רבינו אשר על הש"ס/ביצה/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | שיטה מקובצת | רמב"ן | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

המביא כדי יין וכדי שמן ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא לפניו על כתיפו. וכן המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו אבל מביאה בידו:

גמ' תנא אם אי אפשר לשנות מותר. אתקין רבא במחוזא דדרו בדוחקא לידרו בדגלא דדרו בדגלא () לידרו באיגרא. דדרו באיגרא לידרו אכתיפא. דדרו אכתיפא ניפרוס סודרא עליה. ואם אי אפשר לשנויי שרי. דאמר מר אם אי אפשר לו לשנות מותר:

סימן ב[עריכה]

אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי תנן אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין והאידנא חזו להו דקעבדי להו ולא אמרינן להו ולא מידי. א"ל הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. והני מילי במידי דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן. אבל במידי דלא ידעינן מחייבינן למחות בידם והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא היא ל"ש מדאורייתא ול"ש מדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי. דהא תוספת עינוי דיום הכפורים מדאורייתא וחזינן להו דקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי. כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן להו וענשינן להו עד דפרשי:

מתני' מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצין:

גמ' בחד לישנא מוקי לה רב כהנא כר"ש. וסיפא בארזי ואשוחי דהוו מוקצין משום חסרון כיס. ור"ש מודה ביה. ובאידך לישנא מוקי לה כרבי יהודה ומוקי רישא בתיבנא סריא דאית ביה קוצי דלא עבדי ליה אוצר:

סימן ג[עריכה]

מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה:

גמ' מ"ש מן הסוכה דלא דקסתר אוהלא מן הסמוך לה נמי קסתר אוהלא אמר רב יהודה אמר שמואל מאי מן הסמוך לה מן הסמוך לדפנות. רב (אשי) מנשיא אמר אפי' מן הסכך ובאיסורייתא כגון שהניח חבילות על הסכך ולא התיר אגודן. תני רב חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ומי מהני בה תנאה והאמר רב ששת משום רבי עקיבא מנין לעצי הסוכה שהן אסירין בהנאה כל ז' ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לה'. ותניא רבי יהודה בן בתירא אומר מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה תלמוד לומר חג הסוכות לה' מה חג לה' אף סוכה לה'. אמר רב מנשיא בריה דרבא סיפא אתא לסוכה דעלמא. אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה. והתניא סיככה כהלכתה ועטרה בקרמין וסדינים המצויירין ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקין ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות שבלים יינות שמנים סלתות אסורין להסתפק מהן עד יום טוב האחרון של חג ואם התנה עליהן הכל לפי תנאו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא חייל קדושה עלייהו כלל. אבל עצי סוכה דחיילא קדושה עלייהו איתקצאי לשבעה: ומאי שנא מהא דאיתמר הפריש שבעה אתרוגים לשבעת הימים אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר. ורב אסי אמר כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר. התם דמפסקי לילות מימים כל יומא ויומא מצוה באפי נפשיה הוא. הכא דלא מפסקי לילות מימים כולהו כחד יומא אריכתא דמו:

מתני' מביאין עצים מן השדה מן המכונס ומן הקרפף ואפי' מן המפוזר ואיזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי רבי יהודה. ורבי יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך התחום:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף והאנן תנן מן הקרפף ואפילו ממפוזר מתני' יחידאה היא דתניא אמר ר"ש בן אלעזר וכו'. ות"ק דידיה סבר דנחלקו במכונסין שבקרפף. אבל מכונסין שבשדה ומפוזרין שבקרפף מודו ב"ה דאסירי הלכתא. אמר רבא עלי קנים ועלי גפנים אע"ג דמיכנפי ומותבי כיון דמדלי להו זיקא ומבדר להו כמפוזרין דמו ואסירי ואי אתנח מנא מאתמול עלייהו שפיר דמי: איזהו קרפף כל שסמוך לעיר. איבעיא להו היכי קא"ר יהודה איזהו קרפף כל שסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחת. ואתא רבי יוסי למימר דכיון דאית ליה פותחת ואפילו בתוך התחום נמי. וממילא ידענא סמוך לעיר כגון בתוך ע' אמות ושירים ואפילו לית ליה פותחת או דלמא הכי קאמר ר' יהודה איזהו קרפף כל שסמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת ואתא רבי יוסי למימר כיון דאית ליה פותחת ואפילו בתוך תחום שבת ודוקא דאית ליה פותחת הא לית ליה פותחת אפילו סמוך לעיר נמי לא. תא שמע רבי יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואם איתא אם נכנסין לו בפותחת מיבעי ליה שמע מינה דרבי יוסי תרתי לקולא קאמר שמע מינה. אמר רב סלא אמר ר' ירמיה הלכה כרבי יוסי:

סימן ד[עריכה]

מתני' אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב ואין מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ:

גמ' והא אמרת רישא אין מבקעין כלל אמר רב יהודה אמר שמואל חסורי מיחסרא והכי קתני. אין מבקעין עצים מן הקורות הסדורות לבנין ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב אבל נשברה מערב יום טוב מבקעין וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל אלא בקופיץ. תניא נמי הכי אין מבקעין עצים מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב לפי שאינן מן המוכן אבל קורה שנשברה מערב יום טוב מבקעין וכו'. ולא בקרדום אמר רב הונא בריה דרב שלמיא משמיה דרב לא שנו אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר. איכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ א"ר הונא בר שלמיא לא שנו אלא בזכרות אבל בנקבות שלו אסור. פירוש בנקבות שלו הצד הרחב והצד הקצר הוא הזכרות. הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' יו"ט ה"י) פסק כלישנא בתרא. וכן בעל העיטור. כתב הראב"ד ז"ל דבוקע עצים מותר על ידי שינוי לכ"ע לפי שאי אפשר לבשל ולאפות בלא עצים ולפיכך עשו אותה כדיכת המלח שהתירו על ידי שינוי ע"כ. ולא ידענא מאי שינוי קאמר כבר מפורש במשנה היתר הביקוע בקופיץ דוקא ולא בדבר שהוא כלי אומנות. () ויראה דהיתר הביקוע דאיירי ביה היינו לבקע מן הקורה שא"א לאפות ולבשל בה בלא ביקוע. אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע טרחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כדאמר בפ' כלל גדול (דף עד:) האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן. וקצת משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ד מהל' יו"ט ה"י) ולמה אסרו בקרדום וכיוצא בהן מפני שאפשר היה לו לבקע מערב יום טוב ולמה לא נאסר הביקוע כלל מפני (שאי אפשר) שאפשר שיפגע עץ עבה () ולא יוכל להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לו לבקע בשינוי:

סימן ה[עריכה]

מתני' בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל:

גמ' והא דאמרינן נוטל ממקום הפחת דוקא מאוירא דליבני כדמוקי לה בגמרא דליכא בסתירתה אלא איסורא דרבנן. הלכך לאו מוקצה הוא כדאמר בשילהי פירקין גבי טבל שאם עבר ותקנו מתוקן אבל בנין גמור דאיכא בסתירה איסורא דאורייתא אסור דאיתקצאי בין השמשות מחמת איסור ואפילו לרבי שמעון דלא שרי אלא בסוכה רעועה שנפלה:

סימן ו[עריכה]

אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל. לא מפקיע ולא חותך. ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יו"ט:

סימן ז[עריכה]

מתני' אין פוחתין את הנר מפני שהוא כמתקן כלי ואין עושין פחמין ואין חותכין את הפתילה לשנים רבי יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות:

גמ' מאי שנא בסכין דלא דמתקן מנא באור נמי קמתקן מנא. תני רבי חייא חותכה באור בפי שתי נרות. פירש רש"י נותן ראשיה בתוך שתי נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע. משמע דאם אין צריך להדליק שניהם לא והכי איתא בירושלמי (הל' ג) כשצריך לשתיהן. מדהביא רב אלפס הגמרא שמפרש דברי רבי יהודה מכלל דסבירא ליה דהלכה כרבי יהודה. ולא ידענא טעמא מאי יפסוק הלכה כיחידאה במקום רבים. דמשמע דרבנן אסרי לגמרי. אמר רב נתן בר אבא אמר רב מוחטין את הפתילה ביום טוב. מאי מוחטין אמר רב חיננא בר שלמיא לעדויי חושכא. מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את הנר. ואע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותרכמו שמותר להדליק את הנר להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר. והרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' יו"ט ה"ג) אוסר להסירו בכלי. ואפשר דחשיב ליה תיקון כלישהוא מתקן הפתילה ולא מסתברא דאין כאן תיקון כלי וגם מדקאמר מוחטין סתם משמע דבכל ענין מותר. תני בר קפרא ששה דברים נאמרו בפתילה שלשה להחמיר ושלשה להקל. אין גודלין אותה לכתחלה ביום טוב. ואין מהבהבין אותה באור. ואין חותכין אותה לשנים. שלשה להקל ממעכין אותה ביד. ושורה. אותה בשמן. וחותכה באור בפי שתי נרות:

סימן ח[עריכה]

מתני' אין שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח ואין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן הקדירה ואין סומכין הקדירה בבקעת וכן בדלת ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב:

גמ' אין שוברין את החרס מאי טעמא משום דקמתקן מנא. ואין גורפין וכו'. תני רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן אם אי אפשר לו לאפות אלא אם כן גורפו מותר. דביתהו דרבי חייא נפל לה אריחא בתנורא ביומא טבא. אמר לה רבי חייא חזי דאנא ריפתא מעליא בעינן ממך. אמר ליה רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ואזדהר מחרוכא. הך גריפה דשמעתין מיירי כשנפל לתוך התנור מן הטפילה והטיח של תנור. ואין צריך כל כך בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת ושלא יגע בצלי ויחרך ואפילו הכי התירוה דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא. אבל גריפה שלנו שמכבין את הגחלים אפשר שלא היו מתירין הני אמוראין בשביל פת. אבל בתנורין שלנו אי אפשר לאפות כלל בלא גריפה הלכך מותר ואפילו לרבנן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר אף לרבנן:

סימן ט[עריכה]

אמר ליה רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מהוצל דמר שרקין ליה תנורא ביום טוב. אמר ליה אנן ארקתא דפרת קסמכינן. כלומר אין אנו גובלין טיט ביום טוב אלא על שפת נהר פרת סמכינן והוא טיט ורפש שסביבות הנהר. אמר רבא והוא דצייריה מאתמול. אמר רבינא וקיטמא שרי. פירש רש"י שהאפר אינו בר גיבול ולפיכך מותר לגבלו ביום טוב לטוח בו פי התנור על הלחם או על הצלי. והקשה ר"ת מהא דאמרי' בפ"ק דשבת (דף יח.) אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל. אלמא כי מגבל ליה לכ"ע חייב. ועוד מוכח התם בפרק מי שהחשיך (דף קנה:) דמיחייב טפי במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו. ואליבא דר' אפשר לפרש דמיירי שנתן בו מים מערב יום טוב ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מערב יו"ט. ור"ת פירש דקאי אמתניתין דקתני אבל מכבשין כלומר שמשכיבין את האפר וקמ"ל רבא דמותר ואפילו אפשר מבעוד יום. וקאי אהאי והוא דצייריה מאתמול אבל השכבת האפר אף על פי שהיה יכול לעשות מאתמול שרי. עוד פר"ת דאיירי להניח קיטמא על כיסוי התנור להחזיק החום ואשמועינן דוקא קיטמא אבל עפר אסור שמא ימרח. מיהו בכולה שמעתא לא משמע איסורא משום מירוח אלא משום גיבול דהא שרי רב אשי לשרוק התנור בטיט שעל שפת הנהר ולא חייש למירוח:

סימן י[עריכה]

אין מקיפין שתי חביות וכו' אמר רב נחמן אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב דבנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע והכא משום כבודו של יום טוב לא גזרו ביה רבנן.

סימן יא[עריכה]

אמר רב יהודה מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן קדירה וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא. פירוש כשהוא עושה מדירה של אש לח יהא מניח עצים למטה ומניח אחרים מלמעלה ועולה שנמצא דרך בנין. פי' לפירושו כשעושין מדורה גדולה עושין ארבע שורות של עצים כעין ד' דפני התיבה ונותנין עליהן עצים מלמעלה וקאמר שלא יעשה הדפנות תחלה אלא אחד יאחוז העצים העליונות בידו ואחד יעשה הדפנות תחתיהן שאין זה דרך בנין וכן קדירה כששופת אותה לא יניח אבנים בתחלה ויתן עליהם את הקדירה אלא אוחז את הקדירה בודו ומכניס אבנים תחתיה וכן ביצים כשרוצה לצלות אותם ומניח אחת על שתים או על שלש והאש ביניהם אוחז את העליונה ונותן את האחרות תחתיה. וכן פוריא שאוחז את הקרשים תחלה ומכניס את הרגלים תחתיה. וכן חביתא כשרוצה להטותה על גבי אבנים מטה אותה בתחלה ואח"כ מכניס אבנים תחתיה. ומה שכתב בפוריא שאסור לתת הרגלים תחלה וליתן הקרשים עליהן לא יתכן לאסור זה אם לא שיהא הרגלים ד' דפין מחוברין בארבע דופני התיבה דאין אהל בלא מחיצות ואין העולם נזהרין מלהניח השולחן על גבי הרגלים בשבת. והא דאמר בפרק בתרא דעירובין (דף קב.) כרוך בודיא ושייר בה טפח אלמא דמקרי אהל בלא מחיצות התם שאני להוי בנין חשוב. וגם עיקר כוונתו לעשיית אהל אבל בנין עראי כזה לא מיקרי אהל בלא. מחיצות. רש"י פירש לקמן בשמעתין דהך מלתא דרב יהודה אליבא דרבי יהודה דאוסר דבר שאין מתכוין ואנן קי"ל כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ולא נהירא דמה ענין זה לדבר שאין מתכוין הרי הוא עושה מה שמתכוין לעשות ואף על פי שאין מתכוין לבנין מ"מ מתכוין הוא לעשות דבר הדומה לבנין. ואסרוה חכמים גזירה אטו בנין ואליבא דהלכתא היא מלתא דרב יהודה:

סימן יב[עריכה]

אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן בדלת. בדלת ס"ד. אימא וכן הדלת. תניא נמי הכי אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ורבי שמעון מתיר. ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: חיזרא רב נחמן אסר ורב ששת שרי. פירוש עצים ממיני הקוצים נקראים חיזרא. רב נחמן אסר ליטול מהן עץ להכניסו בתוך הבשר כמו שפוד לצלות בו ורב ששת שרי. ברטיבא כ"ע לא פליגי דאסיר דכמוקצה דמי. כי פליגי ביבישתא. מאן דאסר אמר לא ניתנו עצים אלא להסקה. ומאן דשרי אמר לך מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו. והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור. פירש רש"י הך הלכתא אליבא דאית ליה מוקצה איקבע ואנן כרבי שמעון דמתיר קי"ל. וה"ר אלפסי שפי' רטיבא אסור משום מוקצה לדידיה ניחא דאיהו פסיק לקמן בשילהי מכילתין (סימן י"ד) דקי"ל כרבי יהודה במוקצה ביום טוב. אבל לרש"י קשה דרב אשי יקבע הלכתא בש"ס דלא קי"ל הכי. ופירש ר"ת דטעמא דאין סומכין לאו משום מוקצה אלא משום גזירה יום טוב אטו שבת כדמסיק בפרק כל הכלים (דף קכד.) ומסיק התם דמתניתין דהכא בית שמאי היא. דפריך מהך דמשילין אהך דאין סומכים ואההיא דאין בין יום טוב לשבת. ומשני רב פפא הא ב"ש הא ב"ה דפליגי גבי אין מוציאין את הקטן לרה"ר ורבי שמעון מתיר כבית הלל. והא דקתני שלא ניתנו עצים אלא להסקה הכי פירושו ובשבת לא חזו להסקה וגזרינן יו"ט אטו שבת. ורב נחמן ורב ששת דפליגי בחיזרא. ואפילו מאן דשרי לא שרי אלא משום מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלתו. ואליבא דת"ק פליגי ולא אליבא דרבי שמעון ולא מוקי פלוגתייהו בפלוגתא דב"ש וב"ה אלא כרב יוסף דמשני התם הא רבי אליעזר והא רבי יהושע ולית להו דיחויא דהתם. וניחא לאוקמינהו כב"ש. ומסקנא דשמעתין והלכתא יבישא שרי רטיבא אסור קיימא שפיר כרב פפא דמוקי הך כב"ש. והא דאסר רטיבא לאו משום דסבר כבית שמאי דלא ניתנו עצים אלא להסקה אלא היכא דחזו להסקה שרו ב"ה לכל דבר. ורטיבא דלא חזי להסקה אסרי לכל דבר ולא משום מוקצה אלא משום דגזרינן ביום טוב אטו שבת. דרש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהם אוד פירש רש"י משום מוקצה דלא ניתנו עצים אלא להסקה ור"ת ז"ל פירש משום דמיחזי כמתקן כלי לכבד בו את התנור. וכן פירש בה"ג. כלי שנשבר אסור להסיקו ביום טוב לפי שמסיקים בכלים ואין מסיקים בשברי כלים:

סימן יג[עריכה]

מתני' רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו. ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן. וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק:

גמ' תניא רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו. וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו. קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת. בשוגג בשבת חייב חטאת. הזיד ביום טוב סופג את הארבעים. דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחד שבת ואחד יום טוב אינו אסור אלא משום שבות. פרש"י האי ושוין שלא יקטמנו אקיסם קאי. וכן משמע דאבוס של בהמה לא חזי לפתוח בו הדלת. והא דאמרי רבנן שאין בו אלא משום שבות כשקטמו בידו דהוי כלאחר יד. דאי בסכין אמאי לא מיחייב כיון דעבד לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת. ובתוספתא משמע דקאי אאבוס של בהמה דקתני אבל נוטל הוא מן האבוס של בהמה ובלבד שלא יקטמנו לחצוץ בו שיניו ואם קטמו בשבת חייב חטאת במזיד ביום טוב לוקה את הארבעים ומילתא דרבנן לא מתניא התם. ולרב יהודה דאמר אין בו משום תיקון כלי איכא לאוקמי בקוטם בידו והכא בסכין. השתא לפום גמרא דידן ושוין ע"כ קאי אקיסם דאבוס של בהמה לא חזי לפתוח בו את הדלת. ואמרי רבנן דבקיסם לחצוץ בו שיניו איכא חיוב חטאת בכלי ושבות ביד. באבוס של בהמה אף בכלי שרי לקטום לחצוץ בו שיניו דדוקא בקיסם דאיכא חיוב חטאת בכלי גזירה ביד אטו כלי אבל באבוס של בהמה לא גזרינן כלי דידה אטו כלי דקיסם. וכן משמע דמדמי ליה לשבירת חבית דאיירי בכלי. אבל לפי' התוספות דרבי אליעזר איירי באבוס של בהמה משמע דרבנן אסרי באבוס של בהמה לקטום בסכין. וגמרא דידן עיקר ואפילו בסכין מותר לחתוך מן האבוס של בהמה לחצוץ בו שיניו. אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהן משום תיקון כלי כלומר מותר לקטום מהם קיסם לחצוץ בו שיניו והכי הלכתא:

סימן יד[עריכה]

ומותר לטלטל עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו להריח בו וקוטמו להריח בו אחד קשין ואחד רכין. ולא שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. ועוד דהא רבה בר רב אדא ורבין בר רב אדא אמרי כי הוינא בי רב יהודה הוה מפשח () ויהיב לן אלוותא אלוותא ואע"ג דחזיין לקתתא דנרגי וחציני:

סימן טו[עריכה]

מתני' אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן. ועוד אמר רבי אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר. וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן עד כאן:

גמ' אין מוציאין את האור וכו' מ"ט משום דקמוליד. ואין מלבנים את הרעפים מאי קעביד אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן. תנן התם דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשירה. אמר רבי אלעזר בר ינאי משום רבי אלעזר בן אנטיגנוס דאפילו שהתה מעת לעת צריכה בדיקה. בעא מיניה רבי ירמיה מר"ז מהו לשוחטה ביום טוב מחזיקין ריעותא ביום טוב או לא. אמר ליה תניתוה אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן והוינן בה מאי קעביד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקינן מפני שצריך לבודקן א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה. ונראה דהכי הלכתא דהא ר"ל סבר כי האי לישנא דקאמר הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה. והיינו משום חיסום דאיכא חיוב חטאת משום מכה בפטיש. אבל משום שצריך לבודקו ליכא חיוב חטאת: ת"ר תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר. אבל אין סכין אותן שמן ואין טשין אותן במטלית. ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות מותר. וא"ת כיון דבחדשים הן מדצריכי עדיין חיסום א"כ בלא הפגת צונן אפילו היסק ראשון אסור כדאמר לעיל ברעפים חדשים מפני שצריך לחסמן. וי"ל דתנור אינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן. ומכאן יש ללמוד שאין לבשל בקדירה חדשה ביום טוב דחסומי קמחסם להו וקא חזינן דמדייתי ואין מחזיקין מים עד שיבשלו בהן פעם אחת. וגרסי' בירושל' דמו"ק (פ"א ה"ט) ר' יודן ב"ר ישמעאל אורי מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה קדירה ביום טוב:

סימן טז[עריכה]

ת"ר מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותן באור אבל אין טופלין אותן לא בסיד ולא בחרסית ולא באדמה ואין גוזזין אותן במספרים ואין גוזזין את הירק במספורת שלו אבל מתקנין את הקנים ואת העכביות. ומסיקין ואופין בפורני ומחמין חמין באנטיכי ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת בעל ה"ג אוסר למלוג את כל הגדי כדי לאכול העור משום דקל יותר להפשיט ואיכא טירחא יתירא:

סימן יז[עריכה]

ת"ר אין נופחין במפוח ביום טוב אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו. וי"א דמפוחים קטנים של בעלי בתים דלא חזו לאומנים לא למלאכת נפחים ולא לצורפי כסף וזהב שרו. ואין להקל מדלא אשכחן היתרא אלא בשפופרת מכלל דכל מפוחי אסירי. ת"ר אין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח אבל פוצעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע: