהכל יוצא לרשות הרבים אחת אין דרך העוברים להתעקם בחנם לסבב המבוי אלא הולך מפתח (לזה) [זה] לפתח זה בכוון וכן שמא תאמר והלא הנכנס למבוי גדול מצד הפלוש שבו הלחי ויוצא דרך הפלוש בו בצד שמאל שבו הלחיים אין בו צורת פתח נראה שכל שהולך ממבוי גדול למבוי קטן כשנכנס במבוי גדול צורת פתח שבראשו האחר עולה לו שמאחר שהוכשר בדינו אין לנו אם נכנס דרך צורת פתח אם לאו ומכל מקום יש מפרשי' אותה בסתום ואומרים מתוך כך שאם הוא מפלש צריך צורת פתח משני ראשיו ואין הדברים נראין. וצריך שתדע שלדעת הפוסקים כחנניה להצריך דלת מכאן אתה צריך לפרש בכל המבואות שאין פלושן לרשות הרבים אלא מצד אחד אבל הצד השני בכלם פתוח לכרמלית כגון בקעה והדומים לה שאין חנניה מודה בה שדיו בצורת פתח מכאן ולחי מכאן כמו שביארנו ואפי' היה מבוי הגדול סתום כך דינו שהרי מכל מקום מפלש הוא מצד המבואות הקטנים שכלם מפלשים לו ואין סתימתו עולה אלא ללחי שהיה צריך לו אלו היה מפולש ולא עוד אלא שלענין ביאור גרסת גדולי הרבנים מוכחת שהמבוי הגדול סתום שהם גורסים אמ' ליה רבא כמאן כשמואל דאמ' (תורתום כסתום) [תורתו כסתום] למה לי צורת פתח אלמא שלא היה מפלש מצד עצמו ועוד שלדעת שמואל מפלש לדלת הוא צריך שהרי הוא פוסק כחנניה ולא עוד אלא שיש פוסקי' שאם היה מפלש צריך צורת פתח משני הצדדין כמו שביארנו.

ויש שמצריכין במבואות הקטנים לדעת אביי בכל המבואות הקטנים לחי בראשן היוצא לרשות הרבים ולחי בראשן היוצא למבוי ולרבא צורת פתח לראשן היוצא למבוי שהוא מקום העקמימות ולחי מצד האחר ויש לך נדל שכלו מצד אחד כגון זה {ציור} ולשטה ראשונה שכתבנו יראה שדיים בלחי בכל אחד מראשיהן היוצאים לרשות הרבים וראשיהן הפתוחים למבוי פטורים מכלום מצד צורת פתח שבגדול ולשטה שניה צריך צורת פתח בכל אחד מן המבואות לצד עקמימותם והוא הראש היוצא למבוי ולחי מצד האחר היוצא לרשות הרבים וכן פרשוה גדולי הרבנים:

מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר כשבא להכשירו בקורה אינו מתיר אלא כנגד הקצר ולא סוף דבר כשיש בשיור הארוך על הקצר ארבע אמות שאותו השיור כמבוי בפני עצמו ואינו מכלל המבוי אלא אף אם לא היה שם ארבע אמות שהיה לנו לומר שמכלל המבוי הוא והיה לנו להניח בהכשר את הקורה באלכסון כזה {ציור} כל זמן שלא יהא רחב כל כך שיהא באלכסונו. יותר מעשר לחשבון כל אמתא ברבועא אמתא ותרין חומשי באלכסונא אין אומרין כן אלא דוקא כנגד הקצר שהקורה אינה משום מחיצה אלא משום היכר ובאלכסון אינו היכר והרואים אותו משתמש בצד הארוך יותר על מה שהוא מכוון כנגד הקצר יאמרו שברשות הרבים הוא משתמש. וכתבו גדולי המפרשי' דוקא בקורה אבל צורת פתח מכשירו אפי' באלכסון ואפי' ברחב מעשר ואפי' היה משוך העודף ארבע אמות ומכל מקום בלחי אעפ"י שהוא משום מחיצה כתבו גדולי מפרשי הלכות שאינו מכשיר אלא כנגד הקצר כיון שהוא יוצא חוץ למבוי מצד אחד שמחיצת לחי אינה חשובה מחיצה לענין זה:

קורת המבוי מותר להשתמש תחתיה שאם תאמר קורה משום מחיצה אף אני אומר חדו החיצון יורד וסותם ואם תאמר קורה משום היכר אף אני אומ' שאין צורך היכר אלא לבני רשות הרבים וצד החיצון הוא היכר להם. ומכל מקום הלכה קורה משום היכר ולמדת שאין צריך היכר אלא לבני רשות הרבים:

בין הלחיים ר"ל מבוי שאין בו קורה והכשרו בלחי ולא נאמר בגמרא בין הלחיים בלשון רבים אלא על לחיים של כל מבואות וכל שהכשרו בלחי כתבו גדולי הפוסקי' שמותר להשתמש כנגד הלחי וראיה לדבריהם מה שאמרו בסוגיא זו תני ר' זכאי קמיה ר' יוחנן תחת הקורה ובין הלחיים נדון ככרמלית ודחאו ר' יוחנן ואמ' לו פוק תני לברא ואמ' אביי מסתברא לי הא דר' יוחנן תחת הקורה כלומר שאין ראוי לדחותו אלא מתחת הקורה שאין זה כרמלית אלא הכשר גמור כשאר המבוי אבל בין הלחיים ודאי אסור ויפה שנה ר' זכאי משנתו לענין בין הלחיים ורבא אמ' אף בין לחיים מותר. ונמצא שבין הלחיים מחלקת אביי ורבא הוא. ואעפ"י שאפשר לפרש שלא נחלקו אביי ורבא אלא על דעתו של ר' יוחנן היאך היה ואין זה מחלקת של עצמם מכל מקום הואיל וכל אחד מביא ראיה לדבריו נראה שמחלקת על עצמם הוא והלכה כרבא. וגדולי המגיהים עליהם פסקו שזה תלוי במחלקתם שבלחי העומד מאליו שטעם אביי בו שהלחי משום מחיצה ולרבא משום היכר ואף כאן נחלקו בטעם זה שלאביי אחר שהוא משום מחיצה כל שהוא משום מחיצה חדו הפנימי סותם ולרבא משום היכר ואין היכר צריך אלא לבני רשות הרבים וצד חיצון נותן להם היכר ומאחר שפסקנו לחי משום מחיצה וכאביי אף בזה ראוי לפסוק כאביי ובין הלחיים אסור בין בפתוח לכרמלית בין בפתוח לרשות הרבים. ומכל מקום גדולי הדורות מסכימים שאין מחלקת זו תלויה באותה של לחי העומד מאליו ואעפ"י שהלחי ודאי הלכה רווחת שמשום מחיצה הוא אף לדעת זה רבא מתיר בכאן אם שנאמר חדו החיצון סותם או שאף לדעת האומר חדו הפנימי סותם מתוך גריעותו בטל הוא לגבי מבוי ועל הדרך שאמ' ר' יוחנן במקום שאין בו ארבעה על ארבעה כמו שיתבאר ואעפ"י שבקצת ספרים גורסי' במחלוקת לחי העומד מאליו ואזדו לטעמייהו לא על מחלקת זו הוא חוזר אלא שאף בקורה ראינו שאביי סובר משום מחיצה למעלה בשמועת מבוי גבוה מעשרים שבא למעטו ואם כן הדבר פשוט שאף בלחי הוא אומר כן ואף רבא ראינו לו בשמועת מבוי העשוי לשתוף שקורה ולחי משום היכר ומאחר שכן הדבר פשוט להם שאביי סובר לחי וקורה משום מחיצה ורבא משום היכר והלכה כאביי בלחי וכרבא בקורה ועל סמך אותה ידיעה הוא אומר ואזדו לטעמייהו ולא על שמועה זו אלא רבא חולק בזו אף לדעת לחי משום מחיצה ולא עוד אלא שגאוני ספרד אין גורסי' בה ואזדו לטעמייהו והילכך בין הלחיים מותר ומכל מקום לא חלקו בה גדולי הפוסקי' בין שהלחי רחב ארבעה לשאינו רחב ארבעה נראה דעתם שאעפ"י שהלחי מחיצה הם מכשירים מטעם חדו החיצון סותם שאלו תכשירה מטעם שמתוך גריעותו בטל הוא היאך נאמר כן בשיש בה ארבעה. וגדולי הדור שלפנינו מקשים שהרי רבא אף הוא בעצמו לא הביאה אלא ממקום שאין בו ארבעה על ארבעה וכמו שאמרו (אמא) [אמר] רבא מנא אמינא לה דאמ' ר' יוחנן מקום שאין בו ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו וביאור הדברים מפני שהוא מקום פטור ושתי הרשויות יכולין להשתמש בו ובלבד שלא יחליפו ר"ל שלא יטול אחד מהם מרשות היחיד ויתן לאחד מבני רשות הרבים דרך הנחה ממקום פטור וכן הלכה על הדרך שביארנו בראשון של שבת. אלמא אף רבא לא היה מביאה אלא ממקום שאין בו ארבעה על ארבעה אלא שאף הם תירצוה שמא לא הביאה מזו אלא כנגד אביי כלומר (דויי) [אודי] לי מיהא באין בו ארבעה ודחאו אביי התם בגבוה שלשה ורשומו ניכר שהוא מקום פטור ואין (בחיובו) [לחוש] לידי מכשול אבל כנגד הלחי אם תתירהו בתשמישו יבא משם להשתמש ברשות הרבים.

ולעיקר השמועה פירשו בה גדולי הרבנים שמאחר שבמקום פטור אמרו שבטל לשתי רשויות אף בין הלחיים כן ולמדו רבים מדבריהם שבין הלחיים מותר הן לבני רשות הרבים הן לבני המבוי ובזו תמהו עליהם גדולי הדור והיאך לחי בא להקל לבני רשות הרבים והרי אינו בא אלא להשלים מחיצה רביעית למבוי הסתום אלא לא בא רבה להוכיח ממנה אלא שמתוך גריעותו אינו חשוב לעצמו ובטל אצל כל רשות ואף זה מתוך גריעותו בטל אצל המבוי וזה כדינו וזה כדינו:

ונשוב לדברינו הוא שעדיין יש לפקפק על מה שהתירוה אף ביש בו ארבעה ממה שהביאה אביי מדאמ' רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו כלומר מבוי שיש בו פצימין רחבים בפתחו מכאן ומכאן והם לחיים שלא צריך להעמיד לחי אחר מבחוץ אם ירצה להשתמש בין הפצימין ואמר עליה וכי תימא דאית בהו ארבעה על ארבעה והא אמ' רב אע"ג דלית בהו ארבעה על ארבעה אלמא שאלו היה בהן ארבעה על ארבעה אף רבא מודה באיסורן. ואף בזו הם מתרצים וכי תימא בשיש בהן ארבעה ותודה לי בה אלא שתחלוק עדיין באין בהן ארבעה ולא עוד אלא שהם מחזקים בראיות לומר שרבא אף ברחבים ארבעה מכשיר כמו שיתבאר בפרטים שבסוגיא זו ואין הדברים נראין כן אלא בין הלחיים שהכשיר רבא דוקא באין רחבי' ארבעה ולקושיית אביי מכל מקום תירץ שזה שאסרוה אף באין רחבים ארבעה דוקא בפתוח לכרמלית ואעפ"י שהיה לנו להחמיר ברשות הרבים יותר מבכרמלית מצא מין את מינו וניעור שאף בין הלחיים ככרמלית הוא. ומכל מקום בקורה אף פתוחה לכרמלית משתמשין תחתיה שלא אמרו כן אלא בבין הלחיים וגדולי המחברי' השוו בה תחת הקורה לבין הלחיים לאסור בפתוחה לכרמלית אלא שגדולי המגיהים כתבוה כדברינו ומכל מקום דוקא בקורה שאין רחבה ארבעה אבל ברחבה ארבעה ובריאה הכל משתמשין. אף בפתוחה לכרמלית שפי תקרה יורד וסותם ברחבה ארבעה כמו שביארנו באסקופה בראשון של שבת:

מי שנעץ שתי יתדות על שתי כותלי מבוי מבחוץ. ר"ל דבוקות בעובי הכותל לצד רשות הרבי' והניח קורה על גביהן אין זה כלום ואף לדברי האומר קורה משום מחיצה ושחודו הפנימי סותם עד שאוסר להשתמש תחת הקורה אין אומרין מאחר שחדו הפנימי סותם הרי נמצאו אלו דבוקות למבוי אלא קורה על גבי מבוי ממש בעינן אבל כל שאינה על המבוי אעפ"י שהיא סמוכה להם בפחות משלשה ואפי' דבוקה מכל וכל למבוי אינו כלום. ובסוגיא זו הקשו עליה ממה שאמרו היתה משוכה או תלויה פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת והיה המקשה סובר שהמשוכה פירושה מבחוץ ועל גבי יתדות כמו שפירשנו שנעץ יתדות בצד הכותלים והניח הקורה עליהם ותלויה מבפנים כגון שנעץ שתי יתדות סמוך לכותלים מבפני' לא בצדן והניח הקורה עליה' כגון זו {ציור} או שנעץ קנה באמצע המבוי ונתן קורה על גבו כגון זה {ציור} או שנמצא בעובי הכותל בראשונה אלא שאין היתדות משלימות לקורה כגון שאין עובי היתדות טפח. ותרצה ששתיהן מבפנים שמבחוץ ודאי אינו כלום אלא משוכה מרוח אחת ר"ל שראשה האחד על הכותל וראשה השני אינו מגיע לשכנגדו ותלויה משתי רוחות ובא ללמדנו שאומרי' לבוד אף משתי רוחות וכל שהקורה מבפנים אעפ"י שאין אחד מראשיה מגיעין לכותלים כל שהיא קרובה לכותלים בפחות משלשה כשר וכן הלכה:


דף ט עמוד א[עריכה]


ומכל מקום לענין ביאור השמועה תירצה רב אשי בדרך אחרת ופי' משוכה והיא תלויה ר"ל שהיא קצרה עד שאינה מגעת לכותלים לא מכאן וכן שתלויה על גובה כותלי המבוי ונמצאת רחוקה לכותלים מצדן ומשטח עליונותן והוא שנעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי מבוי ועקמימותן נוטה זה כלפי זה ואין ביתדות רחב טפח עד שיהו סניף לקורה ובא ללמדנו שמאחר שאין בעקמימותן שלשה וכן אין בגביהן שלשה אומרין לבוד משני צדדין שמצד הגובה אומרי' חבוט ומצד הרחב אומרי' גוד ושתיהם מתורת לבוד ואלו היו לשם שלשה הן מן הגובה הן מן הרחב פסול שקורה על גבי מבוי ממש בעינן הן. כנגד הן עליהן וזו היא צורתה {ציור} וכן הדין אם יוצאות שתי קורות אחת מכאן ואחת מכאן ואין נוגעות באמצע זו בזו שאם אין ביניהן שלשה כשרה ובשלשה פסולה ולמדת שקורה צריכה להיות לפנים מכותלי מבוי ממש אבל חוצה להן אפי' בדבוקות פסולה הא כל שהוא בפנים מכשירין אותה בלבוד הן בצדי הכותל הן על הכותל ובתוספות מצריכין כן אף בלחי ר"ל להיותו בתוך חלל המבוי. ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שמכשירין בו אף בחוץ לכותל כל שהוא בתוך שלשה וראיה להם מלחי המושך עם דפנו של מבוי לפי מה שפירשו הם בו על הדרך שביארנו למעלה בסוגית לחי הבולט שהוא מניח חודו של לחי לחדו של ארך הכותל שכל שהוא פחות מארבע אמות נדון משום לחי וכן ענין נראה מבחוץ ושוה מבפנים. ומכל מקום אפשר שבזה הוא מפני שהוא מן הכותל ממש ובצורת [הפתח] מיהא אין הקנים שמכאן ושמכאן צריכים ליגע לקנה העליון אלא כל שהלחיים שמכאן ומכאן גבוהים עשרה אעפ"י שאין הקנה שעל גביהן סמוך להן אפי' בגובה כמה הרי זה צורת פתח:

מבוי שרצפו בלחיים כזה {ציור} בפחות מארבעה הואיל ואין תורת לבוד אלא בפחות משלשה אין כלם נחשבים כלחי אחד אלא הולכי' אחר הראשון ואם פתוח לכרמלית אין משתמשין כנגדו ואם רצפן בפחות משלשה הרי הכל נדון כלחי אחד ואין משתמשין ביניהם אם פתוח לכרמלית. ויש לך צד שאפי' פתוח לרשות הרבים אסור והוא שרצפו בלחיים בפחות פחות משלשה במשך ד' אמות שהרי כלם לבוד והרי הלחי נמשך לארך המבוי ארבע אמות והרי יצא מתורת לחי ונכנסה עליו תורת מבוי וצריך לחי אחר. ולפי דרכך למדת בלחי הנמשך ארבע אמות שאין בו תורת לחי ואעפ"י שכתבנו בשמועת לחי הבולט שלא נאמר כן אלא בעומד מאליו שאין המחשבה מוציאתו מתורת כותל להכניסו בתורת לחי אבל כל שעשאו לשם לחי כל שכן שהכשיר ובזו הרי לשם לחי עשאן שהרי אמר רצפו בלחיים מכל מקום בזו הואיל ומונחים לארך המבוי אפי' קבעם לשם כך אינו נראה לחי כלל אבל לחי הבולט הואיל וברחב המבוי הוא כל שקבעו לכך מכשיר:

ואף זו שביארנו שבארך המבוי אינו לחי דוקא בשהלחי החיצון נבלע כלו בתוך דופן המבוי שאין כאן נראה לא מבפנים ולא מבחוץ אבל אם היה מעט ממנו נמשך כלפי חוץ ניתר באותו משהו היוצא שהוא נדון כלחי מתורת נראה מבחוץ אעפ"י שהוא שוה מבפנים ודבר זה אתה למד ממה שהקשו כאן ולרבן שמעון בן גמליאל (והוי) [ליהוי] כנראה מבחוץ ושוה מבפנים. ופרשו בו גדולי הרבנים שהרי מן הסתם כל מעמידי לחיים מושכים קימעא כלפי חוץ כדי שיראה מבחוץ ומבפנים שלשם לחי הוקבע. ותירצה על דעת האומר שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו [נידון משום] לחי וכבר ידעת שאין הלכה כן כמו שיתבאר:

