ביצה לד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר וחכמים אומרים אעד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן:
גמ' תנן התם בתינוקות שטמנו תאנים מערב שבת ושכחו ולא עשרו למוצאי שבת לא יאכלו אלא אם כן עשרו ותנן נמי גהמעביר תאנים בחצרו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורים בעא מניה רבא מרב נחמן שבת מהו שתקבע מוקצה למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו מי אמרינן כיון דכתיב (ישעיהו נח, יג) וקראת לשבת עונג קבעה ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו או דלמא בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו לא קבעה א"ל שבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו א"ל ואימא שבת דומיא דחצר מה חצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אף דשבת לא תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו א"ל לימוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן אף אנן נמי תנינא ועוד אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית וכו' טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבוע הכי נמי דאסור מ"ט לאו משום דשבת קבעה לא שאני התם כיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה עלויה אי הכי מאי אריא שבת אפילו בחול נמי הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת השאם עבר ותקנו מתוקן
רש"י
[עריכה]
ערב שבת בשביעית - שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:
ואומר מכאן אני נוטל למחר - וסגי בהכי דיש ברירה:
עד שירשום - בסימן דאין ברירה:
גמ' תינוקות שטמנו תאנים - בשדה או בגנה לאכילת שבת ושכחו ולא עשרו כו' לא יאכלו ואף על גב דקי"ל אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית או פני החצר בב"מ בהשוכר את הפועלים (דף פח.) אכילת שבת חשובה ועראי שלה הרי הוא קבע והרי הוטמנו לאכילת שבת והוקבעו והאי דנקט תינוקות רבותא היא דאשמעינן דיש להם מחשבה ע"י מעשה המוכיח כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין דף יג.) ותאנים דבר שנגמרה מלאכתן הוא אא"כ חשב עליהן לקציעות או לגרוגרות ושמעינן מינה בדבר שנגמרה מלאכתו שבת קובעת למעשר בלא ראיית פני הבית ובדבר שלא נגמרה מלאכתו לא שמעינן אי קבעה אי לא קבעה:
ותנן המעביר תאנים - השוטח תאנים בחצרו:
לקצות - ליבשן לעשות מהן קציעות ולאחר שנעשו קציעות דורסן בעגול:
בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין - מלעשר דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומבעיא ליה לרבא שבת מי הוה כחצר או עדיפא מיניה:
מהו שתקבע מוקצה למעשר - מוקצה היינו לא נגמרה מלאכתו:
בדבר שלא נגמרה מלאכתו - לישנא יתירא הוא והוא פי' של מוקצה ונכתב בספרים:
כיון דכתיב וקראת לשבת עונג - כיון דאקרי אכילה דידיה עונג קבעה שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע:
שבת קובעת - אם יחדה לשבת אסורה אף למוצאי שבת ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתה לעולם קבע היא קרויה אבל למוצאי שבת מותר כדלקמן:
על המוקצה - וסתמיה לא נגמרה מלאכתו עד עתה:
שביעית - לאו בר עשורי היא נפקא לן במכילת' מואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה (שמות כג) מה חיה אוכלת שלא במעושר אף אדם אוכל שלא במעושר:
הכי נמי דאסיר - לאכול למחר משום מעשר:
מאי טעמא - בשאר שני שבוע לא הא בשאר שני שביעית לא קבע למעשר בלא ראיית פני הבית ואפי' בבית אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) וזה כשנכנס לא נקבע דהא לא נגמרה מלאכתו ואמר לעיל דאין חצר קובעת אלא בדנגמר ובית וחצר שוין כדאמרי' התם בהשוכר ואמאי נקט מתניתין שביעית למיסר שאר שנים לאו משום קביעות דשבת:
שאני התם כו' - דאיהו אחשבה בדבורו שקראה אכילה:
אי הכי - דטעמיה משום דבוריה הוא. מאי אריא שבת. מאי אריא דאשמעינן הך בשבת לשמעינן בחול ובסדר זרעים והכא ליפלגו בהכנה דגוזלות כדאפלגו ב"ש וב"ה בברירה:
הא קמ"ל דטבל מוכן הוא כו' - להכי נקט גבי שבת לאשמועינן מלתא אחריתי אגב אורחיה דאצטריך לאפלוגי בהכנה תנא נמי הא בהדיה דבשאר שני שבוע אינו אסור משהזמינן אלא משום מעשר בלבד אבל הכנה איתא שאם בא אדם אחד ועבר ותקנו מתוקן ומותר לאכול ולא אמרינן לא מהניא ליה הזמנה כל זמן שלא נתקן דהא מוקצה מחמת אסור טבל הוא ואסחיה מדעתיה קמ"ל כיון דהגבהת תרומה ומעשר מדאורייתא בשבת שרי אין זה מוקצה מחמת איסור והכי שמעינן ליה ממתניתין מדקתני עומד אדם על המוקצה לכתחלה בשביעית ולא מצי למידק מינה איסור בשאר שני שבוע אלא הכי קאמר הא בשאר שני שבוע לא יעמוד ויאמר כן דקבע ליה בדבוריה ומחייב במעשר ולמחר אכיל ליה בטבליה דאי ס"ל לתנא דאיסור מוקצה נמי לא פקע מיניה הכי הוה ליה למתני העומד על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר הרי זה מן המוכן ודייקינן מיניה הא בשאר שני שבוע אינו מוכן אי נמי עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר והרי זה מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מוכן אבל השתא לא שמעינן מדיוקא דנתסר משום מוקצה אלא משום מעשר:
תוספות
[עריכה]
ואומר מכאן אני נוטל. מקשה בירושלמי מחלפא שטתייהו דב"ש לעיל. קאמר לא יטול אא"כ נענע והכא קאמר דבאמירה בעלמא סגי דהא ר"א שמותי הוא [א] וי"ל דלא קשה דלא מחלפא שטתייהו דמוקצה דבעלי חיים. עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שטתייהו דב"ה דלעיל קאמר דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי שירשום ויש לומר דשאני הכא דאקצייה בידים:
תינוקות שטמנו וכו'. ואע"ג שיכולין לאכול אכילת עראי עד שיראו פני הבית או פני החצר מ"מ אכילת שבת חשובה ועראי שלו קבע וכיון שטמנו. בשבת לאכול הוקבעו אע"פ שעבר שבת ונקט תינוקות לרבותא אע"פ שאין להם מחשבה גרידא מעשה יש להם:
בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי. פי' בירושלמי דוקא בניו אבל איהו גופי' אקבעינהו דגלה בדעתו להניחם שם כך:
הא בשאר שני שבוע לא. דשבת אקבעינהו וכללא דשמעתין כל היכא דר"ל שקובע קובע בלא ראיית פני הבית כמו אם הכניסן דרך (שערים) [דרך גגות וקרפיפות]:
אי הכי מאי אריא שבת אפי' בחול נמי. אי הכי דטעמא משום דקבעי' בדבורו אפילו בחול נמי וכ"ת משום דאצטריך לאשמועינן הכנה ומכאן אני נוטל לפיכך נקט שבת והא מתני' קמשמע לן תרתי דדבורו קובע ואשמועינן דין הכנה דא"כ לשמעינן בחול דבורו קובע דהוי רבותא טפי ופלוגתא דהכנה לשמעינן במקום אחר בפירות מתוקנים אם כנסן לאוצר בצריך שירשום ולומר סגי לומר מכאן אני נוטל משמע מדנקט שבת לענין טבל דשבת קובע בטבל בשאר ימי שבוע א"נ ה"פ לשמעינן בחול דדבורו קובע ובהכנה לפלגו פלוגתא דב"ה וב"ש גבי גוזלות כדאיתא לעיל ולא נהירא כדפרישית לעיל דלא שייך פלוגתייהו בבעלי חיים:
הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל כו'. לכך נקטינהו לענין שבת דאגב אורחיה דהכנת שבת אשמועינן חדוש אחר דהיכא דהזמינו לשבת דאינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרינן הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן והכי דייק ליה מדתני עומד אדם על המוקצה וכו' משמע הא בשאר שני שבוע לא יעמוד לכתחלה הא אם עבר ותקנו מתוקן אבל אי ס"ל לתנא דמשום איסור מוקצה לא תקנו כשעבר ותקנו הכי הל"ל . העומד על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר הרי הוא מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מן המוכן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ד (עריכה)
סו א מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה ט':
סז ב מיי' פ"ה מהל' מעשר הלכה כ"א:
סח ג מיי' פ"ד מהל' מעשר הלכה י"א:
סט ד מיי' פ"ג מהל' מעשר הלכה ג':
ע ה מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה ט"ו, ומיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה כ"ה:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
מתני' א"ר אלעזר עומד אדם על המוקצה ע"ש כו' בעא מיניה רבא מרב נחמן דבר שלא נגמרה [מלאכתו] ועדיין פגין הן ולא נתחייבו במעשר. כדתנן (מעשרות פ"א) מאימתי הפירות חייבין במעשר התאנים משיבחילו כו' ונכנסה השבת ונכנסה לענגה לכל דבר הראוי לו לשבת. ואפילו אלו הפגין וכיוצא בהן וכגון הקשואין קודם שיפקסו והאבטיחין קודם שישלקו אע"פ שלא נתחייבו למעשר כיון דלענין עונג אוכל הן כמו שנגמרה מלאכתן לענין מעשר דמי וחייב לעשר או לא.
א"ל שבת קובעת כי האי גוונא וחייב לעשר. ואקשינן עליה שבת קובעת וחצר קובעת כשם שהחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו דתנן במעשרות פרק ג' המעביר תאנים בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין כך שבת לא תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. אמר (לך) [ליה] תלמוד ערוך הוא בידינו ששבת קובעת את המוקצה למעשר ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
ואמרינן אף [אנן] נמי תנינא ועוד א"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת כו' ודייקינן מדקתני בשביעית ש"מ משום דלאו בת עשורי היא ולפיכך שרי למיכל מיניה אפילו בשבת. הא בשאר שני שבועי אסור לאכול בשבת עד שיעשר משום דשבת קבעה. ופרקינן לאו משום דשבת קבעה אלא משום דפירש ואמר מיכן אני אוכל למחר. אמירתו היא שקבעתו דגלי דעתיה דגמרה בהכי כמה שהוא עכשיו היא גמר מלאכתו והאי אפילו בחול אמירתו קובעתו למעשר ואמאי לא תני בחול אלא בע"ש קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן.
גמרא: תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת: הא דנקט (תאנים) [תינוקות] לאשמעינן רבותא דאפילו קטנים יש להם מחשבה מתוך מעשה המוכיח כדאמרינן בפרק הכל שוחטין (חולין יג, א), ומתוך מעשיהם ניכרת מחשבתן שבדעתן לאכלן למחר וכיון שכן נגמרה מלאכתן, ולפיכך שבת קובעת לגמרי שלא לאכול בהן עראי אף על פי שלא ראו פני הבית משום דשבת קבעה לגמרי בדבר שנגמרה מלאכתו ואפילו שלא לאכול ממנו עראי ואפילו למוצאי שבת.
ותנן המעביר תאנים בחצרו לקצות כלומר שלא נגמרה מלאכתן בניו ובני ביתו אוכלים מהם עראי: ואפילו לאכול בחצר עצמה דסתם קתני שאף על פי שהחצר קובעת אינה קובעת כלל אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, ובניו ובני ביתו לאו דוקא אלא הוא הדין [הוא] עצמו לפי שאין החצר קובעת מה שלא נגמרה מלאכתו, ולכן שאל רבא מרב נחמן
שבת מהו שתקבע וכו': כלומר מי אמרינן שאינה אלא כחצר ואוכל אפילו בשבת עראי או דלמא חמירא טפי ובשבת מיהא אינו אוכל.
אמר ליה שבת קובעת: דכל אכילת שבת היא עצמה קבע דכתיב וקראת לשבת עונג, אבל למוצאי שבת אוכל עדיין ממנו עראי, ונראה לי ראיה מדמייתי מר זוטרא בריה סייעתא לדברי אביו ממתניתין דעומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הוא הא בשאר שני שבוע לא, [ולא] קאמר [אלא] שלא לאכול בשבת אבל למוצאי שבת מנ"ל, ובהא נמי [מיתרצא הא דקאמר] רב נחמן תלמוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ואלו לקמן אמר רבי יוחנן אחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת לאפוקי מדהלל דתניא המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליו היום הלל לעצמו אוסר, ואם כן היאך רב נחמן [אומר] כתלמוד ערוך בידו שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ועוד דאם איתא דמתניתין דרבי אליעזר דעומד אדם על המוקצה דייקינן מינה הא שאר שני שבוע אסור אפילו למוצאי שבת לימא שבת לאפוקי מדרבי אליעזר, ומיהו הא לאו ראיה היא דאם כן תיקשי לן נמי אמאי לא אמר לאפוקי מדרבי יהושע דהא לרבי יהושע קבעה לגמרי שלא יגמור אפילו למוצאי שבת קאמר, ומכל מקום מדאמר רבי אליעזר יגמור ואקשינן מדר' אליעזר לרבי אליעזר ופרקינן התם כדקתני טעמא אמר רבי נתן לא כשאמר רבי אליעזר יגמור לא בשבת יגמור אלא למוצאי שבת יגמור, אלמא מתניתין דעומד אדם על המוקצה לא דייקא דבשאר שני שבוע קבעה לגמרי אלא כדאמרן, ואפ"ה (אסור) [אתינן] למידחי ולמימר דשבת כחצר ולא קבעה כלל ואפילו באוכל בשבת עצמה. אלא שאני מתניתין דכיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה שבת עילויה. ולגמרי קאמר דהיינו גמר מלאכתו וכמתניתין דתינוקות שטמנו תאנים ואפילו בחול נמי, וכדאקשינן אי הכי מאי איריא שבת אפילו בחול נמי.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
בערב שבת בשביעית: פירוש שאין מעשר נוהג בה שהרי פירותיה הפקר והפקר פטור מן המעשר. אבל בשאר שני שבוע בעינן לתקונינהו. וכתב רש"י דהוא הדין במעושר ובשאר ימי שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הוא סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה עד כאן לשונו. כלומר ליתני בהדיא עומד אדם על המוקצה שהוא מעושר ערב שבת ומצינן למידק מאי דדיקינן עלה בגמרא מעושר אין שאין מעושר לא מלישנא יתירא. אף על גב דאילו תני סתמא הוה במשמע פירות מתוקנין דסגו בהזמנה. אלא אורחא דמלתא נקט ותנא איירי במה שהוא מוקצה לדברי הכל כגרוגרות וצמוקים ולא בעי לאוקומי נפשיה בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון. ואף על גב דבמוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר' שמעון לא שכיח ולא שייך באוכלין. והילכך נקט גרוגרות וצמוקים דמסתמא אינן מעושרין ולא סגי להו הזמנה אלא בשביעית שאין צריך לעשרן. ולא נהיר דבגמ' מוכח שרגילין לעשר קודם גמר מלאכה. אלא מתניתין נקט לשון שהוא זר כיון דנחית למתני ייתורא ולמידק כולה מתניתין מאי שייכה דשביעית הכא. ואילו נקט על המוקצה הוה אמינא דלאו לדיוקא נקטה אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להכין לשבת אלא דבר המעושר.
גמ' תנן התם תינוקות שטמנו תאנים מערב שבת כו': אוקימנא לה בירושלמי כגון שלקטן עם דמדומי חמה דהמעשה מוכיח על מחשבתן דלצורך שבת הן נלקטין. אבל בלא דמדומי חמה לא. פירוש משום דבמחשבה ניכרת בלא מעשה לא מהניא מידי דאין מחשבה גרידא לתינוק אפילו להחמיר. ואפילו אמירה לא מהניא להו דמעשה מוכיח בעינן.
למוצאי שבת לא יאכלנו: פירוש מפני שייחדה מבעוד יום לשבת קובעתם אפילו למוצאי שבת. אבל אם הם פירות סתם ולא ייחדם לשבת אינן אסורין אלא לבו ביום אבל במוצאי שבת מותרין כדאיתא בגמ'. וחומרא דרבנן הוא דאילו מדאורייתא אינן אסורין ואינן נקבעין למעשר אלא במירוח.
המעביר תאנים בחצרו לקצור: פירוש דוקא חצר שהוא מקום מיוחד ליבשן ותו לא ממליך אבל במקום אחר לא דאיכא למיחש דלמא ממליך ולא מיבש להו והוי גמר מלאכה.
בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי: ובירושלמי דמסכת מעשרות פליגי אימוראי אי דוקא בניו ובני ביתו אבל הוא עצמו לא או אפילו הוא עצמו. ואמרו בתוס' דטעמא דמאן דאסר לעצמו משום דסבירא ליה דלגבי בעל הבית הוי כנגמרה מלאכתן משום שאם ירצה לאוכלן עכשו יאכל. אבל בניו לא עד שיתיבשו.
שבת מהו שתקבע בדבר שלא נגמרה מלאכתן כו': ורש"י גורס מהו שתקבע מוקצה למעשר ופירש דמוקצה היינו דבר שלא נגמרה מלאכתן. וא"ת ותפשוט לה ממתניתין דתינוקות. וי"ל דהתם סתמא קתני ולא תניא בה לקצות ואפשר דבנגמרה מלאכתן מיירי שאין דעתו ליבשן. והא דקתני טמנו כבר פירש רש"י ז"ל כגון שטמנו בשדה או בגנה ולומר דדוקא טמנו אבל בגמר גרירה אין קובע עד שיראה פני הבית או החצר.
כיון דכתיב וקראת לשבת ענג: כלומר דחשיבות השבת עושה אותן פירות מתוקנים. ויש מפרשים דלא קא בעי אלא בזמן שייחד לשבת שהשבת קובעו מכאן ואילך אפילו לחול אף על פי שלא אכל מהן בשבת כלל. אבל במה שהוא אוכל בשבת פשיטא שהשבת קובעתן אפילו בפירות דלא נגמרה מלאכתן דאכילת שבת רחמנא אחשבה.
או דלמא בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה כו': פירוש ובשלא ראו פני הבית דבחול אינן נקבעין למעשר כן נראה לי. דאי לא מאי איריא שבת אפילו בחול נמי. וכגון שלא מירחן וכיון שאדגן תבואתו בחול מן המוץ שלה שפיר קרינן בהו נגמרה מלאכתן כן פירש הריטב"א ז"ל.
אימא שבת דומיא דחצר: פירוש כיון דאמרת פסקא לדינא בלא טעמא נימא איפכא דהוי מלתא בטעמא טפי. אמר ליה תלמוד ערוך הוא בידינו. כלומר מגמרא אמינא לך ולא מסברה וכן הלכה.
אף אנן נמי תנינא ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה כו': כתב רש"י וסתמא לא נגמרה מלאכתן עד עתה עד כאן לשונו. והקשה מורי נר"ו ואם עתה בשבת נגמרה מלאכתו מאי סייעתיה דרב נחמן מיהא והא איהו הוא דאמר דשבת קובעת ואף על פי שלא נגמרה מלאכתו בשבת. ותירץ נר"ו דרש"י ז"ל הכי קאמר שלא נגמרה מלאכתו עדיין. והכי מוכח מאי דפירש במתניתן מוקצה דאיחזי ולפי זה אין זה בכלל נגמרה מלאכתו. ומה שכתב משאר שני שבוע דלא מיקבע למעשר בלא ראיות פני הבית ואפילו הוא בביתו אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים וזה כשנכנס לא נקבע דהא לא נגמרה מלאכתו לאו למימרא שאם יכנס דרך שערים עכשו יקבע דהא עדיין לא נגמר. אלא הרב ז"ל לריבותא קאמר שאף על פי שתהא נגמרה מלאכתו לא נקבע שאינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים עד כאן תורף דברי מורי נר"ו. וא"ת ולפי מה שפירש במתניתין מנלן דבשלא נגמרה מלאכתן מיירי. ולפירוש רש"י ז"ל ניחא אלא לאידך פירושו קשיא. וי"ל מדקתני סתמא מוקצה דמשמע כל מוקצה אף על פי שלא נגמרה מלאכתן כגרוגרות וצמוקים.
כיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה עלויה: כתב רש"י ז"ל דאיהו אחשביה בדבוריה שקראו אכילה עד כאן לשונו. פירוש לפירושו אבל כל שלא אמר כן אפילו אמר יהו פירות אלו לצורך שבת אינן נקבעין כל היכא דאמרת דשבת גופה לא קבעה בכניסתה. דהכא שאני שייחדם לעיקר אכילתו בדיבורו ובלשון הזה אפילו בחול קובעין כדאקשינן אי הכי מאי איריא שבת אפילו בחול נמי. פירוש לאו למימרא דליתני הא מתניתין הכא בחול דהא לא אפשר דעיקר דין מוקצה דאיפליגו בה ר' אליעזר ורבנן לא שייך אלא ביום טוב או בשבת. אלא הכי פירושה אמאי טרח למתני יתורא דשביעית לאשמועינן אגב אורחיה דין זה של מעשר הכא גבי הלכות שבת. אי אמרת בשלמא שהשבת גורם דין זה שפיר. אלא אי אמרת שאין השבת גורם אלא דבורו הוא הקובע ואפילו בחול מאי שיאטיה הכא כלל לישמעינן האי דינא התם בזרעים או בדוכתא אחרינא ולא ליתני הכא שביעית כלל והכא ליפלגו בהכנה אחריתי. וכן פירש רש"י ז"ל. ולישנא דאפילו לא דייק שפיר דהא ליכא למיתנייה להלכות שבת. ואפשר דלישנא קלילא נקט דמאי איריא דנקטיה בשבת דאפילו בחול דגריע מיניה איתיה להאי דינא וכיון שכן אין לה ענין בכאן כלל. ואמרו בתוס' דהוא הדין דמצי למיפרך הכין גבי תינוקות מאי איריא שבת כו'. ולא הבנתי דהתם איכא למימר דמיירי בדבר שנגמרה מלאכתן ועוד דלא יחדם לעיקר אכילתו בדבורו כי הכא.
הא קא משמע לן דטבל מוכן הוא אצל שבת: פירוש לעולם קביעותה משום דבורו הוא ולא משום שבת. והא דנקטיה בשבת ולא בחול לאשמועינן דינא אחריתי אגב אורחיה כו' כמו שפירש רש"י ז"ל. וא"ת ומנא ליה דאם עבר ותקנו מתוקן דילמא הכין לידוק הא בשאר ימי שבוע אפילו עבר ותקנו אסור משום דלא מהניא ליה הזמנה כיון שלא היו מתקנין מבעוד יום.
תירץ הריטב"א ז"ל שכבר נשמר רש"י ז"ל ופירש דאי הא אתא לאשמועינן ליתני העומד על המוקצה בלשון דיעבד ונידוק מינה איסור דיעבד שאם עבר ותקנם אסורין. אבל מכיון דתני עומד לשון לכתחלה למידק הא בשאר שני שבוע לא יעמוד אם לא יתקנם מבעוד יום. כלומר דלישנא דעומד הוא לשון שאינו מתוקן וכי חייב הוא לעמוד לא יעמוד ולא יאכל אלא למידק שאם עמד וכו'. ולולי שהוא ז"ל אמרה הייתי אומר שרש"י לא כיון לזה אלא ליתני העומד על המוקצה כו' הרי זה מוכן כלומר דליתני במתניתין הרי זה מוכן ולמידק הא בשאר שני שבוע לא הוי מוכן. וכל דיוקיה מלשון מוכן הוא ולא מלשון העומד. ואמר ז"ל העומד משום דלא מצי תני הרי זה מן המוכן בלא לישנא דהעומד.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה