עירובין פח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אנשי טבריא כמי שלא יבטל ממלאכתו דמי ומסתפגין באלונטית מאי היא דתניא אמסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון ולא ימסרנה לאוליירין מפני שחשודין על אותו דבר ר"ש אומר אף מביאה בידו לתוך ביתו אמר רבה בר רב הונא לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור מתקיף לה רב שיזבי וכי מה בין זה לעוקה הני תיימי והני לא תיימי איכא דאמרי אמר רבה בר רב הונא לא תימא למלאות הוא דשרי לשפוך אסור באלא לשפוך נמי שרי אמר רב שיזבי פשיטא היינו עוקה מהו דתימא הני תיימי והני לא תיימי קמ"ל:
וכן שתי גזוזטראות זו וכו':
אמר רב הונא אמר רב גלא שנו אלא בסמוכה אבל במופלגת עליונה מותרת ורב לטעמיה דאמר רב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר אמר רבה א"ר חייא ורב יוסף אמר רבי אושעיא יש גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים הא גופא קשיא אמרת יש גזל בשבת אלמא קניא וחורבה מחזיר לבעלים אלמא לא קניא הכי קאמר יש דין גזל בשבת כיצד דחורבה מחזיר לבעלים אמר רבה ומותבינן אשמעתין וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו וכו' ואי אמרת יש דין גזל בשבת אמאי אסורות אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דכגון שעשו מחיצה בשותפות אי הכי כי עשו לתחתונה נמי כיון דעשו לתחתונה גלוי גלי דעתה דאנא בהדך לא ניחא לי:
מתני' החצר שהיא פחותה מארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין מבחוץ בין מבפנים אלא שמבחוץ צריך לקמור מבפנים אין צריך לקמור ר"א בן יעקב אומר וביב שהוא קמור ארבע אמות ברה"ר שופכים לתוכו מים בשבת וחכ"א אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא לגג והמים יורדין לביב זהחצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות חוכן שתי דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה את שעשו עוקה מותרין את שלא עשו עוקה אסורין:
גמ' מ"ט אמר. רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום בארבע אמות אדם רוצה לזלפן
רש"י
[עריכה]
אנשי טבריא - בעלי מלאכה היו:
מסתפג אדם - ביום טוב ובשבת אם רחץ בצונן מסתפג באלונטית ואין חוששין שמא יסחוט:
לאוליירין - בלנין:
על אותו דבר - סחיטה:
אף מביאה בידו - ואין חוששין שמא ישכח ויסחוט:
לא שנו - שמחיצה תלויה מתרת בגזוזטרא לרבנן אלא למלאות:
אבל לשפוך - שופכין בנקב למים. אסור מפני שהנהר מוליך השופכין חוץ למחיצת הגזוזטרא:
מה בין זה לעוקה - דתנן במתני' חצר שפחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה עוקה גומא מחזקת סאתים ותני עלה אע"פ שנתמלאה העוקה מבעוד יום שופכין לה מים בשבת ואף על פי שהמים יוצאין הימנה לרה"ר:
התם תיימי מיא - המים עשויין לכלות ולהבלע בקרקע הלכך כי שפיך אדעתא דליבלעו בדוכתייהו קא שפיך ואי נפקי לבר לאו מחשבתו להכי הוא ולא נתקיימה מחשבתו ושרי דאפילו איכוון איסור ממש ליכא דהא ברשות היחיד שפיך אבל הכא מידע ידיע דודאי נפקי ולא תיימי:
אפילו לשפוך נמי שרי - דאיהו לא איכפת ליה דליפקו לבראי אבל חצר הפחותה מארבע אמות ניחא ליה דליפוק לבר שלא ילכלך את חצרו הלכך בעי עוקה דבעוקה ניחא ליה דליבלעו:
בסמוכה - שאינה רחוקה מתחתונה במשך הכותל ארבעה טפחים ואני שמעתי שאינה גבוהה ממנה עשרה ולא מצינו לשון הפלגה בתלמוד בגובה אלא במשך כדתנן במתניתין באנשי חצר ומרפסת ועוד לרב מה לי גבוהה או נמוכה הא איהו דאמר (לעיל ד' פג:) לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורין ועוד מהא מתניתא מותבינן תיובתא לשמואל בפירקין לעיל [פד:] ואי רב גופיה כדקיימן בגו עשרה דהדדי אוקמה היכי מותיב לה ואביי דתרצה כגון דקיימן בגו עשרה דהדדי מאי חדושיה:
עליונה מותרת - כדאמרינן דאין תשמיש לתחתונה בעליונה אלא דרך אויר זריקת משך ארבעה טפחים ורב לטעמיה דאמר אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר:
יש גזל בשבת וחורבה מחזיר לבעלים - השתא ס"ד דהכי קאמר מותר לגזול בשבת רשויות ולהשתמש בה בחורבתו של חבירו הסמוכה לו כי היכי דרגיל בה בחול הואיל וסתם חורבה אין הבעלים משתמשין בה כל כך קני לה האי בגזלתו כשאר גזלנים ונעשית רשותו וחורבה מחזיר לבעלים משמע על כרחו איסור שבת מחזירה לבעלים וצריך להחזירה ואין קנויה לו אלמא אסור להשתמש בה:
יש דין גזל - דין השבת גזלה נוהג ברשות של שבת דחורבה מחזיר הגזילה לבעלים ואסור להשתמש בה:
אמאי אוסרת - הא רשותא דעליונה היא ותחתונה זו שלא כדין משתמשת בה בחול ואפ"ה כיון דרגילה בה אסרה עלה:
שעשו - אותה מחיצה של עליונה בשותפות:
א"ה כי עשו - בני תחתונה לתחתונה אם יש להם שותפות בעליונה נמי אסרי עלה:
גלויי גליא דעתה - תחתונה לעליונה דסלקה נפשה בשבת מינה דהא מחיצה זו אינה נעשית אלא להיתר שבת:
מתני' אין שופכין לתוכה מים כו' - מפרש לה בגמרא:
עוקא - גומא:
סאתים - בגמ' מפרש טעמא דשעורא:
מן הנקב ולמטה - שמחזיק סאתים החלל שלה:
בין מבפנים - בין שעשה לעוקה בתוך החצר בין שעשאה ברה"ר סמוך לחצר:
אלא שמבחוץ צריך לקמור - לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור:
ביב - חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרה"ר:
שהוא קמור במשך ארבע אמות ברה"ר - קים לן בארבע אמות יש שיעור ליבלע בהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום:
שופכין לתוכו - דתיימי מיא ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבע"י כיון דרוב ימות השנה עשוין ליבלע הכי נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפילו מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאיליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוין שרי לכתחלה:
לא ישפוך על פי הביב - כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך מכאן עד יציאתו מאה אמה ויכולין ליבלע כיון דבגופיה קא שפיך מקלחי להדיא ובכח לרשות הרבים והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתו ובעי דליפקו כדאמר בגמ' גזרה שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת:
דיוטאות - עליות וחצר פחותה מארבע אמות לפניהם ששופכין בה מימיהם:
מקצתם - בני האחת עשו עוקה בחצר ובני האחת לא עשו:
גמ' מ"ט - אחצר פחותה מארבע אמות קאי דמשמע הא ארבע אמות שרי:
אדם רוצה לזלפן - שראויה היא לזלף להרביץ עפרה שלא יעלה אבקה דבימות החמה מוקמינן לה למתני' לקמן בברייתא וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מתקיימא מחשבתו:
תוספות
[עריכה]
הני תיימי והני לא תיימי. תימה לר"י דבמס' שבת בפרק הזורק (דף ק:) אמרינן דשופכין דספינה שדי להו אדופני דספינה משום דכחו בכרמלית לא גזרו ואע"ג דנפלו מיד לכרמלית ומהאי טעמא נמי לישתרי הכא ואפילו לישנא בתרא לא שריא לשפוך אלא משום שאינו חושש שיצאו לכרמלית כדפי' בקונטרס ויש לומר דבגזוזטרא פעמים כששופכין ממנה המים הולך מיד עד מקום שרשות הרבים מהלכת ברקק מים והוי כחו ברשות הרבים ולא פלוג בכל גזוזטראות אבל ספינה לא שכיחא לגמרי שתהלך סמוך לרקק:
ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים. פירש בקונטרס בארבע אמות קים ליה שיש שיעור ליבלע סאתים מים שעשוי להסתפק בכל יום והיינו טעמא דקאמר בגמ' גבי חצר ארבע אמות תיימי ולפירושו נראה דאיירי בביב שיש לו ארבע על ארבע דפחות מכאן לא תיימי כמו גבי חצר כדפירש רש"י בגמרא דאיזו שיעור ניתן לרחבו ולרבינו שמואל נראה טעמא דקמירת ביב משום חשדא וכיון דקמור הוא ד' אמות ברה"ר. הרואה מים יוצאין מן הביב אינו סבור שיוצאין מן החצר כיון שרחוק מן החצר ד' אמות ובגמ' משמע כפירוש הקונטרס דמדמה ארבע אמות דביב לארבע אמות דחצר דקאמר כולה כר"א בן יעקב כו' ולפי' רבינו שמואל סילון שקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לו מים בשבת דקי"ל משנת ר"א בן יעקב קב ונקי אבל לפ"ה דהטעם משום דמיבלעי אסור דבשל עץ לא מיבלעי ומיהו אומר ר"י דאפילו עשוי כעין רצפה של אבנים מיבלעי ושרי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ח (עריכה)
לג א מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה כ', טור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף מ"ח:
לד ב מיי' פט"ו מהל' שבת הלכה ט"ו, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שנ"ה סעיף א':
לה ג ד מיי' פ"ד מהל' עירובין הלכה כ"ה, טור ושו"ע או"ח סי' שנ"ה סעיף ה':
לו ה מיי' פט"ו מהל' שבת הלכה ט"ז, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שנ"ז סעיף א':
לז ו מיי' פט"ו מהל' שבת הלכה י"ח, טור ושו"ע או"ח סי' שנ"ז סעיף ב':
לח ז מיי' פט"ו מהל' שבת הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' שנ"ז סעיף א':
לט ח מיי' פ"ד מהל' עירובין הלכה כ"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שע"ז:
ראשונים נוספים
ותנן נמי הטומן פירותיו במים מפני הגנבים אינו בכי יותן. מעשה באנשי ירושלים שטמנו דבלותם במים מפני הסיקרים וטיהרו להן חכמים. הנה זה הטעם מי שאומר כי הטמנת פירות משום הכשרן. אבל טעם הטמנת תבשיל בשבת שאין נמנעים מלהטמין בעצה לחה שהיו אומרים תבן הוא. ותנן לא בתבן ולא בזגין ולא במוכין בזמן שהן לחים ואם עשבים הוא גם העשבים הלחים אסור להטמין בהן. ואמר להן ר' חנניא בן עקביא עצה זו אינה לא תבן ולא עשבין שאינה מפורשת מה הן בפי' ועצה זו כיון שאין בני טבריא חפצים בלחלוחית שבהן מותר להטמין בה בשבת ולא גזרינן עצה מפני תבן. גם התיר להן להסתפג באלונטית כדתניא מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון הפתוח לרה"ר ומביאה לתוך ביתו כו':
אמר רבה בר רב הונא לא שנו אלא למלאות מן אמת המים או מן הים אבל לשפוך אסור איכא דאמרי לא תימא למלאות שרי הא לשפוך על הים מתוך הגזוזטרא אסור אלא אפילו לשפוך נמי שרי.
אמר רב שיזבי הא פשיטא דהיינו עוקה שמותר לשפוך מים לתוכה ואמרינן מה הוא דתימא בעוקה תיימי מיא ונבלעים משום הכי שרי. אבל הכא בים דהמים אין נבלעין הן אלא נמשכים על פני המים ולא תיימי להו אסור קמ"ל דשרי אפילו לשפוך:
מתני' וכן ב' גזוזטראות.
אמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בסמוכה אבל במופלגת עליונה מותרת:
מקשינן אהא דאמרינן יש גזל בשבת מחורבה מחזיר לבעלים.
הא גופא קשיא אמרת יש גזל בשבת אלמא מאן דגזל רשותא דחבריה ואחזיק בה ובנה קנאה בשינוי ושרי ליה לטלטולי בשבת דהוה לה כולה רשותיה. והדר אמרת דחורבה יחזיר לבעלים כלומר יחזיר רשות של חבירו שגזל כמו שהוא בעינה אלמא לא קנה.
ופרקינן ה"ק יש דין גזל בשבת. כיצד דין גזל בזמן שהכניסו גזלן לרשותו אבל אם הניחו בחורבה שהיא של נגזל החורבה יחזיר לבעלים. כלומר אם גזל מחבירו חורבתו ולא בנאה לא קנאה שהרי לא עשה בה כלום לקנותה. ולפיכך לא קנאה בחזקה אלא היא עדיין חורבה ויחזיר לבעלים כמות שהיא בעינה דהא לא קנאה (אלא) [אבל] בנה והחזיק בה קנאה.
אמר רבה ומותבינן על זו השמועה איני. שהבונה ברשות חבירו. בגזלה והמחזיק בגזלה קנאה. והתנן ב' גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה מחיצה למעלה ולמטה.
(עוד עשו לה מחיצה י') ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות. והא עליונה החזיקה מעבר על גבי התחתונה בגזילה. וא"כ הוא שיש דין גזל בשבת וקנה הגזילה אמאי אסורה. דרגל העליונה דורסתה אלא עליונה אמאי אסורה הרי יש לה מחיצות ורשות התחתונה שעוברת עליה הרי קנאתה בחזקה אלא מדקתני שתיהן אסורות עד שיערבו ש"מ שאין גזל בשבת. וכי כל אחד אוסרת על חברתה. ופריק רב ששת כגון שעשו מחיצ' בשותפות שגלתה דעתה דלאו (מניה) [מחמת] גזילה קאתו ונעשו כאילו ב' בתים בחצר אחת שצריכין עירוב. ומקשינן אי הכי כי עשו לתחתונה נמי מחיצות למעלה ביניהן ועוד עשו למטה תהיינה אסורות עד שיערבו דהא אמרת נעשו כב' בתים בחצר אחת. ופרקינן כיון דחזרו ועשו לתחתונה מחיצה למטה סליקו נפשייהו מן העליונה דגליא דעתא דלא ניחא ליה שותפות בהדיה ומחיצות הוויין חלוקה ביניהן אבל כל אחת זכתה לעצמה לפיכך שתיהן מותרות:
ירושלמי ר' חנניה בן עקביא התיר ג' דברים. התיר עצה שבים. והבאת אלונטית. והתיר גזוזטרא. ר' אבא ור' יוסי הדא דאת אמרת במשתמשות דרך הנקב אבל משתמשות מחוץ מותר. ותני כן ג' גזוזטראות זו ע"ג זו אסור להשתמש מן העליונה לתחתונה דרך האמצעית. אבל משתמש מן החצר לגג ואינו חושש הדא דקאמר בפנים אבל מבחוץ אסור. ר' זעירא אמר בין מבחוץ בין מבפנים אסור. מתניתא פליגא על ר' זעירא משלשין קדרות בשר מעל גבי זיז שגבוה י"ט ורחב ד' אם היה חלון בינתים של ד"ט אסור. שאין [משתמשין] מרשות לרשות דרך רשות. ר' שמואל בר רב יצחק פתר לה (בשבויה) [בשוה]:
מתני' חצר שפחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה עוקה מחזקת סאתים כו'.
וסתם אנשי טבריא כבשביל שלא יבטל ממלאכתו דמי: פירש רש"י ז"ל: דבעלי מלאכה היו, וכשהיו משכימין כדי שלא יבטלו ממלאכתן הוא. ואינו מחוור בעיני, דא"כ הכי הוה ליה למימר כדי שלא יבטל ממלאכה הוא. אלא הכי פירושה: דפירות טבריא רטובין היו וטל שעל הפסולת אינו מועיל להן, אדרבא הוא מרטיבן יותר ומפסידן. והלכך כשהיו משכימין ומביאין חזקה לא מחמת הטל היו עושין כן אלא סתמא מפני שהיו טרודין לענינים אחרים והרי הם כבשביל שלא יבטל ממלאכה.
הני תיימי והני לא תיימי: איכא למידק דהא כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן כדאיתא בפרק הזורק (שבת ק, ב) גבי ספינה, וכדקא דייק לה מברייתא דקתני ספינה שבים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, ר' יהודה אומר עמוקה עשרה ואין גבוה עשרה מטלטלין מתוכה לים אבל לא מן הים לתוכה, וקא מפרש התם מתוכה לים אחודה, ששופך בחודה של ספינה והן יורדין משם לים משום דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן. וא"כ הכא אמאי אסור לשפוך. ואפילו ללישנא בתרא דאמרינן דמותר בין למלאות בין לשפוך לא קא שרי הכא אלא משום דאינו חושש שמא יצאו לכרמלית וכדפירש רש"י ז"ל, וכדמוכח נמי לישנא דפריך עלה פשיטא מאי שנא מעוקה ומשני מהו דתימא הני תיימי והני לא תיימי קא משמע לן. כלומר: לא חיישינן דילמא לא תיימי אלא מ"ט אמרינן דתיימי. ותירץ רבנו תם ז"ל דגבי ספינה בלחוד הוא דאמרינן התם דכחו בכרמלית לא גזרינן, לפי שאין דרכה להיות סמוכה לרשות הרבים. אבל בגזוזטרא שבבית הסמוכה לרשות הרבים גזרינן כחו בצד זה שעל הכרמלית אטו הצד האמה שעל היבשה דהוי כחו ברשות הרבים. ואינו נראה כן מדאמרינן התם סתם כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פט"ו, הי"ט) והראב"ד ז"ל. ולפי דבריהם נ"ל דהכא הכי פירושה: התם תיימי מיא, כלומר: אי לאו הא דרבה בר רב הונא הייתי סבור לומר דע"כ לא שרינן לעולם אלא בדתיימי מיא כי התם, אבל הכא דלא תיימי לא, קמ"ל דאפילו הכי משום דכחו ברשויות דרבנן לא גזרו.
הכי קאמר יש דין גזל בשבת כיצד חורבה מחזיר לבעלים: וקשיא לי דהא משמע לעיל (פד, ב) גבי גג הסמוך לרשות הרבים דלכולי עלמא היכי דמשתמשי ביה בני רשות הרבים בכומתא וסודרא אסרי אבעל הגג אלא א"כ עשה לגגו סולם קבוע, ואמאי נימא יש דין גזל בשבת וגג מחזירין לבעליו. וי"ל דכל שבני רשות הרבים משתמשין בו ובעל הבית לא עשה סולם קבוע לגגו, מינח ניחא ליה בתשמיש הרבים, וכענין שאמרו בריש פרק כל גגות (פט, ב) אחד דמבני גגין שעשה סולם קבוע לגגו מותר בכל הגגות כולן.
מתני': חצר שהיא פחותה מארבע אמות אין שופכין מים בתוכה בשבת אלא א"כ עשה לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה: כלומר: אם העוקה קמורה אין מכניסין בחשבון הסאתים מקום הכיסוי, אלא שתחזיק סאתים מנקב הכיסוי ולמטה, לומר שיהא חללה מחזיק סאתים, וכדמפרש טעמא בגמרא לפי שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום.
אלא שמבחוץ צריך לקמור ומבפנים אין לקמור: לקמור פירוש לכסות וכדאמרינן בת"כ שש עגלות צב קמורות ומתרגמינן (במדבר ז, ג) כד מחפייאן. ופירש הראב"ד ז"ל: דמבחוץ צריך לקמור שאם לא יכסנה הרי היא ככרמלית לעצמה בזמן שיש בה ד' על ד', ואם ישפוך לפיה הרי הוא שופך מרשות היחיד לכרמלית ואם אין עמוקה שלשה [טפחים] הרי היא רשות הרבים עצמה ועכשיו שהיא מכוסה ופתחה אל החצר הרי היא כחורי רשות היחיד בין שיש בה ארבעה על ארבעה בין שאין בה, בין שהיא עמוקה שלשה בין שאינה עמוקה שלשה.
ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים: פירש רש"י ז"ל: בארבע אמות קים להו שיש ליבלע בהם מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום, והיינו טעמא דקאמר בגמרא גבי חצר בד' אמות תיימי. ולפי דברי הרב ז"ל נראה שהוא מפרש קמור ארבע אמות, ארבע אמות על ארבע אמות, דבהכי תיימי מיא בחצר לפי פירושו שפירש בגמרא כמו שאני עתיד לכתוב בס"ד. אבל רשב"ם ז"ל (בתוס' ד"ה ביב) פירש דטעמא דקמירת ביב משום חשדא, וכיון דקמור הוא ברשות הרבים וראשו רחוק מן החצר כל כך, מי שרואה אותן המים יוצאין מן הביב, אינו סבור שיוצאין מן החצר. אבל בגמרא משמע ודאי כדברי רש"י ז"ל דמדמה ד' דביב לד' דחצר דאמרינן כולה ר' אליעזר בן יעקב היא.
בארבע אמות אדם רוצה לזלפן: שראויה היא חצר בית ד' אמות על ד' אמות לקבל סאתים מים ביום דרך זילוף כדי שלא תעלה אבק. וכיון שכך אפילו רצה לשופכן בחצר מותר בכל מקום שירצה ואפילו בסוף חצרו, דמילתא דלא שכיחא היא לשפוך בחצר גדולה של ד' אמות על ד' אמות ולפיכך לא פלוג רבנן.
מתקיף להו כו': פי' דאמרי' לקמן דמותר לשפוך מים לגומ' שבחצר ואע"ג שנתמלא' בע"ש ומה ששופך שם בשב' שופע ויוצא לרשו' הרבים דה"ל כחו ברשות הרבי' דחמיר טפי ופרקינן התם תיימי מיא פי' דהתם גבי עוקה רוב הפעמים נבלעין במקומן שעל דעת כן נותנין וכי נפקי שלא לרצונו נפקי ואין דעתו לכך וכיון שהוא דבר שאין מתכוין אפי' כשהוא פסיק רישיה ולא ימות מותר שהרי אסרו בכחו כדבר שאין מתכוין אבל סכא לא תיימי לעולם תחת הגזוזטרא וא"א שיתערבו שם כלל ולפיכך אסור: איכא דאמרי כו' אפי' לשפוך שרי וכן הלכה דבשל סופרים הלך אחר המקל בכל שתי לשונו' שבתלמוד וכדכתיב' במסכת עובדי כוכבי' פשיט' היינו עוקא פי' מהו דתימ' וכו' פרש"י ז"ל משום דאיהו לא איכפת לה דליפקו לברא הקשו בתוס' דהא בפרק הזורק תניא ספינ' שבים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה ר' יהודה אומר עמוקה עשרה ואינה גבוהה עשרה מטלטלין מתוכה לים אבל לא מן הים לתוכה ואמרי' מ"ש מתוכה ליה דשרי ופרישנא דאחורה שפיך להו והם יורדין מאיליהן לים דה"ל כחו בכרמלית וכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן דאלמא אפי' בשיודע ודאי דלפלגו בכרמלית ושופכן על דעת כן לא גזרו כח בכרמלי' וקשיא אפי' ללישנא בתרא דהכא וכ"ש ללישנ' קמא וי"ל דההיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דהכא דקי"ל כוותיה והכא ה"פ מהו דתימא הת' קיימי מיא הכא לא קיימי מיא קמ"ל דאפ"ה שרי משום דכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן וכן פירשו מקצת רבותי י"א ועדיין אינו מחוור בעיני דכל כה"ג ה"ל לפרושי האי טעמא דכחו ככרמלית לא גזרו ביה רבנן וכדקא מפרשינן בפרקי חבית ובתוספת תרצו דהתם גבי ספינה לא גזרו בכחו בכרמלית לפי שאין דרכה להיות סמוכה לרשות הרבים אבל בגזוזטרא שבבית לרשות הרבים גזרי' כחו בצד זה שעל הכרמלית אטו הצד האחר שעל היבשה דהוי כחו ברשות הרבים. והקשו על זה מהא דאמרינן בפרק חבית האי מאן דסחי מיא בנהרא לנגיב נפשיה והדר ליסק פי' דילמא אתי לאפוקי מיא ד' אמות בכרמלית ופרכינן אי הכי כי נחית נמי קא דחי מיא ופרקינן כחו בכרמלית היא וכחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן. ותרצו דשאני התם דדחיית המים בגופו כח גרוע הוא וכלאחר יד וכחו בכרמלית כלאחר יד לא גזרו והא דנקיט מילתא פסיקתא כחו בכרמלית לא גזרו הכי פרושה כחו כה"ג בכרמלית לא גזרו ביה רבנן ולישנא קלילא נקט כוותיה בתלמודא לא שנו אלא בסמוכה כו' פירשנוה למעלה הא גופא קשיא אמרת יש גזל בשבת דאלמא אע"פ שמשתמש בשל חברו בחול שלא ברשות אוסר עליו בשבת עד שיערבו והדר אמרת וחורבה מחזיר לבעלים דאלמא אינו אסור עליו ופרקינן דה"ק יש דין גזל בשבת כלומר שעושין דין השבת גזל בשבת. הא כיצד שהחרבה מחזיר לבעלים ואינו אוסר וכן הלכה וההיא דגג הסמוך לרשו' הרבים דאמרי' לעיל כבר פירשנו' שם בס"ד.
ואי אמרת יש דין גזל בשבת אמאי אסורות: פי' דבשלמא אי אמרת יש גזל בשבת ניחא. אמר רב ששת כו' פי' דאפי' בחול בדידהו משתמשי א"ה כו' פי' דבשלמא לדידי מתני' בשלא עשו מחיצה עליונה בשותפות וטעמא דרישא משום דיש גזל בשבת ומיהו סיפא כיון דעשו מחיצה לתחתונה שוב אינם רוצים לגזול לעליונה ונסתלקו אבל לדידך דאמרת כיון דשותפות יש להם בעליונה כי עבדי תחתונה אמאי לא אסרי בעליונה ופרקינן דכיון דעובדא תחתונה גליי' אדעתא דסלק נפשה מן העליונה וכאותה שאמרו בחצר שבין שני מבואות בא' רגיל ובשני אינו רגיל:
מתני' חצר שהיא פתוחה וכו': בש"ס מפ' טעמא דכל היכא דליכ' עוקה אדם שופכן ונפקי לרשות הרבים וה"ל כחו ברשות הרבים ואסור מן הנקב ולמטה. פירש באותן שהן קמורין שיחזיק סאתים בחללה דהיינו מן הנקב שהו' פתוחה למטה אלא שמבחוץ צריך לקמור פי' צריך לכסות כדאמרינן בספרי שיש עגלות צב קמורות כלומר מכוסות כתרגומו. ופרש"י ז"ל כי לכך צריך לכסות כשהביב מבחוץ כדי שיפלו המים מידיו למקום פטור פירש לפירושו כי כשהוא ברשו' הרבים אם הוא מגולה פעמים שיעלה בקרקעות העוקה טיט ורפש וכיוצא בו ויתמעט גובהו מעשרה ונמצא שהוא כרמלית ואולי יפחת עד פחות משלשה שהוא רשות הרבים וכי זריק התם הרי הוא שופך מרשות היחיד לכרמלית או לרשות הרבים אבל כשהוא מכוסה כלו מבחוץ ויעשו פיו ברשות היחיד לעולם דינו כרשות היחיד דחורי רשות היחיד הוא וכי שופך מרשות היחיד לרשות היחיד שפך וזה הטעם בעצמו פירש הראב"ד ז"ל אבל בתוספות פירשו בשם רשב"ם ז"ל דטעמא משום חשדא דמראי' העין שלא יאמרו בית של פלו' מקלח מים בשבת. ולפי זה הטעם פירשו הא דקתני סיפא ר' אליעזר אומר ביב שהוא קמור ד' אמות לרשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת דכיון שהיא מכוסה ד' אמות סמוך לביתו וראשו רחוק מן החצ' תו ליכא חשדא שהרי אינו ניכר שיוצאין מחצרו ואין זה נכון דהא בש"ס אתיא למימר להדיא דטעמא דר' אליעזר משום דס"ל וימיתם תיימי מיא לכך הנכון כדפרש"י ז"ל דה"ק ביב שהוא קמור ד' אמות על ד' אמות אפי' ברשות הרבים שופכין בתוכו מים בשבת ולא חיישינן שמא יצאו המים מכחו לרה"ר דכיון שיש בו ד"א על ד' אמות מיתם תיימי מיא של בית סאתים התם וכן הכריעו בתוס':
וחכמים אומרי' אפי' גג או חצר מאה אמה פירש ועשה שם ביב לארך כל הגג או כל החצר לא ישפוך ע"פ הביב: פי' דסברי רבנן דכל ששופך לתוך הביב נראה כמתכוון לשפיכה ושיצאו לחוץ הילכך אע"פ דתימי מיא התם אסור ולא התירו אלא כששופכן ברשות הראוי לזילוף שנראה כנראה אין דעתו לזלף וז"ש אבל שופך הוא לתוך הגג והן יורדין לביב דהשתא נר' כמזלף והכי פריש לא בש"ס החצר ואכסדרה מצטרפין לד' אמות בש"ס מפרש ליה:
גמרא מ"ט וכו': פירש וכי מסתפק טפי מילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן בה בד' אמות. אדם רוצה לזלפן פירש דחצר שיש בה ד' אמות על ד' אמות ראויה היה לזלוף מפני שמשתמשין בה דרך כבוד ושלא יעלה האיבה הילכך אפי' בשנותין שם דרך שפיכה וסמיך לרשות הרבים אנן סהדי שאין דעתו אלא שיתפשטו בחצר וימנעו האיבה ועוד בשפיכתם לא שכיחא ואין דרך אלא לזלף וכיון דכן לא גזור בה רבנן ואפי' לשפוך שופך במקום שירצה. פחות מכאן אין אדם רוצה לזלפן פי' שהרי אינ' ראוי' לזילוף כי אינ' ראוי' לתשמיש של כבוד וכיון שכן אין מזלפן אלא שופכן במקום שיצאו לחוץ כדי שלא יטנפו חצרו ולפי' אסרו אפי' לזלפן שם דזלופן מלתא דלא שכיח' היא ומסתמ' דעתו שיצאו לחוץ ומתכוון לכך והרי הוא כאלו שופכן ממש כדי שילכו מכחו וכחו כי הא גזרו ברשות הרבים ושוב לא חלקו חכמים בין כרמלי' לרשות הרבים:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ח (עריכה)
מסתפג אדם באלונטית בשבת אם רחץ בצונן או בחמי טבריא ופי' אלונטית סדין שאדם מסתפג בו אחר הרחיצה ואין חוששין לסחיטה ומניחה בחלון שבמרחץ הפתוחה לרשות הרבים כדי שתהא עין הרבים שולטת עליה ולא עוד אלא שיכול להביאה אף בידו לביתו הסמוכה למרחץ או לחצרו דרך גגות וקרפיפות שהן רשות אחת עם החצרות ואין חוששין שמא ישכח ויסחוט אבל לא ימסרנה לאוליירין ר"ל הבלנים מפני שחשודין על אותו דבר ר"ל על הסחיטה:
כשם שהקרקע אינה נגזלת לענין תשלומין ואונסין כך לענין שבת אינה נגזלת שאם היו שני דיורין בחצר ואוסרין זה על זה ובא אחר ותקף את חברו מערב שבת או בשבת ונכנס וישב בביתו בגזל לא הופקע איסורו הואיל וחברו מתכוין לתבעה ולדור בה אף בשבת וכן אם היתה חצר כלה מיוחדת לאחד ואין מי שיאסור עליו ובא אחד ונכנס בגזל וקבע דירתו באחד מבתי החצר מערב שבת או בשבת אינו אוסר עליו. וזהו שאמרו יש דין גזל בשבת כלומר שגזל הוא וקרקע אינה נגזלת ולפיכך חורבא מחזיר לבעלים כלומר מוחזרת היא מן הסתם ואינו אוסר ואפי' לא החזירה שאם תאמר לכשיחזיר הרי אף רשות עצמו יכול לבטל ומה הוצרכה אלא שאף מן הסתם דנין אותה כמוחזרת על כרחו של גזלן. וזה שתפשו בזו לשון חורבא לאו דוקא אלא שדבר בהווה מתוך שגזלתה מצויה על שאין דיורין מצויין בה ואין תשמישה אלא לשופכין שבחצר וכן שהיא נוחה להחזיר שאינה צריכה לפנוי כלים:
