מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פב עמוד א[עריכה]


כיצד משתתפין וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שעניני המסכתא חלוקים לארבעה חלקים וענינם דרך כלל הוא: הראשון בתקוני המבואות הן סתום הן מפולש ותקוני החצרות ותקוני רשות הרבים בתקון עצמם ר"ל בהכשר לחיים וקורות ופסים ומחיצות ושאר דינים שבענינים אלו: והשני בתקון הבא להם מצד אחר בעירובי חצרות ושתופי מבואות ועל איזה דרך מערבין ובמה מערבין והיכן נותנין אותו ומי אוסר עליהם ושאר דינין שבענינים אלו: השלישי בענין עירובי תחומין ומפרטיו כיצד מערבין עירוב זה ובמה מערבים ומשתתפים בו: הרביעי בענין הרשויות ומפרטיו על איזה צד מטלטלין מזה לזה ובאיזה הכשר: וזה הפרק אמנם יכלול קצת שלשה חלקים האחרונים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים: הראשון בעניני עירובי תחומין כשאין רוצים לערב ברגלם אלא בפת או בשאר אוכלין כיצד מערבין ואם יכול אחד לזכות לאחרים ועל איזה צד. ואם צריך להודיע ואימתי צריך להודיע וכמה מערבין בו ובאיזה שיעור ולאיזה דבר מערבין אם אף לדבר הרשות או דוקא לדבר מצוה: השני בעירובי חצרות בששכחו ולא עירבו כיצד אוסרים זה על זה והיכן מניחין את העירוב ולבאר קצת דירות שאינן אוסרות: השלישי בענין הרשויות על איזה צד משתמשין בהן ובאיזה הכשר: זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תייחד לבאר עניני החלק הראשון שמניח אדם עירובי תחומין על חברו ובלבד שיזכה לו על ידי אחר ושיודיע לו קודם חשיכה וכן לבאר שיעור הצריך לכך והוא שאמר כיצד משתתפין בתחומין מניח אחד את החבית וכו' והוא שכבר ביארנו בפרק שלישי שעירובי תחומין ושתופי מבואות שוים לערב בהם ברוב אוכלין מה שאין כן בחצרות שאין מערבין להם אלא בפת. ומתוך כך הוא אומר שאם לא היה זה מערב ברגליו וכן שאינו מערב לעצמו רשאי אחד מן העיר לערב להניח חביתו ברחוק אלפים לאיזה צד שיברור ואומר הרי זו לכל בני עירי הרוצים לילך בצד זה חוץ לתחום לילך לבית האבל או לבית המשתה של שמחת מצוה שהוא בצד זה חוץ לתחום. ואעפ"י שבכל מקום הוא קוראם עירובי תחומין הוא מזכירם כאן בלשון שתוף ר"ל כיצד משתתפין בתחומין על שם מה שהוא רוצה לומר בהם שאחד מערב לכלם. והזכירו בענין זה דברים אלו ר"ל בית המשתה ובית האבל ממה שאמרו בגמרא שאין מערבין עירובי תחומין באוכלים אלא לדבר מצוה כגון אלו שהזכרנו כאן או להקביל פני רבו כמו שהזכרנו בפרק שלישי אם בא חכם למזרח עירובי למזרח. וכן לברוח מן העכו"ם שהוא מתירא מהם וכמו שאמרו שם אם באו עכו"ם למזרח עירובי למערב שהבריחה מן המזיקין ה"ה לענין זה כצורך מצוה הא לדבר הרשות לגמרי אין מערבין ואם עירב לדבר הרשות גדולי הדור מסכימים שאינו כלום ועל דרך מה שפרשו גדולי הרבנים בכאן שלא נתקן אלא לצורך הא שלא לצורך אין כאן תקנת עירוב ואפילו עירב אינו כלום. ומכל מקום לקצת חכמי הדור ראיתי שלא נאמר כן אלא לכתחלה הא בדיעבד עירובו עירוב. וכן כתבוה גדולי המחברים לפי מה שמצאנו ברוב ספרים. אלא שבקצת ספריהם ומן המדוייקים שבהם מצאתי שכתבו הרי זה אינו עירוב. ומכל מקום כל שמערב ברגליו לית דין ולית דיין שעירובו עירוב אף לדבר הרשות שכל שהוא שובת לשם שם הוא ביתו:

ונשוב לענין משנתנו והוא שכל שאמר כן ר"ל הרי זה לכל בני עירי ורובו (כלם) [ככולם] וכבר ביארנו בפרק חלון דוקא שזכה להם על ידי אחר וכל שמזכין על ידו עירובי חצרות מזכין על ידו עירובי תחומין. וכן צריך שיהא בעירוב זה כשיעור הצריך לו על הדרך שיתבאר. וכשהניחו על דרך זה נאמר אחר כן כל שקבל עליו מבעוד יום מותר משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך ופרשוה בגמרא שלא קבל דוקא ר"ל שיהא צריך שיקבל מבעוד יום אלא אין אנו צריכים מבעוד יום אלא ר"ל שכל שלא נודע לזוכה או לזוכים מבעוד יום שזה עירב עליהם אף כשנודע להם משחשיכה ונתרצו בדבר אינו כלום שמאחר שלא ידע זה מבעוד יום בעירוב אין כאן לומר דין ברירה כלל ואם מפני שחברו הניח עליו וזכהו אין זה כלום שאין מערבין עירובי תחומין שלא מדעת שהרי חוב הוא לו ואם נודע לו מבעוד יום ונתרצה מבעוד יום זו לא הוצרכה אלא קבל האמור במשנתנו לא סוף דבר שקבל אלא שהודיעוהו ר"ל שכל שנודע לזוכה מבעוד יום שזה עירב עליו אעפ"י שלא נתרצה בכך עד שחשיכה מותר שמכיון שנתרצה הוברר הדבר שמשעת ידיעתו היה דעתו בעירוב זה אבל אם לא נודע להם עד שחשיכה אינו כלום וכן הלכה.

וכמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מן הרוצים לילך שם ואפי' היו כמה צריך שיעור שתי סעודות לכל אחד שמאחר שיש לו שם שיעור סעודת לילה וסעודת יום נתפרסם הדבר שעקר דעתו מן העיר ושדעתו לשבות לשם. ולא פי' במשנה זו אלא שיעור הפת וכבר ביארנו בפרק שלישי שהיין שיעורו בחצי לוג ושאר מינין שיעורן בכדי שישבע אדם מהן לשתי סעודות. ודבר העשוי ללפת בו את הפת שיעורו בכדי שילפת ממנו שתי סעודות ואעפ"י שאין דרך לפתן בלא לחם. בעירוב הקלו שכל שטרח בכך נתגלה דעתו ששובת הוא לשם. בפת מיהא פירשו בכאן שיעורו למזון שתי סעודות לכל אחד מזונו לחול כלומר שאינו אוכל כל כך כבשבת שמתוך מטעמים המוכנים לו בשבת הוא מוסיף אף באכילת הפת כמו שאמרו [במגילה ז:] רווחא לבסומי שכיחא ור' יהודה אומ' בשבת ולא בחול ואף הוא מתכוין להקל. והוא שר' יהודה סובר שבשבת (מעלא) [ממלא] כרסו במטעמים ומיני מתיקה וממעט בפת. ומאחר ששניהם להקל נתכונו כל שיש שם מזון שתי סעודות הן לחול הן לשבת דיו. והכל לפי מה שהוא אדם והוא שאמרו בסדר טהרות במסכת כלים [פט"ז] והזכרנוה בפרק שלישי יש שאמרו הכל לפי שהוא אדם. מלא קמצו למנחות. מלא חפניו לקטורת. מלא לוגמיו ביום הכפורים. מזון שתי סעודות לעירוב. ופרשנו שם שלא נאמר בה לפי מה שהוא אדם אלא להקל כלומר ששיעור זה ר"ל מזון שתי סעודות בינוניות מתיר אפי' ברעבתן שברעבתני' הא כל שדיו בסעודתו בפחות מכן כגון זקן או חולה דיו בשתי סעודות הראויות לו. וכן מי שמזונו בחול מועט ממזונו בשבת שיעורו בשל חול ומי שמזון פתו מועט בשבת ממזון פתו בחול משערין לו בשבת.

ועכשו מפרש שיעור ב' סעודות בינוניות כמה הוא והוא שאמר ר' יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע כלומר ככר שאדם לוקחו בפנדיון בשעה שארבע סאין נמכרין בסלע שנמצאת כל סאה נמכרת בדינר והדבר ידוע שהדינר שנים עשר פונדיונין והסאה ששת קבין שהם שנים עשר חצאי קב ונמצא חצי קב לשתי סעודות. ומכל מקום בגמרא פרשו שאין צריך לשתי סעודות אלא רובע קב ושיעור זה לא נאמר אלא אחר שיטול החנוני מחצית הסאה לשכר טרחו והוצאת אפייתו ונמצא רובע הקב בככר הלקוח בפנדיון ובו שיערו שתי סעודות וכבר ידעת ברובע הקב שהוא ששת ביצים ונמצאת כל סעודה כשיעור שלשה ביצי'.

ר' שמעון אומ' שתי ידות לככר משלש לקב ובא להקל ולמעט בשיעור ודעתו שתשע סעודות בינוניות יש בקב וכשאתה עושה ממנו שלש ככרות שבכל אחד מהן שליש הקב נמצאו שתי סעודות בשני חלקים של ככר זה והרי ככר השלם שבו שליש הקב הוא שיעור שמנה ביצים שהרי הקב כ"ד ביצים ושלישיתו שמנה ביצים ונמצאו מן הששה ביצים שתי חלקיו ארבעה ומן השני ביצים עשה מהן שלישיות והם שש שלישיות ושני חלקיהן ארבע שלישיות ונמצא שתי סעודות חמשה ביצים ושליש ביצה ולר' יוחנן בן ברוקא ששה ביצים אין ביניהם אלא שני שלישי ביצה לשתי הסעודות. וכן לר' יוחנן בן ברוקא יש שמנה סעודות בקב ולר' שמעון יש תשעה סעודות בקב. והוא שאמרו קרובים דבריהם להיות שוים:

ולענין פסק הלכה כדברי המיקל ומערבין בככר שיש בו חמשה ביצים ושליש לכל אדם אפי' בחור ובריא ואפי' רעבתן ובפחות מכן למי שאינו רגיל אלא בפחות כגון חולה וזקן וכיוצא בהן. ומכל מקום גדולי הפוסקי' פסקו לענין עירובי תחומין כר' יוחנן בן ברוקא ממה שאמרו אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע.

חציה לבית המנוגע. ר"ל חצי ככר זה שיעדנו לעירוב כלו לר' יוחנן בן ברוקא ושתי ידות ממנו לר' שמעון. חצי הככר השלם נתון לשער בו בבית המנוגע שנ' והבא אל הבית וכתי' והאוכל בבית וכו' והדבר ידוע שהנכנס לשם טמא מיד טומאת שבעה וכן אם היה מביא עמו מלבושיו שלא בדרך לבישה אלא על כתפיו טמאים מיד כטומאתו ר"ל טומאת שבעה אבל בגדים שהוא לובש אעפ"י שהוא נוגע בהם אין להם אלא טומאת ערב ונקראים ראשונים לטומאה אבל אם שהה שם כשיעור אכילת סעודה אחת אף הבגדים נעשין אב הטומאה וטמאים טומאת שבעה. וזהו שכתב והבא אל הבית שמשמעו דוקא בשהיית שיעור אכילה אלא שזה בטומאת ערב. לבגדים וזה בטומאת שבעה אף לבגדים. ונמצא שלדעת ר' יוחנן ככר השלם המיועד לעירוב הוא ששה ביצים וחציו שלש ביצים והוא אכילת פרס האמורה בכל התלמוד שהיא שיעור סעודה אחת. ולר' שמעון שיעור הככר השלם ששתי ידותיו משוערות לשתי סעודות לענין עירוב חציו משוער לבית המנוגע והרי הככר השלם שמנה ביצים וחציו ארבעה ביצים והיא היא אכילת פרס לדעתו שהיא שיעור סעודה אחת ואעפ"י שלענין עירוב הוא עושה את הככר השלם בין שלש סעודות ונמצא שאין בשיעור סעודה אלא שני ביצים ומחצה ושתות ביצה מיקל הוא בעירובין להכשיר בסעודה דחוקה פחותה שליש מן הסעודה הראויה שהרי שני ביצים ומחצה ושתות הם י"ו שתויות וארבעה ביצים הם כ"ד שתויות:

ולענין פסק אף בזו נחלקו הפוסקי' בו והוא שגדולי הרבנים פסקו כר' שמעון ומפרשים בכל מקום אכילת פרס ארבעה ביצים וראיה לדבריהם שר' יהודה ור' יוסי סוברים כן כמו שאמרו בגמרא כמה שיעור שתי ביצים חסר קמעא ר' יוסי אומר שתי ביצים שוחקות שיער ר' שתי ביצים ועוד וכמה ועוד אחד מעשרים בביצה. והענין הוא שר' יהודה שיער בביצים קטנים ור' יוסי שיער בגסים ומכל מקום שניהם סוברים שהפרס ארבעה ביצים. ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כר' יוחנן בן ברוקא ופסקו בכל מקום שאכילת פרס שלשה ביצים. וראיה לדבריהם ממה שאמרו בגמרא על ברייתא שהזכרנו אמ' רב חסדא זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמי' אומרי' כביצה ומחצה שוחקת. ואעפ"י שפרשו בה מאן חכמי' ר' יוחנן בן ברוקא מכל מקום הואיל ורב חסדא קורהו בלשון חכמי' לפסוק הלכה נתכון ונמצאת אכילת פרס שלשה ביצים שוחקות. ונראה לי כדעת ראשון שהרי לענין טומאת אוכלין נאמר בסוגיא חצי של חצי חציה לטומאת אוכלין. ולמדת שלר' יוחנן בן ברוקא שהככר ששה ביצים וחציו שלש לבית המנוגע וחצי חציו ביצה ומחצה לפסול את הגויה. נמצא חצי של חצי חציה שלשת רבעי ביצה לטומאת אוכלין. ולר' שמעון הככר השלם שמנה וחציו ארבעה לבית המנוגע וחצי חציו שנים לפסול את הגויה וחצי של חצי חציו ביצה שלימה לטומאת אוכלין בכביצה ומאחר שזו כר' שמעון אף בשאר כן.

חצי חציה ר"ל חצי פרס לפסול בה את הגויה והוא שהאוכל אוכלין טמאים בשיעור חצי פרס נפסלה גויתו מלאכל בתרומה ומדברי סופרי' שהרי מן הדין אין אוכל מטמא אדם וחכמים הוא שגזרו לפסול גופו בכך מלאכל בתרומה עד שיטבול ואין זו (גזרת) [מגזרת] שמנה עשר דבר הנזכרת במסכת שבת [יד:] שזו בדורות הראשונים נתקנה וזו אינו פוסל במגע תרומה אלא נפסל גופו מלאכל בתרומה שאם יאכל תרומה עמו נראה כאוכל שניהם ביחד ומיטמא אוכל בחבירו. ושיעור חצי פרס שהוזכר בו הוא מפני שנתמעט בעכול ובשמונה עשר דבר גזרו אף בכביצה שיפסול תרומה במגעו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שהזכרנו ודברי' שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

קטן עד בן ארבע או חמש שנים ר"ל עד סוף ארבע או עד סוף חמש ר"ל אף כל שנה חמשית יוצא בעירוב אמו ואין צריך לערב בשבילו או להוסיף ולזכות לו בעירובה אלא שהוא יוצא עמה בלא עירוב בשבילו ובלא זכוי והרי הוא כגופה לענין זה ואפי' היה אביו בעיר ויוצא ונכנס עמו שעד זמן זה הוא גדל עם האם וכרוך אחריה ונמנה עמה. הא מסוף חמש ולמעלה כל שנה ששית אם היה אביו בעיר ונכנס ויוצא עמו אינו יוצא בעירובה אלא אם כן עירבה לו או זכתהו בעירובו. ומכל מקום אף בזה אם עירב לו אביו בצפון ואמו בדרום יוצא לצד שעירבה לו אמו. ואם לא היה אביו בעיר יוצא בעירוב אמו בלא שום עירוב ובלא שום זכוי הא יתר על שש צריך לערב לעצמו. ואם יש לו אב ואין לו אם יש אומרי' שכל שאלו היתה אמו לשם יוצאה בעירובו כך הדין באב כשאין שם אם. ויש מפרשי' שלעולם אינו יוצא בעירוב אביו שאין הקטן כרוך אחר אביו. ועיקר הדברים כדעת ראשון. ולענין סוכה קטן שאין צריך לאמו והוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מתורת חנוך:

ולענין ביאור לפי מה שפסקנו צריך שתפרש הסוגיא בדרך זה. קטן בן שש יוצא בעירוב אם. ר"ל כל שנה ששית. והשיבוהו ממה שאמרו קטן שאינו צריך לאמו אינו יוצא בעירוב אמו וכמה אמרו ר' ינאי וריש לקיש כבר ארבע וכבר חמש ר"ל עד סוף חמש. אלמא כל שנה חמשית אינו יוצא וכל שכן בששית וקשיא לרב אסי בחמשית וששית ותירץ רב הונא בריה דרב יהושע דודאי הכי הוא וכי אמרינן בשנה ששית יוצא בעירוב אמו וכל שכן בחמשית דוקא בעירב לו אביו ועירבה לו אמו דבצוותא דאמיה ניחא ליה טפי כל שנה ששית הא בלא שום עירוב אינו יוצא בעירוב אמו. והשיבו ממה שאמרו קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכמה עד בן שש ומדקתני עד עד בן שש פירשו מבן שנה עד שש ואם כן פירושו בלא שום זכוי עד בן שש אלמא דשנה חמשית מיהא יוצא בלא שום זכוי תיובתא. לימא תהוי תיובתיה דרב אסי דהא בברייתא זו דוקא עד בן שש הא שנה ששית אינו יוצא בלא זכוי ואיהו קאמ' דכל בן שש יוצא בלא זכוי דהא איהו לא מפרש למלתיה בעירבו לו אביו ואמו ומפרש לו בלא שום זכוי עד ועד בכלל. והקשה לימא קושיא דר' ינאי וריש לקיש דאינהו אמור דשנה חמשית אינו יוצא. ותירצוה דשנה חמשית בליתיה לאבוה במתא יוצא בעירוב אמו. ונמצא דר"ה בדר"י כי איתותב משנה חמשית איתותב והילכך כל שנה חמשית יוצא הא משנה ששית בעירבה לו אמו לא איתותב וריש לקיש ור' ינאי אודו ליה בשנה חמשית בדליתי' לאבוה אלא (דבאיתיה) [דבדליתיה] לאבוה כל שנה חמשית. ונראין הדברים לפסוק כרב הונא בריה דרב יהושע במאי דלא איתותב והוא כל שנה ששית בעירבה לו אמו מצד אחד ואביו מצד אחד ובשנה חמשית לפסוק כברייתא דאיתותב מינה רב הונא דעד בן שש ולא עד בכלל אלא דטעמא (ראיתיה) [דליתיה] לאבוה איכא לדמויי לטעמא דעירבו לו אביו ואמו ומהניא אף לשנה ששית דהא לחמשית לא צריכא לן דלא פסקינן כריש לקיש. ויש פוסקי' כריש לקיש ואף חמשית דוקא בדליתיה לאבוה. ויש פוסקי' כרב אסי ואף ששית יוצא בלא שום זכוי בעירוב אמו אף באיתיה לאבוה. וכן דעת גדולי המחברים ועקר הדברים כמו שכתבנו. וענין ארבע וחמש פירושו ארבע לבריא וחמש לחולני או לפום חורפייהו. חמשית (אבריא) [בבריא] כששית לחולני. ומכל מקום גדולי המחברים לא חלקו כלל בין זה לזה ואף לפי שטתנו אני מסכים בזו. ואם כן כל חמש יוצא ובששית אינו יוצא בעירוב אמו אלא או בעירבו לו שניהם או בדליתי' לאבוה ועל הדרך שכתבנו וכסתמא דברייתא דקאמ' עד בן שש ולא מפליג בין ארבע לחמש:


