עירובין לד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
פשיטא. רה"י עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא לעיל ה"נ דנחתא לתחת ואלא דקאי ברשות הרבים דנתכוון לשבות היכא אי למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא אי למטה פשיטא הוא ועירובו במקום אחד לא צריכא דקאי בכרמלית ונתכוון לשבות למעלה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:
מתני' אנתנו בראש הקנה או בראש הקונדס בזמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה ק' אמה הרי זה עירוב:
גמ' רמי ליה רב אדא בר מתנא לרבא תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא מני רבנן היא דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות והא אמרת רישא רבי רישא רבי וסיפא רבנן א"ל כבר רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא ושני ליה רישא רבי וסיפא רבנן רבינא אמר כולה רבי היא וסיפא בגזירה שמא יקטום:
ההוא פולמוסא דאתא לנהרדעא אמר להו רב נחמן פוקו עבידו כבושי כבשי באגמא ולמחר ניזיל וניתיב עלויהו איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי לה רב עוקבא בר אבא לרב נחמן תלוש ונעוץ אין לא תלוש ולא נעוץ לא א"ל התם בעוזרדין ומנא תימרא דשני לן בין עוזרדין לשאין עוזרדין דתניא גהקנין והאטדין וההגין מין אילן הן ואינן כלאים בכרם ותניא אידך הקנים והקידן והאורבנין מין ירק הן והן כלאים בכרם קשיא אהדדי אלא ש"מ כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין ש"מ וקידה מין ירק הוא והתנן אין מרכיבין פגם ע"ג קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן אמר רב פפא קידה לחוד וקידה לבנה לחוד:
מתני' נתנו במגדל ואבד המפתח הרי זה עירוב ר"א אומר אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב:
גמ' ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא רב ושמואל דאמרי תרוייהו הכא במגדל של לבנים עסקינן ור"מ היא דאמר פוחת לכתחילה ונוטל דתנן דבית שמילאהו פירות סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר פוחת ונוטל לכתחילה והאמר רב נחמן בר אדא אמר שמואל באוירא דליבני הכא נמי באוירא דליבני והא אמר רבי זירא בי"ט אמרו אבל לא בשבת ה"נ בי"ט אי הכי היינו דקתני עלה ר"א אומר אם בעיר אבד עירובו עירוב ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב ואי ביום טוב מה לי עיר מה לי שדה
רש"י
[עריכה]
הכי גרסינן פשיטא רשות היחיד עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא לעיל ה"נ נחתא לתחת - ומאי אפילו בור עמוק עשרה רה"י היא:
בבור דקאי בכרמלית - כגון בקעה דהיינו שדות דהוי בור רה"י ושפתו כרמלית:
מתני' קונדס - פל"ו בלע"ז ואינם מחוברים ובגמ' פריך והאמרת רישא רבי היא דאמר לא גזרו במחובר בין השמשות:
אפילו גבוה מאה אמה - הואיל ואינו רחב ד' למטה לאו רשות היחיד הוה ואע"ג דלמעלה ד' דהא עירוב על גבי מקום ד' בעינן:
גמ' תלוש ונעוץ - הוא דהוי עירוב אבל מחובר לא הוה עירוב משום דכי בעי למשקליה משתמש באילן:
גזירה שמא יקטום - לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה אבל אילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן אבל לקטימת קנה ודאי היא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה דמיחייב משום קוצר:
פולמוסא - חיל המלך היה מקום דחוק לתלמידים מפני אנשי החיל:
כבושי כבשי באגמא - צאו וכפו הקנים זה על זה הרבה כמין כסאות לישב עליהן:
לא תלוש ונעוץ לא - אלמא קנים כאילן הן ואסור להשתמש עליהן:
עוזרדין - שהוקשה כבר הרי הן כאילן וכי שרינן בשאינן עוזרדין. בעוד הקנים רכין דהוו כירק ובירק לא הזכירו חכמים שבות: עוזרדין אטדין והיגין מיני קוצים הן:
קידן - בושם ששמו קידה:
אורבנין - אורשרי"ש:
קשיא - קנים אקנים:
פגם - רוד"א:
מתני' ואבד המפתח עירובו עירוב - ובגמרא מפרש לה וכגון שהמגדל ברה"י דאי הוה ביה מפתח לא הוה ביה שום איסור דהוא ועירובו ברה"י:
גמ' ואמאי - נהי דתרוויהו ברה"י נינהו כיון דלא מצי שקיל ליה. הוה ליה כשני מקומות:
של לבנים - שנוח לסותרו וכדבעי לאוקומי באוירא דליבני סדורות זו ע"ג זו בלא טיט ביניהן דלאו סתירה היא:
דר"מ - במס' ביצה (דף לא:):
ונפחת - מאיליו אפילו ביום טוב עצמו:
נוטל ממקום הפחת - ולא מיתסר משום מוקצה וסתמא כר"ש:
אף פוחת לכתחילה - דמוקי לה באוירא דליבני דלאו סתירת אהל היא:
אם בעיר אבד - המפתח:
עירובו עירוב - דאי משכח ליה מצי מייתי ליה דרך חצירות וגגות וקרפיפות שכולן רשות אחת הן כר"ש:
ואם בשדה אין עירובו עירוב - דאי נמי משכח ליה לא מצי לאיתויי ליה וג' מחלוקות בדבר לת"ק בין בעיר בין בשדה עירובו עירוב דמצי סתר ליה ולר' אליעזר דמתני' בין בעיר בין בשדה אין עירובו עירוב דמיסתר לא מצי סתר ולית ליה דר"מ ואיתויי נמי לא מצי אי הוה משכח ליה דלית ליה דר"ש דגגות וקרפיפות רשות אחת הן ור' אליעזר דברייתא סבר לה כרבי שמעון אי נמי ר' אליעזר דמתניתין לא איירי אלא בשדה והוא ניהו רבי אליעזר דברייתא:
תוספות
[עריכה]
אי למעלה אמאי וכו'. הוה מצי למימר משום דהנותן עירובו יש לו ד' אמות אלא דבעי לשנויי אפילו נתכוון לשבות חוץ לד' אמות מן הבור דומיא דרישא ולעיל גבי אילן לא רצה לתרץ דנתכוון לשבות חוץ לארבע אמות דרגילות הוא לשבות בעיקרו של אילן:
והאורבנין. פ"ה אורשרי"ש ואינו נראה דאותו כשהוקשה נעשה עץ גמור והוה ליה למחשב בברייתא דלעיל ולחלק בין עוזרדין לשאינן עוזרדין כדמפליג גבי קנים ונראה לי שהוא שם מין ירק:
ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר. וא"ת והא השתא ס"ד דבמגדל עץ איירי דהוי כלי מדקא משני הכא במגדל של לבנים עסקינן ועוד דסתם מגדל שבהש"ס של עץ וא"כ מאי פריך הרי מותר לשבר את הכלי וליטול מה שבתוכו כדתנן בפ' חבית (שבת קמו, א) שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות וטעמא כדאמר בסמוך משום דאין בנין וסתירה בכלים וי"ל דמשמע ליה במגדל גדול דשייך ביה בנין וסתירה דאי בקטן דהוי כלי מ"ט דר"א דפליג ועוד דבכלי נמי שייך בנין וסתירה כדאמר בהבונה (שבת קב, ב) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה והא דקאמר בסמוך דמר סבר כלי הוא ואין בנין בכלים כו' היינו בהנהו דאמר נוטלין אבל לא מחזירין דלא הוי בנין וסתירה גמורה או כדמוקי במסקנא במנעול קטיר במיתנא ומדמוקי לה בקטיר במיתנא משמע דווקא בהכי שרי אבל לשבר הכלי ולקלקלו אסור דשפיר שייך בנין וסתירה בכלים והא דשרי לשבר החבית הא מוקי לה בביצה פרק המביא (דף לג:) במוסתקי פירוש חתיכות המדובקות יחד ואף על גב דאליבא דרבי אליעזר דאמר קטמו להריח בו פטור אבל אסור מוקי לה במוסתקי דפריך ולית ליה לר"א שובר אדם את החבית וכו' לרבנן נמי צריך לאוקומא הכי דמודים אי הוה חייב חטאת לחצות בו שיניו דהוי אסור בקטמו להריח והא דבעי לרב ששת בפרק חבית (שבת קמו, א) מהו למברז חביתא בבורטיא במוסתקי איירי ומיהו בירושלמי קאמר אמתני' דהכא הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית ליטול ממנה גרוגרות משמע דבלא מוסתקי נמי שרי בכלי של עץ:
נוטל ממקום הפחת. פירש"י ולא מיתסר משום מוקצה דסתמא כר"ש וקשה למהר"י דאמר בריש ביצה (דף ב:) דביו"ט סתם לן תנא כרבי יהודה הא סתם לן תנא כר"ש נמי והך סתמא עדיפא דהויא בתראה ומיהו רש"י תירץ בביצה דהא דנוטל ממקום הפחת לא חשיב מוקצה הואיל ולא הוי מוקצה אלא משום פחיתא דהוי דרבנן דמוקי באוירא דליבני וכך נמי אמרינן בהמביא (ביצה לד, ב) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן משמע דלא חשיב מוקצה כיון דלא רכיב עליה איסורא דאורייתא ולמהר"י נראה לתרץ דהך לא חשיב סתמא דלא מצי למיתני דברי ר"ש דאפשר דר"ש סובר דפוחת לכתחילה כר"מ אבל ההיא דשבת (דף קנו:) דמחתכין את הדלועין דמצי למיתני בה דברי ר"ש ולא קתני חשיב ודאי סתמא:
והאמר ר' זירא ביו"ט אמרו וכו'. והוה מצי לאוקמ' כרבי דבהני אוירא דליבני לית ליה איסורא אלא מדרבנן כדאמר בהמביא (ביצה לא, ב) כיון דשרגינהו אקצינהו אלא דניחא ליה לאוקומה כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן ועי"ל דאם כן טעמא דר"א דאסר משום דסבר כרבנן ולא ניחא ליה לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבי ורבנן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ג (עריכה)
סז א ב מיי' פ"ו מהל' עירובין הלכה י', טור ושו"ע או"ח סי' ת"ט סעיף ג':
סח ג מיי' פ"ה מהל' כלאים הלכה י"ט:
סט ד מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ח סעיף ט':
ראשונים נוספים
אוקימנא בבור העומד בכרמלית ונתכוון לשבות למעלה ורבי היא דקאמר כל משום שבות לא גזרו רבנן עליו בין השמשות:
נתנו בראש הקנה כו' עד בתלוש ונעוץ ש"מ דלא התירו בעירוב אלא בתלוש ונעוץ מכלל דבמחובר לקרקע אסור כמאן כרבנן דפליגי על ר' ואמרי כל משום שבות גזרו עליו בין השמשות ואקשינן רישא דתני נתנו באילן אוקימנא לר' סיפא דתני נתנו בראש הקנה שהוא תלוש ונעוץ לרבנן רישא רבי וסיפא רבנן.
אמר רב חסדא אין רישא רבי וסיפא רבנן רבינא אמר כולה רבי היא. ובקנה מחובר אמאי לא גזרו גזרה כיון דהוא אינו יכול לנטותו שמא יקטמנו. ההוא פולמוסא דאתי לנהרדעא אמר רב נחמן לתלמידיו פוקו כבשו כבשוה באגמא. פי' כבשו כופו הקנים שבאגם ותנו עליהן עפר כדי שיהו נוחים לישב עליהן בשבת. והקשו עליו איך אתה מורה לעשות כן וכי מותר להשתמש בקנים המחוברים לקרקע והא אנן תלוש ונעוץ תנן תלוש ונעוץ אין מחובר לא. ופריק מתני' בקנים עוזרדין חזקים שהן כמין אילן. ואם יבא להשוות בהן. כיון שהן חזקים ואינו יכול לנטותן וליטול העירוב שעל ראשו.
גזרה שמא יקטום. כי קאמינא בקנים דקים שהן עוזרדין שהן כמין ירק ונוחים להרכיבם ולנטותם ולא אתי לקוטמתן דהני לאו מין אילן נינהו ולא גזרו בהו רבנן. ובירק נמי דמפריך ליתנון דהא קשין הן לאו מיפרכו לפיכך לא גזרו בהו והביא ראיה לדבריו ממשנתנו דתנן הקנים מין אילן הן ותנן הקנים מין ירק הן.
קשיין אהדדי ופריק הא דתני מין אילן בעוזרדין והא דתניא מין ירק כשאינן עוזרדין.
ואסיקנא קידה מין ירק הוא. אבל קידה לבנה מין (ירק) [אילן] הוא. ויש מי שאמר אלקסט:
מתני' נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח כו'. ואקשינן כיון שאין יכול ליטלו הוא במקום אחד ועירוב במקום אחר הוא. אמאי תנן (אין) עירובו עירוב.
ופרקינן רב ושמואל דאמר מתני' של בנין ור' מאיר היא דאמר במס' יו"ט בבית שמלא פירות סתום [ונפחת] פותח לכתחלה ונוטל הכא נמי פותח לכתחלה ונוטל העירוב. ודחינן להא בבית שהוא מלא פירות וסתום וא"ר מאיר פותח לכתחלה ונוטל.
תנא ביו"ט אמרו ולא בשבת.
אלא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא: תמיה לי אמאי לא שני ליה דנתכוין לשבות סמוך לשפת הבור, וכדרבא דאמר הנותן עירובו יש לו ארבע אמות. וניחא לי משום דאוקימנא כולה מתני' בשנתן עירובו חוץ לד' אמות ממקום שביתתו לא בעי לאוקומה להא אלא בהכין.
כולה רבי היא וסיפא גזירה שמא יקטום: וכיון דאוקימנא כרבי דוקא בשיש בראשו רחב ארבעה, דלרבי מקום ארבעה חשוב להנחה בעינן, ובשאין בעיקרו נמי ארבעה כי היכי דלא ליהוי רשות היחיד. והכין איתא בירושלמי (בפרקין ה"ג) דגרסינן התם א"ר מונא והוא שתהא טבלה נתונה בראשו.
גזירה שמא יקטום: איכא למידק והא אפילו יקטום ליכא אלא משום שבות, דדבר שאין מתכוין הוא. ויש לפרש דשמא יקטום ביד ומדעת קאמר, כדי שיהא נוח לו ליטלו, והשתא איכא איסורא דאורייתא. ורש"י ז"ל פירש דקטימת קנה ודאי קוטם במתכוין. ועוד קשיא לי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור עליה (שבת עג, ב) ושבות בעלמא הוא. ומסתברא דאיירי בארעא דיליה (עי' שם קג, א) וגזירה שמא יקטום במתכוין כמו שפירשנו, וכיון שהוא מתקן ובארעא דידיה אע"פ שאינו צריך עכשיו לאותה מלאכה חייב עליה, וכמו שכתבתי בפרק קמא דכתובות (ו, א ד"ה האי) בשמעתא דמהו לבעול בתחילה בשבת.
פוקו כבשו כבשי באגמא: כלומר: כדי שתשבר עכשיו הראוי להשבר. וכן פירש הראב"ד ז"ל.
תלוש ונעוץ אין לא תלוש ונעוץ לא: כלומר: דמינה שמעינן דאפילו קנים אסורין דהוי בכלל גזירה דאין עולין באילן, ולפיכך אין נותנין עליהן את העירוב משום דאין משתמשין באילן או משום גזירה שמא יקטום, ופריק לא קשיא כאן בעוזרדין כאן בשאין עוזרדין, כך גריס רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל והוא ברוב הספרים. ופירשו הם ז"ל: עוזרדין, כלומר: שהוקשו כבר דאז הוי כאילן, אבל קודם שהוקשו אינן כאילן אלא כירק, ובירק לא גזרו להשתמש עליו ולא חששו לשמא יקטום שלא גזרו אלא באילן, וכדגרסינן בפרק המוציא תפילין (לקמן ו, ב) תני חדא אסור לילך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך מותר לילך, ומשני לא קשיא הא דאיכא עוקצי הא דליכא עוקצי, אי נמי הא דסיים מסאני הא דלא סיים מסאני, אי נמי דהא דאית ליה שרכי הא דלית להו שרכי, פירוש: פארות ארוכין, וכולהו גזירה שמא יתלוש. ואסיקנא: השתא דקיימא לן כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרי. אלמא לא היתה בעשבים גזירת מחובר כלל בין למעלה משלשה בין למטה משלשה.
וקשיא לי כיון דכי הוקשו תורת אילן עליהן, אפילו קודם שהוקשו נמי אמאי הוי כלאים בכרם, וכי תימא דהשתא מיהא רכים הם וכירק דמי, א"כ כי אקשינן מקידה לקידה לישני הא בעוזרדין הא בשאין עוזרדין. ועל כן מסתבר דשני מיני קנים הן, וכמו שאמרו בקידה קידה לחוד וקידה לבנה לחוד. ומקצת ספרים יש דגורסין התם בשל עוזרדין, והגירסא הזאת מכרעת כפירושינו אותן קנים של עוזרדין קשין קצת והוי בכלל אילן ואף בהם גזרו גזירת מחובר באילן. ומפני שהן רכין קצת יותר משאר אילנות אמרו שהנותן עירובו עליהן שאינו עירוב גזירה שמא יקטום. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל.
מתני': ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב: הא מדקתני אם אין ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו, משמע דס"ל לר' אליעזר דספק עירוב אינו כשר וכר"מ סבירא ליה. ועוד משמע מתוך לשונו דדוקא בשאינו ידוע, כלומר: שנאבד ולא נודע מקומו, אבל אם עדיין מפתח במקומו אלא ששכח אנה הניחוה הרי זה כשר. וכ"כ הראב"ד ז"ל.
גמרא: הכא במגדל של לבינים עסקינן: וכדאסיקנא באוירא דליבני. מדקאמר הכא במגדל של לבינים עסקינן משמע דמעיקרא במגדל של עץ הוי משמע ליה, ומש"ה קא קשיא ליה. ואיכא למידק אדרבא בשל עץ אמאי לא יהא עירוב, והא אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, ומאי שנא מהא דתנן בפרק חבית (שבת קמו, א) שובר אדם את החבית לאכול ממנו גרוגרות. ויש מי שתירץ דההיא דחבית דוקא בשל חוליות ומחוברת במוסתקי וכדמוקי לה ביו"ט (ביצה לג, ב). ואינו מחוור בעיני שאין הסוגיא שלשם מוכחת כן במסקנא אליבא דהלכתא, וכן הסוגיא שבפרק חבית, וכבר הארכתי בה בפרק חבית (שם ד"ה מתניתין). אלא הכא מגדל כלי גדול הוא, ולא אמרו שובר אלא כלים קטנים כחבית וכיוצא בהן שאדם רגיל ליחדן לפירות, אבל גדולים הרי הם כאהלים לענין זה. ומיהו אפילו כלי המחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, כלי קטן מיחשב לענין זה, וכדמוכח בשמעתין מדקא מייתי עלה (לקמן לה, א) ההיא דהקיש הזב ע"ג שידה תיבה ומגדל, וההיא ע"כ במחזקת כוריים היא שאינה מקבלת טומאה. וריב"א ז"ל כן העמידה לההיא דחבית בכלים קטנים, והא דהכא דמשמע דיש בנין וסתירה, בכלים גדולים. והוא הנכון לענין כל השמועות.
נוטל ממקום הפחת: ואם תאמר והא כיון שאינו יכול לפחות מוקצה היא. יש לומר דהאי תנא כר"ש סבירא ליה וכן פירש רש"י ז"ל. ודוקא כשהיה דעתו עליהן שהיה כותל רעוע ומצפה אימת יפול, הא לאו הכי אפילו לר"ש מוקצה הוא, דהוי ליה כאותה שאמרו שם בפרק כירה (מד, א) מודה ר"ש בכוס וקערה ועששית שאין אדם מצפה אימתי יכבו.
והאמר ר' זירא לא שנו אלא ביום טוב אבל בשבת לא ופריק הכא נמי ביו"ט: והוא הדין דהוי מצי לפרוקי הא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, אלא דכל היכא דמצי לאוקמה מתניתין ככולי עלמא, לא בעי לצמצומי ולאוקמי כחד תנא.
ור' אליעזר אומר אם בעיר נאבד עירובו עירוב: דמצי לאיתויי דרך גגות וקרפיפות כר' שמעון (לקמן לה, א) דאמר רשות אחת הן ובשאין המגדל עומד בבית, דלא אמר ר' שמעון אלא בכלים ששבתו בתוכן, אבל לא בכלים ששבתו בתוך הבית.
ואם בשדה אבד אין עירובו עירוב: בדלא מצי סתר ליה ואפילו ביו"ט דכרבנן דר"מ ס"ל, ואיתויי לא מצי, דס"ל דאפילו ר"ש דהמוצא תפילין (לקמן צה, ב) לא שרי ליתנו לחבירו אלא בתפילין דוקא משום בזיון תפילין, אבל בעלמא ואפי' במקום מצוה כעירוב לא. ואיתוייה נמי פחות פחות פחות מד"א לא, דאפילו רבי נמי לא שרי בשבות כזה, הואיל ויכול ליגע במלאכה דאורייתא וכדכתבינן לעיל (לג, ב ד"ה אלא).
ושלש מחלוקות בדבר וכמו שפירש רש"י ז"ל, דתנא קמא דמתניתין ותנא קמא דברייתא סבירא להו דביו"ט עירובו עירוב דמצי סתר ליה כר"מ, ור' אליעזר דמתניתין סבירא ליה אם אין ידוע שהמפתח במקומו לעולם אסור דמסתר לא מצי סתר וכרבנן דר"מ, ואפילו נמצא המפתח בעיר לא, דלא כר"ש דגגות וחצרות. ובשדה דלא, ככולי עלמא למאי דס"ל דר"ש לא שרי אלא בתפילין דוקא, ור' אליעזר דברייתא ס"ל כוותיה, אלא דבנמצא בעיר מודה דשרי כר"ש דגגות וחצרות.
נתנו בראש הקנ' ומיירי בשיש בראש הקנה ד' טפחים אליבא דר' יהודה דאמר דלמעלה מעשרה בעי' מקום ד' טפחים ומתני' אפי' בשקנה מונח ברשות הרבים דהא כיון שאינו רחב ד' טפחים למטה ואיכא בקיעת' גדיים לא הוי רשות היחיד לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בר יהודה ואפשר דאפי' לר' יוסי נמי אי לא הדידן מחיצתא. גזרה שמא יקטום. פי' וכשקוטם מן המחובר הויא לה מלאכה דאורייתא משום קוצר והקטימה תועיל לקנה להצמיחה וכיון שכן אע"ג דהשתא לא מיכוין להכי והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה כגון דעביד בארעא דיליה וא"ת ואמאי חיישי' בהא שמא יקטום טפי מאילן פרש"י ז"ל דאיירי דרכיכא טפי קא אתי להקטימא ואינו נכון דא"כ ה"ל דבר שאין מתכוין שהוא מותר דהא לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא מן הסתם ועוד דבסמוך מוכח דטפי גזור רבנן בדבר שהוא קשה כעוזרין יותר מדבר שהוא רך ולקמן בפרק המוציא תפילין אשכחנא דמהלכין ע"ג עשבין ולא גזרו אלא באילן לא משו' שמא יקטום ולא משום פסיק רישא לפי' פירשו רבותי' גזרה שמא יקעום לדעת כדי שיהא נוח לו ליטלו שכן דרך לעשות בקנה וכשהוא בעוזרדין נוח לו ליקטם ולפי' גזרו בו וההוא פולמוסא דאתא לנהרדעא פי' חבורה של בלי הבית החיל ועשו דוחק בעיר והיה המקום צר לתלמדים בעיר.
אמר להו רב נחמן פוקו כבשו כבשי באגמא: פרש"י ז"ל לכו לאגם ותכופו הקנים זו על זו הרבה לעשותן כמין כסאות כדי שנשב עליהם ואף על גב דס"ל דמותר לישב עליהם ואין בזה משום משתמש באילן בין שאינם בעוזרדין בין כדמפ' בסמוך אין ראוי לתקן בהם ישיבה בשבת לכתחלה ובעו הכנה במעשה מבעוד יום ולא סגי להו במחשבה כיון שהן מחוברין אי נמי שהטעם כמו שפי' הראב"ד ז"ל כדי שתשבר עכשיו בחול הראוי' להשתבר דהוי פסיק רישיה ולא ימות והטעם הראשון יותר נכון:
איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי' לה רב עוקבא רב חמא לרב נחמן: פי' משום דהוא שרי רב נחמן להשתמש לישב בהן למחר אותבוה ממתני' דאסר ליתן עירובו ובקנה שהוא מחובר מעיקרו כדקתני בזמן שהוא תלוש ינעוץ תלוש ונעוץ אין נעוץ שאינו תלוש לא. והיא נראה דרמי בר חמא לטעמיה דסביר ליה לעיל דטעמא דמתני' כדי שלא ישתמש במחובר וכרבנן דפליגי עליה דר' וע"כ לא שרי ר' אלא בבין השמשות לענין עירוב אבל להשתמש בהן ממש אסור אפי' בבין השמשות וכ"ש בשבת עצמה אבל לפום אוקמתא דרבינא דפריש טעמא דמתני' גזירה שמא יקטום משמע דלא קשיא ולא מידי דלעולם אימא לך מותר להשתמש בקנים כל היכא דליכא למיחש לשמא יקטום והני כיון דכבשינהו מבעוד יום תו ליכא למיחש לשמא יקטום אלא ודאי משום דרב חסדא אוקמא לרמי בר חמא דרבנן וקבלה מיניה אותיב מיניה לרב נחמן ורב עוקבא בר חמא נמי כאחוה ס"ל ובדין הוא דיכול רב נחמן לשנויי דמתני' ר' יהודה היא וגזירה שמא יקטום אלא דקושטא דמילתא בעי לשנויי לה דכשאינם קשים כעוזרדין לא גזרו חכמים וכדקאמר ומנא תימרא וכו' אבל י"ל דקושיין אפי' לאוקמתא דרבינא בהא משמע דלא פליגי רבנן בדין תשמיש דקנים ואלמודא לעיל להדיא קאמר דלא נאסור להשתמש בהן אלא דמר מוקים לה כרבנן ומר מוקים לה כר' ולא עוד אלא שלא גזרו חכמים שמא יקטום במידי דלא פסיק רישיה אלא באילן שאסרו להשתמש בו והכין משמע לקמן בפ' המוציא תפלין וזה הנכון:
כאן בעוזרדין כאן כשאינה עוזרדין: פי' רש"י ז"ל כי לאחר שהוקשו הקנים כעצי עוזרדין אז גזרו עליהם חכמים כמו באילן אבל קודם שהוקשו אינם אלא כירק ולא גזרו חכמים להשתמש בירק וגם לא חששו בו שמא יקטום שלא גזרו ולא חששו לזה אלא באילן וכדאי' בפרק המוציא תפלין שלא היתה בעשרי' גזרת מחובר כלל וכדאסיקנ' השתא דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר כלהו שרו. ולפי שטת רש"י ז"ל נראה דלענין כלאים בכרם ג"כ יש במין קנים אחד שני דינים דכל זמן שלא הוקשו דינם כירק ואחר שהוקשו דינם כאילן ובדין דהוה מצי תלמודא לפרוקי הכי גבי קנה אלא דקושטא דמילתא שני ליה דקנה לחוד וקנה לבנה לחוד. אבל יש שפירשו בעוזרדין ושאינה עוזרדין שני מיני קנים הם המין האחד הם לעולם רכים ודינם כירק והמין משניה' קשים בתוכם ונקראין קנים עוזרדין ודינם כאילן ואפי' קודם שהוקשו. ויש סיוע לפי' זה ממקצת ספרים שגורסין התם בשל עוזרדין ולהאי פירושא על כרחיה אצטריך תלמודא לשנויי גבי קנה דשני מינים הם ולא מצי לשנויי כאן קודם שהוקשו וכאן לאחר שהוקשו וזה דעת מקצת רבותי שיחיו:
מתני' נתנו במגדל ונעל בפניו כו': בתלמודא מפ' טעמא דר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב ולישנא משמע דכל שאינו ידוע בודאי אינו עירוב ס"ל כר' מאיר וספק עירוב אינו כשר. והיינו דקתני כל שאינו ידוע ולא קתני אם אין המפתח במקומו ודקדק הראב"ד ז"ל מהאי לישנא דדוקא שאינו ידוע לו שהמפתח במקומו אבל יש ידוע שהוא במקומו כי הוא יודע בודאי שהניחו במקום המשתמר אע"פ ששכח היכן הניחו הרי זה עירוב דעביד הוא דמדכר מקומו. הרי זה חמר גמל פי' דספק עירוב אינו כשר וכיון שהוא מסופק אם קנה שביתה במקום עירוב או בבני עירו אינו יכול לילך בשבת אלא באותן אלפי' אמה שיש מעירו על מקום עירובו ודומה למנהיג חמור לפניו וגמל לאחריו שיש לו להלך בין שניהם על כרחו לפי שהאמור אינו נוהג אלא מלאחריו והגמל אינו נוהג אלא לפניו. ושמעי' מהכא שהנותן עירובו במקום אחד אינו מתרוקן מזכות בני עירו על הספק ואם לא קנה לו עירוב במקומו הרי הוא כבני עירו דאי לא כל דס"ל דספק עירוב אינו כשר הול"ל שלא יזיז ממקומו שכבר אבד זכות בני עירו ולקמן במכילתין נברר בזה יותר בס"ד:
ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא: פיר' דכיון שאבד המפתח ולא נמצא קודם בין השמשות הרי אינו יכול ליטול עירובו בבין השמשות שהרי אסור הוא לשבור הדלת בשבת ולקמן נפרש אמאי פשיט לתלמודא דאסור לשוברה ואע"ג דמשמע ליה דמיירי במגדל של עץ וכדמוכח ממאי דמשני ליה תלמודא דהכא במגדל של בנין עסקי'. רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתני' במגדל של בנין עסקי' ור' מאיר היא דאמר פוחת לכתחלה ונוטל דתנן בית שהוא מלא פירות שהוא סתום ונפחת נוטל ממקום הפתח פי' אבל לא יפחות לכתחלה וא"ת כיון שאסור לפחות הוה ליה מוקצה מחמת איסור וכשנפחת מאליו למה נוטל. תירץ רש"י ז"ל במקומה במסכת י"ט דמתני' ר"ש היא דלית ליה מוקצה פי' לפי' ומיירי שהיתה הסתומה רעועה שמצפה עליה אימתי תפחת וכדאמרי' התם בסוכה רעועה עסקי' דהא מודה ר"ש בכוס וקערה ועששית לפי שאינו עומד ומצפה אימת תכבה נרו. וא"ת אמאי לא מוכח מיהא מתני' בשמעת' קמייתא דביצה דבי"ט סתם לן תנא כר"ש תירץ רש"י ז"ל דניחא ליה טפי לאתויי ממתני' במחתכין את הדלועין ואת הנבילה דהוי איסור דאורייתא דהכא באוירא דלבני ליכא אלא אסורא דרבנן וה"ר יעקב האוכלוני ז"ל תירץ דליכא למימר דסתם לן כר"ש אלא היכא דהוה מצי למתני בהדיא ר"ש אומר והכא לא מצי למתני ר"ש אומר נוטל ממקום הפחת דדילמא ר"ש בהא כרבי מאיר ס"ל דפוחת לכתחלה:
באוירא דלבני: פי' שאין כאן בנין גמור אלא לבנים סדורות זו על זו בלא טיט ואין כאן בנין וסתירה גמורה ומיהו מדרבנן דמיא לסתירה. ולפי' אסרו בשבת דחמיר טפי ובי"ט התירו מן הטעם שפרש"י ז"ל דלא ליתיה לאיתמעטי משמחת י"ט כי משלך נתנו לך. עשוה כמכשירין שא"א לעשות כן מבערב י"ט והקשו בתוס' היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והעפר שהם מוקצים. והריב"א ז"ל היה מביא ראייה מכאן כי מותר לטלטל בי"ט מוקצה שהוא על אוכל נפש כדי ליקח האוכלי ואע"ג דבשבת לא שרי' אלא טלטול מן הצד בי"ט הקלו וראיה ממנהגינו שאנו מסקי' ע"ג אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצ' ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש: ומסתברא דממתני' ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתני' מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפתוח אותה אין העפר והלבינה מוקצין ומעתה אין לו ראיה להתיר טלטול האפר בי"ט אלא אם כן הוא בטלטול מן הצד דלא שמיה טלטול לצורך אוכל נפש ואפי' בשבת כדאי' במס' שבת בכמה דוכתי. ולענין רישא דמתני' פי' רבינו ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דליכא בהא משום איסור מוקצ' לגבי הפירות ואפי' לת"ק דכיון שהפירות בעצמן מכשרי' ואינם מחוסרים שום תיקון אלא שהכותל חוצץ בפניהם וכאבנא רביע עלייהו לא גזרו בהם משום מוקצה והרי זה כאלו היו רחוקים ממנו ונתקרבו ועדיפא הא מההיא דאמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ונקט מתוקן ודבר זה אינו מתחוור בעיני כל הצורך. הכא נמי בי"ט והא דלא שני ליה דהכא ואפי' בשבת וכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. י"ל דמשמע לן דשבות כזה שדומה להתירא של בנין שהוא מלאכה גמורה לא התיר ר' כלל ויש מתרצים דטפי ניחא ליה לדחוקה לאוקומה בי"ט דוקא מלאוקומה אליבא דר' בלחוד ואינו מחוור כיון דרישא בהא ר' היא אי הכי היינו דקתני עלה וכו' פירש דבשלמא אי אמרת דמתני' בשבת מיירי איכא לאפלוגי בין עיר לשדה דבעיר מצי לאתוייה דרך גגות כר"ש מה שאין בשדה. אלא אי אמרת בי"ט מיירי אפי' בשדה יכול להביאה כיון שהוא לצורך וכו':
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ג (עריכה)
כבר ידעת שהזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות בכרם הרי כלאי הכרם אבל אילנות בכרם אין בו איסור הקנים והורדים והאטדים וההיגין והם מיני קוצים ממין אילן הם ואינן כלאים (בפרס) [בכרם] אבל הקדין והאורבנין מין ירק הן ויש בהן משום כלאים בכרם ואנו אין אנו בקיאין באלו לא בהם ולא בשמותיהם ומכל מקום כלל אמרו כל המוציא עלים מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עלים מעיקרו הרי זה אילן והוא שאמרו שהקדה יש ממנה שהיא אילן עד שאמרו שאין מרכיבין פיגס על קידה מפני שהוא ירק באילן:
בית סתום מלא פירות שנפחת נוטל ממקום הפחת אבל אינו פוחת לכתחלה אעפ"י שאינו בנין גמור אלא לבנים סדורים ואפי' ביום טוב ואין הלכה כר' מאיר שאמ' פוחת לכתחלה מיהא ביום טוב וכבר ביארנוה ברביעי של יום טוב:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה