חידושי הרשב"א על הש"ס/עירובין/פרק ח

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פב עמוד א[עריכה]

הודיעוהו ולא הודיעוהו קתני:    פירש הראב"ד ז"ל: דהאי מקשה הוה ס"ד דכל שקיבל עליו דקתני במתניתין היינו שרצה המערב, כלומר: אלו רצה המערב מבעוד יום שילך זה, ילך, ואם לא קבל עליו מבעוד יום, כלומר: שלא גילה דעתו על זה מבעוד יום, לא ילך, משום דאין ברירה ואפילו בדרבנן, וכההיא ברייתא דמייתי לעיל בפרק בכל מערבין (לז, ב) רציתי אלך לא רציתי לא אלך. ומשני דלא קבל, ולא קבל [לאו] המערב קאמר אלא מי שעירב עליו, כלומר: אלו ידע מי שעירב עליו מבעוד יום שזה עירב עליו אע"פ שהמערב עליו לא עירב עליו בפירוש אלא שעירב בסתם על בני עירו, על מי שילך לבית המשתה או לבית האבל ולא ידע שזה הולך שם עד שחשיכה הרי זה עירוב, דבדרבנן יש ברירה, ובלבד אם ידע זה שעירב עליו מבעוד יום וקבל עליו, הא לאו הכי אסור, לפי שאין מערבין לו לאדם עירובי תחומין אלא מדעתו (לעיל פא, ב), משום דחוב הוא לו ואין חבין לו לאדם שלא מדעתו. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

נראה שכך גירסת רש"י ז"ל: איזהו קטן שאינו צריך לאמו כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא אימא גדול נמי קורא הכי, אלא כל שנעור משנתו ואינו קורא אימא אימא:    וה"פ הא קורא אימא קטן צריך לאמו הוא, ואקשינן אימא, כלומר: כל שקורא אימא צריך לאמו קרית ליה, והלא אפילו גדול ממש כשניעור לעתים קורא אימא כשהיא לפניו. אלא כל שאינו קורא אימא אימא, כלומר: שצועק אחריה ואומר אימא אימא שאפילו אינה בפניו הוא צועק אימא אימא, שאין זה דרכו של גדול אלא הקטנים הצריכין לאמן. ומקצת ספרים ראיתי שכתוב בהן איזהו קטן שאינו צריך לאמו כל שניעור משנתו וקורא אימא אימא, גדול נמי הכי קרי, אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא. ונראה פירושה לפי גירסא זו: איזהו קטן שאינו צריך לאמו כל שקורא אימא אימא, ואתמהי' למימרא דכל שהוא גדול יותר הוא קורא אימא אימא, אדרבא אין זה אלא דרך הקטנים וכל שהוא יותר קטן הוא קורא כן, אלא אימא כל שאינו קורא.


דף פב עמוד ב[עריכה]

מערב אדם ע"י בנו ובתו הקטנים:    פירוש: קטנים אלו אפילו קטנים ממש ולא הגדולים הסמוכים על שלחנו בלבד, משום דאפילו הקטנים מערבין עליהם כמו שאמרנו למעלה (בע"א) משום דמצוה לחנכן במצות. ואפשר דאפילו לר' יוחנן דאמר גבי מציאה בפרק קמא דבבא מציעא (יב, ב) גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, הכא מודה דאינו קטן לצאת בעירוב שעירב עליו אביו כל שהוא מוחה ואינו מערב עליו אלא מדעתו, דכיון שהוא גדול ומוחה מחאתו מחאה, ואם עירב עליו אביו ועירב הוא לעצמו אין לך מיחוי גדול מזה, וכדאמרינן חוץ מן האשה מפני שיכולה למחות, טעמא דמחאי הא סתמא נפקא בדבעלה, והא קתני רישא אלא מדעתה, מאי לאו דאמור אין, לא בסתמא, לאפוקי היכא דאמור לא, והא כולן שעירבו ועירב רבן עליהן דסתמא הוא וקתני חוץ מן האשה מפני שיש לה למחות, אמר רבא כיון שעירבה אין לך מיחוי גדול מזה. ומ"מ שמעינן דאפילו בבנו ובתו הגדולים כל שלא מיחו אם עירב עליהן אביהן יוצאין בעירובו משום דדעתן סמוכה על דעת האב ורוצין מן הסתם במה שהוא רוצה עד שימחו.

ושמעינן נמי מהכא דאע"ג דאמרינן (בביצה לז, ב) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, עבדו ושפחתו הכנענים אינן כרגלי הבעלים אלא צריכין הן עירוב לעצמן, ומיהו כל שעירב רבן עליהן יוצאין בעירובו ואין יכולים למחות.

מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול:    הא מתני' כולה תנינא לה חדא זימנא במסכת כלים בפרק כל כלי בעלי בתים (פי"ז, מי"א), גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם ומייתינן לה לעיל בפרק בכל מערבין (ל, ב), והכי תני לה התם, יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה ומלא חפניו קטורת והשותה מלא לוגמיו ביום הכיפורים ובמזון שתי סעודות לעירוב ר' מאיר אומר מזונו לחול ולא לשבת וכו'. ופרישנא בפרק בכל מערבין דהכל מה שהוא אדם דקתני גבי עירוב לקולא קאמר, ואחולה וזקן קאי, אבל רעבתן בטלה דעתו אצל כל אדם, ואין משערין לו אלא בבינונית של כל אדם, וכדתני ר' שמעון בן אלעזר מערבין לזקן ולחולה כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם. ולפי זה יש לפרש דר' מאיר ור' יהודה בחולה וזקן קא מיירי, וארישא דהכל לפי מה שהוא אדם קיימי, ולומר מזונו לחולה כיצד משערין לו, ר' מאיר אומר מזונו לחול ור' יהודה אומר מזונו לשבת. וכי קא מיבעי לן בגמרא כמה מזון שתי סעודות ברעבתן קא מיבעי להו, דמשערינן לו בבינונית של כל אדם. והא דאמר ליה ר' יוסף לרב יוסף בריה דרבא אבוך כמאן סבירא ליה, בחולה וזקן קא מיבעי ליה, ואמר ליה כר' מאיר. ויש לפרש דר' מאיר ור' יהודה ארעבתן קיימי דמשערינן לו בבינונית של כל אדם, דר' מאיר סבר כי משערין לו בבינונית של כל אדם במזונו של אדם בחול משערין לו, ור' יהודה סבר במזונו של שבת, והראשון נראה לי עיקר.

אלא אמר רב חסדא צא מהן מחצה לחנוני:    פירוש: אלא כאידך דאמר רב חסדא, דרב חסדא לא מהדר הדר ביה מקמייתא דתרווייהו ודאי אמרינהו. ותדע לך מדאקשינן בסמוך דרב חסדא אדרב חסדא, ופרקינן להו הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי. ומסתברא דלגבי עירוב קיימא לן כדברי המיקל ויהיב תשע סעודות לקבא. והרב אלפאסי ז"ל כתב כמאן דאמר שמונה, ונתן בו שיעור דהוויין משקל כל סעודה חמשים זוז קמח.


דף פג עמוד ב[עריכה]

מתני' הכי גרסינן: אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו:    כלומר: שלא עירבו אלו עם אלו, אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן, ובני מרפסת גבוהין מן החצר עשרה ויורדין אל החצר דרך סולם ואין אוסרין על בני החצר להשתמש בחצר, דסולם תורת פתח עליו ותורת מחיצה עליו וזה וזה להקל וכדאמרינן לעיל בפרק כיצד מעברין (נט, ב) גבי עיר של יחיד.

כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת:    כלומר: לבני עליות שבמרפסת ולא לבתים שבחצר, אבל מן המרפסת והחצר עצמן מותר להשתמש מזו לזו וכר' שמעון דאמר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות ומרפסות הכל רשות אחד.

וא"ת אפילו בשגבוה המרפסת מן החצר עשרה למה אין אוסרין בני החצר על בני עליות של המרפסת להשתמש במרפסת, ובני עליות על בני החצר להשתמש בחצר, כיון שבאים אלו על אלו דרך סולמות, דהא אמרינן בגמרא (פד, ב) גבי שתי גזוזטראות דכשבאין בני התחתונה דרך עליונה למלאת שאוסרת התחתונה על העליונה. תירצו בתוספות דהתם בשעשו מחיצה בשותפות וכדמפרש עלה בשלהי פירקין (פח, א), אבל הכא הסולם והעמוד והבאר שבחצר בלבד הוא שמשותפין לבני חצר ולבני מרפסת, ולפיכך אוסרין זה על זה בהן. אבל המרפסת של בני העליות והחצר לבני החצר, וכיון שגבוהין זה מזה עשרה אינן אוסרין זה על זה דרך סולם. והיינו נמי דאפילו לרב דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורין, אין בני החצר אוסרין המרפסת לבני העליות אף ע"פ שלזה בשלשול ולזה בזריקה, לפי שהמרפסת של בני העליות היא ואין זריקת בני החצר אוסרתה עליהן.

גמרא: קא סלקא דעתין מאי מרפסת בני עליה:    כלומר: שהם גבוהים מן המרפסת עשרה אלא שעולין ויורדין מן המרפסת לעליה דרך סולם, ולהכי קרי ליה בני מרפסת משום דקא סלקי במרפסת. ומ"מ אותו תל אינו סמוך למרפסת שתהא המרפסת מפסקת בין התל והעליה, שאילו כן אף בני עליה לא היו יכולים להשתמש בתל אלא בזריקת אויר ושלשול, ואדרבא היה לבני עליה בקשה יותר מבני חצר. ומשום שיכולין להשתמש מן המרפסת עצמה בשלשול על גבי התל אינן אוסרין בכך על בני החצר, דאין המרפסת עצמה אוסרת כיון שאין בה דיורין, והסולם שמן העליות למרפסת תורת מחיצה עליו. אלא הכא בשהעליה יכולה להשתמש ממנה בשלשול על גבי התל דאין המרפסת מפסקת באותו צד, ואפ"ה קרי ליה שפיר מרפסת כיון דסלקי במרפסת ואע"פ שאין משתמשין (כותל) [בתל] דרך מרפסת. כן פירשו בתוס'.


דף פד עמוד א[עריכה]

לאותן הדרים במרפסת:    כלומר: שהבתים פתוחים למרפסת. אבל א"א לפרש הדרים במרפסת ממש, דמרפסת אינה אוסרת וכדתנן לקמן (פה, ב) הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אין עירובו עירוב והדר שם אין אוסר עליו. ואף ע"פ שרש"י ז"ל פירש הדרין במרפסת כגון שיש בה דיורין, לא במרפסת עצמה קאמר אלא דיורין פתוחין לה קאמר. כנ"ל.

מאי לחצר אילימא לחצר דהיתירא האי לזה בזריקה ולזה בזריקה הוא:    כלומר שלזה שבמרפסת הוי בזריקת הפלגה ולזה שבחצר בזריקת גובה, ואפילו לשמואל שניהן אסורין בו.

תינח סלע בור מאי איכא למימר:    וא"ת בור נמי (למרפסת משום ד)הוי לבני מרפסת בשלשול לחודיה ולבני חצר בזריקה ושלשול, והוה ליה אפילו לרב כלזה בפתח ולזה בזריקה וכדאמרינן לקמן (פה, א) גבי שתי גזוזטראות. וי"ל דהתם דיחויא בעלמא הוא דבעינן למימר, דרב נמי אית ליה דאדם אוסר על חברו דרך אויר. אבל במסקנא דאסיקנא דלרב אין אדם אוסר על חברו דרך אויר תו לא אצטרכינן לההוא שינויא, אלא אפילו לזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול כלזה בשלשול ולזה בשלשול דמי ואסור לרב. אי נמי התם בזריקת הפלגה וזריקת גובה וכלזה בזריקת הפלגה וזריקת גובה ושלשול ולזה בשלשול לחודיה נותנין אותו לזה שבשלשול, אבל לזה בזריקת גובה לחודיה ושלשול, אי נמי זריקת הפלגה לחודה ושלשול ולזה בשלשול לחודיה, כלזה בזריקה ולזה בשלשול דמי וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן.

כיון דכי חסרה אסירא כי מליא נמי אסירא. ואסיקנא במליא פירות של תבן שאין ניטלין בשבת:    ואע"ג דאמרינן בפרק חלון (עט, א) דעפר ועתיד לפנותו לא חייץ ולא מבטל חריץ שבין שתי חצרות מלמיהוי מחיצה. אפ"ה הכא דלמעט גובה המרפסת לשוותה כפתח למרפסת, כיון דאינו ניטל בשבת ממעט אע"ג דעתיד לפנותו, כמו כפה ספל דאמרינן לעיל (עז, א) דממעט. כן כתבו בתוספות.


דף פד עמוד ב[עריכה]

גג הסמוך לרשות הרבים צריך סולם קבוע להתירו:    פירש רש"י ז"ל: שאינו מוקף חצר בכל צדדיו אלא צדו אחד רשות הרבים וסתם גג גבוה עשרה טפחים. ויש שם מרפסת דלא גביהא עשרה מרשות הרבים, וממנה עולין לגג, ופחות מעשרה היא לבני רשות הרבים, והגג גם כן תוך עשרה למרפסת, ואע"ג דהגג הוי כפתח למרפסת ואינו כן לבני רשות הרבים, מ"מ כיון שהמרפסת תוך עשרה לרשות הרבים אסרי אהדדי. והלכך אסור להשתמש מן הגג למרפסת דבני רשות הרבים אוסרין על המרפסת, אלא אם כן עשו סולם קבוע מן הגג לעליה, דאז נראה דסליק לגג מרשות הרבים ואיהו ניחא ליה לאשתמושי ביה, וכגון דמרפסת מגופפת היא למעלה ופתחה בתוך עשר אמות לרשות הרבים, דאי לאו מגופפת היא סביב, כיון דלא גביהה עשרה כרמלית היא וסולם קבוע לא מהני בה דקא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד. ובתוספות הקשו דכיון שעיקר הענין תלוי במרפסת היאך לא הזכירוה בהלכה כלל. ועוד דאי במרפסת מגופפת אפילו אין שם סולם קבוע היאך בני רשות הרבים אוסרין עליה, והלא חצר הפתוחה לרשות הרבים וכן מבוי הסמוך לרשות הרבים אינן נאסרין בכך אלא על ידי פרצה. ותירצו הם ז"ל בזו דשאני חצר ומבוי דכיון שמשתמשין בהן תדיר מן הדיורין הפתוחין להן אין כח [בני] רשות הרבים אוסרתן בלא פרצה, אבל גג גריע טפי תשמישתיה וכל שהוא למרפסת בתוך עשרה ואין שם סולם קבוע, בני רשות הרבים אוסרין עליה. אבל כשיש שם סולם קבוע נמצא תשמיש הגג תשמיש תדיר לחצר ואין [בני] רשות הרבים אוסרין עליה.


דף פה עמוד א[עריכה]

בור שבין שתי חצרות ומופלגת מכותל זה ארבעה וכו':    יש מי שפירשה: בבור שעשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, וכאותה ששנינו במשנתינו (להלן פו, א) בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים. ודוקא במופלגת ארבעה דאיכא אויר חשוב בין הבור והכותל הוא שצריך זיז להתירו, הא פחות מארבעה אינו חשוב ואינו אוסר דרך אותו אויר. והיינו דרב יהודה דאמר אפילו קניא, כלומר: שאם מיעט את האויר בקנה אחד ממלא משם לפי שלא נשאר בינו ובין הכותל מקום ארבעה.

ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דאם איתא דדוקא כשנחלק במחיצה, לא הוה שתיק רב יהודה מיניה כיון שאי אפשר לזיז להתירו אלא דוקא בשעשו לה מחיצה. ובשלמא אם נאמרה בגמרא אחר משנת בור שבין שתי חצרות, הייתי אומר דעל אותה משנה נאמרה בגמרא, ודבר למד מענינו הוא דבמחיצה קאמר. אבל השתא על כרחין לא אפשר בלאו הכין צריך שיזכיר בפירוש שעשו לה מחיצה גבוה י' טפחים. ועוד דהא דר"י דאמר אפילו קניא משמע ודאי דהאי קניא לאו משום מיעט הוא, דאי לא הו"ל למימר ורב יהודה אמר אם מיעטו בקניא שרי דהאי אפילו ההיכא קאי.

ורש"י ז"ל פירש: שאינו מוחלק במחיצה וכגון שהבור במבוי קטן ואין דיורין פתוחין באותו הפסק, זה מוציא זיז וממלא וזה מוציא זיז וממלא, דכיון דמופלגת ארבעה לא שלטי ביה לאסור זה על זה, דאין תשמישן אלא דרך אויר. דבשלמא אלו לא היתה מופלגת ארבעה היו שתי הרשויות שולטות בה והיתה צריכה מחיצה, כאותה ששנינו (שם) בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, אבל במופלגת לא שלטי בה לאסור. ואי משום שיהא רשות לשניהם במבוי נמי ליכא שאין דיורין פתוחין לו. ובדין היה שאפילו זיז לא היה צריך אלא להיכירא בעלמא שלא ישתמשו בחצר אחרת של שנים בלא עירוב. וכההיא דספינה שבים דסוף פרק הזורק (שבת ק, ב) דאמר רב הונא מוציא זיז כל שהוא וממלא, וקא מפרש התם דזיז משום היכירא בעלמא, והכא נמי דכוותה הוא.

וזיז כל שהוא דקאמר יש לי לומר דדוקא כל שהוא קאמר, כלומר: שאין בו ארבעה על ארבעה, הא בשיש בו ארבעה על ארבעה הרי הוא כחלון גופיה דאף הוא רשות היחיד הוא. ואי נמי איכא למימר נמי דכיון דמדינא זיז נמי לא בעי אלא להיכירא בעלמא, אף בזיז ארבעה איכא היכירא, דכיון דחזו דלא ממלא מן החלון אלא ע"י זיז, מידע ידעי דלהיכירא בעלמא הוא דעבדינן. והראשון נראה לי עיקר מדלא קאמר זה מוציא אפילו זיז כל שהוא וזה מוציא אפילו זיז כל שהוא.

ורב יהודה דידיה אמר אפילו קניא:    אסיקנא דרב יהודה טעמא דשמואל אתא לאשמועינן, דלאו דוקא זיז אלא אפילו קניא, דאפילו בקניא איכא היכירא. והא דאצטריך רב יהודה לאשמועינן אף ע"ג דשמואל גופיה אמר זיז כל שהוא, משום דאיכא כל שהוא דלאו דוקא אלא לאפוקי משיעורא רבה, וכאותה שאמרו בפרק חלון (פ, א) מאי כל שהוא טפח. והכא נמי הוה אמינא דכל שהוא טפח ולאפוקי זיז ארבעה, קמ"ל דכל שהוא אפילו קניא. כנ"ל.

ואסיקנא: דטעמא דשמואל משום דסבירא ליה דאדם אוסר על חברו דרך אויר. ורב פליג עליה וסבירא ליה דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר. ואפילו זיז ואפילו קנה לא צריך. וקשיא לי והא אף ע"פ שמופלגת מכותל זה בארבעה ומכותל זה בארבעה ושניהם משתמשים בה דרך זריקה, ליסרו אהדדי לכ"ע, דהא כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורוחב ארבעה שניהן אסורין בו, ואע"פ שאין משתמשין בו אלא דרך זריקה. וי"ל דשאני התם דכיון שהדיורין פתוחין שם ואויר חצרם ממש הוא ששולט בו בכי הא לכולי עלמא אסור. וא"ת א"כ מאי קא מקשה לרב מההיא שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים, דילמא שאני התם דבני רשות הרבים מהלכין ממש בתוך הרשות. וי"ל דהתם נמי כיון שאין להם לבני רשות הרבים רשות להניח חפציהם בתוך הרשות הרי זה כתשמיש אויר בלבד. ומיהו אכתי קשיא לי דהא גבי אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו קתני במד"א בסמוכה אבל במופלגת לחצר לא, דאמרינן עלה לעיל (פד, א) מאי לחצר אילימא לחצר ממש דהיתירא לזה בזריקה ולזה בזריקה הוא, אלא לחצר דאסורה, אלמא מילתא פשיטא לכולהו דאע"ג דמופלגת מן המרפסת ארבעה אפ"ה בני המרפסת אוסרין על בני החצר דרך אויר. וראיתי בתוס' למעלה (שם ד"ה הכא) גבי ההיא דמאי לחצר דההוא הכי נמי מסתברא דאמרינן התם, היינו דוקא אליבא דשמואל גופיה, משום דס"ל דאדם אוסר על חברו דרך אויר, אבל לרב דאמר אין אדם אוסר דרך אויר ליכא למימר הכי נמי מסתברא, דלדידיה ודאי לחצר דוקא מותרין ולמרפסת אסורין. ועוד יש לי לומר דההוא הכי נמי מסתברא אפילו לרב איתיה, ושני התם דאותו תל ואותו עמוד משותף ממש בין החצר והמרפסת, דאי לא לא אסרי ליה בני מרפסת על בני חצר, וכדאמרינן בשלהי פירקין (פח, א) יש דין גזל בשבת כיצד חורבה מחזיר לבעלים, כלומר: ואין האחרים המשתמשין בחורבה אוסרין אותה בתשמישה על בעל החורבה. אלא ודאי הכא בשעשו בשותפות ומשתמשין הן בחול מן החצר לעמוד, והלכך לאו תשמיש אויר בלחוד הוא אלא תשמיש גמור, וכמו שדחו אותה דגג סמוך לרשות הרבים דילמא כרב פפא דאמר כשרבים מכתפין עליו בכומתא וסודרא. 5 ואמר רב הונא אמר רב לא שנו אלא בסמוכה אב במופלגת אפילו גבוה עשרה טפחים עליונה מותרת. נראה דלא גריס רש"י אפילו גבוה עשרה טפחים, אלא נראה דהכי גריס: אבל במופלגת עליונה מותרת ודילמא שאני התם דכיון שלזה בשלשול ולזה בזריקה ושלשול. פירש רש"י ז"ל: כיון דלעליונה בשלשול ולתחתונה בזריקת הפלגה וזריקת גובה ושלשול כלזה בפתח ולזה בזריקה דמי, אבל בזריקת גובה ושלשול אי נמי בזריקת הפלגה ושלשול ולזה בשלשול אפילו לרב אסור. והיינו (נמי) דכי אקשינן [נמי] לר' אלעזר (בע"ב) מההיא דשלש חורבות והא מר הוא דאמר לזה בזריקה ולזה בשלשול שתיהן אסורות לא פריך ליה כיון שלזה בזריקת הפלגה ושלשול ולזה בשלשול כלזה בזריקה ולזה בפתח דמו. וקשיא לי דהא קתני אלא א"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה ובין מלמטה, ובשלמא בשעשו לה מלמעלה איכא זריקת גובה וזריקת הפלגה, אבל עשו לה מלמטה מאי זריקת גובה איכא. וי"ל דלהאי אוקימתא לא קאי רב אלא בשעשו לה מלמעלה, אבל למסקנא דאסיקנא דרב סבירא ליה דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר, קאי בין אלמעלה בין אלמטה.


דף פה עמוד ב[עריכה]

והא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שתיהן אסורות:    תמיהה לי מאי שלשול דקאמר והאמר רב זה משתמש בסמוך לו ע"י זריקה וזה בזריקה קאמר, ועדיפא מיניה הוה ליה לאקשויי והא לזה בזריקה ולזה בזריקה הוא ושניהן אסורין לכ"ע. וניחא לי דהכי קאמר ליה אפילו תמצא לומר דזריקה דהאי זריקה בנחת וזריקה דהא בקשה, אפילו הכי לא עדיף מלזה בשלשול ולזה בזריקה דשניהם אסורין למר.

ושני ליה: מי סברת דעבידא כשורה לא דעבידן כחצובא. כזה: והחורבה האמצעית משותפת בין שניהם הרי ראובן שבבית הצפוני משתמש מביתו דרך זריקה לחורבה שכנגדו בצד ימין, ואף ע"פ שאי אפשר לו להשתמש שם אלא דרך אויר החורבה האמצעית שהיא אסורה לשניהם, אפילו הכי שרי משום דס"ל דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר. וכן נמי שמעון בחורבה שבצד שמאל.

וקשיא לי א"כ אפילו ראובן משתמש בחורבה שבצד שמאל ושמעון משתמש בחורבה שבצד ימין, לפי שאין אחד משתמש שם אלא דרך אויר, ואין אדם אוסר על חברו דרך אויר, דומיא דבור מופלגת מכותל זה בארבעה ומכותל זה בארבעה, דשרי לרב אפילו בלא זיז ובלא קנה. וי"ל דמיירי כשחורבה שבימין מיוחדת לראובן ושל שמאל מיוחדת לשמעון, ולא אמר רב שאין אדם אוסר דרך אויר אלא באויר משותף, כההיא דבור וחורבה אמצעית ואויר רשות הרבים, אבל באויר דמיוחד לאחד מהם ודאי אוסר אפילו לרב. כנ"ל.

שלש חורבות אלו:    פירש רש"י ז"ל: שהן של בעלי בתים אלו. משמע מתוך דבריו שאלו היו של בעלים אחרים היו שניהם אסורין בהן, דאף ע"ג דחורבה אינה אוסרת מ"מ אסורה היא. והכין ודאי מכרעא פשטה דההיא דפרק הדר (עד, א) גבי מבוי דאמרינן ר' יוחנן אמר אפילו חצר אחת וחורבה אחת, ואמרינן עלה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דלא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר, הכא נמי לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחורבה. אלמא אסור לעיולי מאני דבתים לחורבה של חברו. וכן דעת הראב"ד ז"ל וכמו שכתב גבי מי שהניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו. אבל בתוספות אמרו דמסתברא דכל שאינו אוסר אינו אסור, וההיא דפרק הדר בשבית הבעלים פתוח לחורבה. וא"ת א"כ תיפוק ליה משום בית והיינו דשמואל דאמר אפילו חצר אחד ובית אחד. י"ל בשהיה הבית פתוח מצד אחד לרשות הרבים או למבוי אחר ואינו רגיל לצאת בפתח שבחורבה. וכן ודאי נראה לי מתוך הירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם ר' אלעזר בשם רב הושעיא היו שלש זה משתמש בחורבה דרך פתחו וזה משתמש בחורבה דרך פתחו והאמצעית אסורה, אימתי, בזמן שהאמצעית של שניהן אבל אם היתה האמצעית של אחד מן השוק זה משתמש באחד וזה משתמש בשתים ע"כ. ומכל מקום מהא דאמרינן בשלהי פרק הדר (עה, ב) עשרה בתים זה לפנים מזה אינו נותן עירוב אלא הפנימי בלבד, כלומר: ועל ידי עירוב של פנימי משתמשין בכל העשרה בתים, אין להביא ראיה דכל שאינו אוסר אינו אסור. דשאני התם דכיון דבית שער לפנימי ופנימי נתן את העירוב הרי זה כאלו נתנו כולן את העירוב ועל ידי העירוב הוא שהותרו לכולן.

לימא שמואל לית ליה דרב דימי דכי אתא רב דימי אמר וכו':    פירש רש"י ז"ל: משום דתשמיש מקום שאין בו ארבעה על ארבעה הוי תשמישו גרוע ומותר לזה ולזה, ותשמיש שבזריקת אויר נמי תשמיש גרוע הוא ושרי. ופריק: כי אמר שמואל ברשויות דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואע"ג דרב נמי אית ליה בריש פרק חלון (עז, א) כי האי סברא דרב דימי ברשויות דאורייתא אבל ברשויות דרבנן לא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. הא דשמואל עדיפא מדרב. דאלו רב לא קאמר אלא שלא להשתמש בו ממש אבל בתשמיש אויר כי הא לא גזרו.

והא איתמר שני גגין בשני צידי רשות הרבים אמר רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר:    וקס"ד משום דאויר רשות הרבים אוסר עליו הוא ואע"פ שזורק למעלה מעשרה טפחים. ושני ליה דלאו משום איסור האויר הוא אלא בדמדלי חד ומתתי חד דגזרינן דילמא מיגרר ואתי לאתויי, הא בשוין שרי. וכתב הראב"ד ז"ל: דבגגין משופעין אפילו שוין זה כנגד זה אסור דמשופעין עביד לאגרורי. ודוקא בכלים שאינן נשברין אבל בכלים הנשברין ככלי חרס דליכא למיחש להכי דאי נפלי מתברי ולא אתי לאיתויי, אפילו רב שרי וכאותה שאמרו לקמן בפרק המוציא תפלין (צח, ב) גבי זיז. ומיהו דשמואל אדשמואל לא קשיא וכטעמא דשנו לעיל לא אחמיר אלא ברשויות דרבנן ולא ברשויות דאורייתא. כן פירש רש"י ז"ל.

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרב דאמר דאין אדם אוסר על חברו דרך אויר. והלכך בלא זיז ובלא קנה שרי, וזה ממלא מחלונו וזה ממלא מחלונו. ולענין שלשול וזריקה קיימא לן כרב דאמר כל לזה בשלשול ולזה בזריקה כלזה בזריקה ולזה בזריקה ושניהם אסורין. ואפילו לזה בשלשול ולזה בזריקת הפלגה ושלשול. אבל לזה בזריקת הפלגה וזריקת גובה ושלשול ולזה בשלשול כלזה בפתח ולזה בשלשול דמי, כפי פירושו של רש"י ז"ל.

תוספתא (פ"ח, ה"ב): שלש (דירות) [דיוטות] זו למעלה מזו וזו למעלה מזו והעליונה והתחתונה של א' והאמצעית של אחר לא ישלשל מן התחתונה לעליונה דרך אמצעית שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות, אבל משלשל הוא מן העליונה לתחתונה שלא בדרך האמצעית. משלשל אדם קדרה של בשר ונותנה על גבי הזיז שרחב ארבעה טפחים. היתה חלון באמצע ארבעה על ארבעה טפחים אסור שאין משלשלין מרשות לרשות דרך רשות.

ולענין רשות גגין בשני רשויות הרבים, כל שהן שוין ואינן משופעין מותר לזרוק מזה לזה אם הם שלו, ואפילו אינן זה כנגד זה, ואפילו היו שניהם בדיוטא אחת כגון ששניהם לארך רשות הרבים. והוא הדין להושיט מזה לזה בשהן בשתי דיוטות. ומה ששנינו בפרק הזורק (צו, א) המושיט פטור דמשמע פטור אבל אסור, התם כשהם של שנים ומשום שהוא מעביר את הרשויות, אבל בששניהם שלו מותר. והכין איתא התם במקומה בפרק הזורק.

בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום:    כבר כתבתיה בפרק הדר (עג, ב ד"ה כאן במסובין) בסייעתא דשמיא.


דף פו עמוד א[עריכה]

גמרא: אמר רב הלכה כר' שמעון ודוקא בתו אבל בנו לא:    כלומר: דאינו מסיעה מלבו. יש מי שאומר שאם נמלך וחזר לביתו באמצע שבת שאוסר, והביא ראיה מגוי דכי ליתיה לא אסר וכי איתיה בשבת אוסר. ועוד ממבטל רשות דקיימא לן שאם הוציא במזיד שאוסר. והראב"ד ז"ל אומר שאינו אוסר, ואינו דומה לגוי דהתם משום דליתיה הוא דלא אסר ולא משום שהסיעה מלבו, והלכך כי איתיה ואפילו אתי באמצע שבת אוסר. וכן נמי מבטל כיון שחזר והוציא במזיד הרי נתגלה שלא הסיע דירתו מלבו, והלכך הוציא במזיד קודם שהחזיקו בני החצר בחצר מאי דיהיב שקיל. וכן ודאי נראין הדברים.

ולענין גוי, נראה דאפילו ר' יוסי לא אסר אלא היכא דאיתיה אי נמי דאתי ביומיה. דהא לכ"ע משמע דדירת גוי אינה אלא כדיר של בהמה, וכי איתיה לא אסר מדינא אלא משום גזירה, כי ליתיה לא אסר אלא אי אתי ביומיה וכדאמרינן לעיל בריש פרק הדר (סב, ב) לר' מאיר והוא הדין לר' יוסי. ואיכא למימר דקיימא לן כר' יהודה דאמר דאפילו בגוי לא אסר ואפילו מצי למיתיה ביומיה וכדאמר שמואל (פא, ב) כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו ור' יהושע בן לוי דאמר (מו, א) הלכה כדברי המיקל בעירוב. ואע"ג דקיימא לן דאמר ר' יוחנן ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, ה"ל ר' יוחנן יחיד לגבי ר' יהושע בן לוי לית הלכתא כר' יוחנן כדעת רבותנו הצרפתים ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' עירובין הי"ג) פסק הלכה כר' יוסי, וזה כדעת הגאונים ז"ל שפוסקים הלכה כר' יוחנן ואפילו לגבי ר' יהושע בן לוי ואפילו קאי שמואל כר' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן. וכלליה דר' יוחנן אפילו בעירובין איתיה כדמוכח בהדיא בפרק מי שהוציאוהו (מז, א).

ומיהו תמיה לי דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואפילו הכי קיימא לן כר' שמעון משום דפסק רב הלכה כוותיה, ולא מסתר כלליה דר' יוחנן בהכי דהיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר וכדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו. והכא נמי דפסקי ר' יהושע בן לוי ושמואל בהדיא הלכה כר' יהודה מאי שנא. ופסק הראשון נראה לי עיקר.

גמרא: אמר רב הונא למטה למטה ממש:    כלומר: סמוך למים ואע"פ שאין המחיצה משוקעת במים כלל.

למעלה למעלה ממש:    כלומר: תוך אוגנו ואע"פ שאין המחיצה נוגעת במים אלא הרי היא רחוקה מן המים הרבה, ובלבד שתהא בתוך חללו של בור. לאפוקי מדר' יהודה דאמר אפילו כותל שביניהם. ורשב"ג לא נחלק עם ת"ק, אלא הכי קאמר: דבר זה מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא, שבית שמאי אומרים למטה ובית הלל אומרים למעלה, וקסבר רב הונא דקל הקלו חכמים במים דכל שיש היכר מחיצה בין מלמעלה בין מלמטה התירו, ואפילו אזיל דלי וממלא משל חבירו.

ורב יהודה אמר למטה למטה מן המים:    כלומר: שתהא כולה משוקעת בתוך המים וטפח ממנה נראה למעלה מן המים. ולמעלה למעלה מן המים ושתהא משוקעת טפח בתוך המים וכדאסקינן בסמוך אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משמיה דר' חייא צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח. ובנותנה למעלה נמי אמרינן תני יעקב קרחאה צריך שישקע ראשי הקנים במים טפח, דקסבר ר' יהודה דתרתי בעינן מחיצה ועוד שלא יהא דלי להדיא ודולה משל חבירו. אלא דבית שמאי בעו היכר המחיצה שתהא תלויה למטה מהמים וטפח ממנה להיכר העומדים מלמעלה, שיהיה בולט ונראה למעלה מן המים. אבל אינו צריך שישקענה עד קרקעית הבור וכדי שלא יתערבו המים מתחת המחיצה. שאילו כן לא היתה שום מחיצה מצלת בכך ואפילו מחיצה של ברזל, כדאמרינן (בפרק קמא) [בפ"ד (מח, א)] גבי חרם שבין שני תחומי שבת, וכל שכן מחיצת הקנים. ועוד שאם כן היכי פסיק ותני דמחיצה עשרה טפחים שהרי אילו היה בור מלא מים ועמוק צריך מחיצה כעומק המים ועוד טפח יתירה, אלא כדאמרן. ובית הלל סגי להו בטפח אחד משוקע בתוך המים כדי למנוע הדלי שלא ידלה להדיא משל חבירו. דלעירובי מיא כי האי שלא ידלה משל חבירו ממש להדיא חיישינן, וכדאמרינן בירושלמי (ה"ו) ר' יעקב בר אידי בשם ר' יהושע בן לוי והוא שתהא מחיצה משוקעת במים כמלואו של דלי. ובטפח סגי ליה.

וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח, היינו שתהא מחיצת עשרה למטה ועוד טפח למעלה. וליעקב קרחאה צריך שתהא מחיצת עשרה למעלה ועוד טפח משוקע בתוך המים. ואינו מחוור בעיני דהא מתניתין מחיצה עשרה קתני ולא מחיצה אחד עשר. והרב אלפאסי ושאר כל המפרשים ז"ל פירשו: תשעה בתוך המים ואחד למעלה, וכן תשעה למעלה ואחד למטה. וכן נראה ונכון.

ואלא הא דאמר רב יהודה קורה ארבעה מתיר בחורבה:    פירש רש"י ז"ל: קורה רחבה ארבעה והיא מוטלת על רחבה מותר לטלטל תחתיה, דאמרינן שני חודיה יורדין וסותמין. ולהכי נקט ארבעה דכי אמרת חודיו יורדין וסותמין יהא בין חלל המחיצה ארבעה דמחיצה העשויה לפחות מחלל ארבעה אינה מחיצה. והקשו עליו בתוספות דמתוך פירושו משמע שאילו לא היו כותלי החורבה נפולות אפילו קורה פחותה מארבעה מתרת, דהא השתא הויא מחיצה לארבעה וליתר מארבעה, וזה אי אפשר, שהרי פחותה מארבעה אינה מתרת בבור. ורש"י ז"ל כן פירש קורה ארבעה מתרת בבור שבין שתי חצרות ונותנה על רחבה באמצע הבור למעלה. ולדבריו למה לי קורה ארבעה כיון דאיכא מחיצות. ועוד מבוי דאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו למה אינו ניתר בקורה, דפי קורה יורד וסותם.

על כן פירשו הם ז"ל: דפי תקרה הוא דיורד וסותם אבל לא פי קורה, ובשיש בה ארבעה על ארבעה חשיבא נמי קורה תקרה, אבל פחות מכאן לא. ואפילו לאביי דאמר בחד מן לישני בפרק קמא (ה, א) דקורה משום מחיצה, לאו מחיצה דאורייתא קאמר, אלא הכי קאמר: כיון דקורה ארבעה הוא מחיצה דאורייתא דפי תקרה יורד וסותם, קורה טפח הואי מחיצה דרבנן, והכין מוכח לקמן בסוף כל גגות (צה, א) גבי ההיא דיתר על כן אמר ר' יהודה.

גם מה שפירש רש"י ז"ל דרב יהודה דאמר קורה ארבעה מתרת בחורבה סבר לה כר' ישמעאל בר' יוסי דאמר מחיצה תלויה מתרת ולית הלכתא כוותיה, אינו מחוור, דע"כ מאן דשרי בקורת חורבה לא מטעם מחיצה תלויה הוא דשרי אלא מטעם פי תקרה, דהא מחיצה ליכא אלא פי תקרה, ובפי תקרה ליכא מאן דפליג אלא שמואל ולא בכל [דוכתא] כדאיתא לקמן בפרק כל גגות (צד, ב). ועוד דבהדיא אמרינן בפרק כל גגות (שם) דרב קאי כרב יהודה באכסדרה בבקעה, ורב לית ליה דר' ישמעאל בר' יוסי כדקאמר בסמוך אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים בלבד.

ורב נחמן אמר רבה בר אבוה קורה ארבעה מתרת במים הא קא אזיל דלי להך גיסא ומייתי:    תמיהה לי מאי קא מקשה מרב נחמן לרב יהודה, דילמא רב יהודה דוקא בחורבה קאמר משום דפי תקרה יורד וסותם, אבל במים דאזיל ודלי להדיא מאידך גיסא לא. וראיתי להראב"ד ז"ל שפירש דרב נחמן לית ליה דרב יהודה אבל רב יהודה אית ליה דרב נחמן. ולא ידעתי מאין. ואולי מדרבה בר אבוה דקשיש מיניה קא מקשה ליה.


דף פו עמוד ב[עריכה]

הכי גריס רש"י ז"ל: אלא קל הוא שהקלו חכמים במים:    ופירש הכי ז"ל: אלא ליתא לדרב יהודה אלא כרב הונא דב"ה למעלה ממש קאמרי, דבהיכר מחיצה סגי. והראב"ד ז"ל גריס ג"כ אלא קל הוא שהקלו חכמים במים, אלא שפירש בענין אחר ואמר: דרב יהודה לא אמר צריך לשקע אלא לרשב"ג, אבל לת"ק דאמר בין מלמטה בין מתוך אוגנו ודאי אין צריך לשקע כלל, דקל הוא שהקלו חכמים דמתניתין במים להתיר אף במחיצה תלויה אפילו אינה מגעת למים, ואפילו אזיל דלי ומייתי מאידך גיסא. ורב נחמן דאמר כתנא קמא וקיימא לן כוותיה והלכך מסקנא דשמעתא כרב הונא רב יהודה הכי ס"ל. והביא הראב"ד ז"ל ראיה מגזוזטרא שהיא על המים דסגי ליה במחיצה עשרה בין מלמעלה בין מלמטה (להלן פז, ב), כלומר: מלמעלה תחת הגזוזטרא ממש, בין מלמטה במים אע"פ שמחיצת העשרה העשויה מלמעלה תחת הגזוזטרא אינה מגעת למים וכ"ש אינה משוקעת. והא מתני' אתיא כרשב"ג אליבא לדעת רב הונא והלכך עבדינן כוותיה. ולפי דבריהם כל היכא דאיכא מחיצה אע"פ שאינה רחבה ארבעה אפילו למעלה ממש מתוך אוגנו, ואי נמי קורה ארבעה דאיכא פי תקרה מותר, ובלבד שיהא ניכר שנעשה בשביל המים, הא לאו הכי לא. והיינו טעמא דגזוזטרא דאף ע"ג דרחבה ארבעה או יותר ואפילו נתונה בקרן זוית שיש לה שתי מחיצות גמורות עד המים ושתים נמי דעריבן, אפילו הכי לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. והיינו טעמא נמי דתנאי דפליגי עליה דר' יהודה ואמרי גבי בור שבין שתי חצרות וגבי אמת המים העוברת בחצר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם.

וכתבו בתוספות דע"ז סומכין העולם שיש להם בתי כסאות על המים ואין המחיצות מגיעות עד המים ששופכין משם בשבת, ומשום דקיי"ל כרב הונא. ואע"ג דאמרינן לקמן (פח, ב) גבי גזוזטרא שהיא למעלה מן המים ועשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים, לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור. לית הלכתא הכין אלא כלישנא בתרא דמסיק אפילו לשפוך, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. זו היא שיטתן של רש"י והראב"ד והר"ז הלוי ז"ל.

אבל הגאונים כולם ז"ל פסקו כרב יהודה דסוגיא דשמעתא כוותיה, דהא רב ור' חייא ודתאני יעקב קרחאה כוותיה קיימי, ולא גרסינן הכא אלא, ולאו למדחייה לדרב יהודה קאמרי. ותדע לך דהא מסייעינן ליה מדרב דאמר אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקלו חכמים במים, ורב כרב יהודה קאי דאמרינן אמר רב יהודה אמר רב צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח. ולמאן דמטי בה משמיה דר' חייא מ"מ כיון דר' חייא ודתאני יעקב קרחאה כוותיה קיימי כוותיה עבדינן. וחכמים הכי קאמרי אלא הא דאמר רב יהודה וכו'. ורב נחמן אמר רבה בר אבוה קורה ארבעה מתרת במים אלמא בהיכר מחיצה בלחוד סגי כרב הונא, דאי כרב יהודה הא בעינן שלא ידלה משל חבירו. והכא אזיל דלי בשל חבירו חוץ לקורה ומייתי. ופרקינן קים להו לרבנן דאין דלי הולך יותר מד'. ואקשינן תו מ"מ תחת הקורה מיהא ערבי מיא [ואזיל דלי] ומייתי. ופרקינן קל הוא שהקלו חכמים במים דכל היכא [דאינו דולה] ממש בשל חבירו ואיכא היכר מחיצה שרי. והלכך קורה ארבעה דאיכא פי תקרה יורד וסותם קים להו לרבנן דאין דלי הולך יותר מד' טפחים, ולא אזיל לאידך גיסא דלחבריה ממש, אע"ג דדלי תחותי קורה לית לן בה, ואפרוקא קמא דאין דלי הולך יותר מד' טפחים סמוך. אבל מחיצה תלויה לעולם אינה מתרת אפילו במים אלא אם משוקעת טפח במים. ואם היא למטה בתוך המים צריך שיהיו ראשי הקנים נראים למעלה מן המים טפח כדי שלא יהא דלי דולה להדיא משל חבירו. ומאי דאמר ליה רב לרב טבלא דמחיצה תלויה מתרת במים, היינו דוקא בכי האי גוונא שראשי הקנים משוקעים במים. זו היא שיטת הרב אלפאסי ור"ח ושאר הגאונים ז"ל. ואם היתה המחיצה התלויה רחבה ארבעה, אע"ג דלא שייך פי תקרה יורד וסותם במחיצה אלא בקרוי, מ"מ כיון דאיכא היכר מחיצה ולא אזיל דלי לאידך גיסא שרי, ולא נחלקו רב יהודה ורב הונא אלא במחיצה שאינה רחבה ארבעה כן נ"ל לפי שיטתן של הגאונים ז"ל.

ומיהו מתניתין דגזוזטרא צריכא עיונא לפי שיטתן, דהא משמע בגמרא לכאורה דמחיצת הגזוזטרא אינה מגעת עד המים וכדמשמע לעיל (פה, א) בשמעתא דבור מופלגת מכותל זה בארבעה. וכן מההוא דר' חנניא בן עקביא דשרי בכוף וגוד. והרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל' שבת הט"ו) כן כתב בגזוזטרא שאם היתה מחיצה עשרה יורדת מן הגזוזטרא כנגד המים רואין אותה כאילו י(ו)רדה ונגעה עד המים, ואע"פ שהוא ז"ל פסק (פ"ג מהל' עירובין הכ"א) במחיצות הבור כרב יהודה דצריך לשקע ראשי הקנים במים טפח. ושמא נאמר שלא הצריך רב יהודה שיקוע אלא בבור וכיוצא בזה שמן המחיצה ולהלן לאחד ומן המחיצה ולצד האחר לאחר וכדי שלא ידלה משל חבירו ממש להדיא. אבל גזוזטרא שעל הים שאפילו חוץ לגזוזטרא יש לבעל הגזוזטרא שותפות [רשות] בו, כיון דאיכא היכר מחיצה שרי אפילו לרב יהודה דהוה ליה כוליה ואפילו מה שחוץ לגזוזטרא כמים שתחת הקורה דעריבי מיא, ואפילו הכי כיון דלא מייחדי לחד מינייהו אלא יד שניהם שוה בהן הקלו בהן חכמים והתירו, והכא נמי דכוותה היא. ולפי זה אף לפי שיטת הגאונים ז"ל יש להתיר אותן בתי כסאות שעל המים, ואע"פ שאין המחיצות מגיעות עד המים, ובלבד שיהו להן מחיצות גבוהות עשרה למטה מהן כנגד המים, וכן למעלה סמוך להן וכנגד המים בין למטה ממש סמוך למים כדעת רב הונא בבור כנ"ל.

פרסו לכתחילה מי שרי:    ומכאן מוכח דאפילו במחיצה המתרת שייך איסור עשיית אהל עראי, ושלא כדברי רש"י ז"ל. וכבר הארכתי בזה בשבת בס"ד בשלהי כתבי הקודש ולעיל בפרק מי שהוציאוהו בשמעתא דנחמיה תלמידך שרוי בצער גמרא פעם אחת לא נכנסו לנמל.

גזוזטרא שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות וכו':    כבר כתבתי למעלה (ד"ה ה"ג רש"י) דאע"ג דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, הכא גבי מים לא שרי אלא א"כ ניכר שנעשית מחיצה בשביל המים. ומיהו איכא למידק דהא גבי גזוזטרא משמע דכולי עלמא מודו בה דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ואפילו ר' יהודה (במשנה לעיל פו, א) דלא בעי מחיצה העשויה לשם מים, מדלא פליג במתניתין בגזוזטרא (להלן פז, ב) כדפליג בבור שבין שתי חצרות ובאמת המים העוברת בחצר (להלן פז א). ולפי דברי רש"י ז"ל שפירש בפירקין (קמא) [תנינא] (כה, ב ד"ה והכא) דעבידא כארזילא שעשויה במדרון, וכן לקמן בשלהי כל גגות (צד, ב) גבי קירויו באלכסון דכל שהוא משופע אין אומרים בו פי תקרה, הכא נמי איכא לאוקומה בגזוזטרא העשויה באלכסון. ושמא כך דרכן לעשותן משופעות. ואי נמי י"ל דגזוזטרא דהכא ודמתני' בשאין פיה חלק אלא פגימות פגימות שאין לומר בה פי תקרה יורד וסותם. וזה רחוק דא"כ לימא הכין וליתני אין ממלאין ממנה אלא א"כ היה פיה חלק או שעשה לה מחיצה גבוה עשרה. ומיהו לפי דברי רת"ם ז"ל שפירש (לעיל כה, א תוס' ד"ה אכסדרא ולהלן צד, א ד"ה בשתי) דאפילו רב דאית ליה פי תקרה יורד וסותם לא אמר אלא דוקא באכסדרה שיש לה שלש מחיצות גמורות או שתים דעריבן לפחות, אבל בשאין לה אלא דופן אחד או אפילו שתים דלא עריבן לא, הכא נמי איכא למימר הגזוזטרא זו אין לה אלא מחיצה אחת שהיא קבועה בכותל בזיזין היוצאין מן הכותלים, ולפיכך לא אמרינן בה פי תקרה יורד וסותם לכ"ע, ואסור למלאות ממנה אלא אם כן עשה לה מחיצה לתנא דמתני', או שראויה לכך ע"י כוף וגוד אליבא דר' חנניה בן עקביא.


דף פז עמוד א[עריכה]

מתני': אמת המים שהיא עוברת בחצר:    כלומר: מעבר לעבר, ולפיכך אין ממלאין ממנה בשבת כל זמן שהנקבים שנכנסת ויוצאה בהן רחבים שלשה על שלשה לרבנן, או ארבעה לרשב"ג, דליכא למימר בהן לבוד מפני שהאמה חולקת רשות לעצמה בחצר כל שהיא רחבה ארבעה ועמוקה עשרה. ואינו דומה ללשון ים הנכנסת בחצר דפרק קמא דמכלתין (יב, א), דהתם אין הלשון יוצאה מן הצד האחר וכמו שכתבתי שם בס"ד, אבל כל זמן שאינה רחבה ארבעה ועמוקה עשרה אינה חולקת רשות לעצמה. ולפיכך לא הקשו כאן ממלא הוא דלא מלינן הא טלטולי מטלטלינן כמו שהקשו בפרק קמא גבי לשון ים וכמו שכתבתי שם בארוכה בס"ד.


דף פז עמוד ב[עריכה]

ותיהוי כי חורי כרמלית:    כלומר: לזעירי דמוקי לה באמת המים גופה, פחות משלשה לרבנן ופחות מארבעה לרשב"ג אמאי משלשל דלי וממלא, ליתסר מה שעובר בחצר משום חורי כרמלית, דחוץ לחצר האמה רחבה יותר מארבעה או לפחות האגם שהאמה נמשכת משם רחב מארבעה, דקס"ד שיש חורין לכרמלית כמו שיש לרשות הרבים או לרשות היחיד. ופריקו אביי בר אבין ורב חנניה בר אבין שאין חורין לכרמלית לפי שהיא דרבנן, ודי שהחמירו בכרמלית גופה, אבל ברשויות דאורייתא חורין שלהן כיוצא בהן.

ורב אשי אמר דאפילו תימא יש חורין לכרמלית התם כלומר: בחורי רשות הרבים או רשות היחיד היינו שהחורין סמוכין לרשות אחר, אבל כאן במופלגת שהאגם לעתים מופלג ורחוק מכאן, אין האמה שבתוך החצר נדונת משום כרמלית, וגם האמה שבתוך החצר ג"כ לעתים ארוכה ורחוקה ממקום מרחב המים שחוץ לכניסה או היציאה, ואי אפשר לאסור כל האמה משום חורי כרמלית. וכיון שכן אף בשאינה רחוקה או כשאין האמה משוכה הרבה לא פליגי. ומסתברא כיון דאביי בר אבין ורב חנניה בר אבין פשיטא להו דאין חורין לכרמלית כוותייהו קיימא לן. ונפקא מינה בעלמא ואפילו בחורין הסמוכין לכרמלית. ואע"ג דרב אשי אמר אפילו תימא יש חורין לכרמלית, לאו לאפלוגי אאביי בר אבין ורב חנניה בר אבין הוא דאתא בעיקר דינא דחורין, אלא להגדיל תורה קאמר דאפילו תמצא לומר דיש חורין הא ל"ק דכאן בסמוכה כאן במופלגת. ותדע לך דהא לא קאמר יש חורין אלא אפילו תימא קאמר. ואפילו נסתפק בה רב אשי אנן לא שבקינן מאי דפשיטא להו לאביי ורב חנניה ונקטינן מאי דמספקא לרב אשי.

רבינא אמר כגון דעבד לה [ד'] ניפקא אפומא:    פירש רבינא חזר לעיקר פירוש הברייתא ואמר דהאי שלשה וארבעה דקתני לאו אגופה של אמה ולאו אאגפים קאי, אלא ארוחב הכניסה והיציאה. שאילו עשה גיפופין בכניסה ויציאה בתוך האמה ואין בין הגיפופין אויר שלשה הרי זה כסתום, דכל פחות משלשה כלבוד וסתום לגמרי דמי.

ורשב"ג אמר ארבעה ואזדו לטעמייהו. וכיון דרבינא אוקמה בהכין משמע דתו לא צריכא למידחק ולשווייה פלוגתא בין זעירי ורב דימי ואליבא דר' יוחנן, אלא כולהו סבירא להו דאין כרמלית פחותה מארבעה לכולהו תנאי, וכולהו סבירא להו נמי דאפילו ברשויות דרבנן אסור להחליף. וכן דעת הראב"ד והר"ז ז"ל.

ועוד הביא ראיה הר"ז ז"ל מהא דאמרינן לקמן בשלהי פרק המוציא תפילין (קא, ב) גבי הא דתניא וחכמים אומרים אף בזמן שהמנעול למעלה מעשרה מביא מפתח בערב שבת ומניחו באסקופה, למחר פותח ונועל בו ומחזירו לאסקופה או לחלון שעל גבי הפתח, ואם יש בחלון ארבעה על ארבעה אסור מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות. כלומר: מאסקופה כרמלית לחלון שהוא רשות היחיד דרך מנעול שהוא מקום פטור. ואמרינן ש"מ איתא לדרב דימי דאמר אסור להחליף, דאלמא רב דימי אפילו ברשויות דרבנן קאמר.

אבל הרב אלפאסי ז"ל (לעיל בפרק חלון עז, א) סבור דהא דפריקו בגמרא מעיקרא דהא דרב דימי ברשויות דאורייתא אבל דרבנן מותר להחליף בדוקא איתמר, וכיון דאפליגו בה רב דימי וזעירי קיימא לן כרב דימי דמיקל. ואף ע"ג דרב ושמואל אמרי איפכא דאדרבא ברשויות דרבנן החמירו כדאמרינן אליבא דרב בריש פרק חלון (שם) גבי כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה, ואליבא דשמואל לעיל בפירקין (פה, א) בשלהי שמעתא דבור מופלגת מכותל זה בארבעה. אפילו הכי קיימא לן כר' יוחנן לגבי רב ושמואל וכדברי המיקל אליבא דר' יהושע בן לוי. וכן נראה שסבורין רבותינו בעלי התוס' ז"ל והם תירצו אותה שאמרו בפרק המוציא תפילין, דרב דימי ודאי ס"ל דההוא ברייתא דלקמן פליגא אהא דשמעתין, והא דקאמר עלה ש"מ איתא לדרב דימי, היינו איתא ועדיפא מדידיה דאפילו ברשויות דרבנן אסור וכזעירי דשמעתין. כן תי' הם ז"ל. וא"ת א"כ לימא ש"מ איתא לזעירי. י"ל משום דהא לא אשכחן ליה לזעירי דאמר הכין בהדיא לא תלי לה בזעירי. כן נראה לומר לפי דבריהם. ומ"מ הראשון נראה עיקר דהא מעיקרא לא היינו סבורין לחלק אלא משום דלא אשכחו פתרי לברייתא בלאו הכין אצטריכו לשוויי פלוגתייהו בין רב דימי לזעירי וכיון דפתרי לה ברייתא אמאי מפלגינן להו ומשוינן ליה לר' יוחנן כאמוראי.

מתני': גזוזטרא שהוא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אלא א"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה:    כבר כתבתי למעלה (פו, ב ד"ה גזוזטרא) דאין שייך פי תקרה יורד וסותם בגזוזטרא. ופי' מלמעלה מחוברת לגזוזטרא מתחתיה משוכה כנגד המים, דרואין אותה כאילו היא מגעת עד המים. בין מלמטה, משוקעת במים ועולה כנגד הגזוזטרא דאמרינן גוד אסיק וכאילו מגעת עד הגזוזטרא. ורש"י ז"ל פירש למעלה על הגזוזטרא, למטה מחוברת בגזוזטרא מתחתיה. ודבר תימה הוא כי המחיצה העשויה על הגזוזטרא אינה ניכרת שתהא עשויה לשם המים, ואנן מחיצה ניכרת שעשאה לשם מים בעינן לכולהו תנאי (לעיל פו, א) חוץ מר' יהודה דאמר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהן. ובתוספות טרחו להעמיד דבריו דשמא גבי בור אם אינה בחלל הבור אין שם היכר כלל לשם המים אבל הגזוזטרא שהוא עושה המחיצה סביב נקב החקק שהוא ממלא משם הוי היכר אפילו על הגזוזטרא. והראשון נראה לי עיקר.

מחיצה גבוה עשרה:    פירש רש"י ז"ל: סביב נקב ד' על ד' החקוק באמצעית ודוקא ד' על ד' קאמר לפי שאין מחיצה לפחות מחלל ד' על ד', וכמו שפירש הוא ז"ל למעלה (פז, א ד"ה חוקק בה) גבי גזוזטרא דר' חנניה בן עקביא.

אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים:    איכא למידק דהכא בעי מחיצה גבוה עשרה טפחים, ואילו במסכת שבת בשלהי הזורק (ק, ב) אמרינן ספינה שעל המים רב הונא אמר מוציא זיז כל שהוא וממלא, ורבה בר רב הונא אמר עושה מקום ד' על ד' וממלא, דאלמא לכולהו לא בעינן מחיצה עשרה. וי"ל דלרב הונא דסגי ליה התם בזיז לא קשיא, דטעמא דרב הונא התם משום דס"ל דכרמלית מארעא משחינן, וכי ממלא מן המים ממקום פטור קא ממלא, ומדינא אפילו זיז כל שהוא לא בעי אלא משום (חצר) [הכר] בעלמא וכדאיתא התם. והלכך גבי ספינה דלעולם יש עומק עשרה וכדאמרינן התם דגמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה שרינן בזיז כל שהוא. אבל הכא אפילו בגזוזטרא שיש במים שתחתיה עומק עשרה, יש לגזור אטו גזוזטרא שאין תחתיה עומק עשרה, וקא ממלא מכרמלית ממש לרשות היחיד, הלכך אין ממלאין אלא א"כ עשה לה מחיצה עשרה. ורבה בר רב הונא דאמר התם עושה מקום ארבעה על ארבעה וממלא בדינא קאמר, כלומר: מקום חקק ארבעה על ארבעה ועושה לו מחיצה גבוה עשרה. אלא שקצר בלשון ואמתניתין דהכא סמיך.


דף פח עמוד א[עריכה]

וסתם אנשי טבריא כבשביל שלא יבטל ממלאכתו דמי:    פירש רש"י ז"ל: דבעלי מלאכה היו, וכשהיו משכימין כדי שלא יבטלו ממלאכתן הוא. ואינו מחוור בעיני, דא"כ הכי הוה ליה למימר כדי שלא יבטל ממלאכה הוא. אלא הכי פירושה: דפירות טבריא רטובין היו וטל שעל הפסולת אינו מועיל להן, אדרבא הוא מרטיבן יותר ומפסידן. והלכך כשהיו משכימין ומביאין חזקה לא מחמת הטל היו עושין כן אלא סתמא מפני שהיו טרודין לענינים אחרים והרי הם כבשביל שלא יבטל ממלאכה.

הני תיימי והני לא תיימי:    איכא למידק דהא כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן כדאיתא בפרק הזורק (שבת ק, ב) גבי ספינה, וכדקא דייק לה מברייתא דקתני ספינה שבים אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, ר' יהודה אומר עמוקה עשרה ואין גבוה עשרה מטלטלין מתוכה לים אבל לא מן הים לתוכה, וקא מפרש התם מתוכה לים אחודה, ששופך בחודה של ספינה והן יורדין משם לים משום דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן. וא"כ הכא אמאי אסור לשפוך. ואפילו ללישנא בתרא דאמרינן דמותר בין למלאות בין לשפוך לא קא שרי הכא אלא משום דאינו חושש שמא יצאו לכרמלית וכדפירש רש"י ז"ל, וכדמוכח נמי לישנא דפריך עלה פשיטא מאי שנא מעוקה ומשני מהו דתימא הני תיימי והני לא תיימי קא משמע לן. כלומר: לא חיישינן דילמא לא תיימי אלא מ"ט אמרינן דתיימי. ותירץ רבנו תם ז"ל דגבי ספינה בלחוד הוא דאמרינן התם דכחו בכרמלית לא גזרינן, לפי שאין דרכה להיות סמוכה לרשות הרבים. אבל בגזוזטרא שבבית הסמוכה לרשות הרבים גזרינן כחו בצד זה שעל הכרמלית אטו הצד האמה שעל היבשה דהוי כחו ברשות הרבים. ואינו נראה כן מדאמרינן התם סתם כחו בכרמלית לא גזרו ביה רבנן. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פט"ו, הי"ט) והראב"ד ז"ל. ולפי דבריהם נ"ל דהכא הכי פירושה: התם תיימי מיא, כלומר: אי לאו הא דרבה בר רב הונא הייתי סבור לומר דע"כ לא שרינן לעולם אלא בדתיימי מיא כי התם, אבל הכא דלא תיימי לא, קמ"ל דאפילו הכי משום דכחו ברשויות דרבנן לא גזרו.

הכי קאמר יש דין גזל בשבת כיצד חורבה מחזיר לבעלים:    וקשיא לי דהא משמע לעיל (פד, ב) גבי גג הסמוך לרשות הרבים דלכולי עלמא היכי דמשתמשי ביה בני רשות הרבים בכומתא וסודרא אסרי אבעל הגג אלא א"כ עשה לגגו סולם קבוע, ואמאי נימא יש דין גזל בשבת וגג מחזירין לבעליו. וי"ל דכל שבני רשות הרבים משתמשין בו ובעל הבית לא עשה סולם קבוע לגגו, מינח ניחא ליה בתשמיש הרבים, וכענין שאמרו בריש פרק כל גגות (פט, ב) אחד דמבני גגין שעשה סולם קבוע לגגו מותר בכל הגגות כולן.

מתני': חצר שהיא פחותה מארבע אמות אין שופכין מים בתוכה בשבת אלא א"כ עשה לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה:    כלומר: אם העוקה קמורה אין מכניסין בחשבון הסאתים מקום הכיסוי, אלא שתחזיק סאתים מנקב הכיסוי ולמטה, לומר שיהא חללה מחזיק סאתים, וכדמפרש טעמא בגמרא לפי שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום.

אלא שמבחוץ צריך לקמור ומבפנים אין לקמור:    לקמור פירוש לכסות וכדאמרינן בת"כ שש עגלות צב קמורות ומתרגמינן (במדבר ז, ג) כד מחפייאן. ופירש הראב"ד ז"ל: דמבחוץ צריך לקמור שאם לא יכסנה הרי היא ככרמלית לעצמה בזמן שיש בה ד' על ד', ואם ישפוך לפיה הרי הוא שופך מרשות היחיד לכרמלית ואם אין עמוקה שלשה [טפחים] הרי היא רשות הרבים עצמה ועכשיו שהיא מכוסה ופתחה אל החצר הרי היא כחורי רשות היחיד בין שיש בה ארבעה על ארבעה בין שאין בה, בין שהיא עמוקה שלשה בין שאינה עמוקה שלשה.

ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים:    פירש רש"י ז"ל: בארבע אמות קים להו שיש ליבלע בהם מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום, והיינו טעמא דקאמר בגמרא גבי חצר בד' אמות תיימי. ולפי דברי הרב ז"ל נראה שהוא מפרש קמור ארבע אמות, ארבע אמות על ארבע אמות, דבהכי תיימי מיא בחצר לפי פירושו שפירש בגמרא כמו שאני עתיד לכתוב בס"ד. אבל רשב"ם ז"ל (בתוס' ד"ה ביב) פירש דטעמא דקמירת ביב משום חשדא, וכיון דקמור הוא ברשות הרבים וראשו רחוק מן החצר כל כך, מי שרואה אותן המים יוצאין מן הביב, אינו סבור שיוצאין מן החצר. אבל בגמרא משמע ודאי כדברי רש"י ז"ל דמדמה ד' דביב לד' דחצר דאמרינן כולה ר' אליעזר בן יעקב היא.

בארבע אמות אדם רוצה לזלפן:    שראויה היא חצר בית ד' אמות על ד' אמות לקבל סאתים מים ביום דרך זילוף כדי שלא תעלה אבק. וכיון שכך אפילו רצה לשופכן בחצר מותר בכל מקום שירצה ואפילו בסוף חצרו, דמילתא דלא שכיחא היא לשפוך בחצר גדולה של ד' אמות על ד' אמות ולפיכך לא פלוג רבנן.


דף פח עמוד ב[עריכה]

אריך וקטן איכא בינייהו:    פירש רש"י ז"ל: שמונה על שתים איכא בינייהו, לרבה דאמר אדם רוצה לזלפן, כל שאין בה ד' על ד' אין אויר רב שולט בה ואינה ראויה לזילוף ואדם שופכן. אבל לר' זירא דאמר בארבע תיימי הכא נמי תיימי, דכל שיש בה י"ו אמה בתבריתא, מכילה סאתים מים ליבלע במקומן. ואקשינן עלה דר' זירא מן הברייתא דקתני: חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות אין שופכין מים לתוכה בשלמא לרבה ניחא כי ארבעה אמות על ארבעה אמות מרובעות משמע, אלא לר' זירא דלא בעי מרובעות קשיא.

ופרקינן: אמר לך ר' זירא הא מני רבנן היא דמחמרי במתני' ואמרי אפילו בגג גדול מאה אמה לא ישפוך לפי הביב, דהרי הוא כאילו מגלה בדעתו דניחא ליה דישפכו בחוץ. אבל מתניתין דקא מפרישנא משום טעמא דתיימי ר' אליעזר בן יעקב היא דלא חאיש להכי, אלא כל היכא דאיכא שיעור מקום למיתם תמן סאתים מיא שפיר דמי. ולפי פירוש זה דגרסינן בסמוך מתניתין קשתי' מאי איריא דתני שפחותה מארבע אמות ליתני שאין בה ד' אמות על ד' אמות, כלומר: דפחותה מד' אמות משמע שאין ההקפדה אלא מפני שאין בה כשיעור, אבל כל שיש בה כשיעור הזה בין מרובעת בין שאינה מרובעת שפיר דמי.

אבל רבנו האי ורב חננאל והראב"ד ז"ל כולם פירשו אריך וקטין שיש בה ארך ד' אמות ואע"פ שאין ברחבה ד' אמות, וגרסי הכא: מאי איריא דקתני פחותה ליתני שאין בה ד' אמות, דפחותה משמע בין בארכה בין ברחבה, אבל שאין בה ד' אמות משמע שאין בה ארבעה על ארבעה. ואני תמה אם לא נתנו חכמים שיעור לרחבה היאך אפשר דכל שיש בה ארבעה אמות ארך אף ע"פ שאין ברחבה אלא אמה מיתם תיימי בה מיא. וביב שהוא קמור ארבע אמות ארך אעפ"י שאין ברחבו אלא פותח טפח שיכול לבלוע סאתים. וא"ת דארבע אמות רחב אינו צריך אבל כשתים או כשלש צריך, היאך לא פירשו בו שיעור. ועוד דאריך וקטין ודאי משמע דשיעורא אית ביה אלא דבתכונת החצר בלבד הוא דאיפליגו, כאותה שאמרו בפרק פסין (כג, ב) גבי הגנה והקרפף, ואי אשמעינן הלכה כר' עקיבא הוה אמינא אריך וקטין לא. כלומר: דבית סאתים מרובעות דוקא בעינן אבל אריך וקטין שיהא מאה על חמשים או בכיוצא בזה שיעור בית סאתים לא קמ"ל. אלמא אריך וקטין בכל מקום לא למעט מן השיעור בא אלא שלא להקפיד על תכונת צורתו.

ולענין פסק הלכה: יש מי שפוסק הלכה כר' אליעזר בן יעקב, משום דקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי וכדאמר אביי לעיל בריש פרק הדר (סב, ב) והשתא דאמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב דאמר עד שיהו שני ישראלים אסרינן זה על זה, וקיימא לן הלכה כר' אליעזר בן יעקב וכו', דאלמא הכין קים להו בכל דוכתא כוותיה ואפילו במקום רבים. ועוד דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב. וה"מ דחצרות הויא ואזלינן בהו לקולא כדברי המיקל וכן פסקו רבותנו בעלי התוס' ז"ל.

ויש מי שאומר דלית הלכתא כוותיה, והא דאמרינן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי לאו כללא הוא. ותדע לך דהא ר' יוחנן ורב יהודה סבירא להו דאין סומכין על זה, דהא ר' יוחנן אמר לעיל בפרק הדר (שם) נהגו העם כר' אליעזר ור' יהודה אמר מנהג. וכבר ידוע דמאן דאמר מנהג סבר מדרש לא דרשינן אורויי מורינן, ומ"ד נהגו אפילו אורויי לא מורינן, אלא דמאן דעבד כוותיה לא מחינן בידיה. אלמא לא סמכינן על מה שאמרו משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ואפילו שמואל דאמר בריש פרק הדר הלכה כר' אליעזר בן יעקב, משמע נמי דלית ליה שיהא הלכה כמותו בכל מקום, דאם איתא למה לי למפסק התם הלכתא כוותיה, לשתוק מיניה ואנא ידענא דהא כל מקום ששנה הלכה כמותו, אלא מה שאמרו משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי אין זה פסק הלכה אלא דמסתבר טעמיה קאמרי, ונפקא מינה דבמקום יחיד עבדינן כוותיה. ואביי דאמר וקיי"ל כר' אליעזר בן יעקב, סייעתא הוא דקא מייתי לשמואל דאמר הלכה כר' אליעזר בן יעקב, והכי קאמר: ואמרינן בעלמא משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ועוד דאמרינן בהאי שמעתא ומאי דוחקיה דר' זירא לאוקומי למתני' כר' אליעזר בן יעקב, ואם איתא דהלכתא כוותיה לאו דוחקא הוא אלא כי היכי דתיקום מתני' כהלכתא. ואי משום דקיי"ל כדברי המיקל בעירוב וה"מ בחצרות נינהו, שאני הכא דאיסורא דאסרי רבנן הכא משום גזירת רשות הרבים הוא, הלכך לא דמיא לעירובי חצרות, דרשויות דרבנן נינהו ולא אתי [למנגע] באיסורא דאורייתא כלל. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (הל' שבת פט"ו, הט"ז והי"ח).

ומסתברא כפסקא קמא דכיון דאביי דהוא בתרא אמר וקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, דאלמא בתראי הכין קים להו, אע"ג דר' יוחנן לא הוה סבירא הכין כאביי דהוא בתרא קיימא לן. והא דאמרינן הכא מאי דוחקיה דר' זירא לאוקומה למתניתין כר' אליעזר בן יעקב, לאו משום דליתיה לדר' אליעזר בן יעקב קא מקשינן הכין, אלא משום דפשטא דמילתא מתני' ודאי כרבנן אזלא, דאי כר' אליעזר בן יעקב איצטריכיה לחסורה למתני' כדמפרש ואזיל, הלכך קא מתמה ואמר מאי דוחקיה דמחסר לה ומוקי לה כר' אליעזר בן יעקב. ונראה לי שיש כעין זה בריש פרק קמא דנדרים (ה, ב) גבי ידים מוכיחות ושם כתבתי (בסוד"ה לימא).

תנא במד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע:    וכיון דפשטה דברייתא כוותיה דאביי קיימא לן כוותיה. וכן פסק הראב"ד ז"ל. והלכך חצר שפחותה מארבע על ארבע בימות הגשמים שופך ושונה ואפילו כור ואפילו כוריים. וכן ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים בימות הגשמים שופך לתוכו ואינו נמנע, דאי משום קלקול חצרות קא מיקלקלא וקיימא ואדם רוצה שיבלעו מים במקומן. ואי משום שיאמרו צנורו של פלוני מקלח מים, סתם צנורות מקלחים מים בימות הגשמים. אבל בימות החמה וחצר הסמוכה לרשות הרבים היינו פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב ורבנן. וכבר כתבנו למעלה דעת הראשונים יש מי שפסק כתנא קמא ויש מי שפוסק כר' אליעזר בן יעקב. אבל חצר הסמוכה לכרמלית וביב הקמור לכרמלית שופך ואינו נמנע דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם הי"ט) וזה לשונו: היה שופך ע"פ הביב והמים יוצאים לכרמלית וכו'. הנה שעשאה לזו כההיא דספינה דפרק הזורק (ק, ב) ואפשר לחלק ביניהן וכמו שכתבתי למעלה (בע"א ד"ה הני) גבי מותר למלאות ואסור לשפוך בשם רת"ם ז"ל.

ירושלמי (ה"ט): אמר ר' ירמיה ר' מאיר ור' אליעזר בן יעקב שניהם אמרו דבר אחד, ר' אליעזר דתנינן ביב שהוא קמור ד' אמות ברשות הרבים שופכין לתוכו מים בשבת וחכמים אומרים אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב. ר' מאיר דתני סילונות שבכרכין מחזיקין סאתים אף על פי שנקובין שופכין לתוכו מים בשבת דברי ר' מאיר. ותנינן אם היתה מזחילה מותר, אם עונת גשמים הוא מותר, צנורות מקלחין בו אסור. והא תני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר, הדה פליגא על רב ולית לה קיום, דרב אמר כל שהוא אסור מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור.

וכן שתי דיוטות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה וכו':    כולה חדא מתני' היא, והכי פירושה: שתי עליות ולפניהם חצר פחות מד' אמות אסורות לשפוך מים בחצר אלא אם כן עשו עוקה, ואם עשו מקצתן עוקה, כלומר: שעשתה א' מן העליות עוקה לעצמה סמוכה לעליתה, את שעשתה מותרת ואת שלא עשתה אסורה, ובשלא עירבו כדאסיקנא בגמרא גזירה דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתים, כלומר: דעליה דחצר לשפוך לעוקה שרחוקה ממנה, ולחוש לדין זה נקט שתי עליות דאי לא לימא וכן עליה. כענין זה פירש רש"י ז"ל וכן רוב המפרשים ז"ל. ולשון מקצתן קשה קצת שהול"ל עשו לאחת ולא עשו לשנים כמו ששנינו למעלה גבי גזוזטראות.

והראב"ד ז"ל פירש: דוכן שתי עליות קאי אמתני' דקתני וחצר ואכסדרה מצטרפין לארבע וכן שתי דיוטות. ולענין צירוף קאמר שאם היו שתי דיוטות מוחלקות לפני עליה אחת, והיו הדיוטות זו כנגד זו שלא היו זו למעלה מזו, ופתח אחד של העליה פתוח לדיוטא זו ופתח אחר פתוח לדיוטא השני, אע"פ שאין בזו ד' אמות ולא בזו ד' אמות, כיון שיש לפני העליה שתי דיוטות שבין שתיהן ארבע אמות מזלף כאן וכאן ואינו שופכן בחוץ. אבל אילו לא היה זו כנגד זו, פעמים שיראה אחת מתקלקלת במים ויצטרך לחזור אל האחרת, יכבד עליו וישפוך בחוץ.

מקצתן עשו עוקה:    עכשיו חזר לדין החצר, כלומר: וחצר פתוחה שאמרנו שצריכה עוקה, אם מקצת בני החצר עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה אלו שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו אסורין.


דף פט עמוד א[עריכה]

וכי לא עירבו אמאי אסורין:    כלומר: אפילו זו שלא עשתה עוקה תשפוך בפתח ביתה ומשם יהיו המים שותתין ויורדין לעוקה שעשתה חברתה, דברשות דרבנן כגון אלו שלא עירבו לא גזרו בו כחו, ומותר לשפוך מים בביתו והם שותתין ויורדין לחצר אף על פי שאינה מעורבת.

ופרקינן: גזירה שמא יוציא מים בכלים שבבית לחצר לשפוך אל העוקה, מפני שזו שלא עשתה עוקה רחוקה מן העוקה וגם לא הכינה לה מקום לירד משם מים לעוקה. ולפיכך לעתים חוששת שלא תתקלקל החצר בטיט ומוציאה שם מים בכלים שבבית. אבל לאותה שעשתה עוקה קרובה אל העוקה, או תקנה לה מקום מפתח ביתה אל העוקה שמשם מים שותתין ויורדין אל העוקה ולא תוציא שם מים בכלים. ומה שחשו להם חכמים למי שלא עשתה וגזרו כחו אטו הוצאת כלים, ולא גזרו כן אטו בספינה שבים בפרק הזורק בסופו (ק, ב) שהתירו לשפוך מתוכה לים דרך דופנה של ספינה, דכחו דכרמלית לא גזרו. התם לא מיקלקלא ספינה ולא אתי לאפוקי בידים חוץ לספינה, הכא חיישינן משום קלקול חצרות כדאמרן. והוא הוא עיקר טעמא דחצר פחותה מד' אמות דבעינן עוקה, משום שאדם חושש לקלקול חצרו.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרשב%22א_על_הש%22ס/עירובין/פרק_ח&oldid=1052412"