דף פב עמוד ב[עריכה]


כבר ביארנו שהקטן מבן שש ולמעלה צריך להוסיף בשבילו ומכל מקום מערב בשבילם לצד שהוא הולך אפי' על כרחם ר"ל אעפ"י שמיחו וכן הדין בעבדו ושפחתו הכנעניי' אבל בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים ואשתו אעפ"י שאוכלים על שלחנו אינו מערב להם על כרחם אלא אעפ"י שעירב עליהם יכולים למחות תיכף שידעו בין קודם חשיכה בין לאחר חשיכה וכל שעירבו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ומכל מקום כל שלא מיחו אעפ"י שעירב בשבילם שלא מדעתם יוצאים הם בעירובו שהניח עליהם במזון שתי סעודות לכל אחד. ומעתה אין צריך שיודיעם מבעוד יום:


דף פג עמוד א[עריכה]


במסכת בבא בתרא אמרו המשתכר אל ישתכר יותר משתות. ואעפ"י שאמרו בכאן צא מהן מחצה לחנוני אין ממנה סתירה לחברתה שלא אמרו אל ישתכר יתר משתות אלא (בכירות) [בפירות] שאין בהן אלא טורח מקחן וממכרן אבל תבואה שיש בה טורח טחינה ולישה ואפייה והוצאת עצים ושכר המסייעים בעמלם שיערו בו מחצה:

כל ששיערנו בסוגיא זו בביצה פירושו בביצה וקליפתה חוץ מטומאת אוכלין ששיעורה בביצה בלא קליפתה שהרי טעם כביצה שבו הוא מדכתי' האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו בבת אחת והוא כביצה והרי אין דרך לאכלה בקליפתה. וזה שאמרו אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת בביצה בלא קליפתה שיערו בדרך אכילתה. וזהו שאמרו בסוגיא זו ותנא דידן מאי טעמא לא תני טומאת אוכלין תירץ בה משום דלא שוו שיעורייהו בהדדי כלומ' שביצים הנזכרי' במשנתנו בקליפתן ולענין טומאת אוכלין בלא קליפתן. ויש מפרשי' בענין אחר וזה עקר:

שיעור חלה הוא ארבעים ושלש ביצים וחומש ביצה. והענין הוא שימלא כלי אחד מים על כל גדותיו ויתן בתוכו הביצים זה אחר זה בנחת והכלי שהוא מחזיק המים הנשפכים בסבת הביצים הוא הוא שיעור חלה וזו היא מדת עיסת מדבר והוא [שבעה] לגין וביצה וחומש ביצה. ומה שאמרו חמשת רבעים ר"ל חמשה לגין הוא למדה צפרית. והענין הוא שבירושלם הוסיפו על המדות של מדבר שתות מלבר. ר"ל שתות מכל מה שיש בו עכשו שהוא חומש מלגאו ר"ל מן הנשאר ובצפרי חזרו והוסיפו על של ירושלם שתות מלבר גם כן. ומעתה צא ולמד בעיסת מדבר שהיא עומר ועליה נאמר ראשית עריסותיכם והעומר עשירית האיפה צא וחשוב איפה שלש סאין סאה ששת קבין קב ארבע לגין נמצאו ע"ב לוגין לאיפה ועשיריתם לשבעי' לוג שבעה לוגין ולשני לוגין הנשארים ביצה וחומש ביצה שהלוג ששה ביצים בירושלם הוסיפו שתות מלבר וחזרו הששה לגין לחמשה לגין והלוג הנשאר לחמשה ביצים וביצה וחומש ביצה לביצה מצומצמת והרי בין הכל ששת לוגין ירושלמי' בצפורי חזרו והוסיפו אף על זו שתות מלבר וחזרו לחמשה לגין נמצא שיעור חלה שבעה לגין וביצה וחומש ביצה מדברים שהם ששה ירושלמיים שהם חמשה צפוריים. ומכאן אמרו האוכל במדה זו ליום אחד ר"ל בשתי סעודות ולא יהא ניזוק ברוב אכילה הרי זה בריא ומבורך. יתר מכאן רעבתן. פחות מכאן ומזיק לו הרי זה מקולקל במעיו. ולפי דרכך למדת שחמשת רבעים צפריים חייבי' בחלה ואין צריך לגרוס בה ועוד. מכל מקום יש גורסי' אותו ומפרשי' בה כדי שיעור חלה וכדי שישאר שיעור הסעודה כשנטלה חלתו ולא תתמעט אכילתו ויעמוד בדין מעי מקולקל. ויש מפרשי' אותו כדי להיות הביצים שוחקות ופרשו בו כמה שנאמ' בסוגיא זו אחד מעשרי' בביצה ונמצא לארבעי' ביצים תוספת שני ביצים ויש מפרשי' אותו בתוספת ביצה לכל מפני שהם מפרשי' במה שפרשנו שתות מלבר שהיא שתות מלגאו ר"ל כל שהוא שתות ממה שיש שם ר"ל כשמחזירין שש לחמש ושתות מלבר הוא שתות הבא מן החוץ כשיעור שתות מה שיש בו עכשו כגון שיחזרו השבע לשש והם סוברים שתוספת ירושלמית היתה בשתות מלבר וחזרו השבעה לגין לששה ונשארו ביצה וחומש ביצה שחזרו לביצה שוחקת ובצפורי הוסיפו שתות מלגאו וחזרו השש לחמש ונשארה הביצה כשהיתה. ועיקר הדברים כמו שפירשנו תחלה. ומכל מקום בזמן הזה שאין לנו מדה שבלוגין אלו לא מדברית ולא ירושלמית ולא צפרית חוזרין לראשונות ומודדין בביצים וצריך למדדה בריוח מפני שהביצים מהם גסות ומהם דקות ואין הדבר משוער בהם כל כך ומכל מקום עיקר השיעור בצמצום הוא בכלי הנעשה בתשבורת על דרך חשבון אצבעיים על אצבעיים כמו שיתבאר במקומו בע"ה:


דף פג עמוד ב[עריכה]


המשנה השניה והכונה להתחיל בה בענין החלק השני אלא שהיא גם כן מענין החלק השלישי והוא שאמר. אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו וכו'. ופי' מרפסת הוא תקרה היוצאה לפני העליות מתפשטת על אויר החצר עשויה לתשמיש בני עליה ולפירוק משאם והוא הוא ענין אכסדרה שכשהוא עשוי לטיול קרוי אכסדרא וכשעשוי לתשמיש קרוי מרפסת וארך המרפסת כארך כל העליה ופתחי העליות פתוחין לה וכשרוצי' בני עליות לצאת לרשות הרבים יורדים מבתי העליות למרפסת ומן המרפסת דרך סלם לחצר ומן החצר לרשות הרבים. ולפי סוגיית הגמרא אתה צריך לפרש שיש לפעמים עליות על עליות ועולין בני עליות עליונות לבתים שבעליותיהן דרך מרפסת זו ויש לפני עליות עליונות מרפסת גם כן שהיא יוצאת לפני העליות על אויר החצר רחבה יותר מן המרפסת האמצעית עד שכשירצו בני עליות גבוהות להשתמש בחצר דרך שלשול לא תהא המרפסת שבאמצע מונעתם ואנו קורים למרפסת עליונה תקרה כדי להבדיל בלשון בינה לאמצעית עד שיובן מדברינו כשנזכיר בסוגיא זו תקרה על המרפסת העליונה וכשנזכיר מרפסת על המרפסת האמצעית. וסתם הדברים התקרה העליונה גבוהה על המרפסת עשרה או מעשרה ולמעלה וכן המרפסת גבוהה על קרקע החצר עשרה או מעשרה ולמעלה. ופירש עכשו שאנשי חצר ואנשי מרפסת ר"ל אנשי העלייה האמצעית ששכחו ולא עירבו ר"ל אלו עם אלו אלא שמכל מקום עירבו אלו לעצמם ואלו לעצמם שאלו לא עירבו כל אחת לעצמה הרי אף הם אסורים להוציא כלי בתיהם למרפסת שלפני עליותיהם ואלו להוציא כלי בתיהם לחצר שלפני בתיהם אלא שכל אחת עירבה לעצמה ומותרין אלו למרפסת ואלו בחצר ולענין כלים ששבתו במרפסת ובחצר לא הוצרכנו בהיתרן לכלום שהרי גג ואכסדרא ומרפסת וחצר רשות אחת הן כמו שיתבאר ולא דברו במשנה זו אלא לענין בתים הפתוחים לחצר ובתים שבעלייה הפתוחים למרפסת הא אין אנו עסוקין במשנה זו אלא שעירבה זו לעצמה והותרה מביתה למרפסת וזו לעצמה והותרה מביתה לחצר ואין דריסת רגל בני מרפסת על החצר אוסרת לבני חצר שאעפ"י שהסלם תורת פתח עליו כבר אמרו גם כן שהסלם תורת מחיצה עליו והכל להקל ואפי' לא עירבו בני מרפסת כל שעירבו בני חצר לעצמן אין דריסתם אוסרת להם מטעם זה שהזכרנו וכל שכן כשעירבו אף בני מרפסת לעצמן שהרי יש בה היתר מצד אחר והוא שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה אבל מכל מקום רשויות חלוקות הם לאסור הוצאה וטלטול מזו לזו ר"ל מעלייה לחצר. וכן צריך שתפרש שאין לבני חצר במרפסת כלום ולא לבני מרפסת בחצר אלא דריסת רגל שאלו היו משותפים אלו בזו ואלו בזו היינו אוסרים אותם דרך הסולם כמו שיתבאר למטה בשתי גזוזטראות שבאים בני תחתונה דרך עליונה למלאת שאוסרת התחתונה על העליונה הואיל ונעשית המחיצה בשותפות אלא שבזו אין לאלו כלום על אלו ואין אוסרין זה על זה אלא שמכל מקום נאסר תשמיש שמזו לזו מדין חלוק רשויות ופירש בה שכל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכן לחצר ר"ל שאם יש בחצר עמוד או תל גבוה עשרה שנמצא שאין תשמישו נוח לבני חצר שהרי אי אפשר להשתמש בו אלא על ידי זריקה וכן אין תשמישו נוח לבני עלייה גבוהה שהרי נמוך ממנה עשרה ואי אפשר להם להשתמש בו אלא על ידי שלשול שכל שמשתמשין בו מגבוה לנמוך בעומק עשרה נקרא שלשול וכל שמשתמשין בו מנמוך לגבוה בגובה עשרה נקרא זריקה וכל שתשמישו בשוה או מכל מקום בפחות מעשרה שלו הן בגובה הן בעומק נקרא תשמיש נוח וראוי. והא למדת שעמוד זה תשמישו נוח לבני מרפסת ומתוך כך נותנין אותו למרפסת שאלו למרפסת עצמה ולחצר עצמה כל (ששב) [ששבת] במרפסת או בחצר מותר הוא לשניהם שהכל רשות אחת אלא נותנין אותו לבני בתים הפתוחים למרפסת ובני חצר וכן בני עלייה גבוהה אסורים בו שכל שהוא לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת פחות מכן לחצר. ר"ל שיש שיעור נמוכות מן המרפסת לראש העמוד עשרה טפחים ונמצא שאין תשמישו נוח לו נותנין אותו לחצר שתשמישו נוח לו בו ואתה צריך לידע שאם לא היה גבהו מן החצר עשרה ולא נמיכותו מן המרפסת עשרה שנמצא תשמישו נוח לזה ולזה נותנין אותו לשניהם ומאחר שהוא של שניהם נאסרו שניהם בו שהרי אלו אוסרים מכאן על אלו והוא ענין לזה בפתח ולזה בפתח ששניהם אוסרין זה על זה. וכן הדין בששניהם תשמישם בקשה כגון שהיה לזה נמוך עשרה ולזה גבוה עשרה והוא ענין לזה בשלשול ולזה בזריקה כמו שיתבאר בגמרא.

וכן חליית הבור ר"ל שהוציאו עפר ממנו והקיפוה על שפתו עד שנעשה אותו היקף רחב ארבעה שהוא ראוי להשתמש בו או סלע שעל גב קרקע החצר רחבה ארבעה אם שפת אותה חוליא או הסלע גבוה עשרה למרפסת פחות מכן לחצר על הדרך שביארנו. ואם הבור דרך דלייה שבו עמוק עשרה מן המרפסת והחולייא גבוהה עשרה מן החצר יתבאר בגמרא שנותנין אותו לשניהם. במה דברים אמורים ר"ל שכל שגבוהה עשרה נותנין אותה למרפסת בשהעמוד סמוכה לשפת המרפסת עד שהיא לה בתוך ארבעה טפחים אבל במופלגת ארבעה אף היא תשמישה קשה לה מצד רחקה כמו שהוא קשה לחצר מצד גבהה ונותנין אותה לחצר ר"ל אף לחצר שהרי לזה ולזה בזריקה הוא זו מצד הרוחק והפלגה וזה מצד הגובה ורוחק ארבעה לתשמיש הושטה כגובה עשרה לתשמיש הגבהה ונמצאו שניהם אוסרים זה על זה הואיל ולא עירבו ביחד וזריקתם אסורה לכל. ומכל מקום אלו עולין מכאן ואוכלין לשם מה ששבת בתוכו ואלו יורדין לשם ואוכלין גם כן. ולמדת ששלשה מינים הם בתשמיש קשה זריקה ושלשול והפלגה או ריחוק ואף היא נזכרת בסוגיא זו בלשון זריקה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה. ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שתי חצרות הסמוכות זו לזו ויש ביניהן רשות אחת כגון כותל או עמוד רחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה שתשמיש שתיהן שוה בו וכן חריץ שבין שתי חצרות רחב ארבעה ועמוק יותר משלשה אם אין הכותל או העמוד גבוה עשרה וכן שאין החריץ עמוק עשרה הרי תשמישו של רשות זו נוח לזה ולזה וזהו הנקרא לזה בפתח ולזה בפתח שכל שהוא פחות מעשרה הרי הוא כתשמיש סתם וכמוציא מביתו דרך פתחו לחצר. ומעתה נותנין אותו רשות לשניהם ונמצא שהוא רשות משותף וכל שלא עירבו החצרות ביחד אעפ"י שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן שניהם אסורים ברשות זה עד שיערבו יחד שהרי הואיל ואין המחיצה שביניהם גבוהה עשרה אין מערבין אלא אחד. וכן הדין אף במקום שאם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד. וזהו דין הנזכר בחלון שבין שתי חצרות שכל שמשהו ממנה בתוך עשרה רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים ואם לא עירבו כאחד אסורים בתשמישו של חלון ושל כותל כלו. וכן משנתנו עמוד בחצר ואינו גבוה עשרה מקרקע החצר ולא נמוך עשרה מן המרפסת הרי יד שניהם שוה בו לתשמיש של נחת והרי כלזה בפתח ולזה בפתח ונותנין אותו לשניהם ושניהם אסורים עד שיערבו:

היה תשמיש רשות זה קשה לשניהם לזה בזריקה [ולזה בזריקה] כגון שעמוד זה שבין שתי החצרות גבוה עשרה אף זה נותנין אותו לשניהם והרי הוא משותף לשניהם הואיל ותשמישו לשניהם בקשה ונמצאו אוסרים אלו על אלו להוציא ממנו לבתים אעפ"י שממנו לחצר מותר כמו שהתבאר. וכמו שאמרו בכותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה שאין יכולין לערב אחד שאם היו בראשו פירות אלו אוכלין מכאן ואלו אוכלין מכאן ובלבד שלא יורידו למטה לבתים כמו שהתבאר. וכן הדין בתשמיש שהוא קשה לשניהם מצד שהוא לזה בשלשול ולזה בשלשול כגון בור עמוק עשרה שבין שתי החצרות שאסורין למלאת ממנו לבתים. וכמו שאמרוה בחריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה שאין מערבין אחד ושניהם אסורים בו:

היה תשמישו קשה לאחד ונוח לאחר אם לזה בפתח ולזה בזריקה כגון כותל שבין שתי חצרות שצדו האחד גבוה עשרה טפחים לקרקע של חצר זה וצד אחר שוה לארץ ר"ל שאינו גבוה עשרה לקרקע של חצר זה כגון שהיה קרקע של חצר זה גבוה על הקרקע של חצר אחרת או שהיה לזה בפתח ולזה בשלשול כגון חריץ שבין שתי חצרות שצדו אחד עמוק עשרה לקרקע של חצר זה וצדו אחר שוה לקרקע של חצר זה ר"ל שאינו עמוק שם עשרה כל שכגון זה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת וזה שתשמישו בקשה אסור בו ואינו אוסר על חברו. ואם כן במשנתנו היה עמוד בחצר גבוה עשרה לקרקע ואינו נמוך עשרה מן המרפסת נותנין אותו למרפסת ואם היה גבהו פחות מעשרה לקרקע החצר והוא נמוך עשרה מן המרפסת נותנין אותו לחצר. וגדולי המפרשים פרשוה כשעשו אנשי מרפסת דקה לפניהם בחצר שאין אוסרין בחצר. ואין צורך בכך שהרי הסולם תורת מחיצה עליו כמו שביארנו. וכל שעשו בני מרפסת דקה לפניהם יראה שאף בתשמישם שוה לשניהם ונותנין אותו לחצר מצד שגלו דעתם לסלק עצמם ממנו וכן נראה דעת גדולי המחברים:

היה תשמישו קשה לשניהם אלא שהיה קשה לזו יותר מזו כגון לזה בשלשול ולזה בזריקה שהשלשול אינו קשה כל כך כזריקה כגון שהיה עמוד זה גבוה עשרה מקרקע החצר ונמוך עשרה מן המרפסת נחלקו בה רב ושמואל שלדעת רב תשמיש שוה הוא ונותנין אותו לשניהם ואוסרין זה על זה ולדעת שמואל נותנים אותו לזה שבשלשול והלכה כרב.

אלא שצריך להוסיף בה דברים שאתה צריך בהם לידיעת ביאור הסוגיא ומתוך כך אני מעירך בביאורה דרך קצרה עד שמתוך ביאורה יעלה בידך מה שצריך לענין פסק שבה והוא שהקשו לדעת רב ממה שאמרו במשנתנו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת וקס"ד מאי מרפסת בני עליה ר"ל אותה עליה הגבוהה שעליה על הדרך שסדרנו במשנה וקורא לה מרפסת על שעולין לה דרך מרפסת והרי עמוד זה כשם שגבוה עשרה מקרקע החצר כך נמוך עשרה מקרקע של אותה עלייה ונמצא לזה בשלשול ולזה בזריקה ואתה נותנה לאותה עלייה וכגון שאין המרפסת מפסקת בין התל והעלייה על הדרך שביארנו שאלו היתה מרפסת מפסקת אין תשמיש העליה הגבוהה על העמוד אלא בקושי גדול. ולמדת שכל לזה בשלשול ולזה בזריקה נותנין אותו לזה שבשלשול. ותירץ בה באותם הדרים במרפסת ר"ל בתים הפתוחים למרפסת והיא העלייה האמצעית שאין העמוד נמוך ממנה עשרה. ומכל מקום לא בדרים במרפסת עצמה שהרי אינה אוסרת כמו שאמרו הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב. והדר שם אינו אוסר. ומה שאמרו פחות מכן לחצר פירושו אף לחצר לאסור את שניהם שהרי אינה גבוהה מן החצר עשרה ולא נמוכה מן המרפסת עשרה והוה לי' לזה בפתח ולזה בפתח. והכי נמי מסתברא מדקתני סיפא במה דברי' אמורי' בסמוכה אבל במופלגת לחצר. ואם תפרש לחצר להתירה ר"ל לחצר דוקא ואין בני מרפסת אוסרין היאך אפשר לפרש כן והרי לזה ולזה בזריקה הוא זו מצד גבהה וזו מצד רחוקה כמו שביארנו במשנה אלא שפירושו אף לחצר ולאסור זה על זה כמו שהתבאר. וחזרו והקשו ממה שאמרו חוליית הבור והסלע בזמן שהם גבוהים עשרה למרפסת וקס"ד מאי מרפסת עלייה הגבוהה על הדרך שביארנו תחילה. ותירץ בה גם כן באותם הדרים במרפסת. וחזר והקשה תינח סלע שתשמישו בפתח למרפסת ובזריקה לחצר אבל בור כשבאנו להתירו למרפסת לא על תשמיש רוחב החולייא לבד באנו להתירו אלא אף למלא מן הבור הואיל והחולייא למרפסת. והרי מכל מקום הואיל ודליית הבור למרפסת בשלשול ולחצר בזריקה לזה ולזה תשמישו קשה הוא. ויש לדקדק בזו ובור מיהא מאי קושיא שהרי מכל מקום תשמישו למרפסת בשלשול לבד ולחצר בזריקה ושלשול והוה ליה למרפסת תשמיש נוח בערך אל תשמיש החצר וכמו שאמרו למטה דילמא שאני התם כיון דלזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול כלזה בפתח ולזה בזריקה דמי. ותירצו גדולי המפרשי' שאותו תירוץ אינו אלא דחייה בעלמא כלומר שאין ראייה משם למה שהוא רוצה להוכיח ממנה. ומכל מקום לא עמדה בו השמועה וכבר העלו הטעם לפי שאין אדם אוסר על חברו דרך אויר כמו שיתבאר. ולטעם זה אין צריכין לתירוץ זה וכל שתשמיש שניהם בקושי אעפ"י שזה קשה יותר מחברו כמה וכמה נותנין אותו לשניהם ואוסרין זה על זה. כך כתבוה גדולי המפרשים:

ולמדת מדבריהם לענין פסק שאין משגיחין בין קושי הבא מצד אחד לקושי הבא משני צדדין או מכמה צדדין או מכמה אלא כל שהוא קשה לשניהם נותנין אותו לשניהם אעפ"י שאינו קשה לזה אלא מצד אחד וקשה לזה משני צדדי' והוא הדין לשלש או כמה. ומכל מקום יש מפרשי' שאותה האמורה למטה יש בה שלשה צדדין בקושי והוא שיש שם הפלגה שהיא קרויה זריקה כמו שביארנו במשנה וכן יש שם זריקת גובה ושלשו. כמו שיתבאר הענין למטה וכל שקושיו של זה מצד אחד וזה משלשה צדדין נותנין אותו לזה למי שקשיו אינו בה אלא מצד אחד הא כל שקשיו של זה מצד אחד ושל זה משני צדדין כעין שנים הם ונותנין אותו לשניהם. וכן נראה דעת גדולי הרבנים ואף גדולי הדור מסכימים בה. וראיה לדבר למטה בדין הגזוזטרא כמו שיתבאר. וזהו מה שכוננו לחדשו בפסק זה:


דף פד עמוד א[עריכה]


ונשוב לביאור הסוגיא והוא שעל סמך אחת מן הדיעות שהזכרנו הקשו לרב מבור ותירצוה בבור מלא מים שנמצא שתשמישו לבני מרפסת בנחת שהרי אין צריכין בה לשלשול שהרי אף המים בתוך עשרה להם ולא עמד תירוץ זה שהרי מכל מקום מתחסר הוא בדלייתו ונמצא שיבא לידי שלשול ואף אם אין חסרונן מביאות לידי נמוכות עשרה שיצטרך בו לשלשול חוששין בה ואוסרין בה. ומכל מקום במים נובעין מיהא כל שמימיו בתוך עשרה למרפסת יש מתירין לבני מרפסת שאין כאן חסרון. וכן מצאתיה לקצת חכמי הדור ואיני מודה בכך שאף הנובעים מתחסרים הם ברוב דלייה ואעפ"י שאינם מתחסרים מכל וכל מכל מקום קרובים הם להתחסר למעט שיעורם מגובה עשרה לפחות מעשרה וכל שבא לידי חסרון מכל מקום אסור שאין נותנין את דברנו אלא לשיעורין. ומכל מקום חזרו ותירצוה בבור מלא פירות ולא פירות מתוקנים שאם כן חוששי' שיהו נוטלין מהן עד שיביאו את הבור לנמוכית עשרה ויבאו לידי שלשול אלא בפירות של טבל שהם מוקצי' מצד איסור טבל ולא יבאו לטלטל בהם. ואעפ"י שאמרו [ביצה לד:] טבל מוכן הוא אצל שבת דוקא שאם עבר ותקנו מותר אעפ"י שהיה מוקצה בין השמשות. הא קודם שתקנו מיהא מוקצה הוא לטלטול. ואעפ"י שביארנו בפרק חלון שהטבל הואיל וסופו ליטלטל בחול. אינו חשוב לבטל מחיצה המפסקת מכל מקום חשוב הוא למעט שיעור עשרה. ולמדנו מכל מקום שאין גוזרין בזה פירות של טבל מגזרת פירות מתוקנים. והקשו לשמואל משמועת אנשי חצר ולענין ביאור הדברים הוא מקשה ממה שדקדקו ממנה הא דביני ביני אסור כלומר שהוא גבוה עשרה מן התחתונים ונמוך עשרה מן העליונים. ותירצוה לדעתו בכותל תשעה עשר שאמצעיתו אינו גבוה עשרה לזה ולא נמוך עשרה מזה והוה ליה לזה כפתח ולזה כפתח. ולענין פסק אין צורך בכך ואף בכותל גבוה כן. והילכך לענין פסק אנשי חצר ואנשי עלייה ששכחו ולא עירבו כאחד אנשי חצר משתמשין בעשרה התחתוני' ואנשי עלייה משתמשין בעשרה העליוני' כיצד זיז היוצא מן הכותל אם למטה מעשרה הרי הוא לבני חצר בלבד בשהוא רחוק עשרה מן העלייה שהרי הוא לזה בפתח ולזה בשלשול למעלה מעשרה הרי הוא לבני עלייה והוא שיהא בתוך עשרה לבני עלייה שנמצא לזה בפתח ולזה בזריקה. היה הזיז בנתים ר"ל באמצע הכותל אם לא היה הכותל גבוה כ' אוסרין זה ע"ז שהרי לזה בפתח ולזה בפתח הוא. ואם הוא גבוה עשרים או מהם ולמעלה עד שלא ימעט מקום הזיז שיעור עשרה שלמעלה ממנו אף זו אוסרין זה על זה שהרי מכל מקום לזה בשלשול ולזה בזריקה הוא. דברים אלו בזיז שיש בו ארבעה על ארבעה הא פחות מכן אינו כלום ומותר לזה ולזה ודוקא בחצר אבל ברשות מקורה זיז שבכותל פחות מארבעה אסור לבני הבית ולבני העלייה שרשות היחיד משותף הוא וביתא כמאן דמליא דמיא כמו שהתבאר. ועלייה זו פרשוה גדולי המפרשי' בשפתוחה לרשות הרבים ויש לה גם כן חלון פתוח לחצר שיכולה לערב עם בני חצר ואינה אוסרת עליהם לפיכך בני חצר משתמשים בעשרה התחתונים או שעשו בני עלייה דקה בחצר שאינם אוסרין על בני חצר שאם לא כן אף הם אוסרי' עליהם אף בעשרה התחתונים.


דף פד עמוד ב[עריכה]


וחזרו והקשו לשמואל ממה שאמרו בשתי גזוזטראות זו למעלה מזו שאם עשו מחיצות לעליונה ולא לתחתונה הואיל ורשות שניהם שולטת בו כגון שהעליונה משותפת על הדרך שיתבאר. שתיהן אסורות עד שיערבו אחד והמקשה סובר שהטעם באיסור זה מצד שמאחר ששתיהן תשמישן בקשה שהרי הוא לעליונה בשלשול ולתחתונה בזריקה ושלשול כל שזורקים דלים ממקומם ר"ל מגזוזטרא התחתונה לעליונה ויורד לנקב ומשלשלים משם למים ואחר כך מושכים ומעלים נותנין אותה לשניהם הואיל ומכל מקום תשמיש שניהם בקשה ואין צריך לומר בלזה בשלשול ולזה בזריקה לבד. ותירצוה לדעתו כגון בבאים בני תחתונה דרך סולמות לעליונה ונמצאת לשניהם בשלשול. ואביי תרצה בדולים ממקומם ובשהגזוזטראות זו לזו בתוך עשרה והרי הם כרשות אחת ולא נאמר לזה בנחת ולזה בקשה נותנין לזה שבנחת אלא ברשויות חלוקות וקמ"ל דאפי' עשו לעליונה דאיכא מיהא קושי פורתא לתחתונה אפי' הכי נותנין אותו לשניהם הואיל ורשות אחד הוא וכל שכן אם עשו לתחתונה דלשניהם בשלשול דאי לאו דלאשמועינן הכי אתא מה לי עשו לעליונה דאכתי מתחלה הוה סלקא דעתין דאתא לאשמועינן דלזה בשלשול ולזה בזריקה נותנין לזה שבשלשול אלא השתא מאי אתא לאשמועינן אלא דאשמעינן הא דכתבינא. והביא ראיה (מגי) [מגג] הסמוך לרשות הרבים בתוך עשרה שבני רשות הרבים אוסרין תשמישו על בני חצר אעפ"י שאין בו תשמיש לבני רשות הרבים כלל אלמא משום דכל תוך עשרה כרשות אחת הוא. ודחו ראייתו דילמא ההיא בשיש לבני רשות הרבים תשמיש באותו גג כגון שמניחי' שם (בומתסי וסודרים) [כומתא וסודרא]. ואעפ"י שאנו מפרשי' בגג זה שהוא נמוך מרשות הרבים בפחות מעשרה על הדרך שיתבאר ומגבוה לנמוך אין בו מקום לכתוף. לשון מכתפין לאו דוקא אלא פירושו שמשתמשין בו. וסיים את דבריו לפרש בתשמישם כומתא וסודרא מצד שאין תשמיש נוח להם אלא להצנעת דברים דקים בשעה שעומדים ליפוש ושמא אין האיסור מחמת רשות אחת אלא מחמת התשמיש:

זהו ביאור השמועה לשטתנו אעפ"י שגדולי הרבנים פרשו דרך אחרת בזו של גג להיותו גבוה על רשות הרבים כמו שכתו' בפירושיהם. ומעתה נשוב לכתוב דברים שבסוגיא זו דרך פסק על הדרכים שאנו מזכירים עכשו:

גזוזטרא זו שהיא למעלה מן המים כגון בית הסמוך לנהר ויוצאים מכותל הסמוך לנהר שני זיזים ונסרים קבועים מזה לזה וחקק באמצע התקרה נקב רחב ארבעה טפחים לדלות דרך בו מן הבית למים וכן בדרך זה מן הספינה לים אין ממלאין בשבת דרך אותה ארובה מפני שהגזוזטרא רשות היחיד והים כרמלית ואפי' היתה תקרה רחבה ארבע אמות שהם כ"ד טפחים עד שאלו אתה רואה שפתיה כפופות בשיעור מחיצה שהוא גובה עשרה נשארו בשטחה ארבעה על ארבעה של נקב ואחר כך היה לנו לומר גוד אחית מחיצאתא עד המים על הדרך שאנו אומ' בשעשה מחיצות סביב לשפתי התקרה אעפ"י שאין נוגעות במים והרי יש כאן מחיצות למקום ארבעה על ארבעה שהוא הנקב. אינו כן גוד אמרינן כוף גוד לא אמרינן והילכך אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשה לה מחיצה עשרה טפחי' סביב הנקב או סביב לשפתי התקרה הא במחיצה מיהא מותר בין מלמעלה בין מלמטה ר"ל מלמעלה שהמחיצות מחוברות לגזוזטרא מתחתיה ושולי המחיצות משתלשלות כנגד המים ואעפ"י שאין מגיעות למים מטעם גוד אחית ומלמטה ר"ל שהמחיצות משוקעות במים ועולות כנגד הגזוזטרא כגון שעשאום בשולי הכותל או בשולי הספינה ומטעם גוד אסיק. ואעפ"י שגדולי הרבני' פרשוה מלמעלה למעלה מן הגזוזטרא ממש אין נראה כן. שהמחיצות שעל הגזוזטרא אינן נכרות שנעשו להתיר את המים אלא שכלם מתחת הגזוזטרא על הדרך שביארנו:

היו שתי גזוזטראות זו למעלה מזו כגון שיש לבית הסמוך למים או לספינה שתי עליות ועשו גזוזטרא בכל אחת ועשו לעליונה מחיצה עשרה משולשלת מלמעלה למטה כנגד הים או הנהר ולא עשו מחיצה לתחתונה שנמצאת דליית התחתונה אסורה ומצד איסורה באים בני תחתונה ודולים דרך גזוזטרא עליונה שזורקים את הדלי דרך העליונה ומשלשלים ודולים. שניהם אסורים שנותנין אותה לשניהם ואוסרי' אלו על אלו אלא אם כן עירבו זו עם זו מערב שבת. ופרשוה למטה בשנעשית המחיצה בשתוף בני התחתונה שאם לא כן בגזל הם משתמשים בה ואין הגזל אוסר וכמו שאדם הבא לדור בחצר באונס וגזל אינו אוסר כך אלו שבאים לדלות בעליונה בגזל אינו אוסר ועליונים מותרים ותחתונים אסורים אלא שעשאוה בשותפות. ואעפ"י כן אם עשו בני תחתונה לעצמן הותרו עליונים בשלהם ואין שתוף התחתונים מפקיע שכבר גלו דעתם שסלקו עצמם ממנה וזו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה וכשעשו את העליונה בשתוף ולא עשו לתחתונה שאמרנו שאוסרין זו על זו פרשנו בפרק זה בשהתחתונה מכוונת כנגד העליונה או שמכוונת כל כך שסמוכה לה בתוך ארבעה אבל אם מופלגת ממנה ארבעה שנמצא תשמיש התחתונה קשה משלשה צדדין זריקה והפלגה ושלשול נותנין אותה לעליונה שהיא בשלשול ואין תחתונה אוסרת וכמו שביארנו למעלה אלא שיש באים מצד שאין אויר אוסר כמו שיתבאר וכל שכן אם באים בני תחתונה בעליונה בסולמות למלאת דרך עליונה ויש להם רשות בכך בלא גזל שאוסרין זה על זה ואעפ"י שבסוגיא זו לא נאמר תירוץ זה אלא לדעת שמואל שאין הלכה כמותו יש לה מקום אף לדעת רב במקום שאלמלא כן היה תשמיש של תחתונה קשה משלשה צדדים ומכל מקום אם עשו לתחתונה אף בשתוף ולא עשו לעליונה אין עליונה אוסרת על התחתונה בדלייה שאין תשמישם נוח כלל שהרי מחיצות התחתונות מעכבות. כך מצאתיה לקצת חכמי הדור אלא שאיני נסמך בה כל כך שהרי אין תשמישה קשה כל כך ולא עוד אלא שכל שבאין בני עליונה בתחתונה ובשיש להם רשות כך הוא הדין ומכל מקום אם אין התחתונה למים עשרה אין עליונה אוסרתה בשום פנים שהרי הוא לזה בפתח ולזה בשלשול:

היו שני גזוזטראות בתוך גובה עשרה ר"ל שאין עשרה טפחים מזו לזו אין זה נקרא חלוק רשויות ואפי' היה קשה לזה מכמה צדדין אין נותנין אותה לחברתה ואוסרת זו על זו עד שיערבו שלא נאמר לזה בנחת ולזה בקשה נותני' לזה שבנחת אלא ברשויות חלוקות זו מזו ואעפ"י שתירוץ זה גם כן לדעת שמואל נאמר יש לו מקום אף לדעת רב על הדרך שפרשנו:

גג הסמוך לרשות הרבים ר"ל שהחצר עמוקה ורשות הרבי' שאחריה גבוה שהגג שבחצר הדבק עם רשות הרבים שאחר החצר גבוה הרבה מקרקע החצר ונמוך מקרקע רשות הרבים שאחריו בפחות מעשרה ומכיון שתשמישו בנחת לבני רשות הרבים אוסרין על בני חצר תשמיש של גג אלא אם כן עשה לו מן החצר לגג סולם קבוע לעמוד שם בין בחול בין בשבת ומתוך קביעות הסולם יתיחד הגג ויחלק מרשות הרבים אבל סולם עראי שאינו מניחו שם אלא לשבתות כדי להתירו מרשות הרבי' אינו מתירו שאין תשמיש הגג מתיחד לחצר בכך. ויש מפרשי' סולם עראי סולם המיטלטל ומכל מקום בסולם קבוע מיהא נתיחד הגג לתשמיש חצר ואין רשות הרבי' אוסרתו אעפ"י שתשמישם נוח בו. ושמא תאמר וכיון שהגג הזה בתוך עשרה לרשות הרבים אף בסולם קבוע היאך הותר לבני חצר והלא כל רשות רחב ארבעה (אינו) [ואינו] גבוה עשרה כרמלית הוא והיאך משתמש מחצר לכרמלית והרי גג זה כשתעריכהו אצל רשות הרבים אינו גבוה עשרה. תדע שמפני קושיא זו דחקו גדולי הרבנים בפירושה כמו שיתבאר לך מדבריהם אלא שגדולי הדור מתרצים שכל שעמוק מתוכו עשרה וכשתעריכהו אצל רשות הרבים הוא גבוה שלשה רשות היחיד הוא אפי' בגבו והרי הוא כבור ברשות הרבים שחוליתו משלימתו לעשרה שהבור והחוליא מצטרפין לעשרה וגג החוליא נדון משום רשות היחיד אחר שהחוליא גבוהה מרשות הרבים שלשה:

סולם עראי זה שביארנו שאינו מתיר טלטול מחצר לגג אף כשאין בני רשות הרבים מכתפין עליו כלל הוא ואעפ"י שתשמיש בני חצר בנחת מצד הסולם שהוא כפתח ותשמיש בני רשות הרבים אינו בנחת כל כך מכל מקום שניהם בנחת הם הואיל ותוך עשרה הוא. ואעפ"י שיש נחת לזה מזה אינו כלום לדעת רב שפסקנו כמותו. ולשמואל הוא שיש לומר כן עד שמתוך כך היו סוברים לפרשה משום דקיימי בגו עשרה וכל שהם בתוך רשות אחת נותנין אותו לשניהם אעפ"י שהיה לזה בנחת ולזה בקשה. ואעפ"י שכל שיש מקום לומר כן אנו פסקנוה אף לדעת רב כמו שכתבנו מכל מקום בזו מיהא לא הוצרכנו להעמידה ברבים מכתפים עליו אלא שיש לבא בה מצד אחר והוא שבני רשות הרבים אין להם תשמיש בה אלא מצד הגזל וגזל אינו אוסר ולא תאסר אף בסולם עראי אלא בשרבים מכתפין עליו שכל שהחזיקו בכך בלא קפידת בעל הבית הוה ליה כעמוד שבחצר השוה לחצר ולמרפסת שאוסרים זה על זה ואפי' לא החזיקו אלא לתשמיש מועט כגון הנחת כובעם וסודרם בשעה שרוצים ליפש ויש מפרשים בסולם קבוע שמצד רשות הרבים קבעוהו כדי להרחיק בני רשות הרבים מעליו שיראה להם כמקום כניסת בעל הבית. ואף גדולי הרבנים וגדולי המפרשים האריכו בסוגיא זו בדרכים אחרים כמו שיראה לך מדבריהם אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:


דף פה עמוד א[עריכה]


[בור שבין שתי חצרות מופלגת מכותל זה ארבעה ומכותל זה ארבעה זה מוציא זיז כל שהוא וממלא וזה מוציא זיז כל שהוא וממלא וכו']. למטה יתבאר שבור בין שתי חצרות ועובי הכותל באמצע ונמצא חצי הבור לחצר זה וחצי הבור לחצר הסמוכה לו שאין ממלאין ממנו בשבת מפני שנמצאו כל אחד ממלא מרשות חברו ואסור עד שיעשו לבור מחיצה והמחיצה חולקת המים ונמצא כל אחד ממלא בחלקו על הדרך שיתבאר אבל בור שבין שתי חצרות ומופלג מכותל זה ארבעה ומכותל זה ארבעה נחלקו בו בסוגיא זו רב ושמואל. ומצד שנתבלבלו הרבה מפרשים בענינה אני צריך לבארה לך דרך קצרה והוא שחצרות אלו שביל קטן מפסיק ביניהן ר"ל בין שני כותלי החצרות והבור באותו השביל ואין דיורין פתוחים לאותו השביל והבור אינו מוחלק במחיצת עשרה ואלו לא היה הבור מופלג מן הכותלים ארבעה היו שתי הרשויות שולטות בו והיו אוסרים זה על זה עד שיערבו אם הם ראויים לערב כגון שהחצרות דבוקות זו בזו מצד אחר ופתח ביניהן או שיעשו מחיצה עשרה כדין בור [שבין] שתי חצרות שהזכרנו אלא שמאחר שמופלג מהם ארבעה אין הרשויות שולטות בו ואם מצד שיש לשניהם רשות באותו שביל דרך אויר הואיל ומכל מקום אין דיורין פתוחים לו אינם אוסרין זה על זה שאין כאן עירוב רשויות מצד דריסת רגל אלא מצד שמדרך אויר והיה ראוי להתיר להיות זה ממלא מחלונו וזה ממלא מחלונו ואעפ"י כן הצריך שמואל להיות זה מוציא זיז כל שהוא מכותלו עד לבור וממלא דרך בו מחלונו ולא הוצרכנו לזיז אלא דרך היכר שלא יבאו במקום אחר להשתמש ברשות המשותף לשנים בלא עירוב.

ויש מפרשים שזיז כל שהוא דוקא ולמעט שאם היה בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כחורי רשות היחיד והרי הוא כחלון עצמו. ואין נראה כן שכל שאינו אלא להיכר בעלמא כל שאינו ממלא מחלונו דיו ולא נאמר זיז כל שהוא אלא דרך רבותא. והוא שפירש רב יהודה אפי' קניא ר"ל קנה בעלמא שלא תאמר כל שהו לאו דוקא כעין מה שאמרו מאי כל שהו טפח אלא כל שהו דוקא אפי' קנה בעלמא. ומכל מקום הם מפרשים בהוצאת זיז מפני שהוא מקום פטור הואיל ואין בו ארבעה ולדעת זה דוקא בכל שהו. למדת שלדעת שמואל רשות המשותף אף לתשמיש אויר לבד אוסר מדרבנן. ויתבאר בסוגיא זו דוקא ברשויות דרבנן שצריך להחמיר בהן דרך חזוק אבל ברשויות של תורה אין תשמיש אויר אוסר אף לדעתו שהרי מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו כמו שהתבאר שמאחר שאין כאן שיעור מקום הנחה הרי הוא אויר בעלמא וא"צ שום תיקון. ולפי דרכך למדת שלשיטתנו שלא פרשנוה מצד מקום פטור זה שהביאו עליה בסוף הסוגיא זו של רב דימי לא הביאוה אלא לדמיון שכל שאין בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כתשמיש אויר. ולדעת רב אין צורך להוצאת זיז כלל שאין אדם אוסר על חברו דרך אויר ר"ל הואיל ואינו משתמש אלא באוירו לא ברשויות של תורה ולא ברשות סופרים והלכה כרב והילכך זה ממלא מחלונו בין שהוא במבוי ואין דיורין פתוחים לו בין שהוא ברשות הרבים ודוקא בשחולייתה גבוהה עשרה טפחים כמו שאמרו בפרק אחרון שבור ברשות הרבים חוליתה עשרה טפחים חלון שעל גבה ממלאין ממנה בשבת:

זהו פסק שמועה זו דרך קצרה אלא שלענין ביאור שאלו בשמועת גג הסמוך לרשות הרבים הנזכרת למעלה אם מסכמת לדעת שמואל לומר שכל שאין שם סולם קבוע בני רשות הרבים אוסרים ואעפ"י שאין להם תשמיש ממש בגג שסתם רשות הרבים גפופים סמוכים לכותלים ומתרחקים על כרחם ואין להם תשמיש בגג אלא דרך אויר בזריקת איזה דבר ונדחית ממה שפירשוה למעלה בתשמיש ממש כגון רבים מכתפים עליו ואחר כך חקרו על דעת רב אם שמועת שתי גזוזטראות הנזכרת למעלה מסכמת לדבריו במה שנאמר בו לא שאנו אלא בסמוכה והוא סבור לפרש בה מפני שהתחתונה סמוכה ר"ל מכוונת כנגד העליונה לגמרי או בתוך ארבעה התחתונה נראית כמשותפת במחיצות של עליונה לגמרי הואיל ומכוונת להם ומתוך שהיא נראית כמשותפת במחיצות אוסרת אבל במופלגת ממנה ארבעה טפחים אפי' המחיצה גבוהה עשרה שנמצא תשמיש העליונה בשלשול אעפ"י כן עליונה מותרת לאמר שמאחר שאין תחתונה כנגדה ואינה נראית כמשותפת במחיצות אעפ"י שמכל מקום נראית כמשותפת באויר שתחת המחיצות או של מקום זריקתה אין שתוף שיש לה באויר אוסר ונדחית לומר שלא מטעם זה אלא שלזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול ר"ל מלבד ההפלגה על הדרך שביארנו.

והוציאו דעתו של רב משמועת שני בתים לשני בעלים ושלש חורבות ביניהם שזה משתמש בסמוך לו על ידי זריקה וזה משתמש בסמוך לו על ידי זריקה ואמצעי אסור. ולא נתברר דעתו של רב משמועה זו אלא על פי מה שהעלו ביאורה בסוף השמועה והוא שמתחלה היינו סבורים בה שהם עשויות כשורה ר"ל בית בצפון ובית בדרום וביניהן שלש חורבות רצופות כגון זו# ואמצעית אסורה מצד שהיא כרשות שניהם אחר שאין שם דיורין והסמוכות מותרות כמיוחדו' להם אפי' היו של אחרים. כך פרשו בתוספות שלהם וכן עיקר.


דף פה עמוד ב[עריכה]


ויתיב רב ברונא ואמר לי' והא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שתיהן אסורות ואעפ"י שיש כאן נחת לאחד יותר מחברו ואף באלו הואיל ואין זריקת שמעון לחורבא הסמוכה לראובן אסורה מצד עצמה שהרי אין העברתה באויר אמצעית אוסרת שאין אויר אוסר ונמצא שאין בין תשמיש שמעון לסמוכה לו לתשמישו לסמוכה לראובן אלא שלזו תשמישה בשלשול ובקושי מועט ולזה בזריקה ובקושי מרובה. ולדעתך תשמיש שוה הוא שאינך מדקדק בין קשה לקשה הימנו והיה לך לאסרם אף בסמוכות. ופירש לו שבודאי כך הוא הדין ולא התיר בסמוכות אלא בעשויות כחצובא כגון זאת הצורה# וראובן משתמש דרך זריקה מביתו לחורבה שכנגדו אל הימין וכן שמעון משתמש דרך זריקה מביתו לחורבה שכנגדו אל השמאל ואעפ"י שאין אחד מהם יכול להשתמש באחת מהחרבות אלא דרך אויר החורבה האמצעית האסורה לשתיהם אין אדם אוסר דרך אויר. ומכל מקום אין כאן לומ' שיהא שמעון יכול לזרוק בשל ראובן [וראובן] בשל שמעון שהרי אי אפשר לו לצמצם שלא להעבירה דרך רשות הרבים שבין שני הבתים או שבין שתי החורבות וכן הלכה. וגדולי הדור פרשו בה לענין פסק דוקא בשחורבא אמצעית לבד היא המשותפת אבל חורבא שבימין מיוחדת לראובן ושל שמאל מיוחדת לשמעון ולפיכך כל אחד משתמש בשלו אעפ"י שמשתמשי' דרך אויר האמצעית שאין אוסרים דרך אויר אבל אם היו החורבות החיצונות משותפות אין כאן איסור דרך אויר לבד אלא איסור רשות המשותף זה על זה וכמו ששנינו באנשי חצר ומרפסת ששכחו ולא עירבו וכו' פחות מכן לחצר ופרשו בה אף לחצר ושניהם אסורים. אלמא אעפ"י שאין בני המרפסת משתמשין אלא דרך אויר אוסרין על בני חצר שלא אמרו שלא לאסור דרך אויר אלא כשהוא משתמש דרך אויר למקום שאינו משותף אלא של הפקר או מיוחד לאחד מהן שאין אדם אוסר על חברו מלהשתמש מרשותו לרשותו דרך אויר המשותף אבל אם הוא רוצה להשתמש דרך אויר למקום שהוא משותף אעפ"י שאין משתמשין בו אלא דרך אויר אסור. וכן יש מפרשי' שלא נאמר שלא לאסור דרך אויר אלא למעלה מעשרה הא למטה מעשרה לא. ואף למעלה מעשרה לא נאמרה ברשות היחיד מקורה:

זהו ביאור השמועה לפי מה שקבלנו. וגדולי המפרשי' האריכו בה בדרך אחרת ואף אנו נמשכנו אחר דבריהם בעשויות כחצובא לפרש טעם איסורן מפני שאי אפשר לאחד לזרוק בחורבא של צד חברו מפני הפסק רשות הרבים אעפ"י שהם פרשוה בדרך אחרת וגדולי הדור מכל מקום מקשים בה שאפי' זורק דרך אויר רשות הרבים או כרמלית מה בכך והא לזרוק מגגו לגגו דרך רשות הרבים מותר אלא אם כן האחד גבוה והאחד נמוך שיש לחוש שמא יזרוק מנמוך לגבוה ולא יגיע ויפול ברשות הרבים וכן אם היו משפעים אפי' בשוים שהרי מתגלגלים הם הא כל שהם שוים ואינם משפעים זורק מזה לזה הואיל ולמעלה מעשרה הוא ואין בני רשות הרבים אוסרין דרך אויר. אלא שנראה לי בקושיא זו שלא נאמרה אלא בגגין שלו. וכן יש שואלין לדעת רב והרי הוא עצמו אמר בכותל שבין שתי חצרות שאין בו ארבעה אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו אפי' כמלא נימא ואף בזו נראה שלא מטעם שאדם אוסר אויר על חברו אלא שכל שהוא בין שתי חצרות ואין בו ארבעה אינו חשוב להיותו רשות בפני עצמו ובטל אצל שניהם:

זה שפסקנו בבור זה שאף בלא זיז ממלאין הימנו זה מחלונו וזה מחלונו כתבו גדולי המפרשי' דוקא כשנחלק הבור מתוכו שאם לא כן אף בהוצאת זיז אוסר שאינו יכול להחליף אף דרך מקום פטור. ונמשכים בזו למה שפירשו בהוצאת זיז מפני שהוא מקום פטור והרי למדנו שאף במקום פטור להחליף מיהא אסור ומאחר שנחלק הרי הוא מרשותו לרשותו דרך מקום פטור ולדעת רב שהלכה כמותו כשנחלק מיהא מותר בלא זיז. וכן כתבו דוקא שלא יניחו הדל' על שפת הבור:

זה שאנו קורין בשלש חורבות תשמיש של שמעון לחורבא הסמוכה לראובן זריקה אעפ"י שמכל מקום מלמעלה למטה הוא. טעם הדבר מפני שכל שהוא מפליג לזרוק כנגדו שלא בסמוך לו זריקה היא כאלו זורק מלמטה למעלה ולא עוד אלא שאף בסמוך לו כל שהדבר יוצא מתחת ידו לאלתר נקרא זריקה כמו שאמרו בגט הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה ואין נקרא שלשול. אלא בסמוך לו ושאגדו בידו ולפעמים הוא תופש לשון שלשול וזריקה על דמיון תשמיש קשה לקשה הימנו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הנותן עירובו בבית שער אכסדרא ומרפסת אינו עירוב ר"ל בעירובי חצרות ומפני שדינם להיותם מונחים בבית אחד מבתי החצר הואיל ולהתיר בתים זה עם זה הוא נעשה. ואכסדרא ומרפסת אינו קרוי בית שער אעפ"י שיש לו ארבע מחיצות ומקורה הואיל ובני החצר עוברים דרך בה ליכנס לבתיהם אין נותנין עירוב בתוכה ואם נתן אינו עירוב. ויתבאר בגמרא דוקא בית שער של רבים כגון בית שער זה שממנו נכנסין כלם לבתיהם אבל בית שער של יחיד כגון שבתי החצר פתוחים זה לזה ונכנסי' לבתיהם זה דרך ביתו של זה שנמצא שחיצון של פנימי ר"ל הסמוך לו נקרא בית שער של יחיד שאינו בית שער אלא לפנימי הנותן שם את עירובו הרי זה עירוב.

והדר שם אינו אוסר ר"ל הדר בבית שער אכסדרא ומרפסת אינו אוסר על בני חצר שאינה קרויה דירה ואינו צריך ליתן חלקו בעירוב. וכבר ביארנו בסוף פרק הדר שאם בית שער של רבים הוא אפי' ראוי לדירה אינו אוסר כגון בית שער של חצר או כגון חמשה בתים הפתוחים זה לזה שאינו אוסר אלא פנימי וחיצון שלו ר"ל הסמוך לו ואם בית שער של יחיד הוא אם ראוי לדירה אוסר לדעתנו. ואם כן משנתנו בבית שער שבחצר שאפי' היתה של יחיד הואיל ואינה ראויה לדירה אינה אוסרת. ויש פוסקי' שאף הראויה לדירה הואיל ושל יחיד היא אינה אוסרת כמו שביארנו שם.

בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות שבחצר כגון בית שבחצר שהיה מיוחד לאחת מאלו אם נתן עירוב בתוכו הרי זה עירוב שהרי מכל מקום לדירה הוא ובית הוא נקרא והדר שם אוסר עליו שדירה היא ואפי' הוא עשוי מענפי אילנות ומקנים שאינו בית של קבע כל כך. ודוקא כשהוא דר שם ובשעה שהוא דר שם ר"ל שקבע אכילתו לשם שמקום הפת גורם כמו שהתבאר הא אם לא היה דר שם אינו אוסר. אלא שמכל מקום לאותו בית מיהא אסור להשתמש בו. ר' יהודה אומ' אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר. פי' זו של ר' יהודה אינו מוסב על בית התבן לבד אלא על כל מי ששכר בית בחצר מבעל החצר שנמצא השוכר מצריכו בעירוב אם השאיר לעצמו תפיסת יד בבית. ר"ל רשות להצניע שם סחורתו או כליו הרי הוא כאורח אצלו ואינו מזקיקו לעירוב ואפי' השכירם לרבים הואיל והשאיר לעצמו תפיסת יד בכלם. ופרשוה בגמרא דוקא במיני כלים או סחורות שאינן ניטלין בשבת כגון טבל וכלים המוקצים. ופרשו בה אפי' היו נטלין לצרך גופם ומקומם כגון כלי שמלאכתו לאיסור. ויש מפרשי' דוקא שאינו ניטל כלל ופרשו בעששית (עששיות) של ברזל שאין עליו תורת כלי אבל כלים הנטלין בשבת אינו כלום שהרי סומך הוא ליטלם בשבת. ומכל מקום במשכיר לעכו"ם כבר ביארנו בשם התוספתא שאף בלא תפיסת יד אינו אוסר. ואם תאמר מה בין זה לזה. ישראל שכשהיא שלו אוסר מן הדין. בשוכר אוסר עד שיהא למשכיר בו תפיסת יד. עכו"ם שאף בשלו אינו אוסר מן הדין שהרי דירת עכו"ם לא שמה דירה. שוכר ושואל מיהא אין אוסרים אף בשלא השאיר לעצמו תפיסת יד ועוד שהרי כל עצמו של איסור אינו אלא שלא ילמד ממעשיו ומאחר שאין דרכו של ישראל להשאיל ולהשכיר מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ומכל מקום בתלמוד המערב מוכיח שכל שנכנס ברשות (אסר) [אוסר] לאחר שלשים. ומכל מקום בישראל השוכר שכתבנו שאם יש לו תפיסת יד אינו אוסר. יש מפרשי' דוקא בשאין שם דיורים אחרים האוסרים וכמו שאמרו בגמרא היכי דמי תפיסת יד כגון חצרו של בן ניאוס והוא אדם אחד שהיה עשיר ובעל חצרות והיה משכיר או משאיל בחצר שהיה הוא דר בו בתים והיה משאיר לעצמו בכלם מקום הנחת סחורות ומיני כלים אבל אם היו שאר דיורין בחצר שאוסרים ויש לו לזה באותה חצר שנים או שלשה בתים והשכיר מהם והשאיר לעצמו תפיסת יד הואיל והאחרים אוסרים עליו ואפי' בטלו לו האחרים את רשותם. ואין הדברים נראין:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא בארנוהו במשנה אלו הם:

כל מקום שאמרו חכמי' הדר שם אינו אוסר הנותן בו עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער של יחיד שאעפ"י שאינו אוסר על הדרכי' שביארנו והוא כשאינו ראוי לדירה אם נתן עירובו לשם הרי זה עירוב וכשם שאין נותנין אותו בבית שער אכסדרא ומרפסת כך אין נותנין אותו בחצר וכן לא בבית שבחצר אחרת אלא בבית שבחצר עצמה ובכל אלו נותנין בו שתוף מבוי שאף באויר החצר נותנין אותו ובלבד בחצר שבאותו מבוי ופתוחה לאותו מבוי וכל שכן בבית שהוא שמור בו יותר אבל אין נותנין אותו באויר של מבוי שאינו נשמר כלל ולא בחצר שאינה פתוחה לאותו מבוי שהרי נעשה הוא להזכיר שאין מטלטלין בו בלא שתוף וכשאינה פתוחה למבוי אין כאן שום זכר:

זה שכתבנו בעירובי חצרות בבית שבחצר ובשתופי מבואות בחצר שבמבוי ופרשנו בו שבשתוף מיהא כל שכן בבית יש חולקי' לומר שהכל נאמר בדוקא וכשם שבעירוב אם נתנו בחצר אין סומכין עליו משום עירוב כך בשתוף אם נתנו בבית אין סומכין עליו משום שתוף. ושמועת בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום שאמרו פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ר"ל הואיל וכלם יש להם רשות לאכלו ואמרי לה משום שתוף. ואמ' רבה ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר כלומ' שבמסובין בבית הואיל ודין הנחת העירוב בבית סומכין עליו משום עירוב אבל אם מסובין בחצר אינו עולה להם אלא משום שתוף. הם מפרשי' שבמסובי' בבית אין סומכין עליו משום שתוף. ומכל מקום אנו מפרשי' שבמסובין בבית סומכין עליהם משום עירוב וכל שכן משום שתוף אם אינם צריכים אלא לשתוף אבל מסובין בחצר אין סומכין בו לעולם משום עירוב. ולדעתנו שתוף מבוי בחצר שבמבוי לא נאמר אלא לרבותא כלומר שאין צריך בית והוא שאמרו כל מקום שאמרו אין מניחין בו שתוף חוץ מאויר של מבוי ואם כדבריהם היה לו לומר כל מקום שמניחי' בו עירוב אין מניחין בו שתוף ומה שאמ' ר' מאיר אין סומכין על עירוב משום שתוף פירושו כשהניחו סתם משום עירוב אבל אם הניחו בפירוש משום עירוב ומשום שתוף סומכין עליו אף משום שתוף ומה שאין כן במניחו בחצר שאין סומכין עליו לעולם משום עירוב. וכן בירושלמי אמרו שתוף אינו צריך בית אלמא אם נתנו בבית כל שכן שמועיל. וכן המנהג ליתן עוגת העירוב ועוגת השתוף יחד בבית שבחצר:

כבר ביארנו בפרק רביעי שבית של קטן מניחין בו את העירוב שאין העירוב משום קנין שנאמר שאין הקטן בר הקנאה אלא משום דירה וכל שנראין כדרים שם ואוכלים סתם לשם יחד הועיל. ובמסכת סוכה [ג:] התבאר שבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב מפני שאינו ראוי לדירה. ומכל מקום דוקא עירוב אבל שתוף מניחין בו שהרי מניחין אף באויר חצר:

במסכת גיטין פרק נזקין התבאר שהבית שהורגלו ליתן העירוב בתוכה אסור לשנות וליתנו בבית אחרת שבחצר מפני דרכי שלום. וכן ביארנו שם בפרק התקבל. דין מערב בגזל. ודין ערב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרת. ודין ערב לי במגדל ועירב לו בשובך. ודין מניח עירובו ברשות חברו שלא מדעתו ובפרק רביעי של מסכתא זו ביארנו שאין חולקין את העירוב ליתנו בשני בתים ואם עשו כן אינו עירוב:


דף פו עמוד א[עריכה]


ראוי לחכמים ולבני המעלה ליתן לכל אחד מקום לכבודו כפי ענינו אם מצד חכמה אם מצד עושר אם מצד איזה מעלה שבו ובלבד לכונה טובה. וזהו שאמרו ר' מכבד עשירים הוה וכן ר' עקיבא מכבד עשירים הוה וסמכו הטעם כדדרש רב מארי מאי דכתי' ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו. אימתי ישב עולם בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו ר"ל בזמן שיש עשירים שגומלין חסדים ומזמינים מן ר"ל מזון לצריכים לו:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המניח את ביתו ר"ל מערב שבת והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר דברי ר' מאיר ומפני שהוא סובר שדירה בלא בעלים שמה דירה ובלבד בשהוא במקום שאפשר לבא ביומו כמו שביארנו בפרק הדר [אבל] באי אפשר לבא ביומו מותר. וכן הדין בספקו שספק סופרי' להקל וכן ישראל לדעתו אוסר כל שהוא בתוך מהלך יומו הואיל ואפשר לו לבא אעפ"י שאי אפשר לו בכך אלא בעבירה ר' יהודה אומ' אינו אוסר שאינה קרויה דירה הואיל ואינו שם אעפ"י שהוא בתוך מהלך יומו בודאי ור' יוסי אומ' נכרי אוסר שאעפ"י שכל שאינו לשם אינה דירה שמא מכל מקום יחזור בשבת הואיל והוא תוך מהלך יום בודאי אבל ישראל אינו אוסר לפי שאין דרכו לבא בשבת הואיל והוא חוץ לתחום אעפ"י שהוא בתוך מהלך יומו ור' שמעון אומ' שאפי' הלך לשבות אצל בתו באותו העיר עצמה ואף בחצר הסמוכה לזו הואיל ומן הסתם הסיח דעתו מדירה בחצר זה בשבת זו אינו אוסר שמאחר שכך היה בדעתו אינו חוזר וכן הלכה הא נכרי מודה הוא בו שאוסר הואיל והוא בתוך מהלך יומו שאינו עומד במחשבתו וחוזר ויש חולקין לומר שכל שכן בנכרי וכן מצאתיה לגדולי הדור ואף ישראל באותה העיר מיהא פרשו בגמרא דוקא אצל בתו שאינו ירא מבעלה שהאשה עקר הבית אבל הלך לשבות אצל בנו אוסר כל זמן שהוא בתוך התחום שלא סלק דעתו מלשוב שאינו בטוח מתגרת כלתו ודרך משל אמרו נבח בך כלבא על כלבתא פוק וכן הלכה ודבר זה בסתם נאמר וכל שהלך בסתם אנו דנין בו כן אבל אם שמענוהו בפי' שהוא מסיע דירתו מכאן לשבת זו גדולי הדורות כתבו שאף אצל בנו אינו אוסר ויראה לי כן אף בכל שנודע לנו שלא הכין צרכי סעודת שבת כלל. ולמדת מכל מקום שמי שיש לו שנים או שלשה בתים בשנים או בשלשה חצרות ודר באחת מהן שאינו אוסר אלא באותה שהוא דר בה כמו שהתבאר ואם נמלך בשבת עצמו וחזר יש אומרי' שהוא אוסר משעה שחזר ומביאים ראיה מעכו"ם דכי ליתיה לא אסר וכי אתי בשבתא אסר כמו שהתבאר.

וכן מבטל רשות שכשהוציא במזיד נתגלה דעתו שחזר בו ואסר. ומכל מקום גדולי המפרשי' כתבו שאינו אוסר שהעכו"ם והמבטל שהוציא כליו סתמן לא הסיעו מלבן דירה זו אבל זה שמן הסתם הסיעה מלבו אין חזרתו חזרה לאסור שכשחזר מיהא דיורין הבאין בשבת הם שדירתם בטלה מעקרה ודירה זו פנים חדשות הם. ואף גדולי הדור מסכימים לומר כן. ודעת ראשון נראה לי יותר מפני שלשון משנתנו מוכיח כן שהתירו לדעת ר' יוסי בישראל מטעם שאין דרכו לבא אלמא שאם עבר ובא אסר. ואף באותה העיר אנו מפרשים שהישראל סמוכים אנו עליו שלא לחזור ממחשבתו הא כל שמחשבה מועלת וחזר אוסר וכן עיקר. ואין זה כדיורין הבאין בשבת שאמרו שבת שהותרה הותרה שהרי עקר הדירה כבר היא לשם. וכתבו גדולי המפרשים שאעפ"י שהמניח את ביתו לשבות אצל בתו אינו אוסר מכל מקום אסור להם להשתמש בביתו והרי הוא כמבטל חצרו ולא בטל את ביתו ואף כשיבא הוא לביתו אסור להכניס ולהוציא מן הבית לחצר ומן החצר לבית. וכן כתבו במי שהיה לו כמה בתים בכמה חצרות ודר באחד מהם שאינו אוסר באחרות כמו שכתבנו שמכל מקום אסורים הם להשתמש בביתו ולהוציא ממנה לחצר או מן החצר לתוכה. וכן מי שיש לו חורבא בחצר אעפ"י שאין החורבה אוסרת לבני חצר אחר שאין שם דירה מכל מקום בני חצר אסורים לטלטל מן החצר לחורבא או מן החורבא לחצר וכן כל כיוצא בזה והדברים נראין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר. בור שבין שתי חצרות וכו' ויש גורסים באר שבין שתי חצרות. ולענין הדין ודאי שניהם שוים ובור זה או באר זה הוא בין שני תחומי החצרות ועובי הכותל מונח באמצעית הבור ונשאר חצי הבור לכאן בחצר זה וחצי הבור לכאן בחצר זה אין בני החצר שמכאן ומכאן ממלאין הימנו בשבת מפני שנמצא כל אחד ממלא מרשות חברו ומטלטל מחצר לחצר והרי לא עירבו אחד או שאין פתח ביניהן שיהו יכולין לערב אחד ומתוך כך נאסר מלואם אלא אם כן עשו לאמצע הבור מחיצה עשרה הא כל שעשו כן נתברר חלק כל אחד בין שנעשית המחיצה מלמעלה למים בין מלמטה מן המים בין מתוך אגנו ר"ל משפת הבור ולפנים אעפ"י שאינו מגעת למים. אמר רשב"ג בית שמאי אומרים מלמטה ובית הלל אומרים מלמעלה. ורשב"ג אינו חולק עם תנא קמא בכלום אלא שבא לומר שדבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אומרים מלמטה. ר"ל דוקא מלמטה. ובית הלל אומרים מלמעלה. ר"ל אף מלמעלה. ומה שאמרו בין מתוך אגנו בית הלל היא שבית הלל כוללים במלמעלה מלמעלה למים ומתוך אגנו. ור' יהודה חולק עם שניהם שאפי' ליכנס המחיצה בתוך אגני הבור אין אנו צריכים הואיל ומחיצה תלויה מתרת במים ואעפ"י שהיא למעלה משפת הבור או אף למעלה מחוליתה. וכן אעפ"י שאינה עשויה לשם המים מתרת. ומעתה כותל החצר מפסקת ביניהם אעפ"י שהכותל שכנגד הבור גבוהה הרבה מחולית הבור ושלא נעשית לשם המים וכשרוחב הבור יתר עד שנשאר ממנו מן הכותל ואילך לחצר זה אל חצר זה ממלאין זה מכאן וזה מכאן:

זהו ענין המשנה ואין הלכה כר' יהודה אלא כתנא קמא שהוא לדעת בית הלל. ומכל מקום צריך אתה לידע לענין פסק מהו נקרא למטה ומהו נקרא למעלה. ונחלקו בה בגמרא רב הונא ורב יהודה שלדעת רב הונא למטה למטה ממש. ויש מפרשים בו למטה בקרקעית הבור ואעפ"י שהמים חופין אותו לגמרי עד שאינה נראית כלל והיתרה מטעם גוד אסיק מחיצתא עד שפת הבור ואין חוששין לערבוב המים כלל ולמעלה ממש סמוך למים ואין צריך שיהו ראשי הקנים נכנסים בתוך המים ולא שיהו נוגעים במים כלל שאין חוששין לעירוב המים כלל. ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים למטה ממש סמוך למים ושאין צורך להיות ראשי הקנים נכנסים בתוך המים. ולמעלה ממש על שפת הבור אעפ"י שאינה מגעת למים בריחוק הרבה וזה וזה בבור ר"ל משפת הבור ולפנים. ונראה לי כפי' ראשון מפני שמשנתנו מתפרשת בו יפה שהם שלשה דינין. למטה מן המים ר"ל בקרקעית הבור. ולמעלה מן המים בסמוך למים. ומתוך אגנו הוא משפת הבור ולפנים וכלן מותרות שאין חוששין לעירוב המים כלל. ומכל מקום לדברי גדולי הרבנים אפשר שאין גורסין במשנתנו בין מלמעלה אלא בין מלמטה בין מתוך אגנו ומתוך אגנו שבמשנתנו הוא הוא מלמעלה הנזכר בגמרא. ואף בקצת גמרות מדויקות מצאתיה כן ר"ל שלא הוזכרה במשנה בין מלמעלה כלל ולגירסתנו אתה צריך לפרשה כדרך שכתבנו תחלה ולדעת רב יהודה חוששין לעירוב המים ואין אומרים למעלה ממש אלא למטה למטה מן המים ר"ל בתוך המים משפת המים ולפנים. ושאלו לדבריו מאי שנא למטה ממש דלא משום דעריבי מיא למעלה מן המחיצה שהוא מקום דלייה והא למטה מן המים כן הואיל ומכל מקום מכוסית המחיצה ונשקעת בתוך המים אעפ"י שאינה מגעת לקרקעית הבור. ופרשה שיראו ראשי הקנים על המים טפח ולמעלה למעלה מן המים ר"ל סמוכה למים עד שיגעו הקנים במים. ושאלו שאף בנגיעת הקנים במים אין עירוב המים נפסק בכך והרי הוא כלמעלה ממש ר"ל כשאין הקנים נוגעין במים כלל. ופרשה בשהשקיע ראשי הקנים טפח בתוך המים שהוא מקום הראוי לדלייה ואעפ"י שאפשר שהוא דולה בכלי גדול שדלייתו למטה מן המחיצה כל שהמחיצה מפסקת בכדי הראוי לדלייה אפי' מועטת דנין אותה כמפסקת בכלה הא על שפתו מיהא אינו כלום. ולדעתו רשב"ג חולק עם תנא קמא במתוך אגנו לומר שלא הוזכר היתר אלא למטה לבית שמאי ובין למטה בין למעלה לבית הלל לגירסתנו שחלקנוה לשלש דינין והקשו לו אלא הא דאמר רב נחמן קורה ארבעת מתרת במים וכגון שהקורה מונחת באמצעית שפתי הבור בתוך אגנו של בור ואעפ"י שאין לחוש שילך הדלי לצד האחד שאין הדלי מהלך יותר מארבעה טפחים הרי מכל מקום מתערבים המים תחת הקורה. וגדולי הרבנים גורסין בתשובת הקושיא אלא קל הוא שהקלו במים על הדרך שאמרו במחיצה תלויה שאתה מתרת בחורבה ומתרת במים ואעפ"י שהם פירשו בה דרך אחרת אנו מפרשים לשיטה זו כלומר אלא זו של רב יהודה אינה אלא כרב הונא ומתרת בכל ענין ובלבד משפת הבור ולפנים ונמצאת מסקנת הסוגיא כרב הונא. אלא שיש מוסיפין בה שכל שהיא בתוך המים מיהא צריך שתהא טפח לא מחשש עירוב המים אלא שיהא לה היכר מחיצה וכל שכן גדולי המפרשים שמפרשים בתירוץ זה דרך אחרת לומר שלדעת רב יהודה הוא מתרצה כלומר שלא אמר רב יהודה צריך לשקע אלא לדעת רשב"ג שהוא סובר שחולק עם תנא קמא במתוך אגנו הא לתנא קמא ודאי אין צריך לשקע שמחיצה תלוי' מתרת ורב נחמן דאמר כתנא קמא הרי נמצאת אומר שאף רב יהודה מודה בה ואם כן הלכה כרב הונא וכמו שאמרו בכמה מקומות מחיצה תלויה מתרת במים. ואף הם מביאים ראיה מגזוזטרא שעל המים שהתרנוה במחיצה עשרה בין מלמעלה בין מלמטה ופי' מלמעלה תחת הגזוזטרא ותלויה כנגד המים אעפ"י שאינה מגעת למים ברחוק כמה וכן בבור אעפ"י שהדלי הולך לצד האחר שבמים הקלו להתיר בהיתר מחיצה לבד וכן אם נתן קורה רחבה ארבעה בתוך אוגן הבור ושוכבת על רחבה מותר ואעפ"י שאין אומרי' פי תקרה יורד וסותם אלא בקירוי ולא במחיצה כל שיש כאן היכר מחיצה ואין הדלי הולך לחלק חברו להדיא מותר וכל שכן ברחבה ארבעה ותלויה עשרה. ויש פוסקין כן אף בחורבא ר"ל קורה התחובה מחומה לחומה כענין חורבא שנפלה ונשארו בה קורות שיש ברחבן ארבעה ומוטלת על רחבה שמותר לטלטל תחתיה מפני שחושבין שני חודי הקורה כיורדים וסותמים. ומכל מקום יש חולקי' בחורבא ובמים מיהא מתרת מתוך אגניה אבל על חוליתה הרי היא ככותל שעל הבור ואינה מתרת:

זו היא שטה הישרה שבענין זה. אבל גדולי הפוסקים כתבוה כרב יהודה ובתוך המים צריך שיראו ראשי הקנים טפח ולמעלה מן המים צריך לשקעם טפח. ואין גורסי' בתירוץ הקושיא אלא וכו' ודרך גירסתם קל הוא שהקלו במים כלומר בזו של קורה הואיל ואינו דולה בשל חברו ממש שהרי אין דלי הולך יתר מארבעה טפחי' ונמצא שאינו נכנס לחלק חברו כשיעור מקום אעפ"י שהמים מכל מקום מתערבין הקלו בה אבל מחיצה תלויה אינה מתרת אלא בשקוע טפח או בהראות ראשי הקנים טפח ומה שאמרו מחיצה תלויה מתרת במים על תנאים אלו היא אמורה. ומכל מקום לדעת זה קשה לפרש זו של גזוזטרא שנראה ממנה להתיר בתלויה ממש כמו שכתבנו. וכן מה שאמרו למטה בשם חנניה בן עקיבא גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות חוקק בה ארבעה על ארבעה וממלא דאמרינן כוף וגוד. ואעפ"י שאין הלכה כמותו להקל כל כך בכוף וגוד. בגוד אחית מיהא הלכה כמותו. ומכל מקום הם דוחים זו של גזוזטרא מפני זו ופוסקי' בה דוקא בשקוע טפח או בהראות ראש המחיצה טפח. וראיתי לגדולי המחברי' שבגזוזטרא פסקו שמחיצה תלויה מתרת ובנדון שלפנינו פסקו כרב יהודה אלא שראיתי לגדולי הדור שמפרשי' את דבריהם שאף רב יהודה לא הצריך שקוע הקנים והראותם אלא בבור שהוא בין השותפים ומן המחיצה ואילך לאחד וכדי להרחיק דלייתו מחלק חברו אבל גזוזטרא שעל הים או הנהר אין כאן חלק מיוחד לגמרי לאחד מהם שהרי הפקר הם ומשל עצמו הוא דולה ודיו בהיכר מחיצה והדברים נראין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

יש מפרשים בהיתר קורה רחבה ארבעה בחורבא בתשמיש של זריקה מחצר לתוכה והענין הוא שהם מפרשי' שחורבא זו היא בין שתי חצרות ונמצאו שתיהן אוסרות את החורבא זו על זו וחלקוה בקורה ארבעה וכל אחד משתמש בחלקו בזריקה ודוקא בחורבא הוא שדיה בחלוקת קורה הואיל ואין תשמישה אלא בזריקה ושיש מחיצות בין החצרות אבל חצר ודאי אין יכולי' לחלקה אלא במחיצה:


דף פו עמוד ב[עריכה]


לענין סוכה המשלשל בדפנות מלמעלה ועשה דופן גבוהה עשרה משפת הסכך תלויה כנגד הארץ ורחוקה מן הארץ שלשה טפחים או יתר מהן פסולה שאין מחיצה תלויה מתרת שכל מחיצה שהגדיים בוקעים בה אינה מחיצה אבל מלמטה למעלה כל שגבוהה עשרה כשרה אפי' רחוקה כמה מן הסכך ובלבד שיהו הדפנות מכוונות כנגד שפת הגג אבל אם אין הכותל מכוון תחת שפת הגג בפחות משלשה פסולה שאויר פוסל בשלשה אף מן הצד כמו שיתבאר במקומו:

זה שכתבנו שאין מחיצה תלויה מתרת פירושו אף מחצר לחצר שאינה מעורבת ומה שהזכירו בגמרא שנעשה בצפרי ששכחו ולא הביאו ספר תורה ולמחר מצאו סדינים פרושים והביאוה דרך מחיצתם מחצר לחצר בלא עירוב ואותה מחיצת הסדינים מחיצה תלויה היתה לא כדין נעשה. ויש מפרשי' שברשות הרבים היה ומכל מקום הדין שוה בהם וכבר ביארנוה בראשון של סוכה:

כבר התבאר במסכת שבת פרק כלים שאין עושין אהל עראי [בשבת] ומכל מקום אם נעשה האהל כגון שנפרס טפח מאתמול מוסיפין אותו בשבת. ומכאן סוברים קצת מפרשים שאלו רצו להשפיל ראשי הסדינים עד שיגיעו לארץ או לפחות משלשה רשאים אלא שהדברים נראין שזו אינה מחיצה כלל והשפלתם תחלת מחיצה היא מה שאין כן באהל שכל שהוא פרוס טפח נקרא אהל ומחיצה נעשית לצניעות בעלמא ולא להכשיר מותרת לכתחלה כמו שביארנו בשבת פרק כלים:


דף פז עמוד א[עריכה]


כבר ביארנו שגזוזטרא שעל שפת הים אעפ"י שרחבה ארבע אמות על ארבע אמות וחקק בה ארבעה על ארבעה באמצעיתה לנקב שאילו ראינו שפתיה ככפופים היו מחיצותיה גבוהות עשרה לארבע רוחות ומוקפות על מקום ארבעה אינו כלום. גוד אחית אמרינן כוף וגוד לא אמרינן. ואפי' בימה של טבריא שיש בה אגנים ר"ל שפתים גבוהות דומות למחיצות וכן שעיירות וקרפיפות מקיפות אותה ברוב מקומות. ואעפ"י שמכל מקום עדיין כרמלית היא היה לנו לומר שדיו במעט היכר אף אלו אינו כלום. ומכל מקום לענין ביאור חנניה בן עקיבא שהיה מתיר בכוף וגוד והיה מצריך בה שיעור ארבע אמות פירושה כשאין כותל סמוך לה אלא שקבועה על גבי יתדות ודומה לתכונת אסיתא וכל חללה ומחיצותיה מתוכה אבל אם היתה סמוכה לכותל אינו צריך בה לשיעור כל כך והוא שאמרו היתה סמוכה לכותל בפחות משלשה צריך שיהא ארכה ארבע אמות ורחבה י"א טפחי' ומשהו והענין שכותל הבית סמוך לנהר ושני זיזין יוצאין מן הכותל והנסרים תקועים עליהם ושפת הנסר בפחות משלשה סמוך לכותל והרי נמצאת הכותל אחת מן המחיצות שהרי כל פחות משלשה כלבוד ואעפ"י כן אותו אויר מועיל לדונו כנקב ומוסיף עליו טפח ומשהו ברחב ארבעה להשלים את הנקב לארבעה על ארבעה וצריך להיות בה עוד עשרה טפחים רוחב לצד הים לומר בהם כוף וגוד ונמצאת כותל שכנגד כותל הבית עשויה וצריך בארכה ארבע אמות לדון מהם עשרה טפחים מכאן ועשרה טפחים מכאן ככפופי' ולהשאר רחב ארבעה לנקב:

היתה גזוזטרא זו עומדת זקופה בפני עצמה ופרשו קצת מפרשים שאף זו דוקא לר' חנניא נאמרה וזקופה זו ר"ל שנראית כבנין בפני עצמו ושטחה עומד זקוף כנגד ולא כבולט מן הכותל והיא עומדת ארבעה טפחים סמוך לכותל צריכה שתהא גבוהה עשרה לצורך המחיצות ורחבה כנגד ארך הכותל ששה טפחי' ושני משהויין והרי הכותל מחיצה אחת למזרח וכשנגדו מחיצת הגזוזטרא למערב ואתה אומר לצפון ולדרום לכוף מכל צד טפח ומשהו לצד הכותל ונמצא אותם הכפופות תוך שלשה לכותל שהם כלבוד והרי יש לך ארבע מחיצות וארבעה טפחי' שטח רבוע לנקב ופותח חלון בכותלו וממלא. וגאוני ספרד פרשו בזו דרכים שהם צריכים אף לענין פסק ודרך פירושם היתה גזוזטרא זקופה כלומר שכבר נעשו לה ארבע מחיצות של עשרה עשרה מסביב צריך שיהו גובה המחיצות עשרה ושטח הגזוזטרא ששה טפחי' ושני משהויין ארבעה לצרך הנקב וטפח ומשהו מכל צד למקום הנחת רגל שיעמוד וימלא בריוח ואעפ"י שעד עכשו לא הצרכנו אלא לארבעה לצרך הנקב הוא מפני שהיה שטח הגזוזטרא מרובה ואעפ"י שהיינו אומרי' כוף וגוד לא היה התשמיש נפקע אבל זו שמחיצותיה משתלשלות כתיקנן אלו לא נשאר בשטחה אלא ארבעה טפחי' לנקב אין כאן מקום הנחת רגל וצריך שני טפחים ושני משהויין טפח ומשהו לכל רגל וכן הלכ' אף לדעת חכמי' ובפחות מכן אינו חשוב דריסת רגל במקום כזה שהתשמיש בו מבעית. ולשטה זו כך אתה מפרש מה שאמרו אחריה היתה זקופה ועומדת בקרן זוית צריכה גובה עשרה ר"ל המחיצה השלישית שהרי שני הכותלים מחיצות ואינו צריך אלא לשלישית הבאה דרך משלש מכותל לכותל כגון זו ואינו צריך הוצאת נסר לשטחה אלא שני טפחים ושני משהויין למקום עמידת שני רגליו על הדרך שביארנו ואין צריך להזכיר שיעור לנקב הואיל ועומדת דרך אלכסון משלש לשני כותלים ואף לו לענין פסק כך היא ואף לדברי חכמים כן ומתוך כך לענין פי' מיהא אין נראה כן שכל אלו לא נאמרו אלא לדברי ר' חנניא בן עקביא ולענין דין כוף וגוד ועל הדרך שפרשנו תחלה. ולשטה זו שפרשנו תחלה אתה מפרש זו של קרן זוית שאינה עומדת באלכסון אלא שיש כאן כותל מזרחי וכותל צפוני על הים והגזוזטרא עומדת זקופה בצד שלישי מן המזרח למערב ופניה לצפון וחדה המזרחי סמוך לכותל המזרחי פחות משלשה ורחוקה מן הכותל הצפוני ארבעה טפחים וכשהגזוזטרא רחבה שני טפחי' ושני משהויין רואין טפח ומשהו ממנה כפוף כלפי צפון והרי נמצאת בפחות משלשה לצפון ונשאר טפח ומשהו כלפי מזרח להשלים ארבעה ונמצאו ארבע מחיצות בגובה עשרה ושטח ארבעה ומכל מקום הלכה שאין אומרין כוף וגוד כמו שהתבאר ושמא תאמר אף לדברי חכמי' הואיל וקורה ארבעה מתרת במים וכן שבשאר מקומות אנו אומרי' פי' תקרה יורד וסותם מפני מה אין גזוזטרא כקורה ארבעה אלמא הוצרכנו למחיצות וכן לר' חנניא מה הוצרכנו לדין כוף וגוד תהא פי הגזוזטרא יורדת וסותמת כתבו גדולי המפרשי' שהקורה הואיל והיא נתונה מכותל לכותל בתוך שפת הבור מחיצות מסיימות את התקרה אבל בזו המחיצות שהם האגנים רחוקות מאד מן הגזוזטרא ואין פי תקרה יורד וסותם אלא על ידי מחיצות:

המשנה הששית והכונה בה כענין משנה שלפניה והוא שאמר. אמת המים שעוברת בחצר כגון שעשו פירצה בכותל חצר שכנגדו שדרך בה יוצאת מן החצר והרי אמה זו הואיל ומכרמלית היא באה ר"ל מן הנהר הרי היא עדיין כרמלית אעפ"י שהיא ברשות היחיד ואינה בטלה אצל רשות היחיד שכרמלית היא הואיל ויש בעמקו עשרה וברחבו ארבעה שזהו שיעור כרמלית לאמת המים שבשיעור זה נמנע רגל מלדרוס. ואעפ"י ששיעור כרמלית הוא ארבעה על ארבעה בגובה שלשה ואינו גבוה עשרה. באמת המים אינו כן מטעם שכתבנו. ואם כן אמה זו פירושה בעמוקה עשרה ורחבה ארבעה ומתוך כך אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה ר"ל שיעשה מחיצה עשרה לרוחב האמה בתוך אגניה במקום כניסתה לחצר ובמקום יציאתה מן החצר ואין כותלי החצר שעליה מועילים אעפ"י שמחיצה תלויה מתרת במים מפני שאנו צריכים למחיצות שיהא ניכר שבשביל המים הן עשויות ואין צריך שיהו מחיצות אלו משוקעות בתוך המים עד שתהא המחיצה חולקת בין מים שברשות הרבים למים שברשות היחיד אעפ"י שגדולי הפוסקי' כתבוה כן שהא מחיצה תלויה מתרת במים כמו שהתבאר ופרשו בגמרא שאם עשו לה בכניסה ולא ביציאה או ביציאה ולא בכניסה לא עשה כלום שמכיון שמצד אחד מחברת למים שחוץ לחצר נעשית כלה כרמלית ור' יהודה חולק לומר שכותלי החצר מכשירין בה. והביא ראיה ממעשה שהיה באמה שהיתה נמשכת מאבל לצפרי והיתה נכנסת בחצרות והיו ממלאין ממנה על פי זקנים בשבת ואמרו לו מפני שלא היה בה כשיעור ר"ל עומק עשרה ורוחב ארבעה שהוא שיעור כרמלית לנהר ולאמת המים וכל שאין בה כשיעור זה אינה חולקת רשות לעצמה אלא הרי היא בטלה אצל מקומה לידון כמקומה. ר"ל שאם היא ברשות הרבים נידונת כרשות הרבים ואם היא ברשות היחיד נידונת כרשות היחיד ונמצא שבדין היו ממלאים ממנה לחצרות שהרי הכל רשות היחיד הוא אבל זו שאנו אוסרין פירושו בעמוקה עשרה ורחבה ארבעה שהיא חולקת רשות לעצמה ואין ממלאין מכרמלית לרשות היחיד ומשנתנו אף בפרצת עשר או פחות מעשר היא ואעפ"י שבלשון ים הנכנס לחצר אמרו בפרק ראשון [יב.] שבפחות מעשר אין צריך כלום פירושה בשאינה עמוקה עשרה או שאינה רחבה ארבעה. ויש חולקי' בזו וכן שמחדשים קצת תנאים בענין זה. וכבר ביארנו הכל בשמועת לשון ים האמורה בפרק ראשון:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמי' ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מה שהוזכר בסוגיא זו באמת המים העוברת בין החלונות נחלקו הפוסקי' בענינה אלא שמתוך בלבול הסוגיא אני רואה להעירך בביאורה כדי שתעמוד מתוך ביאורה על בירור הפסק יפה והוא שאמרו אמת המים העוברת בין החלונות כלומר שעוברת במבוי או בחצר והבתים על שפתה מכאן ומכאן וחלונות פתוחות בכל בית ובית שמהם משלשלים ודולים ומכניסים לבתיהם דרך חלונות והרי הקרקע שבין הבתים כמו סימטא שאין לו אלא שתי מחיצות ואמרו ע"ז לדעת תנא קמא פחות מג' משלשל דלי וממלא שלשה אין משלשל דלי וממלא ורשב"ג אומר פחות מארבעה משלשל דלי וממלא ארבעה אינו משלשל דלי וממלא. ולא נתברר שיעור שלשה וארבעה הבא בדבריהם על איזה דבר הוא חוזר ומתוך כך חקרו עליו תחלה אם נאמר באמת המים עצמה ר"ל ברוחב שלה כלומר שלדעת תנא קמא כל שיש ברחבה שלשה הוא כרמלית ואין ממלאין מכרמלית לרשות היחיד אף דרך מקום פטור אבל פחות משלשה מקום פטור הוא ומשלשל ודולה זה מכאן וזה מכאן ואיסור רשויות מזה על זה אין כאן לפי שאינו רשות היחיד ואין רשותם שולטת בו או שמא בעירבוב החצר שאמת המים בין שני בתיה או נשתתף המבוי שאמת המים בין שתי חצרותיה ואין כאן איסור חצר השותפין ששתי רשויות שולטות בה ואסורות מן החצר לבית אלא דין כרמלית ומקום פטור. ולרבן שמעון בן גמליאל כל פחות מארבעה מקום פטור הוא. אם כן נמצאת אומר במה שאמ' רב דמי בשם ר' יוחנן אין כרמלית בפחות מארבעה כרבן שמעון בן גמליאל אמרה ולא כתנא קמא אלא שעל כל פנים אמה זו רחב ארבעה יש בה שאלו אינה רחבה ארבעה לדברי הכל מקום פטור הוא ומשלשל ודולה אלא שנחלקו באגפיה ולהחליף דרך האגפים הגבוהים מן האמה אל החלון תנא קמא סובר כל שאין באגפיה שלשה מהן ולכותל אעפ"י שיש באמה רחב ארבעה ועומק עשרה שהוא כרמלית משלשל הדלי לאגפים ומשם לאמה ודולה ומוציא מן האמה לאגפים ומכניס מאגפים לבית אבל כל שיש לאגפים שלשה אעפ"י שמודים הם שכל פחות מארבעה מקום פטור הוא אין מחליפין מכרמלית לרשות היחיד דרך עליו אלא בפחות משלשה ולרבן שמעון בן גמליאל אף בפחות מארבעה כן הואיל ומקום פטור הוא. וחזר והקשה ואם כן זו של רב דימי דלא כחד שהרי רב דימי אמר שכל מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו. הרי שמכל מקום אסר את החלוף בפחות משלשה שהרי בכל פחות מארבעה אמרה. ותירץ בה שלא אסר רב דימי החלוף אלא ברשויות של תורה שמא יעביר מרשות לרשות אבל ברשויות דרבנן אף החלוף מותר למר בפחות משלשה ולמר אף בפחות מארבעה. וחזר והקשה והלא ר' יוחנן אף ברשויות דרבנן [נמי אמר דתניא] כותל שבין שתי חצרות וכו' ר' יוחנן אמר אלו מעלין וכו' ואמרו עליה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמ' רב דמי אמ' ר' יוחנן וכו' ובלבד שלא יחליפו. אלמא שאף ברשויות של סופרים הוא אוסר את החלוף. ותירצו שזעירי הוא שאמרה לדעת ר' יוחנן. ומעמיד פי' ברייתא זו באמת המים עצמה על הדרך שפירשנו תחלה ורב דימי כרבן שמעון בן גמליאל. והקשו בה ותהוי כחורי כרמלית ולפי (שנותנו) [שיטתנו] על זעירי הוא מקשה שמעמיד את המחלוקת באמת המים עצמה כלומר אף בפחות משלשה לתנא קמא ובפחות מארבעה לרבן שמעון בן גמליאל למה דנוה כמקום פטור והואיל ומנהר גדול היא נמשכת (נתונה) [נדונה] כמו שדנין טפל אצל עיקר וכשם שחורי רשות היחיד ר"ל חורים שבכותלי רשות היחיד שפתוחים לפנים כלפי הבית והם כרשות היחיד כמו שביארנו בראשון של שבת אף אמה זו אעפ"י שאינה כרמלית מצד עצמה נדונה כדין הנהר שהיא נמשכת ממנה. ותירץ בה שאין חורין לכרמלית הואיל ורשויות של סופרי' היא דיה באסורה שמחמת עצמה ורב אשי פרשה במופלגת ר"ל שהופרשה מן הנהר שהיא נפרשת הימנה. ויש מפרשי' בקושיא זו שלשניהם היא חוזרת כלומר בין שנעמיד את המחלוקת באגפים ואמה עצמה כרמלית בין שנעמידהו באמה עצמה כדעת זעירי אפי' נדון את האמה ככרמלית נתיר את השלשול מן החלון ונאמר שהחלון לאמת המים כחורי כרמלית שהרי בחלון שבתוך עשרה היא אמורה הואיל וסתם נאמרה וכל למטה מעשרה מקום כרמלית הוא ונמצא דולה מכרמלית לכרמלית ומותר. ותירץ בה שאין חורין לכרמלית ונמצא החלון רשות היחיד ואין ממלאין מכרמלית לרשות היחיד. ורב אשי פרשה במופלגת כלומר שהחלון אינה סמוכה כל כך לכרמלית שהרי יש שם אגפים בין הכותל והכרמלית אם בשלשה ואם בארבעה ושמא תאמר והרי אף האגפים כרמלית ותהא החלון חורי כרמלית מצד האגפים כתבו גדולי המפרשים שהחלון אינו עשוי לאגפים אלא לאמה למלאת ממנה ומעתה אין הכותל טפלה לאגפים להיות חלון שבה חורי אגפים אלא חורי האמה אלו היתה סמוכה לו ואף הוא יכול [לתרצה] בחלון שלמעלה מעשרה או כרמלית למעלה מעשרה אלא שסתם נאמרה ולא רצה לחלק בה. ועיקר הדברים כפי' ראשון:

ונשוב לבאר הסוגיא והוא שפרשה רבינא בדרך אחרת ואנו מפרשי' לדעתו שלא נחלקו לא באמה עצמה שלדברי הכל כל שפחותה מארבעה מקום פטור הוא ולא לאגפיה ולהחליף שלדברי הכל אף ברשויות של סופרי' אסור להחליף אלא שלשה וארבעה שנחלקו עליו על בין המחיצות וענין מחיצות אלו הוא להשלים לאמה ארבע מחיצות שהרי דרך ארכה יש לה שתי מחיצות הבית אבל לרחבה מחיצות הבית תלויות הן שהרי האמה עוברת תחתיהן ומחיצה תלויה אינה מתרת אף במים אלא כשניכר שלשם המים הם עשויות ומתוך כך הוא עושה מחיצות אלו אלא שאינו מחברן שלא יעכבו את המים ואינו רוצה לעשותם תלויות שיעברו המים למטה אלא משקען בקרקע המים ומניח בין שתיהן ריוח שיצאו המים דרך שם ולדעת חכמי' כל שאין ריוח שביניהם אלא בפחות משלשה הרי הוא לבוד ומשלשל דלי וממלא בהכשר מחיצות אלו הא בשלשה מהן ולמעלה אסור שפרצה היא ולרבן שמעון בן גמליאל אף בפחות מארבעה שהרי הוא סובר תורת לבוד אף בפחות מארבעה כמו שהתבאר. וזהו שאמ' ואזדו רבנן לטעמייהו ורבן שמעון בן גמליאל לטעמיה ר"ל במה שנחלקו בתורת לבוד. ויש שאין גורסי' בה ארבעה ניפקי אלא דעבד לה ניפקי והיא גירסא מכוונת שאינם אלא שתי תעלות:

זהו ביאור הסוגיא. ולענין פסק כתבו גדולי המפרשי' שהלכה כרבינא. ולדברי הכל כל שהאמה פחותה מארבעה אינה כרמלית אלא מקום פטור וממלאין הימנה וכל שהיא כרמלית אעפ"י שאגפיה מקום פטור אעפ"י שרשויות של סופרים הם אסור להחליף. ומגדולי הראשוני' מביאי' ראיה לזה ממה שאמרו בפרק תפלין [קא.] אף בזמן שהמנעול למעלה מעשרה מביא מפתח מערב שבת ומניחו בהסקופא ולמחר פותח ונועל בו ומחזירו להסקופא או לחלון שעל הפתח ואם יש בחלון ארבעה על ארבעה אסור מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות. למדת שאסור להחליף המפתח מאסקופה כרמלית לחלון רשות היחיד דרך מנעול שהוא מקום פטור. והביאו ראיה עליה זו של רב דימי שמע מינה שדבריו אף ברשויות של סופרים נאמרו. ומכל מקום גדולי הפוסקי' קבעו כזו שאמרו התם רשויות דאורייתא וכו' ובשל סופרים מותר אף להחליף כמו שביארנו בפרק חלון ואעפ"י שאמרו עליה חכמי' עשו חזוק וכו' כמו שהתבאר שם לדעת רב ושמואל נאמרה ואין הלכה כדבריהם וזו של פרק תפלין אינה הלכה. ואעפ"י שאמרו עליה שמע מינה איתא לדרב דימי יש בכלל מאתים מנה ואם אף ברשות סופרי' אמרו אסור להחליף שמע מינה איתא לדרב דימי שאמרה ברשויות של תורה. ומכל מקום לענין רשות סופרי' אין הלכה כן וכן פרשוה בתוספות. וגדולי הדור מסכימים כדעת ראשון כדי להשוות דברי רב דימי וזעירי שלא עשאום כחולקי' אלא מצד שלא מצאו תירוץ לשמועת כותל שבין שתי חצרות ולאחר שתירצה רבינא נעשו שנים לדעת אחת:

נמצא פסק הענין באמה העוברת בחצר שאם אין בה עמק עשרה ורחב ארבעה הרי היא בטלה אצל החצר ואפי' היה באגפיה שיעור כרמלית וכל שעירבו בו דולים וממלאין ומכניסין לבתיהם אם דרך חצר אם דרך שלשול בחלונות ואפי' היה במה שחוץ ממנה כשיעור שאין חורים לכרמלית ובלבד שלא נפרצה שם החצר במלואה ואם יש בה עמק עשרה ורחב ארבעה צריך מחיצה עשרה בכניסה ויציאה ואעפ"י שהיא תלויה הרי היא מתרת הן דרך חצר הן דרך חלונות הואיל ולשם מחיצה למים נעשית ושעירבו בחצר שאם לא עירבו יש בה שולטנות שתי רשויות לדעת קצת כמו שביארנו הא כותל שעל גבה אינה מתרת הואיל ולא לשמה נעשית. עשה בה מחיצות משוקעות במים אלא שהניח ריוח ביניהן להיות המים עוברות דרך שם אם אין ביניהם שלשה הרי היא מחיצה ואם יש ביניהם שלשה אינה מחיצה. ומכל מקום ממנה לאגפיה מותר הן שיש באגפיה כשיעור שהרי מכרמלית לכרמלית הוא הן שאין באגפיה כשיעור שהרי מכרמלית למקום פטור הוא אבל להחליף ר"ל להכניס אחר כן מאגפיה לבית לשטתנו אסור על כל פנים אפי' אין באגפיה כשיעור שהרי אסור להחליף מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור אעפ"י שהוא רשות סופרי'. ולשטת גדולי הפוסקי' מותר להחליף ומשלשל ודולה ומכניס ומוציא דרך אגפים. וגדולי הדור משלימים בפסק זה שאם היתה עוברת ברשות הרבים אם יש בה כשיעור ולאגפיה כשיעור הרי כשממלא ומוציא חוץ לאגפים אסור שהרי זה מכרמלית לרשות הרבים הא לאגפים עצמן מיהא מותר ואם אין לאגפיה שיעור הרי הוא מקום פטור ומותר למלאת ולהוציא לאגפים לדברי הכל אבל לשלשל מרשות היחיד לתוכו דרך אגפים ולהכניס לבית בדרך זה לשטתנו אסור. ולשטת גדולי הפוסקי' מותר. ואם אין בה שיעור הן שיש באגפיה שיעור הן שאין באגפיה שיעור מותר למלאת שהרי זה רקק מים שרשות הרבים עוברת בתוכו שהוא כרשות הרבים ולשלשל מיהא אסור ואם היתה עוברת בסימטא ויש שיעור בה ובאגפיה מותר למלאת שהרי מכרמלית לכרמלית הוא ואסור לשלשל וכן הדין ביש בה כשיעור ואין באגפיה כשיעור וכשאין בעמקה כשיעור ולא באגפיה כשיעור אבל אם יש בעמקה כשיעור ואין ברחבה כשיעור שהוא ארבעה הרי הוא מקום פטור וכל שאין באגפיה כשיעור מותר למלאת ולשלשל דלי. וקצת חכמי הדור ראיתי שכתבו דרך קצרה דברים שנראה מהם שיש להם דרך אחרת בסוגיא זו ונוסח דבריהם אמה רחבה ארבעה ועמוקה שלשה עוברת בין החלונות ואגפיה גבוהים שלשה ואין רחבים שלשה משלשל דלי עליהן שמקום פטור הוא וממלא מן המים שהם כרמלית ומניח באגפיה שהם מקום פטור ומעלהו משם שכל רשויות של סופרים מותר להחליף אבל היו אגפיה שלשה אעפ"י שעדיין מקום פטור הם הואיל ורחבות שלשה שהוא מקום חשוב ויוצא מתורת לבוד חשוב הוא אצל הכרמלית ואין מותר להחליף:


דף פז עמוד ב[עריכה]


המשנה השביעית והכונה בה כשלפניה. [והוא שאמר] גזוזטרא שהיא למעלה מן הים או מן הנהר וחקק בה כדי לדלות דרך חקק אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחי' על הדרך שביארנו למעלה וכן צריך שיניח סביבות החקק טפח ומשהו כדי דריסת הרגל שבפחות משיעור זה אינו ראוי לדריסת הרגל במקום כזה שתשמישו נבעת כמו שכתבנו למעלה. וצורך מחיצות אלו הוא מפני שאין אומרין בשפת הגזוזטרא פי תקרה יורד וסותם. ולא סוף דבר כשאין שם שום מחיצה אלא כותל הבית שכל תקרה שאין לה אלא מחיצה אחת לדברי הכל אין אומרין בה פי תקרה יורד וסותם אלא אפי' בשתי מחיצות דעריבן שלדעת רב אומרי' על השאר פי תקרה יורד וסותם כמו שיתבאר. בגזוזטרא אינו כן מפני שהדבר צריך למחיצות הנכרות ומחיצות אלו בין מלמעלה בין מלמטה ופי' מלמעלה תחת הגזוזטרא דבקות עמה ומשתלשלות כנגד המים וטעם גוד אחית. ומלמטה פי' משוקעות במים ועולות למעלה ומטעם גוד אסיק כמו שביארנו למעלה ואפי' היתה התקרה רחבה ארבע אמות שאלו ראינו את שפתיה ככפופות היה בהם ארבעה מחיצות שהרי אמרו גוד אמרינן כוף וגוד לא אמרינן כמו שהתבאר. ולמדת שהמחיצה תלויה מתרת במים ואין צריך שיהו המחיצות משוקעות במים כמו שביארנו בבור שבין שתי חצרות שפסקנו כרב הונא ואף לדעת הפוסקי' בבור שבין שתי חצרות כרב יהודה שאמ' צריך שיהו ראשי הקנים משוקעים במים טפח. בגזוזטרא מיהא פוסקי' כן וכן ראינו לגדולי המחברים שפסקו בבור שבין שתי חצרות שצריך לשקע ראשי הקנים במים טפח כרב יהודא ובגזוזטרא פסקו בין למעלה וכו' וגדולי הדור פרשו הטעם שאף רב יהודה עצמו לא הצריך שקוע אלא בבור שמן המחיצה ולהקל לאחד ומן המחיצה ולכאן לאחר וכדי שלא ידלה משל חברו להדיא אבל גזוזטרא שעל הים או על הנהר שיש לבעל הגזוזטרא רשות אף במה שחוץ לגזוזטרא כל שיש בה היכר מחיצה מותר והרי כל המים כמים הנתונים תחת הקורה בבור שאעפ"י שהמים מעורבי' הואיל ואין מיוחדות לאחד מהם אלא שיד שניהם שוה בו הקלו בה. וכל שעשה מחיצות אלו פירשו בגמרא שלא סוף דבר למלאת שהוא מותר אלא אפי' לשפוך שופכין מביתו לים דרך בה אעפ"י שנמצאו עכשו שופכין. אלו הולכי' מכחו חוץ לגזוזטרא מותר שהרי בעוקה שבחצר יתבאר למטה שמותר לשפוך מים בתוכה אעפ"י שיוצאים לרשות הרבים ואעפ"י שבעוקה אפשר דתיימי מיא ר"ל שהמים כלים מובלעים בקרקע קודם שיגיעו לרשות הרבים. ומעתה אף בשלא יארע כן ראוי להתיר שהרי הוא שופכם על דעת שיבלעו ולא נתכוון להיותן יוצאות לרשות הרבים שהרי לא התירו אלא בעוקה מחזקת סאתים אבל בזו אין השופכין כלים לעולם עד שיצאו מתחום הגזוזטרא אעפ"י כן מותר מפני שאין הדבר ניכר כלל וכן שהוא כחו ככרמלית. וגדולי המפרשי' נוטים לומר שאף בלא עירבה ומחיצה מותר לשפוך לגזוזטרא ויפול ממנה לים שהגזוזטרא אינה פחותה מדפני הספינה שהתרנו במסכת שבת לשפוך שופכין שלה על דפני הספינה. ואעפ"י שבחצר הוצרכנו לעוקה והיה לנו לומר לדעת זה לזרוק בתוכה ואם יצאו לחוץ יצאו שהרי כחו הוא בזו כחו ברשות הרבים הוא ואסור אבל בגזוזטרא מותר אלא שמכל מקום אף הם חוככים בדבר זה מפני שהגזוזטרא מתקלקלת ויבא לשפוך ממנה אל הים כדרכו אבל דפני הספינה אין בהם חשש קלקול. ויש שואלים בעיקר משנתנו שהרי בפרק הזורק בספינה שעל הים אמ' רב הונא מוציא זיז כל שהוא וממלא ורבה ורב חסדא אמרו עושה מקום ארבעה על ארבעה וממלא. ואעפ"י שפסקנו שם כרבה ורב חסדא. הרי מכל מקום נראה שאף לרבה ורב חסדא אין צריכין למחיצות אלא שיש מתרצין שאין מדמין גזוזטרא שבבית לספינה ובספינה הקלו הואיל ואין לגזור בה אטו מים שאין בהם עשרה שאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה כמו שביארנו שם על דעת גדולי הדורות שלפנינו. ויש מתרצים שרבה ורב חסדא כך הם סוברים. ופי' דבריהם עושה מקום ארבעה על ארבעה במחיצות עשרה סביב החקק.

וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא [עשו] לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו כמו שביארנו למעלה. ופרשו בגמרא דוקא שיש לתחתונה שתוף בעליונה שאם לא כן הרי אין תשמישם בעליונה אלא בגזל ואין תשמיש שבדרך גזל אוסר ואעפ"י שרגילה בו בחול רואין אותה בשבת כמו חזרת לבעלים. ואף בשתוף זה דוקא כשהתחתונה סמוכה ר"ל מכוונת כנגד העליונה או בתוך ארבעה אבל אם מופלגת ממנה ארבעה עליונה מותרת שהרי תשמיש החתונה בעליונה אינה אלא בזריקת גובה והפלגה ושלשול ולעליונה בשלשול וכל כיוצא בזו נותנין אותה לזה שבשלשול כמו שהתבאר אעפ"י שיש לתחתונה שתוף בעליונה כמו שאמרנו. ויש מפרשי' מפני שאין תשמיש לתחתונה אלא דרך אויר ואין אדם אוסר דרך אויר כמו שביארנו. וכן התבאר בגמרא שאם חזרו ועשו גם לתחתונה הותרה העליונה לעצמה אעפ"י שעדיין יש לתחתונה שתוף בה ושהיא מכוונת כנגדה שמכיון שנעשתה תחתונה מחיצה לעצמה הרי יש כאן גלוי הדעת שסלקה עצמה מן העליונה. וכל שעשו לתחתונה בשתוף קצת חכמי הדור כתבו שאינה אוסרת על העליונה. ואין הדברים נראין וכבר ביארנוה למעלה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפרשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בתוספתא אמרו ששלש דיוטות זו למעלה מזו והעליונה והתחתונה לאחד ואמצעית לאחר לא ישלשל מן העליונה לתחתונה דרך אמצעית שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות אבל משלשל הוא מן העליונה לתחתונה שלא בדרך אמצעית. משלשל אדם קדרה של בשר ונותנה על גבי זיז רחב ארבעה טפחי'. היתה חלון באמצע ארבעה על ארבעה אסור שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות:

כבר ידעת שכל משקה הבא על הפירות משנתלשו ונוח לו בהן שהם מכשירי' ואם אין נוח לו בהם אין מכשירין וכן משקין שירדו מן השמים על הפירות במחובר כגון טל ומטר ותלשן ועדיין הלחות עליהן אם נוח לו בכך הוכשרו ואם לאו לא הוכשרו. מעתה השכים להביא פסל ר"ל פסולת התבואה להטמין פירותיו בה כגון עצה והוא תבן של מיני קטנית שהיו רגילין לטמון בה פירות על הדרך שאמרו מחפין את הקציעות בקש וכל שהשכים להביאם בעוד שהטל עליהם אם מתכוין בהשכמה זו כדי שיהא הטל עליהם לח ולא ייבש כל כך במהרה הרי הטל מכשיר את הזרעים שבעצה או את הפירות לטומאה ואין התרומה שבהם נאכלת בידים מסואבות ואם אין כונתו בהשכמה אלא כדי שלא ליבטל ממלאכתו ביום כגון שהוא שכיר הרי אין כונתו בטל זה ולא הוכשרו וכל שכיוצא בזה טומנין בעצה. ויש מפרשים זה שאמרו טומנין בעצה לענין הטמנת חמין בשבת והוא שאין טומנין בתבן שהוא לח מפני שמוליד הבל אבל טומנין ביבש והתירו להטמין בעצה אעפ"י שיש בה מעט לחות הואיל ואין מתכוין בכך שדבר שאין מתכוין מותר בכיוצא בזו שאפשר שאף בלחותה אינה מוספת הבל כשאר מיני התבן וזו של הכשר טומאה נתגלגלה עליה לדמיון שכל שלא כיון בה על הטל שבה לא הכשיר. ועיקר הדברים כדעת ראשון:


דף פח עמוד א[עריכה]


מסתפג אדם באלונטית בשבת אם רחץ בצונן או בחמי טבריא ופי' אלונטית סדין שאדם מסתפג בו אחר הרחיצה ואין חוששין לסחיטה ומניחה בחלון שבמרחץ הפתוחה לרשות הרבים כדי שתהא עין הרבים שולטת עליה ולא עוד אלא שיכול להביאה אף בידו לביתו הסמוכה למרחץ או לחצרו דרך גגות וקרפיפות שהן רשות אחת עם החצרות ואין חוששין שמא ישכח ויסחוט אבל לא ימסרנה לאוליירין ר"ל הבלנים מפני שחשודין על אותו דבר ר"ל על הסחיטה:

כשם שהקרקע אינה נגזלת לענין תשלומין ואונסין כך לענין שבת אינה נגזלת שאם היו שני דיורין בחצר ואוסרין זה על זה ובא אחר ותקף את חברו מערב שבת או בשבת ונכנס וישב בביתו בגזל לא הופקע איסורו הואיל וחברו מתכוין לתבעה ולדור בה אף בשבת וכן אם היתה חצר כלה מיוחדת לאחד ואין מי שיאסור עליו ובא אחד ונכנס בגזל וקבע דירתו באחד מבתי החצר מערב שבת או בשבת אינו אוסר עליו. וזהו שאמרו יש דין גזל בשבת כלומר שגזל הוא וקרקע אינה נגזלת ולפיכך חורבא מחזיר לבעלים כלומר מוחזרת היא מן הסתם ואינו אוסר ואפי' לא החזירה שאם תאמר לכשיחזיר הרי אף רשות עצמו יכול לבטל ומה הוצרכה אלא שאף מן הסתם דנין אותה כמוחזרת על כרחו של גזלן. וזה שתפשו בזו לשון חורבא לאו דוקא אלא שדבר בהווה מתוך שגזלתה מצויה על שאין דיורין מצויין בה ואין תשמישה אלא לשופכין שבחצר וכן שהיא נוחה להחזיר שאינה צריכה לפנוי כלים:

המשנה השמינית והכונה בה ככונת משנה שלפניה בענין הרשויות לבאר על איזה נאסרה הוצאה מכחו לרשות הרבים והוא שאמר. חצר שפחותה מארבע אמות (על ארבע אמות) אין שופכין לתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה שמתוך שהחצר קצר הרבה הוא מתקלקל בשפיכתו לשם מים של רחיצת ידיו וכלי תשמישו ויש לחוש שמתוך שהוא חס על קלקולה יבא לשפכם לרשות הרבים או יתכוין להיותם נשפכים מכחו לרשות הרבים ומתוך כך אסור עד שיעשה חפירה בקרקע מחזקת סאתים והוא שיעור חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה שהרי אמה על אמה ברום שלש אמות מחזקת ארבעים סאה. אמה על חצי אמה ברום שלש אמות מחזקת עשרים סאה. חצי אמה על חצי אמה ברום שלש אמות מחזקת עשרה סאין חצי אמה על חצי אמה ברום אמה וחצי שהם שבעה חומשי אמה וחצי. חמש סאין. נמצא לכל חצי אמה על חצי אמה ברום חומש וחצי סאה. נמצא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשין. סאתים. ושיערו חכמים שדרכו של אדם להסתפק סאתים בכל יום לתשמיש נטילת ידיו וכליו וכשהחצר ארבע אמות אינו צריך עוקה. ופירש רבה הטעם בגמרא שכל שהחצר ארבע אמות מכילה היא סאתים דרך זלוף ואדם רוצה לזלפן בחצרו שראויה היא לזלף ולרבץ עפרה שלא יעלה אבק והואיל וכונתו בכך אף אם יזדמן שבשפיכתו יצאו לחוץ מכל מקום לא נתקיימה מחשבתו הילכך מותר לו לשפכן אף בלא זלוף ואף בסוף חצרו שיציאתם לחוץ קרובה ששפיכה שלא בזלוף בחצר של ארבע אמות דבר שאינו מצוי הוא ולא פלוג רבנן אבל פחותה מד' אמות אינה מקבלת סאתים דרך זלוף מפני שהן נעשות טיט ורפש לשם ודרכו לשפכן או ברשות הרבים או בחצר עצמה בסוף חצרו שיצאו לחוץ ונמצא שהוא מתכוין להיות המים יוצאין לחוץ וכחו כזה אסור כך הוזכר טעם חלוק זה בגמרא לדעת רבה. אלא שר' זירא נתן בו טעם אחר והוא שאמר התם תיימי מיא הכא לא תיימי. כלומר בחצר של ארבע אמות אף אם הוא שופכם המים כלים ונבלעים הא בפחות מארבע אינם כלים ויוצאים לחוץ ושאלו על זה בגמרא מאי בינייהו אריך וקטין איכא בינייהו. כלומר שהיא שמנה אמות על שתים שיש כאן קרקע בשבור כארבע על ארבע מרבעות לרבה אסור בלא עוקה אעפ"י שיש בה קרקע כארבע על ארבע שאף זו אינה ראויה לזלוף מפני שאין אויר שולט בה כל כך ולר' זירא זו מותרת בלא עוקה שהרי מכל מקום סאתים נבלעים בה אפי' דרך שפיכה כך פרשוה גדולי הרבנים והוא עיקר מה שנאמ' בה. ואעפ"י שגדולי המפרשי' כתבו באריך וקטין ארכה ארבע. אין הדברים נראין שאלו כן היאך נשמטו מליתן שיעור לרחבה וכי תעלה על דעתך שאורך ארבע ברוחב אחת יהו המים כלים בה ועוד שבפרק פסין אמרו בענין גנה וקרפף אי אשמעינן הלכה כר' יהודה הוה אמינא אריך וקטין לא כלומר אלא בבית סאתים מרבעות. אלמא לא נאמר אריך וקטין למיעוט שיעור אלא לשנוי תכונת החריץ וכן עיקר והלכה כר' זירא כמו שיתבאר. והילכך כל שיש בחצר שש עשרה אמות בשבור שהוא תשברתו של ארבע על ארבע הן ברבוע הן באריך וקטין שופך ואינו צריך עוקה אבל כל שפחותה משיעור זה אין שופכין לתוכה עד שיעשה עוקה מחזקת סאתים ושופך לשם ונבלעים בעוקה ושיעור זה מן הנקב ולמטה. והענין הוא שנקב עשוי לה על שפתה והוא נכנס מעט בחלל העוקה. והענין הנקב הוא שאם לפעמים ישתמש ביתר מסאתים לאחר שתתמלא העוקה יצאו המים דרך אותו הנקב לביב העשוי חוץ לחצר ברשות הרבים ונמשך עד הביב הגדול שבאמצע השביל שכן היה דרכם להיות ביב קטן יוצא מן הבית נמשך עד הביב הגדול שבאמצע וביב זה אינו עמוק שלשה ונמצא בטל אצל רשות הרבים שהוא בו ובחול שופכין מימיהם לשם והולכין לביב הגדול שבאמצע ועוקה זו צריך שתהא מחזקת כשיעור מי תשמישו אף לכשיזדמן שישפוך שם יותר ויצאו לרשות הרבים מותר אפי' כור ואפי' כורי' שלא נתנו חכמי' דבריהם לשיעורין.

ועוקה זו מתרת בין בפנים ובין מבחוץ. ר"ל הן שעשאה בפנים תוך החצר בראש הבית סמוך לפתח רשות הרבים או שיעשה בחוץ ר"ל ברשות הרבים חוץ לפתח והוא שופך סמוך לפתח והמים יורדין לעוקה שהרי עוקה זו אינה רשות הרבים גמורה אלא מקום פטור שהרי גבהו משלשה ולמעלה ואין רחבו ארבעה. אלא שאם היא מבפנים אינה צריכה לקמור ר"ל לכסות וכמו שאמרו בתורת כהנים שש עגלות צב קמורות והרי תרגומו כד מחפיין אבל כשהיא ברשות הרבים צריכה לכסות בנסרים ועפר ואעפ"י שעוקה זו מקום פטור הוא ומותר לשפוך מרשות היחיד למקום פטור אף כשאותו מקום פטור ברשות הרבים אף לכתחלה ואף במקום מגולה. שמא לפעמים לא יצמצם בעוקה ויעשנה כשיעור ארבעה על ארבעה ברום שלשה שהוא כרמלית ונמצא שופך מרשות היחיד לכרמלית או שמא לא יעשנה בגובה שלשה ויסמוך על גודל הרוחב והרי הוא רשות הרבים וכשהוא מכסה ופתחה פתוח לחצר תדון כחורי רשות היחיד ואפי' אין בעמקה שלשה שהוא בטל אצל רשות הרבים או שהיא ארבעה על ארבעה ברום שלשה שהיא כרמלית ומתוך כך הצריכו לקמור אף בשיעור סאתים שהוא שלשה על שלשה בגובה משלשה ולמעלה אעפ"י שהוא מקום פטור. וגדולי המחברים פרשוה מפני מראית העין שלא יראה כשופך מרשות היחיד לרשות הרבים להדיא.

ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב הקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת ר"ל שאעפ"י שאין שם עוקה ושהיא חצר פחותה מארבע אמות אם הביב שברשו' נמשך ארבע אמות עד הביב הגדול והוא קמור ופתוח לפנים מן הפתח שופך מפתח ביתו שבפנים לפתח הביב ויוצאין דרך פתחו שאצל הביב הגדול שהרי ביב זה דינו כחורי רשות היחיד הואיל ופתוחי' לרשות היחיד ושמצד האחר אינם פתוחים לרשות הרבים כמו שנבאר בסמוך. וגדולי הרבנים פרשו שהטעם מפני שסאתים מים נבלעים בביב זה שהוא רשות היחיד ואינם יוצאים לביב הגדול. ומעתה אף לכשיזדמן שישתמש ביתר מסאתים ויצאו לחוץ מותר. ונראה שהם מפרשי' בשיעור ביב זה ארבע אמות על ד' אמת או בשיעור זה בתשבורת שלהם שאם בארך לבד היאך לא נתנו שיעור ברחב וכי תעלה על דעתך שבארך ארבע אמות ברחב טפח יהו סאתים נבלעים ואם כן הדבר קשה לפרש שאם ביב זה ארבע על ארבע מה הוצרכה והרי יותר מעוקה היא וכן שאף חצר עצמה בשיעור זה אינה צריכה עוקה ושמא פירושו בארך ארבע וברחב הראוי לה על פי המנהג אעפ"י שאין שם ארבע רוחב. ומכל מקום גדולי האחרונים מפרשי' אותה בארך לבד אף ברחב משהו שאין שם הבלע המים ומפני שמאחר שהוא קמור חורי רשות היחיד הוא אעפ"י שראש הביב פתוח לביב הגדול ורחוק יותר משלשה טפחי' מרשות היחיד הואיל ואף ביב הגדול אינו רשות הרבים שסתמה ארבעה על ארבעה בגובה שמשלשלה עד עשרה אלא שאם אין ארכו ארבע יש כאן משום חשד וכל שהביב קמור בארך לרחב רשות הרבים נמצא פתחו הפתוח לביב הגדול רחוק מן החצר. ואף הם מביאים ראיה לומר שבביב זה אין אנו צריכים בו אלא לארבע אמות ארך מה שנחלקו בו רבה ורב זירא באריך וקטין. והם מפרשי' אריך וקטין ארך ארבע בלא רחב ארבע אף בשאין שם שבור שש עשרה אמה. והקשו לר' זירא מן הברייתא שהוזכרה שם חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אלמא ארבע אמות בארבע בעינן וקשיא לר' זירא. ותירצה שלדעת רבנן היא אמורה שהחמירו במשנתנו שאף גג גדול מאה אמה לא ישפוך לפי הביב והחמירו אף בזו. ומשנתנו ר' אליעזר בן יעקב היא שהקל בה וכשם שהקל בזו כך בזו וכל שארכה ארבע אעפ"י שאין רחבה ארבע מותר וכדקאמ' בביב. ודייק לה מדקאמ' במתניתי' חצר פחותה מארבע אמות שאלו אמ' חצר שאין בה ארבע אמות היה לנו לפרשה ארבע על ארבע אבל כשאמ' פחותה מארבע. משמע דוקא לארכה הא כל שיש בארכה אעפ"י שאין ברחבה מותר על הדרך האמור בביב. וחסורי מיחסרא והכי קתני חצר שפחותה מארבע אמות אין שופכין וכו' הא כל שיש בארכה ארבע אעפ"י שאין ברחבה ארבע שופכין שר' אליעזר אומר ביב הקמור וכו' ומכל מקום אנו מפרשי' באריך וקטין שיעור ארבע על ארבע בשבור ודיוק זה אנו מפרשי' בו מאי איריא דתני פחותה מארבע דמשמע דאין בהקפדה אלא שבור ארבע על ארבע ליתני שאין בה ארבע ר"ל ארבע על ארבע דמשמע מרובעות דוקא. אלא כולה ר' אליעזר בן יעקב היא שכל שיש בו שיעור מקום שיכלו בו המים של סאתים מותר אעפ"י שאינו מרובע. ומכל מקום לרבה מתניתי' ר' אליעזר בן יעקב היא. ולשיטתנו שניהם מודים שאין שופכין אלא בשיעור תשבורת שש עשרה אמה אלא דלרבה בעינן שיעור מרובע ולר' אליעזר אפי' אריך וקטין. ולשטה האחרת ר' אליעזר [בעי מרובע] ולר' זירא מותר בארך ארבע אעפ"י שאין שם רחב ארבע. ולדעתי דוקא ברחב הראוי בו לפי האורך כמו שכתבתי:

ולענין פסק הלכה כר' זירא דמתניתי' דייקא כוותיה ומשנתנו כלה ר' אליעזר והלכה כמותו. ואעפ"י שאמרו עליה מאי דוחקיה לאוקמה כר' אליעזר בן יעקב. לא לגריעות דבריו של ר' אליעזר אמרוה אלא מפני שהוצרך בה לחסר במשנתנו ולתרצה בחסורי מחסרא וכו' ומוטב לחסרה ולתרצה משתדחק משנתנו שלא לדקדק בלשונה כראוי. והילכך משנתנו ר' אליעזר בן יעקב היא והלכה כמותו מן הכלל הידוע בו בקב ונקי. וכן מכלל המיקל בעירוב. ויש חולקי' ממה שאין למדין מן הכללות וכל שכן ליחיד במקום רבים ואעפ"י שבפרק החולץ פסקו אביי ורבא כמותו אף במקום רבים היכא דאתמר אתמר. ואם כן הלכה כחכמי'. וכן פסקוה גדולי המחברים וגדולי המפרשי'. והדברים נראין כדעת ראשון שאין לדחות שני כללים בלא טעם וראיה. וגדולי המפרשי' כתבו שאם חצר פחותה מארבע אמות וביב קמור משלימה מותר לשפוך לתוכה שהרי נעשה בין הכל חצר בת ארבע אמות.

וחכמי' אומרי' אפי' גג או חצר מאה אמה שבודאי הם נבלעות ומתירין לזלפם בחצר עצמה או אף לשפכם שהרי בודאי כלים ונבלעים הם וכן הדין בגג שאף הוא עשוי הוא לבלוע שגגין שטוחים היו ולא משפעים כשלנו. ואין הלכה כדברי האומר אף גג מאה אמה לא ישפוך שאין הגג עשוי לבלוע אלא לקלח שאין ראוי לומר כן אלא במשפעי' אבל גגים אלו הואיל ושטוחים הם עשויים הם לבלוע ואעפ"י כן מכל מקום לא ישפכם בביב זה. ויש מפרשי' שהם סוברי' שאין המים נבלעים בביב זה הואיל ואין בו רחב ארבע ולשטתנו אנו מפרשי' אותה אף ברחב ארבע ומפני שהוא כזורק להדיא מכחו לרשות הרבים והרי גלה דעתו שנוח לו שישפכו לחוץ ושלכך הוא מתכוין אלא שופך הוא לגג או לקרקע החצר והם יורדין לביב מאליהם ואם אינם כלים ויוצאים לחוץ אין לנו. ומכל מקום בזו מיהא הלכה כר' אליעזר ושופך אף לפי הביב הפתוח לשניהם. והילכך לשטתנו כל שיש בחצר תשבורת שש עשרה אמה שופך בלא עוקה וכן בביב קמור הנמשך ארבע אמות הא בשאינו קמור לא שהרי כחו ברשות הרבים הוא. ודברים אלו כלן בחצר הסמוכה לרשות הרבים אבל בסמוכה לכרמלית שופך על פי הביב שלפנים מן הפתח ויוצאין לביב שבכרמלית אעפ"י שאינו קמור שכחו בכרמלית מותר כמו שביארנו במס' שבת פרק זורק בענין ספינה שבים שמותר לשפוך על דופן הספינה והם יורדין לים. וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שיש חוככים בה שאם התירו בדופן ספינה שאין לחוש לקלקול לא התירו בחצר שמתוך שהוא חס על קלקול חצרו אם אתה מתירו יבא להוציא להדיא לכרמלית. ומביאין ראיה ממה שאמרו במשנתנו בדיוטות שמקצתן עשו עוקה וכו' את שלא עשו אסורי'. ופרשוה בגמרא בשלא עירבו. והקשו וכי לא עירבו מאי הוי כלומר תהא שופכת בפתח ביתה ומים נזחלים ויורדים לעוקה שהרי אין זה אלא כחו בחצר המשותפת שהוא ככרמלית וכחו בכרמלית לא גזרו. ותירץ גזרה שמא יוציא מים בכלים שבבית לחצר. ונראה הטעם שאעפ"י שבספינה אין גוזרין שמא יוציא וישפוך בידים לים מפני שבספינה אין לחוש לקלקול הספינה שכותליה עומדים בגובה והשופכים נשפכים לשעתם וכן שמקום שפיכה אינו נראה בפנים אבל בחצר חוששי' ומכאן הוציאו שלא להתיר כחו בכרמלית אלא בספינה וכן כתבוה קצת רבני צרפת אלא שקשה להם מה שאמרו למעלה ללישנא בתרא לא תימא למלאת אבל לשפוך אסור אלא אף לשפוך מותר מהו דתימא הכא לא תיימי ומאחר שאין כלות עד שיצאו מתחום הגזוזטרא יאסרו קמ"ל כלומר שאעפ"י שאינן כלות מותר שכחו בכרמלית לא גזרו. אלא שמכל מקום הם מפרשי' קמ"ל כלומר דהכא נמי תיימי והרי אנו חושבים אותם משעה שנבלעו בים ככלות מאליהן הא אלמלא כן אסור שכחו בכרמלית אסור ולא הותר אלא בספינה. אלא שגדולי המפרשי' כתבוה כדעת ראשון ואף גדולי הדור נסכמים בה וממה שאמרו בסתם כחו בכרמלית לא גזרו ומאחר שסתם נאמרה לא שנא בספינה ולא שנא של גזוזטרא או של יבשה. ומה שאמרו במשנת דיוטות הם מתרצים שהטעם בדיוטות הוא שמאחר שהוא מותר לטלטל בכל החצר בכלים ששבתו בתוכה אם אתה מתיר כחו במים שבבית הדבר קרוב לטעות להוציא מים שבכלים עם הכלים לחצר מה שאין כן בכרמלית דעלמא ושמא תאמר אם כן כחו בקרפף שאינו יתר מבית סאתים יאסר שאף הוא מותר להשתמש בכלו בכלים ששבתו בתוכו בחצר שאינה מעורבת אינו דומה שבזו אם ישפכו אותם שלא עשו עוקה לפתח בתיהם יתקלקלו פתחי בתיהם וחצרם ולפיכך גזרו שמא יוציאו המים בכלים ששבתו בבית לעוקה:

ונשוב לבאר המשנה והוא שאמרו חצר ואכסדרה מצטרפין לארבע אמות ואין צריך לעוקה שהסאתים מתפרנסים בין החצר והאכסדרה. ולדעת ר' זירא אתה מפרשה אף בשאכסדרה אינה ברבוע עם החצר אלא שיוצאה ממנה כעין רצועה הואיל ויש בשבורם שש עשרה אמה. ולדעת רבה אתה מפרשה כשהאכסדרה כלה מהלכת על פני כל החצר וכבר פסקנו כר' זירא.

וכן שני דיוטות זו כנגד זו. כלומר כשם שחצר ואכסדרה מצטרפות על הדרך שביארנו כך שתי דיוטות ר"ל תקראות שלפני העליות זו כנגד זו ר"ל ששתיהן יוצאות מעליה אחת ופתח אחד של עליה פתוח לאחת ופתח שני שלה פתוח לאחרת הואיל ומכל מקום יש בין שתיהן ארבע אמות אעפ"י שאינן מחוברות ואינן דיוטא אחת אלא שתים ויש ריוח ביניהן מצטרפות ושופכין בהן בשבת בלא עוקה וכגון שיש על התקראות מעזיבה שנמצא שהמים נבלעות בתוכה כמו בחצר ומכל מקום צריך שיהו מכוונות זו כנגד זו שאלו היו זו למעלה מזו אין מצטרפות שמאחר שאין תשמישן נוח מזו לזו כשיצא אל האחת לשפוך והוא רואה שמתקלקל יהא טורח לשפוך באחרת וישפכם לרשות הרבים ומתוך כך מצריכין לה עוקה מחזקת סאתים כגון עריבה של עץ או גיסטרא ר"ל חבית שבורה. וכמו שאמרו בגמרא אחת לי עוקה גיסטרא בריכה או עריבה אעפ"י שנתמלאו מערב שבת שופכין לתוכה בשבת וכן הדין ברחוקה ארבעה טפחי' זו מזו. ומה שאמרו אחר כן מקצתם עשו עוקה ומקצתם לא עשו את שעשו מותרים את שלא עשו אסורים. משנה אחרת היא ואינו חוזר על דיוטות שהוזכרו אלא על החצר שהוזכרה תחלה שפחותה מארבע אמות וצריכה עוקה ואמר על בני חצר זה שאם מקצתם עשו עוקה ומקצתם לא עשו את שעשו מותרים לשפוך ואת שלא עשו אסורים שהרי כל בית ובית מהם צריכה לסאתים. ופרשוה בגמרא בשלא עירבו הא אם עירבו מותרים ואפי' הם צריכים לכמה סאים והעוקה אינה מחזקת אלא סאתים שהרי אמרו אחת לי עוקא גסטרא בריכה ועריבה אעפ"י שנתמלאו מים מערב שבת שופכין להם בשבת אעפ"י שעכשו אינן כלות וודאי יוצאות שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והרי מכל מקום כלם כבית אחד. וכן שמאחר שנעשית שם עוקה זכר לדבר ולא יבא הוא בעצמו לשפוך ברשות הרבים ושמא תאמר אם כן אף בשלא עירבו ישפוך זה שלא עשה עוקה בתוך ביתו וירדו לחצר שאינה מעורבת לעוקת חברו שהרי חצר שאינה מעורבת דינה ככרמלית וכחו ככרמלית מותר. פרשו בגמרא גזרה דילמא אתי לטלטולי מאני דבתים לחצר כלומר אם אתה מתירו לשפוך בפתח ביתו מבפנים ולהתגלגל ולירד לעוקת חברו גזרה שמא יחוס על קלקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר שאינה מעורבת. ויש גורסין במשנתנו זאת שתי דיוטות. ואין גורסין בה וכן. ומפרשי' שזו שאמרו מקצתן עשו עוקה וכו' על משנת דיוטות היא חוזרת כלומר שתי דיוטות זו כנגד זו שמקצתן עשו עוקה וכו' את שלא עשו אסורין לשפוך אף בשלהם אעפ"י שהולכים לעוקה האחרת אעפ"י שהוא כחו בכרמלית שדיוטות אלו כחצרות הם ורבים משתמשי' בכל אחת וכל שלא עירבו בני דיוטא זו עם זו אסור דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר וכו':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ ממה שכתבנו בו בפי' שאין הלכה כן ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא יתר על מה שלא ביארנוהו במשנה אלו הם:


דף פח עמוד ב[עריכה]


חצר הפחותה מארבע שביארנו שאין שופכין בתוכה אלא בעוקא. דוקא בימות החמה שאין חצרו מטנפת והוא רוצה שיצאו מימיו לחוץ. אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע שמאחר שהחצר מלוכלכת בעצמה מצד הגשמים אינו חושש להוציאם לחוץ ומאחר שאינו קפיד על יציאתם אף הוא רוצה שיבלעו במקומן ומתכוין בכל כחו לכך ואין לחוש שיגרום להוציאם מכחו ואם תאמר שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים ויחשבו שמכחו ובכונתו הם באים ויבאו להקל כבר הם יודעים שסתם צנורות מקלחין הם בימות הגשמים מתמציתן של גשמים ואעפ"י שהשופכין הנמאסים מיהא הנשפכין דרך הביב אף בימות החמה אדם רוצה שיבלעו במקומם דרך שטח הביב ואעפ"י כן נאסרו אלא אם כן הוא קמור על הדרך שהתבאר. בזו איסורה שמא יאמרו צנורו מקלח ר"ל ביב שלו וסבורים הם שמכחו הוא ובכונתו אבל בחצר ובימות הגשמים סבורים הם שתמצית גשמים הוא. ומכל מקום אף בביב בימות הגשמים מותר שאף זו יש לתלותו בתמצית הגשמים העוברים דרך שם. ויש מפרשים בסוגיא זו שאינה חוזרת אלא על הביב ולדעת חכמים שאמרו לא ישפוך על פי הביב אבל בחצר אסור אף בימות הגשמים. ומביאים ראיה ממה שלא סדרוה בעלי הגמרא אלא אחר משנת וחכמים אומרים אפי' גג וכו'. ואין הדברים כלום שלא שימרוה עד כאן אלא ללמד שעל הכל היא חוזרת ובביב מיהא אין אנו צריכים לה שהלכה כר' אליעזר בן יעקב:

ממה שכתבנו למדת שזה שאמרו בשם רב נחמן בימות הגשמים עוקה מחזקת סאתים נותנין לו סאתים ר"ל להשתמש בה בכדי סאתים ואם מחזקת סאה נותנין לו רשות להשתמש בסאה. אין הלכה כן אלא כאביי שאמר הילכך אפי' כור ואפי' כורים כלומר מכיון שאף אתה סובר טעמים אלו הכל מותר ואפי' באין שם עוקה כלל. כלומר אחר שבימות הגשמים אי אתה חושש לקלקול חצרות ולא לגזרת צנורו של פלוני מקלח מים בימות הגשמים מיהא אפי' כור או כורים אפי' בלא שום עוקה. וכן מה שאמר בימות החמה מחזקת סאתים נותנין לה סאתים סאה אין נותנין לה כל עיקר. אין הלכה כן שאף בימות החמה אם מחזקת סאתים נותנין לה אפי' כור או כורים וכמו שאמרו אחת לי עוקה וכו' אעפ"י שנתמלאו מים מערב שבת וכו' וסתמא נאמרה אפי' בימות החמה שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והם תקנוה על רוב תשמישן של בני אדם שהוא בסאתים ולא הפליגו בין למרבה בין לממעיט אבל אם אינה מחזקת אלא סאה אין נותנין לה כל עיקר מגזרת שמא יבא להשתמש בסאתים שהוא רוב תשמישן:

זהו עיקר הדברים לענין פסק. ומכל מקום יש שפסקו שבימות החמה אין נותנין לה אלא סאתים ובאינה מחזקת סאתים אין נותנין לה כל עיקר. ובימות הגשמים במחזקת סאתים אפי' כור אפי' כורים מצד פירושי' שיש להם בסוגיא זו. ואף גדולי המחברים כתבו כן. ומה שכתבנו עיקר בלא שום פקפוק. ויש מי שכתב באותם הצנורות הנעשות בתוך חללי הכותל מלמעלה למטה ונקראות בלשון לעז אייגייראש ושופכין על פיהם את המים מלמעלה והמים יורדין למטה בחלל שבקרקע דרך הצנור וחלל הקרקע ברשות הרבים שצריך להזהר שלא לשפוך המים על פי הביב מלמעלה אלא שופכין בקצה השוקת והם נמשכות לפי הביב. ואף בזו יש מפקפקים לומר שכל אותו השוקת כפי הביב הוא נחשב. ולמדת שאף לדבריהם אותו חלל שבקרקע נקרא כרמלית ויש מקילין בה לכללה בדין חורי רשות היחיד על הדרך שביארנו בביב הקמור ברשות הרבים שפתוח לרשות היחיד. וכן נראה עיקר. ומאחר שכן כש"כ אם חלל שבקרקע נעשה מקצתו ברה"י.

ומפרשי הלכה זו של עוקה. נתנו לה שם בחמורה ועמוקה. ועשאוה גדולה שבגדולות. ודקה מן הדקה. ופרשוה בסברות עמוקות. שלא רצו לזוז מהן כאלו נאמר בהן חקה. וכל הפורש מהם פרשו ממנו ועשו לפני פתחו רקה. לאמר מי שלח ידו בדברי הראשונים ונקה. ובמחילה מכבודם כשתעיין בדברינו תמצא הדברים נכוחים אין בהם נפתל ועקש מכשול ופוקה. והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. אמן אמן סלה:

ונשלם הפרק תהלה לאל