כבר ביארנו למעלה שקצת גדולי הדורות מפרשים שבין הלחיים לדעת רבא מותר אף ברחבים ארבעה וייעדנו שהביאו ראיה לדבריהם מקצת שמועות שבסוגיא זו תדע ששמועה זו של רצוף לחיים היא אחת מהן שאלו היה רבא מודה לאסור ברחבי' ארבעה והרי יש כאן ארבעה שפחות מארבעה במשהו נאמר ולחיים משהו הרי כאן ארבעה ואין כאן ראיה שהרי רבן שמעון בן גמליאל בכל שהוא פחות מארבעה אמרה ומתורת לבוד ועיקר המחלקת בין רבן שמעון בן גמליאל וחכמים הוא משלשה פחות משהו ולא הקשה ממנה לרבא אלא מפחות מארבעה כל כך שלא יהא הלחי משלימו לארבעה ואף הם חזרו והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה אמ' ליה אביי לרב יוסף את אמריתה ניהלן ואהא אמריתא ניהלן לחי המושך עם דפנו של מבוי פחות מארבע אמות נידון משום לחי ומשתמש עד חדו הפנימי ואמרת לן עלה שמע מינה תלת שמע מינה בין הלחיים אסור וכו' וודאי אביי לאפוקי מדרבה אמרה ותפשה בפחות מארבע אמות אלמא ברחב ארבעה טפחי' היה רבא מכשיר. ואף זו אינה ראיה שהרי אביי לא על רבא אמרה אלא שהזכיר לרב יוסף שכך היה הוא אומרה ושמא רב יוסף שמע בה על אחד שהיה מכשיר אף ברחב ארבעה ולא כנגד רבא אמרה ולא עוד אלא שאף בזה הוא תופש בין לחיים כל שמארבע אמות ולמטה ואוסר בכלל זה הוא ממשהו עד ארבע אמות פחות משהו והרי אף ממשהו עד פחות מארבעה כדין זה שאינו משתמש לדעתו אלא עד חדו של פנימי אעפ"י שסתם לחי ראוי לעשותו בדרך שיהא נראה בין מבפנים בין מבחוץ מכל מקום כל שהוא נראה מצד אחד כשר כיצד נראה מבפני' ושוה מבחוץ כגון שעשה הלחי ממין הכותל והעמיד רחבו של לחי לצד ארכו של מבוי ולא המשיך כלל רחבו של לחי כלפי חוץ אלא שהשוה חדו החיצון על רחב הכותל. והוא בולט בפנים (לאור) [לאויר] שבין כותלי המבוי כגון זה {ציור} שנמצא עיקר ההיכר לבני המבוי וכן נראה מבחוץ ושוה מבפנים שהמשיך כל הלחי לחוץ וחדו הפנימי שוה לכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על ארך המבוי כזה {ציור} שנמצא עיקר ההיכר לבני רשות הרבים ושניהם נידונים משום לחי:


דף ט עמוד ב[עריכה]


ומעתה כותל שצדו אחד כנוס מחברו ר"ל שחודן של כותלים האחד עב ובאחר כנס הבנין ומיעטו מעביו עד שהוא נראה כעין בליטה בין שבליטתו נראית מבפנים ושוה מבחוץ כגון זה {ציור} בין שנראה מבחוץ ושוה מבפנים כגון זה {ציור} נדון משו' לחי:

חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה ונשארו לגדולה גיפופין מכאן ומכאן מרוח רביעי שבה ובקטנה לא נשארו כלל אלא כל כותל רביעי שלה נשאר במלואו כזו {ציור} גדולה מותרת שהרי נשארו בצד רביעי שלה גיפופין ואין בני קטנה אוסרין עליה שפרצה זו לגבי גדולה פתח הוא הואיל ויש לה גיפופין מכאן ומכאן והרי הענין אצלה כשתי חצרות ופתח ביניהן. והקטנה אסורה שהרי במלואה נפרצה ואין בה גיפופין ופרצה זו אינה פתח אצלה ונמצא שאין בפרצה זו לא פתח ולא לחי. ושמא תאמר והלא גיפופי הגדולה אצל הקטנה נראין מבחוץ אעפ"י ששוין מבפנים והיה לנו לומר שאעפ"י שאין הפרצה כפתח אותם הגפופי' (מכל מקום בלחיים) [יהי' נדונים כלחיים] באמת כך הוא ולא נאמר שהקטנה אסורה אלא בנכנסים כותלי קטנה לגדולה בארך שלשה טפחים שאין להתירן משום לבוד והרי אין כאן לחיים נראין הואיל ואין גיפופין שבכותל החצר מחוברים לראשי כותלי הקטנה כגון זו {ציור} וכן שיש שלשה ריוח בין כותל קטנה הנכנס לאויר גדולה לכותל הגדולה ונמצא שאין דין לבוד לא מראש כותלי הקטנה הנכנסים לאויר הגדולה ולא מאחורי כותלי קטנה הנכנסים לפנימיות כותלי הגדולה שכנגדם כגון שהקטנה בחלל עשר וגדולה בחלל שתים עשרה הא כל שיש לבוד משני צדדיה כגון שהקטנה בחלל עשר וגדולה בחלל אחת עשרה הא הקטנה נתרת באותן הגידודים ואעפ"י שהוקשה ממה שהעמידה (רבא בר מניומי) [רב אדא בר אבימי] בשהיתה קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה עד שלדבריו נדחה על כל פנים מה שכתבנו. אין סומכין על דבריו שהרי בלשון ברייתא שנאה וכבר אמרו כי ברייתא דלא מיתניא בי' ר' חייא לא סמכינן עלה. וכן אתה מוצא אסור בקטנה אף בשגיפופי הגדולה מחוברים לכותלי הקטנה על הדרך שציירנו תחלה בשגיפופי הגדולה יתרים על הקטנה ארבע אמות שיצאו מתורת לחי ואפי' היה עומד שלהם יתר על חצי רוחב הקטנה כגון שאין רוחב המבוי שמנה אמות ולחי הנראה מבחוץ ארבע אמות אעפ"י שאלו היה כנגד פתח חלל המבוי היה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ בזו הואיל ואינו כנגד פתח חלל הקטנה אלא לאחריו אין עומד מרובה על הפרוץ מתיר בו שאחר שמבחוץ הוא אינו מועיל למבוי כאלו נראה מבפנים אבל לעשותו ככותל מבוי להתירו בעומד מרובה על הפרוץ לא. כך כתבוה גדולי המפרשי' ונתנו טעם לדבריהם שגידודין אלו (הפקר) [היכר] הם ולא מחיצה שאם תאמר מחיצה אין לך מבוי שאינו ניתר אף בלא לחי ואף מפולש לרשות הרבים שהרי כותלי פני המבוי הנמשכים לרשות הרבי' יחשבו כמחיצת המבוי אעפ"י שאין נראות לפנים. אלא היכר הוא ולא מחיצה. ומכל מקום קצת רבני צרפת כתבו שאפי' רחבים כמה מתירין ואין דומה לכותלי פני המבוי ר"ל צדי כותלי בתים שבמבוי הנמשכים לרשות הרבים שאותן הכותלים אין מועילות להתיר רשות הרבי' עצמו והיאך יתירו את המבוי אבל כאן שהגיפופין נעשו לשם דירת הגדולה ומצילין אותה דין הוא שיצילו את הקטנה:

זהו פסק הלכה של שמועה זו ושאר דברים שבאו בה כלם נדחים. ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא הוא היה מחזר לומר שאף בנראה מבחוץ לא היתה הקטנה מותרת והוא שאמר ואם איתא קטנה נמי תשתרי בנראה מבחוץ וכשהעמידה בנכנסין כותלי קטנה לגדולה ר"ל בארך שלשה הקשה לו ונאמר לבוד מצד צדי הכותלים זה כנגד זה על הדרך שהתבאר ואם תעמידה בשצדי הקטנה הנכנסין רחוקים שלשה מצדי כותלי הגדולה והא תני אדא בר מניומי שהיתה קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה והרי שאין רחב הגדולה יתר על חלל הקטנה אלא אמה שהיא ששה טפחים וכשתוציא מהן שני טפחים טפח מכאן וטפח מכאן לעובי מחיצות אותם ראשי הקטנה שהם בתוך חלל הגדולה ישארו מכאן ומכאן שני טפחים אויר לבד בין כותל הגדולה לכניסת כותל הקטנה והרי יש כאן דין לבוד ואם נראה מבחוץ לחי יש לך להכשירה. ופירשה רבינא במופלגים מכותל זה בשנים ומזה בארבעה ר"ל שלא הורחקו כותלי הקטנה מכותלי הגדולה בשוה אלא רחוקה מצד זה ארבעה טפחי' ומצד אחר שני טפחי' וכשתוציא לעובי כותלי הקטנה הנכנסים בתוך חלל הגדולה טפח מכאן ומכאן נשאר אויר מצד אחד טפח ומצד אחר שלשה טפחים והרי אין כאן לבוד אלא מצד אחד וחצר אינה ניתרת בפס אחד אפי' בנפרצה שהלכה כר' שאמר בשני פסין כמו שיתבאר. והלכך גדולה מותרת שיש לה שני פסין אחד מטפח ואחד משלשה טפחי' כגון זו {ציור} קטנה אסורה שאין' לה אלא פס אחד. ולפי דרכך למדת שאין ר' סובר כר' יוסי שמצריך ברחב לחי שלשה טפחים שאם כן לא היה מתירה בפס האחד שאינו אלא טפח ונמצא נראה לחי ולא נאסרה הקטנה אלא מפני שאין בה לחי אלא מן הצד האחד.

ועכשו הוא חוזר ומקשה אם כן מה הוצרכנו להיות חלל הגדולה באחת עשרה אי אמרת בשלמא שבמכוונת קטנה כנגד אמצעית הגדולה עד שנשארו מהאמה היתרה שלשה לכאן ויש בו נראה מבחוץ אף משתי רוחות וכגון שלא נכנסו כלל כותל' קטנה באויר גדולה ואעפ"כ פסלנו את הקטנה מטעם שנראה מבחוץ אינו לחי היינו דבעינן גדולה באחת עשרה שיהו הגיפופין שלשה מכאן ומכאן ור' סבר לה כר' יוסי דבעי שלשה בלחי. אלא אי אמרת נראה מבחוץ לחי ועל כרחך אין לך אסור בקטנה אלא בנכנסין כותלי קטנה לגדולה ושיעור אחת עשרה שבגדולה אתה צריך להעמיד במופלגים (לכותל) [מכותל] זה בארבעה ומכותל זה בשנים מה הוצרכנו לחלל הגדולה באחת עשרה שחלל הקטנה ודאי צריכים אנו שלא להיות יתר מעשר שפרצה יתרה מעשר אינה ניתרת בלחיים אבל אחת עשרה לגדולה למה אם להכשר גדולה הוא בא די בעשר ושני משהויין שישאר משהו מכאן ומשהו מכאן לגיפופין ואם ללמדנו אסור הקטנה בריחוק ארבעה טפחים מצד אחד עם עובי הכניסה לשמעינן דמפלגי טובא כגון שרחבה יותר הרבה ומהו דקדוקו באמה יתרה ואם (בה) [בא] להשמיענו פחות שבשיעורין הרי אף בפחות הוא מוצאה וכגון שמופלגת (בחצר) [בחצי] טפח ובשלשה וחצי מכאן שהגדולה נתרת בגפוף חצי טפח מכאן וג' טפחי' וחצי מכאן וקטנה אסורה שאין כאן לבוד אלא מצד אחד. אלא ודאי לא (שעה) [באה] אלא להכשר גדולה ואמה דוקא ובשאין נכנסי' כותלי קטנה לגדולה וקטנה אסורה מפני שנראה מבחוץ אינו לחי:

זהו ביאור הסוגיא וכבר כתבנו שברייתא זו של אדא בר מניומי (אנן) [אין] סומכין עליה לדחות מה שתירצו ר' זירא ורבינא ולעולם נראה מצד אחד לחי כמו שביארנו ושיעור הלחי מצד רחבו במשהו כמו שיתבאר:


דף י עמוד א[עריכה]


לחי המושך עם דפנו של מבוי לארך המבוי על הדרך שציירנוהו בסוגיית לחי הבולט. פחות מארבע אמות נידון משום לחי ומשתמש עד חדו של חיצון לדעתנו שבין הלחיים מותר אלא שלדעת האוסרים בין הלחיים אינו משתמש אלא עד חדו הפנימי. ארבע אמות נידון משום מבוי וצריך לחי אחר שכבר יצא מתורת לחי. ויש גורסין בה ומותר להשתמש בכלו ואין צרך בכך שהדבר פשוט שבלחי אחד מותר להשתמש בכלו. ומכל מקום יש מפרשי' מותר להשתמש בכלו בשאר המבוי אף בלא [לחי] אחר ולא בא לחי אחר אלא להכשיר הלחי שהוא בארבע אמות. ולדעת זה גורסין בלא לחי אחר ואף בשאר המבוי וגורסין שמע מינה נראה מבחוץ אינו לחי. וכבר ביארנו בכדי הצורך בסוגית לחי הבולט. ובמשך מבוי כבר פסקנו גם כן שהוא בארבע אמות:

לענין פסי ביראות יתבאר בפרק שני שאעפ"י שהבור רשות היחיד ממלאין ממנו בהיקף ארבעה פסים שהם שמנה והם שני פסין דבוקין בכל זויות ומארבע זויות גבהן עשרה ורחבן ששה ביניהן מלא שתי [רבקות] של ארבע שתהא אחת נכנסת שנמצאו שמנה פרות נכנסות באויר שביניהם ורוחב כל אחת אמה ושני שלישי אמה ונמצא אויר ביניהם שלש עשרה אמה ושליש. ואעפ"י שנמצא בכל אויר מהם פרוץ מרובה על העומד לעולי רגלים הקלו כמו שיתבאר:

מבוי שהוא רחב עשרים אמה ונתן קנה באמצעיתו אפי' נתן קורה מכותל לכותל על גבי קנה שנראה לכל כעין שני פתחים כל אחת מעשר מצד הבדל הקנה שביניהן אין זה כלום וכמו שאמרו אתי אוירא דהאי גיסא ומבטל ליה וכיצד הוא (עושה) מכשירו [עושה] פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות ומעמידו לארכו של מבוי בנקדת אמצע רחב המבוי ונמצא הפס מחלק המבוי בשיעור ארך הכשרו לשנים ואין כח לאויר שבצדדין לבטלו אחר שהוא בשיעור ארך מבוי אעפ"י שבסוף הפרק בשמועת שלש מדות במחיצה אמרו כל שהיא ארבעה ומארבעה ולמעלה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו ואם היה כנגד העומד מותר אלמא מחיצות ארבעה אין אויר שמזה ומזה מבטלה. לא נאמרה אלא לענין כלאים. ומעתה אתה צריך לעשות כדרך שכתבנו ונמצא כל צד וצד מבוי בפני עצמו ואין באחד מהם יתר מעשר ואחר כך נותן לחי בכל אחד מהם או קורה מכותל זה לכותל זה וכתבו גדולי המפרשי' שאם מכשירו בקורה צריך להניח את הקורה מכותל לכותל ועל גבי הפס וזה שהוא תופס בלשונו פס גבוה עשרה מפני שהכשר דפני המבוי אין פחותים מעשרה אבל אם כותלי המבוי גבוהים מעשרה אף הפס צריך להגביהו יותר עד שיניח את הקורה על הפס ממש או סמוך לה בפחות משלשה ובדרך זה נראה כשני מבואות. ומכל מקום יש מפרשים שאינו צריך קורה מכותל לכותל אלא מכותל של צד אחד לפס איזה צד שירצה ויחשב אותו צד שהקורה עליו מבוי והצד האחר יקרא פתח. ובשם תוספתא כתבו הרחב מעשר אמות מעמיד (שם) [פס] באמצע ונותן קורה על אחד מהם ודיו ומאחר שאמרו באמצע ודאי ברחב עשרים אמרוה. ויש מכריעים לדעת שלישית שקורה צריכה (לכא) [לבא] מכותל לכותל אבל אינו צריך להגביה את הפס עד שתגיע הקורה עליו שפס זה מחיצה גמורה וכגון זה אומרין גוד אסיק מחיצאתא הואיל וגבוה עשרה במשך הכשר מבוי. ויש אומרי' שכל שיש שם שני פתחים על (הדרחיס) [הדרכים] שאין לומר בהם אתי אוירא וכו' אם בא לתקנו לכתחלה צריך הכשר בכל אחד מהם ולא הקלו אלא בנפרץ. ומכל מקום בתוספתא שכתבנו נראה כן אף בתחלת מבוי:

משך ארבע אמות שהזכרנו לא סוף דבר בשאין ארך כל המבוי אלא ארבע עשרה אמות שכשסלקת ארך הפס לא נשאר מחדו הפנימי של פס עד כותל אמצעי אלא עשר אמות אלא אפי' היה ארכו עשרים או כמה שהרי למדתה לוי שאמר בתחלת הסוגיא נועץ קנה באמצע ברחב עשרים אמרה וכל מבוי שרחב עשרים ארכו יתר מעשרים שהרי (מתלא) [מתנאי] המבוי להיות ארכו יתר על רחבו ועליו אמרו עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות וכן כתבוה גדולי הדור. ולענין ההכשר יש שואלין היאך לא נחשב מחדו של פס הפנימי לשני צדדיו כמבוי עקום שתורתו כמפלש ושאין לו הכשר כל שיש בעקמימותו יתר מעשר. כבר פירשנו שאין תורת עקום אלא בעקום כמין גאם אבל בעקום כמין ח' לא. ויש אומרי' שאף לדעת הקוראים מבוי עקום בעקום כמין ח' כזה מכל מקום אין ספק שמבוי אחד הוא אלא שרחב יותר מן הראוי וכל שמעטו בדבר החשוב מחיצה דיו וכן אומרים מטעם זה שאין מזקקין בכל אחד מן הצדדים בתים וחצרות פתוחים לתוכו ודיו שיהו בתים וחצרות פתוחים לו בין שני הצדדים וגדולי הדור חולקים בזו:


דף י עמוד ב[עריכה]


מבוי זה שרחבו עשרים יש בו צד אחד בהכשר על הדרך שאמר במבוי שרחבו חמש עשרה אמה שמרחיק שתי אמות מן הכותל האחד [ועושה פס שלש אמות] ועומד מרובה על הפרוץ נדון אף הפרוץ כעומד ונמצאו כל אותן חמש אמות כאלו נסתמו ואין צריך באותו צד לא לחי ולא קורה שהרי הכל נתר בעומד מרובה ולא נשאר מצד הפס לרחב המבוי אלא עשר אמות והרי הוא פתח ונתר בלחי או קורה מונחת מן הפס לכותל ואף במבוי הרחב עשרים עושה כן משני הצדדין ולא (ישראר) [ישאר] באמצע אלא עשר ונותן לחי או קורה ודיו או שירחיק ארבע אמות ויעשה פס שש אמות והרחקה ז' שהוא תופסה בשתי אמות אויר ושלש עומד לאו דוקא אלא שיהא בעומד יתר על הפרוץ משהו. ומכל מקום צריכים אנו לעומד מרובה אעפ"י שבעלמא הכשרנו בעומד כפרוץ כמו שכתבנו למעלה שכל שיש אויר מצד אחד כעומד ומצד אחר אויר יתר על העומד אומרין עליו אוירא דהאי גיסא דכותיה ואוירא דהאי גיסא דטפי מינה מבטל ליה וזהו שהקשו בכאן יעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה שאין כאן פרוץ מרובה במקום אחד אלא כל המקומות שוים לפרוץ כעומד שמעת מנה פרוץ כעומד לא הוי עומד ותירץ בעלמא הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה והוא אויר הפתח הסמוך לו שהוא גדול ומבטל לעומד הסמוך לו אחר שבצדו האחר אויר כשיעורו.

ואף בשאר ענינים שבסוגיא זו יש קצת דברים שאתה צריך בידיעתם לענין פסק והוא שתחלה שאלו ויעשה פס אמה ומחצה סמוך לכותל וירחיק שתי אמות אויר ויעשה פס אמה ומחצה ויצטרפו אותם שני פסין עומד להיות עומד מרובה על הפרוץ ואעפ"י שמכל מקום היה לו לומר חדא מניה נקט יש מתרצים דמכל מקום בדרך זה תשמישו דחוק ביותר וראוי ליחשב כסתום יותר. ולי נראה שמכל מקום דרך התלמוד לחקור עד שיראה אם יצא לו שום חדוש בכך והוא שדקדק מדבריו מדלא נקט הכי שמעת מנה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות אינו עומד הואיל והפרוץ מרובה מכל אחד מהם ותירץ לו בעלמא הוי עומד ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא וכו' שבכל צד יש לו אויר גדול הימנו וצריך לפס שלש שלא ישאר מצד אחד שלו אלא אויר פחות מן העומד וצריך שתדע שאין הלכה כתירוץ זה אלא עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות אף בעלמא אינו עומד הואיל והפרוץ מרובה מכל אחד מהם וכן יתבאר בסוף הפרק בשמועת הכלים. ואם כן תירוץ זה אתה מפרשו על הדרך שאמרו בכמה מקומות מהכא לית את שמע כלום.

וחזרו והקשו ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ונמצא פס שלישי הסמוך לאויר העשר אין מאחריו אלא אויר כמותו ומאחר שלא אמר כן נמצא שסובר שאין אומרין עומד כפרוץ אפי' מרוח אחת ואין גורסין כאן משתי רוחות ואעפ"י שעומד שבין כלם מרובה על הפרוץ מכל מקום עומד של פס שלישי אינו אלא כפרוץ ואף בזו אעפ"י שמכל מקום היה לו לומר חדא מניה נקט רצה לדקדק בה לדעתי כדי לחקור אם יצא לו ממנה שום חדוש. ויש מפרשי' דבהכי ניחא ליה טפי דכל (דאפש) [דאפשר] למעוטי פרצה טפי מעלי יתירץ בה דבעלמא עומד כפרוץ מצד אחד נדון כעומד ואעפ"י שהעומד באמצע והאויר משני צדדיו הואיל ואין פרוץ שבצד אחד מרובה הימנו וכן הלכה כמו שביארנו אבל זה שצד אחד שלו פרוץ מרובה ובצד שני פרוץ כעומד לא. וחזר והקשה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה [וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה] שנמצא פס אמה ומחצה השני אין מצדו האחד אלא אויר (המה) [אמה] ותירץ בה אין הכי נמי אלא דכולי האי לא אטרחוה ויש חולקי' בקצת דברי' שכתבנו לומר שזה התירוץ האחרון עולה לכל הקושיות ונדחה מה שאמרנו אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטל ליה ונמצא שהוכשר בכל הצדדי' שהוזכרו כאן דרך קושיא וכן דוחים סוגיא של (הכלים) [חבלים] מפני זו ואין הדברים נראין וחזרו והקשו וליחוש דילמא (שבין) [שביק] פתחא רבה וכו' כלומר כשירחיק שתי אמות ויעשה פס שלש מניח פתח גדול והוא אויר עשר ונכנס בקטן שהוא אויר שתי אמות והרי הוא מבוי שיש לו שני פתחים הואיל ונכנס ויוצא בשניהם ואי אתה יכול לחשב מה שבין הפס ולכותל כסתום ונמצא צריך להניח הקורה מכותל לכותל כך פרשוה גדולי המפרשי' ויש מפרשים שמאחר שמניח הגדולה בטל ממנה תורת פתח וחזרה לה פרצה ונמצא פרוץ מרובה ואין הכשרן אלא בצורת פתח ותירץ לו שחזקה אין אדם מניח פתח גדול לילך בקטן אלא אם כן יש לו תועלת קצור בהלוכה כאותה של ר' אמי ור' אסי במבוי שנפרץ מצדו כלפי ראשו ולא נשאר בו פס ארבעה שאם הפרצה שלשה טפחים אעפ"י שנשאר עומד מרובה פסול משום דשביק וכו' שבזו יש תועלת קצור בהלוכה והדבר מצוי לעשות כן אבל זו שני הפתחים ברוח אחת הן כך פרשו גדולי הרבנים ומכל מקום אנו לא פרשנוה משום דשביק וכו' אלא מפני שאין כאן קורה על המבוי. ולגדולי המפרשי' ראיתי בקושיא זו שפרשוה מראש השמועה ר"ל במה שאמר עליה שאם יש בה פס ד' טפחים מתיר פרצה עד עשר מפני שאותה פרצה נחשבת פתח אלמא מניח אדם פתח המבוי ויוצא בזה וכל שמניח פתח מבוי בשאינו ראוי כך הוא מניח פתח גדול בשביל קטן:

ולעיקר השמועה יש שואלים מה ענין שבמבוי הנפרץ מראשו פס ארבעה מתיר פרצת עשר ולמעלה במבוי חמש עשרה אמה מצריכין פס שלש אמות לבטל פרצת שתי אמות ויעשה פס ארבעה ויציל פרצת חמש אמות ויניח הקורה מן הפס לכותל ותירצו גדולי המפרשי' שבנפרץ כלפי ראשו עדיין כותל שבו הפרצה ועומד שלה מרובה על הפרוץ ומתוך כך ראוי לדון את הפרצה כפתח אבל מבוי חמש עשרה אמה אין כאן כותל רביעי כלל ופס ארבעה אינו מתיר ביתר מעשר אלא צריך הוא לסתום כל היתר מעשר ואף הם חזרו ותירצוה בפנים אחרים לומר שבזו שבכאן תחלת מבוי הוא שמאחר שאין מבוי זה ראוי להכשירו בלחי וקורה הרי הוא כמבוי פחות מעשרה שצריך לחוק בו ארבע אמות ומאחר שעכשו הוא נעשה מבוי מתחלתו אין תחלת מבוי בפחות מארבע אמות והילכך צריך לסתום בעומד מרובה על הפרוץ אבל נפרץ מצדו סוף כותל מבוי הוא שנפל שהרי עומד שלה מרובה על הפרוץ והמבוי ראוי להיותו נתר בלחי וקורה מן הפרצה ולפנים והלכך דיו בפס ארבעה כדין סוף מבוי על הדרך שביארנו למעלה. ולקצת גדולי הדור ראיתי שכתבו שפס ארבעה האמור לרב אמי ורב אסי אין ראוי לומר שיהא אויר הסמוך לו מבטלו שאין לומר כן אלא בעומד שאנו צריכין לו לבטל את הפרוץ כגון עומד משתי רוחות או עומד כפרוץ אבל בעומד מרובה או שאינו צריך להצטרף בבטול הפרוץ כגון פס זה שאף בזולתו יש כאן עומד מרובה כמו שביארנו ואין אנו צריכין לפס ארבעה אלא להיות הקורה באה במקום חשוב אין אומרין שיהא אויר מבטלו ועוד כתבו בה שלא אמרו (עליה מצדי בארבעה) [בנפרץ מצדו דבעינן פס ד'] דילמא שביק אלא בהכשר קורה או לחי שכל שמניחין אותה בטלה מתורת פתח אבל בהכשר צורת פתח גמור לא אמרו ויש לחלוק בזו:

עור האסלא וחלל שלו מצטרפים לטפח ואסלא זו הוא עור כסא של בית הכסא ומקצת גאונים פירשו בו שמנהג בארץ יון שיש להם כסא של ברזל קטן שמוליכין אותו הולכי דרכים ומקיפין אותו ברצועות של עור ונשאר חלל באמצע מעט וכשיושב בו הרוצה לפנות מכוין להיות פי הטבעת על החלל ואף הרצועות מתפשטות מעט להיות הנקב מתרחב כפי צורך היושב ואמר שאותם רצועות וחלל שבהן מצטרפות לטפח שאותו חלל נידון כסתום והוא טפח לענין אהל לטמא כל המתאהל תחתיו ולחוץ על מה שעליו:

ולענין ביאור נחלקו בסוגיא זו בשיעור זה שלרב דימי יש שם אצבעים רחב של עור לארבעת צדדיו ואצבעים על אצבעים רחב באמצע ונמצאו בו שש אצבעות על שש אצבעות ולרבין אצבע ומחצה רחב לארבעת הצדדין ואצבע על אצבע חלל ונמצאו ארבע על ארבע והיינו סבורים שאין מחלוקת ביניהם כלל אלא שזה משער את הטפח באצבע קטנה וזה בגודל שכך אמרו במנחות פרק תכלת [מ"א:] טפח ארבע בגודל חמש באצבע שש בקטנה עד ששאלו התלמידי' אם אין שום מחלקת ביניהם מפני מה לא שיער רבין את אלו בכוון אצבע ושליש מכל הצדדין ואצבע ושליש באמצע אלא שאעפ"י שאין מחלקת ביניהם בשיעור הטפח יש מחלקת ביניהם בעומד מרובה משתי רוחות שלרבין אינו עומד ולפיכך מצריך עומד מרובה מכל צד (והשיבום) [והשיבו] ואם בזה הם חולקים אף רב דימי היאך (תפשה במועד) [שיער בעומד] כפרוץ מכל צד והיה לו ללמדה בפרוץ שבמקום אחד מרובה אלא שהעומד שבין כלם מרובה כגון אצבע ושני שלישים מכל צד ואצבעים ושני שלישים באמצע והעלוה שאם נחלקו בפרוץ כעומד של (חדו) [רוח] אחת נחלקו שלרב דימי עומד ולרבין אינו עומד וכבר פסקנו שפרוץ כעומד עומד. ולענין האסלא יש חולקין שלא לדונו באהל אלא בסתום מכל וכל ואף זו אעפ"י שנאמר עליה תנן התם העידו עליה שאינה משנה אלא ברייתא בפרק י"ז של מסכת כלים אלא שיש מפרשי' דבר זה לענין מושב שכל פחות מטפח אינו ראוי לישיבה ולא נאמר חמשה על חמשה אלא לענין משכב וכן עיקר וכן פרשוה גדולי המפרשים בכאן. וגדולי צרפת פרשוה כן במסכת כלים פרק כ"ב:

כבר ביארנו בראש הפרק שצורת פתח מכשיר את המבוי בין ברחב יתר מעשר בין בגבוה יותר מעשרים ושאמלתרא והוא הדין למיני ציורין וכיורין מכשרת בגובה למעלה מעשרים אבל אם אמלתרא ומיניה מכשירים ברחב מעשר נשאלה כאן ולא הובררה ואף גדולי הפוסקי' והמחברי' לא הזכירוה וגדולי המפרשי' נוטים בה לקולא שהרי מחיצה רביעית מדרבנן וספק סופרים להקל וכמו שאמרו בסוגית לחי הבולט הוה ליה ספק דדבריהם ולהקל אלמא שכל ספק מחיצה רביעית לקולא. ויש מחמירין ממה שאמרו פרק גגות [צ"ה.] בעירובין אמרו ולא במחיצות שהמחיצות הואיל ועקרן מן התורה מחמירין בהן אף ברביעית שכל שעקרו מן התורה אין מקילין בספקו וכמו שאמרו בפרק שלישי [ל"ו.] שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה. וגדולי הדור נוטים לדעת זה ומפרשי' במה שכתבנו מסוגיית לחי הבולט מפני שהוא כספק ספקא שאם עומד מרובה הוכשר משום עומד ואם פרוץ מרובה הוכשר משום לחי:


דף יא עמוד א[עריכה]


חצר שרבה פתחים וחלונות יראה מסוגיא זו בענינה קצת דברי' שראוי לתמוה עליהם ומכל מקום צריכים אנו להעירך תחלה בביאור הסוגיא דרך קצרה והוא שאמר על מה שהיה רב אומר שאין צורת פתח מועיל לרחב יותר מעשר מדברי רבינו נלמוד על חצר שרובה ר"ל רוב ארבעת דפנותיה פתחים וחלונות שאינה נתרת בצורת פתח אחר שהפרוץ מרובה שהרי פרוץ מרובה בחצר (ברחב) [אוסר כרחב] יתר מעשר במבוי וכשם שיתר מעשר אין צורת פתח מכשירתו במבוי כך פרוץ מרובה בחצר אין צורת פתח מכשירו:

זהו תחלת השמועה וגאוני הראשוני' דקדקו ממנה שיתר מעשר אינו אוסר בחצר אם עומד שלה כפרוץ. ומכל מקום גדולי הפוסקי' והמחברי' וגדולי המפרשי' פסקו שאף חצר יתר מעשר פוסל בו אף בעומד מרובה שאין הכשר בצדי חצר ומבוי אלא בעשר ולמטה מהם ובעומד כפרוץ שכל יתר מעשר פרצה היא ואין פרצה נכשרת לא בלחי וקורה ולא בפס ארבעה ולא בעומד מרובה ואם כדבריהם היה להם ללמוד גם כן שפרוץ מרובה אוסר בחצר ולא במבוי וזה פשוט לאסור ואם כן אתה צריך לפרש שבחצר גופה היה יכול לומר הואיל ויתר מעשר פוסל ופרוץ מרובה פוסל מה יתר מעשר אין צורת פתח מועיל בו אף פרוץ מרובה אין צורת פתח מועיל בו אלא אגב דסליק ממבוי נקט ליה מבוי וכן עיקר.

ואחר כך צריך שתדע שהרבה גאונים דקדקו מכאן. שמאחר שאין הלכה כרב אין הלכה במה שלמדים הימנו ואם כן אף פרוץ מרובה שבחצר צורת פתח מכשירו אף בכל צדי החצר ואם כן חצר פרוצה מד' רוחותיה ויש בה צורת פתח לכל רוח נתרת בלא מחיצה כלל וכמעשה של קונדסין דנזכר בסוגיא זו כמו שיתבאר. וקצת גדולי הדור מתמיהים עליה שאם כן פסי ביראות שלא הותרו אלא לעולי רגלים יעמידו קנה על גביהן ויותר לכל אלא שבתוספות תירצו אין הכי נמי אלא שהיה הרוח מוליכם לרוב גבהם ועוד שהיו נכנסין שם בגמלים טעונים ואף הגמלים היו נוגעים בהם במשאם ואף לענין שיירא התירו בחבלים על גבי קונדיסין. ומכל מקום הם מפרשי' בדרך אחרת וכתבו שלא נאמר דבר זה אלא בדופן רביעי שעליו אמרו ברחב מעשר ואם יש בו צורת פתח אינו צריך למעט אבל בכותלים שבצדי המבוי אין צורת פתח מכשיר ביתר מעשר והם מפרשים שדעת רב הועילנו לכך שמאחר שהוא מחמיר בה אף ברביעית דיינו שנחלוק עמו בה הא בשאר דפנות נודה לו במבוי וכן בחצר וכן הדין בפרוץ מרובה שלא יכשירנו צורת פתח ולעולם אין צורת פתח מכשיר אלא בעשר לבד ובפרוץ כעומד ואף בתלמוד המערב אמרו במתני' של חבלים אין פאה מצלת יותר מעשר אלא שאף בגבוה מעשרים אמרו שם שאינו מכשיר נראה שאינו הולך על שיטת גמרא שלנו. וגדולי המחברי' נוטים לדעת אחרת שצורת פתח מועיל ליתר מעשר אבל לא לפרוץ מרובה והוא שכתבו כל מחיצה שפרוץ שלה מרובה על העומד אינה מחיצה אבל פרוץ כעומד מותר ובלבד שלא יהא שם פרצה יתר מעשר אינה מפסדת המחיצות והוא שלא יהא פרוץ מרובה ומכל מקום בראש המבוי שהוא כותל רביעי על (כרכך) [כרחך] אתה מכשירו בצורת פתח ביתר מעשר ופרוץ מרובה. ומפלש שהכשרו בצורת פתח מכאן ולחי מכאן דוקא בשאינו יתר מעשר:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהשיבו שאין לדמות יתר מעשר לפרוץ מרובה שיתר מעשר לא הותר לר' מאיר בפסי ביראות שהרי לא הכשיר אלא בשיעור של שני רבקים של שלש שלש ושיעור כל פרה אמה ושני שלישים ונמצא בין כלם רחב עשר אבל פרוץ מרובה הותר שם לדברי הכל ויהנה בו צורת פתח ואעפ"י שהשיבו הוא חוזר ומסייעו ממה שאמרו רבה בהן פתחים כשר ובלבד בעומד מרובה אלמא שבפרוץ מרובה אין צורת פתח מועיל אלא שהעמידוה בפתחי שימאי ר"ל שערים שוממין ונחלקו בפירושו חד אמ' דלית לה שקפי וחד אמ' דלית לה תקרה וענין שיקפי פירשו מקצת גאונים משקוף למעלה כעין קנה על גביהן אלא שעקר הדברים כדברי גדולי הרבנים שפרשו כן בענין תקרה ופרשו בשיקפי שאין שם עמודים מכאן ומכאן כגון שנחלצו האבנים מכאן ומכאן ואין קנה שמכאן ומכאן אלא כעין גדודי עד שנפסדה צורת הפתח והרי בין זה ובין זה אין כאן צורת פתח ואתה צריך על כל פני' בה לעומד מרובה הא כל שצורת פתחו כתקנה צורת פתח מכשיר אף בפרוץ מרובה וכן הלכה על הדרך שכתבנו.

וחזרו ומצאו שאף ר' יוחנן סובר כרב שלא להתיר יתר מעשר בצורת פתח מאחר שנעץ ארבעה קונדיסין בארבע פנות השדה ומתח זמורה על גביהן מזה לזה כעין צורת פתח והתירו לו לענין כלאים שאם יש גפנים תוך הקונדיסין יהא זורע חוצה להן בלא הרחקה ורואין זמורה המתוחה ככותל מפסיק שזה סומך (מגדר) לגדר [מכאן] וזה סומך מכאן שהרי מכל מקום אעפ"י שיש שם יניקה אין כאן מראית העין והתיר ר' שמעון בן לקיש כן לענין שבת לטלטל בתוכו כאלו היה הכותל בנוי ור' יוחנן אסר (ומאי) [ובמאי] כלומר זמורה זו [המתוחה] שנחלקו בה לענין שבת כיצד היא עומדת אילימא מן הצד ר"ל שנעץ הזמורה ומתחה על הקונדס וכן בשלשתם [ובכי] הא מי שרי ריש לקיש והא אמ' רב חסדא צורת פתח שעשאה מן הצד לא עשה כלום כמו שיתבאר בסמוך אלא על גבן ר"ל מזה לזה על הדרך שפירשנו על גבי כלן ובמאי כלומר כמה ריוח בין קונדס לקונדס אי בעשר לבד למה אסר ר' יוחנן אלא לאו ביתר מעשר ואף מכאן אתה למד מה שדקדקו רבים למעלה להתיר בצורת פתח אף פרוץ מרובה וזו נראית כראיה ברורה לדעתי אלא שלשאר דעות אתה דוחה סוגיא זו. ומכל מקום תירצה בעשר ומן הצד ונחלקו בצורת פתח שמן הצד אם מכשיר אם לאו.


דף יא עמוד ב[עריכה]


ואחר כך מקשה לר' יוחנן ולריש לקיש מדי דהו אדידהו ממה שאמרו פאה מותרת לענין כלאים אבל לא לשבת ופאה היא אותה זמורה המתוחה על ארבע קונדיסין וקורא לה פאה על שם שמקפת את כלה ואינה מכסה את כלה ואמר שמתרת בכלאים לזרוע בחוצה להם אעפ"י שיש גפנים בתוכה אבל לא לשבת לטלטל בתוכה ור' יוחנן אמר אף לכלאים אינה מחיצה. ולריש לקיש מיהא אתה יכול לתרצה שזו השניה לדעת רבותי' אמרה וכדקאמר בהדיא משום ר' יהודה (בין) [בן] חנינא. ואף לר' יוחנן אם תפרש בראשונה על גבן ובשניה מן הצד ניחא אלא אי תרוייהו מן הצד קשיא דידה אדידיה ופירש שזה שאסר אף כלאים ביתר מעשר. והוא שואלו (נימנא) [ומנא] תימרא דשני לן בין עשר ליתר מעשר ר"ל לענין כלאים ומן הצד והביאה ממעשה בר' יהושע שהלך אצל ר' יוחנן ומצאו שיושב בין אילנות ומתח זמורה בין אילן לאילן ושאלו אם גפנים כאן מהו לזרוע כאן ואמ' לו בעשר מותר ביתר מעשר אסור ואי בעל גבן ביתר מעשר אמאי אסור והתניא היו שם גפנים הדוקרנים פי' המתפצלים כגון שפצל קנה ונתן אחד לכאן ואחד לכאן וקנה על גביהן כקונדסין שהזכרנו למעלה ואמר שאם עשה להם פאה ר"ל אף ביתר מעשר מותר אלא מן הצד ובעשר מותר יתר מעשר אסור ולמדת שהזמורה בין אילן לאילן או בין קונדס לקונדיס על גבן הוי צורת פתח ואעפ"י שהמבוי כשמשים הקורה על שני הכותלים אינו צורת פתח אינו דומה לזו שהאילנות והקונדסין דומין הם לקנה מכאן וקנה מכאן מה שאין כן בכותלים:

זהו ביאור הסוגיא וכבר הרגשת מדברינו מה שראינו לפסוק מתוכה ולפי דרכך יש לך ללמוד הימנה שאעפ"י שהחכם מרגיש בעצמו שהוא בקי ראוי הוא שיחזר להיות הדברים אצלו בקבלת חכם שאין ראוי לו לסמוך על עצמו אלא בקבלה והוא שאמרו שהלך ר' יהושע בן קרחא אצל ר' יוחנן בן נורי ללמוד תורה אעפ"י שבקי בהלכות כלאים:

זה שייעדנו לבאר בצורת פתח שעשאה מן הצד שלא עשה כלום פרשו גאוני הראשונים שעשאה בצד הכותל סמוך לקרן ובאים עליה משום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן פירשוה גדולי הפוסקי' והמחברים. ואין הדברים נראין שאם כן היה לו לומר צורת פתח שעשאה בקרן זוית ועוד שאף רב הונא בריה דרב יהושע שהוא מריה דשמעתא דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי לא אמרה אלא באוכלת משתי רוחות * {ציור} וכמו שביארנו למעלה במחלקתם של אביי ורב יוסף במשך מבוי ולא עוד אלא שלא נאמרה אלא בנפרצה הא כל שהוא עשאה ובצורת פתח ודאי פתחא הוא ואעפ"י שאמ' לא עבדי אינשי פירושו הואיל ואין דרך בני אדם לעשותה אף כשנפרצה מאליה לא יהא קרוי פתח וכן יראה ממבוי שצדו אחד ארוך וכו' שרבא אמ' אחד זה ואחד זה אינו מניחו אלא כנגד הקצר וטעמא קורה משום היכר ואין היכר באלכסון ואלכסון הוא קרן זוית וצורת פתח ודאי משום מחיצה הוא ונמצא שהוא מכשיר בקרן זוית וגדולי הרבנים פרשוה בשקשר הקנה הראוי להיות על גביהן מצדן ומשום דעל גבן ממש בעינן ולא מצדן וגדולי המפרשי' פרשוה שנעץ קנה באמצע המבוי וקנה אחד בצד הכותל וקנה על גביהן והניח שאר המבוי פרוץ בלא לחי וקורה שזה ודאי אסור ואפי' נכנס רוב המבוי בפתח זה רואין אותו כסתום עד שיהא עומד מרובה על הפרוץ ובשמועת קונדיסין אתה מפרש לדעת זה מן הצד שמתח זמורה בין קונדס לקונדס ונעץ ראש הזמורה בקרקע כעין קנה ונמצא הקונדיס קנה אחד והזמורה שבאמצע קנה אחר ומתיחת הזמורה למעלה קנה שעל גביהן ונשאר השאר בלא זמורה. וגאוני הראשונים פירשו פתח' בלא צדדין. ואין זה כלום שאין צורת פתח בלא שיקפי כמו שביארנו למעלה. ויש מי שכתב שלא נאמר שאין פתח שבקרן זוית פתח אלא דוקא בקנים וכיוצא בהן הא בבנין הגמור בכל מקום הוי פתח וכן מה שאמרנו שאם נתן הקנה העליון באמצע אינו פתח דוקא בקנים וכיוצא בהן אבל בבנין או מחיצה גמורה אף בדרך זה הוא חשוב פתח. וכן יש מי שכתב שאף בכותלים שצריכין צורת פתח או קורה על גביו לאו דוקא תקרה אלא איזה בנין על עומד שבצדדין ואם הי' פרוץ על גביו ואין בו אלא עומד שבצדדין צריך שיהו בו מזוזות ר"ל שלא תהא הכותל שוה במקום המזוזות ובזה הוא נדון בצורת פתח וכל שאין בו אחת מאלו אינו אלא פירצה בעלמא:

צורת פתח צריכה שתהא בריאה לקבל דלת [כל] דהו אפי' של קשין ואפי' קנה העליון דיו בכך הואיל ויש עומד מכאן ומכאן סותמין מעט במבוי אעפ"י שהקורה המונחת עליהם דקה מן הדקה ושאינה בריאה לקבל אריח בבנין עם הטיט ואינה רחבה טפח שלא הצרכנו כל אלה (בקורה) אלא בקורה הנכנסת בכותלים ואין שם צורת פתח כגון במבוי שאינו רחב יתר מעשר:

צורת פתח צריכה היכר ציר שהרואים יכירו בקנה שמכאן ומכאן שיש שם מקום מוכן ליכנס בו דלת ומפני שבקנה מיהא אין מקום לציר הוא מפרש בכאן אבקתא כלומ' כעין עניבה של חבל או של גמי ודבר זה לא הזכירוהו גדולי הפוסקי' והמחברים מפני שהם גורסי' אשכחינהו רב אחא לתלמידיה דרב אשי אמ' להו אמר מר מידי בצורת פתח אמרו לא כלום והם מפרשי' שאינה צריכה כלום ולדעתם על זו של היכר ציר נאמרה ולפיכך לא הזכירוה. ובתוספות כתבו שהדבר ספק אם על היכר ציר שאלוה אם על ראויה לקבל דלת שאלוה ומחמירין מספק וגדולי הדור נוטים לפרש שעל שתיהן שאלו ועל שתיהן השיבם ולא כלום. ולדעתם אין צריך לראויות לקבל דלת ולא להיכר ציר שהרי אחר כך אמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן וקנה אינו בר קבלת דלת ולא כן היכר ציר וכן שבירושלמי אמרו קנה מכאן ומכאן וגמי על גביהן ומכל מקום יש מפרשי' ולא כלום כלומר אינו אומר בה כלום אלא שהדברים מוכיחים שזה שאמר אחר כן צורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן נאמרה כנגד אלו כלומר ואחר שכן אין כאן קבלת דלת ולא היכר ציר אלא שראוי להחמיר בה:

קנה שעל גביהן אינו צריך שיהא נוגע בקנים שבצדדין אלא כיון שגבוהות עשרה אומרים גוד אסיק:

כפה הוא ענין שיש מזוזות ישרות מכאן ומכאן ומתעגלות בראשיהן ואותו עגול נעשה להם כמין (סריף) [צריף] כגון זו {ציור} והעגול שלמעלה נקרא כפה וממקום שממנו ולמעלה מתחיל להתעגל היא מתקצר ואין בו רחב ארבעה והעמודים הישרים שמכאן ומכאן קודם שיתחיל להתעגל קרוים רגלים וכל שאין רחבה ארבעה בין עמוד לעמוד אינו פתח לא לענין שבת ולא לענין חיוב מזוזה ואם יש ברחבה ארבעה ואין רגליה גבוהים עשרה אינו פתח גם כן שאין פתח אלא ברחב ארבעה וגובה עשרה. ולא סוף דבר בשאין רגליה גבוהים ג' שהוא כארעא סמיכתא אלא אפי' גבוהי' ג' אע"פ שיש בכפה עובי גדול שאלו ירצו לחוק בו כדי להגביה יושר רגליה עד עשרה ישלימוהו לעשרה ועדיין כיפה תשאר קיימת אינו כלום שאין רואין את הסתום כחקוק כדי להשלים אבל כל שרחבה ארבעה בגובה עשרה ר"ל שרגליה גבוהים עשרה חייבת במזוזה אעפ"י שלמעלה מעשרה היא מתעגלת וכן לענין שבת פתח הוא ולפי דרכך למדת מה שכתבנו שאין הקנה העליון צריך ליגע לקנים שבצדדים שהרי הכשר הפתח ברגליה הוא והעגול מפסיק בין תקרה עליונה למזוזות:

המשנה השניה והיא גם כן מענין החלק הראשון והוא שאמר הכשר מבוי וכו' והיו סוברים בגמרא שהוא אמר כן אפי' על מבוי מפלש עד שהיו מקשים עליה כמו שיראה לך שם. והעלו בגמרא שמבוי סתום אמרה ואינו מפלש אלא מרוח רביעית ונחלקו בהכשר אותו רוח שלבית שמאי צריך לחי וקורה שהם סוברים שמן התורה אין רשות היחיד אלא בארבע מחיצות אפי' לזרוק אעפ"י שמדברי סופרים לזרוק מתוכו לרשות הרבים מתחייב בשלש ולהיתר טלטול מן התורה גם כן צריך ארבע והלכות סיני הידועה במחיצין באה להקל לטלטול ולהחמיר לזריקה והעמידה את הרביעית ללחי וקורה ולבית הלל שלש מחיצות רשות היחיד מן התורה ומדברי סופרי' מיהא בשתים חייב בזריקה ולטלטל שלש בדין תורה ובאה הלכת סיני להחמיר בטלטול ודיה שתעמידנה בלחי או קורה והלכה כבית הלל כמו שיתבאר. ולמדת שכל שאמרו בית שמאי לחייב הזורק משלש ולבית הלל משתים אין זה דוקא מן התורה אלא לבית שמאי מן התורה ארבע מחיצות בעינן ולבית הלל שלש אפי' לזרוק. ומה שאמרו בגמרא לבית שמאי לזרוק משלש מיחייב ולבית הלל לזרוק משתים מיחייב כך פירושו לימא לבית שמאי ארבע מחיצות דאורייתא ואף לזרוק לא נחמיר בהן ותירץ לזרוק מיהא מחמירין בהן ולא מיחייב דוקא. וכן ראיתי לגדולי הדור שגורסין לבית שמאי לזרוק משלש אסור לטלטל עד דאיכא ארבע ולבית הלל לזרוק משתים אסור לטלטל עד דאיכא שלש ושתים אלו דוקא בעריבן ר"ל שנוגעות זו לזו שאם מכוונות זו כנגד זו הרי רשות הרבים כך הוא ור' אליעזר נוטה לדעת בית שמאי אלא שמיקל מלחי וקורה לשני לחיים.

משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא רחב פחות מארבע אמות שניתר בלחי או קורה על מה נחלקו על זו מארבע אמות עד עשר. ור' עקיבא השיבו שעל שניהם נחלקו ועל כלם הלכה כבית הלל. ולחי זה צריך שיהא סמוך לכותל או בפחות משלשה.

ובגמרא שאלו למטה עד כמה כלומר שנאמר שמאותו שיעור ולמטה לא יהא צריך (מחיצה ואין הלכה כר' אליעזר) כלום ופרשו בו ארבעה טפחים שעד כאן שיעור מבוי ברחב ומארבעה ולמטה אינו צריך כלום ומותר לטלטל בכלו שאינו חשוב פתח כלל וגדולי המחברי' כתבו שעד שלשה צריך הכשר וכל שרחבו משלשה ולמטה א"צ כלום שכלבוד דמי ונראה לדעתם (שתורת) [שמתורת] לבוד הם באים עליה ומה שאמר רב אהילאי בגמרא עד ארבעה מפני שהוא סובר כרשב"ג שבפחות מארבעה לבוד הוא. ונראה סעד לדבריהם בירושלמי ששונה לה בשמו והוא ששנו שם רבן שמעון בן גמליאל אומר מבוי שאין בו ארבעה טפחים רחב אין צריך קורה. ומכל מקום לדעתנו רב אהילאי אף לדעת חכמי' אמרה ולא משום לבוד אלא שכל שאין רחבו ארבעה אינו קרוי פתח וכתבו בה גדולי המפרשי' שאף אם היה המבוי רחב מבפנים הואיל ומתקצר והולך עד שפתחו פחות מארבעה אינו צריך כלום שאם תאמר דוקא בשכל המבוי בפחות מארבעה לא היו צריכין לאמרה שהרי מקום פטור הוא וכל שכן שלא נחלקו בה בגמרא אלא לא נאמרה אלא במבוי ר"ל שיש בו רחב ארבעה או יותר במשך ארבע אמות אלא שמתקצר כנגד פתחו עד שנעשה פתחו פחות מארבעה. וראיה ברורה לזה לדעתי מה שאמרו בגמרא אי בדופן שבעה (נסגי) [תסגי] ליה בשלשה ומשהו שהרי לא ישאר שם רחב ארבעה טפחים. והרי למדת שכל שאין בפתחו ארבעה אעפ"י שמפתחו ולפנים ארבעה (אפי' בפחות משלשה) אינו צריך הכשר אלא שמכל מקום תורת עירוב אינה נפקעת הואיל ודיורין חלוקין שאין העירוב בא אלא מצד חלוק הדיורין והרי הם חלוקים:


דף יב עמוד א[עריכה]


זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אעפ"י שמבוי סתום הכשרו בלחי וקורה חצר מיהא צריכה שני פסין ר"ל לחי מכאן ולחי מכאן או פס ארבעה ברוח אחת וכן בפרצתה ר"ל אם נפרצה לרשות הרבים במילואה אם נשארו לה גפופין מכאן ומכאן במשהו מותר לטלטל בכלה אם הגיפופין בגובה עשרה אין צריך צורת פתח הואיל ואין פרצתה ביתר מעשר ואם לא נשאר לה גיפוף אלא מצד אחד צריך שיהו בו ארבעה טפחים ומכל מקום ברחב מעשר צריך צורת פתח וזה שהכשרנו חצר בפס ארבעה או בשני לחיים כתבו גדולי הדור דוקא בדופן רביעית כמבוי אבל בשלישית צריך לעומד מרובה ובפרצת עשר לבד ואם לא כן צריך צורת פתח (לדעת) [ולדעת] קצת אף צורת פתח לא יכשיר כדרך שכתבנו למעלה. וחצר שאינה רחבה בפתחה ארבעה אין אומרי' להתירה בלא כלום כדרך שאמרנו במבוי אלא צריכה שני לחיים במשהו או רוב דופן והוא שאמרו בזו כאן בחצר כאן במבוי כלומר שלא התירו פחות מארבעה אלא במבוי:

מחיצה תלויה והיא שאינה מגעת עד הקרקע בפחות משלשה אינה מחיצה ולא התירוה אלא במים בגזוזטרא שהיא למעלה מן הים על הדרך שיתבאר במסכתא זו קולא הוא שהקלו חכמים ואעפ"י שהקלו בה מכל מקום לשון ים שנפרץ החצר (לו) במלואו אין מקילין בהכשרו במחיצה תלויה אלא שבצדדין ידועים לא לענין למלא ממנה ולא לענין טלטול בחצר וכיצד הוא דין זה הרי אמרו לשון ים הנכנס לחצר אין ממלאין הימנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה עשרה ר"ל שנפרצה החצר מצד כותל אמצעי הסתום ונכנס בו לשון ים והרי שהים כרמלית והחצר רשות היחיד. ופרשוה גדולי הרבנים שלא נפרצה במלואה וראיה להם על שהפליגו בה בין עשר ליתר מעשר אם נפרצה במלואה אף בעשר דינה כיתר מעשר. ומכל מקום גירסת הספרים מימלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן והרי (נפרסה) [נפרצה] חצר במילואה למקום האסור לו. ומכל מקום הם מפרשים שכל פרצה יתר מעשר מלואה הוא קורא לה ועוד שמאחר שהוא מחזר בקושייתו להיות לשון ים זה אוסר מה שבפנים הרי אין בין שפת הלשון הנכנס לחצר מחיצות כלל לענין מה שבפנים והרי שאר החצר (לענין מה שבפנים) נפרצה למקום האסור לה ופירו' הדברי' שלשון ים זה שנכנס לחצר דרך פרצתו אם פרצת החצר במלואה ר"ל שלא נשאר שם פס ארבעה או שני משהויין נשארים לכאן ולכאן אין זה פתח ואין ממלאין ממנה בשבת בחצר אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסתו שהיא מחיצה הנכרת שלשם המים נעשית והואיל ויש בה עשרה אעפ"י שרחוקה מן הקרקע שלשה מחיצה תלויה מתרת במים ואומרי' בה גוד אחית אחר שיש שם עשרה מה שאין כן בשאר מחיצות דגוד אסיק אמרינן גוד אחית לא אמרינן בזו אמרינן גוד אחית אחר שנעשית לשמה ושניכר לכל שלשם זו נעשית ושאינה משמשת לדבר אחר או שתהא שם מחיצה נוגעת בקרקע הא לא היתה שם מחיצה נוגעת בקרקע ולא מחיצה תלויה שיהא ניכר לכל שבשבילה נעשית אין ממלאין הימנה.

ויש שפרשו במחיצה זו לגדור בה את הפרצה עד שלא ישאר מן הפרוץ אלא עשר לבד וכל שאינו בדרך זה אין ממלאין ואפי' לא היה הלשון עמוק עשרה ורחב ארבעה שאינו חולק רשות לעצמו והיה לנו [לומר שבטל] אצל החצר מכל מקום אסור מפני שאף הלשון נפרץ במלואו לים ואינו מכלל החצר שכל מים הנכנסי' בפרצה היוצא מתורת פתח אין להם דין החצר אלא דין כרמלית עד שימעט הפרצה עד עשר או שיעשה צורת פתח ובפרצת עשר מיהא הואיל ויש בה פס ארבעה או שני משהויין אינו צריך כלום ומותר למלאת וכל שכן לטלטל בחצר הא בפס אחד של משהו [אינו] מתיר בחצר אפי' במים. וכתבו גדולי המפרשי' דוקא בשאין בלשון עומק עשרה ורחב ארבעה שהוא בטל אצל חצר כמו שכתבנו ופרצה אין כאן שפתח הוא אבל אם הלשון עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי הוא חולק מקום לעצמו ואף בפרצת עשר לבד צריך מחיצה עשרה במקום כניסתו לחצר ואפי' נשארו משהויין מכאן ומכאן שהרי בפרק שתוף [פ"ז.] אמרו אמת מים העוברת בחצר ונחשבת לכרמלית אין ממלאין הימנה עד שיעשו מחיצה על פי רחבה בכניסה לחצר וביציאתה מן החצר כדי שיהא ניכר שבשביל המים נעשית ואין כותל החצר שהמים עוברים תחתיה מועלת לה אחר שגבוהה ממנה והיא אצל האמה מחיצה תלויה מפני שאין מחיצה תלויה מתרת במים אלא בשניכר שבשבילה נעשית וכשהקשו להם מאמת המים שהיא ממלאין ממנה על פי זקנים תירצוה שלא היתה בה עומק עשרה ורוחב ארבעה (אלא במחיצה) ואף בלשון ים האמור כאן אין משהויין הנשארים מועילים יותר מכותל החצר. ושאלו על הראשונה בפרצה יותר מעשר שלא אסורו אלא על המלוא אבל הטלטול מותר בכל החצר חוץ מן הלשון בלא מחיצה והרי נפרצה למקום האסור לה על הדרך שפירשנו. ותירצה בדאיכא גידודי ואי אתה יכול לפרש שני משהויין בבליטת אבנים הנשארות בפרצה מכאן ומכאן שאין אלו אלא כעין לחיים ולחיים ביתר מעשר מה טיבן. אלא שפרשו גדולי הרבנים שנשאר בפרצה כותל שלם בגובה עשרה למטה מן המים אלא שהים מכסהו ודנין אותו לטלטול במחיצה עשרה הנעשית לשמה ואוסרין את המלוא הואיל ואינה נראית טפח ובגלוי טפח היינו מתירין את הכל.

ויש מפרשי' גדודי אבנים גדולות ממעטות את הפרצה עד עשר בכל שלמעלה מן המים ואינה פרצה יתר מעשר מכל וכל שכל שמן המים ולמעלה מיהא אין בה פרצת עשר ולפיכך הטלטול מותר אבל המלוא מכל מקום אסור שהרי אף כשתאמר שלמטה מן המים גם כן אין שם פרצת עשר בקצת מקומות מכל מקום אינן מעכבין מרוצת המים וכל שכן אם משם ולמטה יש שם פרצת עשר. וגדולי המפרשים כתבו לא שכשאתה סבור שאין מחיצה כלל בין החצר לאותו הלשון אלא שיש ביניהם מחיצה עשרה כגון שיש ללשון במקום כניסתו עמק עשרה למים שחוץ לחצר אלא שהחמירו ודנו את המים כאלו הם קרקע ליחשב כרמלית והקלו בהם בזו להיותם כמחיצות מיהא לטלטול החצר וזו היא צורתו {ציור}. וכתבו בה גדולי המפרשי' כגון שהחצר כ"ז אמה ברוחב וארכה כמה שיהיה ונכנס בה לשון שרחבו י"א אמה ונשארו בחצר ח' אמות מכאן וח' אמות מכאן וגידודי ראש הלשון הפנימי גבוהים עשרה טפחי'. וראיתי בפירוש דבריהם שחצר זו הואיל ויש לשני צדדיה שמנה אמות מכאן ומכאן נמצאת חצר ראויה באותו מקום לשני פתחים אחד בכל צד שיהו בין שני צדדין שני פתחים שסתם פתח ארבע אמות וארבע אמות לפני הפתח ולא שנזדקק לפתחים ממש שכל שיהו בחצר שני שני בתים פתוחים די לה בכך אלא שיהו ראויות לפתחים במקום זה להחשיבה בו לתורת חצר ואם לא כן בטל חצר לגבי מים וכל שהמים אסורים חצר אסורה ונמצא אסור אף הטלטול אבל בדרך הותר הטלטול אעפ"י שנאסר המלוא.

ולמדת מדברינו בשמועה זו חמשה דינין. אחד שכל שנפרצה במלואה או ביתר מעשר אף במשהויין שבבליטת אבנים מכאן ומכאן אם אין שם גידודין אלו שהזכרנו אסור המלוא והטלטול אף באין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה. והשני בגידודין אלו המלוא אסור והטלטול מותר. והשלישי שבעשר ובמשהויין מכאן ומכאן מותר המלוא והטלטול באין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה. והרביעי שאם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה המלוא אסור והטלטול מותר ובזו מיהא יש אומרים שהכל אסור. והחמישי שבמחיצה עשרה ניתר המלוא והטלטול אף בעמוקה עשרה ורחבה ארבעה ואף במלואה או יתרה מעשר ולשון זה אינו יוצא מן החצר שאלו היה יוצא ממנו היינו מצריכין מחיצה בכניסה וביציאה כאמת המים שזכרנו זו היא שטתנו. ולמדת ממנה שאין חלוק בין אמת המים השנויה שם ללשון ים הנזכר כאן אלא שבאמת המים צריכה מחיצה בכניסה וביציאה ובלשון ים אינו צריך אלא בכניסה. והטעם כמו שהזכרנו שהלשון אינו יוצא מן החצר ואין לנו קושיא מזו לזו כלל:

זהו עיקר מה שאני רואה בביאורה ובפסק שלה לדעתי ומה שחסר מכאן מדין עמק וגובה נתגלה שם ומה שחסר משם מדין מלואו ופרצה יתרה מעשר נתגלה כאן ומה שחסר זה גלה זה ואין ביניהם מחלקת כלל:

ויש מפרשי' באמת המים שאף ביתר מעשר מטלטלין בחצר הואיל ועמוקה עשרה מפני שהאמה עצמה מתרת החצר שעומק עשרה שלה הם גידודין לחצר אלא שהמלוא אסור מפני שהוא כרמלית וכן בפחות מעשר שסתם נאמרה וכשאינה עמוקה עשרה מותר למלאת וכל שכן לטלטל ואף ביתר מעשר ובלשון ים מתירין בעשר בלא כלום אף בעמוקה מפני שהיא כבור שבחצר. ושואלין בה למה אנו מחלקין בה בינה ללשון ים שאם פרצתה יותר מעשר מפני מה התרנו אף המלוא והיה לנו לאסור אף הטלטול כמו שכתבנו בלשון ים אף באין עמוקה וכשאין בפרצתה יתר מעשר למה אסרנו המלוא אחר שהתרנוהו בלשון ים. וכן מקשים לעצמם ממה שאמרו בקרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים אי חזו לתשמישתן אפי' יש בעמקן יתר מבית סאתים כלומר שאפי' יתר מבית סאתים במה שהם עמוקים עשרה מותר לטלטל ולמלאת שאינה אלא ככריא דפירי וודאי כל פרצה שאינה יתרה מעשר הרי היא כקרפף. ומכל מקום גדולי הדור תירצוה בשנתמלא מי גשמים שאינם מחוברים למים שבחוץ אבל הראשונה לא מצאו בה כדי להעמידה עד שחזרו לומר בזה שטה של שית והיא שבאמת המים ביתר מעשר אף באינה עמוקה אסור אף מן הטלטול שהרי מכל מקום החצר פרוצה ביתר מעשר למקום האסור לה אבל בעשר ובעמוקה באמה אסור המלוא מפני שהיא כרמלית והטלטול מותר ובלשון ים מותר אף המלוא הואיל והם מכונסי' בחצר והרי [הם] כבור. שבחצר וככריא דפירי ואינם כאמה הואיל ועוברת מצד זה לצד זה עד שצריך בה מחיצה בכניסה וביציאה ולא עוד אלא שאפי' עשה בכניסת האמה שתי מחיצות ברחב האמה זו כנגד זו אחת לימין רחב האמה ואחת לשמאלה וכן ביציאה ולא חברן באמצע אם נשאר בין חדה של מחיצה זו לחדה של זו שלשה שיצא מתורת לבוד והמים נכנסין דרך שם אין ממלאין הימנה מפני שהיא כרמלית וכמו שאמרו אמת המים העוברת בין החלונות פחות משלשה משלשל דלי וממלא שלשה אינו ממלא ומכל מקום אמה זו אם אין עמוקה עשרה ורחבה ארבעה ופרצתה בעשר לבד מותר למלאת שלא נפרצה למקום האסור והרי היא כלשון ים וביתר מעשר אסור אעפ"י שאינה עמוקה עד שימעט את הפתח ואף הטלטול אסור אלא אם כן עשו לה גידודין על הדרך שביארנו בלשון ים:

גדולי הדור ראיתי שמפרשים בגידודין אלו שעשה גידודין סביב הלשון כדי להשלים עומק עשרה עד שנמצאת מוקפת מארבע רוחותיה על הדרך שאתה מבין בצורה זו {ציור} ואף לשון גדולי המפרשים הם מבינים אותה בענין זה והחצר מותרת לעצמה מתוך השלמת הגידודין ואסור מיהא למלאת מן הלשון הפרוץ במלואו לים שזו היא פירצה יתרה על עשר. ושואלי' בה אחר שאין הגידודין בעצמן גבוהים עשרה על החצר ניחוש שמא יעלה הים שירטון לדעת הפוסקים כן ותירצו שהוא רחוק מן הים ואין זעפו של ים נכנס שם להכניס שם רפש וטיט ואין לחוש בה לשרטון:

זה שאמרו שם באמת המים עושה מחיצה בכניסה ויציאה גדולי הפוסקי' כתבו בה שהמחיצה צריכה להיות משוקעת בתוך המים עד שתחלוק בין מים שבחוץ למים שבפנים כמחיצה של בור שצריכה להיות משוקעת בתוכו לחלוק בין רשותו לרשות חברו וכן כתבוה גדולי המחברי' אבל גדולי הרבנים וגדולי המפרשי' כתבו שכל שהיא גבוהה עשרה מתרת אעפ"י שאינה נוגעת במים וראיה להם שהרי גזוזטרא שהיא על המים דיה במחיצה עשרה בין (שלמעלה) [מלמעלה] בין מלמטה. מלמעלה פירושו תחת הגזוזטרא ממש. ומלמטה פירושו במים. והעשויה תחת הגזוזטרא ממש בעשרה טפחי' ודאי אינה נוגעת במים וכל שכן שאינה משוקעת:


דף יב עמוד ב[עריכה]


עירובי חצרות ושתופי מבואות אינם עושים לענין עשיית רשות הרבים רשות היחיד כלום. דרך צחות אמרו וכי ככר עושה אותו רשות היחיד כלומר אלו היה מצד עצמו רשות הרבים היאך היה הככר עושהו רשות היחיד אלא שלא בא אלא מדברי סופרי' לגדר וסייג שלא להוציא מבית לחצר ומחצר למבוי בזולתם ומכל מקום אף בלא עירוב ושתוף רשות היחיד הוא והוא שאמרו חצרות של רבים:

ומבואות שאין מפלשין ר"ל שסתומים משלשה צדדין בין עירבו בין לא עירבו הזורק לתוכם חייב ומבוי שאינו ראוי לשתוף כגון מבוי המפלש שהכשרו בלחי או בקורה אין זה רשות היחיד והזורק לתוכו פטור. והכשרו שאמרו לאו דוקא שהרי אין זה הכשר למפלש אלא כך הוא אומר שאין לחי זה או קורה זו נדון כמחיצה עד שנחשבהו כסתום משלשה צדדין ואעפ"י שפסקנו לחי משום מחיצה דוקא במבוי סתום. ולגדולי המחברים ראיתי שכתבו מבוי המוכשר בקורה אעפ"י שמותר לטלטל לזרוק פטור (וגדולי המגיהים). והרי הואיל ומותר לטלטל על כרחך הם סוברים שלש מחיצות מן התורה ואם כן היאך יפטר הזורק וכי חכמים להקל על של תורה באו. ונראה שגירסת גדולי המחברי' כגירסא שמצאנו בקצת ספרים שגורסין מבוי הראוי לשתוף והוא שאינו מפלש הכשירו בלחי הרי יש כאן ארבע מחיצות שהלחי מחיצה אבל הכשירו בקורה אין כאן אלא שלש מחיצות שהם סוברים שלא (כזה) [באה] הלכה אלא להקל להעמיד רביעית אקורה או אלחי להכשר טלטול אבל לא לחיוב זריקה ואני תמה שהרי לבית הלל שלש מחיצות מן התורה ואם לדעת בית שמאי אף הלכה אינה אלא [לרביעית] בלחי וקורה ונמצא פוסקים כבית הלל לטלטול וכבית שמאי לזריקה. ולענין גירסא מיהא גאוני ספרד גורסין כן אלא שאין גירסא זו נכונה ואף רבא לא אמ' בזה לפטור את הזורק אחר שהוא סתום משלש צדדיו כמו שכתבנו אלא במפלש שעשה בו לחי אמרה. והוא שאמרו מבוי שאין צריך אלא לחי הזורק לתוכו חייב אבל הצריך לחי ודבר אחר ר"ל צורת פתח אפי' עשה בו לחי הזורק לתוכו פטור. ומכל מקום כל שיש בו שלש מחיצות רשות היחיד הוא מן התורה לחייבו את הזורק וכנגד סברת גדולי המחברי' וגאוני ספרד שפוטרין עד שיהיו שם ארבע מחיצות ומתוך כך מחייבין (פולחי) [בלחי] שהיא מחיצה ופוטרין בקורה שאינה אלא היכר עם שהם מודים ששלש מחיצות מן התורה תמה הוא והיאך יבואו חכמים להקל אלא שאפשר שהלחי מהלכה למשה מסיני ויפה כח הלכה שבאה אף להקל:

כבר ביארנו שהמבוי הסתום ניתר בלחי או קורה והחצר אינו ניתר אלא בפס ארבעה או שני לחיים משהו לכאן ומשהו לכאן איזהו מבוי ואיזהו חצר לענין זה כל מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר לא בלחי ולא בקורה שדינו כחצר עד שיהא ארכו יתר על רחבו ויתרון זה פירושו במשהו וכמו שאמרו בסוגיא זו אמ' ליה רב הכי אמ' חביבי אפי' משהו. וארכו שאמרנו פירושו דרך כניסתו וכן אין מבוי נתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ואעפ"י שבפרק הדר נחלקו בו רב ושמואל ור' יוחנן ורב אמרה כן ושמואל אמ' אפי' בית אחד וחצר אחת ור' יוחנן אמ' אפי' חורבא מכל מקום הלכה כרב וכמו שאמרה רב נחמן בכאן שהוא בתרא וכן שאמרה בלשון פשוט ר"ל נקיטינן וכו' (לכן) [וכן] פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ורוב מפרשים אלא שמגאוני הראשונים פוסקים כר' יוחנן ואין דבריהם נראין ואעפ"י שהלכה כדברי המיקל בעירוב הרי בעירוב אמרו ולא במחיצות. (אפי) [והך] בתים וחצרות פירושו שיהיו פתוחות לתוכו שתי חצרות ושני בתים בכל חצר וחצר. וגדולי המפרשי' כתבו שני בתים בין שתי החצרות. וראשון נראה עיקר שהרי בתלמוד המערב אמרו מבוי אין פחות משתי חצרות חצר אין פחותה משני בתים. ובדברי גדולי המחברים נראה בענין זה דברים זרים אלא שנראה שלא כתבום אלא דרך שיטפא והוא שכתבו מבוי שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת נראה כמפרש בתים או חצרות ואינו כן אף הם כתבוה במקום אחר כדברינו. וכן צריך שיהא בפתחים אלו רחב ארבעה טפחים בכל אחת מהן שכל פחות מארבעה טפחים אינו חשוב פתח כמו שיתבאר וכן שיהא ארך המבוי ארבע אמות כמו שביארנו למעלה וכל שאינו כן הרי הוא כחצר. ומה שאמרו אי זהו חצר כל שהיא מרובעת לא להוציא את העגלה אלא להוציא את שארכה יתר על רחבה ומכל מקום אעפ"י שאין חצרות פתוחות לתוכו הואיל וכמה בתים יוצאים למבוי דין מבוי יש לו שלא נאמרו חצרות אלא לענין הבתים כך נראה לי ואם לא כן כמה מבואות שלנו יוצאים מדין מבוי:

זה שכתבנו שכל שהמבוי ארכו כרחבו (דיו בחצר) [דינו כחצר] אינה מתהפך ר"ל שאין אומרין שכל חצר שיהא ארכה יתר על רחבה תידון כמבוי שאין החצר יוצאה מתורת חצר לעולם ולא נאמרו דברים אלו בחצר ולהקל אלא במבוי ולהחמיר וכן כתבו גדולי המפרשי'. ומכל מקום גדולי הפוסקי' כתבו בהלכותיהם ואי הוי ארכא דחצר יתר על רחבה הוה לה כמבוי ובלחי וקורה סגיא וכן כתבו גדולי המחברי'. ואף לשון הסוגיא מוכיח כן שאמר אי זהו חצר וכו' ואי ארכה יתר על רחבה הוה לה מבוי ובלחי וקורה סגיא אלא שפי' הדברים אי הויא ארכה יתר על רחבה עם שאר תנאי המבוי [דהא] בחצר אין חצרות פתוחים לתוכו והיאך יהא דינה כמבוי. אלא לא נאמרו הדברים אלא כמבוי להחמיר שכל שחסר אחד מתנאי המבוי דינו כחצר. ומכל מקום גדולי המפרשי' גורסי' אם ארכו יתר על רחבו ואמבוי קאי:

מקצת מפרשי' כתבו שמבוי העשוי כנדל דינו שיהו בתים וחצרות פתוחות לגדול וכן במבוי עקום שיהו פתחים במקצתו וכן כתבו שבחצר [פס] המכשירו אפי' מרובה מארבע אמות (ומכשירו שמאחר שהיא עומדת לגדור לא חשש) ופס העומד מאליו מכשירה כלחי במבוי על הדרך שיתבאר:

גדולי המפרשי' כתבו שאעפ"י שאמרו במבוי שכל שאינו רחב ארבעה בראשו דינו כסתום ואין צריך כלום אפי' רחב כמה בפנים כחצר אינו כן שמאחר שאין דרכה בפרצה כל שהיא רחבה שלשה ונפרצה במלואה אסור ומכל מקום דוקא שתהא בפנים ארבעה שאם לא כן מקום פטור הוא:


דף יג עמוד א[עריכה]


יתבאר במקומו שאין כותבין ספרים תפלין ומזוזות אלא בדיו וכבר ביארנו מעשה הדיו במסכת שבת. ומכל מקום כלל הדברים בו שהוא הרכבת דברים מהם שמשחירים מהם שמדביקים אלא שאין מדביקין כל כך שלא יהא יכול לימחות כלל אלא שלא יהא יכול לימחות בלא היכר ולכתחילה אין ליתן בו קנקנתום מפני שמדביק ביותר מדאי ואם נתנו כשר ובסוטה מיהא שכותבה במגלה של עור טהור כספר תורה ובדיו צריך שלא יהא שם [קנקנתום] על כל פנים שהרי עומדת לימחק וזהו שאמרו בסוטה פרק נוטל [כ.] בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. ותירצו שם שלא על פרשה שבתורה אמרוה אלא על פרשת סוטה שכותבין במקדש לכל (שוטה ושוטה) [סוטה וסוטה] וכל שאמרה קודם שתמחק איני שותה מגלתה נגנזת ואינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת שהרי מגילה זו צריכה ליכתב לשמה ואין צריך לומר שאין מוחקין לה פרשה ביריעה של ספר תורה שלשמה אנו צריכין בה כגט אשה כמו שיתבאר במקומו. וכן מה שנתגלגל כאן מענין מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית דברים פשוטים הן יתבארו במקומן בע"ה:


דף יג עמוד ב[עריכה]


המשנה השלישית היא מענין החלק הראשון בביאור עניני הקורה והוא שאמר קורה שאמרו צריך שתהא רחבה בכדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה כדי שיהא נראה שלקביעות הונחה שם כאלו רצו לבנות עליה מיהא (באין) [בנין] אריחים והאריח חצי לבנה ולבנה שלשה טפחים ונמצא רחב אריח טפח ומחצה ודיה לקורה שתהא רחבה טפח כדי שתקבל אריח זה לרחבו (ואע"ף) [ואעפ"י] שהאריח עודף אצבע לכאן ואצבע לכאן כך הוא ראוי לו כדי שימרח בטיט על רחבה של קורה ויניח האריח על הטיט ויעדיף מכאן ומכאן להגין על הקורה מפני הגשמים. וזהו שאמרו בגמרא מלבן לה בטניא ואעפ"י שאין אנו צריכי' לנתינת טיט ואריח מכל מקום לראוי לכך אנו צריכים ואחר שהזכיר שיעור הרחב חזר ודן על העובי שלא דבר עכשו בקורה (עגלה) [עגולה] אלא שטוחה ואמר (שהמבוי) [שהעובי] אין לו שיעור אלא בכדי אומד שתהא בה חוזק לקבל אריח והיא אמרו (בריהא) [בריאה כדי] לקבל אריח ואין אנו צריכים לשיעור עובי אלא בכדי חוזק זה שאם אינה חזקה בכדי שיעור זה לא יהא ניכר שלקביעות הונחה שם. וכתבו גדולי המפרשי' שצריך שתהא ראויה לקבל אריחים כשיעור כל הקורה עד (שלא) [שאם] היתה הקורה במבוי רחב עשר אמות שהוא גדול שבשיעורין תהא ראויה לקבל עשרים אריחין בארך שהאריח ארכו שלשה טפחים שהוא חצי אמה. וכן נראה בתלמוד המערב. ומכל מקום לאו דוקא כלה לגמרי אלא עד שני ראשיה בסמוך פחות משלשה שהרי אף אם אין מגעת כלל כל שהוא כפחות משלשה [כשר] במבוי כמו שיתבאר.

ר' יהודה אומ' רחבה אעפ"י שאינה בריאה שהוא סובר קורה משום מחיצה ובכל שהוא פיה יורד וסותם ולדעתו נאמר אחר כן היתה של קש או של קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת וחזר ולימד כן לומר אעפ"י שאין במינה בריאות לקבל אריח. ואין הלכה כר' יהודה בזו אלא בריאה בעינן. ומכל מקום מפרש בגמרא שאם היתה רחבה ארבעה אין צריך לבריאה וכן פסקוה גדולי המפרשים וגדולי הרבנים ואף גדולי הדור מסכימים בה אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה:

עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת. רוב מפרשי' הסכימו שאף לרבנן נאמרה שאם היתה עקומה באמצעיתה ושני ראשיה ישרים כגון זו {ציור} ועקמימותה יוצא למקום פסול כגון למעלה מעשרי' או למטה מעשרה או חוץ למבוי רואין אותה כאלו [היא] פשוטה וכל שהיא בפחות משלשה לפשיטותה שהוא במקום הכשר כגון שאם ניטל העקמימות ישארו שני הראשים בפחות משלשה זה לזה כשרה וכן כתבוה בגמרא. וכן אמרו בתלמוד המערב ר' יוסה בשם ר' זעירא דברי הכל היא וכן עגולה שאין ראויה לקבל אריח שהרי אין האריח מתישב יפה על דבר עגול רואין אותה מרובעת וכל שיש בהקפה שלשה טפחים דנין אותה בטפח מרובע ואף זו לדעת חכמים וכן גדולי המחברי' הסכימו בה שפסקו בעגולה ועקומה להכשיר ואעפ"י שנחלקו חכמים בשל קש שלא לומר רואין פירשו בו גדולי הדור מפני שמחיצת קש אי אפשר להיות חזקה אבל עקומה ועגולה הואיל ובגופו של דבר אפשר לתקנו ואין כאן אלא חסרון מעשה כל שאפשר לבא לידי כך רואין אותו כאילו נעשה והדברים מחוורים. ובעקומה מיהא נראה שצריך שיהא רובה במקום הכשר. ויש מפרשים עגולה ועקומה לדעת ר' יהודה לבד וראיה להם מה שאמרו בגמרא עליה סבר לה כר' יהודה דאית ליה רואין. אלמא לרבנן לית להו רואין ואין נראה כן אלא מפני שר' יהודה אמרו על כל הדרכים ייחסו לו דעת זה ומכל מקום חכמים סוברים כן באלו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לשטתינו והוא הנכון ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:


דף יד עמוד א[עריכה]


אף מעמידי קורה צריכים להיות חזקים לקבל הקורה ואריחים עליה. ומעמידי קורה הוא יתדות היוצאות מן הכותל והקורה קצרה ונשענת עליהם או אף הכותלים עצמן כגון שהיה כותל של קנים וכיוצא בו שכל שהקורה נסמכת עליו אינו ראוי לקבל הרי היכר הקורה בטל ונפקע. ויש מפרשים במעמידי קורה שנעץ קנה או עמוד וכיוצא בהן מכאן ומכאן וסמך קורה על גביהן. ואין נראה כן שהרי מכל מקום יועיל משום צורת פתח:

הניח קורה על גבי מבוי ופרס עליה מחצלת והיתה המחצלת גבוהה מן הקרקע שלשה טפחי' הרי יצאה מכלל קורה ולכלל מחיצה לא בא ופסול שהרי קורה אין בהן שהרי (נתנסית) [נתכסית] ואין כאן היכר מחיצה אין כאן שמאחר שגבוהה שלשה הוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה והרי היא כדין מחיצה תלויה ויש למדין מכאן שכשם שיש ללחי שיעור ברחבו שאם היה רחב ארבע אמות אינו לחי כך קורה כל שיש ברחבה עשרה טפחי' יצאה מכלל קורה ונעשית מחיצה ומפרשי' שמועה זו במחיצה (המשולשת) [המשלשלת] עשרה טפחים (אלא) [ולא] משום כסוי שלדעתם אלו נתכסית במחצלת שאין בה עשרה לא בטלה תורת קורה שאין הבטול אלא מצד שחזרה לה כמחיצה ומאחר שאינה מחיצה (מנמצא) [נמצא] שקורה (אין) [יש] כאן מחיצה אין כאן וגדולי הדור (משמים) [מגמגמים] עליה שאם כן היה לו לומר משולשת עשרה וגבוהה שלשה אלא אף בלאו משולשת עשרה נאמרה ומחצלת דוקא מפני שאינה ראויה לקורה שהרי אינה חזקה לקבל אריחין. ומכל מקום יראה כפירוש האחר שאם בלא (שלוש) [שלשול] עשרה הרי אין מחיצה כלל והיאך הוא אומ' עליה הויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה. ויש שואלין לדעת האומר קורה משום מחיצה היאך לא חששו לגדיים בוקעין בה ומכל מקום בזו סמכו על חודה יורד וסותם אבל כל שעשאה מחיצה שלא מחמת סתימת חודה אינו כלום אחר שהגדיים בוקעין בה:

קורה היוצאה מכותל זה ואינה מגעת לכותל שני אם סמוכה לכותל בפחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת ואם בשלשה צריך להביא קורה אחרת וכן אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואין נוגעות זו בזו אם בפחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת ואם בשלשה צריך להביא קורה אחרת:

התאים שתי קורות זו אצל זו ואין באחת מהן טפח אלא שיש בין. שתיהן טפח נחלקו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן שלדעת חכמים צריך שיהו סמוכות באויר טפח לבד ביניהם עד שיהיו ראויות לקבל אריח לרחבו שכשינתן האריח שרחבו טפח ומחצה בין שתי הקורות יסמך באצבע לכאן ובאצבע לכאן וכל (שהחוקות) [שרחוקות] יתר מכן אעפ"י שהן בתוך שלשה צריך להביא קורה אחרת או לקרבם זו אצל זו ומתוך שהלשון שגור תמיד לומר צריך קורה אחרת ואין צריך קורה אחרת. וכן שאפשר לפעמים שהבאת קורה קל מקירוב הקורות כגון שקבועות בחוזק הוא תופס לשון הבאת קורה אחרת ולא קירוב הקורות ומכל מקום צריך להביא או לקרב ואין סומכין לתורת לבוד שבה שהרי לראיית קבלת אריח אנו צריכים עד שתדמה כמונחת לקביעות לבנות עליה ולרבן שמעון דיו שיהיו ראויות לקבל אריח לארכו והוא שלא יהו רחוקות זו מזו אלא שני טפחי' ומחצה אויר בינתים ויסמך אצבע לכאן ואצבע לכאן ומה שאמר שלשה פירושו אריח שהוא שלש וטפח הנזכר בדברי תנא קמא נאמר על טפח שבינתים ושלשה הנזכרים בדברי רבן שמעון בן גמליאל נאמר על שיעור ארכו של אריח והלכה כחכמים. כך קבלנו פי' שמועה זו. וראיה ברורה בתלמוד המערב על מה שכתבנו למעלה שצריך שתהא כל הקורה בחוזק הראוי לקבל אמרו שם בשתי קורות המתאימות על דעתיה דרבנן עשרין ארחין ועל דעתיה דרבן שמעון בן גמליאל ארבעין ארחין פי' שלרבנן האריחין מונחים לרחבן על הקורה ונמצא ארכן לרוחב המבוי וכשהמבוי רחב עשר אמות שהוא גדול שבשיעורין צריך שתהא ראויה לקבלת עשרים ולרבן שמעון בן גמליאל שהאריחי' מונחין על הקורה בארך ונמצא רחבן לרחב המבוי צריך ארבעים. ומכל מקום גדולי המפרשי' כתבו בפי' דברי חכמים שכל שיש בין שתיהן טפח אעפ"י שהן מרוחקות יתר מטפח הואיל והם תוך שלשה כשר ופי' אם מקבלות אריח ענינו בין שתיהן אלו היו סמוכות ובלבד בתוך שלשה ומכל מקום בדבר רבן שמעון בן גמליאל פרשו כפי' ראשון ואין הדבר מחוור לפרש זה בדרך אחת וזה בדרך אחרת שדברי תנא קמא מפורשי' לדעתם ברחב עצמה ודברי רבן שמעון בן גמליאל בריחוק שביניהן וזה ראיה לדעת ראשון כל שכן שהסכמנו בו עם תלמוד המערב. ומכל מקום גדולי המחברי' כתבוה כדבריהם ולשונם בזה לפי מה שמצאנו בקצת ספרים אם יש בין שתיהן טפח כדי לקבל אריח ושאין בין זו לזו שלשה כשר ואין הדברים נראין:

היו שתי קורות אלו סמוכות בריוח שביניהם אלא שהיתה זו למעלה וזו למטה ומכל מקום שתיהן במקום הכשר זו למטה מעשרי' וזו למעלה מעשרה הואיל ושתיהן במקום הכשר ומכל מקום דוקא בשקרובות בפחות משלשה ומתורת לבוד וכמו שתירצוה בשני של סוכה עליונה למטה מעשרי' ותחתונה סמוכה לה בפחות משלשה או תחתונה למעלה מעשרה ועליונה סמוכה בפחות משלשה. ואעפ"י שבמתאימות לא הכשרנו מתורת לבוד הואיל ותחתונה סובלת העליונה אם ארחי מכניעים אותה די לנו בכך ורואין כאלו נסמכו ואעפ"י שמתוך (צרות) [דקות] העליונה אינה יכולה לקבל הואיל ומכל מקום הם בתורת לבוד ושאנו אומרים כן רואין מטעם שהזכרנו מה לנו אם עומדת זקופה אם לאו ועל זו אמרו נעשו כשפודין של מתכת. ויש חולקי' לפסול אף בזו ושלא לפסוק כר' יוסי בר' יהודה. ומכל מקום אף לשטתנו אחת במקום הכשר ואחת במקום פסול אפי' סמוכה בפחות משלשה אינו כלום ולא עוד אלא אף בפחות מטפח אבל כששניהם במקום הכשר (מתקרת) [כשר מתורת] לבוד הא כל שאין שם לבוד אין מתירין בדין חבוט רמי אחר שאין בה טפח כמו שיתבאר במסכת סוכה:


דף יד עמוד ב[עריכה]


כל כלי המחזיק ארבעים סאה אינו קרוי מיטלטל מלא וריקן ואינו מקבל טומאה והוא שאמרו שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכוורת קנים ובור ספינה אלכסנדרית והוא כלי שעושין אותו כמו בור ליתן בו מים מתוקים כל שהן מחזיקים ארבעים סאה טהורי' הא פחות מכן טמאין שמיטלטל מלא וריקן הוא שכך נראה ששערו בדורותיהם שהיו כתפים שלהם טוענין משקל שלשים ותשע סאין וכן כתבו גדולי המפרשים. וארבעים סאה אלו פירושם בלח שאין בו גודש והם כורים ביבש שהם ששים סאין שהגודש בכלי שגבהו כחצי ארכו וחצי רחבו שליש מה שהכלי מחזיק כמו שהתבאר בים שעשה שלמה שכתו' בה אלפים בת יכיל והבת הם שלש סאין ונמצאו ששת סאין שהם מאה וחמשים מקואות וכמו שאמרו ים שעשה שלמה מאה וחמשים מקואות היה מחזיק ואעפ"י שגבהו חמש אמות ברבוע עשר ונמצא שבורו חמש מאות אמה לחשבון ארבעים סאה לשלש אמות בארבע מאות וחמשים די למאה וחמשים מקואות אינו כן אלא במרובעות אבל ים זה עגול היה והמרובע יתר על העגול רביע אע"פ שלחשבון זה אינו מחזיק אלא מאה ועשרי' וחמשה כשתחסר משבור ת"ק אמות וישתייר שע"ה אמות אין שבור שע"ה אמות מחזיק אלא קכ"ה מקואות לחשבון שלש אמות תחתונות היו מרובעות שבורם שלש מאות אמה י"ב אמות עליונות עגולות שחזרו משבור ק"ק לק"נ והרי כל השבור [ק"נ] אמות והם מאה וחמשים אמות של טהרה והם אלפים בת ובדברי הימים נאמר שלשת אלפים בת יכיל אלא בלח הא ביבש עם הגודש על הדרך שביארנו:

המשנה הרביעית והיא מענין החלק הראשון בביאור עניני הלחי והוא שאמר לחיים שאמרו וכו' פרשו בגמרא לחיים שנחלקו בהם ר' אליעזר וחכמי' שר' אליעזר מצריך שנים וחכמים מכשירים באחד שיעור הלחי גבהו עשרה טפחים כשיעור גובה המבוי לפחות שבשיעורין אבל רחבו ועביו כל שהו אפי' דק כחוט הסרבל וצריך ליתנו בפחות משלשה ור' יוסי מצריך שלשה לרחבו ואין הלכה כמותו:

בכל עושים לחיים אפי' בדבר שיש בו רוח חיים כגון בהמה כל שהוא גבוה עשרה ודוקא בקשורה שאין לחוש שמא תברח וכן (שמתוכה) [במתוחה] מלמעלה בחבלים שלא תרבץ תחתיה ויפחת שיעור גבהה מעשרה וכן אין חוששי' שתכווץ מתוך מיתה ויסמוך עליה בפחות מעשרה שאין חוששין למיתה ור' מאיר פוסל ואין הלכה כמותו ואם עשה בעל חיים גולל לקבר יש לו דין גולל ומטמא טומאת שבעה. וכן בדופק והם הנסרים שהגולל ר"ל הנסר העליון נשען עליהם והגולל הוא כסוי הארון בשעת הקבורה או בשעת הכסוי אם דעתם שישאר בו (ור' יוסי) [במשנתינו הגי' ור"מ מטהר] מטהר שאין בעל חיים מטמא בשום פנים אלא אדם ואין הלכה כר' יוסי אלא כחכמי'. ויש לה דין גולל לטמא כדינו עד שיתירוה ומשהתירה טהורה כשאר הבהמות.

וכותבין עליו גיטי נשים ר"ל על בעל חיים כגון על קרן פרה ושיתן לה את (לה) [הפרה] שנמצא שאין הקרן מחסר (נתיצה) [קציצה] ור' יוסי הגלילי פוסל שהוא דורש מה ספר שאין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים. ואף בזו אין הלכה כר' יוסי אלא כחכמים. וחסור קציצה פירושו במה שאם נקצץ דבר זה נשאר העיקר בחיותו כגון קרן פרה ועלה של אילן כמו שנבאר במקומו בע"ה אעפ"י שיש חולקים ובפרק חלון [פ:] נחלקו (רב) [שם בגמ' אי' רב חייא בר אשי] וריש לקיש רב אמ' עושין לחי אשרה ר"ל שאינו צריך שיעור אבל לא קורה שהרי לשיעור אנו צריכים בה וכתותי מיכתת שיעוריה וריש לקיש מתיר אף בקורה. ופסקו גדולי המחברים כרב ומכל מקום גדולי המגיהים מתמיהים באשרה הואיל ואיסור אחר גרם לה על הדרך האמור [שם עח:] בעשה לאשרה (סלי) [סולם] בין שתי חצרות מערבין אחד. ומה שאמרו שם אבל קורה כתותי מכתת שעוריה (כאפשר) [באפשר] היא נאמרת כמו שאמרו מאן דאמ' לחי אבל קורה לא כלומר אפשר שלא אמרה בקורה שמא בזו נחלקו. ומכל מקום אינו מכוון שהרי גבהו מיהא צריך שיעור. ויש מפרשים שכל איסורי הנאה אין אומרין בהן שיהו כמי שאינן לגמרי אלא כתותי מיכתת שיעורייהו ומשום דלשרפה קיימי לא [נאמר] שיהו כמי שאינם אלא שהוא כדבר המכותת ואם כן כל שאנו צריכין בו לשלם כגון אתרוג ולולב ודומיהם נפסלו בו וכן קורה שהרי החוזק בטל בכתותה אבל לחי אף כשתחשבהו כמכותת במקומו אין זה פחות מתל עפר שכשר משום לחי. ומכאן דקדקו מקצת חכמי נארבונאה שאם סכך בעצים של איסורי הנאה כשר שאף לשכתחשוב את הסכך כמכותת מכל מקום צלתה מרובה מחמתה ויש לפקפק בה מצד שהרי יש כאן הנאת הגוף מישיבה לצל ואעפ"י שבשעת הנאתו מקיים מצוה אסור לדעת קצת כמו שיתבאר במקומו במדיר הנאה ממעיין. ועוד נראה לי דבסכך ודאי פסול שהרי הוא כעפר דלשריפה קאי ועפר פסול לסכך הא לדפנות כשרות שאף (כלי) [תל] עפר כשר בהן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתי' בגמרא אלו הן.

מי שעשה לחי בחצי המבוי מותר להשתמש מן הלחי עד ראש המבוי הפנימי ואין אוסרין מחשש שמא יבא להשתמש בכלו. וגדולי הדור כתבו שהוא הדין בקורה ולא תאמר דוקא לחי שהוא משום מחיצה ומחיצה בכל מקום נמוקה עמה אבל קורה שאינה אלא משום היכר אין היכר אלא כשנעשית בראש המבוי שאם כן רבא מיהא שסובר בלחי משום היכר היה לו לחלוק. אלא ודאי הוא הדין לקורה וכן היא בתוספתא בהדיא ומכל מקום דוקא בשיש לחצי מבוי זה המוכשר תורת מבוי והוא שלא יהא ארכו פחות מד' אמות ושיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו שאם לא כן צריך לחי מכאן ומכאן או פס ארבעה כחצר וכן כתבו גדולי הדור שזה דוקא בלחי הגמור אבל לחי הנראה מבחוץ ושוה מבפנים אעפ"י שהוא נדון משום לחי אם עשאו בחוץ מאחורי חצי כותל המבוי אין בו היכר כלל אף מבחוץ. וראיה להם מחצר קטנה שנפרצה לגדולה שהקטנה אסורה וגדולה מותרת ובאו ללמוד ממנה שנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו לחי והעמידוה בשכותלי קטנה נכנסים לגדולה ואם איתא אף בזו יתירו את הקטנה בגיפופי הגדולה הנדבקים לאמצע כותלי הקטנה מאחריה אלא שבזו ודאי אינו לחי:

עשה לחי גבהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום שכל כשלשה הוא מחיצה שהגדיים בוקעי' בה ואעפ"י שבפרק הזורק [קא.] בשמועת עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעקרו ארבעה ויש בקצר שלו שלשה. יראה שאף בשלשה אין הגדיים בוקעים בה. לא נאמרה אלא מפני שאותו קצר משפע ויורד ואין הגדי יכול ליכנס למטה:

הילמי והוא מים שנותנין לתוכו מלח הרבה לעשותן כמין ציר מותר לעשות מהן מעט בשבת לפי שעה כמו שהתבאר במקומו במסכ' ברכות:


דף טו עמוד א[עריכה]


לחי העומד מאליו כגון שגדל לשם אילן או שנעשה שם תל או עמוד שלא לשם לחי אם הדבר ברור שלא סמכו עליו מאתמול [לא הוי לחי] אבל כל שאפשר שסמכו עליו מאתמול כגון שלא היה שם לחי אחר אלא זה בין שלא היה שם אחר מעולם בין שהיה שם אחר (ומכל מקום) ונפל (זה) מבעוד יום עד שאפשר שעלה על דעתם מבערב לסמוך עליו הרי זה לחי אעפ"י שלא הוקבע לשם לחי הואיל ועליו סמכו שמאחר שהוא [משום] מחיצה ולא משום היכר מחיצה מאליה מחיצה היא הא קורה העומדת מאליה כגון אלו שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק אין זה כלום שהקורה משום היכר ואין היכר אלא כשהוקבע לכך. ושמא תאמר לחי מיהא (אויל) משום מחיצה היא ומחיצה העומדת מאליה מחיצה היא נתיר אף בשלא סמכו עליו מאתמול שהרי במחיצה אף בעשויה בשבת מאליה מתרת כגון מחיצה של בני אדם ושאר מחיצות נראה שמתוך שאינה מחיצה הניכרת החמירו בה הא במחיצה גמורה אין לחלוק בה בין סמכו ללא סמכו וכמו שאמרו העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה אעפ"י שלא נטעו האילנות לשם מחיצה. וכן בענין פסי ביראות אמרו שאם היה שם אילן או גדר או מחיצת קנים בפחות פחות משלשה נדון משום דיומד על הדרך שיתבאר בפרק שני [יט:] אעפ"י שלא נעשו מתחלה לכך:

אילן המיסך על הארץ שיש תחתיו חלל בגובה עשרה והנופים מתעקמים בראשיהם וחוזרים ונוטים כלפי קרקע מכל צד (דיו) סביב אם אין בין ראשי הענפים ולארץ שלשה טפחים משתמש תחתיו שהרי יש כאן לבוד ונמצאת מחיצה עשרה ופרשוה במסכת סוכה בשעשה שם הוצא ודפנא בשתי וערב עד שתהא יכולה לעמוד ברוח מצויה שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה הא כל שעשה כן מותר שמחיצה מאליה מחיצה היא. ומכל מקום אם היה תחת האילן יתר מבית סאתים אסור לטלטל תחתיו שהיקף שאינו עשוי לדירה אלא לאויר שחוצה לה לשמור משם שדות וכרמי' אינו היקף גמור ודינו כקרפף שלא לטלטל בו אלא עד בית סאתים שעד כאן דינו כחצר כשיעור חצר המשכן ואין נותנים לו דין הוקף לדירה שמטלטלין בכלו אפי' עד עשר כורים:

מי ששבת בתל גבוה עשרה ר"ל שקדש עליו היום שם וקנה שביתתו לשם אם יש באותו תל מארבע אמות עד בית סאתים וכן (בוקע) [בנקע] עמוק עשרה שהוא מארבע אמות עד בית סאתים וכן בקמה קצורה שהשבלים מקיפים אותו מקום הקצור ויש בגובה השבלים עשרה טפחי' ומלא את השבלים הוצא ודפנא שלא ינידם הרוח כמו שהתבאר בשני של סוכה [כה.] והחלל שבתוכו מארבע אמות עד בית סאתים מהלך כל אותו תל או נקע או מקום הקצור כברשות היחיד שמחיצה מאליה מחיצה היא והולך חוצה לה אלפים אמה. וזה שאמר מארבע אמות פרשו גדולי הרבנים מפני שפחות מארבע אין צריך תל או נקע ומה ענין לומר בו מהלך את כלו אף בלא תל ונקע אלא ברשות הרבים גמורה מקומו של אדם ארבע אמות הוא אבל גדולי מפרשי' כתבו (באבע) [בארבע] אמות אלו שהן בשפוען ארבע אמות היא רשות היחיד אבל בחמש אמות רשות הרבים היא אין לו אלא ד' אמות על דרך תל המתלקט עשרה כמו שיתבאר:

אבני גדר היוצאות בראש כותל המבוי ומובדלות זו מזו אם הבדלן בפחות משלשה יש כאן תורת לבוד ואין צריך לחי אחר אעפ"י שאפשר שלקשירת הבנין זה בזה הונחו ולא לשם לחי שהרי לחי העומד מאליו מכל מקום לחי הוא ואם יש ביניהם שלשה אינו כלום. וכותל שצדו אחד כנוס מחברו כבר ביארנו שנדון משום לחי בין נראה מבפנים ושוה מבחוץ:


דף טו עמוד ב[עריכה]


כשם שביארנו שעושין אותו בבעל חיים כך עושין ממנו דופן לסוכה ופסים לביראות וכבר ביארנו שכותבין עליו גיטי נשים ובמקומו יתבאר שהאשה אינה מתגרשת אלא בשטר ושענין הגט צריך שיהא בו דבר הכורת בינו לבינה. אמ' לה על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה גט שהרי אין סוף לתנאי זה עד שתמות כל שלשים יום הרי זה גט (ותעמוד) כמו שיתבאר במקומו:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר שיירא שחנתה בבקעה שהיא כרמלית ואין שם מחיצה והקיפו את הבקעה מערב שבת בכלי בהמה כגון מרדעות ואוכפים והרי נשארו באותם המחיצות פרצות והוא החלל שבין אכף לאכף כשהוטלו זה על גב זה וכן שסופם שינטל משם ואעפ"כ מחיצות הן ומטלטלין בכולה אפי' היתה בת חמשת כורים ובלבד שיהיו אותם הגדרים גבוהים עשרה ושלא יהא הפרוץ מרובה מן העומד שלעומד כפרוץ מיהא אנו צריכים ולא לעומד מרובה וכל שעומד כפרוץ דינו כעומד מרובה לגמרי. ואחר כך מתנה בה גם כן שלא יהא שם פרצה יתרה מעשר שכל פרצה יתרה מעשר אף בעומד מרובה אסור לטלטל בה מפני שהיא כנפרצה במלואה וכן חצר שהכשרנו בפס ארבעה דוקא בעומד כפרוץ ופרצת עשר ודוקא שיהא עומד שבין פרצה לפרצה (עשרה) [ארבעה] טפחים אבל כל שהעומד פחות מארבעה במקום אחד אויר הפרצה מבטלו. ולמדת שכל שפרוץ מרובה אינה מחיצה אלא שאם הפרצות בפחות משלשה הרי הן כסתום וכן כל שאנו באים מכח פי תקרה יורד וסותם פרוץ כעומד מותר ובפרצת עשר אבל לא ביתר מעשר אלא אם כן יש לה צורת פתח או ימעט וכבר כתבנו שיש חולקים בזה בקצת דברים:

מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה פי' שיירא זו שחנתה בבקעה (מתים מהם) [מותרים] להקיף בקעה גדולה במחיצה גרועה (במו) שיהו נועצים פסים לכל רוח ויקיפו שלשה חבלים אעפ"י שפרוץ מרובה על העומד הואיל ואין בין חבל לחבל אלא פחות משלשה אויר ומתורת לבוד והרי יש כאן לבוד בקרוב לתשעה טפחי' ושיעור רחב החבלים טפח ושלשה משהויין להשלים מחיצה עשרה ושיהא חבל התחתון בפחות משלשה סמוך לקרקע שאם לא כן הרי גדיים בוקעין בה. ולמדת במשנה זו שאעפ"י שמחיצה גמורה אינה אלא בשתי וערב זו כשרה אף בערב לבד והוא הדין בשל שתי לבד כגון הקפת קנים האמורה בסמוך. ולפי מה שיתבאר בגמרא אף ליחיד הותרה מחיצה זו אבל לא הותרה לו אלא בבית סאתים (עם) [ואם] הקיף יותר מבית סאתים אסור לטלטל בה אלא בארבע אמות ואם היו שנים רשאין להקיף בית ארבעת סאים אעפ"י שאין צריך להם כל כך שטלטול בית סאתים אף בלא צורך הותר אלא שלא הותר להם יותר אף בצריכים לו. ויש אומרים שאף בשנים דוקא סאתים בין שניהם כמו שיתבאר למטה:

ובשיירא ר"ל בשלשה שהם שיירא הותר להם להקיף כל צרכם אעפ"י שמגיע יתר מבית סאתים לכל אחד אבל אם לא היו צריכים להקיף מרובה אין מתירים להם ללא צורך אלא בית סאה יותר ר"ל בית שבע סאין ואם היקפה שמנה ללא צורך אסורין לטלטל אלא בארבע אמות ואחר שהורה מחיצת ערב בלא שתי הורה הכשר שתי בלא ערב והוא חוזר גם כן על השיירא וכגון שאין להם כלי בהמה והותרה להם מחיצת קנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלשה טפחים שתהא תורת לבוד עליו:

בשיירא דברו כלומ' שלא הקלו אלא בשיירה שהעמידוה על דין תורה אבל ליחיד (לו) [לא] דברי ר' יהודה. ודעתו שבשיירא התירו אפי' ביישוב. וחכמי' אומרי' לא דברו בשיירא אלא בהווה ואף ליחיד התירו כל צרכו. ופרשו בגמרא דוקא במדבר. ר' יוסי אומר כל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה ואפי' בשיירא ואין הלכה כמותו בשיירא. וחכמי' אומרים אחד משני דברים או שתי או ערב. ושאלו בגמרא היינו תנא קמא. ותירץ יחיד ביישוב איכא (במיהי) [בינייהו]. דלתנא בתרא אף יחיד ביישוב מתירין לו מחיצה זו לעשותה בשדהו לכל צרכו ולתנא קמא אין מתירין ליחיד ביישוב אלא בית סאתים והלכה כתנא (קמא) [בתרא] שאין חולקין בין יישוב למדבר אלא בשיירא הקלו לכל צדדין אף ביישוב וליחיד החמירו שלא להקיף אלא בבית סאתים אף במדבר ומתירין לו בית סאתים אף ביישוב. ויש חולקי' בה בקצת דברים וזו עיקר. ולגדולי המחברים ראיתי שהכשירו מחיצת חבלים וקנים ולא הפליגו בין יחיד לשיירא ולא בין סאתים ליתר מהן. ושמא דבריהם במוקף לדירה גמורה (ומשנתנו במוקף לדירה גמורה) ומשנתנו במוקף לאויר שחוצה לה כגון לשמירה מדבר הבא מחוץ או לשביתת עראי להיתר טלטול ושלא בקירוי וכל שהתרנו במחיצות אלו דוקא בשובת בהם ולקצת גדולי הדור ראיתי כך אף בבית סאתים ביחיד ר"ל במחיצות כאלו אבל במחיצות גמורות מתירין ליחיד כל צרכן בשובת בהן ובלא שביתה במחיצות גמורות מתירין לו בית סאתים וברעועות בלא שביתה ולא כלום שכל שלא לשום דירה ובמחיצות רעועות ובלא שביתה אינו כלום וכל שהתרנו בשיירא לא סוף דבר שהקיפו הם אלא בשמצאוהו מוקף הואיל ושבתו שם וכן יראה בפרק גגות.

ואחר שביאר דין שיירא והגלגל לדין מחנה היוצא למלחמה ופרשו בתלמוד המערב שאין מחנה פחות מעשרה שנאמ' ויבאו עשרה נערי דוד וינוחו מאי וינוחו נעשה מחנה ואמר שבני מחנה ר"ל אף במלחמת הרשות פטורי' מארבעה דברים. מביאי' עצים מכל מקום אפי' בתלושים ויבשים ובכל עצים ואפי' התקינום הבעלים לעצמם ואלו תקנת יהושע הנזכרת בבבא קמא לא הותר אלא בקוצי' ובחרובי' ובלחים. ופטורין מרחיצת ידים בין לתפלה בין לאכילה ופרשוה קצת מפרשי' בסתם ידים אבל כל שיודע בהם שאינן נקיות חייבין שהרי פסולות הן לברכה. ויש מפרשי' שדי להם בקנוח ידיהם בעפר אעפ"י שאין המים רחוקים מהם מיל. ופרשו בגמרא [יז:] דוקא מים ראשונים אבל אחרונים חובה אף להם מפני מלח סדומית.

ומן הדמאי ר"ל אם מכר להם עם הארץ שאין מחמירין בהם יתר על אכסניים וכמו שאמרו [ברכות מז.] מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ופטורים מלערב פרשו בגמרא דוקא עירובי חצרות שכשהקיפו בקעה אחת מחיצה אעפ"י שנעשית הבקעה חצר שדיוריה חלוקין מטלטלין בכולה בלא עירוב אבל בעירובי התחומין הרי הן כשאר בני אדם אלא אם כן [הוצרכו] לגופה של מלחמה אם נתיראו מן האויבים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שהכשרנו פרוץ כעומד במבוי ובחצר כך לענין סוכה בדפנותיה ולא עוד אלא בפרוץ מרובה על הדרך שכתבנו במקומו ומכל מקום בסכך הואיל ולצלתה מרובה מחמתה אנו צריכים צריך שיהא בה עומד מרובה על הפרוץ וכל שסכך בדבר כשר ודבר פסול זה בצד זה אעפ"י שאין במקום אחד מן הפסול רחב שלשה אם לא היה הכשר מרובה פסול שהפסול כפרוץ. מעתה לא אמרו במקרה סכתו בשפודין שאם יש ריוח ביניהן כשר אלא כשהריוח הנשאר ביניהן יש בו מקום (שהשפות) [שהשפוד] נכנס ויוצא בו בריוח שהוא יתר ממקום השפודים מעט ואעפ"י (שאי אפשר) [שאפשר] לצמצם ר"ל (שאי אפשר) [שאפשר] שיזדמן שיהו השפודים מונחים בדרך שאויר שביניהם כמותם לגמרי למלאות כל הריוח יכוין בו להעדיפו מעט על השפודים או שאם השפודים ערב נותן הסכך שתי ואם השפודים שתי נותן הסכך ערב עד שיתפשט על השפודין:

מאחר שפרוץ כעומד מותר שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלים באוכפות (במביטיף [בעביטין] והוא כר הגמל. בשליפין ר"ל במשואות. בקנים ובקולחות ר"ל קולחין של ירקות. מטלטלין בה ובלבד שלא יהא בין גמל לגמל יתר ממלא גמל והוא שיעור שיכנס בו גמל אחר בריוח שאין טפח נכנס בחלל טפח בריוח ומאחר שהגמל נכנס שם בריוח יותר ממלא גמל יש בו וכן כל כיוצא בזה:


דף טז עמוד א[עריכה]


כבר ידעת בענין כלאים שכל שאין שם מראית העין אעפ"י שיש שם יניקה זורעים בצד גפנים מכאן אמרו שתי מדות במחיצה לענין כלאים ולענין ביאור זה שאמרו שלש פירשו בסוגיא זו שלדעת רבן שמעון בן גמליאל נאמרה שסובר תורת לבוד בכל פחות מארבעה ואמר לדעתו כל שעשה מחיצה שאין רחבה שלשה כגון מחיצות קנים צריך שלא יהא בין קנה לקנה שלשה שאעפ"י שעדיין יש בה תורת לבוד לדעתו מכל מקום הרי הגדי מזדקר שם בבת ראש ר"ל בהדיא וזקירת גדי מבטלת תורת לבוד ואין דעתו לומר לבוד בפחות מארבעה אלא במקום שאין זקירת גדי כגון שתי קורות הסמוכות זו לזו שהוא מקום גבוה אבל כל שאין שם שלש אעפ"י שהפרוץ מרובה לבוד הוא וכל שמחיצתו ברחבים שלשה עד ארבעה אינה מתבטלת בזקירת גדי מפני שפרצתו כעין פתח ונקראת מחיצה גמורה להתיר זקירת גדי אלא צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו ר"ל בריוח עד שיהא פרוץ מרובה שאם היה פרוץ מרובה אף כנגד העומד אסור לזרוע ואם עומד כפרוץ מותר אף כנגד הפרוץ מארבעה עד עשר אמות צריך גם כן שלא יהא בין זה לזה כמלואו בריוח שאם היה פרוץ מרובה אסור כנגד הפרוץ וכנגד העומד מותר לזרוע הואיל והמחיצה מארבעה ולמעלה מה שאין כן לשבת ואין צריך לומר שבעומד מרובה מותר אף כנגד הפרוץ וכל זה דוקא בפרצת עשר הא יתר מעשר עד שיעשה בו צורת פתח וכמו שאמרו למעלה בקנים הדוקרנים עושה להם פאה מלמעלה ואף ביתר מעשר מותר ומכל מקום לדעת רבנן שאין סוברים תורת לבוד אלא בפחות משלשה אין כאן אלא שתי מדות הראשונה כל מחיצה הנעשית בפסים רחבים פחות משלשה צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה כדי שיהא בו תורת לבוד וכל שהוא משלשה עד עשר אמות צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו בריוח שלא יהא פרוץ מרובה ויאסר כנגד הפרוץ ובפרוץ כעומד מותר אף כנגד הפרוץ:


דף טז עמוד ב[עריכה]


ממשנתנו למדת שכל מחיצה העשויה בשתי ר"ל כדרכה פרצה שלה כשרה בעומד כפרוץ שהרי אמרו ובלבד שלא יהו פרצות יתרות על הבנין שסתם כלים קרויה מחיצה שתי שהרי כדרכן הם עומדים על הקרקע אבל במחיצת ערב כגון היקף חבלים לא למדנו אם פרצה [כעומד] כשרה בו שהרי משנת חבלים אעפ"י שפרוץ שלה מרובה כל פחות משלשה כלבוד דמי כמו שביארנו. ושאלוה בגמרא ובאו ללמדה ממה שאמרו שיעור חבלים עבין יתר על טפח ואם פרצה אינה פוסלת בו מה אנו צריכים לחבלים גסים שיהא בעובי שלשתן [יתר על] טפח (יתר) יעשה אויר פחות משלשה וחבל משהו ואויר פחות משלשה וחבל משהו ואויר פחות מארבעה בעומד ששה. ונדחית ראיה זו שהרי פרצה זו אינה נתרת בעומד מרובה שאם יעמידנה מלמטה הרי גדיים בוקעין בה (ואעפ"י שהיא ברחב שלשה מכל מקום אין כל המחיצות כן שהרי לבוד מכשירן) ואם יעמידנה מלמעלה הרי אויר מכאן ומכאן ואוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא מבטיל ליה אחר שאין כאן עומד בארבעה טפחים ואם מעמידה באמצע הרי אין עומד מרובה אלא משתי רוחות עד שפרשו שאלתו כגון שהביא מחצלת שבעה ומשהו והעמידו בפחות משלשה והרי היא מחיצה עשרה וחקק בה לצד ראש המחצלת תחת מסגרתה שלשה טפחים ונשאר מסגרתה למעלה להשלים עשרה והמסגרת מחוברת בצדדין והרי כאן פחות משלשה למטה שהוא כלבוד ומחצלת ארבעה טפחי' הרי שבעה טפחי' עומד פחות משהו והמסגרת משלמת אותו משהו ונשאר בה שלשה שלמים פרוץ שאין כאן אויר אלא לצד אחד והעומד מרובה מצד אחד. וחזרו עוד לומר שלא שאל אלא מחיצה שלימה של עשרה טפחי' אלא שהיא תלויה והוא שגבוהה מן הקרקע שלשה והשיבוהו שאינה מתרת אלא במים להתיר (מלואן) [למלאות] כגון גזוזטרא ומלמעלה מן הים אבל פרצת ערב לא נשאלה לא הובררה. ופסקו בה גדולי המפרשי' שאין פרצה פוסלת בה בעומד כפרוץ ודין ערב ודין שתי אחד הוא:

זה שאמרו יחיד נותנין לו בית סאתים יש מפרשים בית סאתים לכל אחד ואחד על הדרך שביארנו במשנה וגדולי הפוסקי' פרשו שמועה זו בהיקף העשוי לאויר ואינה מוקפת שתי וערב אלא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי ומכל מקום יש (מוקף לאויר) [לומר] שלא להתיר אלא בבית סאתים אף בשתי וערב שהרי במסכת סוכה באילן המסך העמידוהו בהוצא ודפנא שהוא שתי וערב והקשו שם אם כן מחיצה מעליא היא כלומר והיאך אין מטלטלין בה אלא כבית סאתים ותירצו משום דהוי מחיצה שתשמישה לאויר וכן במסכתא זו אמרו אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר וחצר אף בת עשרה כורים מותר ודירה שתשמישה לאויר כבורגנין שבשדות יתר מבית סאתים אסור אלמא שאף בשתי וערב נאסרו וכן בגנה וקרפף אלא שיראה בפירוש דבריהם או זה או זה והענין שכל שהוקף לדירה אעפ"י שאינו מקורה הואיל והוקף לדירה ר"ל לכניסה וליציאת אדם תמיד כגון דיר וסהר ומוקצה וכן חצר שלפני בתים ורחבה הסמוכה להם אפי' בת עשרה כורים מטלטלין בהם ואם הוקף לדירה כגון גנות ופרדסי' ורחבה שאחורי הבתים אחר שאין עשויות לדירה ודירה שתשמישה לאויר אפי' היתה מקורית ואפי' בשתי וערב הואיל ולא נעשית אלא לשמירת מה שחוצה להן כגון צריפין ובורגנין אין מכשירין אלא בבית סאתים וכל שהקפה יתר מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות ואף בזו יש אומרי' שאם הוקף לשם שבת ובמחיצת שתי וערב מותר אף ביתר מבית סאתים ומחיצות שתי או ערב לבד אף לדירה אין מטלטלין בהם אלא בבית סאתים ושיעור בית סאתים הוא מאה על חמשים כחצר המשכן שנקרא חצר כעמודים וקלעים כהיקף הולכי מדברות. ומשם למדנו שכל היקף שלא לשם דירה מותר עד בית סאתים ורבועם שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים והשירים הוא ארבעה טפחים כמו שיתבאר. ומכל מקום יחיד בכל שהוקף שלא לשם דירה נותנין לו סאתים שנים נותני' סאתים לכל אחד שלשה הרי הן שיירא ונותנין להם כל צרכן. ויש מפרשי' שנים נותנין להם סאתים דוקא בין שניהם והראיה מה שאמרו בסוגיא זו שלשה הרי הן שיירא ונותנין להם בית שש. ולשיטה ראשונה אף בלא תורת שיירא אתה נותן להם בית שש אלא שאף לשנים אין נותנין אלא בית סאתים וכן עיקר. וכבר ביארנו שכל שהכשרו בבית סאתים פירושו בששבת בתוכו:


דף יז עמוד א[עריכה]


כל שהתרנו בשיירא ליתן להן כל צרכן פירושו אף בנשאר מקום פנוי הואיל ולא נשאר בית סאתים פנוי שאם נשאר בית סאתים פנוי הרי יש כאן מקום חשוב שלא לדירה ונמצא חסר מחיצה רביעית ונמצא הכל כנפרץ למקום האסור והוא שאמרו בכאן בשיירא הוצרכו לשש והקיפו שבע מותרין שמאחר שאין שם בית סאתים שלא לצורך בטל הוא לגבי השאר אבל אם לא הוצרכו אלא לחמש הרי יש כאן סאתים פנוי ואינו בטל וזה ראיה גם כן שלשנים (ואין) [אין] נותנין להם אלא סאתים שאלו כן הרי הותרו להן שש אף בלא צורך. ומה שהקשו עליה אלא הא דקתני ובלבד שלא יהיה שם סאתים פנוי מאי לאו פנוי מאדם כלומר שאין יתר על בית סאתים לכל אחד ואם כן אף לא הוצרכו אלא לחמשה הרי מכל מקום עולין להם שש ונמצא שאין פנוי אלא סאה. ותירץ לא פנוי מכלים שאין מתירין ביתר מן הצורך אלא בית סאתים בין כלם וכשהוצרכו לחמש נמצא בית סאתים פנוי. כך היא שטתנו בענינים אלו. ולגאוני הראשונים ראיתי שלא הזקיקו שתי וערב במחיצה אלא בדירה שתשמישה לאויר אבל בדירה גמורה אף אחד לבד נקרא מחיצה וכן יש חולקין בה בקצת דברים וזה נראה לי עיקר:

שיירא זו שכתבנו אמרו עליה בתלמוד המערב אין שיירא פחותה משלשה ואין העכו"ם משלים בשיירא. קטן ישראל מהו שישלים בשיירא ולא הובררה שם. ויש מכשירין שספק סופרי' להקל. וגדולי המחברי' כתבו שאין הקטן משלים:

שיירא זו שמת אחד מהם בשבת או שנים שניתוסף עליהם אחד בשבת כגון שהיה להם בתוך התחום שבת גורמת ולא דיורין של עכשיו והילכך בשיירא שמת אחד מהם הואיל והותרה לכל צרכה הותרה לכל אותה שבת ושנים שנתוסף להם אחד הואיל ונאסרו משחשיכה אלא בבית סאתים נאסרו הכל הולך אחר השביתה. וכן לענין עירוב עירב דרך הפתח כגון שהיו שתי חצרות ופתח ביניהן ועירבו על דעת הפתח ונסתם בשבת כגון שנפלה מפלת כנגדו משתמש דרך חלון [עירב דרך חלון] ונסתם חלון בשבת משתמש דרך פתח שמאחר שהותרה הותרה. ומכל מקום לענין הכשר מבוי כגון חצר שנפרצה לרשות הרבים או מבוי שניטל לחיו וקורתו בשבת או פסי ביראות שיבשו מימיהן בשבת הואיל ואין בהן מחיצות אסורות אף לאותה שבת וזה שאמרו נפרצה משתי רוחותיה לאו דוקא שאם ביתר מעשר אף מרוח אחת ואם בעשר אף משתי רוחות כשר אלא שפירשוה בפרק גגות [צד:] בעשר ובקרן זוית והוא הדין לנפרצה במלואה לרשות הרבים:

כלל הדברים שכל מחיצת שתי או ערב לבד אעפ"י שהוקפה לשבות בתוכה וכן תל ונקע וגנה וקרפף ודירה העשויה לחוצה לה וכיוצא באלו לאחד או לשנים אין נותנין להם אלא בית סאתים וכל שהיקפו יתר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות לשלשה נותנין כל צרכן אפי' כמה כורים ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי. וכבר ביארנו שיש חולקים בקצת דברים ואף גדולי הפוסקי' כתבו בה דברי' שאיני יכול לישבן:

כבר ביארנו במשנה שבמחנה פטורים מלערב עירובי חצרות הא בשיירא לא הוזכרה וגדולי הרבנים כתבו בה בפרק הדר שצריכים לערב וגדולי המחברי' כתבו בענין זה הפך הדברים ונסח דבריהם יושבי אוהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולם אבל שיירא שהקיפוה מחיצה אין צריכין לערב ומוציאין מאהל לאהל בלא עירוב והרי זה הפך משנתנו ואף בתוספתא אמרו אהלים שבשיירא צריכים עירוב ושבמחנה פטורים ומכל מקום בתלמוד המערב מצאנוה כדבריהם שאמרו שם יש חצרות כמחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדה דתני אהלים שבמחנה צריכים עירוב שבשיירא אין צריכים עירוב (ולשטתנו יש מפרשי' בו כן יש חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה כהדא דתני אהלים שבמחנה צריכים עירוב שבשיירא אין צריכים עירוב) ולשטתנו יש מפרשי' בו כן יש חצרות במחנה להתיר אהלים שבמחנה שאם יש שלש חצרות של שני שני בתים מתירין כל שאר אהלים שבמחנה כלומר שאם רצה למוד אלפים אמה אין צריך למוד מפתח ביתו אלא מן הבית החיצון וכמו שאמרו בפרק כיצד (מערבי) [מעברין] ביושבי צריפין שאם יש להם שלש חצרות של שני שני בתים הרי כלם כאלו הם קבועים ומודדין מבית החיצון כהדא דתאני אהלים שבמחנה צריכין עירוב כגון שקבעו עצמם במקום אחד אבל אהלים שבשיירא אין מצוים לקבוע עצמם במקום אחד שאין דרך הולכי דרכים לקבוע עצמם והילכך אין צריכין עירוב ומשנתנו הפוטרת במחנה פירושו בשאין שם אהל קבוע כגון שאין קובעים עצמם שם והוא הדין לשיירא וכן הדברים נראין. ואף גדולי המחברים כתבוה בהלכות מלכים ומלחמותיהן כשטתנו:

בני מחנה חונים בכל מקום שירצו ובמקום שנהרגין שם רשאים לקברן אפי' היו להם שם קרובי' שיצאו בהם מכלל מת מצוה הא שאר בני אדם אין נקברין לשם אלא אם כן הוא בכלל מת מצוה הא מת מצוה מיהא קנה מקומו וזה שאמרו במת מונח בסרטיא ר"ל דרך הרבים כבושה מפנהו לימין הסרטיא או לשמאלה. שדה בור ושדה ניר מפנהו לשדה בור ניר וזרוע מפנהו לניר. שתיהן בורות שתיהן זרועות מפנהו למקום שירצה. ואם קנה מקומו היאך יכול לפנותו פירושה במת המוטל על המצר ר"ל על אם הדרך שמתוך שנתן לו לפנותו מפני עושה טהרות מפנה לכל רוח שירצה:


דף יז עמוד ב[עריכה]


מת מצוה פרשו בכאן שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה ופרשו גדולי המחברי' אחרים עונין לו שיש לו יורשים וכן נראה ביבמות. ומכאן למדו רבים שאלו האורחים הבאים מארץ אחרת ואין להם יורשים כאן שבכלל מת מצוה הם וכהן מטמא להם. ומכל מקום נראין הדברים שכל שמזומן על ידי ישראל לקברו אין זה מת מצוה:

מאחר שביארנו בחיוב מים אחרונים שהיא מפני מלח סדומית לא סוף דבר אחר אכילה אלא אף מדד מלח או נגע בה צריך ליטול ועכשיו מיהא בטלה לה תורת מלח זה ולא הוזקקנו לנטילה מצדה. וכבר ביארנו עניני הנטילה והלכותיה במסכת ברכות [בסופו בקונט' בית יד]:

כבר ביארנו במסכת שבת שיציאת חוץ לתחום אפי' לשלש פרסאות אין בה מיתת בית דין ולוקין עליה ואעפ"י שלאו שלה מאל יצא איש ממקומו וידוע שאף ההוצאה נכללה בו ואחר שהיציאה וההוצאה שניהם בפסוק אחד יראה לומ' שהוצאה שהיא חמורה עיקר ונמצא עיקר הלאו ניתן לאזהרת מיתה הרי אמרו מי כתיב אל יוציא אל יצא כתי' ונמצא עיקר הפסוק ליציאה חוץ לתחום ולוקין עליו ומכל מקום דוקא בשלש פרסאות אבל אלפים אמה אינן אלא מדרבנן ומה שאמרו תחומין דאורייתא ופירושו באלפים אמה ר' עקיבא היא ואין הלכה כמותו. ומכל מקום בני מחנה צריכין לערב אף לאלפים אמה הואיל ועיקר התחומין ר"ל שלש פרסאות [מן התורה. ויש פוסקים דגם שלש פרסאות] דרבנן וכבר ביארנו קצת ראיותיהם בראשון של יום טוב וכמו שנבאר עוד בה בפרק שלישי. ולדעתם בני מחנה פטורים אף בעירובי תחומין. וקצת גאונים החמירו לפסוק כר' עקיבא אף באלפים אמה ממה שאמרו בפרק מי שהוציאוהו הני אלפים אמה היכא כתיבן ומכאן החמירו בזו שאמרו אף עבד ושפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שאין עושין בה מעשה אלא בעד אחד כשר והדברי' (מחוברים) [מסתברים] כדעת ראשון וכן פסקוה גדולי הפוסקי'. ואף גדולי המחברי' כתבוה כן אלא שגדולי הדור כתבו משמם בתשובה שאינם מן התורה אלא אם מהלכים ברשות הרבים (במחנה) [כמחנה] ישראל וזה תמה שאם אמרו כמחנה ישראל לענין שיעור לא אמרוה שיהו לגמרי כן ועוד שהרי מחנה ישראל רשות היחיד היא ומחנה לויה הוא שהיה רשות הרבים כמו שהתבאר בפרק הזורק. ואף הם כתבו בתשובת שאלה שאין איסור תחומין בימים ובנהרות בין שיש בעומק המים מעט בין שיש בהם הרבה ולא נסתפקו בתחומין למעלה מעשרה אלא ביבשה ויש לפקפק בדברים אלו כמו שיתבאר בע"ה:

ונשלם הפרק תהלה לאל: