ר"ן על הרי"ף/ביצה/פרק ד

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף טז עמוד א

המביא כדי יין ממקום למקום. בתוך התחום או ע"י עירוב:

לא יביאם בסל ובקופה: לתת שלש וארבע בתוך קופה אחת מפני שנראה כמעשה חול לשאת משאות:

אבל מביא על כתפו: אחת או שתים דמוכח דלצורך יו"ט הוא:

או לפניו בידו: ואע"ג דמסקינן בפ' מפנין [דף קכז א] דאפושי במשוי עדיף מאפושי בהלוכא שאני הכא דעביד עובדין דחול וכמו שכתבנו עלה דההיא [דף כה א] לא יביאנה במוט ובמוטה:

ומתחילין בערימת התבן: מוקמינן לה בגמ' בתבנא סריא דלא מיתסר משום מוקצה כמו שנפרש בסייעתא דשמיא:

גמ' אם א"א לשנות:

דף טז עמוד ב

כגון שזימן אורחים הרבה שצריך להביא הרבה ביחד מותר:

דדרו בדוחקא: משוי שאדם יחיד נושא על כתפו בטורח אם בא לשאתו ביו"ט לצורך יו"ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו ביו"ט:

בדיגלא: עתר שקורין פורקא כדרך נושא מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשהוא משנה ישנה להקל משוי ולא להרבות טורח ביו"ט ועתר נוח הוא לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנישאת בכתף משנה להקל הוא:

דדרו בדיגלא: משוי חבית גדולה שרגילין לנושאה בדיגלא:

לדרו באגדא: דדרו (ביו"ט) לאותו משוי בשני בני אדם במוט על כתפיהם לדרו ביום טוב בשינוי לאותו משוי:

באכפא: במוט שבידיהם משום שינוי ואע"פ שאינו להקל מ"מ שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינויו:

לפרוס סודרא: קל הוא ואינו מכביד ולשינוי בעלמא הוא להצנע:

ואם אי אפשר לשנות: שאין לו סודר לכסותו:

והא דלא חיישינן הכא בסודרא דילמא אתי לידי סחיטה ובגמ' אמרי' דהני נשי דמליין [חצבייהו] מיא ביומא טבא היכי ליעבד לפרוס סודרא עילויה זימנין דמיטמיש במיא ואתי לידי סחיטה כתב הר"ז הלוי ז"ל דהכא ביין וביין ליכא למיחש לסחיטה משום דסחיטה מתורת כבוס מיתסרא וביין כי סחיט אכתי נשאר לכלוך אדמימותו ומשום הכי ליכא למיחש ביה והיינו דתנן [שבת קלט ב] מסננין את היין בסודרין היינו בסודרין שעומדין לכך דבהנהו לא אתו למסחט וכי אמרינן לפרוס סודרא עליה היינו בפירות שאי אפשר לבא לידי סחיטה:

תנן אין מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין: מספקין ידיו זו על גב זו מטפחין כף על ירך מרקדין ברגל וכל הני משום שיר או משום אבל וכולן נאסרו משום שבות גזירה שמא יתקן כלי שיר:

הנח להם: בדבר שהרגילו בו ולא יחזרו בהם מוטב שיעשו שוגגין ואל יהו מזידין:

בדרבנן: כי הנך דמטפחין:

תוספות יוה"כ: שצריך להתחיל ולהתענות מבעוד יום:

דאורייתא הוא: דנפקא לן מועניתם את נפשותיכם בתשעה:

דאכלו ושתו עד שחשיכה גרסי' ולא גרסי' משחשיכ' ולא עד שחשיכה ממש דאי הכי הרי מכניסין עצמן לספק יוה"כ עצמו אלא סמוך לחשיכה קאמר וכ"ת א"כ אמאי נימחי בהו והא על כרחין מוסיפין קצת דאי אפשר לצמצם תרצו דמכאן דתוספות עינוי של יוה"כ יש לו שיעור אלא דלא ידעינן ליה ולי נראה כיון שצותה תורה תוספות צריך להוסיף מחול על הקדש אי זה [זמן] חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק שאם לא כן לא היה צריך להזהיר על תוספות וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרי' דספקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא היא:

והך סוגיא מיחלפא בסוגיין דשבת בפ' שואל [דף קמח ב] דהתם אסיקנא דדוקא בדרבנן אבל בדאורייתא מחינן בהו וכדסוגיין נקטינן כיון דעביד עובדא ולא מחו בהו בדאורייתא מיהו איכא מאן דאמר דדוקא מידי דלא כתיב בהדיא כתוספות עינוי אבל מידי דכתיב בהדיא בדאורייתא מחינן בהו:

מתחילין בערימת התבן: להסיק ואע"פ שלא זימנה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה:

אוקמה רב כהנא כרבי יהודה דאית ליה מוקצה: מדקתני סיפא אבל לא בעצים שבמוקצה והא דמתחילין בערימת התבן בתבנא סריא נרקב ומסריח שאינו ראוי למאכל בהמה ולא ללבון לבנים דהא אית בהו קוצי ואינו יכול (לגבב) [לגבל] לא בידיו ולא ברגליו ולא עבדי ליה אוצר וסתמיה להסקה קאי ולית בהו משום מוקצה:

מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה: כגון בפסח או בעצרת ויושב בסוכה בגנה או בפרדס אין נוטלין מן הסכך אלא מן הסמוך לה השתא משמע אם הוא עב שנתנו בו קנים הרבה מותר ליטול מהן ובגמרא פריך עלה:

ומביאין עצים מן השדה מן המכונס וכו': אפרשנה בסמוך בס"ד:

גמ' מן הסמוך לה נמי קא סתר אהלא: דכיון דבטלה לגבי סכך כל פורתא דשקיל מיניה סתירה היא:

סמוך לדפנות: קנים שזקפן סביבות הדפנות דכיון דלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגבי דופן ואינו דומה לסכך שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה העליון כתחתון סכך הוא:

[רב מנשיא אמר] אפילו תימא שאין סמוך לדפנות אלא סמוך לסכך וכי תנא מתני' באיסורייתא חבילות של קנים שנתנן על הסכך ומדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סככה אלא להצניען שם:

תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר"י אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר ואפי' מן הסכך: בגמ' פרכינן לר"ש הא סתר אהלא ומוקי לה בסוכה רעוע' מעיו"ט ונפלה ביו"ט דדעתיה עילויה מעיו"ט אבל בסוכה בריאה אפי' נפלה מודה ר"ש דאסור דמוקצה מחמת איסור היא דכיון שהיתה בריאה מאתמול לא יהיב דעתיה עילוה ודמיא לכוס וקערה ועששית [שבת מד א] דמודה בה ר"ש:

ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה: פירוש אפילו ברעועה:

ואם התנה עליה הכל לפי תנאו: ואפילו לר' יהודה דתנאי מהני לכל מוקצה מחמת איסור לאחר שיעבור זמן איסורו

דף יז עמוד א

והכי איתא בירושלמי וכמו שכתבתי בפרק כירה:

ומי מהני בה תנאה וכו' חג הסוכות שבעת ימים לה': ומשמע כל שבעה הוא הקדש:

על החגיגה על שלמי חגיגה: לאסור משהוקדשו:

חג: חגיגה:

ולא מהני בה תנאה והא תניא סככה כהלכתה וכו' ותלה בה יינות שמנים וסלתות: בכלים של זכוכית לנוי ובודאי כשם שחל שם שמים על הסוכה כך חל שם שמים על עטוריה משום בזוי מצוה ואפי' הכי מהני בהו תנאה וכן בעצי סוכה נמי מהני תנאה דשוין הם ויבאו שניהם:

ומפרקינן באומר איני בודל מהם כל בה"ש: כלומר אין ה"נ דתנאי לא מפסיק קדושה בתר דחיילא מיהו תנאה מהני בין בסוכה עצמה בין בעטוריה כשאמר איני בודל מהם [כל בה"ש] דלא חייל עלייהו קדושה והויא ליה גביה כסוכה דלאו מצוה כמי שיש לו אתרוג והתנה עליו לאכלו אם ירצה ואם נמלך יוצא בו והיינו ברייתא דקתני לעיל ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אבל עצי סוכה ועטוריה דחיילא עליהן הקדושה בין השמשות איתקצו לז' למצותן על כרחו ולא מהני בהו תנאה אחרינא למיחל עלייהו קדושה ולאשתרויי למחר ואפי' נפלה ומאי דנקיט עצי סוכה לישנא דרב ששת נקט וה"ה לעיטוריה נמי דעצי סוכה ועיטוריה כי הדדי נינהו ואיני בודל בלחוד מהני בהו מטעמא דכתיבנא אבל תנאה אחרינא לא זהו דרך הרב אלפסי ז"ל ולפי זה בעצי סוכה נמי כי אמר איני בודל מהני לאישתמושי בהו בחולו של מועד או ביו"ט אם נפלה:

אבל יש בספרים שלנו גירסא אחרת דבמאי דפרכינן ומי מהני בה תנאה מפרקינן סיפא אתאן לסוכה דעלמא אבל סוכת מצוה לא מהני בה תנאה והאי היא מסקנא דסוגיין ובתר הכי פרכינן ולא מהני בה תנאה והא תניא סככה כהלכתה וכו' ומפרקינן באומר איני בודל מהם כל בין השמשות כלומר לא דאמו נויין לסוכה דנויין לא מיתסרי אלא מפני שהוא מבטלן לגבי סוכה ולפיכך כל שהתנה עליהן ואמר איני בודל מהם כל בין השמשות הרי לא בטלן והרי הן כאילו עומדים חוץ לסוכה אבל סוכה עצמה על כרחו היא קדושה מגזרת הכתוב דמה חג לה':

הלכך נקטינן דבסוכה לא מהני תנאה כלל אבל בנויין מהני ומיהו דוקא באומר איני בודל שלא בטלן לגבי סוכה מעולם אבל במתנה ואומר לכשארצה אטול לא מהני דכיון דפעם אחת בטלן לגבי סוכה הוו להו כסוכה ולא מהני בהו תנאה:

ומיהו איכא למידק דהכא גמרי' דסוכה אסורה מן התורה משום היקשא דחגיגה ובפרק במה מדליקין (דף כב א) יהבינן טעמא להך ברייתא [דנויי סוכה] דתני אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון של חג משום בזויי מצוה ובפרק כירה (דף מה א) אמרי' דטעמא [דסוכה ונוייה] משום מוקצה תירץ הרמב"ן ז"ל דכולהו איתנהו דעצי סוכה כל ז' אסורין מן התורה כחגיגה ונויי סוכה אסורין כל ז' משום בזויי מצוה והיינו ההיא דפרק במה מדליקין ובשמיני של חג סוכה ונויין אסורין משום מוקצה והיינו ההיא דפרק כירה ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתיו בפרק כירה בס"ד ונ"ל דאע"ג דאיסורא דנויין משום בזויי מצוה מ"מ כיון שטפלן לסוכה עשאן כמוה ואי מתהני מנייהו אפי' לאחר שנפלו איכא משום בזויי מצוה הלכך אפילו התנה ליהנות ממנו לכשיפלו אין תנאו כלום דכי היכי דסוכה אסירא כל זמן מצותה אפילו נפלה נוייה נמי אסירי ומש"ה מקשינן שפיר מנויין לסוכה ומיהו ביום ח' משמע ודאי דמהני תנאו לסוכה ולנוייה כל שנפלו דכיון דלא מיתסרי אלא משום מוקצה מהני בהו תנאה כי היכי דמהני בכל מוקצה:

ועצי סוכה דמיתסרי [מהיקשא דחג] אף דפנות בכללן שגם הן צריכין להכשר סוכה ומיהו לאחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר הסוכה [כגון שתי דפנות וג' טפח] אם אח"כ הוסיף דופן משמע דלא מיתסרא אבל עשאן לארבעתן סתם כולם אסורות ומוקצות:

ומאי שנא מהא דאיתמר הפריש ז' אתרוגין: פי' מאי שנא מאתרוג דאסור מדרבנן מפני שהוקצה למצותו ומהני ביה תנאה משום דכיון שהפריש ז' אתרוגין הוה ליה כמתנה בפירוש שאינו מקצה כל אחד אלא ליומו וכיון שכן מדרבנן נשמע לדאורייתא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפי' תנאי בעלמא בלאו איני בודל ליסגי ומשני דכיון דמפסקי לילות מימים שאין מצות לולב בלילה לא דמי לסוכה ומש"ה לא תקון ביה רבנן דלהוי כיומא אריכא:

[מתני'] מביאין עצים: תלושין:

מן השדה: שבתוך התחום ביו"ט:

מן המכונס: אם כנסן מעיו"ט דגלי דעתיה דעלייהו סמיך ולית בהו משום מוקצה אבל מפוזרין מוקצין הן ומן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב אפילו מפוזרין שבו לא הוקצה מדעתו:

סמוך לעיר: ממש:

אפי' בתוך תחום שבת: בסופו כך פרש"י ז"ל ואחרים פירשו דטעמא משום גבוב והוי כמעמר ומדינא אפילו מפוזר בשדה שרי דגבוב ביו"ט מותר דצורך אכילה חשיב כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרי משום דמחזי כמגבב [דלא] ליומיה ומיהו בגמ' מסקינן דלא שרי אלא מן המכונס שבקרפף משום דס"ל דכל מגבב אפילו בקרפף מיחזי כמאן דעביד למחר ומכונס שבשדות מיחלף במפוזר ומש"ה אין מביאין אלא מן המכונס שבקרפף:

גמ' אמר רבא עלי קנים ועלי גפנים וכו': לפי פרש"י ז"ל היינו טעמא משום דכיון דאתי זיקא ומבדר להו אין דעתו של אדם עליהן ואסורין

דף יז עמוד ב

משום מוקצה ולאידך פירושא דכתיבנא היינו טעמא משום דאע"ג דמכונסין נינהו חיישינן שמא בשעת שירצה ללקטם יפזרם הרוח ואתי לגבב ואי אתנח עלייהו מנא מאיתמול ליכא למיחש להכי ושרי:

איבעיא להו ר' יוסי לקולא קאמר וכו': ומסקנא דלקולא קאמר ומשמע דלר' יוסי בחדא מתרתי סגי או בפותחת אע"פ שהוא רחוק ובלבד שיהא בתוך תחום שבת או בסמוך לעיר אפילו בלא פותחת וזה דרך פרש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות שביתת יו"ט דלר' יוסי בפותחת דוקא בין סמוך בין רחוק וכבר ספק עליו הראב"ד ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דסמוך לעיר היינו תוך ע' אמה ושירים:

מתני' אין מבקעים עצים מן הקורות: לפי סוגיא דגמרא היא מתפרשת:

לא בקרדום: סתם קרדום עשוי כעין כלי אומנות שעושין בו אוכפיות וסרגיות שקורין אש"א:

ולא במגירה: כעין סכין מליאה פגימות וממהר לקוץ בו עצים עבים וכלי אומן הוא: מג"ל דולאדר"ה וכולן כלי אומן הן ונראה כעושה מלאכה ולפיכך אסור:

אלא בקופיץ: של קצבים דומה לקרדומות שלנו שאינו כלי אומן:

בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת: ולא אמרי' מוקצין מחמת איסור הן דאינו יכול לפוחתו ביו"ט ואסח דעתיה מינייהו דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה הוא:

ר"מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל: דכיון דמדרבנן בעלמא הוא דאסור לפי שאינו אלא סודר לבנים בלא טיט ולא מיתסר אלא משו' טלטול משום שמחת יו"ט התירו כך פרש"י ז"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל לת"ק דלא שרי לפחות אמאי לא מיתסרי פירות משום מוקצה אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסור של דבריהם היא שאפילו בבריאה לא מיחייב משום סותר אלא סותר על מנת לבנות וכן נמי [שבת מב ב] במעות שעל הכר [שם קמב ב] ומטה שיש עליה מעות אמרינן דבמניח נעשו בסיס לדבר האסור ואפי' לאחר שנטלו [מהם] המעות אסורי' אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן לפיכך פירשו ז"ל שאע"פ שאסור לפחות אעפ"כ אין הפירות מוקצין מחמת איסור הסתירה דלא אמרי' מוקצה מחמת איסור אלא בשהאיסור בגופן או שנעשה בסיס לדבר האסור דומיא (דנר) [דכר] אבל הכא הפירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול להנות מהן ואינו אלא כאילו היו פירותיו במקום שאינו יכול להלך שם:

גמ' והא אמרת רישא אין מבקעין כלל: קס"ד דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה תנא ברישא אין מבקעין אלא משום מלאכה וטרחא וה"ק אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מעיו"ט ועומדין להיסק ולא מן הקורה וכו' וזו ואצ"ל לומר זו קתני והיינו דמותבינן והא אמרת רישא אין מבקעין עצים כלל והדר קתני דבקופיץ שרי:

חסורי מיחסרא והכי קתני וכו': וטעמא דרישא משום מוקצה:

סואר: סדור של קורות המושכבים לארץ שלא יתעקמו ועומדין לבנין:

ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט: ואע"ג דהשתא להיסק קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא:

תניא כוותיה דשמואל: דטעמא דמתני' משום מוקצה:

ומקשו הכא למה התירו לבקע אפי' ע"י שינוי והא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט נינהו ותירץ הראב"ד ז"ל דכיון דאי אפשר לבשל ולאפות בלא עצים עשו אותו כדיכת מלח שהתירו אותה ע"י שינוי ול"נ כל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא ולא דמי למכשירין שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן כסכין ושפוד ותנור אלא ממה שהוכשר על ידיהם משא"כ בעצים שנהנה מהן בעצמן שעושה מהן מדורה ומתחמם כנגדה וכיון שבקען לעשות מדורה שרי אע"ג דאפשר מאתמול אף לבשל בהן שרי משום מתוך ומיהו כיון שמבקעין לצורך עשיית כלים לא התירו לבקע אלא ע"י שינוי וכתבו בתוספות שלא התירו לבקע אלא מן הקורות הגדולות אבל עצים דקים שנוחין להדליק בלא בקוע אסור דמלאכה שאינה צריכה היא ומלאכה גמורה דאורייתא היא מדאמרי' בפרק כלל גדול (דף עד ב) האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן:

לא שנו אלא בנקבות שלו: בראשו הרחב שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת אומן:

אבל בזכרות שלו: בראשו הקצר שמבקעין בו עצים מותר ובאתריה דהאי היו עושין לקרדום נקבות וזכרות וקופיץ כולו זכרות ואיכא דמתני לה להא דרב חנינא אסיפא דמתני' ובאתריה דהאי היו עושין לקופיץ נקבות וזכרות וקרדום כוליה נקבות:

חותמות שבקרקע: כגון דלתות בורות ומערות הסגורים בחבלי קשרין:

מתיר: את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:

אבל לא מפקיע: החבל לסתור עבותו וגדילתו:

ולא חותך: דהא סתירה הוא ויש סתירה בבנין של קרקע:

ושל כלים: כגון תיבה נעולה הסגורה ע"י קשר חבל:

מתיר ומפקיע וחותך: דאין בנין וסתירה בכלים:

מתני' אין פוחתין את הנר: ליטול א' מהביצים של יוצר לתחוב אגרופו בתוכו:

מפני שהוא עושה כלי: שאע"פ שלא נשרפו מ"מ הא חזי לקבולי ביה פשיטי כדקאי השתא כך פרש"י ז"ל ולא נהירא דבגמרא מוכח דבפחיתה זו הוי מנא אפי' לקבולי טומאה ולפי פרש"י א"כ א"א דכיון שעדיין לא נשרף בכבשן כלי אדמה הוא שאינו מקבל טומאה לפיכך פירשו שדרך היוצרים לעשות כסוי לכלי חרס שיש להן בית קבול ומשימין אותם בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שא"א לתקנן בעודם לחים ואח"כ מוציאין אותן קודם שישרפו לגמרי ונוטלין כסויין ומתקנין אותם ואותה נטילת כסוי מקריא פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין כסויו ממנו דנטילתו משוי ליה מנא ואפי' לקבל טומאה דכיון דאיכא הסיקא קצת לא חשיב ליה כלי אדמה:

ואין עושין פחמין: משום דמכבה הוא ורש"י ז"ל פי' דאינהו נמי כלים נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי הוא:

רבי יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות: מיהו מודה ר' יהודה ברישא דאע"ג דשרי במכשירין בעשיית כלי מיהא אסור וכדכתיבנא לעיל:

גמ' חותכה באור בפי ב' נרות: נותן שתי ראשיה בתוך ב' נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצעיתה דלא

דף יח עמוד א

מוכחא דלתקוני מנא קא מכוין אלא להדלקה בעלמא. ירושל' בצריך לשתיהן:

לעדויי חשוכא: כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירו. לעדויי להסיר חשכת פחם המחשיך אורה וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות שביתת יום טוב דדוקא ביד אבל לא בכלי וכתב עליו הראב"ד ז"ל ואפי' במחט שהרי אמרו מוחטין:

שלשה להקל ממעכה ביד: לאחר שגדלו אותה מערב יום טוב אם צריכה תקון קצת ביד עושה:

וחותכה באור בפי ב' נרות: כר"י וקי"ל כוותיה והאי דלא חשיב בהדייהו מוחטין את הפתילה משום דבתקון גוף הפתילה קא עסיק:

מתני' אין שוברין את החרס: כשצולין על האסכלא שקורין רגוילי"ש חותכין קנים או קשי שבלים או שוברין חרסית או חותכין נייר ושורן במים וסודרן [ע"ג האסכלא] מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג:

אין גורפין תנור וכירים: אם נפל לתוכן מן הטפלה אין גורפין אותן דמתקן מנא הוא ואתי' כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי א"נ אפילו כרבי יהודה ובשאפשר לו בלא גריפה:

מכבשין: משכיבין העפר שיהא חלק:

מכבשין: בפימבר"י בלע"ז:

מקיפין: מקרבין זו אצל זו כמו אין מקיפין בריאה וכמו לתרום שלא מן המוקף דהיינו סמוך וכמו מקפת וקוראה לה שם:

לשפות: להושיב כל הושבת קדרה על האור קרי שפיתה:

לשפות עליהן את הקדרה: והאור בין שני חביות כשאין לו כלי ברזל שקורין טראפי"ד או שאין לו כירה של חרס חלולה ואסור משום דדמי לבנין ומדרבנן דמיחזי כאוהלא:

ואין סומכין קדרה בבקעת: קסבר לא ניתנו עצים אלא להסקה ולפיכך מוקצה הם אצל שאר תשמיש:

וכן בדלת: השתא משמע וכן אין סומכין קדרה בדלת ובגמרא פריך עלה:

ואין מנהיגין בהמה במקל: ברשות הרבים בגמ' מפרשי' טעמא:

גמ' ואם א"א לו לאפות אלא א"כ גורפו מותר: דמדינא שרי כר' יהודה אלא דהיכא דאפשר בלאו הכי לא יגרוף:

אריחא: אריח חצי לבנה וניתק מכותל התנור:

ריפתא מעליתא בעי: כלומר גרפי את התנור והוציאי את האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפנות התנור:

טווי לי בר אווזא: צלי לי אווז בתנור שתנוריהם קטנים היו ופיהם למעלה ותולה הצלי לתוכו וסותם פיו והוא נצלה:

ואזדהר מחרוכא: שלא יתחרך כלומר גרוף את התנור שלא יהא בשוליו דבר גבוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו:

דמר שרקין ליה תנורא: עבדי אדוני טחים סביבות פי התנור בטיט כדי שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו שקשה הרוח לצלי ותמיהא לן משום דגבול טיט תולדה דלישה הוא:

והוא דצייריה מאתמול: עשה בו סימן ונתקו לצד אחר ואע"ג דאכתי איכא משום ממרח כשטח אותו בתנור היינו טעמא משום דמדינא בין גבולו ובין טיחתו מותרת דצורך אוכל נפש הוא והרי הוא כהבערה גופה לפי שבטיחה זו משתמר החום אלא דגבול אסור משום שנראה כמגבל לצורך בנין ומשום הכי ניחא מאי דאמר רבינא וקטמא שרי ופירש הרב אלפסי ז"ל שהאפר אינו בר גבול הוא [ול"ד דאפר בר גבול הוא] לאיחיובי עליה משום מלאכה כדמוכח בפרק קמא דשבת (דף יח א) אלא דלאו בר גבול הוא לבנין הלכך לא מיחזי כמגבל לבנין דקטמא לאו לבנין קיימא ומדינא הא אמרי' דשרי:

אבנים של בית הכסא: אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב חלול ויושבים עליהן בשדות במקום המיוחד לבית הכסא:

בנין עראי: כי ההיא דאין מקיפין שתי חביות:

האי מדורתא וכו': [כולהו] משום דדמו לבנין ולאהל וכמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו ודאמרי' וכן ביעתא פירש רש"י ז"ל ביצים גסות הנתנות ע"פ כלי חלול אין נותנין הכלי תחלה ואחר כך יתן עליו הביצה אלא יאחזנו בידו וישים הביצים עליו ולא מיחוור שא"כ יהא אסור לתת קדרה ביום טוב על גבי כירה ואי אפשר שהרי אפילו בשבת התירו להחזיר קדרה על גבי כירה כדאיתא בפרק כירה (דף לח ב) ומעשים בכל יום ששופתין קדרה על גבה אלא הכי פירושה שאין נותנין ביצה מכאן וביצה מכאן וביצה על גביהן דדמיא לבנין שעושים מחיצות ואחר כך נותן את התקרה וכעין פוריא: ואמרו בתוס' דלא מיתסר אלא בצריך לאויר שלמטה כעין קדרה אבל כל שאינו צריך לאויר שתחתיו לא ולפיכך אמרו שמותר להניח ספר מכאן וספר מכאן ואחד על גביהן כיון שאינו צריך לאויר שתחתיו:

בדלת סלקא דעתך: ומי זה הסומך קדרה בדלת והלא תשבר:

אלא אימא וכן הדלת: אין סומכין אותו בבקעת:

דף יח עמוד ב

לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. פי' שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות ומיהו במידי דאיכא תורת כלי עילויה שרי לאשתמושי ביה אפי' למלאכה שאינה מיוחד לה דהא מסיקין בכלים אע"פ שאין מיוחדים להסקה וסוגיין דהכא מחלפא בהדי סוגיין דפרק כל הכלים [דף קכד א] דהתם מייתי' מתני' דאין סומכין את הקדרה בבקעת ואמרי' דהיינו טעמא משום דגזרי' יו"ט אטו שבת ומפקי' לה מהלכתא דמוקים לה כב"ש וכדאיתא התם ולא מדכרינן טעמא דלא ניתנו עצים אלא להסקה והכא לא מדכרי' עלה ב"ש וסוגיין דהכא עיקר משום דאיתא בדוכתא הלכך נקטינן כסוגיין וההיא סוגיא ליתא:

משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא: למכור בשוק:

חינגא: מחול ע"ש שבני אדם סובבין והולכין בשוק כעין סובבות במחולות קרי ליה חינגא וכי תימא ולמה לן האי טעמא תיפוק ליה משום מוקצה דהא לא ניתנו עצים אלא להסקה איכא למימר נפקא מינה דאפי' אזמניה מאתמול דלא מוקצה הוא אפ"ה אסור משום האי טעמא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:

חיזרא וכו' ברטיבא: שאינו ראוי לטלטלו אפי' להסקה:

מה לי לצלות בו: לתוחבו בתוכו:

מה לי לצלות בגחלתו: הרי ראוי לטלטלו לעשות גחלת הלכך צולה בו:

והלכתא יבישא שרי רטיבא אסיר: לאו למימרא דרטיבא אסור למיתביה בהיסק גדול אלא לומר דכיון דרטיבא לא חזי אלא ע"י תערובות לא אמרי' מה לי לצלות בו מה לי לצלות בתערובת גחלתו כיון שאינו ראוי לצלות בגחלתו בפני עצמו כדרך שהוא צולה בו לבד אע"ג דלעיל בפר' יו"ט שחל [דף כא ב] אמר רב יוסף בסופלי דשרי לטלטלינהו לחיותא משום דחזו להיסק גדול כבר תירצו בתוס' דהתם שאני שצריך ליתן הרבה לפני בהמתו הלכך מה שטלטל הא חזי להיסק בלא תערובות מה שאין כן בחיזרא:

דרש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד: עץ לעשות אוד לתנור פירגו"ן בלע"ז וטעמא משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה אלא א"כ נעשה כלי מבעו"י:

ואוד שנשבר: ביו"ט:

שמסיקין בכלים: דבני טלטול נינהו ומטלטלי נמי להסיקן:

ואין מסיקין בשברי כלים: דהא לא חזו לטלטול ואי משום דהשתא חזו להסקה מאתמול לאו להכי קיימי ובפרק במה מדליקין (דף כט א) אוקימנא להא דמסיקין בכלים שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן כדרב מתנא הא לאו הכי אסור דכיון דאדליק ביה פורתא הוה ליה שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך:

מתני' רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו: ממה שלפניו בבית:

לחצות בו שיניו: ליטול בשר החוצץ בין שיניו ומשלפניו לאו דוקא דלר' אליעזר אף מן החצר נמי דהא סבירא ליה דכל שבחצר מוכן הוא ורישא לא אתא לאשמועי' אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה ואיפליגו רבנן עליה כדלקמן בברייתא בגמ' והאי דנקט משלפניו משום רבנן דפליגי עליה ואמרי אפי' משלפניו להדליק אין לחצות לא:

ומגבב: קסמין דקין וקשים מן החצר ומדליק:

וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק: אבל מן החצר הואיל ודקים הם וטורח לקוששם מאתמול לאו להכי קיימי ודקאמרת נוטל קיסם לחצות בו שיניו משלפניו אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק דלא ניתנו עצים אלא להסקה ובתרתי פליגי:

גמ' תניא ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס של בהמה: דדבר הראוי לאכילה מוכן לכל הצורך אבל עצים שאין ראויין לאכילה ואין תורת כלי עליהם לא התירו לטלטלן אלא להסקה:

שלא יקטמנו: אקיסם קאי:

אינו אלא משום שבות: דקטימה תקון כלאחר יד הוא ולאו תקון מעליא איכא אלא

דף יט עמוד א

כשמחתכו וממחקו בסכין:

אוכלי בהמה: כגון קש ועלי קנים:

אין בהם משום תקון כלי: דכיון דרכין עד שהן ראויי' לבהמה לא חשיב כלי שאינו מתקיים:

שובר אדם את החבית: מגופה שיש בה גרוגרות:

ובלבד שלא יתכוין: ליפות השבירה להיות לה לפה שתהא עוד כלי:

הוה מפשח ויהיב לון אלואתא: מקלות גדולים כמו לא באלה ולא ברומח במס' שבת [דף סג א]:

ואע"ג דחזיא לקתתא דנרגא וחציני: שהיה קשה וראוי לעשות ממנו בית יד לקרדום ולפסל שקורין דולדורה והוא היה שוברן להריח ואמרי' בגמ' דהא אתיא אליבא דרבנן דאמרי דאחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות דסברי דאפי' בקוטם קיסם לחצות בו שיניו ליכא אלא איסור דרבנן משום דסבירא להו דכל עשיית כלי שלא כדרכו לא מיתסר אלא מדרבנן ומש"ה כי לא מכוין לעשיית כלי דהיינו להריח בו שרי אפי' לכתחלה והיינו נמי טעמא דמתני' דשובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות משום דאי נמי מכוין לעשות כלי לא מיתסר אלא מדרבנן כיון שהוא עושה כלי בשבירה בלבד שלא כדרכו ומשום הכי כי לא מכוין שרי אפי' לכתחלה וכ"ת והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהם רכים אין בהם משום תיקון כלי אע"פ שהוא מכוין לכך והא בפירוש אסרי' למיתן [שבת קמו ב] טרפא דאסא בחביתא איכא למימר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו כלי ממנו לכתחלה:

גרסי' בגמ' ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשנו צבורים צבורים ור"ש מתיר: ומפרשי' טעמיה דת"ק דקי"ל כוותיה דמשום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ואע"ג דקי"ל כרבנן דמתני' שאין מותר לגבב אלא משלפניו נפקא מינה לעצים גסים דלא בטילי אגב חצר ולא מיתסר אפי' לרבנן דאינהו לא אסרי אלא בקסמין דקים מפני שהם מתבטלין אגב חצר אבל בגסים לא ואפ"ה אסור לעשות מהן ציבורין ציבורין:

ומ"מ מדלא אסרי' אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרי' ליה משום מעמר יש להביא ראיה מה שאמר בשם הר"ר יצחק בן רבינו מאיר ז"ל דאינו חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם והכי נמי מוכח בפרק כלל גדול (דף עג ב) דאמרי' האי מאן דמכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אלמא דווקא דכניף ממלחתא אבל ממקום אחר לא:

מתני' אין מוציאין את האור: משום דמוליד:

מן המים: נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאין נעורת ומגיעה בזכוכית והיא בוערת:

מן העפר: צפיעי בקר או צאן מטמינן בעפר וכשמרקיבין יוצא מהן אור:

אין מלבנין את הרעפים: טיבליש ומפרשי' בגמ' דברעפים חדשים עסיקינן מפני שצריך לחסמן שבהיסק ראשון הם מתחזקין ומתקשין ונעשים כלי:

גרסי' בגמ' תנן התם: באלו טרפות (דף נו ב) דרסה או שטרפה בכותל או שרצצתה בהמה אחרת ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה ר' אלעזר אומר כו' צריכה בדיקה. פירוש אדם שדרס על עוף או (שדרסו או) שחבטו בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ואינה יכולה לעמוד ושהתה מעת לעת כלומר יום אחד שלם ושחטה כשרה מיהו אמר ר' אליעזר דכי שהתה מעת לעת נמי צריכה בדיקה לאחר שחיטה שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסק החוט או שאר מיני טרפות ושהתה מעת לעת איצטריך דאי לא שהתה אע"פ שבדק ולא מצא סימן טרפות טרפה שזו אחד מי"ח טרפות ונקרא רסוק אברים שאיבריה מתפרקין כולם אע"פ שאין רושם ניכר בה מתה וזו סימנה שאם שהתה מעת לעת בידוע שלא נתרסקו איבריה דקים להו לרבנן דריסוק איברים אינה חיה מעת לעת אבל שאר סימני טרפה חיה כל י"ב חדש ובעי עלה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחט' ביו"ט מי מחזקי' ריעותא או לא כלומר מי אמרי' הואיל וצריכה בדיקה דאיתיליד בה ריעותא מחזקי' ריעותא בגוה משום חשש איסור מלאכה דיו"ט דילמא מישתכח טרפה ונמצאת שחיטה שלא לצורך דבשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמירין אנפשין ובדקינן מיהו סמכי' ארובא ורוב בהמות אינן טרפות ולא איפשיטא בעיין הלכך מסתברא דנקיטינן בה לחומרא דהוה ליה ספק דאורייתא:

מתני' ועוד אמר רבי אליעזר: משום דתני חדא לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי קאמר ועוד והקשה רש"י ז"ל והא אפסקוה רבנן במילי טובא באין מוציאין ובהנך דבהדה והיינו מילתא אחריתי דלאו מילתיה ואמאי לא אותביניה בעירובין (דף כג א) גבי ועוד אמר רבי יהודה בן בבא דאותביניה מר' אליעזר דסוכה ושנינן התם לא אפסקוה אלא במילתיה ואילו אותבינא מיהא לא הוה מצי לשנויי הכי ומפני קושיא זו כתב דהמשנה שלא כסדר אבל הר"ז הלוי כתב דכיון דקאי בהדלקה גמרינהו לכולהו מילי דהדלקה וכי האי גוונא לא חשיבה הפסקה ואחרים תירצו דכיון דאפסקוה במילתיה דס"ל לא חשיבא הפסק כלל ושפיר תני ועוד ובתוספות תרצו דכל היכא דהוו שתי קולות תני ועוד ואע"ג דאפסקוה בלאו מילתיה:

עומד אדם על המוקצה: הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון דאחזי ולא אחזי כדאמרן באין צדין:

ע"ש בשביעית: שאין מעשר נוהג בה ואינו מחוסר אלא הזמנה והוא הדין במעושר בשאר שני שבוע אלא אורחיה דמילתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקין הם סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם זמן גמר מלאכה:

ואומר מכאן אני אוכל למחר: וסגי בהכי דיש ברירה:

עד שירשום: בסימן דאין ברירה:

גמ' תנור וכירים חדשים: כ"ש ישנים:

הרי הן ככל הכלים וניטלין בשבת בחצר: דחזו למיתב בגוייהו מידי:

אבל אין סכין אותן בשמן: להחליקן ולצחצחן:

וכן אין טשין אותן במטלית: להחליקן ולצחצחן:

טשין: שפין:

ואין מפיגין אותן: לאחר היסיקן:

לחסמן: שמתקשין ע"י צונן וכולהו משום דמתקן מנא:

ואם להפיגן: בשביל לאפות שהוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת בתנור מותר ולא דמי לליבון רעפים דאסורין לעיל דהתם תקונו של כלי קודם לתשמיש שמשתמש בו אבל כאן בשעת תשמישו

דף יט עמוד ב

הוא שמתקן לתשמישו:

ת"ר מולגין את הראש ואת הרגלים: פירוש בחמין ולהשיר את השער ומיהו דוקא לאחר מליחה אי נמי איפשר דאפי' קודם מליחה ובכלי שני שאינו מבשל ואע"פ שהוא מבליע הדם אפשר דדם שנבלע ע"י כלי שני כיון דאינו מבשל יוצא הוא ע"י מליחה:

אבל אין טופלין אותן בחרסית ולא באדמה: להשיר שערן שזהו דרך העבדנין:

ואין גוזזין את הירק: בתלוש שיש בו ראשי עלין כמושין אין גוזזין אותו בתספורת שלו שגוזזין בו מן מחובר דמאן דחזי סבר שנלקט היום:

הקונדס והעכביות: מיני ירקות הן שיש טורח בתקונן:

ומסיקין ואופין בפורני: הם תנורים גדולים שלנו ופיהם בצידם ולא חיישי' לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור:

ומחמין חמין באנטיכי: ואע"פ שמשמר חומו הרבה אפילו לאחר יו"ט לא חיישינן דמחזי כמאן דמחמם לצורך חול:

שמא תפחת: ונמצא שטרח שלא לצורך:

אין נופחין במפוח: דמחזי כאומן עושה מלאכה:

ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו: חדוד ותקון עושה אותו כלי לכתחלה:

אין פוצעין את הקנה לצלות בו מליח: לתת קרומותיו על האסכלה שעושה כלי דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תקון כלי:

אבל פוצעין האגוז במטלית: ומכה על המטלית כדי לשבור הרבה אגוזים בבת אחת:

ואין חוששין שמא תקרע: דאפילו נקרע לא איכפת לן שאין זה קורע ע"מ לתפור:

סליקו להו המביא