המשנה השמינית והכונה בה ככונת משנה שלפניה בענין הרשויות לבאר על איזה נאסרה הוצאה מכחו לרשות הרבים והוא שאמר. חצר שפחותה מארבע אמות (על ארבע אמות) אין שופכין לתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה שמתוך שהחצר קצר הרבה הוא מתקלקל בשפיכתו לשם מים של רחיצת ידיו וכלי תשמישו ויש לחוש שמתוך שהוא חס על קלקולה יבא לשפכם לרשות הרבים או יתכוין להיותם נשפכים מכחו לרשות הרבים ומתוך כך אסור עד שיעשה חפירה בקרקע מחזקת סאתים והוא שיעור חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה שהרי אמה על אמה ברום שלש אמות מחזקת ארבעים סאה. אמה על חצי אמה ברום שלש אמות מחזקת עשרים סאה. חצי אמה על חצי אמה ברום שלש אמות מחזקת עשרה סאין חצי אמה על חצי אמה ברום אמה וחצי שהם שבעה חומשי אמה וחצי. חמש סאין. נמצא לכל חצי אמה על חצי אמה ברום חומש וחצי סאה. נמצא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשין. סאתים. ושיערו חכמים שדרכו של אדם להסתפק סאתים בכל יום לתשמיש נטילת ידיו וכליו וכשהחצר ארבע אמות אינו צריך עוקה. ופירש רבה הטעם בגמרא שכל שהחצר ארבע אמות מכילה היא סאתים דרך זלוף ואדם רוצה לזלפן בחצרו שראויה היא לזלף ולרבץ עפרה שלא יעלה אבק והואיל וכונתו בכך אף אם יזדמן שבשפיכתו יצאו לחוץ מכל מקום לא נתקיימה מחשבתו הילכך מותר לו לשפכן אף בלא זלוף ואף בסוף חצרו שיציאתם לחוץ קרובה ששפיכה שלא בזלוף בחצר של ארבע אמות דבר שאינו מצוי הוא ולא פלוג רבנן אבל פחותה מד' אמות אינה מקבלת סאתים דרך זלוף מפני שהן נעשות טיט ורפש לשם ודרכו לשפכן או ברשות הרבים או בחצר עצמה בסוף חצרו שיצאו לחוץ ונמצא שהוא מתכוין להיות המים יוצאין לחוץ וכחו כזה אסור כך הוזכר טעם חלוק זה בגמרא לדעת רבה. אלא שר' זירא נתן בו טעם אחר והוא שאמר התם תיימי מיא הכא לא תיימי. כלומר בחצר של ארבע אמות אף אם הוא שופכם המים כלים ונבלעים הא בפחות מארבע אינם כלים ויוצאים לחוץ ושאלו על זה בגמרא מאי בינייהו אריך וקטין איכא בינייהו. כלומר שהיא שמנה אמות על שתים שיש כאן קרקע בשבור כארבע על ארבע מרבעות לרבה אסור בלא עוקה אעפ"י שיש בה קרקע כארבע על ארבע שאף זו אינה ראויה לזלוף מפני שאין אויר שולט בה כל כך ולר' זירא זו מותרת בלא עוקה שהרי מכל מקום סאתים נבלעים בה אפי' דרך שפיכה כך פרשוה גדולי הרבנים והוא עיקר מה שנאמ' בה. ואעפ"י שגדולי המפרשי' כתבו באריך וקטין ארכה ארבע. אין הדברים נראין שאלו כן היאך נשמטו מליתן שיעור לרחבה וכי תעלה על דעתך שאורך ארבע ברוחב אחת יהו המים כלים בה ועוד שבפרק פסין אמרו בענין גנה וקרפף אי אשמעינן הלכה כר' יהודה הוה אמינא אריך וקטין לא כלומר אלא בבית סאתים מרבעות. אלמא לא נאמר אריך וקטין למיעוט שיעור אלא לשנוי תכונת החריץ וכן עיקר והלכה כר' זירא כמו שיתבאר. והילכך כל שיש בחצר שש עשרה אמות בשבור שהוא תשברתו של ארבע על ארבע הן ברבוע הן באריך וקטין שופך ואינו צריך עוקה אבל כל שפחותה משיעור זה אין שופכין לתוכה עד שיעשה עוקה מחזקת סאתים ושופך לשם ונבלעים בעוקה ושיעור זה מן הנקב ולמטה. והענין הוא שנקב עשוי לה על שפתה והוא נכנס מעט בחלל העוקה. והענין הנקב הוא שאם לפעמים ישתמש ביתר מסאתים לאחר שתתמלא העוקה יצאו המים דרך אותו הנקב לביב העשוי חוץ לחצר ברשות הרבים ונמשך עד הביב הגדול שבאמצע השביל שכן היה דרכם להיות ביב קטן יוצא מן הבית נמשך עד הביב הגדול שבאמצע וביב זה אינו עמוק שלשה ונמצא בטל אצל רשות הרבים שהוא בו ובחול שופכין מימיהם לשם והולכין לביב הגדול שבאמצע ועוקה זו צריך שתהא מחזקת כשיעור מי תשמישו אף לכשיזדמן שישפוך שם יותר ויצאו לרשות הרבים מותר אפי' כור ואפי' כורי' שלא נתנו חכמי' דבריהם לשיעורין.
ועוקה זו מתרת בין בפנים ובין מבחוץ. ר"ל הן שעשאה בפנים תוך החצר בראש הבית סמוך לפתח רשות הרבים או שיעשה בחוץ ר"ל ברשות הרבים חוץ לפתח והוא שופך סמוך לפתח והמים יורדין לעוקה שהרי עוקה זו אינה רשות הרבים גמורה אלא מקום פטור שהרי גבהו משלשה ולמעלה ואין רחבו ארבעה. אלא שאם היא מבפנים אינה צריכה לקמור ר"ל לכסות וכמו שאמרו בתורת כהנים שש עגלות צב קמורות והרי תרגומו כד מחפיין אבל כשהיא ברשות הרבים צריכה לכסות בנסרים ועפר ואעפ"י שעוקה זו מקום פטור הוא ומותר לשפוך מרשות היחיד למקום פטור אף כשאותו מקום פטור ברשות הרבים אף לכתחלה ואף במקום מגולה. שמא לפעמים לא יצמצם בעוקה ויעשנה כשיעור ארבעה על ארבעה ברום שלשה שהוא כרמלית ונמצא שופך מרשות היחיד לכרמלית או שמא לא יעשנה בגובה שלשה ויסמוך על גודל הרוחב והרי הוא רשות הרבים וכשהוא מכסה ופתחה פתוח לחצר תדון כחורי רשות היחיד ואפי' אין בעמקה שלשה שהוא בטל אצל רשות הרבים או שהיא ארבעה על ארבעה ברום שלשה שהיא כרמלית ומתוך כך הצריכו לקמור אף בשיעור סאתים שהוא שלשה על שלשה בגובה משלשה ולמעלה אעפ"י שהוא מקום פטור. וגדולי המחברים פרשוה מפני מראית העין שלא יראה כשופך מרשות היחיד לרשות הרבים להדיא.
ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב הקמור ארבע אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת ר"ל שאעפ"י שאין שם עוקה ושהיא חצר פחותה מארבע אמות אם הביב שברשו' נמשך ארבע אמות עד הביב הגדול והוא קמור ופתוח לפנים מן הפתח שופך מפתח ביתו שבפנים לפתח הביב ויוצאין דרך פתחו שאצל הביב הגדול שהרי ביב זה דינו כחורי רשות היחיד הואיל ופתוחי' לרשות היחיד ושמצד האחר אינם פתוחים לרשות הרבים כמו שנבאר בסמוך. וגדולי הרבנים פרשו שהטעם מפני שסאתים מים נבלעים בביב זה שהוא רשות היחיד ואינם יוצאים לביב הגדול. ומעתה אף לכשיזדמן שישתמש ביתר מסאתים ויצאו לחוץ מותר. ונראה שהם מפרשי' בשיעור ביב זה ארבע אמות על ד' אמת או בשיעור זה בתשבורת שלהם שאם בארך לבד היאך לא נתנו שיעור ברחב וכי תעלה על דעתך שבארך ארבע אמות ברחב טפח יהו סאתים נבלעים ואם כן הדבר קשה לפרש שאם ביב זה ארבע על ארבע מה הוצרכה והרי יותר מעוקה היא וכן שאף חצר עצמה בשיעור זה אינה צריכה עוקה ושמא פירושו בארך ארבע וברחב הראוי לה על פי המנהג אעפ"י שאין שם ארבע רוחב. ומכל מקום גדולי האחרונים מפרשי' אותה בארך לבד אף ברחב משהו שאין שם הבלע המים ומפני שמאחר שהוא קמור חורי רשות היחיד הוא אעפ"י שראש הביב פתוח לביב הגדול ורחוק יותר משלשה טפחי' מרשות היחיד הואיל ואף ביב הגדול אינו רשות הרבים שסתמה ארבעה על ארבעה בגובה שמשלשלה עד עשרה אלא שאם אין ארכו ארבע יש כאן משום חשד וכל שהביב קמור בארך לרחב רשות הרבים נמצא פתחו הפתוח לביב הגדול רחוק מן החצר. ואף הם מביאים ראיה לומר שבביב זה אין אנו צריכים בו אלא לארבע אמות ארך מה שנחלקו בו רבה ורב זירא באריך וקטין. והם מפרשי' אריך וקטין ארך ארבע בלא רחב ארבע אף בשאין שם שבור שש עשרה אמה. והקשו לר' זירא מן הברייתא שהוזכרה שם חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אלמא ארבע אמות בארבע בעינן וקשיא לר' זירא. ותירצה שלדעת רבנן היא אמורה שהחמירו במשנתנו שאף גג גדול מאה אמה לא ישפוך לפי הביב והחמירו אף בזו. ומשנתנו ר' אליעזר בן יעקב היא שהקל בה וכשם שהקל בזו כך בזו וכל שארכה ארבע אעפ"י שאין רחבה ארבע מותר וכדקאמ' בביב. ודייק לה מדקאמ' במתניתי' חצר פחותה מארבע אמות שאלו אמ' חצר שאין בה ארבע אמות היה לנו לפרשה ארבע על ארבע אבל כשאמ' פחותה מארבע. משמע דוקא לארכה הא כל שיש בארכה אעפ"י שאין ברחבה מותר על הדרך האמור בביב. וחסורי מיחסרא והכי קתני חצר שפחותה מארבע אמות אין שופכין וכו' הא כל שיש בארכה ארבע אעפ"י שאין ברחבה ארבע שופכין שר' אליעזר אומר ביב הקמור וכו' ומכל מקום אנו מפרשי' באריך וקטין שיעור ארבע על ארבע בשבור ודיוק זה אנו מפרשי' בו מאי איריא דתני פחותה מארבע דמשמע דאין בהקפדה אלא שבור ארבע על ארבע ליתני שאין בה ארבע ר"ל ארבע על ארבע דמשמע מרובעות דוקא. אלא כולה ר' אליעזר בן יעקב היא שכל שיש בו שיעור מקום שיכלו בו המים של סאתים מותר אעפ"י שאינו מרובע. ומכל מקום לרבה מתניתי' ר' אליעזר בן יעקב היא. ולשיטתנו שניהם מודים שאין שופכין אלא בשיעור תשבורת שש עשרה אמה אלא דלרבה בעינן שיעור מרובע ולר' אליעזר אפי' אריך וקטין. ולשטה האחרת ר' אליעזר [בעי מרובע] ולר' זירא מותר בארך ארבע אעפ"י שאין שם רחב ארבע. ולדעתי דוקא ברחב הראוי בו לפי האורך כמו שכתבתי:
ולענין פסק הלכה כר' זירא דמתניתי' דייקא כוותיה ומשנתנו כלה ר' אליעזר והלכה כמותו. ואעפ"י שאמרו עליה מאי דוחקיה לאוקמה כר' אליעזר בן יעקב. לא לגריעות דבריו של ר' אליעזר אמרוה אלא מפני שהוצרך בה לחסר במשנתנו ולתרצה בחסורי מחסרא וכו' ומוטב לחסרה ולתרצה משתדחק משנתנו שלא לדקדק בלשונה כראוי. והילכך משנתנו ר' אליעזר בן יעקב היא והלכה כמותו מן הכלל הידוע בו בקב ונקי. וכן מכלל המיקל בעירוב. ויש חולקי' ממה שאין למדין מן הכללות וכל שכן ליחיד במקום רבים ואעפ"י שבפרק החולץ פסקו אביי ורבא כמותו אף במקום רבים היכא דאתמר אתמר. ואם כן הלכה כחכמי'. וכן פסקוה גדולי המחברים וגדולי המפרשי'. והדברים נראין כדעת ראשון שאין לדחות שני כללים בלא טעם וראיה. וגדולי המפרשי' כתבו שאם חצר פחותה מארבע אמות וביב קמור משלימה מותר לשפוך לתוכה שהרי נעשה בין הכל חצר בת ארבע אמות.
וחכמי' אומרי' אפי' גג או חצר מאה אמה שבודאי הם נבלעות ומתירין לזלפם בחצר עצמה או אף לשפכם שהרי בודאי כלים ונבלעים הם וכן הדין בגג שאף הוא עשוי הוא לבלוע שגגין שטוחים היו ולא משפעים כשלנו. ואין הלכה כדברי האומר אף גג מאה אמה לא ישפוך שאין הגג עשוי לבלוע אלא לקלח שאין ראוי לומר כן אלא במשפעי' אבל גגים אלו הואיל ושטוחים הם עשויים הם לבלוע ואעפ"י כן מכל מקום לא ישפכם בביב זה. ויש מפרשי' שהם סוברי' שאין המים נבלעים בביב זה הואיל ואין בו רחב ארבע ולשטתנו אנו מפרשי' אותה אף ברחב ארבע ומפני שהוא כזורק להדיא מכחו לרשות הרבים והרי גלה דעתו שנוח לו שישפכו לחוץ ושלכך הוא מתכוין אלא שופך הוא לגג או לקרקע החצר והם יורדין לביב מאליהם ואם אינם כלים ויוצאים לחוץ אין לנו. ומכל מקום בזו מיהא הלכה כר' אליעזר ושופך אף לפי הביב הפתוח לשניהם. והילכך לשטתנו כל שיש בחצר תשבורת שש עשרה אמה שופך בלא עוקה וכן בביב קמור הנמשך ארבע אמות הא בשאינו קמור לא שהרי כחו ברשות הרבים הוא. ודברים אלו כלן בחצר הסמוכה לרשות הרבים אבל בסמוכה לכרמלית שופך על פי הביב שלפנים מן הפתח ויוצאין לביב שבכרמלית אעפ"י שאינו קמור שכחו בכרמלית מותר כמו שביארנו במס' שבת פרק זורק בענין ספינה שבים שמותר לשפוך על דופן הספינה והם יורדין לים. וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שיש חוככים בה שאם התירו בדופן ספינה שאין לחוש לקלקול לא התירו בחצר שמתוך שהוא חס על קלקול חצרו אם אתה מתירו יבא להוציא להדיא לכרמלית. ומביאין ראיה ממה שאמרו במשנתנו בדיוטות שמקצתן עשו עוקה וכו' את שלא עשו אסורי'. ופרשוה בגמרא בשלא עירבו. והקשו וכי לא עירבו מאי הוי כלומר תהא שופכת בפתח ביתה ומים נזחלים ויורדים לעוקה שהרי אין זה אלא כחו בחצר המשותפת שהוא ככרמלית וכחו בכרמלית לא גזרו. ותירץ גזרה שמא יוציא מים בכלים שבבית לחצר. ונראה הטעם שאעפ"י שבספינה אין גוזרין שמא יוציא וישפוך בידים לים מפני שבספינה אין לחוש לקלקול הספינה שכותליה עומדים בגובה והשופכים נשפכים לשעתם וכן שמקום שפיכה אינו נראה בפנים אבל בחצר חוששי' ומכאן הוציאו שלא להתיר כחו בכרמלית אלא בספינה וכן כתבוה קצת רבני צרפת אלא שקשה להם מה שאמרו למעלה ללישנא בתרא לא תימא למלאת אבל לשפוך אסור אלא אף לשפוך מותר מהו דתימא הכא לא תיימי ומאחר שאין כלות עד שיצאו מתחום הגזוזטרא יאסרו קמ"ל כלומר שאעפ"י שאינן כלות מותר שכחו בכרמלית לא גזרו. אלא שמכל מקום הם מפרשי' קמ"ל כלומר דהכא נמי תיימי והרי אנו חושבים אותם משעה שנבלעו בים ככלות מאליהן הא אלמלא כן אסור שכחו בכרמלית אסור ולא הותר אלא בספינה. אלא שגדולי המפרשי' כתבוה כדעת ראשון ואף גדולי הדור נסכמים בה וממה שאמרו בסתם כחו בכרמלית לא גזרו ומאחר שסתם נאמרה לא שנא בספינה ולא שנא של גזוזטרא או של יבשה. ומה שאמרו במשנת דיוטות הם מתרצים שהטעם בדיוטות הוא שמאחר שהוא מותר לטלטל בכל החצר בכלים ששבתו בתוכה אם אתה מתיר כחו במים שבבית הדבר קרוב לטעות להוציא מים שבכלים עם הכלים לחצר מה שאין כן בכרמלית דעלמא ושמא תאמר אם כן כחו בקרפף שאינו יתר מבית סאתים יאסר שאף הוא מותר להשתמש בכלו בכלים ששבתו בתוכו בחצר שאינה מעורבת אינו דומה שבזו אם ישפכו אותם שלא עשו עוקה לפתח בתיהם יתקלקלו פתחי בתיהם וחצרם ולפיכך גזרו שמא יוציאו המים בכלים ששבתו בבית לעוקה:
ונשוב לבאר המשנה והוא שאמרו חצר ואכסדרה מצטרפין לארבע אמות ואין צריך לעוקה שהסאתים מתפרנסים בין החצר והאכסדרה. ולדעת ר' זירא אתה מפרשה אף בשאכסדרה אינה ברבוע עם החצר אלא שיוצאה ממנה כעין רצועה הואיל ויש בשבורם שש עשרה אמה. ולדעת רבה אתה מפרשה כשהאכסדרה כלה מהלכת על פני כל החצר וכבר פסקנו כר' זירא.
וכן שני דיוטות זו כנגד זו. כלומר כשם שחצר ואכסדרה מצטרפות על הדרך שביארנו כך שתי דיוטות ר"ל תקראות שלפני העליות זו כנגד זו ר"ל ששתיהן יוצאות מעליה אחת ופתח אחד של עליה פתוח לאחת ופתח שני שלה פתוח לאחרת הואיל ומכל מקום יש בין שתיהן ארבע אמות אעפ"י שאינן מחוברות ואינן דיוטא אחת אלא שתים ויש ריוח ביניהן מצטרפות ושופכין בהן בשבת בלא עוקה וכגון שיש על התקראות מעזיבה שנמצא שהמים נבלעות בתוכה כמו בחצר ומכל מקום צריך שיהו מכוונות זו כנגד זו שאלו היו זו למעלה מזו אין מצטרפות שמאחר שאין תשמישן נוח מזו לזו כשיצא אל האחת לשפוך והוא רואה שמתקלקל יהא טורח לשפוך באחרת וישפכם לרשות הרבים ומתוך כך מצריכין לה עוקה מחזקת סאתים כגון עריבה של עץ או גיסטרא ר"ל חבית שבורה. וכמו שאמרו בגמרא אחת לי עוקה גיסטרא בריכה או עריבה אעפ"י שנתמלאו מערב שבת שופכין לתוכה בשבת וכן הדין ברחוקה ארבעה טפחי' זו מזו. ומה שאמרו אחר כן מקצתם עשו עוקה ומקצתם לא עשו את שעשו מותרים את שלא עשו אסורים. משנה אחרת היא ואינו חוזר על דיוטות שהוזכרו אלא על החצר שהוזכרה תחלה שפחותה מארבע אמות וצריכה עוקה ואמר על בני חצר זה שאם מקצתם עשו עוקה ומקצתם לא עשו את שעשו מותרים לשפוך ואת שלא עשו אסורים שהרי כל בית ובית מהם צריכה לסאתים. ופרשוה בגמרא בשלא עירבו הא אם עירבו מותרים ואפי' הם צריכים לכמה סאים והעוקה אינה מחזקת אלא סאתים שהרי אמרו אחת לי עוקא גסטרא בריכה ועריבה אעפ"י שנתמלאו מים מערב שבת שופכין להם בשבת אעפ"י שעכשו אינן כלות וודאי יוצאות שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והרי מכל מקום כלם כבית אחד. וכן שמאחר שנעשית שם עוקה זכר לדבר ולא יבא הוא בעצמו לשפוך ברשות הרבים ושמא תאמר אם כן אף בשלא עירבו ישפוך זה שלא עשה עוקה בתוך ביתו וירדו לחצר שאינה מעורבת לעוקת חברו שהרי חצר שאינה מעורבת דינה ככרמלית וכחו ככרמלית מותר. פרשו בגמרא גזרה דילמא אתי לטלטולי מאני דבתים לחצר כלומר אם אתה מתירו לשפוך בפתח ביתו מבפנים ולהתגלגל ולירד לעוקת חברו גזרה שמא יחוס על קלקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר שאינה מעורבת. ויש גורסין במשנתנו זאת שתי דיוטות. ואין גורסין בה וכן. ומפרשי' שזו שאמרו מקצתן עשו עוקה וכו' על משנת דיוטות היא חוזרת כלומר שתי דיוטות זו כנגד זו שמקצתן עשו עוקה וכו' את שלא עשו אסורין לשפוך אף בשלהם אעפ"י שהולכים לעוקה האחרת אעפ"י שהוא כחו בכרמלית שדיוטות אלו כחצרות הם ורבים משתמשי' בכל אחת וכל שלא עירבו בני דיוטא זו עם זו אסור דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר וכו':
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא חוץ ממה שכתבנו בו בפי' שאין הלכה כן ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא יתר על מה שלא ביארנוהו במשנה אלו הם:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה