מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ז

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עו עמוד א

ביארנו בראש המסכתא שהחלק השני שבמסכתא אמנם קצתו בא לבאר עניני עירובי חצרות. ובכללן על איזה צד מערבין חצרות הרבה ביחד ועל איזה צד דוקא אחת אחת ועל איזה צד אם רצו מערבים ביחד ואם רצו מערבים אחת אחת וכן במה מערבין עירוב זה וזה הפרק אמנם הכונה בו לבאר אלו הענינים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים:

הראשון לבאר על איזה צד מערבין שנים ועל איזה צד אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד:

והשני במה מערבין עירובי חצרות ושתופי מבואות וכמה שעורם ואם מערבין לו שלא בידיעתו אם לאו ואם המערב צריך לזכות אם לאו: זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כי חק הוא לסדר סוגיית התלמוד כמו שהתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר. חלון שבין שתי חצרות כל שהחלון הוא ברחב ארבעה על ארבעה ושהוא למטה מעשרה אם רצו מערבין שנים ר"ל כל חצר לעצמה ואסורי' בני חצר זו בשל זו ואם רצו מערבין אחד ר"ל בעירוב אחד שיהו כבני חצר אחת להתיר בני חצר זו בזו ולהיות אחד מחצר זו ששכח ולא עירב אוסר על האחרת מפני שהחלון מצרפם ועושה אותם ראויים לערב כאחד שמכיון שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר פתח הוא וראויים הם ליכנס בה מזו לזו אחר שהיא בתוך עשרה טפחים של קרקע החצר. ופרשו בגמרא שלא סוף דבר שיהא כל גובה החלון למטה מעשרה אלא אף במשהו ממנה בתוך עשרה הותר שבשיעור זה תשמיש נוח מזו לזו אבל כל שהיא פחות מארבעה על ארבעה אינו פתח ואין ראוי לעבור דרך בה מזו לזו וכן אם כלה למעלה מעשרה אין התשמיש נוח בה מזו לזו וכן שיש בגובה שיעור זה שיעור מחיצה ומתוך כך מערבין שנים ואין מערבין אחד ואסור להשתמש מזו לזו הן דרך אותו חלון הן דרך ראש הכותל הן דרך חורים שביניהם:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

היה חלון זה עגול צריך שיהא בהיקפו שבעה עשר טפחים פחות חומש או למעלה מהן עד שכשאתה בא לרבעו מתוך עגולו יהא בו ארבעה לחשבון הידוע לרבותי' שכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים שכל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא וצריך שיהיה החלון בדרך שאחר שתרבענו יהא משהו של צלע התחתון של המרובע בתוך עשרה. ונמצאת למד שדברי ר' יוחנן שאמר בחלון עגול צריך שיהא בהיקפו כד' טפחים לא עלו כהלכה. ומ"מ יש מעמידין את דבריו כהלכה וכדייני קסרי' שהיו אומרי' עגולא דנפיק מגו רבועא רבעא. רבועא מגו עגולא פלגא. וביאור הענין הוא שכשאמר שצריך שיהא בהיקפו עשרים וארבעה טפחים. שאלו מכדי כל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים. ולא היה המקשה סבור שנצטרך לארבעה על ארבעה מכל צדדין שבחלון אלא דיינו שיהא ארבעה מקוטר לקוטר ואם כן בתריסר סגיא שהרי כל שיש בהיקפו שנים עשר טפחים יש בקו הרוחב שלו ממזרח למערב ומצפון לדרום ארבעה טפחים. ותירץ הני מלי בעגולא כלומר עגול שקטריו ארבעה היקפו שנים עשר אבל מרובע שיש מצלע לצלע ארבעה צריך בהיקפו יותר מי"ב וזהו שאמר אבל ברבועא בעינן טפי. כלומר שהרי אנו צריכים לארבעה על ארבעה מכל צד וארבעה על ארבעה מרובעים כשאתה מודד חוט הסובבו יש בהיקפו יותר משנים עשר והיה המקשה סבור עליו שעל חוט הסובבו ברבוע הוא אומר כן. וחזר ושאל אם כן אין צרך אלא לשש עשרה שהעגול שיש בו היקף שנים עשר טפחים כשאתה מרבעו מבחוץ נמצא הקו הסובבו ברבוע יתר רביע ובכל אחד מארבע רוחותיו אתה מודד קו של ארבעה טפחי' כגון זה# ונמצא שיעור הקו המקיף מד' רוחותיו שש עשרה טפחי'. והשיבו ה"מ בעגולא מגו רבועא כלומר שאם העגול שנים עשר בהיקף כשאת, מרבעו מבחוץ נמצא החוט המקיפו ברבוע הוא ט"ז טפחי' אבל רבועא מגו עגולה בעינן [טפי] כלומר כל שאתה צריך לעגול שאחר שעשייתו מרבע (באחרת הקשתות) [באחת הקרנות] יהא כל קו שבו ד' טפחים עד שתהא צריך בהיקפו לחוט של ט"ז כשאתה בא להקיף אח"כ אותו רבוע בעגול עם חזרת הקשתות הרי הקו הסובבו בהיקף עגול הוא יותר משש עשרה שהוא מכל צדדיו באלכסון המרבע כגון זה# וחזרו ושאלו מכד כל אמת' [בריבוע' אמתא] ותרין חומשי באלכסונא. [וכו'] ואעפ"י שחכמי החשבון מנו שהוא יותר מכל מקום אין בו כדאי לדקדק עליו ונמצא מכל מקום קו העגול האמצעי שממזרח למערב או מצפון לדרום חמשה טפחי' ושלשה חומשין ונמצא כשאתה בא למדוד החוט המקיפו בעגול שאתה מודד לחמשה טפחים ושלשה חומשין רוחב חמש עשרה טפחים וט' חומשין היקף לחשבון כל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו שלשה טפחים. ולמדת שבשיבסר נכי חומשא סגיא. והעמידו דברי ר' יוחנן כדייני קסרי שהיו אומרין עגולא מגו רבועא ריבעא רבועא מגו עגולא פלגא. וביאור הדברים שלא רצה ר' יוחנן בזה באמרו בהיקפו על החוט אלא כאלו אמר בשבורו או בהערכתו מלשון מקיפין בביעי שהוא ענין ערך והיקש ודמיון. והענין הוא כל שאתה מעגל עגול ואתה מרבעו מבחוץ שנמצאת לפי מה שכתבנו שהוספת עליו רביע והוא ענין עגולא מגו רבועא רבעא. ר"ל פחות רביע מן המרובע שעליו. אם אתה מרבעו מבפנים יהיה המרובע התיכון בשבורו חצי מרובע החיצון בשבורו והוא ענין רבועא מגו עגולא פלגא כלומר חצי המרובע העליון שכשאתה גורע מן המרובע החיצון רביעית שהוא יתרון המרובע על העגול שבתוכו ותגרע עוד שלישית העגול שהוא יתרון העגול המרובע שבתוכו תמצא שיעור המרובע הפנימי חצי שיעור המרובע החיצון. ויש גורסי' תילתא [ור"ל] פחות שליש מן העגול שעליו והכל לענין אחד. וזה שאמר ר' יוחנן צריך שיהא בהיקפו כ"ד טפחים הוא שנמצא כשאתה מרבעו מבחוץ יהיה שבורו ל"ב טפחים והוא תוספת רביע שהוא יתרון המרובע על העגול שבתוכו המרובע שבתוך העגול הזה יהיה שבורו שש עשרה שהוא חצי המרובע החיצון או שני שלישי העגול ונמצא המרובע התיכון ארבעה על ארבעה שהוא גדר שש עשרה והוא השיעור המבוקש. ונמצא כשאתה מצריך בהיקף כ"ד טפחים בשבור הוא מפני שירבעו בתוך אותו העגול שטח שבשבורו יעלה לי"ו טפחים שהוא חלון ארבעה על ארבעה. ומה שהצריך להיות שנים ומשהו מהם בתוך עשרה פירושו שכשאתה מסלק מן העגול שיש בהיקפו כ"ד ארבע קשתות לארבע רוחותיו נמצא כל קשת בשבורו שני טפחים ונמצא שסלקת שמונה טפחים שהוא שליש ההיקף סביב המרובע שבפנים ונשאר המרובע י"ו וצריך עוד משהו כדי שיהא מקצת החלון בתוך עשרה. ומכל מקום במסכת סוכה [ח.] אמרו על חשבון זה ולא היא דהא חזינן דלא הוי כולי האי.

והרבה מפרשים סוברים שאף דייני קסרי מדברים על מדידת החוט ושתהא כוונת הדברים לומר רבועא דמגו עגולא תלתא שיהא החוט שליש על תשבורת הרבוע שהוא היקף המרובע שבפנים ואם הרבוע ד' על ד' שתשברתו י"ו שהחוט המקיפו גם כן י"ו יהא היקף החוט המקיף את העגול כ"ד ועל זה אמר לדעתם ולא היא כלומר שאי אפשר שהמרובע שבתוך העגול שיהיה שבורו י"ו כגון ארבעה על ארבעה יהא חוט הסובבו בעגול יתר שליש על חוט המקיף ברבוע שבתוכו ושהחוט המקיף את העגול יהיה כ"ד ושיאמר כן ר"ל ולא היא מפני שאי אפשר להיות רחבו אלא כאלכסון הרבוע ואעפ"י שהוא יותר משבסר נכי חומשא מצד שכל אמתא ברבועא הוא יותר מאמתא ותרין חומשי באלכסונא אלא שלא דקדקו בו חכמים מכל מקום אינו עולה לחשבון גדול כל כך ואינו כן שאף דייני קסרי הוא על דרך התשבורת כמו שביארנו. ואעפ"י שהרבה מן התלמידים נתבלבלו בה עד שהעמידו דבריהם של דייני קסרי בטעות גדולה ופרשו שמתוך כך העלינו את הענין להיקף שבסר נכי חומשא על סמך כל אמתא ברבועא וכו' מכל מקום גדולי הראשונים כתבו בחבוריהם דעת דייני קסרי על הדרך שהזכרנו עכשיו ומדרך חכמת התשבורת וכתבו שדבריהם של דייני קסרי קרובים אל האמת. ומה שאמרו במסכת סוכה דלא הוי כולי האי הוא חוזר למה שאמרו עגולא מגו רבועא רבעא ר"ל שהרבוע יתר עליו רביע ואינו כל כך וריבועא מגו עגולא למי שגורס תילתא ר"ל שהעגול יותר שליש הוא יותר מעט עד שמה שחסר זה יתר בזה עד שבא בכוון רבוע פנימי לחצי שיעור הרבוע החיצון וזה ממה שידוע בחכמת השיעור שהעגול י"א חלקים מי"ד במרובע החיצון ובמרובע התיכון שבעה חלקים מאחד עשר בעגול אבל דבר ברור הוא שהמרובע התיכון הוא חצי המרובע החיצון שהרי כשתעריך ז' אל י"א וי"א אל י"ד יצא לך ז' אל י"ד שהוא החצי ואעפ"י שאף לשאר החכמים היה יכול לומר ולא היא שהרי על דרך האמת יש להיקף העגול על רוחב הקוטר שלש כמהו ועוד שביעית רחב הקוטר עד שאם רחב הקוטר שבעה יהיה ההיקף כ"ב וכן שכל אמתא ברבועא הוא יותר מאמתא ותרין חומשי באלכסונא מכל מקום לענין מדידה אין הכוון מצוי בו כל כך עד שנדקדק עליהם בדבר מועט אבל דייני קסרי שהיו מדברים על דרך התשבורת ושהיו סבורים להעלות דבריהם בדקדוק מכוון יהיה ראוי לדקדק עליהם ולהודיע שאף הם עם כל פלפולם לא כוונו את הדבר לצמצם לגמרי וזו היא צורתה# למען ירוץ קורא בו. אלא שכתבו גדולי המפרשים אף לדעת זה ר"ל על היקף שבסר נכי חומשא שלא יצמצם אדם במדה זו מפני שחכמי המדו' כתבו שכל אמתא ברבועא הוא יותר מאמתא ותרין חומשי באלכסונא וכן כל שיש בו רחב טפח יש בו יותר משלשה טפחים היקף ועל דרך האמת כל עגול שיש ברחבו איזה שיעור יהיה היקפו שלש כמוהו ועוד שביעית וגם זה בקירוב כי לא יודע בצמצום גמור לפי מה שכתבו החכמים ולחשבון זה יבא למבוקש יותר משבעה עשר.

וכדי שיתבאר לך יפה אני מצייר לך זאת הצורה פעם אחרת בכתיבת אותיות על צלעותיה וקטריה ואכתוב לך מעט ביאור על פי חכמת התשבורת והא לך הצורה# וביאור ענין זה כך הוא ידוע בתשבור' שכל עגול שבתוכו מרוב' שארבע זויות המרבע יתמששו עם הקו הסובב וחוץ ממנו גם כן מרבע שהקו הסובב מן העגול יתמשש אל כל אחת מצלעות המרבע שחוץ ממנו כשנרצה לדעת אלו השלש תמונות איך המה נערכות ואיך מתיחסות ר"ל איזה ערך יש למרובע הפנימי אל העגול אשר באמצע שני המרובעים ואיזה ערך יש למרובע הפנימי אל החיצון ואיזה חלק הוה ממנו וערך תוספת הגדול אל הקטן ואיזה ערך יש לתוספת אשר לעגול אל המרובע החיצון אשר בתוכו וערך תוספת אשר למרבע החיצון על העגול אשר בתוכו וכשיהיה צלע המרובע אשר בתוכו כך כמה יהיה הקו הסובב מן העגול המקיפו וכמה הוא אלכסון המרבע שהוא קוטר העגול וצלע המרובע אשר מחוץ וכמה יהיה החץ היוצא מצלע המרובע הפנימי עד הקו הסובב וכשיהיה המותר כך כמה יהיה הקשת תחלה נקדים לידיעת אלו הדברים הקדמה שאלכסון המרובע הפנימי וקוטר העגול המקיפו מחוץ וצלע המרובע החיצוני שלשתם שיעור אחד להם בלא תוספת ומגרעת ובשיעור ההוא כשנחקור תשבורת שלש התמונות נדע שבורם וערך האחד אל חבירו לכן כשנרצה לדעת שבור המרובע אשר בתוך העגול נדע האלכסון ונחלקהו לחצאים ונכפול חצי האלכסון על שיעור כל האלכסון ויצא לנו שבור המרבע ואחר כן כשנצטרך לחקור שבור העגול המקיפו נקח חצי קוטר העגול שהוא עצמו חצי האלכסון הנזכר ונכפלהו על חצי הקו הסובב ויצא לנו תשבורת העגול וכשנדע הקוטר יודע הקו הסובב כשנכפול הקוטר שלשה פעמים ושביעית ואם הקוטר שבעה טפחים יהיה הקו הסובב שלש פעמים שבעה שהם כ"א ושביעית שבע שהוא אחד שלם ונמצא הקו הסובב כ"ב ולדעת שבורו נכפול חצי הקוטר על חצי הקו הסובב ויעלה לח' טפחים וחצי וזהו שבור העגול שקטרו שבעה טפחים ולדעת שבור המרבע הפנימי שקוטר אלכסונו שבעה נכפול חצי שבעה ויצא לנו כ"ד טפחים וחצי וזהו שבור המרבע הפנימי ולדעת איזה ערך יש לתשבור' הפנימי על העגול השב כל הטפחי' לחצאי טפחים מפני שיש לכל אחד ממספרי השבורי' חצי ויעלה מספר חצאי טפחים שבור המרובע מ"ט ומספר חצאי טפחי שבור העגול ע"ז וערך מ"ט אל ע"ז הוא כערך ז' אל י"א ולדעת עוד שבור המרבע החיצוני יודע בדרך אחרת והוא שכבר הקדמנו שצלע המרובע החיצוני הוא כשיעור הקוטר מן העגול אשר בתוכו ויודע שבורו בכפל הצלע על עצמו והצלע יש לו ז' טפחים כמספר הקוטר מן העגול שהנחנו שיש לו ז' אם כן שבור המרובע החיצוני הוא מ"ט כפל שבור המרבע הפנימי שהיה כ"ד וחצי והשיב המ"ט טפחי' לחצאין לדעת ערך תוספת תשברתו על שבור העגול ויעלו צ"ח חצאין וערך ע"ז אל צ"ח הוא ערך י"א אל י"ד וכן ערך שבור העגול אל שבור המרבע שחוצה לו נמצא שכל רבוע שבתוך עגול ערך השבור אל השבור כערך ז' אל י"א והוא בערך הקוטר אל חצי הקו הסובב וערך העגול אל המרובע שחוצה לו כערך י"א אל י"ד והוא כערך חצי הקו הסובב אל כפל הקוטר ואם כן מזה יצא לנו שבשבור המרובע החיצוני כפל שבור המרבע הפנימי שאלו היה זה היה שבור הגדול (ד') [ב'] פעמי' ממנו.

והנה עכשו המשלנו דברינו בהיות שיעור הקוטר ז' כי הוא נקל למתלמד להוציא הקו הסובב מן הקוטר ועכשו נשקיף בעד החלון ובשיעורו הצריך לנו לפי הענין שאנו בו. והנה כשיש לנו ארבעה טפחי' נחזור תחלה כמה אלכסונו שהוא בעצמו שיעור קוטר העגול אשר נוכל לעגל סביבו ובדעתנו הקוטר נדע הקו הסובב על פי הדרך שהזכרנו ודרך הוצאות האלכסון הוא שאחר שהחלון מרבע צלע ארכו ארבעה וצלע רחבו ארבעה וכפל מספר צלע האורך על עצמו י"ו וכשתחבר אלו שני המספרים אשר כל אחד מצלעות המרבע שרש להם יעלה מספר המחובר ל"ב ושרש ל"ב שהוא ה' טפחי' וב' שלישיות הוא קוטר העגול שהוא אלכסון מרבע החלון ואחר שהוצאנו אלכסון מרבע החלון בדעתנו שיעור צלעותיו ושאלכסון עצמו שהוא ה' טפחים וב' שלישיות בקירוב הוא קוטר העגול אשר נוכל לעגל סביב החלון נקל לנו להוציא שקו הסובב מאותו העגול יהיה י"ז טפחים ושתי שלישיות טפח וחצי שלישית הטפח פחות דבר מועט אין (לו) [לנו] שיעור שיהא ראוי לחוש בו וכשתרצה לחקור זה תשבר הטפח לכ"א חלקי' מפני שיש לנו לכפול שלשה ושביעית על הקו הסובב ועל כן נעשה מן הטפח כ"א חלקי' שהוא חשבון העולה מכפל שלש על שבע ונעשה משיעור הקוטר שהוא ה' טפחי' מכל אחד כ"א שברים ויעלו ק"ה ומהב' שלישיות תקח שלישית כ"א שהוא ז' ב' פעמים כי ב' שלישיות יש לנו ויעלו י"ד חלקים מכ"א חברם עם ק"ה ויעלו קי"ט והוא שיעור הקוטר ולדעת הקו הסובב נקח שלש פעמים קי"ט ושביעית קי"ט שהוא י"ז ויעלה מספר שברי הקו הסובב שע"ד חלקים שכל כ"א חלקים מהם יהיו טפח שלם וכשתשיבם לטפחים שלמים יצאו לך י"ז טפחים וי"ז חלקים מכ"א באחד שהם ב' שלישיות טפח וחצי שלישית טפח פחות חלק אחד מע"ב באחד ועכשו הוצאת הקו הסובב מאלכסון החלון שהוא קוטר העגול ושיעור צלע המרובע החיצון הוא שיעור זה נמצא שיעור צלעו ה' וב' שלישיות ושבורו ל"ב טפחים כפל שבור המרובע הפנימי לדעת החץ היוצא ממחצית צלע המרובע הפנימי אל הקו הסובב הוא כך תקח מותר הצלע החיצוני על הפנימי ותחלק המותר לחצאין וכשיעור החצי מן המותר ההוא יהיה שיעור החץ והמותר (היה) [יהי'] טפח ושני שלישיות שהם חמש שלישיות חלקם לחצאין ויהיה החץ ב' שלישיו' טפח וחצי שלישית ואותו הקשת רביעית הקו הסובב והמותר ד' טפחים שהוא צלע החלון:

דף עו עמוד ב

זה שהזכרנו בחלון זה שיהא שיעורו ארבעה על ארבעה אחד חלון שבין שתי חצרות ואחד חלון שבין שני בתים או שני חדרים ואחד חלון שבין שתי עליות ואחד חלון שבין שני גגים אבל מכל מקום זה שהוצרכנו בו להיותו בתוך עשרה אינו אלא בחלון שבין שתי חצרות ובדומה לזה אבל חלון שבין שני בתים או שבין שני חדרים אפי' למעלה מעשרה אם רצו מערבין אחד והוא שאמ' ביתא כמאן דמלי דמי לפי שיש בבית כלים גבוהים שהם מצויים לעלות על גביהם ולהשתמש בחלונות בנקל אעפ"י שגבוהים כמה:

אף לול הפתוח מבית לעליה כגון שהיתה העליה גבוהה עשרה שהיא רשות בפני עצמה והיה לול זה ר"ל ארובה זו שבקרקע העליה רחבה ארבעה על ארבעה אפי' גבוהה כמה כל שיש ברחבה ארבעה על ארבעה אם רצו בני עליה לערב עם בני הבית מערבין אחד אעפ"י שאין שם סלם קבוע לכל ימות השבוע ולא אפי' סלם עראי לשבתות. ומשתמש עם בני הבית אחר כן הן דרך אותו הלול הן דרך חורין הן דרך סלמות הן על ידי זריקה או על יד שישלשל מלמעלה למטה ואעפ"י שהלול כנגד אמצע הבית. ולא מן הצד שאין תשמישו נוח כל כך שמאחר שכתבנו ביתא כמאן דמלי דמי לא שנא באמצע ולא שנא מן הצד שהרי הכלים מצויים תמיד בבית וכשיצטרך לעלות אל הלול הרי כליו מצויים לעלות דרך בהם ולהשתמש דרך הלול ואף אם לא היו לזה כלים הואיל וכל בני אדם מן הסתם יש להם הותר אף לזה בעירוב אחד והוא הדין אם היתה עליה פתוחה לחצר דרך מרפסת שמערבין בני בית זה עם בני אותה חצר דרך הלול:

כל מה שביארנו ברחב חלון זה הוא מצד שיוכל להכנס דרך בה. ובתוספתא אמרו חלון ארבעה על ארבעה עשו לה סריגות סריגות בטלה. ובתלמוד המערב אמרו הסריגין ממעטין בה לענין שבת אבל אין ממעטין לענין חזקות:

המשנה השניה והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ד' מערבין שנים ר"ל כל א' לעצמן ואין מערבין אחד מאחר שיש ביניהם כותל גבוה עשרה ואין ביניהם חלון הא כותל שאין בו עשרה אינו כלום ואינו חולק רשות ומערבין אחד ולא שנים וזה שאמ' ורחב ארבעה לא נשנית לעצמה ר"ל שלא סוף דבר ברחבה ארבעה שמערבין שנים הא בשאין רחבה ארבעה שלא תהא קרויה מחיצה ויערבו אחד שכל שגבוה עשרה אפי' אין ברחבו אלא כל שהוא אפי' סדין או וילון או גלימא מחיצה היא ומעכבת שלא לערב אחד. וכמו שאמרו סלם ארבעה מכאן וסלם ארבעה מכאן ואין בין זה לזה שלשה ממעט ולא אמרן אלא שאין בכותל ארבעה וכו' כמו שיתבאר אלמא שאף בשאין בו ד' צריך סלם מכאן ומכאן להיותם בפתח שבין שתי חצרות לערב אחד ואעפ"י שבחריץ שבין שתי חצרות אמרו שאין מערבין שנים אלא בעמוק עשרה ורחב ארבעה בזו כל שאין בו רחב ד' ראוי הוא לפסע עליו ואין התשמיש נפקע מצד החריץ אבל כותל כל שהוא גבוה עשרה בין רחב בין שאינו רחב חוצץ שהרי מצד גבהו נפקע התשמיש ואם כן זה שאמרו ורחב ארבעה לא נאמר אלא לצורך מה שאמר אחר כן היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין [וכו'] וכן הוזכרה בתלמוד המערב בפירוש. ופירוש הענין שאם בראש הכותל פירות רשאין אלו שבחצר זה לעלות מכאן ולאכול לשם וכן אלו שבחצר זה לעלות מכאן ולאכול לשם שמאחר שיש בו ארבעה טפחים רשות לעצמו הוא והרי הוא כגג משותף או חצר משותפת שמותר לטלטל כלים ששבתו בתוכה בכלו ובלבד שלא יורידו למטה פי' וכן שלא יעלו ממטה לשם ופרשו בגמרא למטה לבתים שראש הכותל הואיל ורחב ארבעה דינו כגג וגגות ובתים שתי רשויות הן ואסור להוציא פירות ששבתו בבתים לראש כותל או אותם ששבתו בראש כותל זה לבתים הא בקרקע החצר מיהא מותר להוריד משם לקרקע החצר או להעלות מקרקע החצר לשם שהרי גגות וחצרות רשות אחת הן ואפי' עירבו חצרות עם בתים שנמצאו כלי הבתים מצויים בחצר אין גוזרין שמא יעלה מכלים ששבתו בבית לשם ובדין זה מיהא אתה צריך להיות רוחב הכותל ארבעה שברוחב זה הוא נדון כגג אבל ברוחב פחות מד' אינו כגג והרי הוא כמקום פטור ומותר להכניס אף לבתים כמו שאמרו מקום שאין בו ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו כמו שיתבאר בגמרא.

נפרץ הכותל. ר"ל כותל זה שבין שתי חצרות שנפרץ עד עשר אמות רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד שפירצה זו דינה כפתח אף בלא צורת פתח. ומכל מקום דוקא כשנשארו גפופין בכותלי משהו מכאן ומכאן או ארבעה טפחים בגובה עשרה מצד אחד שלא נפרצה במלואה והוה ליה כפתח והואיל ובתוך עשרה הוא מערבין אם שנים אם אחד אבל ביתר מעשר אף בגפופין כמה מכאן ומכאן אינו פתח אלא אם כן עשה בה צורת פתח וכן אף בעשר ולמטה כל שלא נשארו גפופין אינו פתח אלא אם כן עשה בה צורת פתח ונעשו שתיהן כדיורי חצר אחת וכשעירבה כל אחת לעצמה הרי הן כבני חצר שחלקו עירובן שנעשו אלו אוסרים על אלו והרי הוא כנפרצה החצר במלואה למקום האסור לה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו במשנה שכל שאין בו רחב ארבעה מותר להוריד משם אפי' לבתים יש חולקים בה ואף בגמרא נחלקו בה רב ור' יוחנן שלדעת רב אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז בו כמלא נימא שכל שאין בו רחב ארבעה יצא לו מרשות חצר שלא להתיר טלטול מן החצר עליו ולא בא לכלל שיהא רשות לעצמו להתיר טלטול לעצמו ומעתה נמצא אויר שתי רשויות ר"ל שתי החצרות שולטות בו ואוסרת זו על זו ואפי' טלטול בעצמו ממקום למקום אפי' בפחות מטפח ואפי' כמלא נימא שמאחר שאינו חשוב להיות רשות לעצמו בטל הוא אצל שתי החצרות שולטת בכל טפח ואינו דומה לרשות הרבים או בקעה שמותר לטלטל בתוך ארבע אמותיו שבאלו כל פחות מארבע אמות רשות של אחד הוא אבל זו הכל משתף הא כשרוחב הכותל ארבעה רשות בפני עצמו הוא. ולדעת ר' יוחנן בשאין בו ארבעה מעלין מן הבית לשם ומורידין משם לבית שמקום פטור הוא וכשיש בו רחב ארבעה הוה ליה כגג ומגג לבית אסור שבתים וגגות שתי רשויות הם וכל שלא עירבו בני גגין עם בעלי בתים אוסרין אלו על אלו ואעפ"י שאין בכותל זה דיורין לאסור זו על זו אסור לטלטל מבית לכותל שהרי דרך בעל הבית מכאן להשתמש בו בזריקה והרי הוא לזה בזריקה ולזה בזריקה ששניהם אסורים אבל לטלטל בעצמה מיהא מותר ונמצאו דברי ר' יוחנן הולכי' על שטת מה שאמר במקום אחר מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו וכבר ידעת שרב ור' יוחנן [הלכה כר' יוחנן] וכל שכן בזו שהלכה כדברי המיקל בעירוב וכן כתבוה גדולי הפוסקי'. ומותר לכתף בין ברשות של תורה בין ברשות של סופרים ואין הלכה כרב שלא התיר אף לכתף אלא ברשות תורה אבל ברשות סופרים אסר מפני שחכמי' עשו חזוק לדבריהם. ואעפ"י ששמואל הלך בה כשטתו של רב כמו שהוזכר בפרק שתוף. אלא בשניהם מותר לכתף. ואף זה שאמר ובלבד שלא יחליפו כתבו גדולי הפוסקי' שלא נאמר אלא ברשויות של תורה אבל ברשויות דרבנן מותר אפי' להחליף וכמו שהוזכרה בפרק שתוף. ואם כן בכותל זה שבין שתי חצרות שהוא רשות של סופרים שהרי רשות יחיד ויחיד הוא ואין בנתים רחב ארבעה מותר לכתף שם ולהחליף דרך בה מזה לזה כדי שיטלטל מביתו לחצרו של זה. ומכל מקום גדולי הדור מתמיהים עליהם שהרי כשהוזכרה כן בפרק שתוף לאו מסקנא דמילתא היה כמו שיתבאר שם ומתוך כך פסקו שאף בזו אין חלוק בין רשות סופרים כגון זה לרשות תורה כגון עמוד שבין רשות היחיד לרשות הרבים ובשניהם אסור להחליף וכן עיקר. ואסור חליפין אלו לא סוף דבר ליטול מזה שבכאן וליתן לזה שבכאן קודם שיניחנו במקום פטור אלא אפי' ליטול מזה ולהניח במקום פטור וליטול אחר כן משם ליתנו לזה אסור כמו שביארנו במסכת שבת וכמו שיתבאר בפרק תפלין בענין חנויות הפתוחות לרשות הרבים. ומכל מקום מה שהתרנו לכתף או לכתף ולהחליף לדעת גדולי הפוסקים כגון רשויות דרבנן פרשוה חכמי הדורות דוקא בין שתי חצרות אבל כותל שבין שני בתים אף בשאין רחבה ארבעה אסור שהכותל נחשבת כחורי רשות היחיד לזה וחורי רשות היחיד לזה ואוסרין זה על זה ועוד שהרי אמרו ביתא כמאן דמלי דמי והרי היא כאלו פחותא מעשרה ורשות שניהם שולטת בו ולא התירו אלא בכותל העומד תחת האויר שאין עליה קירוי כלל. וכן יש מפרשי' שכיון שהוא כמלא קרקע הבית נחשב כאלו הוא שוה לאותו חור הכותל או לגבהה של כותל וכמי שיש בו ארבעה טפחים היא ואסור לכתף עליו וכל שכן להחליף. ואף בכותל העומד תחת אויר יש שפרשו דוקא על גבי הכותל אבל דרך חורים שבכותל אסור ואין נראה כן. וגדולי הדורות פסקו כרב וברשויות של סופרים אסור לכתף הואיל ושמואל הלך בה בשטתו של רב. ומכל מקום במה שאמר לא יזוז בה כמלא נימא אין הלכה כמותו אף לדבריהם וטלטול בעצמו או ממנו לחצר מותר ואף בכתוף שפסקו כרב דוקא במקום פטור כזה ר"ל שהוא בין שתי רשויות של שני בני אדם שזה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן אבל מכרמלית למקום פטור או ממקום פטור לכרמלית מותר:

זה שכתבנו בכותל זה שאין רחב ארבעה לשטתנו שמקום פטור הוא לא נאמר אלא לענין זה הא אלו זרק מרשות הרבים ונח על גביו ודאי חייב אם היו מחיצות החצר עודפות עליו אבל לענין זה הואיל וחצרות מעין רשות הרבים הן רואין אותה כאלו היא רשות הרבים לידון כותל זה לענין שהזכרנו כמקום פטור הואיל ואינו מקום חשוב לעצמו:

דף עז עמוד א

כותל שבין שתי חצרות [צדו אחד] גבוה עשרה וצדו אחד שוה לארץ. כגון שהיה קרקע של חצר זה גבוה מזה הכותל שביניהם גבוהה עשרה מצד זה אבל צדו השני אין גבוה עשרה וכל שאינו גבוה עשרה אינו כלום והרי הוא כשוה לארץ מאותו הצד. נותנין עובי אותו הכותל לזה ששוה לארץ שתשמישה נוח לה ומתירין אותה להשתמש בה ולהעלות מחצרו עליו או להוריד ממנה לחצרו וחברו אסור בה מפני שהיא אצלו כרשות בפני עצמו. ומה שאמר אחר כן היה לזה תשמישו בנחת וכו' אינו אלא פי' בעלמא כלומר כלל הדברים כל שתשמישו לזה בנחת ולזה בקשה נותנין אותו לזה שתשמישו בנחת. וכן חריץ שבין שתי חצרות שהוא מבדיל בין זו לזו על פני ארך כל החצרות שביארנו במשנה שכל שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואם היה עמוק מזו עשרה מצד שקרקעיתה גבוה אבל אין עמוק מחברתה עשרה מצד שקרקעיתה נמוך נותנין אותו לזה ששוה לארץ שתשמישו לזה בנחת ואין אומרין שהחריץ אין דרך להשתמש בו ונאסרהו אף לזה או כלך לדרך זו שהכותל בעיתא תשמישתיה מצד שאדם מתירא שמא יפלו החפצים שיניחו שם ונמצא שאין כאן תשמיש נוח ונאסרהו לשניהם אלא מתירין אותו לשניהם (צריכי):

כותל זה שבין שתי חצרות שהיה גבוה עשרה ובא אחד מהם למעטו כלפי צד שלו ולא שיפרוץ בו פירצה שהפרצה אינה חשובה מיעוט אלא שבא לסתור בראשו במקום אחד מן הכותל ועקר חוליא משם עד שבסתירה זו נעשה אותו מקום לבעל חצר זה פחות מעשרה אם יש באותה סתירה משך ארבעה על פני רחב הכותל הרי זה משתמש בכל הכותל שמיעוט זה הוא כפתח אצל הכותל ואם לאו אסור בכל הכותל אלא שמשתמש באותו מיעוט שאותו מיעוט מיהא אינו רשות וכן הדין בחברו אם אותו מיעוט פחות מגובה עשרה אצל קרקע של חצרו אבל אם בא למעט באיצטבא שבנה בצד הכותל או תל עפר שהניח שם או פסיפסין אם יש בהן ארבעה על ארבעה לצד משך הכותל משתמש בכל הכותל מפני שמיעוט זה הוא כסלם או כפתח לעלות לכותל ונמצא תשמישו נוח אבל פחות מיכן אין המיעוט דבר חשוב והרי הוא כמי שאינו ואינו משתמש אף כנגד אותו מיעוט ואינו דומה לעוקר חוליא שבעקירת חוליא נתבטל מיהא אותו מקום מהיותו רשות בפני עצמו וכן שמכל מקום יש לזה שיעור מקום לעמוד שם ולהשתמש במקום המיעוט אבל כל שאין במיעוט איצטבא ארבעה על ארבעה אינו מקום ראוי לעמוד להשתמש ואם בנה חברו גם כן מצד אחר או שלא היה גבוה עשרה מצדו אם רצו מערבין אחד:

לא סוף דבר באיצטבא וכיוצא בה שהוא מיעוט אלא אף בכלים הוי מיעוט הואיל והם גדולים שראוי לעמוד עליהם כגון ארבעה על ארבעה שאין שום דבר ממעט אלא בדרך זה ואפי' סלם. באיזה כלי אמרו בכלי שאינו ניטל בשבת שמאחר שאינו ניטל בשבת הרי הוא קבוע לשם וראוי למעט אבל כלי הניטל בשבת הואיל ואינו קבוע שם לאותה שבת שמא יטלנו ואינו מיעוט כלל ומכל מקום אם חברו בקרקע היטב עד שאי אפשר ליטלו בלא חפירה במרא וחצינא שהוא אסור מלאכה מותר אבל אם חברו בדרך שיכול ליטלו בלא חפירה בכלי אינו מיעוט שהרי יכול הוא ליטלו וכמו שאמרו פגה שהטמינה בתבן ר"ל כדי להתבשל שהתבן מוקצה ואסור לטלטל וכגון שהוקצה לבנין כותלים. וכן חררה שהטמינה בגחלים ר"ל שהטמינה אתמול בגחלים ועכשיו כבו. שאין בנטילתה חשש שבהפוכה יכבה ויבעיר ומכל מקום מוקצים הם הא אם מגלה מקצתה ניטלת בשבת ואפי' היה כל הכלי תחת העפר אלא שיש לו אוגנים ליטלו והוא בא למעט מצד גובה האוגנים אינו כלום שאף הוא מותר ליטלו בשבת מצד האוגנים היוצאים וכמו שאמרו הטומן לפת וצנון תחת הגפן בזמן שמקצת עליו מגולין אינו חושש שמא נשתרש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר לומר שמא נשתרש ונתוסף ויצטרך לחזור לעשר את תוספתו וניטלין בשבת כמו שביארנו במסכת שבת. הא למדת שאינו מיעוט אלא אם כן הוא צריך בנטילתו למלאכה האסורה בשבת:

דף עז עמוד ב

היה כלי כבד עד שכבדו קובעו ואין דרך ליטלו אעפ"י שמותר לטלטלו בשבת הוי מיעוט ויש חולקים בזו ומחלקתם תלויה במה שאמרו כאן סולם המצרי והוא סולם קטן שאין לו ארבע חווקים ר"ל שליבות אינו ממעט אבל הצורי והוא מארבע שליבות ולמעלה ממעט. ושאלו מאי שנא מצרי מפני שניטל בשבת צורי נמי. ותירץ התם כבדו קובעו. כלומר ואעפ"י שמותר לטלטלו בשבת בביתו או בחצרו שלא אסרו אלא ביום טוב ובמקום רבים אעפ"י כן הוי מיעוט שאין דרך לטלטלו כך פרשוה גדולי הרבנים. ומכל מקום גדולי המפרשים כתבוה מפני שאסור לטלטלו מתוך כבדו ועיקר הדברים כדעת ראשון. ואעפ"י שבענין שבת מצינו בכיוצא בזה לאסור וכמו שאמרו במסכת שבת כלי קיואי אסור ליטלן וכן חלתא בת תלתא כיורי. הרי מצינו שם גם כן בפמוטא של בית ר' שמותר ליטלן אפי' ניטלין בשני בני אדם וכן מצינו באסתא דבי מר שמואל שהיו צריכים עשרה בנטילתה והיו נוטלין אותה בשבת ומניחין אותה אצל הדלת. אלמא כל אחד ואחד לפי ענינו נאסר טלטולו מחמת כבדו או הותר. וסולם ודאי ראוי להתירו ואף הלשון מוכיח כן שהרי הקש הצורי נמי ותירץ כבדו קובעו משמע שאותה [דרכה] בכך ר"ל שנטל הוא בשבת אלא שמתוך כבדו הוא דנו לענין זה כקבוע.

כותל שבין שתי חצרות והוא גבוה עשרה שנמצאת מעכבן מלערב אחד ולא מעטוה אלא שהיה לזה סולם מכאן ולזה סולם מכאן ושניהם רחבים ארבעה שכל שאין בו ארבעה אינו כלום אלא שיש בהם רוחב ארבעה ומכל מקום אינן מכוונות זו כנגד זו אלא זו משוכה כלפי צפון וזו משוכה כלפי דרום אם אין הכותל רחב ארבעה שנמצא שאינו ראוי לתשמיש הואיל ואין הסולמות מכוונות זו כנגד זו אינו כלום שאין כאן פתח ומערבין שנים הא אם היו מכוונות הואיל והסולם כפתח הרי פתח ביניהם ואם רצו מערבין אחד. ואם היה ריחוקן בפחות משלשה הרי הוא כלבוד אבל אם היה הכותל רחב ארבעה שהוא ראוי לתשמיש והרי הוא כגג שראוי להלך בו אפי' היו רחוקות זו מזו הרי מכל מקום הואיל והסולם כפתח הרי שני הסולמות כשני פתחים הפתוחים לגג שאעפ"י שמשוכים זה כנגד זה הרבה אין בכך כלום ומערבין אחד דרך הגג הואיל ויש לזה ולזה פתח לגג. וכבר ביארנו בסולם דרך כלל דוקא בסולם הצורי וכיוצא בו אבל סולם המצרי הואיל ועשוי ליטלו אינו מיעוט אלא אם כן קבעו. ומכל מקום יש מתירין בכל שיחדו לכך ממה שאמרו בתלמוד המערב בכל ממעטין באבנים ובלבנים ובסלם הצורי ובסלם המצרי והוא שקבעו ר' בא בשם רב יהודה אפי' לא קבעו והוא שייחדו לכך והם פוסקים כר' בא משום דהלכה כדברי המיקל בעירוב ואעפ"י שסמכו לו הורי ר' אילא בהדין תנייה והוא שקבעו מכל מקום הלכה כדברי המיקל ואין אומרי' מעשה רב להחמיר. ומה שאמרו למעלה בלול הפתוח שאין צריך סלם אפי' עראי. אלמא בין החצרות צריך סלם קבוע אפשר לפרש בו קבוע למלאכתו והוא הייחוד ומכל מקום הצורי ממעט אפי' בלא ייחוד וכן הדברים נראין:

גדולי המפרשי' פירשו בשמועה זו שאפי' במכוונות כל שרחב הכותל שביניהם שלשה אין ממעטין לפי שנחלקו הפתחים ונמצאת עדיין מחיצה ביניהם הא בפחות משלשה הרי הוא כפתח אחד וברחב ארבעה הרי הוא כגג והרי הם נכנסים בו דרך פתחיהם ובכלם דוקא להתירם מזו לזו אבל לענין להשתמש בכותל בין רחב שלשה בין שאינו רחב שלשה בין רחב ארבעה בין שאינו רחב ארבעה בכלם מותר להשתמש בכותל:

בנה איצטבא על גבי איצטבא התחתונה עודפת כלפי פנים על העליונה כדרך מדרגות הסלם והעליונה דבוקה בכותל ויש באיצטבאות אלו משך ארבעה על פני הכותל וכבר ביארנו שאם אין ברחבו ארבעה גם כן אינו כלום שכל שאין בו ארבעה על ארבעה אין בו חשיבות מקום ואינו ראוי לעמוד עליו להשתמש בראש הכותל ולפיכך אמרו בענין זה שאם יש בתחתונה ארבעה ר"ל שהעודף שלה והוא מקום העשוי לעמוד עליו הוא ברחב ארבעה אעפ"י שאין בעליונה הדבוקה בכותל ארבעה הרי זה ממעט הואיל ומכל מקום אף זו התחתונה קרובה לכותל כל כך שהעומד עליה יכול להשתמש בכותל וכל שעשו כן כל אחד מצדו אעפ"י שהכותל גבוה עשרה אם רצו מערבין אחד וכל שכן אם העליונה הדבוקה בכותל ארבעה אעפ"י שאין בתחתונה ארבעה אפי' היה בין זו לזו שלשה שהרי מכל מקום ראוי הוא לעמוד עליה ולהשתמש בכותל וזה שלא הוזכרה שלא הוצרכנו ללמדה אבל אם אין בתחתונה ארבעה אלא בצירוף העליונה כגון שהיתה העליונה יוצאה שני טפחים מן הכותל והתחתונה שני טפחים משפת העליונה ולפנים אם אין בין התחתונה לעליונה שלשה הרי הן כאיצטבא אחת ונמצאת היא רחבה ארבעה טפחים וממעטת ואם יש ביניהן שלשה אין מצטרפות. וכן הדין בסלם ששליבותיו פורחות ר"ל שאין מכוונות זו כנגד זו כאלו הסלמות המטלטלין שלנו אלא שעודפות זו על זו ויוצאות זו מכנגד תחומה של זו עד שנראות כפורחות זו מזו ושעקיבה של זו כנגד גודלה של זו כעין אלו הסלמות הקבועות שלנו שהן סתומות ואם יש בעודף של תחתונה או של עליונה ארבעה נתרת באחד מהם ואם אין באחת מהן ארבעה אלא שיש ארבעה בשתיהן בצירוף זו עם זו אם אין ביניהן שלשה ממעט ואם לאו אינו ממעט. זהו עיקר מה שנאמר בשמועה זו. וגדולי הרבנים פרשוה בשאין באלו רחב ארבעה ובסלם ששליבותיו פורחות פרשו כעין סלם המיטלטל שלנו ששליבותיו כעין מקלות ואויר בנתים וארוכים ארבעה ואין רחבים ארבעה כמו שכתוב בפירושיהם ואין דבריהם נראין שכל שאין בו ארבעה על ארבעה אין בו חשיבות מקום כלל. ואין גורסי' כאן מה שכתוב בקצת ספרים ואם סלם מהודק הוא אעפ"י שיש בין זה לזה שלשה ממעט שהכרעים מצרפם ומי שגורסו מפרש שליבותיו פורחות כעין סלם המיטלטל שלנו וסלם מהודק כעין סלם קבוע שלנו:

דף עח עמוד א

בסוגיא זו אמרו שזיז היוצא מן הכותל והניח עליו סלם כל שהוא מעטו ולא אמרן אלא דאותבי' עלויה אבל אותביה בהדי' ארווחי ארווחיה. ודבר זה עקר מה שנאמר בפירושו כך הוא זיז היוצא מן הכותל לחצר ברחב ארבעה על ארבעה ובתוך עשרה שנמצא שאם הוא בצד אחד מעטו לזה שהוא בצדו להשתמש בכל הכותל ואם יש בו שנים אחד מכאן ואחד מכאן נתמעט לשניהם ואם רצו מערבין אחד מפני שהזיז כפתח או כסלם הואיל והוא כשיעור ארבעה על ארבעה ובתוך עשרה ובא עכשו להשמיענו שאם הניח על הזיז ר"ל עליו ממש סלם כל שהוא ר"ל שאינו רחב ארבעה הרי זה מיעט את הזיז ופסלו והרי זיז אין כאן סלם אין כאן. ולא אמרן אלא דאותביה עלויה ר"ל עליו ממש כמו שביארנו אבל אותביה בהדיה והוא שרגלי הסלם לקרקע וראשו סמוך לזיז הרי עכשו הרויח את הזיז וכן שעלה בהכנת תשמישו וכל שכן שהכשיר. וגדולי הרבנים פרשו בו דרך אחרת וזה עקר:

כותל גבוה תשעה עשר טפחים זיז אחד מתירו ר"ל זיז היוצא ממנו רחב ארבעה על ארבעה שהוא מניחו באמצעיתו ודיו שהרי הוא בתוך עשרה לארץ ובתוך עשרה לראש הכותל והרי יכול לעלות בנחת אל הזיז ומן הזיז אל הכותל והרי הוא כסלם אין צריך בו לסלם אחר ואם הוא כותל עשרים צריך שני זיזין ומניח התחתון בתוך עשרה לארץ ועליון בתוך עשרה לראש הכותל ומניחין זה שלא כנגד זה שתהא עלייתו מזה לזה באה בנקל אבל זה כנגד זה אין תשמישו נוח ואינו כלום ואעפ"י שאמרו סלם זקוף ממעט מכל מקום הואיל ושליבותיו אינן רחוקות כל כך אין עלייתה קשה כל כך. וגדולי המפרשי' תירצו בה שזה שאמרו סלם זקוף ממעט לא נאמר אלא לערב בין שתי חצרות וצריך שיהא ראשו מגיע אל הכותל למעלה או לפחות משלשה וכל שהוא מגיע לכך אפי' זקוף הרי הוא כפתח אבל זו שבכאן נאמרה לתשמיש הכותל וכל עצמה אנו צריכים להיות תשמישה בנחת הואיל ואין הזיזין מגיעין ממטה למעלה ומתוך כך הוצרכנו בהם להיותם זה שלא כנגד זה. וכן פרשו בענין אחר שכשאמרו סלם זקוף ממעט דוקא לכותל עשרה וכעין מה שאמרו באצטיבא על גבי איצטיבא שאם יש בעליונה ארבעה על ארבעה לא הקפידו בתשמיש התחתונה שאעפ"י שאין בעודף התחתונה ארבעה ממעטין וכן הדין בסלם זקוף הואיל ויש בשליבותיו ארבעה על ארבעה כך הוא הדין אבל זו שהכותל עשרים ודאי צריכין שני זיזין שיהיו ראוים להשתמש בהם ומהם לכותל. וגדולי הרבנים הצריכו בזיזין אלו סלם כל שהו ופרשוה בדרך אחרת ואין הדברים נראין:

עמוד ברשות הרבים גבוה י' ורחב ד' שהוא נדון כרשות היחיד לגמרי על הדרך שהתבאר במסכת שבת נאמר בסוגיא זו שאם נעץ בו בראשו בשטח שבו יתד כל שהו מיעטו. כלומר שמיעט רחבו של עמוד והרי אין כאן רחב ארבעה ונמצא שהוא מקום פטור. והעמידוה תחלה בגבוה שלשה ר"ל שהיתד גבוה שלשה שאם אינו גבוה שלשה הרי הוא כגגו של עמוד ואינו ממעט והרי היא רשות היחיד כמו שהיתה. ואחר כך הקלו בה אביי ורבא לומר שאף בשאינו גבוה שלשה מכל מקום נתקשה תשמישו והופקע מדין רשות היחיד. ורב אשי חלק עליהם לומר שאף בגובה שלשה אינו מיעוט שמאחר שאף היתד ראוי לתלות בו איזה דבר הרי הוא כגוף העמוד ואינו ממעט והלכה כרב אשי ולא עוד אלא שאפי' מלאו ביתדות זו קרובה לזו עד שאין תשמישן נוח לתלות בהן כלום הרי מכל מקום ראויות לאיזה תשמיש והרי הן אצל העמוד ככלים שבבית וכעין בור וחולייתה שמצטרפי' לעשרה ואעפ"י שאין החוליא ראויה לעיקר התשמיש שהוא דליית הבור הואיל ומכל מקום ראויה לאיזה תשמיש כגון להניח עליה דף או מחצלת הרי זו מצטרפת. וכבר ביארנו ענין צירוף בור וחולייתה במסכת שבת בפרק הזורק. ולמדת לנדון שלפנינו מיהא שאין שום דבר ממעט בו והרי הוא רשות היחיד כמו שהיתה. וגדולי המחברים כתבו בה היפך הדברים וכמדומה שיש להם פירוש אחר בשמוע' זו וכבר הגיהו עליהם בה גדולי המפרשי' ומכל מקום בקצת ספרים ראיתי נוסחא אחרת בנוסח זה אמר רב אדא ובגבוה שלשה. אביי ורבא אמרי אעפ"י שגבוה שלשה ר"ל לא ממעט הואיל ואין היתד ראוי לתשמיש וכל שכן בשאין גבוה שלשה שהוא כגגו של עמוד. רב אשי אמר אעפ"י שאין גבוה שלשה ר"ל ממעט מפני שמכל מקום ראויה היא לתשמיש. ואפשר שגירסא זו נזדמנה לגדולי המחברים. ומכל מקום הם כתבו במיעוט זה שהיא נעשית כרמלית וכן פירשו במיעוט זה שהגובה מתמעט. נראה שהם פרשו בנעיצת יתד זה או יתדות אלו שהוא נועצו או נועצם בגובה העמוד ר"ל בצד העמוד כלפי הראש ולא בשטח ראש העמוד ונמצא שאין הרוחב מתמעט אלא הגובה ומאחר שאין הרוחב מתמעט נעשה כרמלית ולא מקום פטור:

זה שביארנו שהסולם מתמעט לא סוף דבר סולם העומד באלכסון בדרך שעלייתו נוחה אלא אפי' סולם זקוף ממעט שראוי הוא מכל מקום לטפס ולעלות. מעתה אין הלכה כדברי האומר כותל עשרה צריך סולם ארבעה עשר עד שכשיתרחק רגל הסולם מן הכותל ארבעה לישור עלייתו יהא ראשו מגיע לראש הכותל ולא כדברי האומר י"ג ומשהו עד שכשיתרחק רגל הסולם מן הכותל ארבעה לא יתרחק ראשו מראש הכותל טפח שלם ולא כדברי האומר י"א ומשהו עד שכשיתרחק רגל הסולם מן הכותל ארבעה יהא ראשו בפחות משלשה ויטפס ויעלה שהלכה כדברי המיקל בעירוב. וכן שהדבר ראוי להתיר על הדרך שהתרנו באיצטבא על גבי איצטבא שאין ברחב אחד מהם ארבעה אלא בין שניהם שכל שהוא בתוך שלשה מזה לזה התרנו אעפ"י שאין תשמישם נוח. וזה שהצרכנו להיות ראש הסולם מגיע לראש הכותל פרשו בשאין שם שליבה רחבה ארבעה או זיז או איצטבא רחבים ארבעה הא כל שיש שם אחד מאלו דיו שיהא הזיז או האיצטבא או השליבה בתוך עשרה לראש הכותל:

אעפ"י שביארנו שאין סולם ממעט אלא בשיש בו ד' חווקים סולמות של בבל שהיו רגילים לעשותם גסים וכבדים אפי' לא היו ארבעה חווקים ממעטין שכבדם קובעם. וכן אמרו בדקלים שבבבל ר"ל פסקי דקלים שהניחם סמוך לכותל למעט אין צריכים קבע ר"ל לקבעם בקרקע שאעפ"י שניטלין בשבת שהרי ראויים הם לישיבה ותורת כלי עליהם מכל מקום כבדם קובעם ר"ל שמחמת כבדם אין דרך ליטלן וכן כל כיוצא באלו:

סולם מכאן וסולם מכאן וקשין באמצע אינו מיעוט שהרי אין כף הרגל עולה בהן. ופי' הדברים שהמחיצה החוצצת היא של קשין והסולמות סמוכים עליהם זו מכאן וזו מכאן והרי שהסולמות ראויים לעלות בהם מצד עצמם אלו היו במחיצה חזקה אבל כשהם סמוכים לכותל של קש אם יעלו בסולמות הרי המחיצה נופלת ומתוך כך אמרו שאינן ממעטין אבל קשין מכאן ומכאן וסולמות באמצע ר"ל שהמחיצה על פני כל ארכה של קש אלא שיש באמצעה בנין חזק כעין עמוד למקום קביעות ראשי הסולמות הרי זה מיעוט שהרי המחיצה מכל מקום מחיצה היא והסולמות בריאים וראויים לעלות בהם. זהו עיקר הנאמר בשמועה זו. וכן כתבוה גדולי המפרשים. ומכל מקום גדולי הרבנים פרשוה בענין אחר. ולענין השלמת רוחב ארבעה שאם אין ברוחב השליבה ארבעה טפחים וקבע קשין של תבואה כעין חווקים מזה לזה להשלים רוחב ארבעה עם הקשין באמצע אינו כלום שדרך בני אדם לעלות באמצע והרי אינו יכול להשען בקשין אבל סולם באמצע וקשין מכאן ומכאן מצטרפין לארבעה:

דף עח עמוד ב

היה הכותל גבוה ואין הסולם גדול כל כך שיספיק למעט את השיעור וחקק בכותל כעין שליבות להשלים שיעורה דיו שיחוק עד שיגיע ויכנס בעשרה העליונים ויחשבו חקקים שבכותל למעט גובה הכותל מעשרה העליונים והוא שיהא הסולם רחב ארבעה והחקקים רחבים ארבעה. ואם לא הי' שם סולם כלל אלא שחקק שליבות בכותל אינו כלום עד שיחוק מלא קומתו של כותל ר"ל עד שיגיע לראש הכותל מפני שאין עלייתו נוחה. וגדולי הרבנים פרשו בה ענין אחר. וכבר ביארנו שכל מה שאמרו שממעט פירושו שאם עשו כן משני צדדין רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד ואם עירבו שנים והכותל רחב ארבע שניהם אסורים בתשמיש מן הבית לראש הכותל ואם אינו רחב ארבעה שניהם מותרין בו ובלבד שלא יחליפו הכל כמו שביארנו:

עשה אילן סולם כגון שהיה אילן סמוך לכותל וגדעו ופסלו כדי שיהא נוח לעלות ולירד דרך עליו וכבר ידעת שהאילן אסור לעלות עליו בשבת משום שבות וכן אם עשאה לאשרה סולם ר"ל אילן של אשרה שנתלש מאליו כגון שנפל או שקצצו ישראל שלא נתבטל איסורו בכך ואעפ"י שהוא תלוש הרי אסורה בהנאה ונמצאו סולמות אלו שאינן ראויות לעלות בהן זו בשבת ומשום שבות וזו אף בחול ומשום איסור הנאה נחלקו בהם הפוסקים ומחלקתם תלויה במה שאמרו בסוגיא בעא מיניה רב יוסף מרבה עשאו לאילן סולם מהו. תיבעי לרבנן תיבעי לר'. עד כאן לא אמר ר' בנותן עירובי תחומין באילן שקנה עירוב שכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות הני מילי בין השמשות. כלומר לדבר שאינו צריך לו אלא בין השמשות לבד כגון הנחת עירוב באילן או במקום שבות שאין צריך לו להיות קיים אלא בין השמשות בלבד וכל שיכול ליטלו בין השמשות שהיא שעת קניית השביתה קנה עירוב. אבל כולי יומא לא כלומר אבל עירובי חצרות ולענין שהם צריכים להיות פתח ביניהם אם אין הפתח ראוי להשתמש בו כל היום אעפ"י שראוי לבין השמשות אינו פתח. ואעפ"י שאמרו עירבו דרך הפתח ונסתם הפתח מותרין זב"ז אלמא כל שהי' פתח לבה"ש פתח הוא לכל היום מ"מ בין השמשות מיהא אנו צריכים לפתח הראוי לכל היום אבל עירובי תחומין אינן אלא להיכר שזהו מקום ביתו וכל שאכלו ביה"ש לשם כל שכן שהוא היכר. ומעתה כל שקדש עליו היום ופתו לשם בין שאכלו בין שלא אכלו דיו ונמצא שעשיית אילן לסולם אינו כלום. או דילמא אף לרבנן שאמרו בנותן עירובו באילן שאינו כלום מודו שהרי מכל מקום פתח הוא אלא שאיסור שבות רבוץ עליה ורואין מקום אילן כאילו נפרץ בו הכותל הואיל ותשמישו נוח משם וזה שאין עולין לה היום אין זה אלא כאלו היה שם פתח גמור והיה אריה רבוץ עליה שאין נמנעין מלערב בשבילו או כאלו היה שם פתח וננעל במפתח שאין נמנעין מלערב אחד בשבילו לדעת קצת ונעשה הפתח פתח לעשותם אחד להשתמש דרך חורים. ואחר כך שאל עשה לאשרה סלם מהו תיבעי לרבי יהודה תיבעי לרבנן. תבעי לר' יהודה עד כאן לא אמ' ר' יהודה בנותן עירובו בקבר שקנה עירוב אעפ"י שאסור בהנאה שמותר לקנות בית באסור הנאה התם הוא דבתר דקנה עירוב לא ניחא ליה דלינטר כלומר שאינו צריך לשמירתו ונמצא שאינו נהנה בקבר אלא בשעת קניית עירוב ואותה שעה אין כאן הנאה (וכן) שמאחר שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה מצות לאו ליהנות ניתנו אבל בזו שהוא צריך לפתח שישתמש בו כל היום ולהשתמש מזה לזה ונמצא נהנה באשרה לדבר הרשות הרי נהנה באיסורי הנאה. או דילמא אפי' לרבנן פתחא הוא מכל מקום שעל ידה הם נעשין אחד ואיסור הנאה שבו הואיל ואינו נהנה לעלות דרך גופה אלא שעל ידה משתמשים דרך חורים אין זה אלא כפתח גמור שארי רבוץ עליו:

אמר ליה אילן מותר ואשרה אסורה. פי' ולא סוף דבר באשרה של ישראל שאין לה ביטול וכתותי מיכתת שיעורה אלא אפי' באשרה דעכו"ם הואיל ולא נתבטלה ואף בחול אינה ראויה לו אינו פתח אבל אילן הואיל ובימות החול מיהא ראויה לו וכבר חל עליו שם פתח בחול הוה ליה פתח אף לשבת. ומאחר שאמ' לו בסתם אילן מותר ואשרה אסורה ולא החזירה במחלקת לומר אילן פלוגתא דר' ורבנן אשרה פלוגתא דר' יהודה ורבנן. נראין הדברים שלדברי הכל אמרה אילן מותר אף לרבנן ואין צריך לומר לר' שכל שאינו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה ואעפ"י שבעירובי חצרות מיהא אין כאן מצוה כל כך סרך מצוה יש בה ודרך שלום וחבה כשמתערב עם חברו ונעשין כאחד ועל דרך שאמרו בתלמוד המערב מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת שהיתה דבובה עם חברתה ר"ל שנואה ושלחה עירובה ביד בנה נסבתיה ונשקתיה וגפפתיה אתא אמר לה לאמיה הכין אמרה לי הכין רחמא לי מתוך כך השלימו ביניהן הה"ד וכל נתיבותיה שלום. ועוד שראוי לחסידים לערב שמא ישכחו ויוציאו וכעין מה שאמרו מבואה דדיירי ביה תרי גברי רברבי כרבנן [לא] להוי ביה עירוב ולא שתוף ומאחר שכן לא גזרו עליו בין השמשות ומה שנאסר לאחר שחשכה הרי הוא כנסתם הפתח או החלון וכמו שביארנו ששבת כיון שהותרה הותרה וכן באשרה מה שאמ' אסורה פירושו אפי' לר' יהודה והקשה רב חסדא אדרבה אילן שאיסור שבת גרם לו ליתסר שמאחר שכל עצמו של פתח אינו אלא להתיר בשבת והוא אינו יכול ליכנס בשבת בשום צד אסור אבל אשרה של עכו"ם שאיסור דבר אחר גרם לה ואפשר שתבא לידי היתר בשבת כגון שיבטלנה עכו"ם אף עכשו תידון כפתח ואף ר' אבהו ור' יוחנן נסכמו בה ומתוך כך פסקו גדולי המפרשי' כרב חסדא ואילן אסור אשרה מותרת ואף גאוני הראשונים כתבוה כן. ומכל מקום גדולי המחברים פסקו כרבה להתיר באילן ולאסור באשרה. וראיה לדבריהם מה שהחזיר רב נחמן את הדברים במחלקת ואמר אילן פלוגתא דר' ורבנן אשרה פלוגתא דר' יהודה ורבנן. אלמא שבהיתר אילן אתה צריך להעמידה כר' וכבר פסקנו כמותו וגדולי הדור מסכימים בשניהם להקל באילן מטעם שכתבנו שהלכה כר' ובאשרה ממה שאמר גם כן פלוגתא דר' יהודה ורבנן ונמצא היתרה לדעת ר' יהודה וכבר פסקנו כמותו אם מטעם הלכה כדברי המיקל בעירוב אם מטעם כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. ואעפ"י שלדעת זה אתה צריך לומר שר' יהודה סובר מותר לקנות בית באיסורי הנאה וכבר דחינוה בפרק בכל מערבין הואיל ור' יוחנן בשטה אחת עם רב חסדא ורב נחמן להיתר אשרה ובשטה אחת עם רבה להיתר אילן הלכה בשניהם לקולא:

זו היא שטת גדולי הדור ואיני מודה להם שמכל מקום הואיל ואי אתה מוצא באחד מהם שיהא סובר בשניהם לקולא אלא באחת להחמיר ובאחת להקל אי אתה רשאי לדון בזה במקצת ובזה במקצת כדי לצרף קליהון של אלו וקליהון של אלו אלא או כרבה ורב נחמן בקליהון ובחומריהון או כרב חסדא ור' יוחנן בקליהון ובחומריהון:

המשנה השלישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר חריץ שבין שתי חצרות והוא ארוך ומפסיק על פני ארך החצר ועמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה כשתי חצרות לגמרי ומערבין שנים ואין מערבין אחד הא פחות מגובה עשרה הרי הוא כמי שאינו ומערבין אחד ולא שנים וכן בפחות מארבעה הואיל והוא נוח לפסעו משפה לשפה הרי הוא כחצר אחת לאסור זה על זה ומערבין אחד ולא שנים הא עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים אפי' מלאו תבן או קש אפי' דרסם הרבה עד שאין רגלי האדם נשקעות לתוכו שמכל מקום אין דרך לבטלו לשם אפי' לשבת עצמו הואיל וראויה למאכל בהמה. ומכל מקום אם בטלה בפי' חוצצת ומערבין אחד. מלאו עפר או צרורות אעפ"י שלא בטלם בפי' הרי הוא כסתום לגמרי מפני שדרך עפר וצרורות להתבטל במקומו ומערבין אחד ואין מערבין שנים. ולמדת שבעפר וצרורות מיהא אפי' דעתו לפנותם הואיל ובשבת מיהא אסור לפנותם. ויתבאר בגמרא שכן הדין בכל דבר שאינו ניטל בשבת אפי' ארנקי שהרי מכל מקום מבוטל הוא לשבת ואם נסתם מקצת החריץ באמצע ונשאר חריץ מכאן ומכאן כל שאין בסתימתו יתר מעשר הרי הוא כפתח ואם רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד.

נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים ר"ל על החריץ כמין גשר דינו כפתח הואיל ונשאר חריץ מכאן ומכאן ורצו מערבין אחד רצו מערבין שנים אבל היה רוחב הנסר פחות מארבעה אינו כלום והרי הוא כמי שאינו ומערבין שנים ולא אחד וכאשר הצרכנו רחב ארבעה פרשו בגמרא דוקא שנתן ארכו של נסר לרחבו של חריץ שזהו כגשר וגשר דינו כפתח אבל אם נתן ארכו של נסר לארכו של חריץ כגון שנעץ יתדות גסות בקרקע החריץ גבוהות עד קרוב לשפת החריץ והניח הנסר לארכו ראשו אחד על יתד זה וראשו אחד על יתד זה אפי' אין ברחבו של נסר ארבעה טפחים אפי' ברחב משהו נדון כפתח שהרי מכל מקום מיעט רחבו של חריץ וכל שיש במשך הנסר ארבעה טפחים אעפ"י שאין ברחבו אלא משהו כל שמיעטו מארבעה הוה ליה פתח. וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו ר"ל נסרים הבולטים מעלית בית זה לרוח דרומי כנגד צפון ומעליית בית זה לרוח צפוני כנגד דרום ונמצא אויר המבוי שבין שני הבתים מקורה אלא שנשאר אויר בין ב' הגזוזטראו' וכל שיש אויר ד' טפחים ביניהם אסור להוציא מגזוזטרא זו לחברתה בשבת ואין עירוב מועיל בה אלא זו מערבת עם חצרה וזו עם חצרה. ולמדת עכשו שאם נתן נסר רחב ארבעה כמין גשר מזו לזו הרי הוא כפתח ורצו מערבין שנים רצו מערבין אחד ואם לא היה שם אויר ארבעה הרי הגזוזטראות מחברין את שני הבתים להיות אחד ואוסרין זה על זה ומערבין אחד ולא שנים ואויר ארבעה בנתינת נסר ארבעה ארכו לרחבו של אויר כמין גשר רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים ובארך הנסר לאורך האויר הרי ממעטו ונעשה אחד ואין מערבין שנים על הדרך שביארנו בחריץ כך פרשוה גדולי הרבני'. וגזוזטראות אלו יש גורסין בהן גבוהות עשרה ורחבות ארבעה ומה שפירשנו משנה זו לשטת גדולי הרבנים לענין פסק הלכה ודאי כך הוא אלא שלענין פי' הקשו בתוספות ממה שאמרו בגמרא הא דתנן וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו וכו' שמשמען של דברים דוקא בזו כנגד זו אבל זו שלא כנגד זו או זו למעלה מזו לא. ופי' הדברים לשטה זו שאין נסר מועיל בה לעשותם אחד לא שנו אלא שיש בין זו לזו שלשה אבל אין בין זו לזו שלשה גזוזטרא עקומה היא כלומר ועל ידי נסר זה מיהא מערבין אחד אם רצו ואם כפירושינו הואיל ועל ידי נסר רחב ארבעה אתה בא להכשירו לערב באחד מה ענין שלא להכשיר אף בזו שלא כנגד זו. ואעפ"י שבמשוכה זו מזו שנמצא הנסר בקרן זוית נגעו הם בה מטעם פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי מכל מקום זו למעלה מזו מיהא מאי תרצת בה והיה לך לדונו כסלם שבין חצר לעליה. ומכל מקום יראה לי שהנסר אינו אלא כעין גשר וכל שאתה צריך להעמידו באלכסון אינו כלום שאין כאן שליבות וחווקים להעמיד רגליו בהן אלא שמכל מקום הם מפרשים ענין גזוזטראות בענין אחר שלא בנתינת נסר אלא פי' הדברים לדעתם וכן שתי גזוזטראות דינם כחריץ שאם יש ביניהם ארבעה אין מערבין אחד ובפחות מארבעה אין מערבין שנים ומכל מקום בזו שלא כנגד זו ביתר משלשה אין דרך לפסע ביניהם ואף בפחות מארבעה אין מערבין אחד ועל דרך האמת לענין פתח כך הוא אלא שלענין פי' אם כך הוא היה לו להזכיר דין גזוזטרא אחר משנת החריץ ולא להפסיק במשנת נתינת הנסר בנתים:

דף עט עמוד א

מתבן שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים. כלומר שאין כותל ביניהם אלא גדיש של תבן מפסיק ביניהם על (פרי) [פני] ארך החצר והוא גבוה עשרה טפחי' הרי זה מפסיק ומערבין שנים ולא אחד. ואעפ"י שלענין חריץ אמרו שאינו חוצץ כל שראויין למאכל בהמה אחר שנטלין בשבת כמו שביארנו למעלה לענין מחיצה ודאי כותל היא כל עוד שהוא שם אפי' דעתו לפנותו שכל דבר עושין בו מחיצה הואיל והוא דבר הראוי להתקיים אם לא יטלוהו ומכל מקום אלו מאכילין לבהמתם מכאן ואלו מכאן ואין חוששין שמא יתמעט מעשרה טפחים ויעשה רשות אחת לאסור זה על זה ולא ירגישו והרי טעם שבת שהותרה הותרה אין כאן שהרי לא אמרוה בבטול מחיצות שהרי כל שלא נתמעטה ביתר מעשר אמות פתח הוא ואין אוסרין זה על זה ואין דרך בהמה למעט באכילתה כל כך ומכל מקום בגמרא פרשו במאכילין שאמרו דוקא להעמיד הבהמה סמוך לגדיש אבל בידים לא והוא שאמרו והוא שלא יתן לתוך קפתו שכל שאתה מתיר בהן את הידים שמא יבאו למעט עד שיפחת מדין מחיצה ולא ירגישו. נתמעט המתבן מעשרה טפחי' בטלה מחיצה ומערבין אחד ולא שנים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

בית שטומאת מת בתוכו ומלאוהו עפר או צרורות ובטלן מבוטל והרי אין לטומאה זו חלל ונעשית טומאה רצוצה שאין לה אהל לעצמה ובוקעת ועולה עד לרקיע והמאהיל על הגג טמא אבל אינו מטמא את סביביו כמו שיתבאר במקומו שמן הסתם אינו בטל ואינו דומה לחריץ שהחריץ (למטעייה) [למטמני'] קאי ר"ל לסתמו מלשון (טעונין) [טמונין] פלשתאי כלומר סתמו לסתימה הוא עומד מה שאין כן בבית. הא סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה ומעטה בתבן אם בטלו הרי זה מיעוט אבל בסתם אינו מיעוט ולא עוד אלא שאף בעפר סתם אינו מיעוט עד שיבטלנו וכבר הארכנו בדינין אלו בראשון של סכה:

מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים בשבת אפי' מוליכה בידו באפסר שלה ואין חוששין שמא יתלוש להאכילה בידים שהתלישה הואיל ואיסור תורה היא חמורה היא עליו ונזהר בה. אבל אינו מעמידה על גבי תבן של מוקצה כגון תבן שאינה ראויה לבהמה ועומדת לבנין שהמוקצה קל הוא עליו ויש לחוש שמא יבא לטלטלו. ואם תאמר משנתנו אעפ"י שהתבן ראויה ומותרת לטלטל מצד הבהמה נחוש שמא יאכיל בידים ויבא לטלטל בחצר שאינה מוכשרת שאסורה קל בעיניו תדע שלא התירו להוליכה בידים אלא לעמוד בפניה שלא תלך למקום אחר:

בית שבין שתי חצרות פתוחים לו כגון זה ומלאוהו תבן ר"ל לא שמלאו כל הבית תבן אלא מקום אמצעיתו להיות מחיצת התבן חולקת את הבית להיות חציו משמר לחצר זו וחציו לחצר זו הרי היא מחיצה ומערבין שנים ולא אחד. ותבן זה הואיל וראוי למאכל בהמה זה נותן לתוך קפתו ומאכיל לבהמתו וזה נותן לתוך קפתו ומאכיל לבהמתו ואין חוששין שמא תפחת המחיצה ויאסרו שניהם ולא ירגישו על הדרך שאסרנו למעלה במתבן שאסרנוהו בנתינת קופה. שבזו שהוא בית הואיל ובית יש בו מחיצות ותקרה כל שתפחת מדינה נכר הוא לשעתו. וכן אתה מוצא בניב של תבן ר"ל צבור של תבן והוא מלשון עניבה ומפני שהיא עשויה חבלות חבלות הוא קוראה כן וכל שהוא בין שני תחומי שבת חציו בתחום עיר זו וחציו בתחום עיר זו שאלו נוטלין מתוך תחומן ואלו נוטלין מתוך תחומן ואין חוששין שמא יטלו אלו מתוך תחומן של אלו ואפי' לדעת האומר תחומין דאוריתא שמאחר שהוא תחת תקרה נכר הוא. ומה שאמרו על זה בסוגיא זו דילמא אתי לבטולי. פירוש שמא יבא לבטל תורת התחומין בטלטולו מן הצד האחר:

בית זה שחלקוהו במחיצת תבן על הדרך שביארנו ונתמעט התבן מהיותו מחיצה כגון שהיה הבית גבוה עשרה והמחיצה עשרה ונתמעטה המחיצה מעשרה אף בתורת לבוד כגון שאין בה שבעה ומשהו שאלו היתה תקרת הבית גבוהה הרבה אף מחיצה עשרה אינה כלום שכל מחיצה שתחת תקרה שאינה מגעת לתקרה או לדין לבוד שלה אינה מחיצה ואין מערבין אלא אחד כמו שביארנו בפרק הדר אלא שכל שהוא בדין לבוד לתקרה שמה מחיצה אעפ"י שהיא מחיצה רעועה וכשנתמעטה עד שנתרחקה מתורת לבוד שלה נאסרו שניהם בבית. ואעפ"י שיש חולקי' לומר שכל שיש שם מחיצה עשרה אעפ"י שאין מגעת לתקרה אין מערבין אחד. אין הדברים נראין. ומכל מקום לדברי הכל כל שהתקרה עשרה והמחיצה עשרה גמורה או עשרה מדין לבוד כגון שבעה ומשהו ונתמעט משיעור זה. שניהם אסורי' ר"ל להוציא מאותו בית לחצרות הואיל ולא עירבו אחד אעפ"י שעירב כל אחד לעצמו. ומכל מקום דוקא שנתמעט מאתמול שאם נתמעט היום הרי דיורין הבאים בשבת אין אוסרין. ואעפ"י שבנטלה קורתו או לחיו או נפרץ הכותל אוסר אפי' בשבת. דוקא בנפרץ לרשות הרבים אבל כל שנפרץ לחצר שאינה מעורבת מותר כמו שביארנו בעירב דרך הפתח ונסתם הפתח ובעירב דרך חלון ונסתם החלון שאין לו מחיצות אלא דיורין ודיורין הבאים בשבת אין אוסרין אבל נתמעט מאתמול שניהם אסורים באותו בית וכיצד יעשה להתירה מיהא אצל האחד נועל זה את פתחו הפתוח לו לאותו בית ואין די לו בבטול רשות שמתוך שבית אחד הוא משותף לשניהם יבא לטלטל ולא ירגיש הא בנעילת דלת מיהא אין עוד חשש ולא אמרו נועל ומבטל אלא ללמד שאין די לו בבטול רשות. ויש מצריכין בשתיהן ואין נראה כן. ומשנעל נעשה הוא אסור וחברו מותר אלא שאם חזר הלה ובטלו לחברו ובנעילת דלת הרי זה מבוטל שהרי מבטלין וחוזרין ומבטלין כמו שביארנו. ויש פוסקים שאין חוזרין ומבטלין וראשון עיקר כמו שיתבאר:

דף עט עמוד ב

המשנה הרביעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השני והוא שאמר. כיצד משתתפין במבוי והתחיל לבאר שאחד יכול לשתף על ידי כלם ומעתה עומד אחד ומניח את החבית שלו במקום שרוצה להניח שם עירובו ואומר הרי זו לכל בני המבוי. ואחר כך הודיע שהוא צריך לזכות ואמר שמזכה על ידי בנו ובתו הגדולים. כלומר שאומר להם קבלו חבית זו לזכות בה לשם כל בני מבוי שמאחר שהם גדולים ואין רשות אב עליהם הרי היא זכייה גמורה. וכן [ע"י] עבדו ושפחתו העברים הואיל ואין גופם קנוי אין ידם כידו. וכן על ידי אשתו אעפ"י שאין קנין לאשה בלא בעלה וכל שכן על ידי אחרים אפי' קטנים הואיל והגיעו לקצת בחינה על הדרכים שהוזכרו בגיטין פרק התקבל [סד.] שהרי אמה העבריה על כל פנים קטנה היא. אבל לא על [ידי] בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים שכל אלו ידן כידו ונמצא כמי שלא יצא השתוף מתחת ידו לזכות בו אדם אחר. וקצת רבני צרפת היה קשה להם מאי שנא בנו ובתו הקטנים שלא לזכות על ידם משפחה וקטנים דעלמא. ופרשו שלא אמרו כאן בבנים גדולים ממש וקטנים ממש אלא כל שסמוך לו על שלחן אביו נקרא קטן ואפי' הוא גדול וכל שאינו סמוך על שלחן אביו נקרא גדול ואפי' הוא קטן וכמו שאמרה ר' יוחנן בראשון של מציעא [יב.] בענין מה שאמרו שם מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו מציאת בנו ובתו הגדולים הרי היא שלהם. ואעפ"י ששמואל חלק שם עליו הלכה כר' יוחנן כמו שהתבאר שם. ואעפ"י שעבדו ושפחתו העברים סמוכים על שלחנו הם הואיל ובשכרם הם אוכלי' סמוכים על שלחן עצמם הם. וזה שאמרו שמזכה על ידי אשתו והרי היא אוכלת על שלחנו ומציאתה שלו אפשר שאף זו הואיל ומזונותיה עליו חוב גמור אין זו נקראת סמוכה. כך נראה לי. ומכל מקום הם מעמידים אותה בשאין סמוכה על שלחנו וכן שאינה מקבלת פרס הימנו. ומביאים ראיה ממה שהעמידוה במסכת נדרים בשיש לה בית באותו מבוי דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני ואלו אוכלת על שלחנו לא היתה צריכה לזכות לעצמה שהרי אינה צריכה עירוב עמו וכשסמוכים על שלחנו מיהא אעפ"י שהם גדולים הרי הם אצלו כעבדים כנעניים שאין זוכין מיד רבם אפי' מאחרים וכמו שאמרו העבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו ואחרים הסמוכים על שלחנו מיהא אין בהם הדין כן אלא זוכין אעפ"י שאין עומדי' בשכרם שלא נאמר אלא בבניו או בעבדיו שרשותו שולטת עליהם וכל שכן באורחים שלו שאין זה נקרא סמוכים. ואף קטנים שאמרו שכשאינם סמוכים גדול הוא לענין זה דוקא בקטן אבל קטנה אפי' אינה סמוכה ידה כידו הואיל ואי בעי מסר לה (למנע"ל ומורק) [למנוול ומוכה] שחין. ומכל מקום קטנים דעלמא מזכה על ידם שהרי אמה העבריה קטנה היא. ואעפ"י שאין קטן מגיע לכלל זכייה בעירוב הקלו הואיל ומדרבנן הוא. זו היא שיטת חכמי התוספות. ויש חולקין עליהם לומר שכל שחלקו רשות לעצמן אעפ"י שסמוכים על שלחן האב דינם כשאר בני אדם. ועיקר הדברים שכל שהוא גדול מזכה על ידו וגדול גדול ממש קטן קטן ממש שלא נאמר כן אלא לענין מציאה ומשום איבה וקטנים שלו אינו אלא מפני שידן כידו והרי הוא כאלו לא יצא העירוב מתחת ידו. ואף באשתו מה שאמרו במסכת נדרים [פח.] בשיש לה (חצר) [בית] באותו מבוי לא נאמר אלא לר' מאיר אבל לדעת רבנן שהלכה כדבריהם אפי' אין לה בית וכן עיקר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חבית של שתופי מבואות צריך להגביהה מן הקרקע טפח ר"ל כשמזכה אותה לבני המבוי שכל שהיא ברשותו לא זכו בה בדבורו ובהגבהה זו הנעשית בשבילם זכו ואעפ"י שבהגבהה דעלמא לענין קנין צריך שיגביהנה שלשה טפחים בעירוב הקלו. ויש אומרים שאף לקנין דיה בטפח כמו שיתבאר במקומו. הא במערב משלהם שאינם צריכים לזכיה אין צורך בהגבהה כלל. ומכל מקום מקצת גאונים פרשו ענין הגבהה זו אף במערבים משלהם ר"ל שצריך שתהא החבית מונחת במקום גבוה כדי שתהא נכרת בין החביות עד שאם תתמעט מכשיעור או נשברה הרגישו בה ויוסיפו או יחזרו ויערבו. ועיקר הדברים כדעת ראשון שהרי בפרק הדר אמרו בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב. והרי ודאי אין החבית המשותפת גבוהה על האחרות. ושמא תאמר שזו לא נאמרה אלא לכתחלה הרי בתוספתא פרשוה בפי' כדעת ראשון והוא ששנו שם שתוף מבוי כיצד מניח אדם חבית של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים בין משלו בין משל חברו ואומר הרי זו לכל בני מבוי אם היתה שלהם אין צריך לזכות אם היתה שלו מגביהה מן הארץ כל שהו ואומר זכיתי לכם ולכל שנתוספו עליכם. אלמא בשלהם מיהא אין צריך לא לזכות ולא להגביה. ומשהו האמור כאן פירושו טפח והוא שאמר גם כן כיצד משתתפין וכו' מביאין חבית של יין וכו' משלו צריך (שזכות) [לזכות] משלהם צריך להודיע ומגביהה מן הקרקע משהו. ופרשו בו בגמרא טפח. ולפי שיטתנו זה שאמרו מגביהו וכו' אינו מוסב על סוף השמועה ר"ל משלהם אלא על ראשה ר"ל משלו וכמו שביארנו. וזכוי זה אף בעירובי חצרות כן שאין בין עירובי חצרות לשתופי מבואות אלא שעירובי חצרות בפת דוקא ושתופי מבואות אף בשאר מינין הא לענין זכוי זה וזה שוים:

פעמים שאינו צריך לזכות בפירוש אלא סתמו בפירושו והוא שאמרו בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שתוף. ולא פליגי כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר. ופי' הענין כגון שזמנו אחד לאכול אצלו משלו וסתם הדברים כל שזמנם ויכולין לאכל לדעתם הרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו ויש להם בו זכות כך פרשוה גדולי הדור ממה שהקשו בפרק הדר אלא מעתה הקנה להם פת בסלו הכי נמי דלא הוי שתוף והא אמר רב יהודה בני חבורה וכו'. אלמא הא דבני חבורה במקנה להם ביתו היא כלומר שזמנן לאכול משלו ואעפ"י שלא הקנה להם בפי' סתם הדברים כל שזמנם הרי הוא כאלו נשתתפו בו עמו:

המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא ומלא לוגמיו לאו דוקא שהרי באחרון של יומא מוכיח שמלא לוגמיו הוא יותר מרביעית והרי כוס הקדוש כלו דיו ברביעית אלא מלא לוגמיו הוא אומר וזה שאמרו מלא לוגמיו כבר פרשו שם כמלא לוגמיו ר"ל כל שאלו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו ולא המקדש דוקא אלא אף אחד מן המסובין ואפי' תנוק וכמו שאמרו לותביה לינוקא וכו'. ומכל מקום יש מי שאומר שלא יצאו בטעימת התינוק אלא מידי ברכה לבטלה אבל מידי קדוש לא יצאו. ואין נראה כן שהרי בפרק ערבי פסחי' [ק:] אמרו בני אדם שקדשו בבית הכנסת אמ' רב ידי קדוש יצאו. ר"ל אעפ"י שלא שתו:

עושין מדורה לחיה בשבת ואפי' בימות החמה מפני שהקרירות סכנה לה. וכן הדין לחולה שיש בו סכנה. וכן בהקיז דם ונצטנן וכיוצא באלו וכבר ביארנוה במסכת שבת:

אילן של ע"ז אעפ"י שאין אנו יודעים בו שנעבד כל שנודע לנו שמצניעין פירותיו לשכר לשתייה ביום אידם מחזיקין אותו באשרה וכל שכן כשכמרים משמרין אותה ואין טועמין מפירותיה וכבר ביארנוה במסכת ע"ז:

דף פ עמוד א

המערב בחצרות בשביל כל חבריו אינו צריך להודיע שזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו אבל משלהם צריך להודיע אם הם חפצים בכך שמא יש בהם שמקפידים על עירובם ר"ל שעינם צרה בפת שלהם והמקפיד על עירובו אינו עירוב. ויש צדדים שאף בשלהם אין צריך להודיע כמו שיתבאר למטה:

כשם שביארנו בעירובי חצרות ושתופי מבואות שצריך לזכות לחבריו על ידי אחר כך הדין בעירובי תחומין כל שמניחם בשביל אחרים הצריכים לילך באותו צד צריך לזכות ואם לא זיכה אינו כלום וכל שמזכין על ידו עירובי חצרות ושתופי מבואות מזכין על ידו עירובי תחומין ובעירובי תחומין אפילו עירבו לו משלו צריך להודיעו מבעוד יום שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדעת שמא אינו רוצה לילך באותו הצד להפקיע ממנו שאר רוחות ואפי' היה אחד חוץ לעירו ושבת בחוץ לתחום עירו ועירבו לו ליכנס לעירו כל שלא הודיעוהו מבעוד יום אינו עירוב שהרי מכל מקום שמא אינו רוצה להפקיע ממנו שאר רוחות:

עירובי תבשילין כל שמניחם לסמוך עליהם הוא ואחרים צריך לזכות להם על ידי אחר על הדרך שביארנו בעירובין אלו. ומכל מקום אין צריך להודיע שהרי זכות הוא וכל שזוכה באלו זוכה בעירובי תבשילין וכבר [ביארנו] ענין זה במקומו:

כבר ביארנו ששכירו ולקיטו של אדם מערבין לו עירובי חצרות שלא מדעתו וכן שכירו ולקיטו של עכו"ם משכיר שלא מדעתו. צריך שתדע שאין אומרין כן אלא מן הסתם ר"ל שלא נודע להם דעת הבעלים אבל כל שמיחו הבעלים לערב או להשכיר אין יכולים שכירו ולקיטו לערב או להשכיר. אבל אשתו של אדם מערבת או משכרת שלא מדעת הבעלים אפי' מיחה הבעל כבר שמן הסתם אדם מתרצה למה שאשתו עושה אעפ"י שכבר היה מוחה בדבר. ומכל מקום אם הוא מוחה בשעת העירוב או השכירות אין עירובה או שכירותה על כרחו כלום ואף כשערבה או השכירה אחר מחאה או מן הסתם אם הוא מוחה לאחר מעשה אינו כלום:

אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי כגון חצר שבין שני מבואות ויש לה דרך על זה ועל זה והיה רגיל באחד מהן יותר מן האחר שהיא אוסרת על אותו שרגיל ואירע עכשו שלא נשתתף עמהם בני מבוי זה נכנסין לתוך ביתו ונוטלין ממנו שתוף על כרחו ר"ל שמערבין לו שלא מדעתו על דעת להשתלם ממנו ובמוצאי שבת משתלמין ממנו בעל כרחו. ודברים אלו דוקא בחצר שהוא דר בה אבל בחצר אחרת שאינו רגיל בה הואיל ואינו אוסר בה אין מערבין לו משלו שלא מדעתו ואף בסתם ר"ל שלא מיחה הא משל מערב שיזכה לו אף שלא מדעתו ואף בחצר אחרת הא על כרחו מיהא לא. ולענין גוף ההכשר כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה ואפי' מיחה כבר ולא עוד אלא אפי' הוא מוחה עכשו עושין אותו על כרחו ומשתלמין המנו הא יחיד או מיעוטו של מבוי אין כופין את האחרים. ומכל מקום אפי' יחיד שעשאן על כרחו כלם מכל מקום מחיצות גמורות הם ומועלת להם אלא שאינו משתלם מהן:

יש חולקין לומר שבני מבוי מערבין לאדם על כרחו ממה שמצאוה כן בתלמוד המערב בפי' וכמו שאמרו שם בפרק זה ר' יעקב בר אדי בשם ר' יודן נשיאה מערבין לאדם על כרחו. וכן פסקו שאשתו של אדם משכרת ומערבת אפי' על כרחו. והדברים נראין כדעת ראשון:

ולענין ביאור הסוגיא מה שהקשו משמועת נשים שעירבו ונשתתפו שלא מדעת בעליהן אין עירובן עירוב. ותירצו בה לא קשיא הא דאסרה הא דלא אסרה. כלומר כשדירתו אוסרת על בני מבוי יש מן הדין לבני מבוי לכופו לערב עמהם ועל הדרך שאמרו נוטלין ממנו שתופו על כרחו והילכך כל שעירבה אשתו במקומו הרי הוא כמי שכפאוהו בכך אבל בשאינו אוסר על בני המבוי כגון שיש לו פתח מחצרו פתוח לרשות הרבים או לחצר אחרת שהוא רגיל בה שאין בני מבוי זה רשאים לכופו לערב עמהם אם עירבה אשתו שלא מדעת אינו כלום. והוא שאמרו אחד מבני מבוי שרגיל וכו' דוקא רגיל שהוא אוסר אבל שאינו רגיל אין נוטלין שתוף ממנו על כרחו וכל שאין נוטלין ממנו על כרחו אם עירבה אשתו שלא מדעתו אינו כלום. וזה שאמרו רגיל להשתתף פי' אף ברגיל בביאה ויציאה אוסר וכופין אותו ובהווה דבר שמתוך שהוא רגיל בביאה ויציאה מסתמא רגיל הוא להשתתף עמהם. וגאוני ספרד אין מחלקין בענין זה בין שאוסר על החצר בין שאינו אוסר בה. והם גורסי' הא דאסר הא דלא אסר ומפרשי' הא ר"ל שמוחה בדבר ומתוך שמוחה אין אשתו יכולה לערב על כרחו והוא שאמרו אחד מבני מבוי וכו' ואם אשתו מערבת ואף בעל כרחו תערב היא בשבילו אלא שמע מינה שבמקום מחאה אין עירובה כלום וברגיל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ובשאין רגיל כיון שמיחה אין כופין אותו הא בלא מיחה אשתו מערבת לו בין ברגיל בין בשאינו רגיל. וגדולי המחברים כתבו בזו דברים זרים לומר שאף במוחה בשעת העירוב מערבת לו מדעת. ולשונם בזה אשתו של אדם מערבת שלא מדעת והוא שלא יאסור על שכניו אבל אם אוסר מערבת עליו ולא משתתפת אלא מדעת וכיצד אוסר כגון שאמ' איני מערב ולא משתתף עמכם. ובתלמוד המערב שבסוף פרק זה נראה לכאורה כדבריהם אלא שאין הדברים מתישבים כל כך:

אחד מבני מבוי שכעס על חבריו בשבת והפקיר חלק עירובו כדי לאסור על שכניו זה היה מעשה והורו בה קצת חכמי ההר שאין בטולו כלום מזו שאמרו אחד מבני מבוי וכו' ולא נשתתף וכו' שאעפ"י שכבר גלה דעתו מערב שבת שאינו רוצה להשתתף כופין אותו כל שכן זה שנשתתף שאין כח בידו לחזור ולהפקיר כדי לאסור עליהם שהרי זכו הם בחלקו זכיה גמורה בין השמשות ועוד ששבת שהותרה הותרה. ומה שאמרו אחד מבני המבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השתוף. שמא בערב שבת היא אפי' תפרשה בשבת הואיל ומכל מקום אין רצונו לאסור אלא שהוא צריך לאותו דבר ואף כשיתנו לו לא יאסרו זה על זה מצד מה שלקח זה ונמצא שלא היה להם להקפיד והקפידו הרי נתגלה דעתם שאין שתופם שתוף אבל זה שכוונתו להזיק ולאסור דין הוא שיקפידו עליו ושלא יתבטל השתוף מתוך קפדא זו שהרי אין קפידתם אלא שלא יאסרו זה על זה:

דף פ עמוד ב

נחלקו בסוגיא זו רב חייא וריש לקיש שלדעת רב חייא עושין אשרה לחי אבל לא קורה ולדעת ריש לקיש אפי' קורה ופסקו בה גדולי המחברים להחמיר ר"ל שעושים אותה לחי אבל לא קורה ואעפ"י שר' שמעון בן לקיש מיקל לא אמרו הלכה כדברי המיקל אלא בעירוב הא במחיצות לא. ומכל מקום לעיקר הטעם צריך לעיין מה שתלו הטעם באיסור קורה משום דכתותי מיכתת שיעורה ר"ל באשרה דישראל שאין לה בטילא ולשריפה קיימא והרי היא כמי שאינה והקורה צריכה שיעור ואינו והלא אף הלחי צריך שיעור מיהא לגבהו ואם עביו כל שהוא גבהו מיהא עשרה ומתוך כך פסקי גדולי המפרשי' כריש לקיש ובין לחי בין קורה כשר שאינו אלא משום היכר וכמו שביארנו למעלה באשרה שעשאה סולם שכל שאסור דבר אחר גרם לה מותר. ומה שאמרו כאן מאן דאמ' לחי אבל קורה לא משום דכתותי מיכתת שיעורה אין זה מחלקת בהדיא אלא כאומר אפשר שקורה מיהא אסור. ומכל מקום אם תאמר שעל כל פנים חולקים הם זה עם זה טעם אחר הוא והוא שכל שאתה אומר כתותי מיכתת שיעוריה אין פירושו שיהא כמי שאינו אלא כמי שהוא מכותת במקומו והרי הלחי אינך צריך בו לחיזק ואתה דנו כעומד במקומו מכותת והרי אף עפר כיוצא בו כשר אבל קורה שאתה צריך בה לחוזק כשאתה רואה אותה כקש נדף אינה ראויה כלל. ומ"מ באשרה דעכו"ם הואיל ויש לה בטלה כשרה לדברי הכל:

מגדולי הדורות שלפנינו דחקו לומר שאעפ"י שאמרו בלחי שהוא צריך עשרה פסי חצר מיהא אין צריכין עשרה וכל שהם שלשה שיצאו מתורת לבוד דיים מתוך חומר שהחמירו עליהם להיותם שנים הקלו שלא להצריך בגבהם עשרה. והוא שאמרו בכאן בקורה כתותי מיכתת שיעורה הואיל וצריכה שיעור אבל הלחי הואיל ויש במינו שאינו צריך שיעור והוא פסי החצר שהרי אפשר בכל שהוא ולהעמידו בפחות משלשה עושין אותו אשרה. והדברים זרים ולעולם לא מצינו שום מחיצה בפחות מעשרה וצריך להזהר בכך ואף הם לא אמרוה אלא בפקפוק:

המשנה החמשית והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר נתמעט האוכל וכו' והענין הוא שיתבאר בסמוך שבעירובי חצרות צריך שיעור כגרוגרת לכל אחד הן שעירבו משלהם הן שעירב כל אחד משלו ליזכה לאחרים וראוי לבני חצר לראות בעירובם בכל ערב שבת שמא נתמעט או כלה לגמרי ונמצאו סומכין עליו בטעות הא כל שלא נתמעט בתחלת היום אעפ"י שנתמעט בשבת דיורין הבאים בשבת הם ואינם אוסרים ואפי' נאכל או נשרף. ומשנתנו בשנתמעט מבערב ואם הרגיש בו ערב שבת זו וראה שנתמעט מכגרוגרת לכל אחד מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע כלומי מוסיף משלהם או משלו ומזכה ואינו צריך להודיע אף כשמוסיף משלהם שמאחר שכלם נתרצו בו תחלה סתם הדברים שבדעתם הראשונה הם עומדים. ופרשוה בגמרא שאפי' בשני מינין ר"ל שמערב משלהם ובמין אחר אין צריך להודיע ואין צריך לומר במערב משלו הא אם נתמעט ר"ל שכלה העירוב לגמרי אם עירב משלהם במין אחר צריך להודיע שמא יקפידו על עירובם ובאותו המין אינו צריך להודיע שמן הסתם עומדים הם בדעתם הראשונה ובמערב משלו אין צריך להודיע אפי' כלה ואפי' במין אחר שהרי אף בתחלת עירוב אינו צריך להודיע. כך היא שטת גדולי הפוסקי' אעפ"י שיצאו דבריהם בכאן בערבוב וצריכים תקון ומכל מקום גדולי המפרשים פוסקי' שבנתמעט מיהא אין צריך תוספת כלל כר' יוסי שאמ' במשנה שאחר זו שבסוף עירוב אפי' כל שהו ואין צריך להוסיף וכן כתבנוה בפרק רביעי. ויש דוחים זו של ר' יוסי ופוסקים כתנא קמא שאף בנתמעט צריך תוספת ומכל מקום יש מעמידין את שתיהן ומפרשי' שלא אמ' ר' יוסי שירי עירוב כל שהו אלא כשנשתתפו במבוי שנמצא שמן הדין אין צריך לעירוב חצרות אלא שלא לשכח מן התינוקות והוא שסמך לו ולא אמרו לערב בחצרות אלא שלא תשתכח וכו' כלומר אחר שנשתתפו במבוי אבל אם לא נשתתפו במבוי אף ר' יוסי מודה שבנתמעט צריך להוסיף וזהו ראש משנתנו וכן כתבוה גדולי הדורות. וכן כתבו שאם נתמעט השתוף אעפ"י שעירבו בחצרות צריך להוסיף שהשתוף אינו שלא לשכח אלא לצרך עצמו נתקן והביאוה ממה שאמרו בפרק הדר אפי' לר' מאיר דאיצריך עירוב ושתוף שכח אחד מבני חצרות ולא עירב מותרין כאן וכאן שמאחר שעירבו רובן לא ישתכח הא שכח אחד מן המבוי ולא נשתתף אסורין במבוי.

נתוספו הדיורין ר"ל שבאו דיורין חדשים בחצר ואסרו עליהם הרי זה מוסיף משלו כגרוגרת לכל אחד מהנוספים ומזכה ואינו צריך להודיע הא משלהם צריך להודיע וזה שאמר מוסיף ומזכה וצריך להודיע כך פירושו מוסיף משלהם על שמם או מזכה להם משלו וצריך להודיע פי' במוסיף משלהם. ומכל מקום בגמרא נראה שהיה דעתם בביאור משנה זו שאף במזכה משלו יהא צריך להודיע והוא שאמרו זאת אומרת חלוקים עליו חבריו על ר' יהודה דאמ' בעירובי חצרות מערבין שלא לדעת ר"ל במערב משלו ומזכה. ושאלו בה פשיטא. מהו דתימא מתניתי' דהכא בחצר של שני מבואות שנמצא שאם יזכה לו בחצר האחרת וזו אף ר' יהודה מודה בה הא בחצר שבמבוי אחד אף לדעת חכמים במזכה משלו אין צריך להודיע ונמצא שאין כאן מחלקת ולא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים. קמ"ל שאף בחצר שבמבוי אחד אמרו חכמים צריך להודיע ור' יהודה חולק עליהם והלכה כמותו. ומכאן כתבו גדולי הפוסקי' אוקימנא בחצר שבין שני מבואות שמתוך שאתה מתיר במבוי זה אתה אוסרו במבוי האחר הא בחצר שבמבוי אחד אין צריך להודיע. ומכל מקום לענין פסק לא עלו דבריהם כהוגן שהרי אמרו הלכה כר' יהודה וקיימא לן נמי הלכה כר' שמעון בשלש חצרות שעירבו שתיהן עם האמצעית שהאמצעית מותרת עם שתיהן ומה בין זו לחצר שבין שני מבואות ודאי אף זו מערבת עם שתיהן ומותרת עם שתיהן אלא שיש לפרש משנתנו בחצר שבין שני מבואות שזה שאינו רגיל עמהן עירבו לו שלא מדעת על דעת להשתלם ממנו הא כל שזכוהו בשלהם ודא הועיל. ועוד יתבאר מענין זה למטה. ויש מפרשי' שבחצר שבמבוי אחד אפי' עירבו לו משלו אין צריכין להודיע שזכות הוא לו אף בעירבו משלו שהרי אוסר על בני חצר והוא נאסר שלא להוציא מן הבתים לחצר ועכשו שנהגו לערב בתחלת השנה לכל שבתות השנה כשנתוספו דיורים אין חוששין להם כתבו גדולי הדור שמתחלה מתכוונים לזכות לכל הבא ואעפ"י שהוא כעין מקנה למי שאינו בעולם בעירוב הקלו וכן אעפ"י שאין נותני העירוב מזכין להם בפי' דעת צבור הוא על המנהג וכבר נהגו לזכות בעירובם לכל הבא. ומעתה כל שיש שם מזון שתי סעודות או כגרוגרת לכל בין לישנים בין לנוספים אין צריך להוסיף מחמת הדיורים הבאים ומכל מקום הם כתבו שאם נתמעט האוכל קודם שנתוספו צריך להוסיף מחמת הדיורים הנוספים שלא אמרו סוף עירוב בכל שהו אלא לאותם שהי' להם בתחלת העירוב כשיעור אבל אלו שלא היו שם בתחלת העירוב צריך להוסיף בשבילם בשעה שנתוספו. כך כתבוה גדולי הדור ונראין הדברים.

וכמה הוא שיעורו ר"ל של שתוף והוא הדין לעירובי חצרות בזמן שהם מרובין הן חצרות במבוי הן בתים בחצר. ופרשו בגמרא שהם שמונה עשר או יותר מזון שתי סעודות לכלם ואפי' היו שם הרבה עד שאלו היינו חולקים אותם לא היה מגיע כגרוגרת לכל אחד ואפי' לאלף שמזון שתי סעודות דבר חשוב הוא ומועיל לכלם הא כל למטה משמונה עשר צריך כגרוגרת לכל בית מן הבתים בעירוב ולכל חצר מן החצרות בשתוף אפי' היו הבתים והחצרות מרובין באכלוסין שאין הדבר תלוי בגולגולת. ולפי דרכך למדת ממה שכתבנו [זה] שאמרו [לקמן במתני'] ככר כאיסר והוא שלם מערבין [בו]. לא בככר אחד לבד אלא בהרבה עד שיהא שם כגרוגרת לכל אחד. וכן פרשוה גדולי הרבנים וגדולי המפרשים אבל גדולי המחברים פרשוה על כלם ובעירובי חצרות. נראה שהם מפרשים משנה זו דוקא בשתופי מבואות. ואין הדברים נראין שאין בין עירוב לשתוף אלא שהעירוב בפת דוקא והשתוף אף בשאר מינין

אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בתחלת עירוב אבל בשירי עירוב כגון שנתמעט הואיל ובשבת ראשונה חל עליו שם עירוב אין צריך להוסיף. מכל מקום אם נתמעט מיד קודם שיכנס עליו שבת ראשון אינו כלום. ולא אמרו לערב בחצרות וכו' כלומר אחר ששתפו במבוי אף ביין מה צורך לערב בחצרות בפת אלא כדי שלא לשכח את התינוקות שאין נותנין לב על השתוף ודבר זה אינו אלא כעין טעם למה שהכשירו שירי עירוב בכל שהו הואיל והשתוף קיים וכן בשירי שתוף כל שהעירוב קיים. ויש אומרים כן אפי' בשניהם. ובתלמוד המערב פרשו טעם לעירובי חצרות מפני דרכי שלום כמו שכתבנו למעלה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

גדולי המחברים כתבו שכל האוכלים מצטרפים לשיעור השתוף. ויראה שסמכו בה על מה ששנו במסכת מעילה [יז.] כל האוכלין מצטרפין למזון שתי סעודות ואף בתוספות פרשוה כן. ומה שאמרו בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה בשמן אינו עולה לו אלמא לדברים הראויים לחברם אנו צריכים. הם פרשוה בשלא נשתתפו בו מתחלה לשם שתוף. ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שזו של מסכת מעילה דוקא בעירובי תחומין ששיעורו כשתי סעודות אף לאחד ולפיכך כל האוכלים מצטרפים בו אבל שתופי מבוי שהם אנשים הרבה היאך יצטרפו בחלוק מינין. ואם כן היאך אמרו החולק את עירובו אינו עירוב והלא אי אפשר שיביא זה יין וזה שמן ויתנו בכלי אחד ועוד שהרי בכלה האוכל אמרו שבמין אחד צריך להודיע ואם לכתחלה הוא בא מכמה מינין למה הקפידו עליו בסוף אלא שמע מינה לכתחלה אינו בא אלא ממין אחד והמזכה לבני מבוי אינו מזכה אלא במין אחד ובסוף הקלו בה. מכל מקום זו אינה ראי' שהרי כל שכלה הרי הוא תחלת עירוב ואם אתה מפרשה בשנתמעט כמו שכתבוה הם הרי אין הלכה כן אלא אף במין אחד אין צריך להודיע כמו שכתבנו למעלה:

פירשו הגאוני' ששמונה עשר גרוגרות הם כשש ביצים ואין נרא' כן שהרי במס' שבת פ' מצניע [צא.] אמרו שגרוגרת הוא יותר מכזית ובכריתות פרק אמרו לו [יד.] אמרו שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים. אלמא שלש מיהא לא מחזיק. ובאחרון של יומא [פ.] אמרו אין בית הבליעה מחזיק יתר מביצת תרנגולת אלמא שלש זיתים יותר מכביצה הם ואם כן כל שכן בשלש גרוגרות שהם יותר מכביצה ולחשבון זה נמצאו שמנה עשר גרוגרות יותר מששה ביצים כמה שיהיה. זיש ספרים שגורסין בסוגיא זו ומילתא אגב ארחיה קמ"ל דשמונה עשר גרוגרות מזון שתי סעודות הם. ויש משבשים גירסא זו וגורסין לשמונה עשר גרוגרות לא הוו כשיעור מזון שתי סעודות ומכל מקום אפשר לפרש את שתיהן:

המשנה הששית והכונה בה ככונת (מה) [משנה] שלפניה והוא שאמר בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי ר' אליעזר. פי' בכל דבר מאכל מערבין ומשתתפים חוץ מן המים ומן המלח שאין בהם סרך מזון וכן שאין בהם שום חשיבות וכמתנת חנם היא ור' יהושע אומר שאין מערבין עירובי חצרות אלא בפת שלימה והוא שאמר ככר העירוב אפי' הוא מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה ככר כאסר והוא שלם מערבין בה וכבר ביארנו לשיטתנו דוקא שיהו שם ככרות הרבה עד שאלו יחלקום יגיעו לכגרוגרת לכל אחד. ובגמרא היו מפרשים תחלה שלא היו ר' אליעזר ור' יהושע חלוקים כלל אלא שר' אליעזר היה עוסק בעירובי תחומין ושתופי מבוי ור' יהושע בעירובי חצרות ומתוך שאלו תנינא חדא זמנא בכל מערבין וכו' ופרשנוה במקומה בעירובי תחומין אמרה ונמצא מחלוקת המשנה בעירובי תחומין והקשו בה ממה שאמרו בכל מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא בחצרות בלבד וודאי ר' יהושע היא ונמצא שאף הוא מודה בעירובי תחומין ופירש רבה בר רב חנן שלא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע במשנה זו על תחומין ומבואות שהם נעשים בכל אלו אלא על חצרות שלדעת ר' אליעזר היא בכל דבר וסתם משנתנו היא בעירובי חצרות ולדעת ר' יהושע דוקא בפת ובשלם. ויש מפרשי' בה שאף ר' אליעזר מודה בחצרות שאין מערבין אלא בפת אלא שמערבין אף בפרוסה ור' יהושע חולק עליו לומר דוקא בשלמות והלכה כר' יהושע. ואעפ"י שר' אליעזר מיקל יותר שהרי ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע ועוד שר' אליעזר שמותי הוא ועוד שהרי בגמרא נשאו ונתנו על דבריו של ר' יהושע וחקרו פרוסה למה נאסרה ותירצו בה משום איבה שלא יקנאו המערבים בשלמות על אלו שמערבין בפרוסות. כלומר אנו משביחין בעירוב והם פוגעין בו ואפי' עירבו כלן בפרוסות שמא יחזור הדבר לקלקולו לערב זה בפרוס וזה בשלם. וכבר ביארנו לדעתנו שאעפ"י שלא התבאר בגמרא שיעור כשתופי מבואות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דף פא עמוד א

פרוסה זו לא אמרו שלא לערב בה אלא בשניטל ממנה יתר מכדי שיעור חלתה שכל שלא נפרסה אלא בכדי שיעור חלתה אין כאן [איבה]. ואף הם אומרים לא פרסה אלא לתקנה מטבלה ואפי' לא עשה הוא כן לתקנה או שהיתה מתוקנת בעיסה והוא פרסה לאכילה כל שלא פרסה ביתר מכן מערבין בה שהרי מכל מקום נסתלקה האיבה אחר שהם סבורים שלתרומת חלתה נפרסה. ולקצת גדולי הדור ראיתי דוקא בשנעשה כן לתקנה. ואין הדברים נראין שאם כן ל"ה לו לומר ניטל' הימנה כדי חלת' אלא ניטל' חלת' ממש. ומ"מ דוק' שלא נפרס' אלא בכדי חלת נחתום שהיא א' ממ"ח והוא שחוזר וקורא' כדי דמועה ר"ל כדי שיעור תרומת דגנה שהוא קרוב לשיעור חלת נחתום שזה באחד מארבעי' ושמנה וזה באחד מחמשים ואין לשון דמוע בכאן בתערובת תרומה בחולין שמדמע במאה שאם כן מה דמיון בכדי חלה לכדי דמוע והיאך אמרו בכדי חלתה או בכדי דמועה אלא שפעמים קורא לשלא ניטלה תרומתה מדומע וכמו שאמרו בפרק שלישי ספק נדמעו ספק לא נדמעו. הא מכל מקום כל שנפרסה בכדי שיעור חלת בעל הבית שהוא אחד מעשרים וארבעה אין מערבין לו בה:

נפרס הככר ולא חסר ממנה כלום אף זו אין מערבין בה מכל מקום אם חבר את הפרוסות על ידי קיסם אף הם סבורים ששלימה היא ואין כאן איבה ודוקא בשאין תפירת חבורה נכרת הא כל שנכר מקום תפירתה אינו כלום:

פת שמערבי' בה לא סוף דבר מחמשת המינין אלא אף של ארז ושל עדשי' אבל לא בפת דחן כלל וכל שנילוש בדברים הנמאסים על הדרך האמור [בעוגת] יחזקאל אפי' היתה של חטים אין מערבין בה. ופת פולין ושאר מיני קטנית אין מערבין בהן. וכתבו גדולי המפרשי' שלא סוף דבר בפת פולין או קטנית לבד אלא אף כל שנתערבו בכדי שיפסלו את תערבתן והוא שאמרו כאן ההוא (דשאר) [דמר] שמואל דשאר מינין הואי ר"ל מעורבין:

גדולי המפרשי' מתמיהים מה היה המנהג שאין מדקדקין בשיעור עירובי חצרות ואעפ"י שבזו אפשר שסמכו להיות המערבים מודדים במדה גדולה אף ליתר מכשיעור מכל מקום הם חוזרים ומתמיהים מה היה המנהג להצטרף בקמח זה מעט וזה מעט ולשין אותו כאחת והלא צריך ככר שלם לכל אחד וכשכלם משתתפים לחלה אחת אין לכל אחד בה אלא פרוסה מועטת והרי נמצא שכלם עירבו בפרוסה ודורשים לעצמם שאפשר שסמכו על מה שאמרו במנחות [עו.] לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא והא בעינן ארבעים ותירץ למצוה והקשה והא בעינן אפרושי תרומה מינייהו וכי תימא דמפריש והא אמרינן אחד שלא יטול פרוס ותירץ דמפריש להו בלישייהו. אלמא דוקא בתרומה הוא שצריך להפרישה בלישה מפני שאי אפשר לערבה שהרי היא לכהן ואסורה לזרים וצריכה תנופה אבל שאר החלות אעפ"י שהן בחלה אחת כשרות ואין אומרין כל אחת ואחת פרוסה היא שאלו כן הרי כל שנפרס לחמה קודם זריקת דמים הלחם פסול אלא שלכל אחת אנו קורין שלימה ואף בזו כל חלק וחלק אנו קורין שלם ומכל מקום צריכין כגרוגרת לכל אחד. וגדולי הדור מקשים בה שהרי בתודה אין צריך לארבעים אלא למצוה וכל שעשאן ארבע אחת מכל מין אינו צריך לפרסה לעשר פתיתין שאלו כן היה באפשר לחשבה מעתה כפרוסה אף אלו ראוי לדון את הכל כפרוסית אלא שהם מפרשי' שמאחר שאף בפרוסה מן הדין עירובו עירוב ולא נאסרה אלא משום איבה כל שאין פרוסה בפנינו אין חוששין לחזרה לקלקולה ושמא תאמר והלא כמה עמי ארץ כמה נשים מצטרפין לעירוב זה של קמח ואף הם אינם נותנים לב שתאפה אחר כן ונמצאו מערבין בקמח ולא בפת אלא שהכל נותנין על סמך מה שנהוג ומי שגובה את העירוב נעשה שליח לכלם לעשות הדבר כתקנו ועליו הם סומכי' וכשהוא אופה הרי הוא כאלו כלם אפאוהו:

המשנה השביעית ולפי מה שפרשו בה רוב מפרשי' היא מענין משניו' שלפניה בענין עירובי חצרות והוא שאמר. נותן אדם מעה לחנוני וכו' והוא שכבר פרשנו בפרק רביעי על העירוב שאינו משום קנין אלא משום דירה ומתוך כך אין קונין בעירוב לא במעה ולא בכלי כמו שבארנו שם. ופרשו במשנה זו שפעמי' מערבין על ידי נתינת מעה וכלי ועל זה אמרו נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום. ופי' הדברים לחנוני שהוא מוכר יין ודר במבוי ולשתופי מבואות שנעשין ביין ולנחתום המוכר פת שדר עמו בחצר לעירובי חצרות שנעשים דוקא בפת שיזכה לו החנוני בשתוף עם בני המבוי או הנחתום לעירוב עם בני חצרו שאם יבאו בני המבוי לחנוני לקנות ממנו יין לשתוף או מן הנחתום לקנות ממנו ככר לעירוב יהא לו חלק בו ואעפ"י שלא עשאו לשתף ולערב שתופו שתוף ועירובו עירוב. ואעפ"י שבעלמא אמרו אין מעות קונות. בעירוב הקלו להעמיד את הדבר על דין תורה. וכן אם קנה יין מן החנוני או ככר מן הנחתום והודיעו שלצורך עירוב הוא קונהו ונטלוהו ושתפו ועירבו לו הרי זה עירוב ואין זה נקרא שלא מדעתו כיון שהודיעו שלצורך עירוב הוא קונהו או שנתן לו מעה לצורך כך והרי הענין זכות לו הואיל וגלה דעתו בכך וחכמי' אומרי' לא זכו לו מעותיו כלומר שאלו עשאו שליח אפי' לא זכה הוא לו אלא שנטלו חברו ועירבו לו ודאי הועיל אעפ"י שלא זיכה הוא שכל כגון זה שליח עושה שליח אבל זה לא נעשה שליח אלא שעשאו זוכה בשבילו ונמצא שלא זכה באותו ככר ועדיין הוא שלו שאין מעות קונות עד שימשוך. ואעפ"י שבמציעא פרק הזהב פסקו קצת מפרשי' שכל שהלוקח דר עמו בחצר מעות קונות לו שאם תפול דליקה אף הוא טורח ומציל הרי אין שתוף מבוי בדין זה ולא רצו לחלק בה בין חצר למבוי או שמא בזו הואיל והכל משותף אין לומר בה שזה טורח ומציל ומעמידין אותה על הדין ונמצא מכל מקום שלא קנה בכך אלא שאמ' לו לזכות והוא לא זכה ואפי' עירב חנוני זה לכל האחרים וזיכה גם לזה אינו כלום שהרי לא נתכוון לזכות לו במתנת חנם כשאר הזוכים בעירוב אלא לקנות במעה והרי אינה קנויה לו ואף זה יודע שלא קנה ואין כאן גלוי דעת להיות הענין זכות לו לערב בשלו ונמצא מערב במעותיו שלא לדעתו ואין לומר זכין לאדם וכו' אלא במזכה לו בעירובו של מזכה כמו שביארנו.

דף פא עמוד ב

ומודים בשאר כל אדם ר"ל שלא לנחתום ולחנוני אלא לאחד מבעלי בתים שאם אמ' לו כן זכו לו מעותיו שכל שאמ' לו חברו הילך מעה וזכה לי בעירוב וזכהו בפתו זכה לו שמאחר שאין בעל הבית עשוי למכור פת ויין ודאי לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי שאף בחנוני עצמו אלו אמ' לו ערב לי קונה לו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. כלומר זה שאמרנו בחנוני ונחתום שמאחר שלא זכה לו אין זכויו כלום הוא מפני שאף בעירובי חצרות אין מערבין לו לאדם משלו אלא לדעתו ואעפ"י שמשל מערב מיהא זוכין לו שהרי אין כאן אלא זכות וזכים לאדם שלא בפניו משלו מיהא אין זכין לו שלא מדעתו הא אם משך הככר והניחו אצלו ודאי שליח עשאו. וכן יתבאר בגמרא שלא נחלקו אלא במעה אבל אם נתן לו כל אחד שיזכה לו בעירוב קונה מדין חליפין ומכיון שקנאו והודיעו שלעירוב הוא מתכוין גלוי הדעת הוא וזוכה לו שלא מדעת.

אמר ר' יהודה במה דברי' אמורים בעירובי תחומין וכו' ונחלקו בגמרא ר' יהושע ור' יוחנן שלדעת ר' יהושע כל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ונמצא שר' יהודה לא בא אלא לפרש דברי חכמים כלומר זה שאמרו שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו שהדבר נאמר בסתם בין במערבין לו משלו בין בשל מערב דוקא בעירובי תחומין שיש בו צד חובה שאעפ"י שמרויח ברוח זה מפסיד הוא בכל שאר הרוחות אבל בעירובי חצרות כל שהמערבים מזכים משלהם מיהא מערבין לו אף שלא מדעתו שזכין לאדם שלא בפניו הא בשלו מיהא לא עד שיודיעוהו כמו שביארנו. ומה שהוזכר למעלה בנתוספו דיורין שצריך להודיעם פירושו בחצר שבין שני מבואות ורגילה עם זו ולא עם זו ואם עירבו לה בשאינה רגילה שלא לדעתה חוב הוא הוא לה ולדעת ר' יוחנן אימתי לפרש ובמה לחלוק ואם כן לדעת ר' יהודה אף במערבין לו משלו אין צריך להודיע ואין צריך אפי' לומר לחנוני זכה לי וכבר אמר כל ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו ונמצא שבעירובי חצרות אף משלו מערבין לו שלא מדעתו הואיל ואין כאן אלא זכות מצד קניית הרשות אעפ"י שיש קצת חובה מצד פתו שכל שזכותו מפורסם אעפ"י שנמשך ממנו קצת חובה זכה אלא שאם לא ידע זה עד שנגלית החובה ונמנע מלקבל רשאי. וכן כתבוה קצת מפרשי' ומפני שידוע שר' יהושע ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן שרב יהודה בשם שמואל ורב (זבי) [שיזבי] בשם רב חסדא סבורים כן ר"ל שר' יהודה בא לחלוק. ומכל מקום גדולי הפוסקי' נראה שסוברים בכאן שלא בא אלא לפרש ולעולם במערבין לו משלו צריך להודיע.

ומכל מקום קצת מפרשי' מהנדזים שלא להעמיד משנה זו בעירובי חצרות שהרי כל שהנחתום עמו בחצר מעות קונות לו על הדרך שכתבנו שפסקוה בפרק הזהב ופרשו ענין משנתנו בעירובי תחומין והוזכרו בה חנוני ונחתום שהרי בכל מערבין עירובי תחומין כמו שהתבאר. והענין הוא כגון שבני העיר רצו לערב לעיר אחרת ואמרו לו לחנוני או לנחתום להוליך להם פת או יין למקום פלוני וכל שירצה לקנות לצורך עירובו יהא הוא מזומן לשם והוא לא נעשה שליח לשם אלא שנעשה מזומן להם ליקח פתו ויינו והם מערבין לעצמם ברגלם או בפיהם ונתן זה מעה לחנוני שיזכה לו בעירובו ר"ל שיהא מונהו באחד מלוקחי פתו ולא אמ' לו שיערב לו או שיזכה לו על ידי אחר ולר' אליעזר הרי זה גלוי דעת אחר שהמעות קונות לו ממה שאמרו בה שמעמידהו על דין תורה. וחכמי' אומרי' לא זכו לו מעותיו ואין דעת הלוקח סומכת עליו והרי זה כמערב שלא מדעת. וכן יש מפרשי' הפרש שבין חנוני ונחתום לבעל הבית שחנוני ונחתום אין דעת בעל הבית סומכת עליו חושב הוא עליו שמא ימכרנו לאחרים הואיל ועשוי הוא למכור לכל אדם אבל בעל הבית דעתו סומכת עליו שאעפ"י שאמרו אין מעות קונות מכל מקום דוקא שאם רצה חוזר בו אבל כל שמשך אחר כן קנאו למפרע משעת נתינת מעות וכשאותו בעל הבית מעמיד לו ממכרו וזה עירב באותו [פת] בין נתינת מעות למשיכה כשמשכו משחשיכה כבר קנאו הלוקח לאותה פת מבעוד יום ונמצא שכבר עירב לעצמו אבל נחתום אעפ"י שמעמיד לו ממכרו הואיל ולא סמך עליו הרי הוא כעירב לו שלא לדעתו. ויש מפרשי' בזה שהפרשנו בין נחתום לבעל הבית שפירושו בבעל הבית המערב לבני העיר ומזכה להם את החבית או את הסל מלא ככרות ובא אחד ונתן לו מעה ליחשב לו למזון שתי סעודות ולא שיערב הוא עליו אלא שיערב הוא לעצמו בדבורו ואעפ"י כן כיון שבעל הבית זה מערב לבני העיר ומזכה להם את הסל על ידי אחר אעפ"י שלא זיכה לזה ממצותו נעשה כאומר לו זכה לי עירובי על ידי אותו הזוכה לאחרים שהרי לא הוציא עצמו מכללם ומתוך שזוכה לעצמו זוכה אף לזה. ומביאים ראיה לפי זה שאם לא כן מהו ששאלו מאי ניהו (שהו) [שאר] כל אדם וכל שאינו לא חנוני ולא נחתום הרי הוא בעל הבית שאף בשאר בני אדם יש הפרש בין קצתם לקצתם ועיקר הדברים כדעת ראשון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מה שביארנו במשנה שבבעל הבית קנה עירוב וכן אף בנחתום אם אמר לו ערב לי וכן אף בזכה ובכלי אף בתורת חליפין לא סוף דבר בעירובי חצרות אלא אף בעירובי תחומין כן:

ארבעה פרקים בשנה הכל רגילין להרבות בסעודה ואלו הן. ערב יום טוב האחרון של חג. וערב יום טוב ראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה כמו שביארנו הטעם בכלם במסכת חולין. ולפיכך בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר"ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר עכשיו והוא שאם קבל מן הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל הימנו ואעפ"י שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי' היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומר לו טול דינר מבשר הנבלה. ואעפ"י שחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות מצד שלא יארע אונס למקחו של זה ברשותו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו כמו שיתבאר במקומו בזו החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הם עומדים בתקנת חכמים ואינו כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וצריך להחזיר לו דינרו. זיכה בעל השור לאחד בשר משור זה בדינר על ידי אחר בארבעה פרקים הללו שאי אפשר לו בלא בשר זכות הוא לו וקנאו ויכול לכופו לשחוט ואם מת מת ללוקח. בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו אם מת מת ברשות מוכר. וכבר כתבנוה כן במקומה במסכת חולין פרק אותו ואת בנו:

מבוי שנטלה קורתו או לחיו בשבת נאסר אף לאותה שבת ואין אומרין בה שבת שהותרה הותרה כמו שהתבאר ואעפ"י שר' יהודה מיקל בזו וכבר אמרו כל ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו בעירוב אמרו ולא במחיצות וכבר ביארנוה:

דף פב עמוד א

כבר ביארנו במקומו בשלישי של סנהדרין [כד:] שהפסולים מצד (מכירת) [עבירת] חמס אעפ"י שלא גנב או גזל להדיא הם המשחק בקוביא ומלוה ברבית ר"ל אף בשאינה קצוצה ובכללה כל אבק רבית ומפריחי יונים והוא שהיו מריצים יונים ומתנים זה עם זה שכל שיקדם במרוצתו לשל חברו יתן לו כך וכך. וסוחרי שביעית. ומשחק בקוביא מיהא דוקא כשאין לו אומנות אלא הוא. וכבר ביארנו הענין כלו יפה במקומו:

שנים שיושבין ואחד עובר לפניהם ונחלקו עליו אם הוא נזיר אם לאו זה אומר נזיר הוא ואם אינו נזיר הריני נזיר וזה אומר אינו נזיר ואם הוא נזיר הריני נזיר ונמצא כאחד מהם הרי חברו נזיר ואין אומרין לא נתנה נזירות אלא להפלאה ר"ל כשנודר על הודאי ולא כשנודר בספק אלא אף בנודר לו מן הספק כן. וכן אין מפקיעין זה מדין אסמכתא שאין דין אסמכתא באיסורין. ואף משחק בקוביא לא באו עליה מדין גזל ומתורת אסמכתא שאלו כן לא היינו צריכים לאין לו אומנות אלא הוא אלא טעם פסולו מפני שאינו עוסק ביישובו של עולם. ומה שהביאו בסוגיא זו ותני עלה וחכמים אומרים בין שיש לו אומנות (אלא) [שלא] הוא בין שאין לו פסול. אלמא מתורת אסמכתא הוא ומדין גזל כבר תירצוה שר' יהודה אמרה על דעת האומר אין נזירות אלא בהפלאה ואין הלכה כן כמו שביארנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל