טור אורח חיים שנז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן שנז | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות, אין שופכים לתוכו מים בשבת בימות החמה, שכיון שאין בה ארבע אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי לבלוע בה, והוי כאילו שופך לר"ה. לכך צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת סאתים, בין אם יעשנה בפנים בחצר או בחוץ, אלא אם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור, וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה שירצה. ואם אין מחזקת סאתים, לא ישפוך כלל.

ואם יש בחצר שיעור ד' על ד', אפילו הוא אריך וקטין, או בימות הגשמים בחצר כל שהוא, מותר לשפוך בה כל מה שירצה.

חצר ואכסדרה שאין בא' מהם לבד ד' אמות, מצטרפין לד' אמות להתיר לשפוך בהם.

ביב שמכוסה ד' אמות במשך (נ"א ביב שנמשך ד"א ומכוסה) בר"ה, ויש בו ד' על ד' (ס"א או שיעור ד' על ד'), מותר לשפוך אפילו על פי הביב אפילו בימות החמה, אע"פ שהמים יוצאים מיד מידו לחוץ. ובלבד שיהא בנין של אבנים שהמים ראוין ליבלע, אבל אם הוא של עץ אסור. והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים דאפילו ביב ארוך ק' אמה וצינור ארוך מאה אמה, לא ישפוך על פי הצינור ועל פי הביב, אלא שופך על הגג והן יורדין לביב, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא כתב כן.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חצר שפחותה מד"א על ד"א וכו' משנה וברייתא ואוקימתא דגמ' וע"פ דברי הרא"ש ס"פ כיצד משתתפין (דף פח):

ומ"ש וצריך לכסות בנסרים כדי שתהא מקום פטור וכו' פי' שאם לא יכסנה ה"ל כרקק מים בר"ה וכיון שגומא זו על כל פנים יש ברחבה ד"ט אם כן בין עמוק עשרה או פחות מעשרה הרי הוא כרמלית ואם אינה עמוק ג' ה"ה ר"ה אבל אם הוא מכוסה אין לה שם אחר אלא מקום פטור וכן כתב רש"י במשנה וב"י מביאו והריטב"א כתב דה"ל חורי רה"י:

ומ"ש וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה שירצה כך כתבו התוס' והרא"ש דאף לרב נחמן דאמר בימות הגשמים עוקא מחזיק סאתים נותנין לו סאתים מחזיק סאה נותנין לו סאה לאו דוקא סאתיים אלא אפילו כוריים דאי לאו הכי אין חילוק בין סאתים לסאה דלתרווייהו אין נותנין אלא שיעור העוקא וה"ל למימר בקוצר אין שופכים אלא שיעור העוקא אלא ודאי סאתים לאו דוקא א"כ הא דקאמר נמי בימות החמה עוקא מחזיק סאתים נותנין סאתים לאו דוקא סאתים דאפילו כוריים וכל מה שירצה:

ומ"ש ואם אין מחזיק סאתים לא ישפוך כלל מימרא דרב נחמן שם משונם גזירה דילמא אתי ליתן ליה סאתים אבל בימות לקמור אותם. ועל מן הנקב ולמטה פי' שתחזיק סאתים מים קודם שיגיעו המים לנקב העשוי לה על שפתה כדי שיצאו ממנה המים לרשות הרבים ולא שיהיה הנקב לגמרי סמוך לקרקע העוקא שא"כ תיכף שישפוך לתוכה חצי קב מים יצא לחוץ מכחו וא"ת כיון שהעוקא מלאה בסאתים ונתמלאה מע"ש היאך ישפוך שופכיו שם בשבת י"ל שבע"ש לא ישפוך שם כלל שהרי יכול להוציאם לר"ה ולזורקם שם ואפילו את"ל שהיא מליאה אפ"ה מותר לשפוך בה ואע"פ שיצאו ממנה המים לר"ה דכיון שיש לו עוקא מוכנת לקבל קצת משופכיו נמצא שבשעת זריקתו שם יעשו הנחה אותם המים תחלה בעוקא קודם שיצאו לר"ה ולא משכחת לעולם דאיכא איסורא דאורייתא וכיון דמילתא דלא שכיחא היא שתהא מליאה מע"ש כיון שיכול לשופכן לר"ה וא"נ נתמלאה אפשר שנתבלעו במקומה וא"נ שיכול להשליך קצת משופכיו בחצר וקצתם בעוקא לא גזרו חכמים בכך והתירו לשפוך שופכיו שם בעוקא אע"פ שנתמלאה מע"ש ובגמ' תניא אחד לי עוקא וא' לי גיסטרא בריכה ועריבה אע"פ שנתמלאו מים מע"ש שופכין לתוכה מים בשבת וכתב לקמן ה"ר יונתן דטעמא משום דכיון שתיקנו לו חכמים זכר לשבת שלא ישכח וישליכם בר"ה הוא עצמו תו לא גזרינן ובעיא בגמרא מ"ט מפלגינן בין חצר שהוא פחותה מד"א לחצר שיש בה ד"א א"ר מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום עד ד"א אדם רוצה לזלפן פחות מד"א שופכן. אי עביד עוקא שרי אי לא אסור ר' זירא אמר ד' תיימי מיא פחות מד' לא תיימי מיא מאי בינייהו אמר אביי אריך וקטין איכא בינייהו ופירש"י מאי טעמא. אחצר פחות מד"א קאי דמשמע הא ד"א שריא אדם רוצה לזלפן שראויה היא לזלפה להרביץ עפרה שלא יעלה אבק דבימות החמה מוקמינן למתני' וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מיקיימא מחשבתו. פחות מארבע אינה ראויה לזילוף ושופכן וכי נפקי מיקיימא מחשבתו וגזור רבנן עליה דילמא אתי למיזרק בהדיא לר"ה תיימי מיא בד"א ראויים ליבלע סאתים הילכך א"נ נפקי לבר לא מיקיימא מחשבתו. דאריך וקטין כגון שישנה שמנה אמות על ב' דאיכא קרקע בשיעור ד"א מרובעות ויש מקום ליבלע סאתים אבל לזלף אינה ראויה לרב אסור לשפוך בלא עוקא לר' זירא לא בעי עוקא ובין למר ובין למר ד"א דמתני' באורך וברוחב משמע דאי לא יהיב שיעורא נמי לפותיא אין כאן שיעור מפורש כלום ומשמע אפילו רחבה משהו וליכא לאוקמי בה טעמא וכתב הרא"ש אבל רבינו האי והראב"ד ור"ח כתבו דכשיש בו אורך ד"א אע"פ שאין ברחבו ד"א וסברא דרש"י נ"ל עיקר עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפט"ו וכתב הריטב"א אדם עשוי להסתפק סאתים מים פי' וכי מסתפק טפי מילתא דלא שכיח הוא ולא גזרינן בה אדם רוצה לזלפן פי' דחצר שיש בה ד"א ראויה היא לזילוף מפני שמשתמשין בה דרך כבוד שלא יעלה האבק הילכך אפי' כשנותנן דרך שפיכה וסמוך לר"ה אנן סהדי שאין דעתו אלא שיתפשטו בחצר וימנעו האבק ועוד דשפיכתא לא שכיחא ואין דרך אלא לזלף וכיון דכן לא גזור בה רבנן פחות מכן אין אדם רוצה לזלפן פי' שהרי אינה ראויה לזילוף שאינה ראויה לתשמיש של כבוד וכיון שכן אין מזלפן אלא שופכן במקום שיצאו לחוץ כדי שלא יטנפו חצירו ולפיכך אסרו אפילו לזלפן שם דזילופן מילתא דלא שכיחא היא ומסתמא דעתו שיצאו לחוץ והוי כאילו שופכן ממש כדי שילכו מכחו וכחו כי הא גזרו ופסק הרא"ש כרבי זירא וכן דעת הרשב"א אבל הרמב"ם בפט"ו פסק כרב ואיתא תו בגמ' תנא בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע מ"ט אמר רבא אדם רוצה שיבלעו המים במקומן א"ל אביי והרי שופכין וכו' א"ל התם למאי ניחוש לה אי משום קילקול חצירו הא מיקלקלא וקיימא ואי משום גזירה שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים סתם צינורות מקלחין מים ופירש"י בד"א. דצריך עוקא שיבלעו במקומם וכא איכפת ליה דליפקו דבלאו הכי צינורו מטונפת ועומדת מפני הגשמים התם בימות הגשמים למאי ניחוש אי משום דניחא ליה דליפקו משום קילקול חצירו הא מיקלקלא וקיימא אי משום שלא יאמרו ואתי למעבד בימות החמה א"כ אתי למימר שרי לזרוק בהדיא לרשות הרבים דמה לי בצינור ומה לי בר"ה ממש האי נמי להכי מכוין להא ליכא למיחש דסתם צינורות בימות הגשמים מקלחין הם ואמרי מי גשמים נינהו אבל גבי ביב בימות החמה אע"ג דיש בו שיעור ואדם רוצה שיבלעו במקומם איכא למיחש שמא יאמרו וכתב הריטב"א הא דאמרינן דסתם צינורות מקלחים מים פירוש שמקלחים הם מפני הגשמים שאפילו שלא בשעת הגשמים מתמצין והולכין אחר הגשמים. ואיתא תו בגמרא שם אר"נ בימות הגשמים עוקא מחזיק סאתים נותנין לו סאתים מחזיק סאה נותנין לו סאה בימות החמה מחזיק סאתים נותנין לו סאתים סאה אין נותנין לו כל עיקר בימות החמה נמי מחזיק סאה ניתיב ליה סאה גזירה דילמא אתי ליתן סאתים א"ה בימות הגשמים נמי לגזור התם למאי ניחוש לה אי משום קילקול הא מיקלקלא וקיימא אי משום גזירה שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח סתם צינורות מקלחים הם אמר אביי הלכך אפילו כור ואפילו כוריים ופירש"י מחזיק סאה עוקא נותנין לו רשות להסתפק ולשפוך סאה והאי דקאמרינן לעיל שופך ושונה ואינו נמנע ס"ל לרב נחמן בעוקא קטנה ושיעור מדתה קאמר תנא דברייתא דשרי התם למאי ניחוש לה א"נ אתי למיתב סאתים לא איכפת לן דהא הוא גופיה לא יליף מינה חורבא למימרא כי היכי דשרי ליה לשפוך בעוקא זו כדי לצאת לחוץ ה"נ שרי למשדינהו לבראי דהא לא מיקיימא מחשבתו ולא ניחא ליה דליפקו מים דהא חצירו מיקלקלא וקיימא ואי משום שמא יאמרו הרואים הרי צינורו של פלוני וכו' וסבורים שהוא מתכוין לכך סתם צינורות וכו' ומיהו לכתחלה לא שרינן ליה טפי משיעורא אמר אביי הלכך כיון דליכא למיחש למידי אפילו כור וכוריים קא שרי תנא דברייתא עכ"ל ודעת הרמב"ם בפט"ו דאביי אעוקא סאתים בימות הגשמים קאי אבל כל שפחותה מסאתים בימות הגשמים שופכין לתוכה מילואה ובימות החמה אין נותנין לה כל עיקר אבל הרא"ש כתב דאביי קאי אהא דקאמר בימות הגשמים נמי בבית סאה לגזור דילמא אתי למעבד בה סאתים ושני דבימות הגשמים ליכא למיגזר ועלה קאמר אביי כיון דליכא למיגזר אפילו כור וכוריים שרי ליתן בבית סאה וליכא לפרושי דאביי בעוקא בית סאתים קאמר דהא רב נחמן גופיה אפילו כור וכוריים שרי דהא קאמר מחזקת סאתים נותנין לו סאתים ע"כ סאתים לאו דוקא דה"ה טובא דאי בית סאתים דוקא אם כן אין חילוק בין בית סאתים לבית סאה ולתרווייהו אין שופכין אלא שיעור העוקא ואמאי נקט מחזקת סאתים הלכך אבית סאה קאי דקאמר דבימות הגשמים נותן בה אפילו כוריים כיון דליכא למיחש למידי מסתברא אפילו בלא עוקא נמי כיון דליכא למיחש למידי דבית סאה לא מעלה ולא מוריד דאין זה שיעור שנתנו חכמים לעוקא והלכתא כאביי דבתרא הוא ומסתבר טעמיה עכ"ל ולזה נוטים דברי הרשב"א שכתב ה"ה בפט"ו ודברי רבינו בכל דינים אלו כשיטת הרא"ש ז"ל. ומדברי רבינו נראה שהוא סובר דלהרא"ש בימות החמה נהי בעוקא בית סאתים שופכין לה אפילו כוריים דאם לא כן כי היכי דבית סאה אסור לשפוך לתוכה כלל משום דלמא אתי ליתן סאתים בבית סאתים לא ניתיב לה כל עיקר גזירה דילמא אתי למיתן לה ג' או ד' סאין אלא ודאי כל שהוא מכילה סאתים שאדם עשוי להשתמש בכל יום לא גזרינן בה ומותר לשפוך בה כמה שירצה ורב נחמן דאמר בימות החמה מחזקת סאתים נותנין לו סאתים לאו דוקא דאפילו טובא נמי יהבינן ליה אלא דנקט שיעור מה שאדם עשוי להסתפק בכל יום וכן דעת הרשב"א כפי מ"ש ה"ה ואין כן דעת רבינו ירוחם שכתב בחי"ז דבימות החמה צריך עוקא סאתים ולא כתב שיש על זה שום חולק משמע דסבירא ליה דגם הרא"ש ס"ל בהא כרמב"ם בפט"ו שכתב בימות החמה מחזקת סאתים אין שופכין לה אלא סאתים:

חצר ואכסדרה שאין באחד מהם לבד ד"א וכו' פשוט שם במשנה:

ביב שמכוסה ד"א במשך בר"ה משנה שם ר' אליעזר ב"י אומר ביב שהוא קמור ד"א בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת וחכ"א אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך ע"פ הביב אבל שופך הוא לגג והן יורדין לביב ופירש רש"י ביב. חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה והוא קמור במשך ארבע אמות בר"ה קים לן בארבע אמות יש שיעור לבלוע בהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום שופכין לתוכו דתיימי מיא וא"נ לא תיימי דיש בו מים מבע"י כיון דרוב ימות השנה עשוי ליבלע ה"נ כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפי' מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו בר"ה זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן יוצאין ובאין הלכך כי לא מכוין שרי לכתחלה לא ישפוך ע"פ הביב כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך מכאן עד יציאתו מאה אמה ויכולין ליבלע כיון דבגופיה שפיך מקלחי להדיא ובכח לר"ה והרואה אומר ששופכן סמוך ליציאתן ובעי דליפקו כדאמרינן בגמרא גזירה שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת. וכתבו התוס' והרא"ש דלפי' רש"י בטעם ביב שהוא קמור נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' דפחות מכאן לא תיימי מיא כדפירש"י בגמ' גבי חצר ולרשב"ם נראה דטעמא דקמירת ביב משום חשדא וכיון דקמור ד"א בר"ה הרואה מים יוצאין מן הביב אינו סבור שיוצאין מן החצר כיון שרחוק מן החצר ד' אמות ובגמ' משמע כפירש"י ולפרשב"ם סילון שקמור ד' אמות בר"ה שופכין מים בשבת דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי אבל לפי' רש"י שהטעם משום דמיבלעי אסור דבשל עץ לא מיבלעי ומיהו אומר ר"י דאפילו עשוי כעין רצפה של אבנים מיבלעי ושרי ורבינו סתם דבריו לדעת רש"י וברייתא שכתבתי בסמוך דקתני בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע כתבו התוספות והרא"ש בשם רבינו תם דקאי אהא דתנן לא ישפוך ע"פ הביב וגריס ואלא למאי ניחוש לה אי משום קילקול חצירו וכו' ולא כמו שכתוב בספרים אלא התם ולדעתם שפוסקים כראב"י לא נפקא לן מידי מהאי ברייתא דאליבא דחכמים היא ולא קי"ל כוותייהו אלא בכל זמן מותר לשפוך ע"פ הביב אבל הרמב"ם בפט"ו מהלכות שבת פסק כחכמים ונראה מדבריו שם שהוא מפרש כפר"ת ומיהו כתב שם היה שופך ע"פ הביב והמים יוצאים לכרמלית ה"ז מותר ואפילו בימות החמה שלא גזרו על כחו בכרמלית וכתב ה"ה זה למד רבינו ממה שאמרו בהזורק גבי ספינה כחו בכרמלית לא גזרו ודע שה"ה לחצר שאם היא סמוכה לכרמלית אפילו היא קטנה הרבה אינה צריכה עוקא אפילו בימות החמה ולזה הסכים הרשב"א וכן דעת הרמב"ם ז"ל שהזכיר ר"ה גבי חצר ופשוט הוא שכך הוא דעתו ועיקר עכ"ל. אבל התוס' כתבו בסוף כיצד משתתפין ל"ש אלא שלא עירבו וכו' ואע"ג דהוי חצר שאינה מעורבת מ"מ לא אסרו חכמים כאן אלא בכרמלית כעין שפירש לעיל אבל בחצר שאינה מעורבת לא אסרו כלל וכן פסק ר' שמואל דמותר לשפוך מים אע"פ שהולכים מרשות לרשות אחרת שאינה מעורבת דמרשות לרשות לא בעי קמירה וכתבוהו הגהות בפט"ו מה"ש בשם סמ"ג וגם הרא"ש כתב בס"פ כיצד משתתפין ומשמע דלא שרי אלא מחצר לחצר שאינה מעורבת והוא שאינו שופך ע"פ הביב אבל מחצר לכרמלית אע"פ ששופך רחוק מפי הביב אסור ואולי יפרשו דהא דאמרינן כחו בכרמלית לא גזרו דוקא גבי ספינה הוא דאמר הכי וכי היכי דאקילו בה לענין זיז וכמ"ש בסי' שנ"ה אבל בשאר דוכתי לא אקילו ובפרק הזורק במרדכי כתב בשם הר"ם דדוקא במים דלא אתי למיחלף בר"ה דהא ליכא ר"ה לא גזור אבל בעיר אפי' כרמלית גזרו רבנן אטו ר"ה וגם סמ"ק בסימן ס"ה מל"ת כתב וז"ל בפ' הזורק אמרינן דשופכין דספינה שופכין אותן על דופני הספינה והם יורדים לים דכחו בכרמלית לא גזרו מכאן פוסק רבינו משה שאם היה שופך ע"פ הביב והמים יוצאין לכרמלית הרי זה מותר אפילו בימות החמה ורבינו יעקב מחלק דשאני ספינה דאין דרכה להיות אצל ר"ה ואין שייך לגזור בה כ"כ כמו בבית: מצאתי כתוב בתשובת הר"ם על אבן שוקת ששופכין בה ברה"י והמים מקלחין לר"ה אם אינו מכוסה ד"א בר"ה אסור כדתנן ביב שהוא קמור וכו' ואע"ג שאין לנו עתה ר"ה וכל רחובות שלנו כרמלית הן ואם כן היה לנו להתיר דכחו בכרמלית לא גזרו כדאיתא בהזורק הא ליתא דהתם דספינה בים או בנהר דלא אתי למיחלף בר"ה אבל בעיר אפי' בכרמלית לא דגזרו אטו ר"ה כדמשני בס"פ כיצד משתתפין ל"ש אלא למלאות אבל לשפוך אסור ולאיכא דאמרי אפילו לשפוך והלכה כאיכא דאמרי דבשל סופרים הלך אחר המיקל אפ"ה אסור דשאני התם שאינו מתכוין שיצא לחוץ אבל הכא מתכוין להוציא עכ"ל והמרדכי הביאו בהזורק תנן תו במתניתין וכן ב' דיוטאו' זו כנגד זו מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו עוקא את שעשו עוקא מותרים ואת שלא עשו עוקא אסורין וכתב ה"ר יהונתן למי שגרס וכן מתפרש הכי כי על ענין צירוף קאי דקאמר לעיל מינה החצר והאכשדרה מצטרפין זה עם זה וקאמר כמו כן דב' דיוטאות שלפני עלייה ופתח אחד של עלייה סתומה אל הדיוטא האחת ופתחה השנייה פחותה אל הדיוטא השניה ובשתיהם ד"א נמצא שיש לעלייה ההיא ד"א ריוח מלמטה אף ע"פ שאינה במקום אחד אלא בב' מקומות קמ"ל מתניתין זו דמצטרפין כיון שהם זו כנגד זו ואינם זו למעלה מזו והן סמוכות זו לזו הרי הן כדיוטא אחת ושופכין בהם בשבת וא"צ לעוקא כלל והדיוטאות הללו יש על התקרה מעזיבה רבה שמתבלע בהם המים כמו בחצר אבל אם אינם זו כנגד זו או שהם זו למעלה מזו או שתיהן רחוקות ד' טפחים זו מזו אינם מצטרפות אע"פ שיש בין שתיהם ריוח ד"א לפי שאין תשמישתן נוחין זו לזו ושמא כשיצא אל הדיוטא האחרת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לר"ה ומש"ה מצרכינן להו עוקא כגון עריבה מעץ או גסטרא חבית שנשברה מחזקת סאתים מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו עוקא וכו' עכשיו מדברת המשנה על בני החצר שהיא פחותה מד"א שצריכה עוקא ואם עשה אחת עוקא לתשמיש ביתו והאחת לא עשה את שעשה עוקא מותר ואת שלא עשה עוקא אסור לשפכה בחצר בפתחו והן מתגלגלין ויורדין לעוקת חבירו אבל רש"י נראה דמפרש דב' דיוטאות אמקצתם עשו עוקא דכתיב בתריה קאי ואמרינן בגמ' על מתני' ואמר רבא אפי' עירבו א"ל אביי מ"ט אילימא משום נפישא דמיא והתניא א' לי עוקא וא' לי גיסטרא בריכה ועריבה אע"פ שנתמלאו מים מע"ש שופכים בתוכה מים בשבת אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרים וכי לא עירבו אמאי אסורים אמר רב אשי גזירה דילמא אתי לטלטולי מאני מבית לחצר ופירש"י ואפי' עירבו ב' העליונות דליכא למיחש אי שרינהו להני ע"י עוקא דהנך אתי לאפוקי מאני מן הבתים להורידן לחצר בהדיא עד שפת העוקא ברגליהם וקא מטלטל בחצר דלא מערבי אפ"ה אסור משום נפישא דמיא דיש כאן ד' סאים לב' בתים: גיסטרא כלי חרס שנסדק ונתנו שם חציו לקבל המים להכי נקע גיסטרא דלא חזי לתשמישא אחרינא: בריכה. חריץ רחב כעין ביבר שעושין לדגים: עריבה. ספינה קטנה. ה"ג דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתים להכא. לשפת העוקא לשפוך לתוכה וכ' ה"ר יונתן דאי שרית ליה לשפוך שופכין שלא בתוך ביתו ויתגלגלו וירדו לעוקת חבירו שמא יחוש על קילקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר וישפכם בעוקת חבירו וקא מטלטל מנא דבתים לחצר שאינה מעורבת אבל אם עירבו מותר אע"פ שמסתפקין בין שניהן ד' סאין והעוקא אינה מחזיק אלא סאתים:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

חצר שפחותה מד' אמות וכו' משנה פרק כיצד משתתפין חצר שפחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה עוקא מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין מבפנים בין מבחוץ אלא שמבחוץ צריך לקמור ומבפנים א"צ לקמור ופירש"י עוקא גומא מן הנקב ולמטה שמחזיק סאתים החלל שלה בין מבפנים בין שעשה לעוקא בתוך החצר בין שעשאה בר"ה אלא שמבחוץ צריך לקמור לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור וכתב הריטב"א פירוש לפירושו כי כשהוא בר"ה אם הוא מגולה פעמים שיעלה בקרקעית העוקא טיט ורפש וכיוצא בו ויתמעט גובהו מי' ונמצא שהיא כרמלית ואולי יפחת עד פחות מג' שהוא ר"ה וכי זריק התם הרי הוא שופך מרה"י לכרמלית או לר"ה אבל כשהוא מכוסה כולו מבחוץ ויעשה פיו ברה"י לעולם דינו כרה"י דחורי רה"י הוא וכי שפיך מרה"י לרה"י הוא שפיך וזה הטעם בעצמו פי' הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ם בפט"ו כתב וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקא הזאת בר"ה משמע דלא מיתסר אלא משום חשדא וה"ר יונתן כתב אותה עוקא לאו ר"ה גמורה אלא ככרמלית שהוא עמוק מג' טפחים ורוחבו ד' וכיון דאיכא למיחש נמי לאיסור דרבנן מצרכינן ליה הגשמים ליכא למיגזר ומפרש שם הטעם:

ומ"ש ואפילו הוא אריך וקטין פסק כר' זיר' דטעמ' דד' על ד' הוא משום דתיימי מיא ובאריך נמי תיימי מיא ודלא כרבא דטעמא משום דרוצה לזלפן להרביץ העפר ואריך וקטין אינו ראוי לזילוף. ומ"ש או בימות הגשמים בחצר כל שהוא וכו' מפורש שם בברייתא אליבא דאביי וכמו שפי' הרא"ש:

ביב וכו' ויש בו ד' על ד' או שיעור ד' על ד' כך צריך להיות וכן הוא בספרים המדוייקים ופירוש אפילו אינו מרובע אלא אריך וקטין דטעמא דהיתירא משום דתיימי מיא כפירש"י ולא כפרשב"ם דטעמא משום חשדא וכיון דקמור ד"א במשך בר"ה אע"ג דאין שם ד' על ד' ולא שיעור ד' על ד' ליכא חשדא ושרי אבל לפי' רש"י אסור כיון דלא תיימי מיא בפחו' משיעו' ד' על ד':

ומ"ש ובלבד שיהא של אבני' כן כתבו התוס' וז"ל ולפי' ר"ש סילון שקמור ד' אמות בר"ה שופכין לו מים בשבת אבל לפ"ה דהטעם משום דמיבלעי אסור דבשל עץ לא מיבלעי ומיהו אומר ר"י דאפילו עשוי כעין רצפה של אבנים מיבלעי ושרי עכ"ל ומפרש רבינו דהאי ומיהו אומר ר"י הכי פירושו אע"ג דודאי בשל עץ לא מיבלעי מיהו אומר ר"י דלא מיבעיא בשאינו של עץ דמיבלעי אלא אפי' של אבנים נמי מיבלעי דאל"כ מאי אפילו א"נ אשל חרס קאמר דלא מיבעיא של חרס דמיבלעי אלא אפי' של אבנים אבל של עץ ודאי לא מיבלעי ולכן כתב רבינו דשל עץ לא מיבלעי ושל אבנים מיבלעי אבל העיקר נלפע"ד דהאי ומיהו אומר ר"י לחלוק אתא על מ"ש דבשל עץ לפי' הקונטרס לא מיבלעי ואסור אלא ס"ל לר"י דלא מיבעי' בשל עץ דמיבלעי אלא אפילו של אבן נמי מיבלעי דר"י חולק אפירש"י בפ"ק דגיטין ולעיל סוף סי' של"ז מביא ב"י מחלוקת זו אבל רבינו תופס פירש"י כמ"ש בי"ד סוף סי' רצ"ד לכך כתב בשל עץ. לא מיבלעי ובשל אבן מיבלעי:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב הרמב"ם דגומא חצי אמה על חצי אמה ברום ג' חומשי אמה מחזיק סאתיים:

(ב) ול"נ טעם הכיסוי משום דאסור לעשות תקלת בור ברה"ר:

(ג) וכתב המרדכי שם ריש הזורק דאף בזמן הזה דלית לן רק כרמלית אפ"ה בעיר דשכיחי ר"ה אסור אף בכרמלית ונ"ל דדוקא בעיר אבל מחוץ לעיר שלא שכיחי ר"ה אפילו לדברי מהר"ם דהרי נתבאר לעיל גבי דיני ב"ה בשם מהר"י דאם יש שם קנה או דף דמותר מטעם דכחו בכרמלית לא גזרו ש"מ ואין לחלק בדברי הרמב"ם וא"כ דבריו סותרים אהדדי אלא ע"כ צריכים לחלק כמ"ש וכתב בת"ה סימן ע"ג וע"ד דעיר המוקפת חומה דינה כחצר שאינה מעורבת. ואם המים מקלחין לתוכה מותר לשפוך על הביב או לחצר אף שהוא פחות מד"א ומהרי"ל כתב דדינה ככרמלית אבל אם הצינור למעלה מי' דאז הוא דרך מקום פטור לכ"ע שרי עכ"ל מהרי"ל ובמדדכי ר"פ הדר כ"כ מהר"ם כדברי מהרא"י וע"ל סימן שס"א דכתבתי דברי מהר"ם: